פרשת בחקותי

ויקרא פרק כ"ו: ברית הברכות והקללות

מבוא ומיקום בתוך ספר ויקרא

היום אנחנו לומדים פרק כ"ו. נתחיל בפסח אחרי תחילת הפרק, שהוא גם תחילת הפרשה, וזו הדרך הנכונה להתחיל. הפרק הזה די ארוך - 44 פסוקים - אז נעבור עליו מהר. בעיקר אנסה להראות את הסיפור, את המבנה, מה כתוב, כי רוב האנשים לא באמת מבינים את זה כשהם קוראים את הפרשה הזו.

קודם כל, לדבר על המקום הכללי של הפרשה הזו במבנה של ספר ויקרא. דיברנו על כך שלויקרא יש גרסה משלו, סיפור משלו של התורה. הוא נותן לנו מה התורה היא - תורת כהנים - וכמו שאנחנו קוראים בכל גרסה של התורה, היא מסתיימת בדיוק כמו במשנה תורה, דברים, החוק השני, מסתיים עם קללות, שהן התנאים, השכר והעונש שמובטחים על שמירה או אי-שמירה של התורה.

באופן דומה, בצורה קצרה, יש לנו בפרשת משפטים, שנקרא בשבוע הבא בפרשה. יהיה לנו בפרשת - יש לנו גרסה מאוד קצרה כבר בפרשת ישראל, שנוכל לדבר עליה שם. ובאותו אופן, זה עבור ספר ויקרא - מה קורה, מה מקבלים, או מה השכר והעונש על קריאת התורה. זה, כמו שאנחנו קוראים לזה, הברית. זו הברית שנכרתה בין נותן התורה, בין ה' לבין מקבל התורה. זה הולך ככה: אתם תשמרו את חוקיי ואני אתן לכם את זה, ואם לא, אני אתן לכם את זה.

אז זה המקום הכללי, ולכן זה סוף הספר, כמו שזה הסדר, כמו שזה הסגנון של ספר ויקרא. אחרי זה יש עוד מצווה אחת, אז זה לא ממש הפרשה האחרונה, אבל זה סוף הספר, וזה גם נותן לנו סיום. סוף הפרק הזה אומר, תראו כאן, אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת - אלה שלוש מילים שנקראות לתורה, לחוקים - שה' נתן בינו לבינם. אז זו שפה של ברית, כמו שזו ברית בינו לבינם, מה הוא יעשה ומה הם יעשו ומה הוא יעשה לפי מה שהם יעשו. וזה סוף ספר ויקרא. למרות שיש עוד הלכה אחת אחרי זה, זה עדיין סוג של סיום. אלה כל החוקים שהוא נתן להם.

המבנה הבסיסי: ברכות וקללות

הדרך שזה בנוי היא פשוטה מאוד: אם תלכו ב - זו תמונה, נכון - אם תלכו בחוקותיי, תשמרו את חוקיי, אז יהיה לכם כך וכך. ואם לא, אז יהיה לכם כך וכך. אז זה המבנה העיקרי הראשון שאפשר לראות.

אפשר לראות גם, כמו שארגנתי את זה כאן, שזה כתוב בסגנון שירי. הסגנון השירי של התנ"ך, כמו שכולם יודעים, הוא שהוא מכפיל הכל. הוא אומר הכל פעמיים, או לפעמים מעצים את זה בחלק השני, לפעמים פשוט חוזר על זה במילים אחרות. זה באמת סוג של אותו דבר. כמובן יש ניואנסים, הבדל בכל אחד, אבל צריך לקרוא את זה ככה.

סדר הברכות

מה שתקבלו הוא: הגשם יבוא. לכן - ויש סדר לדברים האלה, זו לא סתם רשימה אקראית של ברכות, יש סדר - ככה עובדת מדינה מצליחה. זה מה זה אומר להצליח:

- כשיש גשם בזמן הנכון

- ואז האדמה נותנת את פירותיה

- העצים נותנים את פירותיהם

- יש לכם הרבה לאכול, ואתם שבעים

- יש לכם מספיק לאכול, לשרוד, לחיות בשמחה

- ואתם חיים בביטחון, כי כמובן אם הכלכלה הולכת טוב, אז יש לכם מספיק כסף להוציא על ביטחון

- ויש לכם שלום, אף אחד לא יפריע לכם

זה אולי - חתכתי את זה ככה, אבל זה אולי באמת אותו דבר. אם חיות רעות אולי רגשי לאויבים, אולי לא ממש אומר חיות רעות, השאלה. ותנצחו את אויביכם. וזה נותן את הגרסה המוגזמת, הקיצונית: חמישה מכם ירדפו אחרי - מה התוצאה של קרב מוצלח בכל התנ"ך? - מאה. מאה, עשרת אלפים. זו הדרך הסטנדרטית של שירה, נכון? אז ממאה מגיעים לעשרת אלפים. והם יפלו. ותהיה לכם הברית איתכם. זה כמו הצד הטוב. זה כשהוא ישמור את חלקו בעסקה.

עכשיו זה הסיפור הבסיסי העיקרי כאן. אנחנו נכנסים לאותו סדר רגיל שאנחנו ממשיכים לשים לב אליו, איך אחרי שאנחנו מסיימים את הסיפור העיקרי עדיין יש כמה דברים שקורים. זה חוזר, מה שכבר אמר איכשהו קודם, זו העסקה הכללית. זו הברית הכללית שבאמת נאמרה בכל התורה. זה כולל הכל: אני אהיה האלוהים שלכם, אתם תהיו העם שלי. וזה חתום. ואז שוב, אחרי החתימה, יש עוד קצת ברכה: יהיה לכם עצמאות והצלחה. זו הברכה הכי פשוטה, הבסיסית. זה זה. זה מה שקורה כשדברים הולכים טוב.

מבנה הקללות: שלבי הירידה

עכשיו, מה אם זה - וכאן רואים שיש מבנה, וזה מבנה של ירידה. זה מבנה של שקיעה ונפילה. אז בכל חלק, ויש הרבה "ואם", אז נראה שהנקודה היא שהוא נותן לכם אחד - כמובן יש רק דרך אחת שדברים הולכים טוב והרבה דרכים שדברים הולכים רע - אבל יותר מזה, זה אומר שיהיו הרבה שלבים. וזה באמת איך, אם קוראים את סוף ספר מלכים, נכון, שסוג של מתאר את זה, רואים את שלבי הירידה מהגדולה שלהם.

אז קודם יש לכם את הדבר הרע הזה שקורה, ואז לאט לאט התנאים מתדרדרים. זה באמת, דבר אחד גורם לזה, נכון? דברים נהיים יותר גרועים. ואז אלה, כשעדיין לא משיגים את זה, עדיין לא משתפר, דברים נהיים עוד יותר גרועים. אז זה ה - וזה כל אחד מהחלקים האלה שחתכתי כאן. כל אחד מהחלקים הקטנים האלה הוא כמו שלב אחד של הירידה.

שלב ראשון: ירידה ראשונית

אז תראו, קודם זה מתאר מה תעשו רע, ויש ארבע שורות של זה. אז מה אני אעשה. אז זה מה שאתם תעשו, זה מה שאני אעשה.

אז קודם יש לכם רשימה של מחלות. יהיה לכם בהלה - אני לא בטוח מה זה ממש אומר - אבל יש לכם רשימה של שתי מחלות, שזה אומר שלא תהיו בריאים, תהיו חולים. עוד דבר אחד שאומר שלא תיהנו מפרי עמלכם - האויבים שלכם יאכלו אותו. אבל אפשר לתאר את זה כמשהו כמו פשיטות. ואז תיהרסו, תפסידו קרבות מול האויבים שלכם. תברחו בלי אף אחד. זה ההיפך מחמישה מכם רודפים אחרי מאה. עכשיו תברחו בלי אף אחד, כמו עוד יותר גרוע, נכון, בלי שאף אחד אפילו רודף אחריכם.

אבל אפשר לתאר את זה כשלב שבו יש כמו פשיטות, פשיטות אקראיות, שבהן אתם כמו - אנחנו רואים הרבה דברים כאלה - אנשים אקראיים באים וגונבים את האוכל שלהם, אנשים עושים פשיטות והם מפסידים כמה קרבות, אבל זו עדיין לא הפסד אמיתי.

שלב שני: רעב קיצוני

אוקיי, אז, אם עדיין לא תשמעו לי, ואז אוסיף לכם שבע על מה שחטאתם. זה שוב חלק מהשפה של הגזמה כאן. שבע פעמים, שבעתיים. יהיה לכם עונש שבעתיים ממה שאתם עושים. כמובן זה לא אומר שזה לא אומר שבע פעמים צריך להיות פחד, אבל הנקודה היא עדיין, תקבלו, דברים יהיו עוד יותר גרועים. זה מה שזה אומר.

ועכשיו מה יקרה כאן זה רעב עוד יותר קיצוני. אז קודם לא היה לנו שום רעב, רק היו האויבים לפעמים, אתם יודעים, באים וגונבים את הדברים שלהם. עכשיו יש לנו רעב. השמיים יהיו כברזל, האדמה כנחושת. שום דבר לא יגדל. זה בדיוק נגד מה שנאמר כאן - הדברים האלה לא יקרו. לא יהיה לכם שום אוכל. אז זה עוד יותר גרוע במצב האוכל. זה כבר שלב שני.

שלב שלישי: חיות בר

עכשיו שלב שלישי: אם גם זה לא יקרה, שזה אומר משהו כמו תתעלמו ממני, לא תיקחו אותי ברצינות, אז שוב יהיה לכם שבעתיים. ומה שיהיה לכם הוא, כאן זה די ברור שזה אומר חיות ממש. זה שוב נגד מה שהיה לנו בברכה. החיות, חיות הבר יאכלו את החיות שלכם, את חיות הבית שלכם. וזה גם משהו שאנחנו רואים מאוד ברור, למשל, בשבוע שעבר. הדרכים שלכם יהיו שוממות, כי אנשים, כשהמצב רע בחוץ, אנשים לא נוסעים הרבה. אז זה שלב אחד, שניים, שלושה. זה שלב שלוש.

שלב רביעי: מצור ומגפה

עכשיו שלב ארבע: אם גם זה לא יקרה, אם זה לא יעזור, עדיין תהיה יותר גרוע. אז שוב, תתעלמו ממני, אני אתעלם מכם. שוב יהיה לכם שבעתיים. וכאן יהיה לכם מלחמה אמיתית. יהיה לכם מצור באמת. עד עכשיו לא היה לנו מצור. כאן יש שלב מצור, נכון? כמובן אנחנו יודעים את זה מסוף ספר מלכים, כשנבוכדנצר בא ועשה מצור על ירושלים.

