ככל אשר אני מראה אותך

לפרשת תרומה
 
מעתיק דברים מקבוצת הלימוד שלנו קצת מפוזר והכל סובב על שאלת השיעמום לכאורה. קצת קטעים מתוך שיחה ולא העתקתי השאלות עלי..
 
 
אמרתי שיעור על זה בפרשת תרומה בוידאו שלי ועיקר הדברים שהבעיה הגדולה של הפרשיות הללו הוא שלמשה רבינו לא היה מצלמה. הוא בעצם רוצה לספר לנו כיצד היה המשכן נראה ואיזה יופי היה שם ונקבל ציור על השראת השכינה שהיה בישראל. אבל הוא לא צייר ואין לו מצלמה אז הוא מצייר את זה במילים. וכשהוא רואה שלא מספיק הובן כל קשרי העניינים הוא מצייר את זה במילים שוב פעם. ואין הכוונה שזה יישאר מילים אבל המילים הם כמו המכחול שהוא מצייר בו את התמונה, ואם רוצים לקרוא פרשיות אלו על כוונת אומרם צריך לצרף מהמילים תמונה בראש של המשכן וכליו.
 
ואנו רואים אותו דבר כל פעם שהמקרא בא לתת ציור של בנין, הן בית ראשון במלכים הן בית העתיד ביחזקאל, והן בכלל כשהוא רוצה לתת ציור גדול כמו מפקד העם והמחנות, שפתאום זה נהיה רשימות ארוכות ומפורטות של מידות ומספרים שנראים לנו משעממים, כי אנו קוראים אותו בכוונה לטקסט, או כהוראות אדריכליות לבנין שאין אנו בונים כלל, אבל אם היינו שמים לב שזה בעצם בא לענות על קוצר המילים לתת תמונה ומנסים לקרוא את זה כבנין תמונה במוח שלנו זה נהיה מובן. כי רוב המקרא הוא סיפורים וזה לפי מילותיו מתאים לתת ציור בראש, אבל תמונה של בנין קשה לצייר אלא אם כן מפרטים כפירוט הזה.
 
ואפשר שזה הסיבה שכתוב כאן כלים ואחר כך משכן וכבר הקשה בצלאל אם אדם יוצר כלים לפני שיש לו בית איפה לשים אותם, אבל זה כי אם היה נותן תמונה של הבית לא היינו רואים כלום כי הכלים נסתרים.. הפסוק כמו נותן לנו סיור ומתחיל עם הפרטים הקטנים שאפשר לצייר אותם בנקל ככה היה המנורה וככה השולחן וככה הארון, ושוב הוא מקשר את זה לתמונה כללית בתוך קרשים ויריעות וכו'. שאם אין לאדם מקודם תמונה במוחו של הכלים לא יוכל להכניסם שוב לתמונה של הבנין שבראשו, אע"פ שבוודאי כאשר בונים את זה למעשה צריך לבנות קודם את הבנין.
 
 
ודיברנו שם שזה הענין הוא מהותי לתורה שהוא תורה של מילים ולא של תמונות, כמו שכתוב ותמונה אינכם רואים, שיש משהו ביהדות שהיא טקסטואלית מאד. ויש בה רתיעה מנתינת תמונות אפילו בתורה ואפילו לעזרה בציור האלהות. וכאן אפשר להאריך וליכנס לדרושים שונים אבל מה שחשוב לי לומר פה הוא מבוסס על הדרש של האחרונים ושכנתי בתוכם ולא בתוך המשכן. ואומר כפי שנתבהר לי בשבת הזאת.
 
שבוודאי בסופו של דבר אין עבודה בלא תמונה, כי זה כמעט הכרח. כתוב כל עצמותי תאמרנה הויה מי כמוך. ולמדנו מכן שיש לעבוד השם בכל כוחות הלב והגוף. ובוודאי כח עקרוני בנפש הוא כוח הציור. ואפשר לומר שכל דבר שאדם עושה אם הוא שם לבו לרבדים העדינים יותר יש שם ציור של מה שהוא עושה ובפני מי הוא עושה אותו. דהיינו כשאני מתפלל יש פה בהכרח כל קומות הנפש שהם מעשה מחשבה רגש כוונה מחשבה דיבור ציור. ואין כל אלה אותו דבר כי ייתכן שאני עומד בתפלה בגופי ומחשבתי במקום אחר. אבל תמיד יש שם איזשהו מחשבה. ובאופן כללי יותר תמיד יש לי איזשהו מחשבה כללית או אמונה על מהו התפלה ומהו האלהים וכו'. וכמו כן יש לי תמיד איזה תמונה שאם הייתי מבחין בחלק הציור שבנפשי הייתי יודע שדע לפני מי אתה עומד יוצר איזשהו תמונה. ואפשר להתעלם מחלק הנפש הזה ולומר יש לעבוד בשכל טהור בלבד אבל זה לא כל עצמותי תאמרנה. אלא שמפני זה מסיים הכתוב השם מי כמוך. שאע"פ שאני עובד להשם בכל עצמותי דהיינו עושה לו מרכבה ותמונה בכל אברי, אעפ"כ אין זה דמיון באמת להויה ומי כמוך. ודווקא מתוך נסיון ההשוואה הוא שעולה המי כמוך שאם אין נסיון דימוי מה זה לומר מי כמוך בכלל.
 
