פרשת בהעלותך
דברי תורה ומאמרים לפרשת בהעלותך
מקרא מסודר החדש 1›
מקרא מסודר 1›
שיעורים בפרשת השבוע ובזוהר 8›
סגולת העשיה בפועל ממש שהוא אור הגנוז, ויהי כן. העשיה הפשוטה הכוללת את המורכבות למקום אחד אל מול פני המנורה העלה נרותיה. העשיה הכוללת בתוכה את כל החכמה כאשר צוה השם את משה.
סגולת העשיה בפועל ממש שהוא אור הגנוז, ויהי כן. העשיה הפשוטה הכוללת את המורכבות למקום אחד אל מול פני המנורה העלה נרותיה. העשיה הכוללת בתוכה את כל החכמה כאשר צוה השם את משה.
א) בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה. וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירחה עד פרחה כמראה אשר הראה הויה את משה. פירוש, כמראה אשר הראה הויה את משה את מראה הויה עצמו, כן עשה את המנורה. כי המנורה כמו כל המשכן היו 'ככל אשר אני מראה אותך', כאשר אני מראה לך האני שלי, 'כמראה אשר הראית בהר', כאשר ראו שם את אלהי ישראל, באותו מראה נעשה המשכן. ומתוך מראה המשכן שהוא מראה אשר הראה הויה את עצמו את משה הוכפלה מראה המנורה במצוותה בקיום פעולתה ובתכונתה, שיאירו שבעת הנרות להאיר את מראה פני המנורה. ויעש כן אהרן ובפעולתו הראה מראה זו באופי העשיה, וכך הוא גם מעשה המנורה בתבניתה עצמה גם בהיותה עומדת ללא מעשה.
ב) ייחוד זה של המנורה כמראה מובן שהרי כל מראה עומד על האור שבו נראה המראה, ולפי שמכל כלי המשכן המנורה הוא הדלקת האור בתוכו, הרי באורו נראה אור שאר המראות. ולכן הושם המנורה כסמל מלכות ישראל כאשר מצינו כבר בנבואת זכריה וכך היה משמש בתקופות רבות. ולפיכך המבקש לראות את המראה יטיב להדליק את המנורה ודרכו נראים כל המראות והיה המנורה למבוא אל השגת המראה הרוצה להחכים ידרים שכן מנורה בדרום. ובזה יראה את החכמה ולא ישמע אותה בלבד, ויעש כן אהרן בנעשה יראה את הקולות שהוא השגת החכמה בנראה ולא בנשמע בלבד.
ג) כאשר מתבוננים אנחנו בפרשה זו רואים אנחנו כי עיקר החידוש שלו הוא באיחוד שבעת כל קני המנורה אל אחדותה הכולל, שהוא המצוה שהתחדשה פה שכאשר אתה מעלה את הנרות תיזהר שיאירו שבעת הנרות אל מול פני המנורה. וכן עשה אהרן. וכן הוא במעשה המנורה עצמה כי מקשה היא עד ירכה עד פרחה, כל פרטיה וצדדיה אחודים במקשה אחת. הרי אחדות זו במצוה ובהיראות המעשה ובתכונת גוף המנורה עצמה. דבר זה מובן בהנחתו הראשונה לפי שהאור מראה את כל הצדדים הרי כולם גווני האור עצמו.
ד) רבי יהודה פתח במזמור י"ט, העוסק בדימוי אור השמש הזורחת בבוקר, ומביאה את הדימוי אל תורת ה' תמימה. והרי דימוי אור השמש הוא עצמו דימוי המנורה, כאשר השמש מאירה ביום כך המנורה מאירה בלילה. וכאשר השמש מניעה את אורה לכל צד, מקצה השמים מוצאו ותקופתו על קצותם, ואין צד נסתר מחמתו. כך המנורה מניעה את אורה לכל ששת צדדיה, וכך התורה מסתובבת לכל צד ובכולם היא אחת, והרי ששת קני התורה תורת הויה עדות הויה פקודי הויה מצוות הויה יראת הויה משפטי הויה, כולם צדקו יחדיו.
ה) זכאה חולקיהין דישראל דקוב"ה אתרעי בהו ויהיב לון אורייתא דקשוט אילנא דחיי. כאשר התורה אור מנורה ושמש כך התורה עץ, עץ חיים. ופירוש הדימוי הזה ואיחודו עם דימויי המנורה והשמש כי העץ מבטא ביותר את העיקר המבוטא בפרשה זו שהוא היות כל הענפים וענפי הענפים והעלים והזרעים נובעים הכל משורש אחד ומגוף אחד. שזהו עיקר דימוי האילן. היות התורה עץ חיים ולא עץ הדעת טוב ורע היינו שאצל תורת חיים כל הצדדים והענפים הנובעים ממנו כולם חיים, ולא שישנה דרך טוב ודרך רע, אבל גם עלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. שכל המשתדל בתורה וכל האחוד בה אוחז בחיים. לא די לקיים את התורה כעומד נפרד ממנו אבל המתאחד בתורה הרי עומד על התורה שהיא עץ חיים, שכל ענפיה חיים וכל הנוגע בה נוגע בחיים. ולאידך העוזב מצוות התורה אם הוא גם נפרד מן התורה הרי הוא פורש מן החיים.
ו) לכן 'חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא". "רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותך". התורה לא חיים בלבד אלא גם רפואה, ככתוב מרפא לשון עץ חיים. הרפואה הוא המשכת החיים גם למקום שנחסר ממנו החיים או שנחלשו ממנו החיים. לפי שתכונת אילן התורה להתפשט בכל שבעת הצדדים והכיוונים והוא מרפא לכל הבשר בכל צד, ועלהו לתרופה.
ז) תא חזי, האילן הזה מתחיל מלמעלה 'מקצה השמים מוצאו', ומאחד את האור ומביאו למטה 'ותקופתו על קצותם'. הולך הוא אל דרום מתפשט האור מראש אל יד ימין הפושט עצמו בחיבת אהבה, וכולל שמאל בימין בהיות שניהם מראש וגוף אחד, והוא כחתן יוצא מחופתו ורץ לקראת כלתו. כמו השמש היוצאת בבוקר ומתחזק ביד ימינו בבוקר וכולל בה צד שמאל אחרי הצהריים והכל בריקודו לקראת שכינה במערב, ובהגיעו שם שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, מרים תוקף יד שמאלו את הכלה מאחורי ראשה ומדבקה אל גופו, וימינו מחבקה, ישיש כגיבור לרוץ אורח, אל מול פני המנורה שהיא אהובתו הוא מאיר מכל שבעת הנרות.
א) בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה. וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירחה עד פרחה כמראה אשר הראה הויה את משה. פירוש, כמראה אשר הראה הויה את משה את מראה הויה עצמו, כן עשה את המנורה. כי המנורה כמו כל המשכן היו 'ככל אשר אני מראה אותך', כאשר אני מראה לך האני שלי, 'כמראה אשר הראית בהר', כאשר ראו שם את אלהי ישראל, באותו מראה נעשה המשכן. ומתוך מראה המשכן שהוא מראה אשר הראה הויה את עצמו את משה הוכפלה מראה המנורה במצוותה בקיום פעולתה ובתכונתה, שיאירו שבעת הנרות להאיר את מראה פני המנורה. ויעש כן אהרן ובפעולתו הראה מראה זו באופי העשיה, וכך הוא גם מעשה המנורה בתבניתה עצמה גם בהיותה עומדת ללא מעשה.
ב) ייחוד זה של המנורה כמראה מובן שהרי כל מראה עומד על האור שבו נראה המראה, ולפי שמכל כלי המשכן המנורה הוא הדלקת האור בתוכו, הרי באורו נראה אור שאר המראות. ולכן הושם המנורה כסמל מלכות ישראל כאשר מצינו כבר בנבואת זכריה וכך היה משמש בתקופות רבות. ולפיכך המבקש לראות את המראה יטיב להדליק את המנורה ודרכו נראים כל המראות והיה המנורה למבוא אל השגת המראה הרוצה להחכים ידרים שכן מנורה בדרום. ובזה יראה את החכמה ולא ישמע אותה בלבד, ויעש כן אהרן בנעשה יראה את הקולות שהוא השגת החכמה בנראה ולא בנשמע בלבד.
ג) כאשר מתבוננים אנחנו בפרשה זו רואים אנחנו כי עיקר החידוש שלו הוא באיחוד שבעת כל קני המנורה אל אחדותה הכולל, שהוא המצוה שהתחדשה פה שכאשר אתה מעלה את הנרות תיזהר שיאירו שבעת הנרות אל מול פני המנורה. וכן עשה אהרן. וכן הוא במעשה המנורה עצמה כי מקשה היא עד ירכה עד פרחה, כל פרטיה וצדדיה אחודים במקשה אחת. הרי אחדות זו במצוה ובהיראות המעשה ובתכונת גוף המנורה עצמה. דבר זה מובן בהנחתו הראשונה לפי שהאור מראה את כל הצדדים הרי כולם גווני האור עצמו.
ד) רבי יהודה פתח במזמור י"ט, העוסק בדימוי אור השמש הזורחת בבוקר, ומביאה את הדימוי אל תורת ה' תמימה. והרי דימוי אור השמש הוא עצמו דימוי המנורה, כאשר השמש מאירה ביום כך המנורה מאירה בלילה. וכאשר השמש מניעה את אורה לכל צד, מקצה השמים מוצאו ותקופתו על קצותם, ואין צד נסתר מחמתו. כך המנורה מניעה את אורה לכל ששת צדדיה, וכך התורה מסתובבת לכל צד ובכולם היא אחת, והרי ששת קני התורה תורת הויה עדות הויה פקודי הויה מצוות הויה יראת הויה משפטי הויה, כולם צדקו יחדיו.
ה) זכאה חולקיהין דישראל דקוב"ה אתרעי בהו ויהיב לון אורייתא דקשוט אילנא דחיי. כאשר התורה אור מנורה ושמש כך התורה עץ, עץ חיים. ופירוש הדימוי הזה ואיחודו עם דימויי המנורה והשמש כי העץ מבטא ביותר את העיקר המבוטא בפרשה זו שהוא היות כל הענפים וענפי הענפים והעלים והזרעים נובעים הכל משורש אחד ומגוף אחד. שזהו עיקר דימוי האילן. היות התורה עץ חיים ולא עץ הדעת טוב ורע היינו שאצל תורת חיים כל הצדדים והענפים הנובעים ממנו כולם חיים, ולא שישנה דרך טוב ודרך רע, אבל גם עלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. שכל המשתדל בתורה וכל האחוד בה אוחז בחיים. לא די לקיים את התורה כעומד נפרד ממנו אבל המתאחד בתורה הרי עומד על התורה שהיא עץ חיים, שכל ענפיה חיים וכל הנוגע בה נוגע בחיים. ולאידך העוזב מצוות התורה אם הוא גם נפרד מן התורה הרי הוא פורש מן החיים.
ו) לכן 'חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא". "רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותך". התורה לא חיים בלבד אלא גם רפואה, ככתוב מרפא לשון עץ חיים. הרפואה הוא המשכת החיים גם למקום שנחסר ממנו החיים או שנחלשו ממנו החיים. לפי שתכונת אילן התורה להתפשט בכל שבעת הצדדים והכיוונים והוא מרפא לכל הבשר בכל צד, ועלהו לתרופה.
ז) תא חזי, האילן הזה מתחיל מלמעלה 'מקצה השמים מוצאו', ומאחד את האור ומביאו למטה 'ותקופתו על קצותם'. הולך הוא אל דרום מתפשט האור מראש אל יד ימין הפושט עצמו בחיבת אהבה, וכולל שמאל בימין בהיות שניהם מראש וגוף אחד, והוא כחתן יוצא מחופתו ורץ לקראת כלתו. כמו השמש היוצאת בבוקר ומתחזק ביד ימינו בבוקר וכולל בה צד שמאל אחרי הצהריים והכל בריקודו לקראת שכינה במערב, ובהגיעו שם שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, מרים תוקף יד שמאלו את הכלה מאחורי ראשה ומדבקה אל גופו, וימינו מחבקה, ישיש כגיבור לרוץ אורח, אל מול פני המנורה שהיא אהובתו הוא מאיר מכל שבעת הנרות.
אין דעם שיעור ווערט באהאנדלט פארוואס אידן דארפן לערנען זוהר און קבלה, נישט נאר חסידישע ספרים. דער עיקר נקודה איז אז עס פעלט א "מיטל קלאס" אין חסידות - למדנים וואס קענען לערנען אבער האבן נישט קיין ווערטער פאר די פנימיות פון אידישקייט. דורך לערנען זוהר באקומט מען א שפראך און פארשטאנד פאר די געשמאק און חיות אין מצוות ווי שבת, מנורה, און קדושה, אנשטאט נאר צו ווייסן די הלכות.
אין דעם שיעור ווערט באהאנדלט פארוואס אידן דארפן לערנען זוהר און קבלה, נישט נאר חסידישע ספרים. דער עיקר נקודה איז אז עס פעלט א "מיטל קלאס" אין חסידות - למדנים וואס קענען לערנען אבער האבן נישט קיין ווערטער פאר די פנימיות פון אידישקייט. דורך לערנען זוהר באקומט מען א שפראך און פארשטאנד פאר די געשמאק און חיות אין מצוות ווי שבת, מנורה, און קדושה, אנשטאט נאר צו ווייסן די הלכות.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור — ערב שבת פרשת בהעלותך
הקדמה: צוריק צום יסוד פון דער חבורה
דער שיעור איז ערב שבת פרשת בהעלותך (אין חו"ל; אין ארץ ישראל שוין שלח). נאכדעם וואס מען האט זיך באשעפטיגט מיט עניני ספירת העומר, פסח, און שבועות, גייט מען יעצט צוריק צום הויפּט-נושא: דער זעלבער סוגיא וואס ווערט געלערנט דאנערשטאג ביינאכט אין שמונה פרקים פון רמב"ם — נאר דאס מאל פרובירן צו פארשטיין דעם זעלבן ענין על פי זוהר, על פי קבלה.
---
דער יסוד: פארוואס לערנט מען בכלל זוהר און קבלה בחבורה?
דער בריוו פון ר' הערש'עלע זידיטשוב'ער צום אפּטער רב
ר' הערש'עלע זידיטשוב'ער האט זייער שטארק געוואלט דרוקן עץ חיים פון אריז"ל, זוהר, און אנדערע ספרי קבלה, כדי מענטשן זאלן קענען לערנען. זיין פּראיעקט: מאכן חבורות וואו מענטשן לערנען צוזאמען סודות התורה.
דער אפּטער רב איז נישט געווען צופרידן דערמיט. ער האט געהאלטן אז מען זאל נישט קובע זיין לערנען קבלה ברבים. אוודאי האט ער אליין געלערנט קבלה — זיינע תורות זענען אלעס על פי קבלה — אבער ער האט נישט געהאלטן פון עס עפענען פאר דער ברייטער עולם.
ר' הערש'עלע שרייבט א לאנגע, שיינע בריוו צו משכנע זיין דעם אפּטער רב ער זאל כאטש נישט מתנגד זיין, אדער אפילו שטיצן דאס דרוקן. ער האט אויך געשריבן א ספר "סור מרע ועשה טוב" — כמעט ווי אן אדווערטייזמענט פארוואס מען דארף לערנען זוהר, עץ חיים, קבלה. דער ערשטער פּונקט דארט: מען דארף עס לערנען צוזאמען מיט אנדערע אידן, מען קען נישט לערנען אליין.
---
חסידישע פּאליטיק: דער מחלוקת וועגן ווי אפן מען רעדט סודות
דער אפּטער רב האט רעפּרעזענטירט א געוויסע "אלטע וועג." אבער אין אמת'ן, דער בעל שם טוב און דער מגיד זענען זיכער געווען מער קרוב צו דער אפענער וועג. ביי זיי האט מען אפן גערעדט דברי קבלה, טיפע ענינים פון אלוקות — נאר דאס איז געווען פאר יחידי סגולה, פאר דערהויבענע אידן וואס זענען געקומען צום בעש"ט און צום מגיד.
ווען חסידות איז געווארן א גרויסע מאסן-באוועגונג — דער המון עם קומט — האבן געוויסע רבי'ס (דער אפּטער רב, אפשר ר' זושא פון אניפּאלי, ר' אלימלך) נישט געהאלטן אז מען קען רעדן אזוי אפן פאר יעדן. דער עומק החסידות, סודות התורה, סודות דרכי העבודה — איז געווארן זייער פּריוואט, נאר צווישן זיך.
דער אפּטער רב'ס שיטה: "האזינו השמים"
דער אפּטער רב זאגט: ווען דער רבי זאגט תורה, זאגט ער עס אין הימל — "האזינו השמים" — ער רעדט צו די נשמות. "ותשמע הארץ" — די גופים, די פּשוט'ע אידן, זיי פארשטייען נישט, אבער זיי באקומען א התרוממות הנפש, א התעלות, הגם זיי פארשטייען בעצם נישט. דאס שטייט בפירוש אין זיין ספר "אוהב ישראל".
דאס האט געפירט צו א מציאות וואו: דער רבי רעדט הויך אין הימל אריין, די חסידים קאכן זיך אין דעם, אבער פארשטייען נישט קיין ווארט. דער עיקר איז א געוויסע התלהבות, א חשק, מען בעט זיך אויס, מען גיט קוויטלעך, דער רבי גיט ישועות.
---
דער הויפּט-טענה: **די "מידל קלאס" פון חסידות**
דער פראבלעם
עס איז דא נאך א לעוועל מענטשן — נישט יחידי סגולה, נישט גאוני הדור, נישט מתמידים פון 24 שעה א טאג, אבער אויך נישט המון עם. פּשוט'ע למדנים — מענטשן וואס קענען עפענען א ספר, לערנען א סוגיא פון אנהייב ביז סוף, פארשטיין שיטת הרמב"ם, שיטת הראב"ד, שיטת התוספות, מכריע זיין צווישן זיי. היינט איז דא טויזנטער אזעלכע יונגעלייט — בחורים, יונגעלייט, עלטערע יונגעלייט, זיידעס — וואס קענען זייער גוט עפענען א גמרא אליין, א זוהר אליין.
פאר די לעוועל מענטשן קען נישט זיין אז דער אדמו"ר זאל ווייטער רעדן צו זיי ווי צו א בעל הבית וואס ווייסט נישט פון גארנישט, נאר פון אפּאר קאצקע צוקער און קוויטלעך. אין חסידות פעלט זייער שטארק די "מידל קלאס" — אין רוב חסידות'ן, אפילו אין אדמו"ר-חסידות'ן. די מידל קלאס אין למדות, אין השגת השם, אין עבודת השם.
פאר דעם פּשוט'ן איד איז דער אפּטער רב'ס דרך נישט אפגעפרעגט
דער פּשוט'ער איד וואס קען קוים ליינען אן עברי פון א סידור — פאר אים איז דא אן אנדערע שאלה וויאזוי דער רבי זאל זיך פירן מיט אים, אבער דער אפּטער רב'ס דרך איז נישט אפגעפרעגט פאר אים: ער האט א הייליגע רבי, ער קושט די רבי'ס האנט, ס'איז אלעס פיין. דער בעל שם טוב'ס ווארט אז מ'דארף מעריך זיין יעדן איד — ער רעדט פון פויערן, פון פּשוט'ע מענטשן וואס זענען נישט קיין גרויסע בעלי דעת, וואס קענען קבלה מגשים זיין און פארדרייען. נישט פון א כולל יונגערמאן.
דער כלל: ווער ס'איז בר הכי און האט עס נישט — איז ערגער
יעדער כלי וואס איז ראוי צו א גרעסערע זאך, ווען ער האט עס נישט — איז ער ערגער. ס'איז נישט דא אזא זאך ווי "כאפ לפחות די מינימום." דו קענסט נישט זיין אזא ערליכער איד ווי דער פּשוט'ער איד מיט זיינע בעיבי השגות — ווייל דו קענסט נישט. דו האסט יא די כלים צו זיין פון די משיגים, פון די מקובלים, פון די משכילים — "יזהירו כזוהר הרקיע." אויב דו ווילסט נישט נעמען די כלים און זאגסט "איך גיי מיט פשטות" — וועסטו נישט זיין קיין פּשוט'ער איד, נישט קיין תם, נאר לא זה ולא זה, א גרויסער טיפש. יענער פּשוט'ער איד איז א תם, א גראדער — אבער דו וועסט עס נישט זיין.
---
ר' הערש'עלע'ס פּראקטישע ארבעט
ר' הערש'עלע האט זיך באמיט אויף צוויי פראנטן:
1. גשמיות'דיגע פּראבלעמען: ס'איז נישט דא קיין ספרים — דארף מען דרוקן. ס'איז דא פּראבלעמען מיט גרסאות אין זוהר, אסאך נוסחאות — דארף מען ארבעטן אויף ריכטיגע גרסאות, שרייבן פירושים. דער "מתוק מדבש" און אנדערע האבן געארבעט אויף צו שרייבן פּשוט'ע פשט פון זוהר אז מ'זאל קענען פארשטיין.
2. רבי'שע פּראבלעמען: דער אפּטער רב האט אסאך כח און כבוד — האט ר' הערש'עלע זיך מטפל געווען, ער האט געשריבן א בריוו צום אפּטער רב צו מסביר זיין וואס ער מיינט.
דער בריוו צום אפּטער רב — דער עיקר טענה
ר' הערש'עלע שרייבט: דער אפּטער רב, ווען ער זאגט תורה, איז ער מחבר בדקי דקות בצינורות העליונים — ער קאנעקט צוויי איידעלע נקודות וואס שטייען אין עץ חיים אין צוויי שורות, ער איז מסביר ווי זיי ארבעטן צוזאמען, ער ברענגט ארויס וויאזוי מ'קען דאס טון הלכה למעשה אין עבודת ה', ער ברענגט ארויס התעוררות, ער איז מתקן חסרונות פון עולמות עליונים און תחתונים אין זיינע תורות.
אבער — דער בעל שם טוב זאגט אין זיין תשובה: איינער וואס לערנט נישט קיין זוהר, נישט קיין עץ חיים, פארשטייט נישט קיין איין ווארט פון קיין איין צדיק — ער פארשטייט נישט וואס טוט זיך דא. ער מיינט אז דער רבי "האקט אין קאפ אריין." ער גלייבט, ער איז א פּשוט'ער איד — זייער גוט, אבער ער פארשטייט נישט.
דער בעל שם טוב'ס שבועה
דער בעל שם טוב שווערט — חי ראשי — אז יעדעס מוסר ספר און יעדע חסיד'ישע ספר, אלע פון זיי שטייען אין זוהר. ווער ס'לערנט זוהר, זעט אז ס'שטייט דארט. אוודאי, די חסיד'ישע ספרים ברענגען עס ארויס מער — יעדער לויט וועלכע חלקים האבן אים אנגעכאפט, לויט זיין אופן פון התעוררות און חשק. אבער אלעס שטייט באמת אין זוהר.
פארוואס לערנען אין מקור?
פארוואס זאל איינער וואס קען יא לערנען במקור, זיך באגענוגענען מיט ליקוטי בתר ליקוטי? ס'איז א ריזיגע חילוק צווישן לערנען אין דעם אריגינעלן מקור און נאר לערנען ליקוטים. דאס מיינט נישט אז מ'זאל לערנען זוהר אן קיין פירושים — אוודאי דארף מען פירושים, פונקט ווי מ'קען נישט לערנען חומש אן רש"י. אבער מ'דארף אויך דעם מקור אליין.
(צדדיגע באמערקונג): משה רבינו אליין האט געזאגט פירושים על התורה — ער האט נישט נאר געזאגט וואס איז די חידוש תורה אין דער פרשה, נאר ער האט געזאגט עקזעקט א שיעור תורה אז מ'זאל קענען אהיימגיין דערמיט. ס'איז דא אסאך ראיות אויף דעם, אבער ס'איז נישט יעצט די נושא.
---
צייט-געבונדענע נקודה: היינט איז אלעס אנדערש
אין ר' הערש'עלע'ס צייט איז ליטעראלי נישט געווען קיין ספרים צו קויפן. ער האט געדארפט גיין צו דרוקערס, זיי משכנע זיין אז עס וועט זיין א גוטע ביזנעס, כדי זיי זאלן דרוקן עץ חיים. היינט עקזיסטירן נישט די אלע תירוצים. יעדע ספר קבלה און חסידות איז דא מיט טשארטס, מיט בילדער, מיט ביאורים. מען קען קויפן אין ספרים-געשעפט, ארויסדרוקן פון אנליין. ווי ר' פּנחס קארעצער זאגט אז ער איז גליקלעך אז ער איז געבוירן נאכדעם וואס דער זוהר איז געדרוקט געווארן — אזוי דארפן מיר זיין גליקלעך אז מיר לעבן מיט אזא גוואלדיגע הרחבה פון ספרים.
