פרשת כי תצא
מקרא מסודר החדש 1›
מקרא מסודר 1›
מקרא מסודר פרשת כי תצא
שיעורים בפרשת השבוע ובזוהר 8›
נבואות נחמה אינם נבואות על הגאולה אלא על נחמת הלב, בין קודם הגאולה ובין לאחריה.
עיקר התשובה בינה ליבא ולכן היא מוחלת עון כיון שהיא עמוקה מהם.
תשובת ברוריה למין שאין אנו רוצים ילדים כמותו, זה שהיא עקרה היא לפי שהיא מעולם נעלם ומחכה לילדים מאותו עולם.
אין כל הימים ימי תשובה כי התשובה ענין נעלה וגבוה ואי אפשר שתהיה בכל הימים.
תלמיד חכם שמא עשה תשובה מנקודת המבט התחתון אבל בגלל שכולו בעולם הבינה וודאי עשה תשובה.
נבואות נחמה אינם נבואות על הגאולה אלא על נחמת הלב, בין קודם הגאולה ובין לאחריה.
עיקר התשובה בינה ליבא ולכן היא מוחלת עון כיון שהיא עמוקה מהם.
תשובת ברוריה למין שאין אנו רוצים ילדים כמותו, זה שהיא עקרה היא לפי שהיא מעולם נעלם ומחכה לילדים מאותו עולם.
אין כל הימים ימי תשובה כי התשובה ענין נעלה וגבוה ואי אפשר שתהיה בכל הימים.
תלמיד חכם שמא עשה תשובה מנקודת המבט התחתון אבל בגלל שכולו בעולם הבינה וודאי עשה תשובה.
השיעור היום הוקדש על ידי ידידינו החשוב ר' חיים שליט"א. שייכתב בספר החיים ונעלה במעלות החיים כולנו היום.
ההבדל בין פרשיות המצוות לפרשיות הסיפור
א) פרשת כי תצא כולה מצוות. והיא הפרשה שמספר המצוות שלה רב ביותר, ע"ד במספר לפי ספר החינוך. רבים מחלקים בין סיפורי התורה לבין המצוות שבה, כמו בין הלכה ואגדה, שהרי כשם שבתלמוד יש הלכה ואגדה כך בספר התורה ישנם פרשיות של הלכה ופרשיות של אגדה. יש אומרים עיקר התורה הוא הלכה, ואין לומדים אלא הנושאים המבוארים במספר פרשיות המצוות של התורה. ויש אומרים עיקרי הסודות גנוזים בסיפורי התורה ומתקשים בפרשיות הלכה באומרם נפשנו יבשה בהם אין כל טעם, ואפשר בקושי לעמוד על טעמי המצוות. ואנו אין אנו אומרים לא כדברי אלה ולא כדברי אלה.
ב) ההבדל השורשי בין פרשיות מצוות לפרשיות סיפור הוא ההבדל התלוי במבנה סגנונם. פרשיות סיפור הם המשכים ארוכים, פסקי פרשיות שבהם ארוכים. הן כאשר מסתכלים אנחנו על פרשה אחת שמספר סיפור כמו פרשת קרח שהוא סיפור מחלוקת קרח, ונקל לספרו לילדים שהוא סיפור ארוך מעניין. והן כאשר מבינים בצורה יותר רחבה שכל התורה כולה הוא המשך של סיפור אחד, ההיסטוריה מבראשית ועד ביאת הארץ, ואפשר לראות שכל ספרי התנ"ך עוסקים בחמשה או ששה נושאים וכל סיפוריו הם סביב זה, וזה דבר מענג מאד להבין המשך הסיפור וקישוריו בכל המקומות. ואילו פרשיות המצוות רובם בפועל פרשיות קצרות מאד של פסוק או שנים או שלשה. וכל הקורא בהם מרגיש שטעם קריאתם מקוטעת. שהרי איננו יכול להרגיש טעם נמשך, אך קרא ענין אחד והנה הוא כבר נכנס לסיפור אחר שאין לו קשר, כי תהיינה לאיש שתי נשים, ופתאום מי שיש לו בן סורר ומורה, ופתאום מי שהוציא שם רע על אשתו, וכן הלאה. אפשר לראות בדוגמא שהבאנו שאכן דורשי האגדה מבקשים טעם לקשר פרשיות הלכה שונות הסמוכות זה לזה וליצור מהם סיפור אחד ארוך, כמדרש שהביא רש"י שאשת יפת תואר היא האשה השנואה ובנה הוא הבן סורר ומורה. וכן דרשות סמוכים רבים שמחפשים את המשך הסיפור. אך אין דברים אלה פשט הכתובים ואדרבה בפירוש רוצה הפרשה שהלכת בן סורר ומורה תחול גם כאשר אינו סיום ההמשך של סיפור יפת תואר.
התשובה נובעת מאופי פרשיות המצוות
ג) הימים ימי תשובה, מתחקים אנחנו אחר דרכי התשובה לעלות בהם אל דרך טובה יותר. שמים אנחנו לב כי התשובה פרשה בפני עצמה היא. אין התשובה הכפלה של עשיית הטוב בלבד, אבל יש לתשובה עולם ודרכים בפני עצמה, שעל ידי כך היא מעולה על הרובד הרגיל של סור מרע ועשה טוב ומאפשרת לברוח ממעגלים רגילים שאנחנו שבויים בהם. לפיכך ישנם 'דברים המעכבים את התשובה', אע"פ שאין דברים אלה חמורים מצד עצמם, הרי הם חמורים אצל פרשת התשובה כי אינם מאפשרים את רובד התשובה להופיע. דרך משל השונא את התוכחות, אולי אינו עבירה גדולה בפני עצמו, אבל מי שרוצה לשוב בתשובה חייב הוא לאהוב את התוכחות כי אחרת איך ידע במה שגה ועל מה ישוב.
ד) מן המעכבים החמורים ביותר את התשובה הוא חיי הסיפור בהמשכים, על דרך האגדה. כאשר האדם הוא מדבר, ויותר מכך הוא מספר. מספר לעצמו ולאחרים סיפורים ארוכים, ובהם ועל ידם הוא מצרף את הקטעים המנותקים של החיים לכדי נרטיב אחד שהוא מוצא בו משמעות. הסיפור של האדם על מהות עצמו הוא מה שאנחנו קוראים לו זהות, והוא סוג של קיצור של סיפור חייו כאשר הם מושלכים על העצמי. לפי שרוב בני אדם אחר גיל מסוים כבר קבעו לעצמם את סיפור חייהם, הם כבר 'מכירים את עצמם', הם כבר יודעים לענות על שאלת הפטפוט מאין באת ולאן אתה הולך ומה אתה עושה בחיים, לפיכך נמנעו מהם שערי תשובה. ומעטים בני האדם המחליפים את זהותם אחרי גיל מסוים, וכבר רז"ל שמו לב לזה ואמרו מי שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב אינו חוטא.
ה) אבל מי שחפץ בתשובה, הרי תנועת התשובה הנפשית הראשונה היא הכפירה בסיפור. התשובה איננה המצאת סיפור חדש (זה יגיע בשלב מאוחר אל תנועת התשובה, אולי כמו סוכות אחרי עשרת ימי תשובה). אלא היא עשיית דברים שאינם מתאימים לסיפור הגדול. פתאום היום אם בקולו תשמעו. ואם תאמר והרי אתמול היית כך וכך, אין על זה תשובה טובה. לפעמים מחפשים תירוצים טובים למה השתניתי כי חוויתי או כי קרה לי אבל אם נחכה לתירוץ טוב לא נעשה תשובה לעולם. התשובה הוא בלי תירוצים. סתם החלטתי שאני לא חייב להמשיך מה שהייתי אתמול. האני של אתמול כבר היה והיום אני איש חדש אחר. הבעל תשובה בתנועתו הראשונית הוא כזה שמובך מאד מן השאלה מה אתה עושה בחיים, אתה מתכוון מה חשבתי שאני עושה אתמול, מה אני מקווה לעשות היום, מה מצב הרצון שלי ברגע זה, אין לו כרטיס ביקור שעליו סיפור החיים הזהותי שלו מתומצת והוא לא יודע כיצד להציג את עצמו כי הוא ברגע ולא בנרטיב הארוך.
ו) הוי אומר, חייהם של בעלי תשובה הוא החיים של 'פסקי' הלכות, של הפרשיות הקצרות של המצוות. ואינם החיים של דברים ה'מושכים' את הלב כאגדה. יעזוב רשע 'דרכו'. ולכשתבונן, כך היא באמת פשט כל הפרשיות האלה שכולם הם תיקונים מאד פרטיים לנפילות פרטיות. כי מה שאנחנו מדברים על חלקי התשובה, אינו אלא כללים מאד כלליים של התשובה. ואילו התשובה הכי עמוקה היא לעשות את המשפטים המבוארים בכל מצוות אלה שהם ברובם אחר חטא או עוולה, והם מלמדים כיצד להחזיר את הצדק ואת האיזון אל מקומו בדרכים מדויקות. אדרבה מה ש'בזמן הזה אין שם אלא תשובה' הוא גם כי אין לנו משפט צדק מעולה ולפיכך רוב תשובתינו הוא בתפלה וחרטה וכדומה. אך התשובה הפנימית הנכונה הוא דווקא המבין את סוד ההלכה ולא את סוד האגדה בלבד. וסוד הדבר כי הלכה היא הכלה היא השכינה ההולכת עם ישראל בכל מקום, והיודעים את סוד ההלכה על מכונה יודעים את דרכי התשובה בדרכים עמוקות ומפורטות מאד. נלמד ציור אחד מציורי הלכה אלה והוא מצוות מוציא שם רע ופתרונו ולו תהיה לאשה כל ימיו.
רבנן שהוציאו שם רע על ההלכה
ז) הרעיא מהימנא פתח בפסוק וענשו אותו מאה כסף.. ולו תהיה לאשה כל ימיו כי הוציא שם רע על בתולת ישראל. מצוה זו של מוציא שם רע כללית וגדולה יותר מן המקרה הפרטי שלה. הרי מוציא שם רע כמו לשון הרע הוא עבירה כללית מאד ומצינו שכמה תקנות תיקנו חכמים ובכמה עניינים העבירו על מידותיהם "שלא להוציא לעז" על בנות ישראל. ולעז זה הוא לרוב מסוג המוציא שם רע, לאמר לא מצאתי לבתך בתולים. וכן שיבחו את מי שלא יצא עליו שם רע בנערותו, וייסרו את מי ששמועתו רעה, שכל זה מראה שהיות האדם בשם טוב הוא הדבר החשוב ביותר, והמוציא שם רע פוגע בזה לפיכך יש לעמוד על עומק פגמו ותיקונו ומכך נמצא דרך חשובה בתשובה מן השמות הרעים היוצאים תדיר על האדם.
ח) רע"מ פתח ופנה בשאלה אל 'רבנן'. במצוות אלה הוא מתפלמס בהבנת עומק המצוות עם רבנים שאינם לומדים את ההלכה אלא כפי פשוטה וחומריותה ואינם פוקחים עיניהם אל הנשמה שבהם, והיינו לדרכנו החושבים שההלכה ענין לעצמו וכאילו אין בה תשובה, ואומרים אולי על דרך האגדה יש תשובה. וכפי שהוא מאריך להוכיח את הלומדים האלה בדברים חריפים וקורא להם חמורים, ח'כם מ'ופלא ו'רב ר'בנן, ואומר שהשכינה אינה רוכבת על החמור אלא על הסוס. ואמנם כתיב על המשיח שהוא עני ורוכב על החמור, ומרמז הזוהר ענ"י שלשה מסכתות עירובין נידה יבמות, לפי שאלה הם מסכתות שהתופסים את עיקר התורה כהלכה עוסקים בהם הרבה (ולא כפי שראיתי רבים מפרשים שהם מסכתות הקשות ביותר, שבפירוש אומר רע"מ שהוא הדין שאר המסכתות. אלא נקט הני לרמז ענ"י ולפי שהם מסכתות חמורות בהלכות חמורות). והיינו שאכן התורה נמצאת גם במדרגה שנקרא עני ורוכב על החמור, אבל בוודאי סוף הישועה לאו הכי הוא אלא 'כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה', מרכבות הישועה הם רכיבת התורה על הסוס ויש לרדוף אחרי כבוד התורה בהיותה עוסקת ברוחניים אלוהיים ולא בקלות וחמורות בלבד.
בין מוציאי דיבת הארץ רעה למוציא שם רע
ט) ובכדי להראות שעוד לא עמדו על עומק הלכות התורה שאל אותם שאלה שהיא שאלה בעומק מידות התיקון של המוציא שם רע. למדנו כי עונשו של מוציא שם רע הוא 'ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו'. והנה מרגלים הוציאו דיבת הארץ רעה, ולא נענשו שלא יוכלו לצאת ממנה כל ימיהם אלא אדרבה וכל מנאצי לא יראוה, נענשו שלא ייכנסו אליה כלל. והרי הארץ בדומה לאשה היא, כשיגרא דלישנא 'אשה קרקע עולם', ואם כן דומה הוצאת שם רע של מרגלים להוצאת שם רע של אשה ממש, ולמה הוי עונשם הפוכים זה מזה, שזה לא יוכל שלחה כל ימיו וזה לא יוכל לראותה כלל. (ולפי הסוד וודאי אשה היינו שכינה היינו ארץ ישראל שהוא נוק' דאצילות, ועליה הם כל הוצאת דיבה רעה, שהוא ממש כשמה שהרי המלכות היא 'שם' הויה, והיא 'דיבה', ובני אדם אומרים עליה תדיר שהיא רעה, לפי שהיא נעלמת ומסתתרת בתחתונים בכל אופניהם, ואינה ניכרת ביופיה אלא לעיני המשכילים).
י) אלא החילוק הוא שמרגלים לפני הנישואין הוציאו שם רע. ומוציא שם רע לאחר הנישואין הוא. אבל מה שורש החילוק (והנה רע"מ הולך ומבאר עניינים רבים ולא ראיתי במפרשים שיסבירו את התשובה בצורה ברורה ואומר את הנכון בעיני לפי הענין שאנו בו ודרכו נכלול את עיקרי דרושיו). כי שני עולמות ישנם ושני מדרגות ישנם שהם שני סוגי הוצאת שם רע על השכינה. מוציא שם רע התחתון הוא כפי שאמרנו, כאשר האדם לומד את נפשו כאילו הוא פלפול שצריך ליישב חלקיו זה עם זה כפירושי התוספות. והוא שואל הלא אמש אמרת לנו שהיא זבת חלב ודבש והיום והנה היא ארץ אוכלת יושביה. על כרחך ש'באמת' ארץ אוכלת יושביה היא, ומה שנדמה לנו זבת חלב ודבש אינו אלא נדמה. וכך אומר אדם לנשמתו שהיא אצילות השכינה אמש אמרת לנו שהיא טובה ולמדת והתפללת והנה ראיתי שנכשלת בחטא, כנראה באמת שהיא חוטאת ובוגדת ואני מודה על האמת שאני כך ומה לעשות. זהו העושה מנפשו פלפולי הלכות. ותיקוני כפי סדר אותם הלכות פסוקות הוא לחלק ביניהם ולומר אין בין היום ובין אתמול ולא כלום, אלא זה יצר הטוב וזה יצר הרע, וכאילו שני נפשות הם.
סוד אסתר שידה הכניסה
יא) ועל זה אומר הרע"מ שיש סוד גדול בענין אסתר, שנראה שנבעלה לאחשורש, ובוודאי אי אפשר לומר ככה על השכינה שהיא אסתר המלכה. אלא אסתר שידה הכניסה לאחשורש, ולא את נפשה עצמה. וענין זה ביאר הרמ"ק כאן ואחריו האריז"ל בעץ חיים, כי שידה זו אינו אלא חלק הרע שבנפשה של אסתר, הוא מה שאנחנו קוראים בדרך כלל יצר הרע. וכשם שבכלי אדם אחד עצמו ישכנו שני נפשות לרוב, כך הם מופיעים לפעמים בגופות נפרדים. ויש כח בצדיקים לעמוד על הפרדת חלק הטוב מן חלק הרע שבנפשם ולשלוח את השידה לאחשורש ואת הצד הטוב למרדכי הצדיק. זהו החלוקה הראשונה שלמדנו שיש יצר טוב ויצר הרע ואין המשכיות של סיפור אחד ביניהם, אלא זה טוב וזה רע כסדר כל פסקי הלכות זה כשר וזה פסול, ומתוך זה הוא מסוגל להפוך את מעשיו מרע לטוב ואיננו נמנע על ידי הסיפור.
יב) אכן מדרגה זו הוא מדרגת עולם ההלכה הנגלית שנקרא מט"ט, שהוא שורש עולם התמורות המתהפך מטוב לרע ומרע לטוב. אומר רע"מ אע"פ שזה הדיוט ועבד ואינו במדרגת בן מלך, 'אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך'. שהרי להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, המתהפכת לכל צד בכל רגע, היא גרועה למי שכבר נמצא בתוך הגן, שלא יפול בחטא ויהיה כולו קודש. אבל למי שנמצא בעולם התהפוכות, הרי אדרבה התהפכות פזיזה זו היא המאפשרת לו להתהפך מרע לטוב ולא להיתקע בקוהירנטיות אחת שמעכבת את בני האדם מלעשות טוב.
יג) במילים אחרות הוצאת שם רע הראשונה והעמוקה היא הרצון לקיים את תדירות וחוסר השתנות העולם העליון בתוך עולם שאינו מותאם לכך. ולפי שבוודאי מצד הנשמה עצמה כלומר מצד עולם האצילות נאמר אני הויה לא שניתי, אין שם שינוי כלל אלא תמיד הנהר נמשך ואינו פוסק. הרי כולי עלמא מבקשים לחיות בתדירות כזאת. ולשם כך הם טועים לומר על מט"ט שהוא הויה עצמו, ואומרים על אחד מגווני התמורות שמצאו בעולם בוודאי זהו אמת בלתי משתנה. והכתוב מצווח ואומר אל תמר בו כי שמי בקרבו אל תטעה לומר שהוא אני. וודאי הדרישה הזאת לעקביות בלתי משתנה נכונה אבל היא רומזת לך שתגיע לעולם שכולו טוב, לא שתחליט על עולם של עץ הדעת טוב ורע שאחד מצדדיו המקריים הוא הנצחי והבלתי משתנה. וזהו מדרגת תשובת המרגלים לפי שאמרו על הארץ שהיא רעה, לא ייכנסו אליה ויבדל הרע מן הטוב וישתנה כל הסדר המתוכנן כי זוהי העולם הזה באמת משתנה כל עת מצד לצד.
שמי וכבודי לאחר לא אתן
יד) אבל המוציא שם רע מן הנישואין, כלומר כאשר מדברים אנחנו אודות עולם האצילות עצמה. שזה מיוחד למי שזכה לנשמה מאצילות דהיינו מי שמוצא את נפשו מסוגלת לעמוד ולטעום מסודות התורה על האמת. במדרגה זו צריכים לדבר על תיקון אחר לגמרי. כי כאן חייבים להתמקד בתוך הקביעות הנצחית הבלתי משתנה של אני הויה הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהילתי לפסילים. ובמקום הזה הוא תיקונו של מוציא שם רע ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו. טעם הלכה זו ניתנת להתפרש בכמה פנים. אפשר לומר שלפי שהזיק אותה והוציא עליה שם רע יאכל את אשר יבשל, לפי שקלקל לה שידוכים אחרים מחוייב הוא בעצמו לתקן את היזקו ולשאת אותה. ואפשר לומר יותר עמוק, לפי שהוא פגם בכבודה ואמר שהיא זנתה, הרי עליו בעצמו לגלות שהוא מאמין בה מאד, בטח בה לב בעלה, ואפילו באופן שהיה נדמה שמשתנית ובאופן הרגיל היה משלחה, הוא אינו משלחה. כי לעומת שאמר שהיא קלקלה חייב הוא להראות בנפשו כל ימי חייו שלא קלקלה מעולם, ולו תהיה לאשה. (וייתכן שאף זה לבטל את הוצאת הלעז שאם ישלחנה אחר כמה שנים יאמרו הכל סימן שהיו דברים בגו).
