גווני ייחודי הקרבנות – פרשת ויקרא

תוכן עניינים

ויקרא אל משה וידבר הוי”ה אליו מאהל מועד לאמר.

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן להוי”ה.

***

רבים נבוכו וילכו בדרכים רבות באשר לטעם הקרבנות עניינם וסדרם. (והרמ”א בתורת העולה ח”ב פ”א סיכם י”ב טעמים שמצא בספרי קדמונים). והצד השווה שבכולם (כפי שהעיר רמ”א שם) שאינם יכולים לספק את נפש המבקש טעם, ובפרט לא כאשר אנו רואים את ריבוי פרטי וחילוקי דיני הקרבן. וכולם נדמים כמו דרושים יפים שאינם קרובים לבאר את טעם עצם הדבר. וכבר שם לבו על כך הרמב”ם שאמר (בח”ג פכ”ו) שאם נבקש טעם לפרטי דיני הקרבנות נשתגע שגעון ארוך (ועכ”ז שם פמ”ו ביקש טעמים לעיקרי פרטי דיני הקרבנות והמתבונן יראה חולשתם ואיך אינם מגיעים לבאר רוב הפרטים).

ולי הקטן עפר תחת כפות רגליהם נראה כי הליכתם בסדר הגיוני לבקש טעם אל הכלל ושוב אל הפרט היא זאת שאינה מנחת אותם לראות את עוצם יופי ופאר תגבורת מנוחת דרכי הקרבנות. כי נדמה להם שצריך לבקש טעם על כלל מושג הקרבן ושוב אם יתאפשר לראות טעם להבדלי הפרטים, שכך השכל מחייב. אך לא כן דרכי הקרבן עצמו שטעמו מורגש מן הפרט אל הכלל, ואילו היינו משימים לבנו ומתחילים מן הפרט היינו רואים בכל פרט מעשה נפלא בפני עצמו איך קרבן של יום זה ושל אדם זה עושה דבר אחד וקרבן של יום אחר שבא לאדם אחר על מעשה אחר עושה דבר אחר, ואז היינו רואים איך כולם פועלים את פעולתם ועושים את מעשיהם כחלק ממארג מציאות האדם בעולם העומד בעולמו מול יחיד עליון ‘אדם כי יקריב מכם קרבן להוי”ה’. וסימן לדברי כי התורה שבכתב כולה נכתבה כללים ולא פרטים, ומן הכלל בפרשת משפטים אנחנו לומדים ממילא את הפרטים, כי אותם הלכות נלמדים מן הכלל. וכשהיא מגיעה אצל ענייני המשכן והקרבנות היא הופכת לדבר על כל פרט ופרט, כי זו דרך השגתם, ומן הפרט נדע את הכלל במידת האפשר.

***

ואציע לך הקדמה אחת כללית ושוב נלך אל הפרט. כי באופן כללי, ככל שאנחנו הולכים אל הכלל, ואל הקטגוריה היותר כוללת במציאות, כך מתמעטת השגתינו והבנתנו את הדברים. ונכון הוא אם נאמר, כי אם נבקש אך את הכלל היותר כללי, לא נוכל לתת טעם לכל המציאות כלל, ונהיה ניהיליסטים גמורים. שהרי אחרי ככלות הכל כל העולם בא מן האין והולך אל האין, ואם נבקש את הסיפור הכללי ביותר זוהי. ואם יחיה האדם תדיר בהשגה היותר כללית לא יראה טעם לחייו כלל כי סוף אדם למות וסוף הכל למות, ומאמר קהלת הכל שב למקום שבא משם הבל הבלים. אבל האדם מוצא שמחה וטעם ודעת בחייו כאשר הוא שם ליבו אל הפרט, שבה הוא מסוגל לראות איך מן יגיע כפיו של ערב שבת יאכל בשבת, ואיך מן עבודתו הרוחנית שהוא עושה בנפשו הוא מתעלה מיום ליום ומשנה לשנה. ואיך יש סדר ודעת וחשבון וסיפור הגיוני איך מילד גדל ונעשה מבוגר ואיך בזמן מיוחד מן הזמנים מצא זיווגו ובמקום הפרט דווקא יש חיים שמחה ודעת.

יתירה מזו, השמחה והדעת הנמצאת במקום הפרטים איננה נבדלת ונפרדת מן הכלל, כאילו נאמר אם תסתום את ליבך מלחשוב על הכלל הסופי בוודאי תוכל לשמוח בדבר הקטן שאתה בו. ראשית שכן אין מבט היותר כללי אמתי או נכון יותר ממבט היותר כללי. וכי מה יהפוך אותו לאמתי יותר. אין כאן אלא הבדל במקום המבט ומאיפה הוא מתחיל. ועמוק מכך, הפרט באמת לאמיתו מתקיים בתוך הכלל. שכן ‘יצר מתהו ממש ועשה אינו ישנו’. סיפור היצירה הוא הוויית הפירורים הקטנים מתוך האופל הגדול. צא ובדוק שכאשר האדם החי בחדוות פרט השגתו משים אל ליבו את מציאותו בתוך הכלל המבטל כל פרט, לא זו בלבד שאין עצבון נופלת עליו אלא אדרבה מתפשטת שמחתו ומתעמקת עד כדי אקסטזה. כי החיכוך של הפרט בתוך הכלל הוא כל סיפור האדם וכל חדוות היותו בתוך ההוויה. (ועפ”ס זהו השער או השביל הנעלם שבו מתחברים חכמה ובינה וכמה הפלגות דקות נאמרו על השביל הזה בזוהר)

