נשמות חול שבת ומועד

אית נשמות של ימות החול, והם אנשי יישוב העולם. הם מרגישים טוב עם החיים, מתפללים בזמן לומדים בזמן שומרים את המצוות וטוב להם.

ואית נשמות של שבת, והם תלמידי חכמים שאינם מרגישים טוב עם חיי מעשה וזקוקים לקביעות יותר גדולה בעולם החכמה. השבת הוא הזמן שלהם בו העולם מסכים לשיטתם ופורש מעסקי חול לקודש.

ואית נשמות של המועדים. והם כאלה שאינם מרוצים מיישוב העולם בלבד אבל גם אינם מרוצים מקביעות תלמידי חכמים. כאשר עונים להם ביום ראשון שעוד ששה ימים מגיע שבת זה לא מרצה אותם. ימות החול אינם נראים להם נייטראליים חסרי קודש בלבד הם נראים להם מעוררי רוע. הזמן של נשמות אלה הוא בימי המועדים. בו העולם מסכים שכל המעגל הזה של ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות חיוור מדי צריך לעשות משהו עם החיים האלה.

הערות

לפי דברי הרשש והאריזל כל המועדים הם רק בגלל חטא אדם הראשון ואילו ימות החול ושבת הם סדר שיש גם לפני החטא ולכן נראה שאדם הראשון עצמו היה בו נשמה של מועדים ולכן לא התאפק לחכות לשבת לפי הסדר הראשון.
כאשר התפרסמו כתבי החרם על החסידים אמר אחד הצדיקים "כל ההאשמות שבהם שקר חוץ מאחד, והוא מה שכתוב שם שעושים כל ימיהם כחגים".
והסביר שכתוב בגמרא שכל הזובח יצרו כאילו מביא קרבן והוא יום חג שלו וחסידים זובחים את היצר כל יום.

מבנה ההלל

הרבה זמן נבוכתי בפירוש ההלל שאנחנו אומרים בכל המועדים והחגים, וכולם שרים את זה בדביקות ולא הבנתי פשר המילים והמשפטים או קישורם זה עם זה, והכיצד הם מתחברים בכלל למועדים, ולמה פתאום לפעמים מדלגים שתי קטעים אקראיים באמצע, ולמה חוזרים פה ושרים שם ומנענעים בזה, כל זה צריך פירוש רחב לפשט הפסוקים ומזה לסודם והשמחה וההלל הגנוז בהם. וכפי שכתב המלבים בהקדמתו לתהלים הקושי העיקרי בהסברת ספר זה הוא להבין את הנושא של הפרקים ולא לפרשם על דרך משפטים קטועים זה מזה.

אחלק את ההלל לחמשה חלקים, לפי מה שאפשר לזהות מהחלקים שיש להם פתיחה וסיומת 'הללויה' (לפי מנהג ההקראה הישן היו הקהל חוזרים אחרי כל משפט הללויה, אבל עדיין אפשר לראות שמאלה ההלויה שנרשמו בכתב הם עיקרי סיום הענין שיש לענות בהם הללויה). לבד החלק האחרון שפותח ומסיים הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו (וגם זה היה ממנהג הענייה וכפי שרואים בהלל הגדול שהפזמון שלו הוא כי לעולם חסדו).

חמשת החלקים הם

א) הללויה הללו עבדו השם עד אם הבנים שמחה הללויה (פרק קיג)

ב) בצאת ישראל עד ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה (פרק קיד – קטו)

ג) אהבתי כי ישמע ה' עד בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים הללויה (פרק קטז)

ד) הללו את ה' כל גוים .. ואמת ה' לעולם הללויה (פרק קיז)

ה) הודו לה' כי טוב עד הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו (פרק קיח)

וכעת נתבונן בעניינם וסיפורם.

ההלל נועד להיקרא ברוב עם בהתאספם בעליה לרגל בזמני המועדים. אל ירושלים מגיעים כמה מיני אנשים וכל אחד יש לו את הסיפור שלו. כולם באים להלל לה'. אבל יש 'ישראל' שבאים פשוט להגיד ישראל אנחנו עמו וצאן מרעיתו, ובאים לקיים מצוות ההיראות ברגל. יש עוד יחידים מישראל שבאים לא בתור ישראל לבד אלא לשלם את נדריהם, לפי שהיו בעת צרה ונדרו להביא תודה, והיו מביאים את קרבניהם להודות לה' על הישועה בעת העליה לרגל (וייתכן שעלו לרגל לשם זה לבד כי הרבה היו פטורים מהעליה אבל התאמצו לשם הודאתם). יש גם משפחות כהונה ולויה שהיו באים לעבוד את עבודת המועד במקדש, כפי ששנינו שהיה אפשר אז לכל המשמרות לעבוד, ובוודאי בזמן החגיגה הגדולה רצה כל כהן חלק בעבודה ובאכילת הקרבנות. יש גם יראי ה' מאומות העולם שהיו באים, כמו בכל חגיגה פרטית במקדשים שתמיד מגיעים תיירים ואוהדים שרוצים להשתתף בחגיגה זו.