ונקודת האיסור של לא תעשו לכם פסל וכל תמונה היינו שהקב"ה לא רוצה לשרות על שום דבר שאינו האדם. כי רק דמות אדם צריך לדמות צורה ליוצרה ולומר מה אני רחום אף אתה רחום וכו', והיינו במילים אחרות שהציור חייב להישאר בתוך המוח של האדם העובד. אבל ברגע שהוא עושה איזה משהו חיצוני ורוצה שהשכינה תשרה על זה אומר השם שזה לא תמונה שלו זה סתם פסל של משהו נברא, כי הדבר היחיד שיכול להיות דמות של מה שלא נברא הוא בהשערת לב ומוח האדם. ולכן חייבים לדייק מאד כשכתוב ועשו לי מקדש לא לירא מן המקדש דהיינו מן חפץ המקדש שלא בו המרכבה אלא ממי שצוה על המקדש היינו שהשם שורה בתוך היראה של האדם כאשר ייאמר היום בהר השם ייראה.
 
וזה הסוד שביום שהוקם בית המקדש אמר שלמה שיר השירים, כי שיר השירים הוא שיעור קומה של השכינה כמראה אדם. ואמר שלמה שלא תעלה על דעתך שהשראה העיקרית הוא במקדש אינו אלא במי שצווה על המקדש בשיר השירים. ושכנתי בתוכם ולא בתוכו.
 
 
הציור הזה בדיוק כפי שהוא מתואר ככה נראה השכינה במשכן.. זה שלי זה לא נראה כמו השכינה זה דעה שלי, כיצד בכלל היית רוצה שיהיה נראה הבית של השם.. ככה זה נראה לפי משה רבינו
 
יש הגיון באיך נסדר כל המשכן אבל זה עוד עניין
בגדול זה מתואר כמו בית רגיל, כמו מה אדם צריך בביתו מטה כסא שולחן מנורה, ככה זה המשכן
 
אני חושב שזה מאד יפה המשכן
אבל זה ענין של טעם..
המשכן היה אפילו יותר יפה מבית המקדש
היה שם ביתיות כזה
: התמונות שנמצאים בחומשים עושים את זה טכני מדי
וחלק מהיופי זה איך הכתוב מספר את זה
,חוברות אשה אל אחותה
 
המקראות עושים תמונה יפה יותר מכל הציורים והמודלס, הוא מתאר איך יש הגיון בכל פרט איך יש סימטריות איך זה משתלב אחד עם השני הקרש והבריח והעמוד והיריעה
: יחדיו יהיו תמים על ראשו
אני סתם נוקט כתובים אקראיים, כולם כתובים במין מליצה יפה
לא סתם יש כל כך שמות של ספרים ודברים מהפסוקים של המשכן.. זה פשוט כתוב עם איזה הפשטה, זה לא יבש בכלל
 
:שיר השירים זה גם תיאורים של כיצד האף שלה והיד שלה והרגל שלה..
רק שמה אתה מבין את הרקע שזה יפה, אז גם כאן..
יש גם כאלה שחושבים שתיאורי שיר השירים הם גופניים וטכניים מדי
בכלל שיר השירים לגבי משה רבינו זה כמו צבי מאיר לפי ערך..
משה לא היה צריך לכתוב כמו שלמה הוא היה הרבה יותר מזה
 
 
אני טוען שפה זה לא פרטים זה ציור של הכלל ולהיפך אם זה היה מלא פרטים זה לא היה נכתב, למי זה מעניין, זה בכזה אריכות דווקא מפני האהבה, זה מראה כיצד הוא מפרט לך את הציור עד הסוף
 
: הכרתי אלטע בעלזער חסיד שהיה לו כזה תענוג לספר כיצד היה נראה דער רב'ס שטוב בבעלז אינדערהיים ומאיזה צד היו נכנסים וכיצד היה נראה הדלת ואיך היה עוד חדר ואיפה ישב הגבאי ואיפה בישלו וזה.
אז קל וחומר וכו'
 
אפשר שיבוא תלמיד חכם ולומר אבל העיקר התורה שהרב אמר, נו אבל תורה כל אחד יכול לומר, האהבה שלו זה שהוא מצייר לך את זה.
 
באמת שיש אהבה בפרטי עבודת המשכן ובפרטי עבודת הקרבנות יותר מאשר בכל שיר השירים אבל אולי זה סודות התורה… מי שהבין את הענין קורא בפרשיות אלה ואריכות פרטיהם כזה דבקות ואהבה שאין דרך יותר טובה להגיד את זה. שיר השירים זה מין ניסיון של שלמה לתפוס מה שמסופר בספר מלכים ובפרשת תרומה ולגלות לאנשים שלא מבינים, אבל זה אף פעם לא לגמרי מצליח.
 
יכול להיות לפעמים סוג של הארה כמו התאהבות, שמישהו פתאום מקבל עיניים חדשות והוא רואה פרשיות כאלה הכי חיות שבעולם
 
