רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ה’. חכמינו בחרו להתחיל מכאן את הפטרת שבת חנוכה, שהוא במראה המנורה של זכריה, לומר שנבואה זו צריך לקרוא אותה כהקדמה אל מראה המנורה אשר אם מבינים אותה מבינים ממילא את פרטי המנורה (ולפיכך אף לא המשיכו לכל פרטי פתרון מראה המנורה). ובוודאי מתחילים רני ושמחי לומר זוהי רינת ושמחת ימי החנוכה שנקבעו לימי שמחה והלל, הוא שמחת “הנני בא ושכנתי בתוכך”, הוא פתרון מראה המנורה.

הענין בהקשרו הפרטי כמו הכללי, הוא נבואת חזרת השכינה לבית שני. כי האריכו רז”ל (ראה פסיקתא רבתי פיסקא לו רני ושמחי. נראה לי שפסקא זו עיקרה לחנוכה אע”פ שנרשמה בין ז דנחמתא, כי יש שם שבע נחמות חוץ מזה, ואולי היו קוראים אותה אף בנחמתא לפעמים) כיצד לא שרתה שכינה כראוי בבית שנ.  ודבר זה מפורש הוא בכתובים שם שאמר התרחשתא שיישארו כהנים המסופקים בספקם “עד עמוד כהן לאורים”, כי בבית שני לא היה גילוי על ידי אורים ותומים, ואף לא ארון. ועוד מפורש שם שהיו כהנים וזקנים בוכים בחנוכת בית שני לפי שלא היה בכבוד והדר והשראת שכינה כמו בבית ראשון.

השכינה איננה כמובן הדבר היחיד שחסרה לנו בתחילת בית שני בעליית עזרא. זה לא כאילו הכל היה בסדר מבחינה גשמית ורוחנית אלא ששכינה לא היתה. גם המצב הדתי של העולים לא היה הכי יפה, כמבואר בכל ספרי עזרא ונחמיה. גם המצב הפוליטי שלהם לא היה כל כך יפה, כמתואר שם. אפילו בניית המקדש שהחלו בו היתה בנייה מסכנה מאד, ברשות המלך הפרסי ונתונה ללחצים הפוליטיים עליו מאת העמים שסביבם כל העת. אך אפשר להסתכל על חסרון השכינה כעל הדבר המרכז בתוכה את כל החולשה הזו. חז”ל קישרו את הדברים ואמרו השכינה לא שרתה בבית שני לפי שלא היה בו חירות פוליטית והוא נבנה על ידי כורש. אם כן השראת השכינה כרוכה ביחד עם חירות פוליטית כאשר נבנה את הבית בכח עצמנו ולא ברשות האומות תהיה גם השראת השכינה הטהורה עליו.

כאשר אנחנו קוראים את נבואות זכריה וחגי על הבית השני (ואולי גם נחמות ישעיה) צריכים אנחנו לקרוא אותם בעיקר כמנבאים את החזרת השכינה לישראל. כאשר המצב שהתנבאו בתוכה היה המצב שהכי היה מודגש בו חסרון השכינה. כאשר נמצאים בגלות מובן הדבר שאין השראת השכינה גלויה. אך כאשר חזרנו לארצנו, אז דווקא התחילו לבכות יותר בעמדם בחנוכת הבית השני וחשו כי חסרה בו אור השכינה. כלפי תלונה זו מנבאים זכריה וחגי את נבואות נחמותיהם. מנבאים הם כי אמת נכון הדבר כעת אין חזרה זו שלימה, ועוד לא הגיעה זמן הגאולה השלימה, אך עוד תבוא זמן ויהיה הדבר מושלם. וכך אמר זכריה כי מי בז ליום קטנות ושמחו. אף אלה שבזו לבנין הקטן שלנו כאשר יבוא נבואתי ישמחו.

אמנם התנבא זכריה על זרובבל, אך ככל הנראה גם בזרובבל לא התקיימו הדברים הגדולים שניבא עליהם זכריה, עד שהבאים אחריו העתיקו את נבואתו “הנני מביא את עבדי צמח” על המשיח העתיד לבוא. כי אמנם זכריה פתר את חזונו על זרובבל שבא בזמנו, אבל גם זרובבל לא הצליח להחזיר את השכינה על מקומה. וכדרך כל נבואות בית שני שאיחרו להתקיים, עדיין חיכו ישראל להם במשך ימות הבית ואף אחרי חורבנו שיתקיימו בגואל עתידי.

