פרשת במדבר ערב שבועות תשע"ח

א] בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו היום ניתנה. פירוש שלא תהיה לימוד חלק חדש בתורה כמו פרט בתוך כלל מושג התורה. אבל בכל חלק של התורה יש מהות ודרך חדשה בתורה גופא. כמו שיש הבדל בין קודם מתן תורה לאחר מתן תורה, כך יש הבדל בין תורה של היום לתורה של אתמול, או בין פרשה של היום לפרשה של אתמול. שכל ספר וכל פרשה יש בו חידוש במהות הגדרת התורה, שהוא תורה מסוג אחר ומסיבה אחרת. אם כן יש לעמוד על הייחוד של ספר במדבר, וכיצד אפשר לקבל תורה מתוך האספקלריא של ספר זה. ועל מה תיקנו לקרוא ספר במדבר בכל שנה ערב חג השבועות.

ב] ספר במדבר נקרא חומש הפקודים. שעיקרו מנין בני ישראל וחלוקת תפקידיהם בדגלים ובמקומותיהם בירושת ארץ ישראל וכו'. צריך לעמוד על המאור שבתורה זו, שעל פי רוב הוא נראה כמו רשימה יבשה של שמות ומספרים ותאריכים ומקומות. יש בדרך זו תורה בפני עצמה.

דומה לזה הוא ספר דברי הימים בתנ"ך, שעיקרו רשימות דברי הימים ושמות ותולדות וארצות ומקומות. ומצינו ברז"ל הפלגות על ספר דברי הימים. אמרו בפסחים ס"ב שלא רצה ר' יוחנן ללמד ספר יוחסין לר' שמלאי שלא בא ממקום חכמים. ואמרו שם מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של חכמים וכבה מאור עיניהם. ופירשו בה שספר יוחסין הוא ברייתא של פירוש דברי הימים. ומהו אותו מאור עיני החכמים הגנוז בתוך דברי הימים.

ג] אם ניכנס לעיר חדשה או לחברה חדשה ונבקש להכיר אותה, יתנו בידינו דבר ראשון ספר טלפונים. ובו רשומים שמות בני העיר תפקידיהם וכתובותיהם ומספריהם. הספר הזה כשהוא בתוך חברה חיה יש לו תפקיד נפלא. הוא מסדר את כל אחד מבני העיר על מקומו, איש על מחנהו ואיש על דגלו. ואילו לא היה לכל אחד תפקיד מוגדר ובית לגור בו ודרך להגיע אליו בטלפון הרי היתה זו אנדרלומוסיא. הן מבחינת בני האדם שלא ידעו מה לעשות בחייהם וכיצד יעשו את תפקידם באופן המועיל לכלל החברה. והן מבחינת הרוצה להכיר אותם שלא ידע הדרך אל בית פלוני והאופן הראוי לפנות בו אל אלמוני. הספר טלפונים מועיל לנו ולבני העיר יותר מספרי העיתונים והסיפורים והרכילויות, שהרי הוא מנחה עבורנו דרך אל בני האדם החיים הממששים ולהכיר אותם על מקומם, מה שהעיתונות והרכילות לא יכולה לספק אלא מכלי שני ושלישי.

כאשר העיר מתה ובתיה נחרבו ואין כבר מי שזוכר אחד מבני העיר, הרי ספר הטלפונים הספר הכי פחות שימושי עבורנו להכיר את העיר, הוא ספר מת ואין בו כל תועלת, כי איני מכיר לא אל איזה בשר ודם מתכוון השם שבספר ולא איך להתקשר לו במספר הטלפון הנמסר שם או באיזה רחוב למצוא את ביתו הרשום שם שהרי אין עיר ואין בית ואין רחוב. במצב החורבן הזה כבר אעדיף לקרוא את סיפורי הרכילות והחדשות שלהם, שכך לפחות יהיה לי איזה דרך לשער לעצמי הכרת בני האדם הממשיים שחיו באותו העיר ובאותו התקופה, אע"פ שאינו דומה להכרתם חיים.

ד] כך ממש קרה לנו עם התורה הזו. כאשר חנו בני ישראל במדבר, או בכלל כאשר ישבו בארצם ומעמד כל אחד מהם ותפקידו נקבע על ידי יחוס שבטו ומשפחתו וסדר משמרות הכהונה והצבא וכל שאר הצטרכויות העם, בוודאי היה חיות וחידוש גדול במסירת סדרי הדגלים ורשימת תולדות היוחסין. והיו רשימות אלו של דברי הימים קיימים ואקטואליים והיה בכוחם לחרוץ גורל האדם ותפקידו לכל חייו לפי מציאות ספר היוחסין שלו וירושת משפחתו. היו ספרי רשימות אלו רלבנטיים יותר מכל ספרי הסיפורים שנדמים לנו יותר רלבנטיים. שהרי הם סידרו את העם על מחנהו ועל דגלו ממש וסידרו כל יחיד לפי מקומות בסדר זה.

