את מי אשלח ומי ילך לנו

וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי (ישעיה ו, ח).

את זה לא יודעים רוב בני אדם. כולם חושבים שהנביאים והשליחים מקבלים את תפקידם ואת שליחותם בקריאה מלמעלה. מעולם לא קיבל נביא את שליחותו כמצווה עליו מן השמים לך ועשה כך וכך. כאשר הנביא נכנס לפני ולפנים אינו שומע אלא את אדני מדבר כמו אל עצמו תוהה את מי אשלח ומי ילך לנו. הרעיון הזה ללכת אחרי הקריאה כלומר להיענות לבקשה הזו ולומר הנני היא וולונטרית לגמרי. הנביא תמיד מתנדב אל תפקידו ומשלם את המחיר בעצמו על כך. אם תמצא פסוק או סיפור האומר ויאמר ה' אל אברם לך. אינך קורא את הפירוט של מענה אברם העונה הנני לתהיית האל. הוא הפירוט שמפורט לך במקום אחר ויאמר הנני. הנני הזה הוא מה שאנו מכנים הבחירה של האל לקרוא לבן אדם מסוים.

אנחנו קוראים את הסיפור של יונה, הנביא שברח מן השליחות שלו. וחושבים שהמיוחד ביונה הוא ששאר הנביאים לא ברחו והוא הנביא היחיד שברח. אבל זה לא הסיפור של יונה זה הסיפור של כל מי שאינו נביא. אין בכלל בחירה מצד השם שבוחר באדם או בשליח ואומר לו לך. הקול קורא תדיר בכל עת ובכל שעה, ורוב בני האדם פשוט מתחמקים מלענות. עתים הקול חלש עתים הקול חזק. הסיפור של יונה הוא שהקול שמשך אותו היה כל כך עוצמתי שהוכרח לברוח עד תרשיש להתחמק ממנו. וגם זה אינו מה שמיוחד בו. היו עוד מיליוני בני אדם ששמעו קול כמו שהוא שמע וברחו תרשישה ולא נשמע מהם דבר עד היום. או ברחו לאכול ולשתות ולשמוח או לכל סוג חיים של מילוי חובותיהם ושוב לא נשמע מהם דבר. הבעיה של יונה היה שהוא לא הצליח לברוח כמו המיליונים האחרים. ופתאום כשהוא מוצא את עצמו במעי הדגה בוקע מפיו תפלה מבטן שאול קראתי.

ואת זה לא יודעים בני אדם. אבל כל הניסיונות של הנביאים והשליחים אינם ניסויים שהאל משחק איתם אלא ניסויים שהם מנסים לברוח משליחותם. כמו מנסים לוודא על עצמם שהם נשלחו. כל יום ויום קם הנביא ואומר לשם מה לי לכל הצרה הזאת לגאול את עצמי ואת העולם. אלך ואחפש לי עבודה בטוחה מתשע ועד חמש ובערב אוכל ואשוחח עם אשתי ויהיו לי חיים נוחים כמו לשאר בני האדם. והוא הולך להתפלל שחרית ובטוח שאחרי כן ילך ישר ללשכת העבודה ויהיה סוף סוף בן אדם נורמלי. ופתאום באמצע התפלה הוא שומע שוב את קול אדני אומר את מי אשלח והוא מוצא את עצמו קורא הנני שלחני. והוא לא יכול להאשים אלא את עצמו שהוא בחר לעצמו חיים שכאלה ההולכים אחר הלא בטוח והלא ידוע.

***

לשון אחר: והוא הולך לעבודה. ובאמצע תקתוק האקסל פתאום הוא נזכר שהשמים מחפשים שליחים, והוא נאנח ומתחיל להיות בדכאון ומתבלבל עם כל החשבונות והבוס צועק עליו מה אתה חולם שם. והוא אומר צודק נכון אתגבר ומחר הוא מגיע שוב ומחליט היום כבר אשכח מכל הדמיונות ופשוט אעבוד ובאמצע העבודה בטעות הוא רואה משהו באינטרנט והוא מתחיל לבכות למה נולדתי לסדר מסמכים מבטן שאול שוועתי וכך מאה ואחד פעמים עד שהלוויתן הגדול של הקפיטליזם אומר די מפטר אותו ומקיא אותו ואומר די אתה פועל רווחי כבר לא תהיה לך תתנבא בנינוה אולי בזה אתה טוב.
***
והוא הולך ומתנבא ובסוף אין לו פרנסה מזה והוא הומלס תחת איזה קקיון ובסוף גם הקקיון מת ואז הוא רואה אלהים ואין לו שום שאלות.
***
הליובאוויטשער רבי אמר פעם שהוא לא יודע אם הוא המשיח כי המשיח צריך לקבל על כך הודעה מן השמים והוא טרם קיבל. אבל המשיח האמיתי גם לא מקבל שום הודעה על כך ובכל זאת הוא לא יכול להתגבר על הדחף שלו להיות השליח והוא הולך ועושה הכל לגאול ובשום רגע אינו בטוח אם אינו משיח שקר.
***
תרשיש בזמן העתיק היה המנהטן המסחרי של הים התיכון. כלומר לפעמים אתה מוצא איזה ג'ף ביזס כזה שהוא חייב לבנות ביזנס כזה אדיר שירוויח מאה מיליארד דולר ויהפוך את כל העולם ואתה מבין איזה מין נבואה היה לו שהוא צריך לברוח כזה רחוק כדי להתחמק ממנו.

