אמונת צדיקים

מעשה באברך יקר בנם של קדושים שגדל במקום שלימדו אותו שעיקר הדת להאמין שהרבי הוא צדיק. וכל שנות בחרותו היה הולך אל כל טיש ומתנענע ומסתכל ברבי ומאמין שזה אמונת צדיקים ויש בזה דברים גדולים.

ביום מן הימים התחילו ספיקות לייסר אותו הלא גם הוא נכד של הצדיקים והוא מכיר את עצמו שאינו צדיק כל כך אם כן משמע שאין הדבר הזה קל כל כך. והוא היה קרוב לכמה אדמורים והיה מסתובב בבתיהם לביקורי חגים והיה רואה לפי עיניו הבשריים שיש מהם חכמים ויש מהם טיפשים יש מהם צדיקים ויש מהם רשעים, ודווקא הרבי שלו לא היה נראה לו כל כך.

וכך הסתובב עם ספיקות עצומים עד שנדמה לו שכל הדת אין בה טעם אם אינו עומד על עיקרה ולשם מה לו כל הצרה הזאת . הלך ופרש את לבטיו בפני חבריו ורבותיו וכולם אמרו לו הרי יש לך ספיקות באמונת חכמים ותתחזק בה. ולכן למד הרבה ספרים המדברים בחשיבות אמונה זו בכדי להתחזק בה וככל שלמד יותר כך גברו עליו ספיקותיו וכי מה הם אומרים כל ספרים הקדושים הללו והוא אינו מבין ככה ולא רואה בעיניו.

עד שבא אל ידידו החכם ופירש לו, אמונת צדיקים אין משמעותו להאמין שהרבי הוא צדיק. אמונת צדיקים משמעותו שהצדיק שכבר ידעת שהוא צדיק, תסמוך עליו ותאהב אותו, תדבק בדרכיו ותקבל הימנו. וזה פירוש לכל הספרים שלמדת בעניין. הלך והתדבק באחד מאותם אדמורים שהיו נראים לו טובים, למד מדרכיו שנראו לו טובים וגדל בתורה ותפלה עד שהפך הוא בעצמו ברבות הימים לרבי והיה מלמד לעם הלכה ואגדה מוסר ויראת שמים והיו לו תלמידים ומתנגדים וחוזר חלילה.

נשמות חול שבת ומועד

אית נשמות של ימות החול, והם אנשי יישוב העולם. הם מרגישים טוב עם החיים, מתפללים בזמן לומדים בזמן שומרים את המצוות וטוב להם.

ואית נשמות של שבת, והם תלמידי חכמים שאינם מרגישים טוב עם חיי מעשה וזקוקים לקביעות יותר גדולה בעולם החכמה. השבת הוא הזמן שלהם בו העולם מסכים לשיטתם ופורש מעסקי חול לקודש.

ואית נשמות של המועדים. והם כאלה שאינם מרוצים מיישוב העולם בלבד אבל גם אינם מרוצים מקביעות תלמידי חכמים. כאשר עונים להם ביום ראשון שעוד ששה ימים מגיע שבת זה לא מרצה אותם. ימות החול אינם נראים להם נייטראליים חסרי קודש בלבד הם נראים להם מעוררי רוע. הזמן של נשמות אלה הוא בימי המועדים. בו העולם מסכים שכל המעגל הזה של ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות חיוור מדי צריך לעשות משהו עם החיים האלה.

הערות

לפי דברי הרשש והאריזל כל המועדים הם רק בגלל חטא אדם הראשון ואילו ימות החול ושבת הם סדר שיש גם לפני החטא ולכן נראה שאדם הראשון עצמו היה בו נשמה של מועדים ולכן לא התאפק לחכות לשבת לפי הסדר הראשון.
כאשר התפרסמו כתבי החרם על החסידים אמר אחד הצדיקים "כל ההאשמות שבהם שקר חוץ מאחד, והוא מה שכתוב שם שעושים כל ימיהם כחגים".
והסביר שכתוב בגמרא שכל הזובח יצרו כאילו מביא קרבן והוא יום חג שלו וחסידים זובחים את היצר כל יום.

את מי אשלח ומי ילך לנו

וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי (ישעיה ו, ח).

את זה לא יודעים רוב בני אדם. כולם חושבים שהנביאים והשליחים מקבלים את תפקידם ואת שליחותם בקריאה מלמעלה. מעולם לא קיבל נביא את שליחותו כמצווה עליו מן השמים לך ועשה כך וכך. כאשר הנביא נכנס לפני ולפנים אינו שומע אלא את אדני מדבר כמו אל עצמו תוהה את מי אשלח ומי ילך לנו. הרעיון הזה ללכת אחרי הקריאה כלומר להיענות לבקשה הזו ולומר הנני היא וולונטרית לגמרי. הנביא תמיד מתנדב אל תפקידו ומשלם את המחיר בעצמו על כך. אם תמצא פסוק או סיפור האומר ויאמר ה' אל אברם לך. אינך קורא את הפירוט של מענה אברם העונה הנני לתהיית האל. הוא הפירוט שמפורט לך במקום אחר ויאמר הנני. הנני הזה הוא מה שאנו מכנים הבחירה של האל לקרוא לבן אדם מסוים.

