ונתתי משכני בתוככם – זה בית המקדש. ולא תגעל נפשי אתכם – אין רוחי קצה בכם. כל געילה לשון: פליטת דבר הבלוע בדבר, כגון: כי שם נגעל מגן גבורים (שמואל ב א׳:כ״א) – לא קבל המשיחה, שמושחין מגן של עור מבושל כדי להחליק מעליו מכת החץ או חנית שלא יקוב העור. לשון רבינו שלמה.
ולא ידעתי מה הטעם בזה שיאמר הקב״ה כי בשמרנו כל המצות ועשותינו רצונו לא ימאס אתנו בגועל נפשו, והן בעברנו על בריתו ועשותינו נאצות גדולות אמר: לא מאסתים ולא געלתים (ויקרא כ״ו:מ״ד) , ואמר הנביא בשעת הקללה: המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך (ירמיהו י״ד:י״ט) .
אבל הענין סוד מסתרי התורה. אמר שיתן משכנו בתוכנו, והנפש אשר ממנה יבא המשכן לא תגעל אותנו ככלי שמגעילין אותו ברותחין, אבל בכל עת יהיו בגדינו לבנים וחדשים, כי הגעילה פליטה כדברי רבינו שלמה, מלשון: שורו עבר ולא יגעיל תפלט פרתו ולא תשכל (איוב כ״א:י׳) .
ואמר: נפשי – כדרך: נשבע י״י אלהים בנפשו (עמוס ו׳:ח׳) . והנביא אמר בתמה: אם בציון עצמה געלה נפשך, שהיא עיר ואם בישראל, והשלכת אותה מלפניך להיות כל בניה לבושים בגדים צואים נגעלים.
והנה כל הברכות האלה כפי פשוטן, עם היותן רבות כלליות בענין המטר והשובע והשלום ופריה ורביה, אינן כמו הברכות שבירך כבר בקצרה: ובירך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך (שמות כ״ג:כ״ה) – כי שם יבטיח במאכל ומשתה, ושיהיה לברכה עד שלא יארע שום חולי בגופנו, ועל כן יהיו כלי הזרע שלימים ובריאים ונוליד כהוגן ונחיה ימים מלאים, כמו שאמר: לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא (שמות כ״ג:כ״ו) . וכן אמר תחלה: כי אני י״י רופאך (שמות ט״ו:כ״ו) .
והטעם בזה כי הברכות ההם, אף על פי שהם נסים, הם מן הנסים הנסתרים שכל התורה מלאה מהם כאשר פרשתי (רמב״ן בראשית י״ז:א׳) , והם אפילו ליחיד העובד, כי כאשר יהיה האיש החסיד שומר כל מצות י״י אלהיו, ישמרהו מן החולי והעקרות והשכול וימלא ימיו בטובה. אבל אלו הברכות שבפרשה הזאת הן כלליות בעם, והן בהיות כל עמנו כולם צדיקים, ולכך יזכיר תמיד בכאן הארץ: ונתנה הארץ (ויקרא כ״ו:ד׳) , לבטח בארצכם (ויקרא כ״ו:ה׳) , שלום בארץ (ויקרא כ״ו:ו׳) , מן הארץ (ויקרא כ״ו:ו׳) , לא תעבור בארצכם (ויקרא כ״ו:ו׳) . וכבר בארנו כי כל אלה הברכות כולן נסים, אין בטבע שיבאו הגשמים, ויהיה השלום בארץ לנו מן האויבים, ויבא מורך בלבבם לנוס מאה מפני חמשה בעשותנו החקים והמצות, לא שיהיה הכל הפך מפני זרענו השנה השביעית.
ואף על פי שהם נסים נסתרים שעולם כמנהגו נוהג עמהם, אבל הם מתפרסמים מצד היותם תמיד לעולם בכל הארץ. כי אם הצדיק האחד יחיה ויסיר השם מחלה מקרבו וימלא ימיו, יקרה גם זה בקצת הרשעים, אבל שתהיה ארץ אחת כולה ועם אחד תמיד ברדת הגשם בעתו, ושובע ושלוה ושלום ובריאות וגבורה ושברון האויבים בענין שאין כמוהו בכל העולם, יודע לכל כי מאת י״י היתה זאת. ועל כן אמר: וראו כל עמי הארץ כי שם י״י נקרא עליך ויראו ממך (דברים כ״ח:י׳) .
והפך זה יהיה בקללות בעונשי הארץ, שאמר: והיו שמיכם כברזל (ויקרא כ״ו:י״ט) , וענשי החלי, כמו שאמר: וחלאים רעים ונאמנים (דברים כ״ח:נ״ט) – שיקולל המאכל והמשתה ויחליא, ויתפרסם הנס בהיותו תמיד קיים בכולם. על כן כתוב: ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה (דברים כ״ט:כ״א) , שלא יתמהו באיש ההוא אשר רבצה בו כל האלה (דברים כ״ט:י״ט) , כי יהיה כן פעמים רבים במנהגו של עולם בכל האומות שיבואו מקרים רעים באיש אחד, רק בארץ ההיא יתמהו וישאלו, ואמרו כל הגוים על מה עשה י״י ככה לארץ הזאת (דברים כ״ט:כ״ג) – כי כולם יראו וידעו כי יד י״י עשתה זאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית י״י אלהי אבותם (דברים כ״ט:כ״ד) .
והכלל: כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם ולא בארצם, לא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר השם מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר: כי אני י״י רופאך (שמות ט״ו:כ״ו) . וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כאשר היה ענין חזקיהו בחלותו (מלכים ב כ׳:ב׳-ג׳) , ואמר הכתוב: גם בחליו לא דרש את י״י כי אם ברופאים (דברי הימים ב ט״ז:י״ב) , ואלו היה דבר הרופאים נהוג בהם מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם, אבל הוא כאשר יאמר אדם: לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ, אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם אחר שהבטיח: וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך (שמות כ״ג:כ״ה) , והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו.
וכך אמרו (בבלי ברכות ס״ד.) : כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא. והמשל להם (במדבר רבה ט׳:ג׳) : תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא. והוא מאמרם (בבלי ברכות ס׳.) : שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, שאלו לא היה דרכם ברפואות, יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו, ויתרפא ברצון השם, אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים. וזו היא כונתם באמרם (בבלי ברכות ס׳.) : ורפא ירפא (שמות כ״א:י״ט) – מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאת. לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאת, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאת כי נהג ברפואות, והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו ברפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. ועל כן הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כ״א:י״ח) – יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה: כי לא יחדל אביון מקרב הארץ (דברים ט״ו:י״א) – מדעתו שכן יהיה, אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים.