ביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתלקה הימנו שכינה (רש”י).

לבא חמא בנבואה במצרים…ולא מטא לנבואה דויחי אלא במצרים. והיא נבואה מעלייתא דלא אתנביאו דכוותה. ולא מטא להו שום אינש מן בני נביאה אלא הוא ומשה. במשה כתיב כי לא יראני האדם וחי. ביעקב כתיב ויחי יעקב. (זוהר ויחי רי”א ע”ב)

על הדברים הנוראים הללו (ועל המשך הדברים במשך כמה דפים) כתבו המדפיסים שאינם מן הזוהר. דבריהם לא ייתכנו. כתב עליהם מהרצ”א שפירא זצ”ל כי מאחר ויש בדברים הללו גילוי לקץ הגאולה לפיכך נעלם עניינם ורוב המפרשים לא פירשוהו. חזרה אותו הסיפור, כאילו נסתלקה השכינה להעלים את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.

משכיל על דבר ימצא טוב. שכל סיפור העלמת הקץ והעלמת השכינה בעצמה נעלמת ואין הדברים כן עד שהוא ניכר בפשט שאינו כן[1]. עומק הפשט וודאי הוא שלא נשארו תחילת דבריו של יעקב עומדים באוויר מבלי סיום, כאילו התחיל ולא סיים. אבל המשך דבריו הם עצמם אשר יקרא אתכם באחרית הימים. גם אם אין הדבר גלוי למבט ראשון, אם מפאת חוסר הידיעה מתי הם אחרית הימים, או מפאת חוסר הבנת דברי הנבואה של יעקב. הרי מתבונן היטב ימצא בסיפור זה עצמו את המפתח לנבואה באחרית הימים.

במילים אחרות, מהו הדבר שצריך לו קץ, הלא הוא עצמו ההסתרה, הוא עצמו חסרון השראת השכינה חסרון הנבואה. עיקר הגלות אינו אלא ביטול הנבואה. ועיקר הקץ אינו אלא מציאת הנבואה. לפי שאליבא דאמת לא נסתלקה נבואה מיעקב כלל, נמצא הקץ גלוי מכל. ולא עוד אלא שדווקא במצרים השיג נבואה כמות שלא השיג כל ימיו. נבואה כזאת שעולה אף על נבואת משה, שהרי על משה נאמר לא חי, ועל יעקב נאמר ויחי יעקב.

***

סיפור רווח הולך כך: באחרית הימים אבדה כל חזון אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה, עצמותינו יבשות אין כל ואין לנו שיור אלא ספיחי ספיחים מעט ממעט. באו חכמים אחרונים ודיברו על לב העם וניחמו אותנו לומר אל תאמר יבשו עצמותינו אבדה תקוותינו, אלא כל מעט שיהודי עושה במיוחד בזמן הגלות והחושך חשוב מאד למעלה, כהנה וכהנה דברי חיזוק לבל יפול רוחנו באחרית ימינו, הנודעים לכל מי שנכנס לשערי העוסקים בעניינים אלה[2]. הכלל בכל השיחה הזאת הוא שהנחה הפשוטה, הן מבחינת מה שאנו לומדים בתורה וביותר מבחינת מה שאנו רואים ומרגישים, הוא החושך. קא משמע לן שבתוך החושך יש אור וכו’ וכו’.

אבל המציץ מעט להיכל האור והאמת של חכמי אמת רואה סיפור הפוך ממש. רואים אנחנו בעינינו גילויים כאלה גדולים ונוראים, הן בעמקי סודות התורה, הן בפשוטי התורה, הן בהתחדשות והתקדמות ההבנה האנושית בכל שכל ובכל מדע. ההארה הזאת שופעת עלינו ומכריעה אותנו כל כך עד שממש קשה לנו לצייר כיצד אנו אמורים להאמין כי לתנאים ולאמוראים היה השגת תורה גדולה מזו. קל הוא להאמין שתמיד יש השגות יותר גדולות אבל האדם יראה לעיניים ולפי ראות עינינו וכל תחושת רגשותינו הרי אנו נוגעים בסוד שבסוד בכל דבר לא תחסר כל בה, ממש קשה לצייר שיש דבר גדול מזה.

