סיפור – הושענה רבה

היה זה כמה וכמה דורות אחרי הגאולה, גם החכמים יודעי העיתים שספרו בתחילה שנה אחת לביאת המשיח שנה שניה לביאת המשיח וכו' כבר התבלבלו מעט, לא זכרו אם זה שבעים דורות מאז הגאולה או שבעים ואחת או שמא שמונים או שמונים ואחת. כבר לא נשאר גם מי שזכר ממסורת הסבא של הסבא שלו כיצד היו נראים הדברים בעת הגלות, כפי שהיה במאה מאתיים השנים הראשונות.

כבר זה מאות בשנים פורקו כל צבאות העולם מנשקם והתיישבו לשורר שירים ביחד. השירים הראשונים שלהם הזכירו את תחושת פורקנם מלחץ השנאות ואת שמחת שחרורם מעול פחד המות והדאגה לשלום מדינתם. לאט לאט התמעטו שירי ההודיה על השלום והשחרור והתחילו לדבר יותר על האהבה הטהורה בלבד, עוד מעט זמן וגם שירי האהבה כבר לא עסקו בגעגוע ובמאמצי ההתגברות על מניעות האהבה, שכן כבר לא זכר אי מי שהיה פעם מניעה אל האהבה השלימה העולמית. תחת שיהיו הניגונים על עלות האהבה מהשנאה והיחוד מן הניתוק, עלו השירים ודיברו על אהבה מתוך אהבה ועל יחוד מתוך יחוד בלבד.

בתחילה נכתבו והתפרסמו מאות ואלפי ספרים אודות ניסי הגאולה. כולם תיארו כיצד ביום בהיר אחד התעורר בלב כל אדם בעולם אהבה גדולה שמחה וחירות עצומה. כיצד בתחילה לא ידעו בני אדם כיצד לעכל אהבה זו. לא היה זה מחזה נדיר לראות חבורת אנשים זרים מתהלכים ברחוב ופתאום מתחילים להתחבק ולהתנשק מבלי יכולת להיפרד. הם סיפרו כיצד בתוך אסיפה כללית של האו"ם קמו פתאום כל ראשי המדינות ושכחו את כל מגמותיהם והתחילו לרקוד ביחד. את סידור אמנת השלום הסופי השאירו למספר מחשבים שהתפנו לכך מאחר ולאף בן אדם בעולם לא היה יכולת לזכור עוד את הדברים הפעוטים שהיו צריכים לסדר. אומרים שהאמנה הזו עדיין חתומה במחשבים הגדולים שם, אבל כבר אין אחד מבין למה צריך אמנה לסדר דבר פשוט כמו אהבה ושלום.

מאחר ונרגעו בני אדם מן החדשות האלה, והמהפכה הפכה אל ענין שבשגרה, התחילו הדורות המאוחרים יותר להתעניין בהיסטוריה כיצד היה נראה העולם המוזר הזה ששמעו עליו מאבות אבותיהם כיצד היה כולו מלא כעס ותככים ומחלוקת, הלכו רוב ספורי הגאולה המופלאה ושכבו מבלי קוראים, והתחילו כולם לקנות את ספרי זכרונות הזקנים שניסו לתאר בשפה שנשאר להם כיצד היה נראה העולם הכה מוזר הזה, כמה זה סיקרן את הצעירים לקרוא כיצד פעל פעם עולם שבו כל אחד חשב על טובת עצמו בלבד ושנא את חבירו ואת קבוצות חבירו, לרוב מטעמים מצחיקים ביותר. היו מציגים הצגות עושים סרטים כיצד נראה עולם שבו אנשים שנאו אנשים אחרים ורצו להרוג אותם כי חשבו קצת אחרת או התלבשו אחרת מהם, וכיצד מסרו נפשם על השנאה הזאת וכיצד היה כל אחד צריך לדאוג כל הזמן מן השני השונא אותו גם הוא, והיו הילדים מביטים בהם בהתפלאות וצחוק. כך היו מתבדרים בסיפורים הללו במשך כמה דורות.