אם כן כאשר נרצה להעריך בלבנו את גודל הפרשיות הללו, אם כדי להבין את מקומם כפי שהיו, אם כדי ללמוד מהם את שיש לנו ללמוד בדרך הרמז והדרוש לחיינו, יש לנו להעריך את הרשימות הללו כספר טלפונים. שאין מציאותם עבור השמות והמספרים אלא עבור האנשים החיים המסומנים בהם ואשר נעמדו על מקמם בספר זה. אם כן כדי לצייר בלבנו את מהות הפרשה עלינו לצייר לעצמנו קודם לכל את כל אחד מהאנשים הרשומים בו, דרך משל אליצור בן שדיאור היה איש שלם עם ביוגרפיה ומשפחה ולימודים ועבודה ואהבות ושנאות וקנאות, וכיצד פעל עליו העמדתו בראש שבט ראובן, שגם להם היה אופי שלם והיה מורכב מאנשים ממשיים שלהם חיבורים ופירודים ואהבות ומשפחות וכו'. ואם חסר לנו הרבה כדי לצרף לעצמנו תמונה כזאת, שהרי בידינו פרטים מועטים מאד אודותיהם, על כל פנים נצרף מלבנו בדרך הדרש והדמיון כדי להשלים את התמונה. ומצינו למדרשי רז"ל שדרשו הרבה אודות שמות בני אדם הנמנים במקרא, וצירפו נימא בנימא להוציא מרמזי המקרא תמונה שלימה, שהרי אלו הרמזים שנשארו לנו ואם לא נשתמש בהם במה נשתמש. והבינו שמסתמא נקראו על שם מעשיהם או שמם גרם להם למעשיהם.

וכך אם נרצה להבין מכל זה משהו לתיקון נפשנו, נוכל ללמוד זאת על ידי מציאת התמונות השלימות הללו ואיך נסדרו איש על מחנהו בספר, וכיצד אפשר לדמות מילתא למילתא לתמונות אנשים שלמים שלנו ושאנו מכירים בעצמנו ובדורנו ומה ניתן ללמוד מהם. וכאשר מבינים את זה מבינים איך דברי הימים הוא כח חכמים ומאור עיניהם, שהרי זה עיקר מטרת התורה לתקון הנפש ותקון החברה, ללמד לכל אחד לפי פרטיות מציאות נפשו את מקומו ותפקידו בעולם, וכאשר נגנז ספר יוחסין אין אתנו יודע עד מה ונשאר לנו התורה בגדר הוראות כלליות בלבד ורחוקים אנחנו מלדעת פרטיות העמדת כל אחד ואחד על מקומו.

ה] יש תורה שבכתב ותורה שבעל פה. תורה שבכתב הוא הרשימות הכתובות. תורה שבעל פה הוא בני האדם החיים הממשיים שאותם מסמנים הרשימות הכתובות. לפיכך נמצאו בתורה שבכתב הרבה רשימות יבשות. כי לרשימות כאלה נועד כל עיקר הכתב. והרי המצאת הכתב לא היתה לספר סיפורים, שאלו נמסרים בצביונם וחיותם בעל פה. אבל הכתב הומצא לחשב חשבונות מי חייב למי וכמה וכו'. ולכן בתורה שבכתב מהגדרתה תימצא רשימות יבשות כיצד לעשות את המשכן ורשימות התולדות ומקומות כי זה הגדרת התורה שבכתב. אבל הסיפור בעצמו, החיים בעצמם, שעליהם נועדים הרשימות הללו, אינם נכתבים בספר כי מקומם הוא תורה שבעל פה, הדבר שהכתב מסמן. ולכן הלומד תורה שבכתב ללא תורה שבעל פה הוא כמו הקורא ספר טלפונים מבלי הכרת בני האדם שבו שאין בו כל תועלת. אבל בחיבור שני התורות הוא תורת חיים.

ו] יום מתן תורה הוא מתן הלוחות, שהוא שורש תורה שבכתב. פירוש שאי אפשר לקבוע יום ותאריך על כל התורה שהיא רחבה מארץ מידה, ומקפת כל החיים וכל העולם שכולם בחכמה עשית. אבל הגדרת היום הוא על הגדרת הכתב, שהוא כמו שמסדרים את הרשימה איש על מחנהו של עשרת הדברות או תרי"ג מצוות והם סימנים אל כל התורה החיה כולה. ויש בה משמעות למי שיש לו את התורה כולה בלב, שהוא מבין ומכיר איך כל דיבור מסדר את שאר הדברים שבעולם במקומו איש על דגלו.

