סוכות
📄 מקורות לימוד ומראי מקומות 4 ›
🎓 שמיני עצרת 4 שיעורים ›
- קשר שמיני עצרת ושמחת תורה
- רבדים במשל המלך ואורחיו ובנו - הבן דיעבד ושכל האורחים הם לכתחילה שלא יבואו בשעת שמחתם.
- ביאור הנמשל בעבודה מי הם כל אושפיזין ומי הוא שמחת היום לבדו.
- ביאור הנמשל בתורה עצמה
- קשר שמיני עצרת ושמחת תורה
- רבדים במשל המלך ואורחיו ובנו - הבן דיעבד ושכל האורחים הם לכתחילה שלא יבואו בשעת שמחתם.
- ביאור הנמשל בעבודה מי הם כל אושפיזין ומי הוא שמחת היום לבדו.
- ביאור הנמשל בתורה עצמה
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
המהלך של חכמה, בינה וחכמה: מפסח עד שבועות
א) הקדמה – חיפזון לאחר פסח ושאלת הזמן
מוצאי פסח, ערב שבת, הכל עדיין במצב של חיפזון. המהר”ל מביא סוד: חיפזון נובע מכך שדברים עליונים/שכליים אינם תחת הזמן – הנשמה והשכל עומדים מחוץ לזמן. לכן אוכלים מצה בחיפזון. אבל באמת – אנחנו כן חיים בזמن, וזה מעלה ניתוח עמוק יותר.
—
ב) שני סוגי שכל – חכמה ובינה
יסוד מהותי: אין זה רק גוף מול שכל, אלא יש שני סוגי שכל:
– חכמה – עצם השכל, אינו תחת הזמן, הבזק של הבנה, השגה רגעית אחת
– בינה – שכל שלוקח זמן, הבנה שלב אחר שלב, קושיות ותירוצים
החילוק ביניהם הוא המפתח לכל המהלך.
—
ג) חיפזון – דווקא הכי למטה מן הזמן
ניתוח חד: חיפזון אינו באמת למעלה מן הזמן – הוא דווקא הכי למטה מן הזמן. מי שממהר הוא מי שמאחר (עצל), לא הזריז. זריזות = רגוע, מסודר, בזמן. פזיזות = ההיפך. החיפזון של יציאת מצרים הוא חיפזון של גלות – אין זמן, צריך לרוץ.
אמונה פשוטה היא גם כך – היא כמו רפואה (הזוהר: מצה = “מאכל דאסוותא”). צריכים אותה כי אין דרך אחרת. זה לא באמת למעלה מן הזמן, אלא הכי מצומצם בזמן – פתרון חירום, לא התכלית.
—
ד) המהלך התלת-שלבי: כלל → פרט → כלל
כל הסדר מפסח עד שבועות בנוי על שלוש רמות:
1. כלל קודם לפרט – חכמה בראש (פסח)
המבט הכללי הראשון. אמונה פשוטה. “אנכי ה’ אלקיך.” “מה שקיבל מרבו” – היסוד שמקבלים מהרבי. קפיצה, זינוק. לא יודעים למה, כך אמרו לנו. כמו מצה בלילה הראשון – פשוט, בלי שאלות. כמעט לא לוקח זמן.
2. פרט – בינה באמצע (ספירת העומר)
הדרך הארוכה של הפרטים. קושיות ותירוצים. חסד שבחסד, גבורה שבחסד, כל 49 הצירופים. הבנה אמיתית לוקחת זמן – אי אפשר לקפוץ ישר לקבלת התורה. זה צריך לקחת שבע פעמים שבע – 49 ימים של עבודה וצמיחה.
3. כלל שלאחר הפרט – חכמה בסוף (שבועות)
כלל עמוק יותר אחרי שעוברים את כל הדרך. רואים את כל הבניין “כמו שהיא” – במבט אחד, “בנשימה אחת.” זה אותו משפט כמו אצל הילד הקטן, אבל בעומק אחר לגמרי. “אני אומר את אותו הדבר שהיא אומרת, אבל אני יודע שהיא אומרת.”
—
ה) “אין אדם עומד על דעת רבו אלא לאחר מ’ שנה” – זמן הוא הכרחי
קושיות ותירוצים = כבר שני רגעים = כבר זמן. אפילו “מה נשתנה” לוקח זמן. ארבעים שנה להבין דעת הרבי אי אפשר לקצר. קפיצת הדרך היא בדיעבד – פתרון חירום, לא האידיאל.
גדלות ראשון וגדלות שני (האריז”ל)
– גדלות ראשון – עד עשרים, צמיחה טבעית
– גדלות שני – אחרי עשרים, בר מצווה שני, העבודה האמיתית העיקרית, מורכבת כמעט רק מדברים שלוקחים זמן
—
ו) חידושו של הבעל שם טוב על חמישים שערי בינה
– שער = קושיא עם תירוץ. כל שער הוא מדרגה חדשה של הבנה.
– השער ה-50 הוא אחרי 49. כל זמן שאדם חי, לעולם לא מגיעים לשער החמישים. השער החמישים מכיל בתוכו שוב 49 שערים ברמה גבוהה יותר. (משה רבינו הגיע לזה רק בפטירתו – “לא יראני האדם וחי.”)
– החילוק בין הרמות: הקושיות של המדרגה הראשונה שונות לגמרי מהקושיות של המדרגה השנייה. זה לא סתם יותר קשה – זה עולם אחר.
—
ז) מאמר הבעל שם טוב: “יש לי הרבה השגות, אחר כך אני נער ואני מאמין”
זה לא אומר שהוא חזר לחדר. זה אומר שאחרי שעבר את כל ההשגות, הוא מגיע לאמונה פשוטה ברמה אחרת לגמרי. אבל זה עובד רק אם “תורתי שמרו” – באמת למדו ועבדו. בלי זה זה רק תירוץ.
—
ח) מוסר השכל המעשי לחינוך
זמן בחינוך
חינוך דורש זמן – אסור לצפות שילד יבין אחרי עשר פעמים. אפילו מידות (ספירת העומר) לוקחות שנים. זה נורמלי והכרחי. הבנות עמוקות לוקחות עוד יותר זמן.
ה”בן רשע” – אזהרה
דאגה: התחילו להאמין ש”רשע” הוא קטגוריה קבועה. באמת “לכם ולא לו” / “הקהה את שיניו” היא הוראת חינוך מעשית, לא תווית – מדברים עם הבחור שחושב שהוא מעל הכל.
נגד הרעיון של “OTD”
כל המושג של “OTD” (Off The Derech) הוא פיקציה. לכל אדם יש את המצוות והעבירות שלו, לכל אחד יש תקופות שהוא יותר או פחות ירא שמים. נער בן חמש עשרה ששואל שאלות כמו “רשע” – זה רק שלב בצמיחה שלו. צריך להסתכל במבט רחב יותר, עם “כיוון שבן משנה” – המבט ארוך הטווח. כשמסתכלים כך, רואים שכל הפחד הוא “פנטזיה.”
—
ט) המסקנה: מהי חכמה אמיתית?
חכמה אמיתית היא לא רק “תכלית הזמן” (מטרת סוף של תהליך זמן), אלא השגה של הדבר כמו שהיא – השגה של הדבר כפי שהוא באמת במהותו העצמית.
כל הסדר של פסח → ספירת העומר → שבועות הוא:
1. חכמה בראש – חכמה בהתחלה (פסח)
2. בינה באמצע – תהליך ההבנה והעיבוד (ספירת העומר)
3. חכמה בסוף – חכמה בסוף (שבועות), ברמה אחרת לגמרי
מתחילים עם הבזק פשוט של חכמה, עוברים את הדרך הארוכה של בינה עם כל 49 השערים, וחוזרים לחכמה – אותה מילה, אבל בעומק אחר לגמרי. זהו המהלך הטבעי של צמיחה רוחנית של כל אדם.
תמלול מלא 📝
זמן והבנה: הדרך מאמונה פשוטה להבנה אמיתית
הקדמה: חיפזון אחרי פסח
חברים יקרים ששומרים כבר מוצאי פסח, אסרו חג, ערב שבת – הכל עדיין בבחינת מהירות, חיפזון. זה עדיין אחרי פסח, אני צריך כבר ללכת לשבת.
אנחנו יודעים, המהר”ל אמר שהסוד של החיפזון הוא שהדברים העליונים, הדברים השכליים, הם בכלל לא תחת הזמן. הנשמה, השכל, אינו תחת הזמן, זה בכלל לא בזמן. ולכן אוכלים מצה בחיפזון, המהירות – אין זמן. והאמת היא שזה כך כל השנה. כלומר, אם זה לא בזמן, המשמעות היא שזה תמיד.
אבל אנחנו חיים כן בזמן.
פרק א: שני סוגי שכל – חכמה ובינה
היסוד: לא רק גוף ושכל, אלא שני סוגי שכל
ואנחנו זוכרים שההבדל של זמן ולא זמן הוא לא רק ההבדל של, אומרים השכל הוא למעלה מן הזמן, לא תחת הזמן, ומשא”כ הגוף הוא תחת הזמן. אלא באמת יש גם שני סוגי שכל.
אנחנו כבר דיברנו על זה לאחרונה, אבל אנחנו מדברים על זה תמיד. בקבלה זה נקרא מוחין חכמה ובינה:
– חכמה היא עצם השכל, כלומר, עצם השכל שאינו תחת הזמן
– בינה היא שכל שלוקח זמן
בואו נסביר זאת קצת, זה יסוד חשוב מאוד, אפשר לחזור עליו תמיד, ועם זה נמשיך הלאה.
פרק ב: כלל ופרט וכלל – שלושה שלבים של לימוד
הסדר של פסח, ספירת העומר, שבועות
יש שני סוגי לימודים, שני סוגי דרכים של הבנה. הראשון הוא, זה נקרא כלל ופרט. אנחנו דיברנו, אנחנו מדברים הרבה פעמים, קוראים לזה כלל ופרט. וכאן אני רוצה להוסיף עוד קצת חידוש, זה גם קשור לסדר של פסח, ספירת העומר, שבועות, שבו אנחנו נמצאים עכשיו.
ונאמר שיש פעמיים, יש שתי רמות של הכלל. כלומר, יש כלל ופרט וכלל:
– יש כלל קודם לפרט
– וכלל שלאחר הפרט
כלל קודם לפרט: אמונה פשוטה (פסח)
במילים אחרות, אדם מתחיל ללמוד, אפשר אפילו לדבר, נניח, באמונה. אדם מתחיל לדעת מה זה אלוקים. מלמדים אותו “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, יסודי היסודות, אמונה, חכמה, “לית אתר פנוי מיניה”, “מָלֵא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ” – זה כלל. הוא מבין זאת באופן כללי, אומרים לו משפט אחד, הוא מבין זאת באופן כללי. זה לא לוקח זמן.
חיפזון – הבהרה
אפשר לומר שבאמת, כאן יש אולי קצת הבדל, זה לוקח קצת כן, אפשר לומר זה לוקח מהר מאוד, באמת בחיפזון. יש קצת סתירה, כי המהר”ל אומר שחיפזון הוא רמז שזה לא תחת הזמן, אבל זה לא כל כך פשוט.
חיפזון הוא הכי הרבה זמן
חיפזון הוא הכי הרבה זמן, נכון? צריך לזכור ולומר, כשאנשים אומרים, מה ההבדל בין זריזות ועצלות, נכון?
העצל ממהר תמיד. עצל הוא תמיד מי שממהר. למה? כי הוא מגיע מאוחר, צריך למהר.
זריז הוא מי שלא ממהר אף פעם, הוא תמיד בזמן, נכון?
הרבה פעמים אנשים אומרים על אדם שמתמהמה שהוא למעלה מן הזמן. זה לא אמת, הוא הכי למטה מן הזמן, הוא הכי תחת הזמן, הוא אף פעם לא מסודר, ממילא צריך תמיד למהר, ממילא עושה הכל בפזיזות, זה אפילו לא זריזות.
זה ההבדל בין זריזות ופזיזות, נכון?
– פזיזות היא ההיפך מזריזות
– זריזות היא שהוא עושה כל דבר בשקט, אבל בזמן
זו המדרגה של הזמן עצמו, לא למעלה מן הזמן, זו המדרגה של הזמן עצמו, הוא מסודר. עצל, הוא זה שמגיע מאוחר, הוא ממהר יותר.
מצות – חיפזון של גלות
אז המצות באמת, ממילא המהר”ל שאומר שמצות היא רמז של חיפזון, זה באמת רמז חלש. כי מצות היא לא ממש כך. הרי אומרים “לֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם”, הרי אומרים “אֵלִי לְהוֹצִיא הקב”ה”, נכון? אומרים כל הספרים, אני חושב שזה פשט, צריך להכניס את חמישים שערי בינה, אבל הרעיון הוא, היה פעם זמן, היו צריכים לברוח. אם היו ממתינים עוד דקה אחת, היו מאחרים, היו צריכים לחכות עוד אלף שנה, אני יודע מה, לצאת.
זה לא למעלה מן הזמן, זה הכי למטה מן הזמן. כלומר, אתה כל כך מאוחר, אתה כל כך תקוע בזמן, שאתה חייב למהר. זה באמת החיפזון של מצרים, חיפזון של גלות.
אמונה פשוטה – מאכל דאסוותא (רפואה)
ובאמת, אפשר לומר שזו הנקודה הראשונה. כשאדם מתחיל ללמוד, למשל, אנחנו שואלים תמיד את השאלה, באמת להבין את ה’, באמת להבין מה זה אומר “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, צריך לחיות עשרת אלפים שנה. אני מתכוון, אז גם לא יבינו, אבל משהו להתחיל להבין את השם.
למעשה הוא בלחץ גדול ובדוחק גדול לומר, ולילד הקטן שלא יודע על הקב”ה, הוא לא מתחיל ללמוד איתו כלום, אומרים לו פשוט אמונה פשוטה, “אֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת”, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, יש אלוקים. אוקיי, זה חיפזון, זה המשמעות של אמונה פשוטה.
על זה אמרנו פעם אחרת שהזוהר אומר שמצות היא “מֵיכָל דִּמְהֵימְנוּתָא”, “מֵיכָל דְּאַסְוָתָא”, שתי לשונות אחרות, יהיו דברים אחרים, לא הבדל. אבל המילה של רפואה פשט היא דבר שאינו על פי דרך הטבע. זו אמונה פשוטה. אמונה פשוטה היא רפואה, חייבים. אני חי בלי שום ידיעה, אין לי דרך, אומרים זאת בפשטות.
זה החיפזון, הכביכול למעלה מן הזמן. זה לא באמת למעלה מן הזמן, זה באמת הכי מצומצם בזמן, יש לו הכי פחות זמן, יש לו רק שנייה אחת, אין לו כל הזמן, הוא למעלה מן הזמן, יש לו הכי פחות זמן. כמו האנשים הצעירים שאומרים שהם למעלה מן הזמן, הם בינתיים הכי מצומצמים בזמן.
וזה שלב ראשון, זה אפשר לקרוא לזה השלב של פסח.
פרק ג: בינה – לימוד שלוקח זמן (ספירת העומר)
גדלות ראשון וגדלות שני
אחר כך יש לימוד שהוא בתוך הזמן, וזה חשוב מאוד, וזה צריכים אנחנו לזכור בחיינו. יש הבדל, כן, יש הבדל, אנחנו מדברים על אנשים שיש להם דעת מסוימת, “בֵּן יָדַע לְהַבְחִין”, יש לו גדלות מסוימת. אנשים שאין להם גדלות, אותו דבר יש ברוחניות, כן, האריז”ל אומר יש גדלות שני.
גדלות שני פירושו שלא מספיק שהוא נעשה פעם אחת גדול, זה בדרך הטבע, יש עוד רמה של להיות גדול. יש אנשים שהיו להם בר מצווה שנייה, ויש אנשים שלא היתה להם אף פעם בר מצווה שנייה, כן. זה גדלות שני.
האריז”ל אומר שגדלות שני הוא באמת אחרי העשרים. גדלות ראשון הוא עד העשרים, “עַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה”, אחר כך רוב האנשים מפסיקים לגדול אז, הם נשארים עם הטבע שלהם. זה מה שקראו בדברים, באחרונים, או בקראות, מי שאומר שצריך לומר את הגורל. זה הגדול, מי שיש לו עוד גדלות ראשון.
גדלות ראשון הוא העיקר עבודה. העיקר עבודה היא גדלות שני, היא שאחר כך הוא נעשה שוב גדלות ראשון. וממה מורכבת דעת? צריך לדעת את הכלל: גדלות שני מורכב כמעט רק מדברים שלוקחים זמן.
למה אמונה פשוטה לא לוקחת זמן
זה באמת מה שהוסבר באותו שיעור גם, שאי אפשר לומר, אם חושבים רק על אמונה פשוטה, זה השורש של זה, אפשר להגיע. הסיבה שזה גם לא לוקח זמן היא כי באמת היסוד אינו תחת הזמן. אבל למעשה, איך זה מופיע בעולם הזה, זה הכי תחת הזמן. אם הכל היה נשאר שם, אכן זה לא צריך לקחת זמן. הסוג הזה של דברים לא לוקח זמן.
הבנה אמיתית לוקחת זמן
אבל ההבנה האמיתית, הבנה של אדם, הבנה אנושית, היא בהגדרה דבר שלוקח זמן. אתה יכול לומר, אפילו באופן הכי מצומצם, באופן הכי מחולק, כדי ללמוד משהו צריך להיות קושיות ותירוצים, נכון? שואלים “מַה נִּשְׁתַּנָּה”, ועונים. זה לוקח זמן. זה כבר, במילים אחרות, שני רגעים.
כן, אתה אומר, אתה יכול לעשות ברגע אחד את השאלה והתשובה? אין בעיה. יש לי כבר שני רגעים, נכון? שאלה, היה רגע של השאלה, ורגע של התשובה. זה לוקח זמן. זה לא כמו אמונה פשוטה, אין קושיות ותירוצים, נכון?
אמונה פשוטה משמעותה חכמה, כלומר, הנקודה הראשונה של חכמה. כך זה, “כָּכָה הוּא”, “כֹּחַ מָה”, כך זה. כך זה לא לוקח זמן. אבל האם זה כך? האם זה לא כך? אפילו אם זה ייקח לך שנייה אחת, כבר היה זמן. זה כבר יש בזה זמן.
במילים אחרות, קוראים לזה “שקלא וטריא”, “משא ומתן”. זה לוקח זמן. זה מה שיש בספירת העומר, וכל, והאמת היא, זה לוקח הרבה מאוד זמן.
אין אדם עומד על דעת רבו אלא לאחר ארבעים שנה
על פי רוב, אמונה פשוטה מדברים לילדים, לבחורים. הם עוד אפילו לא ראו, הם אפילו לא יודעים מה זה אומר ארבעים שנה. אני גם לא יודע, אני עוד לא ארבעים. אפילו לא יודעים מה זה אומר.
והסוג הזה של ידיעה, כן, מה זה אומר לדעת מה זה אומר ארבעים שנה? אני יכול לדעת. שנה אחת אני יודע, ארבעים פעמים זה. אני יכול לעשות את החשבון. אבל זה לא זה, נכון? זה בבחינת חכמה, בבחינת אמונה פשוטה, בבחינת אמונה מרוחקת אני יכול לומר אני יודע מה זה אומר ארבעים שנה.
אתה יודע מה זה אומר ארבעים שנה? אתה יודע מה זה אומר ללמוד ארבעים שנה? אתה יודע מה זה אומר להתייסר עם קושיא ארבעים שנה, ללכת הנה ושם ארבעים שנה על זה? אי אפשר לדעת, רק זה לוקח ארבעים שנה לדעת. אין דרך.
אולי יש קיצור דרך. חשבתי, ר’ אלעזר מנחם שך אמר “כְּהֶרֶף עַיִן”, “כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה”. יש דבר שנקרא קפיצת הדרך, נכון? קפיצת הדרך יכולה לעשות קצת יותר מהר. כמו שאדם אומר הוא כבר שבעים שנה בנפשו, אפילו בגופו לא. אוקיי, יש דבר כזה, אבל אפילו אז זה עדיין בדיעבד. אנחנו יודעים שקפיצת הדרך היו צריכים להשלים אחר כך. זה לא.
על כל פנים, במציאות האנושית, דברים רגילים לוקחים הרבה מאוד זמן. זה הסדר. זה דבר של חינוך.
פרק ד: לקחים מעשיים לחינוך
חינוך לוקח זמן
הרבה מהחינוך שלנו הוא מגוחך, כי חינוך צריך לקיים בבחינת אמונה פשוטה. צריך להתחיל עם דברים פשוטים. אז מתחילים לחשוב שחינוך הוא למעלה מן הזמן. אחר כך יש טענות, “אמרתי לבן שלי כבר עשר פעמים משהו והוא לא הבין.”
כן, כי להבין הוא דבר שלוקח זמן. להבין אפילו בבחינת מידות. כן, הגדלות של המידות. ספירת העומר מדברים על ההתגדלות של המידות. לוקח גם זמן. לוקח באמת שבעה שבועות, לא שבעה שבועות. אומרים אוקיי, תן לזה אפילו שלוש שנים.
אפילו רוב, אני מסתכל, אני לא מכיר מישהו שהוא לא מחנך, הוא לא חי כלום. מישהו שחי, הילדים שלו הם תלמידים, הוא רואה אחרי כמה שנים שהם מבינים את זה. הדברים הפשוטים, זה הדבר הפשוט. מצד העצם זה פשוט. אחר כך, מצד זה אתה יכול לומר את זה בדקה, אבל הוא לא מבין את זה. זה לוקח הרבה זמן. זה דבר נורמלי, זה נורמלי, זה מוכרח כך.
הבנות עמוקות יותר לוקחות עוד יותר זמן
וזה בטח הבנות עמוקות יותר. הבנות עמוקות יותר, זה באמת, זה באמת, “לוּ יִחְיֶה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם”, כן, כתוב לשונות כאלה. זה באמת שצריך לקחת את הזמן לסוג הזה של הבנה אנושית שנקראת בינה. זה לא הסוג היחיד של הבנה, אבל בינה, ההבנה העיקרית הנשית שנקראת בינה, לוקחת זמן.
וכמו שלמדנו, אנחנו מדברים תמיד, הזמן פירושו שצריך להיות בזה כמו שלבים של התפרקות, כן.
פרק ה: הבן רשע – אזהרה
ואני חושב גם, חשבתי על זה, רואים שכל המגזינים מדברים בפסח על ההבנה שעושים עם הבן רשע. ואני מסתכל, אני מודאג מאוד. התחילו להאמין שיש קטגוריה של רשע. הרשע הוא זה שאומר את זה, כן, “לָכֶם וְלֹא לוֹ”. ואומרים לו בחזרה.
זה לא אומר ברצינות. כבר אמרתי בסדר, זה לא אומר ברצינות. זה אומר לומר, אומרים מה זה אומר. פירשתי בסדר שלי, הסדר הראשון פירשנו מה זה אומר “לָכֶם וְלֹא לוֹ”, “וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו”. אפשר לראות זה ממש חינוך הלכה למעשה.
בא הילד, הבחור, הוא אומר, “אני, אה, מי אתם?” וכאילו הוא מחזיק את עצמו גדול, הוא לא מהם. אוקיי, בואו נראה אם אתה באמת מחזיק כך. אומרים לו, אוקיי.
—
[סוף חלק א]
המהלך של חכמה, בינה, וחכמה: הבנה לוקחת זמן
פרק א: הקונצפט של “OTD” הוא פיקציה
נגד יצירת קטגוריות מלאכותיות
פתאום הוא כועס, “You’re excluding me? צריך לכלול כל אחד”. פירוש זה אתה כבר פעם אחת חלק מאיתנו. טוב מאוד, זה רצינו להראות. אתה רוצה כן להיות חלק.
והאמת היא, אני חושב שזה ממש טיפשות. לוקחים, יש חקירה, אני מתכוון, הולכים לרב, שואלים אותו, “הבן שלי הוא חמש עשרה שנה, יש לו שכל של מרישקע בת חמש עשרה”. אני מתכוון, האבא הוא כבר בערך עשרים, עשרים וחמש, שלושים, יש לו כבר ילד בן חמש עשרה. הוא מבין שחמש עשרה, כשהוא היה חמש עשרה, הוא זוכר, הוא לא הבין כלום, אמת?
והוא מתחיל לחקור, “ראיתי את הבן שלי, הוא עושה איזו עבירה, אני צריך לדעת”. הוא אדם, הוא עשה משהו, הוא ילד. מתחיל, הוא מתועד, והוא נמצא בדיוק ברמה של השאלה. טוב מאוד, הוא שואל את השאלה כמו רשע. תן לו להיות. אז מה?
אנשים הם לא קטגוריות
נעשים כל כך מתפעלים מדברים שהם זמניים, שהם… אין גדר כזה, כי מישהו אמר שיש דבר שנקרא OTD [Off The Derech], אין דבר כזה.
יש אנשים, בכל בית, יש אנשים שעושים יותר, יש ילדים שהם יותר טובים, יש… לכל אחד יש את המצוות שלו ואת העבירות שלו. אין גדר כזה שצריך לחקור, ושצריך לבזבז מחלוקות שלמות של הרבנים והמחנכים ל… לקרב שם אותם. כל העניין לא הגיוני, לדעתי.
הוא דאיסט! זה לא… כשאומרים לו, כשמוציאים אותו הרב כועס, נכון? זה כן חלק מזה, נכון? משהו ש… אני אפילו לא צריך להיות לי ההוראה… זה עובדה! יש אנשים!
התהליך הטבעי של חינוך
לאנשים יש בחירה, לאנשים יש חינוך! לפעמים זה לוקח כל כך הרבה זמן, לפעמים זה לוקח כל כך הרבה זמן… אדם חי אדם נורמלי! זה חמש שש שבע שמונה שנה! על פי רוב! עד השבעים! אולי אחר כך, אחד אומר, עד שהוא נפטר! הם צריכים לשאול, ביום הפטירה! אחר כך, היה שבעים שנה! כל השבעה היה כל החיים! היו חושבים, מה הספד לומר!
אבל עכשיו הוא שבע עשרה! אתה שואל כבר, מה הספד לומר? מה זה אדם נורמלי שזה כל השכחה, איך העולם עובד?
על כל פנים, זה נושא של חינוך, כדי היחס. אני לא מאמין שיש דבר כזה. זה יכול לומר כמו אצל האבא. כן, לכל אחד יש את הכפירה שלו, לכל אחד יש את הזמנים שהוא, נניח, לא ירא שמים, בואו לא נדבר על המונה, יותר נדבר אפילו על מעשה הגון. יש לו גם פעמים דברים שהוא עושה עבירה.
המהירויות השונות של תשובה
אבל לפעמים זה יותר מהר, נכון? כשהוא יותר מבוגר, הוא תופס יותר מהר. הוא יודע להבין, הוא עושה עבירה והוא עושה כבר מיד תשובה. אוקיי, זו דרך אחת.
שני, הוא עושה את זה יותר זמן. הוא עושה את זה יותר ברצינות. הוא עושה עבירה שש שנים אחר כך, הוא עושה את זה כבר שלוש שנים.
הצורך במבט רחב יותר
צריך להסתכל עם מבט רחב יותר, עם כיוון של שנה. דעת היא כיוון של שנה. צריך להסתכל על שנה. על פי רוב, כשמסתכלים על המבט הזה, רואים שזה פנטזיה, זה פיקציה. אין קונצפט כזה, כמו בן דרך.
הוא לא. הוא היום. מה עושים עם הבחור הזה היום? היום הוא לא קם, זו הבעיה שלי. אוקיי, השנה הוא לא קם, זו הבעיה שלי. זה לא כל כך שונה. איך מילא, אני לא רואה את כל החקירה, זה נראה לי שטות, זה נראה לי חקירה מגוחכת. בשורה התחתונה…
פרק ב: היסוד – באמת הבנה לוקחת זמן
אבל זה היסוד – להבין דברים באמת לוקח זמן
אבל זה היסוד, להבין דברים באמת לוקח זמן, וזה נדרש, זה חייב להיות.
ספירת העומר – תהליך הצמיחה
אם מישהו עם שלי, ספירת העומר. וספירת העומר פירושה, לא לרקוד, לא הולכים לעשות קבלת התורה, זה הולך לקחת זמן, שבע פעמים שבע.
פרק ג: ביאור הבעל שם טוב על חמישים שערי בינה
הבעל שם טוב אומר, כן, זה הענין שהבעל שם טוב אמר, יש שבע… זה הרי חמישים שערי בינה [חמישים השערים של הבנה].
הבעל שם טוב מסביר, ואני חושב שזה פשוט פשט, אני לא יודע, אולי יש פשטים אחרים, האברבנאל, נגדימה על התורה, אבל זה חלק אחר של שערי בינה, אבל זה בוודאי פשט טוב, וזה בוודאי פשט פשוט, לא שום דרש חסידי מעוות.
מהו שער?
הבעל שם טוב אומר כך, יש חמישים שערי בינה. שער פירושו שאלה עם תירוץ. שער, אומרים שמשל הוא שער, אבל מה הנמשל? זו קושיא עם תירוץ. הוא לא מבין צד אחד, אה, התירוץ הוא… כל שער יש בו קושיא ותירוץ. חמישים שערים.
השער החמישים
שם מגיעים לשער החמישים, שם היו אומרים, מה יש שם? שם כבר יש את התירוץ על כל הקושיות. כן, שם כבר האמונה הברורה הפשוטה, כמו האמונה הפשוטה השנייה שנדבר עליה בעוד רגע, זה שם כבר בלי שום קושיות.
אבל אומר הבעל שם טוב, הוא שואל שאלה כזו, מה קורה בשער החמישים? הבעל שם טוב אמר, כתוב בתולדות כמה פעמים, הבעל שם טוב אמר כך, השער החמישים הוא עדיין ארבעים ותשע. לעולם לא מגיעים לשער החמישים. זה כל זמן שאדם חי.
אולי יש, משה רבינו מת, עומד בשער החמישים, “וימת שם משה שם בשער החמישים”. אוקיי, שם כבר בחינת מיתה, בחינת “לא יראני האדם וחי” [אף אדם לא יכול לראות אותי ולחיות].
הסוד של שער החמישים
אבל כל זמן שאדם חי, השער החמישים… מהו השער החמישים? זה עדיין ארבעים ותשע. הרי כתוב חמישים. מהו הסוד של שער החמישים? שער החמישים הוא עדיין ארבעים ותשע בתוך החמישים.
הפשט הוא, יש הבדל, צריך להבין, זו רמה אחרת. אדם, אפשר לומר, הקושיות הראשונות הן רמה שלמה של קושיות, לא סתם יש הבדל לפי ערך ביחס לרמה האחרת. הסט הראשון היה סוג אחר של קושיות, כבר היה בהן גדלות. סוג הקושיות שהיו לו שם, הוא לא קשה, זו גרסה אחרת, עולם אחר.
אוקיי, אבל למעשה זה ממשיך, הכל הולך כך. זה פירוש חמישים שערי בינה, כך עובדים חיי האדם.
הסכנה של להישאר במדרגה הראשונה
ואם מישהו לא רוצה, אם מישהו לא רוצה לקבל את סוג הדעת הזה, הוא רק רוצה להישאר… הוא יישאר ילדותי, הוא יישאר במצה של הלילה הראשון. זה מה שקורה. וזו בינה, זו הרמה השנייה.
פרק ד: המהלך התלת-שלבי – חכמה, בינה, חכמה
אחר כך, אבל זה מאוד חשוב. למדנו שיש בתחילה צריך להתחיל בחכמה, ואין אפילו על מה לשאול את הקושיא.
למה מתחילים באמונה פשוטה
מישהו ישאל, כן, אפשר לשאול שאלה כזו, הבן חכם, הבן רשע. למה אתה מתחיל במנהג פשוט? זה קשה, צריך קודם לדעת את הקושיא על התורה.
אני אומר, כן, אבל אתה רוצה לקבל קושיא, כן? אתה אפיקורס. אני רוצה שתשאל על מי לשאול קושיא? כן, על מה תשאל קושיא אם אני לא אלמד אותך את הפשט הפשוט קודם, את המנהג הפשוט? אתה חייב לקבל את המנהג הפשוט.
המדרגה הראשונה: חכמה – מה שקיבל מרבו
וזה, אני אומר זאת בתורת בדיחה, אבל זה אמת עמוקה יותר מזה. צריך להתחיל, כמו שרש”י אומר, חכמה היא מה שקיבל מרבו [מה שקיבל מרבו].
הרמה הראשונה, אני מדבר על סוג החכמה הראשון, אחר כך השני, סוג החכמה הראשון חייב להיות שיש לו אותיות בסיסיות מסוימות, כן, מלמדים אותו מהו אלף בית, מלמדים אותו איך העולם נראה. אחר כך הוא ישאל על זה קושיות, יראה שהוא עדיין לא מבין נכון, וכו’. חייב להיות קודם חכמה.
ובמובן מסוים קוראים לזה דילוג, ליל פסח. זה לא מסתדר. איך אתה יודע? אני לא יודע, כך אמרו לי. אוקיי. אבל כך זה חייב להתחיל.
המדרגה השנייה: בינה – תהליך ההבנה
אחר כך צריך להבין. אחר כך זה כך, השלב השלישי נקרא גם חכמה, זו שוב חכמה.
המדרגה השלישית: חכמה – לראות את כל הבניין
השלב השלישי הוא, שאחרי שאדם מבין, נניח שאדם למד מסכת שלמה, מסכת היא לא ממש דוגמה טובה, אבל מושג, כן, הוא למד מושג שלם. אחר כך הוא מבין אותו בבירור, מבין אותו בנשימה אחת [בנשימה אחת], מבין אותו כמו בחינת “זכר ונקבה בראם ויברך את שמם”, “בדבר אחד נאמרו” [בדבר אחד נאמרו].
לא שהוא מבין את כל הפרטים, לא שהוא עכשיו עוסק בהם, הוא שואל קושיות והוא אומר תירוצים. לא, הוא מסתכל על התירוץ, על כל המהלך, כמו שהוא. הוא רואה את כל הבניין כמו שהיא [כמו שהוא]. זו הרמה השלישית של חכמה. זה באמת מה שאנו קוראים כאן רמת שבועות.
זה חייב לבוא דרך בינה
זה חייב לבוא דרך בינה. כלומר, אחר ישאל אותו להסביר, הוא יאמר, אוקיי, אני חייב לקחת אותך בחזרה דרך כל מ”ט שערי בינה, אני חייב לקחת אותך בכל הטיול, בכל המסע, כדי שתבין מה אני אומר במשפט אחד.
והמשפט האחד הוא באמת אותו משפט אחד שהוא אמר לילד הקטן בשלב הראשון. אבל זה לא אותו דבר, כי הוא עבר את כל המהלך, הוא מבין את זה.
“אני יודע שהיא אומרת”
כמו שהוא אומר, אני אומר, אני יודע והיא אומרת. אבל מה אני אומר? אותו דבר שהיא אומרת, אבל אני יודע שהיא אומרת. זו רמת שבועות, של אחר כך, של אחרי חמישים שערי בינה.
פרק ה: המדרגה השלישית אינה תחת הזמן
מתעוררת אז עוד שאלה, כמו שאמרו. הוא רואה את הרמה השלישית, זה באמת לא תחת הזמן. אז באמת מצה, אז באמת חמץ ומצה.
לא עוד למהר – לעסוק בזמן עצמו
כי אין צורך למהר, יש כל כך מעט זמן, צריך לומר את זה בדקה אחת, כי לילד אין כלים, הוא לא יכול להשיג יותר ממשפט אחד. לא!
עוסקים בזמן עצמו לעבוד, לגבש, חסד שבחסד, גבורה שבחסד, מה שלא יהיה, כל הקושיות וכל התירוצים שיש בכל רמה, אלא הוא עוסק בלראות את כל הדבר כמו שהיא.
פרק ו: מאמר הבעל שם טוב – “אני נער ואני מאמין”
לפני זה, אנשים, כן, אומרים שהבעל שם טוב אמר, אני לא מאמין שהוא אמר את זה בכל חג הפסח, אבל זה מאמר שספרי סלונים מביאים, וזה גם מאוחר יותר, אין אף אחד מתלמידי הבעל שם טוב המוקדמים שמביא מאמר כזה, אבל הרעיון, לפי איך שמפרשים אותו, הוא אמת.
“יש לי הרבה השגות, אחר כך אני נער ואני מאמין”
הוא אומר שיש לי הרבה השגות, אחר כך אני נער ואני מאמין. מה שהוא מתכוון לומר הוא לא שעכשיו הוא חזר להיות נער כמו בחדר, זה לא יכול להיות, זה היה חבל על כל המהלך.
הבעל שם טוב עצמו יש לו תורות על זה, הוא אומר שצריך ללמוד. אם לא לומדים, אני זוכר שכתוב, אני חושב שהתולדות אומר לוי, “אותי עזבו ותורתי שמרו” [אותי עזבו ואת תורתי שמרו].
“אותי עזבו” – ההשגה של ידיעת השלילה
“אותי עזבו” פירושו שמגיעים להשגות, לידיעת השלילה [ידיעה דרך שלילה], שאי אפשר לומר שום דבר על הקב”ה. אבל זה רק אם “תורתי שמרו”, אם למדו את כל התורה, היו להם כל ההשגות, ואחר כך מבינים, “אה, אני לא מבין”. אז אתה יודע מה אתה לא מבין.
אף על פי שאין לו מילים טובות יותר מהרמה הראשונה, אבל “תורתי לא שמרו” זה חבל.
המדרגה השלישית דומה לראשונה – אבל שונה לגמרי
אז זה הפירוש, שהרמה השלישית, זה כבר דומה לרמה הראשונה, אבל זה דבר אחר לגמרי. אי אפשר להסביר את זה אלא דרך חמישים שערי בינה, אלא דרך חמישים הימים של ספירת העומר.
אבל האמת אינה תחת הזמן, זה באמת לא תחת הזמן. זו השגה של הדבר כמו שהיא. זה פירוש חכמה, זו החכמה האמיתית.
עכשיו זה כך, וזה הסדר של הפשט הפשוט, של סדר פסח, ספירת העומר, שבועות. כלומר, יש חכמה בראש, חכמה בסוף, ובאמצע בינה.
חכמה, בינה, וחכמה: הסדר מפסח עד שבועות
הפירוש האמיתי של חכמה
אבל האמת היא, זה לא תכלית הזמן [המטרה הסופית של הזמן], זו השגה של הדבר כמו שהיא [כמו שהיא באמת], זה פירוש חכמה, זו החכמה האמיתית.
הסדר של פסח, ספירת העומר, ושבועות
עכשיו זה כך, זה הסדר של הפשט הפשוט, של הסדר של פסח, ספירת העומר, שבועות:
יש:
– חכמה בראש [חכמה בהתחלה]
– בינה באמצע [בינה באמצע]
– חכמה בסוף [חכמה בסוף]
זה הסדר.
סיום
אוקיי, אני חושב שזה ענין ברור מספיק, אפשר לעצור כאן ולעבור לשאלות.
⏱️ Chapters
(00:00) וואו רעדט די זוהר פון שמיני עצרת
(02:10) די קאנעקשאן פון עצרת צו תורה
(02:51) די צוויי מהלכים: סיום פון פסח און עצרת של מלכות
(06:57) דער חידוש: קיינער קומט נישט אן שמחת תורה
(08:16) דער יום הדין אין א זמן שמחה
(09:57) די אייגענע נקודה פון יעדן איינעם
(10:38) שמיני עצרת איז הוספה
(11:53) די מעשה פון די גוי אין ראדין
(14:30) דער משל פון דעם מלך
(15:43) די שבעים פרים כנגד שבעים אומות
(17:43) א צווייטע נוסחא: דו האסט פארגעסן צו דאווענען פאר דיר
(19:01) פארוואס דאווענט מען פאר די גוים
(20:39) די טיפערע לעוועלס אין חסידישע ספרים
(21:15) ערשטער לעוועל: סור מרע ועשה טוב
(24:36) צווייטער לעוועל: ס'איז גוט ווייל ס'איז גוט
(25:40) דריטער לעוועל: בתוך חלק הטוב — די לבושים טוט מען אויס
⏱️ Chapters
(00:00) וואו רעדט די זוהר פון שמיני עצרת
(02:10) די קאנעקשאן פון עצרת צו תורה
(02:51) די צוויי מהלכים: סיום פון פסח און עצרת של מלכות
(06:57) דער חידוש: קיינער קומט נישט אן שמחת תורה
(08:16) דער יום הדין אין א זמן שמחה
(09:57) די אייגענע נקודה פון יעדן איינעם
(10:38) שמיני עצרת איז הוספה
(11:53) די מעשה פון די גוי אין ראדין
(14:30) דער משל פון דעם מלך
(15:43) די שבעים פרים כנגד שבעים אומות
(17:43) א צווייטע נוסחא: דו האסט פארגעסן צו דאווענען פאר דיר
(19:01) פארוואס דאווענט מען פאר די גוים
(20:39) די טיפערע לעוועלס אין חסידישע ספרים
(21:15) ערשטער לעוועל: סור מרע ועשה טוב
(24:36) צווייטער לעוועל: ס'איז גוט ווייל ס'איז גוט
(25:40) דריטער לעוועל: בתוך חלק הטוב — די לבושים טוט מען אויס
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
שמיני עצרת ושמחת תורה בזוהר הקדוש: סוד שבעים הפרים והפר האחד
פתיחה: סדר השיעור
רבותי, ערב טוב. היום ערב שמיני עצרת, אחר הצהריים של הושענא רבה, ועת עמוסה היא לכל אחד ואחד. אף אני עסוק כעת, ובין שאר עיסוקיי אני עסוק בלימוד השיעור הזה. יש לנו קביעות קבועה בכל ערב שבת, והיום אף הוא ערב שבת, ערב יום טוב, אך עיקר קביעותו של שיעורנו הוא בערב שבת, ואף כאשר חל יום טוב — ובחג כסוכות יש תמיד שני ערבי שבת באיזשהו מקום — אנו ממשיכים בסדרנו בזוהר הקדוש, בסדר המצוות ובסדר המועדים, לכבוד היום.
ומה שאני מבקש לבאר הם כשלושה מהלכים העומדים בזוהר, או הבנויים על יסוד הזוהר, כדי להבין את סוגיית שמיני עצרת ושמחת תורה. אליבא דאמת אחת היא הסוגיא, ואף שישנם חידושים ונקודות מיוחדות בהושענא רבה שאינם של שמיני עצרת ושמחת תורה, מכל מקום בכללות הכול נושא אחד. אלו הם מה שקוראים ‘הימים האחרונים של חג׳, הימים האחרונים, שבהם אנו עושים שני ימים טובים. הושענא רבה עצמה היא גם היום האחרון של כל סדרת ימי החג הראשונים, יום השביעי, יום הערבה, וכל הדברים הללו קשורים זה בזה.
מבט הזוהר על שמיני עצרת
כעת ברצוני להרחיב מעט את המבט בעניין זה, ומדוע — לפי שבזוהר הקדוש אין מקום אחד שבו רוכז כל העניין. אני עצמי עשיתי בזמנו ליקוט על הזוהר בעניין שמיני עצרת ושמחת תורה, והיום שלחו הצדיקים, הרב פאגעל וחבריו, שהם שולחים בכל שבוע מן הרמ״ק, ואף שלחו את הליקוט מן המקומות השונים שבהם מדבר הזוהר אודות שמיני עצרת. את כל אותם קטעי זוהר העוסקים בשמיני עצרת מוצאים אנו כמין זנב, כסופם של דרושים אחרים, ובדרך כלל אלו הם דרושי סוכות. לעתים ישנם דרושים שהם באופן כללי על כל ראש השנה, על כל החודש השביעי, על כל חודש תשרי.
ישנו אף דרוש אחד שהוא המשך לדרוש של פסח, שמזכיר בו שמיני עצרת, שהרי יש קשר מסוים וגזירה שווה של ‘עצרת׳. שכן מהו ‘עצרת׳? זהו עצרת של פסח, היינו שביעי של פסח, ומלבד זה יש עצרת שבועות, שאף הוא נקרא ‘עצרת׳. ויש קשר אל התורה, ששניהם כעין שמחת תורה הם: בשבועות שמחים בתורה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא, ובשמחת תורה שמחים בתורה שסיימנו. דיברו בשנה שעברה אם אלו שתי תורות הן ומה החילוק ביניהן, אך על כל פנים יש קשר, ודרוש הזוהר של שמיני עצרת סובב תמיד סביב שיח זה.
שני המהלכים: סיום פסח ועצרת של מלכות
בסיומו של מהלך מסוים שהזוהר מבאר — נאמר, מהלך אחד שהוא בעיקר מהלך של החודש השביעי, של חודש תשרי — יש לזוהר מהלך קבוע שהוא מוליך תמיד אל שיאו, אל תכליתו, אל גמר הדבר, והוא שמיני עצרת. ובמקום אחר ישנו אף מהלך של חודש הראשון, של חודש ניסן, וגם שם הדבר מסתיים ב׳עצרת׳, שאף בו יש מהלך של שמיני עצרת.
באופן כללי, שני המהלכים הללו מכוונים כנגד שתי בחינות שיש בשמיני עצרת. הבחינה האחת היא מצד היותו כסיום של פסח, שאומרים בו כעין סיום עם כל המועדים; שהרי ניסן הוא ראש לרגלים, ונמצא שסוף הרגלים, הזנב של כל הרגלים, הוא שמיני עצרת. ולגבי זה, שמיני עצרת נקרא ‘תפארת׳. וכך איתא בזוהר בפרשת אמור, שהמאכל של שמיני עצרת הוא יעקב, היינו שכל שבעת הימים הם שבע הספירות היוצאות מן הבינה, וסוכה היא הבינה — שסוכה היא בחינת ‘ושבעת ימים׳, האם עם שבעת בניה, ‘אם הבנים שמחה׳ (תהלים קיג, ט). ושמיני עצרת הוא בחינת יעקב, שהוא שמחת התפארת עצמה, השמח עם בת זוגו, עם השכינה.
וזו הנקודה השנייה שעליה מדברים בדרך כלל בזוהר לגבי החודש השביעי, לגבי שמיני עצרת, שהוא יום העצרת. ‘עצרת׳ לשון מלכות, כמו שנאמר ‘זה יעצר בעמי׳ (שמואל א ט, יז) — המלך הוא כעין אוצר; וכן ‘ואפס עצר׳ (דברים לב, לו), שעֶצֶר או אוצר, שהוא אותו דבר עם האות עי״ן, הוא מלך. ושמיני עצרת לשון מלכות הוא, יום המלכות, יום כנסת ישראל.
שמחת תורה: המשתה הגדול של השנה
כעת, כמעט כל הדרושים — וכבר הזכרתי שיש בהם נקודה שנייה בעניין העצרת לגבי שמחת התורה שבו — כולם קשורים זה בזה. אין הם דברים נפרדים בפני עצמם, נקודה אחת, אלא תמיד המשך אחד. היינו שאי אפשר להתחיל בשמיעת התורה בכך שאדם בא לבית הכנסת בשמחת תורה; שכן איש איננו בא לבית הכנסת בשמחת תורה, וזאת אפשר לראות בחוש — איש איננו מתחיל מכאן.
ואף שאכן שמחת תורה היא היום טוב הגדול, השמחה הגדולה ביותר של כל השנה, כידוע וכמנהג ישראל. היום נחלש מנהג זה מעט, וצריך לחזקו בחוזקה; אך מנהג ישראל בכל הדורות היה להשתכר פעמיים בשנה, בפורים ובשמחת תורה, וברוב המקומות היה המנהג בשמחת תורה אף יותר מבפורים. שמחת תורה היה בה זמן משתה ושמחה, ויש דרשה שלמה על כך בערוך לנר, שבה הוא אומר שיש מקומות שבהם אנשים מודרניים, שלא היה הדבר לרוחם, ביטלו את השכרות של שמחת תורה, והערוך לנר מוכיח על כך בחריפות רבה, והדבר מובא במשנה ברורה.
היינו, המשנה ברורה מדבר בשולחן ערוך, בעניין נשיאת כפיים של קריאת התורה של שמחת תורה, ואיתא שם שהמנהג הוא שאין נושאים כפיים במוסף, לפי שהציבור כבר שיכור זה מכבר. וברור שאפילו כל כהן — לא תמצא כהן אחד שאיננו שיכור, ושיכור אינו רשאי לישא כפיו, ולכן המנהג לישא כפיים בשחרית. וכן המנהג ברוב תפוצות ישראל שאני יודע, שנושאים כפיים בשחרית של שמחת תורה, ומדוע — לפי שבמוסף כבר שיכורים הם.
ומן הפוסקים יש מצד אחד שאומרים שוודאי ישנה שמחה, השמחה הגדולה, אך אין הכוונה לפרוע כל גדר; ואכן היו מקומות רבים שבשמחת תורה לא היו מכים כל כך. יודע כל אחד שבזמן שמחה, במסיבה, פעמים רבות כאשר אין מתנהגים כראוי נעשה מכך מריבה. ראיתי אף אצל אחד שתיאר שבאיזו עיר, באיזו עיירה רחוקה, אצל היהודים שבהרים ברוסיה באיזה מקום, אמר שהיתה שם עיירה שהיו אומרים עליה שבזמן מן הזמנים גרו בה מאתיים יהודים, אך כה רבו המכות בשמחת תורה, עד שזה הרג את זה, ולא נותרו אלא מאה יהודים בעיר. מקווה אני שלא כך היה ממש. היו נוטים להכות, כלשון המשנה ברורה בשם הפוסקים הקודמים, ש׳נהפכה שמחה לתוגה׳, ואת זאת אין לעשות.
אך מצד שני באו אחר כך אנשים מודרניים, וכמדומני שרוב בתי הכנסת שישנם היום הם מעט כאלה — וצריך להפסיק מכך — ואמרו: אם כן, נעשה הקפות ותו לא, ושוב אין עושים כראוי, ויצאו ידי חובה באיזה אופן. המשנה ברורה מביא בשם הכלי יקר שאין זו דרך, אלא צריך לקיים את המשתה, כלשון ‘משתה ושמחה׳ של שמחת תורה. מנהג ישראל הוא מדורות רבים, שצריך לשתות ולעשות משתה גדול, ששמחת תורה היא המסיבה הגדולה של השנה. זה ברור.
החידוש: איש איננו בא אל שמחת תורה
ומצד שני — וזהו החידוש — אל שמחת תורה איש איננו בא. ישנם זמנים שבהם באים יהודים אל בית הכנסת, וזה דבר מעניין מאוד. הספרים החסידיים מדברים על כך, שכן הספרים החסידיים מאמינים שמה שעושים ישראל הוא בכוונה. יודע כל אחד שישנם זמנים בשנה שבהם יהודי בא לבית הכנסת: ביום כזה הוא בא. למשל כל נדרי, נעילה, ראש השנה, ואולי זמנים אחרים בשנה. בליל הסדר אין באים לבית הכנסת, אלא באים הביתה, ששם יכול יהודי לבוא, ‘מעשה רחיקה קרוב ליה׳. מן המקום הרחוק באים יהודים, וזהו זמן שבו אפשר להתחיל, אפשר בתשובה, אפשר שיהודי יתחיל משם.
אבל שמחת תורה — כמעט מכל שאני רואה, אנשים נוסעים אל הרבי שלהם בשמחת תורה, אך מובן שהעבודה איננה מתחילה אז אצל איש. אל שמחת תורה איש איננו בא לבית הכנסת, יהודי חדש. יהודים חדשים אינם באים בשמחת תורה. שמחת תורה היא היום טוב השני, ובתוך היום טוב השני, כמנהג האמיתי והמקורי, על כל פנים בחוץ לארץ — היום השני שבתוך היום השני הוא ‘וזאת הברכה׳, שמחת תורה. הימים האחרונים שבתוך הימים האחרונים. היינו ששמחת תורה איננה דבר שאפשר להגיע אליו; אין מאמר אחד שאפשר לומר. וזהו הביאור בשמיני עצרת ובשמחת תורה: הרי יהודי אתה כל השנה, ובכן הגעת אל כלל ישראל, ירדת אל בית המדרש והגעת; בהושענא רבה, על ידי כך ועל ידי כך, הגעת. כעת אתה יכול לעשות סיום התורה.
הושענא רבה: ‘יום כיפור מאוחר׳ מיוחד
יש בזה פשט חדש מדוע מתייגע הציבור בהושענא רבה. עושים שם מעין מצב של ימים נוראים, לובשים את הקיטל, צועקים מעט ‘הושענא׳, ואומרים מעט נוסח של ימים נוראים, בניגון שלהם. ואנשים אומרים: מה זאת? הלא זהו זמן שמחה, ואין הדבר מובדל כלל מכל ספר הושענא רבה. לא ייתכן! אך איתא שזהו יום הדין, חיתום הדין. היכי מתקיימין שניהם?
ויש לי תירוץ חדש, ואחד התירוצים — ונראה לי שכך הוא במדרש תהלים, שהוא אחד המקורות הקדומים בעניין הושענא רבה — אומר כך: היהודים, המטרה היא שיגיעו אל שמיני עצרת, ואי אפשר להגיע אל שמיני עצרת. בשמיני עצרת רוקדים עם התורה; אין זה דבר שבאים אליו, אלא זהו הסוף של משהו — מתוך משהו מגיעים אליו. ובכן רוב היהודים כבר הגיעו כבר באלול, בסליחות, כאותו מדרש. גדולי ישראל, החשובים שכבר יצאו לקראת המלך, לקראת השליח, כבר מאלול עשו תשובה בסליחות; זה היהודי הטוב.
אחר כך ישנם יהודים אחרים שהגיעו בערב ראש השנה. ויש יהודים שבאו רק ביום הקדוש, ביום כיפור, לבית הכנסת. ולאלו שלא רצו — אחרי יום כיפור בא שמחת תורה; ויש יהודים שאף אז אינם באים. חשבו אפוא היהודים עצה ואמרו כך: בערב שמיני עצרת נעשה ‘יום כיפור מאוחר׳ מיוחד לכל אותם יהודים שעדיין נותר להם איזה שיעור ביום כיפור, או שכלל לא הגיעו אל יום כיפור — שהרי יום כיפור חמור מדי. בלולב, בהושענא, אמנם יש כאן איזה קיטל לבן, אך אין זו אותה דרגה של יום כיפור, ואי אפשר לכל אחד לשכנע עצמו. ואז הוא כן בא לבית הכנסת, בא בערב שמיני עצרת, ובוכה את בכיו, ואומר ‘הושענא למענך אלקינו הושענא׳. וכעת מזה נעשית שמחת תורה, היא נעשית מאליה. שמחת תורה נעשית מאליה.
ואם צריך לומר דרשה — מדוע שמחים? הלא את הדרשות אפשר לומר אף בתשעה באב; מדוע בוכים? איני יודע, ואף אז אני אומר דרשה שאין בה טעם. אך מדוע שמחים? אין בזה היגיון. וכך היא המציאות, הכול דרוש הוא.
ומה אפוא? לכל אחד בחינתו שלו, נקודתו שלו, מה שהתלבט ועמל בו בראש השנה, מה שעמל בו כל השנה, מה שלמד בתורתו כל השנה — מזה נעשית שמחת תורה שלו, סיום התורה, הסוף, השונה אצל כל אחד ואחד.
מדרש הפסיקתא: ‘יספת לגוי נכבדת׳
הנקודה האחת שעליה מדברים דרושים רבים מאוד, רבים כבר במדרש, וברצוני להרחיב בה מעט — היינו המדרש, הפסיקתא, שעליו בנוי הכול ביום טוב זה. הפסיקתא של שמיני עצרת פותח בפסוק ‘יספת לגוי ה׳ יספת לגוי נכבדת׳ (ישעיה כו, טו). הקדוש ברוך הוא הוסיף לעם, הוסיף לו דבר מה, ‘נכבדת׳ — נתכבד. והמדרש מאריך באופנים שונים.