ואימתי התקיימו נבואות אלה, אימתי התחילו ישראל לבנות את הבית בהשלכת עול האומות מעל צווארם, ובהשכנת שכינה בתוכם, הוי אומר בימי חשמונאים. אם חסרון השכינה תלויה היתה בבניית הבית ברישיון כורש, הרי חזרתה וודאי תלויה היתה בחידוש וחנוכת המקדש תוך עצמאות שנרכשה על ידי חשמונאים מידי יוונים.  ועל כך אומרים אנחנו הלל בחנוכה, הללו עבדי ה’ ולא עבדי יון, ולא יכלנו לומר הלל בימי עזרא אלא לבכות שעדיין עבדי אחשורש היינו (ודוק היטב כי פורים כמו עליית עזרא ברשיון מלך פרס היה, וחגיגת הפורים קשורה עם חגיגת העלייה בימי עזרא כאשר נתבאר לנו שם. ובפסיקתא רבתי ב פירשו בפירוש הבדל חנוכה ופורים לגבי הלל בכך), אבל עכשיו שניצחנו את היונים וחינכנו את המקדש בהשראת השכינה, הללו עבדי ה’.

הרי, רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך.

***

ונלוו גוים רבים אל ה’ ביום ההוא. תחת אשר אנו נלווים לגוים היום ונתונים לתנודות תמיכתם בנו וסובלים מהלשנות הגוים אשר סביבנו, נהיה אנחנו מובילים אז, ונלוו גוים רבים אל ה’, וכולם יהיו לי לעם, ושכנתי בתוכך. אף נבואה זו בימי חשמונאים התקיימה והתגיירו גוים רבים ביניהם.

מכאן ואילך באים שני נבואות. ראשונה נבואת החלפת בגדי יהושע הכהן הגדול. שניה נבואת המנורה ושבעה קניה, האבן ושבעה עיניה. דעת לנבון נקל כי אלה הם שני חלקי מילוי המקדש וחנוכתו. כאשר קראנו בפרשת תצוה סדר חנוכת המקדש, להלביש לכהנים בגדי כבוד ותפארת, ולמשוח את כלי המקדש בשמן משחת קודש. נבואות הללו אינם אלא נבואות חנוכת המקדש, בבגדי כהונה כראוי לכהן גדול, ובהדלקת המנורה בה המראה את השראת השכינה וכוללת משיחת הכלים כשמן השופע על המנורה.

באותו העת עוד לא לבש יהושע הכהן הגדול את בגדי כהונה הראויים לו, כי עניים היו ולא הספיקה ידם להלבישו כראוי לו. והיה השטן עומד על ימינם להשטין על מלאכת המקדש תדיר. אלה הגויים אשר כתבו שטנה על יהודה וירושלים (רש”י). ויאמר ה’ יגער ה’ בך השטן ולא תצלח קטרוגם עוד. ויען ויאמר הסירו הבגדים הצואים מעליו. ואמר ישימו צניף טהור על ראשו. לפי הנראה היה דבר המלאך להלביש את יהושע מחלצות, והוסיף על זה זכריה עצמו שילבישו אותו גם צניף. הלבשת הבגדים איננה באה מאליה, צריכה היא לנביא שילביש אותם אל הכהן. ואלה הם גם דברי המלאך המעיד ביהושע, אם בדרכי תלך וגו’. הלבשת בגדי כהונה צריכה לזכות, היא איננה יכולה להיות על חינם, צריכה היא לקדושת הלובשו שיעלו עליו ולדבר הנביא שיסכים עליו.

הכתוב אינו מפרש אם אכן שמרו יהושע ובניו את דרך ה’, אך בהמשך הדרך וודאי שקלקלו כהנים גדולים ולא שמרו את דרכו, כמסופר בדברי ימי מלחמת חשמונאים, וכלפי הימים ההם נאמר לא היה לזרע יהושע מהלכים בין העומדים, אבל גם נבואה זו נשארה לכהן גדול של ימי החנוכה, כי באותו העת עברה עוון כהונה וודאי ונקראו בשם צדיקים וחסידים, ואז לבשו בגדי כבוד ותפארת.

***

אבן ניתן לפני יהושע, הוא אבן הראשה בידי זרובבל, הוא אבן בדיל ביד זרובבל, אבן הזאת צריכה פיתוח. כמו “ופתחת עליו פיתוחי חותם קודש להויה”. כאשר נחסר להם כהן לאורים, הוא כאילו ביד הכהן אבן, שהוא מבגדי כהונה, וצריך להיות אבני חן מתנוססות על אדמתו, אבל כאשר האבן סגורה היא כמשא כבד בפני הכהן, כעוון המונע ממנו ללבוש את בגדי קודש שהם בגדי כבוד ותפארת יקר השראת השכינה והנבואה. אז נדמה האבן להר הגדול בפני זרובבל המונעת בפניו את דרכו, כאשר לא שמרו כהנים וישראל את דרכם.

הנני מפתח פיתוחיה, אחרות את האותיות על האבן, ותראו כי על אבן אחת שבעה עיניים. שבעה אלה הם עיני ה’ המשוטטות בכל הארץ. כאשר מצינו בהמשך נבואות זכריה ובעוד כתובים, יש להשגחה עליונה כמו שליחים המשוטטים בארץ. אלה נקראים עיני הויה, ושבעה הם, וגם השטן בתוכם. שיטוט זה בארץ לפעמים לטובה לפעמים לרעה. כאשר יורדים עיני ה’ ורואים רע בארץ הם עולים ומקטרגים. אך גם ירידת השכינה לשכון בארץ תתכנה בשם פיתוח שבעה עינים אלה, כאשר תבוא ושבע נערותיה לשכון בארץ, יראו הכל כי עיני ה’ איתם, לא עזבם ולא הניחם, וזוהי שימת עין שאמר ה’ לשים עינו וליבו על מקום המקדש, והנוגע בכם נוגע בבבת עיני.

