אודות
תרומה / חברות

כל התורה כולה
-
רמב"ם פרק אחד ליום

השיעור האחרון א' כסלו ה'תשפ"ז
הלכות אישות פרק כ"ה
🎧 שמיעה / Listen
אין דעם לעצטן פרק פון הלכות אישות (פרק כ"ה) ווערן באהאנדלט די הלכות פון מקח טעות ביי נישואין, ווען א פרוי פארלירט איר כתובה צוליב נדרים אדער מומין וואס דער מאן האט נישט געוואוסט דערפון פאר דער חתונה. דער שיעור ערקלערט די חילוקים צווישן מומין שבסתר און מומין שבגלוי לויט די מנהגים פון פארשידענע פלעצער, די הלכות פון טוען ונטען (ווען ס'הייסט "נסתחפה שדהו"), און די דינים פון א פרוי וואס האט נישט קיין וסת קבועה אדער וואס איז רואה דם מחמת תשמיש. צום סוף ווערן אויסגעשמועסט די הלכות וועגן מומין וואס אנטשטייען ביים מאן נאך דער חתונה – ווי א שלעכטער גערוך אדער א מוכה שחין – און ווען מען צווינגט אים צו געבן א גט מיט א כתובה.

⏱️ Chapters

(00:00) הלכה א': א פרוי וואס האט אויף זיך נדרים

(05:50) הלכה ב': א פרוי וואס האט מומין

(22:22) הלכה ג': הלכות טוען ונטען ביי מומין

(26:42) הלכה ד': קעגן-ראיות און די חזקה פון "אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו"

(29:34) א פרוי וואס האט נישט קיין וסת קבועה

(34:48) א פרוי וואס איז רואה דם מחמת תשמיש

(40:08) הלכה י': מומים וואס ווערן באשאפן ביי דער פרוי נאך דער חתונה

(40:52) הלכה י"א: מומים וואס ווערן באשאפן ביים מאן נאך דער חתונה

(45:20) הלכה י"ב: א מאן וואס איז געווארן א מוכה שחין

(47:00) הלכה י"ג: יבום ביי א ברודער מיט'ן זעלבן מום

(49:02) סיום הלכות אישות

▶ וידאו / Video
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›
א
הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה סְתָם וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת. בְּאֵלּוּ נְדָרִים אָמְרוּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל בָּשָׂר אוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה יַיִן אוֹ שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט בְּמִינֵי צִבְעוֹנִין וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַמִּינִים שֶׁדֶּרֶךְ כָּל נְשֵׁי הַמָּקוֹם לְהִתְקַשֵּׁט בָּהֶן. אֲבָל נִמְצָא עָלֶיהָ נֵדֶר אַחֵר חוּץ מֵאֵלּוּ לֹא הִפְסִידָה כְּלוּם:
ב
וְכֵן הַכּוֹנֵס אִשָּׁה סְתָם וְנִמְצָא בָּהּ מוּם מִמּוּמֵי הַנָּשִׁים שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּם וְלֹא יָדַע הַבַּעַל בְּמוּם זֶה וְלֹא שָׁמַע בּוֹ וְרָצָה הֲרֵי זוֹ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת. כֵּיצַד. הָיָה מֶרְחָץ בָּעִיר וְהָיוּ לוֹ קְרוֹבִים אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לֹא יָדַעְתִּי מוּמִין אֵלּוּ וַאֲפִלּוּ מוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר מִפְּנֵי שֶׁהוּא בּוֹדֵק בִּקְרוֹבוֹתָיו וַחֲזָקָה שֶׁשָּׁמַע וְרָצָה. וְאִם אֵין שָׁם מֶרְחָץ אוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ קְרוֹבִים טוֹעֵן בְּמוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר. וְנִכְפָּה בְּעִתִּים יְדוּעִים הֲרֵי הוּא מִמּוּמֵי סֵתֶר. אֲבָל בְּמוּמִין שֶׁבְּגָלוּי אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהֲרֵי הַכּל רוֹאִין אוֹתָן וְאוֹמְרִין לוֹ וְחֶזְקָתוֹ שֶׁשָּׁמַע וְנִתְפַּיֵּס. דָּבָר יָדוּעַ הוּא שֶׁאֵין דִּין זֶה אֶלָּא בְּאוֹתָן הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהָיָה מִנְהַג הַנָּשִׁים שָׁם לְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק וּפְנֵיהֶן גְּלוּיוֹת וְהַכּל יוֹדְעִין אוֹתָן וְאוֹמְרִין זוֹ הִיא בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי וְזוֹ הִיא אֲחוֹתוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי כְּמוֹ עָרֵי אֱדוֹם בַּזְּמַן הַזֶּה. אֲבָל מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַבָּנוֹת שָׁם לָצֵאת לַשּׁוּק כְּלָל וְאִם תֵּצֵא הַבַּת לַמֶּרְחָץ בַּנֶּשֶׁף תֵּצֵא מִתְנַכֵּרָה וְלֹא יִרְאֶה אוֹתָהּ אָדָם חוּץ מִקְּרוֹבוֹתֶיהָ הֲרֵי זֶה טוֹעֵן אַף בְּמוּמִין שֶׁבְּגָלוּי. וְהוּא שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם מֶרְחָץ וְשֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ קְרוֹבָה לִבְדֹּק בָּהּ. אֲבָל אִם הָיָה שָׁם מֶרְחָץ בְּעִיר זוֹ שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַנָּשִׁים לָצֵאת בָּהּ וּפְנֵיהֶם מְגֻלּוֹת אִם יֵשׁ לוֹ קְרוֹבָה אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהֲרֵי הַכּל רוֹאִין אוֹתָהּ עֲרֻמָּה בַּמֶּרְחָץ. וְאִם דַּרְכָּן לְהִתְנַכֵּר וּלְהִתְחַבֵּא אַף בַּמֶּרְחָץ וְשֶׁתִּהְיֶה הַבַּת רוֹחֶצֶת בַּלַּיְלָה אוֹ בְּבַיִת קָטָן בַּמֶּרְחָץ לְבַדָּהּ עַד שֶׁלֹּא תֵּרָאֶה וְלֹא תִּוָּדַע הֲרֵי זֶה טוֹעֵן אַף בְּמוּמִין שֶׁבַּגָּלוּי. וְהַדְּבָרִים אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁל טַעַם הֵם וְאֵינָם גְּזֵרַת הַכָּתוּב:
ג
הוֹרוּ מִקְצָת הַגְּאוֹנִים שֶׁזֶּה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא בּוֹדֵק בִּקְרוֹבוֹתָיו אֵינוֹ קְרוֹבוֹתָיו בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ מְיֻדָּעָיו. וַאֲפִלּוּ הָיָה גָּר בְּעִיר שֶׁאֵין לוֹ קָרוֹב כְּלָל אִם יֵשׁ שָׁם מֶרְחָץ אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיוּ לוֹ רֵעִים וְאוֹמֵר לְאֶחָד מֵרֵעָיו שֶׁתִּבְדֹּק לוֹ אִשְׁתּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ עַל פְּלוֹנִית. וּלְפִיכָךְ חֶזְקָתוֹ שֶׁשָּׁמַע וְנִתְפַּיֵּס. וְלֹא יֵרָאֶה לִי דִּין זֶה שֶׁאֵין כָּל אָדָם מוֹצִיא כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ מִדְּבָרִים אֵלּוּ לַכּל אֶלָּא לִקְרוֹבָיו וְעוֹד שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ סוֹמֶכֶת אֶלָּא לְדִבְרֵי קְרוֹבָיו בְּיוֹתֵר:
ד
כֵּיצַד הִיא טַעֲנַת הַמּוּמִין. אִם הָיוּ הַמּוּמִין שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהּ מוּמִין שֶׁוַּדַּאי הָיוּ בָּהּ קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס כְּגוֹן אֶצְבַּע יְתֵרָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. עַל הָאָב לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁיָּדַע בָּהֶן הַבַּעַל וְרָצָה. אוֹ שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁיָּדַע. וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּלָל. הָיוּ מוּמִים שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁנּוֹלְדוּ בָּהּ אַחַר הָאֵרוּסִין אִם נִמְצְאוּ בָּהּ אַחַר שֶׁנִּכְנְסָה לְבֵית הַבַּעַל עַל הַבַּעַל לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁעַד שֶׁלֹּא נִתְאָרְסָה הָיוּ בָּהּ וְהָיָה מִקָּחוֹ מִקַּח טָעוּת. וְאִם נִמְצְאוּ בָּהּ וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ עַל הָאָב לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁאַחַר הָאֵרוּסִין נוֹלְדוּ וְנִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ:
ה
הֵבִיא הַבַּעַל רְאָיָה שֶׁעַד שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס הָיוּ בָּהּ אוֹ שֶׁהוֹדָה לוֹ בְּכָךְ. וְהֵבִיא הָאָב רְאָיָה שֶׁרָאָה וְשָׁתַק וְנִתְפַּיֵּס אוֹ שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁיָּדַע בָּהֶן וְנִתְפַּיֵּס הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּכְתֻבָּה:
ו
בָּא עַל אִשְׁתּוֹ וְשָׁהָה כַּמָּה יָמִים וְטָעַן שֶׁמּוּם זֶה לֹא נִרְאָה לִי עַד עַתָּה אֲפִלּוּ הָיָה בְּתוֹךְ הַקְּמָטִים אוֹ בְּכַף הָרֶגֶל אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. חֲזָקָה שֶׁאֵין אָדָם שׁוֹתֶה בְּכוֹס אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹדְקוֹ יָפֶה וְחֶזְקָתוֹ שֶׁיָּדַע וְרָצָה:
ז
הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה וְנִמְצָא שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ לְנִדָּתָהּ אֶלָּא לֹא תַּרְגִּישׁ בְּעַצְמָהּ עַד שֶׁתִּרְאֶה דַּם נִדָּה הֲרֵי זוֹ לֹא תְּשַׁמֵּשׁ אֶלָּא בִּשְׁנֵי עֵדִים שֶׁבּוֹדֶקֶת בָּהֶן עַצְמָהּ אֶחָד לִפְנֵי תַּשְׁמִישׁ וְאֶחָד לְאַחַר תַּשְׁמִישׁ חוּץ מִן הָעֵד שֶׁל אִישׁ שֶׁמְּקַנֵּחַ בּוֹ עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה:
ח
וְאַף עַל פִּי שֶׁמּוּם גָּדוֹל הוּא זֶה לֹא הִפְסִידָה כְּלוּם שֶׁהֲרֵי בּוֹדֶקֶת עַצְמָהּ תְּחִלָּה וּמְשַׁמֶּשֶׁת. הֲרֵי שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ וְנִבְעֲלָה וּבְעֵת שֶׁקִּנְּחָה עַצְמָהּ הִיא וְהוּא נִמְצָא דָּם עַל עֵד שֶׁלָּהּ אוֹ עַל עֵד שֶׁלּוֹ אִם אֵרַע זֶה פַּעַם אַחַר פַּעַם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֵישֵׁב עִם בַּעְלָהּ וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת. וְאֵין לָהּ תְּנַאי מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ רְאוּיָה לְתַשְׁמִישׁ וְיוֹצִיא וְלֹא יַחֲזִיר לְעוֹלָם. שֶׁמָּא תִּתְרַפֵּא וְנִמְצָא שֶׁלֹּא גָּמַר לְגָרְשָׁהּ בִּשְׁעַת גֵּרוּשִׁין. וּמֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְאַחֵר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעִנְיַן הַנִּדָּה:
ט
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיְתָה כָּךְ מִתְּחִלַּת נִשּׂוּאֶיהָ וּמִבְּעִילָה רִאשׁוֹנָה רָאֲתָה דָּם. אֲבָל אִם אֵרַע לָהּ חלִי זֶה אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ. לְפִיכָךְ אִם בָּעַל פַּעַם אַחַת וְלֹא נִמְצָא דָּם וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה לִהְיוֹת רוֹאָה דָּם בְּכָל עֵת תַּשְׁמִישׁ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה כֻּלָּהּ וְלֹא יַחֲזִיר עוֹלָמִית כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
י
וְכֵן אִשָּׁה שֶׁנּוֹלְדוּ בָּהּ מוּמִין אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת אֲפִלּוּ נַעֲשֵׂית מֻכַּת שְׁחִין אִם רָצָה לְקַיֵּם יְקַיֵּם וְאִם רָצָה לְהוֹצִיא יִתֵּן כְּתֻבָּה:
יא
הָאִישׁ שֶׁנּוֹלְדוּ בּוֹ מוּמִין אַחַר שֶׁנִּשָּׂא אֲפִלּוּ נִקְטְעָה יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ אוֹ נִסְמֵית עֵינוֹ וְלֹא רָצְתָה אִשְׁתּוֹ לֵישֵׁב עִמּוֹ אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה אֶלָּא אִם רָצְתָה תֵּשֵׁב וְאִם לֹא רָצְתָה תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּדִין כָּל מוֹרֶדֶת. אֲבָל אִם נוֹלַד לוֹ רֵיחַ הַפֶּה אוֹ רֵיחַ הַחֹטֶם אוֹ שֶׁחָזַר לִלְקֹט צוֹאַת כְּלָבִים אוֹ לַחְצֹב נְחשֶׁת מֵעִקָּרוֹ אוֹ לְעַבֵּד עוֹרוֹת. כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאִם רָצְתָה תֵּשֵׁב עִם בַּעְלָהּ:
יב
נַעֲשָׂה הָאִישׁ מֻכֶּה שְׁחִין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא רוֹצָה לֵישֵׁב אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ אֶלָּא שֶׁמַּפְרִישִׁין אוֹתָן בְּעַל כָּרְחָן מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְמִיקַתּוֹ. וְאִם אָמְרָה אֵשֵׁב עִמּוֹ בְּעֵדִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא עָלֶיהָ שׁוֹמְעִין לָהּ:
יג
מִי שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ בַּעַל רֵיחַ הַפֶּה אוֹ רֵיחַ הַחֹטֶם אוֹ מְלַקֵּט צוֹאַת כְּלָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּמֵת וְנָפְלָה לִפְנֵי אָחִיו וְיֵשׁ בּוֹ אוֹתוֹ מוּם שֶׁהָיָה בְּבַעְלָהּ. יְכוֹלָה הִיא לוֹמַר לְאָחִיךָ הָיִיתִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל וּלְךָ אֵינִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל וְיַחֲלֹץ וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל:
↗ קרא בספריה
📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש ›
📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיום הלכות אישות: פרק כ״ה (הלכות כתובה וטענת מומין) הקדמה צום פרק: מקח טעות …

סיכום השיעור 📋

סיום הלכות אישות: פרק כ״ה (הלכות כתובה וטענת מומין)

הקדמה צום פרק: מקח טעות ביי נישואין

דעם רמב״מ׳ס ווערטער

*(אריינפיר צום לעצטן פרק פון הלכות אישות, וואס שליסט אייגנטליך איין די סוגיות פון מסכת קידושין און מסכת כתובות).*

פשט ערקלערונג

אין די פריערדיגע פרקים האט מען געלערנט וועגן פרויען וואס פארלירן זייער כתובה צוליב זייער אויפפירונג נאך דער חתונה (ווי א סוטה אדער אן עוברת על דת), וואו די כתובה ווערט בטל ווייל מען וויל מער נישט אז די נישואין זאלן אנהאלטן. אין דעם פרק גייט מען אריין אין א נייער סיבה פארוואס א פרוי האט נישט קיין כתובה: ווייל דער שידוך איז מעיקרא געווען א “מקח טעות” – דער מאן האט חתונה געהאט און ס׳האט זיך ארויסגעשטעלט אז זי איז נישט דאס וואס ער האט געמיינט, צוליב נדרים אדער מומין.

חידושים און ערקלערונגען

* [בייזאך: לימוד הנצרך און דאנק]: ר׳ יצחק און ר׳ יואל אשר באדאנקען די שטיצער און מפיצים פונעם שיעור, און בפרט דעם מחזיק השיעור ר׳ יואל הלוי ווערבערגער. גרייטנדיג זיך צו הלכות גירושין, ווערט אנגעמערקט אז דער לימוד הרמב״ם איז נוגע אויף צו פארשטיין דאס אלגעמיינע בילד פון וויאזוי די הלכה ארבעט (“לימוד הנצרך”), כאטש פאר פראקטישע שאלות ווענדט מען זיך צו רבנים.

* דער חילוק צווישן קידושין (גט) און כתובה ביי א ספק מקח טעות:

* מען פארגלייכט די הלכות דא צו וואס מען האט שוין געלערנט אין פרק ז׳ (הלכות קידושין). דארט האט מען גערעדט ווען ער מאכט א קלארן תנאי (“על מנת”) אז זי האט נישט קיין נדרים אדער מומין. דא (און אויך א טייל דארט) רעדט מען ווען ער האט חתונה געהאט סתם, אן קיין אויסדריקליכן תנאי, נאר מיר נעמען אן אז בסתם וויל א מענטש נישט קיין פרוי מיט מומין אדער נדרים.

* לענין קידושין (גט): דער רמב״ם האט שוין אין פרק ז׳ גע׳פסק׳נט אז זי איז מקודשת מספק און דארף א גט. ר׳ יצחק איז מסביר אז דאס איז א “ספק להלכה” – ס׳איז דא א סברא אהין און א סברא אהער צי יעדער מענטש וואס האט חתונה בסתם מיינט אימפליציט צו מאכן א תנאי אז זי איז אן מומין און נדרים, אדער אפשר האט ער יא מסכים געווען. ממילא לחומרא דארף מען א גט. (ר׳ יצחק מערקט אן אז דער רמב״ם זאגט נישט אז ער זאל איר נאכאמאל מקדש זיין אויב ער וויל בלייבן מיט איר).

* לענין כתובה (ממון): היות ס׳איז דיני ממונות און דער מאן איז דער מוחזק (המוציא מחבירו עליו הראיה), קען דער מאן טענה׳ן א טענת ברי אז אויף אזא שידוך האט ער קיינמאל נישט מסכים געווען. ממילא הייסט עס לענין כתובה א מקח טעות און זי באקומט גארנישט.

—

הלכה א׳: א פרוי וואס האט אויף זיך נדרים

דעם רמב״מ׳ס ווערטער

הנושא אשה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת. באילו נדרים אמרו, על נדר שלא תאכל בשר או שלא תשתה יין או שלא תתקשט במיני צבעונים והוא הדין לשאר המינין שדרך כל אנשי המקום להתקשט בהן. אבל אם נמצא עליה נדר אחר חוץ מאלו לא הפסידה כלום.

פשט ערקלערונג

א מאן האט חתונה מיט א פרוי “סתם” (אן א תנאי), און ס׳שטעלט זיך ארויס אז זי האט אויף זיך נדרים. ער קען איר געבן א גט אן צו באצאלן נישט דעם עיקר כתובה און נישט די תוספת כתובה. דאס גייט נאר ארויף אויף נדרים פון עינוי נפש און צמצום: זי האט געמאכט א נדר נישט צו עסן פלייש, נישט צו טרינקען וויין, אדער זיך נישט צו פוצן מיט קאלירטע קליידער (“מיני צבעונים”) אדער סיי וועלכע אנדערע צירונג און קליידער וואס ס׳איז דער דרך פון די פרויען אין יענעם ארט זיך צו פוצן דערמיט. אויב זי האט געמאכט אנדערע נדרים אויסער די, פארלירט זי גארנישט (“לא הפסידה כלום”), און אויב ער וויל איר גט׳ן מוז ער באצאלן די גאנצע כתובה.

חידושים און ערקלערונגען

* דיינות אין “נמצאו עליה” (נדרים פון פאר דער חתונה): א מאן וויל נישט קיין פרוי וואס מאכט נדרים (“אי אפשי באשה נדרנית”). ר׳ יצחק מערקט אבער אן אז דא רעדט מען נישט פון איינע וואס האלט אין איין מאכן נדרים להבא, נאר “נמצאו עליה” מיינט אז זי האט שוין געהאט די נדרים אויף זיך פון פאר דער חתונה. ווייל נדרים וואס זי מאכט נאך דער חתונה קען דער מאן דאך אליין מפר זיין!

* דער געדאנק פון נדרי עינוי נפש: ר׳ יואל אשר און ר׳ יצחק טייטשן עס אויס בחיות: דער מאן וויל א נארמאלע פרוי פאר דער וועלט (“דאון טו ערט”), נישט קיין איבערגעפרומטע פרוי וואס פייניגט זיך און אסר׳ט אויף זיך ערלויבטע זאכן. ביי אנדערע נדרים וואס האבן נישט קיין עינוי נפש (ר׳ יצחק גיט א משל: א נדר נישט צו קלויבן שבת אינדערפרי, אדער אנדערע זייטיגע זאכן), פארלירט זי גארנישט.

—

הלכה ב׳: א פרוי וואס האט מומין, די חזקה פון א מרחץ, און מנהגי המקומות

טייל 1: מומין שבסתר, מומין שבגלוי, און נכפה

דעם רמב״מ׳ס ווערטער

וכן הכונס אשה סתם ונמצא בה מום ממומי נשים שכבר ביארנום, ולא ידע הבעל במום זה ולא שמע בו ורצה, הרי זו תצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת. כיצד, היה מרחץ בעיר והיו לו קרובים אינו יכול לומר לא ידעתי מומין אלו ואפילו מומין שבסתר מפני שהוא בודק בקרובותיו וחזקה ששמע ורצה. ואם אין שם מרחץ או שלא היו לו קרובים טוען במומין שבסתר. ונכפה בעתים ידועים הרי היא ממומי סתר. אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון שהרי הכל רואין אותן ואומרין לו וחזקתו ששמע ונתפייס.

פשט ערקלערונג

דאס זעלבע איז אויב איינער האט חתונה מיט א פרוי “סתם” און מ׳טרעפט ביי איר איינע פון די “מומי נשים” וואס דער רמב״ם האט שוין אויסגערעכנט אין פרק ז׳ (אלע מומים פון כהנים, פלוס אנדערע עסטעטישע זאכן וואס מאכן א פרוי מיאוס). אויב דער מאן האט נישט געוואוסט דערפון און נישט געהערט און מסכים געווען, גייט זי ארויס אן א כתובה (כאטש א גט דארף זי האבן מספק). אויב ער האט יא געוואוסט פאר דער חתונה, האט ער מסכים געווען (“סבר וקיבל”) און מוז צאלן כתובה.

וויאזוי ווייסן מיר צי ער האט געוואוסט? אויב ס׳איז דא א מרחץ (באד-הויז) אין שטאט און דער חתן האט קרובים דארט, קען ער נישט טענה׳ן אז ער האט נישט געוואוסט אפילו אויף מומין שבסתר, ווייל ס׳איז א חזקה אז ער פרעגט זיך נאך ביי זיינע קרובות (“בודק בקרובותיו”) און האט געהערט און מסכים געווען. נאר אויב ס׳איז נישטא קיין מרחץ אדער ער האט נישט קיין קרובים, קען ער טענה׳ן אויף מומין שבסתר. א פרוי וואס פאלט אריין אין “נכפה” (חולי הנופל) אין באשטימטע צייטן, ווערט גערעכנט ווי מומין שבסתר. אבער ביי מומין שבגלוי (ווי אויף דער נאז, אדער זי הינקעט) קען ער קיינמאל נישט טענה׳ן אז ער האט נישט געוואוסט, ווייל אלע זעען דאס און זאגן אים, און די חזקה איז אז ער האט געהערט און זיך איבערגעבעטן (נתפייס).

חידושים און ערקלערונגען

* די שטארקייט פון דער חזקה: ר׳ יואל אשר וואונדערט זיך: וואס איז אויב דער מאן שווערט אז ער האט טאקע נישט געפרעגט זיינע קרובות? ר׳ יצחק ענטפערט אז ס׳העלפט אים נישט; חז״ל האבן אוועקגעשטעלט אן אבסאלוטע חזקה אז א מענטש טוט נישט קיין שידוך בלינדערהייט אין דער וועלט אריין אן זיך נאכפרעגן ווען ער האט די מעגליכקייט.

* דער כלל פון מרחץ ביי היינטיגע שידוכים: ר׳ יואל אשר און ר׳ יצחק שמועסן אויס אז “מרחץ” איז נאר א דוגמא פאר דער תקופה פון חז״ל. דער כלל איז אז יעדע פראבלעם (“אישו”) אדער מום וואס חבר׳טעס, קרובים אדער א שדכן וואלטן געוואוסט און די אינפארמאציע וואלט ארויפגעקומען ביי א נארמאלן בירור פאר׳ן שידוך, הייסט אז מען קען עס מברר זיין, און דער מאן קען שפעטער נישט טענה׳ן אז ער האט נישט געוואוסט. (ר׳ יצחק מערקט אן אז דא רעדט מען פון גופניות׳דיגע מומין, און אז כתובה איז היינט נישט אזא אקטועלע נושא אין דעם פרט).

* נכפה – פיזיש אדער פסיכאלאגיש: געווענליך מיינט “נכפה” א פיזישע מחלה ווי עפילעפסיע (“חולי נופל” / סיזשערס). אבער ר׳ יואל אשר ציטירט פונעם רמב״ם אין פירוש המשניות אז דאס קען אויך ארייננעמען א פסיכאלאגישן צושטאנד (“התקף טירוף”), אז זי האט תקופות ווען זי ווערט משוגע פון צייט צו צייט (ווי “בייפאולער”). כאטש דא אין רמב״ם שטייט עס נישט מפורש, זענען ביידע מסכים אז ס׳איז דברים פשוטים אז פסיכאלאגישע פראבלעמען זענען אויך א מום שבסתר, און ר׳ יואל אשר מערקט אן אז למעשה מאכט זיך די שאלה אסאך מער ביי פסיכאלאגישע פראבלעמען. ר׳ יצחק לייגט צו אז אויב זי נעמט אבער “פילס” יעדן טאג, קען זיין אז מען דארף שוין יא וויסן דערפון.

* טייטש פון “בעתים ידועים”: ר׳ יצחק און ר׳ יואל אשר שמועסן אויס אז די גמרא רופט עס “קבוע לה זמן”, אבער דעם רמב״מ׳ס לשון “בעתים ידועים” מיינט נישט דווקא אז עס האט א פונקטליכן “סקעדזשועל”, נאר פארקערט: אז עס געשעט נישט כסדר נאר פון צייט צו צייט. ווייל אויב עס איז נישט קבוע לה זמן – דאס הייסט עס געשעט כסדר און אפט – וואלטן אלע געוואוסט דערפון און עס וואלט געהייסן א מום שבגלוי.

* ווען דער מאן האט איר אליין נישט געזען (מצות “עד שיראנה”): ר׳ יצחק באמערקט אז די אלע הלכות פון מומין שבגלוי רעדן קלאר אין א פאל וואו דער מאן האט איר נישט אליין געזען פאר דער חתונה (למשל ער האט מקדש געווען מיט א שליח) – דאס הייסט, ער האט נישט מקיים געווען די הלכה פון “אסור לאדם שיקדש אשה עד שיראנה”. ווייל אויב ער האט איר אליין געזען (אדער געזען א בילד פון די תנאים), איז דאך פשוט אז ער קען נישט טענה׳ן. דער חידוש איז אז אפילו ער האט איר נישט געזען, וויבאלד די שטאט (אפילו די מענער) זעען איר, וואלט אים שוין איינער פארציילט.

* קשיא אויף דער גמרא׳ס טעם פון “עד שיראנה”: אויף דעם פרעגט ר׳ יואל אשר א שטארקע קשיא: די מצוה פון “עד שיראנה” איז דאך “שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו” – און אויב מיר זאגן דא אז ביי א מום שבגלוי פרעגט ער סיי ווי ביי מענטשן און די שטאט פארציילט אים, פארוואס פעלט אויס אז ער זאל איר אליין זען? ר׳ יצחק ענטפערט אז טאקע וועגן דעם זאגט מען אים: גיי זע איר אליין און רעד מיט איר נארמאל פאר דער חתונה, וועסטו נישט אנקומען צו די אלע שאלות און ספיקות נאך דער חתונה (חוץ ביי מומין שבסתר וואס מען זעט נאר אין מרחץ).

טייל 2: די הלכה לויט די מנהגי המקומות (ערי אדום קעגן אנדערע פלעצער)

דעם רמב״מ׳ס ווערטער

דבר ידוע הוא שאין דין זה אלא באותן המקומות שהיה מנהג הנשים שם להלך בשוק ופניהם גלויות והכל יודעין אותן ואומרין זו היא בתו של פלוני וזו היא אחותו של פלוני כמו ערי אדום בזמן הזה. אבל מקומות שאין דרך הבנות שם לצאת לשוק כלל ואם תצא הבת למרחץ בנשף תצא מתנכרה ולא יראה אותה אדם חוץ מקרובותיה הרי זה טוען אף במומין שבגלוי, והוא שלא היה שם מרחץ או שלא היתה לו קרובה לבדוק בה. אבל אם היה שם מרחץ בעיר זו שאין דרך הנשים לצאת בה ופניהם מגולות ויש לו קרובה אינו יכול לטעון שהרי הכל רואין אותה ערומה במרחץ. ואם דרכן להחבא ולהתנכר אף במרחץ ושתהיה הבת רוחצת בלילה או בבית קטן שבמרחץ לבדה עד שלא תיראה ולא תיודע הרי זה טוען אף במומין שבגלוי, שדברים אלו אינן גזירת הכתוב אלא דברים של טעם הן.

פשט ערקלערונג

דער חילוק צווישן מומין שבגלוי און מומין שבסתר איז נאר אין פלעצער וואו פרויען גייען אין גאס מיט אן אויפגעדעקט פנים און יעדער דערקענט זיי, ווי אין די אייראפעאישע לענדער (“ערי אדום”) היינטיגע צייטן. אבער אין פלעצער וואו מיידלעך גייען בכלל נישט ארויס אין גאס, און אפילו ווען זי גייט אין מרחץ גייט זי ביינאכט פארשטעלט (“מתנכרה”) אז קיינער זעט איר נישט חוץ אירע קרובות – קען דער מאן טענה׳ן אפילו אויף מומין שבגלוי (בתנאי אז ס׳איז נישטא קיין מרחץ אדער ער האט נישט קיין קרובה איר צו בודק זיין). אויב אבער ס׳איז דא א מרחץ און ער האט א קרובה, קען ער נישט טענה׳ן, ווייל אין מרחץ זעט מען איר דאך. און אויב זיי פירן זיך צו באהאלטן אפילו אין מרחץ (זי וואשט זיך ביינאכט אדער אין א קליין באזונדער צימערל אליין) אזוי אז קיינער זעט איר נישט, קען ער ווייטער טענה׳ן אפילו אויף מומין שבגלוי, ווייל די הלכות זענען נישט קיין גזירת הכתוב נאר זאכן פון טעם און סברא.

חידושים און ערקלערונגען

* די תקופה פון חז״ל (“שהיה”): ר׳ יואל אשר דייקט פונעם רמב״מ׳ס לשון “שהיה מנהג הנשים” אז דער רמב״ם לערנט אז אויך בזמן חז״ל (ווען די משנה איז געשריבן געווארן) איז דער מנהג געווען אז פרויען זענען געגאנגען מיט אן אויפגעדעקט פנים, נישט ווי אין די אראבישע לענדער ביים רמב״מ׳ס צייטן.

* דער פשט אין “ואם תצא הבת למרחץ בנשף תצא מתנכרה”: ר׳ יואל אשר ערקלערט אז דער רמב״ם מיינט דא נישט דווקא מרחץ מצד הלכות מרחץ (וואס האט צו טוהן מיט מומין שבסתר), נאר ער ברענגט עס אלס א מציאות: אין שוק גייט זי קיינמאל נישט (דער מאן גייט קויפן), און דאס איינציגסטע ארט וואו זי מוז אליין גיין איז אין מרחץ זיך צו וואשן, און אפילו אהין גייט זי נאר ביינאכט און פארשטעלט (“מתנכרה” – א לשון הפסוק) מיט אירע נאנטע, ממילא ווייסט די גאס בכלל נישט וויאזוי זי זעט אויס, און אלע מומין שבגלוי ווערן פאררעכנט ווי מומין שבסתר.

* [בייזאך: השוואה צו הלכות צניעות אין פרק י״ג]: ר׳ יואל אשר ברענגט ארויס אן אינטערעסאנטע השוואה צו וואס דער רמב״ם שרייבט פריער אין הלכות אישות (פרק י״ג) וועגן צניעות. דארט האלט דער רמב״ם א “דרך הממוצע” (א פשרה): נישט ווי ערי אדום וואו פרויען גייען ארויס א גאנצע צייט, און נישט ווי ערי ישמעאל וואו מען שפארט זיי איין און זיי גייען קיינמאל נישט ארויס, נאר זיי זאלן ארויסגיין אמאל און אמאל (און מיט א “רדיד”, וואס ר׳ יצחק טייטשט אן איבער-ראק און ר׳ יואל אשר טייטשט א שאל וואס דעקט צו א טייל פונעם פנים). דא אבער רעדט דער רמב״ם וועגן פלעצער וואו זיי גייען בכלל נישט ארויס (“כלל”) אדער ערי אדום וואו זיי גייען אינגאנצן אפן!

* *תירוץ:* ר׳ יצחק און ר׳ יואל אשר ענטפערן אז ס׳איז נישט קיין סתירה. פריער רעדט דער רמב״ם פון דער הלכה וויאזוי א מאן און פרוי *דארפן* זיך פירן מצד צניעות און שלום בית (און דארט רעדט ער צי דער מאן זאל איר לאזן ארויסגיין, אפילו צוגעדעקט). דא אבער רעדט דער רמב״ם נישט פון הלכות צניעות, נאר ער שילדערט די פראקטישע “ריעליטי” (מציאות) אין פארשידענע לענדער כדי צו פסק׳ענען די הלכה למעשה לגבי כתובה און טענת מומין.

* טייטש פון “בית קטן שבמרחץ”: ר׳ יצחק און ר׳ יואל אשר פארגלייכן דאס צו היינטיגע גאר פרומע (“חניאקישע”) מקוואות, וואו מען גייט נישט ארום אפן, נאר יעדע פרוי האט א באזונדער קליין צימערל (“קאבי” אדער שאוער) מיט אן אייגענעם וועג אריין צום בור המקוה, אזוי אז מען איז אינגאנצן באהאלטן.

* דער באדייט פון “אינן גזירת הכתוב אלא דברים של טעם הן”:

* ר׳ יואל אשר וואונדערט זיך אויפ׳ן לשון: דער רמב״ם האלט דאך אז אפילו א גזירת הכתוב האט א טעם (אין מורה נבוכים)!

* ר׳ יצחק ערקלערט א טיפע נקודה אין דעם רמב״מ׳ס שפראך: געווענליך ווען דער רמב״ם זאגט אן אייגענע סברא שרייבט ער “יראה לי”. פארוואס שרייבט ער דא נישט “יראה לי”? ווייל דער רמב״ם וויל זיך פארענטפערן אז ער זאגט דא נישט קיין חידוש אדער סברא וואו א צווייטער קען זיך דינגען. “גזירת הכתוב” דא מיינט נישט א פסוק אין תורה, נאר א פארשריפט אין דער גמרא (“אם יש מרחץ בעיר”). דער רמב״ם זאגט אז חז״ל האבן נישט געגעבן א בלינדן כלל אז “מרחץ” פטר׳ט אלעמאל, נאר עס איז א זאך פון פראקטישקייט (“דברים של טעם”) – צי מען קען זען צי נישט.

* [בייזאך: א פרוי וואס באהאלט זיך בדווקא]: ר׳ יואל אשר ברענגט אויף א פסיכאלאגישע סברא: א פרוי וואס האט מומין שבסתר וועט דאך ממילא ווערן פון די פרויען וואס באהאלטן זיך (זי וועט פלוצלינג ווערן א “נטורי קרתא” אדער “לב טהור”) כדי קיינער זאל נישט זען אירע מומין! ר׳ יצחק ענטפערט אז אויב זי וואוינט אין א נארמאל ארט און פירט זיך פלוצלינג אזוי מאדנע, וועט דאס גופא אויפוועקן א חשד (“הא גופא וועט מען וויסן אז זי איז דער מאדנער נטורי קרתא”). ר׳ יואל אשר לייגט צו אז אין ערי אדום וואלט אזא פרוי וואס גייט קיינמאל נישט ארויס געהייסן אן “אשה נדרנית” וואס פייניגט זיך, אבער זיי שלייסן אז דער רמב״ם רעדט דא נישט פון איינצעלנע אויסנאמען נאר פונעם אלגעמיינעם מנהג המקום.

טייל 3: די שיטה פון מקצת הגאונים (חברים קעגן קרובים)

דעם רמב״מ׳ס ווערטער

הורו מקצת הגאונים שזה שאמרו חכמים מפני שהוא בודק בקרובותיו אינו קרובותיו בלבד… ואפילו היה גר בעיר ואין לו קרוב כלל, אם יש שם מרחץ אינו יכול לטעון, שאפשר שיהיו לו ריעים, ואומר לאחד מריעיו שתבדוק לו אשתו או אחותו על פלונית, ולפיכך חזקתו ששמע ונתפייס. ולא ייראה לי דין זה, שאין כל אדם מוציא מה שבליבו מדברים אלו לכל אלא לקרוביו, ועוד שאין דעתו סומכת אלא לדברי קרוביו ביותר.

פשט ערקלערונג

געוויסע גאונים האבן גע׳פסק׳נט אז דאס וואס חכמים האבן געזאגט אז ער קען בודק זיין דורך זיינע קרובות, מיינט נישט דווקא ממש משפחה, נאר אויך באקאנטע און חברים (מיודעיו). און אפילו ער איז א פרעמדער וואס איז נאר וואס אנגעקומען אין דער שטאט (“גר בעיר” – נישט קיין גר צדק, נאר א נייער איינוואוינער) און האט דארט אינגאנצן נישט קיין קרובים, קען ער אויך נישט טענה׳ן אז ער האט נישט געוואוסט פונעם מום, ווייל עס איז מעגליך אז ער האט חברים (ריעים) אין שטאט, און ער קען בעטן איינעם פון זיינע חברים אז יענעמ׳ס פרוי אדער שוועסטער זאל אויסקוקן די כלה אין מרחץ. ממילא איז די חזקה אז ער האט געהערט און זיך צופרידנגעשטעלט.

דער רמב״ם אליין איז אבער חולק אויף די גאונים (“ולא ייראה לי דין זה”) צוליב צוויי טעמים: ערשטנס, א מענטש גייט נישט ארויסזאגן אזעלכע פריוואטע זאכן וואס ליגן אים אויפ׳ן הארץ פאר יעדן איינעם נאר פאר זיינע נאנטע קרובים. צווייטנס, א מענטש פארלאזט זיך נישט באמת אויף וואס א פרעמדער זאגט אים אין אזעלכע ענינים, נאר אויף זיינע אייגענע קרובים.

חידושים און ערקלערונגען

* די פסיכאלאגישע סברא פונעם רמב״ם: ר׳ יואל אשר ערקלערט דעם רמב״מ׳ס סברא אויף א שטארקן אופן: בעטן איינעם צו גיין אין מרחץ אויסקוקן א פרוי איז א מאדנע און אומבאקוועמע זאך. א מענטש דארף זיך שפירן זייער נאנט און איינגעגלידערט (וואלנערעבל) מיט איינעם צו קענען בעטן אזא טובה. מיט א חבר אדער א שכן טוט מען עס נישט. נאך מער, אפילו אויב ער וועט שוין בעטן א חבר און יענער וועט צוריקקומען און זאגן “אלעס איז פיין”, וועט דער חתן דאס נישט נעמען ערנסט און וועט זיך נישט פארלאזן אויף אים, ווייל מען געטרויעט נאר נאנטע משפחה אין אזא ענין. (ער מערקט אויך אן בדרך אגב אז אפילו לויט די גאונים רעדט דער חתן נישט חס ושלום דירעקט מיט די פרעמדע פרויען, נאר ער בעט זיין חבר אז יענער זאל בעטן זיין אייגענע פרוי).

* קולטורעלע טוישונגען און מציאות: ר׳ יצחק מערקט אן אז מיר זעען דא אז דער רמב״ם אליין איז אויך געווען אביסל אומבאקוועם מיט דעם גאנצן מושג פון שיקן מענטשן אויסקוקן א כלה אין מרחץ, און דערפאר האט ער עס באגרעניצט נאר צו קרובים. ר׳ יואל אשר און ר׳ יצחק שמועסן אויס אז די הלכה דא הענגט אפ אין דער מציאות און אין די מנהגים פון יעדן ארט. אויב אין א געוויסער געגנט איז אנגענומען אז עס איז נישט שיין צו קוקן אויף יענעם אין מרחץ, פאלט אוועק די גאנצע חזקה. ר׳ יצחק לייגט צו אז די מחלוקת צווישן דעם רמב״ם און די גאונים שטאמט מסתמא פון א קולטורעלער טוישונג צווישן דעם רמב״מ׳ס געגנט און דער געגנט פון די גאונים.

* וואסערע מומין זעט מען אין מרחץ: ר׳ יואל אשר און ר׳ יצחק מאכן קלאר אז ווען מען רעדט דא פון “בודק זיין” אין א מרחץ, מיינט מען נישט אז מען שטעלט אראפ די פרוי אויף אן “אבן הבוחן” און מען זוכט קלייניגקייטן ווי א פימפל. מען רעדט דא פון “מומין הפוסלים בנשים” – גרויסע, קענטיגע מומין וואס ווארפן זיך גלייך אין די אויגן (אביוס) פאר ווער עס איז נאר דארט אין מרחץ.

* א צניעות׳דיגער מענטש: ר׳ יצחק און ר׳ יואל אשר מערקן אן אז אויב אין א שטאט איז דער שטייגער יא צו וויסן דורך דעם מרחץ, און איין חתן באשליסט צו זיין גאר צניעות׳דיג און ער פרעגט נישט נאך, איז עס זיין אייגענע פראבלעם (“זאל ער ווייטער בלייבן צניעות׳דיג”), און ער פארלירט זיין טענת מומין ווייל ער האט געהאט די מעגליכקייט צו וויסן.

—

הלכות ג׳–ד׳: הלכות טוען ונטען ביי מומין און “אין אדם שותה בכוס אא״כ בודקו”

טייל 1: ווער דארף ברענגען א ראיה (בבית אביה קעגן בבית בעלה)

דעם רמב״מ׳ס ווערטער

כיצד היא טענת המומין? אם היו המומין שנמצאו בה מומין שודאי היו בה קודם שתתארס, כגון אצבע יתירה וכיוצא בה, על האב להביא ראיה שידע בהן הבעל ורצה, או חזקה שידע, ואם לא הביא תצא בלא כתובה. היו מומין שאפשר שנולדו אחר האירוסין, אם נמצאו בה אחר שנכנסה לבית בעלה, על הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה והיה מקחו טעות. ואם נמצאו בה והיא בבית אביה, על האב להביא ראיה שאחר האירוסין נולדו ונסתחפה שדהו. הביא הבעל ראיה שעד שלא נתארסה היו בה או שהודת לו בכך, והביא האב ראיה שראה ושתק ונתפייס או חזקה שידע בהן ונתפייס, הרי זה חייב בכתובתה.

פשט ערקלערונג

דער רמב״ם ערקלערט די הלכות פון טוען ונטען (ווער עס דארף ברענגען א ראיה) ווען דער מאן טענה׳ט אז ער האט געטראפן מומין און וויל איר ארויסשיקן אן א כתובה:

1. מומין וואס זענען זיכער געווען פאר די אירוסין (ווי אן עקסטערער פינגער): דא ליגט די חובת הראיה אויפ׳ן טאטן פון דער כלה צו ברענגען א ראיה אדער א חזקה (ווי א מרחץ אין שטאט) אז דער מאן האט געוואוסט און מוחל געווען. אויב נישט, גייט זי ארויס אן א כתובה.

2. מומין וואס האבן געקענט ווערן נאך די אירוסין: דא ווענדט זיך ווען מען האט דעם מום געטראפן:

* אויב מען האט עס געטראפן נאך די נישואין (אחר שנכנסה לבית בעלה), דארף דער מאן ברענגען א ראיה אז דער מום איז שוין געווען פאר די אירוסין כדי עס זאל הייסן א מקח טעות. (אויב עס איז געווארן נאך די אירוסין, הייסט עס “נסתחפה שדהו” – זיין פעלד איז פארשוועמט געווארן, און ער מוז צאלן די כתובה).

* אויב מען האט עס געטראפן פאר די נישואין (והיא בבית אביה), דארף דער טאטע ברענגען א ראיה אז דער מום איז געווארן נאך די אירוסין.

3. קעגן-ראיה: אויב דער מאן ברענגט א ראיה אז עס איז געווען פאר די אירוסין (אדער זי איז מודה דערין), אבער דער טאטע ברענגט א קעגן-ראיה (אדער א חזקה ווי א מרחץ) אז דער מאן האט עס געזען, געשוויגן און זיך צופרידנגעשטעלט, איז דער מאן חייב אין איר כתובה.

חידושים און ערקלערונגען

* פארוואס שטייט אין רמב״ם “על האב”: ר׳ יצחק וואונדערט זיך פארוואס דער רמב״ם ניצט דאס לשון “על האב להביא ראיה” אנשטאט צו זאגן אז די פרוי אליין דארף ברענגען א ראיה. ר׳ יואל אשר ענטפערט אז דאס איז דאס לשון פון דער גמרא (אין מסכת כתובות), ווייל די גמרא רעדט פון דעם געווענליכן פאל אין יענע צייטן וואו מען האט מקדש געווען א קטנה אדער א נערה, וואו דער טאטע איז דער וואס פירט דעם דין ודברים און נעמט די כתובה.

* די חזקה ביי “אצבע יתירה”: ביים ערשטן פאל (וואו דער מום איז זיכער געווען פאר די אירוסין), ערקלערן ר׳ יואל אשר און ר׳ יצחק פארוואס דער מאן דארף נישט ברענגען קיין ראיה. ווייל וויבאלד דער מום איז זיכער געווען בשעת קידושין, און די חזקה איז אז א מאן וויל נישט מקדש זיין א בעלת מום, איז דער מאן מוחזק אין זיין געלט (ער איז פטור פון כתובה מספק מקח טעות). ממילא דארף דער צד האשה ברענגען א ראיה ארויסצונעמען געלט פון אים.

* [בייזאך: ווערטלעך אויף אצבע יתירה]: ר׳ יואל אשר ווערטלט זיך אז אן עקסטערער פינגער וואלט אים נישט געשטערט (“איך האב ליב א פרוי מיט עלף פינגערס…”). זיי שמועסן אויס אז מסתמא רעדט מען אז די האנט זעט אויס פארקריפלט אדער מען קען זי נישט געהעריג ניצן. ר׳ יואל אשר פירט אויס אז דער רמב״ם האט נאר געוואלט כאפן א קלארע דוגמא פון א מום וואס קען נישט פלוצלינג ארויסוואקסן איבערנאכט נאך די אירוסין.

* דער חילוק צווישן “בבית אביה” און “בבית בעלה” – מציאות אדער חזקת ממון? ווען דער מום קען זיין געבוירן געווארן סיי פאר די אירוסין און סיי נאך די אירוסין, מאכט דער רמב״ם א חילוק וואו מען האט עס געטראפן. ר׳ יצחק זוכט צו פארשטיין די סברא פונעם חילוק. ר׳ יואל אשר וויל אין אנהייב זאגן אז עס גייט לויט דער ווארשיינליכקייט אין צייט (טשענסעס), אדער אז ווען זי גייט אריין אין בית בעלה האט ער איר שוין אנגענומען (סבר וקיבל). ר׳ יצחק ווארפט דאס אפ און שטעלט אויף א טיפערע הלכה׳דיגע סברא: עס האט נישט צו טוהן מיט “טשענסעס”, נאר מיט חזקת החיוב פון דער כתובה:

* כל זמן זי איז בבית אביה (נאר ארוסה), איז נאכנישט דא קיין מוחזק׳דיגער חיוב כתובה. ממילא איז דער מאן מוחזק אז ער איז פטור, און דער טאטע דארף ברענגען א ראיה אז דער מום איז געקומען נאך די אירוסין.

* אבער ווען זי איז שוין בבית בעלה (נשואה), איז זי שוין מוחזק אז עס קומט איר א כתובה. ממילא, אויב דער מאן וויל זיך ארויסדרייען פון דעם חיוב, ליגט אויף אים די חובת הראיה צו דערווייזן אז דער מום איז שוין געווען פאר די אירוסין.

* דער “אפסייד-דאון” (פארקערטער) חידוש פון דער ראיה: ביים לעצטן פאל (הביא הבעל ראיה… והביא האב ראיה), פרעגט ר׳ יצחק אין אנהייב פארוואס דער רמב״ם דארף דאס בכלל זאגן, עס איז דאך פשוט? ער ענטפערט אבער א געוואלדיגן חידוש אין דער דינאמיק פון די טענות: ווען מען טרעפט א מום בבית בעלה, וויל דער מאן דווקא ברענגען א ראיה אז דער מום איז שוין געווען *פאר* די אירוסין (כדי עס זאל נישט הייסן “נסתחפה שדהו”). קומט אבער אויס א פאראדאקס (“אפסייד-דאון”): די זעלבע ראיה וואס דער מאן ברענגט זיך צו העלפן, קען אים יעצט שאדן! ווייל וויבאלד דער מאן האט אליין אויפגעוויזן אז דער מום איז שוין געווען פאר די אירוסין, האט ער געעפנט א טיר פאר׳ן טאטן צו קומען און זאגן: “אויב דער מום איז שוין געווען פאר די אירוסין, איז דא א חזקה (צוליב דעם מרחץ אין שטאט) אז דו האסט שוין דעמאלט געוואוסט דערפון און האסט מוחל געווען!” (אילו וואלט דער מום געווארן נאך די אירוסין, וואלט דער טאטע נישט געקענט ניצן די חזקה פונעם מרחץ, אבער דעמאלט וואלט דער מאן סיי ווי פארלוירן צוליב נסתחפה שדהו).

טייל 2: די חזקה פון “אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו”

דעם רמב״מ׳ס ווערטער

בא על אשתו ושהה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה לי עד עתה, אפילו היה בתוך הקמטים או בכף הרגל, אין שומעין לו, חזקה שאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו יפה יפה, וחזקתו שידע ורצה.

פשט ערקלערונג

אויב א מאן האט געלעבט מיט זיין פרוי (בא על אשתו) און האט געווארט עטליכע טעג (שהה כמה ימים), און דערנאך קומט ער מיט א טענה אז ער האט ערשט יעצט באמערקט א מום אויף איר — אפילו אויב דער מום איז אין א באהאלטענעם פלאץ, ווי צווישן די קנייטשן פונעם קערפער (בתוך הקמטים) אדער אויף דער פאדעשווע פונעם פוס (בכף הרגל) — הערט מען אים נישט אויס. פארוואס? ווייל מיר האבן א חזקה אז “א מענטש טרינקט נישט פון א בעכער סיידן ער קוקט עס פריער גוט איבער” (אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו יפה יפה), און ממילא איז די חזקה אז ער האט געוואוסט פונעם מום און עס אנגענומען.

חידושים און ערקלערונגען

* די סתירה מיט די הלכות פון צניעות (תשמיש אין דער פינסטער): ר׳ יצחק און ר׳ יואל אשר ברענגען ארויף א שטארקע קשיא (וואס זיי האבן שוין פריער אנגערירט אין הלכות אישות אדער דעות): עס איז דאך דא א הלכה אז תשמיש המטה מוז זיין אין דער פינסטער! אויב עס איז טונקל, וויאזוי קען מען זאגן א חזקה אז ער האט איר “בודק געווען יפה יפה” און געזען מומין וואס ליגן באהאלטן אין די קמטים אדער אויפ׳ן כף הרגל?

* צוויי תירוצים אויף דער קשיא:

1. דער דיוק אין “ושהה כמה ימים”: ר׳ יואל אשר דייקט אין די ווערטער פונעם רמב״ם אז דער עיקר דא איז נישט בלויז די “ביאה”, נאר דאס וואס ער האט געוואוינט מיט איר אפאר טעג (“ושהה כמה ימים”). אין לויף פון עטליכע טעג וואוינען צוזאמען זעט מען שוין אלעס, נישט דווקא בשעת תשמיש. ר׳ יצחק שטימט צו אז ביידע תנאים (“בא על אשתו” און “שהה כמה ימים”) זענען נויטיג: ווייל אויב ער וואלט נישט געווארט אפאר טעג נאר געקומען גלייך צומארגנס אינדערפרי נאך דער ערשטער ביאה (אזוי ווי ביי טענת בתולים), וואלט ער יא געקענט טענה׳ן “איך האב עס ערשט ביינאכט בשעת מעשה אנטדעקט, און דערפאר קום איך גלייך אינדערפרי”. אבער וויבאלד ער האט שוין געלעבט מיט איר *און* געשוויגן אפאר טעג, האט ער פארלוירן זיין טענה.

2. בדיקה דורך מישש (אנרירן): ר׳ יצחק לייגט צו נאך א סברא: “בודקו יפה יפה” מיינט נישט דווקא מיט די אויגן (אז ער שטעלט זיך אוועק פארדעם און קוקט עס אן צו טשעקן). אפילו אין דער פינסטער בשעת מעשה שפירט מען און מען טאפט עס (טאטשט), און אזוי דערגייט מען דעם מום. אויב ער האט עס דעמאלט געשפירט און האט געווארט עטליכע טעג אן גארנישט זאגן, איז א ראיה אז ער האט זיך צופרידנגעשטעלט (ידע ורצה).

—

הלכה ז׳: א פרוי וואס האט נישט קיין וסת קבועה

דעם רמב״מ׳ס ווערטער

הנושא אשה ונמצאת שאין לה וסת קבועה לנדתה אלא לא תרגיש בעצמה עד שתראה דם נדה הרי זו לא תשמש אלא בשני עדים שבודקת בהן עצמה אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש חוץ מן העד של איש שמקנח בו עצמו כמו שיתבאר בהלכות איסורי ביאה. ואף על פי שמום גדול הוא זה לא הפסידה כלום שהרי בודקת עצמה תחלה ומשמשת.

פשט ערקלערונג

א מאן וואס האט חתונה מיט א פרוי און עס שטעלט זיך ארויס אז זי האט נישט קיין פיקסירטן וסת (זי שפירט נישט גארנישט ביז זי זעט בלוט), איז וויבאלד דער מאן דארף א גאנצע צייט חושש זיין אפשר ווערט זי פלוצלינג א נדה בשעת תשמיש, טאר זי נישט משמש זיין נאר מיט צוויי בדיקות (“עדים”) – איינס פאר תשמיש און איינס נאך תשמיש, אויסער דער שמאטע (“עד”) פונעם מאן מיט וואס ער איז זיך מקנח (ווי עס וועט נתבאר ווערן אין הלכות איסורי ביאה). פונדעסטוועגן קען דער מאן נישט טענה׳ן אז עס איז א מקח טעות פטור צו ווערן פון כתובה; הגם עס איז א גרויסער מום, האט זי גארנישט פארלוירן, ווייל עס איז דא אן עצה אז זי איז זיך בודק פארדעם און מעג משמש זיין.

חידושים און ערקלערונגען

* ווסת הגוף קעגן וסת הימים (שיטת הרמב״ם): ר׳ יצחק מערקט אויף פון דעם לשון הרמב״ם “אלא לא תרגיש בעצמה עד שתראה דם נדה”, אז דער רמב״ם רעדט דא פון א “וסת הגוף” (אז א פרוי שפירט פיזישע סימנים ווי קאפ-וויי אדער בויך-וויי פאר זי באקומט דעם וסת), נישט פון א קביעות אין צייט (וסת הימים).