טו) התשובה של שבת, 'א שבת'דיגע תשובה' של מדרגת אצילות אינו לומר היה רע מצד יצר הרע ועכשיו יהיה טוב מצד יצר הטוב. הוא ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו. הוא עמידה על עצם הנשמה עצמה ואומר הנשמה עצמה טהורה היא, לא חטאה מעולם כי אינה בגדר החטא כלל. לומר שהשכינה עצמה מעולם לא התלכלכה בשום חטא וכך הנשמה שהיא חלק השכינה. אם לפי הסתכלות השינויים היו לוחות ראשונות ולוחות שניות, נשברו ראשונות ועכשיו יש תורה אחרת שאיננה אותה התורה של אצילות של לוחות ראשונות. הרי זה ייתכן רק לפי ימות החול. בשבת אומרים אנחנו לוחות ראשונות לא נשתברו לעולם, התורה של יום הכיפורים היא עצמה התורה של חג השבועות. ואין לומר עד שהיינו טובים היה לנו תורה רוחנית וכעת יש לנו תורה חומרית וכפי שאומרים בעלי החילוקים. אלא תורה אחת יהיה לכם כגר כאזרח.
טז) מול 'הוציא שם רע על בתולת ישראל', הוא 'רבי ישראל בעל שם טוב'.
https://youtu.be/l_IGrt7Kchwהשיעור היום הוקדש על ידי ידידינו החשוב ר' חיים שליט"א. שייכתב בספר החיים ונעלה במעלות החיים כולנו היום.
ההבדל בין פרשיות המצוות לפרשיות הסיפור
א) פרשת כי תצא כולה מצוות. והיא הפרשה שמספר המצוות שלה רב ביותר, ע"ד במספר לפי ספר החינוך. רבים מחלקים בין סיפורי התורה לבין המצוות שבה, כמו בין הלכה ואגדה, שהרי כשם שבתלמוד יש הלכה ואגדה כך בספר התורה ישנם פרשיות של הלכה ופרשיות של אגדה. יש אומרים עיקר התורה הוא הלכה, ואין לומדים אלא הנושאים המבוארים במספר פרשיות המצוות של התורה. ויש אומרים עיקרי הסודות גנוזים בסיפורי התורה ומתקשים בפרשיות הלכה באומרם נפשנו יבשה בהם אין כל טעם, ואפשר בקושי לעמוד על טעמי המצוות. ואנו אין אנו אומרים לא כדברי אלה ולא כדברי אלה.
ב) ההבדל השורשי בין פרשיות מצוות לפרשיות סיפור הוא ההבדל התלוי במבנה סגנונם. פרשיות סיפור הם המשכים ארוכים, פסקי פרשיות שבהם ארוכים. הן כאשר מסתכלים אנחנו על פרשה אחת שמספר סיפור כמו פרשת קרח שהוא סיפור מחלוקת קרח, ונקל לספרו לילדים שהוא סיפור ארוך מעניין. והן כאשר מבינים בצורה יותר רחבה שכל התורה כולה הוא המשך של סיפור אחד, ההיסטוריה מבראשית ועד ביאת הארץ, ואפשר לראות שכל ספרי התנ"ך עוסקים בחמשה או ששה נושאים וכל סיפוריו הם סביב זה, וזה דבר מענג מאד להבין המשך הסיפור וקישוריו בכל המקומות. ואילו פרשיות המצוות רובם בפועל פרשיות קצרות מאד של פסוק או שנים או שלשה. וכל הקורא בהם מרגיש שטעם קריאתם מקוטעת. שהרי איננו יכול להרגיש טעם נמשך, אך קרא ענין אחד והנה הוא כבר נכנס לסיפור אחר שאין לו קשר, כי תהיינה לאיש שתי נשים, ופתאום מי שיש לו בן סורר ומורה, ופתאום מי שהוציא שם רע על אשתו, וכן הלאה. אפשר לראות בדוגמא שהבאנו שאכן דורשי האגדה מבקשים טעם לקשר פרשיות הלכה שונות הסמוכות זה לזה וליצור מהם סיפור אחד ארוך, כמדרש שהביא רש"י שאשת יפת תואר היא האשה השנואה ובנה הוא הבן סורר ומורה. וכן דרשות סמוכים רבים שמחפשים את המשך הסיפור. אך אין דברים אלה פשט הכתובים ואדרבה בפירוש רוצה הפרשה שהלכת בן סורר ומורה תחול גם כאשר אינו סיום ההמשך של סיפור יפת תואר.
התשובה נובעת מאופי פרשיות המצוות
ג) הימים ימי תשובה, מתחקים אנחנו אחר דרכי התשובה לעלות בהם אל דרך טובה יותר. שמים אנחנו לב כי התשובה פרשה בפני עצמה היא. אין התשובה הכפלה של עשיית הטוב בלבד, אבל יש לתשובה עולם ודרכים בפני עצמה, שעל ידי כך היא מעולה על הרובד הרגיל של סור מרע ועשה טוב ומאפשרת לברוח ממעגלים רגילים שאנחנו שבויים בהם. לפיכך ישנם 'דברים המעכבים את התשובה', אע"פ שאין דברים אלה חמורים מצד עצמם, הרי הם חמורים אצל פרשת התשובה כי אינם מאפשרים את רובד התשובה להופיע. דרך משל השונא את התוכחות, אולי אינו עבירה גדולה בפני עצמו, אבל מי שרוצה לשוב בתשובה חייב הוא לאהוב את התוכחות כי אחרת איך ידע במה שגה ועל מה ישוב.
ד) מן המעכבים החמורים ביותר את התשובה הוא חיי הסיפור בהמשכים, על דרך האגדה. כאשר האדם הוא מדבר, ויותר מכך הוא מספר. מספר לעצמו ולאחרים סיפורים ארוכים, ובהם ועל ידם הוא מצרף את הקטעים המנותקים של החיים לכדי נרטיב אחד שהוא מוצא בו משמעות. הסיפור של האדם על מהות עצמו הוא מה שאנחנו קוראים לו זהות, והוא סוג של קיצור של סיפור חייו כאשר הם מושלכים על העצמי. לפי שרוב בני אדם אחר גיל מסוים כבר קבעו לעצמם את סיפור חייהם, הם כבר 'מכירים את עצמם', הם כבר יודעים לענות על שאלת הפטפוט מאין באת ולאן אתה הולך ומה אתה עושה בחיים, לפיכך נמנעו מהם שערי תשובה. ומעטים בני האדם המחליפים את זהותם אחרי גיל מסוים, וכבר רז"ל שמו לב לזה ואמרו מי שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב אינו חוטא.
ה) אבל מי שחפץ בתשובה, הרי תנועת התשובה הנפשית הראשונה היא הכפירה בסיפור. התשובה איננה המצאת סיפור חדש (זה יגיע בשלב מאוחר אל תנועת התשובה, אולי כמו סוכות אחרי עשרת ימי תשובה). אלא היא עשיית דברים שאינם מתאימים לסיפור הגדול. פתאום היום אם בקולו תשמעו. ואם תאמר והרי אתמול היית כך וכך, אין על זה תשובה טובה. לפעמים מחפשים תירוצים טובים למה השתניתי כי חוויתי או כי קרה לי אבל אם נחכה לתירוץ טוב לא נעשה תשובה לעולם. התשובה הוא בלי תירוצים. סתם החלטתי שאני לא חייב להמשיך מה שהייתי אתמול. האני של אתמול כבר היה והיום אני איש חדש אחר. הבעל תשובה בתנועתו הראשונית הוא כזה שמובך מאד מן השאלה מה אתה עושה בחיים, אתה מתכוון מה חשבתי שאני עושה אתמול, מה אני מקווה לעשות היום, מה מצב הרצון שלי ברגע זה, אין לו כרטיס ביקור שעליו סיפור החיים הזהותי שלו מתומצת והוא לא יודע כיצד להציג את עצמו כי הוא ברגע ולא בנרטיב הארוך.
ו) הוי אומר, חייהם של בעלי תשובה הוא החיים של 'פסקי' הלכות, של הפרשיות הקצרות של המצוות. ואינם החיים של דברים ה'מושכים' את הלב כאגדה. יעזוב רשע 'דרכו'. ולכשתבונן, כך היא באמת פשט כל הפרשיות האלה שכולם הם תיקונים מאד פרטיים לנפילות פרטיות. כי מה שאנחנו מדברים על חלקי התשובה, אינו אלא כללים מאד כלליים של התשובה. ואילו התשובה הכי עמוקה היא לעשות את המשפטים המבוארים בכל מצוות אלה שהם ברובם אחר חטא או עוולה, והם מלמדים כיצד להחזיר את הצדק ואת האיזון אל מקומו בדרכים מדויקות. אדרבה מה ש'בזמן הזה אין שם אלא תשובה' הוא גם כי אין לנו משפט צדק מעולה ולפיכך רוב תשובתינו הוא בתפלה וחרטה וכדומה. אך התשובה הפנימית הנכונה הוא דווקא המבין את סוד ההלכה ולא את סוד האגדה בלבד. וסוד הדבר כי הלכה היא הכלה היא השכינה ההולכת עם ישראל בכל מקום, והיודעים את סוד ההלכה על מכונה יודעים את דרכי התשובה בדרכים עמוקות ומפורטות מאד. נלמד ציור אחד מציורי הלכה אלה והוא מצוות מוציא שם רע ופתרונו ולו תהיה לאשה כל ימיו.
רבנן שהוציאו שם רע על ההלכה
ז) הרעיא מהימנא פתח בפסוק וענשו אותו מאה כסף.. ולו תהיה לאשה כל ימיו כי הוציא שם רע על בתולת ישראל. מצוה זו של מוציא שם רע כללית וגדולה יותר מן המקרה הפרטי שלה. הרי מוציא שם רע כמו לשון הרע הוא עבירה כללית מאד ומצינו שכמה תקנות תיקנו חכמים ובכמה עניינים העבירו על מידותיהם "שלא להוציא לעז" על בנות ישראל. ולעז זה הוא לרוב מסוג המוציא שם רע, לאמר לא מצאתי לבתך בתולים. וכן שיבחו את מי שלא יצא עליו שם רע בנערותו, וייסרו את מי ששמועתו רעה, שכל זה מראה שהיות האדם בשם טוב הוא הדבר החשוב ביותר, והמוציא שם רע פוגע בזה לפיכך יש לעמוד על עומק פגמו ותיקונו ומכך נמצא דרך חשובה בתשובה מן השמות הרעים היוצאים תדיר על האדם.
ח) רע"מ פתח ופנה בשאלה אל 'רבנן'. במצוות אלה הוא מתפלמס בהבנת עומק המצוות עם רבנים שאינם לומדים את ההלכה אלא כפי פשוטה וחומריותה ואינם פוקחים עיניהם אל הנשמה שבהם, והיינו לדרכנו החושבים שההלכה ענין לעצמו וכאילו אין בה תשובה, ואומרים אולי על דרך האגדה יש תשובה. וכפי שהוא מאריך להוכיח את הלומדים האלה בדברים חריפים וקורא להם חמורים, ח'כם מ'ופלא ו'רב ר'בנן, ואומר שהשכינה אינה רוכבת על החמור אלא על הסוס. ואמנם כתיב על המשיח שהוא עני ורוכב על החמור, ומרמז הזוהר ענ"י שלשה מסכתות עירובין נידה יבמות, לפי שאלה הם מסכתות שהתופסים את עיקר התורה כהלכה עוסקים בהם הרבה (ולא כפי שראיתי רבים מפרשים שהם מסכתות הקשות ביותר, שבפירוש אומר רע"מ שהוא הדין שאר המסכתות. אלא נקט הני לרמז ענ"י ולפי שהם מסכתות חמורות בהלכות חמורות). והיינו שאכן התורה נמצאת גם במדרגה שנקרא עני ורוכב על החמור, אבל בוודאי סוף הישועה לאו הכי הוא אלא 'כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה', מרכבות הישועה הם רכיבת התורה על הסוס ויש לרדוף אחרי כבוד התורה בהיותה עוסקת ברוחניים אלוהיים ולא בקלות וחמורות בלבד.
בין מוציאי דיבת הארץ רעה למוציא שם רע
ט) ובכדי להראות שעוד לא עמדו על עומק הלכות התורה שאל אותם שאלה שהיא שאלה בעומק מידות התיקון של המוציא שם רע. למדנו כי עונשו של מוציא שם רע הוא 'ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו'. והנה מרגלים הוציאו דיבת הארץ רעה, ולא נענשו שלא יוכלו לצאת ממנה כל ימיהם אלא אדרבה וכל מנאצי לא יראוה, נענשו שלא ייכנסו אליה כלל. והרי הארץ בדומה לאשה היא, כשיגרא דלישנא 'אשה קרקע עולם', ואם כן דומה הוצאת שם רע של מרגלים להוצאת שם רע של אשה ממש, ולמה הוי עונשם הפוכים זה מזה, שזה לא יוכל שלחה כל ימיו וזה לא יוכל לראותה כלל. (ולפי הסוד וודאי אשה היינו שכינה היינו ארץ ישראל שהוא נוק' דאצילות, ועליה הם כל הוצאת דיבה רעה, שהוא ממש כשמה שהרי המלכות היא 'שם' הויה, והיא 'דיבה', ובני אדם אומרים עליה תדיר שהיא רעה, לפי שהיא נעלמת ומסתתרת בתחתונים בכל אופניהם, ואינה ניכרת ביופיה אלא לעיני המשכילים).
י) אלא החילוק הוא שמרגלים לפני הנישואין הוציאו שם רע. ומוציא שם רע לאחר הנישואין הוא. אבל מה שורש החילוק (והנה רע"מ הולך ומבאר עניינים רבים ולא ראיתי במפרשים שיסבירו את התשובה בצורה ברורה ואומר את הנכון בעיני לפי הענין שאנו בו ודרכו נכלול את עיקרי דרושיו). כי שני עולמות ישנם ושני מדרגות ישנם שהם שני סוגי הוצאת שם רע על השכינה. מוציא שם רע התחתון הוא כפי שאמרנו, כאשר האדם לומד את נפשו כאילו הוא פלפול שצריך ליישב חלקיו זה עם זה כפירושי התוספות. והוא שואל הלא אמש אמרת לנו שהיא זבת חלב ודבש והיום והנה היא ארץ אוכלת יושביה. על כרחך ש'באמת' ארץ אוכלת יושביה היא, ומה שנדמה לנו זבת חלב ודבש אינו אלא נדמה. וכך אומר אדם לנשמתו שהיא אצילות השכינה אמש אמרת לנו שהיא טובה ולמדת והתפללת והנה ראיתי שנכשלת בחטא, כנראה באמת שהיא חוטאת ובוגדת ואני מודה על האמת שאני כך ומה לעשות. זהו העושה מנפשו פלפולי הלכות. ותיקוני כפי סדר אותם הלכות פסוקות הוא לחלק ביניהם ולומר אין בין היום ובין אתמול ולא כלום, אלא זה יצר הטוב וזה יצר הרע, וכאילו שני נפשות הם.
סוד אסתר שידה הכניסה
יא) ועל זה אומר הרע"מ שיש סוד גדול בענין אסתר, שנראה שנבעלה לאחשורש, ובוודאי אי אפשר לומר ככה על השכינה שהיא אסתר המלכה. אלא אסתר שידה הכניסה לאחשורש, ולא את נפשה עצמה. וענין זה ביאר הרמ"ק כאן ואחריו האריז"ל בעץ חיים, כי שידה זו אינו אלא חלק הרע שבנפשה של אסתר, הוא מה שאנחנו קוראים בדרך כלל יצר הרע. וכשם שבכלי אדם אחד עצמו ישכנו שני נפשות לרוב, כך הם מופיעים לפעמים בגופות נפרדים. ויש כח בצדיקים לעמוד על הפרדת חלק הטוב מן חלק הרע שבנפשם ולשלוח את השידה לאחשורש ואת הצד הטוב למרדכי הצדיק. זהו החלוקה הראשונה שלמדנו שיש יצר טוב ויצר הרע ואין המשכיות של סיפור אחד ביניהם, אלא זה טוב וזה רע כסדר כל פסקי הלכות זה כשר וזה פסול, ומתוך זה הוא מסוגל להפוך את מעשיו מרע לטוב ואיננו נמנע על ידי הסיפור.
יב) אכן מדרגה זו הוא מדרגת עולם ההלכה הנגלית שנקרא מט"ט, שהוא שורש עולם התמורות המתהפך מטוב לרע ומרע לטוב. אומר רע"מ אע"פ שזה הדיוט ועבד ואינו במדרגת בן מלך, 'אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך'. שהרי להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, המתהפכת לכל צד בכל רגע, היא גרועה למי שכבר נמצא בתוך הגן, שלא יפול בחטא ויהיה כולו קודש. אבל למי שנמצא בעולם התהפוכות, הרי אדרבה התהפכות פזיזה זו היא המאפשרת לו להתהפך מרע לטוב ולא להיתקע בקוהירנטיות אחת שמעכבת את בני האדם מלעשות טוב.
יג) במילים אחרות הוצאת שם רע הראשונה והעמוקה היא הרצון לקיים את תדירות וחוסר השתנות העולם העליון בתוך עולם שאינו מותאם לכך. ולפי שבוודאי מצד הנשמה עצמה כלומר מצד עולם האצילות נאמר אני הויה לא שניתי, אין שם שינוי כלל אלא תמיד הנהר נמשך ואינו פוסק. הרי כולי עלמא מבקשים לחיות בתדירות כזאת. ולשם כך הם טועים לומר על מט"ט שהוא הויה עצמו, ואומרים על אחד מגווני התמורות שמצאו בעולם בוודאי זהו אמת בלתי משתנה. והכתוב מצווח ואומר אל תמר בו כי שמי בקרבו אל תטעה לומר שהוא אני. וודאי הדרישה הזאת לעקביות בלתי משתנה נכונה אבל היא רומזת לך שתגיע לעולם שכולו טוב, לא שתחליט על עולם של עץ הדעת טוב ורע שאחד מצדדיו המקריים הוא הנצחי והבלתי משתנה. וזהו מדרגת תשובת המרגלים לפי שאמרו על הארץ שהיא רעה, לא ייכנסו אליה ויבדל הרע מן הטוב וישתנה כל הסדר המתוכנן כי זוהי העולם הזה באמת משתנה כל עת מצד לצד.
שמי וכבודי לאחר לא אתן
יד) אבל המוציא שם רע מן הנישואין, כלומר כאשר מדברים אנחנו אודות עולם האצילות עצמה. שזה מיוחד למי שזכה לנשמה מאצילות דהיינו מי שמוצא את נפשו מסוגלת לעמוד ולטעום מסודות התורה על האמת. במדרגה זו צריכים לדבר על תיקון אחר לגמרי. כי כאן חייבים להתמקד בתוך הקביעות הנצחית הבלתי משתנה של אני הויה הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהילתי לפסילים. ובמקום הזה הוא תיקונו של מוציא שם רע ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו. טעם הלכה זו ניתנת להתפרש בכמה פנים. אפשר לומר שלפי שהזיק אותה והוציא עליה שם רע יאכל את אשר יבשל, לפי שקלקל לה שידוכים אחרים מחוייב הוא בעצמו לתקן את היזקו ולשאת אותה. ואפשר לומר יותר עמוק, לפי שהוא פגם בכבודה ואמר שהיא זנתה, הרי עליו בעצמו לגלות שהוא מאמין בה מאד, בטח בה לב בעלה, ואפילו באופן שהיה נדמה שמשתנית ובאופן הרגיל היה משלחה, הוא אינו משלחה. כי לעומת שאמר שהיא קלקלה חייב הוא להראות בנפשו כל ימי חייו שלא קלקלה מעולם, ולו תהיה לאשה. (וייתכן שאף זה לבטל את הוצאת הלעז שאם ישלחנה אחר כמה שנים יאמרו הכל סימן שהיו דברים בגו).
