המשך מצוות השבת אחר אמונת השם
זכור את יום השבת לקדשו – אחר שצוה שנאמין בשם המיוחד יתברך שהוא הנמצא, הוא הבורא, הוא המבין, והיכול, ושניחד האמונה בכל אלה והכבוד לו לבדו, וצוה שנכבד זכר שמו, צוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע שהוא ברא הכל, והיא מצות השבת שהוא זכר למעשה בראשית.
הבדל ‘זכור׳ ו׳שמור׳
ואמר זכור את יום השבת לקדשו – ובמשנה תורה כתוב: שמור את יום השבת לקדשו (דברים ה׳:י״א) . ורבותינו הקפידו בזה ואמרו: זכור ושמור בדבור אחד נאמרו (בבלי ר״ה כ״ז.) , ולא הקפידו בלשונות אחרים שנתחלפו בהם. והכונה להם, כי זכור – מצות עשה, צוה שנזכור יום השבת לקדשו ולא נשכחהו, ו׳שמור׳ אצלם – מצות לא תעשה, שכל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא לא תעשה (בבלי עירובין צ״ו.) , יזהיר שנשמור אותו לקדשו שלא נחללהו. ואין ראוי למשה שיחליף בדברי השם ממצות עשה למצות לא תעשה. אבל אם החליף בדבור השני: וכל תמונה (שמות כ׳:ג׳) , ואמר: כל תמונה (דברים ה׳:ז׳) , בחסרון ו״ו, והוסיף אותה בועל שלשים (דברים ה׳:ח׳) , וכן כיוצא בזה בשאר הדברות, אין בכך כלום, כי הכל אחד. והטעם הזה לא יסבל אותו אלא מי שאינו רגיל בתלמוד.
ומפורש אמרו (בבלי ברכות כ:) : נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה, שנאמר זכור ושמור, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה, שהנשים חייבות בשמירה, שבכל מצות לא תעשה הן חייבות, ולא היו חייבות בזכירה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות בו, אלא שההיקש הזה מחייב אותן.
ואני תמה, אם נאמר שמור מפי הגבורה, למה לא נכתב בלוחות הראשונות. ויתכן שהיה בלוחות הראשונות ובשניות כתיב זכור, ומשה פירש לישראל כי שמור נאמר עמו. וזו כונתם באמת.
סוד ‘זכור ושמור׳
ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה הזכירו עוד סוד גדול בזכור ושמור, ועל הכלל יהיה הזכירה ליום והשמירה ללילה.
וזהו מאמר החכמים: שאומרים בערב שבת: בואי כלה בואי כלה, בואו ונצא לקראת שבת מלכה (בבלי ב״ק ל״ב:) , ויקראו לברכת היום קדושה רבה (בבלי פסחים ק״ו.) שהוא הקדוש הגדול, ותבין זה.
ואמת הוא גם כן כי מדת זכור במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו.
ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדניו ירא אותו.
ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מן היראה.
כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו גדול מן הנשמר מעשות הרע בעיניו.
ולכן אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה.
ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כגון לולב איני עושה, סוכה איני עושה, שמכין אותו עד שמקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו.
וכתב רבינו שלמה בפירוש זכור: תנו לב לזכור תמיד את יום השבת שאם נזדמן לו חלק יפה יהא מזמינו לשבת, וזו בריתא היא השנויה במכילתא כך: אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון אומר זכור את יום השבת לקדשו, תהא זוכרו מאחד בשבת שאם נתמנה לך חלק יפה תהא מתקינו לשם שבת (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:ז׳) , אבל בלשון יחיד היא שנויה. ואינה כהלכה, שהרי בגמרא אמרו (בבלי ביצה ט״ז.) : תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל בכבוד שבת, כיצד, מצא בהמה נאה אומר תהא זו לכבוד שבת, למחר מצא אחרת נאה הימנה מניח השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו, שכל מעשיו לשום שמים, שנאמר: ברוך י״י יום יום (תהלים ס״ח:כ׳) . תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים ברוך י״י יום יום. ובמכילתא אחריתי (מכילתא דרשב״י שמות כ׳:ז׳) : שמאי הזקן אומר זכירה עד שלא תבא, שמירה משתבא. ומעשה בשמאי הזקן שלא היה זכרון שבת זז מתוך פיו, לקח חפץ טוב אומר זה לשבת, כלי חדש אומר זה לשבת. הלל הזקן היה בו מדה אחרת שהיה אומר כל מעשיך יהיו לשם שמים. והלכה היא כדברי בית הלל.