---
דער ספר הזוהר אלס צענטראלער ספר פון סוד
דער ספר הזוהר איז דער צענטראלער ספר פון סוד. ער נעמט צוזאם אלע זאכן וואס איז דא אין סוד — ער איז דער קאנאנישע, דער עיקר'סטער ספר. ווען מ'דארף אמת'דיג לערנען סודות התורה — נישט נאר קבלה ספרים, נאר אויך חסידות ספרים, מוסר ספרים, אזוי ווי ראשית חכמה, יסודי התורה — ספרים וואס זענען געבויט אויף ארויסגעבן די אידישע בליק, די אידישע חיות — אלע האבן געלערנט זוהר, אלע זענען בקיאים אין דעם ספר.
דער זוהר עפנט אויף — ער פארמאכט נישט
דער זוהר איז נישט ווי אנדערע ספרים וואס "פארמאכן" — וואס זאגן "אזוי איז עס, עד כאן, ווייטער קען מען נישט." דער זוהר עפנט אלעמאל אויף. אפילו אלעס וואס ער זאגט איז נאר א שער אריינצוגיין ווייטער.
דאס דערקלערט פארוואס דער אריז"ל'ס פירוש אויפן זוהר, אדער אנדערע גוטע פירושים, זאגן אמאל זאכן וואס זענען לכאורה משתנה פון וואס דער זוהר אליין זאגט. מענטשן קלאגן: "ער זאגט נישט נאר איבער די טייטש, ער זאגט אן אנדערע זאך!" אבער דער זוהר איז געמאכט געווארן אונז צו צינדן א פייער.
דער משל פון דער שוועבעלע
א גוטע שוועבעלע איז נישט איינע וואס ברענט נאר זיך אליין. א גוטע שוועבעלע צינדט אן אנדערע זאכן — זי צינדט אן די גאנצע גראבע פייער. דאס איז דער רמז פון ל"ג בעומר — מען צינדט א שוועבעלע כדי אנצוצינדן א גרויסע פייער. אמת, דאס האלץ דארף זיין צוגעגרייט ריכטיג — "עץ בן אורה", א מענטש דארף האבן א נשמה וואס כאפט זיך גוט אן, עס דארף זיין עבודת הכנות. אבער דער זוהר אליין איז דער שוועבעלע — א ספר וואס עפנט, אסאך מער ווי א ספר וואס פארמאכט.
דאס איז אויך די מעלה פון א צענטראלער ספר ווי דער חומש. דער חומש איז א ספר וואס עפנט אויף — נישט א ספר וואס פארמאכט. דעריבער, ווען מען איז עוסק אין א סוגיא, איז אלעמאל וויכטיג צו טרעפן וויאזוי דער זוהר פריימט די סוגיא, וויאזוי דער זוהר רעדט וועגן דעם נושא, וואס דער זוהר טוט מיט דער זאך.
---
דער נושא: הדלקת הנרות — פרשת בהעלותך
דער זוהר קאכט זיך אין פרשת בהעלותך אויף דעם ענין פון הדלקת הנרות: "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות."
די מנורה חזר'ט זיך איבער אין דער תורה
די פרשה פון הדלקת הנרות שטייט מערערע מאל אין דער תורה — זיבן, אכט מאל. דער רמב"ן אליין מיטשעט זיך על פי פשט: כמעט די זעלבע פסוקים שטייען דריי מאל — אין פרשת תצוה, אין פרשת אמור, און אין פרשת בהעלותך. יעדע מאל מיט א חידוש, אבער מער ווייניגער די זעלבע זאך.
א יסוד: ווען די תורה חזר'ט איבער, איז דא א סוד
א זאך וואס שטייט אסאך מאל — אוודאי קען מען אויף פשט פרעגן: פארוואס אין דעם פלאץ דארף מען צולייגן דאס, וואס איז די קאנטעקסט, וואס איז דער חידוש, וואס איז די הלכה. אבער אין דעם איז דא אויך א סוד.
פארוואס? די תורה האט געוואוסט וויאזוי צו שרייבן. זי קען אלעס אריינלייגן אין איין סדרה, אלעס שרייבן אויף איינמאל. פארוואס רעדט זי וועגן דעם אזוי פיל? ווען זי רעדט וועגן עפעס אזוי פיל, איז דאס נישט א נושא פון אינפארמאציע — אינפארמאציע קען מען זאגן אויף איינמאל בקיצור. עס מיינט: די תורה האט ליב צו רעדן דערפון.
קאנטראסט: זאכן וואס די תורה רעדט ווייניג פון
גאנצע חלקים פון תורה שבעל פה — גאנץ בבא קמא, גאנץ קידושין, גאנץ גיטין, גאנץ כתובות — זענען געבויט אויף בערך איין פסוק אין פרשת כי תצא, מיט נאך א פאר פסוקים. גאנצע סדרי נשים ונזיקין וואס מענטשן לערנען גאנצע לעבנס — אפאר פסוקים אין דער גאנצער תורה, צוואנציג, דרייסיג, כמעט נישט דא, און קיין פרשה חזר'ט זיך נישט איבער. יעדע זאך שטייט איין מאל.
זאכן וואס די תורה האט ליב צו רעדן דערפון
אזוי ווי שמיטה ויובל — "וספרת לך שבע שבתות שנים" — א גאנצע אריכות. אזוי אויך די מנורה. ספעציפיש אין תוך המשכן, די מנורה האט די תורה ליב צו רעדן וועגן זייער אסאך. צוויי כלים רעדט די תורה וועגן זייער אסאך: די ארון און די מנורה.
(צדדיגע באמערקונג): דער ארון — שפעטער אין בהעלותך רעדט מען פון די צוויי ארון, א זייער וויכטיגע פרשה מיט די נונין הפוכין, וואס רבי אהרן מ'קארלין זאגט זענען מרמז אויף שער הנון — אבער דאס ווערט נישט אויסגעברייט יעצט.
וואס מיינט "סוד" אין קבלה שפראך?
דאס וואס די תורה האט ליב צו רעדן דערפון — דאס רופט מען אין קבלה שפראך אז אין דעם איז דא א סוד. דער זוהר, וואס געבט לשון און ווערטער פאר סודות, איז א וועג ארויסצוברענגען, צו האבן ווערטער צו דעם — נישט צו דארפן זאגן "אה, ס'איז העכערע זאכן, ס'איז א געפיל, ס'איז נישט קיין זאך וואס מ'קען געבן מיט ווערטער." ניין — די תורה האט זיך געמאכט פאר דעם ווערטער. זי האט גערעדט וועגן דעם, נישט נאר געזאגט אז דארט דארף מען זיין שטיל. און ווען מ'האט ווערטער, קען מען אויך טון — א מענטש איז א "רוח ממללא", ווען ער האט ווערטער קען ער עס בעסער טון, און אויך בעסער מתנגד זיין צו מניעות.
---
פארוואס דארף א איד לערנען זוהר/קבלה? — דער גרויסער ענין
די מנורה אלס ביישפיל פון אידישע חן
יעדער איד ווייסט אז די מנורה איז א געשמאקע זאך. ער לערנט חומש, זעט אז די תורה רעדט פון איר זעקס מאל, פילט א געשמאק דערין. אלע אידן, אלע דורות — איינע פון די קדושות וואס איז אין כלל ישראל איז געווען די מנורה. מ'האט אלעמאל געמאכט בילדער פון דער מנורה, גערעדט פון דער מנורה. זי איז דער איינציגסטער כלי אין בית המקדש וואס מ'מאכט א זכר דערפאר — חנוכה, מ'צינדט א מנורה. אלע ראשונים האבן פארשטאנען: דאס איז א זאך וואס אידן קומען זיך אן, וואס אידן האבן ליב.
דער שטן ומסית: "מה המצוה הזאת?"
קומט דער שטן, אומות העולם, און זאגט: "מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה?" די מנורה איז נישט אזא שווערע זאך צו פארשטיין. "נתקשה משה במעשה המנורה" — יא, ס'איז שווער צו מאכן, אבער נישט שווער צו פארשטיין. אבער די אהבה, דער קאך, "שתשלהבת עולה מאליה" — דאס איז דער ענין.
דער פסוק "אשרי העם יודעי תרועה"
דער זוהר ברענגט דעם פסוק. דער מדרש זאגט: "כמה קרבנות יש להם, כמה שופרות יש להם, כמה חצוצרות יש להם" — אונז האבן שיינע זאכן, זיי האבן אויך שיינע זאכן. פארוואס דארף איך דווקא דיין ביוטי, דיין רעצעפט? ס'איז דא אסאך רעצעפטן אויף דער וועלט.
וואס איז געשען מיט די ליטוואקעס — דער טראגישער פארלוסט
דאס איז נעבעך וואס איז געשען פאר אסאך מענטשן וואס האבן פארלוירן די חיות אין אידישקייט. דער גוי קומט און זאגט: "דו האסט א מנורה, מיר האבן אויך שיינע זאכן." וואס ענטפערט דער איד? ער ענטפערט: "יא, ס'איז זייער שיין, אבער דער אייבערשטער האט מיר געגעבן א תורה ביי מעמד הר סיני, און ער האט מיר געהייסן היטן שבת. איך קען נישט היטן זונטאג. איך זע אז דיין זונטאג סערוויס אין טשערטש איז ביוטיפול — ס'איז נישט קיין שקר, ס'שטייט נישט אז איך דארף זאגן אז ס'איז אלעס שקר. אבער די הלכה מחייב מיר שבת, נישט זונטאג. א גוטן טאג."
דער גוף אן א נשמה
צוליב דעם איז געבליבן דער איד אזוי ווי א גוף אן א נשמה. ער היט שבת — ווייל ס'איז א קלארע הלכה, מ'דארף עס טון, טוט ער עס. אבער די חן האט ער פארלוירן. ער טוט שבת וואס ער דארף.
זיין תירוץ פאר דעם יצר הרע איז: "כך נצטווינו, כך אמר הקב"ה, מיר מוזן דאס טון, דאס איז אונזער חוב." אבער ס'איז נישט קיין חוב צו פילן א געשמאק דערין. ס'איז נישט קיין חוב צו האלטן אז ס'איז טאקע שענער ווי דעם גוי'ס טשערטש, אדער צו מאכן אז ס'זאל זיין שענער.
"ועשו לי מקדש" — אבער אן חיות
אמת, ער דארף מאכן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "כולו אומר כבוד" — אפילו בית המדרש אלס מקדש מעט דארף אויסזען ווי דעם אייבערשטער'ס שטוב ביי די מלאכים. אבער אז ס'איז נישט א קלארע הלכה, ס'שטייט נישט אין שולחן ערוך געהעריג — מאכט ער עס נישט. קען מען דאווענען אין א לאך אין א בייסמענט ערגעץ, ס'שטייט נישט אין שולחן ערוך.
דער עיקר חסרון
קומט אויס: זיין עולם הפנימי, זיין עולם הדמיון, זיין עולם הפילינג, איז בעצם גוי'איש. ער איז בעצם מודה געווען צו די וואס זאגן "מה מצוה זו ומה טעם יש בה" — נאר אונז האבן בעסערע קרוינ'ס, אונז זאלן נישט שולט זיין.
"אשרי העם יודעי תרועה" vs. "רחמנא פקיד"
אויף זיין שופר — זאגט זיך "אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון"? אדער זאגט זיך "אשרי העם מקיים המצוות, רחמנא פקיד"?
"רחמנא פקיד" איז זייער אנדערש פון "אשרי העם יודעי תרועה." נאך די תקיעות זאגט מען דעם פסוק "אשרי העם יודעי תרועה" — מ'זאגט נישט "רחמנא פקיד." דאס איז דער אמת. "יודעי תרועה" מיינט אז מען פארשטייט, מען שפירט, מען ווייסט וואס דער שופר טוט — ער פילט אן די גאנצע וועלט מיט זיין קול. דאס שטייט אין סידור, נישט בלויז אין הלכה ספרים.
דער איד וואס פארשטייט נישט דעם פנימיות, וואס זעט נישט וואס שטייט אין סידור, פאר אים איז אלעס נאר א הלכה — און דערפאר זעט ער אויס ווי די וועלטלעכע מובי סטודיאס מאכן בעסערע זאכן. פארוואס? ווייל מיר ווייסן נישט אז דא איז א "חי", א לעבעדיגע פנימיות — מיר מיינען אז דא איז נאר א הלכה.
---
דער זיידע'ס געשמאק — דער פנימיות'דיגער עולם
דער זיידע האט געהאלטן אז די מנורה איז טאקע די שענסטע זאך אויף דער וועלט — נישט ווייל ער איז געווען פרימיטיוו, נאר ווייל ער האט אזוי געפילט. ער האט זיך פארגעשטעלט אין גלות, אין זבלנוש, וויאזוי דער כהן גדול צינדט אן די מנורה אין בית המקדש, און ער האט געוואוסט: קיין איין טשערטש האט נישט אזא שיינע זאך. ווען ער האט געזען די גוים מיט זייערע ביוטיפול סערעמאניעס, האט ער געזאגט: "איך ווייס וואס איך האב" — "נהי דלא חזי, מזליה חזי". אויב ער איז זוכה צו ביאת משיח, צו אן אמת'דיגן רבי, צו לערנען פון יענע וואס זענען עוסק אין דעם — זעט ער עס.
אקדמות — די חיצוניות אליין איז געווען בעסער
מען האט געדארפט לערנען מיט אידן אקדמות שבועות — מען זאגט אונז: מיר גייען האבן א לוויתן מיט א שור הבר, פייער, שניי, א רייט פאר אלעמען. נישט נאר די פנימיות ("מתהלל אין ביתך עוד יהללוך סלה") — אפילו די חיצוניות איז געווען בעסער, מער געשמאק, די קינדער האבן עס מער ליב געהאט. אבער דאס אלעס איז נישט קיין הלכות — מען קען זיין א גאר ארטאדאקסישער איד אן קיינמאל האבן א דמיון וועגן שור הבר און לוויתן, אן זאגן אקדמות. מען קען קוים זיין א איד, אבער א ארטאדאקסישער איד קען מען זיין.
---
פארוואס דער ארטאדאקסישער איד איז "נאר אזוי" — ווייל ער האט נישט קיין ווערטער
דער ארטאדאקסישער איד איז אזוי ווייל ער האט נישט קיין כתובה, נישט קיין ווערטער. "נאלמתי כרחל לפני גוזזיה" — רחל, וואס רמז'ט אויף די שכינה, אויף כנסת ישראל, ווערט אפגעשוירן און קען נישט אפילו מאכן א קול, איר מויל איז פארשפארט, זי קען נישט וויינען. מענטשן זענען אזעלכע בריאות וואס לעבן דורך ווערטער. אויב מען האט נישט קיין ווערטער פאר דער פנימיות, בלייבן די איינציגע ווערטער וואס מען האט — נגלה, הלכה. ברוך השם, דאס האט מען. אבער אויף דער פנימיות האט מען נישט קיין ווערטער.
דער בית המקדש — נישט נאר הלכות, נאר א געשמאק
כמעט קיין איד איז נישט ארויסגעגאנגען פון בית המקדש זאגנדיג: "ברוך השם, היינט מקיים געווען פונקטלעך אלע הלכות, אלע הידורים." ווען דער בית המקדש איז געווען קיים, איז געווען עפעס אזא מין געשמאק, אזא מין ראמאנץ, אזא חגיגה וואס מען האט נישט געקענט ארויסגעבן אין ווערטער. ווען ס'איז נישט געווען דעם געשמאק — דעמאלט איז דער בית המקדש טאקע חרוב געווען, אפילו ווען ער איז נאך געשטאנען.
די לויים — זייער תפקיד איז געווען ווערטער געבן
די לויים'ס ארבעט איז געווען ארויסצוברעכן דעות מיט ווערטער — תהילה און ניגון. אבער מיר האבן אפילו נישט קיין תהילה, מיר ווייסן נישט וועלכער ניגון מ'דארף זינגען. מען זאגט תהילים, אבער אפשר איז דאס נישט די גאנצע סאלושן. די חסידישע ספרים זאגן אז אויך דאס קען טויער זיין, אבער מען דארף הערן וואס איז די סאלושן פון דער זוהר הקדוש — ווייל דער גאנצער חסידישער חדר, די זוהר'ס חסידות מיט קבלה און אחרונים, אלע דרייען זיך ארום דעם.
---
דער זוהר קומט געבן ווערטער
דער זוהר קומט און זאגט: "קום, מיין ברודער, איך וויל דיר געבן ווערטער, זאלסט קענען ענטפערן דעם דרויסנדיגן." אן דעם, וואס ענטפערט א פּשוט'ער איד? "מה אעשה, ואהבת שפשמין גזר עלי" — ס'איז א גזירה, איך טאר נישט. ער קען טאקע נישט חתונה מאכן מיט א גוי'שע מיידל, אבער ער קען נאכאלץ האבן א גוי'שע חתונה, א גוי'שע לעבן. זיין שבת קען אויסזען מיט אלע הלכות — אבער גוי'ש.
דער יסוד — א אידישער גוף איז א מרכבה לשכינה
דער זוהר גיט ווערטער: א אידישער גוף איז א מרכבה לשכינה. א אידישער זכר איז א מרכבה פאר דער מדרגה וואס הייסט יסוד, צדיק — "צדיק יסוד עולם." א אידישע מיידל איז א מרכבה פאר מלכות, פאר שכינה. ווען זיי טרעפן זיך צוזאמען ווערט א יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.
בועל בת אל נכר — דער נמשל, נישט דער משל
ווען א אידישער יונגל גייט אריין צו א גוי'שע מיידל, איז ער "בועל בת אל נכר" — נישט סתם ער האט חתונה מיט א גוי'שע מיידל, ער האט חתונה מיט די טאכטער פון א פרעמדן גאט. ער ברענגט דעם יסוד דקדושה אריין אין עבודה זרה — אזוי ווי מען נעמט דעם ארון הקודש און לייגט עס אריין אין א געטשקע הויז. "בנים אתם לה' אלקיכם" — א אידישע מיידל איז א טאכטער פון דעם אידישן גאט, א בחינה פון שכינה.
און דער שלאג-ווארט: דאס איז נישט דער משל — דאס איז דער נמשל! דער בית המקדש אליינס איז נאר געווען א משל פאר דער גאנצער מעשה, פאר דער גאנצער קבלה. ס'איז נישט אז מיר נעמען דעם בית המקדש און מאכן א משל פון אים — דער בית המקדש איז דער משל, און דאס וואס א איד טוט מיט זיין גוף, מיט זיין לעבן, איז דער נמשל.
"ירָאה כל זכורך את פני האדון ה'"
דער באקאנטער טייטש אין זוהר: דער זכר, וואס איז א סימן און א מרכבה פאר דער יסוד העליון — דער מעיין הנובע וואס ברענגט אראפ די גאנצע שפע אויף דער וועלט — דארף אריינגיין אין די בחינת נוקבא דקדושה, אין די שכינה. דאס הייסט דער מקדש, דער משכן. ווען אידן טראגן דעם משכן — ווי מען לערנט די וואך — טראגן זיי די שכינה ליטעראלי.
---
דער זוהר גיט טויזנט משלים
דער זוהר גיט נישט נאר דעם משל פון אהבת איש ואשה. ער גיט טויזנט משלים: דער ים — "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא" — די שפע עליון גייט אראפ ווי נחלים, פון דער טל דנחית מעתיקא קדישא, ביז עס קומט אריין אין דעם ים וואס איז מקבל, און פון דארט ווערט די וועלט אויפגעפרישט — "ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צמאם" (פון ברכי נפשי, וואס דער זוהר האט זייער ליב). א איד טוט א מצוה, א איד טוט תשובה — ביז דעמאלט איז געווען "שרויה בדוה", און דער עובד נעמט די מים העליונים און שיקט עס אריין, און ס'ווערט וואסער.
דער זוהר'ס תפקיד: "איך וועל דיר געבן נאך ווערטער, נאך משלים." די גאנצע קבלה איז עוסק אין קלאר מאכן און אויסרעדן די משלים. מען דארף קענען רעדן וועגן דעם, פארשטיין קלאר.
"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"
דער געשמאק וואס א איד האט אין די מנורה איז נישט סתם א געפיל, נישט סתם א רמז — "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות": די זיבן לעכט, די זיבן ספירות, די זיבן מדרגות, דארפן מאיר זיין קעגן "פני המנורה" — וואס איז בינה למעלה אדער מלכות למטה (קוק אין זוהר פונקטלעך). דער נר מערבי — שכינה במערב — צו דארט דרייט זיך אלעס.
דער גוי'ס קשיא — "מה דודך מדוד"
יעצט קומט דער גוי און פרעגט: "מה נשתנה רחימו דאבא מכל רחימין?" — וואס איז דיין באליבטער מער פון אונזערע באליבטע? מיר האבן שענערע בנינים! דער ענטפער: "ניחא לך דאימא לך חד מילתא?" — דו קענסט נישט פארשטיין אז מיר האבן דא קודשא בריך הוא ושכינתיה? אז דא איז "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"? איך האב פאר דיר ווערטער!
---
רבי המנונא סבא — די דריי סעודות שבת
רבי המנונא סבא קומט אריין ליל שבת און זאגט: "הא סעודתא דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין" — די סעודה איז א סעודה פון דעם הייליגן פרדס פון געשמאקע עפלעך. די שכינה האט פארשידענע קנינים, פארשידענע התלבשות'ן אויף דער וועלט — איינע פון זיי איז ליטעראלי ווען מען גייט אין א פרדס מיט געשמאקע פירות, ס'איז ביוטיפול, ס'שמעקט — דאס איז ליל שבת.
שבת אינדערפרי: סעודתא דעתיקא קדישא.
שבת נאכמיטאג: סעודתא דזעיר אנפין.
דריי סעודות — דריי מדרגות. נישט סתם מען עסט דריי מאל.
דער טעם פון שבת — נישט סתם א סעודה
דער פּשוט'סטער פשט פון "פרדס" איז ליטעראלי א גארטן מיט שיינע פירות — עפל, פייגן — עפעס שיינס און געשמאקס. דאס איז וואס שבת איז — א מציאות פון שיינקייט און תענוג. מ'קען זאגן אויף פשט אז ס'איז א חיוב צו עסן דריי סעודות, נו גוט, א חיוב. אבער וואס איז דער אינהאלט פון דער סעודה? מ'טראכט אז א סעודה איז ווי מ'עסט אין א רעסטאראנט מיטוואך — נאר שבת איז דער חיוב. ניין! שבת איז אן אנדערע סארט סעודה לגמרי.
---
ווערטער פאר דעם געפיל — א גרויסע מעלה
פילע אידן זאגן דעם זוהר, "תאנא דהילולא", זיי דערמאנען "מטרוניתא", "ויבאו בני אלקים" — אבער וואס מיינט דאס? מ'זאגט "דער רבי ווייסט וואס דאס מיינט." ניין — מ'דארף פארשטיין קלאר, אפן, דייטליך וואס מ'רעדט. מ'דארף האבן א שפראך, ווערטער, פאר דער פנימיות התורה.
דאס איז איינע פון די גרויסע מעלות פון לערנען קבלה: אז מ'האט ווערטער פאר דעם געפיל, ווערט מען נישט פארלוירן. מ'קען האבן א שיינע שופר, א בעסערן בעל תוקע — אבער אן "יודע תרועה" ביסטו נישט. דו ווייסט נישט וויאזוי דער שופר איז מעורר די מוחין פון ז"א, וויאזוי עס גייט ארויף צו אמא, וויאזוי ס'ווערן נייע מוחין מיט נייע גבורות און חסדים. ווען מ'ווייסט דאס, מ'פארשטייט דאס, מ'קריגט א השגה — דאס איז דער אמת'ער לשון שופר. מ'קען עס מסביר זיין, מ'קען עס זאגן אין ווערטער. מ'קען קומען לערנען שער הכוונות — מ'דארף וויסן די ווערטער, ס'איז נישט סתם.
ראיה אז ס'איז אמת
אויף דער שאלה "וואס איז די ראיה אז דאס איז אמת?" — מ'דארף נישט קיין ראיה! דאס איז דער פשט אין שער הכוונות. אבער אויב מ'וויל א ראיה: די כוונות התפלה קומען פונעם פשט פון דער מנורה. די אידן האבן געמאכט א מנורה נישט ווייל ס'איז א הלכה — זיי האבן ליב געהאט די מנורה. די הלכה איז געקומען ווייל דאס איז דער אמת.