עברו עוד מאות שנים ולאט לאט היו נראים הזכרונות הללו כה מוזרים ופרועים לבני אדם, עד שכבר התחילו חכמים מביניהם לפקפק אם היה אי פעם עולם כזה. היו מתוחכמים שבהם אומרים אך משל ומליצה הנחילונו אבותינו כדי שנוכל לשמוח, והיו תמימים שבהם מתווכחים איתם ואומרים שאסור לומר כך ואפילו שאין אנו מבינים וודאי כך היה הדבר. בין כך ובין כך פחתה התעניינות בני אדם בסיפורים הללו עד אשר גם הוויכוח האמוני הגדול עליהם נשכח והיו הספרים אוספים אבק במדפים התחתונים של הספריות, עד אשר הפכו גם הם לאבק ונשכחו.

וכך חיו דורות על גבי דורות בעונג אינסופי של שלום ואהבה ואחווה. עד אשר נשכח משפתם כל המילים שהיו משמשים לתיאור צער וצרה. בכל יום ויום הומצאו מילים חדשות לסוגים חדשים של תענוג ושמחה שלא שערום מקדם והיה להם אלפי מילים על אהבה בלבד שכל אחד הוא אהבה אחרת ומיליוני מילים ואופנים של שמחה. וכאשר היו חוקרי עתיקות קוראים לפעמים בספרים הישנים ומוצאים שם מילים ותיאורים כמו צרה וצער ואבל ועצבות וקנאה ושנאה ומרירות, היו אומרים וודאי זה מין תענוג מסוים שהיה לאבותינו ונשכח מאיתנו או התחלפו המילים לזה במשך הזמן.

והיו הולכים מתענוג אל תענוג ומשמחה אל שמחה ומאהבה אל אהבה. ויהי היום ורוח חדשה התחיל לנשוב בעולם. לא נודע מי היה הראשון שחשב מחשבה הזאת, אבל לאט לאט קמה תנועה של אנשים והתחילו מדברים ביניהם שחסר להם משהו. ענה מישהו ואמר הלא תזכרו כיצד מסופר בספרים הישנים מאד שהיו סבתותינו עוד קוראים בהם. והיה כתוב שם שיש כזה מושג של גאולה מגלות ושל שחרור מצער. והיה מסופר עוד כיצד הגאולה הזו הוא כזו שמחה ותענוג וכיצד קבעו יום טוב של דורות עבור השמחה הזו. והנה אנו יושבים שלווים ושקטים באהבה ותענוג נפלאה, אבל את השמחה הזו אנו מפספסים. אמרו חריפים שבהם הלא וודאי גם באותה שעה מיתית של הגלות היו רוב העולם שלווים ומסופקים, ואך מעטים הרגישו את החוסר וצעקו שתבוא הגאולה. וכאשר היא באה השתחררו כולם והבינו באיזה חושך היו שרויים וקבעו שבעים שנות שמחה על זה בלבד. ומאן יימר לן שאין אנו במצב דומה ושאין אנחנו בעצמנו צריכים גאולה.

הלכו וחקרו בסידורים הישנים מאד מאד. ומצאו כתוב נוסחאות התפלה והשירים שהיו מתפללים צועקים ובוכים ושרים ומתגעגעים אל הגאולה. כבר לא זכר אף אחד כבר הניגון והתנועה של אותם שירים. אף לא היה בידם דרך להתלבש באותה תחושה, כבר לא ידעו כלל כיצד צועקים ומתגעגעים מתוך צער. לקחו בידם את כלי השמחה החדשים שהיה מתחחדש להם כלי שיר חדש וניגון חדש, ולקחו את העצים הנפלאים שהיו צומחים להם מבלי מאמץ ובמנוחה נפלאה כל יום, הלכו וסבבו את העיר בסדר הריקודים שהיו מרקדים כל יום, הלכו ואחזו בידם את הספרים החדשים שהיו מלאים שירי יחוד מיחוד ואהבה מאהבה, פתחו ביחד עם כל זה את הסידורים הישנים שמצאו, וצעקו בכל כוחם הושענה הושענה.

וזה בחינת הושענא רבה ושמיני עצרת.

דו שיח על החולשה ועל הכתיבה

עוקבת אני אחרי כתיבותיך והם מרשימות למדי, מגלים רגישות, עדינות של השכלה, עושר פנימי. אבל שאלה לי עליך, מתוך כתיבותיך אפשר לדמות שהנך מלאך, או לפחות אדם שאינו נתון לשברירות, לפציעות הלב, לכל המאבקים המעייפים של החיים האלה. תגיד לי, נדמה לי שאני מכירה אותך, למה ככה.