* ר׳ יצחק מאכט קלאר א יסוד אין הלכות איסורי ביאה: בשעת רוב ראשונים האלטן אז “וסת הגוף” און “וסת הימים” זענען צוויי באזונדערע זאכן (און אזוי איז משמע אין גמרא), האלט אבער דער רמב״ם אז עס איז אלעס איין זאך – א וסת מיינט אז אין געוויסע טעג באקומט זי די הרגשות (וסת הגוף), און דעמאלט ווערט עס אסור. דערפאר שרייבט דער רמב״ם דא “לא תרגיש בעצמה”, ווייל לשיטתו איז נישטא קיין צוויי סארט וסתות.

* [בייזאך: וסת הגוף אין היינטיגע צייטן]: ר׳ יצחק זאגט אז הגם מען זאגט אז היינטיגע צייטן האבן רוב פרויען נישט קיין וסת קבוע, איז עס נישט אמת ווייל רוב פרויען האבן יא א וסת הגוף (געוויסע הרגשות פאר׳ן וסת), און לפי דעתו וואלט מען געדארפט פורש זיין סמוך לווסתה אויף דעם, ווייל דאס איז די איינציגסטע זאך וואס איז עכט קבוע, נאר עס איז שווער צו כאפן פונקטליך וואס עס איז. ר׳ יואל אשר ענטפערט אז להלכה נעמט מען נישט אן אז מען דארף פורש זיין צוליב דעם, ווייל די הרגשה איז נישט א פונקטליכע מעדיצינישע זאך און עס קען קומען א שיינע פאר טעג פאר׳ן וסת אליין.

* דער טייטש פון “עדים”: ר׳ יואל אשר זאגט אז די צוויי בדיקות ווערן אנגערופן “עדים” ווייל זיי זענען ווי עדות (וויטנעסעס). ר׳ יצחק ברענגט אז עס איז א מחלוקת: עס איז דא וואס זאגן אז עס איז מלשון עדות, אבער דער רמב״ם האלט אז “עד” מיינט פשוט א שמאטע אדער א בגד, מלשון הפסוק “עדי” (“חודש עדיה”).

* פארוואס הייסט עס א “מום גדול” אויב עס איז דא אן עצה, און א כלל אין הלכות מומין: ר׳ יואל אשר פרעגט פארוואס דער רמב״ם רופט עס אן “מום גדול” אויב סוף כל סוף איז “לא הפסידה כלום” צוליב די בדיקות? ר׳ יצחק ענטפערט אז עס הייסט א “מום גדול” אין עצם המציאות ווייל זי איז נישט קיין נארמאלע, געזונטע פרוי – א געזונטע סיסטעם האט א וסת, און דא קען זי באקומען איר וסת אינגאנצן אומגערישט (רענדאמלי). אבער הלכה׳דיג שטערט עס נישט צו דער כתובה ווייל מען דארף סך הכל מאכן נאך איין בדיקה.

* אויף דעם מערקט אויף ר׳ יואל אשר אז מיר האבן שוין פריער געלערנט ביי אנדערע מומין אז אויב עס איז דא א וועג וויאזוי זיך צו געבן אן עצה דערמיט (ווי ארויפלייגן א בענדעיד און עס העלפט), ווערט עס אויס מום. ר׳ יצחק נעמט עס אן אלס א כלל: פון דא קען מען טאקע לערנען אז יעדער מום וואס האט א פשוט׳ע עצה, איז הלכה׳דיג נישט קיין מום.

—

הלכות ח׳–ט׳: א פרוי וואס איז רואה דם מחמת תשמיש

טייל 1: דער דין פון רואה דם מחמת תשמיש און “לא יחזיר לעולם”

דעם רמב״מ׳ס ווערטער

הרי שבדקה עצמה ונבעלה ובעת שקנחה עצמה היא והוא נמצא דם על עד שלה או על עד שלו, אם אירע זה פעם אחר פעם שלש פעמים סמוכות זו לזו הרי זו אסורה לישב עם בעלה ותצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת ואין לה תנאי מתנאי כתובה שהרי אינה ראויה לתשמיש, ויוציא ולא יחזיר לעולם שמא תתרפא ונמצא שלא גמר לגרשה בשעת גירושין, ומותרת להנשא לאחר כמו שיתבאר בענין הנדה.

פשט ערקלערונג

אויב זי האט זיך בודק געווען פאר תשמיש, און נאך תשמיש ווען זיי זענען זיך מקנח טרעפט מען בלוט אויף איר שמאטע אדער אויף זיין שמאטע, און דאס פאסירט דריי מאל נאכאנאנד, האט זי א חזקה פון א “רואה דם מחמת תשמיש” (אז דער תשמיש אליין מאכט איר פאר א נדה). וויבאלד אויף דעם העלפן נישט קיין שום בדיקות און זי איז נישט ראויה לתשמיש, טאר זי נישט בלייבן מיט איר מאן. זי גייט ארויס אן א כתובה (נישט עיקר, נישט תוספת, און נישט קיין תנאי כתובה). דער מאן מוז איר גט׳ן און טאר איר קיינמאל נישט צוריקנעמען (“ולא יחזיר לעולם”), ווייל מיר האבן מורא אז אפשר וועט זי זיך אויסהיילן און עס וועט אויסקומען אז ער האט איר נישט געוואלט גט׳ן בלב שלם. זי מעג אבער חתונה האבן מיט אן אנדערן מאן (כל זמן עס פאסירט נישט ביי דריי מענער).

חידושים און ערקלערונגען

* דער חשש פון “שמא תתרפא” און “גט מוטעה”: ר׳ יואל אשר איז מסביר דעם טעם פון “ולא יחזיר לעולם”: וויבאלד זי מעג גיין חתונה האבן מיט אן אנדערן מאן, האבן חז״ל מורא געהאט אז אויב זי וועט זיך שפעטער אויסהיילן, וועט דער ערשטער מאן זאגן “ווען איך וואלט געוואוסט אז זי קען זיך אויסהיילן וואלט איך איר נישט געגעבן קיין גט”, און ער וועט בטל מאכן דעם גט למפרע, וואס וועט מאכן אירע קינדער פונעם צווייטן מאן פאר ממזרים.

* ר׳ יואל אשר פרעגט אויף דעם: פארוואס זאל דאס קענען מאכן די קינדער פאר ממזרים? ער האט דאך פארט געגעבן א גט, וויאזוי קען מען מאכן א “גט של טעות”? ר׳ יצחק ענטפערט אז יא, עס איז דא אזא מושג ווי א “מקח טעות גט”, און דער מאן וואלט באמת געווען גערעכט מיט זיין טענה. דערפאר האבן חז״ל גע׳אסר׳ט אויף אים איר צוריקצונעמען, כדי ער זאל וויסן פון פאראויס אז עס איז ענדגילטיג און ער זאל גומר בדעת זיין איר צו גט׳ן אין יעדן פאל.

* קשיא אויף דער תקנה: ר׳ יצחק מערקט אויף א לומד׳ישע נקודה: יעצט אז חז״ל האבן שוין מתקן געווען “לא יחזיר לעולם” און דער מאן ווייסט אז ער קען איר נישט צוריקנעמען, איז דאך דער גט סיי ווי אן עכטער גט בלב שלם – אויב אזוי, פארוואס זאל ער איר שפעטער באמת נישט מעגן צוריקנעמען? ר׳ יואל אשר ענטפערט קורץ אז מען זאגט נישט אזא סברא (חז״ל האבן נישט געמאכט אזא חילוק).

* פארוואס מעג זי חתונה האבן מיט אן אנדערן? ר׳ יואל אשר ברענגט די גמרא אז מיר האבן נישט מורא אז יעדער מאן וועט איר מאכן פאר א נדה דורך בעילה, ווייל “לאו כל האצבעות שוות” (און ער דערמאנט בדרך צחות אז מיר האבן פריער געלערנט וועגן א מום פון אן עקסטערן פינגער – אצבע יתירה).

טייל 2: דער חילוק צווישן אנהייב נישואין און נאך נישואין (נסתחפה שדהו)

דעם רמב״מ׳ס ווערטער

במה דברים אמורים בשהיתה כך מתחלת נשואיה ומבעילה ראשונה ראת דם, אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנשאת נסתחפה שדהו. לפיכך אם בעל פעם אחת ולא נמצא דם ואחר כך חזרה להיות רואה דם בכל עת תשמיש יוציא ויתן כתובה כולה ולא יחזיר עולמית כמו שביארנו.

פשט ערקלערונג

דאס וואס זי פארלירט איר כתובה איז נאר אויב די פראבלעם איז געווען גלייך פון אנהייב חתונה, אז שוין פון דער ערשטער בעילה האט זי געזען בלוט. אבער אויב די מחלה האט זיך אנגעהויבן נאך דער חתונה – אפילו אויב נאר איין איינציג מאל האט ער בועל געווען און מען האט נישט געטראפן קיין בלוט, און ערשט דערנאך האט זי אנגעהויבן זען בלוט ביי יעדן תשמיש – הייסט עס “נסתחפה שדהו” (זיין פעלד איז פארפלייצט געווארן; עס איז זיין מזל און נישט קיין מקח טעות). אין אזא פאל מוז ער איר גט׳ן און באצאלן די גאנצע כתובה, אבער דער איסור פון “לא יחזיר עולמית” בלייבט ווייטער אין קראפט.

חידושים און ערקלערונגען

* וויאזוי דערקענט מען דם מחמת תשמיש ביי בעילה ראשונה? ר׳ יואל אשר שטעלט זיך אפ אויף די ווערטער “ומבעילה ראשונה ראת דם”: ביי דער ערשטער בעילה איז דאך סיי ווי דא דם בתולים, וויאזוי קען מען וויסן אז עס איז דם מחמת תשמיש? ער ענטפערט אז מען רעדט אין אן אופן וואו מען ווייסט שוין ביים ערשטן מאל אז דאס איז נישט קיין דם בתולים.

* איין בעילה איז מפקיע פון מקח טעות: ר׳ יצחק וואונדערט זיך אויף דעם חידוש אז איין איינציגע בעילה אן בלוט איז שוין גענוג צו זאגן אז עס איז נישט קיין מקח טעות נאר

“נסתחפה שדהו”.

* מוציא לעז זיין קעגן אן עכטן חשש: ביים מסביר זיין פארוואס “לא יחזיר עולמית” בלייבט אויך ביי נסתחפה שדהו, זאגט ר׳ יואל אשר אז עס איז כדי ער זאל נישט מוציא לעז זיין אויפ׳ן גט. ר׳ יצחק מערקט אויף אז מען דארף נאכקוקן צי דער טעם איז נאר וועגן “להוציא לעז” אדער עס איז אן עכטער חשש אז דער גט איז בטל.

* חיוב רפואה אויף רואה דם מחמת תשמיש איידער מען גט זיך: ר׳ יואל אשר ווארפט אויף א שטארקע שאלה: אויב עס איז דא א מעגליכקייט אז זי זאל זיך אויסהיילן (“שמא תתרפא”), פארוואס גט ער איר גלייך? לכאורה וואלט דער מאן געדארפט זיין מחויב איר צוצושטעלן די רפואה איידער ער קען זי ארויסשיקן אן א כתובה!

* ר׳ יצחק שטימט צו אז מען וואלט דאס לכאורה געדארפט טוהן פארדעם (אדער פאר די דריי מאל), און זאגט אז דער חיוב וואלט געדארפט זיין מדין “לרפאותה” (איינע פון די תנאי כתובה).

* ר׳ יואל אשר לייגט צו אז אפשר איז ער מחויב אין דעם אפילו מדין “עונה” (כדי זי זאל זיין ראויה לתשמיש).

* ר׳ יואל אשר באמערקט אז אין הלכות איסורי ביאה ברענגט טאקע דער רמב״ם א גאנצע פראגראם וויאזוי מען טשעקט עס און וויאזוי מען היילט עס אויס, און זאגט דארט אז אפילו אויב מען היילט עס אויס איז דא א פראבלעם (זיי לאזן עס איבער צו זען דארט אין הלכות איסורי ביאה, ווייל דא לערנט מען נאר הלכות כתובה).

—

הלכה י׳: מומים וואס ווערן באשאפן ביי דער פרוי נאך דער חתונה

דעם רמב״מ׳ס ווערטער

וכן כל אשה שנולדו בה מומין אחר שנישאת, אפילו נעשית מוכת שחין – אם רצה לקיימה מקיימה, ואם רצה להוציא יתן כתובתה.

פשט ערקלערונג

א יעדע פרוי וואס באקומט א מום נאך דער חתונה, אפילו זי ווערט א “מוכת שחין” (וואס איז א גרויסער און שרעקליכער מום), איז דאס דעם מאנ׳ס פראבלעם (“נסתחפה שדהו”). אויב ער וויל זי האלטן, מעג ער (און ער דארף איר נישט מאכן קיין נייע קידושין אדער עפעס אזוינס, ווייל ביי דער חתונה איז אלעס געווען גוט). אויב ער וויל זי גט׳ן, מוז ער איר אויסצאלן איר כתובה, ווייל עס איז אים פארפלייצט געווארן זיין פעלד (נסתחפה שדהו).

חידושים און ערקלערונגען

*(קיין באזונדערע חידושים נישט אויף דעם טייל, נאר דער קלארער הסבר פון “נסתחפה שדהו”).*

—

הלכה י״א: מומים וואס ווערן באשאפן ביים מאן נאך דער חתונה

דעם רמב״מ׳ס ווערטער

האיש שנולדו בו מומין אחר שנשא, אפילו נקטעה ידו או רגלו או נסמית עינו, ולא רצת אשתו לישב עמו – אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה, אלא אם רצת תשב, ואם לא רצת תצא בלא כתובה כדין כל אשה מורדת. אבל אם נולד לו ריח הפה או ריח החוטם, או שחזר ללקט צואת כלבים או לחצוב נחשת מעיקרו או לעבד עורות – כופין אותו להוציא וליתן כתובה, ואם רצת תשב עם בעלה.

פשט ערקלערונג

אויב דער מאן באקומט קערפערליכע מומים נאך דער חתונה (מען האקט אים אפ א האנט אדער א פוס, אדער ער ווערט בלינד אויף אן אויג) און די פרוי וויל מער נישט וואוינען מיט אים, צווינגט מען אים נישט צו געבן א גט און א כתובה (ווייל עס איז געשען נאך דער חתונה, איז עס איר מזל, “נסתחפה שדה שלה”). אויב זי וויל, בלייבט זי; אויב זי וויל דווקא א גט, גייט זי ארויס אן א כתובה ווי א יעדע “מורדת”. אבער, אויב עס אנטוויקלט זיך ביי אים א שלעכטער גערוך פונעם מויל אדער פון דער נאז, אדער ער הייבט אן א שטינקעדיגע ארבעט – צו קלייבן הונט-צואה, אויסהאקן קופער פון די בערג (מינעס), אדער אויסארבעטן לעדער (בורסקי) – דעמאלט צווינגט מען אים יא צו געבן א גט און צאלן א כתובה. אויב זי וויל אבער בלייבן מיט אים, מעג זי בלייבן.

חידושים און ערקלערונגען

* “כדין כל אשה מורדת” קעגן “מאוס עלי”: ר׳ יואל אשר מערקט אן אז דער רמב״ם שרייבט דא “תצא בלא כתובה כדין כל אשה מורדת”, און ער שרייבט נישט אז זי האט א דין פון א פרוי וואס טענה׳ט “מאוס עלי” (כאטש א מאן אן א האנט איז דאך לכאורה א טענה פון מאוס עלי!). ער דערמאנט אז זיי האבן שוין פריער געשמועסט אז דער רמב״ם מאכט נישט אזא שטארקן חילוק אין לשון צווישן מאוס עלי און א מורדת (און מאוס עלי איז אויך א סארט מורדת).

* צי דארף מען דא מאכן דעם פראצעס פון התראה און הכרזה בבתי כנסיות? זיי דעבאטירן וואס דער רמב״ם מיינט מיט “כדין כל אשה מורדת”. ביי א געווענליכער מורדת (ווען זי טוט עס פון כעס און צעקריגעריי) איז דא א גאנצע סיסטעם וואו מען ווארט און מען רופט אויס אין די בתי מדרשים פיר וואכן כדי צו מאכן שלום, משא״כ ביי “מאוס עלי” באקומט זי גלייך א גט אן א כתובה. ר׳ יצחק האלט אז דא מיינט דער רמב״ם “כדין מורדת” נאר לגבי דער כתובה (אז זי פארלירט די כתובה), אבער מען דארף נישט מאכן דעם גאנצן פראצעס פון אויסרופן אין שול. פארוואס? ווייל דאס אויסרופן איז נאר ווען זי איז צעקריגט מיט אים און מען וויל זי איבערבעטן; אבער דא זעט מען דאך קלאר פארוואס זי וויל נישט (ער האט פארלוירן א האנט אדער א פוס), העלפט דאך נישט קיין אויסרופן, און זי באקומט גלייך א גט ווי ביי מאוס עלי.

* וואס איז “ריח החוטם”? ר׳ יואל אשר וואונדערט זיך וואס דאס מיינט א גערוך פון דער נאז (“כ׳האב שוין געהערט מענטשן וואס האבן א ריח פון זייער מויל, אבער חוטם… געווענליך די נאז שמעקט, ס׳מאכט נישט קיין געשמאק/געשמעקט!”). שפעטער אין שמועס קוקט ר׳ יצחק נאך און ערקלערט אז ס׳איז א מעדיצינישע מחלה וואו עס וואקסט א “פאנגוס” (שוועמל/אינפעקציע) אינעווייניג אין דער נאז וואס גיט ארויס א שלעכטן גערוך.

* דער פירוש המשניות אויף צואת כלבים און בורסקי: ר׳ יואל אשר ברענגט ארויס פונעם רמב״ם אין פירוש המשניות אז די צוויי זאכן גייען צוזאמען: א “בורסקי” (איינער וואס ארבעט אויס הויטן/לעדער, וואס מען האט שוין געלערנט אין פרק ז׳) שמעקט אזוי שטארק ווייל מען פלעגט ניצן צואת כלבים אין דעם פראצעס פון אויסארבעטן די הויטן. אזוי אויך “לחצוב נחושת מעיקרו” מיינט ארבעטן אין די קופער-מינעס אין די בערג, וואו עס איז דא א שטארקער גערוך.

* דער סברא-חילוק צווישן א פארלוירענעם אבר און א שלעכטן גערוך: פארוואס ביי א מאן וואס פארלירט א האנט צווינגט מען אים נישט צו גט׳ן, און ביי “נולד לו ריח הפה” (וואס איז דאך אויך אן אונס וואס איז אים געשען נאך דער חתונה!) צווינגט מען אים יא צו גט׳ן און צאלן כתובה? ר׳ יצחק ערקלערט די סברא: א מאן אן א האנט איז נעבעך א צרה, “אבער שטינקען, דאס איז נישט קיין וועג!” (ר׳ יואל אשר: “נישט קיין מהלך”). מען קען נישט פארלאנגען פון א פרוי צו לעבן אין איין הויז מיט א מענטש וואס שטינקט. דאס איז פיל ערגער ווי א סתם טענה פון “מאוס עלי”, דא פארשטייט מען איר אינגאנצן און דערפאר צווינגט מען אים (כופין אותו).

* [בייזאך: דער ספר “גבורת אנשים”]: אינמיטן קוקן אין די מפרשים מערקט ר׳ יואל אשר אן אז עס ווערט דא געברענגט א ספר מיט׳ן נאמען “גבורת אנשים”, וואס איז געדרוקט געווארן דורכ׳ן ש״ך (אדער זיין טאטן), וואס באהאנדלט די הלכות פון א מאן וואס האט נישט קיין “גבורת אנשים” (כח גברא) וכדומה.

* די גירסא “ואם רצת תשב עם בעלה”: ר׳ יואל אשר באמערקט אז דאס לשון “ואם רצת תשב עם בעלה” קלינגט אביסל קרום (עס פעלט א ווארט, ווי “ואם רצת *לשבת* עם בעלה, תשב”). ר׳ יצחק מערקט אן אז עס זענען טאקע דא אנדערע גירסאות אין רמב״ם. דער פשט איז אבער קלאר: די כפיה איז נאר לטובתה, און אויב זי וויל בלייבן מיט אים, לאזט מען איר.

—

הלכה י״ב: א מאן וואס איז געווארן א מוכה שחין

דעם רמב״מ׳ס ווערטער

נעשה האיש מוכה שחין – כופין אותו להוציא ויתן כתובה. ואף על פי שהיא רוצה לישב עמו אין שומעין לה, אלא מפרישין אותן בעל כרחן, מפני שהיא ממיקתו. ואם אמרה: אשב עמו בעדים כדי שלא יבוא עליה – שומעין לה.

פשט ערקלערונג

אויב דער מאן ווערט א מוכה שחין, צווינגט מען אים צו געבן א גט און צאלן כתובה. אבער אנדערש ווי ביי א שלעכטן גערוך, דא אפילו אויב די פרוי זאגט אז זי וויל בלייבן וואוינען מיט אים, הערט מען איר נישט אויס, נאר מען שיידט זיי צעטיילט בעל כרחם. פארוואס? “מפני שהיא ממיקתו” – ווייל תשמיש המטה מאכט אז זיין שחין (הויט-קרענק) זאל צעגיין און ווערן ערגער, און עס שאדט פאר אים. אבער אויב זי זאגט: “איך וועל וואוינען מיט אים מיט עדים כדי ער זאל נישט זיין מיט מיר (נישט האבן קיין תשמיש)”, דעמאלט הערט מען איר אויס און זיי מעגן בלייבן צוזאמען.

חידושים און ערקלערונגען

* דאס לשון “ממיקתו”: זיי ערקלערן אז דאס ווארט קומט פונעם לשון הפסוק ביי דער מגיפה פון גוג ומגוג (זכריה י״ד): “המק בשרו”, אז דאס פלייש ווערט צעגאנגען און אפגעריבן דורך דער נאנטשאפט.

* דער פשט אין “אשב עמו בעדים”: ר׳ יואל אשר און ר׳ יצחק קלערן אויס וואס דאס מיינט “בעדים”. עס מיינט נישט “עדי בדיקה”, און עס מיינט אויך נישט אז מען דארף טאקע שטעלן מענטשן אין שטוב צו וואכן אויף זיי! נאר דער פשט איז אז דער איסור צו בלייבן צוזאמען איז בלויז א פראקטישע זארג פאר זיין געזונט צוליב תשמיש; דערפאר, אויב זי נעמט זיך אונטער מיט א פעסטער ערנסטקייט (אז זי איז גרייט אפילו אויף אן אופן פון “בעדים”, דאס הייסט זי מיינט עס באמת) אז זי גייט נישט פאדערן אדער האבן מיט אים קיין תשמיש, לאזט מען איר בלייבן מיט אים.

—

הלכות י״ג–י״ד: יבום ביי א ברודער מיט׳ן זעלבן מום, און סיום הלכות אישות

דעם רמב״מ׳ס ווערטער

מי שהיה בעלה בעל ריח הפה או ריח החוטם או מלקט צואת כלבים וכיוצא בהן, ומת, ונפלה לפני אחיו ויש בו אותו מום שהיה בבעלה – יכולה היא לומר: לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל, ויחלוץ.

פשט ערקלערונג

א פרוי וואס איר מאן האט געהאט א שלעכטן גערוך אדער איז געווען א קלייבער פון צואת כלבים וכדומה (און זי איז געבליבן וואוינען מיט אים), און דער מאן איז געשטארבן אן קינדער און זי פאלט פאר זיין ברודער צו יבום, און דער ברודער האט פונקט דעם זעלבן מום אדער די זעלבע שטינקעדיגע ארבעט. דער ברודער וויל מייבם זיין און טענה׳ט אז זי האט דאך שוין מסכים געווען צו לעבן מיט אזא מום ביי זיין ברודער. פסק׳נט דער רמב״ם אז זי קען אים זאגן: “דיין ברודער האב איך געקענט פארטראגן, אבער פאר דיר קען איך נישט פארטראגן!”, און מען צווינגט אים צו געבן חליצה.

חידושים און ערקלערונגען

* [בייזאך: ווערטלעך אויפ׳ן לשון הרמב״ם]: אויפ׳ן לשון “מי שהיה בעלה בעל ריח פה”, ווערטלען זיי זיך: “וועלכער מין בעל איז ער? א בעל ריח פה!” און אויף “מלקט צואת כלבים” ווערטלען זיי זיך אז מען קען מאכן א ליקוטי-ספר און עס רופן “מלקט”, און אז די צוויי ברידער זענען פון דער “משפחת המלקטים” מיט דער זעלבער פאמיליע-ביזנעס.

* פארגלייך צו הבטחת האב (פארשפרעכן נדוניה): ר׳ יצחק דערמאנט אז מיר האבן שוין געלערנט אן ענליכע סברא פריער אין הלכות אישות: ווען א טאטע זאגט צו געלט (נדוניה) פאר זיין איידעם און דער איידעם שטארבט, קען דער טאטע זאגן פאר׳ן יבם: “פאר דיין ברודער האב איך געוואלט געבן, פאר דיר וויל איך נישט געבן.”

* א געוואלדיגער דיוק אינעם דין פון מחילה אויף א מום (ר׳ יואל אשר): ר׳ יואל אשר לייגט אריין א שטארקן געדאנק ארויסגענומען פון דער הלכה: פארוואס דארף זי בכלל אנקומען צו דער טענה פון “לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל”? לאמיר זען וואס וואלט געווען ביים ערשטן מאן אליין! אין הלכה י״א האט דער רמב״ם געזאגט אז אויב דער מאן באקומט א ריח הפה, צווינגט מען אים צו גט׳ן, “ואם רצת תשב עם בעלה”. פרעגט ר׳ יואל אשר: וואס פאסירט אויב זי האט געזאגט “איך וויל בלייבן מיט מיין מאן” (זי האט מוחל געווען אויפ׳ן ריח הפה), און נאך א שטיק צייט באשליסט זי צוריקצודרייען און זאגט “איך קען עס מער נישט פארטראגן, גיב א גט און א כתובה”?

* זאגט ר׳ יואל אשר: פון אונזער הלכה ביים יבם זעט מען לכאורה אז איינמאל זי האט מסכים געווען און מוחל געווען פאר׳ן ערשטן מאן, בלייבט די הסכמה אויף אייביג! זי קען נישט יעדן טאג טוישן איר קאפ. אויב זי וויל שפעטער זיך גט׳ן פונעם ערשטן מאן נאכדעם וואס זי האט שוין אנגענומען דעם מום, ווערט זי גערעכנט ווי א רעגולערע “מורדת” און פארלירט די כתובה! און נאר דערפאר האט דער יבם געהאט א הווא אמינא אז זי איז שוין געבונדן צו איר פריערדיגער הסכמה, אויף וואס דער רמב״ם דארף מחדש זיין אז די הסכמה גייט נישט אויטאמאטיש אריבער צום נייעם ברודער, ווייל אויפ׳ן ברודער האט זי קיינמאל נישט מסכים געווען!

* די פשוט׳ע סברא פון אהבה: ר׳ יצחק לייגט צו די פשוט׳ע מענטשליכע סברא פארוואס זי קען זאגן “לאחיך הייתי יכולה לקבל”: דעם ערשטן מאן האט זי ליב געהאט, און ווי שלמה המלך זאגט: “על כל פשעים תכסה אהבה” – ווען מען האט איינעם ליב, קען מען פארקוקן אפילו א שלעכטן גערוך. אבער דעם ברודער האט זי נישט ליב, איז ער פאר איר פשוט א בעל מום וואס שטינקט!

* [בייזאך: סיום הלכות אישות און דער סדר פונעם רמב״ם קעגן דעם סדר המשניות]: די חברותות ענדיגן הלכות אישות מיט א “בריך רחמנא דסייען”. ר׳ יצחק מערקט אן די געוואלדיגע ארדענונג פונעם רמב״ם: די קומענדיגע הלכות אין רמב״ם זענען “הלכות גירושין”. אין ש״ס (סדר נשים) שטייט מסכת גיטין *פאר* מסכת קידושין. אבער דער רמב״ם שטעלט עס אויס לויט׳ן לאגישן סדר פונעם לעבן: קודם דארף מען דאך חתונה האבן (הלכות אישות), און ערשט דערנאך קען שייך זיין דער קומענדיגער שריט פון א גט (הלכות גירושין)!


תמלול מלא 📝

הלכות אישות – פרק כ״ה: מקח טעות ביי נישואין (נדרים און מומין)

הקדמה צום לעצטן פרק פון הלכות אישות

⟦#1⟧ ר׳ יצחק: א גוטן. מיר לערנען די הייליגע תורה, הלכות אישות, דער לעצטער פרק.

ר׳ יואל אשר: דער לעצטער פרק פון הלכות כתובות.

ר׳ יצחק: יא, כתובות און כתובות.

ר׳ יואל אשר: הלכות אישות האט אינקלודעד קידושין און כתובה. און דאס רעדט מען וועגן, ס׳איז בעיסיקלי מסכת קידושין און מסכת כתובות וואס ליגט אין הלכות אישות. דאס איז דער לעצטער פרק פון הלכות אישות, און מיר ענדיגן צו די הלכות פון כתובה.

מיר ווילן באדאנקען די וואס שטיצן אונזער שיעור און זענען מפיץ אונזער שיעור, און בעיקר פאר אונזער חשוב׳ן ידיד, דער מחזיק השיעור, ר׳ יואל הלוי ווערבערגער, דער זכות התורה זאל אים אין אלעם ביישטיין.

ר׳ יצחק: און יעצט אז מ׳ענדיגט, גייט מען אנהייבן א נייע הלכות, זאל יעדער איינער זיך צוזאמשטעלן, ווער ס׳איז פון לערנען הלכות גירושין.

ר׳ יואל אשר: ס׳איז זייער נוגע. נישט אזוי נוגע, ס׳איז דא מער זאכן וואס זענען מער נוגע, אבער ס׳איז גוטע תורה. תורה איז עס, תורה איז לימוד הנצרך. אקעי, די זעלבע זאך אויך נוגע ווי כתובות און ווי אלע אנדערע הלכות.

ר׳ יצחק: נוגע פאר׳ן, אזוי ווי ס׳איז אלעס, נוגע פאר׳ן דזשענעראל בילד פון וויאזוי די הלכה ארבעט, נישט אויף צו וויסן ווען זאל מען זיך גט׳ן, דאס זאל מען פרעגן די רביים.

ר׳ יואל אשר: די רבנים. יא, דער רמב״ם איז דאך נישט קיין פראקטישער גייד פאר וואס צו טוהן זאכן.

די נושא פונעם פרק: מקח טעות לענין כתובה וקידושין

⟦#2⟧ ר׳ יצחק: שוין, איז דאס דער לעצטער פרק. מיר האבן גערעדט, די לעצטע פאר, צוויי פרקים בעצם אדער דריי, רעדן זיך פון וועלכע פרוי האט א כתובה. דאס הייסט, מ׳האט געלערנט אלע מיני הלכות כתובה, די פרטים, וויאזוי מ׳איז גובה וכו׳, נאכדעם איז דא הלכות פון מענטשן וואס האבן נישט קיין כתובה. איז גייען מיר יעצט לערנען נאך בעיקר צוויי – בעצם איינס און נאר דא פרטים אין דעם – איין סארט פרוי וואס האט נישט קיין כתובה: דאס הייסט, דער מענטש האט חתונה געהאט, און ס׳האט זיך ארויסגעשטעלט אז ס׳איז נישט דער סארט פרוי וואס ער האט געמיינט.

ר׳ יואל אשר: סאו כ׳וואלט געזאגט אביסל אז היות מיר געדענקען אז כתובה איז א חלק פונעם געבן לעדזשיטימעסי און געבן שטארקייט צו די נישואין אז מ׳זאל בלייבן חתונה געהאט. ווען ס׳וויל נישט אז מ׳זאל בלייבן חתונה געהאט, דאס טייטש ווען ער דארף מוציא זיין – אזוי ווי מיר האבן געהאט פאר׳ן פאריגן פרק פארשידענע מצבים ווען ער דארף איר מוציא זיין ווייל זי איז מזנה, אדער ווייל זי איז א שלעכטע פרוי, עוברת על דת יהודית – דעמאלטס איז נישט דא קיין כתובה. דא גייען מיר לערנען פאר אן אנדער סיבה וואס איז נישט דא קיין כתובה: ווייל דער שידוך איז קיינמאל נישט געווען קיין גוטער שידוך. למשל דער שידוך איז געווען עפעס א שאלה פון א מקח טעות, נישט קלאר אז ער האט טאקע געוואלט דעם שידוך.

ר׳ יצחק: לאמיר אריינגיין אין דעם. און מ׳דארף מקדים זיין אז בעצם די אלע הלכות, כאילו הלכות מקח טעות, און בעצם אין הלכות אישות…

ר׳ יואל אשר: אין הלכות קידושין איז שוין געווען די נושא פון מקח טעות: ווען ווייסט מען צי די קידושין איז א גוטע קידושין אדער זאל מען זאגן אז ווען דער מאן וואלט ווען געוואוסט וואלט עס נישט געווען א קידושין? האבן מיר געלערנט אין פרק ז׳, אז ווען א מאן נעמט א פרוי וואס מיר טראכטן אז נארמאלע מענטשן וואלטן נישט געוואלט וואוינען מיט איר, ווערט אבער נאכנישט די קידושין אויס, ווייל אפשר האט ער יא געוואלט. סאו אין אסאך פעלער ווערט עס א ספק קידושין. טייטש, וואס מ׳וועט אים זאגן ער זאל נאכאמאל מקדש זיין? ניין.

ר׳ יצחק: סאו דער רמב״ם האט נישט געזאגט מ׳זאל נאכאמאל מסדר זיין קיין קידושין, כ׳ווייס נישט פארוואס, מ׳האט גערעדט דעמאלטס דארט. וואס מ׳האט געלערנט דארט איז בעיקר אין פרק ז׳ האט דער רמב״ם ממש גערעדט פון די הלכות פון נדרים און מומין וואס מיר גייען יעצט לערנען. דארט איז געווען בעיקר געלערנט ווען מ׳זאגט קלאר “על מנת”, סאו דעמאלטס, אקעי, מ׳זאגט קלאר על מנת איז נישטא קיין שאלה.

ר׳ יואל אשר: דעמאלטס איז געזאגט פשוט׳ערהייט אבער מ׳טראכט אז יעדער איינער מיינט על מנת, בסתם איז עס על מנת. דו ווילסט דאך נישט קיין פרוי וואס איז א בעלת מומין וכדומה.

ר׳ יצחק: וואס איז, יו נאו, דו ווילסט א נארמאלע פרוי. דער רמב״ם האט גע׳פסק׳נט, נאך אין פרק ז׳ האט ער גע׳פסק׳נט אז א כתובה האט זי נישט, און דא גייען מיר לערנען די דיטעילס פון ווער האט יא א כתובה, ווער נישט. אבער א גט דארף מען יא, דער רמב״ם זאגט מספק, ווייל ס׳זעט אויס אז ספק מיינט א ספק להלכה. עס קען זיין אז דאס הייסט נישט, מ׳ווייסט נישט אז ממש יעדער מענטש וואס האט חתונה מיינט ער כאילו צו מאכן אימפליסיט א תנאי אז אן קיין מומין און אן קיין נדרים, אדער נישט. ס׳איז דא א סברא אזוי, און א סברא אזוי. ממילא איז לגבי כתובה איז אוודאי אזוי ווי המוציא מחבירו איז א מקח טעות – אין ענין מבחינת כתובה הייסט עס א מקח טעות – אבער מבחינת קידושין, מבחינת גט זאגט מען ער זאל געבן א גט, אבער דא לערנען מיר די נושא פון כתובה.

—

הלכה א׳: א פרוי וואס האט אויף זיך נדרים

⟦#3⟧ ר׳ יואל אשר: זאגט דער רמב״ם אזוי: “הנושא אשה סתם” – א מענטש האט חתונה מיט א פרוי אן מאכן א תנאי – “ונמצאו עליה נדרים” – שטעלט זיך ארויס אז זי איז א פרוי וואס האט געמאכט נדרים, זי האט זיך מגביל געווען, זי האט זיך מצמצם געווען מיט נדרים אויף זיך. זי איז אזא פרומטשיקע, וואס זאכן וואס די תורה לאזט טוהן, אבער זי אסר׳ט זיך – איז די הלכה: “תצא בלא כתובה”. א מאן וויל נישט האבן א פרוי וואס מאכט נדרים. די גמרא זאגט: “אי אפשי באשה נדרנית”.

ר׳ יצחק: “אשה נדרנית” זאגט מען אויף אנדערע זאכן, מ׳זאגט אויף נדרים, דא רעדט מען פון סתם זי האלט…

ר׳ יואל אשר: אין איין מאכן נדרים. אקעי, הי דידנ׳ט סיין אפ אויף א פרוי וואס גייט מאכן שטיק מיט מאכן נדרים, איז “תצא בלא כתובה” – קען ער איר געבן א גט אן א כתובה, “לא עיקר” – ער דארף נישט געבן נישט דעם עיקר כתובה, “ולא תוספת” כתובה. זאגט דער רמב״ם, וועלכע מין נדרים רעדט מען?

ר׳ יצחק: “נמצאו עליה” מיינט אז זי האט שוין געהאט פון פריער, רייט? ס׳איז קלאר. ווייל סתם דעמאלטס געמאכט קען…

ר׳ יואל אשר: ער דאך מפר זיין.

ר׳ יצחק: וועלכע נדרים?

ר׳ יואל אשר: “באילו נדרים אמרו” – ביי וועלכע מין נדרים האבן די חכמים געזאגט די הלכה? איז דער רמב״ם מסביר אז נדרים וואס זי איז זיך מצמצם, זי פייניגט זיך: “על נדר שלא תאכל בשר, או שלא תשתה יין, או שלא תתקשט במיני צבעונים” – זי גייט זיך נישט אנטוהן שיינע קליידער. “והוא הדין לשאר המינין שדרך כל אנשי המקום” – נישט דוקא צבעונים, נאר וואטעווער עס איז נארמאל אנגענומען אז פרויען טוען זיך אנטוהן שיין, און זי מאכט נדרים אקעגן דעם. איז די אלע זאכן זאגן מיר אז דער מאן וויל נישט וואוינען מיט א פרוי וואס פייניגט זיך, א פרוי וואס איז צו הייליג.

ר׳ יצחק: ער וויל האבן א פרוי פאר דער וועלט.

ר׳ יואל אשר: פאר רבי׳ס, פאר קוויטלעך גייט ער צו רבי׳ס וואס מאכן אזעלכע הייליגע נדרים. א פרוי וויל ער האבן דאון טו ערט. אקעי.

“אבל אם נמצא עליה נדר אחר חוץ מאלו” – זאגט דער רמב״ם, דאס וואס זי פארלירט איר כתובה איז דוקא די נדרים, אבער אנדערע נדרים, “לא הפסידה כלום” – האט זי גארנישט מפסיד געווען, ער האט זיך נישט אויסגענומען פאר דעם אדער וואס. “לא הפסידה כלום”, באקומט זי ווייטער איר כתובה. אויב ער וויל איר געבן א גט…

ר׳ יצחק: דארף ער איר געבן איר כתובה. הייסט נדרים שאין בהן עינוי נפש. סתם זיך מאכן א נדר אז זי גייט נישט קלויבן שבת אינדערפרי, איך ווייס, רענדאם זאכן. אקעי. ער קען מאכן א נדר אויף יענץ מיט אזעלכע סארט זאכן, ובכלל.

ר׳ יואל אשר: רייט, רייט. סאו נאכאמאל, די אלע פרויען גייט ער דארפן געבן א גט, ווייל מיר נעמען אן אז זי איז יא מקודשת מספק, מיר דארפן געבן א גט, אבער “תצא בלא כתובה” פאר די אזוי ווי מיר האבן געזאגט.

—

הלכה ב׳: א פרוי וואס האט מומין

⟦#4⟧ ר׳ יואל אשר: שוין, זאגט דער רמב״ם: “וכן הכונס אשה סתם” – אז איינער איז כונס אשה סתם ווייטער אן “על מנת”, נישט ער האט געזאגט על מנת דאס נישט קיין נדרים, נאר נעמט סתם א פרוי. “ונמצא בה מום” – מ׳האט געטראפן א מום “ממומי נשים שכבר ביארנום” – איינע פון די מומי נשים וואס איז אין פרק ז׳ אדער ח׳ רמב״ם אויסגערעכנט. וואס זענען די מומי נשים? האט דער רמב״ם דארטן געזאגט אז זיי זענען אלע מומים וואס שטייט ביי די כהנים, פלוס נאך זאכן וואס האט צו טוהן מיט די וויזשועל, דער וועג וויאזוי א פרוי קוקט אויס. זיי זענען דארטן אריינגעגאנגען אין דיטעילס, זאכן וואס מאכט איר מיאוס.

“ולא ידע הבעל במום זה” – דער מאן האט נישט געוואוסט פונעם מום, “ולא שמע בו ורצה” – און ס׳איז נישט פשט אז ער האט געהערט אז זי האט דעם מום און ער האט געוואלט, נאר ער האט געזאגט איך האב נישט געוואלט. איז אבער למעשה האט ער נישט געמאכט קיין תנאי, בלייבט ווייטער די זעלבע הלכה אז זי איז מקודשת מספק. אבער לענין כתובה איז אויך די זעלבע זאך: “הרי זו תצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת”, ווייל ער קען טענה׳ן. ער איז דאך דער וואס מ׳איז מוציא פון אים געלט, קען ער טענה׳ן: איך וואלט קיינמאל נישט מסכים געווען אויף אזא שידוך. א טייטש, הגם אויף א גט האט מען אים מחמיר געווען, אבער לענין אז איך זאל דארפן באצאלן קען ער טענה׳ן זיין טענת ברי, וואטעווער, זיין ארגומענט אז ער האט נישט געוואלט דעם שידוך, ממילא איז נישט דא קיין כתובה, לא עיקר ולא תוספת.

די חזקה פון “בודק בקרובותיו”

ר׳ יצחק: יעצט דארף מען וויסן אבער וואס הייסט “ולא ידע”? יא, דאס איז די נעקסטע הלכה, רייט? ס׳הייסט נאר אויב ער האט געוואוסט פונעם מום, איז דאך, קען ער שוין נישט טענה׳ן…

ר׳ יואל אשר: זאגט ער, “ולא שמע בו ורצה”. אויב האט ער געהערט אדער געוואוסט, האט ער עס מסכים געווען על דעת זה.

ר׳ יצחק: סאו יעצט קומט אויס פארשידענע פרטים אין דעם.

ר׳ יואל אשר: אבער ידע…

ר׳ יצחק: סאו, וויאזוי פראווט מען אז ידע? ס׳הייסט ידע, מ׳האט אים געשיקט א רעזומע וואס ס׳שטייט דאס, איז דאך זיכער נישט קיין ספק, מ׳רעדט דאך אז מ׳ווייסט נישט, ס׳איז אלעס בסתם.

ר׳ יואל אשר: גייט מען יעצט אריין אין א רשימה: וואס טוט זיך ווען דער מאן זאגט ער האט נישט געוואוסט, און זי טענה׳ט, אדער מ׳טענה׳ט פאר איר, אז דו האסט יא געוואוסט און מקבל געווען?

ר׳ יצחק: אבער מיט יא געוואוסט, וואס מ׳גייט יעצט לערנען איז בעיסיקלי אזוי ווי א חזקה שידע. ס׳איז דא אופנים וואס ער האט געזען די פרוי, זי גייט ארום זי הינקט.

ר׳ יואל אשר: וואס הייסט האסט נישט געזען אז זי הינקט? קענסט נישט זאגן דאס. ממילא, זאגט דער רמב״ם: “כיצד” – איז אזוי, וויאזוי ווייסן מיר, וויאזוי קענען מיר טראכטן צי דער מאן האט יא אדער נישט געוואוסט אדער געהערט? זאגט דער רמב״ם: “היה מרחץ בעיר” – אויב אין דער שטאט וואו זיי וואוינען איז דא א מרחץ, “והיו לו קרובים” – ער האט קרובים וואס גייען אין דעם מרחץ, “אינו יכול לומר לא ידעתי מומין אלו” – קען ער נישט זאגן איך האב נישט געוואוסט פון די מומין, “ואפילו מומין שבסתר”. טייטש, א מומין שבגלוי איז דאך פשוט אז ער האט געזען און מקבל געווען. אבער מומין שבסתר קען ער זאגן איך האב נישט געוואוסט. אבער אויף די זאכן איז דאך דא א כלל: “מפני שהוא בודק בקרובותיו”. זאגן מיר א כלל אז אין א פלאץ וואו ס׳איז דא א מרחץ, דאס איז דער פלאץ וואו די יכנות טשעקן אויס מענטשן זיי זאלן וויסן אפילו דברים שבסתר. אן אינטערעסאנטער כלל, אז א מאן איז בודק בקרובותיו, “וחזקה ששמע ורצה”. ס׳הייסט…

ר׳ יצחק: א נארמאלער מענטש וואס האט חתונה מיט א פרוי, וויל דאך וויסן צי זי האט מומים. ער דארף דאך וויסן צי זי האט ערגעץ אונטער אירע… איר נאז איז צו נישט – נאז קען ער זען – אבער די דברים שבסתר, ער דארף טשעקן צי זי זעט אויס נארמאל. סאו, דאס איז דאך קלאר. איך מיין מ׳פרעגט אינפארמעישאן…

ר׳ יואל אשר: רעדט מען דאך אן “על מנת”, יא?

ר׳ יצחק: דאך פשוט, יא, מ׳רעדט דאך. סאו, יעצט דער פראבלעם איז נאר וויאזוי פרעגט מען? ווייל ער קען דאך נישט הייסן זיך אויסטוהן. אבער ס׳איז דאך דא א מרחץ, קאלט ער אן זיין מומע וואס גייט אין דעם זעלבן מרחץ, ער זאגט: “טשעק אויס דאס מיידל, זאג מיר אויב זי זעט אויס נארמאל.” און דאס איז דער נארמאלער סדר וויאזוי מענטשן מאכן שידוכים. ממילא קען מען נישט זאגן אז ער האט נישט געהערט. אבער “ואם אין שם”…

ר׳ יואל אשר: “מרחץ או שלא היו לו קרובים”, דעמאלטס קען ער טענה׳ן “במומין שבסתר”, אז ווען איך וואלט געוואוסט וואלט…

ר׳ יצחק: איך נישט חתונה געהאט, ממילא גיב איך נישט קיין כתובה.

ר׳ יואל אשר: אבער איך פארשטיי נישט, ער קען אויך נישט איינווענדן דעם כלל ביי בודק בקרובותיו? ער זאגט דאך, זאגט צו איר: “איך שווער אין בורא, איך האב נישט געפרעגט די קרובות.”

ר׳ יצחק: ניין.

ר׳ יואל אשר: א כלל אז מענטשן פרעגן קרובות.

ר׳ יצחק: יא, יא. טייטש, מ׳מאכט אינפארמעישאן, מ׳מאכט שידוכים. א מענטש מאכט נישט קיין שידוך אין דער וועלט אריין.

ר׳ יואל אשר: נו נו, יא, ביסל אינטערעסאנט. אינטערעסאנט חז״ל האבן תולה געמאכט מיט אזא חזקה וואס דאס איז דאס.

⟦#5⟧ ר׳ יצחק: איך מיין אז ס׳איז נארמאל. איך זע נישט פארוואס דאס איז א חידוש.

ר׳ יואל אשר: זאגט דער רמב״ם: “ונכפה בעיתים ידועים”.

ר׳ יצחק: איך מיין אז אין פאקט איז אפשר טשעקט מען נישט ביים מרחץ. אז א פרוי האט עפעס א, מום מיינט דאך עפעס א מום…

ר׳ יואל אשר: א פראבלעם. אקעי שוין, איך מיין צו זאגן מרחץ איז אזא דוגמא, אויב דא האט זי אישוס וואס די חבר׳טעס וואלטן געוואוסט…

ר׳ יצחק: עקזעקטלי, וואלט עס ארויפגעקומען אין אינפארמעישאן. זייער גוט. למשל היינט, איך ווייס נישט אויב ס׳איז נוגע היינט, באלד כתובה איז נישט היינט קיין אקטועלע נושא, אבער למשל, דא רעדט מען גופניות׳דיגע מומים. דרך אגב שוין…

ר׳ יואל אשר: מ׳גייט שוין רעדן פון פסיכאלאגישע זאכן. יא.

ר׳ יצחק: ער גייט שוין זאגן. אבער איך זאג איינער האט א גופניות׳דיגן מום, שטעלסט זיך פאר אז א שדכן וואלט געדארפט וויסן. אמאל נישט, סאו דא ווענדט זיך אויף די… בקיצור דאס איז דער כלל.

דער דין פון “נכפה”

ר׳ יואל אשר: זאגט דער רמב״ם: “ונכפה בעיתים ידועים” – א פרוי וואס האט א מחלה אז בעיתים ידועים ווערט זי נכפה. געווענליך מיינט דאס א פיזישע זאך אזוי ווי מ׳האט סיזשערס, מ׳האט עפילעפסי, חולי נופל. אבער איך זע ער ברענגט עס פון פירוש המשניות.

ר׳ יצחק: נכפה מיינט א…

ר׳ יואל אשר: אז נכפה קען אויך מיינען פסיכאלאגיש, אז זי האט פון צייט צו צייט וואס זי ווערט משוגע, זי איז בייפאולער, זי האט תקופות ווען זי איז משוגע. איך ווייס נישט, ס׳שטייט נישט דא ממש, “ונכפה חולי הנפילה”…

ר׳ יצחק: עפילעפסי הייסט דאס, נישט?

מומין שבסתר, נכפה בעתים ידועים, און מומין שבגלוי

ר׳ יצחק: אז א פרוי האט עפעס א, מ׳מיינט דאך עפעס א מום.

ר׳ יואל אשר: ס׳איז עפעס א פראבלעם. אקעי, מ׳מיינט צו זאגן מרחץ איז אזא דוגמה, אויב זי האט שוין אישוס וואס די חבר׳טעס וואלטן געוואוסט,

ר׳ יצחק: ס׳וואלט ארויפגעקומען די אינפארמעישאן. זייער גוט, למשל היינט, איך ווייס נישט אויב ס׳איז נוגע וועגן כתובה, נישט היינט קיין אקטועלע נושא, אבער למשל דא רעדט מען גופניות׳דיגע מומין,

ר׳ יואל אשר: בדרך כלל גייט ער שוין זאגן.

ר׳ יצחק: יא, ער גייט שוין זאגן. אבער איך זאג, איינער האט א גופניות׳דיגן מום, מען שטעלט זיך פאר אז א שדכן וואלט געדארפט וויסן, אמאל נישט, סאו דו ווענדסט זיך אויף די, בקיצור, דאס איז דער כלל. איך ווייס נישט אויב ס׳איז שייך.

ר׳ יואל אשר: איז ער ממשיך: ונכפה בעתים ידועים, א פרוי וואס האט א מחלה אז בעתים ידועים ווערט זי נכפה. געווענליך מיינט דאס א פיזישע זאך, אזוי ווי מ׳האט סיזשערס, מ׳האט עפילעפסי, חולי נופל, אבער איך זע ער ברענגט פון,

ר׳ יצחק: פון,

ר׳ יואל אשר: ער ברענגט עס פון פירוש המשניות, אז נכפה קען אויך מיינען פסיכאלאגיש, אז זי האט פון צייט צו צייט וואס זי ווערט משוגע, זי איז בייפאולער, זי האט תקופות ווען זי איז משוגע. אקעי איך ווייס נישט, ס׳שטייט נישט דא ממש.

ר׳ יצחק: נכפה חולי הנפילה, יא. סאו ס׳הייסט אויב ס׳איז אלעמאל איז דאך גלוי, אבער בעתים ידועים מיינט ס׳מאכט זיך יעדע ווי, עתים ידועים מיינט נישט ס׳האט א סקעדזשועל, רייט? עתים ידועים מיינט צו זאגן נישט כסדר.

ר׳ יואל אשר: יא, איז הרי היא אויכעט ממומי סתר, דאס הייסט מומי סתר וואס ער קען טענה׳ן כ׳האב נישט געוואוסט אז ס׳מאכט זיך אמאל. עפעס וואס געשעט אפט אדער אפט דארף מען וויסן, אבער עפעס וואס געשעט נאר אין עתים ידועים איז ממומי סתר.

ר׳ יצחק: ס׳הייסט, ס׳איז אינטערעסאנט, די גמרא זאגט נכפה דווקא קבוע לה זמן הייסט עס מומין שבסתר. אויב ס׳איז נישט קבוע לה זמן,

ר׳ יואל אשר: מיינט צו זאגן ס׳געשעט כסדר.

ר׳ יצחק: ס׳געשעט כסדר, רייט. זייער גוט, דעמאלטס האט ער געדארפט קענען זען, זייער גוט, אדער אנדערע מענטשן וואלטן געזען, וואטעווער, יא. ער האט געוואוסט.

ר׳ יואל אשר: זייער גוט. אוי איז דאס נאך א, ער זאגט דא עפעס אזוי אז ס׳איז אויכעט התקף טירוף, וואטעווער, כ׳ווייס נישט וואס ער מיינט.

ר׳ יצחק: דאס איז סתם די מענטשן וואס האבן,

ר׳ יואל אשר: נישט, אקעי.

ר׳ יצחק: ניין, דא שטייט נישט מפורש פסיכאלאגיש.

ר׳ יואל אשר: אבער דברים פשוטים אז,

ר׳ יצחק: ס׳הייסט אויך א מום שבסתר.

ר׳ יואל אשר: סתם מאכט זיך אסאך מער די שאלה, מאכט זיך סתם אסאך מער אויף פסיכאלאגישע פראבלעמען.

ר׳ יצחק: אבער ס׳קען זיין ס׳איז ריכטיג אז ס׳איז א מום שבסתר, ס׳הייסט אויב ס׳איז א זאך וואס פירט זיך יעדן טאג און נעמט פילס,

ר׳ יואל אשר: אדער דארף מען וויסן, בקיצור. די אלע זאכן איז במומין שבסתר. אבל במומין שבגלוי, איר נאז האט זי א מום, קען ער נישט זאגן ער האט זיך דערמאנט א חודש נאך דער חתונה, איך בין געוואויר געווארן אז זי האט א מום אויף דער נאז. העלא? אינו יכול לטעון שהרי הכל רואין אותן ואומרין לו. אפילו, וואס טייטש? אפילו ער האט איר נאכנישט געזען, יא? זי קומט אן צו דער חתונה, יא? האט ער געשיקט א קידושין מיט א שליח, אדער איך ווייס נישט.

ר׳ יצחק: אבער די מענטשן אין דער שטאט האבן געזען.

ר׳ יואל אשר: וחזקתו ששמע ונתפייס, אז ער האט יא געהערט וואס גייט פאר.

די מצוה פון “עד שיראנה” לגבי מומין שבגלוי

ר׳ יצחק: מ׳וועט שוין זען די נעקסטע הלכה, די אלע הלכות זעט זיך קלאר אז ער האט נישט געזען. אויב ער האט אליינס געזען, מ׳האט א פיקטשער פון די ענגעידזשמענט, מ׳זעט וויאזוי, איז פשוט אז ס׳איז נישט קיין שאלה. דא רעדט מען אלץ אז ער האט נישט מקיים געווען די הלכה פון עד שיראנה. אבער די שטאט ווייסט, איינער וואלט אים פארציילט, ס׳קען דאך נישט זיין. זאגט דער רמב״ם אינטערעסאנטע חידוש. כ׳ווייס נישט ס׳איז פשוט, אבער ס׳איז אינטערעסאנטע אינפארמעישן. יא? דבר ידוע הוא,

ר׳ יואל אשר: ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל די מצוה איז לקדש שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, וואס רעדט ער פון דא? פון דעם. גוט, אבער פארוואס פעלט דא אויס, אויב זאגן מיר אונז אז א מענטש פרעגט עניוועי דעם נאנטן מענטש? אקעי.