דער חילוק צווישן שלש סעודות און א בארביקיו
וואס איז דער חילוק פון דעם געשמאק פון שלש סעודות מיט דעם געשמאק פון א בארביקיו? ביי שלש סעודות איז דא א גילוי פון מצוה, א שאנס צו זיין דארט צוזאמען מיט איר — "אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו, מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה." דער געשמאק איז נישט א שטיקל טשיקן אדער סטעיק — דער געשמאק איז דער גילוי הקדושה גופא.
דאס איז א גרויסע מעלה פון אידן וואס זענען מקושר, וואס האבן יראת שמים און אהבה — זיי וואס האבן ווערטער דערפאר, פארשטייען שוין אויף א נעקסטע לעוועל.
---
קדושה — וואס מיינט עס טאקע?
צוזאמענהאנג מיט דעם שיעור רמב"ם
אין דעם שיעור רמב"ם לערנט מען דעם נושא פון זהירות, פרישות — דער באגריף פון "נבל ברשות התורה" און קדושה. "קדושים תהיו" — דער רמב"ן טייטשט בשם חז"ל: "פרושים תהיו." דו דארפסט זיין הייליג, דאס מיינט פרושים — זיך ריכטיג פירן מיט תאוות, וועלכע זאכן יא און וועלכע נישט. דאס איז דער פשט לעוועל.
אבער וואס איז קדושה גופא?
דאס איז דער עיקר פראבלעם. קדושה מיינט נישט בלויז "קוק נישט אויף שלעכטע ווידיאוס." יא, "והתקדשתם והייתם קדושים" — אז דו וועסט נישט קוקן שלעכטע זאכן, נישט ליינען שלעכטע זאכן, נישט טראכטן שלעכטע מחשבות — דאס וועט ברענגען קדושה. אבער דאס איז א פעולה וואס ברענגט קדושה. ווא
ס איז קדושה אליין? דאס ווייסט קיינער נישט!
מ'רעדט דאך מידות, פנימיות, הרגשה בלב — קדושה איז עפעס פאזיטיוו'ס, נישט בלויז וואס מ'טוט נישט. און דאס איז דער פראבלעם — מ'ווייסט נישט בכלל פון וואס מ'רעדט.
רשית חכמה — דער מקור
דער רמ"ק (ר' משה קארדאווערא) האט געשריבן דעם ספר "רשית חכמה." אין צמח לקוטים שטייט אז מ'זאל לערנען רשית חכמה שער הקדושה פרק י"ז לפני הזיווג — דארט ווערט גערעדט פון קדושת הזיווג זייער גוט. אבער רשית חכמה איז נישט נאר שער הקדושה — ס'איז א גאנצע ספר וואס ברענגט ארויס מוסר על פי זוהר. דאס איז דער "דזשאב" פון רשית חכמה.
רשית חכמה און חסידות
חסידות איז אין א געוויסן זין א פירוש אויף רשית חכמה. אלע ערשטע חסידישע ספרים האבן אים געקוואוטעט, אלע האבן אים געלערנט. חב"ד'סקע האבן געזאגט: ווער ס'קען נישט רשית חכמה זאל נישט לערנען תניא — ווייל תניא איז געבויט אויף דעם.
א חסידישער שבת — דער מפתח צו קדושה
ס'איז נישט גענוג צו זאגן אז "כמו שהוא למעלה כן הוא למטה" — אז פונקט ווי ביי א מענטש איז דא מדות, אזוי אויך ביי דער אויבערשטער, אדער אז ווען א מענטש פירט זיך מיט חסד איז ער מעורר למעלה חסד. דאס איז נאך נישט גענוג.
ווען ס'איז געווען א גרויסער חסידישער רבי וואס האט געפירט א רבי'שע שבת — פון דעם האט מען געקענט פארשטיין וואס קדושה איז. ער האט געפירט איין יאר וואס ער האט געפילט אז "נפשי לא נכנסה לביתם" (ווי דער רמב"ן זאגט). ער האט געזאגט: "איך ווייס נישט פונקטליך וואס דאס איז, אבער איך מאך נאך איינעם וואס האט געוואוסט." קיינער האט נישט געהאט א קלארע בילד וואס קדושה טאקע איז — אבער דורך דעם חסידישן שבת האט מען עס געזען.
פראקטישע נפקא מינה
ווען מ'פארשטייט וואס קדושה איז, קען מען פארשטיין אז געוויסע מעשים זענען פוגם אין דער קדושה. מ'קען מסביר זיין די הלכות, די גדרים, דער "דרך המצוה." אבער אן דעם יסוד — אן צו וויסן פון וואס מ'רעדט — ווייסט מען נישט בכלל וואס מ'שיצט.
---
סיום — הקדמה צו א סדרה
דאס אלעס איז א הקדמה צום ענין הקדושה — לבירור ענין הקדושה על פי הזוהר והאר"י הקדוש, וואס איז מלוקט פון זוהר. יעדע וואך וועט מען לערנען זוהר וועגן דעם, און ס'וועט קלאר ארויסקומען אין פרשת תרומה, תצוה, און דער פרשה. בעזרת השם וועט מען ווייטער גיין אויף דעם — מיט א פרייליכן שבת און א הייליגן שבת.
תמלול מלא 📝
לימוד קבלה בחבורה: די מידל קלאס פון חסידות
הקדמה: צוריק צום יסוד פון דער חבורה
רבותי, היינט איז ערב שבת פרשת בהעלותך, און אין ארץ ישראל איז שוין פרשת שלח. און אזוי ווי מיר האבן גערעדט וועגן דעם לעצטע וואך באריכות, אבער אונזער שיעור גייט נישט האבן אסאך צו טון מיט די פרשה. אין עני קעיס [in any case], סאו [so], אין ארץ ישראל איז שוין שבת, סאו עס מאכט נישט קיין גרויסע נפקא מינה [הבדל מעשי].
מיר ווילן רעדן אזוי, מיר ווילן רעדן דעם שבת פאר די שיעור, אזוי ווי מיר האבן געטון רוב פון די יאר, חוץ פון ספירת העומר ארום פסח און שבועות האבן מיר זיך גענומען צו די עניני החג [ענינים פון יום טוב]. יעצט איז שוין דאך א יום טוב, קומען מיר פלאן צוריקגיין לערנען. און מיר ווילן לערנען מער צוריק צו די נושא וואס איז די נושא דאנערשטאג ביינאכט, מיטוואך ביינאכט, אין די שיעור פון שמונה פרקים פון רמב"ם. ווילן מיר לערנען ענליכע זאכן, די נושא, די זעלבע סוגיא, פרובירן צו זען וויאזוי מיר פארשטייען עס על פי זוהר, על פי קבלה, וויאזוי מיר פארשטייען די זעלבע סוגיא.
חוזר לראש: די הקדמה פון דער חבורה
און איך וויל איבערחזר'ן, קודם כל בתור הקדמה, איך דארף כסדר צוריקגיין צו די אנהייב, צוריקגיין אלעמאל, חוזר לראש, יא? אזוי איז די הלכה אין תפילה, אז איינער איז זיך מתבלבל, איינער ווייסט נישט וואו ער האט געהאלטן, ער איז זיך צעמישט, איז ער חוזר לראש. דארף מען אלעמאל צוריקגיין צו די שורש הענין, שורש הדבר, פארוואס מיר לערנען בכלל.
מיר זאגן אזוי, מיר לערנען, מיר פרובירן צו לערנען בספר הזוהר. און די סיבה איז, די ריזען [reason] איז, איך האב געזען, איך האב לעצטע וואך געזען נאכאמאל, עס איז דא א בריוו וואס ר' הערש'עלע זידיטשוב'ער האט געשריבן צו די אפטער רב, געדרוקט אין אלע פלעצער וואס מען האט געדרוקט זיינע בריוון, א שיינע שיינע בריוו.
דער בריוו פון ר' הערש'עלע זידיטשוב'ער: די מחלוקת וועגן לימוד הקבלה ברבים
ר' הערש'עלע'ס פראיעקט: דרוקן ספרי קבלה און מאכן חבורות
און ר' הערש'עלע זידיטשוב'ער האט געוואלט זייער שטארק דרוקן די עץ חיים פון אריז"ל [ר' יצחק לוריא זכרונו לברכה], זוהר, אנדערע ספרי קבלה, כדי מען זאל לערנען. זיין פראדזשעקט [project] איז געווען אז צו מאכן חבורות, מענטשן זאלן קענען לערנען צוזאמען סודות התורה.
און די אפטער רב איז דעמאלטס נישט געווען צופרידן מיט דעם. די אפטער רב האט געהאלטן אז עס איז צופיל, מען זאל נישט קובע זיין לערנען קבלה ברבים. אפשר, אוודאי אליינס האט ער געלערנט קבלה, זיינע תורות זענען אלעס על פי קבלה, אבער די אפטער רב האט נישט אזוי געהאלטן דערפון.
ר' הערש'עלע'ס טענות און השתדלות
און ר' הערש'עלע זידיטשוב'ער שרייבט א ביוטיפול [beautiful] בריוו באריכות צו דער אפטער רב צו משכנע זיין אז ער זאל נישט מתנגד זיין לפחות, אדער אפילו ער זאל שטיצן דאס אז מ'דרוקט די קבלה ספרים, בעצם באופן כללי אז ר' הערשעלע'ס דרך אז מ'לערנט ברבים און בחבורה צוזאמען, מ'לערנט קבלה, זייער א וויכטיגע זאך די נושא פון לערנען בחבורה.
ער האט אויך געשריבן א ספר וועגן דעם, "סור מרע ועשה טוב" הייסט עס, געשריבן א ספר וואס איז אלץ אזויווי אן עדווערטייזמענט [advertisement] פארוואס מ'דארף לערנען זוהר, פארוואס מ'דארף לערנען עץ חיים, פארוואס מ'דארף לערנען קבלה. און די ערשטע זאך וואס ער זאגט דארט איז אז מ'דארף עס לערנען צוזאמען מיט אנדערע אידן, מ'קען נישט לערנען אליין.
חסידישע פאליטיק: די מחלוקת צווישן פארשידענע דרכים
דער אפטער רב און די "אלטע וועג"
און דאס וועלן מיר ארויסברענגען. ס'איז אזויווי דא א פאליטיק [politics], ס'איז אלעמאל האמיר ליב צו רעדן חסידישע פאליטיק. דער אפטער רב, אזויווי יעדער איינער ווייסט, איז ער געווען מתנגד צו פשיסחא, מתנגד צו די זשיקוב. דער אפטער רב האט כמעט רעפרעזענטירט [represented] דא אזויווי א געוויסע, מ'רופט עס אלטע וועג, א געוויסע וועג.
ס'איז נישט אמת'דיג די אלטע וועג, דער בעל שם טוב און דער מגיד זענען זיכער געווען מער קרוב צו יענע וועג, נאר די שפעטערדיגע רבי'ס, א חלק פון זיי האבן געהאלטן אז דאס איז געווען פאר יחידי סגולה [אויסערגעוויינליכע איינציקע], פאר גאר דערהויבענע אידן וואס זענען געקומען צום בעל שם, וואס זענען געקומען צום מגיד, און מ'האט גערעדט קלאר אפן דברי קבלה, דברי חסידות, טיפע ענינים פון אלוקות.
די מאסן-באוועגונג און די פריוואטיזאציע פון סודות התורה
אבער ווען שפעטער ס'איז געווארן א גרויסע מאסן-באוועגונג צו קומען די המון עם, איז געווען א חלק רבי'ס, אזויווי דער אפטער רב, אפשר דער רבי ר' זושא פון אניפאלי, דער רבי ר' אלימלך, אנדערע וואס האבן נישט צו ליב געהאט, נישט געהאלטן אז מ'קען רעדן פאר יעדער איינער אזוי אפן וואס מ'האט גערעדט. און ממילא איז עס געווארן אז די עומק החסידות, די עומק הסודות, סודות התורה, סודות דרכי העבודה, איז געווארן זייער פריוואט. מ'האט גערעדט אפשר צווישן זיך.
דער אפטער רב'ס שיטה: "האזינו השמים ותשמע הארץ"
און אפילו דער רבי, דער אפטער רב זאגט אז דער רבי זאגט תורה, זאגט ער עס אין הימל, "האזינו השמים" איז דער רבי זאגט תורה אין הימל, ער זאגט תורה פאר די נשמה, אבער "ותשמע הארץ" איז די גופים, די פשוט'ע אידן וואס זיי פארשטייען נישט, זיי הערן, אבער דער רבי איז דערהויבן די תורה, און זיי באקומען א התרוממות הנפש דערפון, זיי באקומען עפעס א התעלות הנפש, הגם זיי פארשטייען בעצם נישט.
דאס איז וואס דער אפטער רב האט געשריבן בפירוש אין זיין ספר, און אזוי האט ער געטון, מ'קען זען אין זיין ספר "אוהב ישראל" דברי קבלה, דברי חסידות, בפועל, ווי ער האט געזאגט אין זיין חסידות, און וואס ער און אנדערע חסידים און צדיקים און רבי'ס אין די גאנג האבן געפירט, אז זיי האבן נישט געוואלט עפענען די לימוד וואס זיי האבן געלערנט פאר דער עולם.
די תוצאה: א נתק צווישן רבי און חסידים
און ווען מ'רעדט, דארף מען בכלל וויסן ווען מ'רעדט. איך וועל דערמאנען איין וועם מ'מיינט פונקטליך. ס'איז דא אזוי אסאך לעוועלס [levels]. מ'קען רעדן פון כולל יונגעלייט, מענטשן וואס זענען ברוכי הכשרון צו אמת'דיג צו עפענען א ספר און לערנען, און זיי וועלן עס אנהייבן צו פארשטיין. דאס איז איין לעוועל.
מ'קען רעדן פון וואס מ'רופט בעלי בתים, אדער לאו דווקא, ס'איז נישט אזוי צוליב צו מ'ארבעט אדער נישט, ס'איז צוליב מער אין די לעוועל פון מענטשן, די לעוועל פון כשרון, צו מ'האט געהאט א גוטע עדזשוקעישאן [education], צו מ'איז געגאנגען אין ישיבה, צו מ'קען לערנען א שטיקל זוהר בעיון, וכדומה.
אבער ס'איז געווארן אן אינטערעסאנטע זאך, אז די רבי'ס וואס זענען געווען מער אין די אפטא רב סטייל [style], נישט נאר אז זיי האבן גערעדט מיט די המוני עם וואס זיי האבן גערעדט. אוקיי [okay], איך קען נישט האבן קיין טענות, הגם מ'קען האבן א פארקערטע טענה, אויב אזוי, פארוואס רעדסטו בכלל חסיד'ישע תורות? פארוואס זאגסטו אים נישט די ווערטער פשוטים פון מוסר, פון אידישקייט? פארוואס רופסטו אזעלכע הויכע תורות?
און אויף דעם פארענטפערט זיך דער אפטא רב מיט זיין תורה פון "האזינו השמים ותשמע הארץ", און אנדערע תורות, כאילו דער רבי ווערט זייער ווייט פון דער עולם, ס'ווערט א גרויסע נתק [ניתוק, מרחק]. דער רבי רעדט הויך אין הימל אריין, און די חסידים קאכן זיך אין דעם, אבער זיי פארשטייען נישט קיין ווארט וואס ער זאגט. דער עיקר אז מ'כאפט א געוויסע התלהבות, מ'כאפט א געוויסע חשק, און דער רבי בעט זיך אויס, און מ'געבט קוויטלעך פאר'ן רבי'ן, און דער רבי געבט ישועות און נסתרות און אלע אזעלכע סארט זאכן.
די מידל קלאס פון חסידות: דער חידוש פון ר' הערש'עלע זידיטשוב'ער
דער דריטער לעוועל: למדנים וואס זענען נישט יחידי סגולה
אבער נאכדעם איז דא נאך א לעוועל מענטשן, און איך מיין אז אונזערע חבורה איז מערסטנס פאר יענע לעוועל פון מענטשן, און מ'דארף קלאר מאכן די נקודה. נאכדעם איז דא נאך א לעוועל מענטשן, וואס מ'קען נישט זאגן אז זיי זענען די יחידי סגולה. ממש, יעדער כולל יונגערמאן איז דער גאון הדור, דער גדול הדור? עה [eh], פארגעס [forget it]. יא?
יעדער ישיבה בחור, מ'לערנט פון ישיבה בחורים ווי טיף מ'קען אין די תורה. יעדער איינער פון זיי, א גרויס חלק פון זיי. און ס'וואלט נישט געווען די מוסד ישיבה, וואלט נישט געווען די מציאות.
די היינטיגע מציאות: הרחבה פון לימוד
היינט איז דא אסאך הרחבה, אפילו איינער וואס דארף יא ארבעטן האט אסאך צייט, ס'איז דא ספרים וואס זענען מסביר יעדע זאך גוט, ברוך וברוך הקטנים [ברוך השם], און ס'איז נישטא קיין אמת'דיגע תירוץ אז איינער קען נישט לערנען קיין שום מציאות בתורה. אויף יעדער מקצוע איז דא גוטע ספרי מבוא און ספרי הקדמה און שיעורים, און מ'קען גיין אנליין [online] און אפליין [offline] און טרעפן וואס מ'וויל קען מען טרעפן. ס'איז נישטא, מיר לעבן אין אן אנדערע וועלט.
די היסטארישע פראבלעם: אין ר' הערש'עלע'ס צייט
יא, דער אפטאער רבי, ווייל איך רעד דאך דא א מאמר פון רבי הערשעלע זידיטשובער, רבי הערשעלע זידיטשובער האט געוואלט לערנען קבלה, ס'איז נישט געווען קיין ספרים, ליטעראלי [literally] נישט געקענט קויפן קיין עץ חיים וואס צו לערנען. ער האט געדארפט גיין צו די דרוק, מ'האט אים געדארפט משכנע זיין. ער זאגט דארט די נאמען פון די דרוקער, מ'האט אים געדארפט משכנע זיין, ער זאגט אז ס'וועט זיין א גוטע ביזנעס [business], ער האט מייפת זיין אז מ'זאל עס לערנען, און די דרוקער וועט דרוקן די ספר, ער וועט עס פארקויפן צו זיינע חסידים, און ס'וועט זיין א גוטע ביזנעס דיר.
קומען אנדערע זאכן וואס מ'האט געדארפט דרוקן די ספרים אז ס'זאל בכלל זיין, ער האט געזאגט אז ס'איז בכלל נישט געווען מוציא [נפוץ]. די מבינים ווייסן, מ'קען טרעקן [track] ווי מ'האט געלערנט געוויסע ספרים דארט וויפיל מאל מ'האט עס געדרוקט, און די ספרי קבלה האט מען אפאר מאל געדרוקט.
ס'איז געווען אין חסידישע אונגאריש איז געווען א דרוק נאכדעם שפעטער, און אין אנדערע פלעצער ווי ליובאוויטש וואס זיי האבן געארבעט אויף דרוקן חסידות ספרים, קבלה ספרים, כדי מ'זאל קענען לערנען, כדי מ'זאל קענען זיין. אבער בעצם האט זיך געהאט א פראבלעם, ס'איז נישט געווען. אפילו וואס ס'איז געווען, ס'איז געווען צוויי ספרים, ס'איז געווען נישט פיל צו מוגה, ס'איז געווען פארשידענע טעותים און צומישט, ס'איז געווען שווער צו לערנען.
היינט: קיין תירוצים נישטא
היינט איז נישטא די אלע תירוצים, ס'איז דא א יעדע ספר קבלה און חסידות מיט טשארטס [charts], מיט פיקטשערס [pictures], מיט וואס מ'וויל נאר איז דא. און מיר לעבן אין א גוואלדיגע וועלט, מיר דארפן זיין זייער העפי [happy], מיר דארפן זיין זייער העפי.
אזוי ווי רבי פנחס קארעצער זאגט, ער איז העפי אז ער איז געבוירן נאך די זוהר איז געדרוקט געווארן, נאך די זוהר איז מפורסם געווארן. מיר דארפן זיין זייער העפי אז מיר לעבן אין נאך די התחלתא דגאולה [אנהייב פון גאולה], נאכדעם וואס ס'איז דא א ספרים געשעפט אין יעדע אידישע געגנט, מ'קען קויפן וועלכע ספר און וועלכע מהדורות מ'וויל נאר, קען מען קויפן, מ'קען ארויסדרוקן פון די אנליין, מ'דארף אפילו נישט קויפן, מ'קען אפילו ארויסדרוקן דארט וואס מ'דארף. ס'איז א גוואלדיגע הרחבה.
דער עיקר נקודה: די מידל קלאס פעלט אין חסידות
אבער, סאו וואס איך וויל רעדן איז, דאס איז אין די לעוועל. יעצט, אונז זענען מענטשן אזויווי אונז, מענטשן אזויווי מיר, בעלי כשרון, און לאמיר שוין זאגן, מ'רעדט נישט פון המון עם. ס'איז דא א גאנצע בחירה צו לערנען, צו לערנען יעדע ספר, זוהר, עץ חיים, אריז"ל, ספרי קבלה פון ראשונים, ספרי חסידות, טיפע חסידות ספרים, חב"ד ספרים, און ברסלב'ע ספרים, און פוילישע ספרים.
נישט נאר אזוי ווי לערנען שפת אמת, וואס מ'לערנט אזוי ווי חיזוק, וואס יעדער איינער קען לערנען. דאס איז אביסל, ס'פאסט נישט. מיר זענען דאך מענטשן וואס לערנען, אזוי ווי מ'לערנט גמרא לערנט מען דאך נישט נאר אזוי דריי ווערטלעך, היוצא [דאס וואס קומט ארויס], ס'איז א בושה איז עס, יא?
וואס מיינט "מידל קלאס" אין לימוד?
א יונגערמאן וואס האלט זיך א רמ"ק [רב מובהק], א מעיין [מקור], ער גייט אין כולל, ווען ער לערנט אין כולל לערנט ער נישט נאר, סיי ער איז נישט נאר פראקטיש הלכה למעשה וויפיל טעג דארף מען ציילן פאר א נדה, וואס מ'לערנט אויס פאר חתנים אין אירגענד וועלכע שיעורי תורה, סיי ער איז נישט נאר אזוי ווי ווערטלעך, אזוי ווי לאמיר שוין זאגן למדות, לאמיר זאגן מ'גייט אין ישיבה קטנה, זאגט מען פאר די בחורים געוויסע תורה'לעך פון למדות, און נאר כמעט א טעם אין תורה, אדער א דף היומי שיעור וואס דער קלאמפער [מגיד שיעור] לערנט ער אביסל בעיון, ער זאגט אפ ס'איז אזעלכע ווערטער וואס זענען געשמאק.
איך רעד נישט נאר פון דעם, איך רעד פון מענטשן וואס זענען בכוח צו עפענען די ספר, צו לערנען די סוגיא פון אנהייב ביז'ן סוף, צו וויסן קלאר וואס איז די שיטת הרמב"ם, וואס איז די שיטת הראב"ד, וואס איז די שיטת התוספות, צו ארויסקומען קלאר מיט אן אייגענע שיטה, צו קענען מכריע זיין צווישן די רמב"ם און תוספות, ווער שטימט בעסער אין די גמרא, ווי אזוי וועט יעדער איינער אנקומען די גמרא.
ס'איז דאך בעיסיק [basic] זאכן וואס, נישט בעיסיק, ס'איז גאר עדווענסד [advanced], אבער ס'איז בעיסיק זאכן וואס היינט איז דא טויזנטער יונגעלייט וואס זענען אויף די לעוועל וואס זיי קענען דאס לערנען.
די טענה: מען קען נישט רעדן צו למדנים ווי צו המון עם
און פאר די לעוועל מענטשן איז אלעמאל געווען אזא לעוועל, רייט [right]? די לעוועל פון למדנים קען מען עס רופן. אבער נישט דווקא למדנים, נישט צדיקי הדור, נישט גאוני הדור, נישט מתמידים וואס לערנען פיר און צוואנציק שעה א טאג. איך רעד פון פשוט'ע לעוועל למדנים.
ס'קען נישט זיין אז זיי זאל דער אדמו"ר אדער די חסידישע רבי רעדן ווייטער צו זיי ווי כאילו זיי זענען א בעל הבית וואס ער ווייסט נישט פון גארנישט נאר פון אפאר קאצקע צוקער וואס דער רבי געבט אים, און עפעס קוויטלעך וואס ער געבט אים צוריק. ס'קען דאך נישט זיין.
ר' הערש'עלע קומט צו סאלווען דעם פראבלעם
איז דא אזא זייער א שווערע זאך, איך קען עס אפשר רופן אזוי די מידל קלאס פון חסידות. אין חסידות פעלט זייער שטארק די מידל קלאס, אין רוב חסידות'ן, און אפילו אין די אדמו"ר חסידות.