למה אתה לא כותב על החולשה, על המאבקים, על חוסר האונים, על הלילות שאתה נשכב בדמעות, על הימים שאין לך בהם כח לקום מהמיטה, על שבעה מדורי גיהנום שאתה רואה בחיי הרוח שלך כל שבועיים, על זה שאין תקווה, לא ככה, אין שום תקווה, הכל הולך ונגמר כמו שזה, על הימים שאתה שואל את נפשך למות, על הבלבול, על התסכול, על האבדון. האם הנך מנסה להציג מציג שווא על מציאות חייך, כזה המעודן ושנחתכו ממנה כל המרכיבים האנושיים, הלא יפים ושלמים?

אינך מבינה, מאדאם, הצער, הכאב, חוסר האונים שלי, הם מוחלטים, הם סופיים, הם טוטאליים כוללים הכל ובולעים הכל. כאשר אני הולך למיטתי בוכה, הדבר האחרון שמעניין אותי זה לעשות מזה שיר יפה או מאמר חמוד. כל העולם לא מתקיים, לא שילכו לעזאזל הקוראים שלי, פשוט הם לא מתחילים להתקיים. כשאני מתאבד אני לא משאיר פתק, לא מנסה כן להגיד משהו לדבר אתכם מאחורי קברי. זו קברי והוא שלי בלבד. לב יודע מרת נפשו וזהו. אין מילים אין מחשבות אין שירים אין כתיבות אין שום דבר.

ואילו כאשר אני כבר חי מספיק שאוכל לתת אותיות לחיים, היינו מצאתי מספיק חיים שאדע שיש עולם, שיש שפה אותיות ומילים יש מדבר ויש שומע יש כותב ויש קורא, הרי די הניצוץ החיים הזה להחיות את הכל. זה לא שאיני כותב על החדלון, אני כותב רק עליו. אלא שחדלון פלוס אותו ניצוץ של חיים שווה אותו עולם רומנטי מושלם ומסודר שאת קוראת אצלי.

החיים והמוות ביד

למות כל יום מחדש, לתוך עולם זר ומנוכר, לתוך עולמות רבים ומתנגשים זה בזה. אלו חייו. המיתוס על היות הנשמה עולה כל לילה למעלה וחוזרת לתוך הגוף בבוקר, לא היה אצלו מטאפורה או מליצה, אלא מציאות חייה, מתה. כמו ילד, הוא שנא ללכת לישון, לשכב במיטה ולחכות לשינה. הוא התאבד לישון. כל ערב השכיב את עצמו ולא תכנן לקום בבוקר. וכל בוקר, במוקדם או במאוחר, הוא קם. עתים היה בזה די להחזיר לו את החיים הכימיקלים הגופניים המתחזקים בכל יצור חי את הרצון לחיות, הספיקו לו לשרוד את היום. ועתים גם זה לא, היה קם, שותה את הקפה, יוצא לעבודה, כצאן לטבח. כנידון למוות, לחיים.

אמרו לו חסר לך כסף, אמרו לו חסר לך חברה, אמרו לו חסר לך אהבה, אבל כל אלה לא היו חסרים לו. הם היו חסרים, אבל לא לו. החיים היו חסרים לו. חברה, כסף, אהבה, סדר, כל אלו הרי קיימים, ישנם, הם בעולם, וגם אצלו הם קיימים, לפעמים קרובים ולפעמים רחוקים, אבל הם שם. ואילו שלו, שיצטער על אובדנם כשאינם, אינם מלכתחילה. הם אובייקטים. חפצים. קיימים לכשעצמם. בני אדם נוטים לרשום את שמם על חפצים ולהכריז עליהם שלי הם, אבל אין זה פועל כלום במהותם של הדברים. עדיין הם אובייקטים. נביעות החיים עצמם, אלו לבד שלו. הם הוא. המנוע הפנימי של החיים, אלה הגורמים לנו לרצות ליצור, להמשיך, להתקדם. אלו לבד שלו. ואלו, כשהם חסרים, או אינם זמינים, חסרונם הוא שהורג אותנו.