טו) התשובה של שבת, 'א שבת'דיגע תשובה' של מדרגת אצילות אינו לומר היה רע מצד יצר הרע ועכשיו יהיה טוב מצד יצר הטוב. הוא ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו. הוא עמידה על עצם הנשמה עצמה ואומר הנשמה עצמה טהורה היא, לא חטאה מעולם כי אינה בגדר החטא כלל. לומר שהשכינה עצמה מעולם לא התלכלכה בשום חטא וכך הנשמה שהיא חלק השכינה. אם לפי הסתכלות השינויים היו לוחות ראשונות ולוחות שניות, נשברו ראשונות ועכשיו יש תורה אחרת שאיננה אותה התורה של אצילות של לוחות ראשונות. הרי זה ייתכן רק לפי ימות החול. בשבת אומרים אנחנו לוחות ראשונות לא נשתברו לעולם, התורה של יום הכיפורים היא עצמה התורה של חג השבועות. ואין לומר עד שהיינו טובים היה לנו תורה רוחנית וכעת יש לנו תורה חומרית וכפי שאומרים בעלי החילוקים. אלא תורה אחת יהיה לכם כגר כאזרח.
טז) מול 'הוציא שם רע על בתולת ישראל', הוא 'רבי ישראל בעל שם טוב'.
https://youtu.be/l_IGrt7Kchw
***
להקדשת שיעור -
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
***
להקדשת שיעור -
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
שיעורי 5 דקות לפרק - אידיש 5›
Originally published on October 6, 2022 at 10:58 PM, reissued on April 30, 2026 at 7:55 PM
Originally published on October 6, 2022 at 10:58 PM, reissued on April 30, 2026 at 7:55 PM
Originally published on October 9, 2022 at 10:59 PM, reissued on May 3, 2026 at 12:18 AM
Originally published on October 9, 2022 at 10:59 PM, reissued on May 3, 2026 at 12:18 AM
Originally published on October 16, 2022 at 11:00 PM, reissued on May 4, 2026 at 6:34 AM
Originally published on October 16, 2022 at 11:00 PM, reissued on May 4, 2026 at 6:34 AM
Fifteen Minute Chapter Classes - English 1›
This lecture covers Deuteronomy Chapter 21, examining three distinct laws: the ritual of Egla Arufa (the beheaded calf) when a murder victim is found with no known killer, the regulations for taking a captive woman as a wife during war, and laws governing family life including the rights of the firstborn son and the rebellious son. These laws establish society's collective responsibility for security and justice, require dignified treatment even of war captives, and set limits on both parental authority and the humiliation of executed criminals to preserve the sanctity of human life and prevent the land from being defiled.
This lecture covers Deuteronomy Chapter 21, examining three distinct laws: the ritual of Egla Arufa (the beheaded calf) when a murder victim is found with no known killer, the regulations for taking a captive woman as a wife during war, and laws governing family life including the rights of the firstborn son and the rebellious son. These laws establish society's collective responsibility for security and justice, require dignified treatment even of war captives, and set limits on both parental authority and the humiliation of executed criminals to preserve the sanctity of human life and prevent the land from being defiled.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
דברים פרק כ"א — מעגלה ערופה ועד גבולות העונש
מבנה והקשר של הפרק
דברים כ"א "מדלג" — יש מתח בין מי שארגן את חלוקת הפרקים לבין מי שארגן את הפרשיות השבועיות. חלוקת הפרקים מציבה את *עגלה ערופה* בסוף *פרשת שופטים*, ואז מתחילה סעיף חדש עם *כי תצא למלחמה* השני (דיני *יפת תואר*), שניתן לכנותו "סדרת דיני המשפחה". אולם, *עגלה ערופה* נמצאת בין שני קטעי *כי תצא למלחמה* — שתי קבוצות של דיני מלחמה.
שתי דרכים להבין את הסידור:
1. דיני המלחמה הראשונים (פרק קודם) הם כללים כלליים — לגבי *הכהן*, מצור על עיר, *חרם*, קבלת הצעות שלום וכו'. *כי תצא למלחמה* השני עוסק ביחיד אחד שלוקח אשה שבויה.
2. מסגרת רחבה יותר: הכל כאן עוסק בכניסה לארץ ויצירת חברה מתפקדת. מלחמה היא מקרה אחד של חברה שמארגנת ומסדירה מוות — הריגה מוצדקת, הריגה לא מוצדקת, הריגה בשוגג, רצח. דיני המלחמה הם ויסות של אותו נושא רחב יותר, ו*עגלה ערופה* היא המשך טבעי.
---
עגלה ערופה (כ"א:א'–ט')
הבעיה המרכזית
חובת החברה משתרעת מעבר להענשת רוצחים מכוונים ידועים ומעבר לוויסוט הריגות בשוגג — היא חייבת להתייחס למקרים שבהם אנחנו אפילו לא יודעים מי הרוצח. חברה אינה עוסקת רק בתפיסת רוצחים ידועים אלא במניעת רציחות מלכתחילה — ביטחון, בטיחות, הרדעה, הבהרה שרצח אינו מקובל.
דם על הארץ
דם שנשפך על האדמה (כמו עם קין והבל בבראשית) הוא טומאה של הארץ עצמה. הארץ זקוקה ל*כפרה* — ניקוי/טיהור מאשמת דם. כפי שנאמר במקום אחר: *לארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו* — הדרך היחידה לכפר על הארץ היא בשפיכת דם הרוצח. אבל כשאין לנו את האדם הזה, אנחנו צריכים חלופה. ניתן להבין זאת באופן מיסטי (משהו קוסמית לא בסדר עם גופה שלא נוקמה שוכבת בשדה) אבל גם חברתית — עלינו להדגים בבירור שאנחנו לוקחים את זה ברצינות, שאנחנו לא פשוט מקבלים את זה כשרוצח בורח.
ההליך — פרטים מרכזיים
- גופה מתה נמצאת *באדמה*, ב*ארץ ישראל*, נופלת *בשדה*, הרוצח לא ידוע — "תעלומת רצח".
- מדידה לעיר הקרובה: הזקנים והשופטים חייבים לקבוע איזו עיר הכי קרובה. זה קובע שעיר אחראית על השדות סביבה. זה מרחיב את חובת החברה — לא רק בתוך חומות העיר שבהן יש הגנות, אלא ב"שטח הפקר" בין ערים. מי שהכי קרוב חייב לקחת אחריות.
- העגלה: *עגלת בקר* (פרה צעירה) שמעולם לא עבדה או משכה עול. דומה לדרישת *פרה אדומה* — בהמה לא מבויתת, שמעולם לא נעשה בה שימוש, מייצגת עלות ללא תמורה.
- המקום: נלקחת ל*נחל* — ואדי, מקום עמוק יבש לפעמים עם מים, מקום שלא נעבד או נזרע, "מקום מת". מקום זה במובן מסוים מוקדש לאדם המת.
- עריפה (ערף ראש): הם חותכים את ראש העגלה בגרזן — לא *שחיטה*. זה מקביל ל*עריפת פטר חמור* — דרך לנתק לחלוטין מהנאה מהבהמה.
- הכהנים והלויים באים — אלה שנבחרו לשרת את ה', לברך בשמו, לשפוט כל ריב וכל *נגע* (שכאן עשוי להתכוון לא ל*נגע צרעת* — שלא מופיע בדברים — אלא למישהו שמכה או גורם נזק לאחר).
- רחיצת ידיים: הזקנים רוחצים את ידיהם מעל העגלה הערופה — מעשה סמלי המייצג שטיפת הדם.
- ההצהרה (כ"א:ז'–ח'): "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לאראו". הכהנים אומרים: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל".
- תוצאה: *ונכפר להם הדם* — הדם מתכפר להם.
משמעות ההצהרה
כפי שחז"ל מסבירים באופן רחב: "ידינו לא שפכו" פירושו *לא פטרנוהו בלא לוויה* — "לא שלחנו אותו בלי ליווי". חלק מתפקיד ה*כהנים* וה*זקנים* הוא להבטיח ביטחון ובטיחות. ההצהרה פרדוקסלית — הם במובן מסוים אשמים (אחרת למה לבצע את הטקס) — אבל זה מראה שהם משתדלים ככל יכולתם ומתחייבים לעשות טוב יותר. התורה מסכמת: תסיר את הדם הנקי מקרבך ותעשה הישר בעיני ה'.
---
אשת יפת תואר — האשה השבויה היפה (כ"א:י'–י"ד)
חזרה להקשר המלחמה: כשאתה מנצח בקרב (מלבד נגד שבעת עממי כנען), *ושבית שביו* — אתה שובה את שבייהם. אם ביניהם אתה רואה אשה יפה (*אשת יפת תואר*) וחשקת בה, התורה אומרת *ולקחת לך לאשה* — לאישה, במפורש. זו לא פילגש (*פילגש*) — זה אומר אישה מלאה עם מעמד מלא, כבוד וכבוד.
הכיוון הבסיסי של כל הפרטים, גם בתורה וגם בגמרא, הוא למנוע ממך להתחתן עם אשה כזו. כפי שהגמרא ב*מסכת קידושין* קובעת: *לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע* — התורה דיברה כאן רק בתגובה ליצר הרע. החוק מתאים לחולשה אנושית אבל מבנה הכל כדי להרתיע מהמעשה.
הדרישות הספציפיות
להביא אותה הביתה, לאפשר לה לגלח את שערה, לטפח את ציפורניה (לצחצח אותן), להסיר את בגדי אזור המלחמה המלוכלכים שלה, ו — המשמעותי ביותר מבחינת רגישות — לתת לה שלושים יום לאבול על הוריה, שכנראה נהרגו או נשבו במלחמה. רק אחרי כל ההכנה והאבל הזה האיש רשאי לקחת אותה לאישה. הנקודה: אל תסתם תתפוס אותה; תן לה זמן להתיישב, להתטפח ולהתכונן.
הגנות במקרה של דחייה
אם האיש מחליט מאוחר יותר שהוא לא רוצה אותה, הוא לא יכול למכור אותה בכסף או להתייחס אליה כרכוש. הסיבה שניתנה היא "תחת אשר עניתה" — כי הוא פגע/ענה אותה. זה כנראה מתייחס ללקיחה הראשונית במהלך להט הקרב (*בעידנא דריתחא* בגמרא), שבו "וחשקת בה" מרמז לא רק על תשוקה אלא על מעשה ממשי. זה מקביל לדין השפחה העברייה בפרשת משפטים, שבו אדון שדוחה אותה לא יכול למכור אותה הלאה — אך כאן אותה הגנה מתרחבת לאשה לא יהודייה שבויה, המייצגת התקדמות מוסרית משמעותית על כל דבר אחר שנהג בעולם העתיק.
---
זכויות הבכור עם שתי נשים (כ"א:ט"ו–י"ז)
הפרק עובר לדיני משפחה (דינים המתחילים ב"איש"). אם לאיש יש שתי נשים — אחת אהובה, אחת שנואה (*שנואה*, בין יחסית או מוחלט) — והבן הבכור במקרה הוא מהאישה השנואה, הוא לא יכול להעביר את הבכורה לבן האישה האהובה. חלק הכפל של הבכור הוא זכותו החוקית: "כי הוא ראשית אונו" — הוא הבכור, ו"משפט הבכורה" שייך לו. זה מצוין כשונה ממה שיצחק אבינו עשה. חוק פשוט וסביר.
---
בן סורר ומורה — הבן המורד (כ"א:י"ח–כ"א)
בן שמסרב להקשיב להוריו למרות ניסיונותיהם לחינוך ומשמעת מובא לפני זקני העיר. ההורים מצהירים הצהרה רשמית: "בננו זה *סורר ומורה*, איננו שומע בקולנו, הוא *זולל וסובא*" (גרגרן ושיכור). העונש הוא סקילה, הממוסגר כ"ובערת הרע מקרבך" — טיהור הרע מקרבך.
חוק זה נראה בעייתי ולכאורה סותר את הדפוס של הגבלת כוח הנראה בחוקים הסובבים. הפתרון: יש להבין חוק זה כמגביל משהו אפילו יותר גרוע שכבר היה קיים. ברומא, אב יכול היה להרוג את ילדיו באופן חד צדדי. כאן, התורה דורשת ללכת ל*זקני העיר*, שעשויים לנסות להניא את ההורים או למצוא חלופות. כל הקהילה חייבת להסכים שהילד באמת כל כך רע — סתם סכסוך הורה-ילד אינו מספיק. אז אפילו החוק הקשה הזה מתפקד כהגבלה על כוח הורי.
---
הפושע התלוי — גבולות על השפלה לאחר המוות (כ"א:כ"ב–כ"ג)
אדם שהוצא להורג על עבירת מוות ונתלה (*תליה* — אולי תליה, צליבה או שיפוד; השיטה המדויקת אינה ודאית) אסור להשאיר על העץ בלילה. יש לקבור אותו באותו יום. מכאן, *קל וחומר*, לומדים את החובה לקבור כל מי שמת, אפילו בלי הוצאה להורג.
הסיבה: "כי קללת אלוקים תלוי" — השארת בן אדם מוצג על עץ היא קללה/חוסר כבוד (*ביזיון*) לאלוקים. בנוסף, זה מטמא את הארץ — מקביל לאופן שבו דם נקי מטמא את הארץ ודורש את טקס *עגלה ערופה*.
התובנה העמוקה יותר: גם כשמישהו באמת ראוי למוות, יש גבול להשפלה המותרת. חברה שבה גופות מתות תלויות מעצים בלילה היא כזו שהפכה את המוות לזול ולא לוקחת חיי אדם ברצינות. החוק מבטיח שאפילו עונש מוצדק לא הופך למנורמל או משפיל מעבר למטרתו — הגופה יורדת ונקברת באותו יום.
---
נושאים כוללים
הפרק בכללותו מתווה קשת קוהרנטית: מאחריות החברה לרציחות לא פתורות (*עגלה ערופה*), דרך ויסות תשוקות זמן מלחמה (*יפת תואר*), לסדר חיי המשפחה (זכויות בכור, הבן המורד), ולבסוף לגבולות העונש אפילו לאשמים (הפושע התלוי). לאורך כל הדרך, החוט העקבי הוא שחברה מתפקדת חייבת לקחת חיי אדם וכבוד ברצינות בכל רמה — למנוע מוות במידת האפשר, לווסת כוח במידת הצורך, ולשמור על כבוד לבני אדם אפילו בעקבות עונש מוצדק. הארץ עצמה דורשת זאת: דם מטמא אותה, וגופות מוצגות מטמאות אותה. הבריאות המוסרית של החברה תלויה בכך שלעולם לא נהיה קלילים לגבי מוות.
תמלול מלא 📝
דברים פרק כ"א: עגלה ערופה ויפת תואר — אחריות החברה לרצח ודיני אשת יפת תואר
המבנה והארגון של פרק כ"א
ספר דברים פרק כ"א. בפרק הקודם היו לנו דיני מלחמה. הפרק הזה קופץ מנושא לנושא. מי שארגן את הפרקים חלק מעט על מי שארגן את הפרשיות של השבוע, כי הוא שם את הפרשה השנייה, הפעם השנייה שנאמר כי תצא למלחמה, הוא שם אותה בפרק כ"א הזה יחד עם הפרקים הקודמים ויחד עם כמה דברים מאוחר יותר שגם קשורים אולי לזה או אולי לא.
מי שחילק את הפרקים חשב שהמצווה הראשונה הזו, הפרשה הראשונה בפרק הזה, שהיא הלכת עגלה ערופה, הוא שם אותה בסוף פרשת שופטים. אבל אז כי תצא למלחמה, הוא התחיל סדרה חדשה, שהיא הכי תצא למלחמה השני, שהם דיני יפת תואר. אפשר לקרוא לזה סדרת דיני המשפחה.
אבל מצד שני, כמובן, ההלכה הזו של עגלה ערופה נמצאת בין שני כי תצא למלחמה, שני דיני מלחמה. אז כמובן, אנחנו יכולים להבין שדיני המלחמה הקודמים היו הכללים הכלליים, הכללים לכולם, לכהן, מתי ליצור מצור, מתי לעשות חרם וכן הלאה, מתי לקבל הצעות שלום וכן הלאה. בעוד שכי תצא למלחמה השני עוסק באדם אחד שלוקח שבויה, לוקח אישה מהמלחמה ואיך אנחנו צריכים להגיב לזה. כמובן, זה גם הולך להיאכף, אני מניח, על ידי הכהן, על ידי אותם אנשים שאחראים, אבל אנחנו יכולים להבין את הההבדל.
מסגרת רחבה יותר: ויסות המוות והרצח בחברה
אבל דרך אחרת, שתצדיק יותר את מי שחילק את הפרקים, היא להבין שכל זה בהקשר, כפי שאמרנו, כל זה עוסק בכניסה לארץ, יצירת מדינה, יצירת חברה שעובדת. עכשיו חברה, כמובן מלחמה היא אחד הדברים הבסיסיים שחברות עושות, אבל מלחמה יכולה להיראות גם רק כמקרה אחד של החברה שמארגנת, מווסתת את הנושא של מוות, רצח, הרג מוצדק, הרג לא מוצדק, הרג בשוגג, כפי שראינו בפרק קודם שהיו לנו דיני רוצח בשגגה, מה קורה אם מישהו הורג מישהו בטעות, כל זה.
אנחנו יכולים לראות את כלל דיני המלחמה כמשהו שהוא, במובן מסוים, ויסות של זה. אנחנו לא פשוט יוצאים למלחמה בלי סיבה, אנחנו לא יוצאים למלחמה בלי סדר, יש ויסות של מלחמה. ובאותו אופן אנחנו יכולים לראות את הסיפור הזה, את ההלכה הזו, כהמשך של זה.
עגלה ערופה: כשהרוצח לא ידוע
מעבר לענישת רוצחים ידועים
אז הסיפור הוא בדיוק כמו שראינו, שזה לא מספיק להעניש רציחות מפורשות, רציחות מכוונות, שאנחנו יודעים מי הרוצח ואז אנחנו עושים מה שצריך לעשות בשביל זה. זה לא מספיק להעניש או לווסת את העונש של רצח בשוגג, זה לא מספיק להעניש רציחות מפורשות כשזה לגמרי תאונה או משהו באמצע, אבל אנחנו צריכים לעשות משהו אפילו יותר מזה.
יש כמה פעמים שאנחנו אפילו לא יודעים מי הרוצח, וזה כמובן משהו מאוד חשוב, כי עיר, חברה, היא לא רק על תפיסת רוצחים שאנחנו יודעים עליהם או שאנחנו יודעים מי הם היו, אבל הם היו תאונה וויסות של זה, החברה היא גם על מניעת רציחות מלכתחילה. צריך להיות ביטחון, צריך להיות בטיחות, צריך להיות הרתעה, צריך שאנשים ידעו שרציחות הן לא משהו שמקובל.