***

וכעת נלך אל הקרבן. ואומר לך את מפתח הפתרון. כי כל הטעמים הנכונים שנאמרו בקרבנות, כולם הלא צדדי התבוננות נכונים על המציאות. בין אותם המתייחסים לזמן בין אותם המתייחסים לנפש בין אותם המתייחסים למקום. וכאשר נשתחרר ממגבלת הצורך למצוא טעם אחד כללי, נדע כי בוודאי יש לכל אחד מהם קרבן שמקריבים לסיבתה. למשל באופן הכי כללי יש שלשה סוגי קרבנות: עולה, שהיא לשם ה’ בלי טעם, שלמים, שהוא לשם אכילת בשר תאווה ונתינת חלק לה’, וחטאת, שהוא קרבן הבא לכפר על חטא. וכמו כן יש שלשה טעמים כלליים לקרבנות במפרשים. טעם הרמב”ם שהוא להרגיל את ישראל שלא יזבחו לעבודה זרה אלא להשם הוא כללות טעם קרבן שלמים, כפי שנאמר במפורש בפרשה (ויקרא יז, ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וכו’. ואילו טעם הרמב”ן על פי פשט שהוא דרך מוסר לעורר את האדם שהיה ראוי שהוא ייקרב על גבי המזבח, וכלשון רז”ל לגבי התענית שנתמעט חלבו ודמו, הוא כללות טעם קרבן חטאת שבא לכפר על פגמי החומר והחטא. וטעם הרמב”ן על פי סוד שהקרבן הוא הייחוד הוא כללות טעם קרבן עולה שהוא כליל להוי”ה. ויש מקום להרחיב בפירוט כל אלה כי לא אמרתי חילוקים אלה אלא דרך כללות גדול ולפעמים יש חטאת בדין עולה או שלמים בדין חטאת וכו’ כמה פרטים ופרטי פרטים, ועוד צריכים אנחנו ללמוד אותם. אך נקדים עוד הקדמות כלליות.

***

אחת הסיבות שקשה לנו לדבר על הפרט ואנו נוטים לחפש את הכלל, הוא בגלל חוסר ההיכרות החיה שלנו עם כל פרטי חילוקי הקרבנות. אנו קוראים פרשת ויקרא ואנו משתעממים מרוב ריבוי הפרטים שנדמה לנו שכולם באים לבאר דבר אחד והוא ענין הקרבנות. אבל הקריאה הנכונה כפי שאמרנו היא הפוכה, יש קרבן צאן ויש קרבן בקר ויש קרבן עוף ויש מנחה ויש שלמים ויש חטאת ויש אשם ויש פר וכו’ וכו’. ואילו היינו רגילים להקריב אותם ולראות אותם, או אפילו כעת שאין בידינו עולות ממש אילו היה ברור לנו בציור גמור את הבדלי הקרבנות כולם, איך כל אחד הוא עולם שלם בפני עצמו ויש לו דינים בפני עצמו וציורים בפני עצמו, לא היינו מרגישים אותו שעמום כי לא היה כל הספר נתפס בידינו כעסוק בנושא אחד “קרבנות”, ולו פרטים מרובים משעממים. אלא להיפך היינו רואים את הספר עסוק בנושאים רבים בקרבן עולה וקרבן חטאת וקרבן מנחה וקרבן שלמים וקרבן תודה וקרבן אשם, אשר אמנם כולם נכנסים תחת הקטגוריה הכוללת קרבנות, אבל אינם דומים זה לזה כלל.

משל למה הדבר דומה למועדים, שאילו לא היינו עושים אותם היינו גם תמהים איך יש שבע עשרה מועדים שונים עם חלקים שלמים בשולחן ערוך שמבארים את פרטי דיניהם בדיוק. אבל עכשיו שאנו חיים אותם הרי כל אחד יודע ומכיר לפי מדרגתו ועניינו שאינו דומה חנוכה לפסח ופורים לשבועות, אלא לכל אחד טעם בפני עצמו וניגונים בפני עצמו ומנהגים בפני עצמו ואופי רוחני בפני עצמו, אפילו שכולם בכללות עניינם אחד שהם מועדים. כך בוודאי בזמן שהיו רגילים להקריב קרבנות היה ניגון מיוחד לקרבן תודה ומנהג מיוחד מה לובשים ביום שמקריבים תודה ומה תפלה מתפללים עליו וכוונות מיוחדות לכוון בו, ולא היינו רואים אותו ככלל אחד משעממם מריבוי פרטיו אלא כעולמות שלמים מגוונים ומיוחדים כל אחד ואחד לפי דרכו ומקומו. ובחלום הלילה ראיתי פעם את הכהן המכיר ורגיל בעבודה שהיה כל קרבן מיוחד אצלו ומסודר בראשו בדיניו ובציורו ובסדריו, וכמה חיות היה לו כשהיה לומד הבחנה חדשה על פרט דין קרבן חטאת הבא על חטא מסוים הקרב בזמן מסוים, כמו שאנו מקבלים חיות כשאנו מבינים השגה חדשה בפרט מנהג מסוים הנוהג בחג מסוים במקום מסוים. ויה”ר שנלמד בציור ברור את כל העולמות הללו ונדע לראותם בחדוה ובהארה.

***

אי”ה ננסה ללמוד בשבת את התנועה הפנימית שבקרבן עולה ואיך הוא שונה מקרבן חטאת וקרבנות אחרות שבפרשה כל אחד בעניינו וננסה לתאר את כללותם.