בבית שני לא היה שם ארון ובו לוחות אבנים חרוטים באצבע אלוהים. אבל אמרו אבן היתה שם מימי נביאים הראשונים ונקראת אבן שתיה. אבן זו שיכנה בתוכה את מקום השכינה בבית שני ועליה נתן כהן גדול קטורת ביום הכיפורים. אבן זו היא הנפתחת לשבעה עינים, תשואות חן חן לה. טובי רואי היו מפתחים בה אותיות ומתנבאים בה כאשר התנבאו כהנים ראשונים באורים ותומים.

***

וישב המלאך הדובר בי ויעירני כאיש אשר יעור משנתו. האי קרא אוקמוה. והוא הוא ‘הס כל בשר מפני ה’ כי נעור ממעון קדשו’. התעוררות גדולה ועמוקה התעורר כאן הנביא כי התעוררה כאן ההשגחה העליונה לפקוח עיניה על הארץ ועל המקדש. התעוררות שהיא לער כמתעורר משינתו. ויאמר אלי מה אתה רואה, הלא הנך בעצמך רואה משהו, תספר לי מה אתה רואה ואספר לך מה אתה רואה.

***

ואמר ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגו’. מנורה זו הוא פתיחת שבעה עינים על האבן. כאשר נתבאר לנו פעמים רבות, היתה עיקר עדות השכינה בבית שני עדות המנורה. אבן שתיה בפנים היתה ודוממת היתה כאבן. אך המנורה הנערכת מחוץ לפרוכת העדות גלויה היתה יותר. והיתה היא לעדות על השכינה. כבר אמרנו שעיקר נבואה זו שעוד תחזור השכינה לשכון במקדש וכליו. והנה ביטוי היותר גדול של השראת השכינה הוא במנורה.

כל כלי המקדש שימושיים הם, מזבח להקריב בו קרבנות קטורת להריח בו שולחן להניח בו לחם הפנים. אך המנורה איננה שימושית היא נועדת לשם כבוד. כאשר מוצאים אנחנו בהדלקת נרות שבת ויום טוב שאינם להארה בלבד, אבל עיקרם לשם כבוד, ככתוב וכבדתו. וכאשר מדליקים מנורות לפני השרים או בסעודות חשובות לאו דווקא להאיר את החושך אבל להראות להם כבוד. הכבוד הוא השכינה.

בזמן שלא שרתה שכינה במקדש, מסתבר שאף לא הדליקו את המנורה. ואיני יודע להראות מתי התחילו להדליקה ומה היה בין נבואת זכריה לימי חשמונאים, כי את חנוכת המזבח השלימו ואף את חנוכת הבית, אבל עיקר החנוכה שנקראת על שם המנורה לא היה עד ימי חשמונאים. החנוכה הוא הוא כניסת השכינה למקדש. וכניסה זו הוא הוא הדלקת המנורה.

***

תואר מנורה זו מיוחדת מכל מנורות שבעולם. לא היתה זו מנורה בלבד, שצריכים להביא אליה שמן ונרות להדלקה ממקום אחר. אף לא היו צריכים לעשות מנורה זו מן הזהב הטהור המובא לה ממקום אחר. אבל היתה מנורה זו עומדת בין שני עצי שמן. והיו עצי שמן אלה גדלים ועולים עד מעל למנורה, ושם היו זיתיהם נופלים מאליהם לתוך בית הבד של זהב, שתי צנתרות הזהב, והיה השמן נמשך מאליה לתוך מעין שעמדה מעל ראש המנורה, וגולה על ראשה, והיה השמן נמשך ממעיין זה דרך שבעה מוצקות לתוך שבעה נרות המנורה, ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה. אף זהב המנורה עצמו כאילו היה נשפך מתוך צנתרות זהב אלה, המריקים מעליהם הזהב. ופתרון זה הוא לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי, כאשר המנורה נמלאת מאליה כך דבר ה’ ביד זרובבל נעשה מאליו. (כל זה עולה מדברי רש”י והמפרשים)

בולט הדבר (ופלא לי שלא מצאתי כרגע מי שיפרשנו) שזהו ממש נבואה על נס פך השמן והדלקת המנורה, כאשר מצאו כמו מאליו בנס פך שמן חתום בחותמו של כהן גדול “שתי צנתרות הזהב אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ” (והם יהושע וזרובבל כפי המפרשים). ושמן זו הספיקה להם שמונה ימים, כאילו הוא נשפך מאליו לתוך המנורה משבעה המוצקות. אף המנורה עצמה מאליה היתה נעשית כדברי המדרש וזה מעשה המנורה, ואף בימי חשמונאי מצאו שם שפודים של ברזל ועשאוהו למנורה, כמו המנורה עצמה נמצאה מאליה.