והנקודה שבראש כל האופנים היא שהמדרש מבין ששמיני עצרת הוא הוספה. כבר שמחו שבעה ימים, כבר הכול שם; כבר הביאו לולב, כבר הקריבו שבעים פרים, כבר עשו — היינו כבר עשו שאפשר לתאר את המסיבה הגדולה ביותר שיכולה להיות, השמחה הגדולה ביותר שיכולה להיות, החגיגה הגדולה ביותר, כל מה שרק יכול להיות כבר עשו. ואחר כך, ‘והוספתי על כל תהלתך׳ (תהלים עא, יד), באה התורה ואמרה ‘ביום השמיני עצרת תהיה לכם׳ (במדבר כט, לה), עוד חתיכה אחת.
זהו העיקר: כל אותן תורות הבנויות על הדינמיקה היסודית, על המהלך היסודי — מדוע שמיני עצרת הוא דבר בפני עצמו? לפי ששמיני עצרת הוא שעוד הוסיף אחד, ‘עוד יום אחד׳, עוד הוסיף דבר אחד. ומהו הפשט? אומר המדרש, קודם כול — זו הנקודה הראשונה — צריך להבין דבר פשוט: צריך להיות אדם מסוג כזה, שכאשר נותנים לך עוד זמן אחד של שמחה, תדע מה אתה רוצה לעשות בו, ותשמח בדבר טוב.
מעשה הנכרי בראדין
המדרש מאריך: הקדוש ברוך הוא נתן טובות לפרעה — מה עשה פרעה? כלום אמר דבר מה, או רקד בהקפות? כאשר הקדוש ברוך הוא נותן יום טוב, ואומרים שהיום תהיה המסיבה הגדולה של השנה — אצל אדם אחר, ואפילו אצל אותם יהודים שכן רבים, אין זו אותה דרגה.
סיפרתי את המעשה: בראדין, בישיבה, היה נכרי שעבד שם באחזקה, במלאכות שבישיבה. בערב שמחת תורה כך היה המנהג, אגב, גם בכל הישיבות — אף הוא נחלש הרבה עד ימינו, ולא כל כך נשאר עד ימינו — שמחלקים יי״ש, הקפות שלמות, איני יודע אם ממש משתכרים, אך מקיימים את מנהג השתייה בהקפות. וכך היה המנהג בכל ליטא ואצל החסידים, שהרבי ר׳ אלימלך רצה לבטלו מצד הפרישות, אך ברוב המקומות כך היה המנהג.
וראו — הנכרי של ראדין, של הישיבה שם, ראה מה קנו לשמחת תורה, מיני קופסאות של מזון ומשקה כאלה. וכשבאו בבוקר אל שמחת תורה, בא הציבור לבית הכנסת, והנכרי היה צריך להדליק, והנה הנכרי איננו, ‘והילד איננו׳ (בראשית לז, ל). איננו, והוצרכתי להדליק בעצמי, איני יודע. במוצאי יום טוב חזר הנכרי. שאלו אותו: מה אירע? הלא אתה עובד כאן, פשוט הלכת ממקום עבודתך? אמר הנכרי שאינו יודע: הוא ראה בערב יום טוב מה שקנו שם, והוא יודע שאצלם, מאותו סוג חבילה, מאותה הזמנה מחנות המשקאות, אין יוצאים חיים ממסיבה כזאת. חלק כחצי מן המסיבה יוצא מת. הוא לא רצה ליטול סיכון, ועל כן הלך לו.
ומובן שבמסיבה היהודית לא זו בלבד שלא אירע לאיש דבר, אלא אדרבה — רקדו עם התורה, עשו את כל ההתעוררות שעושים יהודים בשמחת תורה. קשה מאוד לתפוס אפילו את קצות הדברים, ויש בזה דרגות רבות. יהודי הוא מסוג כזה, אומר המדרש, ‘יספת לגוי נכבדת׳ (ישעיה כו, טו). כאשר הקדוש ברוך הוא מוסיף — תלוי לאיזה גוי. לגוי, לזה שאיננו מבין. ואין הכוונה דווקא לנכרי, אלא זה שאיננו מבין, שהרי זה העיקר — מי שאיננו מבין מה עושים בשמחה כזאת.
ולכן ישנם שכל שמחתם זרה אצל אנשים מסוימים, שאינם יודעים מה עושים ביום כזה שבו משתכרים כל היום; אין הם יודעים מה לעשות. ‘יספת לגוי נכבדת׳. ומה עושה יהודי? בוולוז׳ין היה המנהג — מה עושים בשמחת תורה? נופלים כורעים. איני יודע מדוע לא; שיהיה היום הטוב ביותר, שלא יהיה לי עוד זכרון. כמו שאפשר לראות אצלנו בפורים: כך עושה יהודי בפורים אחר הצהריים, מתחיל לומר יום כיפור. אמנם אני הקשיתי על כך בהתוועדות לפני לילה, אך זה מראה שצריך להיות מסוג אדם שיודע מה עושים ביום אחד נוסף. זה העיקר: עוד יום אחד, עוד יום אחד, לא לפי שצריך משהו, אלא עוד יום אחד. זה בא מכוח זה. זו הדינמיקה היסודית של שמיני עצרת.
דבר אחד של הזוהר בשלוש דרכים
כעת, מלובש על הדינמיקה הזו, על היסוד, על השלד הזה, ישנם כמה וכמה דרושים במדרשים, וכמה וכמה דרכים בזוהר. הזוהר בדרך כלל נוקט דבר אחד מתוכם — כמעט בכל המקומות נוקט הזוהר את הדבר האחד, ואני אומר את הדבר האחד הזה בשלוש דרכים. ובאמת ראוי היה לדבר בעוד דרכים, אך כמדומני שכבר נתתי מעט דברים מורחבים.
הדבר האחד שמביא הזוהר הוא המדרש שמביא רש״י. רש״י מביאו בנוסחו, והציבור מכיר אותו בנוסח רש״י: שהוא משל למלך שהזמין מיני אורחים כולם, וכבר סיים עם אורחיו, אמר הקדוש ברוך הוא, או המלך, או המזמין שבמשל, לבניו: עשו לי מסיבה קטנה, ‘ונשמחה אני ואתה׳, ‘קשה עלי פרידתכם׳ (רש״י במדבר כט, לו) — עדיין איננו הולכים, צריכים אנו עוד לשמוח מעט. זהו הפשט שמביא רש״י.
והזוהר הבין את הלשון. כך הוא המדרש — מדרש אחד הוא, ויש שבעה, שמונה, עשרה מדרשים על אותו רעיון, אך לא על אותו רעיון ממש, אלא על אותה דינמיקה בתורות אחרות. אך הזוהר נקט מאוד את הדבר הזה. זהו העברי טייטש, הפשט הפשוט של הזוהר בזה.
שבעים הפרים כנגד שבעים האומות
וצריך להבין את שני צדדי הדבר, אין הדבר כה פשוט. אני סבור שהזוהר מדגיש צד אחד בלבד, אך צריך להבין. ישראל מקריבים שבעים פרים. בסוכות שבו אין אנו מקריבים שבעים פרים, קיבלתי מצדיק גדול שצריך לכוון זאת בנענועים, שצריך להיות בחינת פוחת והולך. ולכן מי שיודע שהיום הראשון שבו מנענעים לולב הוא שמח מאוד, ואחר כך פוחת והולך — ואנשים חושבים: “אילו הייתי יהודי כשר, היה הכול שווה” — מה זאת? אף בבית המקדש כך היה: ביום הראשון הקריבו שלושה עשר פרים, וכבר עומדים בשבעה. אין זה נשאר אותו דבר, ואי אפשר שיישאר, שכן כך הוא הסדר.
ומהו הפשט בזה? אומרת הגמרא דבר נפלא. אכן מפריע לאדם: כיצד ייתכן שהתעוררותו בנענועים יורדת מעט בכל יום? אומרים לו: בוא הנה, את ההתעוררות הזאת עליך להבין — למען מי מקריבים שבעים פרים? לא כנגד ישראל, אלא כנגד שבעים האומות. ומה פירוש כנגד שבעים האומות? על כך אומר המדרש, ‘תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה׳ (תהלים קט, ד). אנו אוהבים את האומות, אנו מתפללים עליהן.
אדם — וכבר דיברנו על כך בראש השנה — הוא חלק מכל העולם כולו, וכל שבעים האומות מונחות בתוך אדם. הזוהר, והתיקוני זוהר, והשער האורות מבארים שעלי הלולב — ללולב יש שדרה, חוט השדרה, שהוא הנשמה המרכזית, אך מה שיש בו עלים, ויש בו עוד דברים שאין נוטלים בלולב, עלים ופירות — זה מורה על שבעים האומות. ענפי הלולב מורים על כל שבעים האומות, כל המלאכים, כל השרים. ויהודי צריך ליטול אחריות על כולם.
מה עושה יהודי כאשר הוא במצב טוב? הוא הולך אל בית מקדשו, הולך בסוכות אל בית המדרש, מתפלל על כל שבעים האומות, שתהיה לכולן שנה טובה. והאומות, מאיזו סיבה שהיא — מעט אנו חייבים להן, מעט הן חייבות לנו — אינן מסתדרות עם זה. אין הן מרוצות, אין דבר כזה, כעוסות הן. ‘תחת אהבתי ישטנוני׳, כך אומר המדרש. ולכן אומר הקדוש ברוך הוא, ‘וביום השמיני עצרת תהיה לכם׳. ‘תהיה לכם׳ — עצרת תהיה לכם. ביום השמיני לא תביא פרים, אלפי פרים, אלא נשאר ‘פר אחד איל אחד׳ (במדבר כט, לו) כנגדכם.
נוסחה שנייה: שכחת להתפלל על עצמך
אך ישנן עוד נוסחאות. נוסחה אחרת של המדרש היא שישראל אומרים, או הקדוש ברוך הוא אומר לישראל: “כבר התפללת על כל אחד, ושכחת להתפלל על עצמך.” יש בחינה כזאת, וצריך להיות אף מבט כזה. בא אדם אל מצב גדול, ומתפלל על הכול, ולבסוף צריך להזכיר לו: “אהה, שים אל לבך גם אותך, גם את בניך”, לפי שהוא בגדלות המוחין ואיננו חושב עוד על עצמו. וזהו ‘עצרת תהיה לכם׳.
מציאותם של ישראל בגלות
הזוהר הדגיש מאוד ברוב הדרושים את הנקודה הזאת, שהיא כל הסובב אותה. הפשט הפשוט הוא שהזוהר הבין — וודאי שזהו מצבם של ישראל בגלות, ואין צורך להתנצל על כך. אנו רוצים — ויש תמיד את השיח, כמה צריך לדבר ולהוכיח את האומות, ולומר שהבחירה, ‘אתה בחרתנו מכל העמים׳, היא חקירה שצריך לקחת ברצינות. ואין צריך להתבייש, ואין צריך להצטדק על כך שמציאותם של ישראל כ׳שה פזורה׳ (ירמיה נ, יז) בין שבעים האומות, שהיא כבר זה זמן רב, ועדיין כך היא בדרכים שונות — זו המציאות.
וישראל מרגישים ממילא, וכך מפרשים במדרשים, והזוהר מפרש כמעט כל דבר: כביכול בראש השנה ישנו דין תורה, ‘לעשות משפט עמו׳ (מלכים א ח, נט). ומהו דין התורה? ישנם ישראל וישנם האומות; מי ינצח? האם ינצחו ישראל השנה את המלחמה, או שינצחו האומות. זה הפשט. ‘נצחון קרבא׳ — כל זה, כביכול יוצאים זכאים בדין, מה שגלוי, מנצחים בדין, שינצחו ישראל השנה.
ועם כל זה מקריבים — ולזוהר מהלכים שונים להבין מדוע, אם כן, מקריבים שבעים פרים למען שבעים האומות. אך העיקר כבר אמרתי, ויש בזה עוד עניינים, כמו השעיר לעזאזל, אדרבה — שיהיה להן שפע, כמו שאיתא במדרש, שישחקו האומות בכדור כל היום, שכל זמן שהוא משחק בכדור אין הוא רב עם יהודים. אין לו מה לעשות, מתחילות בעיות. וזה דבר אחד, שתמיד טוב יותר כך.
אנשים חושבים שצריך להתפלל שלא יהיה לאומות ממון. אך כאשר האומות עשירות, כאשר טוב להן — טוב יותר לכל אחד, וטוב יותר כאשר אנו שוכנים באמריקה, וצריך להתפלל על כך; שכן כאשר באמריקה יש מיתון, וכאשר יש פחות ממון, כאשר מפסידים מלחמה, בכל דבר — ישראל הם תמיד הקרבן. זו המציאות.
ובכן, אחד הנימוקים — ואולי זהו כבר נימוק אנוכי, לא דרגה כה גדולה כמו שאמרנו קודם — אך אצל יהודי אין זו הדרך שיתפלל שלישראל ייטיב ולאומות יורע. כאשר לאומות מורע, מורע אף לישראל, לפי שחלק הם מאותו עולם. ואדרבה, מורע לישראל יותר כאשר מורע לאומות, לפי שהן מוציאות זאת עלינו. צריך להתפלל על כך.
ואחרי כל הדבר — שמתפללים עליהן מן הנימוקים הללו ומנימוקים נוספים — אומרים: בסדר, אך נותר עדיין ‘מתי אעשה גם אנכי לביתי׳ (בראשית ל, ל), כמו שאמר יעקב אבינו, נוטל הוא מעט גם לעצמו. זהו סוד שמיני עצרת, ‘ביום השמיני עצרת תהיה לכם׳, ואז זה כעין גמר הניצחון. כמו שהזוהר מדבר על השמחה, שהוא זמן שמחה. ‘זמן שמחה׳ משמעו סך הכול עת מרוממת, וזו הנקודה — עת מרוממת שבה שמחים, שמחים, משפיעים לכל העולם. אך צריך לשמוח גם עם הקדוש ברוך הוא, ישראל עצמם. זהו ישראל לנו. כבר נטלנו אחריות על כל הסובב אותנו. זהו הפשט הפשוט של הזוהר, פשט אחד, הפשוט ביותר, הדבר האחד.
הדרגות העמוקות שבספרי החסידות
ומובן שהספרים החסידיים, שתמיד מעלים דבר עמוק יותר באותו עניין, מגלים בו עוד שתי דרגות. ואומַר את שתי הדרגות — וזה יהיה שיעורי של היום — עוד שתי דרגות בנקודה, בנקודה של שבעים האומות ואומה יחידה, בשבעים הפרים ובפר האחד. יש בזה עוד שני רמזים, עוד שני ביאורים שאיתא בספרים החסידיים, שניהם מבנים עמוקים יותר של אותו דבר עצמו.
דרגה ראשונה: סור מרע ועשה טוב
הדבר הראשון, ואומַר אותו בדרך המעשית — ואיני זוכר היכן הדבר כתוב, אני סובר כך מעצמי שכך מתיישב, אך אין לי מראה מקום ברור לומר לציבור היכן לעיין במהלך — הפשט הראשון על פי חסידות הוא שישנן עבודות רבות. דיברנו מעט בערב ראש השנה, שיש ‘סור מרע ועשה טוב׳. ‘סור מרע׳ הוא שדוחים את הקליפות, ‘עשה טוב׳ הוא שממשיכים את אור הקדושה, אור הטוב. וכפי שאדם מתחיל, כך הוא הסדר, שנאמר ‘סור מרע׳ קודם ל׳ועשה טוב׳ (תהלים לד, טו). ואין זה דווקא לפי שכך הוא הסדר, אלא שכך טוב יותר, וזו המציאות.
כאשר בני אדם מתחילים, יש סדר. יש את המלך, ‘מלך זקן וכסיל׳ (קהלת ד, יג) של היצר הרע, ואדם הוא ‘עיר פרא אדם יולד׳ (איוב יא, יב), ובדרך כלל מתחילים עם הרבה קליפות. אדם מתחיל להכיר את עצמו, ותופס כמה יצרי הרע, כמה שטותים מונחים בראשו, ומנסה לנער עצמו מהם. וזהו חלק גדול מאוד מן העבודה, וזו עבודת תקיעת שופר שדיברנו עליה מעט בערב ראש השנה — עבודה אחת, ‘לבלבל את השטן׳. נלחמים, צועקים עליו, מרגיזים את היצר הרע, לומדים תורה, מושכים אותו לבית המדרש, בכל מיני אופנים. אך נלחמים, מתמודדים עם הרע, עם השליליות, עם הגבורות שבעולם. וכך הוא בתחילת העבודה, וזה חלק גדול מאוד מן העבודה.
ומשמעות הדבר על פי פנימיות היא שנלחמים עם שבעים האומות. שבעים האומות הן שבעים מיני יצר הרע. אין אלו שבעים האומות של עכשיו שמדברים עליהן בפוליטיקה שבעולם, אך בפנימיות — וודאי שיש לדבר קשר, שלכל אחד יצר הרע שלו — בפנימיות ישנם שבעים מיני יצרי הרע, אותם אנו מקווים שילכו ויקטנו וילכו ויקטנו. וכיצד הולכים יצרי הרע ונעשים קטנים וקטנים? בתחילה נלחמים עמם ישירות: תוקעים עליהם בשופר, צמים ומכניעים את הגוף, מכניעים את הגוף ביום כיפור, ויורד מעט היצר הרע. אך סוכות — זו הדרך האמיתית של הורדת היצר הרע — היא להקריב את עצמו ולשמוח. וסוף הדבר הזה הוא שמיני עצרת.
היינו שבמקום ללכת ולדבר כמה רע הדבר, קליפה זו וקליפה אחרת, שיגעון זה ושיגעון אחר — מדברים כמה טוב הדבר, וכמה טוב לנו, ואפילו בקליפות שעליהן דיברנו. במקום לומר כמה דברים רעים יש באינטרנט, צריך לומר כמה טוב האינטרנט עצמו, וכיצד עשה הקדוש ברוך הוא שאפשר ללמוד כה הרבה תורה, ובינה מלאכותית, ובכל האופנים שישנם עוד, הטכנולוגיה, והמכוניות, והאוטובוסים, והמטוסים, והרקטות. כל זה מיטיב כל כך את החיים, ‘ביום טובה היה בטוב׳ (קהלת ז, יד), כה טוב הדבר.
וככל שאדם שמח בזה יותר, נופל הרע — הרשב״א, שטבע הרע הוא עצבות, ‘בכל עצב יהיה מותר׳ (משלי יד, כג), הרי הרע הוא עצבות, ‘עצביהם כסף וזהב׳ (תהלים קטו, ד), עצבותם; מציאות הרע היא מציאות של עצבות, ומציאות הרע היא היפוך, כפיות טובה, היפוך של הכרת הטוב. וכאשר שמחים, שמחים במתנת ה׳, ‘איש כמתנת ידו כברכת ה׳ אלקיך אשר נתן לך׳ (דברים טז, יז), שמחים בברכת ה׳. ברכת ה׳ היא האינטרנט, והטכנולוגיה, והממון, והבנים, כל מה שיש לאדם — זו ברכת ה׳.
זה הדבר הראשון. ומי שיש לו השגה פנימית, מי שיודע מעט דבר מה ויש לו דעת, קל וחומר ששמח בזה. וככל ששמחים יותר, הדבר יורד, וזהו הסיום. היינו שבתחילה הולכים ישירות — בעשרת ימי תשובה מתמודדים ישירות עם הגבורות, ואחר כך, ככל שאתה תופס דבר, מתמודדים עם זה על ידי שבכל יום מגבירים את השמחה, וככל שמגבירים את השמחה, יורדת מעט הקליפה.
דרגה שנייה: טוב לפי שטוב
עד שמגיעים אל שמיני עצרת, שזו דרך העבודה האמיתית והשלמה. אמנם כבר סוכות היא דרך העבודה באמת, אך גמרו של הדבר הוא דרך העבודה האחרת, שבה אומר אדם — כעת, כאשר הוא מתפלל בשמיני עצרת, כאשר הוא רוקד עם התורה בשמיני עצרת, כאשר הוא אוכל סעודה בשמיני עצרת, כאשר הוא משוחח עם חבריו, כאשר הוא נוטל אחריות על בניו בשמיני עצרת, כל מצווה שהוא עושה — אין הוא עושה אותה לפי שבכך ילך מקליפה, לפי שילך מאיזו עקמימות, איזה ‘ליישר העקמומיות שבלב׳. הוא עושה זאת פשוט לפי שטוב.
זו שמחה מסוג כזה שקשה מאוד לבארה, לפי שכדי לבאר מעשה צריך תמיד התנגדות. יודע כל אחד שמעשה בא עם קונפליקט — היה דבר רע, ועכשיו הוא טוב. לא כן: אין זה טוב לפי שהיה פעם רע, אלא זה טוב לפי שהוא טוב. מה שטוב לפי שהוא טוב — זה פירוש ‘יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה׳. בדרך כלל היחוד שאנו עושים הוא כעין יציאה מן הגלות, השכינה יוצאת מן הגלות — טוב לפי שהיה פעם רע. זהו פסח, ואף מעט הימים הראשונים של סוכות. אך שמיני עצרת פירושו שטוב לפי שהוא טוב. אומר המדרש, ‘ביום טובה היה בטוב׳ (קהלת ז, יד) — כאשר טוב, הרי זה טוב. אין צריך להוסיף לזה דבר. זו הבחינה השנייה.
דרגה שלישית: בתוך חלק הטוב — פושטים את הלבושים
הבחינה השלישית, עמוקה עוד יותר — וזה כתוב בבני יששכר באריכות, ובספרים חסידיים אחרים, אך הבני יששכר הוא המאריך ביותר בדרך זו — היא בחינה עמוקה עוד יותר. מדברים כבר בתוך חלק הטוב, אין מדברים כלל מן הרע, אלא מדברים בתוך חלק הטוב: שכל מה שאנו משיגים, כל מה שבו אנו כן שמחים — אנו שמחים בתורה, אנו שמחים בשכינה, אנו שמחים במצוות, אנו שמחים בהשגותינו, אנו שמחים בשפע הגשמי שלנו — כל זה אינו אלא כמשלים, אין אנו אוחזים אלא בלבושים.
ומשל הבני יששכר הוא כעין ‘סעודה אחת קטנה׳, כמשל כלה: שלפני החופה, סביב החופה, כאשר החברות, השושבינים, מלבישים אותה בגדים נאים עם תכשיטים, ועושים מצב שלם, ורוקדים סביבה, וכל מיני דברים חיצוניים מביאים את השמחה. אך בשעת היחוד, בשעת נקודת היחוד, ש׳הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה׳ (כתובות ח ע״ב), בשעת היחוד היא פושטת, אין נכנסת חברה, אין נכנס איש, איש איננו בא לרקוד שם, פושטת היא אפילו את הבגדים, פושטת אפילו את התכשיטים, לא נשאר דבר, אלא ‘נשמחה אני ואתה׳.
והנמשל של זה — וצריך לפרטו בעבודתנו בפועל ממש, וצריך לחשוב על כך, ויש פסוקים האומרים זאת — הנמשל של זה הוא שאין צריך פירושים, פשט פשוט. כאשר אומר אחד, “מה אתה שמח כל כך בחתונה?” אומר הוא דבר חסידי, “זה לבוש, זה תכשיט נאה”. ‘קישוטי הכלה׳, ‘שבירת הלוחות קישוטי כלה׳, כאשר עשרים וארבעה הספרים הם קישוטי כלה — יפה הדבר. אך הדבר עצמו הוא הדבר שהקישוטים הם בעבורו, הדבר שההסברים הם בעבורו, הדבר שכל אותה התעוררות היא בעבורו. אין זו התעוררות, אין זו שמחה, אין זו תורה, אין אלו כוונות — זה פשוט. נקרא ערום, נקרא נקי, מופשט הוא. זה הפשט העמוק שבספרים החסידיים ביום השמיני עצרת.
תמלול מלא 📝
שמיני עצרת און שמחת תורה אין זוהר הקדוש: די סוד פון די שבעים פרים און די איין פאר
הקדמה: די סדר פון די שיעור
רבותי, א גוטן. היינט איז ערב שמיני עצרת, הושענא רבה נאכמיטאג. ס׳איז א ביזי צייט פאר יעדער איינער, און איינע פון די זאכן וואס איך בין יעצט ביזי איז מיט לערנען די שיעור. ס׳איז דא א קביעות׳דיגע סדר יעדע ערב שבת, און הגם היינט איז אויך ערב יום טוב, איז די עיקר סדר פון אונזער שיעור ערב שבת. א יום טוב אזויווי סוכות האט אלעמאל צוויי ערב שבת׳עס ערגעץ ווי. לאמיר יעצט לערנען אונזער סדר אין זוהר הקדוש, סדר המצות, סדר המועדים, לכבוד די היינטיגע טאג.
וואס איך וויל רעדן איז בערך צוויי אדער דריי מהלכים וואס שטייען אין די זוהר, אדער וואס זענען געבויט אויף די זוהר, צו פארשטיין די סוגיא. ס׳איז דא חידושים, ספעציפישע נקודות אין הושענא רבה וואס זענען נישט שמיני עצרת און שמחת תורה, אבער בכלליות איז אלעס איין נושא — די צווייטע טעג, די ימים האחרונים של חג. ס׳איז דא יום האחרון של חג, אונז מאכן צוויי קדושי יומא, ס׳איז דא צוויי טעג. און הושענא רבה איז אויך די לעצטע טאג פון די ערשטע סעט יום טוב, יום השביעי, יום הערבה. די אלע זאכן זענען קאנעקטעד.
די בליק פון די זוהר אויף שמיני עצרת
וואו רעדט די זוהר פון שמיני עצרת
איך וויל אביסל מרחיב זיין די בליק וועגן דעם. אין זוהר הקדוש איז נישט דא קיין איין פלאץ וואס רעדט ספעציפיש פון שמיני עצרת. איך האב אליינס אמאל געמאכט א ליקוט אויף זוהר אויף שמיני עצרת און שמחת תורה, און די צדיקים, הרב פאגעל און זיינע חברים, שיקן יעדע וואך די רמ״ק און אויך א ליקוט פון פארשידענע פלעצער וואו דער זוהר רעדט פון שמיני עצרת. די אלע שטיקלעך זוהר וואס רעדן וועגן שמיני עצרת זענען אזויווי די זנב, די ענד פון די זוהר וואס רעדט אנדערע דרושים — געווענליך דרושים פון סוכות, אמאל דרושים וואס זענען באופן כללי פון גאנץ ראש השנה, פון גאנץ החודש השביעי, גאנץ חודש תשרי.
די קאנעקשאן פון עצרת צו תורה
ס׳איז אפילו דא א דרוש וואס איז א המשך צו די דרוש פון פסח, וואס דערמאנט שמיני עצרת. ס׳איז דא א גזירה שוה פון עצרת. וואס הייסט עצרת? ס׳איז דא עצרת של פסח — שביעי של פסח — און ס׳איז דא עצרת שבועות, וואס הייסט אויך עצרת. ס׳איז דא א קאנעקשאן צו תורה, ווייל ביידע זענען אזוי ווי שמחת תורה: שבועות פרייט מען זיך מיט תורה וואס דער אייבערשטער האט געגעבן, און שמחת תורה פרייט מען זיך מיט די תורה וואס אונז האבן געענדיגט. דער זוהר פון שמיני עצרת איז אלעמאל ארום דעם שמועס.
די צוויי מהלכים: סיום פון פסח און עצרת של מלכות
דער זוהר האט א געוויסע מהלך פון חודש השביעי, פון חודש תשרי, און ער פירט אלעמאל אויס אז דער שיא, דער תכלית, דער גמר דערפון איז שמיני עצרת. אין אן אנדערע פלאץ איז דא א מהלך פון חודש הראשון, פון חודש ניסן, וואס אויך ענדיגט זיך מיט אן עצרת.
די צוויי מהלכים שטימען מיט צוויי בחינות אין שמיני עצרת. מצד איינס איז שמיני עצרת די סיום פון פסח — מ׳זאגט א סיום מיט אלע מועדים. ניסן איז ראש של הרגלים, קומט אויס אז די סוף הרגלים, די זנב פון אלע רגלים, איז שמיני עצרת, וואס הייסט תפארת. אזוי שטייט אין זוהר פרשת אמור, אז די שפיזה פון שמיני עצרת איז יעקב: אלע זיבן טעג זענען די זיבן ספירות וואס קומען ארויס פון בינה, און סוכה איז די בינה — וישבעת ימים מיט די מאמע וואס האט זיבן קינדער, אם הבנים שמחה (תהלים קיג, ט). שמיני עצרת איז יעקב, די שמחת התפארת אליינס, וואס איז זיך שמח מיט בת זוגו, מיט די שכינה.
די צווייטע נקודה וואס מ׳רעדט געווענליך אין זוהר לגבי שמיני עצרת איז די יום העצרת. עצרת איז לשון מלכות — זה יעצר בעמי (שמואל א ט, יז), דער מלך איז אן אוצר; ואפס עצר (דברים לב, לו), אן עצר אדער אן אוצר איז א מלך. שמיני עצרת איז די יום המלכות, די יום פון כנסת ישראל.
שמחת תורה: די גרעסטע פארטי פון די יאר
די מנהג פון משתה ושמחה
אלע די דרושים זענען קאנעקטעד; קיינער פון זיי איז נישט קיין דבר בפני עצמו, ס׳איז אלעמאל א המשך. מ׳קען נישט אנהייבן שמחת תורה אין א וואקום. קיינער הייבט נישט אן ביי שמחת תורה.
הגם אז שמחת תורה איז די גרעסטע יום טוב, די גרעסטע שמחה פון א גאנצע יאר, איז היינט די מנהג אביסל שוואכער געווארן, און מ׳דארף עס שטארק מחזק זיין. די מנהג ישראל אלע דורות איז געווען זיך צו שיכור׳ן צוויי מאל א יאר, פורים און שמחת תורה, און אין רוב פלעצער איז געווען מער שמחת תורה ווי פורים. שמחת תורה איז געווען א זמן משתה ושמחה. ס׳איז דא א גאנצע דרשה אין ערוך לנר אז ס׳איז דא פלעצער פון מאדערנע מענטשן וואס האבן מבטל געווען די שכרות פון שמחת תורה, און דער ערוך לנר האקט אויף דעם זייער שטארק, און ס׳ווערט געברענגט אין משנה ברורה.
די משנה ברורה רעדט אין שלחן ערוך, אין די קריאת התורה פון שמחת תורה, אז דער מנהג איז אז מ׳דוכנ׳ט נישט ביי מוסף ווייל דער עולם איז שוין לאנג שיכור. מ׳וועט נישט טרעפן קיין איין כהן וואס איז נישט שיכור, און שיכור קען מען נישט דוכנ׳ען, איז דער מנהג אז מ׳דוכנ׳ט ביי שחרית. אזוי איז דער מנהג אין רוב תפוצות ישראל.
מצד אחד זאגן די פוסקים אז ס׳מיינט נישט אז מ׳זאל איבעררייסן די שטריקלס — אין פילע פלעצער פלעגט מען זיך נישט פיל שלאגן. ווען מען פירט זיך נישט אויף ווי ס׳דארף צו זיין, ווערט פון א שמחה א פיין. איך האב געזען א שרייבער באשרייבט אז אין עפעס א ווייטע שטעטל אין רוסלאנד האבן אמאל געוואוינט צוויי הונדערט אידן, אבער מ׳האט זיך אזוי פיל געשלאגן אין שמחת תורה אז ס׳איז געבליבן נאר הונדערט אידן. איך האף אז ס׳איז נישט ממש אזוי געווען. אזוי ווי די משנה ברורה ברענגט פון די פריערדיגע פוסקים, אז א שמחה נהפכה לתוגה — דאס זאל מען נישט טון.
מצד שני ברענגט דער משנה ברורה בשם דער כלי יקר אז מ׳דארף האלטן די משתה, אזוי שטייט די לשון משתה ושמחה פון שמחת תורה. ס׳איז א מנהג ישראל פון סאך דורות; מ׳דארף זיך אנטרינקען, מ׳דארף מאכן א גרויסע פארטי. שמחת תורה איז די גרעסטע פארטי פון די יאר.
דער חידוש: קיינער קומט נישט אן שמחת תורה
מצד שני, דאס איז דער חידוש: שמחת תורה קומט קיינער נישט אן. ס׳איז דא צייטן וואס אידן קומען אן אין שול, און די חסידישע ספרים גלייבן אז וואס אידן טוען איז בכיוון. ס׳איז דא צייטן אין די יאר ווען א איד קומט יא אין שול — כל נדרי, נעילה, ראש השנה. די ליל הסדר קומט מען אינדערהיים — מעשה רחוקה קרוב ליה — פון א ווייטע פלאץ קומען אידן, און דאס איז א זמן וואס מ׳קען אנהייבן מיט תשובה.
אבער שמחת תורה קומט קיינער נישט אן אין שול. פרישע אידן קומען נישט צו שמחת תורה. שמחת תורה איז דער צווייטער טאג יום טוב, און דער אריגינעלער מנהג, על כל פנים אין חוץ לארץ, איז אז דער צווייטער טאג איז בזאת הברכה שמחת תורה — דער צווייטער טאג שבתוך די צווייטע טעג. דאס הייסט, שמחת תורה איז נישט קיין זאך וואס מ׳קען אנקומען דערצו; ס׳איז נישט דא קיין איין מאמר וואס מ׳קען זאגן. ס׳איז די ענד פון עפעס. ביסטו א איד א גאנץ יאר, ביסטו אנגעקומען אין בית המדרש, אנגעקומען על ידי הושענא רבה — יעצט קענסטו מאכן סיום התורה.
הושענא רבה: א ספעשל לעיט יום כיפור
דער יום הדין אין א זמן שמחה
דא מאכט מען אביסל א מצב ימים נוראים: מען טוט זיך אן די קיטל, מען שרייט אביסל הושענא, און מען זאגט אביסל ימים נוראים, די געניסטע נוסח. און מענטשן פרעגן, דאס איז דאך די זמן שמחה, ווי קומט דער דין? שטייט אבער אז ס׳איז א יום הדין, ס׳איז די חיתום הדין. היכי תקיימו שנים?
דער תירוץ פון מדרש תהלים
איך האב איינע פון די תירוצים, און איך מיין אזוי שטייט אין מדרש תהלים, וואס איז איינע פון די פריערדיגע מקורות אויף דעם ענין פון הושענא רבה: די מטרה איז אז אידן זאלן אנקומען צו שמיני עצרת, ווען מ׳טאנצט מיט די תורה. מ׳קען נישט אנקומען צו שמיני עצרת גלאט אזוי — מתוך עפעס קומט מען דארט אן.
רוב אידן האבן שוין אנגעקומען אלף סליחות. די גדולי ישראל, די חשובים וואס זענען שוין ארויסגעגאנגען לקראת המלך פון אלף סליחות, האבן שוין תשובה געטון. יענער איד איז גוט. נאכדעם זענען דא אנדערע אידן וואס זענען אנגעקומען נאר יום כיפור אין שול. האבן די אידן געטראכט אן עצה: ערב שמיני עצרת וועט מען מאכן א ספעשל לעיט יום כיפור פאר די אלע אידן וואס האבן נאך א שיעור צו יום כיפור, אדער ס׳איז בכלל נישט געקומען צו יום כיפור. יום כיפור איז צו ערנסט; מיט א לולב, מיט א הושענא, מיט א ווייסן קיטל, איז נישט די זעלבע לעוועל, און דעמאלטס קומט ער יא אין שול. ער וויינט זיך אויס און זאגט הושענא למענך אלהינו הושענא. פון דעם ווערט א שמחת תורה — ס׳ווערט פון זיך אליינס.
די אייגענע נקודה פון יעדן איינעם
אויב מ׳דארף זאגן א דרשה, פארוואס פרייט מען זיך? די דרשות קען מען זאגן מיט תשעה באב. אבער די מציאות איז אז ס׳איז אלעס דרושה, און יעדער איינער האט זיך זיין אייגענע בחינה, זיין אייגענע נקודה: אין וואס האט ער זיך געקאכט ראש השנה, וואס האט ער זיך געקאכט א גאנץ יאר, וואס פאר א תורה האט ער געלערנט. פון דעם ווערט זיין שמחת תורה; די סיום התורה איז אנדערש ביי יעדן איינעם.
דער מדרש פסיקתא: יוספת לגוי נכבדת
שמיני עצרת איז הוספה
דער פסיקתא פון שמיני עצרת, וואס אויף דעם בויט זיך אלעס אין יום טוב, הייבט אן מיט דעם פסוק יספת לגוי ה׳ יספת לגוי נכבדת (ישעיה כו, טו) — דער אייבערשטער האט מוסיף געווען פאר א פאלק, “נכבדת”, ער האט באקומען כבוד.
די עיקר נקודה שבאלו די אופנים איז אז דער מדרש פארשטייט אז שמיני עצרת איז הוספה. מ׳האט זיך שוין געפרייט זיבן טעג, מ׳האט שוין געברענגט לולב, מ׳האט שוין געברענגט זיבעציג פרים — די גרעסטע פארטי און גרעסטע חגיגה וואס קען נאר זיין. נאכדעם — והוספתי על כל תהלתך (תהלים עא, יד) — איז געקומען די תורה און געזאגט ביום השמיני עצרת תהיה לכם (במדבר כט, לה), נאך איין שטיקל, עוד יום אחד.
וואס איז דער פשט? זאגט דער מדרש, מ׳דארף פארשטיין א פשוט׳ע זאך: מ׳דארף זיין אזא סארט מענטש אז ווען מ׳געבט דיר נאך איין זמן פון שמחה, ווייסטו וואס דו ווילסט צו טון מיט א גוטע זאך.
די מעשה פון די גוי אין ראדין
דער אייבערשטער געבט טובות אפילו פאר פרעה — אבער ווען דער אייבערשטער געבט א יום טוב, די גרעסטע פארטי פון די יאר, ביי עפעס אן אנדערע מענטש, אפילו די אידן וואס פייערן יא, איז נישט די זעלבע לעוועל.
אין ראדין, אין די ישיבה, איז געווען א גוי וואס האט געארבעט דארט אין מעינטענענס. ערב שמחת תורה איז געווען דער מנהג — אויך אין אלע ישיבות, הגם עד עמי זה איז עס סאך שוואכער געווארן — מ׳טיילט וואדקע, א גאנצע הקפות, מ׳איז מקיים דעם מנהג פון טרינקען ביי די הקפות. אזוי איז געווען אין ליטע; ביי די חסידים האט דער רבי אלימלך עס געשטעלט מבטל צו זיין פאר די פרומקייט, אבער דער מנהג אין רוב פלעצער איז אזוי געווען.
דער גוי פון ראדין האט געזען וואס מ׳האט איינגעקויפט פאר שמחת תורה — אזעלכע באקסעס פון נאשקע. שמחת תורה אינדערפרי, ווען דער עולם איז געקומען אין שול, איז דער גוי נישט געווען — והילד איננו (בראשית לז, ל). מוצאי יום טוב קומט ער צוריק, פרעגט מען אים: וואס איז געשען? ער ווייסט נישט וואס צו ענטפערן. ער האט געזען וואס מ׳האט איינגעקויפט, און ער ווייסט אז ביי זיי, פון אזא ארדער פון די ליקער סטאר, גייט מען נישט ארויס לעבעדיג פון אזא פארטי — א חלק קומט ארויס טויט. ער האט נישט געוואלט נעמען קיין ריסק, איז ער אוועקגעגאנגען.
אין די אידישע פארטי איז נישט נאר קיינער נישט געשען גארנישט, נאר פארקערט — מ׳האט געטאנצט מיט די תורה, מ׳האט געמאכט אלע התעוררות וואס אידן האבן בשמחת תורה. יספת לגוי נכבדת (ישעיה כו, טו): ווען דער אייבערשטער איז מוסיף, ווענדט זיך פאר וועלכע גוי — פאר איינער וואס פארשטייט נישט וואס מ׳טוט מיט אזא שמחה. פאר אזעלכע מענטשן איז א שמחה ווי א שרעק, ווייל ער ווייסט נישט וואס צו טון מיט אזא טאג וואס מ׳שיכור׳ט זיך א גאנצן טאג.
וואס טוט א איד? אין וואלאזשין פלעגט זיין דער מנהג מיט שמחת תורה אז מ׳פאלט כורעים — ס׳זאל זיין די בעסטע טאג און מ׳זאל שוין נישט זיכור. אזוי ווי מ׳זעט ביי אונז פורים נאכמיטאג, ווען א איד גייט אן צו זאגן יום כיפור (איך האב דאס אבער געהאקט אויף דעם אין א פארברענגען). עס ווייזט נאר אז מ׳דארף זיין א סארט מענטש וואס ווייסט וואס צו טון מיט נאך איין טאג. דאס איז די זאך — נאך איין טאג, נישט ווייל מען דארף עפעס. דאס איז די בעיסיק דינעמיק פון שמיני עצרת.
דער זוהר׳ס איין זאך אין דריי וועגן
דער משל פון דעם מלך
אויף די סקעלעטאן, אויף די יסוד, זענען דא כמה וכמה דרשות אין די מדרשים און כמה וכמה דרכים אין די זוהר. די זוהר נעמט געווענליך איין זאך, און איך וועל זאגן די איין זאך אין דריי וועגן.
די איין זאך וואס דער זוהר ברענגט איז דער מדרש וואס רש״י ברענגט, אז ס׳איז א משל צו דער מלך וואס האט איינגעלאדנט אלע מיני געסט. ווען ער האט שוין געענדיגט מיט זיינע געסט, האט ער געזאגט פאר זיינע קינדער: מאכט מיר עפעס א קליינע פארטי, ונשמח אני ואתה, קשה עלי פרידתכם (רש״י במדבר כט, לו) — מיר גייען נאכנישט אוועק, מיר דארפן זיך נאך פרייען אביסל. דער זוהר האט זייער גענומען די זאך; דאס איז די פשוט׳ע טייטש פון דעם זוהר.
די שבעים פרים כנגד שבעים אומות
מ׳דארף פארשטיין ביידע זייטן פון דעם. די אידן זענען מקריב שבעים פרים. היינט וואס מ׳איז נישט מקריב שבעים פרים, האב איך מקבל געווען פון א גרויסן צדיק אז מ׳דארף עס מכוון זיין ביי די נענועים, מ׳דארף זיין א פוחת והולך: דער ערשטער טאג וואס מ׳שאקלט לולב איז זייער פרייליך, שפעטער איז פוחת והולך. מענטשן מיינען, “ווען איך וואלט געווען אן ערליכער איד, וואלט געווען דאס זעלבע.” אבער אין בית המקדש איז אויך געווען אזוי — דער ערשטער טאג איז מען מקריב געווען דרייצן פרים, און מ׳האלט שוין ביי זיבן. ס׳קען נישט בלייבן דאס זעלבע; אזוי איז די סדר.
וואס איז דער פשט? פאר וועמען איז מען מקריב זיבעציג פרים? נישט כנגד ישראל, נאר כנגד שבעים אומות. אויף דעם זאגט דער מדרש, תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה (תהלים קט, ד) — אונז האבן ליב די גוים, אונז זענען מתפלל אויף זיי. א מענטש איז א פארט פון די גאנצע וועלט; אלע שבעים אומות ליגן אין א מענטש. די תיקוני זוהר און די שער האורות זענען מסביר אז די לולב האט א שדרה, דער חוט השדרה, דאס איז די נשמה המרכזית, און די בלעטער ווייזן אויף די שבעים אומות, אלע מלאכים, אלע שרים. א איד דארף נעמען קעיר פון אלע פון זיי: ער גייט אין בית המדרש אין סוכות, ער דאוונט אויף אלע שבעים אומות זיי זאלן האבן א גוטע יאר.
די אומות, באיזה שהיא סיבה, פארשטייען זיך נישט מיט דעם; זיי זענען ברוגז — תחת אהבתי ישטנוני. וועגן דעם זאגט דער אייבערשטער, וביום השמיני עצרת תהיה לכם — דער אכטער טאג וועסטו נישט ברענגען טויזנטער פרים, ס׳בלייבט פר אחד איל אחד (במדבר כט, לו) קעגן ענק.
א צווייטע נוסחא: דו האסט פארגעסן צו דאווענען פאר דיר
אן אנדערע נוסחא פון די מדרש איז אז דער אייבערשטער זאגט פאר די אידן: “דו האסט שוין געדאוונט פאר יעדעם, דו האסט פארגעסן צו דאווענען פאר דיר.” ס׳איז דא אזא בחינה — א מענטש קומט צו א גרויסע מצב, דאוונט ער פאר אלעס, און צום סוף דארף מען אים דערמאנען, “האב אין זינען אויך דיך, אויך דיינע קינדער,” ווייל ער איז אין א גדלות המוחין און ער טראכט שוין נישט פון זיך. און דאס איז עצרת תהיה לכם.
די מציאות פון אידן אין גלות
די ריאליטי פון די שה פזורה
דער זוהר האט זייער שטארק מדגיש געווען די נקודה. דער פשוט׳ער פשט איז אז דאס איז די מצב פון אידן אין גלות, און מ׳דארף זיך נישט מתנצל זיין אויף דעם. די בחירה, אתה בחרתנו מכל העמים, איז אלעמאל א חקירה וואס מ׳דארף נעמען ערנסט, און מ׳דארף זיך נישט שעמען פאר דעם וואס די ריאליטי פון די שה פזורה (ירמיה נ, יז) בין שבעים אומות איז שוין פאר א לאנגע צייט אזוי.
ראש השנה איז דא א דין תורה, לעשות משפט עמו (מלכים א ח, נט): ס׳איז דא די אידן און די גוים — ווער זאל געווינען דאס יאר די מלחמה? די וואס איז מנצח בדין איז אז די אידן זאלן געווינען דאס יאר.
פארוואס דאווענט מען פאר די גוים
עם כל זה איז מען מקריב שבעים פרים פאר די שבעים אומות. ס׳איז דא נאך ענינים אין דעם, אזוי ווי דער שעיר לעזאזל — פארקערט, זאלן זיי האבן שפע. אזוי ווי ס׳שטייט אין מדרש, זאלן די גוים שפילן באל א גאנצן טאג; ווילאנג ער שפילט באל שלאגט ער זיך נישט מיט קיין אידן. ווען ער האט נישט וואס צו טון, הייבן זיך אן פראבלעמען.
מענטשן מיינען אז מ׳דארף מתפלל זיין אז די גוים זאלן נישט האבן קיין געלט. פארקערט: ווען די גוים זענען רייך, ווען ס׳גייט זיי גוט, איז בעסער פאר יעדער איינער. ווען אין אמעריקע איז דא א ריסעשן, ס׳איז דא ווייניגער געלט, מ׳פארלירט א מלחמה — די אידן זענען נאך אלעמאל דער קרבן. ס׳גייט פאר די אידן מער שלעכט ווען ס׳גייט צו די גוים שלעכט, ווייל זיי נעמען עס ארויס אויף אונז. ביי א איד איז נישט קיין וועג אז מ׳זאל דאווענען אז די גוים זאלן גיין שלעכט.
נאך די גאנצע זאך, נאכדעם וואס מען דאוונט פאר זיי, זאגט מען אבער: מתי אעשה גם אנכי לביתי (בראשית ל, ל), האט יעקב אבינו געזאגט, נעמט ער אביסל פאר אים אויך. דאס איז די סוד פון שמיני עצרת, ביום השמיני עצרת תהיה לכם, און דעמאלטס איז אזוי ווי דער גמר הנצחון. ס׳איז א זמן שמחה — א דערהויבענע צייט, מ׳איז משפיע פאר די גאנצע וועלט, אבער מ׳דארף זיך אויך פרייען מיט דעם אייבערשטן, די אידן אליינס. דאס איז דער פשוט׳ער פשט פון דער זוהר, די איין זאך, הכי פשוט.
די טיפערע לעוועלס אין חסידישע ספרים
די חסידישע ספרים ברענגען אלעמאל ארויס א טיפערע זאך אין די זעלבע ענין. אין די נקודה פון די שבעים אומות און אומה יחידה, פון די זיבעציג פרים מיט די איין פאר, זענען דא נאך צוויי ביאורים, טיפערע מבנים פון די זעלבע זאך.
ערשטער לעוועל: סור מרע ועשה טוב
די ערשטע זאך — איך זאג עס אין די פראקטישע וועג, הגם איך האב נישט קיין קלארן מראה מקום. ס׳איז דא אסאך עבודות: ס׳איז דא סור מרע ועשה טוב. סור מרע איז מ׳איז דוחה די קליפות, עשה טוב איז ממשיך זיין די אור הקדושה. און אזוי איז די סדר — סור מרע קודם ועשה טוב (תהלים לד, טו). ס׳איז נישט דוקא ווייל ס׳איז אזוי בעסער, נאר דאס איז די ריאליטי.
ווען מענטשן הייבן אן, איז דא דער יצר הרע׳ס מלך זקן וכסיל (קהלת ד, יג); א מענטש איז אן עיר פרא אדם יולד (איוב יא, יב), און געווענליך הייבט מען אן מיט אסאך קליפות. א מענטש הייבט אן זיך אליינס צו קענען, כאפט ער וויפיל יצר הרע׳ס און שטותים ליגן אים אין קאפ, און ער טרייט זיך ארויסצודראפן דערפון. דאס איז די עבודה פון תקיעת שופר, לבלבל את השטן: מ׳שלאגט זיך מיט די רע, מיט די גבורות וואס זענען דא אויף די וועלט, און דאס איז א גרויסע חלק פון די עבודה בתחילת העבודה.
על פי פנימיות הייסט דאס אז מ׳שלאגט זיך מיט די שבעים אומות — די זיבעציג סארט יצר הרע׳ס. בפנימיות איז דא זיבעציג סארט יצר הרע׳ס, און מ׳האפט אז זיי גייען ווייטער קלענער און קלענער. בתחילה שלאגט מען זיך מיט זיי דירעקט: מ׳בלאזט שופר אויף זיי, מ׳פאסט לכניע את הגוף יום כיפור, ס׳גייט אראפ אביסל יצר הרע. אבער די אמת׳דיגע וועג פון אראפגיין די יצר הרע איז סוכות — מקריב זיין זיך און זיין פרייליך. און די סוף דערפון איז שמיני עצרת.
דאס הייסט, אנשטאט צו רעדן ווי שלעכט ס׳איז, די קליפה און יענע קליפה, רעדט מען ווי גוט ס׳איז, און ווי גוט ס׳גייט אונז. אנשטאט צו זאגן ווי שלעכטע זאכן ס׳איז דא אויף די אינטערנעט, דארף מען זאגן ווי גוט די אינטערנעט אליינס איז, און וויאזוי דער אייבערשטער האט עס געמאכט אז מ׳זאל קענען לערנען אזויפיל תורה, און AI, און טעכנאלאגיע, און קארס, און באסעס, און פלעינס, און ראקעטס. ס׳מאכט אזוי גוט די לעבן — ביום טובה היה בטוב (קהלת ז, יד).
ווי מער מ׳פרייט זיך דערין, פאלט אראפ די קליפה. די טבע פון די רע איז עצבות — בכל עצב יהיה מותר (משלי יד, כג), עצביהם כסף וזהב (תהלים קטו, ד) — די מציאות פון די רע איז א מציאות פון עצבות, א כפיות טובה, א היפוך פון הכרת הטוב. און ווען מ׳פרייט זיך מיט די מתנת ה׳, איש כמתנת ידו כברכת ה׳ אלקיך אשר נתן לך (דברים טז, יז), מ׳פרייט זיך מיט די ברכת ה׳ — די אינטערנעט, די טעכנאלאגיע, די געלט, די קינדער, אלעס וואס מ׳האט איז דאס די ברכת ה׳. קודם גייט מען דירעקט אין עשרת ימי תשובה מיט די גבורות, און נאכדעם דיעלט מען מיט דעם דורכדעם וואס יעדן טאג איז מען מגביר די שמחה, און ווי מער מ׳איז מגביר די שמחה, גייט אראפ די קליפה.
צווייטער לעוועל: ס׳איז גוט ווייל ס׳איז גוט
ביז מ׳קומט אן צו שמיני עצרת, דאס איז די אנדערע דרך עבודה: ווען ער דאוונט שמיני עצרת, ווען ער טאנצט מיט די תורה, ווען ער עסט די סעודה, ווען ער נעמט קעיר פון זיינע קינדער — וועלכע מצוות ער טוט, טוט ער עס נישט ווייל ער וועט אוועקגיין פון א קליפה אדער פון עפעס א קרומקייט, לישר העקמומיות שבלב. ער טוט עס פלעין ווייל ס׳איז גוט.
דאס איז אזא מין שמחה וואס איז זייער שווער צו מפרש זיין, ווייל צו מפרש זיין א מעשה דארף מען אלעמאל א התנגדות, א קאנפליקט: ס׳איז עפעס געווען שלעכט, און יעצט איז עס גוט. ניין — ס׳איז נישט גוט ווייל ס׳איז אמאל געווען שלעכט, ס׳איז גוט ווייל ס׳איז גוט. דאס וואס איז גוט ווייל ס׳איז גוט, דאס איז טייטש יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. געווענליך איז דער יחוד וואס אונז מאכן אזוי ווי א יציאה מן הגלות — די שכינה גייט ארויס פון גלות, ס׳איז גוט ווייל ס׳איז אמאל געווען שלעכט. דאס איז פסח, און אפילו די ערשטע טעג סוכות אביסל. שמיני עצרת מיינט אז ס׳איז גוט ווייל ס׳איז גוט — ביום טובה היה בטוב (קהלת ז, יד). מ׳דארף גארנישט צולייגן.
דריטער לעוועל: בתוך חלק הטוב — די לבושים טוט מען אויס
די דריטע בחינה, נאך טיפער, שטייט אין בני יששכר באריכות. ער רעדט שוין בכלל נישט פון די רע, נאר בתוך חלק הטוב: אז אלעס וואס אונז זענען משיג, אלעס וואס אונז פרייען זיך מיט — מיט די תורה, מיט די שכינה, מיט די מצוות, מיט אונזערע השגות, מיט אונזער שפע גשמי — איז אלעס נאר משלים, אונז האלטן נאר לבושים.
די בני יששכר׳ס משל איז אזוי ווי א כלה: בעפאר די חופה, ארום און ארום, טוען די שושבינים איר אן שיינע בגדים מיט תכשיטים, מ׳מאכט א גאנצע מצב, מ׳טאנצט ארום — אלע מיני זאכן חיצוניות וואס ברענגען ארויס די שמחה. אבער בשעת די נקודת היחוד, וואס הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה (כתובות ח ע״ב), טוט זי זיך אויס די בגדים און די תכשיטים, ס׳קומט נישט אריין קיין חבר׳טע קיינער קומט נישט דארט אריין טאנצן, ס׳בלייבט נישט גארנישט נאר נשמח אני ואתה.
דער נמשל דארף נישט קיין פירושים, פשוט פשט. ווען איינער פרעגט, “פארוואס פרייסטו זיך אזוי מיט די חתונה?”, זאגט ער א חסידישע ווארט, “ס׳איז א לבוש, ס׳איז א ביוטיפול תכשיט.” קישוטי הכלה — שבירת הלוחות קישוטי כלה, ווען די כ״ד ספרים זענען קישוטי כלה, ס׳איז ביוטיפול. אבער די זאך אליינס, די זאך וואס די קישוטים זענען וועגן, די זאך וואס די הסברים און די אלע התעוררות זענען וועגן — דאס איז נישט קיין התעוררות, נישט קיין שמחה, נישט קיין תורה, נישט קיין כוונות, ס׳איז פלעין. ס׳הייסט ערום, ס׳הייסט נקי, ס׳איז מופשט. דאס איז דער טיפערער פשט פון חסידישע ספרים אין יום השמיני עצרת.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
שמיני עצרת ושמחת תורה בזוהר הקדוש: סוד שבעים הפרים והפר האחד
פתיחה: סדר השיעור
רבותי, ערב טוב. היום ערב שמיני עצרת, אחר הצהריים של הושענא רבה, ועת עמוסה היא לכל אחד ואחד. אף אני עסוק כעת, ובין שאר עיסוקיי אני עסוק בלימוד השיעור הזה. יש לנו קביעות קבועה בכל ערב שבת, והיום אף הוא ערב שבת, ערב יום טוב, אך עיקר קביעותו של שיעורנו הוא בערב שבת, ואף כאשר חל יום טוב — ובחג כסוכות יש תמיד שני ערבי שבת באיזשהו מקום — אנו ממשיכים בסדרנו בזוהר הקדוש, בסדר המצוות ובסדר המועדים, לכבוד היום.