ההלל כולל את כל הדברים האלה, מבטא ומספר את סיפורם ומביאם עד למטרה של הודיה לשם ה'.

הקטע הראשון הוא פתיחה כללית, העוסקת בגדלות ה' בצורה מופשטת יותר (הכולל את כל ההודיות והילולים שיובאו בהמשך). הוא אינו נוקט בשם המהללים אלא בצורה הכללית שכן כולם עבדי ה'. 'הללו עבדי ה' – הללו את שם ה'. הוא כללו של כל ההלל. זהו כמו קריאה לעבדים שיהללו. אלו דברי החזן. ומה הם עונים? יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. חוזרים קהל וחזן ביחד ומספרים ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. מכל מקום שבאנו משם מהודו ועד כוש. רם על כל גוים השם בכל מקום, ומכל הגוים באים ומכירים את זה, אבל על השמים ניכר כבודו העיקרי. ושוב הוא כולל את כל השבח שיש לומר, בדגש על גדלות ה' עצמו. מי כה' אלהינו המגביהי לשבת המשפילי לראות. הוא כל כך גבוה ונעלה, אבל הוא גם משפיל לראות ולהשגיח בשמים ובארץ. וכיצד אנחנו רואים את עיקר גדלותו? שהוא משפיל גאים ומגביה שפלים, מקימי מעפר דל, מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה. (ענין היראות גדלות ה' כיכולת להפך את מצבי הארץ מודגש מאד בכל שירת הנביאים, כמו שירת חנה הדומה מאד לפרק זה ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה). הודיה זו גם כוללת כך את כל ההודיות שיש לכל אחד בליבו על עניינו הכלליים והפרטיים. מקימי מעפר דל כנסת ישראל ממצרים. מושיבי העקרה ממש שנושעה והגיעה עם קרבן תודה. מאשפות ירים אביון שבא להתפלל להשם שיראה בעניו ולשמוח עם הציבור.

בקיצור החלק הראשון הוא הצגת גדלות ה' (כעין ברכה ראשונה של שמונה עשרה)

כעת מתחיל ההלל להציג את המהללים שבאו איש מעירו וממקומו להודות. הוא מתחיל בוודאי עם צאת ישראל ממצרים. שכן אנחנו ישראל שיצאנו ממצרים וזה מקום מקדשנו שהגענו אליו. נדרש בוודאי להתחיל ולהזכיר את זה. ולהזכיר גדלות ה' שהפך הצור אגם מים (שבהפיכות כאלה ניכר עיקר גדולתו כנ"ל) ולשבח שאנחנו עבדי ה' ולא עובדי טעויות מצרים.  ולכן הוא ממשיך להדגיש את עליונות ה' על האלילים, ולומר לא לנו ה' לא באמת הסיפור הוא אנחנו שיצאנו ממצרים אלא שמך שהתגדלה מכך והתעלתה על עצביהם כסף וזהב וכו'. כמו שאנחנו אומרים ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. משדיבר כלפי השם ואמר לא לנו חזר והפך פניו כלפי העם הנאספים, כאשר סיים ישראל בטח בה', ופירט את כל הקבוצות שבאו לשמוח בה' שיקבלו ברכה ממנו, ישראל ובית אהרן ויראי ה' גם שאינם מישראל.

בקיצור החלק השני הוא הצגת המהללים העובדים את ה' ולא עבודה זרה.

משיש לנו מהולל ומהלל, נפנים אנחנו אל ההלל עצמו. ומספר ההלל את כללות הסיפור של ההודיה. (וחלק זה נאמר יותר באופן השייך לנודרי הנדר הבאים להודות על ישועתם הפרטית, אבל מובן שגם ההודיה על יציאת מצרים הוא באותו מבנה אלא שהכוונה תהיה כללית וקרבן פסח כמו השלמת נדר שנדרו ישראל במצרים וכו'). והוא חלק מובן לכל שהוא מספר כמה הוא אוהב ובמנוחה שהשם עזר לו, ומתאר איך היה צועק ונבוך ואובד בעת צרתו, וכעת הגיע לירושלים להשלים נדרו ולזבוח זבח תודה.