והיה כל זה לסימן כי מאליה נסעה שכינה אלינו בתואר המנורה, ולא צפינו להתגלות הגדולה הזו, לא בהכנת ליבנו ולא בהתעוררות עצמית, אלא כאיש אשר יעור משנתו, ופתאום נראה המראה הגדול הזה, כאשר נסעו עגלות הנשיאים ונסעה מרכבת יחזקאל ונשאו פרות שנשאו ארון מאליהם, כך מרכבת המנורה נמלאה שמן מאליה והיתה מאליה.

***

ויען המלאך הדובר בי ויאמר אלי הלא ידעת מה אלה. ואמר לא אדני. כי נבואות זכריה כחידות סתומות. ופירשו בה לפי שהיה בזמן חותם הנבואה היתה נבואתו בלתי ברורה. אך לעולם היתה עיקר נבואתו נבואת הנבואה עצמה. המראות האלה שחזה זכריה ברורים הם כשמש בצהריים. אלא מצד המתבוננים הם נראים עלומים, אינם אלא כאבן הזאת שצריכים לפתוח פיתוחיה, או כמו שאומרים בימינו, התמונה כולה נמצאת בנגטיב צריך רק לפתח את התמונה. רימז המלאך לזכריה אכן התקשית במראה המנורה, ואפרשנה לך, אך באמת אינך צריך את הפירוש שלי, צריך אתה לדעת מה אלה מעצמך. והבאים אחריך שיראו את קיום נבואות אלה בזמניהם וודאי לא יצטרכו אפילו להמשיך את קריאת הפסוק עד לפסוקי הפתרון, כי ידעו מה אלה.

הטוב שמך ולך נאה להודות. זהו חתימת ברכת ההודיה. כשם שברכת אבות פותחת בא”י אלהינו ואלהי אבותינו וחותמת בא”י מגן אברהם. כך ברכת מודים פותחת מודים אנחנו לך ה”א וחותמת הטוב שמך ולך נאה להודות, ואלו הם ארבעה כריעות שבתפילת העמידה. כך גם ברכות ההלל פותחת לקרוא את ההלל, וחותמת “כי לך טוב להודות ולשמך נאה לזמר”. בשעה שאומר שליח ציבור ברכת מודים נהגו הציבור לומר מודים משלהם, ומה הם אומרים “מודים אנחנו לך ה”א על שאנו מודים לך”. פתיחתה מודים אנחנו לך, וחתימתה “על שאנו מודים לך”. ביום החותם את ימי ההודיה של חנוכה עלינו להתבונן בחתימות אלה של ברכות ההודיה.

שבח זה לפי פשוטו, איזה מזל שאנחנו מודים לאל כזה שלו נאה להודות. והלא היינו יכולים להיוולד לעובדי אלילים ולהודות לאל שאין נאה להודות לו, שאין השבח וההודיה מתאימים לו, שהלא עיניים לו ולא יראה אזנים ולא ישמע. מודים אנחנו שנפל בחלקנו להיותנו מודים למי שמתאים לו כל ההודיה הזאת. זה גם סיבה הפשוטה להכללת פסוקים הללו בהלל. כאשר עומדים אנחנו ומהללים לפני מי שראוי להלל לו, נזכרים אנחנו בטוב שנפל בחלקנו שאין אנחנו מהללים לכסף וזהב מעשי ידי אדם, שאין מה להלל להם ואין שם מי שיקבל את ההילול של עובדיהם.

***

נצעד עוד צעד פנימה ונתעמק משהו, והלא היה באפשר לומר שבח זה גם בבקשה, איזה מזל שאנו מתפללים לפני שומע תפלה ולא לפני מי שאחרים לעובדיהם ואינם מרחמים עליהם. התייחדה ברכות ההודיה שיש בה תמיד תוספת הודיה זו, כי לך טוב להודות. בהודיה יש משהו שמפנה את המבט אל מי שראוי להודות לו, לעומת מי שאין נאה להודות לו. במילים אחרות, הודיה מפרסמת ומגלה השגה באלוהות שהיא השגה יותר טהורה מזו המתפרסמת בבקשה ואף בסידור שבח, עד שנוכל לומר הבקשה והשבח משותפים לה’ ולאלילים במידת מה, אלילי הוא הבקשה במידת מה, אבל ההודיה הוא בלתי להויה לבדו, אם תרצה לדעת את הויה לבדו, תודה לו ותדע בה שמו, הטוב שמך ולך נאה להודות.