ומה שאני מבקש לבאר הם כשלושה מהלכים העומדים בזוהר, או הבנויים על יסוד הזוהר, כדי להבין את סוגיית שמיני עצרת ושמחת תורה. אליבא דאמת אחת היא הסוגיא, ואף שישנם חידושים ונקודות מיוחדות בהושענא רבה שאינם של שמיני עצרת ושמחת תורה, מכל מקום בכללות הכול נושא אחד. אלו הם מה שקוראים ‘הימים האחרונים של חג׳, הימים האחרונים, שבהם אנו עושים שני ימים טובים. הושענא רבה עצמה היא גם היום האחרון של כל סדרת ימי החג הראשונים, יום השביעי, יום הערבה, וכל הדברים הללו קשורים זה בזה.
מבט הזוהר על שמיני עצרת
כעת ברצוני להרחיב מעט את המבט בעניין זה, ומדוע — לפי שבזוהר הקדוש אין מקום אחד שבו רוכז כל העניין. אני עצמי עשיתי בזמנו ליקוט על הזוהר בעניין שמיני עצרת ושמחת תורה, והיום שלחו הצדיקים, הרב פאגעל וחבריו, שהם שולחים בכל שבוע מן הרמ״ק, ואף שלחו את הליקוט מן המקומות השונים שבהם מדבר הזוהר אודות שמיני עצרת. את כל אותם קטעי זוהר העוסקים בשמיני עצרת מוצאים אנו כמין זנב, כסופם של דרושים אחרים, ובדרך כלל אלו הם דרושי סוכות. לעתים ישנם דרושים שהם באופן כללי על כל ראש השנה, על כל החודש השביעי, על כל חודש תשרי.
ישנו אף דרוש אחד שהוא המשך לדרוש של פסח, שמזכיר בו שמיני עצרת, שהרי יש קשר מסוים וגזירה שווה של ‘עצרת׳. שכן מהו ‘עצרת׳? זהו עצרת של פסח, היינו שביעי של פסח, ומלבד זה יש עצרת שבועות, שאף הוא נקרא ‘עצרת׳. ויש קשר אל התורה, ששניהם כעין שמחת תורה הם: בשבועות שמחים בתורה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא, ובשמחת תורה שמחים בתורה שסיימנו. דיברו בשנה שעברה אם אלו שתי תורות הן ומה החילוק ביניהן, אך על כל פנים יש קשר, ודרוש הזוהר של שמיני עצרת סובב תמיד סביב שיח זה.
שני המהלכים: סיום פסח ועצרת של מלכות
בסיומו של מהלך מסוים שהזוהר מבאר — נאמר, מהלך אחד שהוא בעיקר מהלך של החודש השביעי, של חודש תשרי — יש לזוהר מהלך קבוע שהוא מוליך תמיד אל שיאו, אל תכליתו, אל גמר הדבר, והוא שמיני עצרת. ובמקום אחר ישנו אף מהלך של חודש הראשון, של חודש ניסן, וגם שם הדבר מסתיים ב׳עצרת׳, שאף בו יש מהלך של שמיני עצרת.
באופן כללי, שני המהלכים הללו מכוונים כנגד שתי בחינות שיש בשמיני עצרת. הבחינה האחת היא מצד היותו כסיום של פסח, שאומרים בו כעין סיום עם כל המועדים; שהרי ניסן הוא ראש לרגלים, ונמצא שסוף הרגלים, הזנב של כל הרגלים, הוא שמיני עצרת. ולגבי זה, שמיני עצרת נקרא ‘תפארת׳. וכך איתא בזוהר בפרשת אמור, שהמאכל של שמיני עצרת הוא יעקב, היינו שכל שבעת הימים הם שבע הספירות היוצאות מן הבינה, וסוכה היא הבינה — שסוכה היא בחינת ‘ושבעת ימים׳, האם עם שבעת בניה, ‘אם הבנים שמחה׳ (תהלים קיג, ט). ושמיני עצרת הוא בחינת יעקב, שהוא שמחת התפארת עצמה, השמח עם בת זוגו, עם השכינה.
וזו הנקודה השנייה שעליה מדברים בדרך כלל בזוהר לגבי החודש השביעי, לגבי שמיני עצרת, שהוא יום העצרת. ‘עצרת׳ לשון מלכות, כמו שנאמר ‘זה יעצר בעמי׳ (שמואל א ט, יז) — המלך הוא כעין אוצר; וכן ‘ואפס עצר׳ (דברים לב, לו), שעֶצֶר או אוצר, שהוא אותו דבר עם האות עי״ן, הוא מלך. ושמיני עצרת לשון מלכות הוא, יום המלכות, יום כנסת ישראל.
שמחת תורה: המשתה הגדול של השנה
כעת, כמעט כל הדרושים — וכבר הזכרתי שיש בהם נקודה שנייה בעניין העצרת לגבי שמחת התורה שבו — כולם קשורים זה בזה. אין הם דברים נפרדים בפני עצמם, נקודה אחת, אלא תמיד המשך אחד. היינו שאי אפשר להתחיל בשמיעת התורה בכך שאדם בא לבית הכנסת בשמחת תורה; שכן איש איננו בא לבית הכנסת בשמחת תורה, וזאת אפשר לראות בחוש — איש איננו מתחיל מכאן.
ואף שאכן שמחת תורה היא היום טוב הגדול, השמחה הגדולה ביותר של כל השנה, כידוע וכמנהג ישראל. היום נחלש מנהג זה מעט, וצריך לחזקו בחוזקה; אך מנהג ישראל בכל הדורות היה להשתכר פעמיים בשנה, בפורים ובשמחת תורה, וברוב המקומות היה המנהג בשמחת תורה אף יותר מבפורים. שמחת תורה היה בה זמן משתה ושמחה, ויש דרשה שלמה על כך בערוך לנר, שבה הוא אומר שיש מקומות שבהם אנשים מודרניים, שלא היה הדבר לרוחם, ביטלו את השכרות של שמחת תורה, והערוך לנר מוכיח על כך בחריפות רבה, והדבר מובא במשנה ברורה.
היינו, המשנה ברורה מדבר בשולחן ערוך, בעניין נשיאת כפיים של קריאת התורה של שמחת תורה, ואיתא שם שהמנהג הוא שאין נושאים כפיים במוסף, לפי שהציבור כבר שיכור זה מכבר. וברור שאפילו כל כהן — לא תמצא כהן אחד שאיננו שיכור, ושיכור אינו רשאי לישא כפיו, ולכן המנהג לישא כפיים בשחרית. וכן המנהג ברוב תפוצות ישראל שאני יודע, שנושאים כפיים בשחרית של שמחת תורה, ומדוע — לפי שבמוסף כבר שיכורים הם.
ומן הפוסקים יש מצד אחד שאומרים שוודאי ישנה שמחה, השמחה הגדולה, אך אין הכוונה לפרוע כל גדר; ואכן היו מקומות רבים שבשמחת תורה לא היו מכים כל כך. יודע כל אחד שבזמן שמחה, במסיבה, פעמים רבות כאשר אין מתנהגים כראוי נעשה מכך מריבה. ראיתי אף אצל אחד שתיאר שבאיזו עיר, באיזו עיירה רחוקה, אצל היהודים שבהרים ברוסיה באיזה מקום, אמר שהיתה שם עיירה שהיו אומרים עליה שבזמן מן הזמנים גרו בה מאתיים יהודים, אך כה רבו המכות בשמחת תורה, עד שזה הרג את זה, ולא נותרו אלא מאה יהודים בעיר. מקווה אני שלא כך היה ממש. היו נוטים להכות, כלשון המשנה ברורה בשם הפוסקים הקודמים, ש׳נהפכה שמחה לתוגה׳, ואת זאת אין לעשות.
אך מצד שני באו אחר כך אנשים מודרניים, וכמדומני שרוב בתי הכנסת שישנם היום הם מעט כאלה — וצריך להפסיק מכך — ואמרו: אם כן, נעשה הקפות ותו לא, ושוב אין עושים כראוי, ויצאו ידי חובה באיזה אופן. המשנה ברורה מביא בשם הכלי יקר שאין זו דרך, אלא צריך לקיים את המשתה, כלשון ‘משתה ושמחה׳ של שמחת תורה. מנהג ישראל הוא מדורות רבים, שצריך לשתות ולעשות משתה גדול, ששמחת תורה היא המסיבה הגדולה של השנה. זה ברור.
החידוש: איש איננו בא אל שמחת תורה
ומצד שני — וזהו החידוש — אל שמחת תורה איש איננו בא. ישנם זמנים שבהם באים יהודים אל בית הכנסת, וזה דבר מעניין מאוד. הספרים החסידיים מדברים על כך, שכן הספרים החסידיים מאמינים שמה שעושים ישראל הוא בכוונה. יודע כל אחד שישנם זמנים בשנה שבהם יהודי בא לבית הכנסת: ביום כזה הוא בא. למשל כל נדרי, נעילה, ראש השנה, ואולי זמנים אחרים בשנה. בליל הסדר אין באים לבית הכנסת, אלא באים הביתה, ששם יכול יהודי לבוא, ‘מעשה רחיקה קרוב ליה׳. מן המקום הרחוק באים יהודים, וזהו זמן שבו אפשר להתחיל, אפשר בתשובה, אפשר שיהודי יתחיל משם.
אבל שמחת תורה — כמעט מכל שאני רואה, אנשים נוסעים אל הרבי שלהם בשמחת תורה, אך מובן שהעבודה איננה מתחילה אז אצל איש. אל שמחת תורה איש איננו בא לבית הכנסת, יהודי חדש. יהודים חדשים אינם באים בשמחת תורה. שמחת תורה היא היום טוב השני, ובתוך היום טוב השני, כמנהג האמיתי והמקורי, על כל פנים בחוץ לארץ — היום השני שבתוך היום השני הוא ‘וזאת הברכה׳, שמחת תורה. הימים האחרונים שבתוך הימים האחרונים. היינו ששמחת תורה איננה דבר שאפשר להגיע אליו; אין מאמר אחד שאפשר לומר. וזהו הביאור בשמיני עצרת ובשמחת תורה: הרי יהודי אתה כל השנה, ובכן הגעת אל כלל ישראל, ירדת אל בית המדרש והגעת; בהושענא רבה, על ידי כך ועל ידי כך, הגעת. כעת אתה יכול לעשות סיום התורה.
הושענא רבה: ‘יום כיפור מאוחר׳ מיוחד
יש בזה פשט חדש מדוע מתייגע הציבור בהושענא רבה. עושים שם מעין מצב של ימים נוראים, לובשים את הקיטל, צועקים מעט ‘הושענא׳, ואומרים מעט נוסח של ימים נוראים, בניגון שלהם. ואנשים אומרים: מה זאת? הלא זהו זמן שמחה, ואין הדבר מובדל כלל מכל ספר הושענא רבה. לא ייתכן! אך איתא שזהו יום הדין, חיתום הדין. היכי מתקיימין שניהם?
ויש לי תירוץ חדש, ואחד התירוצים — ונראה לי שכך הוא במדרש תהלים, שהוא אחד המקורות הקדומים בעניין הושענא רבה — אומר כך: היהודים, המטרה היא שיגיעו אל שמיני עצרת, ואי אפשר להגיע אל שמיני עצרת. בשמיני עצרת רוקדים עם התורה; אין זה דבר שבאים אליו, אלא זהו הסוף של משהו — מתוך משהו מגיעים אליו. ובכן רוב היהודים כבר הגיעו כבר באלול, בסליחות, כאותו מדרש. גדולי ישראל, החשובים שכבר יצאו לקראת המלך, לקראת השליח, כבר מאלול עשו תשובה בסליחות; זה היהודי הטוב.
אחר כך ישנם יהודים אחרים שהגיעו בערב ראש השנה. ויש יהודים שבאו רק ביום הקדוש, ביום כיפור, לבית הכנסת. ולאלו שלא רצו — אחרי יום כיפור בא שמחת תורה; ויש יהודים שאף אז אינם באים. חשבו אפוא היהודים עצה ואמרו כך: בערב שמיני עצרת נעשה ‘יום כיפור מאוחר׳ מיוחד לכל אותם יהודים שעדיין נותר להם איזה שיעור ביום כיפור, או שכלל לא הגיעו אל יום כיפור — שהרי יום כיפור חמור מדי. בלולב, בהושענא, אמנם יש כאן איזה קיטל לבן, אך אין זו אותה דרגה של יום כיפור, ואי אפשר לכל אחד לשכנע עצמו. ואז הוא כן בא לבית הכנסת, בא בערב שמיני עצרת, ובוכה את בכיו, ואומר ‘הושענא למענך אלקינו הושענא׳. וכעת מזה נעשית שמחת תורה, היא נעשית מאליה. שמחת תורה נעשית מאליה.
ואם צריך לומר דרשה — מדוע שמחים? הלא את הדרשות אפשר לומר אף בתשעה באב; מדוע בוכים? איני יודע, ואף אז אני אומר דרשה שאין בה טעם. אך מדוע שמחים? אין בזה היגיון. וכך היא המציאות, הכול דרוש הוא.
ומה אפוא? לכל אחד בחינתו שלו, נקודתו שלו, מה שהתלבט ועמל בו בראש השנה, מה שעמל בו כל השנה, מה שלמד בתורתו כל השנה — מזה נעשית שמחת תורה שלו, סיום התורה, הסוף, השונה אצל כל אחד ואחד.
מדרש הפסיקתא: ‘יספת לגוי נכבדת׳
הנקודה האחת שעליה מדברים דרושים רבים מאוד, רבים כבר במדרש, וברצוני להרחיב בה מעט — היינו המדרש, הפסיקתא, שעליו בנוי הכול ביום טוב זה. הפסיקתא של שמיני עצרת פותח בפסוק ‘יספת לגוי ה׳ יספת לגוי נכבדת׳ (ישעיה כו, טו). הקדוש ברוך הוא הוסיף לעם, הוסיף לו דבר מה, ‘נכבדת׳ — נתכבד. והמדרש מאריך באופנים שונים.
והנקודה שבראש כל האופנים היא שהמדרש מבין ששמיני עצרת הוא הוספה. כבר שמחו שבעה ימים, כבר הכול שם; כבר הביאו לולב, כבר הקריבו שבעים פרים, כבר עשו — היינו כבר עשו שאפשר לתאר את המסיבה הגדולה ביותר שיכולה להיות, השמחה הגדולה ביותר שיכולה להיות, החגיגה הגדולה ביותר, כל מה שרק יכול להיות כבר עשו. ואחר כך, ‘והוספתי על כל תהלתך׳ (תהלים עא, יד), באה התורה ואמרה ‘ביום השמיני עצרת תהיה לכם׳ (במדבר כט, לה), עוד חתיכה אחת.
זהו העיקר: כל אותן תורות הבנויות על הדינמיקה היסודית, על המהלך היסודי — מדוע שמיני עצרת הוא דבר בפני עצמו? לפי ששמיני עצרת הוא שעוד הוסיף אחד, ‘עוד יום אחד׳, עוד הוסיף דבר אחד. ומהו הפשט? אומר המדרש, קודם כול — זו הנקודה הראשונה — צריך להבין דבר פשוט: צריך להיות אדם מסוג כזה, שכאשר נותנים לך עוד זמן אחד של שמחה, תדע מה אתה רוצה לעשות בו, ותשמח בדבר טוב.
מעשה הנכרי בראדין
המדרש מאריך: הקדוש ברוך הוא נתן טובות לפרעה — מה עשה פרעה? כלום אמר דבר מה, או רקד בהקפות? כאשר הקדוש ברוך הוא נותן יום טוב, ואומרים שהיום תהיה המסיבה הגדולה של השנה — אצל אדם אחר, ואפילו אצל אותם יהודים שכן רבים, אין זו אותה דרגה.
סיפרתי את המעשה: בראדין, בישיבה, היה נכרי שעבד שם באחזקה, במלאכות שבישיבה. בערב שמחת תורה כך היה המנהג, אגב, גם בכל הישיבות — אף הוא נחלש הרבה עד ימינו, ולא כל כך נשאר עד ימינו — שמחלקים יי״ש, הקפות שלמות, איני יודע אם ממש משתכרים, אך מקיימים את מנהג השתייה בהקפות. וכך היה המנהג בכל ליטא ואצל החסידים, שהרבי ר׳ אלימלך רצה לבטלו מצד הפרישות, אך ברוב המקומות כך היה המנהג.
וראו — הנכרי של ראדין, של הישיבה שם, ראה מה קנו לשמחת תורה, מיני קופסאות של מזון ומשקה כאלה. וכשבאו בבוקר אל שמחת תורה, בא הציבור לבית הכנסת, והנכרי היה צריך להדליק, והנה הנכרי איננו, ‘והילד איננו׳ (בראשית לז, ל). איננו, והוצרכתי להדליק בעצמי, איני יודע. במוצאי יום טוב חזר הנכרי. שאלו אותו: מה אירע? הלא אתה עובד כאן, פשוט הלכת ממקום עבודתך? אמר הנכרי שאינו יודע: הוא ראה בערב יום טוב מה שקנו שם, והוא יודע שאצלם, מאותו סוג חבילה, מאותה הזמנה מחנות המשקאות, אין יוצאים חיים ממסיבה כזאת. חלק כחצי מן המסיבה יוצא מת. הוא לא רצה ליטול סיכון, ועל כן הלך לו.
ומובן שבמסיבה היהודית לא זו בלבד שלא אירע לאיש דבר, אלא אדרבה — רקדו עם התורה, עשו את כל ההתעוררות שעושים יהודים בשמחת תורה. קשה מאוד לתפוס אפילו את קצות הדברים, ויש בזה דרגות רבות. יהודי הוא מסוג כזה, אומר המדרש, ‘יספת לגוי נכבדת׳ (ישעיה כו, טו). כאשר הקדוש ברוך הוא מוסיף — תלוי לאיזה גוי. לגוי, לזה שאיננו מבין. ואין הכוונה דווקא לנכרי, אלא זה שאיננו מבין, שהרי זה העיקר — מי שאיננו מבין מה עושים בשמחה כזאת.
ולכן ישנם שכל שמחתם זרה אצל אנשים מסוימים, שאינם יודעים מה עושים ביום כזה שבו משתכרים כל היום; אין הם יודעים מה לעשות. ‘יספת לגוי נכבדת׳. ומה עושה יהודי? בוולוז׳ין היה המנהג — מה עושים בשמחת תורה? נופלים כורעים. איני יודע מדוע לא; שיהיה היום הטוב ביותר, שלא יהיה לי עוד זכרון. כמו שאפשר לראות אצלנו בפורים: כך עושה יהודי בפורים אחר הצהריים, מתחיל לומר יום כיפור. אמנם אני הקשיתי על כך בהתוועדות לפני לילה, אך זה מראה שצריך להיות מסוג אדם שיודע מה עושים ביום אחד נוסף. זה
העיקר: עוד יום אחד, עוד יום אחד, לא לפי שצריך משהו, אלא עוד יום אחד. זה בא מכוח זה. זו הדינמיקה היסודית של שמיני עצרת.
דבר אחד של הזוהר בשלוש דרכים
כעת, מלובש על הדינמיקה הזו, על היסוד, על השלד הזה, ישנם כמה וכמה דרושים במדרשים, וכמה וכמה דרכים בזוהר. הזוהר בדרך כלל נוקט דבר אחד מתוכם — כמעט בכל המקומות נוקט הזוהר את הדבר האחד, ואני אומר את הדבר האחד הזה בשלוש דרכים. ובאמת ראוי היה לדבר בעוד דרכים, אך כמדומני שכבר נתתי מעט דברים מורחבים.
הדבר האחד שמביא הזוהר הוא המדרש שמביא רש״י. רש״י מביאו בנוסחו, והציבור מכיר אותו בנוסח רש״י: שהוא משל למלך שהזמין מיני אורחים כולם, וכבר סיים עם אורחיו, אמר הקדוש ברוך הוא, או המלך, או המזמין שבמשל, לבניו: עשו לי מסיבה קטנה, ‘ונשמחה אני ואתה׳, ‘קשה עלי פרידתכם׳ (רש״י במדבר כט, לו) — עדיין איננו הולכים, צריכים אנו עוד לשמוח מעט. זהו הפשט שמביא רש״י.
והזוהר הבין את הלשון. כך הוא המדרש — מדרש אחד הוא, ויש שבעה, שמונה, עשרה מדרשים על אותו רעיון, אך לא על אותו רעיון ממש, אלא על אותה דינמיקה בתורות אחרות. אך הזוהר נקט מאוד את הדבר הזה. זהו העברי טייטש, הפשט הפשוט של הזוהר בזה.
שבעים הפרים כנגד שבעים האומות
וצריך להבין את שני צדדי הדבר, אין הדבר כה פשוט. אני סבור שהזוהר מדגיש צד אחד בלבד, אך צריך להבין. ישראל מקריבים שבעים פרים. בסוכות שבו אין אנו מקריבים שבעים פרים, קיבלתי מצדיק גדול שצריך לכוון זאת בנענועים, שצריך להיות בחינת פוחת והולך. ולכן מי שיודע שהיום הראשון שבו מנענעים לולב הוא שמח מאוד, ואחר כך פוחת והולך — ואנשים חושבים: “אילו הייתי יהודי כשר, היה הכול שווה” — מה זאת? אף בבית המקדש כך היה: ביום הראשון הקריבו שלושה עשר פרים, וכבר עומדים בשבעה. אין זה נשאר אותו דבר, ואי אפשר שיישאר, שכן כך הוא הסדר.
ומהו הפשט בזה? אומרת הגמרא דבר נפלא. אכן מפריע לאדם: כיצד ייתכן שהתעוררותו בנענועים יורדת מעט בכל יום? אומרים לו: בוא הנה, את ההתעוררות הזאת עליך להבין — למען מי מקריבים שבעים פרים? לא כנגד ישראל, אלא כנגד שבעים האומות. ומה פירוש כנגד שבעים האומות? על כך אומר המדרש, ‘תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה׳ (תהלים קט, ד). אנו אוהבים את האומות, אנו מתפללים עליהן.
אדם — וכבר דיברנו על כך בראש השנה — הוא חלק מכל העולם כולו, וכל שבעים האומות מונחות בתוך אדם. הזוהר, והתיקוני זוהר, והשער האורות מבארים שעלי הלולב — ללולב יש שדרה, חוט השדרה, שהוא הנשמה המרכזית, אך מה שיש בו עלים, ויש בו עוד דברים שאין נוטלים בלולב, עלים ופירות — זה מורה על שבעים האומות. ענפי הלולב מורים על כל שבעים האומות, כל המלאכים, כל השרים. ויהודי צריך ליטול אחריות על כולם.
מה עושה יהודי כאשר הוא במצב טוב? הוא הולך אל בית מקדשו, הולך בסוכות אל בית המדרש, מתפלל על כל שבעים האומות, שתהיה לכולן שנה טובה. והאומות, מאיזו סיבה שהיא — מעט אנו חייבים להן, מעט הן חייבות לנו — אינן מסתדרות עם זה. אין הן מרוצות, אין דבר כזה, כעוסות הן. ‘תחת אהבתי ישטנוני׳, כך אומר המדרש. ולכן אומר הקדוש ברוך הוא, ‘וביום השמיני עצרת תהיה לכם׳. ‘תהיה לכם׳ — עצרת תהיה לכם. ביום השמיני לא תביא פרים, אלפי פרים, אלא נשאר ‘פר אחד איל אחד׳ (במדבר כט, לו) כנגדכם.
נוסחה שנייה: שכחת להתפלל על עצמך
אך ישנן עוד נוסחאות. נוסחה אחרת של המדרש היא שישראל אומרים, או הקדוש ברוך הוא אומר לישראל: “כבר התפללת על כל אחד, ושכחת להתפלל על עצמך.” יש בחינה כזאת, וצריך להיות אף מבט כזה. בא אדם אל מצב גדול, ומתפלל על הכול, ולבסוף צריך להזכיר לו: “אהה, שים אל לבך גם אותך, גם את בניך”, לפי שהוא בגדלות המוחין ואיננו חושב עוד על עצמו. וזהו ‘עצרת תהיה לכם׳.
מציאותם של ישראל בגלות
הזוהר הדגיש מאוד ברוב הדרושים את הנקודה הזאת, שהיא כל הסובב אותה. הפשט הפשוט הוא שהזוהר הבין — וודאי שזהו מצבם של ישראל בגלות, ואין צורך להתנצל על כך. אנו רוצים — ויש תמיד את השיח, כמה צריך לדבר ולהוכיח את האומות, ולומר שהבחירה, ‘אתה בחרתנו מכל העמים׳, היא חקירה שצריך לקחת ברצינות. ואין צריך להתבייש, ואין צריך להצטדק על כך שמציאותם של ישראל כ׳שה פזורה׳ (ירמיה נ, יז) בין שבעים האומות, שהיא כבר זה זמן רב, ועדיין כך היא בדרכים שונות — זו המציאות.
וישראל מרגישים ממילא, וכך מפרשים במדרשים, והזוהר מפרש כמעט כל דבר: כביכול בראש השנה ישנו דין תורה, ‘לעשות משפט עמו׳ (מלכים א ח, נט). ומהו דין התורה? ישנם ישראל וישנם האומות; מי ינצח? האם ינצחו ישראל השנה את המלחמה, או שינצחו האומות. זה הפשט. ‘נצחון קרבא׳ — כל זה, כביכול יוצאים זכאים בדין, מה שגלוי, מנצחים בדין, שינצחו ישראל השנה.
ועם כל זה מקריבים — ולזוהר מהלכים שונים להבין מדוע, אם כן, מקריבים שבעים פרים למען שבעים האומות. אך העיקר כבר אמרתי, ויש בזה עוד עניינים, כמו השעיר לעזאזל, אדרבה — שיהיה להן שפע, כמו שאיתא במדרש, שישחקו האומות בכדור כל היום, שכל זמן שהוא משחק בכדור אין הוא רב עם יהודים. אין לו מה לעשות, מתחילות בעיות. וזה דבר אחד, שתמיד טוב יותר כך.
אנשים חושבים שצריך להתפלל שלא יהיה לאומות ממון. אך כאשר האומות עשירות, כאשר טוב להן — טוב יותר לכל אחד, וטוב יותר כאשר אנו שוכנים באמריקה, וצריך להתפלל על כך; שכן כאשר באמריקה יש מיתון, וכאשר יש פחות ממון, כאשר מפסידים מלחמה, בכל דבר — ישראל הם תמיד הקרבן. זו המציאות.
ובכן, אחד הנימוקים — ואולי זהו כבר נימוק אנוכי, לא דרגה כה גדולה כמו שאמרנו קודם — אך אצל יהודי אין זו הדרך שיתפלל שלישראל ייטיב ולאומות יורע. כאשר לאומות מורע, מורע אף לישראל, לפי שחלק הם מאותו עולם. ואדרבה, מורע לישראל יותר כאשר מורע לאומות, לפי שהן מוציאות זאת עלינו. צריך להתפלל על כך.
ואחרי כל הדבר — שמתפללים עליהן מן הנימוקים הללו ומנימוקים נוספים — אומרים: בסדר, אך נותר עדיין ‘מתי אעשה גם אנכי לביתי׳ (בראשית ל, ל), כמו שאמר יעקב אבינו, נוטל הוא מעט גם לעצמו. זהו סוד שמיני עצרת, ‘ביום השמיני עצרת תהיה לכם׳, ואז זה כעין גמר הניצחון. כמו שהזוהר מדבר על השמחה, שהוא זמן שמחה. ‘זמן שמחה׳ משמעו סך הכול עת מרוממת, וזו הנקודה — עת מרוממת שבה שמחים, שמחים, משפיעים לכל העולם. אך צריך לשמוח גם עם הקדוש ברוך הוא, ישראל עצמם. זהו ישראל לנו. כבר נטלנו אחריות על כל הסובב אותנו. זהו הפשט הפשוט של הזוהר, פשט אחד, הפשוט ביותר, הדבר האחד.
הדרגות העמוקות שבספרי החסידות
ומובן שהספרים החסידיים, שתמיד מעלים דבר עמוק יותר באותו עניין, מגלים בו עוד שתי דרגות. ואומַר את שתי הדרגות — וזה יהיה שיעורי של היום — עוד שתי דרגות בנקודה, בנקודה של שבעים האומות ואומה יחידה, בשבעים הפרים ובפר האחד. יש בזה עוד שני רמזים, עוד שני ביאורים שאיתא בספרים החסידיים, שניהם מבנים עמוקים יותר של אותו דבר עצמו.
דרגה ראשונה: סור מרע ועשה טוב
הדבר הראשון, ואומַר אותו בדרך המעשית — ואיני זוכר היכן הדבר כתוב, אני סובר כך מעצמי שכך מתיישב, אך אין לי מראה מקום ברור לומר לציבור היכן לעיין במהלך — הפשט הראשון על פי חסידות הוא שישנן עבודות רבות. דיברנו מעט בערב ראש השנה, שיש ‘סור מרע ועשה טוב׳. ‘סור מרע׳ הוא שדוחים את הקליפות, ‘עשה טוב׳ הוא שממשיכים את אור הקדושה, אור הטוב. וכפי שאדם מתחיל, כך הוא הסדר, שנאמר ‘סור מרע׳ קודם ל׳ועשה טוב׳ (תהלים לד, טו). ואין זה דווקא לפי שכך הוא הסדר, אלא שכך טוב יותר, וזו המציאות.
כאשר בני אדם מתחילים, יש סדר. יש את המלך, ‘מלך זקן וכסיל׳ (קהלת ד, יג) של היצר הרע, ואדם הוא ‘עיר פרא אדם יולד׳ (איוב יא, יב), ובדרך כלל מתחילים עם הרבה קליפות. אדם מתחיל להכיר את עצמו, ותופס כמה יצרי הרע, כמה שטותים מונחים בראשו, ומנסה לנער עצמו מהם. וזהו חלק גדול מאוד מן העבודה, וזו עבודת תקיעת שופר שדיברנו עליה מעט בערב ראש השנה — עבודה אחת, ‘לבלבל את השטן׳. נלחמים, צועקים עליו, מרגיזים את היצר הרע, לומדים תורה, מושכים אותו לבית המדרש, בכל מיני אופנים. אך נלחמים, מתמודדים עם הרע, עם השליליות, עם הגבורות שבעולם. וכך הוא בתחילת העבודה, וזה חלק גדול מאוד מן העבודה.
ומשמעות הדבר על פי פנימיות היא שנלחמים עם שבעים האומות. שבעים האומות הן שבעים מיני יצר הרע. אין אלו שבעים האומות של עכשיו שמדברים עליהן בפוליטיקה שבעולם, אך בפנימיות — וודאי שיש לדבר קשר, שלכל אחד יצר הרע שלו — בפנימיות ישנם שבעים מיני יצרי הרע, אותם אנו מקווים שילכו ויקטנו וילכו ויקטנו. וכיצד הולכים יצרי הרע ונעשים קטנים וקטנים? בתחילה נלחמים עמם ישירות: תוקעים עליהם בשופר, צמים ומכניעים את הגוף, מכניעים את הגוף ביום כיפור, ויורד מעט היצר הרע. אך סוכות — זו הדרך האמיתית של הורדת היצר הרע — היא להקריב את עצמו ולשמוח. וסוף הדבר הזה הוא שמיני עצרת.
היינו שבמקום ללכת ולדבר כמה רע הדבר, קליפה זו וקליפה אחרת, שיגעון זה ושיגעון אחר — מדברים כמה טוב הדבר, וכמה טוב לנו, ואפילו בקליפות שעליהן דיברנו. במקום לומר כמה דברים רעים יש באינטרנט, צריך לומר כמה טוב האינטרנט עצמו, וכיצד עשה הקדוש ברוך הוא שאפשר ללמוד כה הרבה תורה, ובינה מלאכותית, ובכל האופנים שישנם עוד, הטכנולוגיה, והמכוניות, והאוטובוסים, והמטוסים, והרקטות. כל זה מיטיב כל כך את החיים, ‘ביום טובה היה בטוב׳ (קהלת ז, יד), כה טוב הדבר.
וככל שאדם שמח בזה יותר, נופל הרע — הרשב״א, שטבע הרע הוא עצבות, ‘בכל עצב יהיה מותר׳ (משלי יד, כג), הרי הרע הוא עצבות, ‘עצביהם כסף וזהב׳ (תהלים קטו, ד), עצבותם; מציאות הרע היא מציאות של עצבות, ומציאות הרע היא היפוך, כפיות טובה, היפוך של הכרת הטוב. וכאשר שמחים, שמחים במתנת ה׳, ‘איש כמתנת ידו כברכת ה׳ אלקיך אשר נתן לך׳ (דברים טז, יז), שמחים בברכת ה׳. ברכת ה׳ היא האינטרנט, והטכנולוגיה, והממון, והבנים, כל מה שיש לאדם — זו ברכת ה׳.
זה הדבר הראשון. ומי שיש לו השגה פנימית, מי שיודע מעט דבר מה ויש לו דעת, קל וחומר ששמח בזה. וככל ששמחים יותר, הדבר יורד, וזהו הסיום. היינו שבתחילה הולכים ישירות — בעשרת ימי תשובה מתמודדים ישירות עם הגבורות, ואחר כך, ככל שאתה תופס דבר, מתמודדים עם זה על ידי שבכל יום מגבירים את השמחה, וככל שמגבירים את השמחה, יורדת מעט הקליפה.
דרגה שנייה: טוב לפי שטוב
עד שמגיעים אל שמיני עצרת, שזו דרך העבודה האמיתית והשלמה. אמנם כבר סוכות היא דרך העבודה באמת, אך גמרו של הדבר הוא דרך העבודה האחרת, שבה אומר אדם — כעת, כאשר הוא מתפלל בשמיני עצרת, כאשר הוא רוקד עם התורה בשמיני עצרת, כאשר הוא אוכל סעודה בשמיני עצרת, כאשר הוא משוחח עם חבריו, כאשר הוא נוטל אחריות על בניו בשמיני עצרת, כל מצווה שהוא עושה — אין הוא עושה אותה לפי שבכך ילך מקליפה, לפי שילך מאיזו עקמימות, איזה ‘ליישר העקמומיות שבלב׳. הוא עושה זאת פשוט לפי שטוב.
זו שמחה מסוג כזה שקשה מאוד לבארה, לפי שכדי לבאר מעשה צריך תמיד התנגדות. יודע כל אחד שמעשה בא עם קונפליקט — היה דבר רע, ועכשיו הוא טוב. לא כן: אין זה טוב לפי שהיה פעם רע, אלא זה טוב לפי שהוא טוב. מה שטוב לפי שהוא טוב — זה פירוש ‘יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה׳. בדרך כלל היחוד שאנו עושים הוא כעין יציאה מן הגלות, השכינה יוצאת מן הגלות — טוב לפי שהיה פעם רע. זהו פסח, ואף מעט הימים הראשונים של סוכות. אך שמיני עצרת פירושו שטוב לפי שהוא טוב. אומר המדרש, ‘ביום טובה היה בטוב׳ (קהלת ז, יד) — כאשר טוב, הרי זה טוב. אין צריך להוסיף לזה דבר. זו הבחינה השנייה.
דרגה שלישית: בתוך חלק הטוב — פושטים את הלבושים
הבחינה השלישית, עמוקה עוד יותר — וזה כתוב בבני יששכר באריכות, ובספרים חסידיים אחרים, אך הבני יששכר הוא המאריך ביותר בדרך זו — היא בחינה עמוקה עוד יותר. מדברים כבר בתוך חלק הטוב, אין מדברים כלל מן הרע, אלא מדברים בתוך חלק הטוב: שכל מה שאנו משיגים, כל מה שבו אנו כן שמחים — אנו שמחים בתורה, אנו שמחים בשכינה, אנו שמחים במצוות, אנו שמחים בהשגותינו, אנו שמחים בשפע הגשמי שלנו — כל זה אינו אלא כמשלים, אין אנו אוחזים אלא בלבושים.
ומשל הבני יששכר הוא כעין ‘סעודה אחת קטנה׳, כמשל כלה: שלפני החופה, סביב החופה, כאשר החברות, השושבינים, מלבישים אותה בגדים נאים עם תכשיטים, ועושים מצב שלם, ורוקדים סביבה, וכל מיני דברים חיצוניים מביאים את השמחה. אך בשעת היחוד, בשעת נקודת היחוד, ש׳הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה׳ (כתובות ח ע״ב), בשעת היחוד היא פושטת, אין נכנסת חברה, אין נכנס איש, איש איננו בא לרקוד שם, פושטת היא אפילו את הבגדים, פושטת אפילו את התכשיטים, לא נשאר דבר, אלא ‘נשמחה אני ואתה׳.
והנמשל של זה — וצריך לפרטו בעבודתנו בפועל ממש, וצריך לחשוב על כך, ויש פסוקים האומרים זאת — הנמשל של זה הוא שאין צריך פירושים, פשט פשוט. כאשר אומר אחד, “מה אתה שמח כל כך בחתונה?” אומר הוא דבר חסידי, “זה לבוש, זה תכשיט נאה”. ‘קישוטי הכלה׳, ‘שבירת הלוחות קישוטי כלה׳, כאשר עשרים וארבעה הספרים הם קישוטי כלה — יפה הדבר. אך הדבר עצמו הוא הדבר שהקישוטים הם בעבורו, הדבר שההסברים הם בעבורו, הדבר שכל אותה התעוררות היא בעבורו. אין זו התעוררות, אין זו שמחה, אין זו תורה, אין אלו כוונות — זה פשוט. נקרא ערום, נקרא נקי, מופשט הוא. זה הפשט העמוק שבספרים החסידיים ביום השמיני עצרת.
תמלול מלא 📝
שמיני עצרת ושמחת תורה בזוהר הקדוש: סוד שבעים הפרים והאחד
הקדמה: סדר השיעור
רבותי, שלום וברכה. היום הוא ערב שמיני עצרת, הושענא רבה אחר הצהריים. זהו זמן עמוס לכל אחד ואחד, ואחד הדברים שאני עסוק בהם כעת הוא בלימוד השיעור. יש סדר קבוע בכל ערב שבת, ואף על פי שהיום הוא גם ערב יום טוב, עיקר סדר השיעור שלנו הוא ערב שבת. יום טוב כמו סוכות יש בו תמיד שני ערבי שבת איפשהו. בואו נלמד כעת את סדרנו בזוהר הקדוש, סדר המצוות, סדר המועדים, לכבוד היום.
מה שאני רוצה לדבר הוא בערך שתיים או שלוש דרכים העומדות בזוהר, או שבנויות על הזוהר, כדי להבין את הסוגיא. יש חידושים, נקודות ספציפיות בהושענא רבה שאינן שמיני עצרת ושמחת תורה, אבל בכלליות הכל נושא אחד – הימים האחרונים, הימים האחרונים של החג. יש יום אחרון של חג, אנו עושים שני קדושי יומא, יש שני ימים. והושענא רבה הוא גם היום האחרון של הסט הראשון של יום טוב, יום השביעי, יום הערבה. כל הדברים הללו קשורים.
המבט של הזוהר על שמיני עצרת
היכן מדבר הזוהר על שמיני עצרת
אני רוצה להרחיב מעט את המבט על כך. בזוהר הקדוש אין מקום אחד המדבר ספציפית על שמיני עצרת. אני בעצמי עשיתי פעם ליקוט על זוהר על שמיני עצרת ושמחת תורה, והצדיקים, הרב פאגעל וחבריו, שולחים בכל שבוע את הרמ״ק וגם ליקוט ממקומות שונים שבהם הזוהר מדבר על שמיני עצרת. כל חלקי הזוהר המדברים על שמיני עצרת הם כמו הזנב, הסוף של הזוהר המדבר דרושים אחרים – בדרך כלל דרושים של סוכות, לפעמים דרושים שהם באופן כללי על כל ראש השנה, על כל החודש השביעי, כל חודש תשרי.
הקשר של עצרת לתורה
יש אפילו דרוש שהוא המשך לדרוש של פסח, המזכיר את שמיני עצרת. יש גזירה שווה של עצרת. מה זה עצרת? יש עצרת של פסח – שביעי של פסח – ויש עצרת שבועות, שנקרא גם עצרת. יש קשר לתורה, כי שניהם הם כמו שמחת תורה: בשבועות שמחים עם התורה שהקב״ה נתן, ובשמחת תורה שמחים עם התורה שסיימנו. הזוהר של שמיני עצרת הוא תמיד סביב השיחה הזו.
שתי הדרכים: סיום של פסח ועצרת של מלכות
לזוהר יש דרך מסוימת של חודש השביעי, של חודש תשרי, והוא תמיד מוציא שהשיא, התכלית, הגמר שלו הוא שמיני עצרת. במקום אחר יש דרך של חודש הראשון, של חודש ניסן, שגם מסתיים בעצרת.
שתי הדרכים מתאימות לשתי בחינות בשמיני עצרת. מצד אחד שמיני עצרת הוא הסיום של פסח – אומרים סיום עם כל המועדים. ניסן הוא ראש של הרגלים, יצא שסוף הרגלים, הזנב של כל הרגלים, הוא שמיני עצרת, שנקרא תפארת. כך עומד בזוהר פרשת אמור, שהאושפיזא של שמיני עצרת הוא יעקב: כל שבעת הימים הם שבע הספירות היוצאות מבינה, וסוכה היא הבינה – וישבת שבעת ימים עם האם שיש לה שבעה ילדים, אם הבנים שמחה (תהלים קיג, ט). שמיני עצרת הוא יעקב, שמחת התפארת עצמו, ששמח עם בת זוגו, עם השכינה.
הנקודה השנייה שמדברים בדרך כלל בזוהר לגבי שמיני עצרת היא יום העצרת. עצרת הוא לשון מלכות – זה יעצר בעמי (שמואל א ט, יז), המלך הוא עוצר; ואפס עצור (דברים לב, לו), עצור או עוצר הוא מלך. שמיני עצרת הוא יום המלכות, יום של כנסת ישראל.
שמחת תורה: המסיבה הגדולה ביותר של השנה
המנהג של משתה ושמחה
כל הדרושים הללו קשורים; אף אחד מהם אינו דבר בפני עצמו, זה תמיד המשך. אי אפשר להתחיל שמחת תורה בוואקום. אף אחד לא מתחיל בשמחת תורה.
אף על פי ששמחת תורה הוא יום הטוב הגדול ביותר, השמחה הגדולה ביותר של כל השנה, היום המנהג נחלש מעט, וצריך לחזק אותו מאוד. מנהג ישראל בכל הדורות היה להשתכר פעמיים בשנה, פורים ושמחת תורה, וברוב המקומות היה יותר בשמחת תורה מאשר בפורים. שמחת תורה היה זמן משתה ושמחה. יש דרשה שלמה בערוך לנר שיש מקומות של אנשים מודרניים שביטלו את השכרות של שמחת תורה, והערוך לנר מתנגד לזה מאוד, וזה מובא במשנה ברורה.
המשנה ברורה מדבר בשולחן ערוך, בקריאת התורה של שמחת תורה, שהמנהג הוא שלא דוכנים במוסף כי הציבור כבר שיכור זמן רב. לא ימצאו אף כהן אחד שאינו שיכור, ושיכור אינו יכול לדכן, לכן המנהג שדוכנים בשחרית. כך הוא המנהג ברוב תפוצות ישראל.
מצד אחד אומרים הפוסקים שזה לא אומר שצריך לקרוע את החבלים – בהרבה מקומות לא היו מכים הרבה. כשלא מתנהגים כמו שצריך, הופכת שמחה לצער. ראיתי כותב שמתאר שבעיירה רחוקה כלשהי ברוסיה גרו פעם מאתיים יהודים, אבל היכו כל כך הרבה בשמחת תורה שנשארו רק מאה יהודים. אני מקווה שזה לא היה ממש כך. כמו שהמשנה ברורה מביא מהפוסקים הקודמים, ששמחה נהפכה לתוגה – זה לא צריך לעשות.
מצד שני מביא המשנה ברורה בשם הכלי יקר שצריך לשמור על המשתה, כך עומד הלשון משתה ושמחה של שמחת תורה. זה מנהג ישראל מהרבה דורות; צריך להשתכר, צריך לעשות מסיבה גדולה. שמחת תורה היא המסיבה הגדולה ביותר של השנה.
החידוש: אף אחד לא מגיע לשמחת תורה
מצד שני, זה החידוש: לשמחת תורה אף אחד לא מגיע. יש זמנים שיהודים מגיעים לבית הכנסת, והספרים החסידיים מאמינים שמה שיהודים עושים הוא בכיוון. יש זמנים בשנה שיהודי כן מגיע לבית הכנסת – כל נדרי, נעילה, ראש השנה. בליל הסדר מגיעים הביתה – מעשה רחוקה קרוב ליה – ממקום רחוק מגיעים יהודים, וזה זמן שאפשר להתחיל בתשובה.
אבל לשמחת תורה אף אחד לא מגיע לבית הכנסת. יהודים חדשים לא מגיעים לשמחת תורה. שמחת תורה הוא היום השני של יום טוב, והמנהג המקורי, לכל הפחות בחוץ לארץ, הוא שהיום השני הוא וזאת הברכה שמחת תורה – היום השני שבתוך הימים השניים. כלומר, שמחת תורה אינו דבר שאפשר להגיע אליו; אין שום מאמר שאפשר לומר. זה הסוף של משהו. אם אתה יהודי כל השנה, הגעת לבית המדרש, הגעת עד הושענא רבה – עכשיו אתה יכול לעשות סיום התורה.
הושענא רבה: יום כיפור מיוחד מאוחר
יום הדין בזמן שמחה
כאן עושים מעט מצב של ימים נוראים: לובשים את הקיטל, צועקים קצת הושענא, ואומרים קצת ימים נוראים, הנוסח המתאים. ואנשים שואלים, הרי זה זמן שמחה, איך מגיע הדין? אבל עומד שזה יום הדין, זה חתימת הדין. היכי תקיימו שניהם?
התירוץ ממדרש תהלים
יש לי אחד התירוצים, ואני חושב שכך עומד במדרש תהלים, שהוא אחד המקורות המוקדמים על הענין של הושענא רבה: המטרה היא שיהודים יגיעו לשמיני עצרת, כשרוקדים עם התורה. אי אפשר להגיע לשמיני עצרת סתם כך – דרך משהו מגיעים לשם.
רוב היהודים כבר הגיעו מאלף סליחות. גדולי ישראל, החשובים שכבר יצאו לקראת המלך מאלף סליחות, כבר עשו תשובה. אותו יהודי הוא טוב. אחר כך יש יהודים אחרים שהגיעו רק ביום כיפור לבית הכנסת. חשבו היהודים עצה: ערב שמיני עצרת יעשו יום כיפור מיוחד מאוחר לכל אותם יהודים שיש להם עדיין שיעור ליום כיפור, או שבכלל לא הגיעו ליום כיפור. יום כיפור הוא רציני מדי; עם לולב, עם הושענא, עם קיטל לבן, זה לא אותה רמה, ואז הוא כן מגיע לבית הכנסת. הוא בוכה ואומר הושענא למענך אלהינו הושענא. מזה נעשית שמחת תורה – זה נעשה מעצמו.
הנקודה המיוחדת של כל אחד
אם צריך לומר דרשה, למה שמחים? הדרשות אפשר לומר בתשעה באב. אבל המציאות היא שהכל דרשה, ולכל אחד יש את הבחינה שלו, את הנקודה שלו: במה הוא התבשל בראש השנה, במה הוא התבשל כל השנה, איזו תורה הוא למד. מזה נעשית שמחת התורה שלו; סיום התורה הוא שונה אצל כל אחד.
המדרש פסיקתא: יספת לגוי נכבדת
שמיני עצרת הוא הוספה
הפסיקתא של שמיני עצרת, שעליו נבנה הכל ביום טוב, מתחיל עם הפסוק יספת לגוי ה׳ יספת לגוי נכבדת (ישעיה כו, טו) – הקב״ה הוסיף לעם, “נכבדת”, הוא קיבל כבוד.
עיקר הנקודה בכל האופנים היא שהמדרש מבין ששמיני עצרת הוא הוספה. כבר שמחו שבעה ימים, כבר הביאו לולב, כבר הביאו שבעים פרים – המסיבה והחגיגה הגדולה ביותר שיכולה להיות. אחר כך – והוספתי על כל תהלתך (תהלים עא, יד) – באה התורה ואמרה ביום השמיני עצרת תהיה לכם (במדבר כט, לה), עוד חלק אחד, עוד יום אחד.
מה הפשט? אומר המדרש, צריך להבין דבר פשוט: צריך להיות כזה סוג של אדם שכשנותנים לך עוד זמן של שמחה, אתה יודע מה אתה רוצה לעשות עם דבר טוב.
המעשה של הגוי בראדין
הקב״ה נותן טובות אפילו לפרעה – אבל כשהקב״ה נותן יום טוב, המסיבה הגדולה ביותר של השנה, אצל אדם אחר כלשהו, אפילו היהודים שכן חוגגים, זה לא אותה רמה.
בראדין, בישיבה, היה גוי שעבד שם בתחזוקה. ערב שמחת תורה היה המנהג – גם בכל הישיבות, אף על פי שעד עמי זה זה הרבה יותר חלש – מחלקים וודקה, הקפות שלמות, מקיימים את המנהג של שתייה בהקפות. כך היה בליטא; אצל החסידים הרבי אלימלך ביטל זאת למען הדתיות, אבל המנהג ברוב המקומות היה כך.
הגוי מראדין ראה מה קנו לשמחת תורה – כאלה קופסאות של משקאות. שמחת תורה בבוקר, כשהציבור הגיע לבית הכנסת, הגוי לא היה – והילד איננו (בראשית לז, ל). במוצאי יום טוב הוא חזר, שואלים אותו: מה קרה? הוא לא יודע מה לענות. הוא ראה מה קנו, והוא יודע שאצלם, מהזמנה כזו מחנות המשקאות, לא יוצאים חיים מהמסיבה הזו – חלק יוצא מת. הוא לא רצה לקחת סיכון, אז הוא הלך.
במסיבה היהודית לא רק שלא קרה לאף אחד כלום, אלא להיפך – רקדו עם התורה, עשו את כל ההתעוררות שיהודים עושים בשמחת תורה. יספת לגוי נכבדת (ישעיה כו, טו): כשהקב״ה מוסיף, מדובר באיזה גוי – באחד שלא מבין מה עושים עם שמחה כזו. לאנשים כאלה שמחה היא כמו פחד, כי הוא לא יודע מה לעשות עם יום שבו משתכרים כל היום.
מה עושה יהודי? בוולוז׳ין היה המנהג בשמחת תורה שנופלים כורעים – שיהיה היום הטוב ביותר ושכבר לא יזכרו. כמו שרואים אצלנו בפורים אחר הצהריים, כשיהודי הולך לומר יום כיפור (אבל התנגדתי לזה בפרברנגן). זה רק מראה שצריך להיות סוג של אדם שיודע מה לעשות עם עוד יום אחד. זה הדבר – עוד יום אחד, לא כי צריך משהו. זו הדינמיקה הבסיסית של שמיני עצרת.
הדבר האחד של הזוהר בשלוש דרכים
המשל של המלך
על השלד הזה, על היסוד הזה, יש כמה וכמה דרשות במדרשים וכמה וכמה דרכים בזוהר. הזוהר לוקח בדרך כלל דבר אחד, ואני אומר את הדבר האחד בשלוש דרכים.
הדבר האחד שהזוהר מביא הוא המדרש שרש״י מביא, שיש משל למלך שהזמין כל מיני אורחים. כשכבר סיים עם האורחים שלו, אמר לילדיו: עשו לי איזו מסיבה קטנה, ונשמח אני ואתה, קשה עלי פרידתכם (רש״י במדבר כט, לו) – אנחנו עדיין לא הולכים, אנחנו צריכים עוד לשמוח קצת. הזוהר לקח את הדבר הזה מאוד; זה הפירוש הפשוט של הזוהר.
שבעים הפרים כנגד שבעים אומות
צריך להבין את שני הצדדים של זה. היהודים מקריבים שבעים פרים. היום כשלא מקריבים שבעים פרים, קיבלתי מצדיק גדול שצריך לכוון זאת בנענועים, צריך להיות פוחת והולך: היום הראשון שמנענעים לולב הוא מאוד שמח, אחר כך פוחת והולך. אנשים חושבים, “אם הייתי יהודי ישר, היה זה אותו דבר.” אבל בבית המקדש גם היה כך – ביום הראשון היו מקריבים שלושה עשר פרים, ועומדים כבר על שבעה. זה לא יכול להישאר אותו דבר; כך הוא הסדר.
מה הפשט? למי מקריבים שבעים פרים? לא כנגד ישראל, אלא כנגד שבעים אומות. על זה אומר המדרש, תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה (תהלים קט, ד) – אנחנו אוהבים את הגויים, אנחנו מתפללים עליהם. אדם הוא חלק מכל העולם; כל שבעים האומות נמצאות באדם. התיקוני זוהר והשער האורות מסבירים שללולב יש שדרה, חוט השדרה, זו הנשמה המרכזית, והעלים מראים על שבעים האומות, כל המלאכים, כל השרים. יהודי צריך לדאוג לכולם: הוא הולך לבית המדרש בסוכות, הוא מתפלל על כל שבעים האומות שיהיה להם שנה טובה.
האומות, מסיבה כלשהי, לא מבינות את זה; הם כועסים – תחת אהבתי ישטנוני. על זה אומר הקב״ה, וביום השמיני עצרת תהיה לכם – ביום השמיני לא תביא אלפי פרים, נשאר פר אחד איל אחד (במדבר כט, לו) כנגדך.
נוסחא שנייה: שכחת להתפלל לעצמך
נוסחא אחרת של המדרש היא שהקב״ה אומר ליהודים: “כבר התפללת לכולם, שכחת להתפלל לעצמך.” יש בחינה כזו – אדם מגיע למצב גדול, מתפלל על הכל, ובסוף צריך להזכיר לו, “זכור גם את עצמך, גם את ילדיך,” כי הוא בגדלות המוחין והוא כבר לא חושב על עצמו. וזה עצרת תהיה לכם.
המציאות של יהודים בגלות
המציאות של השה הפזורה
הזוהר הדגיש מאוד את הנקודה הזו. הפשט הפשוט הוא שזה המצב של יהודים בגלות, ולא צריך להתנצל על זה. הבחירה, אתה בחרתנו מכל העמים, היא תמיד שאלה שצריך לקחת ברצינות, ולא צריך להתבייש מהמציאות ששה פזורה (ירמיה נ, יז) בין שבעים אומות היא כבר זמן רב כך.
בראש השנה יש דין תורה, לעשות משפט עמו (מלכים א ח, נט): יש את היהודים ואת הגויים – מי ינצח השנה במלחמה? מי שמנצח בדין הוא שהיהודים ינצחו השנה.
למה מתפללים על הגויים
עם כל זה מקריבים שבעים פרים על שבעים האומות. יש עוד עניינים בזה, כמו השעיר לעזאזל – להיפך, שיהיה להם שפע. כמו שעומד במדרש, שהגויים ישחקו כדור כל היום; כל עוד הוא משחק כדור הוא לא נלחם עם יהודים. כשאין לו מה לעשות, מתחילות בעיות.
אנשים חושבים שצריך להתפלל שלגויים לא יהיה כסף. להיפך: כשהגויים עשירים, כשטוב להם, זה טוב יותר לכולם. כשבאמריקה יש מיתון, יש פחות כסף, מפסידים מלחמה – היהודים הם תמיד הקורבן. זה הולך ליהודים יותר רע כשהולך לגויים רע, כי הם מוציאים את זה עלינו. אצל יהודי אין דרך להתפלל שלגויים ילך רע.
