סוד שירת האזינו

פעם בא אברך אל הרבי מקאצק והתלונן בפניו שאין לו כסף לקנות טלית. ענה לו הרבי אז תתעטף בארבע רוחות השמים.

לפעמים אין לנו טלית או ספר או מילה שיזכיר לנו את הנעלם. עדיין אנחנו מתחת לשמים הכחולים ומעל הארץ. יורד גשם מן השמים והעבים מכסים את הרקיע והרוחות מנשבות על הדשאים.

מי שיכול להסתכל בשמים ובכנפות הארץ לא יחסר לו לעולם ספר או סידור.

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי. יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב.

סוד משנה תורה

‘משה מפי עצמו אמרו’ (מגילה דף לא עמוד ב). פירוש שכל נביא וכל משיג מתדבק הוא במידה מסוימת ומשם מקבל נבואתו. ויש הרבה דרכים ומדרגות להידבק בהם, יש מתקשר בשם זה ויש מתקשר בשם אחר. משה רבינו כאשר אמר את כל התורה כולה התדבק בשם הוי”ה ומשם קיבל את נבואתו. אך במשנה תורה התדבק במדרגה הנקראת משה רבינו עצמו ומשם קיבל נבואתו.

כשם שיש מי שמדבק נפשו בנשמת צדיק שבדור קודם לו בכדי להשיג השגה, כמו שיש מי שיתדבק באליהו הנביא ויבשר לו השגות חדשות, או יש מי שיתדבק בנשמת רשב”י או בנשמת צדיק קדמון אחר בכדי להשיג השגה. כי נשמות הצדיקים אחר התפשטותם אינם אלא צורת השגתם, וכל צדיק עושה דרך להגיע בה אל ההשגה ודרך זו נשארת תפוסה בנשמתו. וכאשר מתחבר בו נשמה מאוחרת הרי זה נקרא בחינת עיבור או גלגול שנשמת הצדיק הקודם מדבר בו.

וכך ממש במשנה תורה התדבק משה בנשמתו בעצמו ומשם דיבר את הדברים האלה. כי גם הנשמה של אותו צדיק עצמו מיום אתמול יכול להיות בערך היום הזה כמו צדיק אחר שנפטר לבית עולמו, באשר מה שפעל באותו היום נחשב כמו ניצוץ אחד מנשמתו או חלק אחד מנפשו, והיא נשלמה ועלתה לה למקומה. וכאשר השלים משה רבינו את כל התורה הרי עמד בפניו כל מדרגה זו של נשמת משה רבינו במלואה, וממנה חזר להתדבק באמרו משנה תורה.

וכן כל אחד לפעמים הוא לומד דברי עצמו, אשר השיג ביום אתמול, ועכשיו אינו עומד באותו מקום, אבל הוא נזכר באותו המדרגה ומתעבר בה, וממנו מקבל עוד השראה לגבי מה שנצרך אליו היום.

וזה פירוש, ‘ואתחנן אל הויה בעת ההוא לאמר’. פירוש לפעמים אין אדם יודע להתפלל היום, אבל הוא נזכר שהיה עת שבה התפלל כראוי, והוא מתעבר באותו התפלה שהתפלל באותו הזמן, ומתוך זיכרון זה הוא ממשיך להתפלל על מה שהוא צריך היום.

פשט הפרת נדרים

ענין הפרת נדרים בפשוטו הוא פשוט ענין של כוח. כלומר הנקודה של פרשה זו אינו בהלכות נדרים שיש אפשרות של הפרה על ידי האב או הבעל. הנקודה של הפרשה הוא יותר דין בניהול המשפחה. וכך מסתיים הפרשה אלה החוקים וכו’ בין איש לאשתו בין אב לבתו. והדבר שהפרשה הזו מחזקת הוא כח האב והבעל על הבת. לומר שאין בידה לנהל את עצמה אבל אביה או בעלה יש בכוחם להניא אותה לבטל את נדרה.