דבר זה נראה בקרבנות. סוגי הקרבנות הם הם סוגי התפילות, אשר כל קרבן מבטא סוג יחס והשגה באלוהות. העולה על הדבקות החטאת על התשובה השלמים על השמחה. ובוודאי היו בני אדם מביאים קרבן אף לשם תפלה לפעמים, כאשר היה למי בקשה היה מתנדב עולה ומתפלל בזה על צרכיו. ונגד קרבנות התמידים תיקנו תפלות קבועות בזמני היום שעיקרם תפלות בקשה. מכל מקום לא נקראה שום קרבן על שם תפלת בקשה ואין הבקשה מפורשת לעולם בקרבן. ואיזה סוג תפלה יש לו קרבן מיוחד בפני עצמו, התודה בלבד. תודה הוא סוג התפלה היחיד שמותר להביא עלו קרבן באופן מפורש. וכך כתוב “זובח לאלהים יחרם, בלתי להויה לבדו”, אסור להקריב קרבנות לשם אלהים שבו חלק אף לאלהים אחרים, דהיינו להשגה כזאת שיש לאלהים אחרים מושג בו, לתפלת בקשה, בלתי להויה לבדו בתודה.

הנמצא בצרה מה הוא עושה, אינו מביא קרבן תפלה וצעקה על צרתו. אלא נודר לה’, שכאשר יוציא אותו אל המרחב יביא קרבן תודה בית ה’. וכל מזמור אהבתי שבהלל על נדרים כאלה הוא מדבר, שההלל כולל גם אנשים פרטיים שהביאו תודה בית ה’, וכלפיהם נאמר מזמור אהבתי ובו הוא מספר כיצד קרא לה’ בעת צרתו, ובשעה שהושיעו ה’ הוא משלים את נדרו וזובח זבח תודה בחצרות בית ה’. וכך הוא מדייק. “לך אזבח זבח תודה” לך בלבד ולא לזרים אתך. ובשם הויה אקרא.

***

ומה טעם יש בהשגה זו של הודיה, שכל תפלת בקשה עומדת על חסרונות האדם, זקוק הוא לדעת ומתפלל אתה חונן, זקוק הוא לרפואה ומתפלל רפאנו. אף גם השגת ה’ שהוא משיג בבקשה זו, כפי שהוא חותם בא”י חונן הדעת, הוא השגת האל כמשלים את חסרונותיו, הויה הוא חונן הדעת והוא רופא חולים וכן הלאה. אם כן עיקר השגה זו שייכת סוף סוף אל בני אדם, אל העולמות, אל המצב שאחרי הצמצום. יוצאה מכלל זה תפלת הודיה, שעיקרה עומדת על שלימות ה’. כאשר מודה אדם לה’ איננו מתייחס לחסרון שיש לו, אלא על טוב שמו, שהוא משלים את כל השלימית. וכאשר הוא מסיים את דברי ההילול שלו, מה נשאר בידו, לא איזה ידיעה עולמית כמו ה’ רופא חולים, לא נשאר בידו אלא הטוב שמך ולך נאה להודות.

חייבים אנחנו לדייק פה. כי גם הבקשה כוללת בתוכה וודאי שלימות המשלים את החיסרון. וגם ההודיה הלא מתחילה במה שה’ עזר לו והשלים לו את חסרונו. אך עיקר ההבדל הוא בטעם שנשאר בפה אחר סיום התפלה. הטעם שנשאר מחונן הדעת הוא דעת. הטעם שנשאר מהודיה הוא הטוב שמך.  זו השגה נוגעת לדעת וזו השגה נוגעת לשם ה’. ושמו הוא אינסופיותו, עוד בטרם הצמצום.

במילים אחרות, כל תפלת בקשה בדיעבד הוא. הלא וודאי עדיף היה שיהיה עולם מבלי חסרונות ולא נצטרך לבקש אל הדעת כי נהיה כולנו יודעים אותו. אם כן תלויה תפלה זו בשורשה בהתחלת החסרונות, או החטא. אמנם תפלת הודיה לכתחילה הוא. שכן גם בעולם מושלם כל צרכו עדיין חובת כל היצורים להודות. אין בתפלת הודיה שום נדנוד של עצב וחושך, עצביהם, על צמצום העולם הנמצאת בשורש כל תפלת בקשה. תפלה זו כולה שמחה כולה אור, כולה קודש כולה אלוהות.

***

תחילת התפלה נקראת סידור שבחו של מקום. אם כן גם היא מיועדת כלפי שלימות האל ולא כלפי חסרון האדם. אמנם אף כאשר משבח האדם את האל אינו משבח אלא לפי השגתו, ותמיד שאלה מקנטרת לפניו “סיימתינהו לכולהו שבחא דמרך?”. בהכרח יענה בשפה רפה, איני מסדר גוף שלימות הקב”ה, איני אלא מעורר את עצמי לעמוד לפניו, כפי הסדר הכתוב בתורה וקבוע בסידור. סידור שבח זה איננו בעצם נוכח ה’ אלא הוא הכנסת האדם את נפשו להיות עומד לנוכח ה’. (כך גם ע”פ הכוונות כל ברכת אבות עדיין בבחינת אח’ ולא פנים בפנים). ולפיכך להשגה זו יש תחילה וסוף, מכיוון שהוא מרגיש שכבר העמיד בפניו את מציאות ה’ וגבורתו וקדושתו, הרי הוא ממשיך ופונה אל תפילת צרכיו.

