ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים – סבר ר׳ אברהם (אבן עזרא פירוש שני שמות כ״ח:ו׳) להתחכם בענין האורים והתומים, ואמר כי הם מעשה אמן כסף וזהב, והאריך בענינם כי חשב כי הם על הצורות שיעשו בעלי הכוכבים לדעת מחשבת השואל. ולא אמר כלום.
אבל הם כדברי רבינו שלמה: כתב של שם המפורש נתון בין כפלי החשן, ולכך הוצרך להיות כפול (שמות כ״ח:ט״ז) . והראיה, כי לא נזכרו אורים ותומים כלל במעשה האומנים, לא הזכירם להם בצואה ולא במעשה כלל. ופרט בבגדים: ויעש את האפוד (שמות ל״ט:ב׳) , ויעש את החשן (שמות ל״ט:ח׳) , ולא אמר: ויעש את האורים והתומים, ואלו היו מעשה חרש חכם היה מאריך בהם יותר מן הכל. ואם אולי ירצה לקצר בהם לעומקם, היה אומר: ועשית אורים ותומים כאשר הראה אותך בהר, זהב טהור תעשה אותם או כסף מזוקק.
ועוד תשוב תראה כי לא הזכיר בה״א הידיעה אחד מכל הכלים שלא נזכרו כבר, אבל אמר: ועשו ארון (שמות כ״ה:י׳) , ועשית שלחן (שמות כ״ה:כ״ג) , ועשית מנורת (שמות כ״ה:ל״א) , וכן כולם. ובמשכן אמר: ואת המשכן תעשה (שמות כ״ו:א׳) , בעבור שכבר הזכירו: ועשו לי מקדש וגו׳ (שמות כ״ה:ח׳) . והנה באורים ותומים אמר: ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים, ולא צוה אותו בעשייתם והזכירם בשם הידיעה, ולא הזכירם הכתוב רק במשה לבדו, שאמר בצואה: ונתת אל חשן המשפט, ובמעשה: ויתן אל החשן את האורים ואת התומים (ויקרא ח׳:ח׳) , כי לא היו מעשה אמן ולא היה לאומנים ולא לקהל ישראל בהם מעשה ולא נדבה כלל. אבל הם סוד מסור למשה מפי הגבורה, והוא כתבם בקדושה. או, היו מעשה שמים, ולכך יזכירם סתם ובידיעה, כמו: וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים (בראשית ג׳:כ״ד) .
והנה משה לקח כתב האורים והתמים והניחם שם בחשן המשפט אחרי שהלביש את אהרן האפוד והחשן, כמו שאמר: ויתן עליו את האפוד ויחגור אותו בחשב האפוד, וישם עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים (ויקרא ח׳:ז׳-ח׳) – כי לאחר כן נתנם בין כפלי החשן.
והענין הוא, שהיו שמות קדושים, מכחם יאירו האותיות מאבני החשן אל עיני הכהן השואל במשפטם. והמשל, כי כאשר שאלו: מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה להלחם (שופטים א׳:א׳) , היה הכהן מכוין בשמות שהם האורים, והאירו לעיניו אותיות יהודה, ויו״ד מלוי, ועי״ן משמעון, ולמ״ד מלוי, וה״א מאברהם הכתוב שם על דעת רבותינו (בבלי יומא ע״ג:) , או שהאירה פעם אחרת לנגד עיניו ה״א מיהודה. והנה כאשר האותיות מאירות לעיני הכהן עדיין לא ידע סדורן, כי מן האותיות אשר סדרו מהן ׳יהודה יעלה׳ היה איפשר להעשות מהן: ׳הוי הד עליה׳, או: ׳הי על יהודה׳, ותיבות אחרות רבות מאד. אבל היו שם שמות הקדש אחרים נקראים תומים, מכחם יהיה לב הכהן תמים בידיעת ענין האותיות שהאירו לעיניו. כי כאשר כיון בשמות האורים והאירו, חוזר מיד ומיכוין בשמות התומים. ועודם האותיות מאירות לעיניו, ויבא בלבו שחבורם: ׳יהודה יעלה׳. וזאת מדרגה ממדרגות רוח הקדש, והיא למטה מן הנבואה, ולמעלה מבת קול שמשתמשין בה בבית שני לאחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים כמו שהזכירו רבותינו (בבלי יומא כ״א:) .
ואיפשר שאחרי שנתן משה בחשן השמות הקדושים של האורים והתומים היו נודעים במסורת ממנו לגדולי חכמי ישראל שמסרם להם עם סתרי תורה, ולפיכך היה ביד דוד אפוד (שמואל א כ״ג:ו׳) , והיה כדמות אפוד משה, ובו חשן כדמות חשן הקדש, אבל נראה שהיו בד, כאשר נאמר בשמואל: נער חגור אפוד בד (שמואל א ב׳:י״ח) , ואמר בנוב עיר הכהנים: שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד (שמואל א כ״ב:י״ח) , וילבישו אותו את הכהן שהוא מבני הנביאים ושואלים בו ונענים לפעמים, כאשר חשב בזה ר׳ אברהם, ומה שאמר שאלו ראה תשובת רבינו האיי ז״ל לא אמר ככה, כבר ראינוה וחשבנוה, וידענו כי ר׳ אברהם לא נתכוון אליה.