והנה אמר: וביום השביעי עצרת לי״י אלהיך לא תעשה מלאכה – ולא הזכיר היום הראשון באיסור המלאכה, וכן לא הזכיר בחג השבועות איסור מלאכת עבודה, ולא בסוכות, ולא הזכיר מצות הלולב, וכן לא הזכיר כאן יום הזכרון, ובעשור לחדש. והטעם כאשר פרשתי (רמב״ן דברים ט״ז:א׳) , כי לא בא עתה רק להזהיר בראיה ובשמחה שחייבים כל ישראל ללכת בשלש הרגלים האלה אל המקום אשר יבחר י״י, ולחוג שם איש כמתנת ידו כברכת השם אשר נתן לו (דברים ט״ז:י״ז) , לשמוח לפניו להודות על כל הטובה אשר גמלנו כרחמיו וכרוב חסדיו. והוסיף: וביום השביעי עצרת, וטעמו: ששת ימים תאכל מצות, והשביעי עוד עליהם עצרת, והטעם שתהיו נעצרים עוד לפניו לאכול המצות. ובעבור שאמר עצרת היא, ויהיה במשמע להיות נעצר לאכילת המצות בלבד כימים אשר לפניו, הוצרך להזהיר שלא תעשה מלאכה. וכן אמר בשמיני של חג בפרשת המועדות שבתורת כהנים: שבעת ימים תקריבו אשה לי״י ביום השמיני מקרא קדש והקרבתם אשה לי״י עצרת היא כל מלאכת עבודה לא תעשו (ויקרא כ״ג:ל״ו) – לומר שהוא נעצר על הימים הראשונים בהקרבת האשה, והוא אסור עוד בעשיית מלאכת עבודה.
ועל דרך האמת: עצרת היא כנסת ישראל, ובא ללמדנו סוד היום. אבל איננו שוה לעצרת של שמיני כי השמיני רגל בפני עצמו, והקרבן של כנסת ישראל, ואיננו כקרבנות השבעה ימים, אבל שביעי של פסח הוא מכלל הרגל ועצרת, כי לפעמים תמנה שמינית, ולפעמים תהיה בכל. והנה הוא כשבת שיש בה זכור ושמור, כבוד יום וכבוד לילה.
והקרבן בשביעי מכלל הרגל, ועל כן אמר כאן: עצרת לי״י אלהיך לא תעשה מלאכה, ושם אמר: והקרבתם אשה לי״י עצרת היא (ויקרא כ״ג:ל״ו) , כי האשה עצרת, ולכך היא סעודה קטנה. והמשכיל יבין.
ולא הזכיר כאן השמיני של חג שכבר הוזכר, ואיננו חיוב שנעלה בו לרגל פעם אחרת.