ולפי שמאמינים אנחנו בחכמינו הקדמונים ובסדר שסידרו בהם את דרכי ההשגה, תמהים אנחנו הלא למדנו שאין השכינה שורה בחוצה לארץ, ולמדנו שאין עוד נבואה בימים אלה, אף לא בת קול ורוח הקודש. ולמדנו שהדורות מתמעטים והולכים עד שלפי החשבון לא נשאר לנו אפילו מעט ממעט. והנה כל זה מוכחש לנו מן החוש ומן התורה שחיה בלבנו. הולכים אנחנו ומפלפלים פלפולים עצומים ומחדשים סברות עצומות הייתכן כדבר הזה. מקושיא זו הוא שנובעים שורשי כל אותם חידושי תורה על יתרון העושה בחושך דווקא וכו’. לא מתוך הרצון להתחזק ולמצוא נקודת אור בתוך השפל. אדרבה מתוך נאמנות לדברי קדמונים ורצון ליישב את האור המופלא שאנחנו חווים עם הסברא שהיה אמור להיות לנו חושך.

***

בכמה דרכים שונות הלכו רבותינו ליישב את הסתירה הזאת, כל אחד לפי דעתו ונטיית לבו[3], אך נעמוד על הסבר אחד שנתן לה המגיד ממעזריטש[4]. אומר המגיד, עכשיו בזמן הגלות הוא בקל להשיג רוח הקודש יותר מבזמן הבית.  והטעם לזה שהמלך כשהוא בביתו קשה להתקרב אליו וצריך זכות ורשיון כולי האי ואולי. אבל כשהוא בדרך יוכל כל אחד להתקרב. כך היום בגלות כשאדם מחשב בדביקות ה’ מיד הוא בא עמו ושוכן אצלו.

צריכים להפוך קצת את ההסתכלות שלנו מהסתכלות שכולה ממטה למעלה, לחשוב קצת איך הדבר נרגש מלמעלה למטה. רגילים אנחנו להתחיל את השאלה מאתנו, האם אנחנו ראויים לאור השכינה, האם אנחנו מתכוונים באמת לאור השכינה, האם רוצים אנחנו בה באמת לשמה ולא לשם דבר אחר. ובוודאי התשובה לשאלות כאלה הוא תמיד מעט מאד. קשה לנו לצייר שמן המאמץ שלנו יצא אור השכינה, כשאנחנו מכירים שהוא מאמץ קטן מאד ואנחנו עצלים ורחוקים ויודעים בוודאי שהרבה עשו הרבה יותר ואינם זוכים.

לא די שהסתכלות זו מובילה למסקנה עגומה כזאת. היא גם חוסמת כמעט את הדרך בפני תנועה של לשמה. שהיא התנועה היחידה שמסוגלת להשרות את אור השכינה. כל עוד עסוקים אנחנו בעצמנו, ובוודאי השגת רוח הקודש הוא דבר מתוק מאין כמוהו המעלה את האדם וכל חייו למקום אחר לגמרי, ומי לא ירצה בזה לעצמו, והכיצד אפשר בכלל לבקש דבר כזה לשמה. בשלמא הבלי עולם אפשר לוותר עליהם, אפשר גם להפסיק לרצות אותם לעצמנו ולהתעלות לאיזה מידה של לשמה. אבל השגת השכינה עצמה, אין שום דרך באורח נורמלי להפסיק לרצות אותה לעצמנו, והבקשה הזו בעצמה אינה מאפשרת אותה לשרות עלינו.