בקיצור החלק השלישי הוא עיקר ההלל המודה על עזרת ה' ומשלם את נדרו.

כעת יש חלק קצר מאד שיש לו חשיבות רבה , והוא עומד קצת בניגוד אל החלק השני וכמו מפייס את הגויים הרבים שבו לחוג את החג איתנו. הוא אומר אל תחשבו שמהללים רק ישראל את השם. אע"פ שבוודאי שמחים אנחנו שהוציאנו ממצרים וכו'. מכל מקום ההלל הוא אוניברסלי הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו על כולנו חסדו השם מטיב לכל הברואים וכולם יש להם להודות לו. (ואפשר שזהו קטע קצר שגם הגוים שאינם יודעים עברית וכל סיבוכי המליצות שבפרקים קודמים יוכלו להשתתף בו, הוא פשוט וקצר).

בקיצור החלק הרביעי הוא הלל אוניברסלי שגם הגוים יהיו חלק.

החלק החמישי אפשר לראות בו עיקרו של הלל. ולפיכך מנענים בתחילתו ובסופו ובאמצעיתו. וכן נהגו לשיר בעיקר בו. וצריך להתבונן בו מאד כי הוא עיקר ההילול והשמחה ושמחתם לפני ה' אלקיהם שבעת ימים בד מינים. צריך להבין שהוא כבר נמצא אחר כל השלבים הקודמים. כבר ביררנו שאנחנו לא עובדי עבודה זרה. כבר הודינו להשם שנחלצנו מכל צרה. ומה נשאר. רק הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. פה אנחנו כמו אוחזים את ה' בידינו בליבנו ומנענים בו לכל צד. ככה הנענועים וככה ממש טקסט ההלל. צריך להקפיד לא לקרוא את מן המיצר בניגון עצוב, כמו שאפשר לקרוא באהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני. הקריאה פה הפוכה. השם כל כך טוב ואנחנו כל כך בטוחים בו שכל מיצר יהפוך אל מרחב, וכפי שהוא מרחיב וכופל ומשלש הויה לי בעוזרי ואני אראה בשונאו כל גוים סבבוני – בשם ה כי אמילם. סבוני גם סבבוני. סבוני כדבורים. הכל בשם ה' כי אמילם. לא 'אני אצעק חזק להשם והוא יושיע אותי'. אלא בשם ה' כי אמילם. ומה יש לי עוד לומר אלא טוב לחסות בה'. אני כבר מדבר לא כמתפלל חלש אלא כמתנבא ומבטיח. לא אמות כי אחיה. גם אנא ה' הושיעה נא שאנחנו מנענים בו צריך לדעת לקרוא לא כתפילה אלא כהבטחה. כעת שאנחנו פה והכל בידינו הושיעה נא הצליחה נא. ואם מתבוננים אפשר לראות כיצד חלק זה כולל את כל הנושאים של החלקים הקודמים אבל בשמחה אחרת לגמרי.

בקיצור חלק החמישי הוא הודיה מבלי חסרון.

גם חלק זה מתחיל בקריאה אל כל הקבוצות שהתאספו ומסתיים בברכה אליהם, ברכנוכם מבית ה'.

סוד האושפיזין

סוד האושפיזין. שפעמים יושב יהודי בסוכתו בימי החג והוא בודד, כי כל חברי בית מדרשו יושבים כל אחד בסוכתו עם משפחתו ואין לו עם מי להשתעשע בדברי תורה. והוא מרצה דברי תורה ושמחה לבני ביתו לשמחם לפי דעתם והוא יודע בנפשו שלא על זה נכנס לסוכה, והלא וודאי אין עיקר ישיבת הסוכה אלא לעשות שם מקום מסתור לרזים עליוניים ולדבר בהם בחברת אוהבים.

שתו משכילים הראשונים עצה בנפשם, והזמינו לסוכתם את האבות ואת משה ואת אהרן, ואת דוד המלך. וכך אמרו בכניסתם תיבו אושפיזין עילאין תיבו, הגישו להם כסא וכיוונו להאכילם במזון שנתנו לאורחים. וכך אמרו בדברי תורתם נדמיין בפנינו את האורחים העליונים, העומדים על האורחים התחתונים, בהם ובשמחתם נשתעשע ובהארתם נאיר מילים עליונים.