דם על הארץ: הצורך בכפרה
וזה המקום שיש לנו את הלשון, לא בבירור כאן, אבל הלשון בספרים הקודמים, שהיא הארץ, שדם שנשפך על הארץ, דם שנשפך על האדמה, כמו שראינו על קין והבל בפרשת בראשית, הוא סוג של פגם, סוג של טומאה של הארץ עצמה, והארץ צריכה איזשהו ניקוי, כפרה, וכמו שנאמר שם, הדרך היחידה לכפר על זה, כפרה כנראה אומרת משהו יותר כמו לנקות, או לטהר את הארץ מאשמת הדם, מהדם שנשפך שלא בצדק, היא על ידי שפיכת הדם של מי שרצח.
אבל עכשיו לפעמים אין לנו את האדם הזה, אז אנחנו צריכים איזושהי דרך, וכמובן הקשר הזה מלומד קצת כמו מיסטית, וסדר הדברים, יש משהו לא בסדר עם זה שיש אדם מת, גופה שוכבת כאן בלי צדק, שום דבר לא קורה עם זה, אבל אפילו יותר מזה, זה יכול להיות מובן גם, אני לא יודע, זה יכול להיות מובן גם חברתית, כמשהו שאנחנו צריכים להראות מאוד בבירור שאנחנו לוקחים את זה ברצינות, זה לא משהו שאנחנו, אה, אם מישהו רוצח מישהו ומצליח לברוח, אז אנחנו בסדר עם זה, נכון, או משהו כמו, אנחנו לא ממש דואגים מלכתחילה לביטחון של האנשים שחושבים שדברים כאלה לא צריכים לקרות.
טקס העגלה ערופה: ההליך
אז יש את כל הטקס הזה כאן, שנאמר במקרה שאדם מת, גופת מת נמצאת, מאוד בבירור, באדמה, על האדמה, שוכבת על האדמה, האדמה הזו שה' ייתן לך לרשת, זה בארץ ישראל, הוא נופל בשדה, הוא נפל, אנחנו לא יודעים מי הרג אותו, אנחנו לא יודעים, זה לא ידוע, זה פשוט גופה שנמצאת, ויש כמו תעלומת רצח לפתור. אז מה אנחנו עושים?
מדידה לעיר הקרובה ביותר
יש לנו את החוק הזה שנקרא, אנחנו קוראים לזה עגלה ערופה, הזקנים, השופטים של העיר ההיא, קודם כל, הזקנים והשופטים של כולם צריכים למצוא איזו עיר היא הקרובה ביותר, אז זה בשדה, זה בשדה, זה לא בעיר, אז עוד, כמו, אפילו אנחנו יכולים להרחיב את ההגדרה שלנו של כמה חשוב, כמה רחבה החובה של החברה לכסות, להגן מפני רציחות, בסדר, בעיר, כמובן, אתה מוגן, יש לך חומות, יש לך אנשים שצופים במובן מסוים, מה לגבי בין ערים, מה לגבי כמו סוג כזה של, בשדה, בשטח הפקר, זה לא, זה אפילו לא עיר, אז מה עם זה? מי אחראי על זה?
אז בשביל זה, יש לנו את זה, כמו, החלק הראשון של החוק הזה, שהוא הזקנים של העם בכללותו, אני מתאר לעצמי, יצטרכו ללכת ולמדוד איזו עיר היא הקרובה ביותר. עכשיו, מה הטעם במדידה איזו עיר היא הקרובה ביותר? זה אומר שכשאתה עיר, אתה גם אחראי על השדות סביבך, ומי שהוא הקרוב ביותר יצטרך לקחת אחריות על זה, זו העבודה שלך.
העגל שמעולם לא עבד
אז הם מודדים, הם מוצאים איזו היא הקרובה ביותר, וזו שאנחנו מוצאים שהיא הקרובה ביותר, הם צריכים לקחת עגלת בקר, ואחת שלא עבדו בה, שמעולם לא משכה עול, וזה אומר משהו כמו, אולי זה דבר סמלי, משהו כמו, הפרה אדומה היה לה חוק דומה, נכון, לקחת אחת שמעולם לא עבדו בה, כמו, אם עבדת וכבר עשית שימוש, כבר ביתת את החיה הזו, כביכול, אתה צריך כמו חיה לא מבוייתת, כמו משהו, וחלק מזה יהיה כמו עלות, כמו שאנחנו לעולם לא נעשה שימוש בזה.
הנחל: מקום שלא נעבד
ולוקחים אותה גם למקום, האדם הזה נהרג בשדה, לשדה יש בדרך כלל שימוש חקלאי, לוקחים אותם לנחל, כמו איזשהו, לפעמים אומרים, אולי כמו ואדי, מקום יבש, מקום יבש עמוק, שיש שם לפעמים, איך קוראים לזה, לפעמים יש שם מים, לפעמים אין, אבל מקום, שוב, שלא נעבד, לא נזרע, שום דבר לא נשתל שם, זה לא, זה מקום מת, יש משהו כמו, במובן מסוים, אנחנו הולכים לאבד את המקום הזה, אנחנו הולכים כאילו להקדיש את המקום הזה לאדם המת הזה.
עריפה: עריפת ראש העגלה
והם הורגים, הם חותכים את הראש עם גרזן או משהו, של העגלה בנחל, דומה למה שיש לנו, נכון, זו דרך כמו להרוס דבר חי, יש לנו את אותו, משהו כמו, זה כמו, מה שאנחנו עושים, אנחנו רוצים לגמרי לנתק את עצמנו מליהנות, מלקחת ממשהו, מחיה.
תפקיד הכהנים
ואז הכהנים, הלוים, שה' בחר בהם לשרתו, לברך בשמו, לשפוט כל ריב, כל נגע, נגע אולי אומר נגע, כמו נגע צרעת, אבל נגע צרעת לא מוזכר בכל ספר דברים, אבל זה אולי אומר גם נגע במובן של כמו מישהו שמכה מישהו אחר או גורם נזק כלשהו, והם יצטרכו לבוא.
רחיצת הידיים וההצהרה
וכל זקני העיר, והם רוחצים את ידיהם על העגלה הזו שעורפו, ורחיצת הידיים הזו היא כמובן משהו סמלי, אני לא חושב שאפשר להבין את זה כמו לא לרחוץ שום דבר, אבל זה כמו, כאילו זה סמל של רחיצת הדם, נכון, ומה שהם אומרים, יש אמירה שהם אומרים, וענו ואמרו, הם אומרים, זה כמו ה, כמו כנראה הטקסט שהם צריכים לומר, ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לאראו.
והם מבקשים מה', סלח, זה כמו שהכהנים אומרים, נכון, סלח לעמך ישראל, אשר פדית, זה כנראה חוזר למצרים, אלה שפדית, ואל תתן דם נקי, במילים אחרות, את אשמת דם נקי, בתוך העם, ואז אם הם עושים את זה, ונכפר להם הדם, הדם יכופר להם, יכופר.
המשמעות: ביטחון ואחריות
ומה שזה אומר זה משהו כמו, הידיים שלנו לא מלוכלכות בדמו, נכון, הם רוחצים את הידיים, זה משהו כמו הידיים שלנו לא מלוכלכות, שאומר, כמו שחז"ל אומרים, במובן מאוד רחב, לא מנענו ממנו ביטחון, נכון, לא לא ליווינו אותו, לא נתנו לו ליווי לדרך לשמור עליו, במילים אחרות, כשיש, חלק מהעבודה של הכהנים, של האנשים האלה, הוא לוודא שיש ביטחון ובטיחות מסביבם.
ועל ידי אמירת זה, וזה מוזר, כי ברור, הם עשו, הם במובן מסוים אשמים, אחרת הם לא היו עושים את זה, אז, אבל כמובן, הם, זה מראה שהם מנסים כמיטב יכולתם, ומעכשיו, הם ינסו לעשות מה שהם יכולים, ואולי באיזשהו אופן, זה גם יפתור את הבעיה, אנחנו יכולים לחשוב על דרכים שונות שבהן זה עשוי לפתור את זה.
ולכן, והתורה מסיימת שאתה תנקה את הדם הנקי מתוכך, ממקרבך, ותעשה את הדבר הנכון בעיני ה', זה הדבר הנכון.
יפת תואר: האישה השבויה היפה
בסדר, אז זה דין עגלה ערופה, עכשיו יש לנו, כמו שאמרנו, חזרה למלחמה, וכשאנחנו יוצאים למלחמה, כמו שאמרנו, הדרך, מה קורה כשאתה מנצח, חוץ משבעת העממים, מה שיש לנו זה, אנחנו לוקחים את השבויים שלהם, עכשיו מה שקורה במלחמה זה, אתה רואה, אחת מהשבויות היא אישה יפה, ואתה רוצה אותה, אתה אוהב אותה, אתה רוצה לקחת אותה לעצמך, לאישה, וזה אומר, לאישה, זה מונח מאוד מפורש, שלא אומר משהו כמו פילגש, יש לנו מילה בשביל זה, או משהו אחר, זה אומר שאתה הולך לקחת אותה לאישתך, וזה החוק שמווסת שאפילו כשאתה לוקח אישה לשבויה של מלחמה, אתה עדיין צריך לקחת אותה כאישתך, והחוק הבסיסי כאן הוא, וכל הפרטים, אני חושב, כולם נכנסים לזה.
דין אשת יפת תואר
ואלה הפרטים של החוק הזה. אתה מביא אותה לביתך, אתה חותך את שלה, אתה מאפשר לה לגלח את שערה, אני חושב שזה כנראה מה שזה אומר, והיא עושה את ציפורניה, כנראה אומר שהיא מטפחת אותן. אתה מאפשר לה להתלבש, לטפח את עצמה בצורה נורמלית, נכונה, להסיר את השמלה שלה, שבה היא נשבתה, כנראה היא מלוכלכת, זו לא הייתה מלחמה, זו אזור מלחמה, קרב.
ואתה גם צריך לאפשר לה 30 יום לבכות על אביה ואמה, הוריה כנראה נהרגו, או אולי גם נלקחו בשבי במלחמה, אמה, אני לא יודע. אז אנחנו צריכים לתת לה זמן להתאבל, זו כנראה הרגישות הכי גדולה שניתנת כאן. אתה נותן לה זמן להתאבל על הוריה, ואחרי כל זה, אתה לוקח אותה לעצמך כאישה. זו הנקודה. לא פשוט לוקחים אותה, אתה לא פשוט תופס אותה, אבל אתה נותן לה זמן להתיישב, אתה נותן לה זמן לאפשר לה לטפח את עצמה, אתה נותן לה זמן להכין את עצמה, וכל זה.
ההגנה מפני מכירתה
ועכשיו יש עוד חוק אחד. אם אתה לא רוצה אותה, וזה גם חשוב, זה גם משהו ש, שוב, כמו שאמרתי, שייך למושג הזה שאתה צריך לקחת אותה כאישה. אם אתה לא רוצה אותה, אז אל תתייחס אליה כאל רכוש. אם זה רק רכוש, אז אתה לא רוצה אותה, או שניסית אותה, ואתה לא רוצה אותה, אז אתה פשוט מוכר אותה לאדם הבא. כאן זה אומר, לא, אם אתה לא רוצה אותה, אתה צריך לשחרר אותה, אל תמכור אותה בכסף, כי תחת אשר עניתה, זה אולי אומר כי לקחת אותה בכוח במלחמה, אז זה מניח שהיה וחשקת בה לא רק אומר שרצית, אתה גם עשית משהו כבר בפעם הראשונה, בלהט הקרב, אבל אחר כך אתה לא יכול לקחת אישה ולשכור אותה כשבויה, אפילו האישה שלקחת בשבי במלחמה.
אז זה כנראה התקדמות גדולה על כל דבר אחר שנעשה אי פעם. אתה צריך להתייחס אליה כאל אישה, ואם אתה לא מסכים לזה, אם בסופו של דבר אתה לא אוהב אותה או משהו כזה, אין לך אפילו את הזכות למכור אותה כעבד או משהו לאדם הבא. יש את אותו חוק באמה העבריה, נכון, בפרשת משפטים, יש לנו את אותו חוק למישהו שלוקח ילדה יהודייה כשפחה ומחליט לא לקחת אותה, שהוא לא יכול למכור אותה לאדם הבא, עכשיו אנחנו מבינים, כאן אנחנו מדברים על זו שנלקחה במלחמה, נכון, היא לגמרי לא ילדה יהודייה, ואפילו להן יש את אותו חוק בדיוק.
דיני חיי המשפחה
בסדר, עכשיו יש לנו עוד שני חוקים, שמתי אותם כולם ביחד, כולם מתחילים באיש, נכון, אז אנחנו יכולים לראות בעיקר כחוקים ליחידים או לחיי משפחה.
זכויות הבן הבכור
עכשיו יש לנו חוק שהוא מאוד ספציפית על חיי משפחה, והחוק הוא, אם לאיש יש שתי נשים, הוא אוהב את אחת מהן ולא אוהב את השנייה, נקראת שנואה, אולי יחסי, אולי מוחלט, הוא שונא אותה, ויש להם ילדים, ואז, לרוע מזלו, הבן הבכור הוא מהאישה שהוא לא אוהב, החוק הוא, הוא לא יכול, בגלל זה, לתת את הבכורה, כמו בניגוד למה שיצחק אבינו עשה, הוא לא יכול לתת את זכות הבכור, שכמו שנאמר כאן, היא כפולה, לקבל כפול מכל האחרים, לא יכול לתת את זה לזה, לילד של האישה שהוא אוהב, הוא צריך לתת את זה לזה שהוא שונא, כי הוא הבכור שלו, לו שייך, דין הבכורה, בסדר, זה חוק אחד, חוק מאוד פשוט, מאוד הגיוני.
הבן הסורר והמורה
אז יש את דין בן סורר ומורה, אם יש לך ילד שלא מקשיב להוריו, והם מנסים לתת לו, אז הם מנסים לחנך אותו, אבל הוא לא מקשיב להם, אז הם לוקחים אותו לזקני עירו, והם אומרים להם, יש את זה המעניין, שוב, הרבה דינים כאן יש את הספירה הזו, את השפה הזו, מה שהם יודעים, מה שהוא אומר, אומרים בננו זה זולל ומורה, ואינו שומע בקולנו, הוא זולל וסובא, הוא שותה ואוכל יותר מדי, וסקלוהו אנשי עירו באבנים ומת, וגם זה דרך להוציא את הרע מקרבך.
כמובן, זה דין יותר בעייתי, אילו הורים ירצו לעשות את זה, בסדר, זה עוד, אין לי סבלנות להיכנס לזה עכשיו. ואז הדין השלישי, כי גם הדין הזה נראה כמו ההפך מהגבלה, כל הדינים עד עכשיו הגבילו את הכוח והיכולת של אנשים, פתאום יש דין שנראה הפוך, אז כנראה שצריך להניח שמה שהדין הזה באמת עושה הוא גם בהקשר של משהו שהיה אפילו יותר גרוע, והוא אומר, תעשו את זה רק בדרך הזו.
אולי זה אומר להם שהם חייבים ללכת ל, הם לא יכולים, כמו ברומא, רשמית נראה, אב יכול היה פשוט להרוג את ילדיו אם הוא לא אוהב אותם, כאן הם חייבים ללכת לזקני העיר, והזקנים אולי מנסים לשכנע אותם לא לעשות את זה, או מנסים למצוא דרך שזה לא יקרה, והם חייבים לערב את כל העיר, במילים אחרות, כולם צריכים להסכים שהילד הזה כל כך רע, אם זה רק במריבה עם ההורים שלו, זה לא מספיק, דברים כאלה, כנראה צריך לראות את זה באור הזה.
דין התלוי
עכשיו יש לנו עוד דין אחד שגם הוא מגביל מאוד באופן מפורש את העונש וההשפלה של מישהו שמגיע לו עונש מוות. אם מישהו מגיע לו עונש מוות, ותלית אותו, או שאני לא יודע אם תלייה פירושה ממש, מה שאנחנו קוראים תלייה, אולי זה אומר משהו כמו צליבה, או משהו כמו שיפוד אותו, לא ברור, אנחנו מניחים שתלייה פירושה, מה שאנחנו מזהים כתלייה, הדרך שבה זה נעשה, או נעשה עד לאחרונה במערב, אבל זה לא בהכרח מה שתלייה פירושה, בכל מקרה, הוא הושם על עץ, או על עץ.
יש דין חשוב שאומר לא תלין נבלתו, גופו, ללון על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא, כאן אנחנו יודעים, צריך לקבור מישהו שלא מת בעונש מוות. למה תהרוג עבד, כי הם, הרוג פירושו משהו כמו הקללה, או חוסר הכבוד לאלוהים תלוי, במובן מסוים, להשאיר בן אדם על עץ בלילה יהיה חוסר כבוד לאלוהים, יש הרבה פרשנויות למה זה יכול להיות, וגם זה יטמא את הארץ.
המשמעות העמוקה יותר: שמירה על כבוד האדם
אז בדיוק כמו שהאדמה מטומאה כשאדם חף מפשע נהרג עליה, ואנחנו צריכים להעניש את הרוצח שלו וכן הלאה, היא אפילו מטומאה אם אתה משאיר בלילה אדם שכן מגיע לו למות, האדם הזה שמגיע לו עונש מוות, עדיין יש משהו לא בסדר בלעשות את המוות קל מדי, זה כאילו אתה מסתובב בלילה ואתה רואה אנשים מתים תלויים מעצים, זו חברה שבה הם לא לוקחים את החיים ברצינות, הם לא לוקחים את המוות, מוות אנושי ברצינות.
אז למרות שזה מדבר על אדם שמגיע לו למות, עדיין יש גבול לכמה השפלה אתה יכול לתת לו או איך, אני חושב שזה לא רק השפלה, זה כמו חוסר הכבוד הזה, כמו אה, זה הופך זול, אז אנחנו צריכים לוודא שזה לא הופך זול, ולכן אנחנו צריכים לוודא שלהשאיר אותו, אתה יכול לעשות את התלייה הזו, או מה שבדיוק תלוי פירושו, אבל הוא חייב להיקבר באותו יום, אז זה לא נמשך, ההשפלה הזו מורדת ונקברת, וזה משאיר את הארץ טהורה.
סיכום השיעור 📋
דברים פרק כ"א — מעגלה ערופה ועד גבולות העונש
מבנה והקשר של הפרק
דברים כ"א "מדלג" — יש מתח בין מי שארגן את חלוקת הפרקים לבין מי שארגן את הפרשיות השבועיות. חלוקת הפרקים מציבה את *עגלה ערופה* בסוף *פרשת שופטים*, ואז מתחילה סעיף חדש עם *כי תצא למלחמה* השני (דיני *יפת תואר*), שניתן לכנותו "סדרת דיני המשפחה". אולם, *עגלה ערופה* נמצאת בין שני קטעי *כי תצא למלחמה* — שתי קבוצות של דיני מלחמה.
שתי דרכים להבין את הסידור:
1. דיני המלחמה הראשונים (פרק קודם) הם כללים כלליים — לגבי *הכהן*, מצור על עיר, *חרם*, קבלת הצעות שלום וכו'. *כי תצא למלחמה* השני עוסק ביחיד אחד שלוקח אשה שבויה.
2. מסגרת רחבה יותר: הכל כאן עוסק בכניסה לארץ ויצירת חברה מתפקדת. מלחמה היא מקרה אחד של חברה שמארגנת ומסדירה מוות — הריגה מוצדקת, הריגה לא מוצדקת, הריגה בשוגג, רצח. דיני המלחמה הם ויסות של אותו נושא רחב יותר, ו*עגלה ערופה* היא המשך טבעי.