ומה זה התאהבות אם לא סוג של שגעון
פתאום מביט אדם בבחורה והוא מוקסם מכל הדברים הכי בנאליים שבה, היא מסתובבת וזה נראה לו הכי יפה שבעולם. ולפעמים זה ממש לא עושה סנס ושואלים אותו אז מה מצאת בה, והוא עונה נו אתה לא רואה את האף שלה, אבל זה אף רגיל, והוא אין לו דרך להסביר מה שהוא רואה כי יש לו עיניים אחרות של מאוהב.
כך לפעמים מישהו זוכה להתאהבות בתורה או בפרשה בתוכה והוא פשוט רואה בה כזה חן ואהבה שאף אחד אחר לא מוצא בזה ושואלים אותו נו אבל מה כזה מיוחד בזה והוא לא יכול לענות,אתה לא רורה שכתוב חמישים לולאות.. נו מה.. אבל לזה קוראים באמת אהבת התורה וראה בזוהר.
—–
אני באופן כללי חושב שכל המציירים ציורי המשכן משוגעים
הפסוק אף פעם לא התכוון שהכל מרובע בדיוק כזה
כשכתוב שתי אומות אורך ושלש אמות רוחב אין הכוונה שזה נראה כמו תיבה משעממת
זה יכול להיות שיש לזה איזה אסתטיקה או דיזיין וזה עדיין בתוך המידות הללו
זה צריך
לעשות סנס
לדעתי הצייר שאמר שהלוחות היו מעוגלים למעלה קרוב יותר אל האמת מהלובאביטשער רבי שמתעקש שיהיו מרובעים כי כך כתוב. לא צריך להיות אוטיסט. הלוחות היו יפים והמשכן וכליו היו יפים, המידות זה רק תנאי ההלכות שמעכבים שיהיה בגודל כזה אין הכוונה שלא היה לזה שום צורה
לפעמים יש ציורים נוצרים עם דמיון יותר טוב שלא אכפת להם תורה שבעל פה שאתה מסתכל ואומר כן זה מתאים שיהיה המקדש נראה כך
הציורים היהודיים ההלכתיים נראים כמו איזה לגו. אני לא מתנגד להלכה רק אי אפשר ככה לעשות ציור. ההלכה זה המינימום של המידות מה צריך להיות לא כל התמונה..
: והאמת יכול להיות שבבית שני כבר היו יהודים שחשבו ככה אבל זה לא נכון. מסכת מידות גם מתאר את ההלכות אבל יוסיפון ואגדות חזל מתארים את היופי של הבניין שהיה הרבה מעבר לזה ואני די בטוח שלא היה נראה כלל כמו הציורים המודפסים במשניות שהם לפי כל פרטי ההלכות בלי לזכור כלל שהיה בנין יפה.
הלובאביטשר זה כמו שאספר לך שהבית שלי הוא מאתיים מטר מרובע והוא ישחזר את הבית שלי העיקר שיהיה בדיוק מאתיים מטר מרובע וישכח לשים שם מיטה וארון וחדר וכיור כי אמרתי רק מאתיים מטר
צריך להתחשב גם עם המגבלות של הטקסט להעביר את האסתטיקה. הפסוק יכול לכתוב רק את המידות הבסיסיים כי כיצד בדיוק מתארים איך היה מעוגל ואיזה קישוטים עשו וכו'. או הרמבם גם אין לו שפת ציור הכי עשירה ואומר המנורה עולה באלכסון והוא לא נכנס לדון אם זה בעיגול באלכסון או ישר כמו איזה דבר מכוער, בטח זה יפה, אבל זה לא העסק שלו לתאר היופי כיצד לבנות את זה רק ההלכה להגיד המידות הבסיסיות של זה.
—–
אוסיף עוד כעת שיש שני דרכים להראות יופי וסימטריה. יש יופי בנראות של הדבר שאתה רואה ומבין אינטואיטיבית שזה יפה. ויש יופי שהוא בהגיון של הדברים. בחריזה של הוראות הבנין. כשאני אומר שהפסוק הוא הלכות ולא תיאור היופי האסתטי אני מתכוון שהפסוק מתאר את היופי הפנימי שהוא ההגיון שבראש המצווה על הוראות הבנין, הוא מתאר את ההתאמה של המילים של המשכן דהיינו ההלכות, זה לא עובד עם אותם חוקים של האסתטיקה של הנראות.
וזה כלל לכל ההלכות שיש בהם הגיון רב בסדר המילולי שלהם זה לא אמור להיתרגם ככה לעולם הנראות כי אז זה מכוער.
 
מאחורי כל אסתטיקה יש מתמטיקה אבל המתמטיקה יפה לכשעצמו והאסתטיקה יפה לכשעצמה. אי אפשר ללכת באופן נאיבי ולנסות לצייר ציורים מתוך המתמטיקה. הרבה הלכות יש בהם כזה הגיון לירי והגיוני ומתמטי אבל רק אם קוראים אותם המחפשים את הסדר הזה ולא המחפשים אותו במקום אחר.
 
טוב עדיין לא מוסבר דבר זה עד הסוף.

עין תחת עין

איזה צער זה שהפסוק הכי יפה בכל פרשת משפטים נתקענו בו בשאלה שהוא הכי אכזרי ומה קרה לדרשות חכמים וכל הסיבוך הזה.

אנו צריכים כבר להתחיל לדעת לקרוא את התורה עם הצליל הנכון שלה.
פרשת משפטים כולה מתנועעת עם דופק מאד מסודר. כי תקנה עבד עברי. כי יריבון אנשים. ואם אמור יאמר העבד. ואם שור נגח הוא. שני התנועות האלה כי ואם הם הפעימה של הפרשה. והיא פעימה מאד נוחה ומסודרת ככה טיק-טוק. כי יקרה סיפור כזה, ואם הסיפור יתפצל לאפשרות זו או אחרת, יהיה הדין כך ותעשו כך. מה שאנו מכנים סגנון משפטי יבש הוא לא יבש הוא פשוט צלצול מסודר, כמו שיר שיש לו רק קצב מאד מסודר ועקבי מבלי מלודיה. (כמו שיש ניגונים ככה כך יש שירים במילים ככה ואפשר לצייר באיזה ניגון היה משפטים)

הקצב הזה נקטע בכל פרשת משפטים מספר פעמים. וכמו תמיד באותו תנועה כאשר השיר מחליף קול, או מתפרץ לתנועה אחרת, גנוז שם עומק שצריך לדעת להתחקות אחריה. פעם אחת הוא נקטע בפרק כב פסוק כב-כג. כאשר הוא נגע בכאבו של היתום ואלמנה. פתאום מתוך הטיק טוק הנינוח בקע כעס עצום, כאשר הפסוק רק נזכר בצעקת היתום ואלמנה פתאום התחיל לדבר האל הכועס של התוכחה, וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים.

