דגול מרבבה

הדגל נוסד לרכז סביבו את המחנה בעשן המלחמה. בשעת שלום מדבר המפקד אל הקבוצה בדיבור, על פיו הם הולכים ועל פיו הם חונים. בשעת הקרב הרי רעש הקרב והערבוביא שלו מפריע בעד החיילים לשמוע את המצביא, צריכים הם לסימן וויאוזלי בולט שלא יפוזרו אנה ואנה. הדגל הוא סימן וויזואלי גדול ובולט בעל צבעים עזים שבסגולתו לרכז סביבו את המחנה גם בעת הקרב עצמו. מסתכל החייל אל הדגל ויודע איפה צריך לעמוד ולאן המחנה הולך.

לפעמים צריכים לעשות מלחמה בלילה, אשר אז גם הדגל אינו מועיל שהרי אי אפשר לראות, נוהגים המצביאים להדליק מדורה גדולה לרכז סביבו את המחנה. לפעמים גם זה לא יעזור, משתמשים הם בקול שופר וקול תרועה לרכז סביבם את המחנה.

שואלת הגמרא בחגיגה טז, א מאי דרש רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, אמר רבי יוחנן ואתה מרבבות קודש, אות הוא ברבבה שלו. אמר רבי אבהו דגול מרבבה, דוגמא הוא ברבבה שלו. וריש לקיש אמר הויה צבאות שמו, אדון הוא בצבא שלו.

כאשר נכנסו לפרדס נתבלבלו בין רבבות של מלאכים ושרפים ואופנים, אלף אלפי דרכי התבוננות וכיווני מחשבה שבעולם, שהוא העולם עצמו, המסתובב ברבבי רבבות אופנים, כל פרט כלול בחבירו וחבירו בחבירו באופן בתוך האופן.

בשעת שלום ומנוחה כאשר אדם לומד ביישוב הדעת הרי הוא יכול להסתדר סביב המצביא בדיבור פיו שלו, על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו. כאשר נכנסים לקיים את הקרב עצמו, לחיים עצמם, לא ניתן להסתמך על דיבורי הפה שכן רעש המולת החיות מערבבת את הכל. צריך האדם לדרוש כמו רבי עקיבא, את האות או הדגל או הדוגמא בעלת קריאה חזותית ברורה שיכול לרכז סביבו את המחנה כולו גם ברבבה.

דודי צח ואדום דגול מרבבה, דודי הוא דגל בתוך הרבבה, הוא הדגל שמסתכלים אליו החיילים הפזורים אנה ואנה בשדה הקרב ומתרכזים סביבו. אלמלא הדגל הרי כל הדרכים פתוחות ללכת לאיבוד בתוך רבבות דברי העולם. אבל דודי דגול גם מרבבה, יש לו נוכחות עזה ובולטת גם בתוך רבבה הוא ניכר לעצמו וסביבו הוא מאסף את כל המחנות. עתים בדגל חזותי, עתים באש גדולה, עתים בקול שופר.

רעד. כשבא לאדם צער חדש

רעד. כשבא לאדם צער חדש ידע שבזה העת רוצים לתת לו תורה והשגה חדשה. ולכן כשהוא מתפלל על צערו צריך לכלול בתפילתו שיאיר השם עיניו להשיג אותם חידושין דאורייתא. ועל ידי שמשיג אותם חידושים הוא מתנחם מצערו, וזהו בחינת טוב לי כי עינתי למען אלמד חקיך, היינו על ידי העינוי אלמד השגות חדשות בתורה.

כי בכל מקום שיש צער יש מחילת עונות. ובכל מקום שיש מחילת עונות יש השגת תורה חדשה. כמו שמצינו במשה רבינו אחרי שהשיג מחילת עונות בחטא העגל ביקש מיד הודיעני נא את דרכיך, שיזכה לאותם השגות של הסליחה. ולכן ניתנו לוחות שניות ביום הכיפורים. ובכל פעם שיש לו עינוי וצער הוא בחינת עינוי יום הכיפורים וממילא יש שם מחילת עונות וממילא יש שם תורה חדשה.

ואם מצטער מחמת רשעים המצערים אותו וחוטאים כנגדו, צריך להשיג שם תורה כפולה, היינו חידוש התורה מצד צערו, וחידושי התורה הגנוזים בחטאי אותם הרשעים שאינם זוכים למחילת עונות, ועל ידי שהצדיק מצטער מחטאם הוא מקבל גם בחינת השגות שלהם, וזה בחינת לי קוו רשעים לאבדני עדותיך אתבונן. שמתוך תקוות הרשעים לאבדו זוכה להתבוננות חדשה בתורה. וזהו שאמרו חז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן.

