דו שיח על החולשה ועל הכתיבה

עוקבת אני אחרי כתיבותיך והם מרשימות למדי, מגלים רגישות, עדינות של השכלה, עושר פנימי. אבל שאלה לי עליך, מתוך כתיבותיך אפשר לדמות שהנך מלאך, או לפחות אדם שאינו נתון לשברירות, לפציעות הלב, לכל המאבקים המעייפים של החיים האלה. תגיד לי, נדמה לי שאני מכירה אותך, למה ככה.

למה אתה לא כותב על החולשה, על המאבקים, על חוסר האונים, על הלילות שאתה נשכב בדמעות, על הימים שאין לך בהם כח לקום מהמיטה, על שבעה מדורי גיהנום שאתה רואה בחיי הרוח שלך כל שבועיים, על זה שאין תקווה, לא ככה, אין שום תקווה, הכל הולך ונגמר כמו שזה, על הימים שאתה שואל את נפשך למות, על הבלבול, על התסכול, על האבדון. האם הנך מנסה להציג מציג שווא על מציאות חייך, כזה המעודן ושנחתכו ממנה כל המרכיבים האנושיים, הלא יפים ושלמים?

אינך מבינה, מאדאם, הצער, הכאב, חוסר האונים שלי, הם מוחלטים, הם סופיים, הם טוטאליים כוללים הכל ובולעים הכל. כאשר אני הולך למיטתי בוכה, הדבר האחרון שמעניין אותי זה לעשות מזה שיר יפה או מאמר חמוד. כל העולם לא מתקיים, לא שילכו לעזאזל הקוראים שלי, פשוט הם לא מתחילים להתקיים. כשאני מתאבד אני לא משאיר פתק, לא מנסה כן להגיד משהו לדבר אתכם מאחורי קברי. זו קברי והוא שלי בלבד. לב יודע מרת נפשו וזהו. אין מילים אין מחשבות אין שירים אין כתיבות אין שום דבר.

ואילו כאשר אני כבר חי מספיק שאוכל לתת אותיות לחיים, היינו מצאתי מספיק חיים שאדע שיש עולם, שיש שפה אותיות ומילים יש מדבר ויש שומע יש כותב ויש קורא, הרי די הניצוץ החיים הזה להחיות את הכל. זה לא שאיני כותב על החדלון, אני כותב רק עליו. אלא שחדלון פלוס אותו ניצוץ של חיים שווה אותו עולם רומנטי מושלם ומסודר שאת קוראת אצלי.

החיים והמוות ביד

למות כל יום מחדש, לתוך עולם זר ומנוכר, לתוך עולמות רבים ומתנגשים זה בזה. אלו חייו. המיתוס על היות הנשמה עולה כל לילה למעלה וחוזרת לתוך הגוף בבוקר, לא היה אצלו מטאפורה או מליצה, אלא מציאות חייה, מתה. כמו ילד, הוא שנא ללכת לישון, לשכב במיטה ולחכות לשינה. הוא התאבד לישון. כל ערב השכיב את עצמו ולא תכנן לקום בבוקר. וכל בוקר, במוקדם או במאוחר, הוא קם. עתים היה בזה די להחזיר לו את החיים הכימיקלים הגופניים המתחזקים בכל יצור חי את הרצון לחיות, הספיקו לו לשרוד את היום. ועתים גם זה לא, היה קם, שותה את הקפה, יוצא לעבודה, כצאן לטבח. כנידון למוות, לחיים.

אמרו לו חסר לך כסף, אמרו לו חסר לך חברה, אמרו לו חסר לך אהבה, אבל כל אלה לא היו חסרים לו. הם היו חסרים, אבל לא לו. החיים היו חסרים לו. חברה, כסף, אהבה, סדר, כל אלו הרי קיימים, ישנם, הם בעולם, וגם אצלו הם קיימים, לפעמים קרובים ולפעמים רחוקים, אבל הם שם. ואילו שלו, שיצטער על אובדנם כשאינם, אינם מלכתחילה. הם אובייקטים. חפצים. קיימים לכשעצמם. בני אדם נוטים לרשום את שמם על חפצים ולהכריז עליהם שלי הם, אבל אין זה פועל כלום במהותם של הדברים. עדיין הם אובייקטים. נביעות החיים עצמם, אלו לבד שלו. הם הוא. המנוע הפנימי של החיים, אלה הגורמים לנו לרצות ליצור, להמשיך, להתקדם. אלו לבד שלו. ואלו, כשהם חסרים, או אינם זמינים, חסרונם הוא שהורג אותנו.

להדליק את רצון החיים אין צורך במכונת קיטור, מספיק גפרור קטן. כאותו משגיח יהודי המגיע בבוקר ומשליך גפרור לתוך התנור ומתוך כך קורא שם בישול ישראל על כולו, כך גפרור קטן, התנועה הכי קטנה, די בו להדליק את אש החיים, ולקרוא את שמך עליהם. לרוב זה היה נראה לסובבים מגוחך ופתטי, רגע עמד על שפת הנר נראה מוכן להשליך את עצמו בתוכה, וברגע תפס לו גל, נדמה לו שהגל חייך אליו, ולא היה חי כמוהו.

בובת חרסינה מתנפצת

בובה. ככה קראו לה כולם בילדותה. כתינוקת הקסימה את כולם בחיוכה המזהיר מערסלה. כילדה הדהימה את סובביה בחכמותיה ובמענה המהיר שלה לשאלות – חן. התחילו סימני בגרות להיות ניכרים בה, וחינה לא סר מעליה. התבגרה ויופייה התעצם, אך הכינוי הילדותי לא סר. בת כ' כבת ז' ליופי, המליצו עליה. פצעי בגרות, מרד נעורים, טלטלות גיל טיפש-עשרה, היו מושגים שאך חלפו לידה. היא שמעה עליהם מחברות, אך התפלאה מה מפריע להם, למה הם כאלה ילדותיים, למה הם לא מסוגלים להיות מסוגלים להיות טיפ-טופ בסדר כמותה מבלי עיקולים בדרך.

היא הייתה מלכת הכיתה, אך לא כוכבת. מוכשרת שבבנות, אך לא מתבלטת. היא יצרה שירים, כתבה סיפורים, אבל לא היתה סופרת או משוררת. כאשר נעמדה על הבמה לשיר בקולה העדין והחזק בו היתה מחשמלת את כל האולם, אבל לא היתה זמרת. שעות היתה יושבת, ואצבעותיה מרקדות על הפסנתר, מכניסה את עצמה ואת שומעיה לאותה עולם שרק הצירוף של המוזיקה, המילים, האוויר, והתנועות, יכולים ליצור. אבל היא לא ידעה את זה. לא התכוונה למשוך, להקסים, או להופיע. היא היתה שפרה, הבובה, הילדה. זה היה מרכז אישיותה, וכל המעלות, הכישורים, והכוחות שלה, אך נעו סביבה המרכז הזה, ככוכבי לכת המתהלכים בעצלנות סביב השמש שלהם, ובה לא נגעו.

המילים החרוטות מעל דלתי ה'בית יעקב' שבה בילתה ארבע עשרה משנות נעוריה, כל כבודה בת מלך פנימה. כאילו לא נכתבו להזהיר עליה אלא לתאר אותה. כבודה היה יקר לה מאד, לא אחת מחברותיה למדו את זה על בשרם כאשר שנים לא החליפה אתה מילה על כי נגעו בכבודה. וכבודה, כמה היה היתה פנימה, וכבדה. לא היו אלה הערות על המראה שלה, או על ההתנהגות שלה, שהפריעו לה. אלא מה שנגע בכבודה, במרכז הכובד שלה. גם היא עצמה לא ידעה לתאר למה נפגעה. לפעמים מילה אחת, מבט אחת שלא במקום, והרגישה כאילו נרצחה,  נלקח ממנה כבודה. והזיכרון הטוב שלה עזרה לה לא לשכוח את זה מהר.