---
עגלה ערופה (כ"א:א'–ט')
הבעיה המרכזית
חובת החברה משתרעת מעבר להענשת רוצחים מכוונים ידועים ומעבר לוויסוט הריגות בשוגג — היא חייבת להתייחס למקרים שבהם אנחנו אפילו לא יודעים מי הרוצח. חברה אינה עוסקת רק בתפיסת רוצחים ידועים אלא במניעת רציחות מלכתחילה — ביטחון, בטיחות, הרדעה, הבהרה שרצח אינו מקובל.
דם על הארץ
דם שנשפך על האדמה (כמו עם קין והבל בבראשית) הוא טומאה של הארץ עצמה. הארץ זקוקה ל*כפרה* — ניקוי/טיהור מאשמת דם. כפי שנאמר במקום אחר: *לארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו* — הדרך היחידה לכפר על הארץ היא בשפיכת דם הרוצח. אבל כשאין לנו את האדם הזה, אנחנו צריכים חלופה. ניתן להבין זאת באופן מיסטי (משהו קוסמית לא בסדר עם גופה שלא נוקמה שוכבת בשדה) אבל גם חברתית — עלינו להדגים בבירור שאנחנו לוקחים את זה ברצינות, שאנחנו לא פשוט מקבלים את זה כשרוצח בורח.
ההליך — פרטים מרכזיים
- גופה מתה נמצאת *באדמה*, ב*ארץ ישראל*, נופלת *בשדה*, הרוצח לא ידוע — "תעלומת רצח".
- מדידה לעיר הקרובה: הזקנים והשופטים חייבים לקבוע איזו עיר הכי קרובה. זה קובע שעיר אחראית על השדות סביבה. זה מרחיב את חובת החברה — לא רק בתוך חומות העיר שבהן יש הגנות, אלא ב"שטח הפקר" בין ערים. מי שהכי קרוב חייב לקחת אחריות.
- העגלה: *עגלת בקר* (פרה צעירה) שמעולם לא עבדה או משכה עול. דומה לדרישת *פרה אדומה* — בהמה לא מבויתת, שמעולם לא נעשה בה שימוש, מייצגת עלות ללא תמורה.
- המקום: נלקחת ל*נחל* — ואדי, מקום עמוק יבש לפעמים עם מים, מקום שלא נעבד או נזרע, "מקום מת". מקום זה במובן מסוים מוקדש לאדם המת.
- עריפה (ערף ראש): הם חותכים את ראש העגלה בגרזן — לא *שחיטה*. זה מקביל ל*עריפת פטר חמור* — דרך לנתק לחלוטין מהנאה מהבהמה.
- הכהנים והלויים באים — אלה שנבחרו לשרת את ה', לברך בשמו, לשפוט כל ריב וכל *נגע* (שכאן עשוי להתכוון לא ל*נגע צרעת* — שלא מופיע בדברים — אלא למישהו שמכה או גורם נזק לאחר).
- רחיצת ידיים: הזקנים רוחצים את ידיהם מעל העגלה הערופה — מעשה סמלי המייצג שטיפת הדם.
- ההצהרה (כ"א:ז'–ח'): "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לאראו". הכהנים אומרים: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל".
- תוצאה: *ונכפר להם הדם* — הדם מתכפר להם.
משמעות ההצהרה
כפי שחז"ל מסבירים באופן רחב: "ידינו לא שפכו" פירושו *לא פטרנוהו בלא לוויה* — "לא שלחנו אותו בלי ליווי". חלק מתפקיד ה*כהנים* וה*זקנים* הוא להבטיח ביטחון ובטיחות. ההצהרה פרדוקסלית — הם במובן מסוים אשמים (אחרת למה לבצע את הטקס) — אבל זה מראה שהם משתדלים ככל יכולתם ומתחייבים לעשות טוב יותר. התורה מסכמת: תסיר את הדם הנקי מקרבך ותעשה הישר בעיני ה'.
---
אשת יפת תואר — האשה השבויה היפה (כ"א:י'–י"ד)
חזרה להקשר המלחמה: כשאתה מנצח בקרב (מלבד נגד שבעת עממי כנען), *ושבית שביו* — אתה שובה את שבייהם. אם ביניהם אתה רואה אשה יפה (*אשת יפת תואר*) וחשקת בה, התורה אומרת *ולקחת לך לאשה* — לאישה, במפורש. זו לא פילגש (*פילגש*) — זה אומר אישה מלאה עם מעמד מלא, כבוד וכבוד.
הכיוון הבסיסי של כל הפרטים, גם בתורה וגם בגמרא, הוא למנוע ממך להתחתן עם אשה כזו. כפי שהגמרא ב*מסכת קידושין* קובעת: *לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע* — התורה דיברה כאן רק בתגובה ליצר הרע. החוק מתאים לחולשה אנושית אבל מבנה הכל כדי להרתיע מהמעשה.
הדרישות הספציפיות
להביא אותה הביתה, לאפשר לה לגלח את שערה, לטפח את ציפורניה (לצחצח אותן), להסיר את בגדי אזור המלחמה המלוכלכים שלה, ו — המשמעותי ביותר מבחינת רגישות — לתת לה שלושים יום לאבול על הוריה, שכנראה נהרגו או נשבו במלחמה. רק אחרי כל ההכנה והאבל הזה האיש רשאי לקחת אותה לאישה. הנקודה: אל תסתם תתפוס אותה; תן לה זמן להתיישב, להתטפח ולהתכונן.
הגנות במקרה של דחייה
אם האיש מחליט מאוחר יותר שהוא לא רוצה אותה, הוא לא יכול למכור אותה בכסף או להתייחס אליה כרכוש. הסיבה שניתנה היא "תחת אשר עניתה" — כי הוא פגע/ענה אותה. זה כנראה מתייחס ללקיחה הראשונית במהלך להט הקרב (*בעידנא דריתחא* בגמרא), שבו "וחשקת בה" מרמז לא רק על תשוקה אלא על מעשה ממשי. זה מקביל לדין השפחה העברייה בפרשת משפטים, שבו אדון שדוחה אותה לא יכול למכור אותה הלאה — אך כאן אותה הגנה מתרחבת לאשה לא יהודייה שבויה, המייצגת התקדמות מוסרית משמעותית על כל דבר אחר שנהג בעולם העתיק.
---
זכויות הבכור עם שתי נשים (כ"א:ט"ו–י"ז)
הפרק עובר לדיני משפחה (דינים המתחילים ב"איש"). אם לאיש יש שתי נשים — אחת אהובה, אחת שנואה (*שנואה*, בין יחסית או מוחלט) — והבן הבכור במקרה הוא מהאישה השנואה, הוא לא יכול להעביר את הבכורה לבן האישה האהובה. חלק הכפל של הבכור הוא זכותו החוקית: "כי הוא ראשית אונו" — הוא הבכור, ו"משפט הבכורה" שייך לו. זה מצוין כשונה ממה שיצחק אבינו עשה. חוק פשוט וסביר.
---
בן סורר ומורה — הבן המורד (כ"א:י"ח–כ"א)
בן שמסרב להקשיב להוריו למרות ניסיונותיהם לחינוך ומשמעת מובא לפני זקני העיר. ההורים מצהירים הצהרה רשמית: "בננו זה *סורר ומורה*, איננו שומע בקולנו, הוא *זולל וסובא*" (גרגרן ושיכור). העונש הוא סקילה, הממוסגר כ"ובערת הרע מקרבך" — טיהור הרע מקרבך.
חוק זה נראה בעייתי ולכאורה סותר את הדפוס של הגבלת כוח הנראה בחוקים הסובבים. הפתרון: יש להבין חוק זה כמגביל משהו אפילו יותר גרוע שכבר היה קיים. ברומא, אב יכול היה להרוג את ילדיו באופן חד צדדי. כאן, התורה דורשת ללכת ל*זקני העיר*, שעשויים לנסות להניא את ההורים או למצוא חלופות. כל הקהילה חייבת להסכים שהילד באמת כל כך רע — סתם סכסוך הורה-ילד אינו מספיק. אז אפילו החוק הקשה הזה מתפקד כהגבלה על כוח הורי.
---
הפושע התלוי — גבולות על השפלה לאחר המוות (כ"א:כ"ב–כ"ג)
אדם שהוצא להורג על עבירת מוות ונתלה (*תליה* — אולי תליה, צליבה או שיפוד; השיטה המדויקת אינה ודאית) אסור להשאיר על העץ בלילה. יש לקבור אותו באותו יום. מכאן, *קל וחומר*, לומדים את החובה לקבור כל מי שמת, אפילו בלי הוצאה להורג.
הסיבה: "כי קללת אלוקים תלוי" — השארת בן אדם מוצג על עץ היא קללה/חוסר כבוד (*ביזיון*) לאלוקים. בנוסף, זה מטמא את הארץ — מקביל לאופן שבו דם נקי מטמא את הארץ ודורש את טקס *עגלה ערופה*.
התובנה העמוקה יותר: גם כשמישהו באמת ראוי למוות, יש גבול להשפלה המותרת. חברה שבה גופות מתות תלויות מעצים בלילה היא כזו שהפכה את המוות לזול ולא לוקחת חיי אדם ברצינות. החוק מבטיח שאפילו עונש מוצדק לא הופך למנורמל או משפיל מעבר למטרתו — הגופה יורדת ונקברת באותו יום.
---
נושאים כוללים
הפרק בכללותו מתווה קשת קוהרנטית: מאחריות החברה לרציחות לא פתורות (*עגלה ערופה*), דרך ויסות תשוקות זמן מלחמה (*יפת תואר*), לסדר חיי המשפחה (זכויות בכור, הבן המורד), ולבסוף לגבולות העונש אפילו לאשמים (הפושע התלוי). לאורך כל הדרך, החוט העקבי הוא שחברה מתפקדת חייבת לקחת חיי אדם וכבוד ברצינות בכל רמה — למנוע מוות במידת האפשר, לווסת כוח במידת הצורך, ולשמור על כבוד לבני אדם אפילו בעקבות עונש מוצדק. הארץ עצמה דורשת זאת: דם מטמא אותה, וגופות מוצגות מטמאות אותה. הבריאות המוסרית של החברה תלויה בכך שלעולם לא נהיה קלילים לגבי מוות.
תמלול מלא 📝
דברים פרק כ"א: עגלה ערופה ויפת תואר — אחריות החברה לרצח ודיני אשת יפת תואר
המבנה והארגון של פרק כ"א
ספר דברים פרק כ"א. בפרק הקודם היו לנו דיני מלחמה. הפרק הזה קופץ מנושא לנושא. מי שארגן את הפרקים חלק מעט על מי שארגן את הפרשיות של השבוע, כי הוא שם את הפרשה השנייה, הפעם השנייה שנאמר כי תצא למלחמה, הוא שם אותה בפרק כ"א הזה יחד עם הפרקים הקודמים ויחד עם כמה דברים מאוחר יותר שגם קשורים אולי לזה או אולי לא.
מי שחילק את הפרקים חשב שהמצווה הראשונה הזו, הפרשה הראשונה בפרק הזה, שהיא הלכת עגלה ערופה, הוא שם אותה בסוף פרשת שופטים. אבל אז כי תצא למלחמה, הוא התחיל סדרה חדשה, שהיא הכי תצא למלחמה השני, שהם דיני יפת תואר. אפשר לקרוא לזה סדרת דיני המשפחה.
אבל מצד שני, כמובן, ההלכה הזו של עגלה ערופה נמצאת בין שני כי תצא למלחמה, שני דיני מלחמה. אז כמובן, אנחנו יכולים להבין שדיני המלחמה הקודמים היו הכללים הכלליים, הכללים לכולם, לכהן, מתי ליצור מצור, מתי לעשות חרם וכן הלאה, מתי לקבל הצעות שלום וכן הלאה. בעוד שכי תצא למלחמה השני עוסק באדם אחד שלוקח שבויה, לוקח אישה מהמלחמה ואיך אנחנו צריכים להגיב לזה. כמובן, זה גם הולך להיאכף, אני מניח, על ידי הכהן, על ידי אותם אנשים שאחראים, אבל אנחנו יכולים להבין את הההבדל.
מסגרת רחבה יותר: ויסות המוות והרצח בחברה
אבל דרך אחרת, שתצדיק יותר את מי שחילק את הפרקים, היא להבין שכל זה בהקשר, כפי שאמרנו, כל זה עוסק בכניסה לארץ, יצירת מדינה, יצירת חברה שעובדת. עכשיו חברה, כמובן מלחמה היא אחד הדברים הבסיסיים שחברות עושות, אבל מלחמה יכולה להיראות גם רק כמקרה אחד של החברה שמארגנת, מווסתת את הנושא של מוות, רצח, הרג מוצדק, הרג לא מוצדק, הרג בשוגג, כפי שראינו בפרק קודם שהיו לנו דיני רוצח בשגגה, מה קורה אם מישהו הורג מישהו בטעות, כל זה.
אנחנו יכולים לראות את כלל דיני המלחמה כמשהו שהוא, במובן מסוים, ויסות של זה. אנחנו לא פשוט יוצאים למלחמה בלי סיבה, אנחנו לא יוצאים למלחמה בלי סדר, יש ויסות של מלחמה. ובאותו אופן אנחנו יכולים לראות את הסיפור הזה, את ההלכה הזו, כהמשך של זה.
עגלה ערופה: כשהרוצח לא ידוע
מעבר לענישת רוצחים ידועים
אז הסיפור הוא בדיוק כמו שראינו, שזה לא מספיק להעניש רציחות מפורשות, רציחות מכוונות, שאנחנו יודעים מי הרוצח ואז אנחנו עושים מה שצריך לעשות בשביל זה. זה לא מספיק להעניש או לווסת את העונש של רצח בשוגג, זה לא מספיק להעניש רציחות מפורשות כשזה לגמרי תאונה או משהו באמצע, אבל אנחנו צריכים לעשות משהו אפילו יותר מזה.
יש כמה פעמים שאנחנו אפילו לא יודעים מי הרוצח, וזה כמובן משהו מאוד חשוב, כי עיר, חברה, היא לא רק על תפיסת רוצחים שאנחנו יודעים עליהם או שאנחנו יודעים מי הם היו, אבל הם היו תאונה וויסות של זה, החברה היא גם על מניעת רציחות מלכתחילה. צריך להיות ביטחון, צריך להיות בטיחות, צריך להיות הרתעה, צריך שאנשים ידעו שרציחות הן לא משהו שמקובל.
דם על הארץ: הצורך בכפרה
וזה המקום שיש לנו את הלשון, לא בבירור כאן, אבל הלשון בספרים הקודמים, שהיא הארץ, שדם שנשפך על הארץ, דם שנשפך על האדמה, כמו שראינו על קין והבל בפרשת בראשית, הוא סוג של פגם, סוג של טומאה של הארץ עצמה, והארץ צריכה איזשהו ניקוי, כפרה, וכמו שנאמר שם, הדרך היחידה לכפר על זה, כפרה כנראה אומרת משהו יותר כמו לנקות, או לטהר את הארץ מאשמת הדם, מהדם שנשפך שלא בצדק, היא על ידי שפיכת הדם של מי שרצח.
אבל עכשיו לפעמים אין לנו את האדם הזה, אז אנחנו צריכים איזושהי דרך, וכמובן הקשר הזה מלומד קצת כמו מיסטית, וסדר הדברים, יש משהו לא בסדר עם זה שיש אדם מת, גופה שוכבת כאן בלי צדק, שום דבר לא קורה עם זה, אבל אפילו יותר מזה, זה יכול להיות מובן גם, אני לא יודע, זה יכול להיות מובן גם חברתית, כמשהו שאנחנו צריכים להראות מאוד בבירור שאנחנו לוקחים את זה ברצינות, זה לא משהו שאנחנו, אה, אם מישהו רוצח מישהו ומצליח לברוח, אז אנחנו בסדר עם זה, נכון, או משהו כמו, אנחנו לא ממש דואגים מלכתחילה לביטחון של האנשים שחושבים שדברים כאלה לא צריכים לקרות.
טקס העגלה ערופה: ההליך
אז יש את כל הטקס הזה כאן, שנאמר במקרה שאדם מת, גופת מת נמצאת, מאוד בבירור, באדמה, על האדמה, שוכבת על האדמה, האדמה הזו שה' ייתן לך לרשת, זה בארץ ישראל, הוא נופל בשדה, הוא נפל, אנחנו לא יודעים מי הרג אותו, אנחנו לא יודעים, זה לא ידוע, זה פשוט גופה שנמצאת, ויש כמו תעלומת רצח לפתור. אז מה אנחנו עושים?
מדידה לעיר הקרובה ביותר
יש לנו את החוק הזה שנקרא, אנחנו קוראים לזה עגלה ערופה, הזקנים, השופטים של העיר ההיא, קודם כל, הזקנים והשופטים של כולם צריכים למצוא איזו עיר היא הקרובה ביותר, אז זה בשדה, זה בשדה, זה לא בעיר, אז עוד, כמו, אפילו אנחנו יכולים להרחיב את ההגדרה שלנו של כמה חשוב, כמה רחבה החובה של החברה לכסות, להגן מפני רציחות, בסדר, בעיר, כמובן, אתה מוגן, יש לך חומות, יש לך אנשים שצופים במובן מסוים, מה לגבי בין ערים, מה לגבי כמו סוג כזה של, בשדה, בשטח הפקר, זה לא, זה אפילו לא עיר, אז מה עם זה? מי אחראי על זה?
אז בשביל זה, יש לנו את זה, כמו, החלק הראשון של החוק הזה, שהוא הזקנים של העם בכללותו, אני מתאר לעצמי, יצטרכו ללכת ולמדוד איזו עיר היא הקרובה ביותר. עכשיו, מה הטעם במדידה איזו עיר היא הקרובה ביותר? זה אומר שכשאתה עיר, אתה גם אחראי על השדות סביבך, ומי שהוא הקרוב ביותר יצטרך לקחת אחריות על זה, זו העבודה שלך.
העגל שמעולם לא עבד
אז הם מודדים, הם מוצאים איזו היא הקרובה ביותר, וזו שאנחנו מוצאים שהיא הקרובה ביותר, הם צריכים לקחת עגלת בקר, ואחת שלא עבדו בה, שמעולם לא משכה עול, וזה אומר משהו כמו, אולי זה דבר סמלי, משהו כמו, הפרה אדומה היה לה חוק דומה, נכון, לקחת אחת שמעולם לא עבדו בה, כמו, אם עבדת וכבר עשית שימוש, כבר ביתת את החיה הזו, כביכול, אתה צריך כמו חיה לא מבוייתת, כמו משהו, וחלק מזה יהיה כמו עלות, כמו שאנחנו לעולם לא נעשה שימוש בזה.
הנחל: מקום שלא נעבד
ולוקחים אותה גם למקום, האדם הזה נהרג בשדה, לשדה יש בדרך כלל שימוש חקלאי, לוקחים אותם לנחל, כמו איזשהו, לפעמים אומרים, אולי כמו ואדי, מקום יבש, מקום יבש עמוק, שיש שם לפעמים, איך קוראים לזה, לפעמים יש שם מים, לפעמים אין, אבל מקום, שוב, שלא נעבד, לא נזרע, שום דבר לא נשתל שם, זה לא, זה מקום מת, יש משהו כמו, במובן מסוים, אנחנו הולכים לאבד את המקום הזה, אנחנו הולכים כאילו להקדיש את המקום הזה לאדם המת הזה.
עריפה: עריפת ראש העגלה
והם הורגים, הם חותכים את הראש עם גרזן או משהו, של העגלה בנחל, דומה למה שיש לנו, נכון, זו דרך כמו להרוס דבר חי, יש לנו את אותו, משהו כמו, זה כמו, מה שאנחנו עושים, אנחנו רוצים לגמרי לנתק את עצמנו מליהנות, מלקחת ממשהו, מחיה.