זו חרב. זה יהיה ה - החרב של האויב באה לנקום את הברית איתי שלא שמרתם. אז לא רק, כמו קודם, הם יודעים שהדרכים לא בטוחות, אנחנו לא יכולים להגן על הכבישים, אבל אתם לא תוכלו אפילו לעזוב את העיר שלכם בכלל. ולכן, ברגע שאתם תקועים בעיר, אז מה שקורה מאוד לעתים קרובות במצבי מצור: מקבלים מגפה, מקבלים מגפות, מקבלים מחלות, כי, אתם יודעים, חיידקים נוסעים ודברים כאלה. ושוב, אני לא חושב שזה אומר ממש עדיין שהאויב ינצח, אבל אתם מתחילים לנצח.

ואז יהיה רעב קיצוני, נכון? קודם דיברנו על רעב שבו זה פשוט כמו שאין להם, אתם יודעים, אוכל, זה לא גדל טוב. כאן יש, אתם לא יכולים להכניס שום אוכל לעיר. אז אתם באמת, באמת במצב קיצוני של רעב. עשר נשים יאפו את הלחם שלהן בתנור אחד. הן יצטרכו למדוד את משקל הלחם, אתם יודעים, לחלק אותו, לקצב אותו. יצטרכו להיות לכם מנות. זה מצב מצור קיצוני. ולא תוכלו לאכול, להיות שבעים, כי זה לא יהיה מספיק.

שלב חמישי: החרפה

עכשיו, שלב הבא, שוב, אני לא סופר נכון, מספר חמש או שש. זה עדיין לא יקרה. אז שוב, אפשר לראות את זה נהיה יותר גרוע, נכון? עכשיו זה לא רק קרי, זה חמת קרי. זה כמו קרי כועס. ושוב, שבעתיים. עכשיו -

שלב שישי: תנאי מצור קיצוניים וקניבליזם

לא רק שהם צריכים לקצב את הלחם שלהם, אלא זה ממש מתאר קניבליזם: וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ, כי זה מה שקורה במקרים באמת קיצוניים של רעב, של מצור.

עכשיו משהו מעניין שזה דן בו הוא שהם יהרסו את הבמות שלכם ואת החמנים שלכם. חמנים הם ממש במות מוקדשות לשמש, והגופות שלכם, הגוויות שלכם, יהיו על הגוויות של הפסלים שלכם, של הגילולים שלכם. וזה ההיפך ממה שנאמר: אני אגעל בכם, אני לא אהיה איתכם. אבל גם מעניין איך זה נראה מתאר את חורבן המקדשים - לא רק המקדשים שנוצרו לאלוהים, אלא גם המקדשים שנוצרו לגילולים, שהם עצמם, כמובן, הסיבה הגדולה, החלק הגדול של אי-שמירה על מה שהם צריכים לשמור.

שלב שביעי: חורבן הערים והמקדשים

וכאן, זה סוג של השלב, באמת, שבו מדברים על החורבן. הערים שלכם ייחרבו - שוב, רבים, כל המקדשים שלכם. גם, אולי האחד, המקדש, המקדש בירושלים שהיה לנו, אבל גם כל מקדש שנוצר, המרכזים הדתיים שלהם, לא יקבלו את הקורבנות שלכם. והארץ תהיה שוממה. האויבים שלכם יישבו שם בשממה, אבל אתם לא תהיו שם, תהיו ריקים. במילים אחרות, כאן מדברים על הגלות.

הגלות והרדיפה המתמשכת

וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם - תתפזרו בגויים. וגם שם זה לא יעזור, נכון? החרב תרדוף אתכם שם. בכל מקרה, זה מסיים את החלק של הארץ תהיה שוממה. אז זה - ירדנו כל הדרך דרך שישה או שבעה רמות, עד הסוף, הגלות.

השבת האירונית של הארץ

ואז נאמר, מה יקרה אז? אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ - אז הארץ תרצה את שבתותיה. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבֹּת הָאָרֶץ. זה מאוד אירוני, ויש לי הרבה הסברים להסביר מה זה באמת אומר. אבל במילים אחרות, מכיוון שהגלות ממוסגרת כ"לא שמרתם את השבת, לא שמרתם את שבת הארץ", או השבת בכלל - אז שבת היא סוג של שממה, נכון? לא עושים כלום. זה כשעושים את זה נכון. יש לכם פעם בשבוע שבת, או פעם בשבע שנים יש לכם שבת. עכשיו יהיה לכם שבת כפויה. יהיה לכם שבת כפויה, מכיוון שהארץ תהיה שוממה והרוסה, והאויבים שלכם יישבו שם.

הנבואה על גדליה בן אחיקם

גם אלה שנשארו - ואני חושב, די בטוח שזו נבואה על גדליה בן אחיקם, נכון? המילים "נשארו" - הוא השאיר כמה אנשים עניים. ועכשיו האנשים העניים האלה, מה הם יקבלו? הם יפחדו, הם יברחו, כמו מה שקרה עם גדליה. הרוצחים של גדליה, הם ברחו למצרים. הם פחדו - זה אפילו לא היה באמת משהו לפחד ממנו, אבל הם נבהלו. הם ייכשלו אחד בשני, כי זה באמת מה שקרה. הם נכנסו למלחמת אזרחים עם גדליה. ולא יישארו לכם אפילו אנשים. האויבים שלכם יצחקו עליכם - כמו יש לכם שלושה אנשים שנשארו ואתם כבר הורגים אחד את השני. ואלה שנשארו יאבדו.