אחרי כל הדבר הזה, אחרי שמתפללים עליהם, אומרים אבל: מתי אעשה גם אנכי לביתי (בראשית ל, ל), אמר יעקב אבינו, הוא לוקח קצת גם לעצמו. זה סוד שמיני עצרת, ביום השמיני עצרת תהיה לכם, ואז זה כמו גמר הניצחון. זה זמן שמחה – זמן מרומם, משפיעים לכל העולם, אבל צריך גם לשמוח עם הקב״ה, היהודים עצמם. זה הפשט הפשוט של הזוהר, הדבר האחד, הכי פשוט.
הרמות העמוקות יותר בספרים החסידיים
הספרים החסידיים מביאים תמיד דבר עמוק יותר באותו ענין. בנקודה של שבעים אומות ואומה יחידה, של שבעים פרים עם הפר האחד, ישנם עוד שני ביאורים, מבנים עמוקים יותר של אותו דבר.
רמה ראשונה: סור מרע ועשה טוב
הדבר הראשון — אני אומר זאת בדרך המעשית, אף על פי שאין לי מראה מקום ברור. ישנן הרבה עבודות: יש סור מרע ועשה טוב. סור מרע זה שדוחים את הקליפות, עשה טוב זה להמשיך את אור הקדושה. וכך הוא הסדר — סור מרע קודם ועשה טוב (תהלים לד, טו). זה לא דווקא משום שזה יותר טוב, אלא זו המציאות.
כשאנשים מתחילים, יש את מלך זקן וכסיל (קהלת ד, יג) של היצר הרע; אדם הוא עיר פרא אדם יולד (איוב יא, יב), ובדרך כלל מתחילים עם הרבה קליפות. אדם מתחיל להכיר את עצמו, תופס כמה יצרי הרע ושטויות מונחים לו בראש, והוא מנסה להשתחרר מזה. זו העבודה של תקיעת שופר, לבלבל את השטן: נלחמים עם הרע, עם הגבורות שישנן בעולם, וזה חלק גדול מהעבודה בתחילת העבודה.
על פי פנימיות פירוש הדבר שנלחמים עם שבעים האומות — שבעים מיני יצרי הרע. בפנימיות ישנם שבעים מיני יצרי הרע, ומקווים שהם הולכים ונעשים קטנים יותר ויותר. בתחילה נלחמים איתם ישירות: תוקעים עליהם שופר, מתענים לכניעת הגוף ביום כיפור, יורד מעט היצר הרע. אבל הדרך האמיתית להורדת היצר הרע היא סוכות — להקריב את עצמו ולהיות שמח. והסוף של זה הוא שמיני עצרת.
כלומר, במקום לדבר כמה רע זה, הקליפה הזו והקליפה ההיא, מדברים כמה טוב זה, וכמה טוב לנו. במקום לומר כמה דברים רעים יש באינטרנט, צריך לומר כמה טוב האינטרנט עצמו, ואיך הקדוש ברוך הוא עשה זאת כדי שנוכל ללמוד כל כך הרבה תורה, ו-AI, וטכנולוגיה, ומכוניות, ואוטובוסים, ומטוסים, וטילים. זה עושה כל כך טוב את החיים — ביום טובה היה בטוב (קהלת ז, יד).
ככל שמשמחים יותר בזה, נופלת הקליפה. הטבע של הרע הוא עצבות — בכל עצב יהיה מותר (משלי יד, כג), עצביהם כסף וזהב (תהלים קטו, ד) — המציאות של הרע היא מציאות של עצבות, כפיות טובה, היפך של הכרת הטוב. וכששמחים במתנת ה׳, איש כמתנת ידו כברכת ה׳ אלקיך אשר נתן לך (דברים טז, יז), שמחים בברכת ה׳ — האינטרנט, הטכנולוגיה, הכסף, הילדים, כל מה שיש זו ברכת ה׳. קודם הולכים ישירות בעשרת ימי תשובה עם הגבורות, ואחר כך מתמודדים עם זה באמצעות שבכל יום מגבירים את השמחה, וככל שמגבירים את השמחה, יורדת הקליפה.
רמה שנייה: זה טוב כי זה טוב
עד שמגיעים לשמיני עצרת, זו דרך עבודה אחרת: כשהוא מתפלל שמיני עצרת, כשהוא רוקד עם התורה, כשהוא אוכל את הסעודה, כשהוא דואג לילדיו — איזו מצווה שהוא עושה, הוא עושה אותה לא כי הוא יתרחק מקליפה או מאיזו עקמומיות, לישר העקמומיות שבלב. הוא עושה זאת פשוט כי זה טוב.
זו שמחה שקשה מאוד לפרש, כי לפרש מעשה צריך תמיד התנגדות, קונפליקט: משהו היה רע, ועכשיו זה טוב. לא — זה לא טוב כי פעם היה רע, זה טוב כי זה טוב. מה שטוב כי זה טוב, זה פירושו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. בדרך כלל היחוד שאנו עושים הוא כמו יציאה מהגלות — השכינה יוצאת מהגלות, זה טוב כי פעם היה רע. זה פסח, ואפילו הימים הראשונים של סוכות קצת. שמיני עצרת פירושו שזה טוב כי זה טוב — ביום טובה היה בטוב (קהלת ז, יד). אין צורך להוסיף כלום.
רמה שלישית: בתוך חלק הטוב — הלבושים מורידים
הבחינה השלישית, עוד יותר עמוקה, עומדת בבני יששכר באריכות. הוא כבר בכלל לא מדבר על הרע, אלא בתוך חלק הטוב: שכל מה שאנו משיגים, כל מה שאנו שמחים בו — בתורה, בשכינה, במצוות, בהשגותינו, בשפע הגשמי שלנו — הכל רק משלים, אנו מחזיקים רק לבושים.
המשל של הבני יששכר הוא כמו כלה: לפני החופה, מסביב, השושבינים מלבישים אותה בגדים יפים עם תכשיטים, עושים מצב שלם, רוקדים מסביב — כל מיני דברים חיצוניים שמביאים את השמחה. אבל בשעת נקודת היחוד, שהכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה (כתובות ח ע״ב), היא מורידה את הבגדים ואת התכשיטים, לא נכנס שום חבר, אף אחד לא נכנס לשם לרקוד, לא נשאר כלום אלא נשמח אני ואתה.
הנמשל אינו צריך פירושים, פשוט פשט. כשמישהו שואל, “למה אתה כל כך שמח בחתונה?”, הוא אומר דבר חסידי, “זה לבוש, זה תכשיט יפה.” קישוטי הכלה — שבירת הלוחות קישוטי כלה, כשכ״ד הספרים הם קישוטי כלה, זה יפה. אבל הדבר עצמו, הדבר שהקישוטים עליו, הדבר שההסברים וכל ההתעוררויות עליו — זה לא התעוררות, לא שמחה, לא תורה, לא כוונות, זה פשוט. זה נקרא ערום, זה נקרא נקי, זה מופשט. זה הפשט העמוק יותר של ספרים חסידיים ביום השמיני עצרת.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Shemini Atzeret and Simchat Torah in the Holy Zohar: The Secret of the Seventy Bulls and the One Bull
Introduction: The Order of the Shiur
Rabbosai, good evening. Today is the eve of Shemini Atzeret, the afternoon of Hoshana Rabbah, and it’s a busy time for everyone. I too am occupied now, and among my other occupations I am occupied with learning this shiur. We have a fixed schedule every erev Shabbos, and today is also erev Shabbos, erev yom tov, but the main fixture of our shiur is on erev Shabbos, and even when yom tov falls out — and on Sukkos there are always two erev Shabboses somewhere — we continue our order in the holy Zohar, in the order of mitzvos and the order of the moadim, in honor of the day.
And what I wish to explain are about three approaches that stand in the Zohar, or are built upon the foundation of the Zohar, in order to understand the sugya of Shemini Atzeret and Simchat Torah. In truth it is one sugya, and although there are chiddushim and special points in Hoshana Rabbah that are not of Shemini Atzeret and Simchat Torah, nevertheless in general it’s all one topic. These are what are called ‘the last days of the chag’, the last days, in which we make two yamim tovim. Hoshana Rabbah itself is also the last day of the entire series of the first days of the chag, the seventh day, the day of the aravah, and all these things are connected to each other.
The Zohar’s View on Shemini Atzeret
Now I wish to expand somewhat on the view of this matter, and why — because in the holy Zohar there is no one place where the entire matter is concentrated. I myself made a collection at one time on the Zohar regarding Shemini Atzeret and Simchat Torah, and today the tzaddikim sent, Rav Fogel and his colleagues, who send every week from the Ramak, and they also sent the collection from the various places where the Zohar speaks about Shemini Atzeret. All those passages of Zohar that deal with Shemini Atzeret we find like a tail, like the end of other derashos, and generally these are derashos on Sukkos. Sometimes there are derashos that are in a general way about all of Rosh Hashanah, about all of the seventh month, about all of Tishrei.
There is also one derasha that is a continuation of a derasha on Pesach, which mentions Shemini Atzeret, for there is a certain connection and gezeirah shavah of ‘atzeret’. For what is ‘atzeret’? It is the atzeret of Pesach, meaning the seventh day of Pesach, and besides this there is the atzeret of Shavuos, which is also called ‘atzeret’. And there is a connection to the Torah, that both are like Simchat Torah: on Shavuos we rejoice in the Torah that the Holy One, blessed be He, gave us, and on Simchat Torah we rejoice in the Torah that we completed. We spoke last year whether these are two Torahs and what the difference is between them, but in any case there is a connection, and the derasha of the Zohar on Shemini Atzeret always revolves around this conversation.
Two Approaches: The Conclusion of Pesach and the Atzeret of Malchus
At the conclusion of a certain approach that the Zohar explains — let’s say, one approach that is mainly an approach of the seventh month, of the month of Tishrei — the Zohar has a fixed approach that always leads to its climax, to its purpose, to the completion of the matter, and that is Shemini Atzeret. And in another place there is also an approach of the first month, of the month of Nissan, and there too the matter concludes with ‘atzeret’, where there is also an approach of Shemini Atzeret.
In general, these two approaches are directed toward two aspects that exist in Shemini Atzeret. One aspect is from the perspective of it being like the conclusion of Pesach, where we say in it a kind of conclusion with all the moadim; for Nissan is the head of the regalim, and thus the end of the regalim, the tail of all the regalim, is Shemini Atzeret. And regarding this, Shemini Atzeret is called ‘Tiferet’. And so it says in the Zohar in Parshas Emor, that the food of Shemini Atzeret is Yaakov, meaning that all seven days are the seven sefiros that emerge from Binah, and sukkah is Binah — for sukkah is the aspect of ‘and seven days’, the mother with her seven children, ‘the mother of children rejoices’ (Psalms 113:9). And Shemini Atzeret is the aspect of Yaakov, which is the joy of Tiferet itself, rejoicing with his mate, with the Shechinah.
And this is the second point that is generally spoken of in the Zohar regarding the seventh month, regarding Shemini Atzeret, that it is the day of atzeret. ‘Atzeret’ has the connotation of malchus, as it says ‘this one shall rule over my people’ (I Samuel 9:17) — the king is like a ruler; and likewise ‘and there is no ruler’ (Deuteronomy 32:36), for ‘ruler’ or ‘treasure’, which is the same thing with the letter ayin, is a king. And Shemini Atzeret has the connotation of malchus, the day of malchus, the day of Knesses Yisrael.
Simchat Torah: The Great Feast of the Year
Now, almost all the derashos — and I already mentioned that there is a second point in them regarding the atzeret concerning the Simchas Torah in it — are all connected to each other. They are not separate things by themselves, one point, but always one continuation. Meaning that it’s impossible to begin hearing the Torah by a person coming to shul on Simchat Torah; for no one comes to shul on Simchat Torah, and this can be seen with one’s own eyes — no one starts from there.
And although indeed Simchat Torah is the great yom tov, the greatest joy of the entire year, as is known and as is the custom of Israel. Today this custom has weakened somewhat, and it needs to be strengthened with strength; but the custom of Israel throughout all generations was to get drunk twice a year, on Purim and on Simchat Torah, and in most places the custom on Simchat Torah was even more than on Purim. Simchat Torah was a time of feasting and joy, and there is a complete derasha on this in the Aruch LaNer, where he says that there are places where modern people, who didn’t like this, cancelled the drunkenness of Simchat Torah, and the Aruch LaNer proves against this with great sharpness, and the matter is brought in the Mishnah Berurah.
That is, the Mishnah Berurah speaks in the Shulchan Aruch, regarding the matter of birkas kohanim of the Torah reading of Simchat Torah, and it says there that the custom is that they don’t do birkas kohanim at Musaf, because the congregation is already drunk by then. And it’s clear that even every kohen — you won’t find one kohen who isn’t drunk, and a drunk person is not permitted to do birkas kohanim, and therefore the custom is to do birkas kohanim at Shacharis. And so is the custom in most Jewish communities that I know, that they do birkas kohanim at Shacharis of Simchat Torah, and why — because at Musaf they are already drunk.
And from the poskim there are those on one hand who say that certainly there is joy, great joy, but the intention is not to break all boundaries; and indeed there were many places where on Simchat Torah they didn’t hit so much. Everyone knows that at a time of joy, at a party, many times when people don’t behave properly it turns into a fight. I also saw in one person who described that in some city, in some distant town, among the Jews in the mountains of Russia somewhere, he said that there was a town there about which they said that at one time two hundred Jews lived there, but the beatings on Simchat Torah were so numerous, until one killed another, and only one hundred Jews remained in the city. I hope it wasn’t really so. They tended to hit, in the language of the Mishnah Berurah in the name of the earlier poskim, that ‘joy was turned to mourning’, and this should not be done.
But on the other hand, afterward modern people came, and it seems to me that most shuls that exist today are a bit like this — and one needs to stop from this — and they said: if so, we’ll make hakafos and that’s it, and they no longer do it properly, and they fulfilled their obligation in some way. The Mishnah Berurah brings in the name of the Kli Yakar that this is not the way, but rather one must fulfill the feast, in the language of ‘feasting and joy’ of Simchat Torah. The custom of Israel is from many generations, that one must drink and make a great feast, that Simchat Torah is the great party of the year. This is clear.
The Innovation: No One Comes to Simchat Torah
And on the other hand — and this is the innovation — to Simchat Torah no one comes. There are times when Jews come to shul, and this is a very interesting thing. The Chassidic sefarim speak about this, for the Chassidic sefarim believe that what Israel does is with intention. Everyone knows that there are times in the year when a Jew comes to shul: on such a day he comes. For example Kol Nidrei, Ne’ilah, Rosh Hashanah, and perhaps other times in the year. On the night of the Seder they don’t come to shul, but come home, for there a Jew can come, ‘a distant deed is close to him’. From a distant place Jews come, and this is a time when it’s possible to start, possible with teshuvah, possible that a Jew will start from there.
But Simchat Torah — from almost all I see, people travel to their Rebbe on Simchat Torah, but it’s understood that the avodah doesn’t begin then for anyone. To Simchat Torah no one comes to shul, a new Jew. New Jews don’t come on Simchat Torah. Simchat Torah is the second yom tov, and within the second yom tov, according to the true and original custom, in any case in chutz la’aretz — the second day within the second day is ‘V’zos HaBerachah’, Simchat Torah. The last days within the last days. Meaning that Simchat Torah is not something that one can arrive at; there is no one maamar that can be said. And this is the explanation of Shemini Atzeret and Simchat Torah: you are a Jew all year, and so you arrived at Klal Yisrael, you went down to the beis medrash and arrived; on Hoshana Rabbah, through this and through that, you arrived. Now you can make the siyum of the Torah.
Hoshana Rabbah: A Special ‘Late Yom Kippur’
There is a new pshat in this as to why the congregation exerts itself on Hoshana Rabbah. They make there a kind of state of Yamim Noraim, they wear the kittel, they cry out a bit ‘Hoshana’, and they say a bit of the nusach of Yamim Noraim, in their melody. And people say: what is this? This is a time of joy, and it’s not separated at all from the entire sefer of Hoshana Rabbah. It’s impossible! But it says that this is the day of judgment, the sealing of judgment. How can both be maintained?
And I have a new answer, and one of the answers — and it seems to me that this is in Midrash Tehillim, which is one of the early sources regarding Hoshana Rabbah — says thus: The Jews, the goal is that they should arrive at Shemini Atzeret, and it’s impossible to arrive at Shemini Atzeret. On Shemini Atzeret they dance with the Torah; this is not something one comes to, but rather it’s the end of something — from within something one arrives at it. And so most Jews already arrived already in Elul, at Selichos, like that midrash. The great ones of Israel, the important ones who already went out to greet the King, to greet the messenger, already from Elul they did teshuvah at Selichos; this is the good Jew.
Afterward there are other Jews who arrived on erev Rosh Hashanah. And there are Jews who came only on the holy day, on Yom Kippur, to shul. And for those who didn’t want to — after Yom Kippur comes Simchas Torah; and there are Jews who even then don’t come. So the Jews thought of a plan and said thus: On erev Shemini Atzeret we’ll make a special ‘late Yom Kippur’ for all those Jews who still have some measure left in Yom Kippur, or who didn’t arrive at Yom Kippur at all — for Yom Kippur is too severe. With lulav, with hoshanos, indeed there is some white kittel here, but it’s not that same level of Yom Kippur, and it’s impossible for everyone to convince himself. And then he does come to shul, comes on erev Shemini Atzeret, and cries his cry, and says ‘Hoshana for Your sake our God hoshana’. And now from this Simchas Torah is made, it makes itself. Simchas Torah makes itself.
And if one needs to say a derasha — why do we rejoice? One can say derashos even on Tishah B’Av; why do we cry? I don’t know, and even then I say a derasha that has no reason. But why do we rejoice? There is no logic in it. And so is the reality, everything is a derasha.
And so what? For each person his own aspect, his own point, what he struggled and toiled with on Rosh Hashanah, what he toiled with all year, what he learned in his Torah all year — from this his Simchas Torah is made, the siyum of the Torah, the end, which is different for each and every person.
The Midrash of the Pesikta: ‘You Have Increased the Nation, You Have Made it Honorable’
One point that many derashos speak about, many already in the midrash, and I wish to expand on it somewhat — namely the midrash, the Pesikta, upon which everything is built on this yom tov. The Pesikta of Shemini Atzeret opens with the verse ‘You have increased the nation, Hashem, You have increased the nation, You have made it honorable’ (Isaiah 26:15). The Holy One, blessed be He, added to the nation, He added something to it, ‘You have made it honorable’ — He honored it. And the midrash elaborates in various ways.
And the point that is at the head of all the ways is that the midrash understands that Shemini Atzeret is an addition. They already rejoiced seven days, everything is already there; they already brought lulav, they already offered seventy bulls, they already did — meaning they already did what one can describe as the greatest party that can be, the greatest joy that can be, the greatest celebration, everything that could possibly be they already did. And afterward, ‘and I will add to all Your praise’ (Psalms 71:14), the Torah came and said ‘on the eighth day it shall be an atzeret for you’ (Numbers 29:35), one more piece.
This is the essence: all those Torahs that are built on the basic dynamic, on the basic approach — why is Shemini Atzeret a thing in itself? Because Shemini Atzeret is that He added one more, ‘one more day’, He added one more thing. And what is the pshat? The midrash says, first of all — this is the first point — one needs to understand a simple thing: one needs to be a person of such a type, that when you are given one more time of joy, you know what you want to do with it, and you rejoice in a good thing.
The Story of the Gentile in Radin
The midrash elaborates: The Holy One, blessed be He, gave good things to Pharaoh — what did Pharaoh do? Did he say anything, or dance in hakafos? When the Holy One, blessed be He, gives a yom tov, and they say that today will be the great party of the year — by another person, and even by those Jews who are so many, it’s not that same level.
I told the story: In Radin, in the yeshiva, there was a gentile who worked there in maintenance, in the labors of the yeshiva. On erev Simchas Torah this was the custom, by the way, also in all the yeshivos — it too has weakened greatly until our days, and not so much remained until our days — that they distribute whiskey, complete hakafos, I don’t know if they actually get drunk, but they fulfill the custom of drinking at hakafos. And so was the custom in all of Lithuania and among the Chassidim, that the Rebbe Reb Elimelech wanted to cancel it from the side of abstinence, but in most places this was the custom.
And see — the gentile of Radin, of the yeshiva there, saw what they bought for Simchas Torah, kinds of boxes of food and drink like these. And when they came in the morning to Simchas Torah, the congregation came to shul, and the gentile was supposed to light, and behold the gentile is not there, ‘and the child is not’ (Genesis 37:30). He’s not there, and I had to light myself, I don’t know. After yom tov the gentile returned. They asked him: what happened? You work here, you simply left from your place of work? The gentile said that he doesn’t know: he saw on erev yom tov what they bought there, and he knows that by them, from that type of package, from that order from the liquor stores, people don’t come out alive from such a party. About half of the party comes out dead. He didn’t want to take a risk, and therefore he left.
And it’s understood that at the Jewish party not only did nothing happen to anyone, but on the contrary — they danced with the Torah, they made all the awakening that Jews make on Simchas Torah. It’s very difficult to grasp even the edges of the matters, and there are many levels in this. A Jew is of such a type, the midrash says, ‘You have increased the nation, You have made it honorable’ (Isaiah 26:15). When the Holy One, blessed be He, adds — it depends on which nation. To a nation, to one who doesn’t understand. And the intention is not specifically to a gentile, but rather to one who doesn’t understand, for this is the essence — one who doesn’t understand what is done at such a joy.
And therefore there are those whose entire joy is strange to certain people, who don’t know what to do on such a day when they get drunk all day; they don’t know what to do. ‘You have increased the nation, You have made it honorable’. And what does a Jew do? In Volozhin the custom was — what do they do on Simchas Torah? They fall prostrate. I don’t know why not; let it be the best day, let me have no more memory. As one can see by us on Purim: this is what a Jew does on Purim in the afternoon, he begins to say Yom Kippur. Indeed I questioned this at a farbrengen the night before, but this shows that one needs to be the type of person who knows what to do with one more day. This is the essence: one more day, one more day, not because something is needed, but one more day. This comes from the power of this. This is the basic dynamic of Shemini Atzeret.
One Thing of the Zohar in Three Ways
Now, clothed upon this dynamic, upon this foundation, upon this skeleton, there are several derashos in the midrashim, and several ways in the Zohar. The Zohar generally takes one thing from among them — in almost all places the Zohar takes this one thing, and I am saying this one thing in three ways. And in truth it would be proper to speak in more ways, but it seems to me that I have already given somewhat expanded matters.
The one thing that the Zohar brings is the midrash that Rashi brings. Rashi brings it in his version, and the congregation knows it in Rashi’s version: that it is a parable of a king who invited all kinds of guests, and he already finished with his guests, the Holy One, blessed be He, or the king, or the host in the parable, said to his children: make me a small party, ‘and let us rejoice, I and you’, ‘your departure is difficult for me’ (Rashi on Numbers 29:36) — we’re still not going, we still need to rejoice a bit. This is the simple pshat that Rashi brings.
And the Zohar understood the language. So is the midrash — it is one midrash, and there are seven, eight, ten midrashim on the same idea, but not on exactly the same idea, but rather on the same dynamic in other Torahs. But the Zohar took this thing very much. This is the Yiddish translation, the simple pshat of the Zohar in this.
The Seventy Bulls Corresponding to the Seventy Nations
And one needs to understand both sides of the matter, the matter is not so simple. I think that the Zohar emphasizes only one side, but one needs to understand. Israel offers seventy bulls. On Sukkos where we don’t offer seventy bulls, I received from a great tzaddik that one needs to have this intention in the wavings, that there needs to be the aspect of decreasing and going. And therefore one who knows that the first day when one waves lulav is very joyful, and afterward it decreases and goes — and people think: “if I were a proper Jew, everything would be equal” — what is this? Even in the Beis HaMikdash it was so: on the first day they offered thirteen bulls, and already they stand at seven. It doesn’t remain the same, and it cannot remain, for this is the order.
And what is the pshat in this? The Gemara says a wonderful thing. Indeed it bothers a person: how is it possible that his awakening in the wavings goes down a bit each day? They say to him: come here, you need to understand this awakening — for whom do they offer seventy bulls? Not corresponding to Israel, but corresponding to the seventy nations. And what does it mean corresponding to the seventy nations? On this the midrash says, ‘in return for my love they oppose me, but I am prayer’ (Psalms 109:4). We love the nations, we pray for them.
A person — and we already spoke about this on Rosh Hashanah — is part of the entire world, and all seventy nations are placed within a person. The Zohar, and the Tikkunei Zohar, and the Shaar HaOros explain that the leaves of the lulav — the lulav has a spine, the spinal column, which is the central soul, but what it has in leaves, and it has other things that are not taken with the lulav, leaves and fruits — this indicates the seventy nations. The branches of the lulav indicate all seventy nations, all the angels, all the princes. And a Jew needs to take responsibility for all of them.
What does a Jew do when he is in a good state? He goes to his Beis HaMikdash, goes on Sukkos to the beis medrash, prays for all seventy nations, that they should all have a good year. And the nations, for some reason — a bit we owe them, a bit they owe us — don’t get along with this. They are not pleased, there is no such thing, they are angry. ‘In return for my love they oppose me’, so says the midrash. And therefore the Holy One, blessed be He, says, ‘and on the eighth day it shall be an atzeret for you’. ‘For you’ — an atzeret shall be for you. On the eighth day you will not bring bulls, thousands of bulls, but rather there remains ‘one bull, one ram’ (Numbers 29:36) corresponding to you.
Second Version: You Forgot to Pray for Yourself
But there are more versions. Another version of the midrash is that Israel says, or the Holy One, blessed be He, says to Israel: “You already prayed for everyone, and you forgot to pray for yourself.” There is such an aspect, and there also needs to be such a perspective. A person comes to a great state, and prays for everything, and in the end one needs to remind him: “Ahh, put to your heart also yourself, also your children”, because he is in the greatness of the mind and is no longer thinking about himself. And this is ‘an atzeret shall be for you’.
The Reality of Israel in Exile
The Zohar emphasized very much in most of the derashos this point, which is everything surrounding it. The simple pshat is that the Zohar understood — and certainly this is the state of Israel in exile, and there is no need to apologize for this. We want — and there is always the conversation, how much one needs to speak and prove to the nations, and to say that the chosenness, ‘You have chosen us from all the nations’, is an investigation that needs to be taken seriously. And one doesn’t need to be ashamed, and one doesn’t need to justify that the reality of Israel as ‘a scattered sheep’ (Jeremiah 50:17) among the seventy nations, which has already been for a long time, and is still so in various ways — this is the reality.
And Israel feel automatically, and so they explain in the midrashim, and the Zohar explains almost everything: As if on Rosh Hashanah there is a din Torah, ‘to do justice with His people’ (I Kings 8:59). And what is the din Torah? There are Israel and there are the nations; who will win? Will Israel win the war this year, or will the nations win. This is the pshat. ‘Victory in battle’ — all this, as if they emerge meritorious in judgment, what is revealed, they win in judgment, that Israel should win this year.
And with all this they offer — and the Zohar has various approaches to understand why, if so, they offer seventy bulls for the seventy nations. But the essence I already said, and there are more matters in this, like the goat to Azazel, on the contrary — that they should have abundance, as it says in the midrash, that the nations should play ball all day, for as long as he plays ball he doesn’t quarrel with Jews. He has nothing to do, problems begin. And this is one thing, that it’s always better this way.
People think that one needs to pray that the nations shouldn’t have money. But when the nations are wealthy, when it’s good for them — it’s better for everyone, and it’s better when we dwell in America, and one needs to pray for this; for when there is a recession in America, and when there is less money, when they lose a war, in everything — Israel are always the victim. This is the reality.
And so, one of the reasons — and perhaps this is already a selfish reason, not as great a level as we said before — but by a Jew this is not the way to pray that it should be good for Israel and bad for the nations. When it’s bad for the nations, it’s also bad for Israel, because they are part of the same world. And on the contrary, it’s worse for Israel when it’s bad for the nations, because they take it out on us. One needs to pray for this.
And after the whole thing — that we pray for them from these reasons and from additional reasons — they say: fine, but there still remains ‘when shall I also make for my own house’ (Genesis 30:30), as Yaakov Avinu said, he takes a bit also for himself. This is the secret of Shemini Atzeret, ‘on the eighth day an atzeret shall be for you’, and then this is like the completion of the victory. As the Zohar speaks about the joy, that it is a time of joy. ‘Time of joy’ means altogether an elevated time, and this is the point — an elevated time in which we rejoice, rejoice, give abundance to the entire world. But one needs to also rejoice with the Holy One, blessed be He, Israel themselves. This is Israel for us. We already took responsibility for everything surrounding us. This is the simple pshat of the Zohar, one pshat, the simplest, the one thing.
The Deep Levels in the Chassidic Sefarim
And it’s understood that the Chassidic sefarim, which always elevate something deeper in the same matter, reveal in it two more levels. And I will say the two levels — and this will be my shiur for today — two more levels in the point, in the point of the seventy nations and one nation, in the seventy bulls and the one bull. There are in this two more hints, two more explanations that are in the Chassidic sefarim, both of them deeper structures of the same thing itself.
First Level: Turn from Evil and Do Good
The first thing, and I’ll say it in the practical way — and I don’t remember where the thing is written, I think this way myself that this is how it fits, but I don’t have a clear source to tell the congregation where to look into the approach — the first pshat according to Chassidus is that there are many avodahs. We spoke a bit on erev Rosh Hashanah, that there is ‘turn from evil and do good’. ‘Turn from evil’ is that we push away the kelippos, ‘do good’ is that we draw down the light of holiness, the light of good. And as a person begins, so is the order, that ‘turn from evil’ is said before ‘and do good’ (Psalms 34:15). And it’s not specifically because this is the order, but rather that this is better, and this is the reality.
When people begin, there is an order. There is the king, ‘an old and foolish king’ (Ecclesiastes 4:13) of the yetzer hara, and a person is ‘a wild donkey of a man is born’ (Job 11:12), and generally they begin with many kelippos. A person begins to know himself, and grasps how many yetzer haras, how many foolishnesses are placed in his head, and tries to shake himself from them. And this is a very large part of the avodah, and this is the avodah of tekias shofar that we spoke about a bit on erev Rosh Hashanah — one avodah, ‘to confuse the Satan’. We fight, we shout at him, we anger the yetzer hara, we learn Torah, we draw him to the beis medrash, in all kinds of ways. But we fight, we deal with the evil, with the negativity, with the gevuros in the world. And so it is at the beginning of the avodah, and this is a very large part of the avodah.
And the meaning of this according to pnimiyus is that we fight with the seventy nations. The seventy nations are seventy types of yetzer hara. These are not the seventy nations of now that are spoken about in the politics of the world, but in pnimiyus — and certainly the thing has a connection, that each one has his own yetzer hara — in pnimiyus there are seventy types of yetzer hara, which we hope will go and become smaller and go and become smaller. And how do the yetzer haras go and become small and small? At first we fight with them directly: we blow shofar at them, we fast and subjugate the body, we subjugate the body on Yom Kippur, and the yetzer hara goes down a bit. But Sukkos — this is the true way of bringing down the yetzer hara — is to offer oneself and to rejoice. And the end of this thing is Shemini Atzeret.
Meaning that instead of going and speaking how bad the thing is, this kelipah and another kelipah, this madness and another madness — we speak how good the thing is, and how good it is for us, and even in the kelippos that we spoke about. Instead of saying how many bad things there are on the internet, one needs to say how good the internet itself is, and how the Holy One, blessed be He, made it possible to learn so much Torah, and artificial intelligence, and in all the ways that there are
and artificial intelligence, and in all the ways that there are more, the technology, and the cars, and the buses, and the airplanes, and the rockets. All this improves life so much, ‘on a good day be in good’ (Ecclesiastes 7:14), how good the thing is.
And the more a person rejoices in this, the evil falls — the Rashba, that the nature of evil is sadness, ‘in all sadness there will be profit’ (Proverbs 14:23), for evil is sadness, ‘their idols are silver and gold’ (Psalms 115:4), their sadness; the reality of evil is a reality of sadness, and the reality of evil is the opposite, ingratitude, the opposite of recognizing the good. And when we rejoice, we rejoice in the gift of Hashem, ‘each man according to the gift of his hand, according to the blessing of Hashem your God which He gave you’ (Deuteronomy 16:17), we rejoice in the blessing of Hashem. The blessing of Hashem is the internet, and the technology, and the money, and the children, everything that a person has — this is the blessing of Hashem.
This is the first thing. And one who has inner comprehension, one who knows a bit something and has understanding, how much more so that he rejoices in this. And the more we rejoice, the thing goes down, and this is the conclusion. Meaning that at first we go directly — in the ten days of teshuvah we deal directly with the gevuros, and afterward, as you grasp a thing, we deal with it by increasing the joy each day, and the more we increase the joy, the kelipah goes down a bit.
Second Level: Good Because It’s Good
Until we arrive at Shemini Atzeret, which is the true and complete way of avodah. Indeed Sukkos is already the way of avodah in truth, but the completion of the matter is the other way of avodah, in which a person says — now, when he prays on Shemini Atzeret, when he dances with the Torah on Shemini Atzeret, when he eats a meal on Shemini Atzeret, when he converses with his friends, when he takes responsibility for his children on Shemini Atzeret, every mitzvah that he does — he doesn’t do it because thereby he will go from a kelipah, because he will go from some crookedness, some ‘to straighten the crookedness in the heart’. He does it simply because it’s good.
This is a joy of such a type that is very difficult to explain, because in order to explain an action one always needs opposition. Everyone knows that an action comes with conflict — there was a bad thing, and now it’s good. Not so: this is not good because it was once bad, but rather this is good because it is good. What is good because it is good — this is the meaning of ‘the unification of the Holy One, blessed be He, and His Shechinah’. Generally the unification that we make is like an exit from exile, the Shechinah exits from exile — good because it was once bad. This is Pesach, and also a bit the first days of Sukkos. But Shemini Atzeret means that it’s good because it is good. The midrash says, ‘on a good day be in good’ (Ecclesiastes 7:14) — when it’s good, it is good. One doesn’t need to add anything to this. This is the second aspect.
Third Level: Within the Good Part — Removing the Garments
The third aspect, even deeper — and this is written in the Bnei Yissaschar at length, and in other Chassidic sefarim, but the Bnei Yissaschar is the one who elaborates most in this way — is an even deeper aspect. We are already speaking within the good part, we are not speaking at all from the evil, but rather we are speaking within the good part: that everything we comprehend, everything in which we do rejoice — we rejoice in Torah, we rejoice in the Shechinah, we rejoice in mitzvos, we rejoice in our comprehensions, we rejoice in our physical abundance — all this is only like parables, we are only grasping garments.
And the parable of the Bnei Yissaschar is like ‘one small meal’, like the parable of a bride: that before the chuppah, around the chuppah, when the friends, the bridesmaids, dress her in beautiful clothes with jewelry, and make a whole situation, and dance around her, and all kinds of external things bring the joy. But at the time of yichud, at the time of the point of yichud, that ‘everyone knows why the bride enters the chuppah’ (Kesubos 8b), at the time of yichud she removes, no friend enters, no person enters, no one comes to dance there, she removes even the clothes, she removes even the jewelry, nothing remains, but rather ‘let us rejoice, I and you’.
And the nimshal of this — and one needs to detail it in our actual avodah, and one needs to think about this, and there are pesukim that say this — the nimshal of this is that one doesn’t need explanations, simple pshat. When one says, “Why are you so happy at the wedding?” he says a Chassidic thing, “This is a garment, this is beautiful jewelry.” ‘The adornments of the bride’, ‘the breaking of the tablets are the adornments of the bride’, when the twenty-four books are the adornments of the bride — the thing is beautiful. But the thing itself is the thing that the adornments are for it, the thing that the explanations are for it, the thing that all that awakening is for it. This is not awakening, this is not joy, this is not Torah, these are not kavanos — this is simple. It’s called naked, it’s called pure, it is stripped. This is the deep pshat in the Chassidic sefarim on the eighth day of atzeret.
📝 Full Transcript
Shemini Atzeret and Simchat Torah in the Holy Zohar: The Secret of the Seventy Bulls and the One Bull
Introduction: The Order of the Shiur
Rabbosai, a gutn. Today is erev Shemini Atzeret, Hoshana Rabbah afternoon. It’s a busy time for everyone, and one of the things I’m busy with now is learning the shiur. There’s a fixed order every erev Shabbos, and although today is also erev Yom Tov, the main order of our shiur is erev Shabbos. A Yom Tov like Sukkos always has two erev Shabboses somewhere. Let us now learn our order in the holy Zohar, the order of mitzvos, the order of moadim, in honor of today.
What I want to speak about is approximately two or three approaches that stand in the Zohar, or that are built upon the Zohar, to understand the sugya. There are chiddushim, specific points in Hoshana Rabbah that are not Shemini Atzeret and Simchat Torah, but in general it’s all one topic — the second days, the final days of the chag. There is the final day of the chag, we make two kedushas hayom, there are two days. And Hoshana Rabbah is also the last day of the first set of Yom Tov, the seventh day, the day of the aravah. All these things are connected.
The Zohar’s View on Shemini Atzeret
Where Does the Zohar Speak of Shemini Atzeret
I want to expand a bit on the view about this. In the holy Zohar there isn’t any one place that speaks specifically of Shemini Atzeret. I myself once made a collection on the Zohar on Shemini Atzeret and Simchat Torah, and the tzaddikim, Rav Fogel and his chevra, send out every week the Ramak and also a collection from various places where the Zohar speaks of Shemini Atzeret. All these pieces of Zohar that speak about Shemini Atzeret are like the tail, the end of the Zohar that speaks of other derashos — usually derashos of Sukkos, sometimes derashos that are generally about all of Rosh Hashanah, about all of the seventh month, all of Tishrei.
The Connection of Atzeret to Torah
There’s even a derash that is a continuation of the derash on Pesach, which mentions Shemini Atzeret. There’s a gezeirah shavah of atzeret. What does atzeret mean? There’s atzeret of Pesach — the seventh day of Pesach — and there’s atzeret Shavuos, which is also called atzeret. There’s a connection to Torah, because both are like Simchat Torah: on Shavuos we rejoice with the Torah that the Ribbono Shel Olam gave, and on Simchat Torah we rejoice with the Torah that we have completed. The Zohar on Shemini Atzeret is always around this discussion.
The Two Approaches: Completion of Pesach and Atzeret of Malchus
The Zohar has a certain approach to the seventh month, to Tishrei, and it always brings out that the peak, the purpose, the completion of it is Shemini Atzeret. In another place there’s an approach to the first month, to Nissan, which also ends with an atzeret.
The two approaches correspond to two aspects in Shemini Atzeret. On one hand, Shemini Atzeret is the completion of Pesach — we make a siyum with all the moadim. Nissan is the head of the regalim, so it comes out that the end of the regalim, the tail of all the regalim, is Shemini Atzeret, which is called Tiferes. So it says in Zohar Parshas Emor, that the guest of Shemini Atzeret is Yaakov: all seven days are the seven sefiros that come out from Binah, and the sukkah is the Binah — veyashavta shivas yamim with the mother who has seven children, eim habanim semeicha (Tehillim 113:9). Shemini Atzeret is Yaakov, the joy of Tiferes itself, which rejoices with its mate, with the Shechinah.
The second point that is usually spoken of in the Zohar regarding Shemini Atzeret is the day of atzeret. Atzeret is the language of malchus — zeh ya’atzor be’ami (Shmuel I 9:17), the king is an otzar; ve’efes atzur (Devarim 32:36), an atzur or an otzar is a king. Shemini Atzeret is the day of malchus, the day of Knesses Yisrael.
Simchat Torah: The Greatest Party of the Year
The Custom of Mishteh and Simchah
All these derashos are connected; none of them is a thing unto itself, it’s always a continuation. One cannot begin Simchat Torah in a vacuum. No one starts at Simchat Torah.
Although Simchat Torah is the greatest Yom Tov, the greatest simchah of the entire year, today the custom has become somewhat weaker, and we must strengthen it greatly. The custom of Yisrael throughout all generations was to get drunk twice a year, Purim and Simchat Torah, and in most places Simchat Torah was more than Purim. Simchat Torah was a time of mishteh and simchah. There’s an entire derasha in Aruch LaNer that there are places of modern people who abolished the drunkenness of Simchat Torah, and the Aruch LaNer attacks this very strongly, and it’s brought in Mishnah Berurah.
The Mishnah Berurah speaks in Shulchan Aruch, in the Torah reading of Simchat Torah, that the custom is that they don’t duchen at Musaf because the people are already long drunk. You won’t find a single Kohen who isn’t drunk, and a drunk person cannot duchen, so the custom is that they duchen at Shacharis. This is the custom in most Jewish communities.
On one hand, the poskim say that this doesn’t mean one should tear down the boundaries — in many places they didn’t hit each other much. When one doesn’t conduct oneself as one should, a simchah becomes a fight. I saw a writer describe that in some distant town in Russia two hundred Jews once lived, but they hit each other so much on Simchat Torah that only one hundred Jews remained. I hope it wasn’t really like that. As the Mishnah Berurah brings from earlier poskim, that a simchah nehepcha le’tugah — this one should not do.
On the other hand, the Mishnah Berurah brings in the name of the Kli Yakar that one must maintain the mishteh, as it says the language of mishteh and simchah of Simchat Torah. It’s a custom of Yisrael from many generations; one must get drunk, one must make a great party. Simchat Torah is the greatest party of the year.
The Chiddush: No One Comes to Simchat Torah
On the other hand, this is the chiddush: no one comes to Simchat Torah. There are times when Jews come to shul, and the Chassidic sefarim believe that what Jews do is directed. There are times in the year when a Jew does come to shul — Kol Nidrei, Neilah, Rosh Hashanah. On Leil HaSeder one comes home — ma’aseh rechokah karov lei — from a distant place Jews come, and this is a time when one can begin with teshuvah.
But no one comes to shul for Simchat Torah. Fresh Jews don’t come to Simchat Torah. Simchat Torah is the second day of Yom Tov, and the original custom, at least in chutz la’aretz, is that the second day is V’Zos HaBerachah Simchat Torah — the second day within the second days. That is, Simchat Torah is not something one can arrive at; there’s no one statement that can be said. It’s the end of something. If you’re a Jew all year, you’ve come to the beis medrash, you’ve arrived by Hoshana Rabbah — now you can make a siyum haTorah.
Hoshana Rabbah: A Special Late Yom Kippur
The Day of Judgment in a Time of Joy
Here we make a bit of a situation of Yamim Noraim: we put on the kittel, we cry out a bit hoshana, and we say a bit of Yamim Noraim, the same nusach. And people ask, this is the time of simchah, how does judgment come? But it says that it’s a day of judgment, it’s the sealing of judgment. How can both exist?
The Answer from Midrash Tehillim
I have one of the answers, and I think it says so in Midrash Tehillim, which is one of the earlier sources on this matter of Hoshana Rabbah: the goal is that Jews should arrive at Shemini Atzeret, when we dance with the Torah. One cannot arrive at Shemini Atzeret just like that — one comes there from something.
Most Jews have already come through a thousand selichos. The gedolei Yisrael, the distinguished ones who already went out to greet the King from a thousand selichos, have already done teshuvah. That Jew is good. Then there are other Jews who only came to shul on Yom Kippur. So the Jews thought of an idea: erev Shemini Atzeret we’ll make a special late Yom Kippur for all those Jews who still owe a lesson to Yom Kippur, or didn’t come to Yom Kippur at all. Yom Kippur is too serious; with a lulav, with a hoshana, with a white kittel, it’s not the same level, and then he does come to shul. He cries out and says hoshana lema’ancha Elokeinu hoshana. From this comes a Simchat Torah — it becomes by itself.
The Individual Point of Each Person
If one must give a derasha, why does one rejoice? The derashos can be said on Tishah B’Av. But the reality is that everything is derasha, and each person has his own aspect, his own point: what did he cook up on Rosh Hashanah, what did he cook up all year, what Torah did he learn. From this comes his Simchat Torah; the siyum haTorah is different for each person.
The Midrash Pesikta: Yosafta LaGoy Nichbadta
Shemini Atzeret Is Addition
The Pesikta on Shemini Atzeret, upon which everything on Yom Tov is built, begins with the verse yosafta lagoy Hashem yosafta lagoy nichbadta (Yeshayahu 26:15) — the Ribbono Shel Olam added for a nation, “nichbadta,” He received honor.
The main point in all these ways is that the Midrash understands that Shemini Atzeret is addition. We’ve already rejoiced seven days, we’ve already brought lulav, we’ve already brought seventy bulls — the greatest party and greatest celebration that can possibly be. Afterwards — ve’hosafti al kol tehilasecha (Tehillim 71:14) — the Torah came and said bayom hashemini atzeres tihyeh lachem (Bamidbar 29:35), another piece, od yom echad.
What’s the meaning? Says the Midrash, one must understand a simple thing: one must be such a kind of person that when you’re given another time of simchah, you know what you want to do with a good thing.
The Story of the Non-Jew in Radin
The Ribbono Shel Olam gives good things even to Pharaoh — but when the Ribbono Shel Olam gives a Yom Tov, the greatest party of the year, to some other person, even the Jews who do celebrate, it’s not the same level.
In Radin, in the yeshiva, there was a non-Jew who worked there in maintenance. Erev Simchat Torah the custom was — also in all yeshivos, although until now it has become much weaker — they distribute vodka, a whole hakafos, they fulfill the custom of drinking at the hakafos. So it was in Lithuania; among the Chassidim the Rebbe Elimelech abolished it for piety, but the custom in most places was like this.
The non-Jew of Radin saw what was purchased for Simchat Torah — such boxes of liquor. Simchat Torah morning, when the people came to shul, the non-Jew wasn’t there — vehayeled einenu (Bereishis 37:30). Motzaei Yom Tov he comes back, they ask him: what happened? He doesn’t know what to answer. He saw what was purchased, and he knows that by them, from such an order from the liquor store, one doesn’t come out alive from such a party — some come out dead. He didn’t want to take any risk, so he left.
At the Jewish party not only did nothing happen to anyone, but on the contrary — they danced with the Torah, they made all the awakenings that Jews have on Simchat Torah. Yosafta lagoy nichbadta (Yeshayahu 26:15): when the Ribbono Shel Olam adds, it applies to which nation — to one who doesn’t understand what to do with such a simchah. For such people a simchah is like a terror, because he doesn’t know what to do with such a day when one gets drunk all day.
What does a Jew do? In Volozhin the custom was on Simchat Torah that they fall on their faces — it should be the best day and one should no longer remember. As we see by us Purim afternoon, when a Jew goes to say Yom Kippur (but I attacked this in a farbrengen). It only shows that one must be a kind of person who knows what to do with another day. That’s the thing — another day, not because one needs something. This is the basic dynamic of Shemini Atzeret.
The Zohar’s One Thing in Three Ways
The Parable of the King
On this skeleton, on this foundation, there are many derashos in the Midrashim and many ways in the Zohar. The Zohar usually takes one thing, and I will say the one thing in three ways.
The one thing that the Zohar brings is the Midrash that Rashi brings, that it’s a parable to the king who invited all kinds of guests. When he finished with his guests, he said to his children: make me some small party, venismecha ani ve’atah, kashah alai peridaschem (Rashi Bamidbar 29:36) — we’re not leaving yet, we need to rejoice a bit more. The Zohar took this thing very much; this is the simple meaning of the Zohar.
The Seventy Bulls Corresponding to Seventy Nations
One must understand both sides of this. The Jews bring seventy bulls. Today when we don’t bring seventy bulls, I received from a great tzaddik that one must have intention at the ne’anuim, one must be decreasing: the first day when one shakes lulav is very joyful, later it decreases. People think, “if I were an honest Jew, it would be the same.” But in the Beis HaMikdash it was also so — the first day they brought thirteen bulls, and we’re already at seven. It can’t remain the same; this is the order.
What’s the meaning? For whom does one bring seventy bulls? Not for Yisrael, but for the seventy nations. On this the Midrash says, tachas ahavasi yistenuni va’ani tefillah (Tehillim 109:4) — we love the nations, we pray for them. A person is a part of the entire world; all seventy nations lie within a person. The Tikkunei Zohar and the Sha’ar HaOros explain that the lulav has a spine, the spinal column, this is the central soul, and the leaves point to the seventy nations, all the angels, all the princes. A Jew must take care of all of them: he goes to the beis medrash on Sukkos, he prays for all seventy nations that they should have a good year.
The nations, for whatever reason, don’t understand this; they’re angry — tachas ahavasi yistenuni. About this the Ribbono Shel Olam says, uvayom hashemini atzeres tihyeh lachem — on the eighth day you won’t bring thousands of bulls, it remains par echad ayil echad (Bamidbar 29:36) for you.
A Second Version: You Forgot to Pray for Yourself
Another version of the Midrash is that the Ribbono Shel Olam says to the Jews: “You’ve already prayed for everyone, you forgot to pray for yourself.” There’s such an aspect — a person comes to a great situation, he prays for everything, and in the end one must remind him, “keep in mind also yourself, also your children,” because he’s in a greatness of mind and he no longer thinks of himself. And this is atzeres tihyeh lachem.
The Reality of Jews in Exile
The Reality of the Scattered Sheep
The Zohar very strongly emphasized this point. The simple meaning is that this is the situation of Jews in exile, and one need not apologize for this. The choice, atah vechartanu mikol ha’amim, is always a question that must be taken seriously, and one need not be ashamed of the fact that the reality of the seh fezurah (Yirmiyahu 50:17) among seventy nations has been so for a long time.
On Rosh Hashanah there’s a din Torah, la’asos mishpat imo (Melachim I 8:59): there are the Jews and the nations — who should win the war this year? The one who is victorious in judgment is that the Jews should win the year.
Why Do We Pray for the Nations
Nevertheless, we bring seventy bulls for the seventy nations. There are other matters in this, like the se’ir la’Azazel — on the contrary, they should have abundance. As it says in the Midrash, let the nations play ball all day; as long as he plays ball he doesn’t fight with any Jews. When he has nothing to do, problems begin.
People think one must pray that the nations shouldn’t have any money. On the contrary: when the nations are rich, when things go well for them, it’s better for everyone. When in America there’s a recession, there’s less money, a war is lost — the Jews are still always the victim. It goes worse for the Jews when it goes badly for the nations, because they take it out on us. For a Jew there’s no way to pray that the nations should go badly.
After the whole thing, after praying for them, one says however: masai e’eseh gam anochi leveisi (Bereishis 30:30), Yaakov Avinu said, he takes a bit for himself too. This is the secret of Shemini Atzeret, bayom hashemini atzeres tihyeh lachem, and then it’s like the final victory. It’s a time of simchah — an elevated time, we give to the entire world, but one must also rejoice with the Ribbono Shel Olam, the Jews themselves. This is the simple meaning of the Zohar, the one thing, most simply.
The Deeper Levels in Chassidic Sefarim
The Chassidic works always bring out a deeper dimension in the same matter. In the point of the seventy nations and the unique nation, of the seventy bulls with the one bull, there are two more explanations, deeper structures of the same thing.
First Level: Sur Mera V’aseh Tov (Turn from Evil and Do Good)
The first thing — I’ll say it in a practical way, although I don’t have a clear source. There are many types of service: there is sur mera v’aseh tov (turn from evil and do good). Sur mera (turning from evil) is repelling the kelipot (forces of impurity), aseh tov (doing good) is drawing down the ohr hakedusha (light of holiness). And this is the order — sur mera comes before v’aseh tov (Psalms 34:15). It’s not necessarily because it’s better that way, but that’s the reality.
When people begin, there is the yetzer hara’s (evil inclination’s) melech zaken u’chesil (old and foolish king) (Ecclesiastes 4:13); a person is an ir pera adam yivaled (wild donkey of a man is born) (Job 11:12), and usually one begins with many kelipot. A person begins to know himself, he grasps how much yetzer hara and foolishness lies in his head, and he tries to rid himself of it. This is the service of tekiat shofar (blowing the shofar), levalbel et hasatan (to confuse the Satan): one battles with the evil, with the gevurot (harsh judgments) that exist in the world, and this is a great part of the service at the beginning of the service.
According to the inner dimension, this means that one battles with the seventy nations — the seventy types of yetzer hara. In the inner dimension there are seventy types of yetzer hara, and one hopes that they become smaller and smaller. At first one battles with them directly: one blows shofar at them, one fasts lechani’a et haguf (to subdue the body) on Yom Kippur, the yetzer hara goes down a bit. But the true way of diminishing the yetzer hara is Sukkot — to bring sacrifices and be joyful. And the culmination of this is Shemini Atzeret.
That is, instead of talking about how bad it is, this kelipah and that kelipah, one talks about how good it is, and how well things are going for us. Instead of saying how bad things there are on the internet, one must say how good the internet itself is, and how the Almighty made it so that one can learn so much Torah, and AI, and technology, and cars, and buses, and planes, and rockets. It makes life so good — beyom tovah heyeh betov (on a good day, be in good spirits) (Ecclesiastes 7:14).
The more one rejoices in this, the more the kelipah falls away. The nature of evil is atzavut (sadness) — bechol etzev yiheyeh motar (in all sadness there is profit) (Proverbs 14:23), atzabeihem kesef vezahav (their idols are silver and gold) (Psalms 115:4) — the existence of evil is an existence of sadness, an ingratitude, a reversal of hakarat hatov (recognizing the good). And when one rejoices with the gift of Hashem, ish kematnat yado kevirkat Hashem Elokecha asher natan lach (each man according to the gift of his hand, according to the blessing of Hashem your God which He gave you) (Deuteronomy 16:17), one rejoices with the blessing of Hashem — the internet, the technology, the money, the children, everything one has is the blessing of Hashem. First one goes directly in the Aseret Yemei Teshuvah (Ten Days of Repentance) with the gevurot, and afterwards one deals with it through the fact that each day one increases the simcha (joy), and the more one increases the simcha, the more the kelipah descends.
Second Level: It’s Good Because It’s Good
Until one arrives at Shemini Atzeret, this is the other way of service: when he davens (prays) on Shemini Atzeret, when he dances with the Torah, when he eats the meal, when he takes care of his children — whatever mitzvah he does, he doesn’t do it because he will get away from a kelipah or from some crookedness, leyasher ha’akamumiyot shebalev (to straighten the crookedness in the heart). He does it plainly because it’s good.
This is a kind of simcha that is very difficult to explain, because to explain an action one always needs an opposition, a conflict: something was bad, and now it’s good. No — it’s not good because it was once bad, it’s good because it’s good. That which is good because it’s good, that is the meaning of yichud Kudsha Brich Hu u’Shechintei (the unification of the Holy One, Blessed be He, and His Shechinah). Usually the yichud that we make is like a yetziat min hagalut (exodus from exile) — the Shechinah goes out from exile, it’s good because it was once bad. This is Pesach, and even the first days of Sukkot a bit. Shemini Atzeret means that it’s good because it’s good — beyom tovah heyeh betov (on a good day, be in good spirits) (Ecclesiastes 7:14). One doesn’t need to add anything.
Third Level: Within the Good Portion — One Removes the Garments
The third aspect, even deeper, is stated at length in Bnei Yissaschar. He doesn’t speak at all about the evil, but rather within the good portion: that everything we comprehend, everything we rejoice with — with the Torah, with the Shechinah, with the mitzvot, with our comprehensions, with our material abundance — is all only accessories, we are only holding garments.
The Bnei Yissaschar’s parable is like a bride: before the chuppah (wedding canopy), all around, the bridesmaids dress her in beautiful garments with jewelry, one creates a whole situation, one dances around — all kinds of external things that bring out the simcha. But at the moment of the point of yichud (union), when hakol yod’im kalah lamah nichnesat lechuppah (everyone knows why a bride enters the chuppah) (Ketubot 8b), she removes the garments and the jewelry, no friend comes in, no one comes in there to dance, nothing remains except nismach ani v’atah (we will rejoice, I and you).