תפקיד הכהנים
ואז הכהנים, הלוים, שה' בחר בהם לשרתו, לברך בשמו, לשפוט כל ריב, כל נגע, נגע אולי אומר נגע, כמו נגע צרעת, אבל נגע צרעת לא מוזכר בכל ספר דברים, אבל זה אולי אומר גם נגע במובן של כמו מישהו שמכה מישהו אחר או גורם נזק כלשהו, והם יצטרכו לבוא.
רחיצת הידיים וההצהרה
וכל זקני העיר, והם רוחצים את ידיהם על העגלה הזו שעורפו, ורחיצת הידיים הזו היא כמובן משהו סמלי, אני לא חושב שאפשר להבין את זה כמו לא לרחוץ שום דבר, אבל זה כמו, כאילו זה סמל של רחיצת הדם, נכון, ומה שהם אומרים, יש אמירה שהם אומרים, וענו ואמרו, הם אומרים, זה כמו ה, כמו כנראה הטקסט שהם צריכים לומר, ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לאראו.
והם מבקשים מה', סלח, זה כמו שהכהנים אומרים, נכון, סלח לעמך ישראל, אשר פדית, זה כנראה חוזר למצרים, אלה שפדית, ואל תתן דם נקי, במילים אחרות, את אשמת דם נקי, בתוך העם, ואז אם הם עושים את זה, ונכפר להם הדם, הדם יכופר להם, יכופר.
המשמעות: ביטחון ואחריות
ומה שזה אומר זה משהו כמו, הידיים שלנו לא מלוכלכות בדמו, נכון, הם רוחצים את הידיים, זה משהו כמו הידיים שלנו לא מלוכלכות, שאומר, כמו שחז"ל אומרים, במובן מאוד רחב, לא מנענו ממנו ביטחון, נכון, לא לא ליווינו אותו, לא נתנו לו ליווי לדרך לשמור עליו, במילים אחרות, כשיש, חלק מהעבודה של הכהנים, של האנשים האלה, הוא לוודא שיש ביטחון ובטיחות מסביבם.
ועל ידי אמירת זה, וזה מוזר, כי ברור, הם עשו, הם במובן מסוים אשמים, אחרת הם לא היו עושים את זה, אז, אבל כמובן, הם, זה מראה שהם מנסים כמיטב יכולתם, ומעכשיו, הם ינסו לעשות מה שהם יכולים, ואולי באיזשהו אופן, זה גם יפתור את הבעיה, אנחנו יכולים לחשוב על דרכים שונות שבהן זה עשוי לפתור את זה.
ולכן, והתורה מסיימת שאתה תנקה את הדם הנקי מתוכך, ממקרבך, ותעשה את הדבר הנכון בעיני ה', זה הדבר הנכון.
יפת תואר: האישה השבויה היפה
בסדר, אז זה דין עגלה ערופה, עכשיו יש לנו, כמו שאמרנו, חזרה למלחמה, וכשאנחנו יוצאים למלחמה, כמו שאמרנו, הדרך, מה קורה כשאתה מנצח, חוץ משבעת העממים, מה שיש לנו זה, אנחנו לוקחים את השבויים שלהם, עכשיו מה שקורה במלחמה זה, אתה רואה, אחת מהשבויות היא אישה יפה, ואתה רוצה אותה, אתה אוהב אותה, אתה רוצה לקחת אותה לעצמך, לאישה, וזה אומר, לאישה, זה מונח מאוד מפורש, שלא אומר משהו כמו פילגש, יש לנו מילה בשביל זה, או משהו אחר, זה אומר שאתה הולך לקחת אותה לאישתך, וזה החוק שמווסת שאפילו כשאתה לוקח אישה לשבויה של מלחמה, אתה עדיין צריך לקחת אותה כאישתך, והחוק הבסיסי כאן הוא, וכל הפרטים, אני חושב, כולם נכנסים לזה.
דין אשת יפת תואר
ואלה הפרטים של החוק הזה. אתה מביא אותה לביתך, אתה חותך את שלה, אתה מאפשר לה לגלח את שערה, אני חושב שזה כנראה מה שזה אומר, והיא עושה את ציפורניה, כנראה אומר שהיא מטפחת אותן. אתה מאפשר לה להתלבש, לטפח את עצמה בצורה נורמלית, נכונה, להסיר את השמלה שלה, שבה היא נשבתה, כנראה היא מלוכלכת, זו לא הייתה מלחמה, זו אזור מלחמה, קרב.
ואתה גם צריך לאפשר לה 30 יום לבכות על אביה ואמה, הוריה כנראה נהרגו, או אולי גם נלקחו בשבי במלחמה, אמה, אני לא יודע. אז אנחנו צריכים לתת לה זמן להתאבל, זו כנראה הרגישות הכי גדולה שניתנת כאן. אתה נותן לה זמן להתאבל על הוריה, ואחרי כל זה, אתה לוקח אותה לעצמך כאישה. זו הנקודה. לא פשוט לוקחים אותה, אתה לא פשוט תופס אותה, אבל אתה נותן לה זמן להתיישב, אתה נותן לה זמן לאפשר לה לטפח את עצמה, אתה נותן לה זמן להכין את עצמה, וכל זה.
ההגנה מפני מכירתה
ועכשיו יש עוד חוק אחד. אם אתה לא רוצה אותה, וזה גם חשוב, זה גם משהו ש, שוב, כמו שאמרתי, שייך למושג הזה שאתה צריך לקחת אותה כאישה. אם אתה לא רוצה אותה, אז אל תתייחס אליה כאל רכוש. אם זה רק רכוש, אז אתה לא רוצה אותה, או שניסית אותה, ואתה לא רוצה אותה, אז אתה פשוט מוכר אותה לאדם הבא. כאן זה אומר, לא, אם אתה לא רוצה אותה, אתה צריך לשחרר אותה, אל תמכור אותה בכסף, כי תחת אשר עניתה, זה אולי אומר כי לקחת אותה בכוח במלחמה, אז זה מניח שהיה וחשקת בה לא רק אומר שרצית, אתה גם עשית משהו כבר בפעם הראשונה, בלהט הקרב, אבל אחר כך אתה לא יכול לקחת אישה ולשכור אותה כשבויה, אפילו האישה שלקחת בשבי במלחמה.
אז זה כנראה התקדמות גדולה על כל דבר אחר שנעשה אי פעם. אתה צריך להתייחס אליה כאל אישה, ואם אתה לא מסכים לזה, אם בסופו של דבר אתה לא אוהב אותה או משהו כזה, אין לך אפילו את הזכות למכור אותה כעבד או משהו לאדם הבא. יש את אותו חוק באמה העבריה, נכון, בפרשת משפטים, יש לנו את אותו חוק למישהו שלוקח ילדה יהודייה כשפחה ומחליט לא לקחת אותה, שהוא לא יכול למכור אותה לאדם הבא, עכשיו אנחנו מבינים, כאן אנחנו מדברים על זו שנלקחה במלחמה, נכון, היא לגמרי לא ילדה יהודייה, ואפילו להן יש את אותו חוק בדיוק.
דיני חיי המשפחה
בסדר, עכשיו יש לנו עוד שני חוקים, שמתי אותם כולם ביחד, כולם מתחילים באיש, נכון, אז אנחנו יכולים לראות בעיקר כחוקים ליחידים או לחיי משפחה.
זכויות הבן הבכור
עכשיו יש לנו חוק שהוא מאוד ספציפית על חיי משפחה, והחוק הוא, אם לאיש יש שתי נשים, הוא אוהב את אחת מהן ולא אוהב את השנייה, נקראת שנואה, אולי יחסי, אולי מוחלט, הוא שונא אותה, ויש להם ילדים, ואז, לרוע מזלו, הבן הבכור הוא מהאישה שהוא לא אוהב, החוק הוא, הוא לא יכול, בגלל זה, לתת את הבכורה, כמו בניגוד למה שיצחק אבינו עשה, הוא לא יכול לתת את זכות הבכור, שכמו שנאמר כאן, היא כפולה, לקבל כפול מכל האחרים, לא יכול לתת את זה לזה, לילד של האישה שהוא אוהב, הוא צריך לתת את זה לזה שהוא שונא, כי הוא הבכור שלו, לו שייך, דין הבכורה, בסדר, זה חוק אחד, חוק מאוד פשוט, מאוד הגיוני.
הבן הסורר והמורה
אז יש את דין בן סורר ומורה, אם יש לך ילד שלא מקשיב להוריו, והם מנסים לתת לו, אז הם מנסים לחנך אותו, אבל הוא לא מקשיב להם, אז הם לוקחים אותו לזקני עירו, והם אומרים להם, יש את זה המעניין, שוב, הרבה דינים כאן יש את הספירה הזו, את השפה הזו, מה שהם יודעים, מה שהוא אומר, אומרים בננו זה זולל ומורה, ואינו שומע בקולנו, הוא זולל וסובא, הוא שותה ואוכל יותר מדי, וסקלוהו אנשי עירו באבנים ומת, וגם זה דרך להוציא את הרע מקרבך.
כמובן, זה דין יותר בעייתי, אילו הורים ירצו לעשות את זה, בסדר, זה עוד, אין לי סבלנות להיכנס לזה עכשיו. ואז הדין השלישי, כי גם הדין הזה נראה כמו ההפך מהגבלה, כל הדינים עד עכשיו הגבילו את הכוח והיכולת של אנשים, פתאום יש דין שנראה הפוך, אז כנראה שצריך להניח שמה שהדין הזה באמת עושה הוא גם בהקשר של משהו שהיה אפילו יותר גרוע, והוא אומר, תעשו את זה רק בדרך הזו.
אולי זה אומר להם שהם חייבים ללכת ל, הם לא יכולים, כמו ברומא, רשמית נראה, אב יכול היה פשוט להרוג את ילדיו אם הוא לא אוהב אותם, כאן הם חייבים ללכת לזקני העיר, והזקנים אולי מנסים לשכנע אותם לא לעשות את זה, או מנסים למצוא דרך שזה לא יקרה, והם חייבים לערב את כל העיר, במילים אחרות, כולם צריכים להסכים שהילד הזה כל כך רע, אם זה רק במריבה עם ההורים שלו, זה לא מספיק, דברים כאלה, כנראה צריך לראות את זה באור הזה.
דין התלוי
עכשיו יש לנו עוד דין אחד שגם הוא מגביל מאוד באופן מפורש את העונש וההשפלה של מישהו שמגיע לו עונש מוות. אם מישהו מגיע לו עונש מוות, ותלית אותו, או שאני לא יודע אם תלייה פירושה ממש, מה שאנחנו קוראים תלייה, אולי זה אומר משהו כמו צליבה, או משהו כמו שיפוד אותו, לא ברור, אנחנו מניחים שתלייה פירושה, מה שאנחנו מזהים כתלייה, הדרך שבה זה נעשה, או נעשה עד לאחרונה במערב, אבל זה לא בהכרח מה שתלייה פירושה, בכל מקרה, הוא הושם על עץ, או על עץ.
יש דין חשוב שאומר לא תלין נבלתו, גופו, ללון על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא, כאן אנחנו יודעים, צריך לקבור מישהו שלא מת בעונש מוות. למה תהרוג עבד, כי הם, הרוג פירושו משהו כמו הקללה, או חוסר הכבוד לאלוהים תלוי, במובן מסוים, להשאיר בן אדם על עץ בלילה יהיה חוסר כבוד לאלוהים, יש הרבה פרשנויות למה זה יכול להיות, וגם זה יטמא את הארץ.
המשמעות העמוקה יותר: שמירה על כבוד האדם
אז בדיוק כמו שהאדמה מטומאה כשאדם חף מפשע נהרג עליה, ואנחנו צריכים להעניש את הרוצח שלו וכן הלאה, היא אפילו מטומאה אם אתה משאיר בלילה אדם שכן מגיע לו למות, האדם הזה שמגיע לו עונש מוות, עדיין יש משהו לא בסדר בלעשות את המוות קל מדי, זה כאילו אתה מסתובב בלילה ואתה רואה אנשים מתים תלויים מעצים, זו חברה שבה הם לא לוקחים את החיים ברצינות, הם לא לוקחים את המוות, מוות אנושי ברצינות.
אז למרות שזה מדבר על אדם שמגיע לו למות, עדיין יש גבול לכמה השפלה אתה יכול לתת לו או איך, אני חושב שזה לא רק השפלה, זה כמו חוסר הכבוד הזה, כמו אה, זה הופך זול, אז אנחנו צריכים לוודא שזה לא הופך זול, ולכן אנחנו צריכים לוודא שלהשאיר אותו, אתה יכול לעשות את התלייה הזו, או מה שבדיוק תלוי פירושו, אבל הוא חייב להיקבר באותו יום, אז זה לא נמשך, ההשפלה הזו מורדת ונקברת, וזה משאיר את הארץ טהורה.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Devarim Chapter 21 — From Egla Arufa to the Limits of Punishment
Structure and Context of the Chapter
Devarim 21 "skips around" — there is a tension between whoever organized the chapter divisions and whoever organized the weekly *parshas*. The chapter division places *Egla Arufa* at the end of *Parshas Shoftim*, then begins a new section with the second *Ki Seitzei Lamilchama* (the laws of *Yefas Toar*), which could be called the "series of family laws." However, *Egla Arufa* is sandwiched between two *Ki Seitzei Lamilchama* passages — two sets of war laws.
Two ways to understand the arrangement:
1. The first war laws (previous chapter) are general rules — for the *Kohen*, siege warfare, *cherem*, accepting peace offerings, etc. The second *Ki Seitzei Lamilchama* concerns one individual who takes a captive woman.
2. A broader framework: everything here is about entering the land and creating a functioning society. War is one instance of society organizing and regulating death — justified killing, unjustified killing, accidental killing, murder. The laws of war are a regulation of that broader theme, and *Egla Arufa* is a natural continuation.
---
Egla Arufa (21:1–9)
The Core Problem
Society's obligation extends beyond punishing known deliberate murderers and beyond regulating accidental killings — it must address cases where we don't even know who the murderer is. A society is not only about catching known murderers but about preventing murders in the first place — security, safety, deterrence, making clear that murder is unacceptable.
Blood on the Land
Blood spilled on the earth (as with Kayin and Hevel in Bereishis) is a defilement of the land itself. The land needs *kapara* — cleaning/purification from blood guilt. As stated elsewhere: *la-aretz lo yekhupar ki im be-dam shofkho* — the only way to atone for the land is by spilling the blood of the murderer. But when we don't have that person, we need an alternative. This can be understood mystically (something is cosmically wrong with an unavenged body lying in the field) but also socially — we must demonstrate clearly that we take this seriously, that we don't simply accept it when a murderer escapes.
The Procedure — Key Details
- A dead body is found *ba-adama* (on the earth), in *Eretz Yisrael*, fallen *ba-sadeh* (in the field), killer unknown — a "murder mystery."
- Measuring to the nearest city: The elders and judges must determine which city is closest. This establishes that a town is responsible for the fields around it. This broadens the obligation of society — not just within city walls where there are protections, but in the "no man's land" between cities. Whoever is closest must take responsibility.
- The calf: An *eglas bakar* (young cow) that has never worked or pulled a yoke. Similar to the *para aduma* requirement — an undomesticated animal, never used, representing a cost with no return.
- The location: Taken to a *nachal* — a wadi, a dry deep place sometimes with water, a place that has not been worked or planted, a "dead place." This place is in some sense dedicated to the dead person.
- Arifa (beheading): They cut off the calf's head with an ax — not *shechita*. This parallels *arifas peter chamor* — a way of completely cutting off from deriving any benefit from the animal.
- The Kohanim and Levi'im come — those chosen to serve Hashem, bless in His name, judge every fight and every *nega* (which here may mean not *nega tzara'as* — which doesn't appear in Devarim — but rather someone hitting or causing damage to another).
- Washing of hands: The elders wash their hands over the beheaded calf — a symbolic act representing washing off the blood.
- The declaration (21:7–8): "Our hands have not spilled this blood, our eyes have not seen." The Kohanim say: "Forgive your people Israel whom you redeemed (*asher padisa* — referring back to Egypt), and do not allow the guilt of innocent blood among the people."
- Result: *Ve-nikhpar lahem ha-dam* — the blood is atoned for them.
The Meaning of the Declaration
As Chazal explain broadly: "Our hands are not dirty" means *lo petarnuhu be-lo levaya* — "we did not send him off without accompaniment." Part of the job of the *kohanim* and *zekenim* is ensuring security and safety. The declaration is paradoxical — they are in some sense guilty (otherwise why perform the ritual) — but it shows they are trying their best and committing to do better. The Torah concludes: you will clean off the innocent blood from your midst and do the right thing in Hashem's eyes.
---
Eshet Yefat Toar — The Beautiful Captive Woman (21:10–14)
Returning to the war context: when you win a battle (other than against the seven Canaanite nations), *ve-shavisa shivyo* — you capture their captives. If among them you see a beautiful woman (*eshet yefas toar*) and desire her, the Torah says *ve-lakachta lekha le-isha* — for a wife, explicitly. This is not a concubine (*pilegesh*) — it means a full wife with full status, respect, and dignity.
The basic thrust of all the details, both in the Torah and the Gemara, is to prevent you from marrying such a woman. As the Gemara in *Masechet Kiddushin* states: *lo dibra Torah ela keneged yetzer ha-ra* — the Torah only spoke here in response to the evil inclination. The law accommodates human weakness but structures everything to discourage the act.
The Specific Requirements
Bring her home, allow her to cut her hair, groom her nails (polish them), remove her dirty war-zone clothing, and — most significantly in terms of sensitivity — give her thirty days to mourn her parents, who were likely killed or captured in the war. Only after all this preparation and mourning may the man take her as his wife. The point: don't just grab her; give her time to settle, groom, and prepare.
Protections if Rejected
If the man later decides he doesn't want her, he cannot sell her for money or treat her as property. The reason given is "Tachat Asher Inisa" — because he has hurt/afflicted her. This likely refers to the initial taking during the heat of battle (*beidana deritcha* in the Gemara), where "Vechashakta Bah" implies not just desire but actual action. This parallels the law of the Jewish slave girl in Parashat Mishpatim, where a master who rejects her cannot sell her onward — yet here the same protection extends to a non-Jewish captive woman, representing a significant moral advancement over anything else practiced in the ancient world.
---
The Firstborn's Rights with Two Wives (21:15–17)
The chapter shifts to family law (laws beginning with "Ish"). If a man has two wives — one loved, one hated (*senuah*, whether relatively or absolutely) — and the firstborn son happens to be from the hated wife, he cannot transfer the birthright to the beloved wife's son. The firstborn's double portion is his legal right: "Ki Hu Reishit Ono" — he is the firstborn, and "Mishpat HaBechora" belongs to him. This is noted as being unlike what Yitzchak Avinu did. A straightforward, reasonable law.
---
Ben Sorer Umorer — The Rebellious Son (21:18–21)
A son who refuses to listen to his parents despite their attempts at education and discipline is brought before the elders of the city. The parents declare a formal statement: "Our son is *sorer umorer*, does not listen to us, he is *zolel vesove*" (a glutton and drunkard). The punishment is stoning, framed as "u-vi'arta ha-ra mi-kirbecha" — purging evil from your midst.
This law appears problematic and seemingly contradicts the pattern of limiting power seen in surrounding laws. The resolution: this law should be understood as restricting something even worse that already existed. In Rome, a father could unilaterally kill his children. Here, the Torah requires going to the *Ziknei Ha-Ir* (city elders), who might try to dissuade the parents or find alternatives. The entire community must agree the child is truly that bad — a mere parent-child conflict is insufficient. So even this harsh law functions as a limitation on parental power.