ואז שוב, אני חושב שזה אומר לא אלה שנשארו בישראל, אלא אלה בבבל ולאן שהם הלכו. אני לא יודע, משהו כמו שהם יירקבו, כמו אוכל שנרקב, בגלל החטאים שלהם וחטאי הוריהם בארצות אויביהם.

הווידוי - הודאה בחטא

ואז הם יודו. אני חושב שאנחנו קוראים את זה בדרך כלל כחלק מתשובה, כמו שאנחנו עושים וידוי, אבל באמת מה שזה אומר הוא: אז תכירו שאני צדקתי. בואו נראה מי צדק. תראו שאתם צדקתם. תודו בחטאים שלכם ובחטאי הוריכם, שעשיתם את כל הדברים הרעים האלה, ותבינו שזו הסיבה שזה קרה. ואחרי כל זה, אולי, אולי אז, מה שלא שומע, ישמע.

הברית עם האבות

ועכשיו אז, וכאן נאמר, כאן יש סוג של קצת טוב: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר, והארץ. כמובן, הברית - זכרו, הברית היא לא דבר כל כך טוב לזכור, כי ברית זה התנאים האלה. אבל כנראה עם אברהם לא היו באמת תנאים. זו דיון מאוד מעניין. והוא אמר אני אזכור את זה.

אבל הארץ תיעזב, תישאר מכם, תהיה שוממה. ואתם, העם, תהיו בארצות הגויים שלהם, בארצות אויביהם, כי לא שמרתם את החוקים שלי.

ההבטחה של אי-השמדה

אבל אחרי כל זה, אחרי כל זה, לא אשכח אתכם. לא אשכח אתכם. מה זה אומר לא אשכח אתכם? לא תיהרסו לגמרי, כי עדיין יש ברית. עדיין יש ברית עם האבות, שזה אומר שבשלב מסוים - וזה איפה זה נגמר - נאמר אני אזכור את הברית שלי שעשיתי עם ראשונים. במילים אחרות, איתכם, נכון? זה נאמר בדור הזה של יציאת מצרים. ואני אזכור את זה לדור שלכם. אלה האבות, נכון? אני אזכור את זה לילדים שלכם.

זה לא באמת מבטיח שהוא יוציא אותם, אז הם יזכרו את זה. במילים אחרות, הם לא יושמדו לגמרי בגלות. אין חזרה מהגלות שמנובאת או מוסברת כאן במפורש, אבל נאמר שהם יזכרו. וכמו שאמרתי, יש משהו טוב ורע, אבל זה אומר שאתם לא יכולים באמת לצאת מהעסקה, נכון? זו הבעיה.

אז, וזה איפה הסיפור נגמר. זה סוף הפרק הזה.

ויקרא פרק כ"ז: הלכות הקדשות

הקדמה והקשר

אנחנו מגיעים לפרק האחרון בספר ויקרא, פרק כ"ז. זהו ספר קצר יחסית, הקצר מבין חמשת החומשים. הפרק האחרון הזה בא אחרי הסיום, שכפי שדיברנו זהו מבנה נפוץ בספר ויקרא. יש סיום, כפי שראינו. ועכשיו יש עוד פרשה אחת. זו פרשה אחת עם חלקים רבים, אבל פרשה אחת של הלכות.

אלו הלכות של אנשים שמקדישים מתנה כלשהי. יש סוגים שונים של מתנות, אבל מתנה כלשהי לה', שמשמעותה המעשית היא למקדש או לכהנים.

מעניין שדבר זה מופיע, ראשית, אחרי הסיום כביכול, ושנית, שזה יהיה הדבר האחרון. אפשר לראות זאת כהמשך של הדיון בהלכות קרקע, למי דברים שייכים, שהיה לנו ממש לפני פרשת אם בחוקותי. היה לנו דיון על איך קרקע חוזרת בשמיטה וביובל וכל זה. ועכשיו יש לנו את הצד הוולונטרי של זה, מה שהדעות של היובל עוסקות בו - איך כל הקרקע במובן מסוים שייכת לה' ואנחנו יכולים להשתמש בה רק לפרק זמן מסוים ולכן גם שייכת לכל אדם, ירושתו, נחלתו שייכת לו. היא חוזרת ביובל, כל ההלכות האלה.

עכשיו יש לנו באמת דיון על הכהנים. אנחנו זוכרים שלכהנים אין קרקע משלהם. במילים אחרות, הקדושה, ההקדש, לא מחזיק קרקע קבועה חוץ מהמקום שבו נבנה בית המקדש וכדומה וערי הלויים. הדברים האלה לא מוזכרים כאן או לא מוזכרים במפורש בכלל בספר הזה.

אז מה שיש לנו זה באמת כמו התרומות הוולונטריות של אנשים שנותנים את אדמתם למקדש או תרומות. אולי זו הדרך שבה זה משלים את הדיון על קרקע קודם. נראה שיש דיון מפורש על יובל, איך הוא מתקשר להלכות האלה וכן הלאה. ונראה שזה חלק חשוב, ההסדרה לא רק של אנשים שקונים ומוכרים קרקע ביניהם אלא גם ההסדרה של איך תרומות לכהנים או למקדש עובדות.

אז זה ההקשר אבל עדיין צריך הסבר כלשהו למה זה צריך להיות הפרק האחרון ולמה זה צריך לבוא אחרי אם בחוקותי. אין לי הסבר טוב לזה כרגע.