וכך ישבו בסוכה שבעת ימים והאריכו בדברים אלה עד שחשו את רעות חכמי הדורות אשר את דבריהם למדו ובדבריהם חידשו ולא חסר להם בעולמם כלום, אמרו כל שבעת ימי בראשית יושבים בסוכתנו, ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם.

***

ודע, שעצה זו כוחה יפה לכל ימות השנה, בכל עת שהאדם צריך לחבר בדברי תורה, ובפרט עמקי תורה שאין העוסקים בהם שכיחים ואינו מוצא עם מי להתחבר בחבורה, יזמין בפה את החכם או את הצדיק בעל הספר או הדמות בתורה שיודע שהיה עסקו בעמק הזה, ויצרף את נשמתם להרוות נפשו באותו הדבר תורה.
 
ואם תבקש ראיה לדבר כך מצינו מפורש בתחילת ספר תיקוני זוהר, וכך ראיתי לקדוש אחד שמח שנהג בלילי שבתות באמירת הזמנת רב המנונא סבא לצרף אל הזמנת השכינה את הזמנת הצדיקים שאת הארתם היו מבקשים באותו העת.
***
ויש עתים מתאימים להזמנת נשמות הצדיקים, לפי אותו הזמן שהוא מחלקם, אם לפי התורה דרך משל להזמין את יצחק אבינו בפרשיות העוסקות בעניינו ואת יעקב בפרשיות הנלמדות מעניינו, או בכל ספר שעוסק בה באותו העת להזמין את המחבר. או לפי דרכי העבודה, להזמין את הצדיק שהיה בחינתו באהבה ביום השייך לבחינה זו והצדיק שהיה בחינתו ביראה ביום השייך לבחינה זו.
אבל יש בחינה עליונה מכך שהוא אפשרות ההזמנה בכל עת גם למי שאינו שייך לאותו העת. ובחינה זו נקראת זכות משה רבינו. כמו שאמרו חז"ל שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל מן בזכות משה ענני הכבוד בזכות אהרן באר בזכות מרים. וכאשר נסתלקו אהרן ומרים חזרו כולם בזכות משה. כי משה רבינו יש לו בחינת דעת פנימית הכוללת את כל הדרכים. ולפיכך לא היה צריך להזמנה מיוחדת להזמין את השכינה לפי העת אלא היה מתנבא בכל עת שירצה.
ובימי הסוכות שאנחנו מזמינים בכל יום את כל שבעת האושפיזין העליונים, אין הזמנה זו לפי העת בלבד, שזה לא היה צריך להזמנה רבה, אבל עיקר חג הסוכות בבחינת יצחק, ולפי שרוצים אנחנו להזמין את כולם בכל יום צריכים אנחנו להזמנה רבה בסוד זכות משה רבינו שהוא פנימיות הדעת (כך כתב רמ"ק באור יקר) ובכך עושים אנחנו שורש לכל ימות השנה שיהיו הנשמות מצויות אלינו בכל עת.

סוד בנין הסוכה

סוד בנין הסוכה

שהיו לנו ימים ששהינו בהם בגן עדן, שהסתכלנו בקיר ימין וראינו ספירת החסד, הסתכלנו בקיר שמאל וראינו ספירת הגבורה, הסתכלנו קדימה ראינו ספירת התפארת, הסתכלנו אחורה ראינו ספירת היסוד, הסתכלנו למעלה ראינו ספירת הנצח, הסתכלנו למטה ראינו ספירת ההוד, התרכזנו באמצע חשנו ספירת המלכות. מראה עיניים שלנו כשהבטנו מסביב היה מלא אור ה', ובוודאי במקום כזה נקל להתפלל, לא צריכים לעצום עיניים ולהתכוון כאילו עומדים לפני ה' זה נראה גם בפתיחת העיניים. מעין מצב כזה הוא כאשר עומדים בבית הכנסת ביום הקדוש ורואים מכל צד יהודים מעוטפים בטלית מתפללים, בוודאי זה נראה דבר טבעי ונורמלי להתפלל.

אבל נגרשנו מגן העדן, ואנחנו קמים לתוך עולם שבו מסתכלים לצד ימין ורואים פקק של מכוניות מסתכלים לצד שמאל ורואים רמזור מסתכלים קדימה ורואים את האחורה של הרכב שמלפניך מסתכלים למעלה רואים חוטי חשמל מסתכלים למטה רואים ביוב. ובעולם כזה אי אפשר להתפלל גם כאשר עוצמים עיניים ומדמיינים את השכינה זה דמיון בכאילו.