The application needs no explanations, simply the plain meaning. When someone asks, “Why are you so happy about the wedding?”, he says a Chassidic teaching, “It’s a garment, it’s a beautiful ornament.” Kishutei hakalah (the bride’s ornaments) — shevirat haluchot kishutei kalah (the breaking of the tablets is the bride’s ornaments), when the twenty-four books are kishutei kalah, it’s beautiful. But the thing itself, the thing that the ornaments are about, the thing that the explanations and all the inspirations are about — that is not an inspiration, not a simcha, not Torah, not kavanot (intentions), it’s plain. It’s called naked, it’s called pure, it’s stripped bare. This is the deeper meaning of Chassidic works on Yom Shemini Atzeret.
🎓 שמחת תורה 3 שיעורים ›
ערב שמיני עצרת תשפ"ה
***
להקדשת שיעור -
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
ערב שמיני עצרת תשפ"ה
***
להקדשת שיעור -
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
🎓 הושענה רבה 2 שיעורים ›
🎓 5 Minute Tanach 5 שיעורים ›
🎓 שיעורים על פרשת השבוע (תשפ"א–תשפ"ד) 6 שיעורים ›
🎓 שיעורי זוהר שבועיים (תשע"ח–תשפ"ה) 11 שיעורים ›
לימוד הזוהר לדעת הדברים בשורשם ולא כעמי הארצים
- המתנות בזכות משה אהרן ומרים כלומר יש להם עבודה פנימית שעל ידי זה שורה
- חזרת כל שלשת המתנות בזכות משה שהוא הדעת הפנימית לתפארת הכולל חסד אהרן וגבורה מרים
- מי שיש לו דעת יכול להחזיר כל מיני בחינות על ידי התורה הכוללת הכל
- ענין החסד דאזיל עם כולהו יומין שאהבה אינה מתגשמת לרע כמו היראה
- סיום הענין שהופסק בהקלטה: ולכן על ידי העבודה של אהבה כאברהם ואהרן שורים ענני הכבוד, וזה שמסיים הזוהר שצריך לתת חלק לעניים שזהו חלק השכינה בראש ומי שאינו נותן חלק זה וודאי לא שורים עליו ענני הכבוד.
אנא תמכו בהמשכת השיעורים
לימוד הזוהר לדעת הדברים בשורשם ולא כעמי הארצים
- המתנות בזכות משה אהרן ומרים כלומר יש להם עבודה פנימית שעל ידי זה שורה
- חזרת כל שלשת המתנות בזכות משה שהוא הדעת הפנימית לתפארת הכולל חסד אהרן וגבורה מרים
- מי שיש לו דעת יכול להחזיר כל מיני בחינות על ידי התורה הכוללת הכל
- ענין החסד דאזיל עם כולהו יומין שאהבה אינה מתגשמת לרע כמו היראה
- סיום הענין שהופסק בהקלטה: ולכן על ידי העבודה של אהבה כאברהם ואהרן שורים ענני הכבוד, וזה שמסיים הזוהר שצריך לתת חלק לעניים שזהו חלק השכינה בראש ומי שאינו נותן חלק זה וודאי לא שורים עליו ענני הכבוד.
אנא תמכו בהמשכת השיעורים
- אור פנימי ואור מקיף של סוכה ולולב.
- כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, בכל היצורים אפשר לקרוא שמו.
- עיקר שמו באדם שנברא בצלם, וענין צלם ודמות זכר ונקבה.
- ענין אדם שיש לו צלם וצל, שאינו תמונה אלא אדם חי.
- יציאה מהדין עם חותם המלך
- ארבעת המינים כמו תפילין כי שם הויה נקרא עליך צורת גוף האדם העליון והתחתון.
- אור פנימי ואור מקיף של סוכה ולולב.
- כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, בכל היצורים אפשר לקרוא שמו.
- עיקר שמו באדם שנברא בצלם, וענין צלם ודמות זכר ונקבה.
- ענין אדם שיש לו צלם וצל, שאינו תמונה אלא אדם חי.
- יציאה מהדין עם חותם המלך
- ארבעת המינים כמו תפילין כי שם הויה נקרא עליך צורת גוף האדם העליון והתחתון.
זוהר לחג הסוכות
מאמר א: חמשה ועשור ושביעי
זוהר פרשת אמור, חלק ג קב, ב
כל מדרגה מתעוררת בדרכו
א] בחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו'.
ר' יוסי שאיל לר' אבא, אמר ליה: הני חמשה עשר יום מאי קא מיירי?
אמר ליה: ודאי רזא יקירא הוא.
תא חזי: בין לעילא בין לתתא, כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובארחיה אתער ועביד מה דעביד.
עשור בכנסת ישראל חמש במלך
ב] האי עשור מכנסת ישראל אינון, ויומא עשיראה בעשיראה קיימא, ועל דא (שמות יב) בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה וגו'. והאי יומא דילה הוא, וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא, ההוא יומא דעלה, בגין דבדרגא חמישאה ביה יתיב מלכא בכורסייא.
ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא, חמשא עלייהו דמלכא הוא, ההוא יומא דאתי עלה, בגין כך חמשה יומין מירחא לאורייתא.
חמישי הוא שביעי
ג] ואי תימא שביעאה, בזמנא דתרין אבהן משתכחי ביה דהא מלכא בהו וכדין מתעטר בכלא, וחד מלה שביעאה וחמישאה.
השביעי מעטר את המלך
ד] תא חזי: חמישאה דיליה הוא ודאי כמה דאתמר. וכדין נהיר אבא לאמא ואתנהירו מניה חמשין תרעין לאנהרא לחמישאה ואי תימא שביעאה, בגין דמלכא בשלימו דאבהן ועטרא ירית משביעאה כמא דכתיב (שה"ש ג) צאינה וראינה בנות ציון וגו', ועל דא בשביעאה הוא יומא דמעטרא מלכא בעטרוי, וכדין ירית מלכא לאבא ואמא דמזדווגין כחדא, ועל דא כלא בחד תלייא.
מקורות ומפרשים
אור יקר אמור סימן י"א
סוד הימים שבין יו"כ לסוכות: שער הכוונות לסוכות דרוש ג'.
סוד ה' על י' : עץ חיים שער ל"ו פרק ב' (עי' רמ"ז כאן וצ"ע שענין ההוא שייך רק לפסח ומה עניינו לחג הסוכות ושבועות ובכלל הלשון המובא שם לא מצאתי בזוהר).
סידור עם דא"ח שער חג הסוכות ד"ה להבין שורש ענין הסכות.
סוד הזמן - ובחמשה עשר יום לחודש השביעי
ד סוגי העמידה בין יום כיפורים לסוכות
א] לעמוד בין יום הכיפורים לחג הסוכות עמידה כרונולוגית הוא, אפשר להסתכל בלוח ולראות שם ארבעה משבצות ריקות בין יום הכיפורים בעשירי לתשרי ובין חג הסוכות בחמשה עשר בו, כמו מחכים להגיע אל החג. הרי בה עמידה של המשך נביעה, כי אין יום הט"ו יכול להקדים ליום העשירי, וכל הימים י"א י"ב י"ג י"ד הרי הם הולכים ומביאים את הזמן מן הי' לי"ה.
ב] עמידה תורנית שכלית הוא. אפשר לקרוא בתורה בפרשת המועדות שבתורת כהנים ולעקוב אחרי הגיון סדר מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם, שהם מתחילים מן החודש הראשון עוברים בשבעה שבועות של העומר ומגיעים לחודש השביעי, ומונים שם ביום הראשון מקרא קודש ובעשור יום הכיפורים ובחמשה עשר יום לחודש חג הסוכות. כשם שיש סדר בזמנים עצמם כך יש הגיון פנימי לכל פרשה כיצד כל פסוק נובע מן הפסוק הקודם לו ולא היה יכול להקדים אליו, וכך יש לדורש בתורה לראות את הגיון הסדר כיצד מן הפסח נובע העומר וממנו נובע החודש השביעי וכיצד מראשון שבו נובע עשור שבו עד שנובע חמשה עשר שבו. והמתבונן יראה בריווח שבין הפרשיות מקום אוויר פנוי שהוא הזמן שבינתיים, כין אין נביעה הגיונית דחוסה לעולם זה מתוך זה אלא ריווח מתבונן ביניהם והוא שמביא את השני מתוך הראשון. האוויר הזה שבין פרשת אך בעשור לבין פרשת בחמשה עשר הוא הימים שבינתיים.
ג] עמידה מעשית היא, שכן כל העושה את מצוות החודש השביעי כמו כל שאר המצוות יודע שאין המצוות מצטמצמות לזמנם בלבד כי בהכרח יש להם פעולה של הכנה קודמת אליהם. כשם שאין צום בעשור יכול להתקיים בעשור בלבד שהרי בהכרח אדם אוכל ושותה בתשיעי וצם בעשור, ולפיכך בפירוש כתוב בתשעה בחודש תענו ופירשו שכל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי. כי הסתכלות המעשית מרחיבה את הזמן לכדי זמן השייך לפעולה ולא לחובת המעשה בלבד. כך ולקחתם לכם ביום הראשון ובסכות תשבו שבעת ימים בהכרח מחייב ימים שלפניהם לצאת ולהביא את הפרי ולבנות את הסוכה, והרי זה המעשה הוא המעשה שאחר מצוות העשור, ולפיכך הוא פעולת הימים שבינתיים שבונים את הסוכה ומביאים את ארבעת המינים מן העשור אל החמשה עשר.
ד] עמידה רוחנית הוא, שכן כל מילה בתורה ובעולם רומז הוא בסודו אל מדרגות פנימיות שהם הסתכלויות רבות באלוהות אשר כללם לפי דרך הקבלה עשר ספירות. ואין זמני המועדים מקריים אל עניינם אבל הזמנים בעצמם נושאים תוכן של האורות אשר הימים האלה מגיעים אליהם. כשם שיש לקרוא ולעיין בסוד המילים חג הסוכות כך יש לקרוא ולעיין בסוד המילים ובחמשה עשר יום לחודש השביעי, אשר מילים אלה בעצמם, כמו הזמן שלהם, כמו התורה שלהם, כמו המעשים שלהם, מגיעים אל סודות האלה שהם דרכי השגת האל לפי כל התגלויותיו התלויות בכל הדרכים הללו.
קביעת זמני המועדים וקדושתם וקדושת זמן חג הסוכות
ה] פעמים מספר נשנו פרשיות המועדים בספר התורה וכל פרשה מהם סובב על ציר אחר. פרשת פנחס קובע את המוספים וכל שאר פרטי המועדים המנויים בו סובבים על זה. פרשיות כי תשא משפטים סובבים על הברית בין ישראל לי"י ועבודת הקציר והאסיף ופרטי המועדים שבו סובבים על זה. פרשת ראה סובבת על החיוב לעלות ולהקריב במקום אשר יבחר בלבד וכל פרטי המועדים שבו סובבים על זה. בכל פרשיות אלה לא נמנו במפורש ובאופן מדויק תאריכי המועדים. והיינו חושבים שאפשר לקיימם בכל זמן המתאים להיות זמן אסיף או אביב או קציר. באה פרשת אמור וקבעה מועדי ה' מקראי קודש אלה הם מועדי, אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקרו אותם במועדם. כאן קבע הכתוב מועדים מדויקים לכל החגים, וסידרם כל אחד ביום ובחודש שלו, בחודש הראשון בחודש השביעי בעשור בחמשה עשר וכן הלאה. אם כן כאשר נרצה לעמוד על סוד זמני המועדים בעצמם עוד בטרם נבוא אל סוד מצוותיהם ודרכיהם, עלינו להתעמק בפרשה זו הקובעת את כל מועדיהם וזמניהם בפרטיות ובדיוק ועומדת על כך.
ו] העניין ביארנו במקומות מספר, כי כמה סוגי קדושות הם בקדושת המועדים, שיש בהם קדושת הזמן עצמו, ויש בהם קדושת המצוות והעבודות הנעשים בהם. והאריז"ל ביאר בכל אחד מהם הארות מיוחדות ברוב השבתות והמועדים, כיצד מדרגה מיוחדת מכח קדושת היום ומדרגה נוספת מכח התפילות והמצוות והעבודות השייכות להם. ושורש ההבדל כי היום איננו מה שהאדם פועל בעבודתו, אלא את התחושה וההארה שהוא מקבל מלמעלה מאליו כאשר הוא קם בבוקר והנה הוא יום. וככה נקראים המועדים ימים טובים. לא מצוות טובות בלבד אבל גם הימים שבהם טובים. ימים טובים יותר משאר ימות השנה אשר היום שלהם יום פשוט ורגיל, היום עצמו של המועד קדושה והארה יתירה בו. ואין צריך לעשות כלום לזכות לקדושה זו אלא להתעורר בבוקר לאותו היום.
ז] מכל המועדים נתייחד זמן חג הסוכות ששמחת היום בולטת בו יותר. שכן בפסח למדנו כי באותו היום יצאנו ממצרים וכתיב ושמרתם את היום הזה. ובחג השבועות קבלנו כי בו ביום ניתנה תורה. אך בסוכות לא למדנו ולא קיבלנו שום מאורע שהתייחדה ליום החמשה עשר לחודש השביעי. אם כן אין סיבה לקביעת המועד הזה בזמן הזה אלא סיבה השייכת ליום בעצמו, אשר החמשה עשר בשביעי מתאים ומיוחד באותו האור ואותו המדרגה שנקרא חג הסוכות. ראוי אם כן להתחיל את עיון סודות חג הסוכות לא מן המילה חג הסוכות, אלא תיכף מן המילה הראשונה בפסוק ובחמשה עשר יום לחודש השביעי, להבין מהו היום החמשה עשר ומהו החודש השביעי שהגיע אליהם חג זה. ואם נבין סוד חמשה עשר בחג הסוכות נוכל להבין מזה גם את עניינו לשאר החגים, שהרי גם חג הפסח נקבע ליום חמשה עשר בחודש. ואילו היה זה בפסח בלבד היינו אומרים אין זה כי אם מקרה שבו ביום יצאו ממצרים. אבל משראינו שגם בחג הסוכות נקבע ליום הט"ו, סימן שיש כאן ענין נפרד במהות יום הט"ו בנוסף למה שבו ביום יצאו ממצרים, ואדרבה ייתכן שמצד אותו ענין עצמו יצאו ממצרים באותו היום. ואם כן כשם שחג הסוכות הוא תלמידו של חג הפסח בהיותו זכר ליציאת מצרים, כך ילמד פסח מן הסוכות בסוד הזמן עצמו שבו. (כעין כ"ז בפירוש הרמ"ק).
כל מדרגה לפי דרכו הוא מתעורר
ח] שאל רבי יוסי לרבי אבא, במה מדבר פסוק זה? בוודאי ידעתי פירוש המילות שבו, אבל על מה הוא באמת מדבר, כשם שיש שאלה בנגלה במאי עסקינן, על איזה ענין שאפשר לכלול במילים אלה מדברת המשנה, כך יש שאלה בנסתר במאי קא מיירי, באיזה בחינה מן הבחינות האפשריות לדבר בהם מצד המושגים האלה עוסק הפסוק?
ט] ענה לו רבי אבא, וודאי יפה שאלה זו ואין רוב העולם עומדים עליו, שאלה עמוקה ורז יקר נמצא בדברים הללו. אך תחילה עלינו לחזור על כלל הדבר. דע שכל המדרגות העליונות מדרגות מדרגות הם ודרכים דרכים הם. לא בדרך אחת יוצאים אל העליון אלא בשבעה דרכים ושבעים פנים. אין יום דומה לחבירו ואין שעה דומה לחברתה ואין בחינה דומה לחברו. כפי שאין פרצופיהם של בני אדם שוות כך אין דעותיהם של בני אדם בידיעת האלוהות שוות, וכל אלה הידיעות נובעים מאספקלריות שונות באמיתת התפשטות האלוהות על כל הדרכים האלה.
י] וכל מדרגה ודרך מאלה הדרכים, כל אחד לפי דרכו הוא מקבל הארה, ולפי דרכו הוא יושב בעצמותו, ולפי דרכו הוא מתעורר, ולפי דרכו הוא פועל פעולתו. כשם שהוא למעלה כך הוא למטה. יש לך אדם המתעורר מדברי תורה בסגנון מסוים בלבד, תמיד על ידי אותו הדרך תתעורר נפשו, ועל ידי אותו הדרך תתקיים נפשו בהתעוררותו, ועל ידי אותו הדרך יוכל לפעול את פעולתו. ואין אדם יכול להתעורר ממה שמתעורר חבירו כי כל אחד בדרכו הוא פועל. ואם ירצה חבירו להשפיע עליו ולהגיע אל נפשו לא יוכל להגיע אליו אלא אם ידבר אליו כפי הדרך שמעורר אותו. ואם לא ידע להיות חכם הרזים המדבר לפי דרכו בהכרח לא יעורר אותו ולא יוכל לקבל פעולתו. ואפילו אם בדבר אחד יטה מן הדרך שבו חבירו מתעורר מיד יצא מנגיעה בנקודת נפשו ויהיה מבחוץ, ואם יפעל לא יהיה זה מתוך רצון אלא מתוך כפיה. כמה צריך האדם ללמוד את כל דרכי בני אדם למען ידע לעורר ולהתחבר בכל אחד כפי דרכו.
יא] ממש כשם שהוא למטה כך הוא למעלה, כאשר מדברים אנחנו אודות הגעה אל השגות עליונות לפי כל המידות שבהם גיוון הא"ס את הופעתו לפי אלפי אלפים דרכים שונות כחול אשר על שפת הים וכשערות שעל הראש והיורדים על הזקן וכהמון כוכבים, הרי כאשר מבקשים לגעת במידה מסוימת חייבים לדעת להשתמש באותו הסגנון ובאותו השפה ובאותו הדפוס שבו המדרגה הזו קיימת ופועלת. ואם עוזבים אפילו דבר אחד ומניחים שהשפה הכללית יעורר אותה, לא תגיע ולא תעורר את פנימיותה.
בירור דרכי התכללות והתבדלות
יב] הערה. משהזכרנו את התחלקות הדרכים והתעוררות כל אחד לפי דרכו עלינו לעורר משני טעויות והם טעות ההתכללות השטחית וטעות ההתבדלות השטחית. יש טועים לחשוב מאחר וכל המידות כלולות זה בזה, בוודאי בעל הסוד כלול מבעל הפשט ובעל הפשט כלול מבעל הסוד, אם כן אין לנו סיבה לבקש להתייחד בדרך מן הדרכים ובמידה מן המידות, הרי מכל אחד ניקח לעבוד את י"י והכל שווים לטובה. מידה זו היא מידת חסרי הדעת, שכן אם ישנו מושג של 'עומד על דעתו' אין זה אלא ההכרה מה הם הדרכים שמעוררים אותו ומה הם הדרכים שאינם מדברים אלי. והמכיר את זה, שנאמר בלשון הקבלה המכיר את שורש נפשו משורשה, הרי ילך לבטח דרכו ולא ייכשל כי הדרכים המיוחדים לכל נפש וודאיים הם ופועלים תמיד. ואילו הנמצא בקטנות הדעת וטרם עמד על דעתו, הנה בהכרח יאמין בהתכללות ויקח את המועיל לו מכל דרך, ועל דרך שאמר האריז"ל שמי שאינו יודע באיזה נוסח עליו להתפלל יתפלל בנוסח הכולל. ואין זה לכתחילה אלא דיעבד כי וודאי עדיף להכיר את מקומך כי תפלה זו עולה בדרך ישרה ובטוחה הרבה מן התפלה הפועלת בדרך כלל בלבד [וזה הסוד נקרא ברעיא מהימנא אמונה בדרך כלל שהוא בחינת הנוק' ואמונה בדרך פרט שהוא בחינת הז"א והוא מצוות דע את אלהי אביך]
יג] מאידך גם אין לשכוח את פירוש ההתכללות האמיתי. כי ההתכללות שבטעות הקודם אינו באמת התכללות צדדים שונים אלא הוא העלמה של יחוד כל הצדדים והשטחתם לכדי הנקודה המוסכמת על כולם, שהוא אכן נצרך במדרגות הקטנות אבל אינו דעת אמת. אבל כמו שאין לטעות בזה כך אין לטעות בטעות ההיפכית. שלפעמים אדם עומד על דעתו. ואם ידע למשל שדרכו נוגעת יותר בתורה שכלית מאשר בתפלה ורגשיות, הרי ישכח לגמרי מן החלק האנושי שמתקיים בלב ובתפלה, ואפילו כאשר ישנם ימים המוקדשים בעיקר לתפלה כמו ימים נוראים יקח תחת המחזור את הספר עיון שלו וישכח בכלל את התפילה. זו אינו עמידה על דעתו אלא טעות של מי שמכיר את השער שלו ושוכח להיכנס דרכו אל הכל. ואדם כזה הוא בעל מום, דומה למי שהבין שעיקר כוחו הוא בפיו למשל ולפיכך עקר את רגליו וסימא את עיניו שהרי אני עיקר כחי בפה. בעל דעת אמיתי יודע שוודאי אני עיקר כוחי במידה זו, אבל האמת היא תמיד שלימה כלומר כלולה מן הכל. ועל ידי מידה זו בטוח אני שאוכל להיכנס דרכה גם לשאר המידות, אשר כולם יאירו בדרך התכללותם במידה זו. ונאמר למשל על ידי העיון שלו דווקא יוכל להיכנס אל התפלה בהשתפכות הנפש כי זהו השער המעורר את נפשו. וכך יוכל להיכנס אל כל הדרכים האנושיות כולם שהם בעצמם כל מידות האלוהות כולם המופיעה לפי כל הדעות כי אל דעות הויה.
גם הזמנים יש להם מידות השייכות אליהם
יד] ונחזור אל הענין. לפי שכל מדרגה בדרכה היא מתעוררת, לפיכך הבחנת המדרגות נוגעת עד לפרטים הכי פשוטים כמו קביעת התאריך של החג. כי גם התאריכים כמו התחלקות השנה לחדשים ולימים בתוך החדשים. או התחלקות הימים לשבתות וימי השבת, הרי הם בעצמם נושאים תוכן של מידות שונות. הרי יש לך אדם שהוא במידתו של אברהם אבינו שמתעורר בבוקר ובבוקר הוא זמן הארתו. ויש לך אדם כמו יצחק שעיקר הארתו בין הערביים בשעת המנחה. ויש לך אדם כמו יעקב הער כל לילותיו ומוצא בהם את עיקרי טעמי תורה. ואם נרצה לקיים חיים בבחינת חסד בוקר אברהם אחרי הצהריים הרי לצחוק ייחשב לנו, כי לא זה הוא מקומו של המידה הזאת ולא תפעל באופן נכון בזמן הזה. כי היופי של העולם הוא כאשר הבוקר באמת מאיר כמו בוקר והערב כמו ערב. ולכן אפילו בקביעת זמני החגים יש לעמוד מהו החמשה ומהו העשר ומהו החודש השביעי שכך נבין איך הזמן הזה בעצמו מביא את הענין הנקרא חג הסוכות, כפי שהמתבונן בדקות הענין יראה כיצד הבוקר מביא את תפילת השחרית של אברהם אבינו.
חמשה עשר הוא צירוף חמשה ועשר
טו] כאשר מסתכלים אנחנו על התאריך הזה 'בחמשה עשר', רואים אנחנו כי היא מורכבת משני מספרים. חמשה ועשר. וכאשר חוזרים אנחנו בפרשה רואים אנחנו כי אכן העשר הזה אינו סימן בחלוקת המספר בלבד, אלא באמת העשר הזה קבע יום קדוש לעצמו. אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכפורים הוא. ואכן כך הוא סדר הצטרפות הבנין המגיע עד חג הסוכות, אשר מקודם מתחילים בתחילת החודש באחד, עד לעשור, ומשם לחמשה שעם העשור. מילת עשור מבטאת שאינה היום העשירי בלבד, אבל יש בה מהות של עשיריות, שאפשר לומר שהוא כולל את כל עשרת הימים, וכפי שאכן למדנו שעשרת ימים אלה יחידה אחת של ימים הם עשרת ימי תשובה, ודברים אלה הם כמעט פשוטו של מקרא למי שעוקב אחרי תחושת הימים המצטרפים בפסוקים אלה מן היום האחד ועד היום העשור.
טז] אם לא תאמינו כי אכן חמשה עשר מורכבת תמיד מחמשה ועשור המתחיל מן האחד, מביא לך רבי אבא כי גם בניסן הופיע המבנה הזה עצמו. הרי משה עומד ביום הראשון של החודש הראשון ומזהיר בעשור לחודש הזה ויקחו לכם איש שה לבית אבות שה לבית. ומתי נאכל השה הזה, ביום חמשה עשר של החודש הראשון. אם כן גם חמשה עשר של פסח הוא מורכב ממקח הקרבן פסח בעשור, וחמשת הימים המצטרפים אליו המאפשרים קיום החג ביום חמשה עשר. ואם פסח וסוכות כך יש למצוא שגם חג השבועות כך הוא. חישב רבי אבא כי מיום תחילת החודש שמקביל שם לעשור, הם חמשה ימים בינה ובין קבלת התורה שהוא היחוד ביום השישי חג השבועות. [ומה שאין שם עשר שלימים קודמים אליה אפשר לפי שכבר קדמה עבודה זו בכל ימי הספירה].
יז] אמר רבי אבא, בכל אתר עשור דמטרוניתא הוא. בין בניסן בין בתשרי סוד אחד יש להם. כי אם נרכיב את המספרים האלה על המספרים השייכים אל הספירות, נדע כי וודאי העשור היא הספירה העשירית היא השכינה מידת המלכות. אשר היא כוללת בעצמה כל העשר ולפיכך עברנו כל עשרת הימים עד שהגענו אליה. ויציבא מילתא למתבונן בסדר העבודה כי וודאי תחילת העבודה בכל מקום מן השכינה מהכרת נוכחות הויה הנקרא קבלת עול מלכותו, וכנדרש בזוהר בכל המקומות כי בזאת נבוא אל הקודש. ולפיכך בכל פעם שישנה התחלה של כניסה להשגת אלוהות מתחילים מן המלכות שהוא העשור, והתכללותה בכל עשרת הספירות.
יח] ומי שקנה את מידת המלכות, מיד המלך העליון הוא הז"א מגיע לישב על כסאו שהיא השכינה. כי בכל פעם שמתעוררת השכינה תיכף מתעורר הקב"ה להתייחד בה בסוד כל הבא לטהר מסייעים אותו וזה חוק הבריאה שאין התעוררות הנוקבא לריק לעולם וקרא כתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע. וכאשר נרכיב גם את זה על מספרים השייכים אל הספירות נוכל לקרוא למלך המתיישב על הכסא חמשה. ולמה, כי עיקר הז"א ספירת התפארת. וכאשר מתחילים אנחנו מלמטה כסדר העבודה ומונים חמשה מדרגות מלכות יסוד הוד נצח תפארת, הרי התפארת החמישי. וחמישי הזה בא ומופיע על העשר, וייחוד זה הוא גופו של חג, הדא הוא דכתיב ובחמשה עשר יום חג.
יט] ואל תקשה עלי הייתכן שהמדרגה הפחותה יותר שהיא ספירת המלכות תיקרא בשם המספר הגדול יותר שהוא העשר, ומדרגה העליונה יותר שהוא הז"א ייקרא בשם המספר הקטן יותר. כי וודאי מאן דאיהו זעיר איהו רב. כי רוב הכמות של התחתון אינו מגיע למעט האיכות של העליון. ולכן כאשר מבינים את המספרים האלה שהם על סדר העליה מלמטה למעלה יודעים וודאי כי העשור שהתחלנו בה קטן הוא מן החמשה המופיע עלינו. ובסגנון עמידת פרצופי האריז"ל - כל עשר ספירותיה של הנוק' אינם מגיעים אלא עד חצי תפארת של הז"א.
כ] ולפיכך כאשר כתוב בחמשה עשר יום אין הפירוש רק 'ביום החמשה עשר', אלא פירושו גם שמכל חמש עשרה ימים אלה מצטרפת החג של היום הט"ו. כי באמת בעשרת ימי תשובה בנינו את בניננה של השכינה, עד שבעשור הושלמה והיתה יום הכיפורים. ובאמת בחמשה ימים שאחריה מופיע עלינו כל יום מדרגה אחת ממטה למעלה עד שנוגעים אנחנו בעיקר התפארת ששם המלך והמלכה מתייחדים. והעומד על סוד הימים שבינתיים האלה יראה שאינם ימי עבודה וקבלת מלכות אלא ימי המשכת הופעת אור העליון עלינו מאליו, ואע"פ שיש בהם כמה טירדות של מצוה אין טירדות אלה נחשבים עבודה ולא עבודה רוחנית אלא הרוחנית מופיעה מאליה. ובסגנון האריז"ל האור פנימי של חסידים דאימא מופיע בימים האלה מאליה ואינה צריכה כוונה ומצווה.
החמישי הוא גם השביעי
כא] עד כאן למדנו את סוד החמשה והעשר. אך הלא כל זה מתחולל גם בחודש השביעי. עלינו להזכיר כיצד כל זה נקרא גם שביעי ולא חמישי ועשר בלבד. [כך פירש ר' דניאל מט ונאה בעיני]. הלך רבי אבא וחישב כי לפי סידור מספרי הספירות אפשר לקרוא לתפארת גם השביעי לפעמים, ולמה כי הלא התפארת באמת אינו ספירת התפארת בלבד אבל הוא כולל כל שש הספירות הסובבים אותו חג"ת נה"י. אם כן כאשר חושבים שוב מלמטה, יש לקרוא לכל הז"א בשם שביעי ולא בשם חמישי בלבד. אמר כי התפארת נקרא שביעי כאשר מתעטרים בו האבות היינו חסד וגבורה הנקראים אברהם ויצחק, כאשר שניהם מתחברים ומתכללים בתפארת הכולל אותם נמצא הוא כולל את מספרם וכאשר הגענו עד למדרגה החמישית ממילא הגענו גם למדרגה השביעית, הרי בחמשה עשר לחודש השביעי.
כב] במהות קבלה זו שהתפארת מקבל ומתכלל מן הספירות שעליו נפתח לנו כבר להתבונן בכל סדר זה, שהרי אם אמרנו השכינה עושה את ההכנה בלבד והקב"ה שורה עלינו. יש לדעת שאין זה כל עיקרו של הסוד. אבל הנכנס לפני ולפנים יש לו לדעת גם כיצד להשרות במציאות זה הנקרא הקב"ה סדר הארה עליונה יותר, ולא תיגע בו השכינה בלבד במגע מעט אבל תקבל את שלימות קומת הארתו. כל קבלה שהז"א מקבל נקרא מה שמקבל מן החכמה ובינה שהם אבא ואימא. והנכנס לפנימיות הסוד זוכר תמיד להמשיך גם מאו"א אל הז"א בכדי שיתייחד עם הנוק' באור שלם יותר. ומשזכרנו את זה נוכל להוסיף כי לא התפארת החמישי בלבד הוא שביעי, אבל גם הוא נקרא שביעי מצד המידה הנקראת הרבה שביעית והיא הבינה, אשר אם סופרים מן המלכות נמצא היא שביעית אליה. ולפי שכל שפע הגדלות ממנה בא לכן כל המגיע אל החמישי גם אל השביעי מבקש להגיע, והיא באמת החודש השביעי לפי ששורש כל החודש הזה בבינה שממנה דין ראש השנה וממנה כפרת יום הכיפורים וממנה אהבת חג הסוכות.
כג] ופי סדר האריז"ל יש לומר עוד בחמישי ושביעי הזה, כי האריז"ל לימד שכל כוונות הימים מיום הכיפורים ועד שמיני עצרת הם המשכת ז' מיני חסדים מן האימא אל הזו"נ. והארה זו כמה אופנים יש בה אך כולם נפרטים לשבע. והנה הארה ראשונה היא הארת חסדים פנימיים דאימא שהוא הארת הימים שבין יום הכיפורים לחג הסוכות. אך הלא הם ד' ימים בלבד, ואפילו כאשר נספור את יום הראשון של חג עצמו לא יהיה בידינו אלא ה' ימים, וכיצד נכלול בהם ז' בחינות החסד. לפיכך לימד האריז"ל כי שני הבחינות הראשונות נעשים בערב יום הכיפורים בסוד כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי, שלפי שכבר באותו יום נגמרה כל מלאכת הנסירה שהוא הארת הגבורות כבר מתחילים החסדים להיכנס. ונמצא יש כאן חידוש כי החמשה ימים נהיו לשבעה ימים בסוד ערב יום הכיפורים שהוא יום כפול ומשולש, וממילא כאשר הגענו ליום הראשון של חג שהוא חמישי לעשור אליבא דאמת כבר הגענו לשביעי והוא החסד העליון משבעה חסדים אלה.
כד] אשרי היודע לפתות את השכינה במילים הקולעות אליה כל יום כפי המידה שמעוררת אותה באותו היום ובאותו השעה.
זוהר לחג הסוכות
מאמר א: חמשה ועשור ושביעי
זוהר פרשת אמור, חלק ג קב, ב
כל מדרגה מתעוררת בדרכו
א] בחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו'.
ר' יוסי שאיל לר' אבא, אמר ליה: הני חמשה עשר יום מאי קא מיירי?
אמר ליה: ודאי רזא יקירא הוא.
תא חזי: בין לעילא בין לתתא, כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובארחיה אתער ועביד מה דעביד.
עשור בכנסת ישראל חמש במלך
ב] האי עשור מכנסת ישראל אינון, ויומא עשיראה בעשיראה קיימא, ועל דא (שמות יב) בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה וגו'. והאי יומא דילה הוא, וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא, ההוא יומא דעלה, בגין דבדרגא חמישאה ביה יתיב מלכא בכורסייא.
ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא, חמשא עלייהו דמלכא הוא, ההוא יומא דאתי עלה, בגין כך חמשה יומין מירחא לאורייתא.
חמישי הוא שביעי
ג] ואי תימא שביעאה, בזמנא דתרין אבהן משתכחי ביה דהא מלכא בהו וכדין מתעטר בכלא, וחד מלה שביעאה וחמישאה.
השביעי מעטר את המלך
ד] תא חזי: חמישאה דיליה הוא ודאי כמה דאתמר. וכדין נהיר אבא לאמא ואתנהירו מניה חמשין תרעין לאנהרא לחמישאה ואי תימא שביעאה, בגין דמלכא בשלימו דאבהן ועטרא ירית משביעאה כמא דכתיב (שה"ש ג) צאינה וראינה בנות ציון וגו', ועל דא בשביעאה הוא יומא דמעטרא מלכא בעטרוי, וכדין ירית מלכא לאבא ואמא דמזדווגין כחדא, ועל דא כלא בחד תלייא.
מקורות ומפרשים
אור יקר אמור סימן י"א
סוד הימים שבין יו"כ לסוכות: שער הכוונות לסוכות דרוש ג'.
סוד ה' על י' : עץ חיים שער ל"ו פרק ב' (עי' רמ"ז כאן וצ"ע שענין ההוא שייך רק לפסח ומה עניינו לחג הסוכות ושבועות ובכלל הלשון המובא שם לא מצאתי בזוהר).
סידור עם דא"ח שער חג הסוכות ד"ה להבין שורש ענין הסכות.
סוד הזמן - ובחמשה עשר יום לחודש השביעי
ד סוגי העמידה בין יום כיפורים לסוכות
א] לעמוד בין יום הכיפורים לחג הסוכות עמידה כרונולוגית הוא, אפשר להסתכל בלוח ולראות שם ארבעה משבצות ריקות בין יום הכיפורים בעשירי לתשרי ובין חג הסוכות בחמשה עשר בו, כמו מחכים להגיע אל החג. הרי בה עמידה של המשך נביעה, כי אין יום הט"ו יכול להקדים ליום העשירי, וכל הימים י"א י"ב י"ג י"ד הרי הם הולכים ומביאים את הזמן מן הי' לי"ה.
ב] עמידה תורנית שכלית הוא. אפשר לקרוא בתורה בפרשת המועדות שבתורת כהנים ולעקוב אחרי הגיון סדר מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם, שהם מתחילים מן החודש הראשון עוברים בשבעה שבועות של העומר ומגיעים לחודש השביעי, ומונים שם ביום הראשון מקרא קודש ובעשור יום הכיפורים ובחמשה עשר יום לחודש חג הסוכות. כשם שיש סדר בזמנים עצמם כך יש הגיון פנימי לכל פרשה כיצד כל פסוק נובע מן הפסוק הקודם לו ולא היה יכול להקדים אליו, וכך יש לדורש בתורה לראות את הגיון הסדר כיצד מן הפסח נובע העומר וממנו נובע החודש השביעי וכיצד מראשון שבו נובע עשור שבו עד שנובע חמשה עשר שבו. והמתבונן יראה בריווח שבין הפרשיות מקום אוויר פנוי שהוא הזמן שבינתיים, כין אין נביעה הגיונית דחוסה לעולם זה מתוך זה אלא ריווח מתבונן ביניהם והוא שמביא את השני מתוך הראשון. האוויר הזה שבין פרשת אך בעשור לבין פרשת בחמשה עשר הוא הימים שבינתיים.
ג] עמידה מעשית היא, שכן כל העושה את מצוות החודש השביעי כמו כל שאר המצוות יודע שאין המצוות מצטמצמות לזמנם בלבד כי בהכרח יש להם פעולה של הכנה קודמת אליהם. כשם שאין צום בעשור יכול להתקיים בעשור בלבד שהרי בהכרח אדם אוכל ושותה בתשיעי וצם בעשור, ולפיכך בפירוש כתוב בתשעה בחודש תענו ופירשו שכל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי. כי הסתכלות המעשית מרחיבה את הזמן לכדי זמן השייך לפעולה ולא לחובת המעשה בלבד. כך ולקחתם לכם ביום הראשון ובסכות תשבו שבעת ימים בהכרח מחייב ימים שלפניהם לצאת ולהביא את הפרי ולבנות את הסוכה, והרי זה המעשה הוא המעשה שאחר מצוות העשור, ולפיכך הוא פעולת הימים שבינתיים שבונים את הסוכה ומביאים את ארבעת המינים מן העשור אל החמשה עשר.
ד] עמידה רוחנית הוא, שכן כל מילה בתורה ובעולם רומז הוא בסודו אל מדרגות פנימיות שהם הסתכלויות רבות באלוהות אשר כללם לפי דרך הקבלה עשר ספירות. ואין זמני המועדים מקריים אל עניינם אבל הזמנים בעצמם נושאים תוכן של האורות אשר הימים האלה מגיעים אליהם. כשם שיש לקרוא ולעיין בסוד המילים חג הסוכות כך יש לקרוא ולעיין בסוד המילים ובחמשה עשר יום לחודש השביעי, אשר מילים אלה בעצמם, כמו הזמן שלהם, כמו התורה שלהם, כמו המעשים שלהם, מגיעים אל סודות האלה שהם דרכי השגת האל לפי כל התגלויותיו התלויות בכל הדרכים הללו.
קביעת זמני המועדים וקדושתם וקדושת זמן חג הסוכות
ה] פעמים מספר נשנו פרשיות המועדים בספר התורה וכל פרשה מהם סובב על ציר אחר. פרשת פנחס קובע את המוספים וכל שאר פרטי המועדים המנויים בו סובבים על זה. פרשיות כי תשא משפטים סובבים על הברית בין ישראל לי"י ועבודת הקציר והאסיף ופרטי המועדים שבו סובבים על זה. פרשת ראה סובבת על החיוב לעלות ולהקריב במקום אשר יבחר בלבד וכל פרטי המועדים שבו סובבים על זה. בכל פרשיות אלה לא נמנו במפורש ובאופן מדויק תאריכי המועדים. והיינו חושבים שאפשר לקיימם בכל זמן המתאים להיות זמן אסיף או אביב או קציר. באה פרשת אמור וקבעה מועדי ה' מקראי קודש אלה הם מועדי, אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקרו אותם במועדם. כאן קבע הכתוב מועדים מדויקים לכל החגים, וסידרם כל אחד ביום ובחודש שלו, בחודש הראשון בחודש השביעי בעשור בחמשה עשר וכן הלאה. אם כן כאשר נרצה לעמוד על סוד זמני המועדים בעצמם עוד בטרם נבוא אל סוד מצוותיהם ודרכיהם, עלינו להתעמק בפרשה זו הקובעת את כל מועדיהם וזמניהם בפרטיות ובדיוק ועומדת על כך.
ו] העניין ביארנו במקומות מספר, כי כמה סוגי קדושות הם בקדושת המועדים, שיש בהם קדושת הזמן עצמו, ויש בהם קדושת המצוות והעבודות הנעשים בהם. והאריז"ל ביאר בכל אחד מהם הארות מיוחדות ברוב השבתות והמועדים, כיצד מדרגה מיוחדת מכח קדושת היום ומדרגה נוספת מכח התפילות והמצוות והעבודות השייכות להם. ושורש ההבדל כי היום איננו מה שהאדם פועל בעבודתו, אלא את התחושה וההארה שהוא מקבל מלמעלה מאליו כאשר הוא קם בבוקר והנה הוא יום. וככה נקראים המועדים ימים טובים. לא מצוות טובות בלבד אבל גם הימים שבהם טובים. ימים טובים יותר משאר ימות השנה אשר היום שלהם יום פשוט ורגיל, היום עצמו של המועד קדושה והארה יתירה בו. ואין צריך לעשות כלום לזכות לקדושה זו אלא להתעורר בבוקר לאותו היום.
ז] מכל המועדים נתייחד זמן חג הסוכות ששמחת היום בולטת בו יותר. שכן בפסח למדנו כי באותו היום יצאנו ממצרים וכתיב ושמרתם את היום הזה. ובחג השבועות קבלנו כי בו ביום ניתנה תורה. אך בסוכות לא למדנו ולא קיבלנו שום מאורע שהתייחדה ליום החמשה עשר לחודש השביעי. אם כן אין סיבה לקביעת המועד הזה בזמן הזה אלא סיבה השייכת ליום בעצמו, אשר החמשה עשר בשביעי מתאים ומיוחד באותו האור ואותו המדרגה שנקרא חג הסוכות. ראוי אם כן להתחיל את עיון סודות חג הסוכות לא מן המילה חג הסוכות, אלא תיכף מן המילה הראשונה בפסוק ובחמשה עשר יום לחודש השביעי, להבין מהו היום החמשה עשר ומהו החודש השביעי שהגיע אליהם חג זה. ואם נבין סוד חמשה עשר בחג הסוכות נוכל להבין מזה גם את עניינו לשאר החגים, שהרי גם חג הפסח נקבע ליום חמשה עשר בחודש. ואילו היה זה בפסח בלבד היינו אומרים אין זה כי אם מקרה שבו ביום יצאו ממצרים. אבל משראינו שגם בחג הסוכות נקבע ליום הט"ו, סימן שיש כאן ענין נפרד במהות יום הט"ו בנוסף למה שבו ביום יצאו ממצרים, ואדרבה ייתכן שמצד אותו ענין עצמו יצאו ממצרים באותו היום. ואם כן כשם שחג הסוכות הוא תלמידו של חג הפסח בהיותו זכר ליציאת מצרים, כך ילמד פסח מן הסוכות בסוד הזמן עצמו שבו. (כעין כ"ז בפירוש הרמ"ק).
כל מדרגה לפי דרכו הוא מתעורר
ח] שאל רבי יוסי לרבי אבא, במה מדבר פסוק זה? בוודאי ידעתי פירוש המילות שבו, אבל על מה הוא באמת מדבר, כשם שיש שאלה בנגלה במאי עסקינן, על איזה ענין שאפשר לכלול במילים אלה מדברת המשנה, כך יש שאלה בנסתר במאי קא מיירי, באיזה בחינה מן הבחינות האפשריות לדבר בהם מצד המושגים האלה עוסק הפסוק?
ט] ענה לו רבי אבא, וודאי יפה שאלה זו ואין רוב העולם עומדים עליו, שאלה עמוקה ורז יקר נמצא בדברים הללו. אך תחילה עלינו לחזור על כלל הדבר. דע שכל המדרגות העליונות מדרגות מדרגות הם ודרכים דרכים הם. לא בדרך אחת יוצאים אל העליון אלא בשבעה דרכים ושבעים פנים. אין יום דומה לחבירו ואין שעה דומה לחברתה ואין בחינה דומה לחברו. כפי שאין פרצופיהם של בני אדם שוות כך אין דעותיהם של בני אדם בידיעת האלוהות שוות, וכל אלה הידיעות נובעים מאספקלריות שונות באמיתת התפשטות האלוהות על כל הדרכים האלה.
י] וכל מדרגה ודרך מאלה הדרכים, כל אחד לפי דרכו הוא מקבל הארה, ולפי דרכו הוא יושב בעצמותו, ולפי דרכו הוא מתעורר, ולפי דרכו הוא פועל פעולתו. כשם שהוא למעלה כך הוא למטה. יש לך אדם המתעורר מדברי תורה בסגנון מסוים בלבד, תמיד על ידי אותו הדרך תתעורר נפשו, ועל ידי אותו הדרך תתקיים נפשו בהתעוררותו, ועל ידי אותו הדרך יוכל לפעול את פעולתו. ואין אדם יכול להתעורר ממה שמתעורר חבירו כי כל אחד בדרכו הוא פועל. ואם ירצה חבירו להשפיע עליו ולהגיע אל נפשו לא יוכל להגיע אליו אלא אם ידבר אליו כפי הדרך שמעורר אותו. ואם לא ידע להיות חכם הרזים המדבר לפי דרכו בהכרח לא יעורר אותו ולא יוכל לקבל פעולתו. ואפילו אם בדבר אחד יטה מן הדרך שבו חבירו מתעורר מיד יצא מנגיעה בנקודת נפשו ויהיה מבחוץ, ואם יפעל לא יהיה זה מתוך רצון אלא מתוך כפיה. כמה צריך האדם ללמוד את כל דרכי בני אדם למען ידע לעורר ולהתחבר בכל אחד כפי דרכו.
יא] ממש כשם שהוא למטה כך הוא למעלה, כאשר מדברים אנחנו אודות הגעה אל השגות עליונות לפי כל המידות שבהם גיוון הא"ס את הופעתו לפי אלפי אלפים דרכים שונות כחול אשר על שפת הים וכשערות שעל הראש והיורדים על הזקן וכהמון כוכבים, הרי כאשר מבקשים לגעת במידה מסוימת חייבים לדעת להשתמש באותו הסגנון ובאותו השפה ובאותו הדפוס שבו המדרגה הזו קיימת ופועלת. ואם עוזבים אפילו דבר אחד ומניחים שהשפה הכללית יעורר אותה, לא תגיע ולא תעורר את פנימיותה.
בירור דרכי התכללות והתבדלות
יב] הערה. משהזכרנו את התחלקות הדרכים והתעוררות כל אחד לפי דרכו עלינו לעורר משני טעויות והם טעות ההתכללות השטחית וטעות ההתבדלות השטחית. יש טועים לחשוב מאחר וכל המידות כלולות זה בזה, בוודאי בעל הסוד כלול מבעל הפשט ובעל הפשט כלול מבעל הסוד, אם כן אין לנו סיבה לבקש להתייחד בדרך מן הדרכים ובמידה מן המידות, הרי מכל אחד ניקח לעבוד את י"י והכל שווים לטובה. מידה זו היא מידת חסרי הדעת, שכן אם ישנו מושג של 'עומד על דעתו' אין זה אלא ההכרה מה הם הדרכים שמעוררים אותו ומה הם הדרכים שאינם מדברים אלי. והמכיר את זה, שנאמר בלשון הקבלה המכיר את שורש נפשו משורשה, הרי ילך לבטח דרכו ולא ייכשל כי הדרכים המיוחדים לכל נפש וודאיים הם ופועלים תמיד. ואילו הנמצא בקטנות הדעת וטרם עמד על דעתו, הנה בהכרח יאמין בהתכללות ויקח את המועיל לו מכל דרך, ועל דרך שאמר האריז"ל שמי שאינו יודע באיזה נוסח עליו להתפלל יתפלל בנוסח הכולל. ואין זה לכתחילה אלא דיעבד כי וודאי עדיף להכיר את מקומך כי תפלה זו עולה בדרך ישרה ובטוחה הרבה מן התפלה הפועלת בדרך כלל בלבד [וזה הסוד נקרא ברעיא מהימנא אמונה בדרך כלל שהוא בחינת הנוק' ואמונה בדרך פרט שהוא בחינת הז"א והוא מצוות דע את אלהי אביך]
יג] מאידך גם אין לשכוח את פירוש ההתכללות האמיתי. כי ההתכללות שבטעות הקודם אינו באמת התכללות צדדים שונים אלא הוא העלמה של יחוד כל הצדדים והשטחתם לכדי הנקודה המוסכמת על כולם, שהוא אכן נצרך במדרגות הקטנות אבל אינו דעת אמת. אבל כמו שאין לטעות בזה כך אין לטעות בטעות ההיפכית. שלפעמים אדם עומד על דעתו. ואם ידע למשל שדרכו נוגעת יותר בתורה שכלית מאשר בתפלה ורגשיות, הרי ישכח לגמרי מן החלק האנושי שמתקיים בלב ובתפלה, ואפילו כאשר ישנם ימים המוקדשים בעיקר לתפלה כמו ימים נוראים יקח תחת המחזור את הספר עיון שלו וישכח בכלל את התפילה. זו אינו עמידה על דעתו אלא טעות של מי שמכיר את השער שלו ושוכח להיכנס דרכו אל הכל. ואדם כזה הוא בעל מום, דומה למי שהבין שעיקר כוחו הוא בפיו למשל ולפיכך עקר את רגליו וסימא את עיניו שהרי אני עיקר כחי בפה. בעל דעת אמיתי יודע שוודאי אני עיקר כוחי במידה זו, אבל האמת היא תמיד שלימה כלומר כלולה מן הכל. ועל ידי מידה זו בטוח אני שאוכל להיכנס דרכה גם לשאר המידות, אשר כולם יאירו בדרך התכללותם במידה זו. ונאמר למשל על ידי העיון שלו דווקא יוכל להיכנס אל התפלה בהשתפכות הנפש כי זהו השער המעורר את נפשו. וכך יוכל להיכנס אל כל הדרכים האנושיות כולם שהם בעצמם כל מידות האלוהות כולם המופיעה לפי כל הדעות כי אל דעות הויה.
גם הזמנים יש להם מידות השייכות אליהם
יד] ונחזור אל הענין. לפי שכל מדרגה בדרכה היא מתעוררת, לפיכך הבחנת המדרגות נוגעת עד לפרטים הכי פשוטים כמו קביעת התאריך של החג. כי גם התאריכים כמו התחלקות השנה לחדשים ולימים בתוך החדשים. או התחלקות הימים לשבתות וימי השבת, הרי הם בעצמם נושאים תוכן של מידות שונות. הרי יש לך אדם שהוא במידתו של אברהם אבינו שמתעורר בבוקר ובבוקר הוא זמן הארתו. ויש לך אדם כמו יצחק שעיקר הארתו בין הערביים בשעת המנחה. ויש לך אדם כמו יעקב הער כל לילותיו ומוצא בהם את עיקרי טעמי תורה. ואם נרצה לקיים חיים בבחינת חסד בוקר אברהם אחרי הצהריים הרי לצחוק ייחשב לנו, כי לא זה הוא מקומו של המידה הזאת ולא תפעל באופן נכון בזמן הזה. כי היופי של העולם הוא כאשר הבוקר באמת מאיר כמו בוקר והערב כמו ערב. ולכן אפילו בקביעת זמני החגים יש לעמוד מהו החמשה ומהו העשר ומהו החודש השביעי שכך נבין איך הזמן הזה בעצמו מביא את הענין הנקרא חג הסוכות, כפי שהמתבונן בדקות הענין יראה כיצד הבוקר מביא את תפילת השחרית של אברהם אבינו.
חמשה עשר הוא צירוף חמשה ועשר
טו] כאשר מסתכלים אנחנו על התאריך הזה 'בחמשה עשר', רואים אנחנו כי היא מורכבת משני מספרים. חמשה ועשר. וכאשר חוזרים אנחנו בפרשה רואים אנחנו כי אכן העשר הזה אינו סימן בחלוקת המספר בלבד, אלא באמת העשר הזה קבע יום קדוש לעצמו. אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכפורים הוא. ואכן כך הוא סדר הצטרפות הבנין המגיע עד חג הסוכות, אשר מקודם מתחילים בתחילת החודש באחד, עד לעשור, ומשם לחמשה שעם העשור. מילת עשור מבטאת שאינה היום העשירי בלבד, אבל יש בה מהות של עשיריות, שאפשר לומר שהוא כולל את כל עשרת הימים, וכפי שאכן למדנו שעשרת ימים אלה יחידה אחת של ימים הם עשרת ימי תשובה, ודברים אלה הם כמעט פשוטו של מקרא למי שעוקב אחרי תחושת הימים המצטרפים בפסוקים אלה מן היום האחד ועד היום העשור.
טז] אם לא תאמינו כי אכן חמשה עשר מורכבת תמיד מחמשה ועשור המתחיל מן האחד, מביא לך רבי אבא כי גם בניסן הופיע המבנה הזה עצמו. הרי משה עומד ביום הראשון של החודש הראשון ומזהיר בעשור לחודש הזה ויקחו לכם איש שה לבית אבות שה לבית. ומתי נאכל השה הזה, ביום חמשה עשר של החודש הראשון. אם כן גם חמשה עשר של פסח הוא מורכב ממקח הקרבן פסח בעשור, וחמשת הימים המצטרפים אליו המאפשרים קיום החג ביום חמשה עשר. ואם פסח וסוכות כך יש למצוא שגם חג השבועות כך הוא. חישב רבי אבא כי מיום תחילת החודש שמקביל שם לעשור, הם חמשה ימים בינה ובין קבלת התורה שהוא היחוד ביום השישי חג השבועות. [ומה שאין שם עשר שלימים קודמים אליה אפשר לפי שכבר קדמה עבודה זו בכל ימי הספירה].
יז] אמר רבי אבא, בכל אתר עשור דמטרוניתא הוא. בין בניסן בין בתשרי סוד אחד יש להם. כי אם נרכיב את המספרים האלה על המספרים השייכים אל הספירות, נדע כי וודאי העשור היא הספירה העשירית היא השכינה מידת המלכות. אשר היא כוללת בעצמה כל העשר ולפיכך עברנו כל עשרת הימים עד שהגענו אליה. ויציבא מילתא למתבונן בסדר העבודה כי וודאי תחילת העבודה בכל מקום מן השכינה מהכרת נוכחות הויה הנקרא קבלת עול מלכותו, וכנדרש בזוהר בכל המקומות כי בזאת נבוא אל הקודש. ולפיכך בכל פעם שישנה התחלה של כניסה להשגת אלוהות מתחילים מן המלכות שהוא העשור, והתכללותה בכל עשרת הספירות.
יח] ומי שקנה את מידת המלכות, מיד המלך העליון הוא הז"א מגיע לישב על כסאו שהיא השכינה. כי בכל פעם שמתעוררת השכינה תיכף מתעורר הקב"ה להתייחד בה בסוד כל הבא לטהר מסייעים אותו וזה חוק הבריאה שאין התעוררות הנוקבא לריק לעולם וקרא כתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע. וכאשר נרכיב גם את זה על מספרים השייכים אל הספירות נוכל לקרוא למלך המתיישב על הכסא חמשה. ולמה, כי עיקר הז"א ספירת התפארת. וכאשר מתחילים אנחנו מלמטה כסדר העבודה ומונים חמשה מדרגות מלכות יסוד הוד נצח תפארת, הרי התפארת החמישי. וחמישי הזה בא ומופיע על העשר, וייחוד זה הוא גופו של חג, הדא הוא דכתיב ובחמשה עשר יום חג.
יט] ואל תקשה עלי הייתכן שהמדרגה הפחותה יותר שהיא ספירת המלכות תיקרא בשם המספר הגדול יותר שהוא העשר, ומדרגה העליונה יותר שהוא הז"א ייקרא בשם המספר הקטן יותר. כי וודאי מאן דאיהו זעיר איהו רב. כי רוב הכמות של התחתון אינו מגיע למעט האיכות של העליון. ולכן כאשר מבינים את המספרים האלה שהם על סדר העליה מלמטה למעלה יודעים וודאי כי העשור שהתחלנו בה קטן הוא מן החמשה המופיע עלינו. ובסגנון עמידת פרצופי האריז"ל - כל עשר ספירותיה של הנוק' אינם מגיעים אלא עד חצי תפארת של הז"א.