שלוש קטגוריות של הקדשות

עכשיו מה שיש לנו זה כך. יש לנו דרכים שונות שבהן אדם יכול לעשות תרומה, יכול להקדיש משהו לה', למקדש ולכהנים. וכפי שנראה, נראה שרוב ההקדשות האלה, המטרה שלהן היא לא לתרום את הדבר עצמו.

במילים אחרות, נדבר על שלוש קטגוריות עיקריות ובתוכן קטגוריות שונות של הקדשות:

1. הקדשת אנשים - להקדיש את עצמך או מישהו אחר, דברים כאלה

2. הקדשת קרקע

3. הקדשת בהמות

אלו שלוש הקטגוריות העיקריות של רכוש. בני אדם, במובן של עבדים, יכולים להיות רכוש אבל גם במובן מסוים אדם שייך לעצמו, למשפחתו. אפשר להקדיש את זה. ואז יש קרקע ובהמות, הידועים בכלל בהלכה כקרקע או נכסי דלא ניידי (לא קרקע, נכסים שלא זזים), ומטלטלין, שהם בעיקר בהמות שזזות.

העיקרון של המרה לכסף

עכשיו, כפי שאנחנו יכולים לראות, בכל שלוש הקטגוריות האלה, המטרה בדרך כלל כאן היא לא שהקודש, לא הכהן או המקדש, יחזיקו ברכוש הזה. בדרך כלל, כמעט תמיד זה מומר לכסף, אלא אם כן אנחנו ממש מביאים קרבן, כמובן, אז הקודש מקבל ממש את הבהמה. אבל הפרשה הזו בעיקר לא מדברת על זה. זה מוזכר בדרכים מסוימות, מעט, ואולי יש דיון מה זה אומר. אבל בכלל, כל זה עוסק בסוג שבו אתה מקדיש משהו, אבל אנחנו מבינים שמה שהקודש מקבל מזה זה הערך שלו, הערך הכספי שלו. ויש דרכים שונות להמיר את הדבר שאתה רוצה להקדיש בכסף.

עכשיו, כמובן, אפשר לשאול, אם המטרה היא לתת כסף, למה לא פשוט נותנים כסף ישירות? ובכן, ראשית, כסף הוא לא הקטגוריה העיקרית של רכוש בתורה. כשנגיע לספר דברים, נקבל קצת יותר על כסף כקטגוריה. אבל ספציפית, בוודאות, בארבעת הספרים הראשונים, בעיקר אנחנו מדברים על רכוש עצמו. כסף הוא רק ייצוג של זה.

ושנית, נראה שיש עניין שמישהו רוצה להקדיש את עצמו, או את בנו, או משהו למקדש, הוא לא רוצה לתת כסף. אנחנו נותנים כסף בדרך כלשהי בתמורה לזה, אבל הערך, המשמעות של הכסף היא עדיין שזה בתמורה לזה. אז זה הרעיון הבסיסי של כל אלה, ברובם.

שתי שיטות של הערכה

עכשיו, הבחנה בסיסית חשובה נוספת שיש לנו בפרק הזה היא בין דברים שבהם אתה מקדיש את הערך של הדבר עצמו. במילים אחרות, עכשיו מה שיקרה, כפי שהפסוק אומר כל פעם, הוא שהכהן יעריך את זה, הוא יהיה השמאי. יש הלכות שדנות ביתר פירוט איך השומה הזו תעבוד, אבל בעיקרון, לכהן יש את הזכות, או לכהונה, לכהנים בכלל, יש את הזכות לעשות את השומה, ולכן הם יקבלו את סכום הכסף שהם שמים אותו.

ואז יש קטגוריה נוספת, שהיא מחירים קבועים. אז דברים מסוימים, כפי שנראה, ספציפית בני אדם, וספציפית שדות מסוימים, יש להם מחירים קבועים, אז אלה כמו פורמליות, הפיכה לפורמלי של כמה האדם הזה שווה, כמה הדבר הזה שווה, וזה סכום הכסף שתצטרך לתת. זה לא שווי שוק, זה סוג של - בדיוק כמו שיש לנו, למשל, את התרומה של מחצית השקל, שהיא סכום קבוע, יש אידיאל של לקבוע, בדיוק כמו שספר ויקרא אוהב שהכל יהיה בסכומים קבועים, הרבה בהירות, אז אלה סכומים קבועים. כמובן, יש להם קשר כלשהו לשווי השוק, הם לא מנותקים לגמרי, הם לא מרחפים באוויר, ההערכות האלה, אבל הנקודה שלהם היא שהם קבועים, זה כמו המחיר הקבוע.

הלכות הקדשת אדם (ערכין)

אז זו הפרשה הראשונה. הפרשה הראשונה היא מה שאנחנו בדרך כלל קוראים ערכין, אבל באמת אני חושב שהלשון ערכין כאן מתייחסת כמעט לכולם. אבל בכל מקרה, הפרשה הראשונה היא, אם מישהו עושה נדר, "כי יפליא נדר" - יפליא זו פשוט הלשון לפועל של לעשות נדר, הפועל של לעשות נדר בתורה נקרא הפלאה, שמשמעותה משהו כמו להפריש או להכריז על משהו כנפרד. ואתה רוצה לתת נפשות, נפשות פירושו המילולי נשמות, דברים חיים, אנשים חיים ספציפית כאן.

אז מה שאנחנו מקבלים כאן זה קטגוריות לפי גיל ולפי מגדר. אז הדרך שבה ארגנתי את זה היא, אפשר לראות שהפסוק עובד קודם עם גיל, הוא נותן כל גיל, ואז בתוך הגיל, למגדרים בתוך הגיל הזה, כמה כסף הערך הוא, למרות שזה לא מוצג במפורש ככה בפסוק, ככה זה מאורגן, אפשר לראות שהפרשה מאורגנת ככה.