להדליק את רצון החיים אין צורך במכונת קיטור, מספיק גפרור קטן. כאותו משגיח יהודי המגיע בבוקר ומשליך גפרור לתוך התנור ומתוך כך קורא שם בישול ישראל על כולו, כך גפרור קטן, התנועה הכי קטנה, די בו להדליק את אש החיים, ולקרוא את שמך עליהם. לרוב זה היה נראה לסובבים מגוחך ופתטי, רגע עמד על שפת הנר נראה מוכן להשליך את עצמו בתוכה, וברגע תפס לו גל, נדמה לו שהגל חייך אליו, ולא היה חי כמוהו.

בובת חרסינה מתנפצת

בובה. ככה קראו לה כולם בילדותה. כתינוקת הקסימה את כולם בחיוכה המזהיר מערסלה. כילדה הדהימה את סובביה בחכמותיה ובמענה המהיר שלה לשאלות – חן. התחילו סימני בגרות להיות ניכרים בה, וחינה לא סר מעליה. התבגרה ויופייה התעצם, אך הכינוי הילדותי לא סר. בת כ' כבת ז' ליופי, המליצו עליה. פצעי בגרות, מרד נעורים, טלטלות גיל טיפש-עשרה, היו מושגים שאך חלפו לידה. היא שמעה עליהם מחברות, אך התפלאה מה מפריע להם, למה הם כאלה ילדותיים, למה הם לא מסוגלים להיות מסוגלים להיות טיפ-טופ בסדר כמותה מבלי עיקולים בדרך.

היא הייתה מלכת הכיתה, אך לא כוכבת. מוכשרת שבבנות, אך לא מתבלטת. היא יצרה שירים, כתבה סיפורים, אבל לא היתה סופרת או משוררת. כאשר נעמדה על הבמה לשיר בקולה העדין והחזק בו היתה מחשמלת את כל האולם, אבל לא היתה זמרת. שעות היתה יושבת, ואצבעותיה מרקדות על הפסנתר, מכניסה את עצמה ואת שומעיה לאותה עולם שרק הצירוף של המוזיקה, המילים, האוויר, והתנועות, יכולים ליצור. אבל היא לא ידעה את זה. לא התכוונה למשוך, להקסים, או להופיע. היא היתה שפרה, הבובה, הילדה. זה היה מרכז אישיותה, וכל המעלות, הכישורים, והכוחות שלה, אך נעו סביבה המרכז הזה, ככוכבי לכת המתהלכים בעצלנות סביב השמש שלהם, ובה לא נגעו.

המילים החרוטות מעל דלתי ה'בית יעקב' שבה בילתה ארבע עשרה משנות נעוריה, כל כבודה בת מלך פנימה. כאילו לא נכתבו להזהיר עליה אלא לתאר אותה. כבודה היה יקר לה מאד, לא אחת מחברותיה למדו את זה על בשרם כאשר שנים לא החליפה אתה מילה על כי נגעו בכבודה. וכבודה, כמה היה היתה פנימה, וכבדה. לא היו אלה הערות על המראה שלה, או על ההתנהגות שלה, שהפריעו לה. אלא מה שנגע בכבודה, במרכז הכובד שלה. גם היא עצמה לא ידעה לתאר למה נפגעה. לפעמים מילה אחת, מבט אחת שלא במקום, והרגישה כאילו נרצחה,  נלקח ממנה כבודה. והזיכרון הטוב שלה עזרה לה לא לשכוח את זה מהר.

שתי תחביבים היו לה בחייה, מתמטיקה וסטייל. והם התערבו זה בזה. במספרים היא ראתה יופי, וחוש היופי שלה היה מדויק וקפדני ברמה של מתמטיקה. כשהיא סידרה למישהי את השער, זה היה עם דיוק מתמטי. הסדר המדויק, היות הדברים ניתנים לניבוי מתמיד עד לפרט הכי קטן, הוא שהעניק לחייה את היופי ואת החן ואת הכבוד שהיה כה חשוב לה. את שתי התחביבים שלה השכילה להפוך לרווחיים, כאשר למדה להיות רואה חשבונות וסטייליסטית. הסטייל שלה היה מאופק ושמרני, אבל היא נהנתה לקשט את חברותיה בצורות יותר פרובוקטיביות, כך סיפקה גם את חוש היופי המתפרע שלה וגם את השאיפה שלה לסדר ובסיס.