כמו שאמר המגיד מדובנא לגר"א, שתיקון ליל שבועות הוא כמו הצעת הדוגמא של הסחורה, ומי שאין בידו הסחורה לשחוק ייחשב הצעת הדוגמא. אבל מי שיש את התורה כולו בליבו, כל אחד כפי הבנתו, הרי הוא קורא בכ"ד ספרים ומסדר לעצמו את סדר כל התורה כולה בסדר אחד, ומצרף את כל רוחבה הנמצא בו לסדר אחד, נעשה מזה קישוטי כלה. כמו קישוט ממש שאינו אלא אבן, אבל כאשר האבן הזאת מסמן סיפור אהבה שלם הרי נעשה מזה יחוד. כך תלמידי חכמים שושביני הכלה שיש בליבם את עצם התורה, צריכים הם להתקשט בכ"ד קישוטים שהם כ"ד ספרים, כלומר לסדר הכל בסימנים שהם קישוטי היחוד. וככל שמרבים להוסיף קישורים מן התורה שבעל פה שבליבם אל אותם הקישוטים שבידיהם הרי מרבים בכך שמחת היחוד, שהוא יחוד תורה שבכתב עם התורה שבעל פה תפארת ומלכות, והוא הוא שמחת מתן תורה.

תכלה שנה וקללותיה – בהר בחקותי תשעח

רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה.

מאי טעמא אמר אביי ואיתימא ריש לקיש כדי שתכלה השנה וקללותיה.

בשלמא שבמשנה תורה איכא כדי שתכלה שנה וקללותיה, אלא שבתורת כהנים אטו עצרת ראש השנה היא?

אין עצרת נמי ראש השנה היא דתנן ובעצרת על פירות האילן.

(מגילה לא עמוד ב)

נבאר העניין על פי פשוטו כאשר נבין את הקשרו של תקנת עזרא.

מצינו שייחסו חז"ל מתקנת קריאת התורה באופן כללי לעזרא (בבא קמא פב עמוד א ועיי"ש), ובפשטות מקור העניין במבואר בספר נחמיה (פרק ח, ופרק יג) שקראו בתורה בציבור כל יום כאשר נאספו ישראל בירושלים בימי עזרא. והוא מקום הראשון שמצאנו שהיו קוראים בתורה בציבור באופן קבוע. כלומר שאחרי משה רבינו שלימד לישראל את התורה בפעם הראשונה, וממנו למדו או דרשו שתיקן שיהיו שואלים ודורשים במצוות הזמן בזמנו (מגילה ד עמוד א, ועי' ירושלמי). והיינו כמו שמשה רבינו דיבר לישראל מפי השם את הלכות הימים כדי להודיעם את המעשה אשר יעשון, כך ומאותו סיבה יש לנו לחזור וללמד את אותם הלכות בכל שנה ושנה להזכיר את מי ששכח או לברר ספק שנתחדש כדי שידעו את המעשה אשר יעשון באותו הזמן. ומימות משה ועד עזרא לא מצינו שיהא דיבור התורה ברבים עד לקריאת התורה שקרא עזרא בציבור.

אם כן כאשר נדייק נבין שאותו קריאה שקרא עזרא היה דומה במבנהו לדיבור התורה של משה, שלא היתה קריאת התורה של עזרא מין אמירה טקסית של העברת פרשת השבוע, אבל היה בזה הודעת התורה לעם כדי שיקיימוהו, כאשר בכו באחד לחודש השביעי כאשר שמעו את דברי התורה ונזכרו שלא קיימום, וכאשר מצאו כתוב בתורה לשבת בסוכה והלכו ועשו סוכה, ומצאו איסור לא יבוא עמוני והבדילו את נשותיהם העמוניות. ונמצא היה בקריאת התורה של עזרא ממש אותו מבנה שהיה בדיבור התורה מפי ה' של משה, כמו שמשה הודיע את דברי התורה והמצוות מפי השם לעם בפעם הראשונה וממנו ידעו כיצד לקיימו, כך הודיע עזרא מפי כתב התורה את דברי התורה והמצוות וממנו קבלו לקיימו.

ומן אותה קריאה המשיכו את קריאת התורה שבכל שבת וחג, שבמקורה לא היתה אמירה בעלמא אבל היו מתרגמים אותה לעם שיבינו, כאשר למדו מן הכתוב בעזרא שהיו מבינים את העם מפורש ושים שכל. והיו קוראים הלכות חג בחג וקריאת שבת בשבתה כדי ללמד את התורה במוסריה ומצוותיה וקבעו קריאות למועדים בעניינו של יום ולכל השנה בסדר הפרשיות (ואמנם נחלקו בפרטיו המנהגים בין בני מערבא לבני בבל).