קטגוריות הגיל

אז אנחנו רואים מספר אחד, והגיל הראשון, והדרך שהגילאים הולכים גם היא לא בסדר הזה של גיל, זה לא עובד מאפס עד מאה, זה עובד מהגילאים העיקריים ואז הגילאים סביבם.

גילאי 20-60 (הגיל העיקרי)

אז הגיל העיקרי, במילים אחרות, בן האדם האידיאלי, הגיל האידיאלי של אדם הוא בין 20 ל-60, אלה הגילאים שבהם הוא שלם, הוא לא צעיר מדי ולא זקן מדי, לא מה שנקרא - לפעמים ימי עמידה, הגילאים העומדים, אתה לא גדל ואתה לא יורד. ואז:

- זכר: 50 שקל

- נקבה: 30 שקל

זה הערך לגיל הזה.

גילאי 5-20

עכשיו, יש לנו את הגיל לפני זה, ועכשיו הגיל לפני זה מתחלק לשתי רמות. יש גיל מ-5 עד 20, אז הוא כמו ילד, עד שאתה בן 20 אתה ילד בניסוח הזה. זה מאוד מעניין, יש דרכים שונות לתאר מי הוא - באיזה גיל אתה ילד, באיזה גיל אתה נהיה איש, באיזה גיל אתה נהיה זקן מדי, וכן הלאה. אז למטרות אלה ילד הוא מ-5 עד 20, אז עד 5 זה באמת קטן, אבל מ-5 כבר, אתה יודע, יש מישהו, משהו לדבר איתו, ועד 20 אז יש לנו:

- זכר: 20 שקל

- נקבה: 10 שקל

גילאי חודש עד 5 שנים

אז מחודש אחד עד 5 שנים, זו הרמה הקטנה ביותר, אז פחות מחודש לא נספר בכלל, כאילו עוד לא נולד, אבל מחודש אחד עד 5 שנים:

- זכר: 5 שקל

- נקבה: 3 שקל

גיל 60 ומעלה

אז אלה שלושת הגילאים, קודם הגיל העיקרי מ-20 עד 60, ושתי רמות לפני זה, שתי רמות טרום-בגרות, ואז יש רמה אחרי-בגרות מ-60 ומעלה:

- זכר: 15 שקל

- נקבה: 10 שקל

אז אלה ארבע קטגוריות הגילאים, עם המחירים הקבועים שלהם לכמה צריך לשלם.

הוראה לעניים

ועכשיו יש לנו עוד דבר אחד, למרות שבמחירים הקבועים שלהם כאן, בדיוק כמו שהיה לנו קודם, כל הדרך בהתחלה, דברים שונים, שבהם אם אתה עני מדי, אם אתה לא יכול להרשות לעצמך, אז הכהן יעריך כמה אתה יכול להרשות לעצמך וזה כמה תצטרך לתת. אז זו ההלכה של אדם.

הלכות הקדשת בהמה

עכשיו מה עם בהמה? אז הדרך שזה עובד עם בהמה היא, ויש קריאות שונות של זה, אני לא בטוח שזה לגמרי מתאים לקריאה הפשוטה, אבל אגיד מה שכתוב ואז תוכלו לגלות מה ההלכה אומרת על זה במקום אחר.

אנחנו עובדים מדברים חיים, אז אחרי בני אדם יש בהמות. ובהמות, יש באמת שתי דרכים להקדיש אותן. אחת היא שאתה נותן בהמה לקרבן, היא יכולה להיות מוקרבת. הדבר החשוב שהקטע הזה מוסיף הוא, מכיוון שאנחנו מדברים על מישהו שנותן את הבהמה, הנקודה של הנתינה שלו היא שהערך של הבהמה יהיה לכהן או למקדש או משהו כזה.

חוק אי-ההחלפה

אז החוק החשוב שמתווסף כאן הוא שאי אפשר להחליף אותה. כפי שנראה אחר כך, דברים מסוימים אפשר להחליף, אבל כאן אי אפשר להחליף. אז אל תחליף אחת ותגיד, ובכן יש לי אחת יותר טובה או יותר גרועה, אתה לא מחליף אותה. אם אתה כן מחליף, העונש או התוצאה של זה יהיו ששתיהן נהיות קודש, אתה לא מרוויח את זו שהחלפת, אתה צריך לתת את שתיהן. וברור שלמרות שכתוב, אתה לא יכול להחליף אפילו רעה בטובה, כנראה הסיבה לחוק הזה היא שאנחנו לא סומכים על זה-

בהמה טהורה ובהמה טמאה

עכשיו זו בהמה שאפשר להביא ממנה קרבן, אז היא נקראת בהמה טהורה. עכשיו ההפך הוא בהמה טמאה. כמובן מעניין - אגב, המקום שבו הדואליות הזו קיימת קודם הוא בפרשת נח, נכון? יש בהמה שיכולה להיות קרבן, בהמה טהורה, ואז יש בהמה טמאה שאי אפשר להביא ממנה קרבן. עכשיו לא ברור - יכול להיות שיש בהמות שהן לא טמאות אבל אנחנו לא מביאים מהן קרבנות. בסדר, בכל מקרה.

