וטעם על כן צוך לעשות את יום השבת – צוך שתעשה כן ביום השבת. כך פירש ר׳ אברהם. ואיננו נכון, ואנו אומרים בקידוש היום: כי יום זה תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים, כאשר נאמר בו: זכר למעשה בראשית.
והרב אמר במורה הנבוכים (רמב״ם מו״נ ב׳:ל״א) כי המאמר הראשון הוא כבוד היום והדורו, וכאשר אמר: על כן ברך י״י את יום השבת ויקדשהו (שמות כ׳:י׳) , ועל זה הזכיר טעם: כי ששת ימים עשה י״י (שמות כ׳:י׳) . אבל בכאן יזהיר אותנו לשמור השבת בעבור היותנו עבדים במצרים, עובדים כל הימים על כרחינו, ולא היתה לנו מנוחה, והוא יצוה עתה לשבות ולנוח כדי שנזכור חסדי הבורא עלינו בהוציאו אותנו מעבדות למנוחה. והנה בשבת בכללה שני טעמים, להאמין בחדוש העולם שיש לו אלוה בורא, ולזכור עוד החסד הגדול שעשה עמנו שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו להיות לו לעבדים.
גם זה אינו מחוור אצלי כי בהיותנו שובתים ולא נעשה מלאכה ביום השביעי, אין לנו בזה זכרון ליציאת מצרים, ואין לרואה אותנו בטלים מן המלאכה ידיעה בזה, רק היא כשאר כל המצות. אבל יהיה בו זכר למעשה בראשית שנשבות ביום ששבת השם וינפש.
והראוי יותר לומר כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול, כאשר פרשתי בדבור הראשון (רמב״ן שמות כ׳:ב׳) , על כן אמר בכאן אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החדוש והחפץ והיכולת, תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהיא לך לראיה ולזכות. והנה השבת זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים זכר לשבת, כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית. וזה טעם: על כן צוך י״י אלהיך לעשות את יום השבת. [והנה לא פירש כאן טעם השביתה כי ששת ימים עשה י״י וגו׳ שכבר הוזכר זה פעמים רבות בתורה, אבל אמר בקצרה: ויום השביעי שבת לי״י אלהיך (דברים ה׳:י״ג) , שהוא יתברך שבת בו וינפש. ובאר להם כי מיציאת מצרים ידעו שהוא אמר והיה העולם ושבת ממנו.]
ועל דרך האמת: נוכל עוד להוסיף בזה כי הדבור הזה בשמור ליראה את השם הנכבד והנורא, ועל כן יצונו שנזכור את היד החזקה והזרוע הנטויה שראינו ביציאת מצרים וממנו לנו היראה, כמו שאמר: וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה י״י במצרים וייראו העם את י״י (שמות י״ד:ל״א) ועל כן צוך י״י אלהיך לעשות את יום השבת, שתהא כנסת ישראל בת זוג לשבת, כנרמז בדברי רבותינו (בראשית רבה י״א:ח׳) והמשכיל יבין.