ר׳ יצחק: כ׳ווייס נישט. טאקע וועגן דעם נאכדעם הייבט מען אן א שאלה, ס׳איז געווען א מום שבסתר, גיי רעד מיט איר נארמאל, רעד, זע איר אליינס, וועסט נישט האבן די שאלות. יא, מ׳קען נישט גיין אין דער מרחץ.

—

די הלכה לויט די מנהגי המקומות: ערי אדום קעגן אנדערע פלעצער

ר׳ יואל אשר: אבער יא, אקעי. דבר ידוע הוא, זאגט דער רמב״ם, שאין דין זה, די הלכה אז אפילו במומין שבגלוי,

ר׳ יצחק: אז ס׳איז דא א חילוק צווישן מומין,

ר׳ יואל אשר: אויף דער נאז אדער אויף דעם בויך איז נאר ביי פלעצער וואו ס׳איז געווען א חילוק צווישן דער נאז אדער דעם בויך, די נאז איז געווען אויפגעדעקט. דבר ידוע הוא שאין דין זה אלא באותן המקומות שהיה מנהג הנשים שם להלך בשוק ופניהם גלויות. אין די פלעצער, אין די אייראפעאישע פלעצער, אין ארץ אדום,

ר׳ יצחק: דער רמב״ם גייט שוין זאגן דא. וואו מענטשן גייען,

ר׳ יואל אשר: נישט צוגעמאכט מיט בורקעס אדער וויאזוי הייסט עס, יא. דאס הייסט, אבער דער רמב״ם זאגט שהיה מיינט ער אז אויך בזמן חז״ל, די משנה וואס רעדט אזוי, מסתמא זעט אויס אז ס׳איז געווען זייער מנהג. והכל יודעין אותן ואומרין זו היא בתו של פלוני, מענטשן קענען א פרוי, פרויען זענען נישט עפעס צוגעדעקט אין גארבידזש בעגס, נאר מ׳זעט זיי, און מ׳זאגט זו היא בתו של פלוני וזו היא אחותו של פלוני. כמו אויך הכל מיינט,

ר׳ יצחק: ער אויך די מענער לכאורה.

ר׳ יואל אשר: יא.

ר׳ יצחק: די מענער קענען זיי, מ׳וועט דאך פארציילן. ס׳הייסט דו גייסט אין דער שטאט, כ׳האב חתונה מיט רבקה, אהה! רבקה די הינקעדיגע. יעדער נארמאלער מענטש וואלט געוואוסט, ווייל ס׳איז נארמאל. כמו ערי אדום בזמן הזה. ערי אדום מיינט, יא, זיי האבן גערעדט, מיינט קריסטענדאם, רייט?

ר׳ יואל אשר: אדער יוראפ. רייט. יוראפעאישע לענדער.

ר׳ יצחק: אבל מקומות שאין דרך הבנות,

ר׳ יואל אשר: שם לצאת לשוק כלל. אהה. פלעצער וואו די פרויען גייען בכלל נישט ארויס אין גאס.

ר׳ יצחק: ואם תצא הבת למרחץ בנשף תצא מתנכרה. אזוי מיין איך מ׳דארף טייטשן. זי גייט ביינאכט,

ר׳ יואל אשר: אויב גייט זי יא גיין ערגעץ, וועט זי זיך גיין באהאלטן. אויב זי וועט גיין אין דער מרחץ, וועט זי גיין ביינאכט אין דער מרחץ ווען קיינער איז נישט דארט. ולא יראה אותה אדם חוץ מקרובותיה, זי וועט מאכן זיכער נאר צו גיין מיט אירע נאנטע אויב זי וועט גיין, איז הרי זה טוען אף במומין שבגלוי, קען ער טענה׳ן אויף אלע מומין. אהה. באמת, ער מיינט נישט דא דווקא מרחץ, ער האלט אינמיטן רעדן וועגן מרחץ. זאגט ער אויב זי גייט סיי ווי, וועט זי זיך גיין נאר מיט אירע פאר נאנטע מענטשן. לכאורה. ס׳איז נישט דא נוגע מרחץ, מ׳רעדט נישט דא וועגן מומין שבסתר. אלעס איז אזוי ווי מומין שבסתר.

ר׳ יצחק: אקעי.

ר׳ יואל אשר: הרי זה טוען אף במומין שבגלוי. אינטערעסאנט. ער קען טענה׳ן אפילו מומין שבגלוי, אז כ׳האב דאך איר נאר געזען אונטער די…

ר׳ יצחק: ער האט נישט געזען, ער רעדט דאך אנדערע מענטשן. די גאס. רייט. דא מיינט דער רמב״ם צו זאגן אז די גאס ווייסט נישט וויאזוי ס׳זעט אויס רבקה בת יעקב. רייט. זי ווייסט נישט וויאזוי זי זעט אויס, ווייל מ׳גייט א צוגעדעקט פנים אין דער גאס. אמאל גייט מען, אפשר ביי דער מרחץ קעמפ גייט מען נישט מיט א צוגעדעקט פנים, מ׳גייט נאר ביינאכט. וואטעווער ס׳איז, מ׳דרייט זיך נישט מיט קיין פרויען, דעמאלטס קען ער טענה׳ן. דאס מיינט דער רמב״ם אז דאס איז געווען דער מנהג בזמנו לכאורה.

שמועס: דעם רמב״מ׳ס שיטה אין הלכות צניעות (דרך הממוצע) קעגן דער מציאות דא

ר׳ יואל אשר: ס׳איז אינטערעסאנט ווייל פריער האט דער רמב״ם יא געהאט מיינונגען וועגן דעם. ער האט געזאגט אז פרויען זאלן נאר ארויסגיין אמאל און אמאל, ס׳איז געווען אזא שטיקל פשרה. דא זאגט ער שלא לצאת לשוק כלל. זייער גוט. אין ערי אדום גייט מען א גאנצע צייט. דער רמב״ם האט געהאט אין דעם א קלארע שטעלונג, נישט געלאזט צום מנהג. ער האט געזאגט מ׳זאל נישט טוהן אזוי ווי די ערי ישמעאל קיינמאל נישט, און נישט אזוי ווי די ערי אדום אייביג. און די זעלבע זאך לגבי…

ר׳ יצחק: ער האט שוין דערמאנט דארט ערי ישמעאל?

ר׳ יואל אשר: לגבי פניהם גלויות. האט ער געזאגט מ׳זאל גיין אין א רדיד, יא? א מקום, יא געוואנדן אינעם מנהג המקום. א מקום ווענדט זיך וויאזוי די מענטשן.

ר׳ יצחק: דער רדיד איז נישט אויף דעם פנים. דער רדיד איז סתם אזא איבער-ראק.

ר׳ יואל אשר: אזא… ס׳איז אבער א שאל. יא, דעק נישט צו ממש דאס פנים, אבער דעק צו מער וויפיל. דער רמב״ם האט געהאט, ווען עס קומט פון צניעות זאגט דער רמב״ם וואס ער האלט אז מען דארף גיין. דא רעדט ער אין ריעליטי.

ר׳ יצחק: עס איז דא נישט די נושא פון צניעות, ס׳קען זיין אז דער רמב״ם האט געהאלטן אז די ערי אדום זענען אויסגעלאסן, מ׳זאל נישט וואוינען דארט, זאל זיך טוהן אזוי.

ר׳ יואל אשר: אבער ער האט אויך נישט געוואלט מ׳זאל גיין, א פרוי זאל קיינמאל נישט גיין אזוי. מען קען נישט איינשפארן א פרוי, ער האלט אז מ׳דארף גיין דרך הממוצע.

ר׳ יצחק: ס׳איז נישט קיין סתירה, ווייל דא רעדט ער אז מ׳גייט, יא, אבער דארט האט ער גערעדט אן אנדער זאך. דארט האט ער גערעדט צי בכלל לאזן ארויסגיין פון דעם הויז, קען זיין אז זי גייט ארויס צוגעדעקט, עס איז נישט א סתירה ממש. ס׳איז אמת אז, דו ביסט גערעכט אז דא רעדט ער נישט בכלל פון דער הלכה, דא רעדט ער פשוט פון למעשה וואס איז די הלכה לגבי כתובה.

ר׳ יואל אשר: איך מיין אז דא איז אויך פראקטיש, אין שוק גייען זיי קיינמאל נישט. אויב מען דארף קויפן עפעס גייט דער מאן קויפן. אבער עס איז דאך דא פלעצער, דער מאן זאל גיין אין מרחץ גייט איר נישט מאכן ריין, יא? נו אין מרחץ גייט זי דאך, וועט זי גיין אין מרחץ שפעט ביינאכט מיט אירע פרענדס באהאלטן, מתנכרה, עס איז א לשון הפסוק מתנכרה?

ר׳ יצחק: והיא מתנכרה? אזוי ברענגט ער, יא. יא אקעי.

—

בדיקת המרחץ און “דברים של טעם”

ר׳ יואל אשר: בקיצור, קען ער טענה׳ן אף במומין שבגלוי. זאגט דער רמב״ם, אבער והוא שלא היה שם מרחץ, דאס איז ווייטער אויב מען רעדט אין א פאל אז עס איז נישט דא דארטן קיין מרחץ און זי גייט נישט אין א פאבליק מרחץ וואו זיינע קרובות זאלן זען. או שלא היתה לו קרובה לבדוק בה, ער האט נישט געהאט א קרובה וואס זאל קענען לבדוק זיין.

ר׳ יצחק: דער רמב״ם רעדט דא אפילו אן דער מרחץ, ווייל די פרויען גייען מיט זייערע קרובים, אזוי ווי געזאגט, לא יראה אותה אדם חוץ מקרובותיה, דאס הייסט אויב ער קען זיך פונקט מיט איר, אקעי, אויב ער האט, ער איז זיין שוויגער איז א שוועגערין מיט יענעם, וואטעווער, איך ווייס נישט.

ר׳ יואל אשר: אבל אם היה שם מרחץ בעיר זו שאין דרך הנשים לצאת בה ופניהם מגולות, אבער אויב ס׳איז דא א מרחץ, אפילו אויב מ׳גייט קיינמאל נישט ארויס מיט אן אפן פנים, אבער ויש לו קרובה ער האט א קרובה אינו יכול לטעון, שהרי הכל רואין אותה ערומה במרחץ, אין מרחץ זעט מען דאך איר יא.

ר׳ יצחק: אפילו אין די גאר פרומע, וואטעווער פרויען, די גאר צניעות׳דיגע פלעצער.

ר׳ יואל אשר: זאגט דער רמב״ם נאך מער: ואם דרכן להיחבא ולהתנכר אף במרחץ, אויב זענען זיי פון די חניאקעס וואס אפילו אין מקוה גייען זיי ארומגענומען מיט האנטוכער, מ׳קען גארנישט זען, ושתהיה הבת אדער מ׳רעדט דאך פון די ווייבער,

ר׳ יצחק: הא? יא, רייט.

ר׳ יואל אשר: מ׳רעדט פון א ווייבערישער מרחץ. רייט, אדער א פלאץ וואו דער מנהג איז אז מ׳וואשט זיך נאר בלילה אזוי ווי ער האט פריער געזאגט בנשף. או בבית קטן שבמרחץ לבדה, מ׳גייט אין א מרחץ וואו מ׳מאכט קליינע צימערלעך,

ר׳ יצחק: יעדער איינער אין די גאר חניאקישע פלעצער, יא? א שאוער אזא, א קאבי אזא, וויאזוי הייסט עס,

ר׳ יואל אשר: אזא? וואטעווער.

ר׳ יצחק: יא, יא. ניין, דאס מיינט ער. בית קטן מיינט פשוט די וואס איז דא אין מקוה. ס׳איז דא מקוואות וואס איז דא א דאך,

ר׳ יואל אשר: נאך אלץ, אריין און ארויס, אבער ס׳איז דא מקוואות וואו יעדער איינער האט אזוי ווי א וועג אריין צו דעם בור, און מ׳איז ממש באהאלטן.

ר׳ יצחק: בקיצור, מער א, יא.

ר׳ יואל אשר: עד שלא תיראה ולא תיודע, אזוי מ׳זעט איר נישט און מ׳ווייסט נישט אירע מצבים, הרי זה טוען, קען ער טענה׳ן אף במומין שבגלוי, קען ער אויך טענה׳ן במומין שבגלוי. יא, גוט. מ׳האט זי קיינמאל נישט געזען.

דער באדייט פון “אינן גזירת הכתוב אלא דברים של טעם הן”

ר׳ יואל אשר: זאגט דער רמב״ם: שדברים אלו, די ענינים זענען נישט עפעס גזירת הכתוב, איז דברים של טעם הן, ס׳איז דאך א שאלה פון פראקטישקייט. וואס הייסט נישט קיין גזירת הכתוב? ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל דער רמב״ם האלט אז אויך גזירת הכתוב דארף זיין דברים של טעם.

ר׳ יצחק: יא. דא מיינט דער רמב״ם צו זאגן, ס׳איז אינטערעסאנט, ער דארף זיך דזשאסטעפייען, ווייל ער האט נישט געזאגט קיין “יראה לי”, אפילו, ווייל דער רמב״ם מיינט צו זאגן וואס ס׳איז נישט קיין חידוש. “יראה לי” איז ווען ס׳איז א זאך וואס איינער אנדערש קען זיך דינגען. זאגט ער, די הלכה איז דאך נישט קיין גזירת הכתוב, ס׳שטייט אין דער תורה אם יש מרחץ בעיר, מרחץ רעדט זיך אין אזא אופן וואס ביי דער מרחץ זעט מען, אויב מ׳זעט נישט און אין דיין שטעטל זעט מען נישט,

ר׳ יואל אשר: טא פארשטייט זיך אז… די מאדנע זאך איז אז א פרוי וואס האט מומין שבסתר גייט דאך זיין פון די פרויען וואס גייען נישט, יא? זי גייט זיך דאך באהאלטן, פלוצלינג גייט זי ווערן א נטורי קרתא, א לב טהור ווייל זי וויל באהאלטן אירע מומין.

ר׳ יצחק: אקעי, הא גופא וועט מען וויסן אז זי איז דער מאדנער נטורי קרתא.

ר׳ יואל אשר: מה זאתי? ס׳איז אינטערעסאנט, איך וואלט ווען געזאגט, למשל אין ערי אדום, א פרוי וואס גייט קיינמאל נישט ארויס, הא גופא זיין אזוי ווי אן אשה נדרנית, אן אשה וואס פייניגט זיך.

ר׳ יצחק: קען זיין, עס רעדט מען נישט דא פון דעם.

ר׳ יואל אשר: דאס איז נישט די נושא, יא. אקעי.

—

די שיטה פון מקצת הגאונים לגבי “בודק בקרובותיו”

ר׳ יואל אשר: שוין, זאגט דער רמב״ם: הורו מקצת הגאונים, געוויסע גאונים האבן געזאגט, שזה שאמרו חכמים מפני שהוא בודק בקרובותיו, פשט איז די חכמים האבן געזאגט אז גארנישט הייסט נישט קיין מומין שבסתר אויב איז דא א מרחץ ווייל ער שיקט זיינע קרובות, איז אינו קרובותיו בלבד, מיינט מען נישט צו זאגן אז ער האט קרובות, און אויב איז ער וועט אים קענען אפווענדן, ער זאגט כ׳האב נישט קיין קרובות, כ׳האב נישט קיין פרויען וואס זענען מיינע שוועגערינס. האט ער אבער פרויען וואס מיודעיו, א נעבע וואס ער קען בעטן. ואפילו היה גר בעיר ואין לו קרוב כלל, ער איז א גר בעיר, נישט גר בעיר, ער איז א גר, ער איז דזשאסט אנגעקומען אין דער שטאט און ער האט נאכנישט מענטשן וועמען צו שיקן גיין אין מרחץ אויסטשעקן. ער האט נישט קיין קרובים וואס קענען מיט אים רעדן.

די שיטה פון די גאונים און דעם רמב״מ׳ס השגה וועגן א “גר בעיר”

ר׳ יואל אשר: איז אינו קרובותיו בלבד, מ׳מיינט נישט צו זאגן אז ער האט קרובות, און אויב ערשט דעם קען ער אפווענדן, ער זאגט: “איך האב נישט קיין קרוב, איך האב נישט קיין פרויען וואס זענען מיינע שוועגערינס.” האט ער אבער פרויען וואס זענען מיודעיו, א נעיבאר וואס ער קען בעטן.

ואפילו היה גר בעיר ואין לו קרוב כלל, ער איז א גר בעיר, ער איז דזשאסט אנגעקומען אין דער שטאט, און ער האט נאכנישט מענטשן וועמען צו שיקן גיין אין דער מרחץ אויסטשעקן. ער האט נישט קיין קרובים וואס קענען מיט אים קאלאבארעיטן און זיך מאכן, יא. אם יש שם מרחץ, אינו יכול לטעון. פארוואס? שאפשר שיהיו לו ריעים.

ר׳ יצחק: ער דארף דאך נישט האבן קיין חבר. “גר” מיינט נישט ער האט קרובים. זיין משפחה וואוינט נישט אין דער שטאט.

ר׳ יואל אשר: ער איז דער איינציגער, אבער חברים קען מען האבן. ואומר לאחד מריעיו שתבדוק לו אשתו או אחותו על פלונית. ער רעדט דאך נישט חס ושלום דירעקט מיט די לעידיס דארט.

ר׳ יצחק: ניין, ער דארף דאך זען די ערומה במרחץ, ער קען דאך נישט גיין אין דער לעידיס מרחץ.

ר׳ יואל אשר: דארף ער דאך שיקן איינעם. ניין, אבער ער זאגט אויך נישט אליין צו דער פרוי זאל גיין טשעקן. ער זאגט איינעם פון די חברים: בעט דיין פרוי זאל אויסטשעקן על פלונית, ולפיכך חזקתו ששמע ונתפייס. אזוי האבן די גאונים געלערנט. די גאונים האבן געלערנט אז דער דין, אז אויב ס׳איז דא א מרחץ, זאגט מען אונז אז דער מענטש שיקט איינעם, איז אייביג, אפילו ווען ער האט א תירוץ אז ער האט נישט קיין קרובים וכדומה.

⟦#2⟧ אבער זאגט דער רמב״ם: ולא ייראה לי דין זה. איך האלט נישט אזוי. פארוואס? ס׳איז אינטערעסאנט, דער רמב״ם, יא. ווייל ווען א מענטש האט א נאנטן קרוב, וועט ער זיך פילן… א מענטש דארף זיין באקוועם מיט איינעם צו זאגן אזא ווירד זאך: גיי אין מרחץ און טשעק אויס יענע פרוי. ס׳איז דאך א מאדנע זאך. ווען מ׳האט א נאנטן מענטש, איז מען גענוג וואלנערעבל צו זאגן: קוק, איך האב א שידוך, דאס. אבער פאר א פרעמדן מענטש טוט מען עס נישט.

זאגט דער רמב״ם: מיר געפעלט נישט די הלכה פון די גאונים, שאין כל אדם מוציא מה שבליבו מדברים אלו לכל. א מענטש פילט נישט באקוועם צו זאגן פאר א פרעמדער פרוי אדער פאר עפעס א חבר, נישט א נאנטן קרוב: בעט דיין ווייב זאל גיין אויסטשעקן אין מרחץ, אלא לקרוביו. ועוד שאין דעתו סומכת אלא לדברי קרוביו ביותר, ניטאמאל גייט ער פאלגן, ער גייט נישט טראסטן, רייט? אויב ער בעט א פרעמדן מענטש, יענער וועט אים זאגן: יא, אלעס איז פיין, יענער גייט אים נישט נעמען ערנסט און אזוי ווייטער. שאין דעתו סומכת אלא לדברי קרוביו ביותר.

שמועס: די מציאות פון בדיקה אין מרחץ און קולטורעלע טוישונגען

ר׳ יצחק: ס׳איז אינטערעסאנט, דער רמב״ם איז יא געווען אביסל… מען איז געווען אנקאמפארטעבל מיט דער מעשה אז מ׳טשעקט אין דער מרחץ. איך זע דער רמב״ם איז אויך געווען אביסל אנקאמפארטעבל, ער האט געזאגט: ווען די קרובים טראסט ער.

ר׳ יואל אשר: אבער דאס איז אבער אויך פשוט אז דאס האט צו טוהן מיט ריעליטי. אויב איז אנגענומען אז ס׳איז נישט שיין צו קוקן אויף יענעם וכדומה, פאלט אוועק די גאנצע.

ר׳ יצחק: אמת. מסתמא די מחלוקת פונעם רמב״ם מיט די מקצת גאונים האט אויך צו טוהן מיט א געוויסער קאלטשוראל טשעינדזש וואס איז דא צווישן דעם רמב״ם׳ס געגנט און זייער געגנט.

ר׳ יואל אשר: מען דארף אויך וויסן פון וואסערע מומין מ׳רעדט דא. מ׳רעדט נישט דא אז מ׳האט געטראפן א פימפל. מ׳רעדט דאך מסתמא עפעס א גרויסע זאך וואס מ׳באמערקט אביוס.

ר׳ יצחק: מומין הפוסלים בנשים.

ר׳ יואל אשר: איך מיין צו זאגן, ווען מ׳זאגט אז מ׳טשעקט אויס אין א מרחץ, מיינט מען נישט אז מ׳שטעלט אראפ די פרוי אויף אן אבן הבוחן און מ׳טשעקט איר אויס. ס׳איז דאך א זאך עפעס וואס איז זייער אביוס,

ר׳ יצחק: וואלט מען באמערקט,

ר׳ יואל אשר: זאגט ער. דער רמב״ם…

ר׳ יצחק: דרך אגב, אויב איינער איז גאר צניעות׳דיג און ער קוקט נישט, איז עס היז פראבלעם.

ר׳ יואל אשר: מ׳רעדט דאך… זאל ער ווייטער בלייבן צניעות׳דיג. יא.

ר׳ יצחק: ער קען נישט האבן קיין… דאס איז די ערשטע הנה לא ידעתי.

—

הלכה ג׳: הלכות טוען ונטען ביי מומין

מומין וואס זענען זיכער געווען פאר די אירוסין

⟦#3⟧ זאגט דער רמב״ם: יעצט דארף מען לערנען, אז עד כאן האבן מיר געלערנט וואס הייסט מומין. יעצט לערנען זיי הלכות טוען ונטען פון מומין. דאס הייסט, ער זאגט אז ס׳איז דא א מום,

ר׳ יואל אשר: און זי זאגט אז ס׳איז נישט דא, וויאזוי ארבעט עס? כיצד היא טענת המומין? וויאזוי ארבעט די הלכות פון טענת מומין? איז אזוי: אם היו המומין… אין סתם, דער רמב״ם האט אונז געזאגט אז אויב האט זי מומין,

ר׳ יצחק: איז תצא בלא כתובה. דאס איז וואס מ׳רעדט אלץ פון דער תצא בלא כתובה.

ר׳ יואל אשר: כיצד היא טענת המומין? זאגט דער רמב״ם אזוי: אם היו המומין שנמצאו בה מומין, אויב זענען די מומין אזעלכע מומין, שודאי היו בה קודם שתתארס, ס׳איז נישט עפעס וואס געשעט איין טאג, ס׳איז זיכער אז די מומין זענען שוין געווען פאר זיי האבן מקבל געווען קידושין. כגון אצבע יתירה, זי האט אן עקסטערן פינגער, וכיוצא בה. אהה. אין אזא פאל: על האב להביא ראיה שידע בהן הבעל ורצה. דעמאלטס איז דאך זיכער אז ווען ער האט איר געגעבן קידושין האט זי שוין געהאט דעם מום. איז ווערט יעצט די שאלה צי דער מאן האט יא געוואוסט צי דער מאן האט נישט געוואוסט. איז על האב להביא ראיה שידע בהן הבעל ורצה. דעמאלטס אדער דארף זיין א חזקה, ס׳דארף זיין אזא מצב אזוי ווי א מרחץ,

ר׳ יצחק: דער שמועס.

ר׳ יואל אשר: אדער דער מאן האט אן עני ראיה

ר׳ יצחק: אז ס׳איז דא אזא חזקה. נישט דער מאן דארף זיך פטר׳ן, נאר פארקערט, זיי, דער טאטע – מ׳רעדט דער טאטע פון א מיידל פאר סאם ריזן, פארוואס ער רעדט פון דעם טאטן פון א מיידל ווייס איך נישט – על כל פנים דער צד האשה, זיי דארפן ברענגען א ראיה אז ער איז דאך חייב.

ר׳ יואל אשר: “האב”?

ר׳ יצחק: די גמרא רעדט פון אזא פאל? וואס? זעט אויס, “האב”? איך ווייס נישט. די גמרא זאגט: על האב להביא ראיה,

ר׳ יואל אשר: על הבעל להביא ראיה. די גמרא דארטן רעדט זיך וועגן א קטנה אדער א נערה,

ר׳ יצחק: און דאס איז געווענליך אזא זאך.

ר׳ יואל אשר: או חזקה שידע, אבער ואם לא הביא, אויב קען ער נישט ברענגען קיין ראיה אז ער האט יא געוואוסט, זאגן מיר דאך אז דעם מום האט זי שוין געהאט פאר

ר׳ יצחק: די קידושין, ממילא כאילו די חזקה איז אז ער איז פטור. מען וויל מפקיע זיין פון דער חזקה,

ר׳ יואל אשר: די חזקה איז אז מענער ווילן נישט מקדש זיין אין אזא פאל.

ר׳ יצחק: יא, דאס איז נישט די שאלה, זיכער אז אויב ס׳איז געווען פריער איז א מקח טעות, די שאלה איז נאר אויב ער האט “ידע”. סאו אבער דעם מום האט זי געהאט דעמאלטס, פשט איז אז דער מאן איז יעצט מוחזק אז שוין דעמאלטס איז זי געווען א בעלת מום. וואס טענה׳סטו? אפילו אויף די כדי חזקה׳ס: ער האט געדארפט וויסן, ער האט געוואוסט – ברענג א ראיה.

ר׳ יואל אשר: אבער אן אצבע יתירה, מיר גייט נישט אן. איך האב ליב א פרוי מיט צען פינגערס, עלף פינגערס, כלך אצל יפות, איך האב באכאפט דא נאך א פינגער. איך ווייס נישט, ס׳קען

ר׳ יצחק: זיין אז די האנט ווערט פארקריפלט,

ר׳ יואל אשר: ניין, אפשר איז עפעס די האנט ווערט פארקריפלט עפעס, מ׳קען נישט געהעריג ניצן די האנט. איך מיין מ׳דארף וויסן פינקטליך מיט וואס מ׳רעדט.

ר׳ יצחק: איך ווייס נישט.

ר׳ יואל אשר: ניין, דער רמב״ם מיינט מסתמא בעיקר צו אנכאפן עפעס אן אביוס דוגמא וואס מ׳קען נישט זאגן ס׳האט יעצט ארויסגעוואקסן.

ר׳ יצחק: יא, רייט, רייט.

מומין וואס האבן געקענט ווערן נאך די אירוסין

ר׳ יואל אשר: ⟦#4⟧ אבער היו מומין שאפשר שנולדו אחר האירוסין, איז אזוי: אם נמצאו בה אחר שנכנסה לבית בעלה, איז על הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה. דארף דער מאן ברענגען א ראיה אז זי האט שוין געהאט דאס פארדעם, ס׳איז נישט געווען נסתחפה שדהו, והיה מקחו טעות, און דעמאלטס וועט זי קענען זיין תצא בלא כתובה.

אבער ואם נמצאו בה והיא בבית אביה, דעמאלטס על האב להביא ראיה. אויב זי איז געטראפן געווארן נאך בבית אביה, נאך פאר די נישואין, על האב להביא ראיה שאחר האירוסין נולדו ונסתחפה שדהו.

שמועס: די סברא פונעם חילוק צווישן “בבית אביה” און “בבית בעלה”

ר׳ יצחק: דאס הייסט, אונז ווייסן נישט צי ס׳איז געווען אחר האירוסין. ס׳קען זיין אחר האירוסין; אויב ס׳איז אחר האירוסין איז דאך טו לעיט, ס׳הייסט נסתחפה שדהו, דיין פעלד האט באכאפט א מום, באכאפט א פארשוועמט געווארן – “נסתחפה” מיינט פארשוועמט געווארן. אבער טאמער ס׳איז פארדעם, סאו ווער דארף ברענגען די ראיה? אויב ס׳איז נאכדעם געקומען דער מום, לכאורה פשטות ער איז מוחזק, די חזקה איז כאילו יא.

ר׳ יואל אשר: די חזקה איז אז ווען זי וואקט אריין אין בית בעלה ווייסטו אלעס, און סבר וקיבל האסטו איר אריינגענומען.

ר׳ יצחק: ניין, אבער דער חילוק פון דער הלכה איז וואס איז די דיפאלט עסאמפשן וועגן דעם מום. אויב מ׳האט געטראפן דעם מום בבית בעלה, איז די עסאמפשן אז ס׳איז געווען יעצט. מ׳האט עס דאך יעצט געטראפן. מ׳האט עס געטראפן בבית אביה, קען דאך אלץ זיין לפני האירוסין, אבער ס׳איז דאך בבית אביה, סאו עפעס איז עס מער מוחזק אז… איך ווייס נישט קלאר פארוואס, פארשטייסט? ס׳מאכט כאילו סענס, אבער ס׳שטייט נישט דא קלאר פארוואס.

ר׳ יואל אשר: ס׳איז אינטערעסאנט, ער זאגט עס נישט אין צייטן, כאילו מ׳וואלט געזאגט אין דעם ערשטן יאר, איך וועל זאגן דאס איז דאס ערשטע יאר,

ר׳ יצחק: מען רעדט נאר ביי…

ר׳ יואל אשר: ⟦#5⟧ ניין, איך זאג,

ר׳ יצחק: די שאלה דא אין דער הלכה איז…

ר׳ יואל אשר: ווען איז עס געשען? א יאר צוריק? לאמיר זאגן אירוסין דויערט א יאר, יא? נו. איז אז אחר שנכנסה לבית בעלה, דען די טשענסעס איז אז ס׳איז נישט געשען יעצט.

ר׳ יצחק: ניין, עס זעט אויס ווי א מער אזוי ווי א… ס׳איז נישט קיין טשענסעס זאך. ס׳איז א שאלה פון וואס איז די חזקה. דאס הייסט, בבית בעלה איז זי שוין מוחזק אז זי קומט זיך א כתובה. בבית אביה קומט זיך נאכנישט קיין כתובה, סאו די מוחזק איז אז זי איז נישט קיין כתובה, ממילא זאל ער ברענגען די ראיה, פארשטייסט? דאס איז אפשר די סברא.

—

הלכה ד׳: קעגן-ראיות און די חזקה פון “אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו”

ווען דעם מאנ׳ס ראיה שאדט אים אליין

ר׳ יואל אשר: ממילא זאל ער ברענגען א ראיה. וואס טוט זיך אזא זאך? הביא הבעל ראיה שעד שלא נתארסה היו בה. דער מאן ברענגט א ראיה אז נאך פאר די אירוסין האט זי שוין געהאט דעם מום, או שהודת לו בכך, זי האט מודה געווען, און דער טאטע ברענגט פארקערט א ראיה שראה ושתק ונתפייס. דער טאטע פון דער פרוי ברענגט א ראיה אז ער האט געוואוסט פון דעם, און ער האט עניוועי מקדש געווען. אדער ער זאגט א חזקה שידע בהן ונתפייס,

ר׳ יצחק: הרי זה חייב בכתובתה. דאס איז פשוט.

ר׳ יואל אשר: וויאזוי ברענגט ער די חזקה? ס׳איז דא א פשט א חזקה?

ר׳ יצחק: וואס פריער גערעדט, ער ווייזט אויף פאר׳ן בית דין אז דאס איז א שטאט וואו ס׳איז דא א מרחץ, און די פרויען גייען אין מרחץ וכדומה.

ר׳ יואל אשר: איז הרי זה חייב בכתובתה.

ר׳ יצחק: דאס איז פשוט, איך ווייס נישט פארוואס ער זאגט די הלכה. ס׳איז נאר א המשך… דאס איז בעיסיקלי א המשך פון דעם: אויב ס׳איז נמצאו בה והיא בבית אביה, אדער מ׳רעדט פריער, אפילו נכנסה לבית בעלה, אבער דער בעל האט געברענגט א ראיה אז ס׳איז שוין געווען פריער, נאך אלץ אויב ס׳איז דא א חזקה איז ער חייב.

דאס איז דער חידוש, רייט? אפילו ס׳איז שוין געווען פאר די אירוסין דער פגם, דער בעל בעצם וויל ברענגען די ראיה, רייט? ווייל ער וויל טענה׳ן אז ס׳איז שוין געווען פריער. אויב ס׳איז געווען נאכדעם, כאפסט? ס׳איז דא אזוי ווי אן אפסייד דאון זאך. די ראיה וואס ער האט געברענגט שאדט אים יעצט, רייט? רייט. ווייל ער האט געברענגט א ראיה אז ס׳איז געווען פאר אירוסין, ממילא קען יעצט דער טאטע ברענגען א ראיה אז מען האט געוואוסט פון דעם דעמאלטס, שראה ונתפייס. כאילו אויב ס׳איז נישט געווען דעמאלטס האט ער זיכער נישט געוואוסט, אבער אויך האסטו נישט קיין שום טענות, רייט? ווייל נסתחפה שדהו.

בא על אשתו ושהה כמה ימים

נאך אן אופן וואס מ׳קען נישט אזוי ברענגען קיין טענות מומין, נאך אזוי ווי א דין: בא על אשתו,

ר׳ יואל אשר: א מענטש האט שוין געוואוינט מיט זיין ווייב, ושהה כמה ימים, ער איז שוין געווען מיט איר אפאר טעג צוזאמען. נאכדעם איז ער טוען, שמום זה לא נראה לי עד עתה, פלוצלינג זאגט ער: כ׳האב נישט געזען. איי, ביסט דאך שוין בועל געווען, און ביסט שוין געווען מיט איר? אפילו היה בתוך הקמטים או בכף הרגל, עפעס א באהאלטענער אין עפעס אין איר בית הסתרים איז געווען דער מום, אין שומעין לו, הערט מען אים נישט צו. פארוואס? חזקה, אונז האבן א חזקה שאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו יפה יפה. ווען מען טרינקט פון א קאפ, טשעקסטו פארדעם די קאפ, אז עס איז ריין. כאפ דעם נמשל. וחזקתו שידע ורצה.

שמועס: וויאזוי איז מען בודק אויב תשמיש איז אין דער פינסטער?

ר׳ יצחק: זייער גוט. זייער גוט. ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל מ׳האט שוין גערעדט וועגן דעם לעצטן מאל, ווייל ס׳איז דא הלכות אז ס׳זאל זיין טונקל. בקיצור, ס׳איז דא א חזקה עניוועיס. יעצט גייען מיר לערנען וועגן א געוויסן סארט מום, וואס איז דער דין דערפון.

ר׳ יואל אשר: רייט? ס׳איז שוין געזאגט די זאך, ווער ברענגט דאס, אז ס׳איז דאך דא א זאך מ׳דארף זיין טונקל?

ר׳ יצחק: מסתם האבן מיר דאס געלערנט אין הלכות אישות, דעות,

ר׳ יואל אשר: שטייט אויב אין א שאלה, לערנט דא, כ׳ווייס נישט אויב אינגאנצן טונקל, אפשר קען מען זען. אקעי.

ר׳ יצחק: כ׳ווייס נישט. אפשר ער קען בודק זיין.

ר׳ יואל אשר: אויב מ׳רעדט דא לאו דוקא בשעת ביי דער ביאה, זעסט, שהה כמה ימים איז דאס ווארט, נישט דאס בא.

ר׳ יצחק: אפשר ביידע. ניין, ווייל אויב נישט שהה כמה ימים קען ער זאגן: בשעת דער בעילה האב איך געזען דאס, און ער קומט מארגן אינדערפרי. אזוי ווי די טענות בתולים, ער קומט גלייך מארגן אינדערפרי, און ער טענה׳ט. אפשר קען אויכעט זיין אז דא בודקו מיינט נישט דוקא מיט קוקן, ער טאטשט דאס, איך ווייס וואס ער זעט, אבער דעמאלטס האב איך געדיסקאווערט. דאס בודקו יפה יפה קען זיין בשעת מעשה, נישט אז ער שטעלט זיך אויף פארדעם און ער טשעקט עפעס אזא סארט זאך.

אקעי. זאגט דער רמב״ם: יעצט גייען מיר לערנען וועגן דעם סארט מום וואס א פרוי האט נישט קיין וסת, אדער אז א רואה דם מחמת תשמיש, וואס איז דארט אויכעט דערפון.

ר׳ יואל אשר: אויכעט מדין מום. רייט. לערן זשע וואס דא…

דער טייטש פון “בודקו יפה יפה”

ר׳ יצחק: ער קומט גלייך מארגן אינדערפרי. אפשר קען אויך זיין אז די בודקו מיינט נישט דוקא מיט קוקן, ער טאטשט עס, כ׳ווייס וואס ער זעט, דעמאלטס האב איך עס דיסקאווערט. די בודקו יפה יפה קען זיין בשעת מעשה, נישט אז ער שטעלט זיך אויף פארדעם און מ׳טשעקט עפעס אזא סארט זאך.

—

א פרוי וואס האט נישט קיין וסת קבועה

ר׳ יצחק: אקעי, זאגט דער רמב״ם: יעצט גייען מיר לערנען וועגן דעם סארט מום וואס א פרוי האט נישט קיין וסת, אדער זי איז רואה דם מחמת תשמיש, וואס איז די הלכה דערפון?

ר׳ יואל אשר: אויך מדין מום. א מענטש זאגט אז ווען כ׳וואלט געוואוסט אז מיין פרוי האט די פראבלעמען אין עניני נדה, אין ענינים פון טהרה, וואלט איך נישט געוואלט מיט איר חתונה האבן. איז הנושא אשה ונמצאת שאין לה וסת קבועה לנדתה, זי האט נישט קיין וסת קבועה. און יעצט אז מ׳גייט לערנען שפעטער אין הלכות איסורי ביאה וועלן מיר זען מער. וואס טייטש? אז א פרוי וואס האט א וסת קבועה איז…

שמועס: וסת הגוף קעגן וסת הימים אין שיטת הרמב״ם

ר׳ יצחק: דארף מען…

ר׳ יואל אשר: דער רמב״ם…

ר׳ יצחק: וואס דא רעדט ער נישט וסת בבחינת זמן, ער רעדט בעיקר וואס מ׳רופט א וסת הגוף, אז פאר זי באקומט דעם וסת האט זי א קאפ-וויי אדער א בויך-וויי. רוב פרויען האבן דאס, און כ׳מיין אז עד היום הזה – ווייל אסאך מאל לערנט מען די הלכה אזוי דא און מ׳זאגט נאכדעם אז היינט האבן רוב פרויען נישט קיין וסת קבוע – ס׳איז נישט אמת, רוב פרויען האבן א וסת הגוף אויב איך פארשטיי ריכטיג, דאס הייסט געוויסע פילינגס.

ר׳ יואל אשר: הלכה נעמט נישט אן אז דאס איז גענוג אז מ׳זאל דארפן פורש זיין סמוך לווסתה.

ר׳ יצחק: ס׳וואלט געדארפט יא זיין לפי דעתי, די איינציגסטע זאך וואס איז עכט קבוע, מ׳דארף וויסן, ס׳איז שווער צו כאפן וואס פונקטליך איז די זאך.

ר׳ יואל אשר: ניין, אבער די סיבה פארוואס נישט איז ווייל די פילינג קען זיין א שיינע פאר טעג פארדעם, זייער גוט, ס׳איז נישט זייער א מעדיצינישע זאך.

ר׳ יצחק: א, ווייל די פילינג איז נישט דער זמן פונעם וסת אליינס. אקעי. אלא לא תרגיש בעצמה. סתם אזוי, דער רמב״ם זאגט: עד שתראה דם נדה, זעט מען אז ער רעדט פונעם וסת הגוף, ער רעדט נישט פון די…

ר׳ יואל אשר: אדער די צייטן, ביידע. ניין, נאכאמאל, געווענליך א מאן מעג זיין מיט זיין ווייב אויף אן אופן כללי, אויסער ווען זי ווערט א נדה. אבער פרויען וואס האבן נישט קיין וסת קבועה דארף ער א גאנצע צייט חושש זיין אפשר גייט זי ווערן א נדה.

ר׳ יצחק: איז דאך דא א פראבלעם.

ר׳ יואל אשר: לא תרגיש בעצמה עד שתראה דם נדה.

ר׳ יצחק: זי גייט נישט פילן אז זי ווערט א נדה. געדענקט אויך אז דעם רמב״ם׳ס שיטה בכלל פון נדה איז געווען אז ס׳גייט אלעס מיט… כ׳ווייס נישט צי ס׳האט צו טוהן מיט דעם.

די הלכה פון “שני עדים” און דער טייטש פונעם ווארט “עד”

ר׳ יואל אשר: ווען ס׳רעדט פון זבה מיט נדה, א פרוי וואס האט נישט קיין סימנים פארדעם, נאר זי קען ווערן פלוצלינג א נדה, איז דאך דא א הלכה אז דער מאן טאר נישט זיין מיט איר ווייל אפשר גייט זי ווערן א נדה ווען…

ר׳ יצחק: ער איז מיט איר.

ר׳ יואל אשר: איז הרי זו לא תשמש, טאר ער נישט זיין מיט איר, אלא בשני עדים שבודקת בהן עצמה. עדים דא מיינט נישט וויטנעסעס…

ר׳ יצחק: נאר צוויי בדיקות.

ר׳ יואל אשר: די צוויי בדיקות ווערן אזוי ווי אן עד.

ר׳ יצחק: ער דארף זאגן עד, ער דארף זאגן אז עד מיינט א שמאטע. נישט אז די שמאטע ווערט אזוי ווי עדים? ס׳איז דא וואס זאגן יא אז ס׳איז מלשון עדות, ס׳איז א מחלוקת, אבער ס׳איז דא וואס זאגן – ער זאגט אז דער רמב״ם זאגט אז עד איז א לשון הפסוק, עדי, יא? עדיה, חודש עדיה, עד איז ווי אויך א לשון פון בגד. יא, מ׳וועט לערנען דארט אין הלכות איסורי ביאה.

ר׳ יואל אשר: טאר זי משמש זיין, נאר פארדעם דארף זי זיך בודק זיין, זי טאר נישט משמש זיין פאר זי האט געמאכט פארדעם א בדיקה. ס׳דארף זיין צוויי בדיקות: אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש. חוץ – אויסער דער מאן דארף אויך האבן זיינע בדיקות וואס ער איז זיך מקנח – חוץ מן העד של איש שמקנח בו עצמו כמו שיתבאר בהלכות איסורי ביאה. אין הלכות איסורי ביאה גייען מיר דאך לערנען אז ס׳איז דא פרויען וואס האבן די אישו.

איז יעצט קומט דער רמב״ם צוריק צו אונזער נושא. מיר האלטן דאך נאך אינמיטן דער נושא פון זאגן אז ס׳איז א מקח טעות, ס׳איז נישט קיין גוטע חתונה, ממילא וויל איך נישט געבן קיין כתובה. זאגט דער רמב״ם: ואף על פי שמום גדול הוא זה, דאס איז דאך א גרויסע פראבלעם אז דער מאן וועט נישט קענען וואוינען מיט איר נאר מיט די עדים, אבער לא הפסידה כלום, אבער זי האט גארנישט פארלוירן, ווייל ס׳איז דאך דא א סאלושן פאר דעם: שהרי בודקת עצמה תחלה ומשמשת. ווען זי איז, איך ווייס, רואה דם מחמת תשמיש אדער עפעס וואס ס׳איז נישטא קיין עצה פאר דעם, איז דאך זיכער א גרויסער מום, אבער עפעס א מום וואס האט א פראבלעם, שהרי בודקת עצמה תחלה ומשמשת.

אויפקלערונג אין שיטת הרמב״ם ביי וסת הגוף ווסת הימים

ר׳ יצחק: זיי מיר מוחל, איך מאך קלאר, איך האב נישט געדענקט. וואס מיר ווייסן אז ס׳איז דא א וסת הגוף און ס׳איז דא א וסת פון ימים וואס איז עקסטער, דאס איז שיטת רוב ראשונים. דער רמב״ם טאקע אין הלכות איסורי ביאה האלט אז ס׳איז אלץ די זעלבע זאך, אז וסת איז אז אין געוויסע טעג האט זי די פילינגס, און דעמאלטס ווערט עס אסור. ממילא, ווען דער רמב״ם זאגט דא אלא לא תרגיש, איז ווייל לפי שיטתו איז עס די זעלבע זאך, ס׳איז נישטא קיין צוויי סארט וסתות, איינס הייסט וסת הגוף און איינס וסת הימים, דער רמב״ם האלט עפעס אז ס׳איז די זעלבע זאך. הגם די גמרא איז משמע אז ס׳איז עקסטער, דארף מען דאס פארשטיין. על כל פנים מ׳וועט שוין לערנען אין הלכות איסורי ביאה דאס בעסער, דאס איז די ריזן פארוואס דער רמב״ם שרייבט עס אזוי.

שמועס: פארוואס הייסט עס א “מום גדול” אויב עס האט אן עצה?

ר׳ יואל אשר: אבער ס׳איז מיר אינטערעסאנט, פארוואס זאגט דער רמב״ם ואף על פי שמום גדול הוא זה? וואס איז דער מום גדול? דאס אז זי דארף…

ר׳ יצחק: מאכן אייביג א בדיקה? יעדע סינגל מאל, יא. איז א מום גדול? אין הכי נמי, פאר דעם טשעקן איז דאך דעם רמב״ם׳ס סאלושן לא הפסידה כלום, רייט. ס׳איז א מום גדול ווייל ס׳איז נישט קיין נארמאלע פרוי. א נארמאלע פרוי האט א וסת. זי איז דאך א מאדנע בריאה, כ׳מיין, א נארמאלע פרוי, א געזונטע, ווען איינער וואס די סיסטעם איז געזונט, איז דא א וסת. דא איז דא א פרוי וואס זי קען זיך מאכן אז רענדאמלי באקומט זי א וסת, ס׳איז דאך נישט קיין נארמאל. אבער עס שטערט נישט. פארוואס שטערט עס נישט? ווייל סך הכל מ׳מאכט נאך איין בדיקה, כ׳מיין אז מ׳איז דאך אייביג בודק.

ר׳ יואל אשר: אינטערעסאנט, ווייל וואטש, ער זאגט נישט די זעלבע זאך אויף אנדערע מומין, אז אויב איז דא א וועג צו דילן מיט דעם מום, כ׳ווייס, מ׳לייגט דעם בענדעיד און ס׳העלפט… האבן מיר שוין אבער יא געלערנט, אז דעמאלטס ווערט עס אויס מום.

ר׳ יצחק: דעמאלטס איז עס נאמאר א מום. יא, רייט. אם כן אפשר, אפשר פון דעם קען מען טאקע לערנען אז אויב ס׳איז א מום וואס האט א סימפל עצה, איז עס טאקע נישט קיין מום. יא.

—

א פרוי וואס איז רואה דם מחמת תשמיש

ר׳ יצחק: הרי, דאס איז דער אין לה וסת. יעצט איז דא נאך איינס, נאך א סארט פרוי וואס האט א…

ר׳ יואל אשר: פיל א גרעסערע פראבלעם אז זיי קענען נישט זיין מיט זייער מאן. הרי שבדקה עצמה ונבעלה ובעת שקנחה עצמה היא והוא – זי האט זיך בודק געווען, און נאכ׳ן בודק זיין מעג מען מאכן בעילה, און נאכדעם האט מען דאך געשמועסט אז מ׳דארף נאכאמאל מאכן די בדיקה נאך דער בעילה. איז נאכדעם וואס זיי האבן זיך מקנח געווען נאכדעם, היא והוא, נמצא דם על עד שלה או על עד שלו – אויף איינעם פון זיי האט מען געטראפן דם, זאגט דאס אז דער דם איז געשען בשעת ווען ער איז געווען מיט איר.

אם אירע זה פעם אחר פעם שלש פעמים סמוכות זו לזו – אויב איז דאס געשען דריי מאל איינס נאכ׳ן אנדערן, דעמאלטס ווערט דאס אנגערופן אין הלכה “רואה דם מחמת תשמיש”, און די הלכה אויף דעם איז אז זי האט א חזקה אז דאס זיין מיט׳ן מאן אליין איז גורם אז זי זאל ווערן א נדה. איז דאך א פראבלעם, ווייל אייביג ווען ער איז איר בועל איז ער בועל נדות. הרי זו אסורה לישב עם בעלה – טאר זי נישט בלייבן וואוינען מיט איר מאן. ותצא בלא כתובה – דעמאלטס אין אזא פאל איז די הלכה, אז היות עס איז נישטא אויף דעם קיין סאלושנס, לא מהני שום בדיקות, דוקא הפסידה, הפסידה והפסידה. איז ותצא בלא כתובה, און זי האט נישט לא עיקר ולא תוספת ואין לה תנאי מתנאי כתובה שהרי אינה ראויה לתשמיש.

ר׳ יצחק: יא, גוט. דאס איז דאך פשוט אז א כתובה איז נאר אויף איינער וואס א פרוי דארף זיין ראויה לתשמיש און נישט וואס עס קען נישט חתונה האבן.

דער דין פון “ולא יחזיר לעולם” און דער חשש פון “שמא תתרפא”

ר׳ יואל אשר: ויוציא, זאגט דער רמב״ם, ויוציא, ער קען איר גט׳ן, ולא יחזיר לעולם, דא איז אן עקסטערע הלכה.

ר׳ יצחק: ער טאר קיינמאל נישט צוריקקומען אפילו…

ר׳ יואל אשר: ולא יחזיר לעולם, ער קען נישט, ער זאל נישט צוריק…

ר׳ יצחק: חתונה האבן מיט איר. פארוואס?

ר׳ יואל אשר: פארוואס? פארוואס זאל ער נישט צוריק חתונה האבן מיט איר? שמא תתרפא, מיר האבן מורא אז זי וועט ווערן אויסגעהיילט, ונמצא שלא גמר לגרשה בשעת גירושין.

דער רמב״ם זאגט דא א זייטיגע הלכה אז אזא פרוי וואס האט באקומען א גט וועגן רואה דם מחמת תשמיש, זי מעג גיין חתונה האבן מיט אנדערע מענער. נאר אויב ביי דריי מענער איז די זעלבע מציאות, דעמאלטס טאר זי שוין נישט מיט קיינעם חתונה האבן, אבער דא מעג זי גיין חתונה האבן. זאגט דער רמב״ם: וואס טוט זיך אז זי האט זיך אויסגעהיילט? איז דא א הלכה אז דער פריערדיגער מאן קען נישט צוריק חתונה האבן מיט איר. פארוואס? ווייל מ׳האט מורא אז יעדעס מאל ווען ס׳וועט געשען אזא זאך וועט ער זאגן: איך האב נישט עכט געוואלט איר גט׳ן. און ס׳וועט געשען ממזרות, ווייל זי גייט גיין נאכאמאל חתונה האבן און זי האט זיך אויסגעהיילט, און ער וועט זאגן: אהה, ווען איך וואלט געוואוסט אז זי קען זיך אויסהיילן וואלט איך נישט עכט געוואלט געבן א גט. וועט אויסקומען אז ער גייט קענסלען דעם גט נאכדעם וואס זי האט שוין נאכאמאל חתונה געהאט, ער גייט גורם זיין ממזרות. זאגן די חז״ל אז אזא פרוי איז לא יחזיר לעולם, ער קען נישט נאכאמאל חתונה האבן מיט איר.

ר׳ יצחק: יא, גוט. ומותרת להנשא לאחר, דאס זאגט דער רמב״ם, כמו שיתבאר בענין הנדה, מ׳וועט לערנען. בקיצור, דער רמב״ם גייט זאגן קלאר די אלע הלכות שפעטער. דאס איז נאר דא די ריזן פארוואס עס שטייט…

ר׳ יואל אשר: אלע הלכות שטייען דא…

ר׳ יצחק: איז נאר וועגן דער כתובה, רייט? רייט. זאגט דער רמב״ם: במה דברים אמורים, וואס האבן מיר יעצט געזאגט אז זי באקומט נישט קיין כתובה?

שמועס: דער גדר פון א “גט של טעות” און די תקנת חז״ל

ר׳ יואל אשר: איך וויל נישט יעצט אריינגיין אין דער סוגיא, אבער פארוואס זאל דאס מאכן די קינדער ממזרים? זאגן ווען איך וואלט געוואוסט שמא תתרפא? האסט געגעבן א גט, האסטו! אבער ער טענה׳ט…

ר׳ יצחק: אפשר גייט ער זיין אפילו גערעכט.

ר׳ יואל אשר: מאכן א גט, א גט של טעות?

ר׳ יצחק: יא, אזוי ווי א מקח טעות גט.

ר׳ יואל אשר: אפשר איז דא אזא זאך. ממילא מ׳האט אוועקגענומען אז ער קען נישט זאגן די…

ר׳ יצחק: טענה, אז ער דארף וויסן, יא אזוי. ביי דע וועי, יעצט אז מ׳האט אזוי געזאגט קען ער שוין יא מחזיר זיין, ווייל עס וועט זיין אן עכטער גט…

ר׳ יואל אשר: מ׳זאגט נישט דאס. זאגט דער רמב״ם אבער ומותרת להנשא לאחר, זי מעג יא חתונה האבן מיט אנדערע, מ׳זאגט נישט אז מ׳האט מורא אז יעדער מאן וועט איר מאכן פאר א נדה מיט א בעילה. אויף דעם זאגט די גמרא: לאו כל האצבעות שוות. מיר האבן פריער געזען אז אמאל איז דא א פרוי מיט אן עקסטערן אצבע.

ר׳ יצחק: יא, כמו שיתבאר בענין הנדה, זייער גוט.

—

דער חילוק צווישן מתחלת נשואיה און אחר שנשאת (נסתחפה שדהו)

ר׳ יצחק: יעצט קען מען זען אז במה דברים אמורים…

ר׳ יואל אשר: במה דברים אמורים בשהיתה כך מתחלת נשואיה – דאס אז א פרוי וואס איז רואה דם מחמת תשמיש איז נאר ווען גלייך ביי דער חתונה איז דאס שוין געשען, ומבעילה ראשונה ראת דם, פונעם ערשטן מאל האט זי געזען דם.

ר׳ יצחק: אינטערעסאנט.

ר׳ יואל אשר: מען דארף וויסן, ווייל דאס ערשטע מאל איז דאך עס דם בתולים. מען רעדט אפשר באופן ווען דאס ערשטע מאל ווייסן מיר שוין אז ס׳איז נישט דם בתולים, יא. אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנשאת – אויב אבער שפעטער נאך דער חתונה האט זיך אנגעהויבן די פראבלעם פון רואה דם מחמת תשמיש, דעמאלטס קען ער נישט טענה׳ן אז ער וויל איר גט׳ן וועגן דער פראבלעם, נאר נסתחפה שדהו. אזוי ווי יעדעס מאל ווען ס׳איז געשען צו איר א מחלה נאך דער חתונה איז נסתחפה שדהו.

ר׳ יצחק: ס׳מיינט, ווייל דארף מען זאגן א מחלה, א פראבלעם. מ׳דארף איר גט׳ן, אבער ס׳איז נישט איר שולד.

ר׳ יואל אשר: לפיכך אם בעל פעם אחת ולא נמצא דם – אויב האט ער איינמאל בועל געווען און ס׳איז נישט געווען דם, ואחר כך חזרה להיות רואה דם בכל עת תשמיש – און נאכדעם האט זי אייביג געהאט דם מחמת תשמיש, אבער היות בעל פעם אחת ולא נמצא דם, איז שוין נסתחפה שדהו. אין אזא פאל איז יא יוציא ויתן כתובה כולה, דארף ער יא געבן די כתובה, ווייל קיין מקח טעות איז נישט געווען, ס׳איז נסתחפה שדהו. אבער דער אנדערער איסור בלייבט ווייטער: ולא יחזיר עולמית, אפילו ס׳ווערט אויסגעהיילט, טאר ער נישט נאכאמאל חתונה האבן מיט איר, כמו שביארנו – אזוי ווי מיר לערנען, כדי ער זאל נישט קענען מוציא לעז זיין אויף גיטין…

ר׳ יצחק: אפשר מוציא לעז זיין, אדער ס׳איז אן עכטער חשש, מ׳דארף זען דאס. די פוינט איז אז איינמאל איז גענוג, אינטערעסאנט. ס׳איז דא איינמאל.