לפיכך צריכים ללכת אל הגן עדן ולהביא משם עצים וקירות וסכך, ולבנות לעצמנו סוכה שהקירות שלו יהיו בנויים מאותיות התורה ויהיה מסוכך מן התפילות ויהיה מקושט עם פיוטים וחידושי תורה. ואת הסוכה הזו נבנה בכל החושים הפנימיים שלנו ונדע איזה קיר נבנה מתפלת מעריב ואיזה מתפילת נעילה ואיזה מן הוידוי. ואם חסרים כמה קירות אין זה משנה שתים כהלכתם ושלישית אפילו טפח. העיקר שיש מעט אהבה מעט יראה מעט תורה, ויהיה מסודר כמו בנין ויהיה מסוכך באימא עילאה.

ואז במשך כל השנה גם כאשר נימצא ברחוב נוכל להיכנס רגע לתוך הסוכה שלנו ולא נצטרך לעצום עיניים בכדי להתפלל כי תהיה לנו סוכה מוכנת להתפלל ולהתייחד בתוכה.

ימים שבין יום הכיפורים לסוכות

לתאריך חג הסוכות אין סיבה בתורה. שום דבר לא קרה בט"ו לחודש השביעי שיצדיק חג באותו הזמן. גם האסיף אינו מיוחד ליום ט"ו בחודש השביעי דווקא.

(בשונה מחג הפסח שמפורש שהוא ביום היציאה ממצרים. וחג השבועות שהוא בסיום מ"ט יום ממנו והוא יום מתן תורה בדרש, ועיין דברינו שם).

משמע: זמני המועדים אינם נקבעים בדווקא לפי מאורע שהיה באותו היום. אלא הם נקבעים לפי הזמן שמאפשר לנו לעשות מועד בזמן הזה. וביום ט"ו בתשרי הכי מתאים לחגוג את החג הגדול, מאחר והוא אמצע חודש שהסתיימה כבר מלאכת האסיף, והוא אחר כפרת יום הכיפורים. ובאותו הזמן שמתאים לנו לעשות חג אנחנו זוכרים את ניסי המדבר.

במילים אחרות, לא נס ענני הכבוד גורם לתאריך ט"ו בתשרי, אלא תאריך ט"ו בתשרי גורם לנו לזכור את הניסים. או היות נפשנו נמצא אז במצב שמתאים לנו לשמוח מאחר והוא זמן האסיף וזמן שאחר הסליחה.

אם כן גדולה שמחת ימי חג הסוכות על כל המועדים שאינה צריכה לטעם של משהו גדול שקרה בהיסטוריה באותו הזמן שתכריח אותנו לעשוות שמחה, אלא אדרבה השמחה הגדולה שיש לנו בזמן הזה מאפשר לנו גם לזכור את ניסי ההיסטוריה.

ומשאמרנו שלא משהו מיוחד בתאריך ט"ו הוא שקובע אלא הגיענו לזמן הזה אחר ראש השנה ויום הכיפורים והאסיף, ממילא אין זה צריך להצטצמם ליום ט"ו עצמו, גם מיום שאחר יום הכיפורים כבר מתאים לנו לשמוח בשמחה כזו, שהרי כבר נאספנו וכבר נסלחנו. אלא שאנו עסוקים בהכנות החג ובניית הסוכה, אבל בגוף הימים אפשר לשמוח כמו בחג עצמו, ולכן אין אומרים בהם תחנון והם ימים טובים.

ולכן כתב באר"י (שער הכוונות סוכות דרוש ג)

ואמנם ענין המשכת החסדים דאימא בסוד א"פ הוא שלא ע"י מעשה אלא בכל יום ויום ממוצאי יוה"כ עד יום הא' של סוכות נגמרים לכנס בה והימים האלו בעצמם יש בהם שלימות הזה.

וראה כיצד האור שנמשך על ידי הסוכה בדרך מקיף הוא זה שנמשך בימים אלה על ידי קדושת הימים עצמם שבהם ועל ידם בונים את הסוכה וכאשר אנחנו יושבים בתוכה נמשך החסד בבחינת מקיף. כי ימים אלה בעצמם מבחינת פנימי דהיינו מה שנכנס לכלי שלנו ונמצא בתפיסתנו ועבודתנו, ואינו צריך לנס מלמעלה.