ומעכשיו נבין ביותר מה שייחס ר' שמעון בן אלעזר לעזרא את תקנת קריאת התוכחות לפני ראש השנה. שאם נקרא את סיפורו של עזרא נמצא שהסיפור שהיה כולל ביותר את כל מפעלו בהחזרת התורה והמצוה לעם אחרי הגלות היא פרשיות התוכחה. שהרי עזרא הוא שחוזר אחרי הגלות והוא מכיר שגלו בעוונם ובזכות שיבתם אל התורה ישובו לרשת אל הארץ, הכל ככתוב בפרשיות התוכחה. וממש הוא מקיים את הכתוב בבחקותי (כו, מ) "והתודו את עונם ואת עון אבותם.. או אז יכנע לבבם.. וזכרתי את בריתי.." והוא אומר בתפילתו (עזרא ט, ז) "מימי אבותינו אנחנו באשמה גדולה עד היום הזה.. ובעבדותנו לא עזבנו אלהינו.. " וכרתו ברית וחתמו אמנה לקיים את דברי התורה, כאשר כתוב בסוף בחקותי ובסוף תוכחת כי תבוא, והיה כל עסקו ועניינו של עזרא שראה את מעמד העם עומד ממש במקום הזה אחרי שגלו בעונם ובעון אבותם, וגם בהיותם בארץ אויביהם לא עזבם ה' ויט עליהם חסד אצל מלכי פרס ועלו שוב לארץ והוא מתאמץ להשיב את העם בברית חדשה לעשות את התורה והמצוה ויחזרו להתקיים הברכות. והמעיין בספרי עזרא ונחמיה ימצא על כל צעד כיצד הוא צועד בעקבות פרשת בחקותי ופרשת כי תבוא.

וכמה יומתק הענין כאשר ראשית מפעלו של עזרא בזה היה באחד לחודש השביעי, והיינו בראש השנה. והוא שורש ענין החזרה בתשובה בראש השנה ועשרת ימי תשובה שהעמידו רז"ל שלא נמצא מפורש בתורת משה, אבל הוא מפורש בתורת עזרא שעשה את ראש השנה ליום קריאת התורה וחזרה בתשובה, וממש באותו שנה היה רואה את עצמו מקיים תכלה שנה וקללותיה, או תכלה שבעים שנה של גלות בבבל וקללותיה, וקיווה שעל ידי חזרתם בתשובה יהיו כעת באותו שלב של סיום הקללה והזכרת הברית ותחילת הברכות.

ולפיכך כאשר עזרא מתקן שיקראו בקללות בסוף השנה כדי שתכלה שנה וקללותיה, אין הוא עושה כאן איזה סגולה כזו שאם יקראו קללות בסוף השנה יהיה זה איזה רמז שיכלו הקללות. אבל הוא ממש חי באותו מקום היסטורי של תכלה שנה וקללותיה, של סיום התוכחה והתחלת שיבת ציון. וכאשר המשיכו מזה רז"ל לעשות כדבר הזה בכל שנה ושנה לא רצו לעשות איזה רמז בעלמא אבל הוא להמשיך ולקיים את הענין הזה בעצמו במידת מה בכל שנה ושנה, שיחזרו בתשובה לפני ראש השנה ועל ידי כך יחול עליהם דין הברכות כמפורש בפרשה שכאשר יפסיקו לעבור את התורה יופסק הגלות וכאשר יתחילו לקיים את התורה תבוא עליהם הברכה.

ודע שאין ענין הברכות והקללות להיות כתנאי משפטי בעלמא, אם תעשו כך יהיה כך ואם תעשו כך יהיה כך, אבל יותר משהם תנאי וחוזה הם חזיון וסיפור של העתיד לעבור, כאשר לימד רמב"ן שיש בתורה תמיד הוראה ורמיזה לעתיד. והיינו יותר ממה שהתוכחה הוא תנאי אם ואם שאינו תלוי הזמן, הוא גם סיפור שיש לו המשך זמן, שהוא הסיפור המעגלי שמקודם בחקותי תלכו ונתתי שלום וכו', ושוב בחקותי תמאסו וכו', ושוב וזכרתי וכו'. ולפי אותו הסיפור מצא את עצמו עזרא עומד בראשית השלב השלישי של הסיפור וכאשר הבין זאת במקרא שהרי היה סופר מהיר בתורת אלהים ידע שליחותו והעמיד את כל דרכו על הייעוד שמצא בתוך הסדר הזה. וכך אנו עושים סיפור כל שנה ושנה כאשר אנו קוראים לעשות תכלה שנה וקללותיה שהוא סיפור שיש לו המשך בזמן שבתחילה היה טוב ושוב היו עבירות וקללות ושוב תכלה שנה וקללותיה.