דאס איז בעצם ר' הערשל'ע זידיטשובער, ער איז געווען א מזדה [מתנגד], איך מעג פארזאגן זיין נאכזאגן זיין קריטיק. ער זאגט נישט קריטיק, ער שרייבט פשוט'דיג בדרך כבוד צו די אדמו"ר, און ער נעמט אריין זיינע דעפאלעטיק [diplomacy] אויך, אבער בעצם זיין טענה, איך קוק עס צו, אז ר' הערשל'ע זידיטשובער קומט אן צו סאלוון [solve] די מידל קלאס פון חסידות.
וואס איז די מידל קלאס?
די מידל קלאס אין למדות, די מידל קלאס אין השגת השם, די מידל קלאס אין עבודת השם. ער זאגט, אוודאי דער אדמו"ר זיין לעוועל פון השגה וואס ער טראכט צווישן די מלאכים און די שרפים, און מיר האלטן נישט דארט. ער זאגט קלאר, דער רבי איז למעלה פון דעם.
און אוודאי, ער זאגט נישט די צווייטע צד, אבער איך מיין אז ס'איז פשוט און קלאר, אוודאי, דער וואס ער קען נישט אפילו קוים ליינען עברי פון א סידור'ל, ס'קען ווייטערגיין אפשר צו אן אנדערע חקירה, וואס איז די ריכטיגע וועג דער רבי זאל זיך פירן מיט אים, אבער ס'איז נישט גארנישט אפגעפרעגט דער אפטער רבי.
די מיטל קלאס אין חסידות: ר' הערשעלע טשארטקאווער'ס קאמף פאר לימוד הזוהר
פּרק ב: די פעלנדע מיטל קלאס אין חסידות
די צענטראלע פּראָבלעם
קען דאך נישט זיין.
איז דא א זייער שווערע זאך, איך וואלט עס גערופן אזוי ווי די "מיטל קלאס" אין חסידות. אין חסידות פעלט זייער שטארק די מיטל קלאס, אין רוב חסידות'ן, און אפילו אין די אפטא רב'ס חסידות. דאס איז בעצם ר' הערשעלע ציטשובער געווען א מזיג, איך מעג פארזאגן זיין קריטיק, ער זאגט נישט קריטיק, ער שרייבט פשוט'דיג בדרך כבוד צו די אפטא רב, איך מיין אז ער איז געווען דעי פאליטיק אויך, אבער בעצם זיין טענה, איך קוק עס אן אז ר' הערשעלע ציטשובער קומט דא סאלווען די מיטל קלאס פון חסידות.
די מיטל קלאס אין לומדות, די מיטל קלאס אין השגת ה', די מיטל קלאס אין עבודת ה'.
די צוויי עקסטרעמען: דער רבי און דער פּשוט'ער איד
ער זאגט, אוודאי דער אפטא רב, זיין לעוועל פון השגה וואס ער טראכט צווישן די מלאכים און די שרפים, אונז האלטן נישט דארט, ער זאגט קלאר, דער רבי איז למעלה פון דעם. און אוודאי, ער זאגט נישט די צווייטע צד, אבער איך מיין אז ס'איז פשוט און קלאר, אוודאי דער וואס ער קען נישט עפענען, ער קען קוים ליינען אן עברי פון א סידור, ער קען ווייטער גיין, ס'איז דא אן אנדערע חקירה וואס איז די ריכטיגע וועג דער רבי זאל זיך פירן מיט אים, אבער ס'איז נישט אפגעפרעגט דער אפטא רב'ס דרך, ער האט א הייליגע רבי, און דער רבי וואונטשט אים, ער קושט די רבי'ס האנט, און ס'איז אלעס פיין און וואויל.
פאר וועמען פעלט די מיטל קלאס?
אבער וואס איז מיט אלע בחורים, יונגעלייט, און עלטערע יונגעלייט, און זיידעס, וואס זיי קענען, זיי קענען זייער גוט עפענען א גמרא אליין, זיי קענען זייער גוט עפענען א זוהר אליין. ס'איז נישט, איך וועל דיך נישט סטאפן, פארוואס קענסטו שוין עפענען א זוהר אליין? אה, וואס האסטו נישט געדריקט? איך וועל עס דרוקן. אבער דא קומט אריין, און דא איז פעלט די רבי'ס, די קאסאווער רבי'ס, אפילו דער אפטא רב, און היינט ווער ס'גייט בדרכם פעלט, איך מיין, פעלט דעם לעוועל, ס'פעלט אינגאנצן.
די חסידות'ן היינט וואס על פי רוב זאגן זיי זיי גייען נאך די דרך פון די דרך, איך ווייס, ר' אהרן קארלינער האט געשריבן, און אנדערע, זיי האלטן נישט פון, נישט חב"ד, אונז זענען נישט חב"ד, אונז זענען נישט די תולדות, אונז לערנען נישט קבלה בחסידות בפרטות, אונז האלטן אז ס'איז דא טיפערע מדריגות, ס'איז נישט יעדער איינער איז ראוי. זייער פיין, אבער איך האב נישט געזען א רבי וואס האט דאס גערעדט פון פורים פירות, פון פשוט, גאר פשוט, וואויל און זייער הייליג, און דער בעל שם טוב האט געזאגט מ'דארף מעריך זיין יעדע איד, קיינער זאל נישט מזלזל זיין אין קיין איד, אבער... ער רעדט פון פויערן למעשה, לאמיר זאגן.
דער בעל שם טוב'ס ווערטער זענען נישט געזאגט אויף כולל יונגעלייט
ער רעדט פון כולל יונגעלייט? ער רעדט פון מענטשן וואס פארשטייען ר' חיים בריסקער? איז ער זייער געזאגט ער זאל נישט מתעמק זיין אין חסידות און קבלה? קען דען זיין? ער האט אוודאי נישט גערעדט פון זיי. פארקערט, ער האט גערעדט פון פשוט'ע מענטשן, נישט נאר מענטשן וואס האבן נישט קיין שכלישע השגות, נאר מענטשן וואס זענען נישט קיין גרויסע בעלי דעת, און זיי זאלן לערנען קבלה און זיי זאלן עס טאקע מגשים זיין און טאקע פארדרייען. נישט פארדרייען אזויווי עפעס א כולל יונגערמאן, א ליטווישער יונגערמאן וואס לערנט עס, לאמיר זאגן ער פארדרייט עס אביסל, אבער נישט פון אים האט דער רבי גערעדט. ער האט גערעדט פון עפעס אנדערש אינגאנצן.
די גאנצע שיכבה וואס פעלט אויס
און יעצט קומט דא א גאנצע שיכבה, א גאנצע לעוועל, א גאנצע מעמד, א גאנצע מיטל קלאס פון מענטשן וואס זענען אין אנדערע ענינים, אויב זיי זענען געגאנגען אין א ליטווישע ישיבה אדער ער האט אביסל געכאפט וויאזוי צו לערנען נגלה, איז ער זייער עדווענסד, ער פארשטייט זייער גוט וויאזוי צו נעמען א זאך. אבער אז עס קומט צו עמטליכע זאכן וואס אונז רופן חסידות, יא? אין די חסידישע וועלט הייסט עס חסידות, אין די רמב"ם'ס וועלט הייסט עס דעות און פילאסאפיה, און ביי די מקובלים הייסט עס קבלה.
עס איז אלעס די זעלבע נושא, אפשר אנדערע שיטות וויאזוי צו נעמען די נושא, אבער ס'איז אלעס די זעלבע נושא, די נושא פון השגת השם, ווער איז דער גאט, יא? "דעת ה' ידוע וודאי", זייער סימפל, פשוט'ע זאכן.
ווער איז דער גאט וואס אונז דינען? וואס מיינט אז מיר דינען א גאט? וואס איז דאס עבודת השם? וואס איז דער חילוק פון אהבה מיט יראה, מיט שמחה, מיט ענוה, מיט חסידות, מיט קדושה? וואס זענען די אלע זאכן?
און מען קאכט זיך, "די כלים איז נורסערי, די כלים איז פאר א דריי יעריג קינד, אדער די כלים איז דער פויער וואס סך הכל קען ער גיין צום רבי'ן כאפן התעוררות פון וויאזוי דער רבי זינגט פאר ביים עמוד". דאס איז א בושה, און ס'איז נישט נאר א בושה, ס'איז נישט געמאכט.
פּרק ג: דער כלל פון "בר הכי" — ווער ס'קען און האט נישט, איז ערגער
דער פונדאמענטאלער כלל
דער כלל איז דאך, אזויווי דער כלל איז אז א איד איז מתמיד, איז ער מער ווי נישט קיין גוי. ווייל איינער וואס איז בארעכטיגט פאר א לעוועל גרעסערע לעוועל קדושה און ער האט עס נישט, איז ער נישט ווייניגער.
דו קענסט נישט זיין אזא ערליכער איד ווי דער פויער וואס דו קענסט זיין מיט זיינע בעיבי השגות, ווייל דו קענסט נישט.
דו האסט יא די כלים צו זיין מער פון אים, דו האסט די כלים צו זיין פון די משיגים, פון די מקובלים, פון די משכילים, "יזהירו כזוהר הרקיע". און דו ווילסט נישט נעמען די כלים און זאגן, "נא, איך גיי מיט פשטות"?
דו וועסט נישט זיין קיין תם
דו וועסט נישט זיין קיין פשוט'ער איד, דו וועסט זיין אן עם הארץ, דו וועסט זיין עפעס ערגער. דו וועסט זיין א גרויסער טיפש. נישט יענער איז נישט קיין טיפש, יענער איז א גראדער, ער איז א תם. דו גייסט נישט זיין קיין תם, דו גייסט זיין עפעס לא זה ולא זה. דו גייסט זיין ערגער פון דעם, ווייל דאס איז דער כלל: יעדער איינער וואס איז בר הכי, יעדער כלי וואס איז ראוי צו א גרעסערע זאך, ווען ער האט עס נישט איז ער ערגער.
ס'איז נישט דא אזא זאך ווי א מינימום, כאפ לפחות די מינימום. נישט אזוי ארבעט די וועלט.
פּרק ד: ר' הערשעלע טשארטקאווער'ס פּראַקטישע ארבעט
די צוויי פראנטן פון ארבעט
סאו, ר' הערשעלע טשארטקאווער, גיי איך צוריק צו מיין מעשה, איך וועל דיר דערציילן נאר א מעשה פון מיין זיידע. ר' הערשעלע טשארטקאווער האט זייער געארט די זאך, און ער האט זיך געשטארקט אז דער רבי האט נישט געלאזט.
א. די גשמיות'דיגע פּראָבלעמען
אז ס'איז דא א גשמיות'דיגע פראבלעם, יא, ס'איז נישט דא קיין ספרים, דארף מען זיך זען אן עצה, דארף מען זען צו דרוקן, רעדן מיט די דרוקער וויאזוי צו דרוקן ספרים, מ'שרייבט פירושים, מ'רעדט וועגן דעם. אבער ס'איז דא א גרויסע פראבלעם מיט די גרסאות, און אין זוהר איז דא אסאך נוסחאות גרסאות, און אסאך מאל ווייסט מען נישט די ריכטיגע גרסה, דארף מען ארבעטן אויף דעם, זוכן די ריכטיגע גרסה, שרייבן אפשר א פירוש, זען די מתוק מדבש און אייניקלעך, ער האט געשריבן א פירוש אויף זוהר אויף פשט, יפה שעה, מתוק מדבש האט שוין געארבעט דארט, אויף צו שרייבן פשוט'ע... אויף אן אופן וואס מ'קען שרייבן פשוט'ע פשט פון די זוהר, מ'זאל קענען פארשטיין די אלע זאכן. ער האט געארבעט דערויף.
ב. די רבי'שע פּראָבלעמען
און אויב ס'איז דא אן אנדערע פראבלעם, א רבי'שע פראבלעם, איז דא א גרויסער רבי, דער הייליגער אפטער רב, וואס ער האט אסאך כח און אסאך כבוד, און מ'רעספעקט אים, מ'הערט זיך וואס ער זאגט, האט ער זיך מטפל געווען אין דעם. ער האט געשריבן א בריוו צום אפטער רב צו מסביר זיין פאר וואס... וואס ער מיינט דא, וואס ער זאגט דא.
פּרק ה: דער בריוו צום אפטא רב — די עיקר טענה
וואס דער אפטא רב טוט ווען ער זאגט תורה
און וואס ער זאגט פאר'ן אפטער רב איז אזוי, איך קוק עס אן אז ער שרייבט נישט, איך קוק וואס מיין זיידע איז זיך מסביר, אבער איך האלט אז ער איז מסביר זייער שיין. וואס ער קוקט דא, און דאס איז די ריזען פארוואס אונז לערנען זוהר, און דאס איז די ריזען פארוואס אונז לערנען בכלל אויף אונזער וועג.
ס'איז נישט געמאכט פאר יעדער איינער, ס'איז נישט געמאכט פאר דרייצן יעריגע בחורים, וואס מ'קען זאגן, און נישט פאר מענטשן וואס זענען בכלל נישט בר הכי צו עפענען א אידיש ספר און סתם אליין פארשטיין. אבער די מענטשן וואס זענען יא בר הכי און מחויב, נו אויב אזוי, זאגן אסאך מענטשן, זאל מען לערנען אידישע ספרים, זאל מען לערנען שפת אמת מיט שם משמואל, מיט פרי צדיק, זייער שיינע ספרים, זייער טיפע ספרים, און ס'איז אלץ זייער פיין.
דער בעל שם טוב'ס תשובה — אלעס שטייט אין זוהר
און דא זאגט דער הייליגער ר' הערשעלע טשארטקאווער אזוי, ער זאגט אז דער אפטער רב, דער הייליגער רבי, יעדער איד וואס ער זאגט אים תורה, יעדער דבר תורה וואס ער זאגט איז מחבר בדקי דקות בצינורות העליונים. ווען דער אפטער רב זאגט תורה, ער איז סך הכל קאנעקטער צוויי איידעלע נקודות וואס שטייען אין עץ חיים אין צוויי שורות, און ער איז מסביר ווי זיי ארבעטן צוזאמען, ער גיבט ארויס וויאזוי מ'קען דאס טון הלכה למעשה אין עבודת ה', ער ברענגט ארויס די התעוררות, ער איז מתפיס אויף די מתקן צו זיין די חסרונות פון די עולמות העליונים און די עולמות התחתונים אין זיינע תורות.
אבער, זאגט דער בעל שם טוב אין די תשובה, אז איינער לערנט נישט קיין זוהר, ער לערנט נישט קיין עץ חיים, ער פארשטייט נישט קיין איין ווארט פון קיין איין צדיק, אז די לשון דא, דו פארשטייסט נישט קיין איין ווארט פון קיין איין רבי, פון קיין איין חסיד'ישע איד, דו פארשטייסט נישט וואס טוט זיך דא, דו מיינסט אז דער רבי האקט אין קאפ אריין. אוקיי, אה, דו גלייבסט, דו ביסט א פשוט'ער איד, דו גלייבסט, זייער גוט, אבער דו פארשטייסט נישט.
חי ראשי — אלעס שטייט אין זוהר
און ער זאגט אז ער שווערט דארט, חי ראשי, אז יעדעס מוסר ספר און יעדע חסיד'ישע ספר, אלע פון זיי שטייען אין די זוהר. ווער ס'לערנט זוהר, ער זעט אז ס'שטייט דארט. אוודאי, די חסיד'ישע ספרים ברענגען עס ארויס אביסל מער, יעדער איינער לויט וועלכע חלקים האבן אים אנגעכאפט, לויט וועלכע אופן ער האט זיך מסביר, לויט וועלכע אופן ער ברענגט ארויס די התעוררות דערפון, די חשק דערפון, און ער האט א גרעסערע מעלה. אוודאי איז גוט און ס'פעלט אויס איינמאל צו לערנען די מפרשים, און ס'פעלט אויס איינמאל צו לערנען די חסיד'ישע ספרים. אבער, זאגט ער, אלעס שטייט באמת אין זוהר.
פּרק ו: פארוואס לערנען אין מקור?
דער חילוק צווישן מקור און ליקוטים
איז פארוואס, פארוואס זאל זיין, און דא גיי איך צוריק, פארוואס זאל זיין איינער וואס ער קען יא לערנען במקור? און ס'איז דאך דא א ריזיגע חילוק פון לערנען "אשר אדליל ירקרב בשרי", יא? ס'איז דאך דא א ריזיגע חילוק פון לערנען זאכן אין די אריגינעלע מקור, מיט צו לערנען נאר ליקוטי בתר ליקוטי.
מען דארף פירושים — אבער אויך דעם מקור
אוודאי, איך זאג נישט, איך בין נישט איינער פון די מענטשן וואס זאגן, לערן די זוהר אן די פירוש פון, איך ווייס נישט, פון גארנישט, פון די אריז"ל אליין. אוודאי, די פירושים זענען דאך אליין די מענטשן וואס האבן געלערנט גוט די זוהר. אזויווי מ'קען נישט לערנען חומש אן די פירוש פון רש"י. איך מיין, מ'קען, אבער נאכדעם הייבט מען אן ערשט צו פרישע'ן רש"י.
רש"י און דער מדרש אלס פּרעצעדענט
ווייל רש"י האט דאך אויך געלערנט חומש, און דער מדרש האט אויך געלערנט חומש, און ער האט אויסגענומען וויאזוי מ'קען פארשטיין די חומש, לפי וואס ער האט פארשטאנען, להלכה ולמעשה און בעיון, און אלע סארט וועגן וואס די מדרשים און וואס אלע מפרשי התורה טוען, פון די ערשטע מינוט, פון די שבעים זקנים, פון משה רבינו אליין וואס האט געזאגט פירושים על התורה.
משה רבינו'ס שיעורים
משה רבינו אליין האט נישט געזאגט וואס איז די חידוש תורה אין די פרשה וואס מ'ליינט, וואס מ'קריאת התורה'ט. ער האט געזאגט עקזעקטלי א שיעור תורה ווי מ'זאל אהיימגיין, און דו ווייסט איך האב אסאך ראיות אויף דעם. ס'איז נישט יעצט די נושא. האבן עס אים גענומען גענומען אנדערע דיסקאשונס.
מען דארף ביידע — פירושים און מקור
אבער איך וויל ארויסברענגען אונז, אוודאי דארפן מיר פירושים. אבער מצד שני, פירושים איז א מרצה. פירושים איז אזוי ווי איינער וואס לערנט נאר הלכה למעשה, ער לערנט נאר ליקוטי, בוסל ליקוטי, ער ווייסט וואס ער טון. אויכעט קוים, ווייל עס איז דאך א בעלי משנה וואס איז מבאלי דער עולם, און מורי מלכים באטראפן נישט דעם שטותים. און ער אויכעט האט א זייער א בעיבי איז זייער א אימאיזשוי קאנעקשאן מיט דעם, זייער ווייניג בעלות.
סאו, אונז דארפן זייער שטארק לערנען די אריגינעלע ספרים, און די זוהר ספר הזוהר.
פּרק ז: דער ספר הזוהר אלס צענטראלער ספר
די מעלה פון ספר הזוהר
האבן געהאט א שמועסן מיט אנדערע אידעי וואכן וועגן דעם, וואס איז דער מעלה פון דעם ספר הזוהר? מען קענען עס איז דא חקירות ווער האט עס געשריבן אין ווען, און וויאזוי, און ווער מאכט דעם ספר און אויף אראמיש, איז דער ראשון על התורה שווער סאך מאל צו כאפן, אבער די תירוץ איז דער ריזן איז, ווייל עס איז דא אזא חדרש, עס איז דא אזא school, עס איז דא אזא בית המדרש וואס עס איז אויסק און מסביר זיין די תורה בדרך החיון, און בדרך החשק, בדרך האהבה, וואס מען רואויט בדרך החסידות אויף דער חסידישער שפראך.
דער זוהר אלס קאנאנישער ספר
און עס איז דא ווילן א סאך מענטשן. דער רבינו מחאיות זאגט תורה אויפ' סוד, און הערשונים און אחרונים, אלע מינוני ווענטזש זיגן אויפ' סוד, און דער ספר הזוהר איז אזוי ווי דער צענטראלער ספר. ער נעמט צוזאם די אלע סאליע זאכן וואס איז דא אין סוד, און דאס איז אזוי ווי די קאנאנישע. דער עיקר'סטער ספר וואס מען דארף אמת'דיג זיין בקי, אז מען דארף זיך פון ווערסטו לערנט סודת התורה ספר, אזוי ווייסטו לערנט ענו מקובל, אדער נישט נאר ענו מקובל?
נישט נאר קבלה — אויך חסידות און מוסר
כ'מיין אכמער קובאל אבער עני חסידות ספר און ענו מוסר ספר, אזוי ווי ראשית חכמה און יסודת התורה עבודה. כ'מיין אנדערע ספרים וואס זענען געבויט אויף סארויסגעבן די אידישע בליק, די אידישע חיות. יא, זאגט די מחנכים זאגן מ'דארף חיות, דאס איז די חיות, דער יחיות, דער חיון, פון וואס מיינט א איד, וואס מיינט שבת, וואס ער מיינט יום טוב. אלע האבן געלערנט זוהר, אלע זענען בקיאים פון ספר, אזוייל זענען מלאקערט.
נישט גענוג מיט משלים און נמשלים
און מיר האבן קלאר געמאכט אז ס'איז נישט גענוג צו זאגן אז ס'איז א משל מיט א נמשל, אדער אז ס'איז דאס זעלבע "כמו שהוא למעלה כן הוא למטה", פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות, איז אויך ביי דער אויבערשטער, אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד איז ער מעורר ביי דער אויבערשטער די מדות החסד
דער זוהר אלס א שוועבעלע וואס צינדט אן די נשמה: פארוואס אידן דארפן לערנען קבלה
דער זוהר עפנט אויף, ער פארמאכט נישט
ס'עפנט אלעמאל אויף. פתח רבי שמעון, יא. ס'איז דא ספרים וואס פארמאכן – זיי זאגן אזוי איז עס, עד כאן, און מתי, יעצט, מען קען ווייטער נישט, דאס איז וואס איך האב צו זאגן. ניין, דער זוהר עפנט דאך אויף. אפילו אלעס וואס ער זאגט איז נאר א שער אריינצוגיין ווייטער.
פונקט אזוי ווי, איך האב געזאגט דעם משל, איך וויל עס איבערזאגן: אזוי ווי דער אריז"ל זאגט אין פירוש אויף דעם זוהר, אדער אנדערע גוטע פירושים וואס זענען דא אויף דעם זוהר, זעט מען אז זיי זאגן אזאך וואס איז משתנה לכאורה אין זוהר. מענטשן זאגן, "אה, איך פארשטיי נישט קיין איין ווארט. ער זאגט נישט נאר איבער די טייטש, ער זאגט אן אנדערע זאך."
אבער דער זוהר איז נישט געמאכט געווארן נאר צו זאגן וואס עס שטייט דארט. דער זוהר איז געמאכט געווארן אונז צו צינדן א פייער.
דער משל פון דער שוועבעלע און דעם ל"ג בעומר פייער
אזוי ווי א גוטע פייער, א גוטע שוועבעלע, איז נישט קיין שוועבעלע וואס ברענט נאר זיך. אויב ס'איז דא א שוועבעלע וואס ברענט נאר זיך, וועט איך אויך געהייסן אנצינדן די גאנצע ל"ג בעומר פייער? ניין, פאר דעם צינדט מען א ל"ג בעומר פייער. דאס איז דער רמז.
א גוטע שוועבעלע איז א זאך וואס צינדט אן אנדערע. ער צינדט אן די גאנצע גראבע פייער. אמת, די גאנצע פייער דארף זיין צוגעגרייט ריכטיג, ס'דארף זיין עץ בן אורה, א מענטש דארף האבן א נשמה וואס איז ווי עץ בן אורה וואס כאפט זיך גוט אן. אוקיי, ס'איז דא הכנות, עבודת הכנות, צו זיין מוכן אויף דעם. אבער דער זוהר איז געמאכט געווארן א ספר וואס עפנט, ס'איז אסאך מער ווי א ספר וואס פארמאכט.
אמת, די גמרא איז אויך אזוי, און אלע אמת'דיגע גוטע ספרים. אבער דאס איז אויך די מעלה פון א ספר מרכזי, פון א צענטראלער ספר.
די מעלה פון חומש – א ספר וואס עפנט אויף
אזוי ווי מ'קען זאגן חומש. וואס איז די מעלה פון חומש? ס'איז דאך דא נביאים, און אסאך מענטשן האבן גוטע תורות. אבער דער חומש איז א ספר וואס עפנט אויף, ס'איז נישט קיין ספר וואס פארמאכט. וואס הייסט אז ס'איז פארמאכט? אז דו פארשטייסט נישט קיין איין ווארט. ס'איז א ספר וואס עפנט אויף.
