ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם – זרעו נכרת, וימיו נכרתין. לשון רבינו שלמה (רש״י ויקרא י״ז:ט׳) .
והנה בכריתות בתורה שלשת עניינים: האחד שנאמר בו: ונכרת האיש ההוא (ויקרא י״ז:ד׳) , והשני הנאמר בהם: ונכרתו הנפשות העושות, ונכרתה הנפש ההיא מלפני (ויקרא כ״ב:ג׳) , והשלישי שנאמר בהם: הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה (במדבר ט״ו:ל״א) . ואמר ביום הכפורים: והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה (ויקרא כ״ג:ל׳) . ואמרו בסיפרא (ספרא ויקרא כ״ג:כ״ט) : לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא, וכשהוא אומר: והאבדתי, למד על הכרת שאינו אלא אבדן.
וביאור הענין: כי האוכל חלב או דם, והוא צדיק ורובו זכיות, אבל גברה תאותו עליו ונכשל בעבירה ההיא, יכרתו ימיו וימות בנעורים קודם שיגיע לימי זקנה, והם ששים שנה, ואין נפשו בהכרת, אבל יהיה לו חלק בעולם הנשמות כפי הראוי למעשיו הטובים, כי צדיק היה, ויהיה לו עוד חלק לעולם הבא, הוא העולם שאחרי התחיה. ובזה אמר: ונכרת האיש ההוא. ואשר עם החטא החמור ההוא, יהיו עונותיו מרובים מזכיותיו, עונש הכרת שבעבירה החמורה מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף, והיא נכרתת מחיי עולם הנשמות. ובמחוייבי הכרת הזה רומז הכתוב: ונכרתה הנפש ההיא מלפני (ויקרא כ״ב:ג׳) , וכתיב: והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה (ויקרא כ״ג:ל׳) . ואלו אין להם כרת בגופם, אלא פעמים שיחיו ויגיעו לימים רבים וגם עד זקנה ושיבה, כענין שכתוב: ויש רשע מאריך ברעתו (קהלת ז׳:ט״ו) . וזהו שאמרו רבותינו (בבלי ר״ה י״ז.) : אבל מי שעונותיהם מרובים מזכיותיהם, ובכללם עון פושעי אומות העולם בגופן, ואמר רב: בעבירה, כלומר בערוה מן העריות, יורדין לגיהנם ונידונין שם שנים עשר חדש, לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת, ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים וכו׳. ויש כרת חמור, שנכרת גופו ונפשו, והוא הנאמר בו: כי דבר י״י בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה (במדבר ט״ו:ל״א) . ודרשו (בבלי שבועות י״ג.) : הכרת – בעולם הזה, תכרת – לעולם הבא. לומר שהוא ימות בנוער וחיתו בקדשים שלא תחיה נפשו בתחיית המתים, ואין לה חלק לעולם הבא. ואין כפל הכרת הזה הנאמר בתורה אלא בענייני עבודה זרה ומגדף.
ורבותינו דרשו בו עוד במסכת שבועות (בבלי שבועות י״ג.) : כי דבר י״י בזה (במדבר ט״ו:ל״א) – זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה. ואת מצותו הפר – זה המפר ברית בשר, אבל אינו בכל הכריתות. ושם מבואר זה בגמרא שאין הכפל של הכרת תכרת בשאר חייבי כריתות שבתורה אלא באלו הנדרשים מן הכתוב הזה, כי הכתוב הוא במגדף ועובד עבודה זרה, והם הוסיפו במדרשים הכופרים בעיקר והרשעים המוחלטים. וכמו שנאמר בהן בקבלה: כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה (ישעיהו ס״ו:כ״ד) . והם אותם שמנו במשנה ( משנה סנהדרין י׳:א׳ , בבלי סנהדרין צ׳. ) ובבריתא (בבלי סנהדרין ק״ח.) : ואלו שאין להם חלק לעולם הבא. וכן נראה, שאין כל חייבי כריתות בערירות, אין כרת לזרעם אלא באותן שכתוב בהן: ערירים. ויתכן שהוקשו כל העריות זו לזו, אבל בשאר הכריתות כגון חלב ודם, אין לנו.
וכתב ר׳ אברהם (אבן עזרא ויקרא כ״ג:ל׳) : יש הפרש בין: והאבדתי, ובין: ונכרתה, ולא אוכל לפרש. יחשוב החכם כי האובדת תאבד, והנכרתת תכחד, ולא ישא אלהים נפש.
ותדע ותשכל כי הכריתות הנזכרים בנפש בטחון גדול בקיום הנפשות אחרי המיתה, ובמתן השכר בעולם הנשמות, כי באמרו יתברך: ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה (במדבר ט״ו:ל׳) , ונכרתה הנפש ההיא מלפני (ויקרא כ״ב:ג׳) , יורה כי הנפש החוטאת היא תכרת בעונה, ושאר הנפשות אשר לא חטאו תהיינה קיימות לפניו בזיו העליון. ולכך הוא מפרש: הנפש ההיא עונה בה (במדבר ט״ו:ל״א) – כי העון אשר בה הוא יכריתנה. וטעם זה הענין: כי נשמת האדם נר י״י אשר נפחה באפינו מפי עליון, ונשמת שדי, כמו שנאמר: ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב׳:ז׳) , והנה היא בענינה, לא תמות, ואיננה מורכבת שתפרד הרכבתה ותהיה לה סבת הויה והפסד כמורכבים, אבל קיומה ראוי והוא עומד לעד כקיום השכלים הנבדלים. ולכך לא יצטרך הכתוב לומר כי בזכות המצות יהיה קיומה, אבל יאמר כי בעונש העבירות תתגאל ותטמא ותכרת מן הקיום הראוי. והוא הלשון שתפסה בהן התורה: כרת, כענף הנכרת מן האילן שממנו יהיה שרשו. והוא מה שאמרו רבותינו (ספרא ויקרא י״ז:י׳) : מקרב עמה – ועמה שלום. כי הכרת של הנפש החוטאת יורה על קיום שאר הנפשות שלא חטאו, והן עמה שהם בשלום. וכבר פירשנו (רמב״ן שמות ו׳:ב׳) כי כל היעדים שבתורה בהבטחות או בהתראות, כולם מופתיים מן הנסים הנסתרים, בדבר מופתי תבטיח ותזהיר התורה לעולם. ולכן הזהיר בכאן בכרת שהוא ענין נסי, ולא תבטיח בקיום שהוא ראוי.
והנה הכריתות שבתורה הם שלשים ושש (בבלי כריתות ב׳.) , ומהם רבים באיסורי הערוה, רצוני לומר על בעילה האסורה, וכן מיתות בית דין בענין הבעילה רבות: שש עשרה. ואין באיסור המאכלים מיתה כלל. והטעם בהיות העונשים הגדולים כמיתת בית דין והכרת בעניני הבעילה מפני שגלוי עריות דבר נמאס מאד אצל התורה כנזכר בזאת הפרשה ובמקומות רבים בכתוב. וחכמים מזכירין לעולם (בבלי סנהדרין ע״ד.) עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים, יזכירו אותה אחר עבודה זרה וקודם שפיכות דמים, וכמו שאמרו (בבלי סנהדרין ק״ו.) : אלהיהם של אלו שונא זמה הוא. ויש לענין יסוד גדול בסוד היצירה. והרב אמר במורה הנבוכים (רמב״ם מו״נ ג׳:מ״א) בעבור היות יצר לב האדם גדול בענין המשגל והתאוה בו רבה, והדברים שהם רבי המכשולות צריכים עונש גדול ליסר מהם וגם זה אמת.