תגובת הקהל לסיפור המבול

דרש רבי עקיבא מעשה דור המבול בגנזק של מדי ולא בכו, וכיון שהזכיר להם מעשה איוב מיד בכו וקרא עליהם המקרא הזה (איוב כד) ישכחהו רחם מתקו רמה עוד לא יזכר ותשבר כעץ עולה, ישכחהו רחם, הן שכחו רחמי מן הבריות, אף הקדוש ברוך הוא שיכח רחמיו מהם." (בראשית רבה לג, ה)

רבי עקיבא עומד כאן על שאלה מעניינת מאד, למה אין הציבור בוכה כשהוא מספר להם על עונש דור המבול? זה הרי סיפור עצוב. והרי ברגע שהוא מזכיר להם את הסיפור העצוב של איוב מיד הם בוכים.

הוא עומד על כך שלהזדהות שלנו עם גיבורי הסיפורים שלנו, ולתחושת אמפתיה כלפיהם, יש בעצמו דין. במילים אחרות, לא כל הסיפורים נקראים לנו באותו צורה ולא כולם רלבנטיים לנו באותו צורה. לא תמיד ניתן לזהות את ההבדל במה שכתוב. הרי לפי ההוה אמינא של רבי עקיבא סיפור עצוב = בכי של הקהל. אבל חוסר הבכי שלהם על המבול מעיר לו משהו על אופי הסיפור עצמו.

תגובת הקהל אל סיפורים קדומים מלמד אותנו משהו על אותם הסיפורים. הוא לא סתם דבר. דור המבול לא מעורר בנו אמפתיה בגלל שהם היו אנשים שהתנהגו בלי אמפתיה. הוא דורש שזה כאילו בעצמו העונש שלהם, בגלל שהם לא התנהגו ברחמים לכן גם לא מרחמים עליהם הדורות הבאים בשמיעת הסיפורים שלהם. זה גם הסבר מטאפיזי לתגובת הקהל – חוסר ההזדהות שלהם הוא חלק מעונש דור המבול שנגזר עליהם שכחה. וגם הסבר רציונלי פסיכולוגי. אנו ממעטים באורח טבעי להזדהות עם המוצג לנו כפסיכופט.

ממוצא הדברים אתה למד, שגם שאר התגובות שלנו אל הסיפורים הם גופי תורה. אם קורא אדם בפרשת מכירת יוסף ואומר הלא זה לא באמת יכול להיות שהשבטים היו כאלה רשעים, חייבים אנחנו ללמד עליהם זכות. יש להתעוררות זו שלו סיבה. אפשר לומר התשובה שהתחרטו השבטים על מעשיהם הוא שגרמה שבקריאת הסיפור יש הזדהות ונסיון ללמד זכות עליהם. וההוכחה לכך הוא שיש סיפורים אחרים שבאותו מידה אפשר ללמד עליכם זכות וכמעט אף אחד לא מלמד עליכם זכות, כמו דור המבול או כמו לוט.

ויש סיפורים שבדור מסוים פתאום מתעוררת התגובה להצדיק את הרשע שבסיפור או להרשיע את הצדיק. וכל זה אינו במקרה אלא באמת משהו בזכות אותה הרשע התעוררה. ואם למשל מגיע מי השילוח ומלמד זכות על זמרי, אין זה המצאה שלו אבל זה כי באותו שעה הגיעה זמנו של זמרי להתתקן בבית דין שלמעלה ונתעוררה החלק הטוב שבו, וממילא כאשר קרא ר' מרדכי יוסף בפרשתו בתורה התעורר לומר וודאי לא היה זמרי סתם נואף וכו'.

וראה אגדת התלמוד בסוגיא דארבעה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא והבן.

היתה כאלמנה

כשם שגדלה עומק תשוקת הנפש אל מקורה עד כלות הנפש, כאשר תמצא מתואר בכל ספרי האהבה, כך בדיוק גודל כאב וצעקת ובכי הנפש כאשר נפרדה ממקורה. ההפרש הוא שהתשוקה קיימת מצד הסתכלות הפעם הראשונה, כאשר מסתכלים מצד המבט של עולם הזה ומספרים לנפש דע שאת מן העליונים והיא מתפנה מכל עסקיה לרדוף אחרי אהובה הראשון. כנערה מתבגרת והולכת לה לחפש אהבה. האבל קיים מן ההסתכלות של הנפש עצמה, שידעה זה כבר את טעם ביאת אור אין סוף, וכבר שכן בתוכה מקדש הויה, ועם המלך במלאכתו ישבה, והנה הלך דודה ממנה והתעלם ממנה, אז היא זועקת איכה אלי אלי למה עזבתני. אם שיר השירים הוא נחלת המשתוקקים לעלות אל הויה, הרי איכה הוא נחלת אלה אשר טעמו את אור הויה ונפלו ממנו.