שמועס: חיוב רפואה ביי רואה דם מחמת תשמיש

ר׳ יואל אשר: אבער ס׳איז א זאך: אויב ס׳איז דא א רפואה אויף דעם, לכאורה וועט דער מאן זיין מחויב איר צוצושטעלן די רפואה!

ר׳ יצחק: מדין לרפאותה. אקעי, דארף ער דאך דאס טוהן פאר דעם…

ר׳ יואל אשר: אדער מדין עונה אפשר, מדין עונה אפשר.

ר׳ יצחק: ס׳איז אן אנדער פראבלעם. נאו פראבלעם, קען זיין אז זי קען זיך אויסהיילן.

ר׳ יואל אשר: אין הלכות איסורי ביאה זאגט דער רמב״ם אפילו אביסל ווי אזוי מ׳היילט עס אויס, ווי אזוי מ׳טשעקט עס. ער גיט דארטן א גאנצע פראגראם.

ר׳ יצחק: נישט מוציא לעז, אפשר מוציא לעז זיין אדער ס׳איז אן עכטער חשש, מ׳דארף זען דארט. אבער די פוינט איז אז איינמאל איז גענוג, ס׳איז אינטערעסאנט. איינמאל.

ר׳ יואל אשר: אבער אן אינטערעסאנטע זאך: אויב איז דא א רפואה אויף דעם, לכאורה דארף דער מאן זיין מחויב איר צוצושטעלן די רפואה מדין “לרפאותה”.

ר׳ יצחק: אקעי, איז דארף מען דאס טוהן פאר דעם,

ר׳ יואל אשר: דריי מאל. אדער מדין עונה אפשר, מדין עונה אפשר.

ר׳ יצחק: ס׳איז אן אנדער פראבלעם, נא פראבלעם, קען זיין אז ער קען זיך אויסהיילן.

ר׳ יואל אשר: ניין, אין הלכות איסורי ביאה זאגט דער רמב״ם אפילו אויב מ׳היילט עס אויס,

ר׳ יצחק: אזוי מ׳טשעקט עס, דער רמב״ם גייט…

ר׳ יואל אשר: מ׳וועט זען דאס, מ׳וועט זען דארט, ס׳איז נישט הלכות…

ר׳ יצחק: דא לערנט מען נאר הלכות כתובה,

ר׳ יואל אשר: דאס לערנט מען היינט.

—

הלכה י׳: מומים וואס ווערן באשאפן ביי דער פרוי נאך דער חתונה

ר׳ יואל אשר: זאגט דער רמב״ם: וכן – די זעלבע זאך איז – כל אשה שנולדו… זאגט דער רמב״ם, די הלכה אז דער חילוק, “נסתחפה שדהו”, איז א הלכה אויף אלעמאל ווען א פרוי באקומט א מום נאך דער חתונה, איז עס דעם מאנ׳ס פראבלעם, און ער קען נישט מקבל זיין. וכן כל אשה שנולדו בה מומין אחר שנישאת, אפילו נעשית מוכת שחין –

ר׳ יצחק: ס׳איז א גרויסער מום. ס׳איז א גרויסע, א שרעקליכע זאך.

ר׳ יואל אשר: אם רצה, אויב וויל ער זי האלטן קען ער זי האלטן, ואם רצה להוציא –

ר׳ יצחק: יתן כתובתה.

ר׳ יואל אשר: ער דארף איר נישט מאכן נאכאמאל קידושין און אזוי, פארקערט פשט, ער מיינט עס. יא. פשוט אזוי, ווייל ביי דער חתונה איז זי געווען גוט. ואם רצה להוציא, דעמאלטס דארף ער איר געבן א גט, אבער יתן כתובתה, ער דארף איר געבן א –

ר׳ יצחק: כתובה, ווייל ס׳איז געווען “נסתחפה שדהו”.

ר׳ יואל אשר: זייער גוט. שוין, ביז יעצט האבן מיר געלערנט וועגן מומין פון דער פרוי לענין מקח טעות, לענין כתובה.

ר׳ יצחק: לענין מקח טעות, נאכדעם דא… יא, יעצט גייען מיר לערנען וועגן…

—

הלכה י״א: מומים וואס ווערן באשאפן ביים מאן נאך דער חתונה

ר׳ יואל אשר: האיש שנולדו בו מומין, וואס טוט זיך, אן איש וואס ביי אים איז נולדו מומין אחר שנשא, ער האט באקומען א מום. איז אפילו נקטעה ידו או רגלו, מ׳האט אים אפגעהאקט א האנט אדער א פוס, או נסמית עינו, אן אויג איז אים געווארן בלינד, ולא רצת אשתו לישב עמו, די ווייב וויל נישט וואוינען מיט אים, זי וויל נישט בלייבן וואוינען מיט א קראנקן מאן, איז אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה, זאגט מען נישט אז מ׳צווינגט אים, ווייל ס׳איז דאך ווייטער, זי האט נישט קיין טענה פון מקח טעות, ווייל ס׳איז געשען נאך דער חתונה, “נסתחפה שדה שלה”. אלא אם רצת תשב, אויב זי וויל זאל זי בלייבן וואוינען מיט אים. ואם לא רצת, אויב זי וויל דווקא, קען זי בעטן א גט, תצא בלא כתובה.

שמועס: “כדין כל אשה מורדת” קעגן “מאוס עלי”

וויאזוי קען זי בעטן א גט? ס׳איז דאך דא א דין אייביג… כדין כל אשה מורדת, א פרוי וואס איז א… דער רמב״ם זאגט נישט, אה, כדין כל אשה מורדת: אזוי ווי יעדע אשה מורדת איז דא א סיסטעם ווען זי באקומט א גט, ס׳טייטש מ׳וועט זי אויפהאלטן א שטיק צייט און אזוי ווייטער, אבער אויב ס׳וועט גארנישט העלפן און זי וויל דווקא זיך גט׳ן, וועט זי קענען באקומען א גט. דער רמב״ם זאגט נישט כדין אשה וואס זאגט “מאוס עלי”. אקעי, מ׳האט שוין פאריגע מאל געשמועסט אז דער רמב״ם מאכט נישט אזוי שטארק דעם חילוק צווישן מאוס עלי און מורדת.

ר׳ יצחק: רייט, דאס הייסט לא רצת תצא בלא כתובה, אזוי ווי א יעדע מאוס עלי הייסט בעצם א סארט מורדת, אזוי מיין איך, ס׳זעט מיר אויס פון די לשונות. אדער דער חילוק איז נאר אז צי מ׳מאכט דעם גאנצן פראצעס, מ׳גיט די צייט, אבער דא איז דאך נישט נוגע אויך אפשר, ווייל ס׳איז דאך שוין דא דע…

ר׳ יואל אשר: פארוואס נישט? דאס זעלבע נוגע. כדין כל אשה מורדת. און דער רמב״ם מיינט נישט כדין כל אשה מורדת לגבי דעם פראצעס וויאזוי מ׳גיט א גט. קען זיין דא האט מען… ניין, מורדת שטייט, דער גאנצער פראצעס איז נאר ווייט…

ר׳ יצחק: איך מיין אז מורדת דא מיינט ער מאוס עלי…

ר׳ יואל אשר: לגבי די כתובה. ניין, ער זאגט, תצא בלא כתובה כדין כל אשה מורדת. קען זיין אז מ׳גייט,

ר׳ יצחק: מ׳גייט אים זאגן אז מ׳זאל נישט אויסרופן אין די בתי מדרשים וכדומה. ניין, מ׳דארף נישט. דאס אויסרופן איז א טובה לה, רייט? מאוס עלי באקומט גלייך א גט. אן אויסרופן איז נאר ווייל זי טוט עס נאר ווייל זי איז צעקריגט מיט אים זאל מען מאכן שלום. אבער דא איז דאך נישט נוגע, זי זאגט דאך אז זי וויל נישט. איך גלייב נישט אז מען דארף דאס מאכן. איך ווייס נישט, אבער אזוי וואלט איך געטראכט. דאס איז טאמער ער באקומט סתם א מום. אבל, יא? יא. אבל, יא, שטימט?

—

מומים פון א שלעכטן גערוך (ריח הפה, ריח החוטם, צואת כלבים, בורסקי)

ר׳ יואל אשר: יא. אבל אם נולד לו, דאס איז ווען ס׳איז געשען א מום אזוי ווי נקטעה ידו או רגלו. אבל אם נולד לו ריח הפה או ריח החוטם, ס׳קומט ארויס א ריח פון זיין פה אדער זיין חוטם, אינטערעסאנט. כ׳האב שוין געהערט מענטשן וואס האבן א ריח פון זייער מויל, אבער חוטם שמעקט אבער ס׳איז…

ר׳ יצחק: ס׳איז האלף, מ׳לייגט אביסל מינט.

ר׳ יואל אשר: דא זאגט ער אז ס׳איז א ריח החוטם, כ׳האב נישט געהערט אזא זאך א מענטש וואס שמעקט זיי פון זייער נאז, זייער אינטערעסאנט.

ר׳ יצחק: בעסער נישט צו הערן.

ר׳ יואל אשר: געווענליך די נאז שמעקט, ס׳מאכט נישט קיין געשמאק. געשמעקט. אקעי. או שחזר ללקט צואת כלבים. דער מאן האט א געוואוינהייט… ניין נישט געוואוינהייט, דאס איז געווען זיין ביזנעס, חזר, פשט איז חזר. אז ער איז מלקט צואת כלבים, צו, ער ברענגט פון פירוש המשניות, אז ער איז א בורסקי. דאס איז פארוואס א בורסקי שמעקט אזוי שטארק אז מ׳האט געלערנט אין פרק ז׳, ווייל ס׳זעט אויס אז דאס אויסארבעטן עור, ניצט מען צואת כלבים.

או לחצוב נחשת מעיקרו, אדער צו גיין ביי די בערג, וואו מ׳האקט אויס נחשת, וואס זעט אויס אז דארטן איז דא שטארקע אין די מיינס, אפשר מיינט עס אין א מיין, ארבעט אין א מיין, איז אויך א שטארקער גערוך. או לעבד עורות, די אלע זאכן, כופין אותו להוציא וליתן כתובה, דאס איז נישט אזוי ווי אן אונס וואס איז געשען צו אים.

ר׳ יצחק: אפילו ס׳איז יא, נולד לו ריח הפה. די פוינט איז אז דאס איז א זאך וואס איז נישט “מאוס עלי”, דאס איז א זאך וואס אונז פארשטייען איר. א מענטש קען נישט מצפה זיין פון א ווייב זאל וואוינען מיט א מאן וואס שטינקט. א מאן וואס האט נישט קיין האנט, נעבעך האט נישט קיין האנט, וואס זאל איך טוהן. אבער שטינקען, דאס איז נישט קיין וועג.

ר׳ יואל אשר: נישט קיין מהלך.

ר׳ יצחק: דאס זעט אויס דא. ער קען דאך נישט זיין… אויסער דעם ברויכסטו זאגן… דאס וואס עס שטייט אין דער משנה, מ׳דארף וויסן… אבער דאס איז, מ׳פארסט איר נישט. יא, מ׳פארסט אים. ואם רצת, ער ברענגט עפעס זייער –

ר׳ יואל אשר: ווירד אז פונקט אויף דער הלכה איז דא א ספר “גבורת אנשים”. יא.

ר׳ יצחק: יא, ווייל ער רעדט פון דער נושא פון…

ר׳ יואל אשר: רייט, איך זאג, “גבורת אנשים” אויף דער נושא פון א מאן שאין לו גבורת אנשים וכדומה.

ר׳ יצחק: ווער האט געמאכט דעם ספר?

ר׳ יואל אשר: על הש״ך ברענגט ער א ספר פונעם ש״ך.

ר׳ יצחק: ואם רצת תשב עם בעלה,

ר׳ יואל אשר: אויב זי וויל יא בלייבן מיט איר מאן, “לשבת עם בעלה”. איך ווייס נישט דאס לשון דא איז עפעס קרום: ואם רצת תשב עם בעלה. אויב זי וויל בלייבן מיט איר מאן, דעמאלטס תשב, זאל זי בלייבן.

ר׳ יצחק: אה, ס׳איז דא אנדערע גירסאות, ס׳שטייט טאקע, איך ווייס נישט פארוואס ס׳שטייט דא אזוי. פוינט איז, יא, דאס איז לטובתה, זי וויל דווקא, זאל זי לאזן, שטערט נישט. אקעי.

—

הלכה י״ב: א מאן וואס איז געווארן א מוכה שחין

ר׳ יואל אשר: שוין, נעשה האיש מוכה שחין, וואס טוט זיך אויב דער מאן איז געווארן א מוכה שחין, איז אויך כופין אותו להוציא ויתן כתובה, אזוי ווי נולד לו ריח הפה.

ר׳ יצחק: אפילו,

ר׳ יואל אשר: אבער דא איז אנדערש ווי אנדערע פראבלעמען. אזוי ווי שלעכטער ריח, איז אפ טו הער, אויב זי זאגט זי וויל עניוועי בלייבן, גוד פאר יו. אבער א מוכה שחין, ואף על פי שהיא רוצה לישב עמו אין שומעין לה, מ׳לאזט איר נישט בלייבן מיט א מאן וואס איז א מוכה שחין, אלא מפרישין אותן בעל כרחן, מ׳נעמט זיי אוועק בעל כרחו אז –

ר׳ יצחק: ער זאל איר יא געבן…

ר׳ יואל אשר: פאר איר? פאר אים שטערט עס.

ר׳ יצחק: א מוכה שחין בלייבן חתונה געהאט, שאדט.

ר׳ יואל אשר: אה, שאדט פאר אים.

ר׳ יצחק: מפני שהיא ממיקתו, זי מאכט אז זיין שחין זאל ווערן ערגער מיט דעם וואס ער…

ר׳ יואל אשר: וואס א מענטש טאטשט זיך אייביג,

ר׳ יצחק: ווערט מסתם גורם אז דאס זאל ווערן אפגעריבן, וואטעווער, ס׳שאדט פאר׳ן שחין.

ר׳ יואל אשר: המק בשרו, יא, ימק… יא,

ר׳ יצחק: וואס איז דאס לשון הפסוק? ס׳איז א פסוק אין דער תורה פון די… ביי די מגיפות הגוים פון גוג ומגוג.

ר׳ יואל אשר: ואם אמרה: אשב עמו בעדים כדי שלא יבוא עליה, אויב זאגט זי, איך גיי אים נישט מאכן קיין ממיקתו, איך גיי זיין מיט עדים… אייביג זיצן, דא רעדט מען נישט עדי בדיקה, נאר עדים מענטשן. כדי שלא יבוא עליה, שומעין לה, ווייל דאס איז נאר א פראקטישער איסור,

ר׳ יצחק: על מנת שהיא ממיקתו. אקעי,

ר׳ יואל אשר: שטעלט אויס עדים, וועט מען זאגן, אויב זי זאגט, איך גיי נישט פאדערן פון אים קיין תשמיש.

ר׳ יצחק: אבער אפשר גייט קליידט זי מיט איר מיט עדים, איך ווייס נישט. אקעי, יעצט קען מען דאס זעלבע זאגן, ניין,

ר׳ יואל אשר: אלזא דער רמב״ם זאגט נישט דא אז דער דין איז אז מ׳דארף עס טאקע שטעלן עדים, זי זאגט איך בין גרייט אפילו אז מ׳זאל שטעלן עדים,

ר׳ יצחק: נישט סתם זי זאגט און זי מיינט עס נישט.

ר׳ יואל אשר: שומעין לה. אקעי.

—

הלכה י״ג: יבום ביי א ברודער מיט׳ן זעלבן מום

ר׳ יואל אשר: וואס טוט זיך אזא זאך: מי שהיה בעלה בעל ריח הפה, וועלכער מין בעל איז ער? ער איז א “בעל ריח הפה”.

ר׳ יצחק: אקעי, אדער או ריח החוטם,

ר׳ יואל אשר: ס׳איז אבער זייער אינטערעסאנט, דו קענסט טשעקן וואס דאס מיינט ריח החוטם?

ר׳ יצחק: יא יא, איך מיין אז ס׳מיינט א מחלה אז ס׳קומט א פאנגוס, יא, געווענליך קומט דאס פון א, ס׳וואקסט עפעס א פאנגוס, אזא זאך אין דער נאז,

ר׳ יואל אשר: יא. אקעי. או מלקט צואת כלבים וכיוצא בהן, ומת, און ער איז געשטארבן.

ר׳ יצחק: ביי דע וועי אפשר קען איינער מאכן א ליקוטי-ספר און עס רופן… אקעי. פאר יעדן איינעם. יא, ער איז געשטארבן, ונפלה לפני אחיו, יא, ער איז א מלקט, יחס המלקט. שוין, בקיצור ונפלה לפני אחיו, און זי איז געפאלן פאר זיין ברודער, פאר דעם יבם, און דער ברודער איז דאך א ברודער פון די זעלבע מלקטים, ער איז דאך משפחת מלקטים, זיי האבן דאך דעם זעלבן דזשאב, אלזא טענה׳ט דער ברודער, וואס הייסט, דו האסט דאך שוין מסכים געווען.

ר׳ יואל אשר: ויש בו אותו מום שהיה בבעלה,

ר׳ יצחק: ער האט דעם זעלבן פראבלעם,

ר׳ יואל אשר: איז דער ברודער וויל מייבם זיין, און זי וויל נישט דעם שידוך, זי וויל א חליצה. יכולה היא לומר: לאחיך הייתי יכולה לקבל, דיין ברודער האב איך אנגענומען, ולך איני יכולה לקבל. ויחלוץ, און מ׳וועט אים צווינגען צו נישט מייבם זיין נאר געבן חליצה,

ר׳ יצחק: מ׳האט שוין געלערנט אביסל שייכות, מ׳האט געלערנט לגבי א הבטחה, מבטיח, דער טאטע האט צוגעזאגט געלט, ער קען זאגן אויף אים, אבער די זעלבע זאך,

חידוש: דער גדר פון מחילה אויף א מום ביים ערשטן מאן קעגן דעם יבם

ר׳ יואל אשר: אינטערעסאנט צו זען איז אבער אזוי, אז איינמאל זי זאגט “אשב עמו בעדים”, א פרוי וויל יא בלייבן,

ר׳ יצחק: אדער לאו דווקא בעדים,

ר׳ יואל אשר: מ׳רעדט דא סתם פון דעם ריח הפה. פונקט ווי “ואם רצת תשב עם בעלה”, איז נישט געווען סתם אזוי ווי די אפשן, נאר איינמאל זי האט מסכים געווען קען זי נישט צוריקדרייען, זי קען נישט יעדן טאג זאגן עפעס אנדערש. אה, ס׳קען זיין. דאס איז נאכדעם וואס זי איז זיך מיושב דארף מען גיין מיט דער רעגולערער הלכה פון א מורדת. נאט שור. יא, אזוי זעט אויס. ממילא פאר דעם ברודער, ער האט נישט קיין טענה, ס׳איז נישט אויטאמאטיש אז דער נייער ברודער נעמט איבער די פריערדיגע.

ר׳ יצחק: רייט, ס׳איז פשוט, אקעי. די פריערדיגע הסכמה. ווייל זי קען זאגן “איך האב אים געוואלט מקבל זיין”.

ר׳ יואל אשר: דעם זעלבן מאן, בלייבט די הסכמה אויף אייביג. דו האסט מסכים געווען, יעצט אז דו טשעינדזשט דיין מיינד, ווערסטו א מורדת.

ר׳ יצחק: אבער די פוינט איז פשוט.

ר׳ יואל אשר: אבער דעם ברודער נישט, ווייל אויפ׳ן ברודער האט זי קיינמאל נישט מסכים געווען. אבער די סברא איז פשוט,

ר׳ יצחק: כ׳האב אים ליב געהאט, איינער האט אים ליב, איז על כל פשעים תכסה אהבה. אבער דער ברודער, א. גוט. ער איז דאך א בעל מום.

—

סיום הלכות אישות

ר׳ יצחק: עד כאן הלכות אישות. בריך רחמנא דסייען, געלויבט דעם באשעפער וואס האט אונז געהאלפן צו ענדיגן הלכות אישות. געוואלדיג. יעצט, אז מ׳האט חתונה געהאט, גייט מען לערנען הלכות גירושין, וואס געשעט נעקסטע סטעפ. ניין, דער רמב״ם מאכט אלעס א סדר, יא? אין דער משנה גייט עס פארקערט, אבער דער רמב״ם מאכט א סדר. מ׳דארף דאך קודם חתונה האבן צו קענען האבן א גט, יא?

ר׳ יואל אשר: געווענליך. יא.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Opus 5.5, Summary by Claude Opus 5.5

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית ›
📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיום הלכות אישות: פרק כ״ה (הלכו…
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיום הלכות אישות: פרק כ״ה (הלכות כתובה וטענת מומין)

הקדמה לפרק: מקח טעות בנישואין

לשון הרמב״ם

*(מבוא לפרק האחרון של הלכות אישות, החותם למעשה את סוגיות מסכת קידושין ומסכת כתובות).*

ביאור הפשט

בפרקים הקודמים למדנו על נשים המפסידות את כתובתן בשל התנהגותן לאחר הנישואין (כגון סוטה או עוברת על דת), שבהן הכתובה בטלה משום שאין רוצים עוד שהנישואין יתקיימו. בפרק זה נכנסים לסיבה חדשה מדוע אין לאשה כתובה: משום שהשידוך היה מעיקרו “מקח טעות” – הבעל נשא אותה והתברר שאינה מה שחשב, בשל נדרים או מומין.

חידושים וביאורים

* [הערת אגב: לימוד הנצרך ותודות]: ר׳ יצחק ור׳ יואל אשר מודים לתומכים ולמפיצים של השיעור, ובפרט למחזיק השיעור ר׳ יואל הלוי ווערבערגער. לקראת הלכות גירושין מוער שלימוד הרמב״ם נצרך כדי להבין את התמונה הכללית של אופן פעולת ההלכה (“לימוד הנצרך”), אף שבשאלות מעשיות פונים לרבנים.

* החילוק בין קידושין (גט) לכתובה בספק מקח טעות:

* משווים את ההלכות כאן למה שכבר נלמד בפרק ז׳ (הלכות קידושין). שם דובר במקרה שהתנה תנאי מפורש (“על מנת”) שאין עליה נדרים או מומין. כאן (וגם בחלק מהדברים שם) מדובר כשנשא אותה סתם, בלא תנאי מפורש, אלא שאנו מניחים שבסתם אין אדם רוצה אשה בעלת מומין או נדרים.

* לענין קידושין (גט): הרמב״ם כבר פסק בפרק ז׳ שהיא מקודשת מספק וצריכה גט. ר׳ יצחק מסביר שזהו “ספק להלכה” – יש סברא לכאן וסברא לכאן, האם כל אדם שנושא אשה בסתם מתכוון במשתמע להתנות שתהיה בלא מומין ונדרים, או שמא הסכים בכל זאת. ממילא לחומרא צריכה גט. (ר׳ יצחק מעיר שהרמב״ם אינו אומר שיקדשנה שוב אם רוצה להישאר עמה).

* לענין כתובה (ממון): כיון שהם דיני ממונות והבעל הוא המוחזק (המוציא מחבירו עליו הראיה), יכול הבעל לטעון טענת ברי שעל שידוך כזה מעולם לא הסכים. ממילא לענין כתובה נחשב הדבר מקח טעות והיא אינה מקבלת כלום.

—

הלכה א׳: אשה שיש עליה נדרים

לשון הרמב״ם

הנושא אשה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת. באילו נדרים אמרו, על נדר שלא תאכל בשר או שלא תשתה יין או שלא תתקשט במיני צבעונים והוא הדין לשאר המינין שדרך כל אנשי המקום להתקשט בהן. אבל אם נמצא עליה נדר אחר חוץ מאלו לא הפסידה כלום.

ביאור הפשט

אדם נשא אשה “סתם” (בלא תנאי), והתברר שיש עליה נדרים. הוא יכול לגרשה בלא לשלם לא עיקר כתובה ולא תוספת כתובה. דבר זה אמור רק בנדרים של עינוי נפש וצמצום: נדרה שלא לאכול בשר, שלא לשתות יין, או שלא להתקשט בבגדים צבעוניים (“מיני צבעונים”) או בכל תכשיט ובגד אחר שדרך הנשים באותו מקום להתקשט בו. אם נדרה נדרים אחרים מלבד אלו, אינה מפסידה כלום (“לא הפסידה כלום”), ואם רוצה לגרשה חייב לשלם את כל הכתובה.

חידושים וביאורים

* הדיוק ב״נמצאו עליה” (נדרים מלפני הנישואין): אדם אינו רוצה אשה נדרנית (“אי אפשי באשה נדרנית”). אולם ר׳ יצחק מעיר שאין מדובר כאן במי שנודרת נדרים תדיר להבא, אלא “נמצאו עליה” פירושו שהנדרים כבר היו עליה מלפני הנישואין. שהרי נדרים שנודרת לאחר הנישואין יכול הבעל עצמו להפר!

* ענין נדרי עינוי נפש: ר׳ יואל אשר ור׳ יצחק מבארים זאת בחיות: הבעל רוצה אשה רגילה ומעשית, לא אשה המחמירה יתר על המידה, המענה את עצמה ואוסרת על עצמה דברים מותרים. בנדרים אחרים שאין בהם עינוי נפש (ר׳ יצחק נותן משל: נדר שלא לברור בשבת בבוקר, או דברים צדדיים אחרים), אינה מפסידה כלום.

—

הלכה ב׳: אשה שיש בה מומין, חזקת המרחץ, ומנהגי המקומות

חלק 1: מומין שבסתר, מומין שבגלוי, ונכפה

לשון הרמב״ם

וכן הכונס אשה סתם ונמצא בה מום ממומי נשים שכבר ביארנום, ולא ידע הבעל במום זה ולא שמע בו ורצה, הרי זו תצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת. כיצד, היה מרחץ בעיר והיו לו קרובים אינו יכול לומר לא ידעתי מומין אלו ואפילו מומין שבסתר מפני שהוא בודק בקרובותיו וחזקה ששמע ורצה. ואם אין שם מרחץ או שלא היו לו קרובים טוען במומין שבסתר. ונכפה בעתים ידועים הרי היא ממומי סתר. אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון שהרי הכל רואין אותן ואומרין לו וחזקתו ששמע ונתפייס.

ביאור הפשט

וכן אם אדם נשא אשה “סתם” ונמצא בה אחד מ״מומי הנשים” שהרמב״ם כבר מנה בפרק ז׳ (כל מומי הכהנים, ובנוסף דברים אסתטיים אחרים המכערים את האשה). אם הבעל לא ידע על כך, לא שמע והסכים, היא יוצאת בלא כתובה (אף שגט צריכה מספק). אם ידע לפני הנישואין, הרי הסכים (“סבר וקיבל”) וחייב לשלם כתובה.

כיצד נדע אם ידע? אם יש מרחץ בעיר ויש לחתן קרובים שם, אינו יכול לטעון שלא ידע אפילו על מומין שבסתר, משום שחזקה שהוא בודק אצל קרובותיו (“בודק בקרובותיו”) ושמע והסכים. רק אם אין מרחץ או שאין לו קרובים, יכול לטעון על מומין שבסתר. אשה הלוקה ב״נכפה” (חולי הנופל) בזמנים מסוימים, נחשבת כמומין שבסתר. אבל במומין שבגלוי (כגון על החוטם, או שהיא צולעת) לעולם אינו יכול לטעון שלא ידע, משום שהכל רואים זאת ואומרים לו, וחזקה ששמע ונתפייס.

חידושים וביאורים

* תוקף החזקה: ר׳ יואל אשר תמה: מה אם הבעל נשבע שבאמת לא שאל את קרובותיו? ר׳ יצחק משיב שאין זה מועיל לו; חז״ל קבעו חזקה מוחלטת שאין אדם עושה שידוך בעיניים עצומות בלא לברר, כאשר יש לו אפשרות לכך.

* כלל המרחץ בשידוכים בזמננו: ר׳ יואל אשר ור׳ יצחק דנים בכך ש״מרחץ” אינו אלא דוגמא לתקופת חז״ל. הכלל הוא שכל בעיה או מום שחברות, קרובים או שדכן היו יודעים עליו, והמידע היה עולה בבירור רגיל לפני השידוך, נחשב כדבר שאפשר לברר, והבעל אינו יכול לטעון אחר כך שלא ידע. (ר׳ יצחק מעיר שמדובר כאן במומים גופניים, ושענין הכתובה אינו נושא כה אקטואלי בימינו בפרט זה).

* נכפה – גופני או נפשי: בדרך כלל “נכפה” פירושו מחלה גופנית כגון אפילפסיה (“חולי נופל” / התקפים). אולם ר׳ יואל אשר מצטט מהרמב״ם בפירוש המשניות שהדבר יכול לכלול גם מצב נפשי (“התקף טירוף”), שיש לה תקופות שבהן היא יוצאת מדעתה מזמן לזמן (כגון הפרעה דו-קוטבית). אף שכאן ברמב״ם הדבר אינו כתוב במפורש, שניהם מסכימים שפשוט שבעיות נפשיות הן גם מום שבסתר, ור׳ יואל אשר מעיר שלמעשה השאלה מתעוררת הרבה יותר בבעיות נפשיות. ר׳ יצחק מוסיף שאם היא נוטלת תרופות מדי יום, ייתכן שכבר צריך לדעת על כך.

* פירוש “בעתים ידועים”: ר׳ יצחק ור׳ יואל אשר דנים בכך שהגמרא קוראת לזה “קבוע לה זמן”, אך לשון הרמב״ם “בעתים ידועים” אינה מורה דווקא שיש לכך לוח זמנים מדויק, אלא אדרבה: שהדבר אינו קורה בתדירות אלא מזמן לזמן. שהרי אם אינו קבוע לה זמן – כלומר קורה בתדירות ולעיתים קרובות – הכל היו יודעים על כך והיה נחשב מום שבגלוי.

* כשהבעל עצמו לא ראה אותה (מצות “עד שיראנה”): ר׳ יצחק מעיר שכל הלכות מומין שבגלוי עוסקות בבירור במקרה שהבעל לא ראה אותה בעצמו לפני הנישואין (למשל קידש על ידי שליח) – כלומר, לא קיים את ההלכה “אסור לאדם שיקדש אשה עד שיראנה”. שהרי אם ראה אותה בעצמו (או ראה תמונה מהתנאים), פשוט שאינו יכול לטעון. החידוש הוא שאפילו לא ראה אותה, כיון שהעיר (אפילו הגברים) רואה אותה, כבר היה מי שמספר לו.

* קושיא על טעם הגמרא ל״עד שיראנה”: על כך מקשה ר׳ יואל אשר קושיא חזקה: מצות “עד שיראנה” היא משום “שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו” – ואם אנו אומרים כאן שבמום שבגלוי הוא שואל ממילא אנשים והעיר מספרת לו, מדוע צריך שיראה אותה בעצמו? ר׳ יצחק משיב שמשום כך בדיוק אומרים לו: לך וראה אותה בעצמך ודבר עמה כרגיל לפני הנישואין, ולא תגיע לכל השאלות והספקות הללו לאחר הנישואין (מלבד מומין שבסתר שרואים רק במרחץ).

חלק 2: ההלכה לפי מנהגי המקומות (ערי אדום לעומת מקומות אחרים)

לשון הרמב״ם

דבר ידוע הוא שאין דין זה אלא באותן המקומות שהיה מנהג הנשים שם להלך בשוק ופניהם גלויות והכל יודעין אותן ואומרין זו היא בתו של פלוני וזו היא אחותו של פלוני כמו ערי אדום בזמן הזה. אבל מקומות שאין דרך הבנות שם לצאת לשוק כלל ואם תצא הבת למרחץ בנשף תצא מתנכרה ולא יראה אותה אדם חוץ מקרובותיה הרי זה טוען אף במומין שבגלוי, והוא שלא היה שם מרחץ או שלא היתה לו קרובה לבדוק בה. אבל אם היה שם מרחץ בעיר זו שאין דרך הנשים לצאת בה ופניהם מגולות ויש לו קרובה אינו יכול לטעון שהרי הכל רואין אותה ערומה במרחץ. ואם דרכן להחבא ולהתנכר אף במרחץ ושתהיה הבת רוחצת בלילה או בבית קטן שבמרחץ לבדה עד שלא תיראה ולא תיודע הרי זה טוען אף במומין שבגלוי, שדברים אלו אינן גזירת הכתוב אלא דברים של טעם הן.

ביאור הפשט

החילוק בין מומין שבגלוי למומין שבסתר אינו אלא במקומות שבהם נשים הולכות בשוק בפנים גלויות וכל אחד מכיר אותן, כמו בארצות אירופה (“ערי אדום”) בזמנו. אבל במקומות שבהם הבנות אינן יוצאות לשוק כלל, ואפילו כשהיא הולכת למרחץ היא הולכת בלילה מתנכרת (“מתנכרה”) כך שאיש אינו רואה אותה מלבד קרובותיה – יכול הבעל לטעון אפילו על מומין שבגלוי (בתנאי שאין מרחץ או שאין לו קרובה לבדוק אותה). אבל אם יש מרחץ ויש לו קרובה, אינו יכול לטעון, שהרי במרחץ רואים אותה. ואם נוהגות להסתתר אפילו במרחץ (היא רוחצת בלילה או בחדרון נפרד לבדה) כך שאיש אינו רואה אותה, יכול שוב לטעון אפילו על מומין שבגלוי, משום שהלכות אלו אינן גזירת הכתוב אלא דברים של טעם וסברא.

חידושים וביאורים

* תקופת חז״ל (“שהיה”): ר׳ יואל אשר מדייק מלשון הרמב״ם “שהיה מנהג הנשים” שהרמב״ם סובר שגם בזמן חז״ל (כשנכתבה המשנה) היה המנהג שנשים הלכו בפנים גלויות, שלא כבארצות ערב בזמנו של הרמב״ם.

* הפשט ב״ואם תצא הבת למרחץ בנשף תצא מתנכרה”: ר׳ יואל אשר מבאר שהרמב״ם אינו מתכוון כאן דווקא למרחץ מצד דין המרחץ (הנוגע למומין שבסתר), אלא מביא זאת כמציאות: לשוק היא לעולם אינה הולכת (הבעל הולך לקנות), והמקום היחיד שבו היא חייבת ללכת בעצמה הוא המרחץ כדי לרחוץ, ואפילו לשם היא הולכת רק בלילה ומתנכרת (“מתנכרה” – לשון הפסוק) עם קרובותיה, ממילא הרחוב כלל אינו יודע כיצד היא נראית, וכל המומין שבגלוי נחשבים כמומין שבסתר.

* [הערת אגב: השוואה להלכות צניעות בפרק י״ג]: ר׳ יואל אשר מעלה השוואה מעניינת למה שכותב הרמב״ם קודם לכן בהלכות אישות (פרק י״ג) בענין צניעות. שם נוקט הרמב״ם “דרך הממוצע” (פשרה): לא כערי אדום שבהן הנשים יוצאות כל הזמן, ולא כערי ישמעאל שבהן סוגרים אותן והן לעולם אינן יוצאות, אלא שתצאנה מפעם לפעם (ועם “רדיד”, שר׳ יצחק מפרשו כמעיל עליון ור׳ יואל אשר מפרשו כצעיף המכסה חלק מהפנים). כאן לעומת זאת מדבר הרמב״ם על מקומות שבהם אינן יוצאות “כלל”, או על ערי אדום שבהן הן הולכות בגלוי לגמרי!

* *תירוץ:* ר׳ יצחק ור׳ יואל אשר משיבים שאין זו סתירה. קודם לכן מדבר הרמב״ם על ההלכה כיצד *צריכים* איש ואשה לנהוג מצד צניעות ושלום בית (ושם הוא דן אם הבעל יניח לה לצאת, אפילו מכוסה). כאן לעומת זאת אין הרמב״ם עוסק בהלכות צניעות, אלא מתאר את המציאות המעשית בארצות השונות כדי לפסוק את ההלכה למעשה לגבי כתובה וטענת מומין.

* פירוש “בית קטן שבמרחץ”: ר׳ יצחק ור׳ יואל אשר משווים זאת למקוואות החרדיים ביותר בימינו, שבהם אין מסתובבים בגלוי, אלא לכל אשה יש חדרון נפרד (תא או מקלחת) עם מעבר משלו אל בור המקוה, כך שהיא מוסתרת לגמרי.

* משמעות “אינן גזירת הכתוב אלא דברים של טעם הן”:

* ר׳ יואל אשר תמה על הלשון: הרי הרמב״ם סובר שאפילו לגזירת הכתוב יש טעם (במורה נבוכים)!

* ר׳ יצחק מבאר נקודה עמוקה בלשון הרמב״ם: בדרך כלל כשהרמב״ם אומר סברא משלו הוא כותב “יראה לי”. מדוע אינו כותב כאן “יראה לי”? משום שהרמב״ם מבקש להצטדק שאין הוא אומר כאן חידוש או סברא שאחר יכול לחלוק עליה. “גזירת הכתוב” כאן אין פירושה פסוק בתורה, אלא הוראה בגמרא (“אם יש מרחץ בעיר”). הרמב״ם אומר שחז״ל לא נתנו כלל עיוור שה״מרחץ” פוטר תמיד, אלא זהו ענין מעשי (“דברים של טעם”) – האם אפשר לראות או לא.

* [הערת אגב: אשה המסתתרת בכוונה]: ר׳ יואל אשר מעלה סברא פסיכולוגית: אשה שיש בה מומין שבסתר תהפוך ממילא לאחת מהנשים המסתתרות (היא תהפוך פתאום ל״נטורי קרתא” או “לב טהור”) כדי שאיש לא יראה את מומיה! ר׳ יצחק משיב שאם היא גרה במקום רגיל ונוהגת פתאום באופן מוזר כל כך, הדבר עצמו יעורר חשד (“זה גופא יגרום שידעו שהיא הנטורי קרתא המוזרה”). ר׳ יואל אשר מוסיף שבערי אדום אשה כזו שלעולם אינה יוצאת הייתה נחשבת “אשה נדרנית” המענה את עצמה, אך הם מסכמים שהרמב״ם אינו מדבר כאן על יחידים יוצאי דופן אלא על המנהג הכללי של המקום.

חלק 3: שיטת מקצת הגאונים (חברים לעומת קרובים)

לשון הרמב״ם

הורו מקצת הגאונים שזה שאמרו חכמים מפני שהוא בודק בקרובותיו אינו קרובותיו בלבד… ואפילו היה גר בעיר ואין לו קרוב כלל, אם יש שם מרחץ אינו יכול לטעון, שאפשר שיהיו לו ריעים, ואומר לאחד מריעיו שתבדוק לו אשתו או אחותו על פלונית, ולפיכך חזקתו ששמע ונתפייס. ולא ייראה לי דין זה, שאין כל אדם מוציא מה שבליבו מדברים אלו לכל אלא לקרוביו, ועוד שאין דעתו סומכת אלא לדברי קרוביו ביותר.

ביאור פשוט

מקצת הגאונים פסקו שמה שאמרו חכמים שהוא יכול לבדוק על ידי קרובותיו, אין הכוונה דווקא לבני משפחה ממש, אלא גם למכרים ולחברים (מיודעיו). ואפילו אם הוא זר שזה עתה הגיע לעיר (“גר בעיר” – לא גר צדק, אלא תושב חדש) ואין לו שם קרובים כלל, גם הוא אינו יכול לטעון שלא ידע על המום, שכן ייתכן שיש לו חברים (ריעים) בעיר, והוא יכול לבקש מאחד מחבריו שאשתו או אחותו של זה תבדוק את הכלה במרחץ. ממילא החזקה היא ששמע ונתפייס.

אולם הרמב״ם עצמו חולק על הגאונים (“ולא ייראה לי דין זה”) משני טעמים: ראשית, אדם אינו מגלה דברים אישיים כאלה המונחים על לבו לכל אחד, אלא רק לקרוביו הקרובים. שנית, אדם אינו סומך באמת על מה שזר אומר לו בעניינים כאלה, אלא על קרוביו שלו.

חידושים וביאורים

* הסברא הפסיכולוגית של הרמב״ם: ר׳ יואל אשר מבאר את סברת הרמב״ם באופן חזק: לבקש מאדם ללכת למרחץ לבדוק אשה הוא דבר משונה ולא נוח. אדם צריך להרגיש קרוב מאוד ופגיע מול מישהו כדי שיוכל לבקש ממנו טובה כזו. עם חבר או שכן לא עושים זאת. יתרה מזו, אפילו אם כבר יבקש מחבר, וזה יחזור ויאמר “הכל בסדר”, החתן לא יתייחס לכך ברצינות ולא יסמוך עליו, שכן בעניין כזה סומכים רק על משפחה קרובה. (הוא מעיר גם בדרך אגב שאפילו לפי הגאונים החתן אינו מדבר חלילה ישירות עם הנשים הזרות, אלא מבקש מחברו שזה יבקש מאשתו שלו).

* הבדלי תרבות ומציאות: ר׳ יצחק מעיר שאנו רואים כאן שגם הרמב״ם עצמו חש מעט אי-נוחות עם כל המושג של שליחת אנשים לבדוק כלה במרחץ, ולכן הגביל זאת לקרובים בלבד. ר׳ יואל אשר ור׳ יצחק מבררים שההלכה כאן תלויה במציאות ובמנהגי כל מקום. אם במקום מסוים מקובל שאין זה ראוי להסתכל על הזולת במרחץ, בטלה כל החזקה. ר׳ יצחק מוסיף שהמחלוקת בין הרמב״ם לגאונים נובעת כנראה מהבדל תרבותי בין מקומו של הרמב״ם למקומם של הגאונים.

* אילו מומין רואים במרחץ: ר׳ יואל אשר ור׳ יצחק מבהירים שכאשר מדברים כאן על “בדיקה” במרחץ, אין הכוונה שמעמידים את האשה על “אבן הבוחן” ומחפשים פרטים קטנים כמו פצעון. מדובר כאן ב״מומין הפוסלים בנשים” – מומים גדולים וניכרים הבולטים מיד לעין (גלויים) לכל מי שנמצא שם במרחץ.

* אדם צנוע: ר׳ יצחק ור׳ יואל אשר מעירים שאם בעיר מסוימת הדרך היא אכן לדעת באמצעות המרחץ, וחתן אחד מחליט להיות צנוע ביותר ואינו בודק, זו בעיה שלו (“שימשיך להיות צנוע”), והוא מאבד את טענת המומין שלו, כיון שהייתה לו האפשרות לדעת.

—

הלכות ג׳–ד׳: הלכות טוען ונטען במומין ו״אין אדם שותה בכוס אא״כ בודקו”

חלק 1: מי צריך להביא ראיה (בבית אביה לעומת בבית בעלה)

לשון הרמב״ם

כיצד היא טענת המומין? אם היו המומין שנמצאו בה מומין שודאי היו בה קודם שתתארס, כגון אצבע יתירה וכיוצא בה, על האב להביא ראיה שידע בהן הבעל ורצה, או חזקה שידע, ואם לא הביא תצא בלא כתובה. היו מומין שאפשר שנולדו אחר האירוסין, אם נמצאו בה אחר שנכנסה לבית בעלה, על הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה והיה מקחו טעות. ואם נמצאו בה והיא בבית אביה, על האב להביא ראיה שאחר האירוסין נולדו ונסתחפה שדהו. הביא הבעל ראיה שעד שלא נתארסה היו בה או שהודת לו בכך, והביא האב ראיה שראה ושתק ונתפייס או חזקה שידע בהן ונתפייס, הרי זה חייב בכתובתה.

ביאור פשוט

הרמב״ם מבאר את הלכות טוען ונטען (מי צריך להביא ראיה) כאשר הבעל טוען שמצא מומין ורוצה להוציאה בלא כתובה:

1. מומין שודאי היו קודם האירוסין (כמו אצבע יתירה): כאן חובת הראיה מוטלת על אבי הכלה להביא ראיה או חזקה (כגון מרחץ בעיר) שהבעל ידע ומחל. ואם לא, היא יוצאת בלא כתובה.

2. מומין שאפשר שנולדו אחר האירוסין: כאן תלוי מתי נמצא המום:

* אם נמצא אחר הנישואין (אחר שנכנסה לבית בעלה), על הבעל להביא ראיה שהמום היה כבר קודם האירוסין כדי שייחשב מקח טעות. (ואם נולד אחר האירוסין, הרי זה “נסתחפה שדהו” – שדהו הוצפה, וחייב לשלם את הכתובה).

* אם נמצא קודם הנישואין (והיא בבית אביה), על האב להביא ראיה שהמום נולד אחר האירוסין.

3. ראיה שכנגד: אם הבעל מביא ראיה שהמום היה קודם האירוסין (או שהיא מודה בכך), אך האב מביא ראיה שכנגד (או חזקה כגון מרחץ) שהבעל ראה, שתק ונתפייס – הבעל חייב בכתובתה.

חידושים וביאורים

* מדוע כתוב ברמב״ם “על האב”: ר׳ יצחק תמה מדוע הרמב״ם נוקט בלשון “על האב להביא ראיה” במקום לומר שהאשה עצמה צריכה להביא ראיה. ר׳ יואל אשר משיב שזו לשון הגמרא (במסכת כתובות), שכן הגמרא מדברת על המקרה השכיח באותם זמנים, שבו קידשו קטנה או נערה, והאב הוא המנהל את הדין ודברים ומקבל את הכתובה.

* החזקה ב״אצבע יתירה”: במקרה הראשון (שבו המום ודאי היה קודם האירוסין), מבארים ר׳ יואל אשר ור׳ יצחק מדוע הבעל אינו צריך להביא ראיה. כיון שהמום ודאי היה בשעת הקידושין, והחזקה היא שאין אדם רוצה לקדש בעלת מום, הבעל מוחזק בממונו (הוא פטור מכתובה מספק מקח טעות). ממילא צד האשה צריך להביא ראיה כדי להוציא ממנו ממון.

* [הערת אגב: הלצה על אצבע יתירה]: ר׳ יואל אשר מתלוצץ שאצבע יתירה לא הייתה מפריעה לו (“אני אוהב אשה עם אחת עשרה אצבעות…”). הם מבררים שכנראה מדובר כשהיד נראית מעוותת או שאין אפשרות להשתמש בה כראוי. ר׳ יואל אשר מסכם שהרמב״ם רק רצה לנקוט דוגמה ברורה של מום שאינו יכול לצמוח פתאום בן לילה אחר האירוסין.

* ההבדל בין “בבית אביה” ל״בבית בעלה” – מציאות או חזקת ממון? כאשר המום יכול היה להיוולד הן קודם האירוסין והן אחריהם, הרמב״ם מחלק לפי המקום שבו נמצא. ר׳ יצחק מבקש להבין את סברת החילוק. ר׳ יואל אשר רוצה לומר בתחילה שהדבר הולך לפי ההסתברות בזמן (סיכויים), או שכאשר היא נכנסת לבית בעלה הוא כבר קיבל אותה (סבר וקיבל). ר׳ יצחק דוחה זאת ומעמיד סברא הלכתית עמוקה יותר: אין לכך קשר ל״סיכויים”, אלא לחזקת החיוב של הכתובה:

* כל זמן שהיא בבית אביה (ארוסה בלבד), עדיין אין חיוב כתובה מוחזק. ממילא הבעל מוחזק שהוא פטור, והאב צריך להביא ראיה שהמום בא אחר האירוסין.

* אבל כאשר היא כבר בבית בעלה (נשואה), היא כבר מוחזקת שמגיעה לה כתובה. ממילא, אם הבעל רוצה להשתמט מחיוב זה, מוטלת עליו חובת הראיה להוכיח שהמום היה כבר קודם האירוסין.

* החידוש ה״הפוך” של הראיה: במקרה האחרון (הביא הבעל ראיה… והביא האב ראיה), שואל ר׳ יצחק בתחילה מדוע הרמב״ם צריך לומר זאת כלל, הרי זה פשוט? אך הוא משיב חידוש עצום בדינמיקה של הטענות: כאשר נמצא מום בבית בעלה, הבעל דווקא רוצה להביא ראיה שהמום היה כבר *קודם* האירוסין (כדי שלא ייחשב “נסתחפה שדהו”). אלא שנוצר כאן פרדוקס (“הפוך”): אותה ראיה שהבעל מביא כדי לסייע לעצמו, עלולה כעת להזיק לו! שכן מאחר שהבעל עצמו הוכיח שהמום היה כבר קודם האירוסין, הוא פתח פתח לאב לבוא ולומר: “אם המום היה כבר קודם האירוסין, יש חזקה (בגלל המרחץ שבעיר) שכבר אז ידעת עליו ומחלת!” (אילו המום היה נולד אחר האירוסין, לא היה האב יכול להשתמש בחזקת המרחץ, אך אז היה הבעל מפסיד בכל מקרה משום נסתחפה שדהו).

חלק 2: חזקת “אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו”

לשון הרמב״ם

בא על אשתו ושהה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה לי עד עתה, אפילו היה בתוך הקמטים או בכף הרגל, אין שומעין לו, חזקה שאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו יפה יפה, וחזקתו שידע ורצה.

ביאור פשוט

אם אדם חי עם אשתו (בא על אשתו) והמתין כמה ימים (שהה כמה ימים), ואחר כך הוא בא בטענה שרק עכשיו הבחין במום שבה — אפילו אם המום במקום נסתר, כגון בין קמטי הגוף (בתוך הקמטים) או בכף הרגל — אין שומעין לו. מדוע? משום שיש לנו חזקה ש״אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו יפה יפה”, וממילא החזקה היא שידע על המום וקיבל אותו.

חידושים וביאורים

* הסתירה עם הלכות צניעות (תשמיש בחושך): ר׳ יצחק ור׳ יואל אשר מעלים קושיה חזקה (שכבר נגעו בה קודם לכן בהלכות אישות או דעות): הרי יש הלכה שתשמיש המטה צריך להיות בחושך! אם חשוך, כיצד ניתן לומר חזקה שהוא “בדק אותה יפה יפה” וראה מומין הנסתרים בקמטים או בכף הרגל?

* שני תירוצים לקושיה:

1. הדיוק ב״ושהה כמה ימים”: ר׳ יואל אשר מדייק בלשון הרמב״ם שהעיקר כאן אינו הביאה בלבד, אלא מה שדר עמה כמה ימים (“ושהה כמה ימים”). במשך כמה ימים של מגורים משותפים כבר רואים הכל, לאו דווקא בשעת תשמיש. ר׳ יצחק מסכים ששני התנאים (“בא על אשתו” ו״שהה כמה ימים”) נחוצים: שכן אילו לא היה ממתין כמה ימים, אלא בא מיד למחרת בבוקר אחר הביאה הראשונה (כמו בטענת בתולים), היה יכול לטעון “גיליתי זאת רק בלילה בשעת מעשה, ולכן אני בא מיד בבוקר”. אבל מאחר שכבר חי עמה *וגם* שתק כמה ימים, הפסיד את טענתו.

2. בדיקה על ידי מישוש: ר׳ יצחק מוסיף סברא נוספת: “בודקו יפה יפה” אין פירושו דווקא בעיניים (שהוא עומד לפניה ומתבונן כדי לבדוק). אפילו בחושך בשעת מעשה חשים וממששים, וכך מגלים את המום. אם חש בו אז והמתין כמה ימים בלי לומר דבר, הרי זו ראיה שנתפייס (ידע ורצה).

—

הלכה ז׳: אשה שאין לה וסת קבועה

לשון הרמב״ם

הנושא אשה ונמצאת שאין לה וסת קבועה לנדתה אלא לא תרגיש בעצמה עד שתראה דם נדה הרי זו לא תשמש אלא בשני עדים שבודקת בהן עצמה אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש חוץ מן העד של איש שמקנח בו עצמו כמו שיתבאר בהלכות איסורי ביאה. ואף על פי שמום גדול הוא זה לא הפסידה כלום שהרי בודקת עצמה תחלה ומשמשת.

ביאור פשוט

אדם הנושא אשה ומתברר שאין לה וסת קבועה (היא אינה מרגישה דבר עד שהיא רואה דם), כיון שהבעל צריך לחשוש כל הזמן שמא תיעשה פתאום נדה בשעת תשמיש, אסור לה לשמש אלא בשתי בדיקות (“עדים”) – אחת לפני התשמיש ואחת לאחר התשמיש, חוץ מן הבד (“עד”) של האיש שבו הוא מקנח את עצמו (כפי שיתבאר בהלכות איסורי ביאה). אף על פי כן, הבעל אינו יכול לטעון שזהו מקח טעות כדי להיפטר מן הכתובה; אף שזהו מום גדול, היא לא הפסידה כלום, שהרי יש עצה – היא בודקת את עצמה תחילה ומותרת לשמש.

חידושים וביאורים

* וסת הגוף לעומת וסת הימים (שיטת הרמב״ם): ר׳ יצחק מדייק מלשון הרמב״ם “אלא לא תרגיש בעצמה עד שתראה דם נדה”, שהרמב״ם מדבר כאן על “וסת הגוף” (שהאשה חשה סימנים גופניים כגון כאב ראש או כאב בטן לפני שמגיע הווסת), ולא על קביעות בזמן (וסת הימים).

* ר׳ יצחק מבהיר יסוד בהלכות איסורי ביאה: בעוד שרוב הראשונים סוברים ש״וסת הגוף” ו״וסת הימים” הם שני דברים נפרדים (וכך משמע בגמרא), הרמב״ם סובר שהכל דבר אחד – וסת פירושו שבימים מסוימים היא מקבלת את ההרגשות (וסת הגוף), ואז נאסרת. לכן כותב הרמב״ם כאן “לא תרגיש בעצמה”, שכן לשיטתו אין שני סוגי וסתות.

* [הערת אגב: וסת הגוף בזמנים הללו]: ר׳ יצחק אומר שאף שאומרים שבזמנים הללו לרוב הנשים אין וסת קבוע, אין זה נכון, שכן לרוב הנשים יש וסת הגוף (הרגשות מסוימות לפני הווסת), ולדעתו היה צריך לפרוש סמוך לווסתה על פי זה, שכן זהו הדבר היחיד שהוא באמת קבוע, אלא שקשה לתפוס בדיוק מהו. ר׳ יואל אשר משיב שלהלכה לא מקובל שצריך לפרוש בגלל זה, שכן ההרגשה אינה דבר רפואי מדויק, והיא יכולה לבוא כמה ימים טובים לפני הווסת עצמו.

* פירוש “עדים”: ר׳ יואל אשר אומר ששתי הבדיקות נקראות “עדים” משום שהן כעדות. ר׳ יצחק מביא שיש בזה מחלוקת: יש אומרים שהוא מלשון עדות, אך הרמב״ם סובר ש״עד” פירושו פשוט בד או בגד, מלשון הפסוק “עדים” (“כבגד עדים”).

* מדוע נקרא “מום גדול” אם יש עצה, וכלל בהלכות מומין: ר׳ יואל אשר שואל מדוע הרמב״ם קורא לזה “מום גדול” אם סוף סוף “לא הפסידה כלום” בזכות הבדיקות? ר׳ יצחק משיב שזה נקרא “מום גדול” מצד עצם המציאות, שכן היא אינה אשה רגילה ובריאה – למערכת בריאה יש וסת, וכאן הווסת יכול להגיע באופן אקראי לחלוטין. אך מבחינה הלכתית אין זה פוגע בכתובה, שכן צריך רק לעשות בדיקה אחת נוספת.