במילים אחרות הנדר הוא כביכול התחייבות בין אדם למקום. אומר הקב”ה פה נכון שמאד חשוב לי שתקיימו את הנדרים שאתם נודרים לי, אבל הסמכות של האב והבעל עוד יותר חשובה מכך. ואני לא אתן לנדר שהתחייבה לי לבטל את ההתחייבות שלה לאביה ובעלה. זה דומה למחיקת שם השם לעשיית שלום בין איש לאשתו. השם לא רוצה שהנדרים שבין האשה לבוראה יפריעו ביחסי הכח בתוך המשפחה. ולפיכך הוא מפרש שאפילו אם תדור היא צריכה שאביה ובעלה יסכימו ואם הוא לא מרשה לה לקיים את נדרה הנדר בטל. (זה באמת קונפליקט נפוץ שאדם רוצה להיות מאד פרום וזה מפריע לו לקיים את ההתחייבות שלו למשפחתו וכדומה, הפסוק פה במילים אחרות אומר אל תהיי פרום על חשבון בעלך, או על חשבון הפטריארכיה).

וזה פירוש הפשוט של וה’ יסלח לה החוזר פה שלש פעמים. כלומר השם אומר נכון שהבטחת לי לעשות כך וכך, אבל אם הבעל והאב לא מרשים אני אסלח לך על ההתחייבות שלך אלי ואני מעדיף שתהיו תחת יד בעלך ואביך.

והפסוק הוסיף תנאי בכך שהבעל צריך להפר באותו יום. אני חושב שזה גם אמצעי להסדרת היחסים בין האשה לבעלה. כלומר הפסוק אומר נכון שהאשה תחת יד בעלה ולא ראוי שתתחיל לנדור לא לאכול או משהו ולא תוכל לסדר את הבית, אבל גם לא פייר שאשה לא תוכל לנהל את חייה הפרטיים כלל ולא תדע כלל אם תוכל למלא את נדרה או לא. לכן הפסוק מוסיף תנאי שהוא כמו התחייבות לקומוניקציה ברורה בין איש לאשתו. הוא פונה לבעל ואומר נכון שהכח בידך לבטל את נדרי אשתך אבל אל תמשוך אותה ככה. תהיה ברור איתה באותו יום אם אתה בסדר עם זה תגיד כן ואם לא תגיד לא. ואם לא הודעת לה באותו יום איבדת את הזכות שלך להגיד לה מה לעשות בפרט זה.

ועל המקרה הזה הפסוק אומר ואם הפר יפיר במקרה כזה ונשא את עונה. מזה אנו רואים שההפרה פה אינו בעצם ענין הלכתי, הוא ענין פרקטי שהיכולת ביד הבעל להניאה מזה. והחידוש של הפרשה עד עכשיו היתה שהשם יסכים לזה ויסלח לה. אומר ה’ אם חכית מיום אל יום אני כבר לא מסכים, ואם אתה מניא אותה מלקיים את נדרה תשא את עונה, כלומר נכון שאי אפשר להאשים אותה היא כפויה לבטל את נדרה, אבל אני לא אסלח לה אלא אשים על ראשך את העון שלה שמנעת אותה מן מה שהבטיחה לי. כמו כל מי שאונס את חבירו לעשות עבירה שהעונש הוא על ראש האנס.

הנני נותן לו את בריתי שלום

יש דברים שנודע לנו שהם טובים טרם עשייתם, ומתכוננים אנחנו לעשותם כראוי, ושוב בעשייתם נתגלה פגם ואינו טוב כפי שהיה נראה במחשבה (כמו תחלת מעשה בראשית ויאמר יהי אור, ולא היה כן). כן להיפך, דברים שכאשר חושבים עליהם במחשבה מתכוונת נראים גרועים, ואך משנעשו נגלה לנו שהיו טובים מאד (כמו סוף מעשה בראשית וירא והנה טוב מאד). השלימות הוא המצוה המפורשת, שיודעים אנחנו את טובו בטרם עשייתו ומתכוננים אליו, ובשעת עשייתו, ובהסתכלות אחורה אנו שמחים עליה (וזה תורת משה בשורשה).