(ובאמת אותו פסוק מורגש כמו סיום ספר הברית של משפטים, ולכן הוא מסיים במין תוכחה קצרה כמו שני ספרי הברית שבויקרא ודברים, וכל תוכחת משפטים הוא על עינוי יתום ואלמנה. והפסוק שלאחריו אם כסף תלוה הוא כמו ענין חדש ובזמן הראשונים היו מחלקים משפטים לשני פרשיות בפסוק הזה. וכן כל הפסוקים עד הנה אנכי שולח מלאך נראים כמו הוספות לעיקר ספר הברית שהוא הדברים האלה וצריך לדעת למה נחלק ככה).

פעם נוספת הוא נקטע בפסוק שלאחריו אם כסף תלוה (ר' ישמעאל אמר כל אם שבתורה רשות חוץ משלשה וזה אחד מהם. יש כאן הבחנה עדינה מאד בכל הקצב של הפרשה. כי באמת כל הפרשה הזאת סובבת על ציר האם כי כולה רשות ואין מצוה למכור את בתך או ששורך יגח אלו הכל דברים אפשריים קודמים לפרשה. אבל מתוך שקרא ר' ישמעאל את הפסוקים שלפניו ושלאחריו הבין שגם אם כתוב פה אם כדי שיחרוז בנראות החיצונית שלו עם כל הפרשה אין אם זה דומה כלל לשאר, ואפילו לא דומה לאם שבפסוק שלאחריו אם חבל תחבול, האם הזה מסתיר בתוכו בקשה ומצוה). שוב נגע בצער העני והתפייט הפסוק באריכות והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני.

כל זה ידענו מכבר והנה הייתי קורא את הפסוקים בפרשת וכי ינצו אנשים ושמתי לב כי גם פה יש חריגה מן הקצב של כי ואם. אחרי שהפסוק סיים את התליה שלו אם לא יהיה אסון ענוש יענש ואם יהיה אסון ונתת נפש תחת נפש. פתאום השיר שהיה דופק כל הזמן טיק טוק כמו קם לרקוד עם מלודיה עליזה, משסיים נפש תחת נפש נזכר שיש לו עוד שבעה תאומים כאלה כמו הנפש תחת נפש והוא מונה אותם עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל כויה תחת כויה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה.

ומשראינו את זה ידענו שהפסוק הזה הוא כמו הפזמון של כל הסיפור כאן, כמו שיש שיר קצבי ובאמצעו יש מלודיה חוזר על עצמו שהוא לא מתחבר עם מילות כל השיר אבל הוא ההגיון העומד מאחורי כולם. והנה הפסוק הזה שבו שמונה זוגות תאומים מנפש תחת נפש עד חבורה תחת חבורה הוא ההגיון של כל משפטים. הוא הכלל שנקרא בלשון חז"ל מידה כנגד מידה. שהוא שורש הגיון המשפט המקראי. כלומר ההגיון העומד מאחורי כל המשפטים כולם הוא הכלל הזה שבדיוק מה שעשית כן תקבל, אם יד יד אם רגל רגל. ואין זה תלוי כאן אם המשפט מתבצע כפי שכתוב בפרשת אמור כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, כי גם הפירוש הזה אינו אלא אפשרות אחת של התלבשות הפזמון של עין תחת עין.

וכאשר המשכנו לפרשה שלאחריו של יציאת העבד בשן ועין נראה שהוא ממש אחד הביצועים של עין תחת עין שן תחת שן, וכך הפסוק אומר כי יכה איש את עין עבדו לחפשי ישלחנו תחת עינו, ואם שן עבדו יפיל לחפשו ישלחנו תחת שינו. כלומר אותו הגיון של תחת עין מתפרש פה כשילוח העבד תחת שינו, כי השן והעין שווים את כל עבודת גוף העבד ולכן מקביל לאבידת השן הוא שיאבד האדון את אדנותו. וכך אפשר לראות את כל המשפטים כנובעים מתוך אותו עיקרון של משפט התאומים הזה עין תחת עין, כי אין פירושו פה כלל למי שיודע לקרוא עם לב מעט שצריך להוציא עין או שן או משהו, להיפך פירושו הוא הגילוי של ההתאמה היסודית שמאחורי כל המשפטים שהתפייטה לה פה בגלוי, והפירוש שלה הוא הוא כל פרשיות משפטים והדינים.

ובסוד עין תחת עין הוא החלפת העין האנושית בעין הרואה, כי כשם שבא לראות כך בא ליראות, כשם שבא ליראות כך בא לראות, כשם שהויה רואה אותך בעינו ולא בעינך כך אתה רואה אותו בעינו ולא בעינך, ועל זה כתוב עין ה' אל יראיו ה' נותן ליראיו את העין שלו. וסוד תחת עין הוא שכאשר האדם ממית את העין של עצמו הוא מקבל תחתיו עין הויה וכך נפש תחת נפש ובכל נפשך ובכל אבר כפי מקומו.

שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו

כבר עמדו רז"ל ואמרו שבת ודינים במרה נצטוו, אך צריך להבין את שרש הענין ולשם מה כל הכפילות הזאת של מעמדי מתן תורה, ומה חשיבות הנמסר במרה עד שנאמר עליו כפסוק הזה.

והפשט הוא כך. יש כמה תורות. כלומר דרכים לפתור את השאלות הגדולות ולתת סדר לחיים. וכולם בתורה. כלומר יש סיפור אחד של גלות וגאולה שבו הסיפור הוא שהשם אוהב את ישראל וגואל אותם כל פעם מהמענים אותם. זהו תורה אחת שהוא עיקר ענין ספר שמות. אבל זו לא תורה שנמסרה לדורות. כלומר כל הסיפור הזה שאנו עמו והוא גואלנו הוא חשוב וכללי מאד, אבל לא עוזר לשאלה כיצד אסדר את החברה שלי ואת היום יום שלי. הוא גם לא עונה על השאלה הגדולה של הטוב והרע בעולם, כלומר מתי קורים דברים טובים ומתי קורים דברים רעים. לא כל בצורת או שנת שובע קשור לסיפור של הגלות והגאולה.