כ] ולפיכך כאשר כתוב בחמשה עשר יום אין הפירוש רק 'ביום החמשה עשר', אלא פירושו גם שמכל חמש עשרה ימים אלה מצטרפת החג של היום הט"ו. כי באמת בעשרת ימי תשובה בנינו את בניננה של השכינה, עד שבעשור הושלמה והיתה יום הכיפורים. ובאמת בחמשה ימים שאחריה מופיע עלינו כל יום מדרגה אחת ממטה למעלה עד שנוגעים אנחנו בעיקר התפארת ששם המלך והמלכה מתייחדים. והעומד על סוד הימים שבינתיים האלה יראה שאינם ימי עבודה וקבלת מלכות אלא ימי המשכת הופעת אור העליון עלינו מאליו, ואע"פ שיש בהם כמה טירדות של מצוה אין טירדות אלה נחשבים עבודה ולא עבודה רוחנית אלא הרוחנית מופיעה מאליה. ובסגנון האריז"ל האור פנימי של חסידים דאימא מופיע בימים האלה מאליה ואינה צריכה כוונה ומצווה.
החמישי הוא גם השביעי
כא] עד כאן למדנו את סוד החמשה והעשר. אך הלא כל זה מתחולל גם בחודש השביעי. עלינו להזכיר כיצד כל זה נקרא גם שביעי ולא חמישי ועשר בלבד. [כך פירש ר' דניאל מט ונאה בעיני]. הלך רבי אבא וחישב כי לפי סידור מספרי הספירות אפשר לקרוא לתפארת גם השביעי לפעמים, ולמה כי הלא התפארת באמת אינו ספירת התפארת בלבד אבל הוא כולל כל שש הספירות הסובבים אותו חג"ת נה"י. אם כן כאשר חושבים שוב מלמטה, יש לקרוא לכל הז"א בשם שביעי ולא בשם חמישי בלבד. אמר כי התפארת נקרא שביעי כאשר מתעטרים בו האבות היינו חסד וגבורה הנקראים אברהם ויצחק, כאשר שניהם מתחברים ומתכללים בתפארת הכולל אותם נמצא הוא כולל את מספרם וכאשר הגענו עד למדרגה החמישית ממילא הגענו גם למדרגה השביעית, הרי בחמשה עשר לחודש השביעי.
כב] במהות קבלה זו שהתפארת מקבל ומתכלל מן הספירות שעליו נפתח לנו כבר להתבונן בכל סדר זה, שהרי אם אמרנו השכינה עושה את ההכנה בלבד והקב"ה שורה עלינו. יש לדעת שאין זה כל עיקרו של הסוד. אבל הנכנס לפני ולפנים יש לו לדעת גם כיצד להשרות במציאות זה הנקרא הקב"ה סדר הארה עליונה יותר, ולא תיגע בו השכינה בלבד במגע מעט אבל תקבל את שלימות קומת הארתו. כל קבלה שהז"א מקבל נקרא מה שמקבל מן החכמה ובינה שהם אבא ואימא. והנכנס לפנימיות הסוד זוכר תמיד להמשיך גם מאו"א אל הז"א בכדי שיתייחד עם הנוק' באור שלם יותר. ומשזכרנו את זה נוכל להוסיף כי לא התפארת החמישי בלבד הוא שביעי, אבל גם הוא נקרא שביעי מצד המידה הנקראת הרבה שביעית והיא הבינה, אשר אם סופרים מן המלכות נמצא היא שביעית אליה. ולפי שכל שפע הגדלות ממנה בא לכן כל המגיע אל החמישי גם אל השביעי מבקש להגיע, והיא באמת החודש השביעי לפי ששורש כל החודש הזה בבינה שממנה דין ראש השנה וממנה כפרת יום הכיפורים וממנה אהבת חג הסוכות.
כג] ופי סדר האריז"ל יש לומר עוד בחמישי ושביעי הזה, כי האריז"ל לימד שכל כוונות הימים מיום הכיפורים ועד שמיני עצרת הם המשכת ז' מיני חסדים מן האימא אל הזו"נ. והארה זו כמה אופנים יש בה אך כולם נפרטים לשבע. והנה הארה ראשונה היא הארת חסדים פנימיים דאימא שהוא הארת הימים שבין יום הכיפורים לחג הסוכות. אך הלא הם ד' ימים בלבד, ואפילו כאשר נספור את יום הראשון של חג עצמו לא יהיה בידינו אלא ה' ימים, וכיצד נכלול בהם ז' בחינות החסד. לפיכך לימד האריז"ל כי שני הבחינות הראשונות נעשים בערב יום הכיפורים בסוד כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי, שלפי שכבר באותו יום נגמרה כל מלאכת הנסירה שהוא הארת הגבורות כבר מתחילים החסדים להיכנס. ונמצא יש כאן חידוש כי החמשה ימים נהיו לשבעה ימים בסוד ערב יום הכיפורים שהוא יום כפול ומשולש, וממילא כאשר הגענו ליום הראשון של חג שהוא חמישי לעשור אליבא דאמת כבר הגענו לשביעי והוא החסד העליון משבעה חסדים אלה.
כד] אשרי היודע לפתות את השכינה במילים הקולעות אליה כל יום כפי המידה שמעוררת אותה באותו היום ובאותו השעה.
על פי זוהר תצוה ערב חג הסוכות תשפ"ד
שמחה הוקדש על ידי הרה"ח ר' דוד אייזן שליט"א למען ידעו דורותיכם
00:00 השמחה בזמן המנוחה
03:00 שמחת האסיף
05:00 שייכות ר"ה ויו"כ לשמחה זו
07:51 החג לכהנים לפי סדר עבודתם
16:39 החג למורי התורה לפי תורתם
22:39 השמחה מתוך המדבר
28:00 ג' דרכי תיקון השטן
34:20 גילוי ההסתר
על פי זוהר תצוה ערב חג הסוכות תשפ"ד
שמחה הוקדש על ידי הרה"ח ר' דוד אייזן שליט"א למען ידעו דורותיכם
00:00 השמחה בזמן המנוחה
03:00 שמחת האסיף
05:00 שייכות ר"ה ויו"כ לשמחה זו
07:51 החג לכהנים לפי סדר עבודתם
16:39 החג למורי התורה לפי תורתם
22:39 השמחה מתוך המדבר
28:00 ג' דרכי תיקון השטן
34:20 גילוי ההסתר
ערב חג הסוכות תשפ"ה
***
להקדשת שיעור -
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
ערב חג הסוכות תשפ"ה
***
להקדשת שיעור -
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
🎓 שיעורים נוספים 4 שיעורים ›
שמחת סיום עבודת עשרת ימי תשובה
שמחת היצירה עצמה אחר שתיקנו הגבורות
אורות מקיפים ואורות פנימיים
ארבעה בחינות החסד: פנימי ומקיף דאימא ופנימי ומקיף דז"א
התחלת החסדים מלמטה למעלה
שמחת סיום עבודת עשרת ימי תשובה
שמחת היצירה עצמה אחר שתיקנו הגבורות
אורות מקיפים ואורות פנימיים
ארבעה בחינות החסד: פנימי ומקיף דאימא ופנימי ומקיף דז"א
התחלת החסדים מלמטה למעלה
00:00 תורה גרויס און קליינגעלט 05:00 אהבה ויראה חו"ג שיוצאים מהבינה 10:38 כל עבודת תשרי לייסד הכללים 17:16 אע"פ שהשורש בעליון כל העבודה הוא בעולם הזה 23:27 בעלות האדם הוא גילויו ולא המצאתו 28:07 חדש ניסן שלכם והחדש תשרי שלי 36:43 דרישה בסדר האותיות 41:54 ממטה למעלה וממעלה למטה 50:45 המפה אותו מפה הדרך משתנה
00:00 תורה גרויס און קליינגעלט 05:00 אהבה ויראה חו"ג שיוצאים מהבינה 10:38 כל עבודת תשרי לייסד הכללים 17:16 אע"פ שהשורש בעליון כל העבודה הוא בעולם הזה 23:27 בעלות האדם הוא גילויו ולא המצאתו 28:07 חדש ניסן שלכם והחדש תשרי שלי 36:43 דרישה בסדר האותיות 41:54 ממטה למעלה וממעלה למטה 50:45 המפה אותו מפה הדרך משתנה
הקב"ה לוקח ושמח בנו ואנחנו לוקחים ושמחים בו | זוהר פקודין מצוות לולב ערב סוכות תשפ"ז
הקב"ה לוקח ושמח בנו ואנחנו לוקחים ושמחים בו | זוהר פקודין מצוות לולב ערב סוכות תשפ"ז
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סוד “ולקחתם לכם” — המצוה האחרונה בספר הפקודים
הקדמה: שיעור קצר ערב יום טוב
הואיל ומדובר בערב יום טוב, ואין הזמן מצוי בשופי, נסתפק בשיעור קצר. שיעור זה נערך ערב סוכות על סוד הפסוק והמצוה ‘ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר׳ (ויקרא כג, מ). כבר למדנו שני שיעורים בענין זה יותר קרוב לפשט, שלא על דרך הזוהר, ועתה מבקש אני פשוט להעמידכם על דברי הזוהר הקדוש בפקודין.
למדנו שזוהי המצוה האחרונה. אמנם היה חלק שנשמט בשיעור הקודם, כמדומני, אך על כל פנים זוהי המצוה האחרונה בזוהר, מתוך ספר המצוות שכתב הזוהר בספר הפקודים דמרא עלמא. המצוה האחרונה היא מצות לולב, פקודא מ״ז, שהרי לא מנה אלא ארבעים ושבע מצוות, כפי שלמדנו.
סדר המצוות בספר הפקודים
הסדר הוא כך: מתחילה מדבר הזוהר במצוות העיקריות שבכל יום — מצות יחוד ה׳, מציאות ה׳, מצות אמונה, מצות קריאת שמע, תפילה, תפילין, ציצית, מזוזה, כל המצוות שבכל יום ויום, וברכת כהנים אף היא מצוה חשובה אצלו. לאחר מכן הוא מתחיל בסדר של שבת, של ימים טובים, וכך מתגלגל הסדר של הימים הטובים מפסח ועד תשרי, עד סוכות.
נמצא שהמצוה האחרונה שהוא מונה בכלל — אחר שכבר אמר אולי את מצות ישיבה בסוכה — היא מבין שלוש המצוות האחרונות: מצות ישיבה בסוכה, ומצוה מ״ו היא מצות קרבנות של סוכות, ולאחריה מדבר הוא מעט אודות שמיני עצרת, אך אינו מונה עליו מצוה בפני עצמה כאן. ואחרונה היא מצות נענוע לולב, נטילת לולב, ‘ולקחתם לכם׳ (ויקרא כג, מ), נטילת לולב בסוכות.
החידוש שבנוסח הקצר של הזוהר
והזוהר, כדרך הפקודין, חוזר ומזכיר דברים שכבר האריך בהם במקום אחר, אלא שהוא כוללם במילה אחת, ופעמים רבות באותה מילה אחת גנוז חידוש. אמנם עדיין לא בדקתי היטב, אך נראה לי כי בנוסח שהוא אומר, ואפילו במילה אחת, יש חידוש גדול, יש בהירות גדולה שלא נאמרה קודם לכן, על כל פנים לא באותה בהירות. משום כך ראוי ללומדו כאן, ולחדד מעט את הנקודה.
לשון הזוהר: לנטלא לולב בההוא יומא
המצוה והמינים
כך אומר הזוהר: המצוה היא ליטול לולב באותו יום, ביום הראשון, בההוא יומא. אומר הוא, ‘לנטלא לולב בההוא יומא׳, באותו יום, היינו ביום הראשון, שנאמר ‘ולקחתם לכם ביום הראשון׳ (ויקרא כג, מ), ‘ואינון זינין דליין׳, המינים, מיני הלולב, כלומר שיש ליטול את הלולב עם מיניו.
והרי בפסוק נאמרו סתם המינים, נאמר ‘פרי עץ הדר כפת תמרים׳ (ויקרא כג, מ) וכן הלאה, אך בגמרא נקראת המצוה תדיר בשם מצות נטילת לולב. ואף שהמילה לולב אינה כתובה כלל בפסוק — אמנם מילה זו נזכרת בחומש — במשנה קורא לה כולה בשם לולב, וכל שאר החלקים נקראים מיני הלולב, כאילו שייכים הם אליו. וכן הוא לשון המשנה במנחות, ארבעה מינים שבלולב, המינים שבלולב. הרי כל הקבוצה, כל החבורה, כל הענין — האגודה כולה נקראת לולב, ומנענעים לולב, כלשון הברכה ‘על נטילת לולב׳. ואחר המינים, הלולב, מתווספים אליו עוד דברים. ויש בזה ביאורים עמוקים יותר, והזוהר אכן עומד על הטעם שכולם נקראים בשם לולב, ונגע בזה מעט. אך זהו שם המצוה: ליטול את הלולב ומיניו באותו יום, בעיר סוכות.
הפסוק עצמו הוא סוד
אומר הזוהר בלשון קצרה ביותר, ואקרא את הדברים כולם: אומר הוא, ‘והאי רזא׳, זהו הסוד — לא סוד הענין שיש ליטול את הלולב באותו יום, אלא שהפסוק עצמו הוא סוד.
ומהו שהפסוק עצמו הוא סוד? הרי האריכו בזה במאמרים שכתבו. אין הפסוק מפורש בבירור מה יש לעשות בלולב. ובאמת הרי הפסוק כמדרש פליאה ממש: ‘ולקחתם לכם׳ ו׳ושמחתם׳ (ויקרא כג, מ). מה, מתי, כיצד, באיזה אופן יוצא מזה ‘ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם׳ (ויקרא כג, מ)? מהו פשרו של הלולב? הוא סוד.
וקמיה חבריא: כולנו חברים
חברי הזוהר וחכמי התלמוד
אומר הזוהר, את הסוד כבר העמדנו, כאשר כבר ביארנו, ‘וקמיה חבריא׳. כוונתו שהזוהר עצמו כבר ביארו. ‘וקמיה חבריא׳ — פעמים יכולה לשון זו לרמז על חברי הזוהר עצמם. אך נראה לי שכאשר מדגיש הזוהר שאף אנו דיברנו בזה ואף החברים דיברו בזה, כוונתו שכן דרכו של הזוהר לדבר כאילו הכל הוא מרבי שמעון בר יוחאי וחביריו.
הזוהר מדבר כאילו החברים — הם בכלל שאר התנאים, שאר האמוראים אף הם, שאר חכמי התלמוד שאנו קוראים להם חכמינו זכרונם לברכה, וכל שאר חכמינו — שכולם מבארים בספריהם, כל אחד במקומו, ענייני המצוות, ההלכות, הטעמים.
כיצד צריך יהודי לחשוב: כולנו תלמידיו של הקדוש ברוך הוא
אומר הזוהר, אנו כבר דיברנו בזה די הצורך, ואף החברים שלנו. וכך צריך יהודי לחשוב: כולנו חברים של הגמרא, כולנו חברים של התנאים. כלומר, אנו חברים, שנינו יחד, מקבלים באותו מקום עצמו.
ומה החילוק בין רב לתלמיד לבין חבר? כשאנו אומרים ‘רבותינו זכרונם לברכה׳, אנו אומרים שהם למעלה מאיתנו, הם מקבלי התורה, ומהם אנו מקבלים. אך הזוהר עומד במקום שבו הוא מבין שהם חברינו. והיכן מוצאים דבר כזה? שמעון בר יוחאי וחבריו — חברינו.
הרי כולנו אחד. חבר הוא אחד. שני אנשים שהלכו אצל רב אחד, שניהם חברים, כלומר על אותה דרגה, שניהם מקבלים. וכך חושב הזוהר: כולנו חברים. ומדוע? לפי שכולנו תלמידיו של הקדוש ברוך הוא, ‘כל בניך למודי ה” (ישעיה נד, יג). כולם תלמידיו של הקדוש ברוך הוא, כולם תלמידיו של משה רבינו, שאף הוא תלמיד היה של הקדוש ברוך הוא. משה היה התלמיד הראשון, והקדוש ברוך הוא היה הרב הראשון.
ואף מה שאנו לומדים תורה, כולנו תלמידיו של משה רבינו. כולנו חברים — אנו, התנאים, האמוראים, ומה שהיה לפני התנאים, הנביאים — כולנו חברים באותו בית המדרש, באותה ישיבה שנקראת ישיבת משה רבינו, מפי הקדוש ברוך הוא, ואת אותה תורה עצמה אנו לומדים. ומה שהם מבארים, הרי כולנו התקשינו באותה קושיא עצמה, שהרי אף לתנאים הוקשה: מהו סוד הלולב? לכולנו הוקשתה אותה קושיא. אהה, אומרים לנו כאן פשט, אומרים לנו שהתנאים כבר אמרו פשט, אהה, חברינו כבר ביארו מעט. אומר הזוהר, אנו כבר ביארנו בעצמנו בספרנו, וחברינו כבר ביארו אף הם.
המדרשים הם סודות
וכוונת הזוהר כאן לומר עוד דבר עמוק. שהמדרשים על הלולב כבר ביארו ממש את סודות הזוהר. אומר הוא, כל אחד יודע שכל סודות הזוהר בנויים ומחוברים עם הדרכים שבמדרשים, אלא שהמדרש מדבר בנוסחו יותר על דרך הנגלה, כלומר, לעולם לא נזכרת בו ספירה, לעולם לא נזכרים בו ענייני אלוקות ממש, שהרי כידוע המדרש כתוב בהעלם.
כך למד הרמב״ם, וכך קיבלו כל החכמים, שהמדרשים אינם תמיד כפשוטם, אינם ליטרליים, והרמב״ן ביאר זאת פעמים רבות. הרמב״ן מתפלמס פעמים הרבה עם רש״י, שכשמביא רש״י מדרש, אומר הרמב״ן, אין הפשט בפסוק כדבריך; ומלבד זאת, אף את המדרש אין אתה מבין, שהרי אין כוונת המדרש לומר פשט פשוט, אלא כוונתו לסוד. והזוהר הולך תמיד בדרך זו: המדרשים הם סודות.
ופעמים הסוד גנוז יותר, וקשה להבין את המדרש, ופעמים המדרש בהיר יותר, ואפשר להבין מיד מתוכו מהו הפשט — וזהו הסוד. אומר הזוהר, את הסוד, סוד הלולב. הלולב הוא סוד, ואין איש מבין. אתה יכול לשאול יהודי פשוט, ואף שיש טעמים פשוטים, אך במחילה הם קלושים, בקצרה, מעשיות רפויות.
הסוד — ללולב בוודאי יש סוד. שהרי נאמר בו ‘ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים׳ (ויקרא כג, מ). בוודאי יש בזה משמעות, שבלולב זה משמחים אנו את הקדוש ברוך הוא, והוא שמח עמנו ואנו שמחים עמו. עוד נראה בזוהר כיצד מעמיד הוא את הדבר. על כל פנים, ללולב בוודאי יש סוד, והמדרשים כבר גילו את הסוד כמעט קרוב לדרך הזוהר. אין נזכרת במדרש המילה ספירות, אך כבר ביארו החברים, ומי שלומד מדרש כבר יודע כמעט מה עתיד הזוהר לומר.
הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל: מראה הראי של “ולקחתם לכם”
נשיאות המצוות: מה שנעשה למעלה עושים בנו
ומה אמרו? אומר הזוהר בקיצור, כך: ‘כמה דקודשא בריך הוא נטיל להון לישראל בהני יומין וחדו בהון׳ — כשם שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל.
‘ולקחתם לכם׳ (ויקרא כג, מ) — נאמר שאנו ניטול. אך כך אומר הזוהר, כל אחד יודע, שכל פסוק בתורה האומר לנו לעשות אינו אלא שיקוף, אינו אלא צל, של דבר שכבר נעשה למעלה. ולמדנו שם את סוד כל המצוות הנקרא נשיאות, נשיאות המצוות. שם נאמר להיפך, שמה שאנו עושים נעשה למעלה, כפי שכבר ביארנו. אך זה מתחיל בכך שמה שנעשה למעלה עושים בנו, ואנו עושים אחר כך. ‘מה הוא אף אתה׳ (שבת קלג ע״ב) — מה הקדוש ברוך הוא עשה מעשה בראשית, הוא עושה אותנו שותפים למעשה בראשית; הקדוש ברוך הוא עושה מעשה מרכבה, הוא עושה אותנו מעשה מרכבה.
פסוקי הלקיחה
הרי ‘ולקחתם לכם׳ פירושו שאנו ניטול. אך יש להבין שהדבר החל ממשהו שהקדוש ברוך הוא כבר נטל. וכך בוודאי מתחברים המדרשים כאן מיד בתחילת ‘ולקחתם לכם׳ עם כל מיני מקומות שנאמרה בהם לקיחה. המדרש מדבר אף בפסוקים אחרים שנאמר בהם שאנו ניטול, אך יש גם מקומות שנאמר בהם שהקדוש ברוך הוא נטל.
הקדוש ברוך הוא אומר ‘ויקחו לי תרומה׳ (שמות כה, ב), ואומר המדרש, קחו אותי עצמי. והקדוש ברוך הוא נטל, ‘ולקחתי אתכם לי לעם׳ (שמות ו, ז). ו׳ולקחתי אתכם לי לעם׳ הוא השיקוף, מראה הראי של ‘ולקחתם לכם׳. וכך אכן דורש הזוהר. אינו מביא את הפסוק, אך הוא חושב על פסוק זה, או על פסוק אחר שהוא ענין דומה.
‘ולקחתם לכם׳ פירושו קחו לכם. ומהו קחו לכם? מדוע יהא אדם נוטל? כיצד יבוא פסוק שהקדוש ברוך הוא אומר לאדם קחו לכם? הפשט הוא שהקדוש ברוך הוא כבר נטל. ומה נטל הקדוש ברוך הוא? אומר הזוהר, ונאמר לאחר מכן ‘וסמכתם׳. אומר הזוהר, הקדוש ברוך הוא נטל את ישראל, ‘ולקחתי אתכם לי לעם׳.
הקדוש ברוך הוא שמח בישראל
הקדוש ברוך הוא נטל את ישראל, ושמח בהם, כמו שנאמר ‘כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב׳ (דברים ל, ט). הקדוש ברוך הוא שמח בישראל, הוא נטל את ישראל. ואלו פסוקים מפורשים, שבשעה שטוב לישראל — היינו יום טוב, לאחר שהיו ראש השנה ויום כיפור, ועמדו בהם, וישראל ניצחו — הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל.
כלומר, הוא בוחר, ‘ובחר בעמו ישראל באהבה׳, ‘ובחר בעמו ישראל בשמחה׳. הקדוש ברוך הוא שמח בישראל, הוא נוטל אותם. הרי ‘ולקחתם לכם׳ מתחיל בכך שהקדוש ברוך הוא נוטל בימים אלו את ישראל ושמח בהם.
סוד יום כיפור: שהקדוש ברוך הוא יוכל ליטול אותנו
ודבר מעניין ביותר ביאר הזוהר. זה אינו כתוב במדרש כפי שידוע לי, ואומר אני שהחצי השני כתוב במדרש, והזוהר רק מבאר שהמדרש בא מזה. הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, לפי שהוא מבין שזהו פירושו של יום כיפור, שהקריבו עצמם, ‘כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם׳ (ויקרא טז, ל).
ומדוע צריך להיטהר? לפני ה׳. כדי שנוכל לבוא לפני ה׳, כדי שהקדוש ברוך הוא יוכל ליטול אותנו, יש להיטהר, ויש שהקדוש ברוך הוא ימחל על כל העוונות. וזה בשבילו. וזהו פירוש ‘למען שמי אאריך אפי׳ (ישעיה מח, ט). הקדוש ברוך הוא צריך למחול על כל העוונות בעדנו, לפי שהוא צריך שיוכל ליטול אותנו, לכן הוא צריך שיוכל למחול על כל העוונות, שיוכל לכלול את כל העוונות.
הקדוש ברוך הוא מוחל על כל העוונות, ונוטל אותנו בשמחה. הקדוש ברוך הוא מנענע ענינים עם ישראל. זהו הדבר הראשון. הקדוש ברוך הוא אוחז בישראל, מחבקם, נוטל אותם, ‘ולקחתי אתכם לי לעם׳, זהו ‘ולקחתי לי׳, ‘ולקחתי אתכם לי׳. הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל לעצמו.
וחוזר חלילה: מה שיהודי עושה משקף מה שהקדוש ברוך הוא עושה
ומעתה, כשיודע אדם שמה שיהודי עושה משקף מה שהקדוש ברוך הוא עושה, שוב הדבר נוח, וחוזר חלילה. לאחר שיהודי עושה, הוא כבר מעורר את המידה שהקדוש ברוך הוא כבר עשה, כבר העמיד, שכן הקדוש ברוך הוא העמיד את הדבר כך שיתנהג הלאה.
אומר הזוהר, כשם שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל בימים אלו ושמח בהם, אף הכי, אף ישראל, ‘ישראל נטלו ליה לקודשא בריך הוא לחלקא׳, נוטלים את הקדוש ברוך הוא לחלקם, ועל דא ‘ולקחתם לכם ביום הראשון׳ — כלומר, קחו אותי. כשם שאני נוטל אתכם, זו העת, זהו הזמן שבו הקדוש ברוך הוא נוטל אותי. וזאת הזכיר, מה שנתגלה, ולחשוב על זה, שהרי הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, וישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא.
המדרש: פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא
דרשת רבי עקיבא
וזה כתוב במדרש, מדרש מפורש. ובכל המדרשים על הפסוק ‘ולקחתם לכם׳, אומר רבי עקיבא — ומובא ברמב״ן כאן על הפסוק, והרמב״ן מבארו על פי קבלה, ובוודאי הזוהר מתחבר עם הסוד שביאר הרמב״ן על פי קבלה.
אומר המדרש, ‘ולקחתם לכם פרי עץ הדר׳, אומר רבי עקיבא, פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר ‘הוד והדר לבשת׳ (תהלים קד, א). כפות תמרים זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר ‘צדיק כתמר יפרח׳ (תהלים צב, יג). וענף עץ עבות זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר ‘והוא עומד בין ההדסים׳ (זכריה א, ח). וערבי נחל זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר ‘סולו לרוכב בערבות׳ (תהלים סח, ה).
כל אחד מן הפסוקים מגלה סוד, מדוע נקרא הקדוש ברוך הוא באותם שמות. והרמב״ן מבאר באריכות שזה מרמז על המידות השונות, הספירות השונות של הקדוש ברוך הוא, שכל אחת מהן מרומזת בעץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל. הזוהר במקום זה אינו נכנס לפרטים — במקומות אחרים הוא נכנס לזה — ואף אנו לא ניכנס לזה.
לולבו של הקדוש ברוך הוא ולולבם של ישראל
אך מה שהזוהר מבהיר כאן הוא, שזה כבר שיקוף. הואיל וזו העת שבה הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, וזאת יודע כל אחד. והמדרש כאן, עוד מדרש — אף זה מדרש שאותו יודעים פחות אנשים, מדרש קבלי עמוק יותר, אך את המדרש הנגלה יודע כל אחד. המדרש דורש שפרי עץ הדר וחבריו הם כנגד האבות, או כנגד ארבעת סוגי היהודים, וזה מדרש רעיוני מאוד.
הרי יש כאן שני צדדים: מהו כנגד ישראל ומהו כנגד הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא נוטל לולב, כשם שלקדוש ברוך הוא יש תפילין המדברות בישראל, ולישראל יש תפילין המדברות בקדוש ברוך הוא. אותו דבר — לקדוש ברוך הוא יש לולב, שבלולבו של הקדוש ברוך הוא מדובר בישראל. לולבו של הקדוש ברוך הוא הם ישראל, ארבעת סוגי היהודים, או ארבעת האברים של כל יהודי, גופו של היהודי שעליו נדבר, או שלושת האבות, כל מיני דברים. זהו הלולב, ‘ולקחתי לי׳, מה שהקדוש ברוך הוא נוטל.
לשון קיחה כמו קידושין
אומר הקדוש ברוך הוא, כך יטלו ישראל ‘לכם׳. ומה יטלו? יטלו את הקדוש ברוך הוא. וה׳ולקחתי׳, נראה לי שזו לשון קיחה כמו קידושין, ‘כי יקח איש אשה׳ (דברים כד, א), כלשון קיחה זו יש כאן פשט. ‘ולקחתם לכם׳ כמו ‘כי יקח איש אשה׳. כטבעת קידושין, כטבעות שעושים על הלולב, כידוע.
הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, וישראל נוטלים בעצם באותו ענין עצמו. ואפשר לשאול את הזוהר במקום אחר, שהוא אומר שיש חקירה בפסוק ‘כי יעקב בחר לו י-ה׳ (תהלים קלה, ד): אפשר לקרוא את הפסוק שהקדוש ברוך הוא, י-ה, בוחר ביעקב, או שיעקב בוחר בי-ה. איזה מהם? זה שניהם. כלומר, אותו דבר עצמו — באותה פעולה שבה הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, נוטלים ישראל אותנו. וזהו סוד כל הזוהר, שהזוהר אומר ‘באתערותא דלתתא אתער לעילא׳, שכאשר אנו נוטלים את הקדוש ברוך הוא, נוטל הקדוש ברוך הוא אותנו. זה אותו דבר עצמו, ואיננו מבארים זאת עתה באריכות, אך הם דברים ידועים.
רזא דקומתא דאדם: סוד דמות האדם
ישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא לחלקם
והלאה אומר הזוהר, שבימים אלו נוטל אותנו הקדוש ברוך הוא, וזו כוונת ההילולא: כשם שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל ושמח בהם, כך נוטלים ישראל את הקדוש ברוך הוא ושמחים בו. כלומר, הם נוטלים אותו ובוחרים בו לחלקם, כשם שהקדוש ברוך הוא נטל את ישראל שיהיו כביכול שלו, לא רק כפי כל האמיתות, כל האריכות שהדבר מכיל.
וזהו הדבר, ישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא שיהיה שלהם, בכל האריכות שהדבר מכיל. ‘ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה׳ (שמות לג, טז), ישראל מבקשים מן הקדוש ברוך הוא ברית שיהיה שלהם. אומר הזוהר: ‘ודאי רזא׳, ומסיים, ‘דא רזא, לולב וזנוהי דא רזא דקומתא דאדם׳. זהו סוד הלולב.
קומת האדם ואברי הספירות
ועתה נבוא מעט מן הכלל אל הפרטים. הלולב הם מינים שהם סוד דמות האדם. וזה עוד, כפי שכל אחד יודע, שהמדרש אומר שהלולב הוא כנגד הדומה לפה, דומה לעין, וכן הלאה, דומה לחוט השדרה. ומשום כך הלולב הוא העיקר, שהרי על חוט השדרה עומד כל האדם. זה כקומת האדם. ‘זאת קומתך דמתה לתמר׳ (שיר השירים ז, ח).
ומה מראה זאת הלולב? שכשרואים אדם, רואים את קומתו. אמנם בקומה יש עיניים ויש כל דבר, אך הכל הם אברי האדם, ואת מה שרואים אפשר לקרוא קומת האדם, הלולב. ומזה נקרא לולב. וזו בוודאי כוונת מה שאנו אומרים שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל עם כל אבריהם, אך בוודאי כוונת הזוהר לדבר עמוק יותר.
כידוע, כל אחד יודע שסוד הזוהר הוא להבין שאברי האדם הם אף אברי השכינה, כאברי הספירות כביכול. הקדוש ברוך הוא אינו גוף, ‘אין לו דמות הגוף׳ (יגדל), ואין כאן מקומנו לבאר. אך לקדוש ברוך הוא יש אף כביכול גוף, קומה שבה הוא מתגלה בעולם, ובמעשיו ובאופני התגלותו הקודמים למעשים, יש כביכול גוף.
המשמעות הכפולה של האברים
וכשנאמר שהלולב דומה לפה ודומה לעין, שוב יש כאן משמעות כפולה. הכוונה לפה ולעין של ישראל, שזה מראה שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל. זהו הפירוש, הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל עם פיהם, עם עיניהם, עם שפתותיהם, וכן הלאה. וזה מראה אף על דמות דיוקנו של יוצר בראשית כביכול, על צלם אלקים, הצלם, דמותו של הקדוש ברוך הוא.
כשנוטלים את העיניים, זהו הדומה לעין, ההדסים הדומים לעין, מראה שהקדוש ברוך הוא מסתכל בישראל. ומה שהערבות דומות לפה מראה שהקדוש ברוך הוא מדבר עם ישראל, ‘קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות׳ (שיר השירים ב, ח). ומה שכפות תמרים דומות לחוט השדרה מראה שהקדוש ברוך הוא מחזיק את ישראל, כביכול חוט השדרה. הקדוש ברוך הוא הוא חוט השדרה של ישראל. זהו ‘עוז וחדוה במקומו׳ (דברי הימים א טז, כז), ‘ה׳ עוזי ומעוזי׳ (ירמיה טז, יט). הקדוש ברוך הוא הוא התוקף, חוט השדרה. כשאומרים על אדם את חוזקו, אומרים שיש לו גב, עמוד שדרה. חוזקם של ישראל, זהו הקדוש ברוך הוא. זאת מראה חוט השדרה, הלולב.
והאתרוג מראה שהקדוש ברוך הוא הוא לבן של ישראל, הקדוש ברוך הוא הוא ליבנו. אלו כל הדברים שהוא מראה, וזה פשט הזוהר על מה שאנו נוטלים את כל המינים.
נקודת ההזמנה: כיצד הלולב מחבר את השמחה
השאלה: כיצד מתחבר הלולב עם שמחת יום טוב
ומבקש אני להוסיף אך את הנקודה שלמדנו, שלמדנו וכתבנו, ונראה לי שהיא נקודה של אמת: שעל כל דבר צריך הזמנה, יש להבין את השמחה. נאמר ‘ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים׳ (ויקרא כג, מ). אין עומדים שבעה ימים תמימים עם הלולב. אמנם היו אנשי ירושלים שעמדו יום שלם עם הלולב, אך אנו איננו נוהגים כך, ואף אין זה החיוב.
כלומר, בפשטות הסדר הוא שבהלל נוטלים את הלולב, בבוקר, ובשבת אין נוטלים כלל. על כל פנים, נוטלים לולב בבוקר, או כל היום, שכל היום כשר לקריאת ההלל, אך למעשה אין נוטלים אותו יום שלם אלא חלק מן היום.
והשמחה בוודאי שמחה. שמחה בפשטות פירושה שלמים. שמחה עושים אחר כך, עורכים סעודה גדולה, רוקדים. אף הריקוד הוא סעודה גדולה. ואפשר לומר שיש חיוב מפורש לרקוד ביום טוב. נאמר חג, וחג מלשון חגיגה, חג מלשון ריקוד, להקיף ולעשות הקפות עם הלולב, או בלא הלולב, לאחר מכן, בלילה, בבוקר. אלו כל הדברים שאנו עושים.
והנה, כל הדברים הללו טובים, טובים עד מאוד. אך כיצד מתחברים הם עם הלולב? נראה לי שזו שאלה שיש לאנשים למעשה, ולכן אני אומר כוונה, אומר כוונה, יש לי כוונה, בבוקר היה לי לולב, כל אחד בדרכו ובכוונתו, טוב מאוד. אחר כך הולכים הביתה, מתפללים הלאה, אוכלים סעודה, מתוועדים, עושים כל שמחות יום טוב. כיצד מתחברים כל הדברים הללו עם הלולב?
הלולב הוא החיבור של שתי השמחות
חושב אני כוונה, וכבר יזכרו את הכוונה בעת נטילת הלולב. נראה לי שזה פשט, ובניתי מעט את הפשט מדוע אני חושב כך. שהרי הפשט הוא, כמו שאומר הזוהר, שהלולב הוא החיבור של שתי השמחות. הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל ושמח בהם, וישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא, ‘ולקחתי אתכם לי׳, ישראל אומרים ‘ולקחתי אתכם לי׳, ופרי הצד מראה על הקדוש ברוך הוא, ומראה על ישראל, מראה על צלם אלקים, שהם צלם אלקים זה.
ופשט הכוונה המיוחדת בלולב הוא, שעל ידי הלולב נעשים הימים חשובים. כלומר, למדנו בזוהר שכל דבר צריך הזמנה. אין שום דבר, בין שאומרים ‘הנני מוכן ומזומן׳ — למי שנוהג כך — ובין שצריך לאומרו, בין שצריך לחושבו, בין שצריך לעשותו: כל דבר צריך הזמנה.
משל החתונה
כלומר, כמו כביכול, אדם עושה חתונה, צריך להזמין. ואפשר לשאול קושיא: וכי סבו לא יבוא בלא הזמנה? הרי הוא יודע שיש חתונה, אך ראוי שישלח לו הזמנה. וההזמנה, כמו שהוא אומר, הגשמיות אולי תבוא בלעדיה. אך הרגש שיש לאדם חבר חשוב או קרוב חשוב או רבו, שהוא רוצה לקרוא לו לשמחתו — צריך לקרוא לו.
ואפילו יבוא בלא שקראוהו, כשהוא בא בלא שקראוהו, הוא בא באופן כזה שאינו בא עם לבו, אינו בא עם רצונו, אינו בא — אפשר לקרוא לזה — עם פנימיותו, עם דרגתו הרוחנית; אינו בא, בא הוא בחיצוניות, בא עם עורו, אינו בא עם פנימיותו. וכדי שיבוא בפנימיות נדרשת בקשה. זהו טבע בני אדם.
הטבע הרוחני: הזמנה מילתא
וזה אף הטבע הרוחני. הטבע הרוחני הוא שכשעושים הזמנה בא אף הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא בא מעצמו. וכמו שאומרים, אף חבר קטן שבא בלא הזמנה, הקדוש ברוך הוא בא. לשמחות של ישראל בא הקדוש ברוך הוא, באים הסבים, בא הכל, באים האושפיזין.
אך מדוע אנו מזמינים? הן הזוהר אומר שרבי אבא היה נוהג להזמין את האושפיזין. ומדוע צריך להזמינם? הרי הם באים, בין כך ובין כך. הפשט הוא שהם באים, אך צריך להזמין. דבר שבקדושה טעון הזמנה. יש הלכה, הזמנה מילתא לדבר שבקדושה, נדרשת הזמנה. בעבודה זרה אין הזמנה, אך לדברים שבקדושה נדרשת הזמנה, וההזמנה מועילה.
ומה מועילה ההזמנה? מועילה היא שכשיורדת הקדושה, כשבא הקדוש ברוך הוא עמנו, הוא בא בהזמנה. כלומר, ברצון, ברצון שניהם, והדבר מוציא את רצון שניהם, פנים בפנים מוציא זאת.
השמחה צריכה להיות שמחה לפני ה׳
אי אפשר סתם לשבת אל צלחת בשר
הואיל ואנו רוצים לעשות שמחה, אנו רוצים לשמוח, אנו רוצים ששמחתנו תהיה שמחה לפני ה׳, ואנו רוצים להבין מה פשר הדבר — צריך לקרוא לו. אי אפשר סתם לשבת אל צלחת בשר ויין ולומר, זו שמחת השם. זו שמחת כרסו.
וכיצד נעשית שמחת הכרס לשמחת השם? בוודאי על ידי נתינת צדקה, זה בוודאי חלק מכל המינים. זהו רמז כל ישראל, אך אולי צריך עוד דרך לרמז מדוע כל המינים כך מובנים, שנאמר ‘ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך׳ (דברים טז, יד). זה חלק מן השמחה, וזה עושה, כמו שאומר רש״י, ‘אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך׳.
וזה אף העיקר, זו דרך העיקר לבאר את האושפיזין, כפי שמפורש, שצריך להזמין אורחים ממש. ואם אין לו אורחים, ישלח כסף למי שיהיו לו אורחים, וכיוצא בזה — לתת צדקה ערב סוכות, ערב יום טוב, לאדם, שיהיה לישראל ליום טוב. זו הדרך העיקרית האחת כיצד מזמינים את השכינה.
כיצד קוראים לשכינה: בדל לולב
אך מלבד זאת, צריך כפשוטו להזמין את השכינה. וכיצד קוראים לשכינה לשמחת יום טוב שלנו? בדל לולב. ומדוע בלולב? כבר דיברנו, לפי שהלולב מראה כביכול על גוף הספירות, מראה על הדרך שבה הקדוש ברוך הוא מראה עצמו בעולם. כך הוא החוק, כך היא גזירת הכתוב.
ומדוע דווקא הלולב? אין זה עתה עניננו. כשנוטלים לולב, ניגשים אל הקדוש ברוך הוא, הולכים לבית המדרש, אומרים הלל, עומדים עם הלולב לפני ה׳, אומרים לו ‘אודך כי עניתני׳ (תהלים קיח, כא), אומרים לו ‘הודו לה׳ כי טוב׳ (תהלים קיח, א), אומרים לו ‘אנא ה” (תהלים קיח, כה), מקיפים את המזבח, מקיפים את הבימה שלנו, מקיפים כביכול את מקומו של הקדוש ברוך הוא, שם שקוראים בתורתו, שם שלומדים אותו ומתפללים אליו, מקיפים — ובזה קוראים לקדוש ברוך הוא.
ומתוך שהולכים עם הלולב בבוקר, הקדוש ברוך הוא עם שמחתנו בלילה, הקדוש ברוך הוא עם שמחתנו כל היום, הקדוש ברוך הוא עם שמחתנו כל השנה.
תמלול מלא 📝
דער סוד פון “ולקחתם לכם” — די לעצטע מצוה אין ספר הפקודים
הקדמה: א קורצע שיעור ערב יום טוב
זייענדיג אז ס׳איז ערב יום טוב און נישטא אזויפיל צייט, מאכן מיר א קורצע שיעור ערב סוכות אויף די סוד פון די פסוק און די מצוה “ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר” (ויקרא כג, מ). מיר האבן געלערנט צוויי שיעורים וועגן דעם מער קרוב לפשט, און איצט גיי איך פארליינען וואס דער זוהר הקדוש זאגט אין די פקודין.
דאס איז די לעצטע מצוה פון די ספר המצוות וואס דער זוהר האט געשריבן אין ספר פקודים דמרא עלמא. די לעצטע מצוה, דאס איז די מצוה פון לולב, פקודא מ״ז. ער האט נאר געשריבן 47 מצוות.
די סדר פון די מצוות אין ספר הפקודים
ס׳גייט די סדר: קודם רעדט דער זוהר די מצוות עיקריות שבכל יום — מצוות יחוד ה׳, מציאות ה׳, מצוות אמונה, קריאת שמע, תפילה, תפילין, ציצית, מזוזה, ברכת כהנים, אלע מצוות פון יעדן טאג. נאכדעם הייבט אן די סדר פון שבת, פון ימים טובים, און אזוי גייט די סדר פון פסח ביז סוכות.
די לעצטע דריי מצוות זענען: די מצוה פון זיצן אין סוכה, מצוה מ״ו איז די מצוה פון די קרבנות פון סוכות, און ער רעדט אביסל וועגן שמיני עצרת, אבער ער האט נישט קיין עקסטערע מצוה אויף דעם דא. נאכדעם איז די מצוה פון נעמען א לולב, “ולקחתם לכם” (ויקרא כג, מ).
דער חידוש אין דעם קורצן נוסח פון זוהר
דער זוהר, כדרך הפקודין, זאגט נאך זאכן וואס ער האט שוין מאריך געווען באריכות, אבער ער לייגט עס אריין אין איין ווארט, און אסאך מאל אין דעם איין ווארט איז דא א גרויסע חידוש. איך מיין אז אין דעם נוסח וואס ער זאגט דא איז דא א גרויסע קלארקייט וואס ס׳שטייט נישט פריער אין די זעלבע קלארקייט. ממילא דארף מען עס לערנען דא, און אביסל מחדד זיין די נקודה.
די לשון פון זוהר: לנטלא לולב בההוא יומא
די מצוה און די מיני הלולב
דער זוהר זאגט אזוי: די מצוה איז “לנטלא לולב בההוא יומא”, אין דעם טאג, ס׳הייסט ביום הראשון, “ואינון זינין דליין” — מ׳דארף נעמען די לולב מיט די מינים.
אין די פסוק שטייט “פרי עץ הדר כפת תמרים” (ויקרא כג, מ) און אזוי ווייטער, אבער אין די גמרא הייסט עס אלעמאל די מצוה פון נטילת לולב. לולב איז אפילו נישט קיין ווארט וואס שטייט אין דעם לולב, אבער אין די משנה רופט מען מיט דעם נאמען די גאנצע מצוה, און די אנדערע חלקים הייסן די מיני הלולב, כאילו זיי באלאנגען פאר אים. ס׳שטייט אין לשון המשנה אין מנחות “ד׳ מינים שבלולב”, די מינים וואס זענען אין די לולב. די גאנצע אגודה הייסט א לולב, אזוי ווי מ׳זאגט די ברכה על נטילת לולב. דער זוהר טוט זען פארוואס טאקע הייסן אלע א שם הלולב, מ׳וועט אנרירן א משהו דא. דער שם המצוה איז צו נעמען דעם לולב און זיינע מינים אין דעם טאג, אין דער שטאט סוכות.
דער פסוק אליינס איז א סוד
זאגט דער זוהר: “והאי רזא” — דער סוד. נישט דער סוד פון דער זאך, נאר דער פסוק אליינס איז א סוד. ס׳איז נישט דייטש אין די פסוק וואס מ׳זאל טון מיט דעם לולב. ס׳איז ממש א מדרש פליאה. “לקחתם לכם” און “ושמחתם” (ויקרא כג, מ) — וויאזוי קומט פון דעם ארויס “ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם” (ויקרא כג, מ)? וואס איז דער טייטש פון די לולב? ס׳איז א סוד.
וקמיה חבריא: אונז זענען אלע חברים
די חברים שבזוהר און די חכמי התלמוד
זאגט דער זוהר, דער סוד האבן מיר שוין מעמיד געווען, “וקמיה חבריא”. אמאל קען עס מיינען די חבריא שבזוהר אליינס. אבער ווען דער זוהר איז מדגיש אז סיי אונז האבן גערעדט דערפון און סיי די חבריא, מיינט ער אז חבריא זענען די אנדערע תנאים, די אנדערע אמוראים, אלע אנדערע חכמי התלמוד וואס אונז רופן חכמינו זכרונם לברכה, וואס זיי זענען מסביר אין זייערע ספרים ענינים פון די מצוות, די הלכות, די טעמים.
וויאזוי א איד דארף טראכטן: אונז זענען אלע תלמידים פון דער אייבערשטן
אזוי דארף א איד טראכטן: אונז זענען אלע חברים פון די גמרא, פון די תנאים. וואס איז די חילוק פון א רבי מיט א תלמיד און א חבר? ווען אונז זאגן “רבותינו זכרונם לברכה”, זענען זיי העכער פון אונז, זיי זענען די מקבלי התורה, און פון זיי זענען אונז מקבל. דער זוהר אבער פארשטייט אז ס׳זענען אונזערע חברים. אז צוויי מענטשן זענען געגאנגען צו איין רבי, זענען זיי ביידע חברים, ביידע אויף די זעלבע לעוועל, ביידע מקבלים. פארוואס זענען אונז אלע חברים? ווייל אונז זענען אלע תלמידים פון דער אייבערשטער, “כל בניך למודי ה'” (ישעיה נד, יג). אונז זענען אלע תלמידים פון משה רבינו, וואס איז אויך געווען א תלמיד פון דער אייבערשטער — משה איז געווען דער ערשטער תלמיד, און דער אייבערשטער דער ערשטער רבי.
אונז — די תנאים, די אמוראים, און פאר די תנאים די נביאים — זענען אלע חברים אין דעם בית המדרש, אין ישיבת משה רבינו, מפי הקדוש ברוך הוא, אונז לערנען די זעלבע תורה. די זעלבע קשיא וואס איז שווער געווען די תנאים איז אונז אויך שווער: וואס איז די סוד פון די לולב? זאגט דער זוהר, אונז האבן שוין אליינס אין אונזער ספר מסביר געווען, און אונזערע חברים האבן שוין אויך מסביר געווען.
מדרשים זענען סודות
דער זוהר מיינט דא נאך א טיפערע זאך: אז אין די מדרשים אויף די לולב האבן זיי שוין מסביר געווען ממש די סודות פון די זוהר. אלע סודות פון די זוהר זענען געבויט און קאנעקטעד מיט די דרכים פון די מדרשים, נאר דער מדרש רעדט אין זיין נוסח מער בדרך נגלה — ס׳שטייט נישט קיינמאל קיין ספירה, קיין ענינים פון עכטע אלוקות. די מדרש איז געשריבן באהאלטענערהייט.
אזוי האט דער רמב״ם אויסגעלערנט, אז מדרשים איז נישט אלעמאל כפשוטו, נישט ליטעראל. און דער רמב״ן דינגט זיך אסאך מאל אויף רש״י: אז רש״י ברענגט א מדרש, זאגט דער רמב״ן, פשט אין פסוק איז נישט אזוי, און חוץ פון דעם, דער מדרש אליינס מיינט נישט פשוט פשט, דער מדרש מיינט א סוד. מדרשים זענען סודות.
אמאל איז דער סוד מער באהאלטן און ס׳איז שווערער צו פארשטיין דעם מדרש, און אמאל איז דער מדרש קלארער. לולב האט זיכער א סוד, שטייט דאך “ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים” (ויקרא כג, מ) — ס׳איז זיכער עפעס א מינינג, וואס מיט דעם לולב איז מען זיך משמח פאר׳ן אייבערשטן, און דער אייבערשטער איז זיך משמח מיט אונז. די מדרשים האבן שוין ארויסגעגעבן די סוד כמעט נאנט צו די דרך הזוהר. שטייט נישט די ווארט ספירות אין מדרש, אבער ווער ס׳לערנט מדרש ווייסט שוין כמעט וואס דער זוהר גייט זאגן.
דער אייבערשטער נעמט די אידן: די מיראר אימעדזש פון “ולקחתם לכם”
נשיאות המצוות: וואס מ׳טוט אויבן טוען אונז
זאגט דער זוהר: “כמה דקודשא בריך הוא נטיל להון לישראל בהני יומין וחדו בהון” — אזוי ווי דער אייבערשטער נעמט די אידן. “ולקחתם לכם” (ויקרא כג, מ) שטייט אז אונז זאלן נעמען, אבער יעדער פסוק אין די תורה וואס זאגט אונז זאלן טון איז נאר א שפיגל, א צל, פון א זאך וואס איז שוין געווען אויבן. מיר האבן געלערנט די סוד פון נשיאות המצוות, אז וואס מ׳טוט אויבן טוען אונז נאך. “מה הוא אף אתה” (שבת קלג ע״ב) — וואס דער אייבערשטער האט געטון מעשה בראשית, מאכן אונז זיך שותפים למעשה בראשית; דער אייבערשטער מאכט מעשה מרכבה, מאכן אונז מעשה מרכבה.
די פסוקים פון לקיחה
“ולקחתם לכם” האט זיך אנגעהויבן פון עפעס וואס דער אייבערשטער האט שוין גענומען. די מדרשים קאנעקטן זיך גלייך מיט אלע מיני פלעצער וואס ס׳שטייט לקיחה — סיי וואו אונז זאלן נעמען, און סיי וואו דער אייבערשטער האט גענומען. דער אייבערשטער זאגט “ויקחו לי תרומה” (שמות כה, ב), נעמטס מיך אליינס, און דער אייבערשטער האט גענומען “ולקחתי אתכם לי לעם” (שמות ו, ז). דאס איז די מיראר אימעדזש פון “ולקחתם לכם”. דער זוהר ברענגט נישט דעם פסוק, אבער ער טראכט פון אן אנדערע פסוק וואס איז אן ענליכע זאך.
“ולקחתם לכם” איז טייטש נעמטס ענק. ווי קומט א פסוק וואס דער אייבערשטער זאגט פאר א מענטש נעמטס ענק? דער פשט איז אז דער אייבערשטער האט שוין גענומען — ער האט גענומען די אידן, “ולקחתי אתכם לי לעם”.
דער אייבערשטער פרייט זיך מיט די אידן
דער אייבערשטער האט גענומען די אידן און זיך משמח געווען מיט זיי, אזוי ווי ס׳שטייט “כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב” (דברים ל, ט). דאס זענען די מפורש׳ע פסוקים, אז בשעת ס׳גייט גוט פאר די אידן — א יום טוב, נאכדעם וואס ס׳איז געווען ראש השנה און יום כיפור און די אידן האבן מנצח געווען — דער אייבערשטער נעמט די אידן, ער איז בוחר: “ובחר בעמו ישראל בשמחה”. “ולקחתם לכם” הייבט זיך אן מיט דעם וואס דער אייבערשטער נעמט אין די טעג די אידן און איז זיך משמח מיט זיי.
דער סוד פון יום כיפור: דער אייבערשטער דארף אונז קענען נעמען
דא איז דער זוהר מסביר אן אינטערעסאנטע זאך: דער אייבערשטער נעמט די אידן, און דאס איז דער טייטש פון יום כיפור, וואס זיי האבן זיך מקריב געווען, “כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם” (ויקרא טז, ל). פארוואס דארף מען זיך מטהר זיין? כדי אז מ׳זאל קענען אנקומען לפני ה׳, אז דער אייבערשטער זאל אונז קענען נעמען, דארף מען זיך רייניגן און דארף דער אייבערשטער מוחל זיין אלע עבירות. דאס איז פאר אים — “למען שמי אאריך אפי” (ישעיה מח, ט). דער אייבערשטער דארף מוחל זיין אלע עבירות ווייל ער דארף אונז קענען נעמען. דער אייבערשטער כאפט אן די אידן, ער האלט זיי ארום, “ולקחתי אתכם לי לעם” — דער אייבערשטער נעמט די אידן פאר זיך.
וחוזר חלילה: וואס א איד טוט שפיגלט אפ וואס דער אייבערשטער טוט
אויב איינער ווייסט אז וואס א איד טוט שפיגלט ער אפ וואס דער אייבערשטער טוט, גייט עס שוין באקוועם, וחוזר חלילה. נאכדעם וואס א איד טוט, איז ער שוין מעורר די מדה וואס דער אייבערשטער האט אים אזוי אוועקגעשטעלט אז ס׳זאל זיך פירן ווייטער.
זאגט ער: אזוי ווי דער אייבערשטער נעמט די אידן און פרייט זיך מיט זיי, אף הכי “ישראל נטלו ליה לקודשא בריך הוא לחלקא” — נעמען זיי דעם אייבערשטן פאר זייער חלק, ועל דא “ולקחתם לכם ביום הראשון”: עטס זאלטס מיך נעמען, אזוי ווי איך נעם אייך. דאס איז די זמן וואס דער אייבערשטער נעמט אונז, און דעריבער נעמען די אידן דעם אייבערשטן.
דער מדרש: פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא
רבי עקיבא׳ס דרשה
דאס שטייט אין א מפורש׳ע מדרש, וואס ווערט געברענגט אין רמב״ן אויפ׳ן פלאץ, און דער רמב״ן איז עס מסביר על פי קבלה, און דער זוהר קאנעקט זיך מיט דעם סוד.
דער מדרש זאגט: “ולקחתם לכם פרי עץ הדר”, זאגט רבי עקיבא, פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא, אזוי ווי ס׳שטייט “הוד והדר לבשת” (תהלים קד, א). כפות תמרים זה הקדוש ברוך הוא, אזוי ווי ס׳שטייט “צדיק כתמר יפרח” (תהלים צב, יג). וענף עץ עבות זה הקדוש ברוך הוא, אזוי ווי ס׳שטייט “והוא עומד בין ההדסים” (זכריה א, ח). וערבי נחל זה הקדוש ברוך הוא, אזוי ווי ס׳שטייט “סולו לרוכב בערבות” (תהלים סח, ה).