ואפשר שזה סוד מאמר רז"ל קללת חכם אפילו על תנאי היא באה. כי כאשר החכם מקלל הוא מבטא כאן משהו מן הסדר של המציאות הוא לא סתם אומר איזה איום אם תעשה כך ווכ'. קל וחומר כאשר התורה מקללת הרי היא מבטאת שיש כזה מקום במציאות ההיסטורית שתהיה חטא ועונשו וכו', וקללת התוכחה אפילו על תנאי היא באה, קל וחומר למידה טובה שהברכה אפילו על תנאי היא באה.

וכך  אנחנו נוהגים לעשות תשובה לפני ראש השנה של תשרי כפי שעשה עזרא בדורו. ועוד מצאו רז"ל לעשות כך לפני עצרת כאשר אמרו עצרת נמי ראש השנה הוא. ומן הסתם הדבר מקושר אל קבלת התורה שהעמידו עליו רז"ל את חג העצרת, אע"פ שאינו מפורש כאן כמו שאין מפורש במקרא קשר חג השבועות אל מתן תורה, אבל כאשר העמידו את קריאת התורה שלפניו  בסדר כמו ראש השנה היינו שיש קללה ושוב התחלה חדשה של ברכה, שנעבור את הקללה ונקבל תורה חדשה בשבועות.

***

מעכשיו יש לעמוד על ההבדל בין המעגל הזה כפי שהוא בראש השנה של תשרי לבין המעגל הזה כפי שהוא בראש השנה של עצרת. שורש ההבדל תלוי בשורש ההבדל בין תשרי לניסן, והבדל שבין תוכחת בחקותי לתוכחת כי תבוא. ושורשו נתלה באותו סוגיה שאמרו שאינו פוסק בברכות וקללות לפי שנאמר מוסר הויה בני אל תמאס, ומסקינן דהיינו דווקא בקללות שבתורת כהנים שנאמרו מפי הקב"ה אבל קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרם ופוסק.

האי כללא נקטינן שכל מקום שנאמרה הלכה שאינו פוסק היינו שיש הסתכלות גבוהה כוללת את הקצוות של אותו ענין לעשותם כענין אחד, כענין אין מפסיקין בין גאולה לתפלה, וכל כי האי גוונא. וזהו שאמרו על זה מוסר הויה בני אל תמאס, שמוסר הויה הוא ענין גבוה ונעלה מאד, ויש בו המשכיות כוללת שבו כל הפרשה מתחילתה ועד סופה עוסקת בענין אחדותי אחד, ואין אתה פוסק לפרטו לחלקים לפי בינת בני אדם אלא צריך לקוראו בקריאה אחת להראות סוד עניינה האחד.

צריכים אנחנו להשיג מהו הסוד ההופך את התוכחה לחלק בלתי נפרד מן קבלת התורה החדשה. שיש סדר של קבלת עול מלכות שמים ותשובה כראש השנה, ובו פוסק. כלומר התשובה שלו הוא מעשה של הפסק בין הכשלון לבין ההתחלה החדשה. וכמו כל ענין דין ראש השנה שהוא הפסק השנה הקודמת וניתוק ממנה והתחלת תשובה חדשה. כך הוא סדר התשובה הרגילה.

אבל בדברי תורה אינו כן. נקראו דברי תורה מכשלה, שנאמר והמכשלה הזאת תחת ידיך. דברים שאין בני אדם עומדים עליהם אלא אם כן נכשלו בהם. וכתיב דרך חיים תוכחת מוסר. ואמרו בספר הבהיר שאם אתה רוצה להשיג דרך חיים חייב אתה לעבור את תוכחת מוסר. כלומר השם העצמי של דברי תורה הם מכשלה. האפשרות להשיג דברי תורה חדשים אחרי הכישלון אינו בדיעבד אבל הוא תנאי לכתחילה. שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם. ההסתכלות הזו היא מוסר הויה, ובהסתכלות זו צריך להיזהר שלא למאוס, שלא יהיה בכלל אם בחקותי תמאסו.