אז מה שקורה הוא שהכהן יגיד לך שצריך לתת את הערך. אז אתה לא נותן - אנחנו לא יכולים לקבל קרבן - אבל הוא יעריך את זה ותיתן את הערך של הכהן. וכאן גם כתוב "בין טוב ובין רע", שזה כאילו מתאים ל"טוב ורע" של זה, למרות שזה לא ברור. הנקודה היא, שוב, לכן אני אומר שהסיבה לתמורה להיות גם "בין טוב ובין רע" היא כי אם אנחנו לא סומכים על האדם, אותו דבר כאן. מה שהוא אומר הוא שאתה מקבל את הערכת הכהן בין אם אתה חושב שזה טוב או רע.

ואז ה- אני הולך למטה - ועכשיו אם האדם, עכשיו מה קורה, הדרך שזה עובד היא שהכהן לוקח את הבהמה והוא מוכר אותה, מה שייקרא גאולה. אז מישהו אחר כאילו משלם לו עבורה, ואתה תצטרך לשלם כמה שהכהן דורש. אז נראה שכשאתה מקבל את זה מהכהן, זה לא כמו שהכהן שם את זה בשוק - זה שהוא קובע מחיר ואז מישהו משלם את המחיר הזה, וככה אתה עושה את התרומה שלך.

אם האדם עצמו רוצה לקחת את זה - אז במילים אחרות, הוא יגיד, "אני נותן לך את זה ואני הולך לתת לך כסף" - אז הוא צריך להוסיף חומש. וזה, אני חושב, גם חלק מאי-האמון הזה באדם. כאילו אם אתה הולך לעשות את זה בעצמך, אתה עלול לטפל - אתה עלול לעשות איזשהו עסק עם הכהן לעשות הערכה קטנה יותר - אז אתה צריך להוסיף 20% אם אתה עושה את זה בעצמך.

בסדר, אז זו ההלכה של מה שנקרא כל דבר שהוא - כשאתה נותן דבר חי.

בתים ושדות

עכשיו אנחנו עוברים לבתים ושדות. זה מתאים להלכות בתים ושדות שלמדנו בתחילת בהר, שזה איך שוק הנדל"ן אמור לעבוד.

אז עכשיו יש לנו שלוש קטגוריות האלה - נראה שיש שלוש קטגוריות. יש בתים - שם היו לנו יותר קטגוריות, יש סוגים שונים של בתים - כאן יש שלוש.

בתים

ראשית, בתים. אם אתה מקדיש את הבית שלך, אתה אומר שתיתן את הבית שלך, נכון? שמשמעותו הערך של הבית, כי הוא הולך להימכר, או שאתה תגאל אותו. אז שוב, הכהן מקבל את הזכות להעריך אותו. אם אתה גואל אותו בעצמך, אתה צריך להוסיף חומש, ה-20%.

שדות - שני סוגים

אם תיתן שדה, עכשיו שדות, יש שני סוגים של שדות.

שדה אחוזה

יש שדה שהוא גם השדה הירושתי שלך, ששייך לך, למשפחתך. אז השדה הזה, חוץ מאדם שיש לו את זה - לערך יש סכום מסוים שאתה צריך לשלם עבורו - לשדה גם יש סכום קבוע, לא שווי שוק. כל פעם שדה אחוזה, שוב, יש לו סכום קבוע, שהוא "זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף". במילים אחרות, כל שדה שיכול לעשות שווי חומר של שעורים שווה 50 שקל. ככה זה עובד.

עכשיו אתה זוכר שלשדות יש את החוק הזה של יובל. אז בכל פעם שמישהו הקדיש שדה להקדש, אפילו הקדש, כביכול, בחוק הראשון כאן, גם מקבל את זה רק עד היובל. אז הסכום שהם נותנים הוא לא - יש מפורסם - זה לא משנה אחת, זה כמה שנים שנשארו עד היובל. זה לא לנצח ולא שנה אחת, אלא כמה שנים שנשארו עד היובל. אם זה אחרי - אם זה מהיובל, אז זה הסכום המלא, מ-50 שנה. אם זה פחות, פחות שנים נשארו עד היובל, אז זה הסכום שאתה צריך לתת להם.

אותו דבר - אם אתה גואל את זה בעצמך, אתה צריך להוסיף 20%.

עכשיו, אם לא, או אם זה נמכר למישהו אחר, נכון? עכשיו ההקדש - זכור, או מוכר את זה או אתה אומר למישהו אחר, או הוא מוכר את זה בחזרה לבעלים, מה שנקרא הבעלים מוכר את זה שוב - אז אתה לא יכול לגאול את זה. זה יחזור - זה לא יחזור לבעלים המקוריים, יחזור לנוכחי - אם הוא מוכר את זה למישהו אחר, זה החוק. אז זו דרך אחת שבה הכהנים יכולים לרכוש רכוש, מכיוון - או הכהן, איפה שזה.

עכשיו זה החוק של שדה אחוזה, שדה ששייך למשפחתך. אז במילים אחרות, ביובל זה היה חוזר או אליך, ולכן אנחנו משלמים לך רק עבור הסכום הזה, או אם זה נמכר למישהו אחר, ילך לאותו אדם, ואז זה יחזור - יעבור לכהן מהיובל.

שדה מקנה

אם קנית - שדה מקנה, שדה שקנית, לא מה שקנית ממישהו אחר, זה יחזור אליהם ביובל, נכון? אז שוב, אתה תיתן - הוא יספור, תיתן להם את הערך של זה - יהיה הערך שהוא הערך בשבילך עד היובל. אבל כשזה - כשיובל, זה לא יחזור לכהן כמו האדם שנותן את השדה שלו, כי אז הוא מקדיש מעבר ליובל. אלא יחזור למי שקנית ממנו, כי העובדה שאתה - לא מונעת את חוק היובל, שהכל חוזר לשדה אחוזה המקורית.