בבוא העת הראוי והקבוע, ראשונה מבין חברי כיתתה, היא התארסה עם בחיר לב אביה. ושלא תגידו שהיא לא אהבה אותו, או לא ידעה לאהוב. היא ידעה לאהוב, והיא אהבה. ויותר ממה שהיא ידעה לאהוב, היא ידעה לכבד. פנימה. לא היה באהבתה תשוקה, ואם הייתה, היא ידעה להסתיר את זה. פנימה. והכל היה טוב ויפה ומסודר והם חיו באושר ובעושר, ואילו שאלתי לדעתה, הייתי כותב והם הולידו בנים ובני בנים טובים ויפים וחכמים, וכאן היה נגמר הסיפור.

כאן היה נגמר הסיפור, אילו סיפור כזה היה אפשרי. אבל החיים אינם אפשריים, יש להם חיים משל עצמם. והחיים הובילו את בובת החרסינה המקושטת להתרסקות, להתנפץ לאלף שברים קטנטנים, מחכה לאוהב עם תשוקה שירים אותם וידביק את הקטעים אחד אל אחד. אבל היא מחכה. והוא לא בא. החרסינה עדינה מדי בשביל הישבר ולהישאר שלימה. אילו היתה אמנית מורנית, היתה יודעת שגם שברי זכוכית וחרסינה בצבעים שונים מפוזרים על המדרכה יכולים להחזיר את אור השמש באלף ואחד גוונים. אבל היא לא, האמנות שלה היא חיקוי מדויק של החיים. יותר מדויק, החיים שלה הם חיקוי מדויק של האמנות המנסה לחקות את החיים בשלימותם. אבל הוא לא חיקוי, הוא הדבר בעצמו.

יש דברים בעולם שמתפרקים כשמגיע זמנם לעשות כן. אנשים מתים, חברים נפרדים, מפעלים נסגרים, וחפצים נשברים. יש דברים שאינם יכולים להתפרק, הם יכולים רק להתנפץ. לניפוץ שלהם אין סדר משטר וצורה, היא כמעט לא קורה, שכן על חפצים יקרי ערך כאלה שומרים מכל משמר, אבל כשהוא קורה, הוא קורה ללא כל התראה מוקדמת, ללא כל צורה, וללא כל שם. הוא פשוט קורה. רגע אחד הבובה יושבת על המדף, כולה נוצצת ומסודרת. וברגע השני שבריה על הרצפה, שברים קטנטנים בלתי ניתנים לזיהוי.

כזה היה ההתרסקות של שפרה. אמנם הוא לא קרה בשנייה אחת. גם לא בשעה אחת. אבל אין לה דימוי או הסבר אחר. ברגע אחד היא איבדה את כל עולמה. את הכבוד שלה, את הכובד שלה, את החלום שלה, ואת עולם החלומות השל שבה היא קיטלגה את כל התופעות. זה היה תהליך של שנה ויותר, אבל כשהיא הסתכלה אחורה, היא לא ראתה כלום. אף לא הרס. רק שברי חרסינה מנופצים על החול. לא היה קול לניפוץ, היא פשוט נכבתה בשנייה אחת, ולא היו אלא שברים. כרוח היוצאת דרך החלון והיא מתנפצת, כך התרסקה. התרסקות שקטה, אילמת. וכה כואבת.

מה קרה, איך זה קרה, מה הוביל לזה, האם היו לזה סימנים מוקדמים, איך אפשר להיזהר מזה, שאלו כל מכיריה, ואף היא עצמה מצאה את עצמה פתאום שואלת אותם השאלות, כאשר מצאה את עצמה לבד. אבל מענה לא היה בפיה. באותה כבדות, באותו שקט, ובאותו יעילות מתמטית שבה ניהלה את נפשה עד אז, היא התרסקה. היא יכלה רק לשחזר את כל סיפור חייה עד לאותו רגע, לחזור במוחה על האנשים, הקולות, המראות, שעברו עליה. שוב ושוב היא העבירה את הסרטים האלה בראשה, והם סיפור התרסקותה. תשובה ברורה לא גילתה, הסיפור הוא התשובה.