סאו וועגן דעם דארף מען עפענען דעם זוהר און דארט זוכן. ווען אונז זענען עוסק אין א סוגיא, איז אלעמאל וויכטיג צו טרעפן וויאזוי דער זוהר פריימט די סוגיא, וויאזוי דער זוהר רעדט וועגן דעם נושא, וואס טוט דער זוהר מיט די זאך.
הקדמה צו לימוד הזוהר: לערנען א שטיקל זוהר אין פרשת בהעלותך
סאו יעצט, עד כאן הקדמה חשובה מאוד, אבער יעצט מער דברים בטלים לפי ערך דברי תורה. יעצט לאמיר זאגן אביסל דברי תורה. סאו איך וויל פרובירן צו טון א זייער פשוט'ע זאך. איך וויל טון א... לערנען א שטיקל זוהר, פלעין לערנען, ווייל מ'קען דאך נישט זיין אינדרויסן, און נאכדעם פרובירן מרחיב זיין לפי דרכי, לפי... לפי... לפי ווי אונז האלטן, צו זען וואס מ'קען דא טון. ס'איז נישט ממש די נושא פון די שטיקל, ס'איז אן אמת'דיגע שטיקל, אבער ס'איז צומאל זייער קאמפליצירט. און נישט דא געקומען צו מסביר מאכן סתם דרושים אדער זוהר, נאר ארויסגעבן א ווארט.
דער פסוק: בהעלותך את הנרות
אזוי ווי דער פסוק, דער זוהר קאכט זיך אין פרשת בהעלותך אויף דעם פרשה פון הדלקת הנרות, פרשת "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" [בהעלותך ח:ב - "ווען דו צינדסט אן די ליכט, זאלן די זיבן ליכט לייכטן קעגן דעם פנים פון דער מנורה"].
דאס וואס דער זוהר קאכט זיך, און אוודאי דא איז דא א זנות אויף פשט אויך, דאס הייסט ווער ס'לערנט אין די תורה זעט אז די פרשה פון הדלקת הנרות, בהעלותך את הנרות, הדלקת הנרות רופט מען אונזערס.
די מנורה שטייט מערערע מאל אין דער תורה
עס שטייט מערערע מאל אין די תורה די מנורה, איך געדענק נישט וויפיל, איך האב געמאכט א ליסטע אמאל לכבוד חנוכה, זיבן אכט מאל. אפילו די עצם פסוקים בהעלותך את הנרות, דער רמב"ן מיטשעט זיך על פי פשט, עס שטייט דריי מאל כמעט די זעלבע פסוקים:
- אין פרשת תצוה
- אין פרשת אמור
- און דא אין פרשת בהעלותך
עס שטייט מער ווייניגער די גאנצע זעלבע זאך, יעדע מאל מיט א חידוש, פארשטייט זיך, אז נשתנה משנה ראשונה מן השנייה, אבער עס שטייט זייער אסאך מאל.
ווען א זאך שטייט אסאך מאל – איז דא א סוד
און אזוי ווי מיר האבן געלערנט לעצטע וואך מיין איך, אז א זאך וואס שטייט אסאך מאל, איז אוודאי קען מען זיך אויף פשט, פארוואס אין דעם פלאץ דארף מען צולייגן דאס, און וואס איז די נושא, וואס איז די קאנטעקסט, וואס איז די חידוש, וואס איז די הלכה, וכו'.
אבער אין דעם איז דא אויך א סוד. סוד מיינט צו זאגן זייער שיין און וואויל, אבער פארוואס, פארוואס, ער קען אריינלייגן די אלע זאכן אין איין סדרה, ער קען אלץ, די תורה האט געוואוסט וויאזוי צו שרייבן, ער קען אלעס שרייבן אויף איינמאל. פארוואס רעדט ער וועגן דעם אזוי פיל?
ווען ער רעדט וועגן דעם אזוי פיל איז דאס נישט קיין נושא פון אינפארמעישאן, ווייל עס פעלט אים אינפארמעישאן. אינפארמעישאן קען מען זאגן אויף איינמאל בקיצור. עס מיינט ער האט ליב צו רעדן דערפון, ער האט ליב צו רעדן דערפון.
די תורה האט זאכן וואס זי האט ליב צו רעדן דערפון
די חומש האט זאכן וואס ער האט נישט ליב צו רעדן דערפון, און האט זאכן וואס ער האט יא ליב צו רעדן דערפון. אמאל איז דא א זאך וואס לכאורה וואלט ער נישט געדארפט ליב האבן צו רעדן דערפון, אזוי ווי איך ווייס די עלילות אויף, און דעמאלטס מיטשעט מען זיך פארוואס רעדט מען וועגן דעם אזוי פיל.
ביישפיל: נשים ונזיקין – ווייניג פסוקים, אסאך הלכות
אבער באופן כללי איז דא זאכן וואס מען קען זען אפילו אין די מצוות, יא, אזוי ווי אונז לערנען, עס איז דא גאנצע חלקים פון די תורה, גאנצע חלקים, יא:
גאנץ בבא קמא, גאנץ קידושין, גאנץ גיטין, גאנץ מסכת גיטין און קידושין און כתובות זענען אפשר געבויט אויף בערך איין פסוק אין פרשת כי תצא. אמת, און נאך א פאר נאך פסוקים ווען מ'וויל לכלול זיין די רעסט פון מסכת כתובות, און אזוי גאנצע נשים נזיקין וואס די עולם אין ישיבות קאכט זיך און זיי לערנען גאנצע לעבנס, עס איז דא אפאר פסוקים אין די גאנצע תורה, לאמיר זאגן צוואנציג, דרייסיג, איך ווייס נישט וויפיל, אפשר קען מען זאגן אפאר מער פסוקים, אבער כמעט נישט דא קיין פסוקים אין די גאנצע פרשה וואס רעדן וועגן דעם, און עס איז אויך נישט דא קיין פרשה וואס חזר'ט זיך איבער. עס שטייט יעדע זאך איין מאל, אמאל שטייט עס אביסל אין משפטים, שוין, דעטס אלל.
ביישפיל: מצוות וואס די תורה חזר'ט איבער אסאך מאל
נאכדעם איז דא מצוות, לאמיר שוין נישט רעדן פון מעשיות, אוודאי איז דא מער מעשיות פון איין זאך, אבער נאכדעם איז דא מצוות וואס די תורה חזר'ט איבער אסאך מאל. די תורה האלט אין איין רעדן, אזוי ווי מיר האבן גערעדט ערב שבועות וועגן די ענינים פון שמיטה ויובל, די תורה שרייבט באריכות "וספרת לך שבע שבתות שנים" [ויקרא כה:ח - "און דו זאלסט צעלן פאר דיר זיבן שבתות פון יארן"], א גאנצע אריכות, די תורה האט ליב צו רעדן וועגן דעם. אויב זי האט ליב, איז דאך דא אין דעם א טיפערע זאך.
די מנורה – די תורה האט ליב צו רעדן דערפון
אזוי אויך איז דא די מצוה פון די מנורה, בפרט די מצוה פון מעשה המשכן, אבער די מנורה ספעציפיש בתוך המשכן, די מנורה האט די תורה ליב צו רעדן זייער אסאך. דאס הייסט, עס איז דא צוויי כלים וואס די תורה רעדט וועגן דעם זייער אסאך: די ארון און די מנורה.
די ארון
די ארון רעדט די חומש שפעטער אין בהעלותך אויך פון די צוויי ארון, זייער א וויכטיגע פרשה, און דארט איז דא די נונין הפוכין [די אומגעקערטע נונ'ס אין בהעלותך י:לה-לו], וואס זענען מרמז אויף די שער הנון [די נון-טויער], זאגט רבי אהרן מ'קארלין, איך וועל נישט אריינגיין אין דעם יעצט.
די מנורה
און נאך א זאך וואס די תורה האט זייער ליב צו רעדן וועגן איז די מנורה. זייער ליב צו רעדן וועגן דעם. די חומש האט ליב צו רעדן וועגן די מנורה.
וואס מיינט "סוד" אין קבלה שפראך
דאס וואס די חומש האט ליב צו רעדן דערפון, דאס רופט מען אין קבלה שפראך אז אין דעם איז דא א סוד. דאס הייסט א סוד.
די סוד, די נושא פון דעם זוהר וואס געבט לשון און ווערטער פאר סודות, איז א וועג ארויסצוברענגען, צו האבן ווערטער צו איר, נישט צו דארפן זאגן "אה, ס'איז העכערע זאכן, ס'איז א געפיל, ס'איז נישט קיין זאך וואס מ'קען געבן מיט ווערטער."
ניין, און די תורה האט זיך געמאכט פאר דעם ווערטער. ער האט גערעדט וועגן דעם, ער האט נישט נאר געזאגט אז דארט דארף מען זיין שטיל. דאס איז געמאכט צו ארויסברענגען מיט ווערטער פון וואס מ'רעדט דא.
און אוודאי ווען מ'האט ווערטער, קען מען אויך טון. מענטשן זענען דאך מענטשן וואס לעבן און זענען א רוח ממללא [א רעדנדיגער גייסט], א מענטש איז א זאך אויף א זאך. ווען מ'דארף עס היינט ווערטער, קען ער עס בעסער טון, און אויך קען ער זיך בעסער מתנגד זיין צו מניעות.
פארוואס דארף א איד לערנען זוהר? פארוואס דארף א איד לערנען קבלה?
וואס מיין איך צו זאגן? איך מיין צו זאגן אזוי:
יעדער איד ווייסט אז די מנורה איז א געשמאקע זאך
פארוואס דארף א איד לערנען זוהר? פארוואס דארף א איד לערנען קבלה? די תירוץ איז אזוי: ווייל יעדער איד ווייסט, יעדער איד ווייסט אז די מנורה איז א געשמאקע זאך. ער לערנט חומש, און די חומש רעדט פון אים זעקס מאל, פילט ער שוין א געשמאק דערין. און די מנורה איז אזוי ביוטיפול, און אלע אידן, אלע דורות איינע פון די קדושות וואס איז אין כלל ישראל איז געווען די מנורה.
יא, אונז ווייסן, מען האט אלעמאל געמאכט פיקטשערס פון דער מנורה, און גערעדט פון דער מנורה, און זיי האבן אפילו געמאכט די איינציגסטע כלי אין דעם בית המקדש וואס מ'מאכט לכאורה א זכר דערפאר. סאמהאו, צו מיט א מנורה, צו מיט א נר, צו מיט א כלי, אן א כלי, איז די מנורה.
מ'מאכט חנוכה מ'הדלקת א מנורה, וואס אזויווי אלע ראשונים האבן שוין פארשטאנען, און די ריינפעמסלי, וואס ס'איז פשוט, ס'שטייט אין די זאך אליינס, אז דאס איז א זאך וואס אונז ווילן האבן. די מנורה איז א זאך וואס אידן קומען זיך אן, און זיי האבן עס ליב.
דער פראבלעם: דער שטן ומסית העולם
יעצט איז דא א פראבלעם. וואס איז די פראבלעם? מ'קען עס זאגן אזוי, ס'איז דא אנדערע וועגן עס צו זאגן. איך וויל זאגן אזוי:
קומט אמאל א שטן ומסית העולם, קומען די שטן ומסית העולם, אומות העולם, און זאגן, "מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה?" [וואס איז די מצוה דא און וואס איז דער טעם דערין?]
אוקיי, די מנורה איז נישט אזא זאך וואס מ'דארף אזוי מסביר זיין. מ'וועט זען, מעשה המנורה מקשה זהב [די מעשה פון דער מנורה פון איין שטיק גאלד], "נתקשה משה במעשה המנורה" [משה האט געהאט שווער מיט דעם מעשה פון דער מנורה]. ס'איז עפעס אזוי שווער. יא, ס'איז שווער אפשר צו מאכן, אוקיי, איך הער, ס'איז א פאך, זייער גוט. אבער ס'איז נישט פונקט אזא שווערע זאך צו פארשטיין. אבער די אהבה וואס דו רעדסט דא, די קאך, יא, די "שתשלהבת עולה מאליה" [אז די פלאם זאל אויפגיין פון זיך אליין], איך הער עס.
וואס איז געשען פאר די ליטוואקעס – דער טראגישער פארלוסט פון חיות
און וואס געשעט? מ'קען דיר זאגן, און דאס איז נעבעך וואס איז געשען פאר די ליטוואקעס, איך וויל פארציילן די מעשה.
וואס איז געשען אז אסאך מענטשן, מאדערנע מענטשן, האבן פארלוירן די חיות אין אידישקייט? פארוואס איז געשען?
דער דיאלאג מיט דעם גוי
ס'איז געקומען די גוי און ער זאגט, "אוקיי, דו האסט א מנורה."
אזויווי ס'שטייט, אזויווי דער מדרש זאגט, "אשרי העם יודעי תרועה" [תהלים פט:טז - "פרייליך איז דאס פאלק וואס ווייסט די תרועה"], די זוהר ברענגט דעם פסוק. "אשרי העם יודעי תרועה" – וואס?
פארוואס הייבט זיך אן שוין צו גרייטן צו ראש השנה? ער רעדט שוין פון ראש השנה, ס'איז נאך שבועות, און ער רעדט שוין פון ראש השנה. די בארדיטשובער האט גערעדט וועגן שבועות. אוקיי.
אבער "אשרי העם יודעי תרועה", "על כמה קרבנות יש להם, כמה שופרות יש להם, כמה חצוצרות יש להם" [אויף וויפיל קרבנות זיי האבן, וויפיל שופרות זיי האבן, וויפיל חצוצרות זיי האבן]. אונז האבן שיינע זאכן, זיי האבן אויך ביוטיפול זאכן.
נו, פארוואס דארף איך האבן דווקא די ביוטי, די געשמאק, פונקט די רעסיפי וואס דיין באבע האט געמאכט דארף איך האבן? ס'איז דא אסאך רעסיפיס אויף די וועלט. גיי צו זיי, קום צו אונז.
דער איד'ס תירוץ: "כך נצטווינו"
האבן די אידן געענטפערט, האבן די אידן גענטפערט, "יא, איין מינוט, זייער שיין, ס'איז זייער שיין, אבער איך האב א פראבלעם. דער אייבערשטער האט מיר געגעבן א תורה ביי מעמד הר סיני, און איך גלייב דערין, און ער האט מיר געהייסן אז איך מוז היטן שבת. איך קען נישט היטן זונטאג אזויווי דו טוסט.
איך גלייב אז ס'איז זייער שיין א זונטאג, ס'איז ביוטיפול די זונטאג סערוויס אין טשערטש, ס'איז זייער שיין. איך זע נישט, ס'איז נישט קיין שקר. ס'איז טאקע אין די תורה, איך טאר נישט זאגן 'לא תחנם' [דברים ז:ב - "דו זאלסט זיי נישט געבן חן"], איך מעג נישט טילן חן, אבער ס'שטייט נישט אז איך דארף זאגן אז ס'איז אלעס שקר, אמת? שוין, ס'איז ביוטיפול.
וואס זאל איך טון אז די הייליגע תורה האט מיר מחייב געווען פאר מיר, האט מיר געגעבן א הלכה אז איך מוז היטן שבת, די זיבעטע טאג, נישט די ערשטע טאג. א גוטן טאג, איך קען נישט גיין מיט דיר א חלק."
דער חסרון: א גוף אן א נשמה
זייער גוט. צוליב דעם איז געבליבן די אידן אזויווי מיט א גוף אן א נשמה, יא? אזוי ווי זייער גוט, ער היט דאך שבת, און די ערשטע זאך וואס מ'זאגט אים אז ס'שטייט, דאס איז א קלארע הלכה און מ'דארף עס טון, טוט ער עס. אוקיי, ער איז זייער שטארק מקפיד דערויף. אבער למעשה, די חן האט ער פארלוירן, אמת? די חן, ער האט נישט קיין חן. ער טוט שבת וואס ער דארף.
דער תירוץ וואס ער זאגט פאר זיך
און ווען דער גוי זאגט אים, דאס איז זיין תירוץ, דאס איז זיין תירוץ, ס'איז נישט קיין תירוץ וואס דער גוי פארשטייט עס נישט, אבער ס'איז א תירוץ פאר זיך, עט ליעסט. דאס איז זיין תירוץ, ער זאגט פאר די יצר הרע, "כך נצטווינו, כך נצטווינו, כך אמר הקב"ה, מיר מוזן דאס טון, דאס איז אונזער אבליגעישן, דאס איז אונזער חוב, און אזויפיל מוזן מיר טון."
אבער ס'איז נישט קיין חוב צו פילן א געשמאק דערין, אמת? ס'איז נישט קיין חוב צו האלטן אז ס'איז טאקע שענער ווי די גוי'אישע טשערטש, אדער צו מאכן אז ס'זאל זיין שענער.
"ועשו לי מקדש" – אבער אן חיות
ער דארף טאקע מאכן, וואו איז די מקדש, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" [שמות כה:ח - "און זיי זאלן מיר מאכן א מקדש און איך וועל וואוינען צווישן זיי"], דארף ער עס מאכן "כולו אומר כבוד" [אלעס זאגט כבוד], אזוי ווי ס'שטייט אין די פסוקים, אז אפילו בן השגות אלוקות, און אז א בית המדרש איז א מקדש מעט, דארף ער זיך פארשטעלן וויאזוי ס'זעט אויס דעם אייבערשטער'ס שטוב ביי די מלאכים, און מאכן אז דא זאל אויסזען אזוי, אמת? הלכה, פשוט'ע פסוק.
אבער אז ס'איז נישט קיין הלכה, ס'איז נישט קיין מצוה, ס'איז נישט קיין חיוב, ס'שטייט נישט אין שולחן ערוך געהעריג, יא, אפאר זאכן שטייען נישט אין שולחן ערוך, קען מען קיין דין האבן אין א לאך אין א בייסמענט ערגעץ, ס'שטייט נישט אין שולחן ערוך, מאכט ער עס נישט.
דער עיקר חסרון: זיין עולם הפנימי איז גוי'איש
קומט אויס אז זיין עולם הפנימי, זיין עולם הדמיון, זיין עולם הפילינג, איז בעצם גוי'איש, איז בעצם, ער איז בעצם מודה געווען צו די וואס זאגן "מה מצוה זו ומה טעם יש בה", נאר טאקע אונז האבן בעסערע קרוין'ס, אונז זאלן אונז זאלן אונז זאלן נישט שולט זיין. שופר.
"אשרי העם יודעי תרועה" – נישט "רחמנא פקיד"
אבער אויף זיין שופר זאגט זיך "אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון" [תהלים פט:טז - "פרייליך איז דאס פאלק וואס ווייסט די תרועה, הקב"ה, אין ליכט פון דיין פנים וועלן זיי גיין"]? זאגט זיך "אשרי העם מקיים המצוות, רחמנא פקיד" [פרייליך איז דאס פאלק וואס מקיים די מצוות, דער רחמנא האט באפוילן]? זייער גוט.
"רחמנא פקיד" איז זייער אנדערש פון "אשרי העם יודעי תרועה".
מ'זאגט נישט, נאך די תקיעות פירט מען זיך מ'זאגט דעם פסוק "אשרי העם יודעי תרועה". מ'זאגט נישט "רחמנא פקיד". אה, עכט גיבט א רבי, איך ווייס נישט וואס פאר א מעשה האט ער געזאגט דאס. נישט דאס זאגט מען.
דאס איז דער אמת. דאס איז דער אמת.
דער אונטערשייד צווישן "יודעי תרועה" און בלויז מקיים זיין מצוות: די נויטווענדיגקייט פון ווערטער פאר דער פנימיות
פרק א: שופר — "יודעי תרועה" קעגן "מקיים המצוות"
דער פסוק ביי שופר און זיין באדייט
טאַקע אונז האָבן בעסערע קרובים, אונז זאָלן נישט אויספאַלן זאָלן מיר אַ חציצה צו בלאָזן שופר. אָבער אויף זיין שופר זאָגט זיך "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן" [אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה — גליקלעך איז דאָס פאָלק וואָס ווייסט די תרועה]. זאָגט זיך "אַשְׁרֵי הָעָם מְקַיֵּים הַמִּצְוֹת, רַחֲמָנָא אַמְטִיקוּ" [רַחֲמָנָא אַמְטִיקוּ — דער רחמן זאָל פארזיסן]? ניין! זייער גוט. רַחֲמָנָא אַמְטִיקוּ איז זייער אַנדערש פון אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה.
מיר זאָגן נישט, ביי אונז נאָך די תקיעות פירט מען זיך מען זאָל זאָגן די פסוק "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה", מיר זאָגן נישט "רַחֲמָנָא אַמְטִיקוּ". יאָ, עס איז דאָ אַ רבי, איך ווייס נישט צו ס'איז אַ מעשה, ער האָט געזאָגט דאָס. נישט דאָס זאָגט מען אין סידור.
דער שופר'ס קול פילט אָן די גאַנצע וועלט
אמת, דער סידור רעדט פון די — דער שופר איז רעדט פון אַנטענע גלייזל ווי דער שופר איז ממלא [פילט אָן] די גאַנצע וועלט מיט זיין קול, און דאָס ווארט מען נאָכאַמאָל הערן, דאָס וואָס שטייט אין סידור. ס'שטייט נישט אין סידור, עס איז אַ הלכה מ'דאַרף בלאָזן שופר.
דער איד אָן ווערטער
אָבער נעבעך, דער איד וואָס ער האָט נישט קיין אַנדערע תירוץ, ער פאַרשטייט נישט דאָס, ער זעט נישט וואָס ס'שטייט אין סידור. די מובי סטודיאָ מאַכט לכאורה בעסערע זאַכן, ווייל אונז האָבן נישט קיין אידישע מובי סטודיאָ. פאַרוואָס נישט? ווייל אונז ווייסן נישט אַז ס'איז דאָ אַ חי [א לעבעדיגע זאַך], ווייל אונז מיינען אַז ס'איז נאָר דאָ אַ הלכה.
דער עולם הפנימי איז גוי'איש
אַקעגן דעם דאַרף מען וויסן, אַקעי, ער איז זיין עולם הפנימי [אינעווייניגע וועלט], זיין עולם ההרגש [וועלט פון געפיל], זיין געפיל, זיין האַרץ, זיין נשמה, איז אַלעס גוי'איש, איז אַלעס וועלטליך, זאָל מען שוין זאָגן, ער איז נאָר מקיים די מצוות.
פרק ב: דער זיידע'ס געשמאַק אין די מנורה
דער זיידע'ס פאַרשטאַנד פון שיינקייט
איי, וועסט אים פרעגן, דיין זיידע האָט אוודאי געהאַט אַ געשמאַק, ער האָט געהאַלטן אַז די מנורה איז טאַקע די שענסטע זאַך אויף דער וועלט. ער האָט נישט סתם געזאָגט, ער האָט נישט סתם געזאָגט אַז ער איז געווען אַ פרימיטיווער, ער האָט אַזוי געהאַלטן.
דער דמיון פון בית המקדש אין גלות
ער האָט געוואַלדיג געטראַכט אַז אונז זענען גלות און אין זבלנוש [שמוץ], אָבער ער האָט געהאָפט, ער האָט גע'דמיון'ט [זיך פאַרגעשטעלט] וויאַזוי ס'וועט אויסזען די מנורה אין בית המקדש, וויאַזוי דער כהן גדול צינדט עס, און ס'איז ביוטיפול, ס'איז נישטאָ, קיין איין טשערטש האָט נישט אַזאַ שיינע זאַך.
"נהי דלא חזי מזליה חזי"
אַזוי האָט ער געוואַלדיג געזען, ער איז געגאַנגען, געגאַנגען לקראת מלכי אומות העולם [צו באַגעגענען די מלכים פון די אומות], און אויב ער האָט געטראָפן און ער האָט געזען ווי שיין ס'איז, אפשר טאַר מען נישט, איך ווייס נישט, אויב ער האָט געזען ווי שיין ס'איז ווי די גוים אין זייערע שפּאַנצן דרייען זיך און מאַכן ביוטיפול סערעמאָניס און זאַכן, האָט ער געזאָגט, "אַה, איך ווייס וואָס איך גיי איש, אמר יזכר יבחין" [ער זאָגט, ער וועט זיך דערמאָנען, ער וועט באַטראַכטן].
אויב ער איז זוכה צו ביאת משיח [די קומען פון משיח], אויב ער איז זוכה צו גיין צו אַן אמת'דיגער רבי, צו די רצונות וואָס האָט געווען עוסק אין דעם, זאָל מען זאָגן ער האָט גערעדט אַמאָל אַ שיעור, אויב ער איז זוכה צו דעם האָט ער געזען, "נְהִי דְּלָא חֲזֵי מַזְלֵיהּ חֲזֵי" [אויב ער האָט נישט געזען, האָט ער געזען פון זיין מזל].