התירוץ פשוט. יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק. אם אתה מצייר לעצמך את התשוקה האינסופית לאור הקודש, חש את התבערה שלה ונשרף בה. הלא עליך לצייר רגע כי כך גדלה במידה אינסופית תשוקת הקודש אל העולם. והלא השכינה עצמה ענייה הרבה יותר מכל מבקשיה. הם אינם חסרים אלא מילוי הכלי הקטן של עצמם, והיא שופעת אור אינסופי ואיננה מוצאת כמעט מנוח לכף רגלה. ותשער בנפשך את השמחה ואת החירות של השכינה כשהיא מוצאת איש אחד לרגע אחד פונה לדבק בה. ברוב שמחה וחשק מוכנת היא להשרות עליו את כל חשקה, בפרט בזמן ובמקום שהוא זמן הגלות שהוא זמן שאיננה מסודרת ואין לה שומרי ראש ושומרי סף שהם כאילו ראויים למדרגותיהם.

***

הכנת לב יעקב במצרים אינו לעצמו בלבד, כפי שהוא היה אולי בארץ ישראל. הוא פשוט מעט רחמנות מעט שימת לב אל השכינה, שאין לה מקום כלל במצרים. והכנת מקום מעט בלב שתוכל לחול בו. לא התמקדות כמה הלב הזה נקי וכמה המדור מוכן, הוא יהיה מוכן כמה שאפשר והשכינה יש לה מלאכים ושרפים לסדר את מקומה כראוי, להכין אותה ולסעדה בכל הנצרך.

[1] ראה מה שנתבאר בחלק הפשט.

[2] ניתן לראות שנושא זה מעסיק בעיקר גל מסוים של ספרי חסידות מאוחרת. אם נחלק את החסידות לתקופה ראשונה של חיות הדברים ממש, שהוא בעיקר דור המגיד ותלמידיו. ואחריה תקופה של חולשה, ובתוך אותה תקופה יש התחזקויות שונות של האור בבחינת לוחות שניות. אבל כולם הם בנתינת פירושים חדשים. אפשר לראות שהדור הראשון אינו עסוק בחיזוק כלל. אבל הדור המאוחר יותר, במיוחד בכתבי שפת אמת ור’ צדוק הכהן, עוסקים רבות בחיזוק זה. ותורת אלו חודשו בדורנו ממקור זה, והוא במיוחד מגמת הרב משה וואלפסאן אשר חלק גדול מן החסידות המתחדשת מתלמידיו ותלמידי תלמידיו.

[3] והם שייכים להרחבת הסוגיה שנתבאר אצלנו במאמרי ירידת הדורות, ראה שם מקורות לכך, ויש להרחיב עוד.

[4] בספר מגיד דבריו ליעקב – ליקוטי אמרים אות עז.

ויחי יעקב בארץ מצרים וגו’. רש”י שאל למה פרשה זו סתומה, דהיינו הבין שכאן הוא התחלת ענין חדש ופרשה חדשה, בין יהיה פירושו פרשת השבוע בין יהיה פירושו פרשה מפרשיות הפתוחות והסתומות. ואכן כך הוא וודאי דעת מסדרי הפרשיות שפתחו פה את הקריאה, ועל זה שייך דרשת המדרש שהביא רש”י. אך לפי הפשט אכן פסוקים אלה עד סיום הפרשה בסוף פרק מ”ז הם סיום הענין הקודם. ולא עוד אלא שהוא אכן הסיום השמח והטוב לכל הפרשה הקודמת של אבידת יוסף ליעקב, ולא התחלת הגלות מצד בני יעקב כפירוש רש”י.