* על כך מעיר ר׳ יואל אשר שכבר למדנו קודם לכן לגבי מומין אחרים, שאם יש דרך להתמודד עמם (כגון לשים תחבושת והדבר עוזר), בטל המום. ר׳ יצחק מקבל זאת ככלל: מכאן אכן ניתן ללמוד שכל מום שיש לו עצה פשוטה, אינו מום מבחינה הלכתית.

—

הלכות ח׳–ט׳: אשה שרואה דם מחמת תשמיש

חלק 1: דין רואה דם מחמת תשמיש ו״לא יחזיר לעולם”

לשון הרמב״ם

הרי שבדקה עצמה ונבעלה ובעת שקנחה עצמה היא והוא נמצא דם על עד שלה או על עד שלו, אם אירע זה פעם אחר פעם שלש פעמים סמוכות זו לזו הרי זו אסורה לישב עם בעלה ותצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת ואין לה תנאי מתנאי כתובה שהרי אינה ראויה לתשמיש, ויוציא ולא יחזיר לעולם שמא תתרפא ונמצא שלא גמר לגרשה בשעת גירושין, ומותרת להנשא לאחר כמו שיתבאר בענין הנדה.

ביאור פשוט

אם בדקה את עצמה לפני תשמיש, ואחר התשמיש, כשהם מקנחים את עצמם, נמצא דם על העד שלה או על העד שלו, ודבר זה אירע שלוש פעמים רצופות, יש לה חזקה של “רואה דם מחמת תשמיש” (שהתשמיש עצמו עושה אותה נדה). מכיוון שבזה אין שום בדיקות מועילות והיא אינה ראויה לתשמיש, אסור לה להישאר עם בעלה. היא יוצאת בלא כתובה (לא עיקר, לא תוספת, ולא שום תנאי כתובה). הבעל חייב לגרשה ואסור לו להחזירה לעולם (“ולא יחזיר לעולם”), משום שאנו חוששים שמא תתרפא, ויתברר שלא רצה לגרשה בלב שלם. אולם מותרת היא להינשא לאיש אחר (כל זמן שלא אירע הדבר אצל שלושה בעלים).

חידושים וביאורים

* החשש של “שמא תתרפא” ו״גט מוטעה”: ר׳ יואל אשר מבאר את טעם “ולא יחזיר לעולם”: מכיוון שמותרת היא להינשא לאיש אחר, חששו חז״ל שאם תתרפא לאחר מכן, יאמר הבעל הראשון “אילו הייתי יודע שהיא יכולה להתרפא, לא הייתי נותן לה גט”, ויבטל את הגט למפרע, דבר שיהפוך את ילדיה מהבעל השני לממזרים.

* ר׳ יואל אשר מקשה על כך: מדוע יוכל הדבר לעשות את הילדים ממזרים? הרי סוף סוף נתן גט, וכיצד אפשר לעשות “גט של טעות”? ר׳ יצחק משיב שאכן, יש מושג כזה של “גט מקח טעות”, והבעל היה באמת צודק בטענתו. משום כך אסרו עליו חז״ל להחזירה, כדי שיידע מראש שהדבר סופי, ויהיה גומר בדעתו לגרשה בכל מקרה.

* קושיא על התקנה: ר׳ יצחק מעיר נקודה למדנית: כעת, שחז״ל כבר תיקנו “לא יחזיר לעולם” והבעל יודע שאינו יכול להחזירה, הרי הגט ממילא הוא גט אמיתי בלב שלם – אם כן, מדוע באמת לא יהיה מותר לו להחזירה לאחר מכן? ר׳ יואל אשר משיב בקצרה שאין אומרים סברא כזו (חז״ל לא עשו חילוק כזה).

* מדוע מותרת היא להינשא לאחר? ר׳ יואל אשר מביא את הגמרא שאין אנו חוששים שכל איש יעשה אותה נדה על ידי בעילה, משום ש״לאו כל האצבעות שוות” (ומזכיר בדרך צחות שלמדנו קודם לכן על מום של אצבע נוספת – אצבע יתירה).

חלק 2: החילוק בין תחילת הנישואין לאחר הנישואין (נסתחפה שדהו)

לשון הרמב״ם

במה דברים אמורים בשהיתה כך מתחלת נשואיה ומבעילה ראשונה ראת דם, אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנשאת נסתחפה שדהו. לפיכך אם בעל פעם אחת ולא נמצא דם ואחר כך חזרה להיות רואה דם בכל עת תשמיש יוציא ויתן כתובה כולה ולא יחזיר עולמית כמו שביארנו.

ביאור פשוט

מה שהיא מפסידה את כתובתה הוא רק אם הבעיה הייתה מיד מתחילת הנישואין, שכבר מהבעילה הראשונה ראתה דם. אבל אם החולי התחיל לאחר הנישואין – אפילו אם רק פעם אחת בלבד בעל ולא נמצא דם, ורק לאחר מכן התחילה לראות דם בכל תשמיש – הרי זה “נסתחפה שדהו” (שדהו הוצפה; זהו מזלו ואין זה מקח טעות). במקרה כזה חייב הוא לגרשה ולשלם את כל הכתובה, אולם איסור “לא יחזיר עולמית” נשאר בתוקפו.

חידושים וביאורים

* כיצד מזהים דם מחמת תשמיש בבעילה ראשונה? ר׳ יואל אשר מתעכב על המילים “ומבעילה ראשונה ראת דם”: הרי בבעילה הראשונה יש ממילא דם בתולים, וכיצד אפשר לדעת שזהו דם מחמת תשמיש? הוא משיב שמדובר באופן שבו כבר בפעם הראשונה יודעים שאין זה דם בתולים.

* בעילה אחת מפקיעה ממקח טעות: ר׳ יצחק מתפלא על החידוש שבעילה אחת בלבד ללא דם כבר מספיקה כדי לומר שאין זה מקח טעות אלא “נסתחפה שדהו”.

* הוצאת לעז לעומת חשש אמיתי: בבואו לבאר מדוע “לא יחזיר עולמית” נשאר גם בנסתחפה שדהו, אומר ר׳ יואל אשר שהוא כדי שלא יוציא לעז על הגט. ר׳ יצחק מעיר שיש לבדוק האם הטעם הוא רק משום “להוציא לעז”, או שיש חשש אמיתי שהגט בטל.

* חיוב רפואה ברואה דם מחמת תשמיש קודם הגירושין: ר׳ יואל אשר מעלה שאלה חזקה: אם יש אפשרות שתתרפא (“שמא תתרפא”), מדוע הוא מגרשה מיד? לכאורה היה הבעל צריך להיות מחויב לספק לה את הרפואה קודם שיוכל לשלחה בלא כתובה!

* ר׳ יצחק מסכים שלכאורה היה צריך לעשות זאת קודם לכן (או לפני שלוש הפעמים), ואומר שהחיוב היה צריך להיות מדין “לרפאותה” (אחד מתנאי הכתובה).

* ר׳ יואל אשר מוסיף שאולי הוא מחויב בזה אפילו מדין “עונה” (כדי שתהיה ראויה לתשמיש).

* ר׳ יואל אשר מציין שבהלכות איסורי ביאה אכן מביא הרמב״ם סדר שלם כיצד בודקים זאת וכיצד מרפאים זאת, ואומר שם שאפילו אם מרפאים זאת יש בעיה (הם משאירים זאת לעיון שם בהלכות איסורי ביאה, שכן כאן לומדים רק הלכות כתובה).

—

הלכה י׳: מומים שנולדו באשה לאחר הנישואין

לשון הרמב״ם

וכן כל אשה שנולדו בה מומין אחר שנישאת, אפילו נעשית מוכת שחין – אם רצה לקיימה מקיימה, ואם רצה להוציא יתן כתובתה.

ביאור פשוט

כל אשה שנולד בה מום לאחר הנישואין, אפילו נעשתה “מוכת שחין” (שהוא מום גדול ונורא), הרי זו בעייתו של הבעל (“נסתחפה שדהו”). אם רוצה לקיימה – רשאי (ואינו צריך לעשות לה קידושין חדשים או דבר כיוצא בזה, שהרי בשעת הנישואין הכל היה תקין). אם רוצה לגרשה – חייב לשלם לה את כתובתה, משום שנסתחפה שדהו.

חידושים וביאורים

*(אין חידושים מיוחדים בחלק זה, אלא הביאור הברור של “נסתחפה שדהו”).*

—

הלכה י״א: מומים שנולדו באיש לאחר הנישואין

לשון הרמב״ם

האיש שנולדו בו מומין אחר שנשא, אפילו נקטעה ידו או רגלו או נסמית עינו, ולא רצת אשתו לישב עמו – אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה, אלא אם רצת תשב, ואם לא רצת תצא בלא כתובה כדין כל אשה מורדת. אבל אם נולד לו ריח הפה או ריח החוטם, או שחזר ללקט צואת כלבים או לחצוב נחשת מעיקרו או לעבד עורות – כופין אותו להוציא וליתן כתובה, ואם רצת תשב עם בעלה.

ביאור פשוט

אם נולדו בבעל מומים גופניים לאחר הנישואין (נקטעה ידו או רגלו, או שנסמית עינו האחת) והאשה אינה רוצה עוד לגור עמו, אין כופין אותו לתת גט וכתובה (שכן הדבר אירע לאחר הנישואין, וזהו מזלה, “נסתחפה שדה שלה”). אם רצונה – נשארת; אם רוצה דווקא גט – יוצאת בלא כתובה ככל “מורדת”. אולם אם התפתח אצלו ריח רע מהפה או מהחוטם, או שהתחיל עבודה מסריחה – ללקט צואת כלבים, לחצוב נחושת מן ההרים (מכרות), או לעבד עורות (בורסקי) – אז כופין אותו לתת גט ולשלם כתובה. ואם רוצה היא להישאר עמו – רשאית.

חידושים וביאורים

* “כדין כל אשה מורדת” לעומת “מאיס עלי”: ר׳ יואל אשר מעיר שהרמב״ם כותב כאן “תצא בלא כתובה כדין כל אשה מורדת”, ואינו כותב שדינה כאשה הטוענת “מאיס עלי” (אף שבעל בלא יד הוא לכאורה טענה של מאיס עלי!). הוא מזכיר שכבר דנו קודם לכן שהרמב״ם אינו עושה חילוק חזק כל כך בלשון בין מאיס עלי למורדת (ומאיס עלי הוא גם סוג של מורדת).

* האם צריך כאן לעשות את התהליך של התראה והכרזה בבתי כנסיות? הם דנים מה כוונת הרמב״ם ב״כדין כל אשה מורדת”. במורדת רגילה (כשעושה זאת מתוך כעס ומריבה) יש סדר שלם שבו ממתינים ומכריזים בבתי המדרש ארבעה שבועות כדי לעשות שלום, מה שאין כן ב״מאיס עלי” שמקבלת מיד גט בלא כתובה. ר׳ יצחק סובר שכאן כוונת הרמב״ם “כדין מורדת” היא רק לעניין הכתובה (שמפסידה את הכתובה), אבל אין צורך לעשות את כל התהליך של הכרזה בבית הכנסת. מדוע? משום שההכרזה היא רק כשהיא מסוכסכת עמו ורוצים לפייסה; אבל כאן רואים בבירור מדוע אינה רוצה (הוא איבד יד או רגל), ואין ההכרזה מועילה, ולכן מקבלת מיד גט כמו במאיס עלי.

* מהו “ריח החוטם”? ר׳ יואל אשר מתפלא מה פירוש ריח מן החוטם (“כבר שמעתי על אנשים שיש להם ריח מן הפה, אבל חוטם… בדרך כלל החוטם מריח, הוא אינו מפיץ ריח!”). בהמשך השיחה ר׳ יצחק בודק ומבאר שזוהי מחלה רפואית שבה צומחת פטרייה (עובש/זיהום) בתוך החוטם, המפיצה ריח רע.

* פירוש המשניות על צואת כלבים ובורסקי: ר׳ יואל אשר מוציא מדברי הרמב״ם בפירוש המשניות ששני הדברים הולכים יחד: “בורסקי” (מעבד עורות, שכבר למדנו בפרק ז׳) מסריח כל כך משום שהיו משתמשים בצואת כלבים בתהליך עיבוד העורות. וכן “לחצוב נחושת מעיקרו” פירושו לעבוד במכרות הנחושת שבהרים, שבהם יש ריח חזק.

* חילוק הסברא בין אבר אבוד לריח רע: מדוע בבעל שאיבד יד אין כופין אותו לגרש, ובבעל ש״נולד לו ריח הפה” (שהוא גם כן אונס שאירע לו לאחר הנישואין!) כופין אותו לגרש ולשלם כתובה? ר׳ יצחק מבאר את הסברא: בעל בלא יד הוא צרה מסכנה, “אבל להסריח – זו אינה דרך!” (ר׳ יואל אשר: “אין זה מהלך”). אי אפשר לדרוש מאשה לחיות בבית אחד עם אדם מסריח. זהו גרוע בהרבה מטענת “מאיס עלי” סתם; כאן מבינים אותה לגמרי, ולכן כופין אותו.

* [הערת אגב: הספר “גבורת אנשים”]: בתוך העיון במפרשים מעיר ר׳ יואל אשר שמובא כאן ספר בשם “גבורת אנשים”, שנדפס על ידי הש״ך (או אביו), העוסק בהלכות איש שאין לו “גבורת אנשים” (כח גברא) וכיוצא בזה.

* הגירסא “ואם רצת תשב עם בעלה”: ר׳ יואל אשר מציין שהלשון “ואם רצת תשב עם בעלה” נשמעת מעט עקומה (חסרה מילה, כגון “ואם רצת *לשבת* עם בעלה, תשב”). ר׳ יצחק מעיר שאכן יש גירסאות אחרות ברמב״ם. אולם הפשט ברור: הכפייה היא רק לטובתה, ואם רוצה להישאר עמו – מניחים לה.

—

הלכה י״ב: בעל שנעשה מוכה שחין

לשון הרמב״ם

נעשה האיש מוכה שחין – כופין אותו להוציא ויתן כתובה. ואף על פי שהיא רוצה לישב עמו אין שומעין לה, אלא מפרישין אותן בעל כרחן, מפני שהיא ממיקתו. ואם אמרה: אשב עמו בעדים כדי שלא יבוא עליה – שומעין לה.

ביאור פשוט

אם הבעל נעשה מוכה שחין, כופין אותו לתת גט ולשלם כתובה. אבל שלא כבריח רע, כאן אפילו אם האשה אומרת שרוצה להמשיך לגור עמו, אין שומעין לה, אלא מפרידים ביניהם בעל כרחם. מדוע? “מפני שהיא ממיקתו” – שכן תשמיש המטה גורם שהשחין (מחלת העור) שלו יימס ויחמיר, והדבר מזיק לו. אבל אם היא אומרת: “אשב עמו בעדים כדי שלא יבוא עליי (שלא יהיה תשמיש)”, אז שומעין לה ורשאים להישאר יחד.

חידושים וביאורים

* הלשון “ממיקתו”: הם מבארים שהמילה באה מלשון הפסוק במגפת גוג ומגוג (זכריה י״ד): “המק בשרו”, שהבשר נמס ונשחק על ידי הקרבה.

* הפשט ב״אשב עמו בעדים”: ר׳ יואל אשר ור׳ יצחק מעיינים מה פירוש “בעדים”. אין הכוונה ל״עדי בדיקה”, וגם אין הכוונה שצריך באמת להעמיד אנשים בבית לשמור עליהם! אלא הפשט הוא שהאיסור להישאר יחד הוא רק דאגה מעשית לבריאותו בגלל התשמיש; לכן, אם היא מקבלת על עצמה ברצינות גמורה (שהיא מוכנה אפילו באופן של “בעדים”, כלומר שהיא באמת מתכוונת לכך) שלא תתבע ולא יהיה לה עמו תשמיש – מניחים לה להישאר עמו.

—

הלכות י״ג–י״ד: ייבום אצל אח בעל אותו מום, וסיום הלכות אישות

לשון הרמב״ם

מי שהיה בעלה בעל ריח הפה או ריח החוטם או מלקט צואת כלבים וכיוצא בהן, ומת, ונפלה לפני אחיו ויש בו אותו מום שהיה בבעלה – יכולה היא לומר: לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל, ויחלוץ.

ביאור פשוט

אשה שבעלה היה בעל ריח רע או מלקט צואת כלבים וכדומה (והיא נשארה לגור עמו), ומת הבעל בלא בנים, והיא נופלת לפני אחיו לייבום, ולאח יש בדיוק אותו מום או אותה עבודה מסריחה. האח רוצה לייבם וטוען שהרי כבר הסכימה לחיות עם מום כזה אצל אחיו. פוסק הרמב״ם שהיא יכולה לומר לו: “את אחיך יכולתי לסבול, אבל אותך איני יכולה לסבול!”, וכופין אותו לחלוץ.

חידושים וביאורים

* [הערת אגב: צחות על לשון הרמב״ם]: על הלשון “מי שהיה בעלה בעל ריח פה” הם מתבדחים: “איזה מין בעל הוא? בעל ריח פה!” ועל “מלקט צואת כלבים” הם מתבדחים שאפשר לעשות ספר ליקוטים ולקרוא לו “מלקט”, ושני האחים הם מ״משפחת המלקטים” עם אותו עסק משפחתי.

* השוואה להבטחת האב (הבטחת נדוניה): ר׳ יצחק מזכיר שכבר למדנו סברא דומה קודם לכן בהלכות אישות: כשאב מבטיח ממון (נדוניה) לחתנו והחתן מת, יכול האב לומר ליבם: “לאחיך רציתי לתת, לך איני רוצה לתת.”

* דיוק נפלא בדין מחילה על מום (ר׳ יואל אשר): ר׳ יואל אשר מעלה רעיון חזק העולה מן ההלכה: מדוע בכלל צריכה היא להגיע לטענת “לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל”? נראה מה היה אצל הבעל הראשון עצמו! בהלכה י״א אמר הרמב״ם שאם נולד לבעל ריח הפה, כופין אותו לגרש, “ואם רצת תשב עם בעלה”. שואל ר׳ יואל אשר: מה קורה אם אמרה “אני רוצה להישאר עם בעלי” (מחלה על ריח הפה), ולאחר זמן מחליטה לחזור בה ואומרת “איני יכולה לסבול זאת עוד, תן גט וכתובה”?

* אומר ר׳ יואל אשר: מהלכתנו אצל היבם רואים לכאורה שמשעה שהסכימה ומחלה לבעל הראשון, ההסכמה נשארת לעולם! אינה יכולה לשנות את דעתה בכל יום. אם רוצה לאחר מכן להתגרש מהבעל הראשון לאחר שכבר קיבלה את המום, היא נחשבת כ״מורדת” רגילה ומפסידה את הכתובה! ורק משום כך היה ליבם הווא אמינא שהיא כבר כבולה להסכמתה הקודמת, ועל כך צריך הרמב״ם לחדש שההסכמה אינה עוברת מאליה לאח החדש, שכן על האח מעולם לא הסכימה!

* הסברא הפשוטה של אהבה: ר׳ יצחק מוסיף את הסברא האנושית הפשוטה מדוע יכולה היא לומר “לאחיך הייתי יכולה לקבל”: את הבעל הראשון אהבה, וכמו שאומר שלמה המלך: “על כל פשעים תכסה אהבה” – כשאוהבים מישהו, אפשר להתעלם אפילו מריח רע. אבל את האח אינה אוהבת, ולכן הוא בעיניה פשוט בעל מום מסריח!

* [הערת אגב: סיום הלכות אישות וסדר הרמב״ם לעומת סדר המשניות]: החברותא מסיימים את הלכות אישות ב״בריך רחמנא דסייען”. ר׳ יצחק מציין את הסדר הנפלא של הרמב״ם: ההלכות הבאות ברמב״ם הן “הלכות גירושין”. בש״ס (סדר נשים) מסכת גיטין באה *לפני* מסכת קידושין. אולם הרמב״ם מסדר זאת לפי הסדר ההגיוני של החיים: תחילה צריך הרי להתחתן (הלכות אישות), ורק לאחר מכן שייך השלב הבא של גט (הלכות גירושין)!


תמלול מלא 📝

הלכות אישות – פרק כ״ה: מקח טעות בנישואין (נדרים ומומין)

הקדמה לפרק האחרון של הלכות אישות

⟦#1⟧ ר׳ יצחק: בוקר טוב. אנו לומדים את התורה הקדושה, הלכות אישות, הפרק האחרון.

ר׳ יואל אשר: הפרק האחרון של הלכות כתובות.

ר׳ יצחק: כן, כתובות וכתובות.

ר׳ יואל אשר: הלכות אישות כוללות קידושין וכתובה. ועל זה מדובר – בעצם מסכת קידושין ומסכת כתובות הן שנמצאות בהלכות אישות. זהו הפרק האחרון של הלכות אישות, ואנו מסיימים את הלכות כתובה.

ברצוננו להודות לתומכי השיעור ולמפיצי השיעור, ובעיקר לידידנו החשוב, מחזיק השיעור, ר׳ יואל הלוי ווערבערגער, זכות התורה תעמוד לו בכל.

ר׳ יצחק: ועכשיו, כשמסיימים, מתחילים הלכות חדשות, שכל אחד יתכונן – מי שיש לו… ללמוד הלכות גירושין.

ר׳ יואל אשר: זה נוגע מאוד. לא כל כך נוגע, יש דברים נוגעים יותר, אבל זו תורה טובה. תורה היא, תורה היא לימוד הנצרך. טוב, זה נוגע באותה מידה כמו כתובות וכמו כל שאר ההלכות.

ר׳ יצחק: נוגע, כמו הכול, לתמונה הכללית של איך ההלכה פועלת, לא כדי לדעת מתי להתגרש – את זה צריך לשאול את הרבנים.

ר׳ יואל אשר: את הרבנים. כן, הרמב״ם הרי אינו מדריך מעשי למה לעשות.

נושא הפרק: מקח טעות לענין כתובה וקידושין

⟦#2⟧ ר׳ יצחק: ובכן, זהו הפרק האחרון. דיברנו בכמה הפרקים האחרונים, שניים או שלושה בעצם, על איזו אשה יש לה כתובה. כלומר, למדנו כל מיני הלכות כתובה, הפרטים, איך גובים וכו׳, ואחר כך יש הלכות של מי שאין לה כתובה. ועכשיו נלמד עוד בעיקר שניים – בעצם אחד, ורק יש בו פרטים – סוג אחד של אשה שאין לה כתובה: כלומר, האדם נשא אשה, והתברר שאין היא מהסוג שחשב.

ר׳ יואל אשר: אז הייתי אומר קצת, היות שאנו זוכרים שהכתובה היא חלק מנתינת לגיטימיות וחיזוק לנישואין, שיישארו נשואים. כשאין רצון שיישארו נשואים, כלומר כשהוא צריך להוציאה – כמו שהיו לנו בפרק הקודם מצבים שונים שבהם הוא צריך להוציאה משום שזינתה, או משום שהיא אשה רעה, עוברת על דת יהודית – אז אין כתובה. כאן נלמד סיבה אחרת שבגללה אין כתובה: משום שהשידוך מעולם לא היה שידוך טוב. למשל, השידוך היה שאלה של מקח טעות, לא ברור שהוא אכן רצה בשידוך הזה.

ר׳ יצחק: הבה ניכנס לזה. וצריך להקדים שבעצם כל ההלכות הללו, כמו הלכות מקח טעות, ובעצם בהלכות אישות…

ר׳ יואל אשר: בהלכות קידושין כבר עלה נושא מקח טעות: מתי יודעים אם הקידושין הם קידושין טובים, או שנאמר שאילו ידע הבעל לא היו קידושין? למדנו בפרק ז׳, שכאשר אדם נושא אשה שאנו חושבים שאנשים רגילים לא היו רוצים לדור עמה, עדיין הקידושין אינם בטלים, כי אולי הוא כן רצה. כך שבהרבה מקרים זה נעשה ספק קידושין. כלומר, האם נאמר לו לקדש שוב? לא.

ר׳ יצחק: אז הרמב״ם לא אמר לסדר קידושין שוב, איני יודע מדוע, דיברנו על זה אז שם. מה שלמדנו שם הוא בעיקר שבפרק ז׳ דיבר הרמב״ם ממש על הלכות נדרים ומומין שנלמד עכשיו. שם נלמד בעיקר כאשר אומרים במפורש “על מנת”, אז, טוב, כשאומרים במפורש על מנת אין שאלה.

ר׳ יואל אשר: אז נאמר בפשטות, אבל חושבים שכל אחד מתכוון על מנת, בסתם זה על מנת. הרי אינך רוצה אשה בעלת מומין וכדומה.

ר׳ יצחק: מה שיש, אתה יודע, אתה רוצה אשה רגילה. הרמב״ם פסק, עוד בפרק ז׳ פסק שכתובה אין לה, וכאן נלמד את הפרטים של מי יש לה כתובה ומי לא. אבל גט צריך, הרמב״ם אומר מספק, כי נראה שספק פירושו ספק להלכה. ייתכן שאין זה אומר… לא יודעים אם ממש כל אדם שנושא אשה מתכוון כביכול לעשות תנאי משתמע שתהיה בלי מומין ובלי נדרים, או לא. יש סברא כך, ויש סברא כך. ממילא, לגבי כתובה, ודאי כמו המוציא מחבירו – זה מקח טעות, מבחינת כתובה זה נקרא מקח טעות – אבל מבחינת קידושין, מבחינת גט, אומרים לו לתת גט. אבל כאן אנו לומדים את נושא הכתובה.

—

הלכה א׳: אשה שיש עליה נדרים

⟦#3⟧ ר׳ יואל אשר: אומר הרמב״ם כך: “הנושא אשה סתם” – אדם נשא אשה בלי לעשות תנאי – “ונמצאו עליה נדרים” – מתברר שהיא אשה שנדרה נדרים, הגבילה את עצמה, צמצמה את עצמה בנדרים. היא כזו צדקנית, שדברים שהתורה מתירה – היא אוסרת על עצמה. ההלכה היא: “תצא בלא כתובה”. אדם אינו רוצה אשה שנודרת נדרים. הגמרא אומרת: “אי אפשי באשה נדרנית”.

ר׳ יצחק: “אשה נדרנית” נאמר על דברים אחרים, נאמר על נדרים, כאן מדובר בסתם שהיא מחזיקה…

ר׳ יואל אשר: שהיא נודרת כל הזמן. טוב, הוא לא התחייב על אשה שתעשה תעלולים בנדרים, ולכן “תצא בלא כתובה” – יכול לתת לה גט בלי כתובה, “לא עיקר” – אינו צריך לתת את עיקר הכתובה, “ולא תוספת” כתובה. אומר הרמב״ם, באיזה סוג נדרים מדובר?

ר׳ יצחק: “נמצאו עליה” פירושו שהיו לה כבר מקודם, נכון? זה ברור. כי סתם אם נדרה אז, יכול…

ר׳ יואל אשר: הרי יכול להפר.

ר׳ יצחק: אילו נדרים?

ר׳ יואל אשר: “באילו נדרים אמרו” – באיזה סוג נדרים אמרו החכמים את ההלכה? מסביר הרמב״ם שאלו נדרים שבהם היא מצמצמת את עצמה, מענה את עצמה: “על נדר שלא תאכל בשר, או שלא תשתה יין, או שלא תתקשט במיני צבעונים” – שלא תלבש בגדים יפים. “והוא הדין לשאר המינין שדרך כל אנשי המקום” – לא דווקא צבעונים, אלא כל מה שמקובל כרגיל שנשים מתלבשות בו יפה, והיא נודרת נגד זה. בכל הדברים האלה אנו אומרים שהבעל אינו רוצה לדור עם אשה שמענה את עצמה, אשה קדושה מדי.

ר׳ יצחק: הוא רוצה אשה לעולם הזה.

ר׳ יואל אשר: לרבי׳ס, עם קוויטלעך הוא הולך לרבי׳ס שנודרים נדרים קדושים כאלה. אשה הוא רוצה עם הרגליים על הקרקע. טוב.

“אבל אם נמצא עליה נדר אחר חוץ מאלו” – אומר הרמב״ם, מה שהיא מפסידה את כתובתה הוא דווקא בנדרים אלו, אבל בנדרים אחרים “לא הפסידה כלום” – לא הפסידה דבר, הוא לא התנה על זה או מה. “לא הפסידה כלום”, היא ממשיכה לקבל את כתובתה. אם הוא רוצה לתת לה גט…

ר׳ יצחק: צריך לתת לה את כתובתה. כלומר נדרים שאין בהם עינוי נפש. סתם נודרת שלא תברור בשבת בבוקר, נניח, דברים אקראיים. טוב. יכול לנדור נדר על דבר כזה וכדומה, ובכלל.

ר׳ יואל אשר: נכון, נכון. אז שוב, לכל הנשים הללו יצטרך לתת גט, כי אנו מניחים שהיא כן מקודשת מספק, צריכים לתת גט, אבל “תצא בלא כתובה” מהטעם שאמרנו.

—

הלכה ב׳: אשה שיש בה מומין

⟦#4⟧ ר׳ יואל אשר: ובכן, אומר הרמב״ם: “וכן הכונס אשה סתם” – אם אדם כונס אשה סתם, שוב בלי “על מנת”, לא שאמר על מנת שאין עליה נדרים, אלא נושא סתם אשה. “ונמצא בה מום” – מצאו בה מום “ממומי נשים שכבר ביארנום” – אחד ממומי הנשים שהרמב״ם מנה בפרק ז׳ או ח׳. מהם מומי הנשים? אמר שם הרמב״ם שהם כל המומים הכתובים אצל הכהנים, ועוד דברים הקשורים למראה, לאופן שבו אשה נראית. נכנסו שם לפרטים, דברים שמכערים אותה.

“ולא ידע הבעל במום זה” – הבעל לא ידע על המום, “ולא שמע בו ורצה” – ואין הפירוש ששמע שיש בה מום זה ורצה, אלא אמר: לא רציתי. אבל למעשה לא עשה תנאי, ונשארת אותה הלכה שהיא מקודשת מספק. אבל לענין כתובה, אותו דבר: “הרי זו תצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת”, כי יכול לטעון. הרי הוא זה שמוציאים ממנו ממון, יכול לטעון: לעולם לא הייתי מסכים לשידוך כזה. כלומר, אף שלענין גט החמירו עליו, אבל לענין שאצטרך לשלם יכול לטעון טענת ברי שלו, מה שזה לא יהיה, שלא רצה בשידוך הזה, ממילא אין כתובה, לא עיקר ולא תוספת.

חזקת “בודק בקרובותיו”

ר׳ יצחק: עכשיו צריך לדעת, מה פירוש “ולא ידע”? כן, זו ההלכה הבאה, נכון? כלומר, רק אם ידע על המום, הרי שוב אינו יכול לטעון…

ר׳ יואל אשר: אומר, “ולא שמע בו ורצה”. אם שמע או ידע, הסכים לכך על דעת זה.

ר׳ יצחק: אז עכשיו יוצאים כמה פרטים בזה.

ר׳ יואל אשר: אבל ידע…

ר׳ יצחק: אז איך מוכיחים שידע? פירוש ידע – שלחו לו קורות חיים שכתוב בהם זה, הרי ודאי שאין ספק. הרי מדובר כשלא יודעים, הכול בסתם.

ר׳ יואל אשר: נכנסים עכשיו לרשימה: מה הדין כשהבעל אומר שלא ידע, והיא טוענת, או טוענים בשבילה, שכן ידעת וקיבלת?

ר׳ יצחק: אבל בענין “כן ידע”, מה שנלמד עכשיו הוא בעיקרו כמו חזקה שידע. יש אופנים שראה את האשה, היא מסתובבת והיא צולעת.

ר׳ יואל אשר: מה פירוש לא ראית שהיא צולעת? אינך יכול לומר זאת. ממילא, אומר הרמב״ם: “כיצד” – כיצד אנו יודעים, כיצד נוכל לחשוב אם הבעל ידע או שמע או לא? אומר הרמב״ם: “היה מרחץ בעיר” – אם בעיר שבה הם גרים יש מרחץ, “והיו לו קרובים” – יש לו קרובות שהולכות למרחץ הזה, “אינו יכול לומר לא ידעתי מומין אלו” – אינו יכול לומר לא ידעתי על המומין האלה, “ואפילו מומין שבסתר”. כלומר, מומין שבגלוי פשוט שראה וקיבל. אבל מומין שבסתר יכול לומר לא ידעתי. אבל על דברים אלה יש כלל: “מפני שהוא בודק בקרובותיו”. אנו אומרים כלל שבמקום שיש מרחץ, זה המקום שבו השכנות בודקות אנשים כדי לדעת אפילו דברים שבסתר. כלל מעניין, שאדם בודק בקרובותיו, “וחזקה ששמע ורצה”. כלומר…

ר׳ יצחק: אדם רגיל שנושא אשה רוצה הרי לדעת אם יש בה מומים. הוא צריך לדעת אם יש לה איפשהו מתחת ל… האף שלה הוא לא… – אף הוא יכול לראות – אבל הדברים שבסתר, הוא צריך לבדוק אם היא נראית רגילה. אז זה הרי ברור. כלומר, מבררים מידע…

ר׳ יואל אשר: הרי מדובר בלי “על מנת”, כן?

ר׳ יצחק: פשוט, כן, הרי מדובר. אז הבעיה עכשיו היא רק איך שואלים? כי הרי אינו יכול לבקש שתתפשט. אבל הרי יש מרחץ, אז הוא מתקשר לדודה שלו שהולכת לאותו מרחץ ואומר: “תבדקי את הבחורה, תגידי לי אם היא נראית רגילה.” וזה הסדר הרגיל שבו אנשים עושים שידוכים. ממילא אי אפשר לומר שלא שמע. אבל “ואם אין שם”…

ר׳ יואל אשר: “מרחץ או שלא היו לו קרובים”, אז יכול לטעון “במומין שבסתר”, שאילו הייתי יודע הייתי…

ר׳ יצחק: לא נושא אותה, ממילא איני נותן כתובה.

ר׳ יואל אשר: אבל איני מבין, האם אינו יכול גם לטעון נגד הכלל של בודק בקרובותיו? הרי הוא אומר לה: “אני נשבע בבורא, לא שאלתי את הקרובות.”

ר׳ יצחק: לא.

ר׳ יואל אשר: כלל הוא שאנשים שואלים קרובות.

ר׳ יצחק: כן, כן. כלומר, מבררים מידע, עושים שידוכים. אדם אינו עושה שידוך באופן עיוור.

ר׳ יואל אשר: נו נו, כן, מעט מעניין. מעניין שחז״ל תלו בחזקה כזו.

⟦#5⟧ ר׳ יצחק: אני חושב שזה רגיל. איני רואה מדוע זה חידוש.

ר׳ יואל אשר: אומר הרמב״ם: “ונכפה בעיתים ידועים”.

ר׳ יצחק: אני חושב שלמעשה אולי לא בודקים במרחץ. אם לאשה יש איזה… מום פירושו הרי איזה מום…

ר׳ יואל אשר: בעיה. טוב, אני מתכוון לומר שהמרחץ הוא דוגמה, אם יש לה כאן בעיות שהחברות היו יודעות…

ר׳ יצחק: בדיוק, זה היה עולה בבירורים. טוב מאוד. למשל היום, איני יודע אם זה נוגע היום, שהרי כתובה אינה נושא אקטואלי היום, אבל למשל, כאן מדובר במומים גופניים. אגב…

ר׳ יואל אשר: כבר עומדים לדבר על דברים פסיכולוגיים. כן.

ר׳ יצחק: הוא כבר יאמר. אבל אני אומר, למישהו יש מום גופני, תאר לעצמך ששדכן היה צריך לדעת. לפעמים לא, אז כאן זה תלוי ב… בקיצור, זה הכלל.

דין “נכפה”

ר׳ יואל אשר: אומר הרמב״ם: “ונכפה בעיתים ידועים” – אשה שיש לה מחלה שבעיתים ידועים היא נכפית. בדרך כלל הכוונה לדבר גופני, כמו התקפים, אפילפסיה, חולי נופל. אבל אני רואה שהוא מביא זאת מפירוש המשניות.

ר׳ יצחק: נכפה פירושו…

ר׳ יואל אשר: שנכפה יכול גם להיות פסיכולוגי, שמפעם לפעם היא משתגעת, היא דו־קוטבית, יש לה תקופות שבהן היא משתגעת. איני יודע, לא כתוב כאן ממש, “ונכפה חולי הנפילה”…

ר׳ יצחק: זה נקרא אפילפסיה, לא?

מומין שבסתר, נכפה בעתים ידועים, ומומין שבגלוי

ר׳ יצחק: אם לאשה יש איזה… הכוונה הרי לאיזה מום.

ר׳ יואל אשר: זו איזו בעיה. טוב, הכוונה לומר שהמרחץ הוא דוגמה, אם כבר יש לה בעיות שהחברות היו יודעות,

ר׳ יצחק: המידע היה עולה. טוב מאוד, למשל היום, איני יודע אם זה נוגע לענין כתובה, אין זה נושא אקטואלי היום, אבל למשל כאן מדובר במומין גופניים,

ר׳ יואל אשר: בדרך כלל הוא כבר יאמר.

ר׳ יצחק: כן, הוא כבר יאמר. אבל אני אומר, למישהו יש מום גופני, מתארים לעצמם ששדכן היה צריך לדעת, לפעמים לא, אז זה תלוי ב… בקיצור, זה הכלל. איני יודע אם זה שייך.

ר׳ יואל אשר: והוא ממשיך: ונכפה בעתים ידועים, אשה שיש לה מחלה שבעתים ידועים היא נכפית. בדרך כלל הכוונה לדבר גופני, כמו התקפים, אפילפסיה, חולי נופל, אבל אני רואה שהוא מביא מ…

ר׳ יצחק: מ…

ר׳ יואל אשר: הוא מביא זאת מפירוש המשניות, שנכפה יכול גם להיות פסיכולוגי, שמפעם לפעם היא משתגעת, היא דו־קוטבית, יש לה תקופות שבהן היא משתגעת. טוב, איני יודע, לא כתוב כאן ממש.

ר׳ יצחק: נכפה חולי הנפילה, כן. אז כלומר, אם זה תמיד הרי זה גלוי, אבל בעתים ידועים פירושו שזה קורה כל כמה… עתים ידועים אין פירושו שיש לזה לוח זמנים, נכון? עתים ידועים פירושו שלא באופן קבוע.

ר׳ יואל אשר: כן, אז הרי היא גם ממומי סתר, כלומר מומי סתר שבהם יכול לטעון לא ידעתי שזה קורה לפעמים. דבר שקורה לעתים קרובות צריך לדעת, אבל דבר שקורה רק בעתים ידועים הוא ממומי סתר.

ר׳ יצחק: כלומר, זה מעניין, הגמרא אומרת שנכפה דווקא כשקבוע לה זמן נקרא מומין שבסתר. אם אין קבוע לה זמן,

ר׳ יואל אשר: כלומר שזה קורה באופן קבוע.

ר׳ יצחק: זה קורה באופן קבוע, נכון. טוב מאוד, אז היה צריך להיות מסוגל לראות, טוב מאוד, או שאנשים אחרים היו רואים, מה שזה לא יהיה, כן. הוא ידע.

ר׳ יואל אשר: טוב מאוד. אוי, זה עוד… הוא אומר כאן משהו כך שזה גם התקף טירוף, מה שזה לא יהיה, איני יודע למה הוא מתכוון.

ר׳ יצחק: אלה סתם האנשים שיש להם,

ר׳ יואל אשר: לא, טוב.

ר׳ יצחק: לא, כאן לא כתוב במפורש פסיכולוגי.

ר׳ יואל אשר: אבל דברים פשוטים ש,

ר׳ יצחק: זה גם נקרא מום שבסתר.

ר׳ יואל אשר: סתם, השאלה מתעוררת הרבה יותר, מתעוררת סתם הרבה יותר בבעיות פסיכולוגיות.

ר׳ יצחק: אבל ייתכן שנכון שזה מום שבסתר, כלומר אם זה דבר שמתנהל כל יום ולוקחים כדורים,

ר׳ יואל אשר: או שצריך לדעת, בקיצור. כל הדברים הללו הם במומין שבסתר. אבל במומין שבגלוי, יש לה מום באף, אינו יכול לומר שנזכר חודש אחרי החתונה, נודע לי שיש לה מום באף. הלו? אינו יכול לטעון שהרי הכל רואין אותן ואומרין לו. אפילו, מה פירוש? אפילו הוא עדיין לא ראה אותה, כן? היא מגיעה לחתונה, כן? הוא שלח קידושין על ידי שליח, או שאיני יודע.

ר׳ יצחק: אבל האנשים בעיר ראו.

ר׳ יואל אשר: וחזקתו ששמע ונתפייס, שהוא כן שמע מה שקורה.

מצות “עד שיראנה” לגבי מומין שבגלוי

ר׳ יצחק: נראה כבר בהלכה הבאה, בכל ההלכות הללו נראה בבירור שהוא לא ראה. אם הוא עצמו ראה, יש תמונה מהאירוסין, רואים איך, פשוט שאין כאן שאלה. כאן מדובר תמיד שהוא לא קיים את ההלכה של עד שיראנה. אבל העיר יודעת, מישהו היה מספר לו, הרי לא ייתכן. אומר הרמב״ם חידוש מעניין. איני יודע אם זה פשוט, אבל זו ידיעה מעניינת. כן? דבר ידוע הוא,

ר׳ יואל אשר: זה מעניין, כי המצוה היא לקדש שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, על מה הוא מדבר כאן? על זה. טוב, אבל למה זה נחוץ כאן, אם אנו אומרים שאדם ממילא שואל את האדם הקרוב? בסדר.

ר׳ יצחק: איני יודע. אכן בגלל זה אחר כך מתחילה שאלה, היה מום שבסתר, לך דבר איתה כרגיל, דבר, ראה אותה בעצמך, לא יהיו לך השאלות. כן, אי אפשר ללכת למרחץ.

—

ההלכה לפי מנהגי המקומות: ערי אדום לעומת מקומות אחרים

ר׳ יואל אשר: אבל כן, בסדר. דבר ידוע הוא, אומר הרמב״ם, שאין דין זה, ההלכה שאפילו במומין שבגלוי,

ר׳ יצחק: שיש חילוק בין מומין,

ר׳ יואל אשר: באף או בבטן, הוא רק במקומות שבהם היה חילוק בין האף לבטן, האף היה מגולה. דבר ידוע הוא שאין דין זה אלא באותן המקומות שהיה מנהג הנשים שם להלך בשוק ופניהם גלויות. במקומות הללו, במקומות האירופיים, בארץ אדום,

ר׳ יצחק: הרמב״ם כבר יאמר כאן. היכן שאנשים הולכים,

ר׳ יואל אשר: לא מכוסות ברעלות, או איך שזה נקרא, כן. כלומר, אבל הרמב״ם אומר שהיה, כוונתו שגם בזמן חז״ל, המשנה שמדברת כך, כנראה נראה שזה היה מנהגם. והכל יודעין אותן ואומרין זו היא בתו של פלוני, אנשים מכירים אשה, נשים אינן מכוסות בשקי אשפה, אלא רואים אותן, ואומרים זו היא בתו של פלוני וזו היא אחותו של פלוני. כמו כן הכל פירושו,

ר׳ יצחק: גם הגברים לכאורה.

ר׳ יואל אשר: כן.

ר׳ יצחק: הגברים מכירים אותן, הרי יספרו. כלומר אתה הולך בעיר, אני מתחתן עם רבקה, אהה! רבקה הצולעת. כל אדם רגיל היה יודע, כי זה רגיל. כמו ערי אדום בזמן הזה. ערי אדום פירושו, כן, הם דיברו, הכוונה לנצרות, נכון?

ר׳ יואל אשר: או אירופה. נכון. ארצות אירופה.

ר׳ יצחק: אבל מקומות שאין דרך הבנות,

ר׳ יואל אשר: שם לצאת לשוק כלל. אהה. מקומות שבהם הנשים אינן יוצאות לרחוב כלל.

ר׳ יצחק: ואם תצא הבת למרחץ בנשף תצא מתנכרה. כך נראה לי שצריך לפרש. היא הולכת בלילה,

ר׳ יואל אשר: אם היא כן הולכת לאיזה מקום, היא תסתתר. אם תלך למרחץ, תלך בלילה למרחץ כשאין שם איש. ולא יראה אותה אדם חוץ מקרובותיה, היא תקפיד ללכת רק עם קרובותיה אם תלך, אזי הרי זה טוען אף במומין שבגלוי, יכול לטעון על כל המומין. אהה. באמת, אין כוונתו כאן דווקא למרחץ, הוא באמצע לדבר על מרחץ. אומר שאם היא הולכת בכל אופן, תלך רק עם האנשים הקרובים לה ביותר. לכאורה. אין כאן נוגע מרחץ, אין מדברים כאן על מומין שבסתר. הכל הוא כמו מומין שבסתר.

ר׳ יצחק: בסדר.

ר׳ יואל אשר: הרי זה טוען אף במומין שבגלוי. מעניין. הוא יכול לטעון אפילו מומין שבגלוי, שהרי ראיתי אותה רק מתחת ל…

ר׳ יצחק: הוא לא ראה, הרי הוא מדבר על אנשים אחרים. הרחוב. נכון. כאן כוונת הרמב״ם לומר שהרחוב אינו יודע איך נראית רבקה בת יעקב. נכון. אינו יודע איך היא נראית, כי הולכים ברחוב בפנים מכוסות. לפעמים הולכים, אולי במרחץ לא הולכים בפנים מכוסות, הולכים רק בלילה. מה שלא יהיה, לא מסתובבים עם נשים, אז הוא יכול לטעון. זו כוונת הרמב״ם, שזה היה המנהג בזמנו לכאורה.

שיחה: שיטת הרמב״ם בהלכות צניעות (דרך הממוצע) לעומת המציאות כאן

ר׳ יואל אשר: זה מעניין, כי קודם לכן היו לרמב״ם דעות בעניין זה. הוא אמר שנשים יצאו רק מפעם לפעם, זו הייתה מעין פשרה. כאן הוא אומר שלא לצאת לשוק כלל. טוב מאוד. בערי אדום הולכים כל הזמן. לרמב״ם הייתה בזה עמדה ברורה, לא השאיר זאת למנהג. הוא אמר שלא יעשו כמו ערי ישמעאל לעולם לא, ולא כמו ערי אדום תמיד. ואותו דבר לגבי…

ר׳ יצחק: הוא כבר הזכיר שם ערי ישמעאל?

ר׳ יואל אשר: לגבי פניהם גלויות. הוא אמר שילכו ברדיד, כן? מקום, כן תלוי במנהג המקום. מקום תלוי באנשים.

ר׳ יצחק: הרדיד אינו על הפנים. הרדיד הוא סתם מעין מעיל עליון.

ר׳ יואל אשר: מעין… זה אבל צעיף. כן, אל תכסי ממש את הפנים, אבל תכסי יותר מכמה. לרמב״ם היה, כשזה בא מצניעות, אומר הרמב״ם מה דעתו שצריך ללכת. כאן הוא מדבר על המציאות.

ר׳ יצחק: אין כאן נושא הצניעות, ייתכן שהרמב״ם סבר שערי אדום הן פרוצות, שלא יגורו שם, שינהגו כך.

ר׳ יואל אשר: אבל הוא גם לא רצה שילכו, שאשה לעולם לא תלך כך. אי אפשר לכלוא אשה, הוא סובר שצריך ללכת בדרך הממוצע.

ר׳ יצחק: אין זו סתירה, כי כאן הוא מדבר שהולכים, כן, אבל שם הוא דיבר על דבר אחר. שם דיבר אם בכלל לתת לצאת מהבית, ייתכן שהיא יוצאת מכוסה, אין זו סתירה ממש. נכון ש, אתה צודק שכאן הוא אינו מדבר כלל על ההלכה, כאן הוא מדבר פשוט על המעשה, מה ההלכה לגבי כתובה.

ר׳ יואל אשר: נראה לי שכאן זה גם מעשי, לשוק הן לעולם אינן הולכות. אם צריך לקנות משהו, הבעל הולך לקנות. אבל הרי יש מקומות, שהבעל ילך למרחץ לא ינקה אותה, כן? נו, למרחץ הרי היא הולכת, תלך למרחץ מאוחר בלילה עם חברותיה בהסתר, מתנכרה, זה לשון הפסוק מתנכרה?

ר׳ יצחק: והיא מתנכרה? כך הוא מביא, כן. כן בסדר.

—

בדיקת המרחץ ו״דברים של טעם”

ר׳ יואל אשר: בקיצור, יכול לטעון אף במומין שבגלוי. אומר הרמב״ם, אבל והוא שלא היה שם מרחץ, זה בהמשך, אם מדובר במקרה שאין שם מרחץ והיא אינה הולכת למרחץ ציבורי שבו קרובותיו יראו. או שלא היתה לו קרובה לבדוק בה, לא הייתה לו קרובה שתוכל לבדוק.

ר׳ יצחק: הרמב״ם מדבר כאן אפילו בלי המרחץ, כי הנשים הולכות עם קרובותיהן, כמו שנאמר, לא יראה אותה אדם חוץ מקרובותיה, כלומר אם הוא מכיר אותה במקרה, בסדר, אם יש לו, חמותו היא גיסתו של זה, מה שלא יהיה, איני יודע.

ר׳ יואל אשר: אבל אם היה שם מרחץ בעיר זו שאין דרך הנשים לצאת בה ופניהם מגולות, אבל אם יש מרחץ, אפילו אם לעולם אין יוצאים בפנים גלויות, אבל ויש לו קרובה, יש לו קרובה, אינו יכול לטעון, שהרי הכל רואין אותה ערומה במרחץ, במרחץ הרי כן רואים אותה.

ר׳ יצחק: אפילו בנשים החרדיות ביותר, מה שלא יהיה, במקומות הצנועים ביותר.

ר׳ יואל אשר: אומר הרמב״ם עוד יותר: ואם דרכן להיחבא ולהתנכר אף במרחץ, אם הן מן הקנאיות שאפילו במקוה הולכות עטופות במגבות, אי אפשר לראות כלום, ושתהיה הבת, או הרי מדובר על הנשים,

ר׳ יצחק: הא? כן, נכון.

ר׳ יואל אשר: מדובר על מרחץ נשים. נכון, או מקום שהמנהג בו הוא שרוחצים רק בלילה, כמו שאמר קודם בנשף. או בבית קטן שבמרחץ לבדה, הולכים למרחץ שבו עושים חדרונים קטנים,

ר׳ יצחק: כל אחד במקומות הקנאיים ביותר, כן? מקלחת כזו, תא כזה, איך שזה נקרא,

ר׳ יואל אשר: כזה? מה שלא יהיה.

ר׳ יצחק: כן, כן. לא, לזה הוא מתכוון. בית קטן פירושו פשוט מה שיש במקוה. יש מקוואות שיש בהם גג,

ר׳ יואל אשר: עדיין, נכנסים ויוצאים, אבל יש מקוואות שבהם לכל אחת יש כמו דרך כניסה לבור, ומוסתרים ממש.

ר׳ יצחק: בקיצור, יותר, כן.

ר׳ יואל אשר: עד שלא תיראה ולא תיודע, כך שלא רואים אותה ואין יודעים את מצביה, הרי זה טוען, יכול לטעון אף במומין שבגלוי, יכול לטעון גם במומין שבגלוי. כן, טוב. מעולם לא ראו אותה.

משמעות “אינן גזירת הכתוב אלא דברים של טעם הן”

ר׳ יואל אשר: אומר הרמב״ם: שדברים אלו, העניינים הללו אינם איזו גזירת הכתוב, אלא דברים של טעם הן, הרי זו שאלה מעשית. מה פירוש אינם גזירת הכתוב? זה מעניין, כי הרמב״ם סובר שגם גזירת הכתוב צריכה להיות דברים של טעם.

ר׳ יצחק: כן. כאן כוונת הרמב״ם לומר, זה מעניין, הוא צריך להצדיק את עצמו, כי לא אמר “יראה לי”, אפילו, כי הרמב״ם מתכוון לומר מה שאינו חידוש. “יראה לי” הוא כשזה דבר שמישהו אחר יכול להתווכח עליו. אומר הוא, ההלכה הרי אינה גזירת הכתוב, כתוב בתורה אם יש מרחץ בעיר, מרחץ מדובר באופן כזה שבמרחץ רואים, אם לא רואים ובעיירה שלך לא רואים,

ר׳ יואל אשר: אז מובן ש… הדבר המוזר הוא שאשה שיש לה מומין שבסתר הרי תהיה מן הנשים שאינן הולכות, כן? הרי היא תסתתר, פתאום היא תהפוך לנטורי קרתא, ללב טהור, כי היא רוצה להסתיר את מומיה.

ר׳ יצחק: בסדר, הא גופא, ידעו שהיא הנטורי קרתא המוזרה.

ר׳ יואל אשר: מה זאתי? זה מעניין, הייתי אומר, למשל בערי אדום, אשה שלעולם אינה יוצאת, הא גופא היא כמו אשה נדרנית, אשה שמענה את עצמה.

ר׳ יצחק: ייתכן, אין מדברים כאן על זה.

ר׳ יואל אשר: זה לא הנושא, כן. בסדר.

—

שיטת מקצת הגאונים לגבי “בודק בקרובותיו”

ר׳ יואל אשר: שוין, אומר הרמב״ם: הורו מקצת הגאונים, גאונים מסוימים אמרו, שזה שאמרו חכמים מפני שהוא בודק בקרובותיו, הפשט הוא שהחכמים אמרו שכלום אינו נחשב מומין שבסתר אם יש מרחץ, כי הוא שולח את קרובותיו, אזי אינו קרובותיו בלבד, אין הכוונה לומר שיש לו קרובות, ואם כן יוכל להתחמק, הוא אומר: אין לי קרובות, אין לי נשים שהן גיסותיי. אבל יש לו נשים מיודעיו, שכנה שהוא יכול לבקש ממנה. ואפילו היה גר בעיר ואין לו קרוב כלל, הוא גר בעיר, לא גר בעיר, הוא גר, הוא רק הגיע לעיר ועדיין אין לו אנשים לשלוח למרחץ לבדוק. אין לו קרובים שיכולים לדבר איתו.

שיטת הגאונים והשגת הרמב״ם בעניין “גר בעיר”

ר׳ יואל אשר: אזי אינו קרובותיו בלבד, אין הכוונה לומר שיש לו קרובות, ואם כך, יוכל להתחמק, הוא אומר: “אין לי קרוב, אין לי נשים שהן גיסותיי.” אבל יש לו נשים שהן מיודעיו, שכנה שהוא יכול לבקש ממנה.

ואפילו היה גר בעיר ואין לו קרוב כלל, הוא גר בעיר, הוא רק הגיע לעיר, ועדיין אין לו אנשים לשלוח למרחץ לבדוק. אין לו קרובים שיכולים לשתף איתו פעולה ולהסתדר, כן. אם יש שם מרחץ, אינו יכול לטעון. מדוע? שאפשר שיהיו לו ריעים.

ר׳ יצחק: הרי הוא אינו צריך שיהיה לו חבר. “גר” אין פירושו שיש לו קרובים. משפחתו אינה גרה בעיר.

ר׳ יואל אשר: הוא היחיד, אבל חברים אפשר שיהיו. ואומר לאחד מריעיו שתבדוק לו אשתו או אחותו על פלונית. הרי אינו מדבר חס ושלום ישירות עם הנשים שם.

ר׳ יצחק: לא, הרי הוא צריך לראות את הערומה במרחץ, הרי אינו יכול ללכת למרחץ הנשים.

ר׳ יואל אשר: הרי הוא צריך לשלוח מישהו. לא, אבל הוא גם לא אומר בעצמו לאשה שתלך לבדוק. הוא אומר לאחד מחבריו: בקש מאשתך שתבדוק על פלונית, ולפיכך חזקתו ששמע ונתפייס. כך למדו הגאונים. הגאונים למדו שהדין, שאם יש מרחץ, אומרים לנו שהאדם שולח מישהו, הוא תמיד, אפילו כשיש לו תירוץ שאין לו קרובים וכדומה.