אנחנו קוראים את הסיפור של יונה, הנביא שברח מן השליחות שלו. וחושבים שהמיוחד ביונה הוא ששאר הנביאים לא ברחו והוא הנביא היחיד שברח. אבל זה לא הסיפור של יונה זה הסיפור של כל מי שאינו נביא. אין בכלל בחירה מצד השם שבוחר באדם או בשליח ואומר לו לך. הקול קורא תדיר בכל עת ובכל שעה, ורוב בני האדם פשוט מתחמקים מלענות. עתים הקול חלש עתים הקול חזק. הסיפור של יונה הוא שהקול שמשך אותו היה כל כך עוצמתי שהוכרח לברוח עד תרשיש להתחמק ממנו. וגם זה אינו מה שמיוחד בו. היו עוד מיליוני בני אדם ששמעו קול כמו שהוא שמע וברחו תרשישה ולא נשמע מהם דבר עד היום. או ברחו לאכול ולשתות ולשמוח או לכל סוג חיים של מילוי חובותיהם ושוב לא נשמע מהם דבר. הבעיה של יונה היה שהוא לא הצליח לברוח כמו המיליונים האחרים. ופתאום כשהוא מוצא את עצמו במעי הדגה בוקע מפיו תפלה מבטן שאול קראתי.

ואת זה לא יודעים בני אדם. אבל כל הניסיונות של הנביאים והשליחים אינם ניסויים שהאל משחק איתם אלא ניסויים שהם מנסים לברוח משליחותם. כמו מנסים לוודא על עצמם שהם נשלחו. כל יום ויום קם הנביא ואומר לשם מה לי לכל הצרה הזאת לגאול את עצמי ואת העולם. אלך ואחפש לי עבודה בטוחה מתשע ועד חמש ובערב אוכל ואשוחח עם אשתי ויהיו לי חיים נוחים כמו לשאר בני האדם. והוא הולך להתפלל שחרית ובטוח שאחרי כן ילך ישר ללשכת העבודה ויהיה סוף סוף בן אדם נורמלי. ופתאום באמצע התפלה הוא שומע שוב את קול אדני אומר את מי אשלח והוא מוצא את עצמו קורא הנני שלחני. והוא לא יכול להאשים אלא את עצמו שהוא בחר לעצמו חיים שכאלה ההולכים אחר הלא בטוח והלא ידוע.

***

לשון אחר: והוא הולך לעבודה. ובאמצע תקתוק האקסל פתאום הוא נזכר שהשמים מחפשים שליחים, והוא נאנח ומתחיל להיות בדכאון ומתבלבל עם כל החשבונות והבוס צועק עליו מה אתה חולם שם. והוא אומר צודק נכון אתגבר ומחר הוא מגיע שוב ומחליט היום כבר אשכח מכל הדמיונות ופשוט אעבוד ובאמצע העבודה בטעות הוא רואה משהו באינטרנט והוא מתחיל לבכות למה נולדתי לסדר מסמכים מבטן שאול שוועתי וכך מאה ואחד פעמים עד שהלוויתן הגדול של הקפיטליזם אומר די מפטר אותו ומקיא אותו ואומר די אתה פועל רווחי כבר לא תהיה לך תתנבא בנינוה אולי בזה אתה טוב.
***
והוא הולך ומתנבא ובסוף אין לו פרנסה מזה והוא הומלס תחת איזה קקיון ובסוף גם הקקיון מת ואז הוא רואה אלהים ואין לו שום שאלות.
***
הליובאוויטשער רבי אמר פעם שהוא לא יודע אם הוא המשיח כי המשיח צריך לקבל על כך הודעה מן השמים והוא טרם קיבל. אבל המשיח האמיתי גם לא מקבל שום הודעה על כך ובכל זאת הוא לא יכול להתגבר על הדחף שלו להיות השליח והוא הולך ועושה הכל לגאול ובשום רגע אינו בטוח אם אינו משיח שקר.
***
תרשיש בזמן העתיק היה המנהטן המסחרי של הים התיכון. כלומר לפעמים אתה מוצא איזה ג'ף ביזס כזה שהוא חייב לבנות ביזנס כזה אדיר שירוויח מאה מיליארד דולר ויהפוך את כל העולם ואתה מבין איזה מין נבואה היה לו שהוא צריך לברוח כזה רחוק כדי להתחמק ממנו.