ההודיה שאנחנו עוסקים בה הוא סיום התפלה דווקא. הוא סיום התפלה כי היא אמנם מתחילה מכך שהעבד קיבל פרס מרבו, והוא מודה לו על כל הטוב שגמל אותו. אך חלק זה של הודיה מסתיים הוא בקצרה. מודים אנחנו לך ה”א על זה ועל זה. אחר שהוא מסיים “להגיד תודה” על הכל עוד נשאר לו הודיה בפה, והוא ממשיך הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך. עוד יש לו להלל ולהודות כי חסדיו לא כלים, גם כאשר כלו מענות תפילותיו לא כלו רחמי וחסדי הטוב, והוא ממשיך לפרט ולהגיד כיצד כל החיים יודוך סלה, לעולם ועד יודוך כי הודיה זו אין בה הפסק, כשם ששמו אין בה הפסק ואין לה סוף. לא הספיקה אף תפלת מודים הכתובה, והקהל השומע מודים מפי שליח ציבור הרגישו שאין תפלה זו מסתיימת, הוסיפו הם ברכת הודיה של עצמם, מודים אנחנו לך על שאנו מודים לך.

חוזרים אנחנו אל הפירוש הפשוט, איזה מזל שאנחנו מודים לה’, שאילו היינו מודים לבשר ודם, היה לדברי הודיה שלנו סוף וקץ. וכאשר נסיים להודות על כל הטוב לא יישאר לנו מה לעשות בחיינו. ברוך ה’ שלו נאה להודות, ולעולם לא נסיים להודות לו, תמיד יהיה לנו הוספה בהודיה לפי אינסופיות שמו, ותמיד ישאר לנו חיים של הוד והודיה.

***

במקום זה נוספו הוספות התפילה על הניסים של חנוכה ופורים. ודבר זה עוד לא זכה להתבוננות מספקת. והלא גם שאר החגים יש בהם הודיה על ניסים שהיה בהם ועל קדושת הזמנים. מכל מקום באיזה מקום, באיזה נוסח ובאיזה תנועה, מוסיפים אנחנו את קדושת היום בחגים ומועדים, בברכות אמצעיות. ולעולם לא נשתנה דבר גם בשבתות ומועדים מעיקר סדר התפלה שהוא סידור שבחו של מקום, בקשת צרכיו, והודיה. גם בימי קודש שאין אנו שואלים בהם צרכינו הפרטיים, עדיין שואלים אנחנו צרכינו לפי קדושת הזמנים, ובזה הלשון אנו אומרים השיאנו את ברכת מועדיך, יעלה ויבוא זכרוננו לפניך, רצה במנחותנו, רצה והחליצנו ביום השבת הזה.

ולפי הענין שאנו בו נאמר, כי עיקרי המועדים נוסדים על השגות ה’, כמו אלהי אברהם אלהי יצחק אלהי יעקב, שהם פסח שבועות וסוכות. והשגה זו הוא אמנם תחילת התפלה, וממנה מקבלים אנחנו אומץ להתפלל על צרכינו באמצעיתו. וכך בימי המועדים שהתגברה בה השגתנו התעלו אף בקשותינו ונתפלל על הדבקות ועל הרצון ועל הזכרון. אבל למועדים הללו אכן יש סוף וקץ. כל המועדים יהיו בטלים.

חנוכה ופורים נוספו עליהם, אולי אין בהם השגה נוספת בדרך אלהי אבותינו, ואין קוראים לאבות אלא שלשה. אבל הם אינם מסתיימים. לא נוסף בהם דבר ברצה או בברכה אמצעית. אבל נוסף בהם בהודיה. והודיה זו אינה בטלה עולמית. תמיד יש להוסיף בהם הודיה. ימי הפורים לא יהיו נבטלים. ויש שאמרו אף ימי החנוכה לא יתבטלו (מגיד מישרים לבית יוסף). אמרו במדרש (ויקרא רבה ט, ז), לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל. כל התפלות בטלות וההודאה אינה בטלה.

***

ימים אלה על שם העתיד הם. פירוש. כי מה נעשה בעתיד, אחרי שלא יהיה לנו חסרונות לבקש עליהם ולא יצרים לתקן אותם ולא מלחמות ללחום אותם. נודה ונהלל. ולמה נתאוו החכמים לימות המשיח, לא בשביל שימלאו חסרונותיהם אלא בשביל שידעו את ה’. ומהו מנוחה זו של ידיעת ה’, אינו אלא הודיה, כי מה יש ליודע את ה’ לעשות אלא להודות. אם כן לשם מה עלינו לחכות עד שיבוא המשיח ונוכל לדעת ולהודות. יכולים אנחנו לדעת ולהודות כבר עכשיו. ונקבע שמונה ימים של בינה ושל הלל בעולם הזה כפי שיהיה בעולם הבא.