⟦#2⟧ אבל אומר הרמב״ם: ולא ייראה לי דין זה. אינני סובר כך. מדוע? זה מעניין, הרמב״ם, כן. כי כשלאדם יש קרוב קרוב, הוא ירגיש… אדם צריך להיות נוח עם מישהו כדי לומר לו דבר משונה כזה: לך למרחץ ובדוק את האשה ההיא. הרי זה דבר משונה. כשיש אדם קרוב, נפתחים מספיק כדי לומר: תראה, יש לי שידוך, זה. אבל לאדם זר לא עושים זאת.

אומר הרמב״ם: אין דעתי נוחה מהלכת הגאונים, שאין כל אדם מוציא מה שבליבו מדברים אלו לכל. אדם אינו מרגיש בנוח לומר לאשה זרה או לאיזה חבר, לא קרוב קרוב: בקש מאשתך שתלך לבדוק במרחץ, אלא לקרוביו. ועוד שאין דעתו סומכת אלא לדברי קרוביו ביותר, אפילו לא ישמע לו, לא יסמוך, נכון? אם הוא מבקש מאדם זר, הלה יאמר לו: כן, הכל בסדר, הלה לא יתייחס אליו ברצינות וכן הלאה. שאין דעתו סומכת אלא לדברי קרוביו ביותר.

שיחה: מציאות הבדיקה במרחץ ושינויים תרבותיים

ר׳ יצחק: זה מעניין, הרמב״ם כן היה קצת… היו לא נוחים עם המעשה שבודקים במרחץ. אני רואה שגם הרמב״ם היה קצת לא נוח, הוא אמר: בקרובים הוא סומך.

ר׳ יואל אשר: אבל זה גם פשוט שזה קשור למציאות. אם מקובל שאין זה יפה להסתכל על אחר וכדומה, נופל כל העניין.

ר׳ יצחק: נכון. כנראה מחלוקת הרמב״ם עם מקצת הגאונים קשורה גם לשינוי תרבותי מסוים שיש בין סביבתו של הרמב״ם לסביבתם.

ר׳ יואל אשר: צריך גם לדעת על אילו מומין מדובר כאן. אין מדובר כאן שמצאו חצ׳קון. מדובר כנראה על איזה דבר גדול שמבחינים בו בבירור.

ר׳ יצחק: מומין הפוסלים בנשים.

ר׳ יואל אשר: כוונתי לומר, כשאומרים שבודקים במרחץ, אין הכוונה שמעמידים את האשה על אבן הבוחן ובודקים אותה. הרי זה דבר שבולט מאוד,

ר׳ יצחק: היו מבחינים,

ר׳ יואל אשר: אומר הוא. הרמב״ם…

ר׳ יצחק: דרך אגב, אם מישהו צנוע מאוד ואינו מסתכל, זו בעייתו.

ר׳ יואל אשר: מדובר הרי… שימשיך להיות צנוע. כן.

ר׳ יצחק: הוא אינו יכול שיהיה לו… זה הראשון של הנה לא ידעתי.

—

הלכה ג׳: הלכות טוען ונטען במומין

מומין שבוודאי היו קודם האירוסין

⟦#3⟧ אומר הרמב״ם: עכשיו צריך ללמוד, שעד כאן למדנו מה נקרא מומין. עכשיו לומדים הלכות טוען ונטען של מומין. כלומר, הוא אומר שיש מום,

ר׳ יואל אשר: והיא אומרת שאין, איך זה עובד? כיצד היא טענת המומין? איך עובדות הלכות טענת מומין? כך: אם היו המומין… בסתם, הרמב״ם אמר לנו שאם יש לה מומין,

ר׳ יצחק: אזי תצא בלא כתובה. זה מה שמדברים עליו כל הזמן, התצא בלא כתובה.

ר׳ יואל אשר: כיצד היא טענת המומין? אומר הרמב״ם כך: אם היו המומין שנמצאו בה מומין, אם המומין הם מומין כאלה שודאי היו בה קודם שתתארס, אין זה דבר שקורה ביום אחד, ודאי שהמומין כבר היו לפני שקיבלו קידושין. כגון אצבע יתירה, יש לה אצבע נוספת, וכיוצא בה. אהה. במקרה כזה: על האב להביא ראיה שידע בהן הבעל ורצה. אז הרי ודאי שכאשר נתן לה קידושין כבר היה לה המום. נשארת עכשיו השאלה אם הבעל כן ידע או שהבעל לא ידע. אזי על האב להביא ראיה שידע בהן הבעל ורצה. אז או שצריכה להיות חזקה, צריך להיות מצב כזה כמו מרחץ,

ר׳ יצחק: השיחה.

ר׳ יואל אשר: או שלבעל יש איזו ראיה

ר׳ יצחק: אז יש כאן חזקה כזו. לא הבעל צריך לפטור את עצמו, אלא להפך, הם, האב – מדברים על האב של נערה מסיבה כלשהי, למה הוא מדבר על האב של הנערה איני יודע – על כל פנים צד האשה, הם צריכים להביא ראיה שהוא אכן חייב.

ר׳ יואל אשר: “האב”?

ר׳ יצחק: הגמרא מדברת על מקרה כזה? מה? נראה, “האב”? איני יודע. הגמרא אומרת: על האב להביא ראיה,

ר׳ יואל אשר: על הבעל להביא ראיה. הגמרא שם מדברת על קטנה או נערה,

ר׳ יצחק: וזה דבר מצוי כזה.

ר׳ יואל אשר: או חזקה שידע, אבל ואם לא הביא, אם אינו יכול להביא ראיה שהוא כן ידע, הרי אנו אומרים שאת המום כבר היה לה לפני

ר׳ יצחק: הקידושין, ממילא כביכול החזקה היא שהוא פטור. רוצים להפקיע מן החזקה,

ר׳ יואל אשר: החזקה היא שגברים אינם רוצים לקדש במקרה כזה.

ר׳ יצחק: כן, זו לא השאלה, ודאי שאם זה היה קודם הרי זה מקח טעות, השאלה היא רק אם הוא “ידע”. אז אבל את המום היה לה אז, הפשט הוא שהבעל מוחזק עכשיו שכבר אז היא הייתה בעלת מום. מה אתה טוען? אפילו על החזקות: הוא היה צריך לדעת, הוא ידע – הבא ראיה.

ר׳ יואל אשר: אבל אצבע יתירה, לא אכפת לי. אני אוהב אשה עם עשר אצבעות, אחת עשרה אצבעות, כלך אצל יפות, קיבלתי כאן עוד אצבע. איני יודע, יכול

ר׳ יצחק: להיות שהיד נעשית נכה,

ר׳ יואל אשר: לא, אולי היד נעשית נכה במשהו, אי אפשר להשתמש ביד כראוי. כוונתי שצריך לדעת בדיוק במה מדובר.

ר׳ יצחק: איני יודע.

ר׳ יואל אשר: לא, הרמב״ם מתכוון מן הסתם בעיקר לתפוס איזו דוגמה מובהקת שאי אפשר לומר שהיא צמחה עכשיו.

ר׳ יצחק: כן, נכון, נכון.

מומים שאפשר שנולדו אחר האירוסין

ר׳ יואל אשר: ⟦#4⟧ אבל היו מומין שאפשר שנולדו אחר האירוסין, הדין כך: אם נמצאו בה אחר שנכנסה לבית בעלה, אז על הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה. הבעל צריך להביא ראיה שכבר היה לה זה קודם, שלא היה זה נסתחפה שדהו, והיה מקחו טעות, ואז היא תוכל לצאת בלא כתובה.

אבל ואם נמצאו בה והיא בבית אביה, אז על האב להביא ראיה. אם נמצאו בה עוד בבית אביה, עוד לפני הנישואין, על האב להביא ראיה שאחר האירוסין נולדו ונסתחפה שדהו.

שיחה: סברת החילוק בין “בבית אביה” ל״בבית בעלה”

ר׳ יצחק: כלומר, איננו יודעים אם זה היה אחר האירוסין. יכול להיות שזה אחר האירוסין; אם זה אחר האירוסין הרי זה מאוחר מדי, זה נקרא נסתחפה שדהו, שדך קיבלה מום, הוצפה – “נסתחפה” פירושו הוצפה. אבל אם זה היה קודם, אז מי צריך להביא את הראיה? אם המום בא אחר כך, לכאורה בפשטות הוא מוחזק, החזקה היא כביכול כן.

ר׳ יואל אשר: החזקה היא שכשהיא נכנסת לבית בעלה אתה יודע הכל, וסבר וקיבל לקחת אותה.

ר׳ יצחק: לא, אבל החילוק בהלכה הוא מהי ההנחה הבסיסית לגבי המום. אם מצאו את המום בבית בעלה, ההנחה היא שזה היה עכשיו. הרי מצאו אותו עכשיו. מצאו אותו בבית אביה, הרי עדיין יכול להיות לפני האירוסין, אבל הרי זה בבית אביה, אז משהו מוחזק יותר ש… איני יודע בבירור למה, מבין? זה כביכול הגיוני, אבל לא כתוב כאן בבירור למה.

ר׳ יואל אשר: מעניין, הוא לא אומר זאת בזמנים, כאילו היו אומרים בשנה הראשונה, אומר אני שזו השנה הראשונה,

ר׳ יצחק: מדברים רק ב…

ר׳ יואל אשר: ⟦#5⟧ לא, אני אומר,

ר׳ יצחק: השאלה כאן בהלכה היא…

ר׳ יואל אשר: מתי זה קרה? לפני שנה? נניח שהאירוסין נמשכים שנה, כן? נו. אז אם אחר שנכנסה לבית בעלה, הרי הסיכויים הם שזה לא קרה עכשיו.

ר׳ יצחק: לא, זה נראה יותר כמו… זה לא עניין של סיכויים. זו שאלה מהי החזקה. כלומר, בבית בעלה היא כבר מוחזקת שמגיעה לה כתובה. בבית אביה עדיין לא מגיעה לה כתובה, אז המוחזק הוא שאין לה כתובה, ממילא שהוא יביא את הראיה, מבין? אולי זו הסברא.

—

הלכה ד׳: ראיות שכנגד והחזקה של “אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו”

כשראיית הבעל מזיקה לו עצמו

ר׳ יואל אשר: ממילא שהוא יביא ראיה. מה קורה בדבר כזה? הביא הבעל ראיה שעד שלא נתארסה היו בה. הבעל מביא ראיה שעוד לפני האירוסין כבר היה בה המום, או שהודת לו בכך, היא הודתה, והאב מביא להפך ראיה שראה ושתק ונתפייס. אבי האשה מביא ראיה שהוא ידע על כך, ובכל זאת קידש. או שהוא אומר חזקה שידע בהן ונתפייס,

ר׳ יצחק: הרי זה חייב בכתובתה. זה פשוט.

ר׳ יואל אשר: איך הוא מביא את החזקה? יש פשט בחזקה?

ר׳ יצחק: מה שדיברנו קודם, הוא מראה לבית דין שזו עיר שיש בה מרחץ, והנשים הולכות למרחץ וכדומה.

ר׳ יואל אשר: אז הרי זה חייב בכתובתה.

ר׳ יצחק: זה פשוט, איני יודע למה הוא אומר הלכה זו. זה רק המשך… זה בעצם המשך של זה: אם נמצאו בה והיא בבית אביה, או שמדברים קודם, אפילו נכנסה לבית בעלה, אבל הבעל הביא ראיה שזה כבר היה קודם, עדיין אם יש חזקה הוא חייב.

זה החידוש, נכון? אפילו אם הפגם כבר היה לפני האירוסין, הבעל בעצם רוצה להביא את הראיה, נכון? כי הוא רוצה לטעון שזה כבר היה קודם. אם זה היה אחר כך, תופס? יש כאן כמו צד שלילי. הראיה שהוא הביא מזיקה לו עכשיו, נכון? נכון. כי הוא הביא ראיה שזה היה לפני האירוסין, ממילא יכול עכשיו האב להביא ראיה שידעו על כך אז, שראה ונתפייס. כביכול אם זה לא היה אז הוא ודאי לא ידע, אבל גם אין לך שום טענות, נכון? כי נסתחפה שדהו.

בא על אשתו ושהה כמה ימים

עוד אופן שאי אפשר כל כך להביא טענות מומין, עוד דין כזה: בא על אשתו,

ר׳ יואל אשר: אדם כבר דר עם אשתו, ושהה כמה ימים, הוא כבר היה איתה כמה ימים יחד. אחר כך הוא טוען, שמום זה לא נראה לי עד עתה, פתאום הוא אומר: לא ראיתי. אי, הרי כבר בעלת, וכבר היית איתה? אפילו היה בתוך הקמטים או בכף הרגל, המום היה איפשהו נסתר בבית הסתרים שלה, אין שומעין לו, אין שומעים לו. למה? חזקה, יש לנו חזקה שאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו יפה יפה. כששותים מכוס, בודקים קודם את הכוס שהיא נקייה. תפוס את הנמשל. וחזקתו שידע ורצה.

שיחה: כיצד בודקים אם התשמיש הוא בחושך?

ר׳ יצחק: טוב מאוד. טוב מאוד. זה מעניין מאוד, כי כבר דיברנו על זה בפעם הקודמת, כי יש הלכות שצריך להיות חושך. בקיצור, יש חזקה בכל מקרה. עכשיו נלמד על סוג מסוים של מום, מה דינו.

ר׳ יואל אשר: נכון? כבר נאמר הדבר, מי מביא את זה, שהרי יש דבר שצריך להיות חושך?

ר׳ יצחק: מסתמא למדנו את זה בהלכות אישות, דעות,

ר׳ יואל אשר: כתוב אם בשאלה, לומד כאן, איני יודע אם חושך לגמרי, אולי אפשר לראות. בסדר.

ר׳ יצחק: איני יודע. אולי הוא יכול לבדוק.

ר׳ יואל אשר: אם מדובר כאן לאו דווקא בשעת הביאה, אתה רואה, שהה כמה ימים הוא המילה, לא הבא.

ר׳ יצחק: אולי שניהם. לא, כי אם לא שהה כמה ימים הוא יכול לומר: בשעת הבעילה ראיתי את זה, והוא בא למחרת בבוקר. כמו טענות בתולים, הוא בא מיד למחרת בבוקר, וטוען. אולי גם יכול להיות שכאן בודקו אין פירושו דווקא בהסתכלות, הוא נוגע בזה, איני יודע מה הוא רואה, אבל אז גיליתי. הבודקו יפה יפה יכול להיות בשעת מעשה, לא שהוא קם קודם ובודק איזה דבר כזה.

בסדר. אומר הרמב״ם: עכשיו נלמד על סוג המום שאשה אין לה וסת, או שהיא רואה דם מחמת תשמיש, מה גם שם הדין.

ר׳ יואל אשר: גם מדין מום. נכון. למד מה כאן…

פירוש “בודקו יפה יפה”

ר׳ יצחק: הוא בא מיד למחרת בבוקר. אולי גם יכול להיות שהבודקו אין פירושו דווקא בהסתכלות, הוא נוגע בזה, איני יודע מה הוא רואה, אז גיליתי את זה. הבודקו יפה יפה יכול להיות בשעת מעשה, לא שהוא קם קודם ובודקים איזה דבר כזה.

—

אשה שאין לה וסת קבועה

ר׳ יצחק: בסדר, אומר הרמב״ם: עכשיו נלמד על סוג המום שאשה אין לה וסת, או שהיא רואה דם מחמת תשמיש, מה ההלכה בזה?

ר׳ יואל אשר: גם מדין מום. אדם אומר שאילו ידעתי שלאשתי יש בעיות אלו בענייני נדה, בענייני טהרה, לא הייתי רוצה להתחתן איתה. אז הנושא אשה ונמצאת שאין לה וסת קבועה לנדתה, אין לה וסת קבועה. וכשנלמד אחר כך בהלכות איסורי ביאה נראה יותר. מה פירוש? שאשה שיש לה וסת קבועה…

שיחה: וסת הגוף לעומת וסת הימים בשיטת הרמב״ם

ר׳ יצחק: צריך…

ר׳ יואל אשר: הרמב״ם…

ר׳ יצחק: כאן הוא לא מדבר על וסת בבחינת זמן, הוא מדבר בעיקר על מה שנקרא וסת הגוף, שלפני שהיא מקבלת את הווסת יש לה כאב ראש או כאב בטן. לרוב הנשים יש את זה, ונדמה לי שעד היום הזה – כי הרבה פעמים לומדים את ההלכה כך כאן ואומרים אחר כך שהיום לרוב הנשים אין וסת קבוע – זה לא נכון, לרוב הנשים יש וסת הגוף אם אני מבין נכון, כלומר תחושות מסוימות.

ר׳ יואל אשר: ההלכה אינה מקבלת שזה מספיק כדי שיצטרכו לפרוש סמוך לווסתה.

ר׳ יצחק: לפי דעתי זה היה צריך כן להיות, הדבר היחיד שהוא באמת קבוע, צריך לדעת, קשה לתפוס מהו בדיוק הדבר.

ר׳ יואל אשר: לא, אבל הסיבה שלא היא שהתחושה יכולה להיות כמה ימים טובים קודם, טוב מאוד, זה לא דבר רפואי מדויק.

ר׳ יצחק: אה, כי התחושה אינה זמן הווסת עצמו. בסדר. אלא לא תרגיש בעצמה. סתם כך, הרמב״ם אומר: עד שתראה דם נדה, רואים שהוא מדבר על וסת הגוף, הוא לא מדבר על ה…

ר׳ יואל אשר: או הזמנים, שניהם. לא, שוב, בדרך כלל מותר לאדם להיות עם אשתו באופן כללי, חוץ מכשהיא נעשית נדה. אבל נשים שאין להן וסת קבועה צריך כל הזמן לחשוש שמא היא תיעשה נדה.

ר׳ יצחק: הרי יש בעיה.

ר׳ יואל אשר: לא תרגיש בעצמה עד שתראה דם נדה.

ר׳ יצחק: היא לא תרגיש שהיא נעשית נדה. זכרו גם ששיטת הרמב״ם בכלל בנדה הייתה שהכל הולך עם… איני יודע אם זה קשור לזה.

הלכת “שני עדים” ופירוש המילה “עד”

ר׳ יואל אשר: כשמדובר בזבה ונדה, אשה שאין לה סימנים קודם, אלא היא יכולה להיעשות פתאום נדה, הרי יש הלכה שהבעל אסור להיות איתה כי שמא היא תיעשה נדה כש…

ר׳ יצחק: הוא איתה.

ר׳ יואל אשר: אז הרי זו לא תשמש, אסור לו להיות איתה, אלא בשני עדים שבודקת בהן עצמה. עדים כאן אין פירושו עדים בבית דין…

ר׳ יצחק: אלא שתי בדיקות.

ר׳ יואל אשר: שתי הבדיקות נעשות כמו עד.

ר׳ יצחק: הוא צריך לומר עד, הוא צריך לומר שעד פירושו סמרטוט. לא שהסמרטוט נעשה כמו עדים? יש שאומרים כן שזה מלשון עדות, זו מחלוקת, אבל יש שאומרים – הוא אומר שהרמב״ם אומר שעד הוא לשון הפסוק, עדי, כן? עדיה, חודש עדיה, עד הוא גם לשון של בגד. כן, נלמד שם בהלכות איסורי ביאה.

ר׳ יואל אשר: מותר לה לשמש, אלא שקודם היא צריכה לבדוק את עצמה, אסור לה לשמש לפני שעשתה קודם בדיקה. צריך שתי בדיקות: אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש. חוץ – מלבד זה שהבעל צריך גם את הבדיקות שלו שהוא מקנח – חוץ מן העד של איש שמקנח בו עצמו כמו שיתבאר בהלכות איסורי ביאה. בהלכות איסורי ביאה הרי נלמד שיש נשים שיש להן בעיה זו.

עכשיו חוזר הרמב״ם לנושא שלנו. הרי אנו עדיין באמצע הנושא של לומר שזה מקח טעות, שזו לא חתונה טובה, ממילא איני רוצה לתת כתובה. אומר הרמב״ם: ואף על פי שמום גדול הוא זה, הרי זו בעיה גדולה שהבעל לא יוכל לדור איתה אלא עם העדים, אבל לא הפסידה כלום, היא לא הפסידה כלום, כי הרי יש לזה פתרון: שהרי בודקת עצמה תחלה ומשמשת. כשהיא, נניח, רואה דם מחמת תשמיש או משהו שאין לו עצה, הרי זה ודאי מום גדול, אבל מום שיש לו פתרון, שהרי בודקת עצמה תחלה ומשמשת.

הבהרה בשיטת הרמב״ם בווסת הגוף ובווסת הימים

ר׳ יצחק: סלח לי, אני מבהיר, לא זכרתי. מה שאנו יודעים שיש וסת הגוף ויש וסת של ימים שהוא נפרד, זו שיטת רוב הראשונים. הרמב״ם אכן בהלכות איסורי ביאה סובר שהכל אותו דבר, שווסת הוא שבימים מסוימים יש לה את התחושות, ואז זה נאסר. ממילא, כשהרמב״ם אומר כאן אלא לא תרגיש, זה משום שלפי שיטתו זה אותו דבר, אין שני סוגי וסתות, אחד נקרא וסת הגוף ואחד וסת הימים, הרמב״ם סובר איכשהו שזה אותו דבר. אף שמהגמרא משמע שזה נפרד, צריך להבין זאת. על כל פנים נלמד זאת טוב יותר בהלכות איסורי ביאה, זו הסיבה שהרמב״ם כותב כך.

שיחה: למה זה נקרא “מום גדול” אם יש לו עצה?

ר׳ יואל אשר: אבל מעניין אותי, למה אומר הרמב״ם ואף על פי שמום גדול הוא זה? מהו המום הגדול? זה שהיא צריכה…

ר׳ יצחק: לעשות תמיד בדיקה? כל פעם ופעם, כן. זה מום גדול? אין הכי נמי, לבדיקה הזו הרי הפתרון של הרמב״ם הוא לא הפסידה כלום, נכון. זה מום גדול כי זו לא אשה רגילה. לאשה רגילה יש וסת. הרי היא בריאה משונה, כלומר, אשה רגילה, בריאה, מי שהמערכת שלה בריאה, יש לה וסת. כאן יש אשה שיכול לקרות לה שבאופן אקראי היא מקבלת וסת, הרי זה לא רגיל. אבל זה לא מפריע. למה זה לא מפריע? כי בסך הכל עושים עוד בדיקה אחת, כלומר הרי בודקים תמיד.

ר׳ יואל אשר: מעניין, כי שים לב, הוא לא אומר אותו דבר על מומים אחרים, שאם יש דרך להתמודד עם המום, נניח, שמים תחבושת וזה עוזר… אבל כבר למדנו שאז זה יוצא ממום.

ר׳ יצחק: אז זה כבר לא מום. כן, נכון. אם כן אולי, אולי מזה אפשר באמת ללמוד שאם זה מום שיש לו עצה פשוטה, באמת אין זה מום. כן.

—

אשה שרואה דם מחמת תשמיש

ר׳ יצחק: הרי, זה האין לה וסת. עכשיו יש עוד אחד, עוד סוג אשה שיש לה…

ר׳ יואל אשר: בעיה גדולה הרבה יותר, שהן אינן יכולות להיות עם בעליהן. הרי שבדקה עצמה ונבעלה ובעת שקנחה עצמה היא והוא – היא בדקה את עצמה, ואחרי הבדיקה מותר לעשות בעילה, ואחר כך הרי דיברנו שצריך לעשות שוב את הבדיקה אחרי הבעילה. אז אחרי שהם קינחו את עצמם אחר כך, היא והוא, נמצא דם על עד שלה או על עד שלו – על אחד מהם נמצא דם, זה אומר שהדם קרה בשעה שהוא היה איתה.

אם אירע זה פעם אחר פעם שלש פעמים סמוכות זו לזו – אם זה קרה שלוש פעמים בזו אחר זו, אזי זה נקרא בהלכה “רואה דם מחמת תשמיש”, וההלכה בזה היא שיש לה חזקה שעצם התשמיש עם הבעל גורם לה להיות נדה. והרי זו בעיה, שכן בכל פעם שהוא בועל אותה הוא בועל נדה. הרי זו אסורה לישב עם בעלה – אסור לה להמשיך לגור עם בעלה. ותצא בלא כתובה – במקרה כזה ההלכה היא, שמכיוון שאין לזה שום פתרון, לא מהני שום בדיקות, דווקא הפסידה, הפסידה והפסידה. ולכן ותצא בלא כתובה, ואין לה לא עיקר ולא תוספת ואין לה תנאי מתנאי כתובה שהרי אינה ראויה לתשמיש.

ר׳ יצחק: כן, טוב. הרי זה פשוט שכתובה היא רק למי שראויה לתשמיש, ולא למי שאינה יכולה להינשא.

דין “ולא יחזיר לעולם” והחשש של “שמא תתרפא”

ר׳ יואל אשר: ויוציא, אומר הרמב״ם, ויוציא, הוא יכול לגרשה, ולא יחזיר לעולם, כאן יש הלכה נפרדת.

ר׳ יצחק: אסור לו לעולם לחזור אפילו…

ר׳ יואל אשר: ולא יחזיר לעולם, הוא אינו יכול, שלא יחזיר…

ר׳ יצחק: לשאת אותה. מדוע?

ר׳ יואל אשר: מדוע? מדוע שלא יחזור וישאנה? שמא תתרפא, אנו חוששים שמא תתרפא, ונמצא שלא גמר לגרשה בשעת גירושין.

הרמב״ם אומר כאן הלכה צדדית, שאשה כזו שקיבלה גט מחמת רואה דם מחמת תשמיש, מותרת להינשא לאנשים אחרים. רק אם אצל שלושה בעלים קרתה אותה מציאות, אז כבר אסור לה להינשא לאף אחד, אבל כאן מותרת היא להינשא. אומר הרמב״ם: מה הדין אם נתרפאה? יש הלכה שהבעל הראשון אינו יכול לחזור ולשאת אותה. מדוע? משום שחוששים שבכל פעם שיקרה דבר כזה הוא יאמר: לא באמת רציתי לגרשה. ויבוא לידי ממזרות, שכן היא תינשא שוב ותתרפא, והוא יאמר: אהה, אילו הייתי יודע שהיא יכולה להתרפא לא הייתי באמת רוצה לתת גט. ונמצא שהוא יבטל את הגט אחרי שכבר נישאה שוב, ויגרום לממזרות. לכן אמרו חז״ל שאשה כזו לא יחזיר לעולם, אינו יכול לשאת אותה שוב.

ר׳ יצחק: כן, טוב. ומותרת להנשא לאחר, זה מה שאומר הרמב״ם, כמו שיתבאר בענין הנדה, נלמד בהמשך. בקיצור, הרמב״ם יבאר את כל ההלכות בבירור בהמשך. כאן זה רק הטעם מדוע כתוב…

ר׳ יואל אשר: כל ההלכות כתובות כאן…

ר׳ יצחק: זה רק בעניין הכתובה, נכון? נכון. אומר הרמב״ם: במה דברים אמורים, מה שאמרנו עכשיו שאינה מקבלת כתובה?

שיחה: גדר “גט של טעות” ותקנת חז״ל

ר׳ יואל אשר: אינני רוצה להיכנס עכשיו לסוגיה, אבל מדוע זה יעשה את הילדים ממזרים? לומר אילו הייתי יודע שמא תתרפא? נתת גט – יש לך גט! אבל הוא טוען…

ר׳ יצחק: אולי הוא אפילו יהיה צודק.

ר׳ יואל אשר: לעשות את הגט גט של טעות?

ר׳ יצחק: כן, כמו גט של מקח טעות.

ר׳ יואל אשר: אולי יש דבר כזה. ממילא הפקיעו את האפשרות שיוכל לומר את ה…

ר׳ יצחק: הטענה, שהוא צריך לדעת, כן, כך. אגב, עכשיו כשאמרו כך, הוא כבר כן יכול להחזירה, שהרי זה יהיה גט אמיתי…

ר׳ יואל אשר: לא אומרים את זה. אבל אומר הרמב״ם ומותרת להנשא לאחר, מותרת היא להינשא לאחרים, ואין אומרים שחוששים שכל בעל יעשה אותה נדה בבעילה. על זה אומרת הגמרא: לאו כל האצבעות שוות. ראינו קודם שלפעמים יש אשה עם אצבע מיוחדת.

ר׳ יצחק: כן, כמו שיתבאר בענין הנדה, טוב מאוד.

—

החילוק בין מתחלת נשואיה לבין אחר שנשאת (נסתחפה שדהו)

ר׳ יצחק: עכשיו אפשר לראות שבמה דברים אמורים…

ר׳ יואל אשר: במה דברים אמורים בשהיתה כך מתחלת נשואיה – הדין של אשה הרואה דם מחמת תשמיש הוא רק כשמיד בחתונה זה כבר קרה, ומבעילה ראשונה ראת דם, כבר מהפעם הראשונה ראתה דם.

ר׳ יצחק: מעניין.

ר׳ יואל אשר: צריך לדעת, שהרי בפעם הראשונה זה דם בתולים. אולי מדובר באופן שבפעם הראשונה כבר יודעים שאין זה דם בתולים, כן. אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנשאת – אבל אם מאוחר יותר, אחרי החתונה, התחילה הבעיה של רואה דם מחמת תשמיש, אזי אינו יכול לטעון שהוא רוצה לגרשה מחמת הבעיה, אלא נסתחפה שדהו. כמו בכל פעם שאירע לה חולי אחרי החתונה – נסתחפה שדהו.

ר׳ יצחק: הכוונה היא, שצריך לומר שזו מחלה, בעיה. צריך לגרשה, אבל אין זו אשמתה.

ר׳ יואל אשר: לפיכך אם בעל פעם אחת ולא נמצא דם – אם בעל פעם אחת ולא היה דם, ואחר כך חזרה להיות רואה דם בכל עת תשמיש – ואחר כך תמיד ראתה דם מחמת תשמיש, אבל מכיוון שבעל פעם אחת ולא נמצא דם, הרי זה כבר נסתחפה שדהו. במקרה כזה יוציא ויתן כתובה כולה, הוא כן צריך לתת את הכתובה, שהרי לא היה כאן מקח טעות, אלא נסתחפה שדהו. אבל האיסור האחר נשאר בעינו: ולא יחזיר עולמית, אפילו אם תתרפא, אסור לו לשאת אותה שוב, כמו שביארנו – כמו שלמדנו, כדי שלא יוכל להוציא לעז על גיטין…

ר׳ יצחק: אולי להוציא לעז, או שזה חשש אמיתי, צריך לעיין בזה. הנקודה היא שפעם אחת מספיקה, מעניין. יש פעם אחת.

שיחה: חיוב רפואה ברואה דם מחמת תשמיש

ר׳ יואל אשר: אבל יש דבר: אם יש לזה רפואה, לכאורה הבעל יהיה מחויב לספק לה את הרפואה!

ר׳ יצחק: מדין לרפאותה. בסדר, הרי הוא צריך לעשות זאת בשביל…

ר׳ יואל אשר: או מדין עונה אולי, מדין עונה אולי.

ר׳ יצחק: זו בעיה אחרת. אין בעיה, ייתכן שהיא יכולה להתרפא.

ר׳ יואל אשר: בהלכות איסורי ביאה הרמב״ם אומר אפילו קצת איך מרפאים את זה, איך בודקים את זה. הוא נותן שם תוכנית שלמה.

ר׳ יצחק: לא להוציא לעז, אולי להוציא לעז או שזה חשש אמיתי, צריך לעיין שם. אבל הנקודה היא שפעם אחת מספיקה, זה מעניין. פעם אחת.

ר׳ יואל אשר: אבל דבר מעניין: אם יש לזה רפואה, לכאורה הבעל צריך להיות מחויב לספק לה את הרפואה מדין “לרפאותה”.

ר׳ יצחק: בסדר, אז צריך לעשות את זה בשביל זה,

ר׳ יואל אשר: שלוש פעמים. או מדין עונה אולי, מדין עונה אולי.

ר׳ יצחק: זו בעיה אחרת, אין בעיה, ייתכן שהוא יכול להתרפא.

ר׳ יואל אשר: לא, בהלכות איסורי ביאה הרמב״ם אומר אפילו אם מרפאים את זה,

ר׳ יצחק: איך בודקים את זה, הרמב״ם יבאר…

ר׳ יואל אשר: נראה את זה, נראה שם, אין אלו הלכות…

ר׳ יצחק: כאן לומדים רק הלכות כתובה,

ר׳ יואל אשר: זה מה שלומדים היום.

—

הלכה י׳: מומים שנולדו באשה אחר הנישואין

ר׳ יואל אשר: אומר הרמב״ם: וכן – אותו דבר – כל אשה שנולדו… אומר הרמב״ם, ההלכה של החילוק, “נסתחפה שדהו”, היא הלכה כללית בכל פעם שאשה מקבלת מום אחרי החתונה – זו בעיה של הבעל, והוא אינו יכול לטעון. וכן כל אשה שנולדו בה מומין אחר שנישאת, אפילו נעשית מוכת שחין –

ר׳ יצחק: זה מום גדול. זה דבר גדול ונורא.

ר׳ יואל אשר: אם רצה, אם הוא רוצה להשאירה – יכול להשאירה, ואם רצה להוציא –

ר׳ יצחק: יתן כתובתה.

ר׳ יואל אשר: אינו צריך לעשות לה שוב קידושין וכדומה, הפשט הפוך, כך הוא מתכוון. כן. פשוט כך, שהרי בשעת החתונה היא הייתה בריאה. ואם רצה להוציא, אז הוא צריך לתת לה גט, אבל יתן כתובתה, הוא צריך לתת לה –

ר׳ יצחק: כתובה, משום שזה היה “נסתחפה שדהו”.

ר׳ יואל אשר: טוב מאוד. עד עכשיו למדנו על מומי האשה לעניין מקח טעות, לעניין כתובה.

ר׳ יצחק: לעניין מקח טעות, אחר כך כאן… כן, עכשיו נלמד על…

—

הלכה י״א: מומים שנולדו באיש אחר הנישואין

ר׳ יואל אשר: האיש שנולדו בו מומין, מה הדין באיש שנולדו בו מומין אחר שנשא, שקיבל מום. אפילו נקטעה ידו או רגלו, קטעו לו יד או רגל, או נסמית עינו, עינו התעוורה, ולא רצת אשתו לישב עמו, האשה אינה רוצה לגור עמו, אינה רוצה להישאר לגור עם בעל חולה – אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה, אין אומרים שכופים אותו, שהרי שוב, אין לה טענת מקח טעות, שכן זה קרה אחרי החתונה, “נסתחפה שדה שלה”. אלא אם רצת תשב, אם היא רוצה – שתישאר לגור עמו. ואם לא רצת, אם היא רוצה דווקא, יכולה היא לבקש גט, תצא בלא כתובה.

שיחה: “כדין כל אשה מורדת” לעומת “מאוס עלי”

איך יכולה היא לבקש גט? הרי יש דין תמיד… כדין כל אשה מורדת, אשה שהיא… הרמב״ם אינו אומר, אה, כדין כל אשה מורדת: כמו שבכל אשה מורדת יש סדר מתי היא מקבלת גט, כלומר מעכבים אותה זמן מה וכו׳, אבל אם שום דבר לא יעזור והיא רוצה דווקא להתגרש, היא תוכל לקבל גט. הרמב״ם אינו אומר כדין אשה שאומרת “מאוס עלי”. בסדר, כבר דיברנו בפעם הקודמת שהרמב״ם אינו מחלק כל כך בחדות בין מאוס עלי למורדת.

ר׳ יצחק: נכון, כלומר לא רצת תצא בלא כתובה, כמו שכל מאוס עלי היא בעצם סוג של מורדת, כך נראה לי, כך משמע לי מהלשונות. או שהחילוק הוא רק אם עושים את כל התהליך, נותנים את הזמן, אבל כאן אולי זה גם לא נוגע, שהרי כבר יש…

ר׳ יואל אשר: למה לא? זה נוגע באותה מידה. כדין כל אשה מורדת. והרמב״ם אינו מתכוון כדין כל אשה מורדת לגבי התהליך של נתינת הגט. ייתכן שכאן… לא, כתוב מורדת, כל התהליך הוא רק…

ר׳ יצחק: אני חושב שמורדת כאן כוונתו מאוס עלי…

ר׳ יואל אשר: לגבי הכתובה. לא, הוא אומר, תצא בלא כתובה כדין כל אשה מורדת. ייתכן שהולכים,

ר׳ יצחק: הולכים לומר לו שלא יכריזו בבתי המדרשות וכדומה. לא, אין צורך. ההכרזה היא טובה לה, נכון? מאוס עלי מקבלת גט מיד. ההכרזה היא רק משום שהיא עושה זאת רק מפני שהיא מסוכסכת עמו, כדי שיעשו שלום. אבל כאן זה הרי לא נוגע, הרי היא אומרת שאינה רוצה. אינני חושב שצריך לעשות זאת. אינני יודע, אבל כך הייתי חושב. זה כשהוא סתם מקבל מום. אבל, כן? כן. אבל, כן, נכון?

—

מומים של ריח רע (ריח הפה, ריח החוטם, צואת כלבים, בורסקי)

ר׳ יואל אשר: כן. אבל אם נולד לו, זה כשקרה מום כמו נקטעה ידו או רגלו. אבל אם נולד לו ריח הפה או ריח החוטם, יוצא ריח מפיו או מחוטמו, מעניין. שמעתי כבר על אנשים שיש להם ריח מהפה, אבל חוטם מריח…

ר׳ יצחק: זה חצי, שמים קצת מנטה.

ר׳ יואל אשר: כאן הוא אומר שזה ריח החוטם, לא שמעתי על דבר כזה, אדם שמריח מהאף שלו, מעניין מאוד.

ר׳ יצחק: עדיף לא לשמוע.

ר׳ יואל אשר: בדרך כלל האף מריח, זה לא נעים. מריח. בסדר. או שחזר ללקט צואת כלבים. לבעל יש הרגל… לא הרגל, זה היה עסקו, חזר, הפשט הוא חזר. שהוא מלקט צואת כלבים, הוא מביא מפירוש המשניות שהוא בורסקי. זו הסיבה שבורסקי מריח כל כך חזק, כמו שלמדנו בפרק ז׳, שכן נראה שבעיבוד העור משתמשים בצואת כלבים.

או לחצוב נחשת מעיקרו, או ללכת להרים, היכן שחוצבים נחושת, שנראה שיש שם במכרות ריח חזק, אולי הכוונה במכרה, עובד במכרה, גם כן ריח חזק. או לעבד עורות, כל הדברים הללו, כופין אותו להוציא וליתן כתובה, אין זה כמו אונס שקרה לו.

ר׳ יצחק: אפילו כשזה כן נולד לו ריח הפה. הנקודה היא שזה דבר שאינו “מאוס עלי”, זה דבר שאנו מבינים אותה. אי אפשר לצפות מאשה שתגור עם בעל שמסריח. בעל שאין לו יד, מסכן אין לו יד, מה אעשה. אבל להסריח – זו לא דרך.

ר׳ יואל אשר: אין זה מהלך.

ר׳ יצחק: כך נראה כאן. הרי הוא אינו יכול להיות… מלבד זאת צריך לומר… מה שכתוב במשנה, צריך לדעת… אבל זה, לא מכריחים אותה. כן, מכריחים אותו. ואם רצת, הוא מביא משהו מאוד –

ר׳ יואל אשר: מוזר שדווקא על ההלכה הזו יש ספר “גבורת אנשים”. כן.

ר׳ יצחק: כן, משום שהוא עוסק בנושא של…

ר׳ יואל אשר: נכון, אני אומר, “גבורת אנשים” על הנושא של איש שאין לו גבורת אנשים וכדומה.

ר׳ יצחק: מי חיבר את הספר?

ר׳ יואל אשר: על הש״ך, הוא מביא ספר של הש״ך.

ר׳ יצחק: ואם רצת תשב עם בעלה,

ר׳ יואל אשר: אם היא כן רוצה להישאר עם בעלה, “לשבת עם בעלה”. אינני יודע, הלשון כאן קצת עקום: ואם רצת תשב עם בעלה. אם היא רוצה להישאר עם בעלה, אז תשב, שתישאר.

ר׳ יצחק: אה, יש גירסאות אחרות, באמת כתוב, אינני יודע מדוע כתוב כאן כך. הנקודה היא, כן, זה לטובתה, היא רוצה דווקא – שתניח, אין זה מפריע. בסדר.

—

הלכה י״ב: בעל שנעשה מוכה שחין

ר׳ יואל אשר: טוב, נעשה האיש מוכה שחין, מה הדין אם הבעל נעשה מוכה שחין, גם כן כופין אותו להוציא ויתן כתובה, כמו נולד לו ריח הפה.

ר׳ יצחק: אפילו,

ר׳ יואל אשר: אבל כאן זה שונה מבעיות אחרות. כמו ריח רע – זה תלוי בה, אם היא אומרת שהיא רוצה בכל זאת להישאר, טוב לה. אבל מוכה שחין, ואף על פי שהיא רוצה לישב עמו אין שומעין לה, אין מניחים לה להישאר עם בעל מוכה שחין, אלא מפרישין אותן בעל כרחן, מפרידים ביניהם בעל כרחם ש–

ר׳ יצחק: שהוא כן ייתן לה…

ר׳ יואל אשר: לה? לו זה מפריע.

ר׳ יצחק: למוכה שחין להישאר נשוי – מזיק.

ר׳ יואל אשר: אה, מזיק לו.

ר׳ יצחק: מפני שהיא ממיקתו, היא גורמת שהשחין שלו יחמיר במה שהוא…

ר׳ יואל אשר: מה שאדם נוגע תמיד,

ר׳ יצחק: כנראה גורם שזה יתחכך, מה שלא יהיה, זה מזיק לשחין.

ר׳ יואל אשר: המק בשרו, כן, ימק… כן,

ר׳ יצחק: מהו לשון הפסוק? יש פסוק בתורה על… במגפות הגויים של גוג ומגוג.

ר׳ יואל אשר: ואם אמרה: אשב עמו בעדים כדי שלא יבוא עליה, אם היא אומרת, לא אגרום לו להימק, אהיה בעדים… לשבת תמיד, כאן אין מדובר בעדי בדיקה, אלא עדים – אנשים. כדי שלא יבוא עליה, שומעין לה, שהרי זה רק איסור מעשי,

ר׳ יצחק: על מנת שהיא ממיקתו. בסדר,

ר׳ יואל אשר: מעמידה עדים, יאמרו, אם היא אומרת, לא אתבע ממנו תשמיש.

ר׳ יצחק: אבל אולי היא מתלבשת אצלה עם עדים, אינני יודע. בסדר, עכשיו אפשר לומר את אותו הדבר, לא,

ר׳ יואל אשר: אם כן, הרמב״ם אינו אומר כאן שהדין הוא שצריך באמת להעמיד עדים, היא אומרת אני מוכנה אפילו שיעמידו עדים,

ר׳ יצחק: לא סתם שהיא אומרת ואינה מתכוונת לכך.

ר׳ יואל אשר: שומעין לה. בסדר.

—

הלכה י״ג: יבום אצל אח בעל אותו מום

ר׳ יואל אשר: מה הדין בדבר כזה: מי שהיה בעלה בעל ריח הפה, איזה מין בעל הוא? הוא “בעל ריח הפה”.

ר׳ יצחק: בסדר, או או ריח החוטם,

ר׳ יואל אשר: זה באמת מעניין מאוד, אתה יכול לבדוק מה פירוש ריח החוטם?

ר׳ יצחק: כן כן, אני חושב שהכוונה למחלה שבאה מפטרייה, כן, בדרך כלל זה בא מ… גדלה איזו פטרייה, דבר כזה באף,

ר׳ יואל אשר: כן. בסדר. או מלקט צואת כלבים וכיוצא בהן, ומת, והוא נפטר.

ר׳ יצחק: אגב, אולי מישהו יכול לעשות ספר ליקוטים ולקרוא לו… בסדר. לכל אחד. כן, הוא נפטר, ונפלה לפני אחיו, כן, הוא מלקט, ייחוס המלקט. טוב, בקיצור ונפלה לפני אחיו, והיא נפלה לפני אחיו, לפני היבם, והאח הרי הוא אח מאותם מלקטים, הרי הוא ממשפחת מלקטים, יש להם הרי אותה עבודה, ולכן טוען האח: מה פירוש, הרי כבר הסכמת.

ר׳ יואל אשר: ויש בו אותו מום שהיה בבעלה,

ר׳ יצחק: יש לו אותה בעיה,

ר׳ יואל אשר: האח רוצה לייבם, והיא אינה רוצה את השידוך הזה, היא רוצה חליצה. יכולה היא לומר: לאחיך הייתי יכולה לקבל, את אחיך קיבלתי, ולך איני יכולה לקבל. ויחלוץ, ויכפו אותו שלא לייבם אלא לתת חליצה.

ר׳ יצחק: כבר למדנו קצת שייכות, למדנו לגבי הבטחה, מבטיח, האב הבטיח כסף, הוא יכול לומר עליו, אבל אותו הדבר,

חידוש: גדר המחילה על מום אצל הבעל הראשון לעומת היבם

ר׳ יואל אשר: מעניין לראות שכך הוא, שברגע שהיא אומרת “אשב עמו בעדים”, האשה כן רוצה להישאר,

ר׳ יצחק: או לאו דווקא בעדים,

ר׳ יואל אשר: מדובר כאן סתם על ריח הפה. בדיוק כמו “ואם רצת תשב עם בעלה”, זו לא הייתה סתם אפשרות, אלא ברגע שהסכימה אינה יכולה לחזור בה, אינה יכולה כל יום לומר משהו אחר. אה, ייתכן. זה לאחר שהתיישבה בדעתה, צריך ללכת לפי ההלכה הרגילה של מורדת. לא בטוח. כן, כך נראה. ממילא לגבי האח, אין לו טענה, אין זה אוטומטי שהאח החדש מקבל על עצמו את ההסכמה הקודמת.

ר׳ יצחק: נכון, זה פשוט, בסדר. ההסכמה הקודמת. כי היא יכולה לומר “אותו רציתי לקבל”.

ר׳ יואל אשר: לאותו בעל, ההסכמה נשארת לעולם. הסכמת, ועכשיו כשאת משנה את דעתך, נעשית מורדת.

ר׳ יצחק: אבל הנקודה פשוטה.

ר׳ יואל אשר: אבל לא לגבי האח, כי על האח היא מעולם לא הסכימה. אבל הסברא פשוטה,

ר׳ יצחק: אהבתי אותו, כשאחד אוהב אותו, הרי על כל פשעים תכסה אהבה. אבל האח, א. טוב. הרי הוא בעל מום.

—

סיום הלכות אישות

ר׳ יצחק: עד כאן הלכות אישות. בריך רחמנא דסייען, ברוך הבורא שעזר לנו לסיים הלכות אישות. נפלא. עכשיו, אחרי שהתחתנו, הולכים ללמוד הלכות גירושין, מה קורה בשלב הבא. לא, הרמב״ם עושה הכל בסדר, כן? במשנה זה הולך הפוך, אבל הרמב״ם עושה סדר. הרי צריך קודם להתחתן כדי שיהיה אפשר לתת גט, כן?

ר׳ יואל אשר: בדרך כלל. כן.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Opus 5.5, Summary by Claude Opus 5.5

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English ›
📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Conclusion of the Laws of Ma…
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Conclusion of the Laws of Marriage (Hilchot Ishut): Chapter 25 (Laws of the Ketubah and Claims of Blemishes)

Introduction to the Chapter: A Mistaken Transaction (Mekach Ta’ut) in Marriage

The Rambam’s Words

*(Introduction to the final chapter of Hilchot Ishut, which essentially concludes the topics of Tractate Kiddushin and Tractate Ketubot).*

Plain Explanation

In the previous chapters we learned about women who lose their ketubah (marriage contract) because of their conduct after the wedding, such as a sotah (suspected adulteress) or a woman who transgresses religious law (overet al dat). In those cases the ketubah is void because the husband no longer wants the marriage to continue. This chapter introduces a new reason a woman has no ketubah: the match was a “mekach ta’ut” (mistaken transaction) from the outset. The husband married her, and it turned out that she was not what he had thought, because of vows (nedarim) or blemishes (mumin).

Novel Insights and Explanations

* [Side Note: Necessary Learning and Thanks]: R’ Yitzchak and R’ Yoel Asher thank the supporters and distributors of the shiur, especially its sponsor, R’ Yoel HaLevi Werberger. As they prepare for the Laws of Divorce (Hilchot Gerushin), they note that studying the Rambam matters for understanding the overall picture of how halacha works (“necessary learning,” limmud hanitzrach). For practical questions, however, one turns to rabbis.

* The difference between kiddushin (requiring a get) and the ketubah in a case of doubtful mekach ta’ut:

* The halachot here are compared to what was already learned in Chapter 7 (Laws of Kiddushin). There, the case was one where he made an explicit condition (“al menat,” on condition that) that she has no vows or blemishes. Here (and in part there as well), the case is one where he married her without specification (stam), with no explicit condition. We assume that, without specification, a person does not want a wife with blemishes or vows.

* Regarding kiddushin (requiring a get): The Rambam already ruled in Chapter 7 that she is betrothed out of doubt and requires a get (bill of divorce). R’ Yitzchak explains that this is a “halachic doubt” (safek lehalacha). There is reasoning on both sides: perhaps every man who marries without specification implicitly makes a condition that she be free of blemishes and vows, or perhaps he did consent. Therefore, to be stringent, a get is required. (R’ Yitzchak notes that the Rambam does not say that he should betroth her again if he wishes to stay with her.)

* Regarding the ketubah (monetary matters): Since this is a matter of monetary law and the husband is the one in possession (muchzak), the rule is “the one who seeks to extract from another bears the burden of proof” (hamotzi mechavero alav hara’aya). The husband can therefore make a claim of certainty (ta’anat bari) that he never agreed to such a match. Regarding the ketubah, then, it is considered a mekach ta’ut, and she receives nothing.

—

Halacha 1: A Woman Bound by Vows

The Rambam’s Words

One who marries a woman without specification, and it is found that she is bound by vows, she leaves without a ketubah, neither the principal nor the addition. Which vows did they mean? A vow not to eat meat, or not to drink wine, or not to adorn herself with colored garments. The same applies to other kinds of adornment with which all the people of the place customarily adorn themselves. But if another vow besides these is found upon her, she has lost nothing.

Plain Explanation

A man marries a woman “without specification” (without a condition), and it turns out that she is bound by vows. He may divorce her without paying either the principal of the ketubah (ikar ketubah) or its additional amount (tosefet ketubah). This applies only to vows of self-affliction (inui nefesh) and self-restriction: she vowed not to eat meat, not to drink wine, or not to adorn herself with colored clothing (“kinds of colored garments”) or any other jewelry and clothing with which the women of that place customarily adorn themselves. If she made other vows besides these, she loses nothing (“she has lost nothing”), and if he wishes to divorce her he must pay the full ketubah.

Novel Insights and Explanations

* The precision of “found upon her” (vows from before the wedding): A man does not want a wife who makes vows (“I do not want a vow-making wife”). R’ Yitzchak notes, however, that this is not about a woman who keeps making vows going forward. “Found upon her” means she already had these vows on her from before the wedding, because vows she makes after the wedding the husband can annul himself!

* The concept of vows of self-affliction: R’ Yoel Asher and R’ Yitzchak explain it vividly: a husband wants a normal, “down to earth” wife, not an overly pious one who afflicts herself and forbids permitted things to herself. With other vows that involve no self-affliction (R’ Yitzchak gives an example: a vow not to sort things on Shabbat morning, or other peripheral matters), she loses nothing.

—

Halacha 2: A Woman with Blemishes, the Presumption of the Bathhouse, and Local Customs

Part 1: Hidden Blemishes, Visible Blemishes, and Epilepsy (Nichpeh)

The Rambam’s Words

Likewise, one who marries a woman without specification, and one of the blemishes of women that we have already explained is found in her, and the husband did not know of this blemish, nor did he hear of it and accept it, she leaves without a ketubah, neither the principal nor the addition. How so? If there was a bathhouse in the city and he had relatives there, he cannot say “I did not know of these blemishes,” even hidden blemishes, because he checks through his female relatives, and there is a presumption that he heard and accepted. If there is no bathhouse there, or he had no relatives, he may make a claim regarding hidden blemishes. One who has seizures at known times, this is among the hidden blemishes. But regarding visible blemishes he cannot make a claim, for everyone sees them and tells him, and the presumption is that he heard and was reconciled.

Plain Explanation

The same applies if someone marries a woman “without specification” and one of the “blemishes of women” is found in her, which the Rambam already listed in Chapter 7 (all the blemishes that disqualify kohanim, plus other aesthetic features that make a woman unattractive). If the husband did not know of it, did not hear of it, and did not accept it, she leaves without a ketubah (although she does need a get, out of doubt). If he did know before the wedding, he accepted it (“knowingly accepted,” savar vekibel) and must pay the ketubah.

How do we know whether he knew? If there is a bathhouse (merchatz) in the city and the groom has relatives there, he cannot claim that he did not know, even regarding hidden blemishes (mumin shebeseter). There is a presumption (chazakah) that he inquired through his female relatives (“he checks through his female relatives”), heard, and accepted. Only if there is no bathhouse, or he has no relatives, may he make a claim regarding hidden blemishes. A woman who suffers from seizures (“nichpeh,” the falling sickness) at certain times is considered to have a hidden blemish. But with visible blemishes (mumin shebegaluy), such as on the nose or a limp, he can never claim that he did not know, because everyone sees them and tells him, and the presumption is that he heard and was reconciled (nitpayes).

Novel Insights and Explanations

* The strength of the presumption: R’ Yoel Asher wonders: what if the husband swears that he truly did not ask his relatives? R’ Yitzchak answers that it does not help him. The Sages (Chazal) established an absolute presumption that a person does not enter a match blindly without inquiring when he has the opportunity.

* The bathhouse principle in today’s matches: R’ Yoel Asher and R’ Yitzchak discuss how the “bathhouse” is only an example from the era of Chazal. The principle is that any issue or blemish that friends, relatives, or a matchmaker (shadchan) would have known, and that would have come up in a normal pre-match inquiry (birur), counts as something that can be ascertained, and the husband cannot later claim he did not know. (R’ Yitzchak notes that the discussion here concerns physical blemishes, and that the ketubah is not such a relevant topic in this respect nowadays.)

* Nichpeh: physical or psychological: Ordinarily “nichpeh” means a physical illness such as epilepsy (“the falling sickness,” seizures). But R’ Yoel Asher cites the Rambam in his Commentary on the Mishnah that it can also include a psychological condition (“an attack of madness”): she has periods when she loses her sanity from time to time (like “bipolar”). Although this is not stated explicitly here in the Rambam, both agree it is obvious that psychological problems are also a hidden blemish. R’ Yoel Asher notes that in practice the question arises far more often with psychological problems. R’ Yitzchak adds that if she takes “pills” every day, it may be that people would already be expected to know about it.

* The meaning of “at known times”: R’ Yitzchak and R’ Yoel Asher discuss that the Gemara calls it “a fixed time is set for it” (kavua lah zman). The Rambam’s phrase “at known times,” however, does not necessarily mean it follows an exact “schedule.” Quite the opposite: it means it does not happen constantly, only from time to time. If it were not “fixed,” meaning it happened constantly and frequently, everyone would know about it, and it would be considered a visible blemish.

* When the husband did not see her himself (the mitzvah of “until he sees her”): R’ Yitzchak observes that all these halachot about visible blemishes clearly refer to a case where the husband did not see her himself before the wedding (for example, he betrothed her through an agent). In other words, he did not fulfill the halacha that “a man is forbidden to betroth a woman until he sees her.” If he had seen her himself (or seen her at the engagement, the tena’im), it is obvious that he cannot make a claim. The novelty is that even if he did not see her, since the townspeople (even the men) see her, someone would already have told him.