שתי תחביבים היו לה בחייה, מתמטיקה וסטייל. והם התערבו זה בזה. במספרים היא ראתה יופי, וחוש היופי שלה היה מדויק וקפדני ברמה של מתמטיקה. כשהיא סידרה למישהי את השער, זה היה עם דיוק מתמטי. הסדר המדויק, היות הדברים ניתנים לניבוי מתמיד עד לפרט הכי קטן, הוא שהעניק לחייה את היופי ואת החן ואת הכבוד שהיה כה חשוב לה. את שתי התחביבים שלה השכילה להפוך לרווחיים, כאשר למדה להיות רואה חשבונות וסטייליסטית. הסטייל שלה היה מאופק ושמרני, אבל היא נהנתה לקשט את חברותיה בצורות יותר פרובוקטיביות, כך סיפקה גם את חוש היופי המתפרע שלה וגם את השאיפה שלה לסדר ובסיס.

בבוא העת הראוי והקבוע, ראשונה מבין חברי כיתתה, היא התארסה עם בחיר לב אביה. ושלא תגידו שהיא לא אהבה אותו, או לא ידעה לאהוב. היא ידעה לאהוב, והיא אהבה. ויותר ממה שהיא ידעה לאהוב, היא ידעה לכבד. פנימה. לא היה באהבתה תשוקה, ואם הייתה, היא ידעה להסתיר את זה. פנימה. והכל היה טוב ויפה ומסודר והם חיו באושר ובעושר, ואילו שאלתי לדעתה, הייתי כותב והם הולידו בנים ובני בנים טובים ויפים וחכמים, וכאן היה נגמר הסיפור.

כאן היה נגמר הסיפור, אילו סיפור כזה היה אפשרי. אבל החיים אינם אפשריים, יש להם חיים משל עצמם. והחיים הובילו את בובת החרסינה המקושטת להתרסקות, להתנפץ לאלף שברים קטנטנים, מחכה לאוהב עם תשוקה שירים אותם וידביק את הקטעים אחד אל אחד. אבל היא מחכה. והוא לא בא. החרסינה עדינה מדי בשביל הישבר ולהישאר שלימה. אילו היתה אמנית מורנית, היתה יודעת שגם שברי זכוכית וחרסינה בצבעים שונים מפוזרים על המדרכה יכולים להחזיר את אור השמש באלף ואחד גוונים. אבל היא לא, האמנות שלה היא חיקוי מדויק של החיים. יותר מדויק, החיים שלה הם חיקוי מדויק של האמנות המנסה לחקות את החיים בשלימותם. אבל הוא לא חיקוי, הוא הדבר בעצמו.

יש דברים בעולם שמתפרקים כשמגיע זמנם לעשות כן. אנשים מתים, חברים נפרדים, מפעלים נסגרים, וחפצים נשברים. יש דברים שאינם יכולים להתפרק, הם יכולים רק להתנפץ. לניפוץ שלהם אין סדר משטר וצורה, היא כמעט לא קורה, שכן על חפצים יקרי ערך כאלה שומרים מכל משמר, אבל כשהוא קורה, הוא קורה ללא כל התראה מוקדמת, ללא כל צורה, וללא כל שם. הוא פשוט קורה. רגע אחד הבובה יושבת על המדף, כולה נוצצת ומסודרת. וברגע השני שבריה על הרצפה, שברים קטנטנים בלתי ניתנים לזיהוי.

כזה היה ההתרסקות של שפרה. אמנם הוא לא קרה בשנייה אחת. גם לא בשעה אחת. אבל אין לה דימוי או הסבר אחר. ברגע אחד היא איבדה את כל עולמה. את הכבוד שלה, את הכובד שלה, את החלום שלה, ואת עולם החלומות השל שבה היא קיטלגה את כל התופעות. זה היה תהליך של שנה ויותר, אבל כשהיא הסתכלה אחורה, היא לא ראתה כלום. אף לא הרס. רק שברי חרסינה מנופצים על החול. לא היה קול לניפוץ, היא פשוט נכבתה בשנייה אחת, ולא היו אלא שברים. כרוח היוצאת דרך החלון והיא מתנפצת, כך התרסקה. התרסקות שקטה, אילמת. וכה כואבת.

מה קרה, איך זה קרה, מה הוביל לזה, האם היו לזה סימנים מוקדמים, איך אפשר להיזהר מזה, שאלו כל מכיריה, ואף היא עצמה מצאה את עצמה פתאום שואלת אותם השאלות, כאשר מצאה את עצמה לבד. אבל מענה לא היה בפיה. באותה כבדות, באותו שקט, ובאותו יעילות מתמטית שבה ניהלה את נפשה עד אז, היא התרסקה. היא יכלה רק לשחזר את כל סיפור חייה עד לאותו רגע, לחזור במוחה על האנשים, הקולות, המראות, שעברו עליה. שוב ושוב היא העבירה את הסרטים האלה בראשה, והם סיפור התרסקותה. תשובה ברורה לא גילתה, הסיפור הוא התשובה.