ליקוטי מוהר"י

כל הראוי לבילה

הכלל הוא 'כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו'.
או במילים אחרות, אם אתה יכול, אתה לא צריך. אבל אם אתה לא יכול, אז אתה צריך.
או במילים אחרות, העיקר הוא לא מה שנהיה בפועל. אלא מה שאפשרי להיות.
זה הפוך מן ההשקפה המוסרניקית האינטואיטיבית שגורסת שאם אתה יכול, אז אתה חייב. ואילו מי שלא יכול, אין עליו טענות.
והמכוון הוא הענין שנקרא סגולה. כי כל המעלות הרוחניות הם דקה מן הדקה. וכשם שמובן לכל שלא הצעקה החיצונית הוא הנרצה אלא התנועה הפנימית. כך הרוחניות היותר עדינה תלויה ביכולת או מסוגלות לבד. וברגע שזה נעשה כמו קנין שקנה האדם כבר נתגשם. כי האיכות עדינה גם מן ההוצאה לפועל של היכולת. הוא היכולת בעצמו.
אשרי אדם מצא חן.

על צנזורה ועל הבאר

דיברו על הצנזורה בכתבי אחד המשיגים. ונזכרתי במשל של החפץ חיים. איך איש אחד היה לו לבית של מים, ולא הספיק לו. פתח ברז נוסף בשולי החבית. והלא הברז אינו אלא דרך להוציא ממים שבחבית. ואם אין החבית מספיקה מה יעזור עוד פתח. ואם היא מספיקה יצא הכל באותו פתח.

כך למי שחכם ומבין מדעתו, אשר אליו כתבים עמוקים מכוונים, אין דברי כל חכם אלא עוד מפתח לפתוח שער חדש של השגה. ואין חידושו של כל חכם במציאות דבריו אלא במפתחות שהוא נותן לפתוח שערים. ואצל הקורא הזה ברגע שקרא דף או שתים במישהו שיש לו מה לחדש הרי נפתח אצלו השער והוא מתחיל לשאוב מן הבאר מים חיים, ומאז כבר לא יכול להיות מופתע משום חידוש שתמצא בעוד כתב נסתר של החכם, שלא לציטוטי דבריו הוא בא אלא אל המעיין.

ואילו מי שאינו חכם ומבין מדעתו, גם אם יקרא ארון ספרים שלם לא ידע כלום, ואינו יכול להיות אלא נתלה באילן גדול מצטט ציטוטים ואם כן אין כאן לימוד של המעיין אלא פוליטיקה של ציטוטים.

הרבה פעמים אני חושב שחבל שכל כך הרבה חכמים אמרו וכתבו כל כך הרבה דברים ולנו לא נשאר אלא טיפה מן הים. ושוב אני מבין שזה הלא לא משנה. כי מה שיש לנו די והותר לפתוח את כל הנצרך לנו. וכל שאר מה שחשב בעל המחדש סתם חבל על הזמן לקרוא גם אילו היה בפנינו שאין עבודתנו אלא לחפור לפי פתחים שיש לנו במציאות דידן ולא להיות חוקרים מושלמים של מציאותו של מישהו אחר. ובאמת לפעמים אחרי הרבה זמן בא מכון ומוציא מדף שלם של כתבים שנשמטו מן הליקוט הראשון שהוצא ואתה קורא ואומר חבל על הנייר אין בכל אלה אלא שלוש חידושים שגם הם ידועים למי שהבין את דברי החכם בראשונה.

קטז. רמזי התורה

(קטז) התורה מרמזת רמזים לדורש בה שידע איפה להכנס ולמצוא באר מים חיים. כמי שהטמין מתנה לחבירו וכיסה אותה בשמיכה והוא עובר שם עם חבירו ומלחש על אוזנו ומושך בשפת חלוקו לומר וכי אינך שם לב שהשמיכה פה אינה מסודרת. אין הוא מתכוון להטריד אותו על סידור השמיכה אלא למצוא לו תירוץ שירים אותו ויגלה את המתנה לבדו וישמח בהפתעתו. או בחורה שנוגעת לו לאדם ומרמזת לו רמזים וכי אינך שם לב לריח בושם שעלי או מה דעתל על הבגד החדש שלבשתי, אינה מחכה שיגיד לה דעתו על הריח או על בגד אבל מרמזת לו בעדינות תתקרב אלי תריח אותי תנשק אותי תגלה אותי, תפשוט את מלבושי ותשכב אותי.

כך אדם עובר על פרשה שכבר למד אותה עשרים פעמים ופתאום מפריעה לו שאלה אחת או מזדקרת בפניו מילה אחת. ואותה שאלה אין בה קושי הגיוני חדש וכבר דיברו בו כל המפרשים וכבר ידע לענות עליו עשרים תירוצים. אבל פתאום היא מפריעה לו והוא מרגיש שכל התשובות לא מתיישבות על דעתו. או פתאום מורגש לו כאילו אינו מבין אותו המילה, וכל התרגומים שיכול לתרגם אותו בהם אינם עונים על הענין. היודע להרגיש ברמיזות העדינות של התורה יודע שלא הקושי הוא המושך אותו אלא התורה היא שמעירה לו ומרמזת לו בחשיפת הקושי הזה לומר פה הטמנתי לך מתנה תפשפש בה ותעיין בה, תפשוט את מלבושיה ותתקרב אליה, והוא מתהלך סביבה מעלה אסוציאיות הולך לישון עם המילה עד שהוא מוצא את הגילוי שהתורה מעירה אותו אליה.