* A difficulty with the Gemara’s reason for “until he sees her”: R’ Yoel Asher raises a strong difficulty here. The reason for the mitzvah of “until he sees her” is “lest he see something repulsive in her and she become repugnant to him.” But if we say here that with a visible blemish he asks people anyway and the town tells him, why does he need to see her himself? R’ Yitzchak answers that this is exactly why he is told: go see her yourself and speak with her normally before the wedding, and you will not end up with all these questions and doubts after the wedding (except for hidden blemishes, which are seen only in the bathhouse).

Part 2: The Halacha According to Local Customs (the Cities of Edom Versus Other Places)

The Rambam’s Words

It is a known matter that this law applies only in those places where the custom of the women was to walk in the marketplace with their faces uncovered, and everyone knows them and says, “This is the daughter of so-and-so, and this is the sister of so-and-so,” like the cities of Edom at this time. But in places where it is not the way of the girls to go out to the marketplace at all, and if a girl goes out to the bathhouse at night she goes out disguised, and no one sees her except her female relatives, he may make a claim even regarding visible blemishes. This applies when there was no bathhouse there, or he had no female relative to check through. But if there was a bathhouse in this city where it is not the way of the women to go out with uncovered faces, and he has a female relative, he cannot make a claim, for everyone sees her unclothed in the bathhouse. And if their way is to hide and disguise themselves even in the bathhouse, so that the girl bathes at night or alone in a small room in the bathhouse, so that she is neither seen nor known, he may make a claim even regarding visible blemishes. For these matters are not a scriptural decree but matters of reason.

Plain Explanation

The distinction between visible and hidden blemishes applies only in places where women walk in the street with uncovered faces and everyone recognizes them, as in the European countries (“the cities of Edom”) of the Rambam’s time. But in places where girls do not go out into the street at all, and even when going to the bathhouse a girl goes at night disguised (“mitnakerah”) so that no one sees her except her female relatives, the husband may make a claim even regarding visible blemishes (provided there is no bathhouse or he has no female relative to check her). If, however, there is a bathhouse and he has a female relative, he cannot make a claim, because she is seen in the bathhouse. And if the custom is to hide even in the bathhouse (she bathes at night or alone in a small separate room) so that no one sees her, he may again make a claim even regarding visible blemishes. These halachot are not a scriptural decree (gezeirat hakatuv); they are matters of reason and logic.

Novel Insights and Explanations

* The era of Chazal (“was”): R’ Yoel Asher infers from the Rambam’s wording “where the custom of the women *was*” that the Rambam holds that in the time of Chazal as well (when the Mishnah was written), the custom was for women to go about with uncovered faces, unlike the Arab lands of the Rambam’s day.

* The meaning of “and if a girl goes out to the bathhouse at night she goes out disguised”: R’ Yoel Asher explains that the Rambam is not referring to the bathhouse in its halachic role here (which concerns hidden blemishes). He mentions it as a description of reality: she never goes to the marketplace (the husband does the shopping), and the only place she must go herself is the bathhouse to wash, and even there she goes only at night, disguised (“mitnakerah,” a biblical expression), together with those close to her. The public therefore has no idea what she looks like, and all visible blemishes are treated as hidden blemishes.

* [Side Note: Comparison to the Laws of Modesty in Chapter 13]: R’ Yoel Asher draws an interesting comparison to what the Rambam writes earlier in Hilchot Ishut (Chapter 13) about modesty (tzniut). There the Rambam takes a “middle path” (derech hamemutza), a compromise: not like the cities of Edom, where women go out all the time, and not like the cities of Ishmael, where they are shut in and never go out, but rather they should go out occasionally (and with a “redid,” which R’ Yitzchak translates as an overgarment and R’ Yoel Asher as a shawl covering part of the face). Here, however, the Rambam speaks of places where they do not go out “at all,” or of the cities of Edom, where they go about completely openly!

* *Resolution:* R’ Yitzchak and R’ Yoel Asher answer that there is no contradiction. Earlier, the Rambam is discussing the halacha of how husband and wife *should* conduct themselves for the sake of modesty and domestic harmony (shalom bayit), and there he discusses whether the husband should let her go out, even covered. Here the Rambam is not discussing the laws of modesty at all. He is describing the practical “reality” in various countries in order to rule on the practical halacha regarding the ketubah and claims of blemishes.

* The meaning of “a small room in the bathhouse”: R’ Yitzchak and R’ Yoel Asher compare this to today’s very pious (“Chaniakish”) mikvaot, where one does not walk about openly; instead, each woman has a separate small room (“cabin” or shower) with her own path to the pool of the mikveh, so that she is completely hidden.

* The significance of “not a scriptural decree but matters of reason”:

* R’ Yoel Asher wonders about the wording: does the Rambam not hold (in the Guide for the Perplexed) that even a scriptural decree has a reason?

* R’ Yitzchak explains a deep point in the Rambam’s language. Ordinarily, when the Rambam states his own reasoning he writes “it appears to me” (yera’eh li). Why does he not write that here? Because the Rambam wants to make clear that he is not stating a novel ruling or a personal reasoning that someone else might dispute. “Scriptural decree” here does not mean a verse in the Torah; it means a stipulation in the Gemara (“if there is a bathhouse in the city”). The Rambam is saying that Chazal did not give a blind rule that the “bathhouse” always exempts the husband. It is a matter of practicality (“matters of reason”): whether or not she could be seen.

* [Side Note: A woman who deliberately hides herself]: R’ Yoel Asher raises a psychological point: a woman with hidden blemishes will naturally become one of the women who hide themselves (she will suddenly become a “Neturei Karta” or “Lev Tahor” type) so that no one sees her blemishes! R’ Yitzchak answers that if she lives in a normal place and suddenly behaves so strangely, that in itself will arouse suspicion (“that itself will tell people she’s the odd Neturei Karta one”). R’ Yoel Asher adds that in the cities of Edom, such a woman who never goes out would be considered a “vow-making woman” who afflicts herself. They conclude, however, that the Rambam is not speaking here of individual exceptions but of the general custom of the place.

Part 3: The Position of Some of the Geonim (Friends vs. Relatives)

The Rambam’s Words

“Some of the Geonim ruled that when the Sages said ‘because he investigates through his female relatives,’ this does not mean his relatives alone… Even if he was a newcomer in the city and had no relative there at all, if there is a bathhouse there he cannot make the claim, since it is possible that he has friends, and he can tell one of his friends that his wife or sister should check so-and-so for him. Therefore the presumption is that he heard and was reconciled. This ruling does not seem correct to me, for a person does not reveal what is in his heart about such matters to everyone, only to his relatives. Furthermore, he relies above all on the words of his relatives.”

Plain Explanation

Certain Geonim ruled that when the Sages said he can investigate through his female relatives (*kerovot*), this does not mean strictly family. It also includes acquaintances and friends (*meyuda’av*). Even if he is a stranger who has just arrived in the city (“*gar ba’ir*”, meaning a new resident, not a convert) and has no relatives there at all, he still cannot claim that he did not know about the blemish. It is possible that he has friends (*re’im*) in the city, and he can ask one of them to have his wife or sister look over the bride in the bathhouse. Therefore the presumption (*chazakah*) is that he heard and was satisfied.

The Rambam himself disagrees with the Geonim (“this ruling does not seem correct to me”) for two reasons. First, a person does not reveal such private matters that weigh on his heart to just anyone, only to his close relatives. Second, a person does not truly rely on what an outsider tells him about such matters, only on his own relatives.

Novel Insights and Explanations

* The Rambam’s psychological reasoning: R’ Yoel Asher explains the Rambam’s reasoning forcefully. Asking someone to go to the bathhouse to look over a woman is a strange and uncomfortable thing. A person must feel very close to someone, and willing to be vulnerable with them, to ask such a favor. One does not do this with a friend or a neighbor. Furthermore, even if he did ask a friend, and the friend came back and said “everything is fine,” the groom would not take it seriously or rely on him, because in such a matter one trusts only close family. (He also notes in passing that even according to the Geonim, the groom, heaven forbid, does not speak directly with the unfamiliar women. Rather, he asks his friend, and the friend asks his own wife.)

* Cultural differences and reality: R’ Yitzchak notes that we see here that the Rambam himself was also somewhat uncomfortable with the whole concept of sending people to look over a bride in the bathhouse, and so he limited it to relatives. R’ Yoel Asher and R’ Yitzchak discuss how the halacha here depends on reality and on the customs of each place. If in a certain region it is considered improper to look at others in the bathhouse, the entire presumption falls away. R’ Yitzchak adds that the dispute between the Rambam and the Geonim probably stems from a cultural difference between the Rambam’s region and that of the Geonim.

* What kind of blemishes are seen in the bathhouse: R’ Yoel Asher and R’ Yitzchak clarify that “investigating” in the bathhouse does not mean placing the woman on a “touchstone” (*even habochen*) and searching for trivialities like a pimple. The subject here is “blemishes that disqualify women” (*mumin haposlim benashim*): large, noticeable blemishes that are obvious to anyone present in the bathhouse.

* A modest person: R’ Yitzchak and R’ Yoel Asher note that if the practice in a city is indeed to find out through the bathhouse, and one groom decides to be especially modest and does not inquire, that is his own problem (“let him go on being modest”). He loses his claim of blemishes, because he had the opportunity to know.

—

Halachot 3–4: Burden of Proof in Claims of Blemishes, and “A Person Does Not Drink from a Cup Unless He Examines It”

Part 1: Who Must Bring Proof (In Her Father’s House vs. In Her Husband’s House)

The Rambam’s Words

“What is the procedure for a claim of blemishes? If the blemishes found on her were ones that certainly existed before she was betrothed, such as an extra finger and the like, the father must bring proof that the husband knew of them and accepted them, or a presumption that he knew. If he does not bring such proof, she leaves without a ketubah. If they were blemishes that could have arisen after the betrothal, and they were found after she entered her husband’s home, the husband must bring proof that she had them before she was betrothed, making it a mistaken transaction. If they were found while she was still in her father’s house, the father must bring proof that they arose after the betrothal, and ‘his field was flooded.’ If the husband brought proof that she had them before she was betrothed, or she admitted this to him, and the father brought proof that he saw, remained silent, and was reconciled, or a presumption that he knew of them and was reconciled, he is obligated in her ketubah.”

Plain Explanation

The Rambam explains the laws of claimant and defendant (*to’en venit’an*), meaning who must bring proof, when the husband claims he found blemishes and wants to send her away without a ketubah:

1. Blemishes that certainly existed before the betrothal (*erusin*) (such as an extra finger): Here the burden of proof falls on the bride’s father. He must bring proof or a presumption (such as a bathhouse in the city) that the husband knew and waived his objection. If not, she leaves without a ketubah.

2. Blemishes that could have arisen after the betrothal: Here it depends on when the blemish was found:

* If it was found after the marriage (*nisu’in*), “after she entered her husband’s home,” the husband must bring proof that the blemish already existed before the betrothal, so that it counts as a mistaken transaction (*mekach ta’ut*). (If it arose after the betrothal, it is called “*nistachfah sadehu*,” “his field was flooded,” and he must pay the ketubah.)

* If it was found before the marriage, “while she was in her father’s house,” the father must bring proof that the blemish arose after the betrothal.

3. Counter-proof: If the husband brings proof that the blemish existed before the betrothal (or she admits it), but the father brings counter-proof (or a presumption such as a bathhouse) that the husband saw it, kept silent, and was satisfied, the husband is obligated in her ketubah.

Novel Insights and Explanations

* Why the Rambam writes “the father must”: R’ Yitzchak wonders why the Rambam uses the phrase “the father must bring proof” rather than saying that the woman herself must bring proof. R’ Yoel Asher answers that this is the language of the Gemara (in Tractate Ketubot). The Gemara speaks of the common case in those times, when a minor (*ketanah*) or young girl (*na’arah*) was betrothed, and the father was the one who conducted the litigation and received the ketubah.

* The presumption regarding “an extra finger”: In the first case (where the blemish certainly existed before the betrothal), R’ Yoel Asher and R’ Yitzchak explain why the husband need not bring any proof. Since the blemish certainly existed at the time of kiddushin, and the presumption is that a man does not want to betroth a woman with a blemish, the husband retains possession of his money (*muchzak*). Because of the doubt of a mistaken transaction, he is exempt from the ketubah. Therefore the wife’s side must bring proof in order to extract money from him.

* [Aside: Quips about an extra finger]: R’ Yoel Asher jokes that an extra finger would not bother him (“I’d love a wife with eleven fingers…”). They discuss that the case is probably one where the hand looks deformed or cannot be used properly. R’ Yoel Asher concludes that the Rambam simply wanted a clear example of a blemish that cannot suddenly appear overnight after the betrothal.

* The distinction between “in her father’s house” and “in her husband’s house”: reality or presumption of monetary possession? When the blemish could have arisen either before or after the betrothal, the Rambam distinguishes based on where it was found. R’ Yitzchak seeks to understand the reasoning behind this distinction. R’ Yoel Asher initially suggests that it follows the probability over time (the chances), or that once she enters her husband’s house he has already accepted her (*savar vekibel*). R’ Yitzchak rejects this and proposes a deeper halachic reasoning: it has nothing to do with “chances,” but rather with the presumed status of the ketubah obligation:

* As long as she is in her father’s house (only betrothed, an *arusah*), there is not yet an established ketubah obligation. Therefore the husband is presumed exempt, and the father must bring proof that the blemish arose after the betrothal.

* But once she is in her husband’s house (married), she is already presumed entitled to a ketubah. Therefore, if the husband wants to escape this obligation, the burden of proof is on him to show that the blemish already existed before the betrothal.

* The “upside-down” insight about the proof: Regarding the final case (“the husband brought proof… and the father brought proof”), R’ Yitzchak first asks why the Rambam needs to say this at all, since it seems obvious. He then answers with a remarkable insight into the dynamics of the claims. When a blemish is found in the husband’s house, the husband specifically wants to prove that the blemish already existed *before* the betrothal (so that it will not be considered “his field was flooded”). This creates an “upside-down” paradox: the very proof the husband brings to help himself can now hurt him! Since the husband himself has shown that the blemish existed before the betrothal, he has opened a door for the father to come and say: “If the blemish already existed before the betrothal, there is a presumption (because of the bathhouse in the city) that you knew about it then and waived your objection!” (Had the blemish arisen after the betrothal, the father could not have used the bathhouse presumption. But in that case the husband would have lost anyway, because his field was flooded.)

Part 2: The Presumption “A Person Does Not Drink from a Cup Unless He Examines It”

The Rambam’s Words

“If he had relations with his wife and waited several days, and then claimed, ‘This blemish was not visible to me until now,’ even if it was within the folds of the body or on the sole of the foot, we do not listen to him. There is a presumption that a person does not drink from a cup unless he examines it very thoroughly, and the presumption is that he knew and accepted it.”

Plain Explanation

If a man lived with his wife (*ba al ishto*) and waited several days (*shahah kamah yamim*), and afterward claims that he only now noticed a blemish on her, we do not listen to him. This holds even if the blemish is in a hidden place, such as between the folds of the body (*betoch hakematim*) or on the sole of the foot (*bekaf haregel*). Why? Because we have a presumption that “a person does not drink from a cup unless he first examines it very thoroughly” (*ein adam shoteh bekos ela im ken bodko yafeh yafeh*). Therefore the presumption is that he knew about the blemish and accepted it.

Novel Insights and Explanations

* The contradiction with the laws of modesty (relations in the dark): R’ Yitzchak and R’ Yoel Asher raise a strong difficulty (which they had already touched on earlier in the Laws of Marriage or the Laws of Character Traits): there is a halacha that marital relations (*tashmish hamitah*) must take place in the dark! If it is dark, how can one say there is a presumption that he “examined her very thoroughly” and saw blemishes hidden in the folds of the body or on the sole of the foot?

* Two answers to the difficulty:

1. The precise reading of “and waited several days”: R’ Yoel Asher reads the Rambam’s words closely and notes that the main point here is not merely the relations themselves, but the fact that he lived with her for several days (“and waited several days”). Over several days of living together, one sees everything, not necessarily during relations. R’ Yitzchak agrees that both conditions (“had relations with his wife” and “waited several days”) are necessary. If he had not waited several days, but had come immediately the next morning after the first relations (as with a claim regarding virginity), he could indeed have claimed: “I only discovered it during the night, at the time of the act, and that is why I came right away in the morning.” But since he had already lived with her *and* stayed silent for several days, he lost his claim.

2. Examination by touch: R’ Yitzchak adds another line of reasoning: “examines it very thoroughly” does not necessarily mean with the eyes (that he stands before it and inspects it). Even in the dark, during the act, one feels and touches, and in this way discovers the blemish. If he felt it then and waited several days without saying anything, this proves that he was satisfied (“he knew and accepted it”).

—

Halacha 7: A Woman Without a Fixed Menstrual Cycle

The Rambam’s Words

“One who marries a woman and it turns out that she has no fixed cycle for her menstruation, but rather she does not sense anything in herself until she sees menstrual blood, may not have relations except with two examination cloths with which she checks herself, one before relations and one after relations, apart from the man’s cloth with which he wipes himself, as will be explained in the Laws of Forbidden Relations. Even though this is a major blemish, she has lost nothing, for she checks herself beforehand and then has relations.”

Plain Explanation

A man marries a woman, and it turns out that she has no fixed cycle (*veset kevu’ah*): she senses nothing until she sees blood. Since the husband must constantly be concerned that she may suddenly become *niddah* during relations, she may have relations only with two examinations (“*edim*”), one before relations and one after, in addition to the man’s cloth (“*ed*”) with which he wipes himself (as will be explained in the Laws of Forbidden Relations). Nevertheless, the husband cannot claim it is a mistaken transaction in order to be exempt from the ketubah. Even though it is a major blemish, she has lost nothing, because there is a remedy: she examines herself beforehand and may then have relations.

Novel Insights and Explanations

* Bodily cycle vs. calendar cycle (the Rambam’s position): R’ Yitzchak points out from the Rambam’s phrasing, “but rather she does not sense anything in herself until she sees menstrual blood,” that the Rambam is speaking here of a “bodily cycle” (*veset haguf*), where a woman feels physical signs such as headaches or stomachaches before her period. He is not speaking of regularity in timing (*veset hayamim*).

* R’ Yitzchak clarifies a foundational point in the Laws of Forbidden Relations. Most Rishonim hold that the “bodily cycle” and the “calendar cycle” are two separate things (and this is the implication of the Gemara). The Rambam, however, holds that they are all one thing: a *veset* means that on certain days she experiences these sensations (the bodily cycle), and at that time relations become forbidden. That is why the Rambam writes here “she does not sense anything in herself,” since according to his view there are not two kinds of cycles.

* [Aside: The bodily cycle in our times]: R’ Yitzchak says that although it is commonly said that in our times most women do not have a fixed cycle, this is not true, because most women do have a bodily cycle (certain sensations before their period). In his opinion, one ought to separate (*poresh*) close to her expected period on that basis, since this is the only thing that is genuinely fixed, though it is difficult to pinpoint exactly what it is. R’ Yoel Asher responds that halachically it is not accepted that one must separate because of this, since the sensation is not a precise medical marker and can come a good few days before the period itself.

* The meaning of “*edim*”: R’ Yoel Asher says that the two examinations are called “*edim*” because they are like testimony (witnesses). R’ Yitzchak cites a dispute: some say the term derives from the word for testimony, but the Rambam holds that “*ed*” simply means a cloth or garment, from the verse’s term “*idim*” (as in “*chodesh ediyah*,” “the month of her cloth”).

* Why it is called a “major blemish” if there is a remedy, and a principle in the laws of blemishes: R’ Yoel Asher asks why the Rambam calls it a “major blemish” if in the end “she has lost nothing” because of the examinations. R’ Yitzchak answers that it is called a “major blemish” in terms of the physical reality, because she is not a normal, healthy woman. A healthy system has a regular cycle, while here her period can arrive completely at random. Halachically, however, it does not affect the ketubah, since all that is needed is one additional examination.

* On this, R’ Yoel Asher notes that we already learned earlier regarding other blemishes that if there is a way to remedy it (such as applying a bandage that helps), it ceases to be a blemish. R’ Yitzchak accepts this as a principle: from here we can indeed learn that any blemish with a simple remedy is halachically not a blemish.

—

Halachot 8–9: A Woman Who Bleeds Due to Relations

Part 1: The Law of One Who Sees Blood Due to Intercourse, and “He May Never Take Her Back”

The Rambam’s Words

“If she examined herself and had relations, and when she and he wiped themselves blood was found on her cloth or on his cloth, and this happened time after time, three times in close succession, she is forbidden to remain with her husband. She leaves without a kesubah (marriage contract payment), neither the principal nor the additional amount, and she has none of the conditions of the kesubah, since she is not fit for marital relations. He must divorce her and may never take her back, lest she be healed and it turn out that he did not wholeheartedly resolve to divorce her at the time of the divorce. She is permitted to marry another man, as will be explained in the laws of the niddah.”

Plain Explanation

If she examined herself before relations, and after relations, when they wipe themselves, blood is found on her cloth or on his cloth, and this happens three times in a row, she has a chazakah (established status) of a “ro’ah dam machmas tashmish” (one who sees blood due to intercourse), meaning that the act of relations itself renders her a niddah. Since no examinations help with this and she is not fit for relations, she may not stay with her husband. She leaves without a kesubah (neither the principal, nor the additional amount, nor any of the conditions of the kesubah). The husband must divorce her and may never take her back (“v’lo yachzir l’olam”), because we are concerned that perhaps she will be healed, and it will turn out that he did not want to divorce her wholeheartedly. She may, however, marry another man (as long as it does not happen with three husbands).

Novel Insights and Explanations

* The concern of “lest she be healed” and a “mistaken get”: R’ Yoel Asher explains the reason for “he may never take her back”: since she is permitted to marry another man, Chazal (the Sages) were concerned that if she is later healed, the first husband will say, “Had I known she could be healed, I would not have given her a get (bill of divorce),” and he will retroactively nullify the get, which would make her children from the second husband mamzerim (illegitimate).

* R’ Yoel Asher asks on this: Why should this be able to make the children mamzerim? He did, after all, give a get — how can one create a “mistaken get”? R’ Yitzchak answers that yes, there is such a concept as a “mistaken-transaction get,” and the husband would truly be justified in his claim. Therefore Chazal forbade him to take her back, so that he knows in advance that it is final and will resolve wholeheartedly to divorce her in any case.

* A difficulty with the enactment: R’ Yitzchak notes a scholarly point: now that Chazal have already enacted “he may never take her back,” and the husband knows he cannot take her back, the get is in any event a genuine, wholehearted get — if so, why should he not actually be permitted to take her back later? R’ Yoel Asher answers briefly that we do not apply such reasoning (Chazal did not make such a distinction).

* Why may she marry another man? R’ Yoel Asher cites the Gemara that we are not concerned that every man will render her a niddah through relations, because “lav kol ha’etzba’os shavos” — “not all fingers are equal” (and he mentions playfully that we earlier learned about the blemish of an extra finger — etzba yeseirah).

Part 2: The Distinction Between the Beginning of the Marriage and After the Marriage (Nistachfah Sadehu)

The Rambam’s Words

“When does this apply? When she was like this from the beginning of her marriage and saw blood from the first act of relations. But if this illness befell her after she married, his field has been flooded (nistachfah sadehu). Therefore, if he had relations with her once and no blood was found, and afterward she began to see blood at every act of relations, he must divorce her and give her the full kesubah, and he may never take her back, as we have explained.”

Plain Explanation

She loses her kesubah only if the problem existed right from the beginning of the marriage, such that already from the first act of relations she saw blood. But if the illness began after the wedding — even if he had relations with her just a single time and no blood was found, and only afterward did she begin to see blood at every act of relations — it is called “nistachfah sadehu” (“his field has been flooded”; it is his misfortune and not a mistaken transaction). In such a case he must divorce her and pay the full kesubah, but the prohibition of “he may never take her back” remains in force.

Novel Insights and Explanations

* How does one identify blood due to intercourse at the first act of relations? R’ Yoel Asher dwells on the words “and saw blood from the first act of relations”: at the first act of relations there is in any case dam besulim (hymenal blood), so how can one know that it is blood due to intercourse? He answers that we are speaking of a case where it is already known the first time that this is not hymenal blood.

* One act of relations removes it from the category of a mistaken transaction: R’ Yitzchak expresses surprise at the novel ruling that a single act of relations without blood is already enough to say that it is not a mistaken transaction but rather “his field has been flooded.”

* Casting aspersions versus a genuine concern: While explaining why “he may never take her back” still applies in the case of “his field has been flooded,” R’ Yoel Asher says it is so that he not cast aspersions (motzi la’az) on the get. R’ Yitzchak remarks that one must look into whether the reason is only to prevent casting aspersions, or whether there is a genuine concern that the get is void.

* An obligation to seek a cure for one who sees blood due to intercourse before divorcing: R’ Yoel Asher raises a strong question: if there is a possibility that she may be healed (“lest she be healed”), why does he divorce her immediately? Seemingly the husband should be obligated to provide her with medical treatment before he can send her away without a kesubah!

* R’ Yitzchak agrees that seemingly this should be done beforehand (or before the three times), and says that the obligation should stem from the law of “l’rapo’sah” (to heal her — one of the conditions of the kesubah).

* R’ Yoel Asher adds that perhaps he is obligated in this even by the law of “onah” (conjugal duty), so that she be fit for relations.

* R’ Yoel Asher notes that in Hilchos Issurei Bi’ah (Laws of Forbidden Relations) the Rambam indeed presents an entire program for how this is checked and how it is cured, and says there that even if it is cured there is a problem (they leave it to be looked at there in Hilchos Issurei Bi’ah, since here we are learning only the laws of the kesubah).

—

Halacha 10: Blemishes That Develop in the Wife After the Marriage

The Rambam’s Words

“Likewise, any woman in whom blemishes developed after she married, even if she became afflicted with boils (mukas sh’chin) — if he wishes to keep her, he may keep her; and if he wishes to divorce her, he must give her kesubah.”

Plain Explanation

Any woman who develops a blemish after the wedding, even if she becomes “afflicted with boils” (which is a major and terrible blemish) — this is the husband’s problem (“his field has been flooded”). If he wants to keep her, he may (and he does not need to perform new kiddushin or anything of the sort, since at the time of the wedding everything was fine). If he wants to divorce her, he must pay her kesubah, because his field has been flooded (nistachfah sadehu).

Novel Insights and Explanations

*(No particular novel insights on this section, only the clear explanation of “his field has been flooded.”)*

—

Halacha 11: Blemishes That Develop in the Husband After the Marriage

The Rambam’s Words

“A man in whom blemishes developed after he married, even if his hand or foot was cut off or his eye was blinded, and his wife does not wish to remain with him — he is not compelled to divorce her and give her kesubah. Rather, if she wishes, she may remain; and if she does not wish, she leaves without a kesubah, as with any moredes (rebellious wife). But if he developed bad breath from the mouth or a foul odor from the nose, or if he took up collecting dog excrement, or mining copper from its source, or tanning hides — he is compelled to divorce her and give her kesubah; and if she wishes, she may remain with her husband.”

Plain Explanation

If the husband develops physical blemishes after the wedding (his hand or foot is cut off, or he becomes blind in one eye) and the wife no longer wants to live with him, he is not compelled to give a get and a kesubah (since it happened after the wedding, it is her misfortune — “her field has been flooded”). If she wants, she stays; if she insists on a get, she leaves without a kesubah like any “moredes.” However, if he develops a bad odor from the mouth or from the nose, or he takes up a foul-smelling occupation — collecting dog excrement, mining copper from the mountains (mines), or processing leather (a tanner, burski) — then he is compelled to give a get and pay a kesubah. But if she wants to stay with him, she may stay.

Novel Insights and Explanations

* “As with any moredes” versus “ma’is alai” (he is repulsive to me): R’ Yoel Asher points out that the Rambam writes here “she leaves without a kesubah, as with any moredes,” and he does not write that she has the status of a woman who claims “ma’is alai” (even though a man without a hand would seemingly be a claim of “he is repulsive to me”!). He mentions that they already discussed earlier that the Rambam does not draw such a sharp distinction in wording between “ma’is alai” and a moredes (and “ma’is alai” is also a type of moredes).

* Must the process of warning and public announcement in the synagogues be carried out here? They debate what the Rambam means by “as with any moredes.” With an ordinary moredes (when she acts out of anger and quarreling) there is an entire system in which one waits and makes announcements in the study halls for four weeks in order to make peace, whereas with “ma’is alai” she receives a get immediately without a kesubah. R’ Yitzchak holds that here the Rambam means “as with a moredes” only with regard to the kesubah (that she loses the kesubah), but there is no need to go through the whole process of announcing in the synagogue. Why? Because the announcing applies only when she is quarreling with him and one wants to reconcile her; but here it is clear why she does not want him (he lost a hand or a foot), so announcing will not help, and she receives a get immediately as with “ma’is alai.”

* What is “a foul odor from the nose”? R’ Yoel Asher wonders what an odor from the nose means (“I’ve heard of people who have an odor from their mouth, but the nose… normally the nose smells — it doesn’t give off a smell!”). Later in the conversation R’ Yitzchak looks it up and explains that it is a medical condition in which a “fungus” (mold/infection) grows inside the nose, giving off a bad odor.

* The Commentary on the Mishnah on dog excrement and tanning: R’ Yoel Asher brings out from the Rambam in his Commentary on the Mishnah that these two things go together: a “burski” (one who processes hides/leather, which we already learned about in chapter 7) smells so strongly because dog excrement was used in the process of treating the hides. Likewise, “mining copper from its source” means working in the copper mines in the mountains, where there is a strong odor.

* The logical distinction between a lost limb and a bad odor: Why is a man who loses a hand not compelled to divorce, whereas one who “developed bad breath” (which is also an unavoidable misfortune that befell him after the wedding!) is compelled to divorce and pay the kesubah? R’ Yitzchak explains the reasoning: a man without a hand is, unfortunately, a misfortune, “but stinking — that’s no way to live!” (R’ Yoel Asher: “not a way of life”). One cannot demand of a woman that she live in the same house with a person who stinks. This is much worse than a mere claim of “he is repulsive to me”; here she is completely understood, and therefore he is compelled (kofin oso).

* [Aside: The sefer “Gevuras Anashim”]: While looking through the commentaries, R’ Yoel Asher points out that a sefer called “Gevuras Anashim” is cited here, which was printed by the Shach (or his father), and which deals with the laws of a man who lacks “gevuras anashim” (male potency) and the like.

* The version “and if she wishes, she may remain with her husband”: R’ Yoel Asher notes that the wording “and if she wishes, she may remain with her husband” sounds a bit awkward (a word seems to be missing, as in “and if she wishes *to remain* with her husband, she may remain”). R’ Yitzchak points out that there are indeed other textual versions in the Rambam. The meaning, however, is clear: the compulsion is only for her benefit, and if she wants to stay with him, she is allowed.

—

Halacha 12: A Husband Who Became Afflicted With Boils

The Rambam’s Words

“If the husband became afflicted with boils, he is compelled to divorce her and give her kesubah. And even if she wishes to remain with him, she is not listened to; rather, they are separated against their will, because she causes his flesh to waste away (memikaso). But if she said, ‘I will remain with him in the presence of witnesses so that he will not have relations with me,’ she is listened to.”

Plain Explanation

If the husband becomes afflicted with boils, he is compelled to give a get and pay the kesubah. But unlike the case of a bad odor, here even if the wife says she wants to remain living with him, she is not listened to; rather, they are separated against their will. Why? “Because she causes his flesh to waste away” — because marital relations cause his boils (skin disease) to break down and worsen, and it harms him. But if she says, “I will live with him in the presence of witnesses so that he will not be with me (will not have relations),” then she is listened to and they may remain together.

Novel Insights and Explanations

* The term “memikaso”: They explain that the word derives from the language of the verse describing the plague of Gog and Magog (Zechariah 14): “hamek besaro” — “his flesh shall waste away,” meaning that the flesh dissolves and is worn away through the intimacy.

* The meaning of “I will remain with him in the presence of witnesses”: R’ Yoel Asher and R’ Yitzchak work out what “in the presence of witnesses” means. It does not mean “witnesses of examination,” nor does it mean that people must actually be stationed in the house to watch over them! Rather, the meaning is that the prohibition against staying together is merely a practical concern for his health on account of relations; therefore, if she commits with firm seriousness (that she is prepared even to do so “in the presence of witnesses,” i.e., she truly means it) that she will not demand or have relations with him, she is permitted to stay with him.

—

Halachos 13–14: Yibum With a Brother Who Has the Same Blemish, and the Conclusion of Hilchos Ishus

The Rambam’s Words

“If a woman’s husband had bad breath, or a foul odor from the nose, or was a collector of dog excrement, or the like, and he died, and she fell before his brother for levirate marriage, and the brother has the same blemish her husband had — she can say, ‘Your brother I was able to accept, but you I am unable to accept,’ and he must perform chalitzah.”

Plain Explanation

A woman whose husband had a bad odor or was a collector of dog excrement and the like (and she remained living with him), and the husband died without children, and she falls before his brother for yibum (levirate marriage), and the brother has precisely the same blemish or the same foul-smelling occupation. The brother wants to perform yibum and claims that she already agreed to live with such a blemish in his brother. The Rambam rules that she can tell him: “Your brother I was able to tolerate, but you I cannot tolerate!” and he is compelled to perform chalitzah (the release ceremony).

Novel Insights and Explanations

* [Aside: Wordplay on the Rambam’s language]: On the phrase “mi shehayah ba’alah ba’al rei’ach peh” (whose husband was a “ba’al” of bad breath), they joke: “What kind of ba’al (husband/master) is he? A ba’al of bad breath!” And on “melaket tzo’as kelavim” (a collector of dog excrement) they quip that one could compile an anthology and call it “Melaket” (The Collector), and that the two brothers are from the “Collector family” with the same family business.

* Comparison to a father’s promise (pledging a dowry): R’ Yitzchak mentions that we already learned a similar line of reasoning earlier in Hilchos Ishus: when a father promises money (a dowry) to his son-in-law and the son-in-law dies, the father can tell the yavam (levir): “To your brother I wanted to give; to you I do not want to give.”

* A remarkable inference regarding forgiving a blemish (R’ Yoel Asher): R’ Yoel Asher introduces a powerful idea drawn from this halacha: Why does she need to resort to the argument of “Your brother I was able to accept, but you I am unable to accept” at all? Let us consider what would have been the case with the first husband himself! In Halacha 11 the Rambam said that if the husband develops bad breath, he is compelled to divorce, “and if she wishes, she may remain with her husband.” R’ Yoel Asher asks: What happens if she said, “I want to stay with my husband” (she waived the bad breath), and after some time she decides to reverse herself and says, “I can’t tolerate it anymore, give me a get and a kesubah”?

* R’ Yoel Asher says: from our halacha regarding the yavam it seemingly emerges that once she agreed and waived it for the first husband, that consent remains forever! She cannot change her mind every day. If she later wants to divorce the first husband after having already accepted the blemish, she is considered a regular “moredes” and loses the kesubah! And it is only for this reason that the yavam might have thought she is already bound by her earlier consent, on which the Rambam needs to teach the novel ruling that the consent does not automatically transfer to the new brother, since she never agreed with regard to the brother!

* The simple reasoning of love: R’ Yitzchak adds the simple human reasoning for why she can say “Your brother I was able to accept”: she loved the first husband, and as King Solomon says, “Al kol pesha’im techaseh ahavah” — “Love covers all transgressions” (Proverbs 10:12). When one loves someone, one can overlook even a bad odor. But she does not love the brother, so to her he is simply a blemished man who stinks!

* [Aside: The conclusion of Hilchos Ishus, and the Rambam’s order versus the order of the Mishnah]: The chavrusas conclude Hilchos Ishus with “Berich Rachmana d’sayein” (“Blessed is the Merciful One who has helped us”). R’ Yitzchak points out the remarkable arrangement of the Rambam: the next laws in the Rambam are “Hilchos Geirushin” (the Laws of Divorce). In the Talmud (Seder Nashim), Tractate Gittin comes *before* Tractate Kiddushin. But the Rambam arranges it according to the logical order of life: first one must get married (Hilchos Ishus), and only afterward can the next step of a get (Hilchos Geirushin) become relevant!


📝 Full Transcript

Laws of Marriage (Hilchot Ishut) – Chapter 25: Mistaken Transaction in Marriage (Vows and Blemishes)

Introduction to the Final Chapter of Hilchot Ishut

⟦#1⟧ R’ Yitzchok: Good day. We are learning the holy Torah, *Hilchot Ishut* (the Laws of Marriage), the final chapter.

R’ Yoel Asher: The final chapter of the laws of *ketubot* (marriage contracts).

R’ Yitzchok: Yes, *ketubot* and *ketubot*.

R’ Yoel Asher: *Hilchot Ishut* included *kiddushin* (betrothal) and the *ketubah* (marriage contract). And that’s what it discusses; it’s basically Tractate *Kiddushin* and Tractate *Ketubot* that make up *Hilchot Ishut*. This is the final chapter of *Hilchot Ishut*, and we are finishing the laws of the *ketubah*.

We want to thank those who support our shiur and spread our shiur, and above all our distinguished friend, the sponsor of the shiur (*machzik ha-shiur*), R’ Yoel HaLevi Werberger. May the merit of the Torah stand by him in everything.

R’ Yitzchok: And now that we’re finishing, we’re going to start a new section of laws, so everyone should get ready, whoever is part of the learning, for *Hilchot Gerushin* (the Laws of Divorce).

R’ Yoel Asher: It’s very relevant. Well, not so relevant, there are things that are more relevant, but it’s good Torah. It’s Torah, and Torah is necessary learning. Okay, it’s just as relevant as *ketubot* and all the other laws.

R’ Yitzchok: Relevant for, like everything, relevant for the general picture of how halacha works, not to know when to get divorced. That you should ask the rebbes.

R’ Yoel Asher: The rabbis. Yes, the Rambam is not a practical guide for what to do.

The Topic of the Chapter: Mistaken Transaction Regarding the Ketubah and Kiddushin

⟦#2⟧ R’ Yitzchok: Alright, so this is the final chapter. In the last few, really two or three chapters, we discussed which woman has a *ketubah*. That is, we learned all kinds of laws of the *ketubah*, the details, how one collects it, etc., and afterwards there are laws about people who don’t have a *ketubah*. Now we’re going to learn mainly two more — really one, with details within it — one type of woman who has no *ketubah*: meaning, the man got married and it turned out she isn’t the kind of woman he thought.

R’ Yoel Asher: So I would say a bit that, since we remember that the *ketubah* is part of giving legitimacy and strength to the marriage so that the couple will stay married — when it isn’t meant for them to stay married, meaning when he has to divorce her — as we had in the previous chapter, various situations where he has to divorce her because she committed adultery, or because she is a bad woman, *overet al dat Yehudit* (one who transgresses Jewish practice) — then there’s no *ketubah*. Here we are going to learn about another reason there’s no *ketubah*: because the match was never a good match. For example, the match was a question of a *mekach ta’ut* (mistaken transaction); it’s not clear he actually wanted this match.

R’ Yitzchok: Let’s get into it. And we need to preface that really all these laws, the laws of mistaken transaction, and really in *Hilchot Ishut*…

R’ Yoel Asher: In *Hilchot Kiddushin* there was already the topic of mistaken transaction: how do we know whether the *kiddushin* is a valid *kiddushin*, or should we say that had the husband known, it wouldn’t have been *kiddushin*? We learned in Chapter 7 that when a man takes a woman whom we think normal people wouldn’t want to live with, the *kiddushin* is still not void, because perhaps he did want it. So in many cases it becomes a *safek kiddushin* (doubtful betrothal). Meaning, would we tell him to perform *kiddushin* again? No.

R’ Yitzchok: So the Rambam didn’t say to arrange the *kiddushin* again — I don’t know why, we discussed it back there. What we learned there, mainly in Chapter 7, the Rambam actually spoke about the laws of vows and blemishes that we are going to learn now. There it was mainly taught about when one explicitly says *”al menat”* (on condition that), so then, okay, when one explicitly says “on condition,” there’s no question.

R’ Yoel Asher: Then it said simply, but we think everyone intends “on condition”; by default it’s “on condition.” You don’t want a woman with blemishes and the like.

R’ Yitzchok: What it is, you know, you want a normal woman. The Rambam ruled, already in Chapter 7 he ruled, that she doesn’t have a *ketubah*, and here we will learn the details of who does have a *ketubah* and who doesn’t. But a *get* (bill of divorce) is required, the Rambam says, out of doubt, because it seems that doubt means a doubt in halacha. It could be that we don’t know whether really every person who marries intends, as it were, to make an implicit condition of no blemishes and no vows, or not. There’s an argument this way and an argument that way. Therefore, regarding the *ketubah*, certainly, as with *ha-motzi me-chavero* (the burden of proof is on the one seeking to extract money from another), it’s a mistaken transaction — with respect to the *ketubah* it’s called a mistaken transaction — but with respect to *kiddushin*, with respect to the *get*, we tell him to give a *get*. But here we’re learning the topic of the *ketubah*.

—

Halacha 1: A Woman Who Has Vows Upon Herself

⟦#3⟧ R’ Yoel Asher: The Rambam says as follows: *”Ha-nose ishah stam”* (“One who marries a woman without stipulation”) — a person marries a woman without making a condition — *”ve-nimtze’u aleha nedarim”* (“and vows are found upon her”) — it turns out she is a woman who made vows; she restricted herself, she limited herself with vows upon herself. She’s such a pious one — things the Torah permits, but she forbids them to herself — the halacha is: *”tetze be-lo ketubah”* (“she leaves without a *ketubah*”). A man doesn’t want a woman who makes vows. The Gemara says: *”I efshi be-ishah nadranit”* (“I do not want a woman who makes vows”).

R’ Yitzchok: “A woman who makes vows” is said about other things; it’s said about vows. Here we’re talking about simply she holds…

R’ Yoel Asher: Constantly making vows. Okay, he didn’t sign up for a woman who’s going to pull stunts with making vows, so *”tetze be-lo ketubah”* — he can give her a *get* without a *ketubah*, *”lo ikar”* — he doesn’t have to give the principal sum of the *ketubah*, *”ve-lo tosefet”* — nor the additional sum of the *ketubah*. The Rambam says: which kinds of vows are we talking about?

R’ Yitzchok: *”Nimtze’u aleha”* (“are found upon her”) means she already had them from before, right? That’s clear. Because if she simply made them then, he can…

R’ Yoel Asher: He can annul them.

R’ Yitzchok: Which vows?

R’ Yoel Asher: *”Be-eilu nedarim amru”* (“Regarding which vows did they say this?”) — for which kinds of vows did the Sages state this halacha? The Rambam explains that it’s vows by which she restricts herself, she afflicts herself: *”al neder shelo tochal basar, o shelo tishteh yayin, o shelo titkashet be-minei tziv’onim”* (“a vow that she won’t eat meat, or won’t drink wine, or won’t adorn herself with colored garments”) — she won’t wear nice clothes. *”Ve-hu ha-din li-she’ar ha-minim she-derech kol anshei ha-makom”* (“and the same applies to other kinds that are the custom of all the people of the place”) — not specifically colored garments, but whatever it is normally accepted that women dress nicely in, and she makes vows against it. For all these things, we say that the husband doesn’t want to live with a woman who afflicts herself, a woman who is too holy.

R’ Yitzchok: He wants a woman for this world.

R’ Yoel Asher: For rebbes — to give *kvitlach* (petition notes) he goes to rebbes who make such holy vows. A wife he wants down to earth. Okay.

*”Aval im nimtza aleha neder acher chutz me-eilu”* (“But if another vow aside from these is found upon her”) — the Rambam says, the fact that she loses her *ketubah* is specifically with these vows, but other vows, *”lo hifsidah klum”* (“she has lost nothing”) — she has lost nothing, he didn’t exclude that or whatever. *”Lo hifsidah klum”*, she still receives her *ketubah*. If he wants to give her a *get*…

R’ Yitzchok: He must give her her *ketubah*. These are called vows that don’t involve self-affliction. Simply making a vow that she won’t pick flowers on Shabbos morning, I don’t know, random things. Okay. He can make a vow about such kinds of things, and in general.

R’ Yoel Asher: Right, right. So again, all these women he’ll have to give a *get*, because we assume she is betrothed out of doubt; we need a *get*, but *”tetze be-lo ketubah”* for those, as we said.

—

Halacha 2: A Woman Who Has Blemishes

⟦#4⟧ R’ Yoel Asher: Alright, the Rambam says: *”Ve-chen ha-kones ishah stam”* (“And likewise one who marries a woman without stipulation”) — if someone marries a woman without stipulation, again without “on condition,” not that he said “on condition that there are no vows,” but simply takes a woman. *”Ve-nimtza bah mum”* (“and a blemish is found in her”) — a blemish was found *”mi-mumei nashim she-kevar be’arnum”* (“among the blemishes of women that we have already explained”) — one of the blemishes of women that the Rambam enumerated in Chapter 7 or 8. What are the blemishes of women? The Rambam said there that they are all the blemishes stated regarding *kohanim* (priests), plus additional things having to do with the visual, the way a woman looks. They went into details there, things that make her unattractive.

*”Ve-lo yada ha-ba’al be-mum zeh”* (“and the husband did not know of this blemish”) — the husband didn’t know of the blemish, *”ve-lo shama bo ve-ratzah”* (“nor did he hear of it and accept it”) — and it’s not the case that he heard she has this blemish and he wanted her anyway; rather he said, I didn’t want this. But in practice he made no condition, so the same halacha remains, that she is betrothed out of doubt. But regarding the *ketubah* it’s also the same thing: *”harei zo tetze be-lo ketubah, lo ikar ve-lo tosefet”* (“she leaves without a *ketubah*, neither principal nor addition”), because he can claim — after all, he’s the one money is being extracted from — he can claim: I would never have agreed to such a match. Meaning, although regarding the *get* we were stringent with him, regarding having to pay, he can make his claim, his *ta’anat bari* (claim of certainty), whatever — his argument that he didn’t want the match — therefore there’s no *ketubah*, neither principal nor addition.

The Presumption of “He Checks Through His Female Relatives”

R’ Yitzchok: Now we need to know, though, what does *”ve-lo yada”* (“and he did not know”) mean? Yes, that’s the next halacha, right? It means only if he knew of the blemish, then he can no longer claim…

R’ Yoel Asher: It says, *”ve-lo shama bo ve-ratzah”*. If he heard or knew, he agreed to it with that knowledge.

R’ Yitzchok: So now various details come out of this.

R’ Yoel Asher: But “knew”…

R’ Yitzchok: So how do you prove that he knew? “Knew” means they sent him a résumé stating this — that’s certainly not a doubt. We’re talking about where it’s not known, it’s all unspecified.

R’ Yoel Asher: So now we go into a list: what happens when the husband says he didn’t know, and she claims, or someone claims on her behalf, that you did know and accepted it?

R’ Yitzchok: But with “did know,” what we’re about to learn is basically like a *chazakah* (legal presumption) that he knew. There are cases where he saw the woman, she walks around limping.

R’ Yoel Asher: What do you mean you didn’t see that she limps? You can’t say that. Therefore the Rambam says: *”Keitzad”* (“How so?”) — how do we know, how can we figure out whether the husband did or didn’t know or hear? The Rambam says: *”hayah merchatz ba-ir”* (“if there was a bathhouse in the city”) — if in the city where they live there is a bathhouse, *”ve-hayu lo krovim”* (“and he had relatives”) — he has relatives who go to that bathhouse, *”eino yachol lomar lo yadati mumin elu”* (“he cannot say, ‘I did not know of these blemishes'”) — he can’t say he didn’t know of the blemishes, *”va-afilu mumin she-ba-seter”* (“even hidden blemishes”). Meaning, a visible blemish it’s obvious he saw and accepted. But hidden blemishes, he could say he didn’t know. But regarding these things there’s a rule: *”mipnei she-hu bodek bi-krovotav”* (“because he checks through his female relatives”). We state a rule that in a place where there’s a bathhouse, that’s the place where the busybodies check people out so they’ll know even hidden things. An interesting rule, that a man checks through his female relatives, *”ve-chazakah she-shama ve-ratzah”* (“and it is presumed that he heard and accepted”). Meaning…

R’ Yitzchok: A normal person who marries a woman wants to know whether she has blemishes. He needs to know whether somewhere under her… her nose, whether it’s… — her nose he can see — but the hidden things, he needs to check whether she looks normal. So that’s clear. I mean, people make inquiries…

R’ Yoel Asher: We’re talking without “on condition,” right?

R’ Yitzchok: Obviously, yes, that’s what we’re talking about. So now the problem is just how do you ask? Because he can’t tell her to undress. But there’s a bathhouse, so he calls up his aunt who goes to the same bathhouse and says: “Check out this girl, tell me if she looks normal.” And that’s the normal way people make matches. Therefore you can’t say he didn’t hear. But *”ve-im ein sham”* (“but if there is no”)…

R’ Yoel Asher: *”merchatz o shelo hayu lo krovim”* (“bathhouse, or he had no relatives”) — then he can claim *”be-mumin she-ba-seter”* (“regarding hidden blemishes”), that had I known I would…

R’ Yitzchok: …not have married, therefore I’m not giving a *ketubah*.

R’ Yoel Asher: But I don’t understand — can’t he also object to the rule of “he checks through his female relatives”? He says, he tells her: “I swear by the Creator, I didn’t ask my female relatives.”

R’ Yitzchok: No.

R’ Yoel Asher: It’s a rule that people ask female relatives.

R’ Yitzchok: Yes, yes. Meaning, people make inquiries, people make matches. A person doesn’t make a match blindly.

R’ Yoel Asher: Well, well, yes, a bit interesting. Interesting that Chazal (our Sages) based it on such a presumption.

⟦#5⟧ R’ Yitzchok: I think it’s normal. I don’t see why it’s a novelty.

R’ Yoel Asher: The Rambam says: *”Ve-nichpeh be-itim yedu’im”* (“And one who is seized at set times”).

R’ Yitzchok: I think that in fact maybe one doesn’t check at the bathhouse. If a woman has some — a blemish means some blemish…

R’ Yoel Asher: A problem. Okay, fine, I mean to say the bathhouse is an example: if here she has issues that her friends would know about…

R’ Yitzchok: Exactly, it would come up in the inquiries. Very good. For example today — I don’t know if it’s relevant today, since the *ketubah* isn’t a current topic today — but for example, here we’re talking about physical blemishes. By the way…

R’ Yoel Asher: We’re going to talk about psychological things soon. Yes.

R’ Yitzchok: He’s going to say it. But I’m saying, someone has a physical blemish — you’d imagine a matchmaker would need to know. Sometimes not, so here it depends on the… In short, that’s the rule.

The Law of “Nichpeh” (One Subject to Seizures)

R’ Yoel Asher: The Rambam says: *”Ve-nichpeh be-itim yedu’im”* — a woman who has an illness where at set times she is seized. Usually this means a physical thing, like having seizures, epilepsy, *choli nofel* (the falling sickness). But I see he brings it from the *Perush HaMishnayot* (the Rambam’s Commentary on the Mishnah).

R’ Yitzchok: *Nichpeh* means a…

R’ Yoel Asher: That *nichpeh* can also mean psychological — that from time to time she goes crazy, she’s bipolar, she has periods when she’s crazy. I don’t know, it doesn’t really say that here: “and *nichpeh* is the falling sickness”…

R’ Yitzchok: That’s called epilepsy, no?

Hidden Blemishes, Seizures at Set Times, and Visible Blemishes

R’ Yitzchok: If a woman has some — it means some blemish.

R’ Yoel Asher: It’s some problem. Okay, it means to say the bathhouse is such an example: if she already has issues that her friends would know about,

R’ Yitzchok: The information would have come up. Very good. For example today — I don’t know if it’s relevant regarding the *ketubah*, it’s not a current topic today — but for example, here we’re talking about physical blemishes,

R’ Yoel Asher: Generally he’s going to say it.

R’ Yitzchok: Yes, he’s going to say it. But I’m saying, someone has a physical blemish — one would imagine a matchmaker would need to know, sometimes not, so you depend on the… in short, that’s the rule. I don’t know if it applies.

R’ Yoel Asher: So he continues: *ve-nichpeh be-itim yedu’im* — a woman who has an illness where at set times she is seized. Usually this means a physical thing, like having seizures, epilepsy, the falling sickness, but I see he brings from,

R’ Yitzchok: From,

R’ Yoel Asher: He brings it from the Commentary on the Mishnah, that *nichpeh* can also mean psychological — that from time to time she goes crazy, she’s bipolar, she has periods when she’s crazy. Okay, I don’t know, it doesn’t really say that here.

R’ Yitzchok: *Nichpeh* — the falling sickness, yes. So it means if it’s constant, then it’s visible, but “at set times” means it happens every so often. “At set times” doesn’t mean it has a schedule, right? “At set times” means to say not constantly.

R’ Yoel Asher: Yes, so *harei hi* (“it is”) also *mi-mumei seter* (“among the hidden blemishes”), meaning hidden blemishes where he can claim, I didn’t know it happens sometimes. Something that happens often, one would have to know, but something that happens only at set times is among the hidden blemishes.

R’ Yitzchok: Meaning — it’s interesting — the Gemara says *nichpeh* specifically *kavu’a lah zman* (“it has a fixed time”) is called a hidden blemish. If it doesn’t have a fixed time,

R’ Yoel Asher: Meaning to say it happens constantly.

R’ Yitzchok: It happens constantly, right. Very good, then he should have been able to see it, very good, or other people would have seen it, whatever, yes. He knew.

R’ Yoel Asher: Very good. Oh, there’s another — he says here something like that it’s also a fit of madness, whatever, I don’t know what he means.

R’ Yitzchok: That’s just people who have,

R’ Yoel Asher: No, okay.

R’ Yitzchok: No, it doesn’t explicitly say psychological here.

R’ Yoel Asher: But simple things, that,

R’ Yitzchok: It’s also called a hidden blemish.

R’ Yoel Asher: Generally the question comes up much more, it generally comes up much more with psychological problems.

R’ Yitzchok: But it could be correct that it’s a hidden blemish — meaning, if it’s something that happens every day and one takes pills,

R’ Yoel Asher: Or one has to know, in short. All these things apply to hidden blemishes (*mumin shebaseter*). But regarding visible blemishes (*mumin shebegalui*), say she has a blemish on her nose, he cannot claim that a month after the wedding he realized, “I found out she has a blemish on her nose.” Hello? He cannot make the claim, for everyone sees them and tells him. Even, what does that mean? Even if he hadn’t seen her yet, yes? She arrives at the wedding, yes? He sent the betrothal (*kiddushin*) through an agent, or I don’t know what.

R’ Yitzchak: But the people in the town have seen her.

R’ Yoel Asher: And the presumption (*chazaka*) is that he heard and was reconciled to it, that he did hear what was going on.

The Mitzvah of “Until He Sees Her” Regarding Visible Blemishes

R’ Yitzchak: We’ll see in the next halacha; from all these halachos it’s clear that he didn’t see her. If he himself had seen her, if there’s a picture from the engagement, you see what she looks like, then obviously there’s no question. Here we’re always talking about a case where he didn’t fulfill the halacha of “until he sees her” (*ad sheyirenah*). But the town knows; someone would have told him, it can’t be otherwise. The Rambam says an interesting chiddush. I don’t know if it’s obvious, but it’s interesting information. Yes? It is a well-known matter,

R’ Yoel Asher: It’s interesting, because the mitzvah is to betroth only after seeing her, lest he see something repulsive in her and she become repugnant to him. What is he talking about here? About that. Fine, but why would it even be necessary, if we’re saying that a person asks a close person anyway? Okay.

R’ Yitzchak: I don’t know. That’s exactly why the question arises later: there was a hidden blemish. Go talk to her normally, talk, see her yourself, and you won’t have these questions. Yes, you can’t go into the bathhouse.