כמו כל סיפור נחלק פרשת יוסף להתחלה, צרה, וגאולה ממנו. הצרה עצמה בפרשת יוסף נחלקת לשלש, צרת יוסף כלפי אחיו, צרת יעקב באבידת יוסף ממנו, וצרת יוסף עצמו. כל שלשת הצרות התחילו בפרשת וישב, בפרשה הפתוחה הפותחת וישב יעקב ומסתיימת לפני וירד יהודה. יוסף לא יכול לדבר לשלום עם אחיו והם שונאים אותו. יוסף נמכר לעבד. ויעקב מתאבל על בנו ימים רבים וימאן להתנחם. צרת יוסף עצמו מסופרת בפרשה שאחריה, והיא התגברה בסיפור אשת פוטיפר, עד שהושלך לבור. בתחילת מקץ נפתחת פרשה חדשה והוא הצלת יוסף עצמו מצרתו. הוא עולה מן הבור ונעשה למלך על ארץ מצרים, הרי מצד יוסף עצמו כבר הסתיימה הסיפור והוא נחלץ מצרה. עוד נשאר לו להשלים את אחיו ושיכירו בו, והצלה זו מתחילה במשך פרשת מקץ כאשר הוא מכיר אותם, ומסתיים בתחילת פרשת ויגש ובו התוודע יוסף אל אחיו, קיבלו אותו והשלימו אותו.

כל אלה הם ענייני יוסף ואחיו והם תופסים את עיקר הסתבכות הסיפור. אבל הצרה הכי גדולה הוא של יעקב. כאשר פתח הכתוב בתחילת וישב אלה תולדות יעקב. היה יעקב הסובל הגדול ביותר בכל צרה זו, עד שגם אחר שכבר התנחמו האחים ויהודה נשא אשה וכו’, עוד הוא באבלו. ואפילו כאשר עלה יוסף לגדולה במצרים והוא לא סובל, ועדיין יעקב יושב באבלו. אפילו כאשר האחים עולים ממצרים ומספרים לו כי יוסף חי הוא לא מאמין להם. עד שהוא רואה את העגלות, ותחי רוח יעקב. שבה אליו חיותו שבה אליו רוח הקודש, מתחיל יעקב שוב לחיות, ויחי יעקב.

יעקב אומר, עוד יוסף בני חי, אלך ואראנו בטרם אמות. הכל חי לו פתאום גם יוסף חי גם הוא חי, נשאר לו עוד דבר אחד לעשות בחיים שלו, להראות החיים שלו אל חיי יוסף, כאשר יעשה את זה יוכל למות, הוא ירגיש שהשלים את חייו, הכל מושלם וחי. אך הוא חושש מן הירידה מצרימה, נוסע הוא לבאר שבע ושם מבטיח לו האלהים, אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עינך. כוונת הבטחה זו הוא בעיקרה הבטחה שיוכל להשלים את משאת חייו האחרונה, אלכה ואראנו בטרם אמות. ואם חששת שתישקע במצרים ותסבול שם ולא תוכל לחזור, הנה אני מבטיחך אנכי ארד עמך, אותו השראת רוח הקודש שחזרה עליך לא תסור ממך במצרים, ואנכי אעלך אחזירך לכאן. וכערב על כך שתחזור לכאן אני נותן לך את יוסף. כשם שיהודה ערב בפניך על בנימין שיחזירו אליך. כך הקב”ה לוקח לערב את יוסף שהוא ישית ידו על עיניו, ידאג יוסף שהוא המושל בארץ מצרים שיחזירו את אביו אל ארץ כנען.

ואכן יורד יעקב מצרימה, ויוסף עולה אליו, “וירא אליו” יעקב אינו צריך יותר. הוא ראה את יוסף. הוא קיים את משאלתו. ובפירוש הוא אומר “אמותה הפעם אחרי ראותי פניך כי עודך חי”. הוא ראה והוא חי והוא השלים את חייו. הענין נפסק עם סיפורי אחי יוסף ופרעה ופוליטיקות של ארץ מצרים, אבל בסיום הפרשה חוזר הוא לאותו ענין לסיים את הבטחת ה’. ויחי יעקב בארץ מצרים. חי יעקב בארץ מצרים, באותו חיות של ותחי רוח יעקב, באותו חיות של עוד יוסף בני חי. והנה הוא מסיים את חייו. סיום זה ‘ויהיו ימי יעקב’ הוא אותו סיום שמח של אלכה ואראנו בטרם אמות, אמותה הפעם אחרי ראותי פניך.