מעשי קנאות הם המעשים שאי אפשר להתכוון אליהם, כי אין ידוע טרם עשייתם אם טובים יהיו אם לאו. וכאלה הם רבים ממעשי העולם הזה, בפרט אחר מיתת משה בשעת חורבן וגלות ואין לנו נבואה ברורה כמותו. אין אדם יודע אם טוב יעשה אם רע. ואין משה רוצה לענות לו הלכה. במצבים כאלה נעשים הרבה דברים, אשר עוד לא נודע מסקנת הדין עליהם. וספק זה רודף אותנו גם אחרי המעשה אין אנו יודעים אם עשינו את הטוב.

נתינת ברית שלום לפנחס הוא היפך מצוות הניתנות למשה. מצוות משה מודיעים לנו טרם עשייתם שהם טובים ונכוון לעשותם. ועל פי רוב אין אנחנו מצליחים להוציא אותם לפועל כראוי. שלום פנחס מודיע לנו אחרי המעשה שכיווננו אל האמת, וכי נתקבלו מעשינו לטובה. והם מדווחים לנו שאכן הוצאנו אותם לפועל כראוי גם בלי דעת, ויש בהם שמחה כפולה של התרת הספיקות ושל שמחת שלימות המעשה.

פנחס זה אליהו, המבקר גם בימינו בבשורת שלום בעיני מוח מבקשיו. נתנו חכמים סימן אחרי מעשה רע אדם מתחרט על פי רוב, גם אם בשעת מעשה בערה תאוותו וכיסתה על העוול. ואם אחרי המעשה אדרבה הוקל לו, יודע שהסיבה לא לעשותו היתה התאווה או העצלות וניתן לו ברית שלום.

סוד חקת התורה

סוד חוקת התורה

כאשר נודע לאדם באמת מה הוא  צריך לעשות זה נודע לו בכל הקומה שלו, מן הכתר ועד הרגלים שלו. שהרצון שלו מתעורר לו לעשות את זה, וזה ברור לו במוחו שכך הוא צריך, והוא יכול להסביר את זה לאחרים במשלים מוסברים ושבעה משיבי טעם, וידיו ורגליו רצים כמעט מאליהם לעשות את הדבר. הידיעה הזו בשלימותה נקראת מצוה, נבואת משה בזה הדבר.

וכל עוד אין דבר ברור לאדם בכל הקומה, אפילו אם חסר רק פרט אחד כמו שאינו יכול להסביר אותה ולשכנע אחרים בכך אע”פ שבמוחו וליבו הדבר ברור. או להיפך אפילו שנראה הדבר ברור בכל דרכי השכנוע וההסברים וכולם כבר השתכנעו ממנו, אבל חסר לו ברירות בפנימיות מוחו שכך צריך, או חסר לו רצון ומוטיבציה לעשות את זה, אין זה מצוה. ואמרו אם אין הדבר ברור לך כאחותך אל תאמרהו. ולפיכך היה משה מחוקק המצוות ולא שום נביא אחר כי בהירות כזו שתהיה גם קבועה לדורות הוא משהו נדיר ביותר.

אבל לפעמים קורה ומשהו כופה את עצמו על האדם. ברור לו שחסר לו חלק מן הקומה לעשיית דבר זה. אבל כמו כן ברור לו שאין לו ברירה והוא חייב לעשות את זה. הוא יודע שהדבר נשאר מסופק ואולי הוא חטא. אבל הוא פשוט אנוס לעשות את זה ומה לו לעשות גם אם הדבר לא נכון. זה נקרא במצב כזה עושה האדם את הדבר ומקבל על עצמו את הדין שינבע מכך שלא היה הדבר ברור בכל הקומה. וזה נקרא חוקת התורה. וזהו סוד חטא משה. שהוא שמשה היה כפוי לעשות את זה אע”פ שידע שאינו יכול להסביר אותו לאחרים וקיבל עליו את דינו.