פרק ג: אקדמות — די חיצוניות איז אויך געווען בעסער
די לימוד פון אקדמות שבועות
און וואָס רעדט מען פון דאָרט? יאָ, מ'האָט געדאַרפט מיט זיי האָבן געלערנט אקדמות שבועות, ווייל מ'זאָגט אונז גייען האָבן אַ לוויתן מיט אַ שור הבר [דער ווילדער אָקס], ענק האָבן עפּעס פייער, שניי, אַ רייט פאַר אַלע נישט.
די פנימיות און די חיצוניות
מען רעדט שוין נישט פון די "מִתְהַלֵּל אִין בֵּיתְךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶלָה" [דער וואָס לויבט זיך אין דיין הויז, וועט דיך נאָך לויבן], דאָס איז שוין אוודאי, דאָס איז שוין בורא פנימים [די אינעווייניגע זאַכן], אפילו די חיצוניות איז געווען בעסער, עס איז געווען מער געשמאַק, די קינדער האָבן עס מער ליב געהאַט, אונז גייען עס מער ליב האָבן, אפשר היינט זענען אונז אין גלות, האָפן אונז, זענען זיך מצייר דברים [פאַרשטעלן זיך זאַכן] אונז אין דמיון ווי עס זעט אויס.
מען קען זיין אַ ארטאָדאָקסישער איד אָן דעם
אָבער די אַלע זאַכן איז נישט קיין הלכות, מען קען זיין אַ גאַר ארטאָדאָקסישע איד אָן קיינמאָל האָבן אַ דמיון וועגן די שור הבר און לוויתן, מען קען נישט זאָגן קיין אקדמות, מען קען קוים זיין אַ איד, אָבער מען קען זיין אַ ארטאָדאָקסישע איד קען מען זיין.
פרק ד: פאַרוואָס דער ארטאָדאָקסישער איד איז "נאָר אַזוי" — ווייל ער האָט נישט קיין ווערטער
"נאלמתי כרחל לפני גוזזיה"
און פאַרוואָס איז דער ארטאָדאָקסישער איד נאָר אַזוי? ווייל ער האָט נישט קיין כתובה [געשריבענע ווערטער], ווייל ער האָט נישט קיין ווערטער. ווייל ער איז "נֶאֱלַמְתִּי כְּרָחֵל לִפְנֵי גוֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה" [איך בין שטום געווען ווי אַ שאָף פאַר אירע שערער, שטום], אַזוי ווי אַ רחל — רחל רמז'ט אויף דער שכינה, דער כנסת ישראל — וואָס זי משנה'ט איר אָפּ [מען שערט זי אָפּ], און זי קענען נישט אפילו מאַכן קיין נויז, וואָס ער מטורט מורט [פאַרשפּאַרט איר מויל], זי קענען נישט וויינען, זיי האָט, איך האָב נישט קיין ווערטער.
מענטשן לעבן דורך ווערטער
און אויב איך האָב נישט קיין ווערטער, וויבאַלד מענטשן זענען אַזעלכע סאָרט די בריאות וואָס למעשה לעבן זענען ווערטער. חוץ פון אַפּאַר משוגעים וואָס זיי קענען זאָגן, איך קען נישט, איך האָב נישט קיין ווערטער, און אונז גלייבן אין דעם אונז טאַנצן ווייטער אַזוי.
די ווערטער וואָס מיר האָבן זענען נאָר נגלה
רוב מענטשן, און זיכער דער ציבור, דער וועלט, אויב מען האָט נישט קיין תירוץ, איז אַז די ווערטער וואָס אונז האָבן זענען נאָר מיט נגלה [די גלייע תורה], דאָס איז די ווערטער וואָס רוב מענטשן האָבן, די ווערטער וואָס איז דאָ איז נגלה, דאָס איז די ווערטער, די הלכה אַקעי, ברוך השם, זיי האָבן דאָס, זייער גוט. אָבער אויף די פנימיות האָט מען נישט קיין ווערטער, ווייל די פנימיות איז געווען אַ זאַך וואָס מען האָט געפילט, ס'איז נישט קיין נישט אַזאַ זאַך.
פרק ה: דער בית המקדש — נישט נאָר הלכות, נאָר אַ געשמאַק
כמעט קיין איד איז נישט געווען אין בית המקדש אַריין
כמעט קיין שום איד איז נישט געקומען אין בית המקדש אַריין, כמעט קיין שום איד, וואָס מיינט ווען דער בית המקדש איז געווען קיים, איז נישט אַרויסגעגאַנגען זאָגן, ברוך השם האָט היינט מקיים ווען פּונקטלעך אַלע הלכות, אַלע הידורים. ס'איז געווען אַ קרבן עולה היינט, אַ קרבן תמיד, דער מוסף של שבת ושני כבשים מיט אַלע הידורים. עס איז געווען צו אַז קיין איין איד איז נישט געווען אין בית המקדש אויף.
ווען דער בית המקדש איז טאַקע חרוב
ס'איז געקען זיין אַז ס'איז געווען תקופה וואָס איז יענע בית המקדש אַזוי, אָבער דעמאָלט ס'איז טאַקע בית חרוב וחרפת [אַ חורבן און אַ שאַנד], דעמאָלט ס'איז נישט געווען קיין פּוינט פון דעם בית המקדש, אָבער ווען ס'איז יאָ געווען, עס איז געווען עפּעס אַזאַ מין געשמאַק, עפּעס אַזאַ מין ראָמאַנץ, עפּעס אַזאַ מין חגיגה מען האָט נישט קענט אַרויסגעבן, מען האָט נישט געהאַט קיין ווערטער.
פרק ו: די לויים — זייער תפקיד איז געווען ווערטער געבן
די דזשאָבס פון די לויים
די לויים, האָבן די דזשאָבות אין די לויים. מען לערנט די וואָך פון די לויים, וואָס איז די דזשאָבס אין די זשאָבס, און די זשאָבס שטייט נישט אין די תורה בפירוש, אַזוי זיי זינגען. מען שטייט נאָר שפּעטער אין דברי הימים.
אַרויסברעכן דעות מיט ווערטער
אָבער דער לוי'ס דזשאָב איז געווען אַרויסצוברעכן דעות מיט ווערטער, אויף דעם איז דאָ תהילה און אויף דעם ניגון, אָבער אונז האָבן אפילו נישט קיין תהילה, אונז ווייסן נישט וועלכע ניגון זאָל מוז געזינגען, און זאָל וואָס ער אַ טייל מוצא זאָגן ניגון, און מ'זאָגט תהילה און מ'זאָגט תהילה און מ'זאָגט תהילה און מ'זאָגט תהילה און מ'זאָגט תהילה.
די סאָלושן פון דער זוהר הקדוש
אפשר איז נישט די גאַנצע סאָלושן, ווייל די חסידישע ספרים קומען און זאָגן אַז עס קענען דעם אויך טויער זיין. אָבער איז זייער וויכטיג צו דערהערן וואָס איז די סאָלושן פון די זוהר הקדוש, און וויפן כלל איז דער גאַנצע חסידי חדר, וואָס די זוהר'ס חסידות און מיט קבלים און אחרונים, זיי אַלע זענען אַזוי, אַלע דאָס וואָס זיי טוען.
פרק ז: דער זוהר קומט געבן ווערטער
"קום מיין ברודער, איך וויל דיר געבן ווערטער"
ווייל עס דערוואַקסט איז די זוהר קומט און ער זאָגט קום רבי לעבן, קום מיין ברודער, איך וויל דיר געבן ווערטער, זאָלסט קענען ענטפערן דערויסטער.
"מה אעשה, ואהבת שפשמין גזר עלי"
אונז סטעצן דאַרפן זאָגן, יאָ, אונז האָבן אַ חיוב, אונז אידן האָבן אַ גזירות, אַ כתוב, מיי עסה [וואָס זאָל איך טאָן]. אַ גוי'שע מיידלער איז זייער שיין, וויאַזל איך טוען אוודאי? מיי עסה, ואהבוי שפשמי'ן גזר עליי [און ליבע פון דער תורה איז געגזר'ט געוואָרן אויף מיר]? לו את השכטן [נישט דיר צו שעכטן], ביי מיך טאַר נישט! עס זאָל מורא אַז מיר ווערן צו ווערן אויסער אידישקייט. מיי עסה, אַזוי זאָגט אַ פּשוט איד, און דאָס איז אַ זאַך.
אַ גוי'שע חתונה און אַ גוי'שע לעבן
אָבער למעשה, קען ער טאַקע נישט חתונה מיט אַ גוי'שע מיידלער, אָבער נאָכאַלץ האָבן אַ גוי'שע חתונה. אין אַ גוי'שע חתונה לעבן, אין אַ גוי'שע לעבן, און זיין שבת בוסטו אויסזעהן? יאָ, מיט אַלע הלכות, אָבער גוי'ש.
דער זוהר גיט ווערטער
קען דיך דו איינער זאָגט אַ סנטח? ניין, ניין, לאָמיר הער אויס מיין קינד. איך וויל דיר זאָגן, אַז אַ איד, אַ אידישע גוף, איז אַזאַ סאָרט זאַך וואָס הייסט אַ מרכבה לשכינה [אַ וואָגן פאַר דער שכינה].
פרק ח: דער יסוד — אַ אידישער גוף איז אַ מרכבה לשכינה
איך גיין דיך אַ ביסל ווערטער
איך גיין דיך אַ ביסל ווערטער. אַ אידישע יונגל, אַ אידישע זכר, איז אַ מרכבה פאַר די מדריגה וואָס הייסט יסוד. דער פּרייט אין יסוד ממש, אָבער אופן כללי. דער זכר איז אַ מדריגהייט פאַר אַ זאַך וואָס הייסט יסוד, צו הייסט צדיק. עס איז דאָ אַסאַך פּסוקים וועגן דעם. "צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" [דער צדיק איז דער יסוד פון דער וועלט].
בועל בת אל נכר — דער נמשל, נישט דער משל
און ווען אַ אידישע יונגל לייגט אַריין זיין צדיק און אַ גוי'ש און מיידל, איז עס אַזוי ווי אַ צלום בהיכל [אַן אָפּגאָט אין היכל]. דער גאַנצער וועלט דרייט זיך אַרום דעם זאַך, און מיר האָבן קלאַר געמאַכט אַז ס'איז נישט גענוג צו זאָגן אַז ס'איז אַ משל מיט אַ נמשל, אָדער אַז ס'איז דאָס זעלבע "כְּמוֹ שֶׁהוּא לְמַעְלָה כֵּן הוּא לְמַטָּה" [אַזוי ווי עס איז אויבן אַזוי איז עס אונטן], פּונקט אַזוי ווי ביי אַ מענטש איז דאָ פאַרשידנאַרטיגע מדות, איז אויך ביי דער אויבערשטער.
די טיפערע זאַכן וואָס די מקובלים זאָגן
אָדער די טיפערע זאַכן וואָס די מקובלים זאָגן, אַז אַ מענטש פירט זיך אין די מדות החסד איז ער מעורר ביי דער אויבערשטער די מדות החסד דעם "יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה'" [יעדער זכר זאָל זען דעם פּנים פון דעם האַר].
דער באַקאַנטער טייטש אין זוהר
דאָס איז דער באַקאַנטער טייטש אין זוהר, אַז דער זכר, וואָס איז אַ סימן און אַ זכר און אַ מרכבה פאַר דער מדרגה וואָס הייסט זכר שלמעלה, דער יסוד העליון [דער אויבערשטער יסוד], וואָס איז דער מעיין הנובע [דער קוואַל וואָס שפּרינגט] וואָס ברענגט אַראָפּ די גאַנצע שפע [אויסגוס] אויף דער וועלט, דאַרף אַריינגיין אין די בחינת נוקבא דקדושה [די בחינה פון די הייליגע נקבה], אין די בחינת השכינה.
דאָרט הייסט עס דער מקדש
דאָרט הייסט עס דער מקדש, יאָ? ער גייט אַריין אין דעם מקדש, ער גייט אַריין אין דעם משכן. און ווען די אידן טראָגן דעם, ווי האָבן מיר געלערנט די וואָך, ווי שיין ס'איז ווי די אידן טראָגן דעם משכן, זיי טראָגן די שכינה, ליטעראַלי. דאָס איז דער טייטש.
א בעל — חתונה מיט די טאָכטער פון אַ גוי'אישע גאָט
און דו פאַרשטייסט אַז אוודאי דאָס הייסט אַ בעל, אַז אַ איד לאָזט אָפּ, אַזוי ווי אַ איד וואָס לאָזט אָפּ און ער איז בועל בת אל נכר [מזנה מיט די טאָכטער פון אַ פרעמדן גאָט], נישט ער האָט חתונה מיט אַ גוי'אישע מיידל, ער האָט חתונה מיט די טאָכטער פון אַ גוי'אישע גאָט. דו כאַפּסט? אַ אידישע מיידל איז אַ טאָכטער פון די אידישע גאָט, יאָ? "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" [קינדער זענט איר צו השם אייער גאָט]. נישט נאָר אַ טאָכטער, ס'איז אַ בחינה, ער האָט אונז זייער ליב.
לאָמיר דיר געבן געוויסע ווערטער
לאָמיר דיר געבן געוויסע ווערטער, אפשר די ווערטער זענען אַ משל, אפשר זענען זיי צופיל מגושם [גראָב] ווען מיר טראַכטן דערפון, איך וועל דיר געבן מער קבלה ווערטער, ס'הייסט זו"ן [זעיר אַנפּין ונוקבא].
יעדער אידישער אינגל און מיידל איז אַ מרכבה
און די ווערטער ווייזן אַז יעדער אידישע אינגל איז אַ מרכבה פאַר די זעיר אנפין, פאַר די מדת התפארת [די מדה פון תפארת]. יעדע אידישע מיידל איז אַ מרכבה פאַר די מדת המלכות [די מדה פון מלכות], פאַר די שכינה. און ווען זיי טרעפן זיך צוזאַמען ווערט אַ יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה [אַ פאַראייניגונג פון דעם הייליגן, געבענטשט איז ער, און זיין שכינה], און דאָס איז וואָס אידן טוען ווען זיי האָבן חתונה.
ווען אַ איד מישט זיך מיט אַ גוי
גוים האָבן זיך זייערע מדרגות, איך ווייס, שבעים שרים און אַזוי ווייטער. אָבער ווען אַ איד מישט זיך מיט אַ גוי, איז ער בועל בת אל נכר, איז כביכול [אַזוי צו זאָגן], טראַכט אַריין, ברענגט ער דעם מדרגה פון דער יסוד דקדושה, גייט אַריין אין אַ עבודה זרה. אַזוי ווי אַ מענטש נעמט דעם בית המקדש, דעם מקדש, דאָס ווייכע פון דעם קודש, און ער לייגט עס אַריין אין אַ געטשקע הויז, ער נעמט דעם ארון הקודש און לייגט עס אַריין אין אַ עבודה זרה.
דאָס איז דער נמשל — דער בית המקדש איז דער משל
און נישט דאָס איז אַ משל, דאָס איז דער נמשל. דו טראַכטסט פון דעם בית המקדש? דער בית המקדש אַליינס איז נאָר געווען אַ משל פאַר די גאַנצע מעשה, פאַר די גאַנצע קבלה וואָס איך געב דיר אַרויס. און דאָס איז די חיות.
פרק ט: נאָך טויזנט משלים — דער ים, די נחלים, און די שפע עליון
דאָס איז נאָר איין משל
דאָס איז נאָר איין משל, יאָ? מיר האָבן גערעדט פון די משל יעצט פון כמעשי נערותיך [ווי די מעשים פון דיין יוגנט], פון אַ משל פון אהבת איש ואשתו [די ליבע צווישן אַ מאַן און אַ פרוי].
"כל הנחלים הולכים אל הים"
איך קען דיר געבן נאָך טויזנט משלים פון ים וואָס ווערט "כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא" [אַלע טייכן גייען צום ים און דער ים ווערט נישט פול], אַלע נחלים, די שפע עליון גייט אין אַזוי ווי נחלים וואָס פאַלט אַראָפּ פון אויבן, די רעגן, יאָ, פון למעלה למעלה [פון אויבן אויבן], פון די טל דנחית מעתיקא קדישא [דער טויט וואָס קומט אַראָפּ פון עתיקא קדישא], און ס'גייט אַריין ביז ס'קומט אַריין אין די ים וואָס איז מקבל [נעמט אָן], וואָס אין דעם ווערט די וועלט צוריק אויפגעפרישט.
"ישקו כל חיתו שדי"
"יִשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם" [אַלע חיות פון פעלד וועלן טרינקען, די ווילדע עזלען וועלן שטילן זייער דאָרשט], וואָס איז זייער ביוטיפול פּסוקים פון ברכי נפשי [ברכי נפשי — אַ קאַפּיטל תהילים] וואָס דער זוהר איז זייער ליב.
דאָס איז די טייטש
און אַזוי, דאָס איז די טייטש, אַ איד טוט אַ מצוה, דאָס איז די טייטש, אַ איד טוט תשובה, ביז דעמאָלטס איז געווען שרויה בדוה [געזעסן אין טרויעריגקייט], און דער עובד נעמט די מים [וואַסער], די מים העליונים [די אויבערשטע וואַסערן], און ער שיקט עס אַריין אין איר סוהר [איר סוד], און ס'ווערט פון דעם סוהר וואַסער, אמת? דאָס איז וואָס מ'טוט.
פרק י: דער זוהר'ס תפקיד — ווערטער און משלים קלאַר מאַכן
"איך וועל דיר געבן נאָך ווערטער"
אַה, יעצט וואָס טוט דער זוהר? ער זאָגט "איך וועל דיר געבן נאָך ווערטער, נאָך משלים". און די קבלה, די גאַנצע קבלה איז עוסק אין קלאַר מאַכן און אויסרעדן די משלים. מ'דאַרף קענען רעדן וועגן דעם, פאַרשטיין קלאַר.
דאָס איז נישט סתם אַ געפיל
דאָס איז צו זאָגן אַז ס'איז דאָ אַ געפיל, אַ איד האָט אַ געשמאַק אין די מנורה, ס'איז נישט סתם אַ געפיל, ס'איז אפילו נישט סתם אַ רמז.
"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"
ס'איז דאָ אין די מנורה איז דאָ "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" [קעגן דעם פּנים פון דער מנורה זאָלן לייכטן די זיבן ליכט]. די אַלע זיבן לעכט, די אַלע זיבן ספירות, די אַלע זיבן מדרגות, דאַרפן זיך קאַנעקטן, דאַרפן מאיר זיין קעגן די פני המנורה, וואָס דאָס איז די בינה למעלה אָדער די מלכות למטה. קוק אין זוהר, זע פּונקטליך וואָס ס'מיינט.
דער נר מערבי
און די נר מערבי [דאָס מערבדיגע ליכט], וואָס איז די מערב [מערב], טייטש שכינה במערב [שכינה אין מערב]. צו דאָרט דרייט זיך אַלעס.
פרק יא: דער גוי'ס קשיא — "מה דודך מדוד"
דאָס זענען די ווערטער
דאָס זענען די ווערטער. יעצט פרעגסטו, ס'קומט דער גוי דאָ, יעצט קומט דער גוי און ער פרעגט דיך, "רבי ישמעאל בן אלישע, מה נשתנה רחימו דאבא... מה נשתנה רחימו דאבא מכל רחימין?" [וואָס איז אַנדערש דיין באַליבטער פון אַלע באַליבטע?] יאָ, וואָס האָסטו אַזוי שיין? וואָס איז דיין באַליבטער מער פון אונזערע באַליבטע? אונז האָבן שענערע בנינים ביזדערווייל.
"ניחא לך דאימא לך חד מילתא?"
זאָגן זיי, "ניחא לך דאימא לך חד מילתא?" [ווילסטו אַז איך זאָג דיר איין זאַך?] דו קענסט מיר מסביר זיין? דו פאַרשטייסט נישט אַז אונז האָבן דאָ די קודשא בריך הוא ושכינתיה [דער הייליגער, געבענטשט איז ער, און זיין שכינה]? דו קענסט נישט פאַרשטיין אַז דאָ איז דאָ "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת"? איך האָב פאַר דיר ווערטער.
ער לערנט אויס פאַר זיינע קינדער
און די ווערטער לערנט ער אויס פאַר זיינע קינדער, און ער מאַכט אים מוסבר ומבואר [פאַרשטאַנדיג און קלאַר].
פרק יב: רבי המנונא סבא — די דריי סעודות שבת
ס'איז נישט סתם מיר זענען הונגעריג
ער זאָגט זיינע קינדערלעך שבת סעודה, ס'איז נישט סתם מיר זענען הונגעריג און מיר האָבן געזעסן אַ פּאַרטי.
"הא סעודתא דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין"
ס'איז דאָ אַזאַ מדרגה וואָס זאָגט אַז ס'קומט אַ איד, ס'קומט רבי המנונא סבא אַריין אין זיין ליל שבת, און ער זאָגט "הָא סְעוּדְתָא דָא הִיא סְעוּדְתָא דְחַקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין" [דאָ די סעודה דאָס איז די סעודה פון דעם פעלד פון הייליגע עפּל]. די סעודה איז אַ סעודה פון די הייליגע גאַרטן, די הייליגע פרדס [גאַרטן] פון געשמאַקעדיגע עפּלעך.
וואָס מיינט דאָס?
און ער פרעגט די קינדער, וואָס מיינט דאָס? און קיינער קען עס אַלץ נישט פאַרשטיין, אָבער ס'מיינט אַז די שכינה האָט פאַרשידענע קנינים [בעזיצן], פאַרשידענע התלבשות'ן [אָנטוען] אויף די וועלט. איינע פון זיי איז ליטעראַלי ווען מ'גייט אין אַ פרדס מיט געשמאַקע עפּלעך אָדער עפּעס אַנדערע פירות האילן [געזונטע פירות], און וואָס האָט געשמעקט געשמאַק, ס'איז ביוטיפול, דאָס איז די זאַך וואָס איז ליל שבת.
די דריי מדרגות
און שבת אינדערפרי זאָגט ער, דאָ איז סעודתא דעתיקא קדישא [די סעודה פון עתיקא קדישא], און נאָכמיטאָג זאָגט ער, דאָ איז סעודתא דזעיר אנפין [די סעודה פון זעיר אַנפּין]. דאָס זענען די דריי מדרגות, נישט סתם מ'עסט דריי סעודות.
קדושה על פי הזוהר: הקדמה לביאור ענין הקדושה
פרד"ס: ארבע שטופן פון פארשטאנד
דער פשט'דיגער פרד"ס – א גארטן מיט פירות
ס'איז דא פארשידענע לשונות אויף די וועלט. איינע פון זיי איז ליטעראלי: ווען מ'גייט אין א פרד"ס [פַּרְדֵּס: גארטן], מ'האט געשמאקע עפלעך, אדער עפעס אנדערע פירות, הייסע רויגען – ס'איז געשמאק, ס'איז ביוטיפול. דאס איז די זאך וואס איז דא שבת.
די דריי סעודות – דריי מדריגות
און די שבת'דיגע סעודה, זאגט ער, דא איז דא די עתיקא קדישא [עַתִּיקָא קַדִּישָׁא: דער אלטער הייליגער, העכסטע שטופע אין אלקות]. און פרייטאג זאגט ער, דא איז דא די זעיר אנפין [זְעֵיר אַנְפִּין: די קליינע פנים, מיטלערע שטופע אין אלקות]. דאס זענען די דריי מדריגות.
ס'איז נישט סתם מ'עסט דריי סעודות. יא, מ'קען זאגן אויף פשט פשוט'ן, אבער נאכדעם זאגט ער אויף א הלכה, א חיוב מ'דארף עסן דריי סעודות – נו נו, א חיוב. אבער וואס איז די סעודה? וואס איז די זאך וואס מ'עסט? וואס איז די חיוב? וואס איז די פנימיות? וואס מיינט א סעודה?
מ'טראכט אז א סעודה איז מ'עסט אין א רעסטאראנט מיטוואך, און שבת איז א חיוב אז דו דארפסט עסן א סעודה – עסטו רבי שלמה'לע צווייפל. ניין! שבת איז אן אנדערע סארט סעודה.
די נויטווענדיגקייט פון א שפראך פאר פנימיות התורה
ווערטער פאר דעם געפיל
ער האט עפעס אן ווערטער פאר דעם, און מ'קען דאס זאגן. ער זאגט דאס, אדער ער זאגט דאס און מ'פארשטייט דאס נישט – מ'גייט נישט אריין אין די טיפקייט פון די ווערטער וואס ער זאגט.
