לא, כי צחקת

שרה נשחקה. 'אחרי בלותי', כבר שבעה גם חסד נעורים וגם חטאת נעורים, 'חדל להיות לשרה אורח כנשים', גם המעגל החודשי של ימי אהבה וימי שנאה כבר תמה, הכל בכל יום כפי שהיה אתמול. כבר השלימה שזה מה שזה, גם את התקווה לבנים גנזה, והייתה אופה עוגות.

ביום חם אחד עמד בעלה מאחורי פתח האהל והיא שומעת אותו משוחח עם הויה 'כעת חיה ולשרה בן'. זה היה כזה פלא וחידוש שהתפלאה וצחקה בלבה. 'לי בן', וואו. וה', בפניו אין פליאה, לגבי עצמו אין חידוש, הנס אינו קשה עליו יותר מן היומיומי, ממשיך הוא לדבר על אברהם, מה היא צוחקת שם, וכי נפלא משהו ממני. מבחינתי אין כאן דבר קשה. אתם לא צריכים להגיד אפילו תודה.

שרה שומעת את זה ואומרת נכון, הלא גם אני מאמינה כך, אין נס ופלא אצל ה', הכל שווה באותו מידה, מבטלת היא את ההתפעלות שלה מן הבשורה המפתיעה וחוזרת אל השתוות יראתה.

ויאמר ה', לא, כי צחקת. את לא צריכה להתבייש ולחזור בתשובה על הצחוק שלך. נכון אצלי לא נפלא דבר. אבל אני רציתי את הצחוק הזה. אחר שהאיר את עיניה ובישר לה את הבן ממקום חוסר הפליאה שלו, ניחמה ואמר לה את לא צריכה להתבייש בהסתרה שהיית בו, כי דווקא בגלל הצחוק הזה עשיתי את כל זה. ואת הבן תקראי יצחק על שם צחוק זה, שרציתי שתהיי בהסתרה ותשמחו על הנס ותתפלאו עליו.

אשר אראך

אל הארץ אשר אראך. לא גילה לו את הארץ מיד.

הסוד שכך תכונת ההדרכה האלוהית לגלות לאדם בדיוק את מה שהוא צריך באותו הרגע, בכדי שהאדם יאזין אל הנראה אליו באותו יום. ואין האדם פטור לעולם מלהקשיב כעין 'ויצא קין מלפני הויה', כי עוד לא ידע אלא הנצרך לאותו רגע ועוד צריך להאזין אל ההמשך. תכונת מאמר הויה להיות אמת לאמיתו ואף לא משקרת את העתיד שאינו קיים בפועל.

גם כאשר מופיע נבואה וסיפור ארוך אין זה לטובת הזמן העתיד אלא לפי מה שצריך המתנבא לדעת באותו הזמן כסיפור ארוך. ולכן גם נבואות ברית בין הבתרים הנמשכים לאורך זמן צריך לדעת אותם כפי הצורך לעבודת אברהם באותו היום, ואילו היישום בפועל לא היה צריך להיות דווקא כפי הנבואה כי אז היה משהו חדש.

לנעוץ סוף התורה לתחילתה

לנעוץ סוף התורה לתחילתה.
 
***
 
ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו הויה פנים אל פנים. לכל האתות והמופתים אשר שלחו הויה לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור.
 
הרי שלשה פסוקים מצד זה ושלשה פסוקים מצד זה וגלילת התורה מסופה לתחילתה באמצע. שלשה פסוקים אחרונים הם גניזת האור של ידעו הויה פנים אל פנים. שלשה פסוקים ראשונים הם פתיחתו מחדש מתוך תהו ובהו.
 
***
 
רבים קוראים את הפסוקים האחרונים בתנועת עוז, כקריאת שבח על משה רבינו בלבד, או כדוגמה על מעלת נבואת משה וקביעותו. אך עיקר תנועתם איננה תנועת עוז אלא קול ענות חלושה. הם הפסוקים העצובים ביותר בתורה. משה רבינו מת ומאז לא היה לנו נביא כמשה. וכמה הצטער משה עצמו על כך בטרם מותו ואמר מי יתן כל עם הויה נביאים כי יתן הויה את רוחו עליהם. ואף הבטיח בפירוש במשנה תורה נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך הויה אלהיך אליו תשמעון. ואחר כל הזמן הזה עוד לא מצאנו אותו. ביקשתיו ולא מצאתיו קראתיו ולא ענני.
 
כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקברו חיים. המספיד את החכם בתנועת עוז, ומתפעל בליבו איזה רבי גדול היה לנו. ועל עפרו מי יקום לעולם לא יהיה לנו כמותו. הרי הוא מרפה ידיהם של הכל וגורם לתורה שתשתכח. מוטב יקברוהו כבר עם החכם, שהלא הוא שם את מבטחו עם המתים. על כן מתכיפים התחלה להשלמה שלא יתעצלו ותישאר התורה שקר עם קבורתו של משה. אבל הקורא הספדו של חכם ואומר מעתה חזרנו להתחלה, מתהו ובהו יהי אור, יהיה לו אור.
 
***
שלש מול שלש. שלש אחרונות מורידות אותנו מידיעת הויה פנים אל פנים אל האותות והמופתים ועד המורא הגדול שנשאר לעיני כל ישראל. בראשית מחזירה אותנו שוב מבראשית שהוא זכרון שנשאר דרך הארץ היתה תהו ורוח אלהים מרחפת בו ועד ויהי אור ידעו הויה פנים אל פנים. מתוך חזק חזק שאנו מתחזקים בסיומו לפתוח את התחלתו ולנגוע בבראשית ולהאיר בויהי אור.

סוד שירת האזינו

פעם בא אברך אל הרבי מקאצק והתלונן בפניו שאין לו כסף לקנות טלית. ענה לו הרבי אז תתעטף בארבע רוחות השמים.

לפעמים אין לנו טלית או ספר או מילה שיזכיר לנו את הנעלם. עדיין אנחנו מתחת לשמים הכחולים ומעל הארץ. יורד גשם מן השמים והעבים מכסים את הרקיע והרוחות מנשבות על הדשאים.

מי שיכול להסתכל בשמים ובכנפות הארץ לא יחסר לו לעולם ספר או סידור.

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי. יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב.

סוד משנה תורה

'משה מפי עצמו אמרו' (מגילה דף לא עמוד ב). פירוש שכל נביא וכל משיג מתדבק הוא במידה מסוימת ומשם מקבל נבואתו. ויש הרבה דרכים ומדרגות להידבק בהם, יש מתקשר בשם זה ויש מתקשר בשם אחר. משה רבינו כאשר אמר את כל התורה כולה התדבק בשם הוי"ה ומשם קיבל את נבואתו. אך במשנה תורה התדבק במדרגה הנקראת משה רבינו עצמו ומשם קיבל נבואתו.

כשם שיש מי שמדבק נפשו בנשמת צדיק שבדור קודם לו בכדי להשיג השגה, כמו שיש מי שיתדבק באליהו הנביא ויבשר לו השגות חדשות, או יש מי שיתדבק בנשמת רשב"י או בנשמת צדיק קדמון אחר בכדי להשיג השגה. כי נשמות הצדיקים אחר התפשטותם אינם אלא צורת השגתם, וכל צדיק עושה דרך להגיע בה אל ההשגה ודרך זו נשארת תפוסה בנשמתו. וכאשר מתחבר בו נשמה מאוחרת הרי זה נקרא בחינת עיבור או גלגול שנשמת הצדיק הקודם מדבר בו.

וכך ממש במשנה תורה התדבק משה בנשמתו בעצמו ומשם דיבר את הדברים האלה. כי גם הנשמה של אותו צדיק עצמו מיום אתמול יכול להיות בערך היום הזה כמו צדיק אחר שנפטר לבית עולמו, באשר מה שפעל באותו היום נחשב כמו ניצוץ אחד מנשמתו או חלק אחד מנפשו, והיא נשלמה ועלתה לה למקומה. וכאשר השלים משה רבינו את כל התורה הרי עמד בפניו כל מדרגה זו של נשמת משה רבינו במלואה, וממנה חזר להתדבק באמרו משנה תורה.

וכן כל אחד לפעמים הוא לומד דברי עצמו, אשר השיג ביום אתמול, ועכשיו אינו עומד באותו מקום, אבל הוא נזכר באותו המדרגה ומתעבר בה, וממנו מקבל עוד השראה לגבי מה שנצרך אליו היום.

וזה פירוש, 'ואתחנן אל הויה בעת ההוא לאמר'. פירוש לפעמים אין אדם יודע להתפלל היום, אבל הוא נזכר שהיה עת שבה התפלל כראוי, והוא מתעבר באותו התפלה שהתפלל באותו הזמן, ומתוך זיכרון זה הוא ממשיך להתפלל על מה שהוא צריך היום.