דבר קטן ודבר גדול

רחל היתה אישה גדולה. היא עסקה תמיד רק בדברים גדולים. לנקות את הבית, לבשל ארוחה לבעלה וילדיה, לא היתה שם פשוט אישה שמבשלת לבעלה. היא היתה כהן גדול שמכין את הקטורת להקטיר על המזבח. שולחנה דמה למזבח ומיטתה לקודש הקדשים. ככה לימדו אותה בבית ספר, והיא הפנימה את זה. האוכל שאתה אוכל, אינו סתם. החברות שאתה רוקם, אינם סתם. כולם הם דברים גדולים. בית יהודי זה לא סתם גבר ואשה שפגשו זה את זה בשוק והחליטה להתחתן. זה בנין בית המקדש. אי אפשר לתאר דברים יותר גדולים מזה.

לא היה אצלה דבר אישי. לא שביטלה את אישיותה, או שהיתה אישה כנועה לגברים או לרעיונות. היא פשוט היתה גדולה, כל דבר שהיא עשתה התאים לרעיונות גדולים. לרעיונות נצחיים. ואם יש דברים שנראים זמניים, פעוטים, טריוויאליים, הם לא באמת. זה הם נראים ככה, אבל הם דברים גדולים. ייתכן והם נסיונות. דברים אימתניים נוראיים שהסטרא אחרא בעצמה טורחת ושולחת דרכה להסיט אותה מהדברים האמיתיים, מה שהופך גם אותם לגדולים. או שהיו דברים גדולים באמת שהסתתרו כדברים פעוטים.

דברים גדולים אינם במקרה, היא שמעה את ר משה מצטט את המהר"ל פעמים רבות. והיא חשבה לעצמה, אכן חייה הם דבר גדול. אין ספק כי אינם במקרה. וכי איפה יש בכלל דבר קטן בעולם שכל כולו גילויים של אלוהים. אז המקרה שהפגיש אותה עם הבעל הזה, הבחור הראשון והאחרון שהיא פגשה, המקרה שנמצאה במשפחה כזאת, בעולם כזה. בטח אינו במקרה, הוא דבר גדול. כשהיא שכבה עם בעלה, זה היה דבר גדול. הם לא היו אישים פרטיים, הם השתייכו למשהו הרבה יותר גדול. היו שם יצרים, היתה שם אהבה, ועוד הרבה דברים, רגילים, נורמליים, שכל זני המין האנושי חווים אותם, אבל אצלם הם התארגנו במערכת גדולה.

כשהיא חיפשה זוג לגרב שאבד את בן זוגו, זה היה נראה כסתם אשה שעושה כביסה, אבל היה ידעה שיש כאן הרבה יותר מזה. היא שמעה בקלטות של הרב אפרים על ייחוד קודש אבריך הוא ושכינתיה, על כך שהשכינה אבדה בגלות ובעל אבידה מחזר אחר אבידתו. הוא אמר שכל זיווג בעולם הוא משל ודוגמה לענין הזה. לא סתם משל, זה הדבר בעצמו, הוא קרא לזה מרכבה. והסביר שכל עבודתנו בעולם זה לעשות את עצמנו מרכבה לשכינה בכל תנועה ותנועה.  הוא הסביר שהשכינה נקראת רגליה יורדות מוות, כי המדרגות התחתונות שבה יורדים ומתלבשים בכל מיני מקומות עכורים ואבודים. הוא לא אמר את זה, אבל ככה היא הסיקה, שהגרב המשומש, השחור עם פס אדום כזה בצד, שאבדה לו בת זוגו, שמצפה למצוא אותו כדי שיוכל להלביש את הרגל אינו אלא התלבשות של הקב"ה שמחפש את שכינתו האבודה. זה היה סוד אישי שלה, היא לא גילתה את זה לאף אחד, אף לא לבעלה החשוב ר' מלכיאל, שהיה פוסק עבורה את דעת התורה ברוב מקצועות החיים. היא לא ידעה אם הוא יצחק עליה או יבטל את הרעיון שלה. זה היה סוד, משהו קטן, קצת שובב, קורץ, מפלרטט, בינה ובין אלוהים. ככה בשקט בשקט היא עמדה ומיינה את הכביסה, ודמעות יורדות מעיניה. בוכה על גלות השכינה הנוגע ללב. בוכה על הייחוד של השטויות הקטנות של החיים שלה עם השכינה. לא היה רגע מאושר מזה.