חידושים הללו שחידשו נשיאים ביום כלות משה להקים את המשכן סכנה והעזה רבה היתה בהם, והלא בחידושם הראשון שחידשו לשאת את המשכן על גבי עגלות, בו ממש קרו שני אסונות בהמשך הזמן, כאשר הכה ה’ באנשי בית שמש כאשר חזו בארון חוזרת משדה פלשתים על עגלה ושני פרות (שמואל א פרק ו) ושוב פרץ ה’ בעזה כאשר נהג את ארון האלהים בעגלה חדשה בהעלאתו על ידי דוד (שמואל ב פרק ו). וטעם שניהם שווה באופן כללי שקדושת הארון הרגתם שלא נהגו בו בזהירות הנדרשת, ובוודאי לא מקרה הוא שבשני המקרים הללו על גבי העגלות נישאו.

כן קרבנם השני כללה כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת, אשר הלא על זה ממש נהרגו נדב ואביהוא באותו היום כאשר הכניסו איש מחתתו של קטורת ויצאה בהם אש ה’ ושרפם, והנה הנשיאים הביאו קטורת אשר לא נצטוו בהם ונתקבלו בשמחה.

סיכון זה לא נכחד מן הנשיאים ומשה עצמם, אכן הנשיאים קיבלו על עצמם סכנה זו באמרם שחייבים הם להביא קרבנות אלה לחנוכת המזבח לתועלת הכלל. ועל כך אמר רש”י “הם נשיאי המטות”, שהיו הם שוטרים עליהם במצרים, והיו מוכים עליהם ככתוב ויכו שוטרי בני ישראל. אלה אשר קיבלו על עצמם מכות בני ישראל תחתם במצרים, הם קיבלו על עצמם סכנת השריפה בקדושת השם, לכבודם של בני ישראל, ועל אשר היו הם נשיאי ישראל נתקבלו קרבנותיהם בשמחה.

***

כל זה היה ‘ביום כלות משה’. רגע זה של כלות משה, הלא הוא גם הרגע של סיום מלאכת משה במעשה המשכן. ורגע זה כגודל שמחתו כך גודל סיכונו. כאשר הוא הכלל בכל ענייני העולם כגודל הריווח כך גודל הסיכון. פירושו של דבר יש כאן קו שבו נגמרת מעשה משה. אכן היא נגמרת בחסד ובהשלמה. אך סוף סוף היא נגמרת. היא כמעט כמו רגע מיתת משה. וכבר ראינו מה היה בפעם הראשונה כאשר ניתנו הלוחות אל משה ככלותו לדבר איתו. וירא העם כי בושש משה. הרגישו העם כי נגמרה מלאכת לימוד התורה של משה, ואמרו לעשות להם אלהים כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. במקום זה של סיום מעשה משה צריכה העבודה להימסר להמשכו, ובזה המקום נגעה חטא העגל, שבעצמה לא היתה אלא נסיון היאחזות במעשה המרכבה אשר ראו בהר סיני, כאמרם שביקשו לשמוט שור שבמרכבה. זה חטא העגל הראשון, ‘כעבות העגלה חטאה’.

באותו דבר נגעו גם נדב ואביהו, אשר גם עליהם כבר אמרו שהיתה שורש חטאם בנגיעתם במראה הר סיני, ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. והנה גם המה הרגישו שיש ביום זה סיום על מעשי משה, אמרו “מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור” ראו הם כי משה ואהרן עשו את כל מלאכת חייהם ונגמרה מלאכת המשכן, ונדחפו לעשות גם הם כמותם, הוא הדבר שקראו בנוסח אחר שהורו הלכה בפני רבם, ביקשו להיות משה במקום שידעו שנגמרה מלאכתו. ועל כך יצאה דינם לשריפה.

כך גם הנשיאים נגעו במקום זה של כלות משה, ואכן אמר משה וכי נעתקה נבואה מאיתי וניתנה להם, הלא אני התורה כולה והייתכן דבר שלא נצטוויתי בו, ואם תאמר נצטוו הם אם כן נגמרה נבואתי ונמסרה להם. אמר לו הקב”ה קח מאתם, מאתם היה הדבר. לא כאשר חשבת שיש כאן ערעור על נבואתך. נבואתך שלימה וטובה. אבל מהם ומשכלם בא משהו שאין ביכולתך לגעת בו, הם אינם לוקחים ממך דבר ואתה אינך לוקח מהם דבר אבל משלימים הם לעולם מה שאין בך.

***

[במילים אחרות הנושא הזה הוא נושא הטענה שנטענה על תקנות חכמים שהם עוברים על הכתוב בתורה לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, והנה הם מתקנים גזירות ותקנות. ראה ברמב”ם ובאריכות בתורת נביאים של מהרצ”ח. וכללות הענין איך שלא יהיו פרטיו שאכן חכמים מוסיפים וגורעים בתורה אך לא בכך הם מערערים על שלימותה, אדרבה מתוך הכרתם את שלימות התורה ככלה מכירים הם שהכלה הזאת צריכה קישוט ותיקון וסייג לפי רוחב דעתם ולפי העניינים המשתנים בעולם.