יעדער איינער פון די פסוקים ווייזט א סוד פארוואס דער אייבערשטער הייסט אין די נעמען. דער רמב״ן איז עס מסביר באריכות אז דאס מיינט די פארשידענע מדות, די פארשידענע ספירות פון דער אייבערשטער, וואס יעדער איינער איז מרומז מיט די עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל. דער זוהר אין דעם פלאץ גייט נישט אריין אין די פרטים, און מיר וועלן אויך נישט.
דער אייבערשטער׳ס לולב און די אידנ׳ס לולב
וואס דער זוהר מאכט דא קלאר איז, אז דאס איז שוין א שפיגל, וויבאלד דאס איז די צייט וואס דער אייבערשטער נעמט די אידן. ס׳איז דא נאך א מדרש — א טיפע קבלה׳דיגע מדרש וואס ווייסן ווייניגער מענטשן — אבער די נגלה׳דיגע מדרש ווייסט יעדער איינער: אז פרי עץ הדר זענען קעגן די אבות, אדער קעגן די פיר סארטן אידן.
ס׳איז דא צוויי לולבים. דער אייבערשטער נעמט א לולב, אזוי ווי דער אייבערשטער האט תפילין וואס רעדט וועגן די אידן, און די אידן האבן א תפילין וואס רעדט וועגן דעם אייבערשטן. די זעלבע זאך: אין דער אייבערשטער׳ס לולב רעדט זיך וועגן די אידן — די פיר סארטן אידן, אדער די פיר אברים פון יעדן איד, אדער די דריי אבות. דאס איז “ולקחתי לי”, וואס דער אייבערשטער נעמט.
לשון קיחה כמו קידושין
זאגט דער אייבערשטער, אזוי זאלן די אידן נעמען “לכם” — זיי זאלן נעמען דעם אייבערשטן. “ולקחתי” איז א לשון קיחה אזוי ווי קידושין, “כי יקח איש אשה” (דברים כד, א), אזוי ווי א קידושין רינגל, אזוי ווי די רינגלעך וואס מ׳מאכט אויף די לולב, כידוע.
דער אייבערשטער נעמט די אידן, און די אידן נעמען בעצם אין די זעלבע זאך. אין אן אנדערע פלאץ זאגט דער זוהר אז ס׳איז דא א חקירה אין די פסוק “כי יעקב בחר לו י-ה” (תהלים קלה, ד) — מ׳קען ליינען אז דער אייבערשטער איז בוחר יעקב, אדער אז יעקב איז בוחר י-ה. דאס איז ביידע. אין דעם פעולה וואס דער אייבערשטער נעמט די אידן, נעמען די אידן אים. דאס איז דער סוד פון די גאנצע זוהר, “באתערותא דלתתא אתער לעילא” — ווען אונז נעמען דעם אייבערשטער, נעמט דער אייבערשטער אונז.
רזא דקומתא דאדם: דער סוד פון די דמות אדם
די אידן נעמען דעם אייבערשטן פאר זייער חלק
ווייטער זאגט דער זוהר, אז אין די טעג נעמט דער אייבערשטער די אידן און פרייט זיך מיט זיי, און אזוי נעמען די אידן דעם אייבערשטן און פרייען זיך מיט אים, און זיי זענען בוחר לחלקו. אזוי ווי דער אייבערשטער האט גענומען די אידן זאלן זיין כביכול זיינס, אזוי נעמען די אידן דעם אייבערשטן ער זאל זיין זייערס, “ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה” (שמות לג, טז). זאגט דער זוהר: “דא רזא, לולב וזנוהי דא רזא דקומתא דאדם”.
די קומת אדם און די אברי הספירות
די לולב זענען מינים וואס זיי זענען דער סוד פון די דמות אדם. דער מדרש זאגט אז א לולב איז דומה לחוט השדרה, די הדסים דומה לעין, און אזוי ווייטער. פארדעם איז די לולב דער עיקר, ווייל אויף די חוט השדרה שטייט דער גאנצער מענטש. דאס איז די קומת אדם, “זאת קומתך דמתה לתמר” (שיר השירים ז, ח). אז מ׳זעט א מענטש, זעט מען זיין קומה, און דאס איז די לולב. פון דעם הייסט עס די לולב.
יעדער איינער ווייסט אז דער סוד הזוהר איז צו פארשטיין אז די אברי האדם זענען אויך די אברי השכינה, אזוי ווי די אברי הספירות כביכול. דער אייבערשטער איז נישט קיין גוף, “אין לו דמות הגוף” (יגדל), נאר ער האט כביכול א קומה וואס ער איז זיך מתגלה אין די וועלט, אין זיינע מעשים און אין זיינע אופנים פון התגלות.
די דאבל מינינג פון די אברים
ווען ס׳שטייט אז די לולב איז דומה לפה און דומה לעין, מיינט עס א דאבל מינינג: ס׳מיינט די פה און די עין פון די אידן, וואס דאס ווייזט אז דער אייבערשטער נעמט די אידן מיט זייער מויל, מיט זייערע אויגן, מיט זייערע שפתיים; און ס׳ווייזט אויך אויף די כביכול דמות דיוקנו של יוצר בראשית, די צלם אלקים.
די הדסים וואס איז דומה לעין ווייזט אז דער אייבערשטער קוקט אויף די אידן. די ערבות וואס איז דומה לפה ווייזט אז דער אייבערשטער רעדט מיט די אידן, “קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות” (שיר השירים ב, ח). די כפות תמרים וואס איז אזוי ווי א חוט השדרה ווייזט אז דער אייבערשטער האלט די אידן — דער אייבערשטער איז די אידנ׳ס חוט השדרה, “עוז וחדוה במקומו” (דברי הימים א טז, כז), “ה׳ עוזי ומעוזי” (ירמיה טז, יט). די שטארקייט פון די אידן, דער בעקבאון, דאס איז דער אייבערשטער. און די אתרוג ווייזט אז דער אייבערשטער איז די לבן של ישראל, אונזער הארץ. דאס איז דער פשט פון די זוהר אויף וואס מיר נעמען די אלע מינים.
די נקודה פון הזמנה: וויאזוי די לולב קאנעקט די שמחה
די שאלה: וויאזוי קאנעקט זיך די לולב מיט די שמחת יום טוב
איך וויל צולייגן א נקודה וואס אונז האבן געלערנט און געשריבן, אז אויף יעדע זאך דארף מען א הזמנה. שטייט “ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים” (ויקרא כג, מ). מען שטייט דאך נישט א גאנצע זיבן טעג מיט די לולב — ס׳זענען טאקע געווען אנשי ירושלים וואס זענען געשטאנען א גאנצן טאג מיט די לולב, אבער אונז פירן זיך נישט אזוי, ס׳איז אויך נישט די חיוב. בפשטות נעמט מען א לולב אינדערפרי ביי הלל (שבת נעמט מען עס בכלל נישט), מ׳נעמט עס א חלק פון די טאג.
און שמחה בפשטות מיינט שלמים — מ׳מאכט א גרויסע סעודה, מ׳טאנצט. ס׳שטייט חג, מלשון חגיגה, מלשון טאנצן און ארומגיין, מאכן הקפות מיט די לולב אדער אן די לולב, ביינאכט און אינדערפרי. אבער וויאזוי קאנעקט זיך דאס אלעס מיט די לולב? ס׳איז א שאלה וואס מענטשן האבן פראקטיש: מ׳האט אין די פרי געהאט א לולב מיט א כוונה, און נאכדעם גייט מען אהיים, מען דאווענט, מען עסט א סעודה, מען פארברענגט — ווי קאנעקט זיך דאס אלעס מיט די לולב?
די לולב איז די קאנעקשאן פון די צוויי שמחות
דער פשט איז, אזוי ווי דער זוהר זאגט, אז די לולב איז די קאנעקשאן פון די צוויי שמחות: דער אייבערשטער נעמט די אידן און פרייט זיך מיט זיי, און די אידן נעמען דעם אייבערשטן, “ולקחתי אתכם לי”. די פרי הצדה ווייזט אויף דעם אייבערשטן און אויף די אידן, אויף די צלם אלקים.
די כוונה מיוחדת אין די לולב איז, אז דורך די לולב ווערן די ימים חשוב. מיר לערנען אין זוהר אז יעדע זאך דארף אן הזמנה. סיי מ׳זאגט “הנני מוכן ומזומן”, סיי מ׳טראכט עס, סיי מ׳טוט עס — יעדע זאך דארף אן הזמנה.
דער משל פון א חתונה
אזוי ווי א מענטש מאכט חתונה, דארף ער איינלאדן. דו קענסט פרעגן, זיין זיידע וועט נישט קומען אן הזמנה? ער ווייסט דאך אז ס׳איז דא א חתונה. אבער ס׳פאסט אז ער זאל שיקן א הזמנה. די גשמיות וועט אפשר קומען אן דעם, אבער דער געפיל אז א מענטש האט א חשוב׳ע קרוב אדער זיין רבי, ער וויל אים רופן צו זיין שמחה. אפילו ער וועט קומען אן רופן, קומט ער אזוי ווי בחיצוניות, מיט זיין עור, נישט מיט זיין פנימיות. כדי ס׳זאל זיין בפנימיות פעלט אויס א בקשה. דאס איז די טבע פון בני אדם.
די טבע רוחני: הזמנה מילתא
און ס׳איז אויך די טבע רוחני. ווען מ׳מאכט אן הזמנה קומט אויך דער אייבערשטער — דער אייבערשטער קומט שוין אליינס, אזוי ווי א קרוב וואס קומט אן הזמנה. צו די אידישע שמחות קומט דער אייבערשטער, קומען די זיידעס, קומען די אושפיזין.
אבער פארוואס לאדן מיר? דער זוהר זאגט אז ר׳ אבא פלעגט איינלאדן די אושפיזין. פארוואס דארף מען זיי איינלאדן, זיי קומען דאך? ווייל א דבר שבקדושה פאדערט הזמנה. ס׳איז דא א הלכה, הזמנה מילתא — פאר עבודה זרה איז נישטא קיין הזמנה, אבער פאר דברים שבקדושה העלפט די הזמנה. ווען ס׳קומט אראפ די קדושה, אז דער אייבערשטער קומט מיט אונז מיט א הזמנה, איז ער געקומען ברצון, ברצון שנים, פנים בפנים.
די שמחה דארף זיין שמחה לפני ה׳
מ׳קען נישט סתם זיך זעצן צו א טעלער פלייש
וויבאלד אונז ווילן אז אונזער שמחה זאל זיין שמחה לפני ה׳, דארף מען אים רופן. מ׳קען נישט סתם זיך זעצן צו א טעלער פלייש און וויין און זאגן, דאס איז א שמחת השם — דאס איז א שמחת כריסו.
וויאזוי ווערט עס א שמחת השם? אוודאי דורך געבן צדקה, ס׳איז זיכער א פארט פון די אלע מינים, דער רמז פון אלע אידן. אזוי פארשטייט “ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך” (דברים טז, יד) — דאס מאכט, אזוי ווי רש״י זאגט, אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך. דאס איז אויך דער עיקר וועג פון מסביר זיין אין אושפיזן: מ׳דארף איינליידן פראקטישע געסט, און אויב מ׳האט נישט קיין געסט, דארף מען שיקן געלט פאר איינער וואס זאל האבן געסט, געבן צדקה ערב יום טוב אז אידן זאלן האבן פאר יום טוב.
וויאזוי רופט מען די שכינה: בדל לולב
חוץ פון דעם דארף מען כפשוטו מסביר זיין די שכינה. וויאזוי רופט מען די שכינה צו אונזער שמחה פון יום טוב? בדל לולב. פארוואס מיט א לולב? ווייל די לולב ווייזט אויף כביכול די גוף הספירות, אויף די וועג וויאזוי דער אייבערשטער ווייזט זיך אין די וועלט. אזוי איז די גזירת הכתוב.
ווען מ׳נעמט א לולב, מ׳גייט אין בית המדרש, מ׳זאגט הלל, מ׳שטייט מיט די לולב לפני ה׳, מ׳זאגט אים “אודך כי עניתני” (תהלים קיח, כא), “הודו לה׳ כי טוב” (תהלים קיח, א), “אנא ה'” (תהלים קיח, כה), מ׳גייט ארום די בימה, כביכול דער אייבערשטער׳ס פלאץ ווי מ׳ליינט זיין תורה און מ׳דאווענט צו אים — מיט דעם רופט מען דעם אייבערשטן. און דורכדעם וואס מ׳גייט מיט די לולב אינדערפרי, איז דער אייבערשטער מיט אונזער שמחה ביינאכט, מיט אונזער שמחה א גאנצן טאג, מיט אונזער שמחה א גאנצן יאר.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סוד "ולקחתם לכם" — המצוה האחרונה בספר הפקודים
הקדמה: שיעור קצר ערב יום טוב
הואיל ומדובר בערב יום טוב, ואין הזמן מצוי בשופי, נסתפק בשיעור קצר. שיעור זה נערך ערב סוכות על סוד הפסוק והמצוה 'ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר' (ויקרא כג, מ). כבר למדנו שני שיעורים בענין זה יותר קרוב לפשט, שלא על דרך הזוהר, ועתה מבקש אני פשוט להעמידכם על דברי הזוהר הקדוש בפקודין.
למדנו שזוהי המצוה האחרונה. אמנם היה חלק שנשמט בשיעור הקודם, כמדומני, אך על כל פנים זוהי המצוה האחרונה בזוהר, מתוך ספר המצוות שכתב הזוהר בספר הפקודים דמרא עלמא. המצוה האחרונה היא מצות לולב, פקודא מ"ז, שהרי לא מנה אלא ארבעים ושבע מצוות, כפי שלמדנו.
סדר המצוות בספר הפקודים
הסדר הוא כך: מתחילה מדבר הזוהר במצוות העיקריות שבכל יום — מצות יחוד ה', מציאות ה', מצות אמונה, מצות קריאת שמע, תפילה, תפילין, ציצית, מזוזה, כל המצוות שבכל יום ויום, וברכת כהנים אף היא מצוה חשובה אצלו. לאחר מכן הוא מתחיל בסדר של שבת, של ימים טובים, וכך מתגלגל הסדר של הימים הטובים מפסח ועד תשרי, עד סוכות.
נמצא שהמצוה האחרונה שהוא מונה בכלל — אחר שכבר אמר אולי את מצות ישיבה בסוכה — היא מבין שלוש המצוות האחרונות: מצות ישיבה בסוכה, ומצוה מ"ו היא מצות קרבנות של סוכות, ולאחריה מדבר הוא מעט אודות שמיני עצרת, אך אינו מונה עליו מצוה בפני עצמה כאן. ואחרונה היא מצות נענוע לולב, נטילת לולב, 'ולקחתם לכם' (ויקרא כג, מ), נטילת לולב בסוכות.
החידוש שבנוסח הקצר של הזוהר
והזוהר, כדרך הפקודין, חוזר ומזכיר דברים שכבר האריך בהם במקום אחר, אלא שהוא כוללם במילה אחת, ופעמים רבות באותה מילה אחת גנוז חידוש. אמנם עדיין לא בדקתי היטב, אך נראה לי כי בנוסח שהוא אומר, ואפילו במילה אחת, יש חידוש גדול, יש בהירות גדולה שלא נאמרה קודם לכן, על כל פנים לא באותה בהירות. משום כך ראוי ללומדו כאן, ולחדד מעט את הנקודה.
לשון הזוהר: לנטלא לולב בההוא יומא
המצוה והמינים
כך אומר הזוהר: המצוה היא ליטול לולב באותו יום, ביום הראשון, בההוא יומא. אומר הוא, 'לנטלא לולב בההוא יומא', באותו יום, היינו ביום הראשון, שנאמר 'ולקחתם לכם ביום הראשון' (ויקרא כג, מ), 'ואינון זינין דליין', המינים, מיני הלולב, כלומר שיש ליטול את הלולב עם מיניו.
והרי בפסוק נאמרו סתם המינים, נאמר 'פרי עץ הדר כפת תמרים' (ויקרא כג, מ) וכן הלאה, אך בגמרא נקראת המצוה תדיר בשם מצות נטילת לולב. ואף שהמילה לולב אינה כתובה כלל בפסוק — אמנם מילה זו נזכרת בחומש — במשנה קורא לה כולה בשם לולב, וכל שאר החלקים נקראים מיני הלולב, כאילו שייכים הם אליו. וכן הוא לשון המשנה במנחות, ארבעה מינים שבלולב, המינים שבלולב. הרי כל הקבוצה, כל החבורה, כל הענין — האגודה כולה נקראת לולב, ומנענעים לולב, כלשון הברכה 'על נטילת לולב'. ואחר המינים, הלולב, מתווספים אליו עוד דברים. ויש בזה ביאורים עמוקים יותר, והזוהר אכן עומד על הטעם שכולם נקראים בשם לולב, ונגע בזה מעט. אך זהו שם המצוה: ליטול את הלולב ומיניו באותו יום, בעיר סוכות.
הפסוק עצמו הוא סוד
אומר הזוהר בלשון קצרה ביותר, ואקרא את הדברים כולם: אומר הוא, 'והאי רזא', זהו הסוד — לא סוד הענין שיש ליטול את הלולב באותו יום, אלא שהפסוק עצמו הוא סוד.
ומהו שהפסוק עצמו הוא סוד? הרי האריכו בזה במאמרים שכתבו. אין הפסוק מפורש בבירור מה יש לעשות בלולב. ובאמת הרי הפסוק כמדרש פליאה ממש: 'ולקחתם לכם' ו'ושמחתם' (ויקרא כג, מ). מה, מתי, כיצד, באיזה אופן יוצא מזה 'ושמחתם לפני ה' אלקיכם' (ויקרא כג, מ)? מהו פשרו של הלולב? הוא סוד.
וקמיה חבריא: כולנו חברים
חברי הזוהר וחכמי התלמוד
אומר הזוהר, את הסוד כבר העמדנו, כאשר כבר ביארנו, 'וקמיה חבריא'. כוונתו שהזוהר עצמו כבר ביארו. 'וקמיה חבריא' — פעמים יכולה לשון זו לרמז על חברי הזוהר עצמם. אך נראה לי שכאשר מדגיש הזוהר שאף אנו דיברנו בזה ואף החברים דיברו בזה, כוונתו שכן דרכו של הזוהר לדבר כאילו הכל הוא מרבי שמעון בר יוחאי וחביריו.
הזוהר מדבר כאילו החברים — הם בכלל שאר התנאים, שאר האמוראים אף הם, שאר חכמי התלמוד שאנו קוראים להם חכמינו זכרונם לברכה, וכל שאר חכמינו — שכולם מבארים בספריהם, כל אחד במקומו, ענייני המצוות, ההלכות, הטעמים.
כיצד צריך יהודי לחשוב: כולנו תלמידיו של הקדוש ברוך הוא
אומר הזוהר, אנו כבר דיברנו בזה די הצורך, ואף החברים שלנו. וכך צריך יהודי לחשוב: כולנו חברים של הגמרא, כולנו חברים של התנאים. כלומר, אנו חברים, שנינו יחד, מקבלים באותו מקום עצמו.
ומה החילוק בין רב לתלמיד לבין חבר? כשאנו אומרים 'רבותינו זכרונם לברכה', אנו אומרים שהם למעלה מאיתנו, הם מקבלי התורה, ומהם אנו מקבלים. אך הזוהר עומד במקום שבו הוא מבין שהם חברינו. והיכן מוצאים דבר כזה? שמעון בר יוחאי וחבריו — חברינו.
הרי כולנו אחד. חבר הוא אחד. שני אנשים שהלכו אצל רב אחד, שניהם חברים, כלומר על אותה דרגה, שניהם מקבלים. וכך חושב הזוהר: כולנו חברים. ומדוע? לפי שכולנו תלמידיו של הקדוש ברוך הוא, 'כל בניך למודי ה'' (ישעיה נד, יג). כולם תלמידיו של הקדוש ברוך הוא, כולם תלמידיו של משה רבינו, שאף הוא תלמיד היה של הקדוש ברוך הוא. משה היה התלמיד הראשון, והקדוש ברוך הוא היה הרב הראשון.
ואף מה שאנו לומדים תורה, כולנו תלמידיו של משה רבינו. כולנו חברים — אנו, התנאים, האמוראים, ומה שהיה לפני התנאים, הנביאים — כולנו חברים באותו בית המדרש, באותה ישיבה שנקראת ישיבת משה רבינו, מפי הקדוש ברוך הוא, ואת אותה תורה עצמה אנו לומדים. ומה שהם מבארים, הרי כולנו התקשינו באותה קושיא עצמה, שהרי אף לתנאים הוקשה: מהו סוד הלולב? לכולנו הוקשתה אותה קושיא. אהה, אומרים לנו כאן פשט, אומרים לנו שהתנאים כבר אמרו פשט, אהה, חברינו כבר ביארו מעט. אומר הזוהר, אנו כבר ביארנו בעצמנו בספרנו, וחברינו כבר ביארו אף הם.
המדרשים הם סודות
וכוונת הזוהר כאן לומר עוד דבר עמוק. שהמדרשים על הלולב כבר ביארו ממש את סודות הזוהר. אומר הוא, כל אחד יודע שכל סודות הזוהר בנויים ומחוברים עם הדרכים שבמדרשים, אלא שהמדרש מדבר בנוסחו יותר על דרך הנגלה, כלומר, לעולם לא נזכרת בו ספירה, לעולם לא נזכרים בו ענייני אלוקות ממש, שהרי כידוע המדרש כתוב בהעלם.
כך למד הרמב"ם, וכך קיבלו כל החכמים, שהמדרשים אינם תמיד כפשוטם, אינם ליטרליים, והרמב"ן ביאר זאת פעמים רבות. הרמב"ן מתפלמס פעמים הרבה עם רש"י, שכשמביא רש"י מדרש, אומר הרמב"ן, אין הפשט בפסוק כדבריך; ומלבד זאת, אף את המדרש אין אתה מבין, שהרי אין כוונת המדרש לומר פשט פשוט, אלא כוונתו לסוד. והזוהר הולך תמיד בדרך זו: המדרשים הם סודות.
ופעמים הסוד גנוז יותר, וקשה להבין את המדרש, ופעמים המדרש בהיר יותר, ואפשר להבין מיד מתוכו מהו הפשט — וזהו הסוד. אומר הזוהר, את הסוד, סוד הלולב. הלולב הוא סוד, ואין איש מבין. אתה יכול לשאול יהודי פשוט, ואף שיש טעמים פשוטים, אך במחילה הם קלושים, בקצרה, מעשיות רפויות.
הסוד — ללולב בוודאי יש סוד. שהרי נאמר בו 'ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים' (ויקרא כג, מ). בוודאי יש בזה משמעות, שבלולב זה משמחים אנו את הקדוש ברוך הוא, והוא שמח עמנו ואנו שמחים עמו. עוד נראה בזוהר כיצד מעמיד הוא את הדבר. על כל פנים, ללולב בוודאי יש סוד, והמדרשים כבר גילו את הסוד כמעט קרוב לדרך הזוהר. אין נזכרת במדרש המילה ספירות, אך כבר ביארו החברים, ומי שלומד מדרש כבר יודע כמעט מה עתיד הזוהר לומר.
הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל: מראה הראי של "ולקחתם לכם"
נשיאות המצוות: מה שנעשה למעלה עושים בנו
ומה אמרו? אומר הזוהר בקיצור, כך: 'כמה דקודשא בריך הוא נטיל להון לישראל בהני יומין וחדו בהון' — כשם שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל.
'ולקחתם לכם' (ויקרא כג, מ) — נאמר שאנו ניטול. אך כך אומר הזוהר, כל אחד יודע, שכל פסוק בתורה האומר לנו לעשות אינו אלא שיקוף, אינו אלא צל, של דבר שכבר נעשה למעלה. ולמדנו שם את סוד כל המצוות הנקרא נשיאות, נשיאות המצוות. שם נאמר להיפך, שמה שאנו עושים נעשה למעלה, כפי שכבר ביארנו. אך זה מתחיל בכך שמה שנעשה למעלה עושים בנו, ואנו עושים אחר כך. 'מה הוא אף אתה' (שבת קלג ע"ב) — מה הקדוש ברוך הוא עשה מעשה בראשית, הוא עושה אותנו שותפים למעשה בראשית; הקדוש ברוך הוא עושה מעשה מרכבה, הוא עושה אותנו מעשה מרכבה.
פסוקי הלקיחה
הרי 'ולקחתם לכם' פירושו שאנו ניטול. אך יש להבין שהדבר החל ממשהו שהקדוש ברוך הוא כבר נטל. וכך בוודאי מתחברים המדרשים כאן מיד בתחילת 'ולקחתם לכם' עם כל מיני מקומות שנאמרה בהם לקיחה. המדרש מדבר אף בפסוקים אחרים שנאמר בהם שאנו ניטול, אך יש גם מקומות שנאמר בהם שהקדוש ברוך הוא נטל.
הקדוש ברוך הוא אומר 'ויקחו לי תרומה' (שמות כה, ב), ואומר המדרש, קחו אותי עצמי. והקדוש ברוך הוא נטל, 'ולקחתי אתכם לי לעם' (שמות ו, ז). ו'ולקחתי אתכם לי לעם' הוא השיקוף, מראה הראי של 'ולקחתם לכם'. וכך אכן דורש הזוהר. אינו מביא את הפסוק, אך הוא חושב על פסוק זה, או על פסוק אחר שהוא ענין דומה.
'ולקחתם לכם' פירושו קחו לכם. ומהו קחו לכם? מדוע יהא אדם נוטל? כיצד יבוא פסוק שהקדוש ברוך הוא אומר לאדם קחו לכם? הפשט הוא שהקדוש ברוך הוא כבר נטל. ומה נטל הקדוש ברוך הוא? אומר הזוהר, ונאמר לאחר מכן 'וסמכתם'. אומר הזוהר, הקדוש ברוך הוא נטל את ישראל, 'ולקחתי אתכם לי לעם'.
הקדוש ברוך הוא שמח בישראל
הקדוש ברוך הוא נטל את ישראל, ושמח בהם, כמו שנאמר 'כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב' (דברים ל, ט). הקדוש ברוך הוא שמח בישראל, הוא נטל את ישראל. ואלו פסוקים מפורשים, שבשעה שטוב לישראל — היינו יום טוב, לאחר שהיו ראש השנה ויום כיפור, ועמדו בהם, וישראל ניצחו — הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל.
כלומר, הוא בוחר, 'ובחר בעמו ישראל באהבה', 'ובחר בעמו ישראל בשמחה'. הקדוש ברוך הוא שמח בישראל, הוא נוטל אותם. הרי 'ולקחתם לכם' מתחיל בכך שהקדוש ברוך הוא נוטל בימים אלו את ישראל ושמח בהם.
סוד יום כיפור: שהקדוש ברוך הוא יוכל ליטול אותנו
ודבר מעניין ביותר ביאר הזוהר. זה אינו כתוב במדרש כפי שידוע לי, ואומר אני שהחצי השני כתוב במדרש, והזוהר רק מבאר שהמדרש בא מזה. הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, לפי שהוא מבין שזהו פירושו של יום כיפור, שהקריבו עצמם, 'כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם' (ויקרא טז, ל).
ומדוע צריך להיטהר? לפני ה'. כדי שנוכל לבוא לפני ה', כדי שהקדוש ברוך הוא יוכל ליטול אותנו, יש להיטהר, ויש שהקדוש ברוך הוא ימחל על כל העוונות. וזה בשבילו. וזהו פירוש 'למען שמי אאריך אפי' (ישעיה מח, ט). הקדוש ברוך הוא צריך למחול על כל העוונות בעדנו, לפי שהוא צריך שיוכל ליטול אותנו, לכן הוא צריך שיוכל למחול על כל העוונות, שיוכל לכלול את כל העוונות.
הקדוש ברוך הוא מוחל על כל העוונות, ונוטל אותנו בשמחה. הקדוש ברוך הוא מנענע ענינים עם ישראל. זהו הדבר הראשון. הקדוש ברוך הוא אוחז בישראל, מחבקם, נוטל אותם, 'ולקחתי אתכם לי לעם', זהו 'ולקחתי לי', 'ולקחתי אתכם לי'. הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל לעצמו.
וחוזר חלילה: מה שיהודי עושה משקף מה שהקדוש ברוך הוא עושה
ומעתה, כשיודע אדם שמה שיהודי עושה משקף מה שהקדוש ברוך הוא עושה, שוב הדבר נוח, וחוזר חלילה. לאחר שיהודי עושה, הוא כבר מעורר את המידה שהקדוש ברוך הוא כבר עשה, כבר העמיד, שכן הקדוש ברוך הוא העמיד את הדבר כך שיתנהג הלאה.
אומר הזוהר, כשם שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל בימים אלו ושמח בהם, אף הכי, אף ישראל, 'ישראל נטלו ליה לקודשא בריך הוא לחלקא', נוטלים את הקדוש ברוך הוא לחלקם, ועל דא 'ולקחתם לכם ביום הראשון' — כלומר, קחו אותי. כשם שאני נוטל אתכם, זו העת, זהו הזמן שבו הקדוש ברוך הוא נוטל אותי. וזאת הזכיר, מה שנתגלה, ולחשוב על זה, שהרי הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, וישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא.
המדרש: פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא
דרשת רבי עקיבא
וזה כתוב במדרש, מדרש מפורש. ובכל המדרשים על הפסוק 'ולקחתם לכם', אומר רבי עקיבא — ומובא ברמב"ן כאן על הפסוק, והרמב"ן מבארו על פי קבלה, ובוודאי הזוהר מתחבר עם הסוד שביאר הרמב"ן על פי קבלה.
אומר המדרש, 'ולקחתם לכם פרי עץ הדר', אומר רבי עקיבא, פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר 'הוד והדר לבשת' (תהלים קד, א). כפות תמרים זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר 'צדיק כתמר יפרח' (תהלים צב, יג). וענף עץ עבות זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר 'והוא עומד בין ההדסים' (זכריה א, ח). וערבי נחל זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר 'סולו לרוכב בערבות' (תהלים סח, ה).
כל אחד מן הפסוקים מגלה סוד, מדוע נקרא הקדוש ברוך הוא באותם שמות. והרמב"ן מבאר באריכות שזה מרמז על המידות השונות, הספירות השונות של הקדוש ברוך הוא, שכל אחת מהן מרומזת בעץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל. הזוהר במקום זה אינו נכנס לפרטים — במקומות אחרים הוא נכנס לזה — ואף אנו לא ניכנס לזה.
לולבו של הקדוש ברוך הוא ולולבם של ישראל
אך מה שהזוהר מבהיר כאן הוא, שזה כבר שיקוף. הואיל וזו העת שבה הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, וזאת יודע כל אחד. והמדרש כאן, עוד מדרש — אף זה מדרש שאותו יודעים פחות אנשים, מדרש קבלי עמוק יותר, אך את המדרש הנגלה יודע כל אחד. המדרש דורש שפרי עץ הדר וחבריו הם כנגד האבות, או כנגד ארבעת סוגי היהודים, וזה מ
דרש רעיוני מאוד.
הרי יש כאן שני צדדים: מהו כנגד ישראל ומהו כנגד הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא נוטל לולב, כשם שלקדוש ברוך הוא יש תפילין המדברות בישראל, ולישראל יש תפילין המדברות בקדוש ברוך הוא. אותו דבר — לקדוש ברוך הוא יש לולב, שבלולבו של הקדוש ברוך הוא מדובר בישראל. לולבו של הקדוש ברוך הוא הם ישראל, ארבעת סוגי היהודים, או ארבעת האברים של כל יהודי, גופו של היהודי שעליו נדבר, או שלושת האבות, כל מיני דברים. זהו הלולב, 'ולקחתי לי', מה שהקדוש ברוך הוא נוטל.
לשון קיחה כמו קידושין
אומר הקדוש ברוך הוא, כך יטלו ישראל 'לכם'. ומה יטלו? יטלו את הקדוש ברוך הוא. וה'ולקחתי', נראה לי שזו לשון קיחה כמו קידושין, 'כי יקח איש אשה' (דברים כד, א), כלשון קיחה זו יש כאן פשט. 'ולקחתם לכם' כמו 'כי יקח איש אשה'. כטבעת קידושין, כטבעות שעושים על הלולב, כידוע.
הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, וישראל נוטלים בעצם באותו ענין עצמו. ואפשר לשאול את הזוהר במקום אחר, שהוא אומר שיש חקירה בפסוק 'כי יעקב בחר לו י-ה' (תהלים קלה, ד): אפשר לקרוא את הפסוק שהקדוש ברוך הוא, י-ה, בוחר ביעקב, או שיעקב בוחר בי-ה. איזה מהם? זה שניהם. כלומר, אותו דבר עצמו — באותה פעולה שבה הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, נוטלים ישראל אותנו. וזהו סוד כל הזוהר, שהזוהר אומר 'באתערותא דלתתא אתער לעילא', שכאשר אנו נוטלים את הקדוש ברוך הוא, נוטל הקדוש ברוך הוא אותנו. זה אותו דבר עצמו, ואיננו מבארים זאת עתה באריכות, אך הם דברים ידועים.
רזא דקומתא דאדם: סוד דמות האדם
ישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא לחלקם
והלאה אומר הזוהר, שבימים אלו נוטל אותנו הקדוש ברוך הוא, וזו כוונת ההילולא: כשם שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל ושמח בהם, כך נוטלים ישראל את הקדוש ברוך הוא ושמחים בו. כלומר, הם נוטלים אותו ובוחרים בו לחלקם, כשם שהקדוש ברוך הוא נטל את ישראל שיהיו כביכול שלו, לא רק כפי כל האמיתות, כל האריכות שהדבר מכיל.
וזהו הדבר, ישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא שיהיה שלהם, בכל האריכות שהדבר מכיל. 'ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה' (שמות לג, טז), ישראל מבקשים מן הקדוש ברוך הוא ברית שיהיה שלהם. אומר הזוהר: 'ודאי רזא', ומסיים, 'דא רזא, לולב וזנוהי דא רזא דקומתא דאדם'. זהו סוד הלולב.
קומת האדם ואברי הספירות
ועתה נבוא מעט מן הכלל אל הפרטים. הלולב הם מינים שהם סוד דמות האדם. וזה עוד, כפי שכל אחד יודע, שהמדרש אומר שהלולב הוא כנגד הדומה לפה, דומה לעין, וכן הלאה, דומה לחוט השדרה. ומשום כך הלולב הוא העיקר, שהרי על חוט השדרה עומד כל האדם. זה כקומת האדם. 'זאת קומתך דמתה לתמר' (שיר השירים ז, ח).
ומה מראה זאת הלולב? שכשרואים אדם, רואים את קומתו. אמנם בקומה יש עיניים ויש כל דבר, אך הכל הם אברי האדם, ואת מה שרואים אפשר לקרוא קומת האדם, הלולב. ומזה נקרא לולב. וזו בוודאי כוונת מה שאנו אומרים שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל עם כל אבריהם, אך בוודאי כוונת הזוהר לדבר עמוק יותר.
כידוע, כל אחד יודע שסוד הזוהר הוא להבין שאברי האדם הם אף אברי השכינה, כאברי הספירות כביכול. הקדוש ברוך הוא אינו גוף, 'אין לו דמות הגוף' (יגדל), ואין כאן מקומנו לבאר. אך לקדוש ברוך הוא יש אף כביכול גוף, קומה שבה הוא מתגלה בעולם, ובמעשיו ובאופני התגלותו הקודמים למעשים, יש כביכול גוף.
המשמעות הכפולה של האברים
וכשנאמר שהלולב דומה לפה ודומה לעין, שוב יש כאן משמעות כפולה. הכוונה לפה ולעין של ישראל, שזה מראה שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל. זהו הפירוש, הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל עם פיהם, עם עיניהם, עם שפתותיהם, וכן הלאה. וזה מראה אף על דמות דיוקנו של יוצר בראשית כביכול, על צלם אלקים, הצלם, דמותו של הקדוש ברוך הוא.
כשנוטלים את העיניים, זהו הדומה לעין, ההדסים הדומים לעין, מראה שהקדוש ברוך הוא מסתכל בישראל. ומה שהערבות דומות לפה מראה שהקדוש ברוך הוא מדבר עם ישראל, 'קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות' (שיר השירים ב, ח). ומה שכפות תמרים דומות לחוט השדרה מראה שהקדוש ברוך הוא מחזיק את ישראל, כביכול חוט השדרה. הקדוש ברוך הוא הוא חוט השדרה של ישראל. זהו 'עוז וחדוה במקומו' (דברי הימים א טז, כז), 'ה' עוזי ומעוזי' (ירמיה טז, יט). הקדוש ברוך הוא הוא התוקף, חוט השדרה. כשאומרים על אדם את חוזקו, אומרים שיש לו גב, עמוד שדרה. חוזקם של ישראל, זהו הקדוש ברוך הוא. זאת מראה חוט השדרה, הלולב.
והאתרוג מראה שהקדוש ברוך הוא הוא לבן של ישראל, הקדוש ברוך הוא הוא ליבנו. אלו כל הדברים שהוא מראה, וזה פשט הזוהר על מה שאנו נוטלים את כל המינים.
נקודת ההזמנה: כיצד הלולב מחבר את השמחה
השאלה: כיצד מתחבר הלולב עם שמחת יום טוב
ומבקש אני להוסיף אך את הנקודה שלמדנו, שלמדנו וכתבנו, ונראה לי שהיא נקודה של אמת: שעל כל דבר צריך הזמנה, יש להבין את השמחה. נאמר 'ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים' (ויקרא כג, מ). אין עומדים שבעה ימים תמימים עם הלולב. אמנם היו אנשי ירושלים שעמדו יום שלם עם הלולב, אך אנו איננו נוהגים כך, ואף אין זה החיוב.
כלומר, בפשטות הסדר הוא שבהלל נוטלים את הלולב, בבוקר, ובשבת אין נוטלים כלל. על כל פנים, נוטלים לולב בבוקר, או כל היום, שכל היום כשר לקריאת ההלל, אך למעשה אין נוטלים אותו יום שלם אלא חלק מן היום.
והשמחה בוודאי שמחה. שמחה בפשטות פירושה שלמים. שמחה עושים אחר כך, עורכים סעודה גדולה, רוקדים. אף הריקוד הוא סעודה גדולה. ואפשר לומר שיש חיוב מפורש לרקוד ביום טוב. נאמר חג, וחג מלשון חגיגה, חג מלשון ריקוד, להקיף ולעשות הקפות עם הלולב, או בלא הלולב, לאחר מכן, בלילה, בבוקר. אלו כל הדברים שאנו עושים.
והנה, כל הדברים הללו טובים, טובים עד מאוד. אך כיצד מתחברים הם עם הלולב? נראה לי שזו שאלה שיש לאנשים למעשה, ולכן אני אומר כוונה, אומר כוונה, יש לי כוונה, בבוקר היה לי לולב, כל אחד בדרכו ובכוונתו, טוב מאוד. אחר כך הולכים הביתה, מתפללים הלאה, אוכלים סעודה, מתוועדים, עושים כל שמחות יום טוב. כיצד מתחברים כל הדברים הללו עם הלולב?
הלולב הוא החיבור של שתי השמחות
חושב אני כוונה, וכבר יזכרו את הכוונה בעת נטילת הלולב. נראה לי שזה פשט, ובניתי מעט את הפשט מדוע אני חושב כך. שהרי הפשט הוא, כמו שאומר הזוהר, שהלולב הוא החיבור של שתי השמחות. הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל ושמח בהם, וישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא, 'ולקחתי אתכם לי', ישראל אומרים 'ולקחתי אתכם לי', ופרי הצד מראה על הקדוש ברוך הוא, ומראה על ישראל, מראה על צלם אלקים, שהם צלם אלקים זה.
ופשט הכוונה המיוחדת בלולב הוא, שעל ידי הלולב נעשים הימים חשובים. כלומר, למדנו בזוהר שכל דבר צריך הזמנה. אין שום דבר, בין שאומרים 'הנני מוכן ומזומן' — למי שנוהג כך — ובין שצריך לאומרו, בין שצריך לחושבו, בין שצריך לעשותו: כל דבר צריך הזמנה.
משל החתונה
כלומר, כמו כביכול, אדם עושה חתונה, צריך להזמין. ואפשר לשאול קושיא: וכי סבו לא יבוא בלא הזמנה? הרי הוא יודע שיש חתונה, אך ראוי שישלח לו הזמנה. וההזמנה, כמו שהוא אומר, הגשמיות אולי תבוא בלעדיה. אך הרגש שיש לאדם חבר חשוב או קרוב חשוב או רבו, שהוא רוצה לקרוא לו לשמחתו — צריך לקרוא לו.
ואפילו יבוא בלא שקראוהו, כשהוא בא בלא שקראוהו, הוא בא באופן כזה שאינו בא עם לבו, אינו בא עם רצונו, אינו בא — אפשר לקרוא לזה — עם פנימיותו, עם דרגתו הרוחנית; אינו בא, בא הוא בחיצוניות, בא עם עורו, אינו בא עם פנימיותו. וכדי שיבוא בפנימיות נדרשת בקשה. זהו טבע בני אדם.
הטבע הרוחני: הזמנה מילתא
וזה אף הטבע הרוחני. הטבע הרוחני הוא שכשעושים הזמנה בא אף הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא בא מעצמו. וכמו שאומרים, אף חבר קטן שבא בלא הזמנה, הקדוש ברוך הוא בא. לשמחות של ישראל בא הקדוש ברוך הוא, באים הסבים, בא הכל, באים האושפיזין.
אך מדוע אנו מזמינים? הן הזוהר אומר שרבי אבא היה נוהג להזמין את האושפיזין. ומדוע צריך להזמינם? הרי הם באים, בין כך ובין כך. הפשט הוא שהם באים, אך צריך להזמין. דבר שבקדושה טעון הזמנה. יש הלכה, הזמנה מילתא לדבר שבקדושה, נדרשת הזמנה. בעבודה זרה אין הזמנה, אך לדברים שבקדושה נדרשת הזמנה, וההזמנה מועילה.
ומה מועילה ההזמנה? מועילה היא שכשיורדת הקדושה, כשבא הקדוש ברוך הוא עמנו, הוא בא בהזמנה. כלומר, ברצון, ברצון שניהם, והדבר מוציא את רצון שניהם, פנים בפנים מוציא זאת.
השמחה צריכה להיות שמחה לפני ה'
אי אפשר סתם לשבת אל צלחת בשר
הואיל ואנו רוצים לעשות שמחה, אנו רוצים לשמוח, אנו רוצים ששמחתנו תהיה שמחה לפני ה', ואנו רוצים להבין מה פשר הדבר — צריך לקרוא לו. אי אפשר סתם לשבת אל צלחת בשר ויין ולומר, זו שמחת השם. זו שמחת כרסו.
וכיצד נעשית שמחת הכרס לשמחת השם? בוודאי על ידי נתינת צדקה, זה בוודאי חלק מכל המינים. זהו רמז כל ישראל, אך אולי צריך עוד דרך לרמז מדוע כל המינים כך מובנים, שנאמר 'ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך' (דברים טז, יד). זה חלק מן השמחה, וזה עושה, כמו שאומר רש"י, 'אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך'.
וזה אף העיקר, זו דרך העיקר לבאר את האושפיזין, כפי שמפורש, שצריך להזמין אורחים ממש. ואם אין לו אורחים, ישלח כסף למי שיהיו לו אורחים, וכיוצא בזה — לתת צדקה ערב סוכות, ערב יום טוב, לאדם, שיהיה לישראל ליום טוב. זו הדרך העיקרית האחת כיצד מזמינים את השכינה.
כיצד קוראים לשכינה: בדל לולב
אך מלבד זאת, צריך כפשוטו להזמין את השכינה. וכיצד קוראים לשכינה לשמחת יום טוב שלנו? בדל לולב. ומדוע בלולב? כבר דיברנו, לפי שהלולב מראה כביכול על גוף הספירות, מראה על הדרך שבה הקדוש ברוך הוא מראה עצמו בעולם. כך הוא החוק, כך היא גזירת הכתוב.
ומדוע דווקא הלולב? אין זה עתה עניננו. כשנוטלים לולב, ניגשים אל הקדוש ברוך הוא, הולכים לבית המדרש, אומרים הלל, עומדים עם הלולב לפני ה', אומרים לו 'אודך כי עניתני' (תהלים קיח, כא), אומרים לו 'הודו לה' כי טוב' (תהלים קיח, א), אומרים לו 'אנא ה'' (תהלים קיח, כה), מקיפים את המזבח, מקיפים את הבימה שלנו, מקיפים כביכול את מקומו של הקדוש ברוך הוא, שם שקוראים בתורתו, שם שלומדים אותו ומתפללים אליו, מקיפים — ובזה קוראים לקדוש ברוך הוא.
ומתוך שהולכים עם הלולב בבוקר, הקדוש ברוך הוא עם שמחתנו בלילה, הקדוש ברוך הוא עם שמחתנו כל היום, הקדוש ברוך הוא עם שמחתנו כל השנה.
תמלול מלא 📝
הסוד של "ולקחתם לכם" — המצווה האחרונה בספר הפקודים
הקדמה: שיעור קצר בערב יום טוב
מאחר שזה ערב יום טוב ואין כל כך זמן, נעשה שיעור קצר בערב סוכות על הסוד של הפסוק והמצווה "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" (ויקרא כג, מ). למדנו שני שיעורים על זה יותר קרוב לפשט, ועכשיו אני הולך להקריא מה שהזוהר הקדוש אומר בפקודין.
זוהי המצווה האחרונה מספר המצוות שהזוהר כתב בספר פקודי דמרא עלמא. המצווה האחרונה, זוהי מצוות לולב, פקודא מ"ז. הוא כתב רק 47 מצוות.
הסדר של המצוות בספר הפקודים
הולך הסדר: קודם מדבר הזוהר על המצוות העיקריות שבכל יום — מצוות יחוד ה', מציאות ה', מצוות אמונה, קריאת שמע, תפילה, תפילין, ציצית, מזוזה, ברכת כהנים, כל המצוות של כל יום. אחר כך מתחיל הסדר של שבת, של ימים טובים, וכך הולך הסדר מפסח עד סוכות.
שלוש המצוות האחרונות הן: מצוות ישיבה בסוכה, מצווה מ"ו היא מצוות הקרבנות של סוכות, והוא מדבר מעט על שמיני עצרת, אבל אין לו מצווה נפרדת על זה כאן. אחר כך היא מצוות נטילת לולב, "ולקחתם לכם" (ויקרא כג, מ).
החידוש בנוסח הקצר של הזוהר
הזוהר, כדרך הפקודין, אומר דברים שכבר האריך בהם באריכות, אבל הוא מכניס את זה במילה אחת, והרבה פעמים במילה האחת הזאת יש חידוש גדול. אני סבור שבנוסח שהוא אומר כאן יש בהירות גדולה שלא עומדת קודם באותה בהירות. ממילא צריך ללמוד את זה כאן, ולחדד מעט את הנקודה.
לשון הזוהר: לנטלא לולב בההוא יומא
המצווה ומיני הלולב
הזוהר אומר כך: המצווה היא "לנטלא לולב בההוא יומא", באותו יום, כלומר ביום הראשון, "ואינון זינין דליין" — צריך ליטול את הלולב עם המינים.
בפסוק כתוב "פרי עץ הדר כפת תמרים" (ויקרא כג, מ) וכן הלאה, אבל בגמרא נקראת תמיד מצוות נטילת לולב. לולב אינו אפילו מילה שכתובה בלולב, אבל במשנה קוראים בשם הזה את כל המצווה, והחלקים האחרים נקראים מיני הלולב, כאילו הם שייכים לו. כתוב בלשון המשנה במנחות "ד' מינים שבלולב", המינים שיש בלולב. כל האגודה נקראת לולב, כמו שאומרים את הברכה על נטילת לולב. הזוהר בא לראות מדוע דווקא נקראים כולם בשם הלולב, נגע במשהו כאן. שם המצווה הוא ליטול את הלולב ומיניו באותו יום, בחג הסוכות.
הפסוק עצמו הוא סוד
אומר הזוהר: "והאי רזא" — הסוד. לא הסוד של הדבר, אלא הפסוק עצמו הוא סוד. אין זה ברור בפסוק מה לעשות עם הלולב. זה ממש מדרש פלא. "לקחתם לכם" ו"ושמחתם" (ויקרא כג, מ) — איך יוצא מזה "ושמחתם לפני ה' אלקיכם" (ויקרא כג, מ)? מה הפירוש של הלולב? זה סוד.
וקמיה חבריא: כולנו חברים
החברים שבזוהר וחכמי התלמוד
אומר הזוהר, הסוד כבר העמדנו, "וקמיה חבריא". לפעמים זה יכול לכוון לחבריא שבזוהר עצמו. אבל כשהזוהר מדגיש שגם אנחנו דיברנו על זה וגם החבריא, הוא מתכוון שחבריא הם התנאים האחרים, האמוראים האחרים, כל חכמי התלמוד האחרים שאנו קוראים להם חכמינו זכרונם לברכה, שהם מבארים בספריהם ענייני המצוות, ההלכות, הטעמים.
איך יהודי צריך לחשוב: כולנו תלמידים של הקב"ה
כך צריך יהודי לחשוב: כולנו חברים של הגמרא, של התנאים. מה ההבדל בין רבי לתלמיד לחבר? כשאנו אומרים "רבותינו זכרונם לברכה", הם גבוהים מאיתנו, הם מקבלי התורה, ומהם אנו מקבלים. אבל הזוהר מבין שהם חברינו. אם שני אנשים הלכו לאותו רבי, הם שניהם חברים, שניהם באותה רמה, שניהם מקבלים. למה כולנו חברים? כי כולנו תלמידים של הקב"ה, "כל בניך למודי ה'" (ישעיה נד, יג). כולנו תלמידים של משה רבינו, שגם הוא היה תלמיד של הקב"ה — משה היה התלמיד הראשון, והקב"ה הרבי הראשון.
אנחנו — התנאים, האמוראים, ולפני התנאים הנביאים — כולנו חברים בבית המדרש הזה, בישיבת משה רבינו, מפי הקדוש ברוך הוא, אנחנו לומדים את אותה תורה. אותה קושיה שהייתה קשה לתנאים גם לנו קשה: מה הסוד של הלולב? אומר הזוהר, אנחנו כבר בעצמנו בספרנו ביארנו, וחברינו גם כבר ביארו.
מדרשים הם סודות
הזוהר מתכוון כאן לדבר עמוק יותר: שבמדרשים על הלולב כבר ביארו ממש את סודות הזוהר. כל סודות הזוהר בנויים ומחוברים לדרכי המדרשים, רק שהמדרש מדבר בנוסחו יותר בדרך נגלה — לעולם לא כתוב ספירה, ענייני אלוהות אמיתית. המדרש כתוב בצורה סמויה.
כך למד הרמב"ם, שמדרשים לא תמיד כפשוטם, לא מילולי. והרמב"ן חולק הרבה פעמים על רש"י: כשרש"י מביא מדרש, אומר הרמב"ן, פשט בפסוק לא כך, וחוץ מזה, המדרש עצמו לא מתכוון פשוט פשט, המדרש מתכוון לסוד. מדרשים הם סודות.
לפעמים הסוד יותר סמוי וקשה יותר להבין את המדרש, ולפעמים המדרש יותר ברור. ללולב בוודאי יש סוד, הרי כתוב "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ) — בוודאי יש משמעות מסוימת, שעם הלולב משתמחים לפני הקב"ה, והקב"ה משתמח עמנו. המדרשים כבר הוציאו את הסוד כמעט קרוב לדרך הזוהר. לא כתוב המילה ספירות במדרש, אבל מי שלומד מדרש יודע כמעט מה הזוהר הולך לומר.
הקב"ה נוטל את היהודים: תמונת המראה של "ולקחתם לכם"
נשיאות המצוות: מה שעושים למעלה עושים אנחנו
אומר הזוהר: "כמה דקודשא בריך הוא נטיל להון לישראל בהני יומין וחדו בהון" — כמו שהקב"ה נוטל את היהודים. "ולקחתם לכם" (ויקרא כג, מ) כתוב שאנחנו צריכים ליטול, אבל כל פסוק בתורה שאומר לנו לעשות הוא רק מראה, צל, של דבר שכבר היה למעלה. למדנו את הסוד של נשיאות המצוות, שמה שעושים למעלה עושים אנחנו אחר כך. "מה הוא אף אתה" (שבת קלג ע"ב) — מה שהקב"ה עשה מעשה בראשית, אנחנו נעשים שותפים למעשה בראשית; הקב"ה עושה מעשה מרכבה, אנחנו עושים מעשה מרכבה.
הפסוקים של לקיחה
"ולקחתם לכם" התחיל ממשהו שהקב"ה כבר לקח. המדרשים מתחברים מיד עם כל מיני מקומות שכתוב לקיחה — בין היכן שאנחנו צריכים ליטול, ובין היכן שהקב"ה לקח. הקב"ה אומר "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב), קחו אותי עצמי, והקב"ה לקח "ולקחתי אתכם לי לעם" (שמות ו, ז). זוהי תמונת המראה של "ולקחתם לכם". הזוהר לא מביא את הפסוק הזה, אבל הוא חושב על פסוק אחר שהוא דבר דומה.
"ולקחתם לכם" פירושו קחו אתכם. איך בא פסוק שהקב"ה אומר לאדם קח אתך? הפשט הוא שהקב"ה כבר לקח — הוא לקח את היהודים, "ולקחתי אתכם לי לעם".
הקב"ה שמח עם היהודים
הקב"ה לקח את היהודים והשתמח עמהם, כמו שכתוב "כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב" (דברים ל, ט). אלו הפסוקים המפורשים, שבזמן שטוב ליהודים — יום טוב, אחרי שהיה ראש השנה ויום כיפור והיהודים ניצחו — הקב"ה נוטל את היהודים, הוא בוחר: "ובחר בעמו ישראל בשמחה". "ולקחתם לכם" מתחיל עם זה שהקב"ה נוטל בימים האלה את היהודים ומשתמח עמהם.
הסוד של יום כיפור: הקב"ה צריך לוכל ליטול אותנו
כאן הזוהר מבאר דבר מעניין: הקב"ה נוטל את היהודים, וזה הפירוש של יום כיפור, שהם התקרבו, "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" (ויקרא טז, ל). למה צריך להיטהר? כדי שיוכלו להגיע לפני ה', שהקב"ה יוכל ליטול אותנו, צריך להיטהר וצריך שהקב"ה ימחל על כל העבירות. זה בשבילו — "למען שמי אאריך אפי" (ישעיה מח, ט). הקב"ה צריך למחול על כל העבירות כי הוא צריך לוכל ליטול אותנו. הקב"ה תופס את היהודים, הוא מחזיק אותם, "ולקחתי אתכם לי לעם" — הקב"ה נוטל את היהודים לעצמו.
וחוזר חלילה: מה שיהודי עושה משקף מה שהקב"ה עושה
אם מישהו יודע שמה שיהודי עושה משקף את מה שהקב"ה עושה, זה הולך בנוחות, וחוזר חלילה. אחרי שיהודי עושה, הוא כבר מעורר את המידה שהקב"ה הציב אותו שיתנהג כך הלאה.
אומר הוא: כמו שהקב"ה נוטל את היהודים ושמח עמהם, אף הכי "ישראל נטלו ליה לקודשא בריך הוא לחלקא" — הם נוטלים את הקב"ה לחלקם, ועל דא "ולקחתם לכם ביום הראשון": אתם צריכים ליטול אותי, כמו שאני נוטל אתכם. זה הזמן שהקב"ה נוטל אותנו, ולכן היהודים נוטלים את הקב"ה.
המדרש: פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא
דרשת רבי עקיבא
זה כתוב במדרש מפורש, שמובא ברמב"ן על המקום, והרמב"ן מבאר אותו על פי קבלה, והזוהר מתחבר לסוד הזה.