דבר קטן ודבר גדול

רחל היתה אישה גדולה. היא עסקה תמיד רק בדברים גדולים. לנקות את הבית, לבשל ארוחה לבעלה וילדיה, לא היתה שם פשוט אישה שמבשלת לבעלה. היא היתה כהן גדול שמכין את הקטורת להקטיר על המזבח. שולחנה דמה למזבח ומיטתה לקודש הקדשים. ככה לימדו אותה בבית ספר, והיא הפנימה את זה. האוכל שאתה אוכל, אינו סתם. החברות שאתה רוקם, אינם סתם. כולם הם דברים גדולים. בית יהודי זה לא סתם גבר ואשה שפגשו זה את זה בשוק והחליטה להתחתן. זה בנין בית המקדש. אי אפשר לתאר דברים יותר גדולים מזה.

לא היה אצלה דבר אישי. לא שביטלה את אישיותה, או שהיתה אישה כנועה לגברים או לרעיונות. היא פשוט היתה גדולה, כל דבר שהיא עשתה התאים לרעיונות גדולים. לרעיונות נצחיים. ואם יש דברים שנראים זמניים, פעוטים, טריוויאליים, הם לא באמת. זה הם נראים ככה, אבל הם דברים גדולים. ייתכן והם נסיונות. דברים אימתניים נוראיים שהסטרא אחרא בעצמה טורחת ושולחת דרכה להסיט אותה מהדברים האמיתיים, מה שהופך גם אותם לגדולים. או שהיו דברים גדולים באמת שהסתתרו כדברים פעוטים.

דברים גדולים אינם במקרה, היא שמעה את ר משה מצטט את המהר"ל פעמים רבות. והיא חשבה לעצמה, אכן חייה הם דבר גדול. אין ספק כי אינם במקרה. וכי איפה יש בכלל דבר קטן בעולם שכל כולו גילויים של אלוהים. אז המקרה שהפגיש אותה עם הבעל הזה, הבחור הראשון והאחרון שהיא פגשה, המקרה שנמצאה במשפחה כזאת, בעולם כזה. בטח אינו במקרה, הוא דבר גדול. כשהיא שכבה עם בעלה, זה היה דבר גדול. הם לא היו אישים פרטיים, הם השתייכו למשהו הרבה יותר גדול. היו שם יצרים, היתה שם אהבה, ועוד הרבה דברים, רגילים, נורמליים, שכל זני המין האנושי חווים אותם, אבל אצלם הם התארגנו במערכת גדולה.

כשהיא חיפשה זוג לגרב שאבד את בן זוגו, זה היה נראה כסתם אשה שעושה כביסה, אבל היה ידעה שיש כאן הרבה יותר מזה. היא שמעה בקלטות של הרב אפרים על ייחוד קודש אבריך הוא ושכינתיה, על כך שהשכינה אבדה בגלות ובעל אבידה מחזר אחר אבידתו. הוא אמר שכל זיווג בעולם הוא משל ודוגמה לענין הזה. לא סתם משל, זה הדבר בעצמו, הוא קרא לזה מרכבה. והסביר שכל עבודתנו בעולם זה לעשות את עצמנו מרכבה לשכינה בכל תנועה ותנועה.  הוא הסביר שהשכינה נקראת רגליה יורדות מוות, כי המדרגות התחתונות שבה יורדים ומתלבשים בכל מיני מקומות עכורים ואבודים. הוא לא אמר את זה, אבל ככה היא הסיקה, שהגרב המשומש, השחור עם פס אדום כזה בצד, שאבדה לו בת זוגו, שמצפה למצוא אותו כדי שיוכל להלביש את הרגל אינו אלא התלבשות של הקב"ה שמחפש את שכינתו האבודה. זה היה סוד אישי שלה, היא לא גילתה את זה לאף אחד, אף לא לבעלה החשוב ר' מלכיאל, שהיה פוסק עבורה את דעת התורה ברוב מקצועות החיים. היא לא ידעה אם הוא יצחק עליה או יבטל את הרעיון שלה. זה היה סוד, משהו קטן, קצת שובב, קורץ, מפלרטט, בינה ובין אלוהים. ככה בשקט בשקט היא עמדה ומיינה את הכביסה, ודמעות יורדות מעיניה. בוכה על גלות השכינה הנוגע ללב. בוכה על הייחוד של השטויות הקטנות של החיים שלה עם השכינה. לא היה רגע מאושר מזה.