והוא גם הצורה הנכונה שבו צריכים להתייחס לכל רב, שכל מי שהוא רבי אמיתי יש לו מידה של שלימות ‘כלות משה’. ולפיכך יש לגביו דין שלא תגרע ולא תסור והוא מתנהג בתוך דרכו בשלימות גמורה. ואסור לתלמיד להורות בפני רבו. אך דייקא מפני כך יש לתלמידים לדעת ששלימות זו שלמה היא בעצמה ויש לה סוף וגבול ככל דבר נברא ונאצל, ולפעמים יש מקומות שצריכים אליהם נשיאים ושרי חמישים ושרי עשרות, לא כחולק על הרב אלא כמוסיף עליו מה שאין ביכולותו. לענין מעשה הכל דקה מן הדקה וצריך שיקול דעת עמוק והכל לשם שמים.]

***

כאשר פועלת הוספה זו כראוי, אז לא די שאין הארון הורג את נושאיו אלא נושא אותם, עוד נוספת דבר חדש מפי התחתון הנושא אותו. הדבר הזה הוא השירה. שכן שירה היא תמיד מידתו של התחתון הנושא את העליון, הוא פעולת חיות וגלגלי המרכבה המשוררים ברעש גדול. ואילו העליון עצמו לא שייך בו מידה זו של שירה כי למי הוא משורר. אבל ההודיה ההלל והשירה הוא תכונת הוספת התחתון כשהוא נושא את העליון כעגלה.

לפיכך ‘וירא את העגל ואת המחולות’. היו בעגל מחולות שירות ותשבחות, מה שלא מצינו במתן תורה עצמו. כי במקום זה היה חלק העגל. לפיכך למדו חז”ל את מצוות השירה בקרבנות מן התורה מן הכתוב “בכתף ישאו” (ערכין יא, א), אין ישאו אלא לשון שירה ככתוב “שאו זמרה”. וראה עד היכן מגיעים דבריהם. כי אמרו (סוטה שם) כאשר אמר דוד “זמירות היו לי חקיך” אמר לו הקב”ה “זמירות קרית ליה? חייך שאתה טועה בדבר שאין תינוקות של בית רבן טועים בה”, וטעה להביא את הארון בעגלה חדשה, ואפילו תינוקות יודעים את הכתוב “כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו”. השירה הנכונה הוא שיר נושאי המשכן. אכן יש זמירות ויש זמירות. החושב שיש לו תפיסה גמורה בדברי תורה והם לו כזמירות, הוא נוגע בחטא קלות הדעת, ואז אינו יודע כיצד לשאת את הארון בכתף ונזקק לעגלה שישאנו עבורו.

וכאשר שלחו פלשתים את הארון, טענו אותו על העגלה, והלכה העגלה מאליו, כדין המרכבה שלמדנו למעלה, וכתיב “וישרנה הפרות”, פירשו בזה (עבודה זרה כד, ב) שאמרו הפרות שירה, ומה שירה אמרו, אמר שם ריש לקיש, שירו לה’ שיר חדש כי נפלאות עשה. כי בכח העגלה הנושאת את הארון וודאי שיר חדש שלא נאמרה עוד כי נפלאות עשה. שיר זה חשב דוד אף הוא לשיר בפני הארון והיה מכרכר ומפזז בכל עוז, אך פרץ ה’ כי היה עליו לדעת כי בני קהת עצמם יכולים לשיר בפיהם כאשר יכולים הפרות לשיר, וכי ענין זה תלוי במבט הלב איך הוא, ובוודאי לא טעה דוד במקרא ממש אלא הוא חשב שאותו מצוה של בכתף ישאו אינו מצוה לדורות ואינו אלא בשעה שיש משכן ויש ארון, אבל כאן שאין משכן אלא ארון

(אף נדב ואביהו בענין השירה טעו, ולפיכך שתויי יין נכנסו כי אין אומרים שירה אלא על היין. )

***

אותם עגלות שנשאו את הארון משדה פלשתים, וודאי גלגולים היו של פרים שהביאו הנשיאים, (וראה לשונות הפסיקתא שהבאנו), ומכח יוזמת הנשיאים היה בהם כח ללכת מעצמם ולשורר את השירה שלהם. אך כאשר בא הארון אל שדה יהושע ושם אבן גדולה “ויבקעו את עצי העגלה ואת הפרות העלו עולה לה'” הוצרכו לזקק גם שירה זו להעלותה אל מעלת המשא בכתף. העלו את הפרות עצמם עולה לה’ על גבי אותם העצים של העגלות שנשאו.

כך כאשר הוסיפו חכמים את הדלקת נרות חנוכה וקבעום ימים טובים בהלל והודיה, היו מהם שאמרו יש לפחות את מספר הנרות כל ערב, כנגד פרי החג. פרי חג אלה וודאי שורשם מן החג הראשון שהיה בעגל, וכנגדם מקריבים את פרי החג, אותם הפרות המשוררות בשירת החג. צריך למעטם ככל שעובר היום לזקקם הדק היטב עד שיורדים לאחד ביום האחרון להיות עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו.