ויבם אותה והקם זרע לאחיך – הבן יקרא על שם המת, לשון רבינו שלמה.
ואין זה אמת כי במצות התורה נאמר גם כן: יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל (דברים כ״ה:ו׳) , ואין היבם מצווה לקרא שם בנו כשם אחיו המת, ואמר בבועז: וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו (רות ד׳:י׳) , ותקראנה אותו עובד (רות ד׳:י״ז) , לא מחלון. ועוד, שאמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע (בראשית ל״ח:ט׳) , ומה הרעה אשר תבא אליו עד כי השחית זרעו מפניה אם יקרא שם בנו כשם אחיו המת, ורוב בני אדם מתאוים לעשות כן. ולא אמר הכתוב ׳ויאמר אונן׳ אבל וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע (בראשית ל״ח:ט׳) כי ידיעה ברורה היתה לו בזה שלא יהיה לו הזרע. אבל הענין סוד גדול מסודות התורה בתולדת האדם, ונכר הוא לעיני רואים אשר נתן להם השם עינים לראות ואזנים לשמוע, והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום האח והוא הראוי להיות קודם בו ואחריו הקרוב במשפחה כי כל שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא יורש נחלה יגיע ממנו תועלת, והיו נוהגים לישא אשת המת האח או האב או הקרוב מן המשפחה ולא ידענו אם היה מנהג קדמון לפני יהודה.
ובבראשית רבה (בראשית רבה פ״ה:ה׳) אמרו: כי יהודה התחיל במצות יבום תחלה, כי כאשר קבל הסוד מאבותיו נזדרז להקים אותו, וכאשר באתה התורה ואסרה אשת קצת הקרובים, רצה הקב״ה להתיר איסור אשת האח מפני היבום, ולא רצה שידחה מפניו איסור אשת אחי האב והבן וזולתם כי באח הרגל הדבר ותועלתו קרובה ולא בהם כמו שהזכרתי. והיה נחשב לאכזריות גדולה באח כאשר לא יחפוץ ליבם, וקוראים אותו בית חלוץ הנעל (דברים כ״ה:י׳) כי עתה חלץ מהם וראוי הוא שתעשה המצוה בחליצת הנעל, וחכמי ישראל הקדמונים מדעתם הענין הנכבד הזה הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה באותם שלא יהיה בהם איסור השאר וקראו אותו גאולה, וזהו ענין בועז וטעם נעמי והשכנות, והמשכיל יבין.