והענין כמו שנאמר לאהרן למה אתה בוש לכך נבחרת, ופירשו בה לכך – לפי שאתה בוש. ואין פירושו שבזכות הבושה שהיה בו נבחר. אלא שהבושה בעצמו הוא המפתח לפתוח את שערי ההיכל. כי בכל פעם שאדם רוצה להיכנס להיכל התורה והוא מתבייש שהרי אינו ראוי ליכנס שם, אין לו לראות בושה זו וכשלון זה כמו חומה המונעת בעדו להיכנס, אלא הבושה הזו הוא בעצמו המפתח להיכנס אל התורה, ומי אשר מגיע אל ההיכל מבלי מפתח זה בידו אין נותנים לו להיכנס, וככתוב והמכשלה הזאת תחת ידיך, שצריך האדם לקחת את המכשלה שלו ולשימו תחת ידיו שבכל עת שהוא דופק בשערי התורה הרי המכשלה הזו היא עבורו מפתח לפתוח את השער.

ולכן בשבועות שלפני מתן תורה נקרא זמן קטנות ביותר והשער סגור, ואמר המגיד מקאזניץ אשר השכינה מתקשטת אז ואין מדרך ארץ להיכנס בשעה שהכלה מתקשטת, אלא בני היכלא הם עבדיה הקטנים שעוזרים לה להתקשט להם ראוי להיכנס. אין זה טכסיס להיות עניו ובטל שאז נכנס אצל המלך כל שעה. אבל הקטנות הזו הוא ממש המפתח שבו נכנס אל השער, ובלעדיו יש שערים שיישארו סגורים בפניו לעולם שאין המכשלה הזאת תחת ידיו.

ולכך בשבועות הללו קוראים את התוכחה לקיים דרך חיים תוכחת מוסר, מוסר הויה בני אל תמאס, ועל ידי זה נפתחת דלת דרך חיים בחג השבועות.

הידעתם את לבן בן נחור

פעם אחת כשקרא אדמו"ר הזקן בתורה בציבור את פרשת ויצא והגיע לפסוק הידעתם את לבן בן נחור צעק בקול גדול מאד הידעתם את לבן התגלגל ונפל על הארץ ובמשך כחצי שעה היה שרוי בדבקות עילאית אחר כך קם והמשיך כדרכו בקול ובניגון
ויאמרו ידענו.

סוד לבן הארמי הוא לובן העליון, שהוא ספירת הכתר או אור אין סוף. כאשר דרשו רז"ל במדרש (בראשית רבה ע, י) הידעתם את מי שהוא עתיד ללבן עוונתיכם כשלג. ועניינו אל הפשט כי אור א"ס נקרא 'שורש האמונה ושורש המרי'. כאשר 'אדון יחיד לא אכפת ליה כלל'. 'השווה ומשווה קטן וגדול'. 'הלא אח עשו ליעקב נאום הוי"ה'. ואין לו שום שייכות אל העולם ומעשיו אם טוב ואם רע. ובאמת לאמיתו אין בפניו הפרש בין יעקב ללבן או בין יעקב לעשו.

ולכן נקרא לבן הארמי לבן הרמאי. כאשר אמרו בזוהר 'עיניו כיונים דאונין לבני נשא בכל מיני אונאה'. עין הכתר הוא מרמה לכל בני האדם כי אי אפשר לעמוד עליו. 'ותחלף את משכורתי עשרת מונים'. רגע אחד אתה בטוח שתפסת את הא"ס בגדר כזה וסדר כזה וכבר נשבע לך ונדר לך שיהיה שכר ככה ועונש ככה וברגע השני נחלף כל המשכורת והכל נראה בסדר אחר. כאשר תיאר האריז"ל ספיקות דעתיק שאי אפשר לדעת ממה הכתר עליון נבנה אם ככה או ככה רגע אחד נראה ככה ורגע השני נראה ככה ואי אפשר לעמוד עליו. הוא מרמה את כל בני האדם המחפשים לבטוח בו בגדר מסוים ובטוח.

לכן שורש האמונה והבטחון הוא שורש הבגידה. זה השורש שאי אפשר להאמין לא"ס כלל ומי שיש לו אמונה בא"ס אין לו אמונה כלל כי הוא יודע שאפילו נבואה מפורשת בהבטחת האל אי אפשר להאמין בו אלא באותו רגע ובאותו בחינה. הוא הדבר הכי בוגדני ורמאי בעולם. רגע אחד נראה שכבר עבדת שבע שנים ברחל בתך הקטנה עברת את כל שבעת ימי עולם וביררת את עצמך בכל שבע המידות וכבר נשבע לך 'טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר שבה עמדי'. כבר אמר 'אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה'. וכל זה כלום. 'ויהי בבוקר והנה היא לאה'. נתחלפה השכינה לפי בחינתה וכבר היא לאה. היא עצמה – לאה. שכן 'לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה'. ולמה לא יכל לספר לו את זה מקודם ולמה מרמה אותו. אבל כי האמת כל שבע שנים שעבד לתיקון השכינה היתה השכינה אצלו בבחינת רחל וכבר נשק לה וכבר אהב אותה. אבל ברגע שמסיים את כל הסדר הזה הוא מתוודע שהיא לאה. כל מה שעבדת ברחל לא היתה זו רחל באמת אלא לאה. אבל זה לא נראה ככה למי שעדיין במדרגה הראשונה של לאה אבל הוא בטוח שעבד בלאה.