—

The Halacha According to Local Custom: The Lands of Edom Versus Other Places

R’ Yoel Asher: But yes, okay. It is a well-known matter, says the Rambam, that this law does not apply, the halacha that even with visible blemishes,

R’ Yitzchak: That there is a distinction between blemishes,

R’ Yoel Asher: On the nose versus on the stomach, applies only in places where there was a distinction between the nose and the stomach, where the nose was uncovered. It is a well-known matter that this law applies only in those places where the custom of the women was to walk in the marketplace with their faces uncovered. In those places, in the European places, in the land of Edom,

R’ Yitzchak: The Rambam is going to say it here. Where people go,

R’ Yoel Asher: Not covered up with burkas or whatever they’re called, yes. That is, but the Rambam says “was”, meaning that also in the time of Chazal, the Mishna that speaks this way, it seems that was their custom. And everyone knows them and says, “This is the daughter of so-and-so.” People know a woman; women aren’t covered up in garbage bags, rather they’re seen, and people say “This is the daughter of so-and-so, and this is the sister of so-and-so.” Also, “everyone” means,

R’ Yitzchak: Apparently the men too.

R’ Yoel Asher: Yes.

R’ Yitzchak: The men know them; they’ll tell him. Meaning, you walk around town: “I’m marrying Rivka.” “Aha! Rivka who limps.” Every normal person would have known, because that’s normal. Like the cities of Edom in our time. The cities of Edom means, yes, they were talking about Christendom, right?

R’ Yoel Asher: Or Europe. Right. European countries.

R’ Yitzchak: But places where it is not the custom of the girls,

R’ Yoel Asher: To go out to the marketplace at all. Aha. Places where women don’t go out into the street at all.

R’ Yitzchak: And if the daughter goes out to the bathhouse at dusk, she goes out disguised. That’s how I think it should be translated. She goes at night,

R’ Yoel Asher: If she does go somewhere, she’ll conceal herself. If she goes to the bathhouse, she’ll go at night when no one is there. And no one will see her except her relatives; she’ll make sure to go only with her close relatives if she goes. Then he can claim even regarding visible blemishes; he can make a claim about all blemishes. Aha. Actually, he doesn’t specifically mean the bathhouse here; he’s in the middle of talking about the bathhouse. He’s saying that if she goes out anyway, she’ll go only with her close relatives. Apparently. The bathhouse isn’t relevant here; we’re not talking here about hidden blemishes. Everything is just like hidden blemishes.

R’ Yitzchak: Okay.

R’ Yoel Asher: He can claim even regarding visible blemishes. Interesting. He can claim even visible blemishes, since “I only saw her under the…”

R’ Yitzchak: He didn’t see her; he’s talking about other people. The street. Right. Here the Rambam means to say that the street doesn’t know what Rivka bas Yaakov looks like. Right. It doesn’t know what she looks like, because people walk in the street with covered faces. Sometimes you go, maybe at the bathhouse you don’t go with a covered face, you only go at night. Whatever it is, women don’t circulate, so then he can make the claim. The Rambam apparently means that this was the custom in his time.

Discussion: The Rambam’s Position in the Laws of Modesty (The Middle Path) Versus the Reality Here

R’ Yoel Asher: It’s interesting, because earlier the Rambam did have opinions about this. He said women should only go out once in a while; it was a kind of compromise. Here he says “not to go out to the marketplace at all.” Very good. In the cities of Edom they go out all the time. The Rambam had a clear position on this; he didn’t leave it to custom. He said one shouldn’t do like the cities of Yishmael, never, and not like the cities of Edom, always. And the same thing regarding…

R’ Yitzchak: Did he already mention the cities of Yishmael there?

R’ Yoel Asher: Regarding uncovered faces. He said one should go in a *redid* (veil), yes? A place, yes, depending on local custom. A place depends on how the people are.

R’ Yitzchak: The *redid* isn’t on the face. The *redid* is just a kind of overgarment.

R’ Yoel Asher: A kind of… but it’s a shawl. Yes, it doesn’t actually cover the face, but it covers more than usual. The Rambam had, when it comes to modesty (*tznius*), the Rambam says what he holds one should do. Here he’s talking about reality.

R’ Yitzchak: Modesty isn’t the topic here. It could be that the Rambam held that the cities of Edom are licentious, one shouldn’t live there, one shouldn’t behave that way.

R’ Yoel Asher: But he also didn’t want women to go, that a woman should never go out like that. You can’t lock up a woman; he holds one must follow the middle path (*derech hamemutza*).

R’ Yitzchak: It’s not a contradiction, because here he’s saying that they do go out, yes, but there he was talking about something else. There he was talking about whether to let her leave the house at all; it could be that she goes out covered. It’s not a real contradiction. It’s true that, you’re right, here he’s not talking about the halacha at all; here he’s simply talking about the practical situation and what the halacha is regarding the kesubah.

R’ Yoel Asher: I think here it’s also practical: they never go to the marketplace. If something needs to be bought, the husband goes to buy it. But there are places, the husband going to the bathhouse won’t make her clean, yes? So she does go to the bathhouse; she’ll go to the bathhouse late at night with her friends, concealed, disguised (*misnakerah*). Is “*misnakerah*” a phrase from a verse?

R’ Yitzchak: “And she disguised herself”? That’s what he cites, yes. Yes, okay.

—

Checking at the Bathhouse and “Matters of Reason”

R’ Yoel Asher: In short, he can claim even regarding visible blemishes. The Rambam says, but “provided there was no bathhouse there.” That’s further: if we’re talking about a case where there’s no bathhouse there and she doesn’t go to a public bathhouse where his female relatives would see her. “Or he had no female relative to check her through”; he didn’t have a female relative who could check.

R’ Yitzchak: The Rambam is talking here even without the bathhouse, because the women go with their relatives, as stated, “no one will see her except her relatives.” Meaning, if he happens to be related to her, okay, if he has, his mother-in-law is a sister-in-law of so-and-so, whatever, I don’t know.

R’ Yoel Asher: “But if there was a bathhouse in that town, where it is not the custom of the women to go out with uncovered faces,” but if there is a bathhouse, even if they never go out with an uncovered face, but “and he has a female relative,” he has a female relative, “he cannot claim, for everyone sees her unclothed in the bathhouse.” In the bathhouse they do see her.

R’ Yitzchak: Even among the very pious, whatever, women, the most modest places.

R’ Yoel Asher: The Rambam goes even further: “And if their custom is to hide and disguise themselves even in the bathhouse,” if they’re among those zealots who even in the mikveh go around wrapped in towels so nothing can be seen, “and the daughter would be,” or we’re talking about the women,

R’ Yitzchak: Huh? Yes, right.

R’ Yoel Asher: We’re talking about a women’s bathhouse. Right, or a place where the custom is to wash only “at night,” as he said earlier, at dusk. “Or in a small room in the bathhouse, alone”; you go to a bathhouse where they make small rooms,

R’ Yitzchak: Everyone, in the very zealous places, yes? A kind of shower, a kind of cubicle, what’s it called,

R’ Yoel Asher: Like that? Whatever.

R’ Yitzchak: Yes, yes. No, that’s what he means. A “small room” simply means what exists in a mikveh. There are mikvaos with a roof,

R’ Yoel Asher: Still, in and out, but there are mikvaos where everyone has, like, their own path to the pool, and you’re truly hidden.

R’ Yitzchak: In short, more of a, yes.

R’ Yoel Asher: “So that she is not seen and not known,” so that she isn’t seen and her condition isn’t known, “he may claim,” he can make a claim “even regarding visible blemishes,” he can also claim regarding visible blemishes. Yes, good. No one ever saw her.

The Meaning of “These Are Not a Scriptural Decree but Matters of Reason”

R’ Yoel Asher: The Rambam says: “For these matters”, these issues aren’t some scriptural decree (*gezeiras hakasuv*); they are “matters of reason” (*devarim shel taam*). It’s a question of practicality. What does “not a scriptural decree” mean? It’s interesting, because the Rambam holds that even a scriptural decree has to be a matter of reason.

R’ Yitzchak: Yes. Here the Rambam means to say, it’s interesting, he has to justify himself, because he didn’t say “it seems to me” (*yeira’eh li*), because the Rambam means to say this isn’t a novelty. “It seems to me” is used when it’s something someone else could dispute. He’s saying the halacha isn’t a scriptural decree; the Torah doesn’t say “if there is a bathhouse in the town.” The bathhouse is about a situation where people see at the bathhouse. If people don’t see, and in your town people don’t see,

R’ Yoel Asher: Then of course… The strange thing is that a woman who has hidden blemishes will surely be among the women who don’t go out, yes? She’ll hide herself. Suddenly she’ll become a Neturei Karta, a Lev Tahor, because she wants to hide her blemishes.

R’ Yitzchak: Okay, that itself will make it known that she’s the strange Neturei Karta.

R’ Yoel Asher: What’s this? It’s interesting. I would have said, for example in the cities of Edom, a woman who never goes out, that itself is like a woman who makes vows (*ishah nadranis*), a woman who afflicts herself.

R’ Yitzchak: Could be; that’s not what we’re talking about here.

R’ Yoel Asher: That’s not the topic, yes. Okay.

—

The View of Some Geonim Regarding “He Checks Through His Female Relatives”

R’ Yoel Asher: So the Rambam says: “Some of the Geonim ruled,” certain Geonim said, “that what the Sages said, because he checks through his female relatives,” the meaning is that the Sages said nothing counts as a hidden blemish if there is a bathhouse, because he sends his female relatives; “it is not only his relatives,” it doesn’t mean that he has relatives, and if not, he could get out of it by saying, “I don’t have relatives, I don’t have women who are my sisters-in-law.” But he has women who are “his acquaintances,” a neighbor whom he can ask. “And even if he was a stranger in the town and has no relative at all,” he’s a stranger in town, not a stranger in town, he’s a stranger, he just arrived in town and doesn’t yet have people to send to the bathhouse to check. He has no relatives who can talk with him.

The View of the Geonim and the Rambam’s Objection Regarding a “Stranger in Town”

R’ Yoel Asher: “It is not only his relatives”; it doesn’t mean that he has relatives, and if not, he could get out of it by saying, “I don’t have a relative, I don’t have women who are my sisters-in-law.” But he has women who are “his acquaintances,” a neighbor whom he can ask.

“And even if he was a stranger in the town and has no relative at all,” he’s a stranger in town, he just arrived in town, and he doesn’t yet have people to send to the bathhouse to check. He has no relatives who can collaborate with him and arrange it, yes. “If there is a bathhouse there, he cannot claim.” Why? “For it is possible that he has friends.”

R’ Yitzchak: He doesn’t need to have a friend. “Stranger” means he doesn’t have relatives. His family doesn’t live in the town.

R’ Yoel Asher: He’s the only one, but one can have friends. “And he says to one of his friends that his wife or sister should check so-and-so for him.” He doesn’t, God forbid, talk directly with the ladies there.

R’ Yitzchak: No, he needs to see her “unclothed in the bathhouse”; he can’t go into the ladies’ bathhouse.

R’ Yoel Asher: So he has to send someone. No, but he also doesn’t tell the woman herself to go check. He tells one of his friends: ask your wife to check “regarding so-and-so, and therefore the presumption is that he heard and was reconciled.” That’s how the Geonim learned it. The Geonim learned that the law, that if there’s a bathhouse we tell him this person sends someone, applies always, even when he has an excuse that he has no relatives and the like.

⟦#2⟧ But the Rambam says: “This law does not seem right to me.” I don’t hold that way. Why? It’s interesting, the Rambam, yes. Because when a person has a close relative, he’ll feel… A person has to be comfortable with someone to say such a weird thing: go to the bathhouse and check out that woman. It’s a strange thing. When you have a close person, you’re vulnerable enough to say: look, I have a shidduch, this. But you don’t do it for a stranger.

The Rambam says: I don’t like the halacha of the Geonim, “for not every person reveals what is in his heart about these matters to everyone,” a person isn’t comfortable saying to a strange woman or to some friend, not a close relative: ask your wife to go check at the bathhouse, “but only to his relatives. And furthermore, his mind relies only on the words of his relatives most of all.” He won’t even listen, he won’t trust it, right? If he asks a stranger, that person will tell him: yes, everything’s fine; the other person won’t take him seriously, and so on. “For his mind relies only on the words of his relatives most of all.”

Discussion: The Reality of Checking at the Bathhouse and Cultural Changes

R’ Yitzchak: It’s interesting, the Rambam was a bit… people were uncomfortable with the whole business of checking at the bathhouse. I see the Rambam was also a bit uncomfortable; he said: he trusts relatives.

R’ Yoel Asher: But it’s also obvious that this has to do with reality. If it’s accepted that it’s not proper to look at others and the like, the whole thing falls away.

R’ Yitzchak: True. The dispute between the Rambam and some of the Geonim probably also has to do with a certain cultural change between the Rambam’s region and their region.

R’ Yoel Asher: You also have to know what kind of blemishes we’re talking about here. We’re not talking about finding a pimple. We’re presumably talking about something big that’s obviously noticeable.

R’ Yitzchak: Blemishes that disqualify women.

R’ Yoel Asher: I mean to say, when we say one checks at a bathhouse, it doesn’t mean they put the woman on an inspection stone and examine her. It’s something that’s very obvious,

R’ Yitzchak: That would be noticed,

R’ Yoel Asher: He says. The Rambam…

R’ Yitzchak: By the way, if someone is very modest and doesn’t look, that’s his problem.

R’ Yoel Asher: We’re talking… let him stay modest. Yes.

R’ Yitzchak: He can’t have any… That’s the first “behold, I did not know.”

—

Halacha 3: Laws of Claimant and Defendant Regarding Blemishes

Blemishes That Certainly Existed Before the Betrothal

⟦#3⟧ The Rambam says: now we need to learn. Until here we learned what counts as blemishes. Now they learn the laws of claimant and defendant (*to’en venit’an*) regarding blemishes. That is, he says there is a blemish,

R’ Yoel Asher: And she says there isn’t; how does it work? “How does the claim of blemishes work?” How do the laws of a claim of blemishes work? It’s like this: “If the blemishes were…” In general, the Rambam told us that if she has blemishes,

R’ Yitzchak: Then “she leaves without a kesubah.” That’s what we keep talking about, “she leaves without a kesubah.”

R’ Yoel Asher: “How does the claim of blemishes work?” The Rambam says as follows: “If the blemishes found in her were blemishes”, if the blemishes are such blemishes “that certainly existed before she was betrothed,” it’s not something that happens one day; it’s certain that the blemishes already existed before they accepted the *kiddushin*. “Such as an extra finger,” she has an extra finger, “and the like.” Aha. In such a case: “the father must bring proof that the husband knew of them and accepted.” Then it’s certain that when he gave her *kiddushin* she already had the blemish. So now the question becomes whether the husband did know or didn’t know. So “the father must bring proof that the husband knew of them and accepted.” Then either there has to be a presumption (*chazaka*), there has to be a situation like a bathhouse,

R’ Yitzchak: The conversation.

R’ Yoel Asher: Or the husband has some proof

R’ Yitzchok: So there’s such a presumption (*chazaka*). It’s not that the husband has to exempt himself; rather the opposite — they, the father — it speaks of the father of a girl for some reason; why it speaks of the father of a girl I don’t know — in any case, the woman’s side has to bring proof that he is in fact obligated.

R’ Yoel Asher: “The father”?

R’ Yitzchok: The Gemara speaks of such a case? What? It looks like it — “the father”? I don’t know. The Gemara says: “Al ha’av lehavi ra’aya” — “the father must bring proof,”

R’ Yoel Asher: “Al haba’al lehavi ra’aya” — “the husband must bring proof.” The Gemara there is speaking about a minor (*ketana*) or a young girl (*na’ara*),

R’ Yitzchok: And that is usually such a thing.

R’ Yoel Asher: “O chazaka sheyada” — “or a presumption that he knew,” but “ve’im lo hevi” — “and if he did not bring” — if he cannot bring proof that he did know, then we say that she already had this blemish (*mum*) before

R’ Yitzchok: the betrothal (*kiddushin*), so effectively the presumption is that he is exempt. They want to overturn that presumption,

R’ Yoel Asher: The presumption is that men don’t want to betroth in such a case.

R’ Yitzchok: Yes, that’s not the question. Certainly if it existed beforehand, it’s a mistaken transaction (*mekach ta’us*); the question is only whether he “knew.” So — but she had this blemish back then; the meaning is that the husband now has the presumption in his favor that she was already a blemished woman at that time. What’s your claim? Even regarding those presumptions: he should have known, he did know — bring proof.

R’ Yoel Asher: But an extra finger doesn’t bother me. I like a woman with ten fingers, eleven fingers — “kelach etzel yafos” (“go to the beautiful ones”) — I got another finger here. I don’t know, it could

R’ Yitzchok: be that the hand becomes crippled,

R’ Yoel Asher: No, maybe the hand becomes somewhat crippled, one can’t use the hand properly. I think one needs to know exactly what we’re talking about.

R’ Yitzchok: I don’t know.

R’ Yoel Asher: No, the Rambam probably mainly means to grab some obvious example where one can’t say it just grew now.

R’ Yitzchok: Yes, right, right.

Blemishes That Could Have Arisen After the Betrothal

R’ Yoel Asher: ⟦#4⟧ But “hayu mumin she’efshar shenoldu achar ha’erusin” — “if there were blemishes that may have arisen after the betrothal” — it’s like this: “im nimtze’u bah achar shenichnesa leveis ba’alah” — “if they were found on her after she entered her husband’s home” — then “al haba’al lehavi ra’aya she’ad shelo nisarsa hayu bah” — “the husband must bring proof that they were present before she was betrothed.” The husband must bring proof that she already had it beforehand, that it was not a case of *nistachfa sadehu*, “vehaya mekacho ta’us” — “and his transaction was mistaken” — and then she can leave without a *kesuba*.

But “ve’im nimtze’u bah vehi beveis aviha” — “if they were found on her while she was in her father’s home” — then “al ha’av lehavi ra’aya” — “the father must bring proof.” If it was found while she was still in her father’s home, before the marriage (*nisu’in*), “al ha’av lehavi ra’aya she’achar ha’erusin noldu venistachfa sadehu” — “the father must bring proof that they arose after the betrothal and his field has been flooded.”

Discussion: The Reasoning Behind the Distinction Between “In Her Father’s Home” and “In Her Husband’s Home”

R’ Yitzchok: That means we don’t know whether it was after the betrothal. It could be after the betrothal; if it’s after the betrothal, then too bad — it’s called “nistachfa sadehu” — your field got a blemish, got flooded; “nistachfa” means flooded. But if it was before, then who has to bring the proof? If the blemish came afterward, seemingly, simply, he has the presumption in his favor; the presumption is, so to speak, yes.

R’ Yoel Asher: The presumption is that when she moves into her husband’s home you know everything, and you took her in with full awareness and acceptance.

R’ Yitzchok: No, but the distinction in the halacha is about what the default assumption is regarding the blemish. If the blemish was found in her husband’s home, the assumption is that it arose now — after all, it was found now. If it was found in her father’s home, it could still be from before the betrothal, but it’s in her father’s home, so somehow it’s more presumed that… I don’t clearly know why, you understand? It sort of makes sense, but it doesn’t clearly say here why.

R’ Yoel Asher: It’s interesting, he doesn’t state it in terms of time, as if one would say in the first year — I’ll say this is the first year,

R’ Yitzchok: We’re only talking about…

R’ Yoel Asher: ⟦#5⟧ No, I’m saying,

R’ Yitzchok: The question here in the halacha is…

R’ Yoel Asher: When did it happen? A year ago? Let’s say the betrothal period lasts a year, yes? So. If it’s after she entered her husband’s home, then the chances are it didn’t happen just now.

R’ Yitzchok: No, it seems more like a… it’s not a matter of chances. It’s a question of what the presumption is. That is, in her husband’s home she already has the presumption that she is entitled to a *kesuba*. In her father’s home she’s not yet entitled to a *kesuba*, so the presumption is that she has no *kesuba*; therefore he should bring the proof, you understand? That may be the reasoning.

—

Halacha 4: Counter-Proofs and the Presumption of “A Person Does Not Drink from a Cup Unless He Inspects It”

When the Husband’s Proof Harms Himself

R’ Yoel Asher: So he should bring proof. What happens in such a case? “Hevi haba’al ra’aya she’ad shelo nisarsa hayu bah” — “the husband brought proof that they were present before she was betrothed.” The husband brings proof that already before the betrothal she had the blemish, “o shehodes lo bechach” — “or she admitted this to him” — and the father, on the contrary, brings proof “shera’a veshasak venispayes” — “that he saw, remained silent, and was reconciled.” The woman’s father brings proof that he knew about it and betrothed her anyway. Or he cites a “chazaka sheyada bahen venispayes” — “a presumption that he knew of them and was reconciled,”

R’ Yitzchok: “Harei zeh chayav bikesubasah” — “he is obligated in her *kesuba*.” That’s obvious.

R’ Yoel Asher: How does he bring the presumption? Is there really such a presumption?

R’ Yitzchok: As we said earlier, he shows the court (*beis din*) that this is a town where there is a bathhouse, and the women go to the bathhouse and the like.

R’ Yoel Asher: So “harei zeh chayav bikesubasah.”

R’ Yitzchok: That’s obvious; I don’t know why he states this halacha. It’s just a continuation… it’s basically a continuation of this: if it was found while she was in her father’s home, or as we said earlier, even if she entered her husband’s home but the husband brought proof that it existed earlier — still, if there’s a presumption, he’s obligated.

That’s the novelty, right? Even if the defect already existed before the betrothal — the husband essentially wants to bring that proof, right? Because he wants to claim it existed earlier. If it was afterward — you get it? There’s a kind of upside-down thing here. The proof he brought now harms him, right? Right. Because he brought proof that it existed before the betrothal, so now the father can bring proof that it was known at that time — “shera’a venispayes.” As if: had it not existed then, he certainly didn’t know, but then you also have no claims at all, right? Because “nistachfa sadehu.”

He Lived with His Wife for Several Days

Another case where one can’t bring claims of blemishes, as a matter of law: “Ba al ishto” — “he had relations with his wife,”

R’ Yoel Asher: A person already lived with his wife, “veshaha kamma yamim” — “and stayed several days” — he was already with her for a few days together. Afterward he claims “shemum zeh lo nir’a li ad atta” — “this blemish was not visible to me until now” — suddenly he says: I didn’t see it. Hey, you already had relations, and you’ve already been with her? “Afilu haya besoch hakmatim o bechaf haregel” — “even if it was within the folds of skin or on the sole of the foot” — the blemish was somewhere hidden, in her concealed places — “ein shom’in lo” — “he is not listened to.” Why? “Chazaka” — we have a presumption “she’ein adam shoseh bechos ela im ken bodko yafeh yafeh” — “that a person does not drink from a cup unless he inspects it very well.” When you drink from a cup, you check the cup beforehand to see that it’s clean. Grasp the analogy. “Vechezkaso sheyada veratza” — “and his presumption is that he knew and accepted.”

Discussion: How Does One Inspect If Relations Take Place in the Dark?

R’ Yitzchok: Very good. Very good. It’s very interesting, because we already spoke about this last time, because there are halachos that it should be dark. In short, there is a presumption anyway. Now we’re going to learn about a certain kind of blemish and what the law is regarding it.

R’ Yoel Asher: Right? This thing was already said — who brings this, that there’s a requirement that it be dark?

R’ Yitzchok: We probably learned it in Hilchos Ishus, or Deos,

R’ Yoel Asher: It’s stated if in a question, learn here — I don’t know if completely dark; maybe one can see. Okay.

R’ Yitzchok: I don’t know. Maybe he can inspect.

R’ Yoel Asher: If we’re not necessarily talking here about during the act itself — you see, “shaha kamma yamim” is the key word, not “ba.”

R’ Yitzchok: Maybe both. No, because if not for “shaha kamma yamim,” he could say: during the act I saw this, and he comes the next morning. Like claims regarding virginity (*ta’anos besulim*), he comes right away the next morning and makes his claim. It could also be that here “bodko” doesn’t necessarily mean by looking — he touches it, I know what he sees, but then I discovered it. This “bodko yafeh yafeh” could be during the act, not that he gets up beforehand and checks some such thing.

Okay. The Rambam says: now we’re going to learn about the kind of blemish where a woman has no fixed cycle (*veses*), or that she sees blood due to relations (*ro’a dam machmas tashmish*) — what is the law there too.

R’ Yoel Asher: Also under the law of blemishes. Right. Learn what’s here…

The Meaning of “Bodko Yafeh Yafeh”

R’ Yitzchok: He comes right away the next morning. It could also be that “bodko” doesn’t necessarily mean by looking — he touches it, I know what he sees, then I discovered it. The “bodko yafeh yafeh” could be during the act, not that he gets up beforehand and checks some such thing.

—

A Woman Who Has No Fixed Cycle

R’ Yitzchok: Okay, the Rambam says: now we’re going to learn about the kind of blemish where a woman has no fixed cycle, or she sees blood due to relations — what is the halacha regarding it?

R’ Yoel Asher: Also under the law of blemishes. A person says that had I known my wife has these problems in matters of *nidda*, in matters of ritual purity (*tahara*), I wouldn’t have wanted to marry her. So: “Hanosei isha venimtzeis she’ein lah veses kevu’a leniddasah” — “one who marries a woman and it is found that she has no fixed cycle for her menstruation” — she has no fixed cycle. And when we learn later in Hilchos Issurei Bi’ah we’ll see more. What does it mean? That a woman who has a fixed cycle is…

Discussion: Bodily Cycle vs. Calendar Cycle According to the Rambam

R’ Yitzchok: One needs…

R’ Yoel Asher: The Rambam…

R’ Yitzchok: Here he isn’t speaking of a cycle in terms of time; he’s mainly talking about what’s called a bodily cycle (*veses haguf*) — that before she gets her period she has a headache or stomachache. Most women have this, and I think that to this day — because often people learn the halacha this way and then say that nowadays most women don’t have a fixed cycle — that’s not true; most women have a bodily cycle, if I understand correctly, meaning certain sensations.

R’ Yoel Asher: Halacha doesn’t accept that this is enough to require separating near the time of her cycle (*samuch levestah*).

R’ Yitzchok: In my opinion it should be; the only thing that’s truly fixed — one would need to know; it’s hard to pin down exactly what the thing is.

R’ Yoel Asher: No, but the reason it isn’t is because the feeling can come a good few days beforehand — very good — it’s not a very medical thing.

R’ Yitzchok: Ah, because the feeling isn’t the timing of the period itself. Okay. “Ela lo targish be’atzmah” — “rather, she will not sense it herself.” Simply put, the Rambam says: “ad shetir’eh dam nidda” — “until she sees menstrual blood” — we see he’s talking about the bodily cycle, he’s not talking about the…

R’ Yoel Asher: Or the times — both. No, again: normally a man may be with his wife in a general way, except when she becomes a *nidda*. But with women who have no fixed cycle, he has to be concerned the whole time that maybe she’ll become a *nidda*.

R’ Yitzchok: So there’s a problem.

R’ Yoel Asher: “Lo targish be’atzmah ad shetir’eh dam nidda” — “she will not sense it herself until she sees menstrual blood.”

R’ Yitzchok: She won’t feel that she’s becoming a *nidda*. Remember also that the Rambam’s general position on *nidda* was that everything goes with… I don’t know if it has to do with this.

The Halacha of “Two Cloths” and the Meaning of the Word “Ed”

R’ Yoel Asher: When it speaks of *zava* and *nidda* — a woman who has no signs beforehand but can suddenly become a *nidda* — there’s a halacha that the husband may not be with her, because maybe she’ll become a *nidda* while…

R’ Yitzchok: He’s with her.

R’ Yoel Asher: So “harei zo lo teshamesh” — “she may not have relations” — he may not be with her, “ela bishnei eidim shebodekes bahen atzmah” — “except with two cloths with which she examines herself.” *Eidim* here doesn’t mean witnesses…

R’ Yitzchok: Rather two examinations.

R’ Yoel Asher: The two examinations become like a witness.

R’ Yitzchok: He should say *ed* — he should say that *ed* means a cloth. Not that the cloth becomes like witnesses? There are those who do say it’s from the word for testimony (*eidus*); it’s a dispute. But there are those who say — he says that the Rambam says *ed* is a scriptural term — “idi,” yes? “Ideha,” “chodesh ideha” — *ed* is also a term for a garment. Yes, we’ll learn it there in Hilchos Issurei Bi’ah.

R’ Yoel Asher: She may have relations, but beforehand she must examine herself; she may not have relations before she has made an examination. There must be two examinations: “echad lifnei hatashmish ve’echad le’achar hatashmish” — “one before relations and one after relations.” “Chutz” — besides that, the husband also needs his own examination cloth with which he wipes himself — “chutz min ha’ed shel ish shemekane’ach bo atzmo kmo sheyisba’er behilchos issurei bi’ah” — “apart from the man’s cloth with which he wipes himself, as will be explained in Hilchos Issurei Bi’ah.” In Hilchos Issurei Bi’ah we’re going to learn that there are women who have this issue.

So now the Rambam comes back to our topic. We’re still in the middle of the topic of saying it’s a mistaken transaction, it’s not a proper marriage, so I don’t want to give a *kesuba*. The Rambam says: “Ve’af al pi shemum gadol hu zeh” — “and even though this is a great blemish” — it’s a big problem that the husband can only live with her using the cloths, but “lo hifsida klum” — “she has lost nothing” — because there’s a solution for it: “shehare bodekes atzmah techila umeshameshes” — “for she examines herself first and has relations.” When she, say, sees blood due to relations, or something for which there’s no remedy, that’s certainly a great blemish; but a blemish that has a fix — “shehare bodekes atzmah techila umeshameshes.”

Clarification of the Rambam’s Position on Bodily Cycle and Calendar Cycle

R’ Yitzchok: Forgive me, let me clarify — I didn’t remember. What we know is that there’s a bodily cycle and there’s a separate calendar cycle (*veses hayamim*); that’s the position of most Rishonim. The Rambam, in Hilchos Issurei Bi’ah, actually holds that it’s all the same thing — that a cycle means on certain days she has the sensations, and then it becomes forbidden. Therefore, when the Rambam says here “ela lo targish,” it’s because according to his view it’s the same thing; there aren’t two kinds of cycles, one called bodily cycle and one calendar cycle — the Rambam holds somehow that it’s the same thing. Although the Gemara implies they’re separate, so this needs to be understood. In any case, we’ll learn this better in Hilchos Issurei Bi’ah; that’s the reason the Rambam writes it this way.

Discussion: Why Is It Called a “Great Blemish” If It Has a Remedy?

R’ Yoel Asher: But it’s interesting to me — why does the Rambam say “ve’af al pi shemum gadol hu zeh”? What’s the great blemish? That she has to…

R’ Yitzchok: Always make an examination? Every single time, yes. Is that a great blemish? Indeed, for that checking, the Rambam’s solution is “lo hifsida klum,” right. It’s a great blemish because she’s not a normal woman. A normal woman has a cycle. She’s an unusual case, I mean — a normal, healthy woman, someone whose system is healthy, has a cycle. Here there’s a woman who can randomly get her period; that’s not normal. But it doesn’t interfere. Why doesn’t it interfere? Because all in all one makes one more examination — I mean, one always examines anyway.

R’ Yoel Asher: Interesting, because — watch — he doesn’t say the same thing about other blemishes, that if there’s a way to deal with the blemish, I don’t know, you put on a bandage and it helps… But we did already learn that in that case it’s no longer a blemish.

R’ Yitzchok: Then it’s only a blemish… yes, right. If so, perhaps, perhaps from this we can indeed learn that if it’s a blemish with a simple remedy, it’s indeed not a blemish. Yes.

—

A Woman Who Sees Blood Due to Relations

R’ Yitzchok: “Harei” — that’s the case of “ein lah veses.” Now there’s another one, another kind of woman who has a…

R’ Yoel Asher: A much bigger problem — that they can’t be with their husband. “Harei shebadka atzmah venib’ala uve’es shekinchah atzmah hi vehu” — “if she examined herself and had relations, and when she and he wiped themselves” — she examined herself, and after examining one may have relations, and afterward, as we discussed, one must make the examination again after relations. So after they wiped themselves afterward, “hi vehu,” “nimtza dam al ed shelah o al ed shelo” — “blood was found on her cloth or on his cloth” — on one of them blood was found, meaning the blood appeared while he was with her.

If this happened time after time, three times in close succession – if this happened three times one after the other, then in halacha it is called “*ro’ah dam machmat tashmish*” (one who sees blood due to marital relations), and the halacha regarding this is that she has a *chazaka* (established presumption) that being with her husband itself causes her to become a *nidda*. That is a problem, because every time he has relations with her he is having relations with a *nidda*. Harei zo asura leishev im ba’alah – “she is forbidden to remain with her husband.” She may not continue living with her husband. Vetetzei belo ketubba – “and she leaves without a ketubba.” In such a case the halacha is that since there are no solutions for this, no examinations help; it is entirely her loss, her loss and her loss. So vetetzei belo ketubba, and she has lo ikar velo tosefet ve’ein lah tenai mitena’ei ketubba shehari einah re’uya letashmish – “neither the principal nor the additional sum, nor any of the stipulations of the ketubba, since she is not fit for marital relations.”

R’ Yitzchak: Yes, good. It is obvious that a ketubba applies only to a woman who is fit for marital relations, and not to someone who cannot be married.

The Law of “He May Never Take Her Back” and the Concern of “Lest She Be Healed”

R’ Yoel Asher: Veyotzi, says the Rambam – veyotzi, he may divorce her – velo yachazir le’olam, “and he may never take her back.” That is a separate halacha.

R’ Yitzchak: He may never come back, even…

R’ Yoel Asher: Velo yachazir le’olam – he cannot, he should not go back…

R’ Yitzchak: And remarry her. Why?

R’ Yoel Asher: Why? Why shouldn’t he remarry her? Shema titrape – “lest she be healed.” We are afraid that she will be cured, venimtza shelo gamar legarshah bish’at gerushin – “and it will turn out that he did not wholeheartedly intend to divorce her at the time of the divorce.”

The Rambam states here a side halacha: a woman who received a *get* (bill of divorce) because she is *ro’ah dam machmat tashmish* may go and marry other men. Only if the same situation occurs with three husbands may she no longer marry anyone; but here she may go and marry. The Rambam says: what happens if she gets cured? There is a halacha that the first husband cannot remarry her. Why? Because we are afraid that whenever such a thing happens, he will say: “I didn’t really want to divorce her.” And this will lead to *mamzerut* (illegitimacy), because she will go and marry again and she will have been cured, and he will say: “Aha, had I known she could be cured, I would not truly have wanted to give a *get*.” It will turn out that he will cancel the *get* after she has already remarried, and he will cause *mamzerut*. So Chazal (our Sages) say that regarding such a woman, lo yachazir le’olam – he can never remarry her.

R’ Yitzchak: Yes, good. Umuteret lehinasei le’acher – “and she is permitted to marry another” – that’s what the Rambam says, kemo sheyitba’er be’inyan hanidda – “as will be explained in the laws of *nidda*.” We will learn it. In short, the Rambam will state all these halachot clearly later. Here it is only the reason why it says…

R’ Yoel Asher: All the halachot are written here…

R’ Yitzchak: It’s only about the ketubba, right? Right. The Rambam says: Bameh devarim amurim – “When does this apply?” What we have just said, that she does not receive a ketubba?

Discussion: The Definition of a “Get Given in Error” and the Enactment of Chazal

R’ Yoel Asher: I don’t want to get into the *sugya* (Talmudic topic) right now, but why should this make the children *mamzerim*? Saying “had I known, lest she be healed”? You gave a *get*, you gave it! But he claims…

R’ Yitzchak: Maybe he would even be right.

R’ Yoel Asher: It makes the *get* a *get shel ta’ut* (a divorce given in error)?

R’ Yitzchak: Yes, like a *mekach ta’ut* (transaction made in error) of a *get*.

R’ Yoel Asher: Maybe there is such a thing. Consequently, they removed the possibility that he could make that…

R’ Yitzchak: …claim, that he needs to know – yes, like that. By the way, now that they have said this, he could in fact take her back, since it would be a genuine *get*…

R’ Yoel Asher: They don’t say that. But the Rambam says umuteret lehinasei le’acher – she may marry others. We don’t say that we fear every husband will make her a *nidda* through relations. On this the Gemara says: lav kol ha’etzba’ot shavot – “not all fingers are equal.” We saw earlier that sometimes there is a woman with an extra finger.

R’ Yitzchak: Yes, kemo sheyitba’er be’inyan hanidda, very good.

—

The Difference Between “From the Beginning of Her Marriage” and “After She Married” (*Nistachefa Sadeihu*)

R’ Yitzchak: Now we can see that bameh devarim amurim…

R’ Yoel Asher: Bameh devarim amurim keshehayeta kach mitechilat nisu’eha – “When does this apply? When she was like this from the beginning of her marriage.” That is, the law of a woman who is *ro’ah dam machmat tashmish* applies only when it already happened right at the wedding, umibe’ila rishona ra’ata dam – “and she saw blood from the very first relations.”

R’ Yitzchak: Interesting.

R’ Yoel Asher: One needs to understand, because the first time it is *dam betulim* (virginal blood). Perhaps we are speaking of a case where we already know the first time that it isn’t *dam betulim*, yes. Aval im ira lah choli zeh achar shenis’at – “But if this illness befell her after she married” – if the problem of *ro’ah dam machmat tashmish* only started later, after the wedding, then he cannot claim that he wants to divorce her because of this problem; rather, nistachefa sadeihu – “his field has been flooded” (i.e., it is his misfortune). Just as whenever an illness befalls her after the wedding, it is nistachefa sadeihu.

R’ Yitzchak: Meaning, one has to say it is an illness, a problem. He has to divorce her, but it is not her fault.

R’ Yoel Asher: Lefichach im ba’al pa’am achat velo nimtza dam – “Therefore, if he had relations once and no blood was found” – ve’achar kach chazra lihiyot ro’ah dam bechol et tashmish – “and afterwards she began to see blood every time they had relations” – but since ba’al pa’am achat velo nimtza dam, it is already *nistachefa sadeihu*. In such a case, yotzi veyiten ketubba kulah – “he must divorce her and give her the entire ketubba.” He must give her the ketubba, because there was no *mekach ta’ut*; it is *nistachefa sadeihu*. But the other prohibition still remains: velo yachazir olamit – “and he may never take her back.” Even if she is cured, he may not remarry her, kemo shebe’arnu – “as we have explained” – so that he cannot cast aspersions on divorces…

R’ Yitzchak: Perhaps to cast aspersions, or perhaps it is a genuine concern; we need to look into it. The point is that once is enough – interesting. Once is enough.

Discussion: The Obligation to Provide Healing for *Ro’ah Dam Machmat Tashmish*

R’ Yoel Asher: But here is something: if there is a cure for this, seemingly the husband would be obligated to provide her with the cure!

R’ Yitzchak: Under the law of *lerape’otah* (his obligation to heal her). Okay, so he would have to do that for this…

R’ Yoel Asher: Or perhaps under the law of *ona* (conjugal obligation), perhaps under the law of *ona*.

R’ Yitzchak: That’s a different issue. No problem – it could be that she can be cured.

R’ Yoel Asher: In Hilchot Issurei Bi’a (Laws of Forbidden Relations), the Rambam even says a bit about how it is cured, how it is checked. He gives a whole program there.

R’ Yitzchak: Not casting aspersions – perhaps to cast aspersions, or perhaps it is a genuine concern; we need to look there. But the point is that once is enough; it’s interesting. Once.

R’ Yoel Asher: But an interesting thing: if there is a cure for this, seemingly the husband should be obligated to provide her with the cure under the law of “*lerape’otah*.”

R’ Yitzchak: Okay, so one has to do it for this,

R’ Yoel Asher: Three times. Or perhaps under the law of *ona*, perhaps under the law of *ona*.

R’ Yitzchak: That’s a different issue, no problem, it could be that he can be cured.

R’ Yoel Asher: No, in Hilchot Issurei Bi’a the Rambam even says if it is cured,

R’ Yitzchak: How it is checked, the Rambam will…

R’ Yoel Asher: We’ll see that, we’ll see it there, it’s not the laws of…

R’ Yitzchak: Here we are only learning the laws of ketubba,

R’ Yoel Asher: That’s what we’re learning today.

—

Halacha 10: Blemishes That Develop in the Wife After the Wedding

R’ Yoel Asher: The Rambam says: Vechen – the same applies – kol isha shenoldu… The Rambam says that this distinction, “*nistachefa sadeihu*,” is a halacha that applies whenever a woman develops a blemish after the wedding: it is the husband’s problem, and he cannot object. Vechen kol isha shenoldu bah mumin achar shenis’at, afilu na’asit mukat shechin – “And likewise, any woman who developed blemishes after she married, even if she became afflicted with boils” –

R’ Yitzchak: That’s a major blemish. That’s a big, terrible thing.

R’ Yoel Asher: Im ratza – if he wants to keep her, he can keep her – ve’im ratza lehotzi – “and if he wants to divorce her” –

R’ Yitzchak: Yiten ketubbatah – “he must give her ketubba.”

R’ Yoel Asher: He doesn’t need to perform *kiddushin* (betrothal) again or anything like that – the opposite explanation, he means it. Yes. Simply, because at the wedding she was fine. Ve’im ratza lehotzi – then he must give her a *get*, but yiten ketubbatah, he must give her a –

R’ Yitzchak: Ketubba, because it was “*nistachefa sadeihu*.”

R’ Yoel Asher: Very good. So, until now we have learned about the wife’s blemishes with regard to *mekach ta’ut*, with regard to the ketubba.

R’ Yitzchak: With regard to *mekach ta’ut*, then here… Yes, now we are going to learn about…

—

Halacha 11: Blemishes That Develop in the Husband After the Wedding

R’ Yoel Asher: Ha’ish shenoldu bo mumin – what happens with a man in whom noldu mumin achar shenasa – “blemishes developed after he married” – he acquired a blemish. Afilu nikte’a yado o raglo – “even if his hand or foot was cut off” – o nismet eino – “or his eye was blinded” – velo ratzta ishto leishev imo – “and his wife does not want to remain with him,” she doesn’t want to keep living with a sick husband – then ein kofin oto lehotzi veliten ketubba – “we do not compel him to divorce her and give the ketubba.” We don’t say he is compelled, because again she has no claim of *mekach ta’ut*, since it happened after the wedding – “her field has been flooded.” Ela im ratzta teshev – “rather, if she wishes, she remains” – if she wants, she can stay living with him. Ve’im lo ratzta – “and if she does not wish” – if she insists, she can ask for a *get*, tetzei belo ketubba – “she leaves without a ketubba.”

Discussion: “Like Any Rebellious Wife” Versus “He Is Repulsive to Me”

How can she ask for a *get*? There is always a law… Kedin kol isha moredet – “like the law of any rebellious wife.” A woman who is a… The Rambam doesn’t say – ah – kedin kol isha moredet: just as with every *isha moredet* (rebellious wife) there is a system by which she receives a *get* – meaning they will hold her off for a period of time and so on – but if nothing helps and she insists on divorcing, she will be able to get a *get*. The Rambam does not say “like the law of a woman who says ‘*ma’us alai*’ (he is repulsive to me).” Okay, we already discussed last time that the Rambam doesn’t make such a strong distinction between *ma’us alai* and *moredet*.

R’ Yitzchak: Right, meaning lo ratzta tetzei belo ketubba – just as every *ma’us alai* is essentially a type of *moredet*; that’s what I think, it appears so to me from the wording. Or the difference is only whether one goes through the whole process, giving the time period, but here perhaps that isn’t relevant either, since there is already…

R’ Yoel Asher: Why not? It’s equally relevant. Kedin kol isha moredet. And the Rambam doesn’t mean kedin kol isha moredet regarding the process of how a *get* is given. It could be that here… no, it says *moredet*; the whole process is only further…

R’ Yitzchak: I think that by *moredet* here he means *ma’us alai*…

R’ Yoel Asher: Regarding the ketubba. No, he says, tetzei belo ketubba kedin kol isha moredet. It could be that they go,

R’ Yitzchak: They’ll tell him not to make announcements in the study halls and the like. No, there’s no need. The announcement is a favor to her, right? *Ma’us alai* gets a *get* immediately. The announcement is only because she’s doing it out of a quarrel with him, so that peace can be made. But here it isn’t relevant; she’s saying she doesn’t want it. I don’t believe one needs to do that. I don’t know, but that’s what I would have thought. That’s if he simply acquired a blemish. Aval – “But” – yes? Yes. Aval, yes, correct?

—

Blemishes of Foul Odor (Bad Breath, Nasal Odor, Gathering Dog Excrement, Tanner)

R’ Yoel Asher: Yes. Aval im nolad lo – that is when a blemish occurred like *nikte’a yado o raglo*. Aval im nolad lo re’ach hapeh o re’ach hachotem – “But if he developed bad breath or a foul nasal odor” – an odor comes out of his mouth or his nose. Interesting. I’ve heard of people who have an odor from their mouth, but a nose that smells…

R’ Yitzchak: It helps, you put on a little mint.

R’ Yoel Asher: Here he says there is a *re’ach hachotem*. I’ve never heard of a person who smells from their nose; very interesting.

R’ Yitzchak: Better not to hear about it.

R’ Yoel Asher: Usually the nose smells; it isn’t pleasant. Smelled. Okay. O shechazar lelaket tze’at kelavim – “or he took up gathering dog excrement.” The husband has a habit… no, not a habit, that was his business – chazar, the meaning is “took up.” That he gathers dog excrement – he cites from the Commentary on the Mishna that he is a tanner. That is why a tanner smells so strongly, as we learned in chapter 7, because it seems that to process leather, dog excrement is used.

O lachtzov nechoshet me’ikaro – “or to quarry copper at its source” – to go to the mountains where copper is mined, where apparently there is a strong [odor] in the mines; perhaps it means in a mine, working in a mine, which also has a strong odor. O le’abed orot – “or to tan hides” – all these things: kofin oto lehotzi veliten ketubba – “we compel him to divorce her and give the ketubba.” This is not like an *ones* (unavoidable mishap) that happened to him.

R’ Yitzchak: Even if it is nolad lo re’ach hapeh. The point is that this is not a matter of “*ma’us alai*”; this is something we understand about her. One cannot expect a wife to live with a husband who stinks. A husband who has no hand – unfortunately he has no hand, what can I do. But stinking – that’s no way.

R’ Yoel Asher: Not an acceptable path.

R’ Yitzchak: That’s how it appears here. He can’t be… besides that you need to say… what is stated in the Mishna, one needs to know… but this is – we don’t force her. Yes, we force him. Ve’im ratzta – he cites something very –

R’ Yoel Asher: Weird that precisely on this halacha there is a sefer called “*Gevurat Anashim*.” Yes.

R’ Yitzchak: Yes, because he discusses the topic of…

R’ Yoel Asher: Right, I’m saying, “*Gevurat Anashim*” on the topic of a man who lacks *gevurat anashim* (virility) and the like.

R’ Yitzchak: Who wrote that sefer?

R’ Yoel Asher: On the Shach – he cites a sefer by the Shach.

R’ Yitzchak: Ve’im ratzta teshev im ba’alah – “and if she wishes, she may remain with her husband,”

R’ Yoel Asher: If she does want to stay with her husband, “to remain with her husband.” I don’t know, the wording here is somewhat awkward: ve’im ratzta teshev im ba’alah. If she wants to stay with her husband, then *teshev*, she should stay.

R’ Yitzchak: Ah, there are other textual versions; it does indeed say so. I don’t know why it’s written this way here. The point is, yes, this is for her benefit; if she insists, let her – it doesn’t matter. Okay.

—

Halacha 12: A Husband Who Became Afflicted With Boils

R’ Yoel Asher: So, na’asa ha’ish mukeh shechin – what happens if the husband became afflicted with boils? Then too kofin oto lehotzi veyiten ketubba – “we compel him to divorce her and give the ketubba,” just like *nolad lo re’ach hapeh*.

R’ Yitzchak: Even,

R’ Yoel Asher: But here it is different from other problems. With something like a bad odor, it’s up to her; if she says she wants to stay anyway, good for you. But with a *mukeh shechin*, ve’af al pi shehi rotza leishev imo ein shom’in lah – “and even if she wants to remain with him, we do not listen to her.” She is not allowed to remain with a husband afflicted with boils, ela mafrishin otan be’al korchan – “rather, we separate them against their will.” They are separated against his will so that –

R’ Yitzchak: He should indeed give her…

R’ Yoel Asher: For her? For him it’s harmful.

R’ Yitzchak: For a *mukeh shechin* to remain married is harmful.

R’ Yoel Asher: Ah, harmful to him.

R’ Yitzchak: Mipnei shehi memikato – “because she causes him to waste away” – she makes his boils worsen through his…

R’ Yoel Asher: Because a person is always in physical contact,

R’ Yitzchak: It probably causes them to get rubbed raw, whatever – it harms the boils.

R’ Yoel Asher: Hamak besaro, yes, *yimak*… yes,

R’ Yitzchak: What is the wording of the verse? There is a verse in the Torah about the… about the plagues of the nations of Gog and Magog.

R’ Yoel Asher: Ve’im amra: eshev imo be’edim kedei shelo yavo aleha – “And if she says: I will live with him in the presence of witnesses so that he will not have relations with me” – if she says, “I won’t make him waste away, I’ll be with witnesses…” always sitting – here we’re not talking about *edei bedika* (examination cloths), but actual witnesses, people. Kedei shelo yavo aleha, shom’in lah – “so that he will not have relations with her, we listen to her” – because it is only a practical prohibition,

R’ Yitzchak: Because she causes him to waste away. Okay,

R’ Yoel Asher: She sets up witnesses, we’ll say, if she says, “I won’t demand marital relations from him.”

R’ Yitzchak: But perhaps she’ll… with witnesses, I don’t know. Okay, now one could say the same thing, no,

R’ Yoel Asher: So the Rambam doesn’t say here that the law is that witnesses must actually be set up; she says, “I’m even willing for witnesses to be set up,”

R’ Yitzchak: Not that she just says it and doesn’t mean it.

R’ Yoel Asher: Shom’in lah. Okay.

—

Halacha 13: Levirate Marriage With a Brother Who Has the Same Blemish

R’ Yoel Asher: What about such a case: mi shehaya ba’alah ba’al re’ach hapeh – “one whose husband had bad breath.” What kind of husband is he? He is a “*ba’al re’ach hapeh*.”

R’ Yitzchak: Okay, or o re’ach hachotem – “or a foul nasal odor,”

R’ Yoel Asher: It’s very interesting though – can you check what *re’ach hachotem* means?

R’ Yitzchak: Yes, yes, I think it means an illness where a fungus develops – yes, usually it comes from a, some kind of fungus grows, something like that, in the nose,

R’ Yoel Asher: Yes. Okay. O melaket tze’at kelavim vechayotzei bahen, umet – “or one who gathers dog excrement and the like, and he died.”

R’ Yitzchak: By the way, perhaps someone could compile an anthology sefer and call it… Okay. For everyone. Yes, he died, venafla lifnei achiv – “and she fell before his brother” – yes, he is a gatherer, “the lineage of the gatherer.” So, in short, venafla lifnei achiv – she fell before his brother, before the *yavam* (levir), and the brother is a brother from the same gatherers – he is from a family of gatherers, they have the same job. So the brother claims: what do you mean, you already agreed to this.

R’ Yoel Asher: Veyesh bo oto mum shehaya beva’alah – “and he has the same blemish that her husband had,”

R’ Yitzchak: He has the same problem,

R’ Yoel Asher: So the brother wants to perform levirate marriage (*yibum*), and she doesn’t want the match; she wants *chalitza*. “She can say: ‘Your brother I was able to accept, but you I cannot accept.’ And he must perform *chalitza*.” We would compel him not to perform *yibum*, but to give *chalitza* instead.

R’ Yitzchak: We’ve already learned something related. We learned it regarding a promise: the father promised money, and he can say regarding him… but it’s the same thing.

Novel Insight (*Chiddush*): The Nature of Forgiving a Defect in the First Husband Versus the Levir (*Yavam*)

R’ Yoel Asher: What’s interesting to see, though, is this: once she says “I will remain with him before witnesses,” the woman does want to stay…

R’ Yitzchak: Or not necessarily before witnesses.

R’ Yoel Asher: We’re talking here simply about bad breath. Just like “and if she wishes, she may remain with her husband,” it wasn’t merely an option. Once she has agreed, she can’t turn back. She can’t say something different every day. Ah, it could be. After she has settled her mind, we have to follow the regular halacha of a rebellious wife (*moredet*). Not sure. Yes, that’s how it seems. Consequently, regarding the brother, he has no claim. It isn’t automatic that the new brother takes over the earlier one’s position.

R’ Yitzchak: Right, it’s simple, okay. The earlier consent. Because she can say, “I wanted to accept *him*.”

R’ Yoel Asher: For that same husband, the consent remains forever. You agreed; now if you change your mind, you become a *moredet*.

R’ Yitzchak: But the point is simple.

R’ Yoel Asher: But not for the brother, because she never agreed to the brother. The reasoning (*sevara*) is simple, though.

R’ Yitzchak: “I loved him.” When someone loves him, “love covers all transgressions” (*al kol pesha’im techaseh ahava*). But the brother? Fine. He is, after all, a person with a defect (*ba’al mum*).

—

Completion of the Laws of Marriage (*Hilchot Ishut*)

R’ Yitzchak: This concludes *Hilchot Ishut*. *Berich Rachmana desaya’an*: blessed is the Merciful One Who has helped us. Praised be the Creator Who helped us finish *Hilchot Ishut*. Tremendous. Now, once you’ve gotten married, we go on to learn the Laws of Divorce (*Hilchot Gerushin*), what happens as the next step. No, the Rambam puts everything in order, yes? In the Mishna it goes the other way around, but the Rambam arranges it in order. After all, you first have to be married in order to be able to have a *get*, yes?

R’ Yoel Asher: Usually. Yes.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Opus 5.5, Summary by Claude Opus 5.5

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

לפי לוח הלימוד
רמב"ם יומי
📅 מדי יום · פרק חדש

עיון לפי ספר / Browse by Book

משנה תורה

83 הלכות1000 פרקים214 נלמדו בשיעור היומי
ספר רביעיספר נשים
  • אישות
  • גירושין
  • ייבום וחליצה
  • נערה בתולה
  • סוטה
53 פרקים · 25 נלמדו
הלימוד כעת
ספר חמישיספר קדושה
  • איסורי ביאה
  • מאכלות אסורות
  • שחיטה
53 פרקים
ספר שישיספר הפלאה
  • שבועות
  • נדרים
  • נזירות
  • ערכין וחרמין
43 פרקים
ספר שביעיספר זרעים
  • כלאים
  • מתנות עניים
  • תרומות
  • מעשרות
  • מעשר שני
  • ביכורים
  • שמיטה ויובל
85 פרקים
ספר שמיניספר עבודה
  • בית הבחירה
  • כלי המקדש
  • ביאת המקדש
  • איסורי המזבח
  • מעשה הקרבנות
  • תמידין ומוספין
  • פסולי המוקדשין
  • עבודת יום הכיפורים
  • מעילה
95 פרקים
ספר תשיעיספר קרבנות
  • קרבן פסח
  • חגיגה
  • בכורות
  • שגגות
  • מחוסרי כפרה
  • תמורה
45 פרקים
ספר עשיריספר טהרה
  • טומאת מת
  • פרה אדומה
  • טומאת צרעת
  • מטמאי משכב ומושב
  • שאר אבות הטומאה
  • טומאת אוכלין
  • כלים
  • מקוואות
144 פרקים
ספר אחד עשרספר נזיקין
  • נזקי ממון
  • גניבה
  • גזילה ואבידה
  • חובל ומזיק
  • רוצח ושמירת נפש
62 פרקים
ספר שנים עשרספר קנין
  • מכירה
  • זיכייה ומתנה
  • שכנים
  • שלוחין ושותפין
  • עבדים
75 פרקים
ספר שלושה עשרספר משפטים
  • שכירות
  • שאלה ופיקדון
  • מלווה ולווה
  • טוען ונטען
  • נחלות
75 פרקים
ספר ארבעה עשרספר שופטים81 פרקים

בחרו כרך מן המדף

📥 הורדת שיעורים
טוען...