דגול מרבבה

הדגל נוסד לרכז סביבו את המחנה בעשן המלחמה. בשעת שלום מדבר המפקד אל הקבוצה בדיבור, על פיו הם הולכים ועל פיו הם חונים. בשעת הקרב הרי רעש הקרב והערבוביא שלו מפריע בעד החיילים לשמוע את המצביא, צריכים הם לסימן וויאוזלי בולט שלא יפוזרו אנה ואנה. הדגל הוא סימן וויזואלי גדול ובולט בעל צבעים עזים שבסגולתו לרכז סביבו את המחנה גם בעת הקרב עצמו. מסתכל החייל אל הדגל ויודע איפה צריך לעמוד ולאן המחנה הולך.

לפעמים צריכים לעשות מלחמה בלילה, אשר אז גם הדגל אינו מועיל שהרי אי אפשר לראות, נוהגים המצביאים להדליק מדורה גדולה לרכז סביבו את המחנה. לפעמים גם זה לא יעזור, משתמשים הם בקול שופר וקול תרועה לרכז סביבם את המחנה.

שואלת הגמרא בחגיגה טז, א מאי דרש רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, אמר רבי יוחנן ואתה מרבבות קודש, אות הוא ברבבה שלו. אמר רבי אבהו דגול מרבבה, דוגמא הוא ברבבה שלו. וריש לקיש אמר הויה צבאות שמו, אדון הוא בצבא שלו.

כאשר נכנסו לפרדס נתבלבלו בין רבבות של מלאכים ושרפים ואופנים, אלף אלפי דרכי התבוננות וכיווני מחשבה שבעולם, שהוא העולם עצמו, המסתובב ברבבי רבבות אופנים, כל פרט כלול בחבירו וחבירו בחבירו באופן בתוך האופן.

בשעת שלום ומנוחה כאשר אדם לומד ביישוב הדעת הרי הוא יכול להסתדר סביב המצביא בדיבור פיו שלו, על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו. כאשר נכנסים לקיים את הקרב עצמו, לחיים עצמם, לא ניתן להסתמך על דיבורי הפה שכן רעש המולת החיות מערבבת את הכל. צריך האדם לדרוש כמו רבי עקיבא, את האות או הדגל או הדוגמא בעלת קריאה חזותית ברורה שיכול לרכז סביבו את המחנה כולו גם ברבבה.

דודי צח ואדום דגול מרבבה, דודי הוא דגל בתוך הרבבה, הוא הדגל שמסתכלים אליו החיילים הפזורים אנה ואנה בשדה הקרב ומתרכזים סביבו. אלמלא הדגל הרי כל הדרכים פתוחות ללכת לאיבוד בתוך רבבות דברי העולם. אבל דודי דגול גם מרבבה, יש לו נוכחות עזה ובולטת גם בתוך רבבה הוא ניכר לעצמו וסביבו הוא מאסף את כל המחנות. עתים בדגל חזותי, עתים באש גדולה, עתים בקול שופר.

רעד. כשבא לאדם צער חדש

רעד. כשבא לאדם צער חדש ידע שבזה העת רוצים לתת לו תורה והשגה חדשה. ולכן כשהוא מתפלל על צערו צריך לכלול בתפילתו שיאיר השם עיניו להשיג אותם חידושין דאורייתא. ועל ידי שמשיג אותם חידושים הוא מתנחם מצערו, וזהו בחינת טוב לי כי עינתי למען אלמד חקיך, היינו על ידי העינוי אלמד השגות חדשות בתורה.

כי בכל מקום שיש צער יש מחילת עונות. ובכל מקום שיש מחילת עונות יש השגת תורה חדשה. כמו שמצינו במשה רבינו אחרי שהשיג מחילת עונות בחטא העגל ביקש מיד הודיעני נא את דרכיך, שיזכה לאותם השגות של הסליחה. ולכן ניתנו לוחות שניות ביום הכיפורים. ובכל פעם שיש לו עינוי וצער הוא בחינת עינוי יום הכיפורים וממילא יש שם מחילת עונות וממילא יש שם תורה חדשה.

ואם מצטער מחמת רשעים המצערים אותו וחוטאים כנגדו, צריך להשיג שם תורה כפולה, היינו חידוש התורה מצד צערו, וחידושי התורה הגנוזים בחטאי אותם הרשעים שאינם זוכים למחילת עונות, ועל ידי שהצדיק מצטער מחטאם הוא מקבל גם בחינת השגות שלהם, וזה בחינת לי קוו רשעים לאבדני עדותיך אתבונן. שמתוך תקוות הרשעים לאבדו זוכה להתבוננות חדשה בתורה. וזהו שאמרו חז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן.

ליקוטי מוהר"י