היא עבדה במרכז לקירוב, שם היתה פוגשת הרבה חברים, אנשים חדשים, מוזרים, מכל מיני קצוות רחוקים של העולם, פיזית ומנטלית. והם לימדו אותה הרבה דברים חדשים, על העולם הענקי הקיים אי שם, על שפע של רעיונות, דתות, איזורים, ארצות, ושלל סוגי הדברים. היא היתה סקרנית, וכמהה לדעת עוד ועוד דברים על העולם. אבל אף פעם לא ערער לה המפגש הזה את עולמה, את אמונתה. כל שיחה שקיימה עם חוזר מהודו או נוסע לגרמניה, היה דבר גדול. היא עבדה על דברים גדולים. והיא היתה חייבת לדעת ולהבין את הלכי הרוח בעולם, מה משפיע על האנשים, ואיך הוא משפיע, ומה מקומה בכל זה.

יום אחד היא פגשה את ברוך. ברוך היה הדבר הכי רחוק מדבר גדול שאפשר להעלות על הדעת. בחור עם שער ארוך מגושם כזה. מכנסי ג'ינס מחוספסים, איש שהאמין במה שעשה ועשה את מה שהאמין בו. אם הוא האמין שעליו להשיג בחורה מסוימת, הוא עשה את זה. אף פעם הוא לא הרגיש רגשות אשמה, חרטה, או בכלל התלבטויות והרהורים. זה לא שהוא היה טיפש, או שאחז מעשה אבותיו בידיו, כרוב האנשים הדומים שהוא הכירה. האנשים המשעממים, הקטנים, שמשכו את המשכיות החיים מתוך החברה מתוך מה שכולם והמשיכו לצעוד אותם צעדים קטנים ולא משמעותיים כל יום. הוא היה טיפוס עצמאי וחושב, משנה דת דעה ודרך כל חצי שנה, ודובק בה באינטימיות. אבל אף פעם הוא לא התחרט, לא תהה על הראשונות, לא חי בספיקות ובלבולים והתעוררויות. הוא מצא את מה שטוב לו ופשוט עשה את זה. ומשך את כל מי שפגש בדרכו לעשות את זה.

גם אופי הפגישה שלה איתו היה הדבר הכי רחוק מדבר גדול. היא לא פגשה אותו במסגרת הפגישות שהיתה מקיימת עם תלמידים בשעות הקבלה שלה, וגם לא במסגרת שיעורים שהיתה מוסרת לקבוצות. היא פגשה אותו בסיטואציה שלא התאים לשום דבר שאפשר לקרוא לו גדול. ברוך היה איש עם ידיים טובות, הוא היה מתקן כל דבר שנשב בקלות. הטלפון שלה נשבר יום אחד, וכאשר ראתה אותו עובר במסדרון, ידיו תחובים לו בכיסי הג'ינס שלו, הבריק לה לשאול אותו אם יכול לתקן את זה עבורה. אז הוא בא לביתה ותיקן לה את הטלפון.

כאשר הוא סיים לתקן את זה, היא אמרה לו תודה רבה, והוא חייך לה בחזרה. ויצא מביתה. משהו בחיוך הזה לא הרשה לו לעזוב אותו. והיא צעקה אחריו, הנה יש לי עוד משהו לתקן, אולי תבוא לתקן גם את זה. היא עוד לא ידעה מה עוד שבור בביתה, אבל בבית כמו שלה, שמסתובב רק סביב דברים גדולים, בטח יש איזה צינור קטן שאף אחד עוד לא שם לב שהוא שבור. הוא הסתובב, והשיב בחיוך אין בעיה, מה עוד תרצי לתקן, היא הראתה לא על חדר הילדים, אני חושבת שהמסגרת לעריסה של התינוק שבור, תעיף עליו מבט ותנסה לתקן. הוא נכנס אחריה לחדר הילדים, והיא ידעה מה הוא רוצה שהוא יתקן.