היא עבדה במרכז לקירוב, שם היתה פוגשת הרבה חברים, אנשים חדשים, מוזרים, מכל מיני קצוות רחוקים של העולם, פיזית ומנטלית. והם לימדו אותה הרבה דברים חדשים, על העולם הענקי הקיים אי שם, על שפע של רעיונות, דתות, איזורים, ארצות, ושלל סוגי הדברים. היא היתה סקרנית, וכמהה לדעת עוד ועוד דברים על העולם. אבל אף פעם לא ערער לה המפגש הזה את עולמה, את אמונתה. כל שיחה שקיימה עם חוזר מהודו או נוסע לגרמניה, היה דבר גדול. היא עבדה על דברים גדולים. והיא היתה חייבת לדעת ולהבין את הלכי הרוח בעולם, מה משפיע על האנשים, ואיך הוא משפיע, ומה מקומה בכל זה.

יום אחד היא פגשה את ברוך. ברוך היה הדבר הכי רחוק מדבר גדול שאפשר להעלות על הדעת. בחור עם שער ארוך מגושם כזה. מכנסי ג'ינס מחוספסים, איש שהאמין במה שעשה ועשה את מה שהאמין בו. אם הוא האמין שעליו להשיג בחורה מסוימת, הוא עשה את זה. אף פעם הוא לא הרגיש רגשות אשמה, חרטה, או בכלל התלבטויות והרהורים. זה לא שהוא היה טיפש, או שאחז מעשה אבותיו בידיו, כרוב האנשים הדומים שהוא הכירה. האנשים המשעממים, הקטנים, שמשכו את המשכיות החיים מתוך החברה מתוך מה שכולם והמשיכו לצעוד אותם צעדים קטנים ולא משמעותיים כל יום. הוא היה טיפוס עצמאי וחושב, משנה דת דעה ודרך כל חצי שנה, ודובק בה באינטימיות. אבל אף פעם הוא לא התחרט, לא תהה על הראשונות, לא חי בספיקות ובלבולים והתעוררויות. הוא מצא את מה שטוב לו ופשוט עשה את זה. ומשך את כל מי שפגש בדרכו לעשות את זה.

גם אופי הפגישה שלה איתו היה הדבר הכי רחוק מדבר גדול. היא לא פגשה אותו במסגרת הפגישות שהיתה מקיימת עם תלמידים בשעות הקבלה שלה, וגם לא במסגרת שיעורים שהיתה מוסרת לקבוצות. היא פגשה אותו בסיטואציה שלא התאים לשום דבר שאפשר לקרוא לו גדול. ברוך היה איש עם ידיים טובות, הוא היה מתקן כל דבר שנשב בקלות. הטלפון שלה נשבר יום אחד, וכאשר ראתה אותו עובר במסדרון, ידיו תחובים לו בכיסי הג'ינס שלו, הבריק לה לשאול אותו אם יכול לתקן את זה עבורה. אז הוא בא לביתה ותיקן לה את הטלפון.

כאשר הוא סיים לתקן את זה, היא אמרה לו תודה רבה, והוא חייך לה בחזרה. ויצא מביתה. משהו בחיוך הזה לא הרשה לו לעזוב אותו. והיא צעקה אחריו, הנה יש לי עוד משהו לתקן, אולי תבוא לתקן גם את זה. היא עוד לא ידעה מה עוד שבור בביתה, אבל בבית כמו שלה, שמסתובב רק סביב דברים גדולים, בטח יש איזה צינור קטן שאף אחד עוד לא שם לב שהוא שבור. הוא הסתובב, והשיב בחיוך אין בעיה, מה עוד תרצי לתקן, היא הראתה לא על חדר הילדים, אני חושבת שהמסגרת לעריסה של התינוק שבור, תעיף עליו מבט ותנסה לתקן. הוא נכנס אחריה לחדר הילדים, והיא ידעה מה הוא רוצה שהוא יתקן.