וטעם צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי – כי אחרי שאמר: לאלה תחלק הארץ (במדבר כ״ו:נ״ג) , צוה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ, כי במדבר לא הקריבו המוספים כמו שהזכרתי בסדר אמור אל הכהנים (רמב״ן ויקרא כ״ג:ב׳) , וכן לא נתחייבו בנסכים במדבר כמו שפרשתי בסדר שלח לך (רמב״ן במדבר ט״ו:ב׳) . ועכשיו חייב באי הארץ לעשות שם הכל, התמידין והמוספין ומנחתם ונסכיהם, ואף על פי שלא פירש כאן ״כי תבאו אל הארץ״, כבר הזכירו בפרשת הנסכים (במדבר ט״ו:ב׳) , ורמז אליו בפרשה הראשונה במועדות (ויקרא כ״ג:י׳) . והחל כאן מן התמיד, ואף על פי שנזכר בפרשת ואתה תצוה (שמות כ״ט:ל״ח) , החזירו להיות הכל סדור בפרשה אחת.
ורבינו שלמה כתב: היא היתה אזהרה לימי המלואים, וכאן צואה לדורות. ואיננו נכון, כי שם אמר: עולת תמיד לדורותיכם (שמות כ״ט:מ״ב) .
ועל פי המדרש (ספרי במדבר כ״ח:ב׳) נתחדשו כאן דברים רבים. את קרבני – זה הדם, לחמי – אלו אמורים, לאישי – אלו קומצין ולבונה, ריח ניחוחי – זה בזיכי לחם הפנים, תשמרו – שלא יביא אלא מן השמור, תשמרו – שלא יביא אלא מתרומת הלשכה, תשמרו – שיהו כהנים לוים וישראל עומדין על גביו, תשמרו – נאמר כאן שמירה, ונאמר להלן שמירה, מה להלן מבקרו ארבעה ימים קודם שחיטתו אף כאן, וכל המדרש כדאיתא בסיפרי.
ועל דרך האמת: ירמוז להם עוד, ויאמר: את קרבני לחמי – של, תשמרו ותזהרו שתקריבוהו לי לשמי במועדו. ואמרת להם עוד: זה האשה אשר תקריבו האשה לי״י – שיהיה הקרבן מתקרב.