תגובת הקהל לסיפור המבול

דרש רבי עקיבא מעשה דור המבול בגנזק של מדי ולא בכו, וכיון שהזכיר להם מעשה איוב מיד בכו וקרא עליהם המקרא הזה (איוב כד) ישכחהו רחם מתקו רמה עוד לא יזכר ותשבר כעץ עולה, ישכחהו רחם, הן שכחו רחמי מן הבריות, אף הקדוש ברוך הוא שיכח רחמיו מהם." (בראשית רבה לג, ה)

רבי עקיבא עומד כאן על שאלה מעניינת מאד, למה אין הציבור בוכה כשהוא מספר להם על עונש דור המבול? זה הרי סיפור עצוב. והרי ברגע שהוא מזכיר להם את הסיפור העצוב של איוב מיד הם בוכים.

הוא עומד על כך שלהזדהות שלנו עם גיבורי הסיפורים שלנו, ולתחושת אמפתיה כלפיהם, יש בעצמו דין. במילים אחרות, לא כל הסיפורים נקראים לנו באותו צורה ולא כולם רלבנטיים לנו באותו צורה. לא תמיד ניתן לזהות את ההבדל במה שכתוב. הרי לפי ההוה אמינא של רבי עקיבא סיפור עצוב = בכי של הקהל. אבל חוסר הבכי שלהם על המבול מעיר לו משהו על אופי הסיפור עצמו.

תגובת הקהל אל סיפורים קדומים מלמד אותנו משהו על אותם הסיפורים. הוא לא סתם דבר. דור המבול לא מעורר בנו אמפתיה בגלל שהם היו אנשים שהתנהגו בלי אמפתיה. הוא דורש שזה כאילו בעצמו העונש שלהם, בגלל שהם לא התנהגו ברחמים לכן גם לא מרחמים עליהם הדורות הבאים בשמיעת הסיפורים שלהם. זה גם הסבר מטאפיזי לתגובת הקהל – חוסר ההזדהות שלהם הוא חלק מעונש דור המבול שנגזר עליהם שכחה. וגם הסבר רציונלי פסיכולוגי. אנו ממעטים באורח טבעי להזדהות עם המוצג לנו כפסיכופט.

ממוצא הדברים אתה למד, שגם שאר התגובות שלנו אל הסיפורים הם גופי תורה. אם קורא אדם בפרשת מכירת יוסף ואומר הלא זה לא באמת יכול להיות שהשבטים היו כאלה רשעים, חייבים אנחנו ללמד עליהם זכות. יש להתעוררות זו שלו סיבה. אפשר לומר התשובה שהתחרטו השבטים על מעשיהם הוא שגרמה שבקריאת הסיפור יש הזדהות ונסיון ללמד זכות עליהם. וההוכחה לכך הוא שיש סיפורים אחרים שבאותו מידה אפשר ללמד עליכם זכות וכמעט אף אחד לא מלמד עליכם זכות, כמו דור המבול או כמו לוט.

ויש סיפורים שבדור מסוים פתאום מתעוררת התגובה להצדיק את הרשע שבסיפור או להרשיע את הצדיק. וכל זה אינו במקרה אלא באמת משהו בזכות אותה הרשע התעוררה. ואם למשל מגיע מי השילוח ומלמד זכות על זמרי, אין זה המצאה שלו אבל זה כי באותו שעה הגיעה זמנו של זמרי להתתקן בבית דין שלמעלה ונתעוררה החלק הטוב שבו, וממילא כאשר קרא ר' מרדכי יוסף בפרשתו בתורה התעורר לומר וודאי לא היה זמרי סתם נואף וכו'.

וראה אגדת התלמוד בסוגיא דארבעה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא והבן.

היתה כאלמנה

כשם שגדלה עומק תשוקת הנפש אל מקורה עד כלות הנפש, כאשר תמצא מתואר בכל ספרי האהבה, כך בדיוק גודל כאב וצעקת ובכי הנפש כאשר נפרדה ממקורה. ההפרש הוא שהתשוקה קיימת מצד הסתכלות הפעם הראשונה, כאשר מסתכלים מצד המבט של עולם הזה ומספרים לנפש דע שאת מן העליונים והיא מתפנה מכל עסקיה לרדוף אחרי אהובה הראשון. כנערה מתבגרת והולכת לה לחפש אהבה. האבל קיים מן ההסתכלות של הנפש עצמה, שידעה זה כבר את טעם ביאת אור אין סוף, וכבר שכן בתוכה מקדש הויה, ועם המלך במלאכתו ישבה, והנה הלך דודה ממנה והתעלם ממנה, אז היא זועקת איכה אלי אלי למה עזבתני. אם שיר השירים הוא נחלת המשתוקקים לעלות אל הויה, הרי איכה הוא נחלת אלה אשר טעמו את אור הויה ונפלו ממנו.