אז יש תורה אחרת, שהיא אמנם קשורה לסיפור הזה ונובעת הימנו אבל היא התורה שאפשר לכנותה היותר קבועה, היא חוק קבוע. וזהו באופן כללי הברכה אשר תשמעון והקללה אם לא תשמעון. הרעיון המרכזי של התנך שאם תלכו בדרך התורה יהיה טוב ואם לא לא. וזה חוק קבוע מסודר, הוא לא סיפור שקורה פעם בהיסטוריה הוא הסדר של כל יום ויום תעשו טוב ולא תעשו רע ויהיה לכם השפע הפשוט של אותו היום.

במרה נעשה לראשונה המעבר הזה מתורה זמנית של גאולה (אפשר להקביל לדברי רמב"ן שזה נקרא נס גלוי או שידוד המערכות). אל התורה הקבועה שהוא הברכה והקללה. והפסוק אומר ממש את זה: ויאמר, אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצותיו, ושמרת את כל חוקיו. (וראו כמה דברים נכללו בפסוק הזה, זה ממש פסוק שהוא כללי לכל התורה ומבטא את כל המטרה שלו, מקביל ממש לפסוקי ואהבת והיה אם שמוע של משנה תורה). – כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך.

מה שאנו מבינים ברקע של הפסוק הזה הוא שיש כאן שאלה לא מפורשת. ישראל עברו כעת במצרים וראו את כל המחלות והמכות שהושמו בם. ואמנם הסיפור הכללי של זה מובן שהשם אהב את עמו והעניש את המצרים על כך. אבל מתוך הפסוק הזה ניכר שזה לא כל הסיפור. כי תינח שלמצרים הגיעו מחלות כי השתעבדו לישראל וכך הבטיח ה' לאברהם אבינו. מה ערב לנו שמחר לא יקרו לנו את אותם המכות ממש? הלא עדיין ישנם מחלות בעולם, וזה שהשם גאל אותנו אינו עוזר לנו מהמחלות היומיומיות האלה.

ואפשר להבין עוד יותר מכך, כי באמת כמה מכות לפי הפשט לקו בהם גם ישראל. עד שהיה צריך נס מיוחד בבכורות שלא יבוא המשחית אל בתיהם. כלומר הדין והמחלה הזו שנשתפכה על מצרים בעצמה לא היתה ממש מאותו הסיפור של אהבת ה' לישראל ושנאתו למצרים. היא היתה גם מהסיפור הכללי הזה שיש מכות בעולם. ובאמת שכמה מישראל נפגעו מן המחלות שבמצרים וכבר רז"ל רמזו שמתו בימי אפלה. וזה שחלק מישראל יצאו ממצרים בכלל לא היה ברור להם שזה הסיפור כי היה נראה שזה סתם אלה שניצלו מן המכות. ובאמת כאשר הלכו במדבר ולא מצאו מים והיו המים מרים, חשבו שזה פשוט המשך של מכת דם שלא היו המים ראוים לשתות, וכנגד זה הובטחו שאם ישמעו בקול ה' ינצלו מן המכות.

וכלפי זה חידש להם ה' פה חידוש גדול, וזהו הפעם הראשונה בהיסטוריה שנקבע הסדר הזה (שהתרחב ביותר אחרי כן בפרשיות התוכחה ובפרשת והיה אם שמוע), שהמכות יהיו תלוים לא בהבטחות ישנות לאבות בלבד או בסיפורי בחירה בעם, אלא פשוט באם ישמעו לקול ה' ויעשו הישר בעיניו. וממשמע שכך שאם לא ישמעו יבואו עליהם הקללה כמו שבאה על מצרים.

במרה נרשם הסימן הזה שלראשונה נהפך ההנהגה מאהבה בחירה וגלות אל שכר ועונש, והוא שורש כל רעיון התורה, שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו.

תגובת הקהל לסיפור המבול

דרש רבי עקיבא מעשה דור המבול בגנזק של מדי ולא בכו, וכיון שהזכיר להם מעשה איוב מיד בכו וקרא עליהם המקרא הזה (איוב כד) ישכחהו רחם מתקו רמה עוד לא יזכר ותשבר כעץ עולה, ישכחהו רחם, הן שכחו רחמי מן הבריות, אף הקדוש ברוך הוא שיכח רחמיו מהם." (בראשית רבה לג, ה)

רבי עקיבא עומד כאן על שאלה מעניינת מאד, למה אין הציבור בוכה כשהוא מספר להם על עונש דור המבול? זה הרי סיפור עצוב. והרי ברגע שהוא מזכיר להם את הסיפור העצוב של איוב מיד הם בוכים.

הוא עומד על כך שלהזדהות שלנו עם גיבורי הסיפורים שלנו, ולתחושת אמפתיה כלפיהם, יש בעצמו דין. במילים אחרות, לא כל הסיפורים נקראים לנו באותו צורה ולא כולם רלבנטיים לנו באותו צורה. לא תמיד ניתן לזהות את ההבדל במה שכתוב. הרי לפי ההוה אמינא של רבי עקיבא סיפור עצוב = בכי של הקהל. אבל חוסר הבכי שלהם על המבול מעיר לו משהו על אופי הסיפור עצמו.