ער זאגט: "אוקיי, דאס איז גאנץ גוט פאר פשוט'ע אידן וואס זיי קאכן זיך און זיי זאגן די זוהר, תאנא דהילולא [תָּאנָא דְהִילּוּלָא: דער תנא פון די שמחה, רבי שמעון בר יוחאי], איך האב געזען די מטרוניתא [מַטְרוֹנִיתָא: די מלכה, כנסת ישראל], הבא, ויבאו בני אלקים [וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹקִים: און די בני אלקים זענען געקומען] – יא, זייער גוט. אבער וואס מיינט די מטרוניתא?"
ער זאגט: "ניין, ס'איז עפעס א בחינה [בְּחִינָה: אספעקט], איך ווייס נישט, דער רבי ווייסט וואס דאס מיינט."
ניין, ניין! לאמיר פארשטיין קלאר וואס ער מיינט. ס'מיינט – וואס איז דא? מ'האט פילאסאפיע בריוון פון די סיינט לארענס [Saint Lawrence: הייליגער לארענס], איינע פון די פשטים, אוקיי, אז מ'פארשטייט וואס ער מיינט. ס'איז נישט סתם ווערטער – מ'פארשטייט קלאר און אפן און דייטליך וואס מ'רעדט דא.
מ'האט א שפראך פאר די מינינג [meaning: באדייט], יא, פאר די פנימיות התורה, פאר די חיוב, פאר די האב [have: האבן], פאר די זאכן וואס מ'האט נישט ליב צו רעדן דערוועגן.
די טעות פון "איך ווייס נישט"
מ'זאל זאגן: "אוקיי, איך קען דאס, איך האב נישט ליב צו רעדן דערוועגן, איך ווייס נישט. די חסידישע אידן האבן עפעס א געשמאק דערין, עפעס א געפיל."
ס'איז נישט קיין געפיל! אוודאי איז עס א געפיל – ס'איז א געפיל. אבער וועגן ס'איז אזוי שטארק, וועגן דעם ליגט די סוד פון די גאנצע וועלט, וועגן דעם האט עס א געפיל. אבער די געפיל איז נישט א געפיל אליין – ס'איז מלובש [מְלֻבָּשׁ: אנגעטון] אין גאר גוטע ווערטער פאר דעם געפיל.
די מעלה פון האבן ווערטער – מ'ווערט נישט פארלוירן
דער משל פון יודע תרועה
יעצט, אז ס'האט ווערטער פאר דעם געפיל – ווען ער האט, דאס איז איינע פון די מעלות, נאר איינע פון זיי – איינע פון די מעלות אז מ'האט ווערטער פאר די געפיל, ווערט מען נישט פארלוירן. מ'ווערט נישט פארלוירן.
ס'איז איינס: דו האסט א שיינערע, דו האסט אפשר א בעסערע תרועה [תְּרוּעָה: שופר קול], דו האסט אפשר א בעסערע טראמפעטער. אבער דו ביסט נישט קיין יודע תרועה [יוֹדֵעַ תְּרוּעָה: איינער וואס פארשטייט די תרועה]. דו קענסט נישט די כוונות [כַּוָּנוֹת: מחשבות, אינטענציעס] פון די שופר. דו ווייסט נישט וויאזוי מ'ברענגט ארויס, וויאזוי מ'איז מעורר [מְעוֹרֵר: דערוועקט] צוריק די מוחין [מוֹחִין: שכל כוחות] פון די ז"א [זְעֵיר אַנְפִּין], און ס'גייט ארויף צו די אמא [אִמָּא: די מוטער, בינה], און ס'ווערט גאנץ נייע מוחין מיט נייע גבורות [גְּבוּרוֹת: שטרענגקייטן] מיט נייע חסדים [חֲסָדִים: גוטסקייטן].
די מעגלעכקייט פון לימוד
און מ'ווייסט דאס, און מ'פארשטייט דאס, און מ'קריגט א השגה [הַשָּׂגָה: פארשטאנד], איז לשון שופר, און ווייסן עס. מ'קען דאך עס מסביר זיין, מ'קען דאך עס זאגן אין ווערטער, מ'קען דאך עס זאגן. דו פארשטייסט יעצט די חילוק [חִלּוּק: אונטערשייד]?
טעארעטיש קענסטו עס אויך קומען לערנען. קומט סאמינג [someone: עמעצער] מ'לערנט, מ'לערנט אויס, מ'לערנט אויס שער הכוונות [שַׁעַר הַכַּוָּנוֹת: טויער פון די כוונות, ספר פון האר"י הקדוש]. איך דארף וויסן די ווערטער – ס'איז נישט סתם.
די ראיה אז ס'איז אמת
די שאלה און די תשובה
תלמיד: איינער זאגט: וואס איז די ראיה אז ס'איז אמת?
מגיד שיעור: די ראיה אז ס'איז אמת איז... מ'דארף נישט קיין ראיה! אז דאס איז אמת – דאס פשט אין שער הכוונות.
דא זאגט ער: איך האב אן אנדערע כוונה – נא פראבלעם [no problem: קיין פראבלעם], אפשר אנדערע וועג, נישט אז ס'איז נאר דא איין וועג.
די ראיה פון דער מנורה
די ראיה אז ס'איז אמת – איך רעד קומט די כוונות התפלה פונעם פשט פון די מנורה [מְנוֹרָה: לייכטער אין בית המקדש] – די ראיה אז ס'איז אמת איז אז די אידן האבן געמאכט א מנורה. זיי האבן נישט געמאכט א מנורה ווייל ס'איז א הלכה – די הלכה איז וועגן דעם.
זיי האבן געמאכט א מנורה נישט ווייל ס'איז א הלכה. די אידן האבן ליב געהאט די מנורה. די אידן האבן ליב – דו האסט דאך ליב צו עסן דעם סאנדיי בארביקיו [Sunday barbecue: זונטאג גריל], אפילו דיין בארביקיו טעיסט [tastes: שמעקט] בעסער. פארוואס האסטו עס ליב? ווייל יעדעס איינע האט ליב עפעס אנדערש. סא, האבן זיי דאס ליב געהאט.
דער חילוק צווישן שלש סעודות און א בארביקיו
די שאלה
תלמיד: וואס איז דער חילוק פון דעם געשמאק פון שלש סעודות מיט דעם געשמאק פון א בארביקיו? דאס איז א אנדערע סארט געשמאק. וואס איז דער חילוק?
די תשובה – גילוי המצוה
מגיד שיעור: אה... שלש סעודות איז דא א גילוי פון מצוה דארט, עיקר, און ס'איז א שאנס צו זיין...
...און זיין דארט צוזאמען מיט איר: "אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו, מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה [אַבְרָהָם יָגֵל, יִצְחָק יְרַנֵּן, יַעֲקֹב וּבָנָיו יָנוּחוּ בוֹ, מְנוּחַת אַהֲבָה וּנְדָבָה, מְנוּחַת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה, מְנוּחַת שָׁלוֹם וְשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט וָבֶטַח, מְנוּחָה שְׁלֵמָה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה בָּהּ: אברהם וועט זיך פרייען, יצחק וועט זינגען, יעקב און זיינע קינדער וועלן רוען דערין, א מנוחה פון ליבע און נדבה, א מנוחה פון אמת און אמונה, א מנוחה פון שלום און רואיגקייט און זיכערהייט, א גאנצע מנוחה וואס דו ווילסט דערין]."
אה, זיין געשמאק איז א שטיקל טשיקן [chicken: הינדל], זיין געשמאק איז א שטיקל סטעיק [steak: פלייש]? נישט דאס! דאס האסטו אבער געווארט פאר דיר? נישט סתם געזאגט, נישט סתם זיין. דארט איז דא א מצוה – וואס פעלט מיר חוץ מזה [חוּץ מִזֶּה: אויסער דעם]?
די מעלה פון האבן ווערטער
דאס איז איין גרויסע מעלה פארוואס די אידן וואס זענען א ביסל מקושר [מְקֻשָּׁר: פארבונדן], זיי האבן א ביסל די יראת שמים [יִרְאַת שָׁמַיִם: מורא פאר הימל], די אהבה [אַהֲבָה: ליבע] – וואס איז די תורה, אהבה, וואס זענען די מצות [מִצְווֹת: געבאט] – זיי, די וואס האבן ווערטער דערפאר, זיי פארשטייען עס שוין יעצט. ס'איז שוין די נעקסטע לעוועל [next level: נעקסטע שטופע].
יעצט, מ'דארף דאס פארשטיין, מ'דארף קענען רעדן דערפון. איבערהויפט אז מ'האט שוין דריי פיערציק מינוט, מ'דארף שוין האלטן דא. ס'איז שוין דא גענוג פאר שבת – דאס איז קדושה אבער. דאס איז נאך אויף איין, אויף איין אזוי מיר האבן גערעדט.
ענין הקדושה – דער עיקר נושא
דער צוזאמענהאנג מיט שיעור רמב"ם
און אין די שיעור רמב"ם [רַמְבַּ"ם: רבי משה בן מימון] איז מען עוסק אינעם נושא פון... וואס איז דאס? פרישות [פְּרִישׁוּת: אפזאגן זיך], אוקיי, יא. זהירות [זְהִירוּת: זיך היטן], פרישות – ס'איז דא א נושא.
דער ווארט, לויט געוויסע, דער ווארט פון דעם איז "נבל ברשות התורה [נָבָל בִּרְשׁוּת הַתּוֹרָה: א נבל מיט דער ערלויבעניש פון דער תורה]" איז קדושה. ס'זאגט "קדושים תהיו [קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: איר זאלט זיין הייליג]."
דער פשט לעוועל
יעצט, ווער ס'לערנט על פי פשט, און מער און מער שיעורים וואס מ'גייט לערנען און די דרך הפשט [דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט: דער וועג פון פשט], ער וועט פארשטיין פון וואס מ'רעדט דא: זיך ריכטיג פירן מיט תאוות [תַּאֲווֹת: תאוות], וועלכע זאכן תאווה און וועלכע זאכן נישט. דאס איז על פי פשט... פשוט'ע לעוועל.
די פראבלעם – עפעס פעלט
און דער ריזן פארוואס איך ברענג עס אויף א פראקטישן לעוועל, די סוד לעוועל [סוֹד: געהיימעניש], איז ווייל געוויסע פעלט יענעם לעוועל. ס'פעלט עפעס – איך זאג נישט וואס ס'פעלט, אבער יעדער קען זען. ס'פעלט עפעס, און ס'איז דא א סך... דאס איז אן עוולה [עַוְלָה: אומרעכט].
די ווארט על פי קבלה
די ווארט, על פי קבלה פארנעמט דאס פשוט. דער רמב"ן [רַמְבַּ"ן: רבי משה בן נחמן] זאגט דאך: קדושה – די זאך הייסט קדושה.
יעצט, ווער ס'וועט לערנען על פי פשט, און מער ווער מער שיעורים וואס מ'האט געלערנט אין די דרך הפשט, ער וועט פארשטיין פארוואס דא איז דא א זאך פון זיך ריכטיג פירן מיט הנאות [הֲנָאוֹת: תענוגים], און וועלכע זאכן איז אן ענוג [עֹנֶג: תענוג] און וועלכע זאכן נישט. דאס איז די על פי פשט, די פשוט'ע לעוועל.
פארוואס מ'ברענגט די סוד לעוועל
און די ריזען פארוואס מ'ברענגט די פרד"ס לעוועל, די סוד לעוועל, איז ווייל אין א געוויסע זין פעלט יענע לעוועל. ס'פעלט עפעס – איך וועל זאגן שפעטער וואס ס'פעלט, איך וועל עס נישט קענען זאגן. ס'פעלט עפעס, און ס'איז דא אסאך א בעסערע לעוועל.
יעצט, איך וועל פרובירן זאגן אזוי – דאס איז די ווארט וואס איך גיי ענדיגן מיט.
וואס איז קדושה גופא?
דער רמב"ן'ס פירוש
ווער ס'וועט לערנען די פשט פון די זוהר אויף קדושה – קדושה, אזוי ווי דער רמב"ן טייטשט בשם חז"ל [בְּשֵׁם חֲזַ"ל: אין נאמען פון אונזערע חכמים זכרונם לברכה]: "קדושים תהיו" – "פרושים תהיו [פְּרוּשִׁים תִּהְיוּ: איר זאלט זיין אפגעזאגט]." דו דארפסט זיין הייליג, איז פרושים. פרושים מיינט עקזעקטלי [exactly: פונקט] די מידה וואס מיר האבן גערעדט, וואס דאס רופט זיך זהירות. דאס איז וואס דו דארפסט זיין.
די פראבלעם – קיינער ווייסט נישט
יעצט, וואס איז דאס קדושה? איינער ווייסט וואס איז דאס קדושה? קיינער ווייסט נישט. דו קענסט זיך מסביר זיין וואס איז קדושה? יא, נישט. איך ווייס וואס נישט צו טון. אבער קדושה איז נישט עפעס וואס דו טוסט נישט.
מ'רעדט דאך מידות [מִדּוֹת: אייגנשאפטן], מ'רעדט דאך פנימיות [פְּנִימִיּוּת: אינערלעכקייט], מ'רעדט דאך אן הרגשה בלב [הַרְגָּשָׁה בַּלֵּב: א געפיל אין הארצן], מ'רעדט דאך פון וואס מ'טוט.
דער טעות פון נעגאטיווע דעפיניציע
קדושה מיינט נישט "קוק נישט אויף ווידיאוס [videos: ווידעאס] פון כעיוצא בזה [כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: אזעלכע זאכן]." דאס איז נישט קדושה.
יעצט, דו זאגסט: מ'טוט א פעולה [פְּעֻלָּה: אקציע] יוצא פון קדושה, ס'איז א זאך וואס ברענגט קדושה – "והתקדשתם והייתם קדושים [וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים: און איר וועט זיך הייליגן און איר וועט זיין הייליג]." אז דו וועסט נישט קוקן שלעכטע זאכן, דו וועסט נישט ליינען שלעכטע זאכן, דו וועסט נישט טראכטן – דאס וועט קומען קדושה.
אבער וואס איז דען קדושה גופא [גּוּפָא: אליין]? אה, דאס איז די פראבלעם.
רשית חכמה – דער מקור פאר קדושה
דער ספר און זיין תפקיד
דער רמ"ק [ר' משה קארדאווערא] זאגט אזוי: ס'איז דא א הייליגע ספר וואס הייסט רשית חכמה [רֵאשִׁית חָכְמָה: אנהייב פון חכמה]. ס'איז סעד [sad: שאד] אז די עולם [עוֹלָם: וועלט], אזוי ווי יעדער איינער ווייסט, אין צמח לקוטים [צֶמַח לְקוּטִים: ספר פון רבי צמח] שטייט אז מ'זאל לערנען אין רשית חכמה שער הקדושה פרק י"ז לפני הזיווג [שַׁעַר הַקְּדֻשָּׁה פֶּרֶק י"ז לִפְנֵי הַזִּוּוּג: טויער פון קדושה קאפיטל 17 פאר דער צוזאמענקום]. מ'רעדט זיך דארט אין די ענין פון קדושת הזיווג [קְדֻשַּׁת הַזִּוּוּג: די הייליגקייט פון דער צוזאמענקום] זייער גוט.
נישט נאר שער הקדושה
אבער די רשית חכמה איז נישט נאר גאנץ שער הקדושה, און די אמת איז אז די רשית חכמה איז – איך וועל מקצר זיין [מְקַצֵּר: קורץ מאכן], איך וועל רעדן פון דעם אין די חזרה אין די נעקסטע שיעור – אבער ס'איז א גאנצע ספר וואס איז ארויסצוגעבן די מוסר וויאזוי ס'זעט אויס מוסר על פי זוהר. דאס איז די דזשאב [job: ארבעט] פון רשית חכמה, און מיט דעם ווערט ער חסידות.
רשית חכמה און חסידות
איך קען דיר זאגן אז חסידות איז א פירוש אויף רשית חכמה, און יעדער איינער ווייסט אז די ערשטע חסידישע ספרים – אלע האבן זיי אים געקוואוטעט [quoted: ציטירט], און אלע האבן זיי געלערנט.
אזוי ווי חב"ד'סקער [חֲבַ"ד: חכמה בינה דעת, א חסידישע שטראם] האבן מיר אמאל געזאגט: אז ווער ס'קען נישט רשית חכמה זאל נישט לערנען תניא [תַּנְיָא: גרונט ספר פון חב"ד], ווייל תניא איז געקומען און מיר האבן קלאר געמאכט אז ס'איז נישט גענוג צו זאגן אז ס'איז א משל [מָשָׁל: פאראבעל] מיט א נמשל [נִמְשָׁל: אפליקאציע], אדער אז ס'איז דאס זעלבע "כמו שהוא למעלה כן הוא למטה [כְּמוֹ שֶׁהוּא לְמַעְלָה כֵּן הוּא לְמַטָּה: ווי עס איז אויבן אזוי איז עס אונטן]" – פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות, איז אויך ביי דער אויבערשטער, אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים [מְקֻבָּלִים: קבלה לערנער] זאגן: אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד [מִדּוֹת הַחֶסֶד: די אייגנשאפטן פון גוטסקייט] איז ער מעורר ביי דער אויבערשטער די מדות החסד.
א חסידישער שבת – דער מפתח צו קדושה
דער משל פון א גרויסער רבי
און פון דעם זאג איך: ווען ס'איז געווען א גרויסער חסידישער רבי, פון דעם האט מען געקענט פארשטיין וואס איז א חסידישער שבת. ער האט געפירט א רבי'שע שבת.
ער האט געפירט איין יאר וואס ער האט געפילט אז "נפשי לא נכנסה לביתם [נַפְשִׁי לֹא נִכְנְסָה לְבֵיתָם: מיין נשמה איז נישט אריינגעגאנגען אין זייער הויז]," ווי דער רמב"ן האט געזאגט. ער האט געזאגט: "איך ווייס נישט פונקטליך וואס דאס איז, אבער איך מאך נאך איינעם וואס האט געוואוסט, איך מאך נאך איינעם וואס האט געוואוסט, איך מאך נאך איינעם וואס האט געוואוסט."
די פראבלעם – קיין קלארע בילד
קיינער האט נישט געהאט א געוויסע פיקטשער [picture: בילד] וואס איז טאקע קדושה. דאס איז דער דזשאב פון א חסידישע שבת, פון א רבי וואס פירט שבת. יעצט זעסטו וואס איז טאקע קדושה.
די נפקא מינה
יעצט איז דאך דא די קומענדיגע הערה [הֶעָרָה: באמערקונג]: דו פארשטייסט אז געוויסע מעשים [מַעֲשִׂים: אקציעס] וואס מען טוט זענען פוגם [פּוֹגֵם: שעדיגן] אין די קדושה. אה, איך קען פארשטיין אז דאס איז נישט אזוי שווער צו פארשטיין.
ווייסט וואס? מ'קען מסביר זיין פונקטליך די הלכות [הֲלָכוֹת: געזעצן], די גדרים [גְּדָרִים: גרענעצן], די דרך המצוה [דֶּרֶךְ הַמִּצְוָה: דער וועג פון דער מצוה], כולי וכולי [כּוּלֵּי וְכוּלֵּי: און אזוי ווייטער]. וואס איז דא אזוי שווער צו פארשטיין? דו קענסט עס מסביר זיין בעסער.
אבער הייבט זיך אן פון וואס מ'רעדט – אונז ווייסן מיר נישט בכלל פון וואס מ'רעדט.
סיום – הקדמה צו א סדרה
איז דאס איז אונזער הקדמה [הַקְדָּמָה: אינטראדוקציע] אין ענין הקדושה, לבירור ענין הקדושה על פי הזוהר והאר"י הקדוש [לְבֵרוּר עִנְיַן הַקְּדֻשָּׁה עַל פִּי הַזֹּהַר וְהָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ: צו קלערן דעם ענין פון קדושה לויט דעם זוהר און דעם הייליגן אר"י], וואס איז מלוקט [מְלֻקָּט: געזאמלט] פון זוהר.
און יעדער וואך וועלן מיר לערנען זוהר וועגן דעם, און ס'וועט גאנץ קלאר ארויסקומען פרשת תרומה [פָּרָשַׁת תְּרוּמָה: פרשה פון תרומה], תצוה [תְּצַוֶּה: פרשה פון תצוה], און די פרשה.
און בעזרת השם [בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם: מיט גאטס הילף], מיר וועלן ווייטער גיין אויף דעם. און מיר וועלן האבן א פרייליכן שבת און א הייליגן שבת.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור — ערב שבת פרשת בהעלותך
הקדמה: חזרה ליסוד החבורה
השיעור הוא ערב שבת פרשת בהעלותך (בחוץ לארץ; בארץ ישראל כבר שלח). לאחר שעסקנו בעניני ספירת העומר, פסח ושבועות, חוזרים אנו עתה לנושא המרכזי: אותה סוגיא שנלמדת ביום חמישי בלילה בשמונה פרקים לרמב"ם — אך הפעם מנסים להבין את אותו ענין על פי זוהר, על פי קבלה.
---
היסוד: מדוע לומדים בכלל זוהר וקבלה בחבורה?
המכתב של ר' הירש זידיטשוב לאוהב ישראל
ר' הירש זידיטשוב רצה מאוד להדפיס עץ חיים של האריז"ל, זוהר וספרי קבלה אחרים, כדי שאנשים יוכלו ללמוד. הפרויקט שלו: להקים חבורות שבהן אנשים לומדים יחד סודות התורה.
האוהב ישראל לא היה מרוצה מכך. הוא סבר שאין לקבוע ללמוד קבלה ברבים. בוודאי הוא עצמו למד קבלה — תורותיו כולן על פי קבלה — אך הוא לא סבר שיש לפתוח זאת לציבור הרחב.
ר' הירש כותב מכתב ארוך ויפה לשכנע את האוהב ישראל שלפחות לא יתנגד, או אפילו יתמוך בהדפסה. הוא גם כתב ספר "סור מרע ועשה טוב" — כמעט כמו פרסומת מדוע צריך ללמוד זוהר, עץ חיים, קבלה. הנקודה הראשונה שם: צריך ללמוד זאת יחד עם יהודים אחרים, אי אפשר ללמוד לבד.
---
פוליטיקה חסידית: המחלוקת על כמה גלוי מדברים סודות
האוהב ישראל ייצג דרך "ישנה" מסוימת. אבל באמת, הבעל שם טוב והמגיד בוודאי היו קרובים יותר לדרך הגלויה. אצלם דיברו בגלוי דברי קבלה, עניינים עמוקים של אלוקות — אך זה היה ליחידי סגולה, ליהודים מרוממים שבאו אל הבעש"ט ואל המגיד.
כשהחסידות הפכה לתנועת המונים גדולה — ההמון עם בא — רבנים מסוימים (האוהב ישראל, אולי ר' זושא מאניפולי, ר' אלימלך) לא סברו שאפשר לדבר כך בגלוי לכל אחד. עומק החסידות, סודות התורה, סודות דרכי העבודה — נעשו פרטיים מאוד, רק ביניהם.
שיטת האוהב ישראל: "האזינו השמים"
האוהב ישראל אומר: כשהרבי אומר תורה, הוא אומר אותה בשמים — "האזינו השמים" — הוא מדבר אל הנשמות. "ותשמע הארץ" — הגופים, היהודים הפשוטים, הם לא מבינים, אבל הם מקבלים התרוממות הנפש, התעלות, אף על פי שבעצם אינם מבינים. זה כתוב בפירוש בספרו "אוהב ישראל".
זה הוביל למציאות שבה: הרבי מדבר גבוה לתוך השמים, החסידים מתרגשים מזה, אבל לא מבינים מילה. העיקר הוא התלהבות מסוימת, חשק, מתפללים, נותנים קוויטלך, הרבי נותן ישועות.
---
הטענה המרכזית: **"המעמד הבינוני" של החסידות**
הבעיה
יש רמה נוספת של אנשים — לא יחידי סגולה, לא גאוני הדור, לא מתמידים של 24 שעות ביממה, אבל גם לא המון עם. למדנים פשוטים — אנשים שיכולים לפתוח ספר, ללמוד סוגיא מתחילה ועד סוף, להבין שיטת הרמב"ם, שיטת הראב"ד, שיטת התוספות, להכריע ביניהם. היום יש אלפים כאלה — בחורים, אברכים, אברכים מבוגרים, זקנים — שיכולים היטב לפתוח גמרא לבד, זוהר לבד.
לרמה זו של אנשים לא יכול להיות שהאדמו"ר ימשיך לדבר אליהם כמו לבעל בית שלא יודע כלום, רק על קצת סוכריות וקוויטלך. בחסידות חסר מאוד "המעמד הבינוני" — ברוב החסידויות, אפילו בחסידויות אדמו"ר. המעמד הבינוני בלמדנות, בהשגת ה', בעבודת ה'.