משהוא מתקרב למות ומבין שהבטחת אנכי אעלך על קבורתו עם אבותיו אמורה היתה, מתקיימת סיום הבטחת הקב”ה אליו בבאר שבע, ויוסף ישית ידו על עיניך. ייתכן ישית ידו זה הכוונה לשבועה שישבע יוסף בשימת ידו תחת ירכו, וכינה הכתוב בלשונו לומר ישית ידו על עיניך. בהשתת יד זה קיים יוסף שאכן הוא ערב להעלות את אביו אל אבותיו. וישבע לו. וישתחו ישראל על ראש המיטה. על מה השתחווה, על קיום הבטחה זו שקיבל בבאר שבע בשלימות, על מילוי חייו בראותו את יוסף בעודו חי ואמותה הפעם ויעלנו ה’ לארצו בעזרת יוסף.

***

בזוהר (קכא, ב) העתיק ג’ פירושים למה פרשה זו סתומה, ר’ יעקב אומר פירוש של רש”י שנסתמו עיניהם וליבם של ישראל. ר’ יהודה אומר פירוש המדרש (צו, א) שהתחילה הגלות. ור’ שמעון אמר שלא להפריד בין הכתוב ויפרו וירבו לבין הכתוב ויחי יעקב, ראה שם כל ההמשך. היינו ר’ שמעון פירש כדברינו שויחי יעקב אכן איננו התחלת פרשה חדשה אלא עיקרה סיום הענין שבפרשה הקודמת, ולפי דרכנו הוא במה שהבטיחו הקב”ה אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך, ואף זה נתקיים ככתוב בסוף פרשת ויגש ויפרו וירבו מאד. וכך מפרש ר’ שמעון שחי יעקב בארץ מצרים בתפנוקי מלכין כמו שרואים בפרשה שקדמה לה שהפסיק בין ירידתו למצרים לבין קיום ההבטחה, שנתן להם פרעה עושר ומנוחה לחיות במצרים.

את שר המשקים השיב על כנו כי אינו פשיעה ואת שר האופים תלה כי הוא פשיעה. הרמז לחם מרמז לנגלות התורה שבו הכללים ברורים ואסור לטעות ויין מרמז לנסתרות שבו הטעות הוא מוכרח בסוד אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בה וכמו שכתוב בספר הבהיר על פסוק ודרך חיים תוכחת מוסר. וגם כי על פי נסתר עץ החיים כל הטעות והחטא גם כן אמת וכו’

כלל הפרשיות הללו הם סימנים על מנהיגות פנימית בתוך עם ישראל, מי בראש מי למעלה ומי למטה. יש י”ב שבטים שכל אחד בגופו מייצג את דרכי השבט שיוצא ממנו. ועיקר הסיפורים שלהם פנימיים בינם לבין עצמם לא בינם לאומות.

ארבעה שבטים שונים מוצגים כאן כמיועדים למלוך, וכולם מלכו בישראל באופנים שונים בהמשך ההיסטוריה. וצריך להתבונן באופי המנהיגות של כל אחד מהם למה זה עלה וזה ירד. והם: ראובן, לוי, יהודה, ויוסף.

ראובן הוא הבכור ליעקב ולאה והבכור כרונולוגית. היה ראוי לו אם כן להנהיג מצד זה. אבל כמו ביעקב ועשו וכמו בפרץ וזרח וכמו במנשה ואפרים, הבכור הטבעי יש לו גם דווקא חסרון מצד שהוא חושב את עצמו לבכור טבעי ולוקח הכל בכוח, ועל כך אמר יעקב פחז כמים אל תותר. החטא של ראובן עם בלהה הוא שהוא חושב שמכח היותו בכור כבר ישלוט עכשיו בבית אביו וממילא גם בפילגשות אביו, כמו שרואים אצל אבשלום, ובפרט שהיא שפחת רחל והוא הבכור לגביה. כן להלן הצטרפו בני ראובן אל קרח ועוררו על ההנהגה של בני לוי.