הרבנית והמבוכה

הרב הרבנית והמבוכה

בפעם הראשונה שהוא פגש אותו יצא ר' חיים מהתפעלות כלפיו. השאלות שהוא שאל, המידות שלו, והגאונות שלו. מיד הוא הזמינו ללמוד איתו בחברותא פעמיים בשבוע. אז נכון, ר' חיים הוא איש עסוק מאד. ולא פעם התמעט אותו פעמיים בשבוע לפעם בשבוע, או לפעם בשבועיים. אבל הם למדו ביחד, והרב לא פסק מלהראות אותות חיבה והערכה לתלמיד הצעיר ממנו בכיובל שנים. בת שבע, הרבנית, שיותר משהעריכה את הגדלות של בעלה דאגה לצרכיו הפשוטים יותר. היא זאת שידעה שגם אם אתה מכיר את כל התורה כולה בעל פה, והוגה בה כל היום, ומייעץ להמוני אנשים כל ערב, אין זה משחרר אותך מהצורך לקבל חיבוק מאשה בלילה. וכי העוגות שהיא הכניסה לו עם הקפה בבוקר והכינה לבד לפי הטעם שהוא אהב עושים לו טוב. לא חשבה רק שזה עוזר לו ללמוד, ללימוד שלו הוא כבר ידאג לבד, היא פשוט אהבה אותו ודאגה שיהיה לו טוב. חדי עין הבחינו בנגיעות הקטנות, הקצת מוצנעות שלה, כשהיא מכניסה לו את העוגות. ובשינוי שבעיני הרב המגיב לכך.

לכן היא שמחה מאד כשחיים שלה, כך הוא היה בעיניה, בלי הרב ובלי מרן, מצא בחור שהוא חיבב. היא קיוותה שזה יוסיף לו קצת טעם וחום בחיים. בררן גדול היה חיים ולא בקלות העריך בן אדם, גם אם כלפי חוץ הוא חייך לכל אחד. בת שבע ידעה כי על רובם הוא פשוט צחק, לא היה באופי שלו לתעב, אבל אילו היה מילה כזאת בלקסיכון שלו זה היה התגובה שלו להמונים שסבבו אותו. מפשוטי עם שבאו לשאול אותו על אורך השרוול ושיכריע על השם שייתנו לבנם, ועד ראשי ישיבות וכוללים שאת הגאווה המסריחה שלהם והדאגה המזוייפת שלהם לכבוד התורה הקרינה למאות מטרים. בת שבע ידעה שזה לא טוב לו, היא לא דאגה שיהיה לה בעל באבא או מנהיג או מרן נערץ. היא דאגה פשוט שיהיו לו חיים טובים. וכשהיא ראתה שהוא מצא אחד, שהיא ידעה שהוא מחבב אותו באמת. בחור פשוט, גאון, צנוע, שלא הטריד את הרב בשאלות באבאיות והיה לו אפילו את האומץ, בדרכו השקטה, לחלוק על הרב בשיחותיהם הרבות על עניינים של תורה ושל השקפה. מאז היא זאת שדאגה שלרב יהיה זמן ללימוד הזה, והיתה מתקשרת לישעיה ודוחקת בו שיבוא גם אם לא הוזמן. היא כבר היתה מסדרת את השולחן מכינה קפה ועוגות מיוחדות וקורצת ככה לבעלה הנה הוא. מיד היה מתפנה והיו שוקעים להם בלימוד ושיחה אל תוך הלילה.