תקן המטבע

עכשיו יש חוק אחד - כל אלה - כל דבר הוא שקל הקודש. כנראה יש שונים, אתה יודע, דרכים שונות לספור שקל. כבר היה לנו את זה בכי תשא. שקל הקודש הוא 20 גרה, שזה כמות הכסף. כנראה שזה מה ששקל הוא.

בסדר, אז אלה כל ההלכות, כל סוגי ההקדש.

הקדשות לא-וולונטריות

עכשיו יש לנו עוד כמה סוגים.

בכור

אחד הוא בכור, ואלה דברים דומים, אף על פי שחלקם אינם וולונטריים. בכור, כתוב "לא יקדיש איש אותו" - זה אומר שבכור כבר קדוש. אז צריך להיות - או זה או לא, או לתת אותו או לתת אותו לכהן, איך שלא יהיה, אבל אי אפשר לא להיות. זו לא שאלה אם אתה מקדיש - זה ממילא קדוש. אז למרות שזה - אנחנו לומדים במקום אחר שצריכים להקדיש אותו, לומר שהוא קדוש, אז לפני שהוא נעשה קדוש, בסדר?

אם אין לו מום, הולך לכהן. אם זה בהמה עם מום, שוב, אפשר לפדות אותו, אבל צריך להוסיף חומש, עשרים אחוז, אם - באותו אופן, אם אותו אדם. אחרת זה נמכר למישהו אחר והאדם האחר לא צריך להוסיף עשרים אחוז, נכון?

חרם

עכשיו חרם, יש דין שונה. חרם זה כנראה כשאתה נותן את השדה עצמו לכהן, להקדש. אני חושב שזה ההבדל. חרם, בניגוד להקדש, הנקודה היא הערך. חרם, כשאתה נותן את השדה עצמו, לכן זה חרם, וזה כאילו אתה לגמרי מרחיק את זה מעצמך ונותן להם.

שניהם - ומשלוש הקטגוריות האלה, נכון? אדם, בהמה, שדה אחוזה - כולם. אז הם לא - זה כל מה שנעשה קדוש. יש מחלוקת - זה אותו דבר לכהן, אם היה לנו בית המקדש. אבל יש - בכל מקרה, זה לגמרי להקדש, לכהן. זה לא משהו שזה לא עוד עניין של שוק. זה לא הערך - זה ש - יש חרם.

והקדש או ערך שדיברנו עליו קודם, ועכשיו יש חרם.

פסוק קשה על חרם אדם

יש פסוק קשה שאומר "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת". אז שוב, אנחנו מבינים שהדרך שזה נראה אומר היא שבכלל, שאם אתה - איך קוראים לזה - אתה לא בשדה אחוזה, אז ההקדש מקבל את זה, אי אפשר לקנות בחזרה. אותו דבר אם אתה נותן - אבל האדם, זה אומר שהוא יצטרך למות. אבל מה - ובכן, האדם יצטרך למות?

אז זו לא הלכה ברורה. כמובן אנחנו יודעים ששפה של חרם היא גם, למשל, אצל שבעה עמים - זה נקרא חרם שבעה עמים. אבל אז אולי באמת אומרים שאנשים שמגיע להם חרם גם כן, אי אפשר לקנות את עצמם החוצה בכסף. יש פירושים שונים על - פירוש שונה. אני רק מנסה להראות לכם את הזרימה של הפסוק, מה שזה נראה אומר בהקשר הזה.

מעשר

עכשיו דבר נוסף שגם - אנחנו לא צריכים להקדיש - זה מעשר. רק להבהיר, מעשר - אלה שני הדברים שהם אוטומטית קדושים. אז בדיוק כמו שאמרנו בהתחלה, שתי הקטגוריות האלה, נכון? יש דברים שהם כמו מוגדרים, שהם חובה, ואז יש דברים וולונטריים. אבל בכור ומעשר הם הדברים החובה שכאילו מקבילים לערך והקדש, שהם הוולונטריים, נכון?

אז מעשר - הסוג הזה של מעשר, המעשר מהשדה, מהדברים שגדלים שם - שוב, אם אתה פודה אותו, צריך להוסיף חומש. האדם פודה את עצמו גם לא יכול להיפדות, אבל צריך - צריך לתת את זה.

אותו דבר, מעשר מבהמה. אז יש לו אותם דינים, בדיוק כמו המעשר שלך, בהמה.

מעשה של מעשר בהמה

קודם כל, יש לנו תיאור מעניין של המעשה איך לעשות מעשר: "כל אשר יעבור תחת השבט" - זה כאילו הספירה, אחת, שתיים, שלוש - העשירי קדוש לה'. וגם כאן אי אפשר להחליף, אז דומה לכשאתה מקדיש בהמה ואי אפשר להחליף אותה. אחרי כאן, זו לא ההחלטה שלך בכלל - אתה סופר אחד עד עשר, ואז - לא מחליף. ואם אתה כן מחליף, אז שניהם קדושים, שוב מאותה סיבה שדיברנו.

סיום ספר ויקרא

וזה הדין האחרון. ועכשיו יש לנו עוד סיום לכל הספר: "אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני". שאלה המצוות, וזו הייתה המצווה האחרונה, וזה סוף ספר ויקרא.