וכל זה לפי שלא ביקש יעקב אבינו מלכתחילה דבר אלא לבן הארמי בעצמו. וגם כאשר נגלה לו האלהים וסיפר לו 'אני הויה אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק וגו'. קם בבוקר ומיאן באלוהות זו אבל נדר בעצמו נדר לאביר יעקב ואמר אם יהיה אלהים עמדי דייקא וגו' והיה הוי"ה לי לאלהים ולא לאברהם ויצחק בלבד. ומיד 'וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם'. ארץ קדמונו של עולם 'מקדם לבית אל'. אל 'טרם לדת חוק' טרם היות אל ובית אל למקום שנקרא קדם לכל הוא הכתר העליון.  ואין כל בריה יכולה לעמוד באמונה זו אלא יעקב אבינו שנקרא בחיר שבאבות ורגל כסא הכבוד. וזה סוד שאמרו במדרש ויצא על יעקב אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי. מאין ממש. ואמר 'מה אנא מובד סברי מן בריי חס ושלום לית אנא מובד סברי מן בריי'. היה צריך לאבד בטחונו בבוראו שכן רצה לדעת את לבן בן נחור. ותמן לית אנא מובד סברי כי מאין יבא עזרי – עזרי מעם הויה באין.

ולכן אמרו בברכות על יעקב 'ויירא יעקב מאד ויצר לו' – הא כבר הובטח והנה אנכי עמך – אלא שמא יגרום החטא. כל ימיו עמד יעקב בידיעה זו שלבן העליון הפכפך הוא. 'כולו הפך לבן טהור הוא'. גם הנגע, ש'אין ברע למטה מנגע', כאשר הפך לבן כולו הוא טהור. ואין דבר שאפשר לסמוך עליו גם באלוהות. ועל זה אמר בתהלים טוב לחסות בהויה מבטוח באדם. טוב לחסות בהויה מבטוח באדם דאצילות שבו כל התורה כולה. טוב ממנו לחסות בלובן העליון. לכן אנו מתחילים את סיפור האמונה בליל פסח ב'לבן ביקש לעקור את הכל'. שצריך להתחיל את הסיפור בשורש השרשים בעתיק דעתיקין אשר לפניו הכל שווה ועקור ומשם בלבד אפשר להוליד את הכל.

***

ויעקב כל ימיו חי אחת למעלה ואחת למטה. כאשר אמרו שדר בעולם הזה ומחשבתו בעולם העליון. אמנם עומק הסוד למטה הוא בעולם האצילות למעלה הוא בלבן הארמי. ועל זה אמר 'אחיו אני ברמאות'. יודע אני השוואת הכל ויודע אני הבאתו. וכל ימיו אשר היה אצל לבן הארמי היה מבחין בפני לבן הממשי שבעולם הזה את הלובן העליון. וככל אשר ראה בחייו שם ראה למעלה במקום אשר נעלמה מעין כל חי בעד דלא ידע. ברגע אשר 'וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום' מיד 'ויאמר הויה אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך'. כלומר ראיה אחת היתה. אחת למעלה ואחת למטה. ראה את פני לבן ושם ראה אמירת הויה. וכאשר שלח לרחל ולאה וסיפר להם את הדברים אמר להם כל סיפור הדברים אחרת וסיפר להם מה שעשה בעצמו בצאן עקודים נקודים וברודים כאילו סיפר לו מלאך בחלום. כי מה שראה בעולם העליון ומה שראה בעולם התחתון הותרגמו להם אחד אל השני בליבו של יעקב. כאשר כלל כל זה בתחלת הפרשה 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו'. פעמים המראה בעליה פעמים המראה בירידה ותמיד הויה נצב עליו ותמיד ויקץ יעקב משנתו ויאמר מה נורא. ואין הפרש אם ראה את פני הצאן אל עקוד בעצמם הגשמי או ראה במלאך החלום או ראה בעולם  העקודים כפירוש האר"י. הכל סולם אחד ומראה אחד.