תגובת הקהל אל סיפורים קדומים מלמד אותנו משהו על אותם הסיפורים. הוא לא סתם דבר. דור המבול לא מעורר בנו אמפתיה בגלל שהם היו אנשים שהתנהגו בלי אמפתיה. הוא דורש שזה כאילו בעצמו העונש שלהם, בגלל שהם לא התנהגו ברחמים לכן גם לא מרחמים עליהם הדורות הבאים בשמיעת הסיפורים שלהם. זה גם הסבר מטאפיזי לתגובת הקהל – חוסר ההזדהות שלהם הוא חלק מעונש דור המבול שנגזר עליהם שכחה. וגם הסבר רציונלי פסיכולוגי. אנו ממעטים באורח טבעי להזדהות עם המוצג לנו כפסיכופט.

ממוצא הדברים אתה למד, שגם שאר התגובות שלנו אל הסיפורים הם גופי תורה. אם קורא אדם בפרשת מכירת יוסף ואומר הלא זה לא באמת יכול להיות שהשבטים היו כאלה רשעים, חייבים אנחנו ללמד עליהם זכות. יש להתעוררות זו שלו סיבה. אפשר לומר התשובה שהתחרטו השבטים על מעשיהם הוא שגרמה שבקריאת הסיפור יש הזדהות ונסיון ללמד זכות עליהם. וההוכחה לכך הוא שיש סיפורים אחרים שבאותו מידה אפשר ללמד עליכם זכות וכמעט אף אחד לא מלמד עליכם זכות, כמו דור המבול או כמו לוט.

ויש סיפורים שבדור מסוים פתאום מתעוררת התגובה להצדיק את הרשע שבסיפור או להרשיע את הצדיק. וכל זה אינו במקרה אלא באמת משהו בזכות אותה הרשע התעוררה. ואם למשל מגיע מי השילוח ומלמד זכות על זמרי, אין זה המצאה שלו אבל זה כי באותו שעה הגיעה זמנו של זמרי להתתקן בבית דין שלמעלה ונתעוררה החלק הטוב שבו, וממילא כאשר קרא ר' מרדכי יוסף בפרשתו בתורה התעורר לומר וודאי לא היה זמרי סתם נואף וכו'.

וראה אגדת התלמוד בסוגיא דארבעה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא והבן.

פרשת נשא תשע"ח: גרשון קהת ומררי, וסוד גזל הגר

א] פרטי השגות פרטיות

אחר שנתבאר ענין חומש הפקודים לתת מקום ופקודת כל פרט, יש להרחיב מעט על תפקידים או דרכים פרטיות.  וביארנו שהכרת השגה פרטית זו תלויה בהכרת האדם שמאחורי השם והמספר והמפקד, וכעין שביארנו בפרשיות ויקרא שהכרת ציור הקרבנות תלויה בהכרת 'אדם כי יקריב מכם', הרצון והמניע של האדם להקריב קרבן שהוא יסוד סוד הקרבן. וכך כאשר מתארים לעצמנו את האדם שמאחורי השם והמפקד נוכל להבין מעט עניינו.

ב] קהת – לקיחת סיכונים

יסוד הדברים על פי מי השילוח בפרשה. בני לוי נחלקו לשלשת דרכים גרשון קהת ומררי. וסודרו בסוף פרשת במדבר ותחילת פרשת נשא על עבודתם ועל משאם. ולפי חשיבות משאם התחיל בבני קהת. ומבני קהת הם גם משה ואהרן מנהיגי העם ומקבלי התורה. ונדב ואביהו. ומבואר שהיה מספר בני קהת מועט לפי שהארון היה מכלה בהם. ואין זה כי הארון הוא דין המחפש לכלות בני אדם ח"ו. אבל דרך בני קהת הוא דרכם של מי שנכנסים לפני ולפנים מבלי לבוש ומבלי פחד. והאדם הנכנס לדברים דקים ועמוקים ועדינים הוא בהכרח משחק באש, כי לגעת בדברים העומדים ברומו של עולם תמיד יש שם סיכון שיטעה, כארבעה שנכנסו לפרדס שיש בזה כמה סיכונים. ובהכרח הוא כך שמי שנוגע בארון הקודש צריך לקחת סיכון בעצמו, הנקרא בשפת מי השילוח להכניס את עצמו לספיקות. כדרכה של עולם שכל דבר שיש בו צד ריווח יותר גדול יש בו גם צד סיכון יותר גדול. ועבודת הקודש עליהם בכתף ישאו, כאשר נכנס אדם למשא הארון אין שם דבר

וזהו שמתחיל מיד במניין תולדות אהרן בפרשת במדבר הבכור נדב ואביהו, ואע"פ שכבר מתו ולכאורה אין לספור אותם במפקד הבאים לצבא העבודה, וחזר ופירש מיד וימותו נדב ואביהוא לפני הויה בהקריבם אש זרה לפני הויה במדבר סיני. ואמרו במדרש מלמד שהיה צער לפני המקום. כלומר כי לב המקום אצלם גם בתוך מיתתם ולכן כאשר עובר על מקומם בסדר התולדות אינו יכול להתאפק מלהזכיר סיפורם. ואמרו במדבר סיני שמסיני נטלו אפופסין שלהם למיתה שהביטו בשכינה. כלומר כי תיאור מקום בני אהרן חייב תמיד לכלול התנועה של נדב ואביהו, שלא תאמר שאלעזר ואיתמר לא היו בני לקיחת סיכון כנדב ואביהו, וכאילו היו נדב ואביהו רשעים והם צדיקים. אבל אותה תנועה הניעה את כולם, אותה תנועה שהניעה את משה למסור את התורה, אותה תנועה שהניעה את הכהן הגדול בעבודתו, אותה תנועה הניעה את נדב ואביהו לפני הויה. אלא שהם טעו והשאר לא טעו, אבל הדבר הזה כמעט כמו גורל, שהנכנס בדרך זו אי אפשר שלא יהיה לוקח סיכון בעצמו ומקום טעות. ואותה מסירות נפש וגבורה של לקיחת הסיכון שהיה לנדב ואביהו נצרך הוא לכל בני קהת.