ועל דרך הפשט אמרו (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:ז׳) : שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים, כי בזכרנו אותו תמיד נזכור מעשה בראשית בכל עת ונודה שיש לעולם בורא והוא צוה אותנו באות הזה כמו שאמר: כי אות היא ביני וביניכם (שמות ל״א:י״ג) . וזה עיקר גדול באמונת האל.
וטעם לקדשו – שיהא זכרוננו בו להיותו קדוש בעינינו, כמו שאמר: וקראת לשבת עונג לקדוש י״י מכובד (ישעיהו נ״ח:י״ג) . והטעם, שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש, להפנות בו מעסקי המחשבות בהבלי הזמנים, ולתת בו ענג לנפשותינו בדרכי י״י, וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי י״י, כמו שאמר: מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מלכים ב ד׳:כ״ג) , שהיה דרכם כן, וכך אמרו ז״ל (בבלי ר״ה ט״ז.) : מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל. וזה טעם שביתת הבהמה, שלא יבא בלבנו מחשבה עליה.
ולכך אמרו: שהשבת שקולה כנגד כל המצות שבתורה (בבלי חולין ה׳.) , כמו שאמרו בעבודה זרה, מפני שבה נעיד על עיקרי האמונה בחדוש ובהשגחה ובנבואה. ובמכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:ז׳) : רבי יצחק אומר לא תהא מונה כדרך שאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת. ופירושה, שהגוים מונים בימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים, כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזוכרו תמיד בכל יום. וזה פשוטו של מקרא, וכך פירש ר׳ אברהם.
ואומר אני שזהו מדרשו של שמאי הזקן (מכילתא דרשב״י שמות כ׳:ז׳) שפירש מצות זכור עד שלא תבא, כלומר שלא נשכחהו בשום פנים. אבל הזכירו בבריתא (בבלי ביצה ט״ז.) עוד מדת חסידותו שהיה הוא מזכירו גם במאכליו ואוכל בכבוד שבת כל ימיו, והלל עצמו מודה במדרשו של שמאי, אבל היתה בו מדה אחרת במאכליו מפני שכל מעשיו לשום שמים, והיה בוטח בי״י שיזמין לו לשבת מנה יפה מכל הימים.
אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממלת לקדשו, שנקדש אותו בזכרון, כענין: וקדשתם את שנת החמשים שנה (ויקרא כ״ה:י׳) , שהוא טעון קידוש בית דין לומר ביובל מקודש מקודש, אף כאן צוה שנזכור את יום השבת בקדושנו אותו. וכך אמרו במכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:ז׳) : לקדשו – קדשהו בברכה, מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסתו, אין לי אלא ליום, ללילה מנין, תלמוד לומר: ושמרתם את יום השבת (שמות ל״א:י״ד) , וזהו קדוש היום, והוא מן התורה, אינו אסמכתא. וכך אמרו: נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה (בבלי ברכות כ׳:) , וזה על קדוש הלילה, לפי שכל הטעונין קדוש מתקדשים בכניסתן פעם אחת, כגון קדוש החדש, וקדוש היובל, אבל ביום אסמכתא, ואין אומרים בו מקודש כלל, שדיינו בפעם אחת בכניסתו. וכן על היין אסמכתא ואינו קבע כלל. ובגמרא פסחים (בבלי פסחים ק״ו.) אמרו: זכור את יום השבת לקדשו – זכרהו על היין, אין לי אלא ביום, בלילה מנין, תלמוד לומר: את יום, האי תנא מהדר אליליא ונסיב קרא ליממא, ועוד, עיקר קידושא בליליא הוא, אלא הכי קאמר, זכור את יום השבת לקדשו – זכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא בלילה ביום מנין, תלמוד לומר: את יום. וכן הבריתא שבמכילתא יתרץ בה: אין לי אלא לילה שהוא עיקר הקדוש, ליום מנין וכו׳, והיא אסמכתא בעלמא. ומשם תלמוד שהמצוה הזו למדה ממלת לקדשו, אבל זכור את יום השבת – מצוה לזוכרו תמיד בכל יום, כמו שפירשנו. אלא שכל מצות הזכירה נמנין אחד בחשבון רמ״ח מצות שנצטוינו ודע זה.