---
The Hanged Criminal — Limits on Post-Mortem Humiliation (21:22–23)
A person executed for a capital crime and hung (*teliyah* — possibly hanging, crucifixion, or impaling; the exact method is uncertain) must not be left on the tree overnight. He must be buried that same day. From this, *kal vachomer*, one derives the obligation to bury anyone who dies, even without execution.
The reason: "Ki Killat Elokim Talui" — leaving a human being displayed on a tree is a curse/disrespect (*bizayon*) to God. Additionally, it defiles the land — paralleling how innocent blood defiles the land and requires the *Egla Arufa* ceremony.
The deeper insight: even when someone genuinely deserves death, there is a limit to permissible humiliation. A society where dead bodies hang from trees overnight is one that has made death cheap and doesn't take human life seriously. The law ensures that even justified punishment doesn't become normalized or degrading beyond its purpose — the body comes down and is buried that day.
---
Overarching Themes
The chapter as a whole traces a coherent arc: from society's responsibility for unsolved murders (*Egla Arufa*), through the regulation of wartime passions (*Yefas Toar*), to the ordering of family life (firstborn rights, the rebellious son), and finally to the limits of punishment even for the guilty (the hanged criminal). Throughout, the consistent thread is that a functioning society must take human life and dignity seriously at every level — preventing death where possible, regulating power where necessary, and maintaining respect for human beings even in the aftermath of justified punishment. The land itself demands this: blood defiles it, and displayed corpses defile it. Society's moral health depends on never becoming casual about death.
📝 Full Transcript
Devarim Chapter 21: Egla Arufa and Yefas Toar — Society's Responsibility for Murder and the Laws of the Captive Woman
The Structure and Organization of Chapter 21
Deuteronomy chapter 21. In the previous chapter we had laws of war. This chapter skips around. Whoever organized the chapters disagreed a little bit with whoever organized the *parshahs* of the week because he put the second *parshah*, the second time it says Ki Seitzei Lamilchama [when you will go out to war], he puts it in this chapter 21 along with the previous chapters and along with some things later that also have to do with maybe you have connected with that or maybe not.
Whoever divided the chapters thought that this first mitzvah, the first *parshah* in this chapter, which is the *halacha* of *Egla Arufa* [the beheaded calf], he put in the end of *Parshas Shoftim*. But then Ki Seitzei Lamilchama, he started a new series, which is the second Ki Seitzei Lamilchama, which is the laws of *Yefas Toar* [the beautiful captive woman]. We could call that the series of family laws.
But on the other hand, of course, this *halacha* of *Egla Arufa* is sandwiched between two Ki Seitzei Lamilchamas, two laws of war. So, of course, we can understand that the previous laws of war were the general rules, the rules for everyone, for the *Kohen*, when to create a siege, when to do a *cherem* [total destruction] and so on, when to accept peace offerings and so on. While the second Ki Seitzei Lamilchama is about one individual who takes a captive, takes a woman from the war and how we should react with that. Of course, that's also going to be enforced, I assume, by the *Kohen*, by the same people who are in charge, but we can understand the difference.
A Broader Framework: Regulating Death and Murder in Society
But another way, which will more justify whoever divided the chapters, is to understand that this is all in the context, as we've said, this is all about entering the land, creating a state, creating a society which works. Now a society, of course war is one of the basic things that societies do, but war can also be seen as only one instance of the society organizing, regulating the subject of death, murder, justified killing, unjustified killing, accidental killing, as we've seen in a chapter before that we had the laws of manslaughter, what happens if someone accidentally kills someone, all of that.
We can see the entirety of laws of war as being, in some sense, a regulation of that. We don't just go to war for no reason, we don't go to war with no order, there's regulation of war. And in that same vein we can see this story, this *halacha*, is a continuation of that.
Egla Arufa: When the Murderer Is Unknown
Beyond Punishing Known Murderers
So the story is just like we saw, that it's not enough to punish explicit murders, deliberate murders, that we know who the murderer is and then we do what we need to do for that. It's not enough to punish or to regulate the punishment of accidental murder, it's not enough to punish explicit murders when it's entirely an accident or something in between, but we need to do something even more than that.
There are some times when we don't even know who the murderer is, and this is of course something very important, because a city, a society, is not only about catching murderers that we know of or that we know who they were, but they were an accident and regulating that, the society is also about preventing murders in the first place. You need to have security, you need to have safety, you need to have deterrence, you need people to know that murders are not something that is accepted.
Blood on the Land: The Need for Atonement
And that's where we have the language, not clearly over here, but the language in the earlier books, which is the land, that blood spilled on the land, blood spilled on the earth, like we saw about Cain [Kayin] in Heaven [Hevel] and *Parshas Bereishis*, is a kind of blemish, a kind of defilement of the land itself, and the land needs some kind of cleaning, a *kapara* [atonement], and as it says over there, the only way to atone for this, *kapara* probably means something more like clean, or purify the land from the blood guilt, from the blood that was spilled unjustly, is by spilling the blood of the one who murdered.
But now sometimes we don't have that person, so we need some way, and of course the communion is taught somewhat like mystically, and the order of things, there's something wrong with there being a dead person, a body laying here with like no justice, nothing happens with it, but even more than that, this can also be understood, I don't know, it can also be understood socially, as something that we have to show very clearly that we take this seriously, this is not something that we, oh, if someone murders someone and manages to get away, then we're okay with it, right, or something like, we don't really worry to begin with about the security of the people that thinks like that shouldn't happen.
The Ritual of Egla Arufa: The Procedure
So there's this whole ritual here, which is said at the case where a dead person, a dead body is found, very clearly, in the earth, on the earth, laying on the earth, this Adam [land] that Hashem will give you to inherit, the one at Israel, he's falling in the field, it's fell, we don't know who killed him, we don't know, it's unknown, it's just a body is found, and there's like a murder mystery to solve. So what do we do?
Measuring to the Nearest City
We have this law called, we call it *Egla Arufa*, the elders, the judges of that town, firstly, the elders and the judges of everyone need to find which city is the closest, so this is ba-sadeh [in the field], this is in the field, it's not in a city, so another, like, even we can broaden our definition of how important, how broad the obligation of society to cover, to protect from murders is, okay, in a city, of course, you're protected, you have walls, you have people watching in some sense, what about in between cities, what about in like this kind of, in the field, in no man's land, it's not, it's not even a city, so what about that? Who is responsible for this?
So for that, we have this, like, first part of this law, which is the elders of the people in entirety, I imagine, will have to go and measure which town is the closest. Now, what's the point of measuring which town is the closest? It means to say is, when you're a town, you're also responsible for the fields around you, and whoever is the closest will have to take responsibility on this, that's your job.
The Calf That Has Never Worked
So they measure, they find which one is the closest, and the one that we find is the closest, they have to take a Eglas Bakar [calf of a cow], and one that was not worked with, that has never pulled a yoke, and this means something like, maybe it's a symbolic thing, something like, the *para aduma* [red heifer] had a similar law, right, take one that was never worked, like, if you worked and you already make use, you already domesticated this animal, so to speak, you need like an undomesticated animal, like something, and part of this will be like a cost, like we're never going to make any use out of this.
The Nachal: An Unworked Place
And we take it also to a place, this person was killed in a field, a field has usually agricultural use, takes them to a nachal [wadi], like some kind of, sometimes said, maybe like a wadi, a dry place, a deep dry place, where there's sometimes, how do you call it, sometimes there's water there, sometimes there isn't, but a place, again, which has not been worked, not been planted, nothing is planted over there, it's not, it's a dead place, there's something like, in some sense, we're going to lose this place, we're going to sort of dedicate this place to this dead person.
Arifa: Beheading the Calf
And they kill, they cut off the head with an axe or something, of the Egla ba-nachal [calf in the wadi], similar to what we have, right, this is a way of like destroying a living thing, we have the same, something like, this is like, what we do, we want to entirely cut ourselves off from enjoying, from taking from something, from an animal.
The Role of the Kohanim
And then the Kohanim [priests], the Levi'im [Levites], who Hashem chose to serve him, to bless him in his name, to judge every fight, every nega, nega might mean nega, like nega tzara'as [affliction of tzara'as], but nega tzara'as is not mentioned in the whole book of Deuteronomy, but it might mean also nega in the sense of like someone hitting someone else or causing some damage, and they will have to come.
Washing Hands and the Declaration
And all the elders of the city, and they wash their hands over this calf that they have beheaded, and this washing hands is obviously something symbolic, I don't think it can be understood as like not washing anything, but it's like, as if it's a symbol of the washing of the blood, right, and what they're saying, there's a saying that they say, the Onu ve-amru [they shall speak up and say], they say, this is like the, like probably the text that they have to say, Yadeinu lo shafchu es ha-dam ha-zeh ve-eineinu lo ra'u [our hands have not spilled this blood, our eyes have not seen].
And they ask Hashem, forgive, it's like the Kohanim say, right, forgive your people Israel, Asher Padita [whom you redeemed], that probably goes back to *Mitzrayim* [Egypt], the ones that you've redeemed, and do not allow innocent blood, in other words, the guilt of innocent blood, in between people, and then if they do this, ve-nikhpar lahem ha-dam [the blood will be forgiven for them], the dam [blood] will be forgiven for them, will be atoned.
The Meaning: Security and Responsibility
And what this means is something like, our hands are not dirty with his blood, right, they're washing their hands, it's something like our hands are not dirty, which means, as Chazal say, in a very broad sense, we didn't refuse him security, right, we didn't not walk him, not give him accompaniment for the way to watch him, in other words, when there's, the part of the job of the Kohanim, of these people, is to make sure that there's security and safety all around them.
And by saying this, and it's weird, because obviously, they did, they are in some sense guilty, otherwise they wouldn't be doing this, so, but of course, they're, this is showing that they're trying their best, and from now on, they will try to do what they could, and maybe in some way, this will also solve the problem, we could think of different ways in which this might solve it.
And therefore, and the Torah finishes that you will clean off the innocent blood from your, from between you, from your midst, and you will do the right thing in the eyes of Hashem, this is the right thing.
Yefas Toar: The Beautiful Captive Woman
Okay, so that's the law of *Egla Arufa*, now we have, as we said, going back to the war, and when we go in the war, as we said, the way, what happens when you win, besides for the *Sheva Amim* [seven nations], what we have is, we capture their captives, now what happens in a war is, you see, one of the captives is a beautiful woman, and you want her, you like her, you want to take her for yourself, for a wife, and it says, for a wife, it's a very explicit term, which doesn't mean something like a concubine, we have a word for that, or something else, it means you're going to take her for your wife, and this is the law regulating that even when you take a woman for a captive of war, you should still take her as your wife, and the basic law here is, and all the details, I think, all go into this.
The Law of the Beautiful Captive Woman (Eshet Yefat Toar)
And this is the details of that law. You bring her to your house, you cut off her, you allow her to cut off her hair, I think that's probably what it means, and she makes her nails, probably means she polishes them. You allow her to dress, to groom herself normally, correctly, to remove her dress, which she was captured in, probably it's dirty, it wasn't a war, it's a war zone, a battle.
And you also have to allow her 30 days to cry for her father and her mother, her parents were probably killed, or maybe also taken captive in the war, her mother, I don't know. So we have to give her time to mourn, this is probably the most sensitivity that's given here. You give her time to mourn her parents, and after all of that, you take her for yourself as a wife. That's the point. Don't just take her, you don't just grab her, but you give her time to settle, you give her time to allow her to groom herself, you give her time to prepare herself, and all of that.
The Protection Against Selling Her
And now there's one more law. If you do not want her, and this is also important, this is also something that, again, like I said, belongs to this concept that you have to take her as a wife. If you don't want her, so don't treat her as property. If it's just property, then you don't want her, or you tried her out, and you don't want her, then you just sell her to the next person. Here it says, no, if you do not want her, you need to set her free, do not sell her for money, because tachas asher inisa [because you have hurt her], it might mean because you have taken her forcibly in the war, so it's assuming that there was v'chashakta bah [and you desired her] doesn't just mean you wanted, you also did something already at the first time, the heat of battle, but afterwards you can't take a wife and hire her as a captive, even the wife that you've captured in the war.
So this is probably a great advancement over anything else that was ever done. You have to treat her as a wife, and if you don't agree to that, if you end up not liking her or something like that, you don't even have the right to sell her as a slave or something for the next person. There is the same law in the Umm al-Evriya [Hebrew slave girl], right, in the Parashat Mishpatim, we have the same law for someone who takes a Jewish girl as a slave girl and decides not to take her, that he can't sell her to the next person, now we understand, here we're talking about the one who was lost in the war, right, she's totally not a Jewish girl, and even for them she has the same exact law.
Laws of Family Life
Okay, now we have two more laws, I put them all together, they all start with ish [a man], right, so we can see mostly as laws for individuals or for family life.
The Rights of the Firstborn Son
Now we have a law that's very specifically about family life, and the law is, if a man has two wives, he likes one of them and doesn't like the other one, called senuah [hated], might be relative, might be absolute, he hates her, and they have children, and then, unfortunately for him, the firstborn son is from the wife that he does not like, the law is, he cannot, because of that, give the bechorah [birthright], like unlike what Yitzchak Avinu did, he cannot give the right of the firstborn, which as it says here, is double, to get double of everyone else, cannot give it to the one, the child of the woman that he likes, he has to give it to the one who he hates, because he is his firstborn, to him belongs, the law of the bechorah, okay, that's one law, very simple law, very reasonable.
The Rebellious Son (Ben Sorer Umorer)
Then there's the law of the ben sorer umorer [rebellious son], if you have a child that does not listen to his parents, and they try to give him, so they try to educate him, but he does not listen to them, so they take him to the elders of his town, and they tell them, there's this interesting, again, many laws here have this telling, this language, what they know, what he says, say our son is a zolel umoreh [glutton and rebellious], and does not listen to us, he is a zolel vesove [glutton and drunkard], he drinks and eats too much, and they will stone him with rocks, and he will die, and this also is a way of destroying the evil from within your midst.
Of course, this is a more problematic law, which parents would want to do that, okay, that's another, I can't have patience to get into this right now. And then the third law, because also this law seems to be like the opposite of limiting, all the laws until now were limiting people's power and ability, suddenly there's a law that seems to be the opposite, so probably we should assume that what this law is really doing is also in the context of something that was even worse, and it's saying, do it only in this way.
Maybe it's telling them they have to go to the, they can't, like in Rome, officially appeared, a father could just kill his children if he doesn't like them, here they have to go to the elders of the town, and the elders might be trying to talk them out of it, or try to find a way to not have this happen, and they have to involve the whole town, in other words, everyone has to agree that this child is that bad, if it's just in a fight with his parents, it's not enough, things like that, probably should be seen in that light.
The Law of the Hanged Criminal
Now we have one more law that's also a very explicitly limiting punishment, limiting the punishment and humiliation of someone who deserves the death penalty. If someone deserves the death penalty, and you hung him, or I don't know if talisa [hanging] means literally, we call hanging, might mean something like crucifixion, or something like impaling him, not clear, we assume that hanging means, what we identify as hanging, the way it's done, or was done until recently in the West, but it's not necessarily what talisa means, in any case, he was put on a tree, or on a wood.
There's an important law which says do not let his corpse, his body, lay overnight on the tree, you should bury him in that day, here we know, you should bury someone that didn't die in the death penalty. Why do you kill a slave, because they, kill means something like the curse, or the disrespect of God is hanging, in some sense, leaving a human being on a tree overnight would be a disrespect to God, there's many interpretations of what this might mean, and also this will defile the land.
The Deeper Meaning: Preserving Human Dignity
So just like the land is defiled when an innocent person is killed on it, and we need to punish his murder and so on, it's even defiled if you leave overnight a person who does deserve to die, this person who deserves the death penalty, still there's something wrong with making death too easy, it's like you go around at night and you see dead people hanging from trees, that's a society in which they don't take life seriously, they don't take death, human death seriously.
So even though this is talking about a person who deserves to die, still there's a limit to how much humiliation you can give him or how, I think it's not just humiliation, it's like this disrespect, like ah, it becomes cheap, so we need to make sure that it doesn't become cheap, and therefore we need to make sure that to leave him, you could do this hanging, or whatever exactly talui [hanging] means, but he has to be buried that same day, so it doesn't last, this humiliation gets taken down and buried, and that leaves the land pure.
📋 Shiur Overview
Devarim Chapter 21 — From Egla Arufa to the Limits of Punishment
Structure and Context of the Chapter
Devarim 21 "skips around" — there is a tension between whoever organized the chapter divisions and whoever organized the weekly *parshas*. The chapter division places *Egla Arufa* at the end of *Parshas Shoftim*, then begins a new section with the second *Ki Seitzei Lamilchama* (the laws of *Yefas Toar*), which could be called the "series of family laws." However, *Egla Arufa* is sandwiched between two *Ki Seitzei Lamilchama* passages — two sets of war laws.
Two ways to understand the arrangement:
1. The first war laws (previous chapter) are general rules — for the *Kohen*, siege warfare, *cherem*, accepting peace offerings, etc. The second *Ki Seitzei Lamilchama* concerns one individual who takes a captive woman.
2. A broader framework: everything here is about entering the land and creating a functioning society. War is one instance of society organizing and regulating death — justified killing, unjustified killing, accidental killing, murder. The laws of war are a regulation of that broader theme, and *Egla Arufa* is a natural continuation.
---
Egla Arufa (21:1–9)
The Core Problem
Society's obligation extends beyond punishing known deliberate murderers and beyond regulating accidental killings — it must address cases where we don't even know who the murderer is. A society is not only about catching known murderers but about preventing murders in the first place — security, safety, deterrence, making clear that murder is unacceptable.
Blood on the Land
Blood spilled on the earth (as with Kayin and Hevel in Bereishis) is a defilement of the land itself. The land needs *kapara* — cleaning/purification from blood guilt. As stated elsewhere: *la-aretz lo yekhupar ki im be-dam shofkho* — the only way to atone for the land is by spilling the blood of the murderer. But when we don't have that person, we need an alternative. This can be understood mystically (something is cosmically wrong with an unavenged body lying in the field) but also socially — we must demonstrate clearly that we take this seriously, that we don't simply accept it when a murderer escapes.
The Procedure — Key Details
- A dead body is found *ba-adama* (on the earth), in *Eretz Yisrael*, fallen *ba-sadeh* (in the field), killer unknown — a "murder mystery."
- Measuring to the nearest city: The elders and judges must determine which city is closest. This establishes that a town is responsible for the fields around it. This broadens the obligation of society — not just within city walls where there are protections, but in the "no man's land" between cities. Whoever is closest must take responsibility.
- The calf: An *eglas bakar* (young cow) that has never worked or pulled a yoke. Similar to the *para aduma* requirement — an undomesticated animal, never used, representing a cost with no return.
- The location: Taken to a *nachal* — a wadi, a dry deep place sometimes with water, a place that has not been worked or planted, a "dead place." This place is in some sense dedicated to the dead person.
- Arifa (beheading): They cut off the calf's head with an ax — not *shechita*. This parallels *arifas peter chamor* — a way of completely cutting off from deriving any benefit from the animal.
- The Kohanim and Levi'im come — those chosen to serve Hashem, bless in His name, judge every fight and every *nega* (which here may mean not *nega tzara'as* — which doesn't appear in Devarim — but rather someone hitting or causing damage to another).
- Washing of hands: The elders wash their hands over the beheaded calf — a symbolic act representing washing off the blood.
- The declaration (21:7–8): "Our hands have not spilled this blood, our eyes have not seen." The Kohanim say: "Forgive your people Israel whom you redeemed (*asher padisa* — referring back to Egypt), and do not allow the guilt of innocent blood among the people."
- Result: *Ve-nikhpar lahem ha-dam* — the blood is atoned for them.