וכך הזכיר שוב מיתת נדב ואביהו בפרשת עבודת יום הכיפורים, ואמרו שלא תמות כדרך שמת פלוני. עומק הדבר שלא תשכח את הפלוני שמת כאשר אתה נזהר ממה שטעה בו, ולא תחשוב שאתה בגדר אחר כי כל כהן הנכנס לקודש היה לוקח סיכון שיטעה כנדב ואביהו. והיו בוכים ומשביעים אותו שלא יעשה כדרך הצדוקים ויטעה בכניסה זו. ומסורת ביד חז"ל שהיה הקודש מכלה בכהנים גדולים שטעו בכך, ואע"פ כן היה נכנס כהן גדול כל שנה כי זהו דרכו ותפקידו של הכהן הגדול שהוא לוקח סיכונים גדולים בכדי לקבל רווחים גדולים.

ואותה תנועה עצמה היא שהניעה את אהרן לעשות את העגל, שלא היה בישראל מי שהיה מוצא בנפשו עוז לעשות עגל אלא אהרן הכהן, וכאשר טעה הודה על טעותו וחזר לעבוד את עבודת המשכן באותה תנועה של סיכון, וכך אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת, בדיוק מפני שאתה לא מפחד מלקחת סיכונים והעזת גם לעשות את העגל כאשר שיערת שזהו הדבר הנכון, אע"פ שלא היה לך סעד לתמוך אותך והיית נושא הדבר על כתפך מבלי עזרה, באותו תנועה יש לך לעבוד את עבודת המשכן.

וזהו כללות עבודת בני קהת בכתף ישאו, היינו כדרך שאנו אומרים על הלוקח סיכון בעצמו שיש לו כתפיים רחבות, היו בני קהת נושאים על כתפם אחריות גורלם והיו נכנסים לפרדס ולמקום הקודש כל יום אע"פ שלפעמים היו נופלים בכך והיה הארון מכלה בהם.

ג] בני גרשון – זהירות

דרך הפוכה מבני קהת הוא בני גרשון, שנוהגים תמיד במידת הזהירות, ומגרשים עצמם מכל דבר שיש בו צד ספק כפרוש הפורש מצ"ט שערי היתר שלא ייפגש בשער אחד של איסור.  הם אמרו ועשו סייג לתורה. עשה לך רב והסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומדות. לעולם לא עמדו על עצמם אלא גדרו את עצמם בכל מיני גדרים שלא יבואו לידי ספק ולידי מכשול.

ולפיכך היה משא בני גרשון יריעות המשכן וקלעי החצר. כלומר היו נושאים בעצמם את שכבות הגבול והגדר שבין חול לקודש ובין קודש לקודש הקדשים.

ואע"פ שדרך זו פחותה במעלה מדרך בני קהת, ואין בה קולות וברקים והתנשאות כמו מי שלוקח סיכונים גדולים והולך בגדולות, עדיין צריך האדם לדעת מתי להתנהג במידה זו, והיא מידת כל אדם שאין בידו כוח לעמוד בהיכל מלך, ומידת כל שעה שהאדם אינו מוצא בנפשו עוז להסתכן, והוא המידה שאנו צריכים ללמד באופן כללי שלא יבואו לידי סכנה, והיא מובילה את האדם בדרך טובה. שבוודאי הוא יותר טוב מאשר לא ינהג בזהירות ויפול לכל מיני מקומות החטא. והוא שלב הראשון בדרך זהירות מביאה לידי וכו', קדימת היראה לאהבה.

נאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם, כלומר אע"פ שתוכל לחשוב שאינם חשובים, גם הם צריכים נשיאת ראש ונקרא שם ה' עליהם לפי דרכם ומגיע להם שבח והתנשאות על התגרשותם ממקום הספק השפל.

ד] בני מררי –אנשי מעשה

בני מררי הם בעלי מצוות  מעשיות. הוא עיקר הבסיס החומרי המעשי של העבודה, כדרכו של מי שמרבה עמודי גמרא ופרקי תהלים ומעשי חסד, ובאופן כללי רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. ריבוי פעולת עשיית המצוות שהם מעשים טובים הם אבני הבנין שעליהם נבנה כל הקומות היותר עדינות ועמוקות.

היו בני מררי נושאים קרשי המשכן ועמודיו ואדניו שהם עיקר גוף בנין המשכן, וכל שאר היתדות והכלים. והיה משא עבודתם בפועל כפול ממשא בני גרשון והיה משאם ארבע עגלות מול שתי עגלות של בני גרשון. והיינו לפי שאנשי הזהירות הם מקיימים טוב מעט בכוונה, ונזהרים גם מעשיית מצות חבילות חבילות שמא אינם מושלמים כל הצורך. אבל בני מררי הם מקיימים קול מעורר הכוונה, ומן החיצוניות יתעורר הפנימיות. והם עושים מצוות רבות אע"פ שלפעמים יש בהם מרירות שנעשים מבלי טעם וחשק, אבל הם בונים עיקר הבנין. ויש להם הרבה תוקף ועשיית חיל שהרי תמיד יש משהו בידם, ויש להם ריבוי כלים, ונשיאם צוריאל בן אביחיל כלומר האל צורי ותוקפי כמו קרשי ואדני המשכן, ואבי הוא עושה חיל רב.

ה] שילוח טמאים מפרטי המחנות

מאחר ונקבעו המחנות וניתן לכל פרט מקומו הפרטי, נאמר הדבר הזה מן הצד של סור מרע. שכן כמו שיש בכל מחנה מי ששייך לו, כך יש בכל מחנה מי שאינו שייך לו והוא נשלח מאותה מחנה אל מחנה אחרת. ולפיכך נצטוו וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש.