ועל זה אמרו האבות הן המרכבה ועשו במעשיהן את שאנו עושים אך במעשים מסורים לנו מן התורה. ואין זה האבות בעצמם אלא לימוד האבות. אשר חיו בתוך המקום הנורא הזה של 'מאין יבוא עזרי – עזרי מעם הויה'. לכן יכלו לעשות בדבריהם תורה וראו בפני לבן את לובן העליון ובפני הצאן את עקוד.

***

וכעת אפשר לפרש ככה ברשות קבה"ו, כאשר ראה יעקב קושי כל זה, נגלה אליו האלהים אשר ראה בבית אל ואמר לו שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך. והרי זה כאומר אליו סיימת לברר את עולם העקודים מתוך הלובן העליון שוב אל המקום אשר התחלת שם אל המקום הבטוח אל המקום שאתה בטוח שאהיה עמך אל מושב אברהם ויצחק הבטוחים בארצם. ויעקב נתפתה לזה ולדברי נשותיו אשר אמרו הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכל את כספנו. אמרה שכינה נכרית נחשבתי לא"ס כי מכר אותי ממכר כסף בפשעיכם שולחה אמכם להיותה תלויה במעשיהם ולפי כסף תורתם. אם כן מה לי לעמוד בעולם הזה אלכה לי אל מקומי הבטוח. ויגנב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא. כאשר ברח יעקב בתחלה מעיני עשו כך ברח מעיני לבן.

וכאשר שמע לבן את זאת לא הניח לו וירדף אחריו. כי אשר נגע בו האלהים אין להתחמק ממנו. וידבק אותו בהר הגלעד. ושם נגלה אליו האלהים בחלום ואמר לו השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע. כי לבן בעצמו הוא המשווה מטוב ועד רע. וגם כאשר הוא דולק אחרי יעקב אשר עזב אותו אין הוא יכול לעשות לו מאומה כי הוא בטבעו מלבין עוונות ומעביר הכל מטוב ועד רע. אבל סוף דבר לקטו אבנים ועשו גל. כאן נפרסה מחיצה התחתונה של הצמצום הנקרא פרסא שבין עולם האצילות לעולם הבריאה. ונעשה חוק היפך הסולם הקודם 'עליונים לא יעלו למטה ותחתונים לא ירדו למעלה' אני לא אעבור אליך ואתה לא תעבור אלי'. ועל הדבר הזה נכרת ברית שלא יעבר האצילות בגבול הבריאה ולא תעבור הבריאה בגבול האצילות. לבד דבר אחד ביקש לבן מיעקב שיבטיח לו 'אם תענה את בנותי ואם תקח נשים על בנותי', כאשר לקחת את השכינה אתך אל הבריאה אל תשכח גם כאשר אין שם אלהים שיראה אם תענה אותה או אם תקח עוד נשים עליה. ודבר זה קיים יעקב. וישכם לבן בבוקר וינשק לבניו ובנותיו ובנשיקה זו נתן להם כח לכל משך הישארותם מעבר לגל וכך נפרדו ונקבע העולם על מכונו.

לבד דבר אחד לא ידע יעקב 'ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה'. 'ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם'. כי גם אחרי שנעשה כל המחיצה הנוראה הזו ונקבע מחיצה בין האור ובין החושך עדיין נשאר אצל רחל בגניבה את התרפים אשר לאביה. ותרפים אלה הם מין קשר נבואי (כנאמר 'אין אפוד ואין תרפים', שניהם ענין אחד) שבין רחל לבין הלובן העליון אשר נשאר גם במקום התורף אשר ירדה בסתר המדרגה ואמרה דרך נשים לי דווקא תמן אשתכח התרפים אשר לאביה. ויעקב לא ידע בכל זה כאשר אביו לא ידע כאשר לקח את הברכות ועל הדבר הזה מסרה רחל את נפשה כאשר מתה בדרך אבל פתחה שם דרך לבניה אשר גם אחרי עד הגל הזה ועדה המצבה נשאר למטה התרפים אשר לאביה בגניבה וגניבה זו הוא נקודת רחל הנמצאת תמיד מאנה להנחם על בניה כי לא הסכימה אל הגלעד המחלק והשאירה לעצמה פתח בתוך מחיצה של ברזל שנפרסה ותוך תרפים אלה מתקשרים כל בניה אל לבן. ועד אשר גם יעקב לא נמלט מכל זה שהרי 'ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף'. אין לבן מניח לו כאשר נגע בו פעם אחת וגם אחרי אשר חזר אל ארץ מגורי אביו קפץ עליו סיפור יוסף בנה של רחל ופעלו התרפים את פעולתה והמשיכו את הסיפור עד אשר לא יהיה לכולם בטחון אלא מאין יבוא עזרי – עזרי מעם הויה.