כשלון המנהיגות של ראובן רואים בפרשת יוסף, ראובן שומע ואומר לא נכנו נפש וכו’ למען הציל אותו מידם. הוא חושב שמה שהאחים עושים אינו נכון אבל אין לו אומץ להגיד להם את דעתו, אז הוא משחק כאילו הוא עמהם אבל מייעץ להם לפי דעתם לא להרגו, וממליץ להשליך בבור ויוסף ימות ממילא. הוא חושב שיוסף יהיה שם וישיבו אל אביו אבל וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויאמר הילד איננו וכו’. כולם הבינו שנכשלו פה, ראובן היה אמור לשמור על יוסף ולא הצליח, ולמעשה חזרו לתוכנית הראשונה שלהם לומר חיה רעה אכלתהו ועצתו של ראובן לא הועילה כלום.

לכן גם בשלב הבא באותו סיפור כאשר ביקש יוסף לראות את בנימין, ואמר ראובן את שני בני תמית וכו’, לא סמך יעקב עליו, הרי כבר פעם אחת חשבו שהוא לקח אחריות וראו מה עלה בידו.

אפשר לומר החיסרון של ראובן שהוא חושב לקחת את מקום אביו ולחקות אותו מבלי לחשוב שהוא צריך לחדש לבד מה ששייך למצבו. זה נקרא בכור שוטה. אפשר להראות שעצתו זו של ראובן להשליך את יוסף בבור ולשוב לקחתו דומה לעצתה של סבתא רבקה ליעקב, שכאשר ראתה חמת עשו על יעקב יעצה לו להסתתר בבית לבן עד שוב חמת אחיך, ושלחתי ולקחתיך משם. אמנם כבר שם לא עבדה עצה זו ולעולם לא שלחה רבקה לקחתו משם ולא שבה חמת אחיו אלא הלך לקראתו בארבע מאות איש. (חז”ל אמרו ששלחה את דבורה ומתה בדרך, עכ”פ נכשלה העצה) ולא ניצל יעקב עד שאזר אומץ ללחום עם עשו ולפייסו בעצמו.

חייב להיות קשר גם לענין בני גד ובני ראובן שלקחו נחלתם בעבר הירדן, וצל”ע.

לוי אע”פ שהוא הכהן בכל המשך איננו נזכר בפני עצמו בסיפור השבטים, ודבר זה אומר דרשוני. המעשה היחיד שנזכר ללוי הוא סיפור שמעון ולוי בשכם, ודבר זה בוודאי שורש לזמן הנהגת בני לוי בפועל דהיינו החשמונאים, וכמבואר בספרי החשמונאים שדרשו מקרא זה הכזונה יעשה את אחותינו לעורר קנאותם להינקם מן היוונים שגזרו על בנותיהם. כלומר למעשה המלוכה של לוי נקשרה בהתעוררות אלימה מצד עצמם לא מירושת אבותם. גם ציווי משה לבני לוי שנחשב מקור לכהונתם חגרו איש חרבו וכו’ הוא כך. יש לבני לוי שורש במה שנקרא קנאות דהיינו התעוררות עצמאית לחגור חרב ולקחת את המלוכה לידים. אמנם קדושת לוי עצמו לגבי עבודה שאינו שייך דווקא להנהגה איננו נרמז בזה וצריך עיון בזה עוד. גם בסיפור יוסף אינו נזכר אבל חז”ל הבינו שגם שם שמעון ולוי הם יוזמי האלימות.

יהודה הוא זה שיורש את המנהיגות אחר שראובן נכשל. ודבר זה נראה כבר בסיפור יוסף פעמיים. אמנם אפשר לומר מה שמאפיין הנהגתו של יהודה שקשה לייחס הצלחתו אל עצמו. תמיד הוא עושה דברים שנראים אימפולסיביים אבל בסוף מתברר שדווקא כך יוצא הכי טוב. למעשה כאשר יהודה מולך ה’ הוא המולך דרכו ויהודה בסדר עם זה.