וכבר דייקו רז"ל שאין כל טמא נשלח מכל מחנה, אבל יש בזה פרטים, שטמא מת נשלח ממחנה שכינה בלבד אבל נכנס הוא במחנה לויה ובמחנה ישראל, וזב נשלח ממחנה לויה אבל נכנס במחנה ישראל, וצרוע נשלח מכל המחנות אף מחנה ישראל, אבל מקומו מחוץ למחנה.

אם כן יותר ממה שאנו צריכים להתבונן למה נשלח הטמא מן המחנה, לאיפה הוא נשלח. כלומר לאיזה מחנה הוא כן שייך, ולמה אין מקום הטומאה הזו במחנה זו אלא בזו שלאחריה.

והביאור בזה על פי מי השילוח כי טומאת מת הוא עצבות. ועצבות אינה עבירה ואין להאשים את העצב שלא ייכלל בכלל. ואף במחנה לויה שהוא עסק התורה יורו משפטיך ליעקב נכנס העצב, ואדרבה יש איזה נגיעה של העצבות בתלמידי חכמים לפי שהם נכנסים להבנת עמקי העולם תמיד ויש בדבר זה קושיות ועצבון לדייק בעומק כל דבר.

והזב הוא בא על ריבוי התאווה וקלות ראש. ואין ראוי לתלמידי חכמים שיהיה בהם קלות ראש כי זה היפך העיון (ולפיכך יש סוג של עצבות בתלמידי חכמים מאותו הסיבה עצמה), ולפיכך כאשר עברה עיקר התורה מן הלוים אל תלמידי חכמים בימי עזרא תיקן טבילה לקרי לתורה, שלא ילמדו בקלות ראש. אבל במחנה ישראל הוא נכנס כי לכלל עבודת ישראל נכנסים בעלי תאווה ולא עוד אלא שנצרכת להם התאווה ושמחת הקלות ראש לקיומם.

והצרוע הוא הכעס, כלומר שהצרעת באה על לשון הרע, ולשון הרע פירושו מידת הכעס, ואין ענין הכעס הזה לפי דעתי רתיחת הדמים כי זה אדרבה ישנו גם בתלמידי חכמים דאורייתא מרתחא בהו, אבל הכעס ענינו כמו שאומרים באנגלית שכועס, כלומר מי שיש לו טרוניא על הכלל עד שהוא מוציא את עצמו מן הכלל. ולכן מידה כנגד מידה אם אתה מוציא את עצמך מן הכלל ומבקר את ישראל מבחוץ מקומך מבחוץ למחנה. ואמנם גם מחוץ למחנה הזה הוא מקום מסוים וכבר נאמרה פרשת ארבעה אנשים מצורעים ללמד על זה ואכ"מ.

ו] גזל הגר – מי שאין לו מקום פרטי

ואחר כל זאת נאמרה פרשת גזל הגר . וסוד פרשה זו ללמד כי לכל איש מישראל יש מקום פרטי משלו, ואם מאבד את דרכו ונגנב ממנו, יוכל לחזור על ידי גואלו הקרוב אליו, על ידי שמחפש את הדרך הכללי יותר שבפרט שלו, כמו למשל מי שהוא ממשפחת בני קהת, אע"פ שנאבד מאיתו פרט נפשו ממש, שהרי בוודאי גם בתוך בני קהת יש חילוקים לכל אחד לפי מקומו ותפקידו, ולמשל שאחד היה נושא הארון ואחד השולחן וכו' וכן בנמשל. הרי יחזור אל עיקר כלל קהת ויתנו לו תפקיד על פי שורשו.

אבל מה יהיה אם אין לו גואל, וכבר אמרו רז"ל וכי יש לך אדם מישראל שאין לו קרוב עד יעקב אבינו, יחזור עד שימצא את נפשו לפחות בכלל דרך יעקב. אבל יש לך גר שהוא נשמה שאינה יודעת כלל את מקומה הפרטי בשום מדרגה. ומה יעשה נפש זה לחזור בתשובה. על כן נתחדשה הלכה מיוחדת שהוא חוזר לכהן.

והיינו סוד השער הכללי. כאשר אמר המגיד בשם האריז"ל שיש י"ב נוסחאות תפלה כנגד י"ב שבטים שלכל אחד מהם שער נפרד. אבל מי שאינו יודע שבטו יש לו עוד נוסח י"ג שהוא שער הכולל. ואמר המגיד שבוודאי אם היה יודע את שבטו היה יותר טוב שיתפלל בדרכו הפרטי, כי הדרך הכללית אע"פ שהיא גבוה מכולם שהרי כוללת את כולם, עכ"ז יש לה חסרון לגבי תיקון פרטיות נפשו שלו. אבל כאשר אין לאיש גואל אז בהכרח הוא חוזר לכהן, כלומר לקדושה היותר גבוהה שהיא ממילא הקדושה היותר כוללת.

וכך אנו רואים לפעמים שגרים ובעלי תשובה שאינם מכירים דרך פרטית השייכת להם מתחילים להחמיר בכל החומרות האפשריות ומחפשים את כל הקדושות היותר גדולות, כי מאחר ואינם יודעים שבטם בהכרח להם לשוב אל הדרך הכי גבוהה שממילא היא כוללת אותם. אבל יש בזה חסרון שזה רחוק מלגעת בפרט נפשם באופן פרטי עד אשר ימצאו את התיקון הפרטי מתוך התיקון הכללי.

והיינו אם אין לאיש גואל האשם המושב לה' לכהן, אם לא תדעי לך דרכך הפרטית עלי לך אל הדרך הגבוהה הכוללת של הכהן, והכהן יורה דרכו להחזיר לו את גניבתו לפי פרטיות נפשו.