The Meaning of the Declaration
As Chazal explain broadly: "Our hands are not dirty" means *lo petarnuhu be-lo levaya* — "we did not send him off without accompaniment." Part of the job of the *kohanim* and *zekenim* is ensuring security and safety. The declaration is paradoxical — they are in some sense guilty (otherwise why perform the ritual) — but it shows they are trying their best and committing to do better. The Torah concludes: you will clean off the innocent blood from your midst and do the right thing in Hashem's eyes.
---
Eshet Yefat Toar — The Beautiful Captive Woman (21:10–14)
Returning to the war context: when you win a battle (other than against the seven Canaanite nations), *ve-shavisa shivyo* — you capture their captives. If among them you see a beautiful woman (*eshet yefas toar*) and desire her, the Torah says *ve-lakachta lekha le-isha* — for a wife, explicitly. This is not a concubine (*pilegesh*) — it means a full wife with full status, respect, and dignity.
The basic thrust of all the details, both in the Torah and the Gemara, is to prevent you from marrying such a woman. As the Gemara in *Masechet Kiddushin* states: *lo dibra Torah ela keneged yetzer ha-ra* — the Torah only spoke here in response to the evil inclination. The law accommodates human weakness but structures everything to discourage the act.
The Specific Requirements
Bring her home, allow her to cut her hair, groom her nails (polish them), remove her dirty war-zone clothing, and — most significantly in terms of sensitivity — give her thirty days to mourn her parents, who were likely killed or captured in the war. Only after all this preparation and mourning may the man take her as his wife. The point: don't just grab her; give her time to settle, groom, and prepare.
Protections if Rejected
If the man later decides he doesn't want her, he cannot sell her for money or treat her as property. The reason given is "Tachat Asher Inisa" — because he has hurt/afflicted her. This likely refers to the initial taking during the heat of battle (*beidana deritcha* in the Gemara), where "Vechashakta Bah" implies not just desire but actual action. This parallels the law of the Jewish slave girl in Parashat Mishpatim, where a master who rejects her cannot sell her onward — yet here the same protection extends to a non-Jewish captive woman, representing a significant moral advancement over anything else practiced in the ancient world.
---
The Firstborn's Rights with Two Wives (21:15–17)
The chapter shifts to family law (laws beginning with "Ish"). If a man has two wives — one loved, one hated (*senuah*, whether relatively or absolutely) — and the firstborn son happens to be from the hated wife, he cannot transfer the birthright to the beloved wife's son. The firstborn's double portion is his legal right: "Ki Hu Reishit Ono" — he is the firstborn, and "Mishpat HaBechora" belongs to him. This is noted as being unlike what Yitzchak Avinu did. A straightforward, reasonable law.
---
Ben Sorer Umorer — The Rebellious Son (21:18–21)
A son who refuses to listen to his parents despite their attempts at education and discipline is brought before the elders of the city. The parents declare a formal statement: "Our son is *sorer umorer*, does not listen to us, he is *zolel vesove*" (a glutton and drunkard). The punishment is stoning, framed as "u-vi'arta ha-ra mi-kirbecha" — purging evil from your midst.
This law appears problematic and seemingly contradicts the pattern of limiting power seen in surrounding laws. The resolution: this law should be understood as restricting something even worse that already existed. In Rome, a father could unilaterally kill his children. Here, the Torah requires going to the *Ziknei Ha-Ir* (city elders), who might try to dissuade the parents or find alternatives. The entire community must agree the child is truly that bad — a mere parent-child conflict is insufficient. So even this harsh law functions as a limitation on parental power.
---
The Hanged Criminal — Limits on Post-Mortem Humiliation (21:22–23)
A person executed for a capital crime and hung (*teliyah* — possibly hanging, crucifixion, or impaling; the exact method is uncertain) must not be left on the tree overnight. He must be buried that same day. From this, *kal vachomer*, one derives the obligation to bury anyone who dies, even without execution.
The reason: "Ki Killat Elokim Talui" — leaving a human being displayed on a tree is a curse/disrespect (*bizayon*) to God. Additionally, it defiles the land — paralleling how innocent blood defiles the land and requires the *Egla Arufa* ceremony.
The deeper insight: even when someone genuinely deserves death, there is a limit to permissible humiliation. A society where dead bodies hang from trees overnight is one that has made death cheap and doesn't take human life seriously. The law ensures that even justified punishment doesn't become normalized or degrading beyond its purpose — the body comes down and is buried that day.
---
Overarching Themes
The chapter as a whole traces a coherent arc: from society's responsibility for unsolved murders (*Egla Arufa*), through the regulation of wartime passions (*Yefas Toar*), to the ordering of family life (firstborn rights, the rebellious son), and finally to the limits of punishment even for the guilty (the hanged criminal). Throughout, the consistent thread is that a functioning society must take human life and dignity seriously at every level — preventing death where possible, regulating power where necessary, and maintaining respect for human beings even in the aftermath of justified punishment. The land itself demands this: blood defiles it, and displayed corpses defile it. Society's moral health depends on never becoming casual about death.
📝 Full Transcript
Devarim Chapter 21: Egla Arufa and Yefas Toar — Society's Responsibility for Murder and the Laws of the Captive Woman
The Structure and Organization of Chapter 21
Deuteronomy chapter 21. In the previous chapter we had laws of war. This chapter skips around. Whoever organized the chapters disagreed a little bit with whoever organized the *parshahs* of the week because he put the second *parshah*, the second time it says Ki Seitzei Lamilchama [when you will go out to war], he puts it in this chapter 21 along with the previous chapters and along with some things later that also have to do with maybe you have connected with that or maybe not.
Whoever divided the chapters thought that this first mitzvah, the first *parshah* in this chapter, which is the *halacha* of *Egla Arufa* [the beheaded calf], he put in the end of *Parshas Shoftim*. But then Ki Seitzei Lamilchama, he started a new series, which is the second Ki Seitzei Lamilchama, which is the laws of *Yefas Toar* [the beautiful captive woman]. We could call that the series of family laws.
But on the other hand, of course, this *halacha* of *Egla Arufa* is sandwiched between two Ki Seitzei Lamilchamas, two laws of war. So, of course, we can understand that the previous laws of war were the general rules, the rules for everyone, for the *Kohen*, when to create a siege, when to do a *cherem* [total destruction] and so on, when to accept peace offerings and so on. While the second Ki Seitzei Lamilchama is about one individual who takes a captive, takes a woman from the war and how we should react with that. Of course, that's also going to be enforced, I assume, by the *Kohen*, by the same people who are in charge, but we can understand the difference.
A Broader Framework: Regulating Death and Murder in Society
But another way, which will more justify whoever divided the chapters, is to understand that this is all in the context, as we've said, this is all about entering the land, creating a state, creating a society which works. Now a society, of course war is one of the basic things that societies do, but war can also be seen as only one instance of the society organizing, regulating the subject of death, murder, justified killing, unjustified killing, accidental killing, as we've seen in a chapter before that we had the laws of manslaughter, what happens if someone accidentally kills someone, all of that.
We can see the entirety of laws of war as being, in some sense, a regulation of that. We don't just go to war for no reason, we don't go to war with no order, there's regulation of war. And in that same vein we can see this story, this *halacha*, is a continuation of that.
Egla Arufa: When the Murderer Is Unknown
Beyond Punishing Known Murderers
So the story is just like we saw, that it's not enough to punish explicit murders, deliberate murders, that we know who the murderer is and then we do what we need to do for that. It's not enough to punish or to regulate the punishment of accidental murder, it's not enough to punish explicit murders when it's entirely an accident or something in between, but we need to do something even more than that.
There are some times when we don't even know who the murderer is, and this is of course something very important, because a city, a society, is not only about catching murderers that we know of or that we know who they were, but they were an accident and regulating that, the society is also about preventing murders in the first place. You need to have security, you need to have safety, you need to have deterrence, you need people to know that murders are not something that is accepted.
Blood on the Land: The Need for Atonement
And that's where we have the language, not clearly over here, but the language in the earlier books, which is the land, that blood spilled on the land, blood spilled on the earth, like we saw about Cain [Kayin] in Heaven [Hevel] and *Parshas Bereishis*, is a kind of blemish, a kind of defilement of the land itself, and the land needs some kind of cleaning, a *kapara* [atonement], and as it says over there, the only way to atone for this, *kapara* probably means something more like clean, or purify the land from the blood guilt, from the blood that was spilled unjustly, is by spilling the blood of the one who murdered.
But now sometimes we don't have that person, so we need some way, and of course the communion is taught somewhat like mystically, and the order of things, there's something wrong with there being a dead person, a body laying here with like no justice, nothing happens with it, but even more than that, this can also be understood, I don't know, it can also be understood socially, as something that we have to show very clearly that we take this seriously, this is not something that we, oh, if someone murders someone and manages to get away, then we're okay with it, right, or something like, we don't really worry to begin with about the security of the people that thinks like that shouldn't happen.
The Ritual of Egla Arufa: The Procedure
So there's this whole ritual here, which is said at the case where a dead person, a dead body is found, very clearly, in the earth, on the earth, laying on the earth, this Adam [land] that Hashem will give you to inherit, the one at Israel, he's falling in the field, it's fell, we don't know who killed him, we don't know, it's unknown, it's just a body is found, and there's like a murder mystery to solve. So what do we do?
Measuring to the Nearest City
We have this law called, we call it *Egla Arufa*, the elders, the judges of that town, firstly, the elders and the judges of everyone need to find which city is the closest, so this is ba-sadeh [in the field], this is in the field, it's not in a city, so another, like, even we can broaden our definition of how important, how broad the obligation of society to cover, to protect from murders is, okay, in a city, of course, you're protected, you have walls, you have people watching in some sense, what about in between cities, what about in like this kind of, in the field, in no man's land, it's not, it's not even a city, so what about that? Who is responsible for this?
So for that, we have this, like, first part of this law, which is the elders of the people in entirety, I imagine, will have to go and measure which town is the closest. Now, what's the point of measuring which town is the closest? It means to say is, when you're a town, you're also responsible for the fields around you, and whoever is the closest will have to take responsibility on this, that's your job.
The Calf That Has Never Worked
So they measure, they find which one is the closest, and the one that we find is the closest, they have to take a Eglas Bakar [calf of a cow], and one that was not worked with, that has never pulled a yoke, and this means something like, maybe it's a symbolic thing, something like, the *para aduma* [red heifer] had a similar law, right, take one that was never worked, like, if you worked and you already make use, you already domesticated this animal, so to speak, you need like an undomesticated animal, like something, and part of this will be like a cost, like we're never going to make any use out of this.
The Nachal: An Unworked Place
And we take it also to a place, this person was killed in a field, a field has usually agricultural use, takes them to a nachal [wadi], like some kind of, sometimes said, maybe like a wadi, a dry place, a deep dry place, where there's sometimes, how do you call it, sometimes there's water there, sometimes there isn't, but a place, again, which has not been worked, not been planted, nothing is planted over there, it's not, it's a dead place, there's something like, in some sense, we're going to lose this place, we're going to sort of dedicate this place to this dead person.
Arifa: Beheading the Calf
And they kill, they cut off the head with an axe or something, of the Egla ba-nachal [calf in the wadi], similar to what we have, right, this is a way of like destroying a living thing, we have the same, something like, this is like, what we do, we want to entirely cut ourselves off from enjoying, from taking from something, from an animal.
The Role of the Kohanim
And then the Kohanim [priests], the Levi'im [Levites], who Hashem chose to serve him, to bless him in his name, to judge every fight, every nega, nega might mean nega, like nega tzara'as [affliction of tzara'as], but nega tzara'as is not mentioned in the whole book of Deuteronomy, but it might mean also nega in the sense of like someone hitting someone else or causing some damage, and they will have to come.
Washing Hands and the Declaration
And all the elders of the city, and they wash their hands over this calf that they have beheaded, and this washing hands is obviously something symbolic, I don't think it can be understood as like not washing anything, but it's like, as if it's a symbol of the washing of the blood, right, and what they're saying, there's a saying that they say, the Onu ve-amru [they shall speak up and say], they say, this is like the, like probably the text that they have to say, Yadeinu lo shafchu es ha-dam ha-zeh ve-eineinu lo ra'u [our hands have not spilled this blood, our eyes have not seen].
And they ask Hashem, forgive, it's like the Kohanim say, right, forgive your people Israel, Asher Padita [whom you redeemed], that probably goes back to *Mitzrayim* [Egypt], the ones that you've redeemed, and do not allow innocent blood, in other words, the guilt of innocent blood, in between people, and then if they do this, ve-nikhpar lahem ha-dam [the blood will be forgiven for them], the dam [blood] will be forgiven for them, will be atoned.
The Meaning: Security and Responsibility
And what this means is something like, our hands are not dirty with his blood, right, they're washing their hands, it's something like our hands are not dirty, which means, as Chazal say, in a very broad sense, we didn't refuse him security, right, we didn't not walk him, not give him accompaniment for the way to watch him, in other words, when there's, the part of the job of the Kohanim, of these people, is to make sure that there's security and safety all around them.
And by saying this, and it's weird, because obviously, they did, they are in some sense guilty, otherwise they wouldn't be doing this, so, but of course, they're, this is showing that they're trying their best, and from now on, they will try to do what they could, and maybe in some way, this will also solve the problem, we could think of different ways in which this might solve it.
And therefore, and the Torah finishes that you will clean off the innocent blood from your, from between you, from your midst, and you will do the right thing in the eyes of Hashem, this is the right thing.
Yefas Toar: The Beautiful Captive Woman
Okay, so that's the law of *Egla Arufa*, now we have, as we said, going back to the war, and when we go in the war, as we said, the way, what happens when you win, besides for the *Sheva Amim* [seven nations], what we have is, we capture their captives, now what happens in a war is, you see, one of the captives is a beautiful woman, and you want her, you like her, you want to take her for yourself, for a wife, and it says, for a wife, it's a very explicit term, which doesn't mean something like a concubine, we have a word for that, or something else, it means you're going to take her for your wife, and this is the law regulating that even when you take a woman for a captive of war, you should still take her as your wife, and the basic law here is, and all the details, I think, all go into this.
The Law of the Beautiful Captive Woman (Eshet Yefat Toar)
And this is the details of that law. You bring her to your house, you cut off her, you allow her to cut off her hair, I think that's probably what it means, and she makes her nails, probably means she polishes them. You allow her to dress, to groom herself normally, correctly, to remove her dress, which she was captured in, probably it's dirty, it wasn't a war, it's a war zone, a battle.
And you also have to allow her 30 days to cry for her father and her mother, her parents were probably killed, or maybe also taken captive in the war, her mother, I don't know. So we have to give her time to mourn, this is probably the most sensitivity that's given here. You give her time to mourn her parents, and after all of that, you take her for yourself as a wife. That's the point. Don't just take her, you don't just grab her, but you give her time to settle, you give her time to allow her to groom herself, you give her time to prepare herself, and all of that.
The Protection Against Selling Her
And now there's one more law. If you do not want her, and this is also important, this is also something that, again, like I said, belongs to this concept that you have to take her as a wife. If you don't want her, so don't treat her as property. If it's just property, then you don't want her, or you tried her out, and you don't want her, then you just sell her to the next person. Here it says, no, if you do not want her, you need to set her free, do not sell her for money, because tachas asher inisa [because you have hurt her], it might mean because you have taken her forcibly in the war, so it's assuming that there was v'chashakta bah [and you desired her] doesn't just mean you wanted, you also did something already at the first time, the heat of battle, but afterwards you can't take a wife and hire her as a captive, even the wife that you've captured in the war.
So this is probably a great advancement over anything else that was ever done. You have to treat her as a wife, and if you don't agree to that, if you end up not liking her or something like that, you don't even have the right to sell her as a slave or something for the next person. There is the same law in the Umm al-Evriya [Hebrew slave girl], right, in the Parashat Mishpatim, we have the same law for someone who takes a Jewish girl as a slave girl and decides not to take her, that he can't sell her to the next person, now we understand, here we're talking about the one who was lost in the war, right, she's totally not a Jewish girl, and even for them she has the same exact law.
Laws of Family Life
Okay, now we have two more laws, I put them all together, they all start with ish [a man], right, so we can see mostly as laws for individuals or for family life.
The Rights of the Firstborn Son
Now we have a law that's very specifically about family life, and the law is, if a man has two wives, he likes one of them and doesn't like the other one, called senuah [hated], might be relative, might be absolute, he hates her, and they have children, and then, unfortunately for him, the firstborn son is from the wife that he does not like, the law is, he cannot, because of that, give the bechorah [birthright], like unlike what Yitzchak Avinu did, he cannot give the right of the firstborn, which as it says here, is double, to get double of everyone else, cannot give it to the one, the child of the woman that he likes, he has to give it to the one who he hates, because he is his firstborn, to him belongs, the law of the bechorah, okay, that's one law, very simple law, very reasonable.
The Rebellious Son (Ben Sorer Umorer)
Then there's the law of the ben sorer umorer [rebellious son], if you have a child that does not listen to his parents, and they try to give him, so they try to educate him, but he does not listen to them, so they take him to the elders of his town, and they tell them, there's this interesting, again, many laws here have this telling, this language, what they know, what he says, say our son is a zolel umoreh [glutton and rebellious], and does not listen to us, he is a zolel vesove [glutton and drunkard], he drinks and eats too much, and they will stone him with rocks, and he will die, and this also is a way of destroying the evil from within your midst.
Of course, this is a more problematic law, which parents would want to do that, okay, that's another, I can't have patience to get into this right now. And then the third law, because also this law seems to be like the opposite of limiting, all the laws until now were limiting people's power and ability, suddenly there's a law that seems to be the opposite, so probably we should assume that what this law is really doing is also in the context of something that was even worse, and it's saying, do it only in this way.
Maybe it's telling them they have to go to the, they can't, like in Rome, officially appeared, a father could just kill his children if he doesn't like them, here they have to go to the elders of the town, and the elders might be trying to talk them out of it, or try to find a way to not have this happen, and they have to involve the whole town, in other words, everyone has to agree that this child is that bad, if it's just in a fight with his parents, it's not enough, things like that, probably should be seen in that light.
The Law of the Hanged Criminal
Now we have one more law that's also a very explicitly limiting punishment, limiting the punishment and humiliation of someone who deserves the death penalty. If someone deserves the death penalty, and you hung him, or I don't know if talisa [hanging] means literally, we call hanging, might mean something like crucifixion, or something like impaling him, not clear, we assume that hanging means, what we identify as hanging, the way it's done, or was done until recently in the West, but it's not necessarily what talisa means, in any case, he was put on a tree, or on a wood.
There's an important law which says do not let his corpse, his body, lay overnight on the tree, you should bury him in that day, here we know, you should bury someone that didn't die in the death penalty. Why do you kill a slave, because they, kill means something like the curse, or the disrespect of God is hanging, in some sense, leaving a human being on a tree overnight would be a disrespect to God, there's many interpretations of what this might mean, and also this will defile the land.
The Deeper Meaning: Preserving Human Dignity
So just like the land is defiled when an innocent person is killed on it, and we need to punish his murder and so on, it's even defiled if you leave overnight a person who does deserve to die, this person who deserves the death penalty, still there's something wrong with making death too easy, it's like you go around at night and you see dead people hanging from trees, that's a society in which they don't take life seriously, they don't take death, human death seriously.
So even though this is talking about a person who deserves to die, still there's a limit to how much humiliation you can give him or how, I think it's not just humiliation, it's like this disrespect, like ah, it becomes cheap, so we need to make sure that it doesn't become cheap, and therefore we need to make sure that to leave him, you could do this hanging, or whatever exactly talui [hanging] means, but he has to be buried that same day, so it doesn't last, this humiliation gets taken down and buried, and that leaves the land pure.