ככה התנהלו להם הדברים כחצי שנה בסדירות. אמנם, על אף הזוגיות הנפלאה שנרקמה כאן, עשו הבדלי הגילאים את שלהם. הרב היה כבן שבעים, איש מבוסס בדרכו בחיים כבר כמה עשורים. גם בנעוריו לא ממש היו לו ספקות ולבטים. ואם פעם היו לו, הוא למד להחליקם היטב. בכלל היה טיפוס שקט ומסודר. ואילו ישעיה, כולו בן עשרים, טיפוס סוער תוסס ומחפש. עוד לא ידע ברור מה דרכו בחיים והיה מסוגל כל יום לשנות כיוון ולהחליף הכל. (כך קרה שבמשך החדשים שהוא למד עם הרב הוא גילה עולמות חדשים ושונים. כאלה שהטילו בספק את דרך חייו. הוא התחיל לתהות על דברים שאסור לתהות, ולחשוב על שאלות שאסור לשאול. לא שחיפש למרוד, או לצאת לאיזה מקום. בקשתו היתה כנה , צנועה ושקטה ככל בקשותיו.) הוא פשוט ביקש להבין כמה דברים שלא היו ברורים לו. ולא התבייש לשאול ולדבר על כך. בדרכו. החגים הגיעו והוא היה מוכרח לחזור לבית הוריו בעיר אחרת. שם חגג את החגים, ולא דיבר עם הרב. בתחילת הזמן הבא, חיכה לטלפון של הרבנית שתזמין אותו לבוא ללמוד שוב עם הרב, אבל זו השתהתה מלבוא. משהו בפסק הזמן זה של החגים קירר את היחסים ביניהם, והוא לא ידע למה. כעת כבר היה בתודעתו רחוק יותר מאותו ישעיה שהוא היה. אמנם מראהו, ואף שיחו ושיגו, לא השתנה. עדיין נשאר אותו גאון צנוע. אבל בחייו לעצמו הוא היה מישהו אחר. עדיין המתין לשוב ללמוד ולשוחח עם ר' חיים שהעריכו. פסק הזמן הטבעי גרם גם אצלו שהענין הורחק מדעתו קצת, ובחייו הפרטיים הוא היה מישהו אחר, עד שנזכר.

אחרי הצהריים של שבת אחת, בזמן הכי שקט של השבוע, הוא נזכר על זה. הוא הרים את הטלפון וחייג את המספר של בת שבע. היא הרימה. והוא ביקש לדבר עם ר' חיים. הרב ישן כעת, נענה. קצת תהה, הוא לא הכיר את הרב כמי שישן בשעות כאלה. והוא פתח בשיחה עם בת שבע, מנסה לקלוט מה עבר ביניהם. הם שוחחו בנעימות, והוא הבין ששום דבר לא השתנה ביחסים שבינם. אז הוא פלט ישירות, "ולמה ר' חיים לא רוצה ללמוד איתי יותר?" -"הוא שמע עליך שמועות שונות, אברך חשוב ונאמן משכונה הקרובה לשלכם הגיע לרב וסיפר לו שראה אותך אחרי הלוויה הארוכה של הראש ישיבה זצ"ל נכנס למסעדה לא כשרה, וחברים שונים סיפרו לו שאתה מדבר איתם מה שאסור לדבר". הוא ניסה לשקר, בכלל לא אכלתי שם, רק קניתי שם מים, הייתי נורא צמא מכל הלוויה, מוזר לי באמת למה הוא מספר עלי כזה דבר. אבל משהו בקולה אמר לו שהיא מבינה טוב, הוא לא צריך לשקר עליה ולא צריך לספר לה סיפורים. "אז בגלל זה הרב כבר לא רוצה ללמוד איתי?" "לא, אני לא חושבת. אם זה היה בגלל זה הוא היה קורא לך ומוכיח לך. לא היה בורח ומתעלם. אני חושבת שהוא חושב עלייך בדיוק מה שחשב עד עכשיו". "אז למה, מה קרה?" " המבוכה, לא שמת לב אליה?". "לא, איזה מבוכה". אתה מביך את הרב לפעמים, וזה לא נוח לו. בשיחותיך אתה מגיע איתו למקומות שמביכים אותו. אני חושבת שזה לא טוב לו". ישעיה הבין, שוב בת שבע דואגת רק לצרכים הפשוטים של חיים שלה ומגינה עליו מחוסר נוחות. הוא סיים את השיחה.

ישעיה יוצא החוצה ורואה אנשים עם שטריימלאך וקפוטעס ממהרים למנחה. פתאום זה הכה בו. הוא דיבר עם בת שבע בעיצומו של השבת. והיא הרימה לו את הטלפון. מוזר העולם שאנחנו חיים בו. הוא חשב לעצמו. מביך.