המדרש אומר: "ולקחתם לכם פרי עץ הדר", אומר רבי עקיבא, פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב "הוד והדר לבשת" (תהלים קד, א). כפות תמרים זה הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב "צדיק כתמר יפרח" (תהלים צב, יג). וענף עץ עבות זה הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב "והוא עומד בין ההדסים" (זכריה א, ח). וערבי נחל זה הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב "סולו לרוכב בערבות" (תהלים סח, ה).
כל אחד מהפסוקים מראה סוד למה הקב"ה נקרא בשמות האלה. הרמב"ן מבאר באריכות שזה מכוון למידות השונות, לספירות השונות של הקב"ה, שכל אחד מרומז עם העץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל. הזוהר במקום הזה לא נכנס לפרטים, וגם אנחנו לא.
הלולב של הקב"ה והלולב של היהודים
מה שהזוהר מבהיר כאן הוא, שזה כבר מראה, מאחר שזה הזמן שהקב"ה נוטל את היהודים. יש עוד מדרש — מדרש קבלי עמוק שפחות אנשים יודעים — אבל המדרש הנגלה יודע כל אחד: שפרי עץ הדר הם כנגד האבות, או כנגד ארבעת סוגי היהודים.
יש שני לולבים. הקב"ה נוטל לולב, כמו שלקב"ה יש תפילין שמדברות על היהודים, והיהודים יש להם תפילין שמדברות על הקב"ה. אותו דבר: בלולב של הקב"ה מדובר על היהודים — ארבעת סוגי היהודים, או ארבעת האיברים של כל יהודי, או שלושת האבות. זה "ולקחתי לי", שהקב"ה נוטל.
לשון קיחה כמו קידושין
אומר הקב"ה, כך היהודים צריכים ליטול "לכם" — הם צריכים ליטול את הקב"ה. "ולקחתי" הוא לשון קיחה כמו קידושין, "כי יקח איש אשה" (דברים כד, א), כמו טבעת קידושין, כמו הטבעות שעושים על הלולב, כידוע.
הקב"ה נוטל את היהודים, והיהודים נוטלים בעצם את אותו דבר. במקום אחר אומר הזוהר שיש חקירה בפסוק "כי יעקב בחר לו י-ה" (תהלים קלה, ד) — אפשר לקרוא שהקב"ה בוחר ביעקב, או שיעקב בוחר בי-ה. זה שניהם. בפעולה שהקב"ה נוטל את היהודים, היהודים נוטלים אותו. זה הסוד של כל הזוהר, "באתערותא דלתתא אתער לעילא" — כשאנחנו נוטלים את הקב"ה, הקב"ה נוטל אותנו.
רזא דקומתא דאדם: הסוד של דמות אדם
היהודים נוטלים את הקב"ה לחלקם
הלאה אומר הזוהר, שבימים האלה הקב"ה נוטל את היהודים ושמח עמהם, וכך היהודים נוטלים את הקב"ה ושמחים עמו, והם בוחרים לחלקו. כמו שהקב"ה לקח את היהודים שיהיו כביכול שלו, כך היהודים נוטלים את הקב"ה שיהיה שלהם, "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה" (שמות לג, טז). אומר הזוהר: "דא רזא, לולב וזנוהי דא רזא דקומתא דאדם".
קומת אדם ואברי הספירות
הלולב הם מינים שהם הסוד של דמות אדם. המדרש אומר שלולב דומה לחוט השדרה, ההדסים דומים לעין, וכן הלאה. לכן הלולב הוא העיקר, כי על חוט השדרה עומד כל האדם. זוהי קומת אדם, "זאת קומתך דמתה לתמר" (שיר השירים ז, ח). כשרואים אדם, רואים את קומתו, וזה הלולב. מזה נקרא הלולב.
כל אחד יודע שסוד הזוהר הוא להבין שאברי האדם הם גם אברי השכינה, כמו אברי הספירות כביכול. הקב"ה אינו גוף, "אין לו דמות הגוף" (יגדל), אלא יש לו כביכול קומה שהוא מתגלה בה בעולם, במעשיו ובאופני התגלותו.
המשמעות הכפולה של האיברים
כשכתוב שהלולב דומה לפה ודומה לעין, זה משמעות כפולה: זה מכוון לפה ולעין של היהודים, וזה מראה שהקב"ה נוטל את היהודים עם פיהם, עם עיניהם, עם שפתותיהם; וזה מראה גם על הכביכול דמות דיוקנו של יוצר בראשית, הצלם אלקים.
ההדסים שדומים לעין מראים שהקב"ה מסתכל על היהודים. הערבות שדומות לפה מראות שהקב"ה מדבר עם היהודים, "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" (שיר השירים ב, ח). הכפות תמרים שהם כמו חוט השדרה מראים שהקב"ה מחזיק את היהודים — הקב"ה הוא חוט השדרה של היהודים, "עוז וחדוה במקומו" (דברי הימים א טז, כז), "ה' עוזי ומעוזי" (ירמיה טז, יט). החוזק של היהודים, עמוד השדרה, זה הקב"ה. והאתרוג מראה שהקב"ה הוא לבן של ישראל, הלב שלנו. זה הפשט של הזוהר על מה שאנחנו נוטלים את כל המינים האלה.
הנקודה של הזמנה: איך הלולב מחבר את השמחה
השאלה: איך הלולב מתחבר לשמחת יום טוב
אני רוצה להוסיף נקודה שלמדנו וכתבנו, שעל כל דבר צריך הזמנה. כתוב "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ). הרי לא עומדים שבעה ימים שלמים עם הלולב — היו אמנם אנשי ירושלים שעמדו כל היום עם הלולב, אבל אנחנו לא נוהגים כך, זה גם לא החיוב. בפשטות נוטלים לולב בבוקר בהלל (בשבת לא נוטלים כלל), נוטלים אותו חלק מהיום.
ושמחה בפשטות פירושה שלמים — עושים סעודה גדולה, רוקדים. כתוב חג, מלשון חגיגה, מלשון ריקוד והקפה, עושים הקפות עם הלולב או בלי הלולב, בלילה ובבוקר. אבל איך מתחבר כל זה ללולב? זו שאלה שאנשים שואלים מעשית: היה בבוקר לולב עם כוונה, ואחר כך הולכים הביתה, מתפללים, אוכלים סעודה, מתוועדים — איך מתחבר כל זה ללולב?
הלולב הוא החיבור של שתי השמחות
הפשט הוא, כמו שהזוהר אומר, שהלולב הוא החיבור של שתי השמחות: הקב"ה נוטל את היהודים ושמח עמהם, והיהודים נוטלים את הקב"ה, "ולקחתי אתכם לי". פרי הצדה מראה על הקב"ה ועל היהודים, על הצלם אלקים.
הכוונה המיוחדת בלולב היא, שדרך הלולב הימים נעשים חשובים. אנחנו לומדים בזוהר שכל דבר צריך הזמנה. בין שאומרים "הנני מוכן ומזומן", בין שחושבים את זה, בין שעושים את זה — כל דבר צריך הזמנה.
המשל של חתונה
כמו שאדם עושה חתונה, הוא צריך להזמין. אתה יכול לשאול, הסבא שלו לא יבוא בלי הזמנה? הוא יודע שיש חתונה. אבל ראוי שישלח הזמנה. הגשמיות אולי תבוא בלי זה, אבל ההרגשה שלאדם יש קרוב חשוב או הרבי שלו, הוא רוצה לקרוא לו לשמחתו. אפילו הוא יבוא בלי קריאה, הוא בא כמו בחיצוניות, עם העור שלו, לא עם הפנימיות שלו. כדי שיהיה בפנימיות חסר בקשה. זה הטבע של בני אדם.
הטבע הרוחני: הזמנה מילתא
וזה גם הטבע הרוחני. כשעושים הזמנה בא גם הקב"ה — הקב"ה בא כבר בעצמו, כמו קרוב שבא בלי הזמנה. לשמחות היהודיות בא הקב"ה, באים הסבים, באים האושפיזין.
אבל למה אנחנו מזמינים? הזוהר אומר שר' אבא היה נוהג להזמין את האושפיזין. למה צריך להזמין אותם, הרי הם באים? כי דבר שבקדושה דורש הזמנה. יש הלכה, הזמנה מילתא — לעבודה זרה אין הזמנה, אבל לדברים שבקדושה ההזמנה מועילה. כשיורדת הקדושה, כשהקב"ה בא אלינו עם הזמנה, הוא בא ברצון, ברצון שניים, פנים בפנים.
השמחה צריכה להיות שמחה לפני ה'
אי אפשר סתם לשבת ליד צלחת בשר
מאחר ואנחנו רוצים שהשמחה שלנו תהיה שמחה לפני ה', צריך לקרוא לו. אי אפשר סתם לשבת ליד צלחת בשר ויין ולומר, זו שמחת ה' — זו שמחת כריסו.
איך זה הופך לשמחת ה'? בוודאי על ידי נתינת צדקה, זה בוודאי חלק מכל המינים, הרמז לכל היהודים. כך מובן "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך" (דברים טז, יד) — זה גורם, כמו שרש"י אומר, אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך. זה גם הדרך העיקרית להסביר את האושפיזין: צריך להזמין אורחים ממשיים, ואם אין אורחים, צריך לשלוח כסף למישהו שיהיו לו אורחים, לתת צדקה ערב יום טוב שיהיה ליהודים ליום טוב.
איך קוראים לשכינה: בדל לולב
מלבד זה צריך כפשוטו להזמין את השכינה. איך קוראים לשכינה לשמחה שלנו של יום טוב? בדל לולב. למה בלולב? כי הלולב מצביע כביכול על גוף הספירות, על הדרך שבה הקב"ה מתגלה בעולם. כך היא גזירת הכתוב.
כשלוקחים לולב, הולכים לבית המדרש, אומרים הלל, עומדים עם הלולב לפני ה', אומרים לו "אודך כי עניתני" (תהלים קיח, כא), "הודו לה' כי טוב" (תהלים קיח, א), "אנא ה'" (תהלים קיח, כה), הולכים סביב הבימה, כביכול מקומו של הקב"ה שבו קוראים את תורתו ומתפללים אליו — בזה קוראים לקב"ה. ועל ידי שהולכים עם הלולב בבוקר, הקב"ה עם השמחה שלנו בלילה, עם השמחה שלנו כל היום, עם השמחה שלנו כל השנה.
EN English ›
📋 Shiur Overview
The Secret of “And You Shall Take” — The Final Commandment in Parashat Pekudei
Introduction: A Brief Pre-Holiday Lecture
Since this is the eve of a holiday, and time is not abundant, we will suffice with a brief lecture. This lecture is being given on the eve of Sukkot concerning the secret of the verse and commandment ‘and you shall take for yourselves on the first day the fruit of a beautiful tree’ (Leviticus 23:40). We have already studied two lectures on this topic more closely aligned with the plain meaning, not according to the way of the Zohar, and now I simply wish to present to you the words of the holy Zohar in Pekudei.
We learned that this is the final commandment. Indeed, there was a section that was omitted in the previous lecture, it seems to me, but in any case this is the final commandment in the Zohar, from among the book of commandments that the Zohar wrote in Parashat Pekudei of the Master of the Universe. The final commandment is the mitzvah of lulav, commandment number 47, for it only counted forty-seven commandments, as we learned.
The Order of Commandments in Parashat Pekudei
The order is as follows: First the Zohar speaks of the primary commandments of each day — the commandment of the unity of God, the existence of God, the commandment of faith, the commandment of reciting the Shema, prayer, tefillin, tzitzit, mezuzah, all the commandments of each and every day, and the priestly blessing is also an important commandment for it. After that it begins with the order of Shabbat, of holidays, and thus the order of the holidays unfolds from Pesach until Tishrei, until Sukkot.
It turns out that the final commandment that it counts in total — after it already mentioned perhaps the commandment of dwelling in the sukkah — is among the last three commandments: the commandment of dwelling in the sukkah, and commandment 46 is the commandment of the sacrifices of Sukkot, and after that it speaks a bit about Shemini Atzeret, but it does not count a separate commandment for it here. And the last is the commandment of waving the lulav, taking the lulav, ‘and you shall take for yourselves’ (Leviticus 23:40), taking the lulav on Sukkot.
The Innovation in the Brief Language of the Zohar
And the Zohar, in the manner of Pekudei, repeats and mentions things that it already elaborated upon elsewhere, except that it includes them in one word, and often in that one word a novel insight is hidden. Indeed, I have not yet examined this thoroughly, but it seems to me that in the formulation it states, and even in one word, there is a great innovation, there is great clarity that was not stated before, at least not with that clarity. Therefore it is worthy to study it here, and to sharpen the point somewhat.
The Language of the Zohar: To Take the Lulav on That Day
The Commandment and the Species
Thus says the Zohar: The commandment is to take the lulav on that day, on the first day, on that day. It says, ‘to take the lulav on that day’, on that day, meaning on the first day, as it is stated ‘and you shall take for yourselves on the first day’ (Leviticus 23:40), ‘and these are the species’, the species, the species of the lulav, meaning that one should take the lulav with its species.
And behold, in the verse the species are mentioned simply, it states ‘fruit of a beautiful tree, branches of palm trees’ (Leviticus 23:40) and so forth, but in the Gemara the commandment is regularly called by the name of the commandment of taking the lulav. And although the word lulav is not written at all in the verse — though this word is mentioned in the Chumash — in the Mishnah it calls the whole thing by the name lulav, and all the other parts are called the species of the lulav, as if they belong to it. And so is the language of the Mishnah in Menachot, the four species that are in the lulav, the species that are in the lulav. Thus the entire group, the entire collection, the entire matter — the entire bundle is called lulav, and we wave the lulav, as in the language of the blessing ‘on taking the lulav’. And after the species, the lulav, additional things are added to it. And there are deeper explanations in this, and the Zohar indeed addresses the reason that they are all called by the name lulav, and touched upon this somewhat. But this is the name of the commandment: to take the lulav and its species on that day, on the holiday of Sukkot.
The Verse Itself Is a Secret
The Zohar says in very brief language, and I will read all the words: It says, ‘and this is the secret’, this is the secret — not the secret of the matter that one should take the lulav on that day, but that the verse itself is a secret.
And what does it mean that the verse itself is a secret? Behold, they elaborated on this in the articles they wrote. The verse does not explicitly clarify what one should do with the lulav. And indeed, the verse is like a wondrous midrash: ‘and you shall take for yourselves’ and ‘and you shall rejoice’ (Leviticus 23:40). What, when, how, in what manner does this result in ‘and you shall rejoice before the Lord your God’ (Leviticus 23:40)? What is the meaning of the lulav? It is a secret.
And Before the Companions: We Are All Companions
The Companions of the Zohar and the Sages of the Talmud
The Zohar says, we have already established the secret, as we have already explained, ‘and before the companions’. Its intention is that the Zohar itself already explained it. ‘And before the companions’ — sometimes this language can hint at the companions of the Zohar themselves. But it seems to me that when the Zohar emphasizes that we too spoke of this and the companions also spoke of this, its intention is that this is the way of the Zohar to speak as if everything is from Rabbi Shimon bar Yochai and his companions.
The Zohar speaks as if the companions — they include the other Tannaim, the other Amoraim as well, the other sages of the Talmud whom we call our sages of blessed memory, and all our other sages — that all of them explain in their books, each in his place, the matters of the commandments, the laws, the reasons.
How a Jew Should Think: We Are All Students of the Holy One, Blessed Be He
The Zohar says, we have already spoken of this sufficiently, and our companions as well. And this is how a Jew should think: we are all companions of the Gemara, we are all companions of the Tannaim. That is, we are companions, both of us together, receiving at the very same place.
And what is the difference between a teacher and a student and between a companion? When we say ‘our rabbis of blessed memory’, we are saying that they are above us, they are the receivers of the Torah, and from them we receive. But the Zohar stands at a place where it understands that they are our companions. And where do we find such a thing? Shimon bar Yochai and his companions — our companions.
For we are all one. A companion is one. Two people who went to one teacher, both of them are companions, meaning on the same level, both receive. And thus the Zohar thinks: we are all companions. And why? Because we are all students of the Holy One, Blessed Be He, ‘all your children are students of God’ (Isaiah 54:13). All are students of the Holy One, Blessed Be He, all are students of Moses our teacher, who was also a student of the Holy One, Blessed Be He. Moses was the first student, and the Holy One, Blessed Be He, was the first teacher.
And even what we study Torah, we are all students of Moses our teacher. We are all companions — we, the Tannaim, the Amoraim, and what was before the Tannaim, the prophets — we are all companions in the same study hall, in the same yeshiva that is called the yeshiva of Moses our teacher, from the mouth of the Holy One, Blessed Be He, and that same Torah we study. And what they explain, we all struggled with that same difficulty, for even the Tannaim found it difficult: What is the secret of the lulav? We all struggled with that difficulty. Ah, they tell us here the plain meaning, they tell us that the Tannaim already stated the plain meaning, ah, our companions already explained somewhat. The Zohar says, we have already explained ourselves in our book, and our companions have also already explained.
The Midrashim Are Secrets
And the intention of the Zohar here is to say another deep thing. That the midrashim on the lulav have already explained precisely the secrets of the Zohar. It says, everyone knows that all the secrets of the Zohar are built and connected with the ways of the midrashim, except that the midrash speaks in its formulation more in the way of the revealed, meaning, a sefirah is never mentioned in it, matters of divinity itself are never mentioned in it, for as is known the midrash is written in concealment.
Thus the Rambam learned, and thus all the sages received, that the midrashim are not always according to their plain meaning, they are not literal, and the Ramban explained this many times. The Ramban argues many times with Rashi, that when Rashi brings a midrash, the Ramban says, the plain meaning of the verse is not according to your words; and moreover, you do not even understand the midrash, for the intention of the midrash is not to state a simple plain meaning, but its intention is the secret. And the Zohar always goes in this way: the midrashim are secrets.
And sometimes the secret is more hidden, and it is difficult to understand the midrash, and sometimes the midrash is clearer, and one can immediately understand from it what the plain meaning is — and this is the secret. The Zohar says, the secret, the secret of the lulav. The lulav is a secret, and no one understands. You can ask a simple Jew, and although there are simple reasons, but with all due respect they are weak, briefly, feeble stories.
The secret — the lulav certainly has a secret. For it states ‘and you shall rejoice before the Lord your God seven days’ (Leviticus 23:40). Certainly there is meaning in this, that with this lulav we gladden the Holy One, Blessed Be He, and He rejoices with us and we rejoice with Him. We will see further in the Zohar how it establishes this matter. In any case, the lulav certainly has a secret, and the midrashim have already revealed the secret almost close to the way of the Zohar. The word sefirot is not mentioned in the midrash, but the companions have already explained, and one who studies midrash already knows almost what the Zohar is going to say.
The Holy One, Blessed Be He, Takes Israel: The Mirror Image of “And You Shall Take for Yourselves”
The Elevation of the Commandments: What Is Done Above They Do With Us
And what did they say? The Zohar says briefly, thus: ‘Just as the Holy One, Blessed Be He, takes Israel on these days and rejoices with them’ — just as the Holy One, Blessed Be He, takes Israel.
‘And you shall take for yourselves’ (Leviticus 23:40) — it is stated that we shall take. But thus says the Zohar, everyone knows, that every verse in the Torah that tells us to do something is only a reflection, is only a shadow, of something that has already been done above. And we learned there the secret of all the commandments called elevation, the elevation of the commandments. There it is stated the opposite, that what we do is done above, as we have already explained. But this begins with the fact that what is done above they do with us, and we do afterward. ‘What He is, you too’ (Shabbat 133b) — what the Holy One, Blessed Be He, did in the act of creation, He makes us partners in the act of creation; the Holy One, Blessed Be He, does the act of the chariot, He makes us the act of the chariot.
Verses of Taking
Behold, ‘and you shall take for yourselves’ means that we shall take. But one must understand that the matter began from something that the Holy One, Blessed Be He, already took. And thus certainly the midrashim connect here immediately at the beginning of ‘and you shall take for yourselves’ with all kinds of places where taking is mentioned. The midrash also speaks of other verses where it is stated that we shall take, but there are also places where it is stated that the Holy One, Blessed Be He, took.
The Holy One, Blessed Be He, says ‘and they shall take for Me an offering’ (Exodus 25:2), and the midrash says, take Me Myself. And the Holy One, Blessed Be He, took, ‘and I will take you to Me as a people’ (Exodus 6:7). And ‘and I will take you to Me as a people’ is the reflection, the mirror image of ‘and you shall take for yourselves’. And thus indeed the Zohar expounds. It does not bring the verse, but it is thinking of this verse, or of another verse that is a similar matter.
‘And you shall take for yourselves’ means take for yourselves. And what is take for yourselves? Why should a person take? How can a verse come where the Holy One, Blessed Be He, says to a person take for yourselves? The plain meaning is that the Holy One, Blessed Be He, has already taken. And what did the Holy One, Blessed Be He, take? The Zohar says, and it will be stated afterward ‘and you shall rely’. The Zohar says, the Holy One, Blessed Be He, took Israel, ‘and I will take you to Me as a people’.
The Holy One, Blessed Be He, Rejoices in Israel
The Holy One, Blessed Be He, took Israel, and rejoiced with them, as it is stated ‘for the Lord will again rejoice over you for good’ (Deuteronomy 30:9). The Holy One, Blessed Be He, rejoices in Israel, He took Israel. And these are explicit verses, that at the time when it is good for Israel — meaning a holiday, after there were Rosh Hashanah and Yom Kippur, and they stood in them, and Israel prevailed — the Holy One, Blessed Be He, takes Israel.
That is, He chooses, ‘and chose His people Israel with love’, ‘and chose His people Israel with joy’. The Holy One, Blessed Be He, rejoices in Israel, He takes them. Behold, ‘and you shall take for yourselves’ begins with the fact that the Holy One, Blessed Be He, takes Israel on these days and rejoices with them.
The Secret of Yom Kippur: That the Holy One, Blessed Be He, Can Take Us
And a very interesting thing the Zohar explained. This is not written in the midrash as far as I know, and I say that the second half is written in the midrash, and the Zohar only explains that the midrash comes from this. The Holy One, Blessed Be He, takes Israel, because He understands that this is the meaning of Yom Kippur, that they offered themselves, ‘for on this day He will atone for you to purify you’ (Leviticus 16:30).
And why must one be purified? Before God. So that we can come before God, so that the Holy One, Blessed Be He, can take us, one must be purified, and the Holy One, Blessed Be He, must forgive all the sins. And this is for Him. And this is the meaning of ‘for My sake I will delay My anger’ (Isaiah 48:9). The Holy One, Blessed Be He, must forgive all the sins for our sake, because He needs to be able to take us, therefore He needs to be able to forgive all the sins, to be able to include all the sins.
The Holy One, Blessed Be He, forgives all the sins, and takes us with joy. The Holy One, Blessed Be He, waves matters with Israel. This is the first thing. The Holy One, Blessed Be He, holds Israel, embraces them, takes them, ‘and I will take you to Me as a people’, this is ‘and I will take for Me’, ‘and I will take you to Me’. The Holy One, Blessed Be He, takes Israel for Himself.
And It Returns in Turn: What a Jew Does Reflects What the Holy One, Blessed Be He, Does
And now, when a person knows that what a Jew does reflects what the Holy One, Blessed Be He, does, again the matter is pleasant, and it returns in turn. After a Jew does, he already arouses the measure that the Holy One, Blessed Be He, already did, already established, for the Holy One, Blessed Be He, established the matter so that it would continue onward.
The Zohar says, just as the Holy One, Blessed Be He, takes Israel on these days and rejoices with them, so too, Israel, ‘Israel take the Holy One, Blessed Be He, as their portion’, take the Holy One, Blessed Be He, as their portion, and therefore ‘and you shall take for yourselves on the first day’ — meaning, take Me. Just as I take you, this is the time, this is the time when the Holy One, Blessed Be He, takes me. And this He mentioned, what was revealed, and to think about this, for the Holy One, Blessed Be He, takes Israel, and Israel take the Holy One, Blessed Be He.
The Midrash: The Fruit of a Beautiful Tree Is the Holy One, Blessed Be He
The Exposition of Rabbi Akiva
And this is written in the midrash, an explicit midrash. And in all the midrashim on the verse ‘and you shall take for yourselves’, Rabbi Akiva says — and it is brought in the Ramban here on the verse, and the Ramban explains it according to Kabbalah, and certainly the Zohar connects with the secret that the Ramban explained according to Kabbalah.
The midrash says, ‘and you shall take for yourselves the fruit of a beautiful tree’, Rabbi Akiva says, the fruit of a beautiful tree is the Holy One, Blessed Be He, as it is stated ‘You are clothed in majesty and splendor’ (Psalms 104:1). Branches of palm trees is the Holy One, Blessed Be He, as it is stated ‘the righteous will flourish like a palm tree’ (Psalms 92:13). And boughs of thick trees is the Holy One, Blessed Be He, as it is stated ‘and He was standing among the myrtle trees’ (Zechariah 1:8). And willows of the brook is the Holy One, Blessed Be He, as it is stated ‘extol Him who rides upon the plains’ (Psalms 68:5).
Each of the verses reveals a secret, why the Holy One, Blessed Be He, is called by those names. And the Ramban explains at length that this hints at the different attributes, the different sefirot of the Holy One, Blessed Be He, that each of them is hinted at in the beautiful tree, branches of palm trees, and boughs of thick trees, and willows of the brook. The Zohar in this place does not enter into the details — in other places it enters into this — and we too will not enter into this.
The Lulav of the Holy One, Blessed Be He, and the Lulav of Israel
But what the Zohar clarifies here is, that this is already a reflection. Since this is the time when the Holy One, Blessed Be He, takes Israel, and everyone knows this. And the midrash here, another midrash — this too is a midrash that fewer people know, a deeper kabbalistic midrash, but everyone knows the revealed midrash. The midrash expounds that the fruit of a beautiful tree and its companions are corresponding to the patriarchs, or corresponding to the four types of Jews, and this is a very conceptual midrash.
Thus there are two sides here: what corresponds to Israel and what corresponds to the Holy One, Blessed Be He. The Holy One, Blessed Be He, takes a lulav, just as the Holy One, Blessed Be He, has tefillin that speak of Israel, and Israel have tefillin that speak of the Holy One, Blessed Be He. The same thing — the Holy One, Blessed Be He, has a lulav, in the lulav of the Holy One, Blessed Be He, Israel is spoken of. The lulav of the Holy One, Blessed Be He, is Israel, the four types of Jews, or the four limbs of every Jew, the body of the Jew that we will speak of, or the three patriarchs, all kinds of things. This is the lulav, ‘and I will take for Me’, what the Holy One, Blessed Be He, takes.
The Language of Taking Like Betrothal
The Holy One, Blessed Be He, says, thus Israel shall take ‘for yourselves’. And what shall they take? They shall take the Holy One, Blessed Be He. And the ‘and I will take’, it seems to me that this is a language of taking like betrothal, ‘when a man takes a wife’ (Deuteronomy 24:1), in this language of taking there is a plain meaning here. ‘And you shall take for yourselves’ like ‘when a man takes a wife’. Like a betrothal ring, like the rings that are made on the lulav, as is known.
The Holy One, Blessed Be He, takes Israel, and Israel take essentially in that same very matter. And one can ask the Zohar in another place, where it says that there is an inquiry in the verse ‘for Jacob chose for himself the Lord’ (Psalms 135:4): it is possible to read the verse that the Holy One, Blessed Be He, the Lord, chooses Jacob, or that Jacob chooses the Lord. Which of them? It is both. That is, the same very thing — in the same action in which the Holy One, Blessed Be He, takes Israel, Israel take us. And this is the secret of all the Zohar, that the Zohar says ‘with the arousal from below there is arousal above’, that when we take the Holy One, Blessed Be He, the Holy One, Blessed Be He, takes us. This is the same very thing, and we are not explaining this now at length, but these are known matters.
The Secret of the Stature of Man: The Secret of the Form of Man
Israel Take the Holy One, Blessed Be He, as Their Portion
And further the Zohar says, that on these days the Holy One, Blessed Be He, takes us, and this is the intention of the celebration: just as the Holy One, Blessed Be He, takes Israel and rejoices with them, so Israel take the Holy One, Blessed Be He, and rejoice with Him. That is, they take Him and choose Him as their portion, just as the Holy One, Blessed Be He, took Israel that they should be as it were His, not only according to all the truth, all the length that the matter contains.
And this is the matter, Israel take the Holy One, Blessed Be He, that He should be theirs, in all the length that the matter contains. ‘And we will be distinguished, I and Your people, from all the people that are on the face of the earth’ (Exodus 33:16), Israel request from the Holy One, Blessed Be He, a covenant that He should be theirs. The Zohar says: ‘Certainly a secret’, and concludes, ‘this is a secret, the lulav and its species, this is the secret of the stature of man’. This is the secret of the lulav.
The Stature of Man and the Limbs of the Sefirot
And now we will come somewhat from the general to the particulars. The lulav is species that are the secret of the form of man. And this is further, as everyone knows, that the midrash says that the lulav corresponds to what resembles the mouth, resembles the eye, and so forth, resembles the spine. And therefore the lulav is the main thing, for upon the spine stands the entire person. This is like the stature of man. ‘Your stature is like a palm tree’ (Song of Songs 7:8).
And what does the lulav show? That when one sees a person, one sees his stature. Indeed in the stature there are eyes and there is everything, but everything is the limbs of the person, and what one sees can be called the stature of the person, the lulav. And from this it is called lulav. And this is certainly the intention of what we say that the Holy One, Blessed Be He, takes Israel with all their limbs, but certainly the intention of the Zohar is for something deeper.
As is known, everyone knows that the secret of the Zohar is to understand that the limbs of man are also the limbs of the Shekhinah, like the limbs of the sefirot as it were. The Holy One, Blessed Be He, is not a body, ‘He has no bodily form’ (Yigdal), and this is not our place to explain. But the Holy One, Blessed Be He, also has as it were a body, a stature in which He is revealed in the world, and in His actions and in the modes of His revelation prior to actions, there is as it were a body.
The Double Meaning of the Limbs
And when it is stated that the lulav resembles the mouth and resembles the eye, again there is a double meaning here. The intention is for the mouth and eye of Israel, which shows that the Holy One, Blessed Be He, takes Israel. This is the explanation, the Holy One, Blessed Be He, takes Israel with their mouth, with their eyes, with their lips, and so forth. And this also shows the form of the image of the Creator as it were, the image of God, the image, the form of the Holy One, Blessed Be He.
When one takes the eyes, this resembles the eye, the myrtles that resemble the eye, it shows that the Holy One, Blessed Be He, looks at Israel. And that the willows resemble the mouth shows that the Holy One, Blessed Be He, speaks with Israel, ‘the voice of my beloved, behold he comes, leaping over the mountains, skipping over the hills’ (Song of Songs 2:8). And that the branches of palm trees resemble the spine shows that the Holy One, Blessed Be He, upholds Israel, as it were the spine. The Holy One, Blessed Be He, is the spine of Israel. This is ‘strength and joy are in His place’ (1 Chronicles 16:27), ‘the Lord is my strength and my stronghold’ (Jeremiah 16:19). The Holy One, Blessed Be He, is the strength, the spine. When one speaks of a person’s strength, one says that he has a back, a spine. The strength of Israel, this is the Holy One, Blessed Be He. This is what the spine shows, the lulav.
And the etrog shows that the Holy One, Blessed Be He, is the heart of Israel, the Holy One, Blessed Be He, is our heart. These are all the things that it shows, and this is the plain meaning of the Zohar regarding what we take all the species.
The Point of the Invitation: How the Lulav Connects the Joy
The Question: How Does the Lulav Connect with the Joy of the Holiday
And I wish to add only the point that we learned, that we learned and wrote, and it seems to me that it is a point of truth: that for everything an invitation is needed, one must understand the joy. It is stated ‘and you shall rejoice before the Lord your God seven days’ (Leviticus 23:40). One does not stand seven complete days with the lulav. Indeed there were the people of Jerusalem who stood all day with the lulav, but we do not practice this way, and this is also not the obligation.
That is, in plain terms the order is that during Hallel one takes the lulav, in the morning, and on Shabbat one does not take it at all. In any case, one takes the lulav in the morning, or all day, for all day is fit for reciting Hallel, but in practice one does not take it all day but part of the day.
And the joy is certainly joy. Joy in plain terms means complete. Joy one makes afterward, one arranges a great feast, one dances. Even the dancing is a great feast. And one can say that there is an explicit obligation to dance on the holiday. It is stated chag, and chag is from the language of chagigah, chag is from the language of dancing, to circle and make circuits with the lulav, or without the lulav, afterward, at night, in the morning. These are all the things that we do.
And behold, all these things are good, very good. But how do they connect with the lulav? It seems to me that this is a question that people have in practice, and therefore I say an intention, I say an intention, I have an intention, in the morning I had a lulav, each person in his way and with his intention, very good. Afterward one goes home, one prays further, one eats a feast, one gathers, one does all the joys of the holiday. How do all these things connect with the lulav?
The Lulav Is the Connection of the Two Joys
I think an intention, and they will already remember the intention at the time of taking the lulav. It seems to me that this is the plain meaning, and I have built the plain meaning somewhat as to why I think so. For the plain meaning is, as the Zohar says, that the lulav is the connection of the two joys. The Holy One, Blessed Be He, takes Israel and rejoices with them, and Israel take the Holy One, Blessed Be He, ‘and I will take you to Me’, Israel say ‘and I will take you to Me’, and the fruit of the side shows the Holy One, Blessed Be He, and shows Israel, shows the image of God, that they are this image of God.
And the plain meaning of the special intention in the lulav is, that through the lulav the days become important. That is, we learned in the Zohar that everything needs an invitation. There is nothing, whether one says ‘behold I am prepared and ready’ — for one who practices this way — and whether one must say it, whether one must think it, whether one must do it: everything needs an invitation.
The Parable of the Wedding
That is, as it were, a person makes a wedding, one must invite. And one can ask a question: will not his grandfather come without an invitation? For he knows that there is a wedding, but it is proper that one send him an invitation. And the invitation, as he says, the physicality may come without it. But the feeling that a person has an important friend or important relative or his teacher, that he wants to call him to his joy — one must call him.
And even if he will come without being called, when he comes without being called, he comes in such a way that he does not come with his heart, he does not come with his will, he does not come — one can call this — with his inwardness, with his spiritual level; he does not come, he comes in externality, he comes with his skin, he does not come with his inwardness. And in order that he come in inwardness a request is required. This is the nature of people.
The Spiritual Nature: An Invitation Is a Matter
And this is also the spiritual nature. The spiritual nature is that when one makes an invitation the Holy One, Blessed Be He, also comes. The Holy One, Blessed Be He, comes of His own accord. And as they say, even a small friend who comes without an invitation, the Holy One, Blessed Be He, comes. To the joys of Israel the Holy One, Blessed Be He, comes, the grandfathers come, everything comes, the ushpizin come.
But why do we invite? For the Zohar says that Rabbi Abba used to invite the ushpizin. And why must one invite them? For they come, in any case. The plain meaning is that they come, but one must invite. A matter of holiness requires an invitation. There is a law, an invitation is a matter for something of holiness, an invitation is required. In idolatry there is no invitation, but for matters of holiness an invitation is required, and the invitation is effective.
And what does the invitation accomplish? It accomplishes that when the holiness descends, when the Holy One, Blessed Be He, comes with us, He comes by invitation. That is, with will, with the will of both, and the matter brings out the will of both, face to face brings this out.
The Joy Must Be Joy Before God
One Cannot Simply Sit Down to a Plate of Meat
Since we want to make joy, we want to rejoice, we want our joy to be joy before God, and we want to understand what the matter means — one must call Him. One cannot simply sit down to a plate of meat and wine and say, this is the joy of God. This is the joy of one’s belly.
And how does the joy of the belly become
The Joy Must Be Joy Before God
One Cannot Simply Sit Down to a Plate of Meat
Since we want to make joy, we want to rejoice, we want our joy to be joy before God, and we want to understand what the matter means — one must call Him. One cannot simply sit down to a plate of meat and wine and say, this is the joy of God. This is the joy of one’s belly.
And how does the joy of the belly become the joy of God? Certainly through giving charity, this is certainly part of all the species. This hints at all of Israel, but perhaps another way is needed to hint at why all the species are thus understood, for it is stated ‘and you shall rejoice in your festival, you and your son and your daughter and your servant and your maidservant and the Levite who is in your gates’ (Deuteronomy 16:14). This is part of the joy, and this accomplishes, as Rashi says, ‘if you gladden Mine I will gladden yours’.
And this is also the main thing, this is the main way to explain the ushpizin, as is explicit, that one must invite actual guests. And if one has no guests, let him send money to one who will have guests, and the like — to give charity on the eve of Sukkot, on the eve of the holiday, to a person, so that Israel will have for the holiday. This is the one main way how one invites the Shekhinah.
How One Calls the Shekhinah: Through the Lulav
But besides this, one must literally invite the Shekhinah. And how does one call the Shekhinah to our holiday joy? Through the lulav. And why through the lulav? We have already spoken, because the lulav shows as it were the body of the sefirot, it shows the way in which the Holy One, Blessed Be He, shows Himself in the world. This is the decree, this is the decree of Scripture.
And why specifically the lulav? This is not our concern now. When one takes the lulav, one approaches the Holy One, Blessed Be He, one goes to the study hall, one says Hallel, one stands with the lulav before God, one says to Him ‘I will thank You for You have answered me’ (Psalms 118:21), one says to Him ‘Give thanks to the Lord for He is good’ (Psalms 118:1), one says to Him ‘Please, O Lord’ (Psalms 118:25), one circles the altar, one circles our platform, one circles as it were the place of the Holy One, Blessed Be He, the place where one reads His Torah, the place where one studies it and prays to Him, one circles — and with this one calls the Holy One, Blessed Be He.
And from the fact that one goes with the lulav in the morning, the Holy One, Blessed Be He, is with our joy at night, the Holy One, Blessed Be He, is with our joy all day, the Holy One, Blessed Be He, is with our joy all year.
📝 Full Transcript
The Secret of “Ulekachtem Lachem” — The Last Mitzvah in Sefer HaPekudim
Introduction: A Brief Pre-Holiday Shiur
Since it is erev yom tov and there isn’t so much time, we’re making a brief shiur erev Sukkos on the secret of the verse and the mitzvah “ulekachtem lachem bayom harishon pri etz hadar” (Vayikra 23:40). We’ve learned two shiurim about this more according to the simple meaning, and now I’m going to present what the holy Zohar says in the Pekudin.
This is the last mitzvah from the Sefer HaMitzvos that the Zohar wrote in Sefer Pekudim DeMara Alma. The last mitzvah, this is the mitzvah of lulav, pekuda 47. He only wrote 47 mitzvos.
The Order of the Mitzvos in Sefer HaPekudim
The order goes: First the Zohar discusses the essential mitzvos of every day — mitzvos of yichud Hashem, existence of Hashem, mitzvos of emunah, Krias Shema, tefillah, tefillin, tzitzis, mezuzah, Birchas Kohanim, all the mitzvos of every day. Afterwards begins the order of Shabbos, of yamim tovim, and so goes the order from Pesach until Sukkos.
The last three mitzvos are: the mitzvah of sitting in the sukkah, mitzvah 46 is the mitzvah of the korbanos of Sukkos, and he speaks a bit about Shemini Atzeres, but he doesn’t have a separate mitzvah on that here. Afterwards is the mitzvah of taking a lulav, “ulekachtem lachem” (Vayikra 23:40).
The Innovation in the Brief Text of the Zohar
The Zohar, in the manner of the Pekudin, says things that he has already elaborated at length, but he puts it into one word, and very often in that one word there is a great innovation. I believe that in the text that he says here there is a great clarity that doesn’t appear earlier with the same clarity. Therefore one must learn it here, and sharpen the point a bit.
The Language of the Zohar: Linetla Lulav Beha’hu Yoma
The Mitzvah and the Minim of the Lulav
The Zohar says thus: The mitzvah is “linetla lulav beha’hu yoma”, on that day, meaning bayom harishon, “ve’inun zinin dilin” — one must take the lulav with the minim.
In the verse it says “pri etz hadar kapos temarim” (Vayikra 23:40) and so on, but in the Gemara it’s always called the mitzvah of netilas lulav. Lulav isn’t even a word that appears in that lulav, but in the Mishnah one calls the entire mitzvah by that name, and the other parts are called the minim of the lulav, as if they belong to it. It says in the language of the Mishnah in Menachos “four minim shebalulav,” the minim that are in the lulav. The entire bundle is called a lulav, just as one says the blessing al netilas lulav. The Zohar sees why specifically everything is called by the name of the lulav, we’ll touch on something here. The name of the mitzvah is to take the lulav and its minim on that day, in the city of Sukkos.
The Verse Itself is a Secret
Says the Zohar: “veha’i raza” — the secret. Not the secret of the thing, but the verse itself is a secret. It’s not clear in the verse what one should do with the lulav. It’s literally a wondrous midrash. “Lekachtem lachem” and “usmachtem” (Vayikra 23:40) — how does from this come out “usmachtem lifnei Hashem Elokeichem” (Vayikra 23:40)? What is the meaning of the lulav? It’s a secret.
Vekamei Chavraya: We Are All Chaverim
The Chaverim of the Zohar and the Sages of the Talmud
Says the Zohar, the secret we have already established, “vekamei chavraya”. Sometimes it can mean the chaverim of the Zohar itself. But when the Zohar emphasizes that both we have spoken of it and the chaverim, he means that chaverim are the other Tannaim, the other Amoraim, all the other sages of the Talmud whom we call chachameinu zichronam livracha, who explain in their books matters of the mitzvos, the halachos, the reasons.
How a Jew Should Think: We Are All Students of the Almighty
This is how a Jew should think: We are all chaverim of the Gemara, of the Tannaim. What is the difference between a rebbe and a student and a chaver? When we say “rabboseinu zichronam livracha,” they are higher than us, they are the receivers of the Torah, and from them we receive. But the Zohar understands that they are our chaverim. If two people went to one rebbe, they are both chaverim, both on the same level, both receivers. Why are we all chaverim? Because we are all students of the Almighty, “kol banayich limudei Hashem” (Yeshayahu 54:13). We are all students of Moshe Rabbeinu, who was also a student of the Almighty — Moshe was the first student, and the Almighty the first rebbe.
We — the Tannaim, the Amoraim, and before the Tannaim the prophets — are all chaverim in that beis midrash, in the yeshiva of Moshe Rabbeinu, from the mouth of the Holy One Blessed be He, we learn the same Torah. The same question that was difficult for the Tannaim is also difficult for us: What is the secret of the lulav? Says the Zohar, we have already explained ourselves in our book, and our chaverim have also already explained.
Midrashim Are Secrets
The Zohar means here an even deeper thing: that in the midrashim on the lulav they have already explained literally the secrets of the Zohar. All the secrets of the Zohar are built and connected with the ways of the midrashim, only the midrash speaks in its text more in the revealed way — there never appears any sefirah, any matters of true divinity. The midrash is written in a concealed manner.
This is how the Rambam explained, that midrashim are not always literal, not literal. And the Ramban argues many times with Rashi: when Rashi brings a midrash, says the Ramban, the simple meaning in the verse is not so, and besides that, the midrash itself doesn’t mean simply the simple meaning, the midrash means a secret. Midrashim are secrets.
Sometimes the secret is more concealed and it’s harder to understand the midrash, and sometimes the midrash is clearer. Lulav certainly has a secret, for it says “usmachtem lifnei Hashem Elokeichem shivas yamim” (Vayikra 23:40) — there’s certainly some meaning, that with the lulav one rejoices before the Almighty, and the Almighty rejoices with us. The midrashim have already revealed the secret almost close to the way of the Zohar. The word sefiros doesn’t appear in the midrash, but whoever learns midrash already knows almost what the Zohar is going to say.
The Almighty Takes the Jews: The Mirror Image of “Ulekachtem Lachem”
Nesias HaMitzvos: What is Done Above We Do
Says the Zohar: “kema dekudsha brich hu natil lehon leyisrael behanei yomin vechadu behon” — just as the Almighty takes the Jews. “Ulekachtem lachem” (Vayikra 23:40) says that we should take, but every verse in the Torah that tells us to do is only a mirror, a shadow, of something that has already been above. We learned the secret of nesias hamitzvos, that what is done above we do afterwards. “Mah hu af atah” (Shabbos 133b) — what the Almighty did in maaseh bereishis, we make ourselves partners in maaseh bereishis; the Almighty makes maaseh merkavah, we make maaseh merkavah.
The Verses of Taking
“Ulekachtem lachem” began from something that the Almighty has already taken. The midrashim connect immediately with all kinds of places where it says taking — both where we should take, and where the Almighty has taken. The Almighty says “veyikchu li terumah” (Shemos 25:2), take Me Myself, and the Almighty has taken “velakachti eschem li le’am” (Shemos 6:7). This is the mirror image of “ulekachtem lachem”. The Zohar doesn’t bring that verse, but he thinks of another verse that is a similar thing.
“Ulekachtem lachem” means take yourselves. How does a verse come where the Almighty tells a person take yourselves? The simple meaning is that the Almighty has already taken — He has taken the Jews, “velakachti eschem li le’am”.
The Almighty Rejoices with the Jews
The Almighty has taken the Jews and rejoiced with them, as it says “ki yashuv Hashem lasus alecha letov” (Devarim 30:9). These are the explicit verses, that when things go well for the Jews — a yom tov, after there was Rosh Hashanah and Yom Kippur and the Jews were victorious — the Almighty takes the Jews, He chooses: “uvachar be’amo Yisrael besimchah”. “Ulekachtem lachem” begins with the fact that the Almighty takes in these days the Jews and rejoices with them.
The Secret of Yom Kippur: The Almighty Must Be Able to Take Us
Here the Zohar explains an interesting thing: The Almighty takes the Jews, and this is the meaning of Yom Kippur, that they offered themselves, “ki bayom hazeh yechaper aleichem letaher eschem” (Vayikra 16:30). Why must one purify oneself? So that one can come before Hashem, so that the Almighty can take us, one must cleanse oneself and the Almighty must forgive all sins. This is for Him — “lema’an shemi a’arich api” (Yeshayahu 48:9). The Almighty must forgive all sins because He must be able to take us. The Almighty grabs the Jews, He holds them around, “velakachti eschem li le’am” — the Almighty takes the Jews for Himself.
Vechozer Chalilah: What a Jew Does Mirrors What the Almighty Does
If one knows that what a Jew does mirrors what the Almighty does, it goes smoothly, vechozer chalilah. After a Jew does, he already awakens the attribute that the Almighty has set up for him so that it should continue further.
He says: Just as the Almighty takes the Jews and rejoices with them, af hachi “Yisrael natlu lei lekudsha brich hu lechalka” — they take the Almighty for their portion, ve’al da “ulekachtem lachem bayom harishon”: You should take Me, just as I take you. This is the time that the Almighty takes us, and therefore the Jews take the Almighty.
The Midrash: Pri Etz Hadar Zeh HaKadosh Baruch Hu
Rabbi Akiva’s Derasha
This appears in an explicit midrash, which is brought in the Ramban on the spot, and the Ramban explains it according to kabbalah, and the Zohar connects with that secret.
The midrash says: “Ulekachtem lachem pri etz hadar”, says Rabbi Akiva, pri etz hadar zeh HaKadosh Baruch Hu, as it says “hod vehadar lavashta” (Tehillim 104:1). Kapos temarim zeh HaKadosh Baruch Hu, as it says “tzaddik katamar yifrach” (Tehillim 92:13). Va’anaf etz avos zeh HaKadosh Baruch Hu, as it says “vehu omed bein hahadasim” (Zechariah 1:8). Ve’arvei nachal zeh HaKadosh Baruch Hu, as it says “solu larocheiv ba’aravos” (Tehillim 68:5).
Each one of the verses shows a secret why the Almighty is called by these names. The Ramban explains at length that this means the different attributes, the different sefiros of the Almighty, that each one is hinted at with the etz hadar, kapos temarim, va’anaf etz avos, ve’arvei nachal. The Zohar in that place doesn’t go into the details, and we won’t either.
The Almighty’s Lulav and the Jews’ Lulav
What the Zohar makes clear here is, that this is already a mirror, because this is the time that the Almighty takes the Jews. There is another midrash — a deep kabbalistic midrash that fewer people know — but the revealed midrash everyone knows: that pri etz hadar corresponds to the avos, or corresponds to the four types of Jews.
There are two lulavim. The Almighty takes a lulav, just as the Almighty has tefillin that speak about the Jews, and the Jews have tefillin that speak about the Almighty. The same thing: In the Almighty’s lulav it speaks about the Jews — the four types of Jews, or the four limbs of every Jew, or the three avos. This is “velakachti li”, that the Almighty takes.
The Language of Taking Like Kiddushin
Says the Almighty, so should the Jews take “lachem” — they should take the Almighty. “Velakachti” is a language of taking like kiddushin, “ki yikach ish ishah” (Devarim 24:1), like a kiddushin ring, like the rings that one makes on the lulav, as is known.
The Almighty takes the Jews, and the Jews take essentially the same thing. In another place the Zohar says that there is a question in the verse “ki Ya’akov bachar lo Y-ah” (Tehillim 135:4) — one can read that the Almighty chooses Ya’akov, or that Ya’akov chooses Y-ah. This is both. In the action that the Almighty takes the Jews, the Jews take Him. This is the secret of the entire Zohar, “be’isarusa delata isa’ar le’eila” — when we take the Almighty, the Almighty takes us.
Raza DeKumsa De’adam: The Secret of the Stature of Man
The Jews Take the Almighty for Their Portion
Further says the Zohar, that in these days the Almighty takes the Jews and rejoices with them, and so the Jews take the Almighty and rejoice with Him, and they choose Him for their portion. Just as the Almighty has taken the Jews to be, as it were, His, so the Jews take the Almighty that He should be theirs, “venifleinu ani ve’amcha mikol ha’am asher al penei ha’adamah” (Shemos 33:16). Says the Zohar: “da raza, lulav vezinohi da raza dekumsa de’adam”.
The Stature of Man and the Limbs of the Sefiros
The lulav are minim that they are the secret of the form of man. The midrash says that a lulav is similar to the spine, the hadasim similar to the eye, and so on. Therefore the lulav is the essence, because on the spine stands the entire person. This is the stature of man, “zos komasech damsa letamar” (Shir HaShirim 7:8). When one sees a person, one sees his stature, and this is the lulav. From this it is called the lulav.
Everyone knows that the secret of the Zohar is to understand that the limbs of man are also the limbs of the Shechinah, just as the limbs of the sefiros, as it were. The Almighty is not a body, “ein lo demus haguf” (Yigdal), but He has, as it were, a stature through which He reveals Himself in the world, in His actions and in His ways of revelation.
The Double Meaning of the Limbs
When it says that the lulav is similar to the mouth and similar to the eye, it means a double meaning: It means the mouth and the eye of the Jews, which shows that the Almighty takes the Jews with their mouth, with their eyes, with their lips; and it also shows the, as it were, form of the image of the Creator of the world, the divine image.
The hadasim which is similar to the eye shows that the Almighty looks at the Jews. The aravos which is similar to the mouth shows that the Almighty speaks with the Jews, “kol dodi hineh zeh ba medaleg al heharim mekafetz al hagevaos” (Shir HaShirim 2:8). The kapos temarim which is like a spine shows that the Almighty holds the Jews — the Almighty is the Jews’ spine, “oz vechedvah bimkomo” (Divrei HaYamim I 16:27), “Hashem uzi uma’uzi” (Yirmiyahu 16:19). The strength of the Jews, the backbone, this is the Almighty. And the esrog shows that the Almighty is the heart of Israel, our heart. This is the simple meaning of the Zohar on why we take all these minim.
The Point of Invitation: How the Lulav Connects the Joy
The Question: How Does the Lulav Connect with the Joy of Yom Tov
I want to add a point that we have learned and written, that for everything one needs an invitation. It says “usmachtem lifnei Hashem Elokeichem shivas yamim” (Vayikra 23:40). One doesn’t stand the entire seven days with the lulav — there were indeed people of Jerusalem who stood the entire day with the lulav, but we don’t conduct ourselves so, it’s also not the obligation. Simply one takes a lulav in the morning by Hallel (on Shabbos one doesn’t take it at all), one takes it part of the day.
And simchah simply means shelamim — one makes a great meal, one dances. It says chag, from the language of chagigah, from the language of dancing and going around, making hakafos with the lulav or without the lulav, at night and in the morning. But how does all this connect with the lulav? It’s a question that people have practically: One had in the morning a lulav with intention, and afterwards one goes home, one davens, one eats a meal, one farbrengs — how does all this connect with the lulav?
The Lulav is the Connection of the Two Joys
The simple meaning is, as the Zohar says, that the lulav is the connection of the two joys: The Almighty takes the Jews and rejoices with them, and the Jews take the Almighty, “velakachti eschem li”. The pri etz hadar points to the Almighty and to the Jews, to the divine image.
The special intention in the lulav is, that through the lulav the days become significant. We learn in the Zohar that everything needs an invitation. Whether one says “hineni muchan umezuman”, whether one thinks it, whether one does it — everything needs an invitation.
The Parable of a Wedding
Just as a person makes a wedding, he must invite. You can ask, won’t his grandfather come without an invitation? He knows that there’s a wedding. But it’s fitting that he should send an invitation. The physicality will perhaps come without it, but the feeling that a person has an important relative or his rebbe, he wants to call him to his joy. Even if he will come without calling, he comes as if externally, with his skin, not with his inner self. For it to be with inner self, a request is needed. This is the nature of human beings.
The Spiritual Nature: Invitation is a Thing
And it’s also the spiritual nature. When one makes an invitation the Almighty also comes — the Almighty comes already by Himself, like a relative who comes without an invitation. To Jewish joys the Almighty comes, the grandfathers come, the ushpizin come.
But why do we invite them? The Zohar says that Rabbi Abba would invite the ushpizin (guests). Why must one invite them, they come anyway? Because a davar shebekedusha (matter of holiness) requires an invitation. There is a halacha (law), hazmana milta — for avodah zarah (idolatry) there is no invitation, but for devarim shebekedusha (matters of holiness) the invitation helps. When the kedusha (holiness) comes down, when the Ribbono Shel Olam (Master of the Universe) comes to us with an invitation, He has come beratzon (willingly), beratzon shnayim (by mutual will), panim b’panim (face to face).
The simcha (joy) must be simcha lifnei Hashem (joy before God)
One cannot simply sit down to a plate of meat
Since we want our simcha to be simcha lifnei Hashem, one must call Him. One cannot simply sit down to a plate of meat and wine and say, this is a simchas Hashem (joy of God) — that is a simchas kriso (joy of the belly).
How does it become a simchas Hashem? Certainly through giving tzedakah (charity), it is surely a part of all the species, the remez (hint) of all Jews. This is how we understand “v’samachta b’chagecha atah u’vincha u’vitecha v’avdecha va’amasecha v’haLevi asher bish’arecha” (Deuteronomy 16:14) — this means, as Rashi says, if you gladden Mine, I will gladden yours. This is also the essential way of explaining the ushpizin: one must invite practical guests, and if one has no guests, one must send money to someone who will have guests, give tzedakah erev Yom Tov (the eve of the holiday) so that Jews will have for Yom Tov.
How does one call the Shechina (Divine Presence): through the lulav
Besides this, one must literally invite the Shechina. How does one call the Shechina to our simcha of Yom Tov? Through the lulav. Why with a lulav? Because the lulav points to, kivyachol (so to speak), the guf hasefirot (body of the sefirot), to the way in which the Ribbono Shel Olam reveals Himself in the world. This is the gezeiras hakasuv (decree of Scripture).
When one takes a lulav, one goes to the beis hamidrash (study hall), one says Hallel, one stands with the lulav lifnei Hashem (before God), one says to Him “odecha ki anisani” (Psalms 118:21), “hodu l’Hashem ki tov” (Psalms 118:1), “ana Hashem” (Psalms 118:25), one walks around the bimah (platform), kivyachol the Ribbono Shel Olam’s place where we read His Torah and we daven (pray) to Him — with this one calls the Ribbono Shel Olam. And through the fact that one goes with the lulav in the morning, the Ribbono Shel Olam is with our simcha at night, with our simcha the entire day, with our simcha the entire year.