לא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש

"לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש"

סוף פרשת בחקותי עוסקת בדין התמורה, שאין להמיר קרבן שהוקדש באחר אפילו מטוב לרע, ואם המר לוקה אבל ההקדש המקורי וגם תמורתו קודש.

יש כאן סוד גדול מדרכי העבודה, והוא שאחרי שאדם הקדיש משהו לפעולה רוחנית, שקיבל על עצמו איזה הנהגה או עשה איזה מעשה או חידש איזה רעיון, שמכיוון שהקדישו בכוונה כנה לשמים, שוב יצא מרשותו, ואין גם לו עצמו רשות לבקר אותו. גם אם נדמה לו שימיר רע בטוב. ואם מבקר אותו הרי הוא כמזלזל בעיקר ההקדש.

כי בוודאי אין בכוח אנושי לומר דבר זה נעשה בכוונה טהורה ונכונה, "הן בקדושיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה", ואם נבקר את הקדשי בני אדם אם עושים הם שבת להויה או תורה להויה בוודאי נבטל כל יום את כולם. אבל מה שבידי האדם הוא כמו חלות ההקדש, כאשר עושה החלטה נכונה שהוא יודע וסומך עליו בכנות לב נפשו באותו שעה, שהוא מקדיש דבר לשמים. ושוב חל על הדבר הזה חלות קדושה מלמעלה כאילו יצא המצווה מרשותו שכבר אינו נחשב מעשי ידי אדם אלא מצוות הויה, הקדש להשם. ואין לאדם להתערב במה שקודש להשם.

ואולם, גם אם המר ימירנו, אין יאוש בעולם כלל. כי בוודאי עובר יום ואדם מכיר בעצמו הכרה נכונה יותר ומקדיש הקדש אחר יותר מעולה לפי הכרתו, אבל אין ההקדש של היום הקודם נפגע כלל, אלא הוא ותמורתו יהיה קודש. גם ההוה אמינא וגם המסקנה הם קדש.

אמר הבעש"ט, רשעים מלאים חרטות, כי אינם מאמינים שמה שהיה הוא מהאלהות, חושבים תדיר במוחם שהיה יכול להיות אחרת, והיו צריכים להקדיש אחרת. אבל מצוות התמורה מלמדנו את מצוות הסמיכה והאמונה על הלב והפה שהקדיש דבר כלשהו להשם, לא משנה אם נראה לנו אחרי זה טוב או רע, זכרתי לך חסד נעוריך שהקדשת דבר להויה, גם אם במבט בוגר יותר אפשר להתווכח עליו.

אמר הרבי ר' בונם מפשיסחא, הקדש בטעות שמיה הקדש. באם אמר אחד מילה בתפלה ללא כוונה, עדיין שמו הקדש. כי כוח ההקדש תלוי בפה ובמעשה כאילו, לא בכוונה גרידא.

ואמר הבעש"ט, האומר מודים מודים משתקים אותו, כי נדמה לו שבתחילה אמר ללא כוונה מספקת, וכופר בעיקר שהוא חיות אלוהית בכל דיבור. גם אלה שללא כוונה. ומנסה לייחס לעצמו את העבר שיש לו לייחס לאלהות.

ואם נבין, זהו סוד המצוות המעשיות כולם. כלומר סוד מעלתם על הכוונה כנאמר "כוונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצויים". כי השכל מחייב לכאורה שהכל תלוי בכוונה. אבל כמו שזהו תלייה בכוונה כן זהו תלייה בכח אנושי. ואין בכח אנושי כלל נמצא כוונה רצויה לשמים מעיקר הגבלת האדם ובלבולו. אבל כאשר אותו אדם עצמו עושה מעשה, הרי הוא מפקיע את הנעשה מגבול היותו, שכן "בשר ודם מעשיו מבלים אותו", ובכך נקדש המעשה לשמים. וזה סוד "עד שתחפץ". כמו שהוא מורגש במי שאוהב אהבה אינסופית, שאין מילה ואין הסבר שיבטא את אהבתו, אבל כאשר ממציא חפץ לאהובתו הוא רואה בכך ביטוי עצמי של האהבה כשמעביר חפץ מרשותו לרשות אהובתו, כהקדש הרי את מקודשת לי.

וכך מסתיים הספר "תורת כהנים", בפסוק שלאחריו "אלה המצוות אשר צוה הויה את משה אל בני ישראל בהר סיני". אמרו "אלה המצוות – שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה". ואין זה נובע מההאבנה של המצוות כפסל ומסכה, אלא מהיות מה שנקבע ונמסר כיוצא מכוח הגבלת אדם אל קדושת הויה, לא יחליפנו ולא ימיר אותו, והיה אם ימר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש.

השאר תגובה