שרשו של דבר בפרשת יוסף, כאשר בא יהודה אחר עצתו של ראובן ואמר עצה דומה מאד עם סברא דומה מאד, אבל עצתו היתה למכור את יוסף לישמעאלים וכך נעשה. אבל בסופו של דבר דווקא עצה זו התאימה לכל התוכנית ולמחיה נשלח יוסף לפניהם. בדיוק אותו דבר קרה לו שוב כאשר לקח ערבות על בנימין ויעקב הסכים אליו, ובאותו זמן דווקא עצה זו לא עבדה ונפלו לעלילת יוסף עם הגביע, אך זה דווקא גרם להתגלות יוסף אליהם וכל המשך הסיפור.

גם סיפור יהודה ותמר הנסמך לכאן יש לו קו דומה, כאשר יהודה מתאהב בבת אשה כנענית, ובניה אינם מוצלחים בהתחלה, ואז הוא בא על זונה בלתי ידועה, ומצוה לשרוף את כלתו, אבל מתברר בסוף שהכל בעלילה בכדי שיוליד את פרץ וזרח מתמר.

יוסף בסיפור יוסף כמו מייצג את ישראל עצמם עליו, אבל הוא גם מנהיג בפני עצמו אבל עיקר הקו שלו זה המתנה להצלחת ה’ שהוא צופה הדורות מראש. הפסוק ואביו שמר את הדבר מייצג את עיקר הגישה של יוסף עצמו, שלא צריך לעשות דבר אלא לחכות כי בסוף יצליח ה’ את דרכו. זה מתייחס גם לאריכות הזמן של ה’ שסדר הזמנים שלו ארוכה מכל מידות בני אדם ולכן לא צריך לעשות דבר לקרב את הקץ אלא לחכות אליו. ולכן גם יוסף אינו מתפלל הוא לעולם לא נמצא במצוקה הכל תמיד רק שאלה של זמן.

מעשה אבות סימן לבנים. אבל מה דין פרשיות יוסף ואחיו. לכאורה אלה הם כבר ה’בנים’ שמעשה האבות סימן אליהם.. הלא למשל אברהם ירד למצרים וזה סימן, אבל בני יעקב כבר יורדים למצרים בעצמם וזה המעשה שזה היה סימן לו..

פעם שמעתי וורט שזה הפירוש ברש”י שאומר ביקש יעקב לישב בשלוה. כי יעקב אבינו ידע שהאבות צריכים לעשות סימן על הכל עד ביאת המשיח. אז עקב אחרי מהלך הסימנים וראה שכבר הגיעו לימות המשיח, עד אבוא אל אדוני שעירה. חשב אוקיי אפשר לנוח כבר נגמר לנו העבודה של האבות. אבל אז קפץ עליו רוגזו של יוסף אמר השם נכון יפה מאד סיימת את העבודה של האבות אבל עכשיו מתחיל התקופה של הבנים והנה יוסף וכו’..

אבל האמת הוא שזה לא לגמרי נכון כי פרשיות יוסף ואחיו גם הם סימן לבנים במובן חשוב מאד. באופן כללי פרשיות אברהם יצחק ויעקב סימן למה שיקרה לבנים עם האומות אברהם עם פרעה ואבימלך ואז עם בניו ישמעאל ויצחק ויעקב עם עשו ולבן וכו’. אבל פרשיות יוסף ואחיו הם סימן למה שיקרה לבנים בינם לבין עצמם. דהיינו כמו שכבר אמרו הנביאים פירוד הממלכות של עץ יוסף ועץ יהודה וכו’.

ולכן כולם נרתעים מפרשיות אלה כי זה פוליטיקה פנימית ומתגלה שאנחנו לא הרבה יותר טובים כאשר אנחנו רבים עם אחינו מאותם הגוים שאנחנו רבים עמהם חיצונית. אז יש כל מיני פלפולים אבל עכ”פ זה באמת הסימן. אחים מוכרים את יוסף ויהודה הולך לאיזה זונה ומתברר שהיא תמר וער ואונן רעים וכו’ וכו זה הסיפורים שלנו כאשר אין לנו תירוץ לומר זה הגויים..