ליהודי הפשוט דרך האוהב ישראל לא רלוונטית
היהודי הפשוט שבקושי יכול לקרוא עברית מסידור — עבורו יש שאלה אחרת איך הרבי צריך להתנהג איתו, אבל דרך האוהב ישראל לא רלוונטית עבורו: יש לו רבי קדוש, הוא מנשק את יד הרבי, הכל בסדר. דברי הבעל שם טוב שצריך להעריך כל יהודי — הוא מדבר על איכרים, על אנשים פשוטים שאינם בעלי דעת גדולים, שיכולים להגשים קבלה ולעוות. לא על אברך בכולל.
הכלל: מי שראוי לדבר גדול יותר ואין לו — גרוע יותר
כל כלי שראוי לדבר גדול יותר, כשאין לו אותו — הוא גרוע יותר. אין דבר כזה "תפוס לפחות את המינימום." אתה לא יכול להיות יהודי כשר כמו היהודי הפשוט עם השגותיו התמימות — כי אתה לא יכול. יש לך כלים להיות מהמשיגים, מהמקובלים, מהמשכילים — "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע." אם אתה לא רוצה לקחת את הכלים ואומר "אני הולך בפשטות" — לא תהיה יהודי פשוט, לא תם, אלא לא זה ולא זה, טיפש גדול. אותו יהודי פשוט הוא תם, ישר — אבל אתה לא תהיה כזה.
---
העבודה המעשית של ר' הירש
ר' הירש עסק בשני חזיתות:
1. בעיות חומריות: אין ספרים — צריך להדפיס. יש בעיות עם גרסאות בזוהר, הרבה נוסחאות — צריך לעבוד על גרסאות נכונות, לכתוב פירושים. ה"מתוק מדבש" ואחרים עבדו על לכתוב פשט פשוט של הזוהר כדי שאפשר יהיה להבין.
2. בעיות רבניות: לאוהב ישראל יש הרבה כוח וכבוד — ר' הירש התעסק בזה, הוא כתב מכתב לאוהב ישראל להסביר מה הוא מתכוון.
המכתב לאוהב ישראל — הטענה העיקרית
ר' הירש כותב: האוהב ישראל, כשהוא אומר תורה, הוא מחבר דקדוקי דקות בצינורות העליונים — הוא מחבר שתי נקודות עדינות שעומדות בעץ חיים בשתי שורות, הוא מסביר איך הן עובדות יחד, הוא מוציא איך אפשר לעשות זאת הלכה למעשה בעבודת ה', הוא מוציא התעוררות, הוא מתקן חסרונות של עולמות עליונים ותחתונים בתורותיו.
אבל — הבעל שם טוב אומר בתשובתו: מי שלא לומד זוהר, לא עץ חיים, לא מבין מילה אחת מאף צדיק אחד — הוא לא מבין מה קורה כאן. הוא חושב שהרבי "חוקק בראש". הוא מאמין, הוא יהודי פשוט — טוב מאוד, אבל הוא לא מבין.
שבועת הבעל שם טוב
הבעל שם טוב נשבע — חי ראשי — שכל ספר מוסר וכל ספר חסידי, כולם עומדים בזוהר. מי שלומד זוהר, רואה שזה כתוב שם. בוודאי, הספרים החסידיים מוציאים את זה יותר — כל אחד לפי אילו חלקים תפסו אותו, לפי אופן ההתעוררות והחשק שלו. אבל הכל באמת כתוב בזוהר.
מדוע ללמוד במקור?
מדוע מי שיכול ללמוד במקור, יסתפק בליקוטי בתר ליקוטי? יש הבדל עצום בין ללמוד במקור המקורי לבין רק ללמוד ליקוטים. זה לא אומר שצריך ללמוד זוהר בלי פירושים — בוודאי צריך פירושים, בדיוק כמו שאי אפשר ללמוד חומש בלי רש"י. אבל צריך גם את המקור עצמו.
(הערת צד): משה רבינו עצמו אמר פירושים על התורה — הוא לא רק אמר מה החידוש תורה בפרשה, אלא הוא אמר בדיוק שיעור תורה שאפשר יהיה ללכת הביתה איתו. יש הרבה ראיות על כך, אבל זה לא הנושא עכשיו.
---
נקודה תלויית זמן: היום הכל אחרת
בזמנו של ר' הירש ממש לא היו ספרים לקנות. הוא היה צריך ללכת למדפיסים, לשכנע אותם שזה יהיה עסק טוב, כדי שידפיסו עץ חיים. היום לא קיימים כל התירוצים האלה. כל ספר קבלה וחסידות קיים עם תרשימים, עם תמונות, עם ביאורים. אפשר לקנות בחנות ספרים, להדפיס מהאינטרנט. כמו שר' פנחס מקוריץ אומר שהוא שמח שנולד אחרי שהזוהר נדפס — כך אנחנו צריכים להיות שמחים שאנו חיים עם הרחבה כה נפלאה של ספרים.
---
ספר הזוהר כספר מרכזי של הסוד
ספר הזוהר הוא הספר המרכזי של הסוד. הוא מקבץ את כל הדברים שיש בסוד — הוא הספר הקנוני, העיקרי ביותר. כשצריך באמת ללמוד סודות התורה — לא רק ספרי קבלה, אלא גם ספרי חסידות, ספרי מוסר, כמו ראשית חכמה, יסודי התורה — ספרים שבנויים על להוציא את המבט היהודי, את החיות היהודית — כולם למדו זוהר, כולם בקיאים בספר זה.
הזוהר פותח — הוא לא סוגר
הזוהר אינו כמו ספרים אחרים ש"סוגרים" — שאומרים "כך זה, עד כאן, יותר אי אפשר." הזוהר תמיד פותח. אפילו כל מה שהוא אומר הוא רק שער להיכנס הלאה.
זה מסביר מדוע פירוש האריז"ל על הזוהר, או פירושים טובים אחרים, אומרים לפעמים דברים שלכאורה שונים ממה שהזוהר עצמו אומר. אנשים מתלוננים: "הוא לא רק אומר את התרגום, הוא אומר דבר אחר!" אבל הזוהר נעשה להדליק בנו אש.
משל הגפרור
גפרור טוב אינו כזה שבוער רק בעצמו. גפרור טוב מדליק דברים אחרים — הוא מדליק את כל האש הגדולה. זה הרמז של ל"ג בעומר — מדליקים גפרור כדי להדליק אש גדולה. אמנם, העצים צריכים להיות מוכנים כראוי — "עץ בן אורה", אדם צריך להיות בעל נשמה שנתפסת היטב, צריכה להיות עבודת הכנות. אבל הזוהר עצמו הוא הגפרור — ספר שפותח, הרבה יותר מספר שסוגר.
זו גם המעלה של ספר מרכזי כמו החומש. החומש הוא ספר שפותח — לא ספר שסוגר. לכן, כשעוסקים בסוגיא, תמיד חשוב למצוא איך הזוהר ממסגר את הסוגיא, איך הזוהר מדבר על הנושא, מה הזוהר עושה עם הדבר.
---
הנושא: הדלקת הנרות — פרשת בהעלותך
הזוהר מתעסק בפרשת בהעלותך בענין הדלקת הנרות: "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות."
המנורה חוזרת על עצמה בתורה
פרשת הדלקת הנרות כתובה מספר פעמים בתורה — שבע, שמונה פעמים. הרמב"ן עצמו מתקשה על פי פשט: כמעט אותם פסוקים כתובים שלוש פעמים — בפרשת תצוה, בפרשת אמור, ובפרשת בהעלותך. כל פעם עם חידוש, אבל פחות או יותר אותו דבר.
יסוד: כשהתורה חוזרת, יש סוד
דבר שכתוב הרבה פעמים — בוודאי אפשר לשאול על פשט: מדוע במקום הזה צריך להוסיף את זה, מה ההקשר, מה החידוש, מה ההלכה. אבל בזה יש גם סוד.
למה? התורה ידעה איך לכתוב. היא יכולה להכניס הכל בסדרה אחת, לכתוב הכל בבת אחת. מדוע היא מדברת על זה כל כך הרבה? כשהיא מדברת על משהו כל כך הרבה, זה לא נושא של מידע — מידע אפשר לומר בבת אחת בקצרה. זה אומר: התורה אוהבת לדבר על זה.
ניגוד: דברים שהתורה מדברת עליהם מעט
חלקים שלמים של תורה שבעל פה — כל בבא קמא, כל קידושין, כל גיטין, כל כתובות — בנויים על בערך פסוק אחד בפרשת כי תצא, עם עוד כמה פסוקים. סדרי נשים ונזיקין שלמים שאנשים לומדים חיים שלמים — כמה פסוקים בכל התורה, עשרים, שלושים, כמעט אין, ואף פרשה לא חוזרת על עצמה. כל דבר כתוב פעם אחת.
דברים שהתורה אוהבת לדבר עליהם
כמו שמיטה ויובל — "וספרת לך שבע שבתות שנים" — אריכות שלמה. כך גם המנורה. במיוחד בתוך המשכן, המנורה התורה אוהבת לדבר עליה מאוד. שני כלים התורה מדברת עליהם מאוד: הארון והמנורה.
(הערת צד): הארון — מאוחר יותר בבהעלותך מדברים על שני הארונות, פרשה חשובה מאוד עם הנונין הפוכין, שרבי אהרן מקרלין אומר שהן רומזות לשער הנון — אבל זה לא מורחב עכשיו.
מה פירוש "סוד" בלשון הקבלה?
זה שהתורה אוהבת לדבר על זה — זה נקרא בלשון הקבלה שבזה יש סוד. הזוהר, שנותן לשון ומילים לסודות, הוא דרך להוציא, להיות בעל מילים לזה — לא להיות צריך לומר "אה, זה דברים גבוהים, זה רגש, זה לא דבר שאפשר לתת במילים." לא — התורה עשתה לזה מילים. היא דיברה על זה, לא רק אמרה שצריך להיות שם שקט. וכשיש מילים, אפשר גם לעשות — אדם הוא "רוח ממללא", כשיש לו מילים הוא יכול לעשות זאת טוב יותר, וגם להתנגד למניעות טוב יותר.
---
מדוע יהודי צריך ללמוד זוהר/קבלה? — הענין הגדול
המנורה כדוגמה לחן היהודי
כל יהודי יודע שהמנורה היא דבר טעים. הוא לומד חומש, רואה שהתורה מדברת עליה שש פעמים, מרגיש טעם בזה. כל היהודים, כל הדורות — אחת הקדושות שיש בכלל ישראל הייתה המנורה. תמיד עשו תמונות של המנורה, דיברו על המנורה. היא הכלי היחיד בבית המקדש שעושים לו זכר — חנוכה, מדליקים מנורה. כל הראשונים הבינו: זה דבר שמתאים ליהודים, שיהודים אוהבים.
השטן והמסית: "מה המצוה הזאת?"
בא השטן, אומות העולם, ואומר: "מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה?" המנורה אינה דבר כל כך קשה להבין. "נתקשה משה במעשה המנורה" — כן, קשה לעשות, אבל לא קשה להבין. אבל האהבה, ההתרגשות, "שתשלהבת עולה מאליה" — זה הענין.
הפסוק "אשרי העם יודעי תרועה"
הזוהר מביא את הפסוק הזה. המדרש אומר: "כמה קרבנות יש להם, כמה שופרות יש להם, כמה חצוצרות יש להם" — לנו יש דברים יפים, להם גם יש דברים יפים. למה אני צריך דווקא את היופי שלך, את המתכון שלך? יש הרבה מתכונים בעולם.
מה קרה לליטאים — האובדן הטרגי
זה מה שקרה למרבה הצער להרבה אנשים שאיבדו את החיות ביהדות. הגוי בא ואומר: "יש לך מנורה, לנו גם יש דברים יפים." מה עונה היהודי? הוא עונה: "כן, זה מאוד יפה, אבל הקב"ה נתן לי תורה במעמד הר סיני, והוא ציווה אותי לשמור שבת. אני לא יכול לשמור יום ראשון. אני רואה שהשירות שלך בכנסייה ביום ראשון יפה — זה לא שקר, לא כתוב שאני צריך לומר שהכל שקר. אבל ההלכה מחייבת אותי שבת, לא יום ראשון. יום טוב."
הגוף בלי נשמה
בגלל זה נשאר היהודי כמו גוף בלי נשמה. הוא שומר שבת — כי זו הלכה ברורה, צריך לעשות זאת, הוא עושה זאת. אבל את החן הוא איבד. הוא עושה שבת כי הוא צריך.
התירוץ שלו ליצר הרע הוא: "כך נצטווינו, כך אמר הקב"ה, אנחנו חייבים לעשות זאת, זו חובתנו." אבל אין חובה להרגיש טעם בזה. אין חובה להחזיק שזה באמת יותר יפה מהכנסייה של הגוי, או לעשות שזה יהיה יותר יפה.
"ועשו לי מקדש" — אבל בלי חיות
אמנם, הוא צריך לעשות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "כולו אומר כבוד" — אפילו בית המדרש כמקדש מעט צריך להיראות כמו בית של הקב"ה אצל המלאכים. אבל אם זו לא הלכה ברורה, לא כתוב בשולחן ערוך כראוי — הוא לא עושה זאת. אפשר להתפלל בחור במרתף איפשהו, לא כתוב בשולחן ערוך.
החיסרון העיקרי
יוצא: עולמו הפנימי, עולם הדמיון שלו, עולם הרגש שלו, הוא בעצם גויי. הוא בעצם הודה לאלה שאומרים "מה מצוה זו ומה טעם יש בה" — רק לנו יש כתרים טובים יותר, אנחנו לא צריכים להיות אשמים.
"אשרי העם יודעי תרועה" מול "רחמנא פקיד"
על השופר שלו — אומרים "אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון"? או אומרים "אשרי העם מקיים המצוות, רחמנא פקיד"?
"רחמנא פקיד" שונה מאוד מ"אשרי העם יודעי תרועה." אחרי התקיעות אומרים את הפסוק "אשרי העם יודעי תרועה" — לא אומרים "רחמנא פקיד." זו האמת. "יודעי תרועה" פירושו שמבינים, מרגישים, יודעים מה השופר עושה — הוא ממלא את כל העולם בקולו. זה כתוב בסידור, לא רק בספרי הלכה.
היהודי שלא מבין את הפנימיות, שלא רואה מה כתוב בסידור, עבורו הכל רק הלכה — ולכן הוא נראה כאילו אולפני הקולנוע החילוניים עושים דברים טובים יותר. למה? כי אנחנו לא יודעים שיש כאן "חי", פנימיות חיה — אנחנו חושבים שיש כאן רק הלכה
הטעם של הזקן — העולם הפנימי
הזקן החזיק שהמנורה היא באמת הדבר היפה ביותר בעולם — לא כי הוא היה פרימיטיבי, אלא כי הוא הרגיש כך. הוא דימיין לעצמו בגלות, בזבלנות, איך הכהן גדול מדליק את המנורה בבית המקדש, והוא ידע: אף כנסייה אין לה דבר כל כך יפה. כשהוא ראה את הגויים עם הטקסים היפים שלהם, הוא אמר: "אני יודע מה יש לי" — "נהי דלא חזי, מזליה חזי". אם הוא זוכה לביאת משיח, לרבי אמיתי, ללמוד מאלה שעוסקים בזה — הוא רואה את זה.
אקדמות — החיצוניות עצמה הייתה טובה יותר
היו צריכים ללמד יהודים אקדמות שבועות — אומרים לנו: אנחנו הולכים להיות בעלי לוויתן עם שור הבר, אש, שלג, רכיבה לכולם. לא רק הפנימיות ("מתהלל אין ביתך עוד יהללוך סלה") — אפילו החיצוניות הייתה טובה יותר, יותר טעימה, הילדים אהבו את זה יותר. אבל כל זה לא הלכות — אפשר להיות יהודי אורתודוקסי לגמרי בלי אף פעם לדמיין שור הבר ולוויתן, בלי לומר אקדמות. אפשר בקושי להיות יהודי, אבל יהודי אורתודוקסי אפשר להיות.
---
למה היהודי האורתודוקסי הוא "סתם ככה" — כי אין לו מילים
היהודי האורתודוקסי הוא כך כי אין לו כתובה, אין לו מילים. "נאלמתי כרחל לפני גוזזיה" — רחל, שמרמזת על השכינה, על כנסת ישראל, נגזזת ולא יכולה אפילו להוציא קול, פיה סתום, היא לא יכולה לבכות. בני אדם הם יצורים כאלה שחיים דרך מילים. אם אין מילים לפנימיות, נשארות המילים היחידות שיש — נגלה, הלכה. ברוך השם, זה יש. אבל על הפנימיות אין מילים.
בית המקדש — לא רק הלכות, אלא טעם
כמעט אף יהודי לא יצא מבית המקדש ואמר: "ברוך השם, היום קיימתי בדיוק את כל ההלכות, כל ההידורים." כשבית המקדש היה קיים, היה איזה טעם, איזה רומנטיקה, איזו חגיגה שלא אפשר היה להוציא במילים. כשלא היה את הטעם הזה — אז בית המקדש באמת היה חרב, אפילו כשהוא עוד עמד.
הלווים — תפקידם היה לתת מילים
עבודת הלווים הייתה להוציא דעות במילים — תהילה וניגון. אבל אנחנו אפילו אין לנו תהילה, אנחנו לא יודעים איזה ניגון צריך לשיר. אומרים תהילים, אבל אולי זה לא כל הפתרון. הספרים החסידיים אומרים שגם זה יכול להיות כשר, אבל צריך לשמוע מה הפתרון של הזוהר הקדוש — כי כל החדר החסידי, חסידות הזוהר עם קבלה ואחרונים, הכל מסתובב סביב זה.
---
הזוהר בא לתת מילים
הזוהר בא ואומר: "קום, אחי, אני רוצה לתת לך מילים, שתוכל לענות לחיצוני." בלי זה, מה עונה יהודי פשוט? "מה אעשה, ואהבת שפשמין גזר עלי" — זו גזירה, אני לא רשאי. הוא באמת לא יכול להתחתן עם בחורה גויה, אבל הוא עדיין יכול להיות בעל חתונה גויית, חיים גויים. השבת שלו יכולה להיראות עם כל ההלכות — אבל גויית.
היסוד — גוף יהודי הוא מרכבה לשכינה
הזוהר נותן מילים: גוף יהודי הוא מרכבה לשכינה. זכר יהודי הוא מרכבה למדרגה שנקראת יסוד, צדיק — "צדיק יסוד עולם." בחורה יהודית היא מרכבה למלכות, לשכינה. כשהם נפגשים יחד נעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.
בועל בת אל נכר — הנמשל, לא המשל
כשבחור יהודי נכנס לבחורה גויה, הוא "בועל בת אל נכר" — לא סתם הוא מתחתן עם בחורה גויה, הוא מתחתן עם בת של אל זר. הוא מכניס את יסוד דקדושה לתוך עבודה זרה — כמו שלוקחים את ארון הקודש ומכניסים אותו לבית של עבודה זרה. "בנים אתם לה' אלקיכם" — בחורה יהודית היא בת של האלוקים היהודי, בחינה של שכינה.
והמילה המכרעת: זה לא המשל — זה הנמשל! בית המקדש עצמו היה רק משל לכל המעשה, לכל הקבלה. זה לא שאנחנו לוקחים את בית המקדש ועושים ממנו משל — בית המקדש הוא המשל, ומה שיהודי עושה עם גופו, עם חייו, זה הנמשל.
"יראה כל זכורך את פני האדון ה'"
התרגום המפורסם בזוהר: הזכר, שהוא סימן ומרכבה ליסוד העליון — המעיין הנובע שמוריד את כל השפע על העולם — צריך להיכנס לבחינת נוקבא דקדושה, לשכינה. זה נקרא המקדש, המשכן. כשיהודים נושאים את המשכן — כמו שלומדים השבוע — הם נושאים את השכינה ממש.
---
הזוהר נותן אלף משלים
הזוהר לא נותן רק את המשל של אהבת איש ואשה. הוא נותן אלף משלים: הים — "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא" — השפע העליון יורד כמו נחלים, מהטל דנחית מעתיקא קדישא, עד שהוא נכנס לים שמקבל, ומשם העולם מתרענן — "ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צמאם" (מברכי נפשי, שהזוהר מאוד אוהב). יהודי עושה מצוה, יהודי עושה תשובה — עד אז היה "שרויה בדוה", והעובד לוקח את המים העליונים ושולח פנימה, ונעשה מים.
תפקיד הזוהר: "אני אתן לך עוד מילים, עוד משלים." כל הקבלה עוסקת בהבהרה והוצאה של המשלים. צריך לדעת לדבר על זה, להבין בבירור.
"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"
הטעם שיש ליהודי במנורה אינו סתם רגש, לא סתם רמז — "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות": שבעת הנרות, שבע הספירות, שבע המדרגות, צריכים להאיר כלפי "פני המנורה" — שהיא בינה למעלה או מלכות למטה (עיין בזוהר בדיוק). הנר המערבי — שכינה במערב — לשם מסתובב הכל.
שאלת הגוי — "מה דודך מדוד"
עכשיו בא הגוי ושואל: "מה נשתנה רחימו דאבא מכל רחימין?" — מה האהוב שלך יותר מהאהובים שלנו? יש לנו בניינים יפים יותר! התשובה: "ניחא לך דאימא לך חד מילתא?" — אתה לא יכול להבין שיש לנו כאן קודשא בריך הוא ושכינתיה? ש"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"? יש לי בשבילך מילים!
---
רבי המנונא סבא — שלוש הסעודות של שבת
רבי המנונא סבא נכנס ליל שבת ואומר: "הא סעודתא דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין" — הסעודה היא סעודה של הפרדס הקדוש של תפוחים טעימים. לשכינה יש קניינים שונים, התלבשויות שונות בעולם — אחת מהן היא ממש כשנכנסים לפרדס עם פירות טעימים, זה יפה, זה מריח טוב — זה ליל שבת.
שבת בבוקר: סעודתא דעתיקא קדישא.
שבת אחר הצהריים: סעודתא דזעיר אנפין.
שלוש סעודות — שלוש מדרגות. לא סתם אוכלים שלוש פעמים.
טעם השבת — לא סתם סעודה
הפשט הפשוט ביותר של "פרדס" הוא ממש גן עם פירות יפים — תפוח, תאנה — משהו יפה וטעים. זה מה ששבת היא — מציאות של יופי ותענוג. אפשר לומר על פשט שיש חיוב לאכול שלוש סעודות, נו טוב, חיוב. אבל מה התוכן של הסעודה? חושבים שסעודה היא כמו שאוכלים במסעדה ביום רביעי — רק בשבת יש חיוב. לא! שבת היא סוג אחר לגמרי של סעודה.
---
מילים לרגש — מעלה גדולה
הרבה יהודים אומרים את הזוהר, "תאנא דהילולא", הם מזכירים "מטרוניתא", "ויבאו בני אלקים" — אבל מה זה אומר? אומרים "הרבי יודע מה זה אומר." לא — צריך להבין בבירור, בגלוי, בפירוש מה מדברים. צריך להיות בעל שפה, מילים, לפנימיות התורה.
זו אחת המעלות הגדולות של לימוד קבלה: כשיש מילים לרגש, לא הולכים לאיבוד. אפשר להיות בעל שופר יפה, בעל תוקע טוב יותר — אבל בלי "יודע תרועה" אתה לא. אתה לא יודע איך השופר מעורר את המוחין של ז"א, איך זה עולה לאמא, איך נעשים מוחין חדשים עם גבורות וחסדים חדשים. כשיודעים את זה, מבינים את זה, מקבלים השגה — זו לשון השופר האמיתית. אפשר להסביר את זה, אפשר לומר את זה במילים. אפשר לבוא ללמוד שער הכוונות — צריך לדעת את המילים, זה לא סתם.
ראיה שזה אמת
על השאלה "מה הראיה שזה אמת?" — לא צריך ראיה! זה הפשט בשער הכוונות. אבל אם רוצים ראיה: כוונות התפלה באות מהפשט של המנורה. היהודים עשו מנורה לא כי זו הלכה — הם אהבו את המנורה. ההלכה באה כי זו האמת.
ההבדל בין שלוש סעודות לברביקיו
מה ההבדל של הטעם של שלוש סעודות מהטעם של ברביקיו? בשלוש סעודות יש גילוי של מצוה, הזדמנות להיות שם יחד איתה — "אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו, מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה." הטעם אינו חתיכת עוף או סטייק — הטעם הוא גילוי הקדושה עצמה.
זו מעלה גדולה של יהודים שמקושרים, שיש להם יראת שמים ואהבה — אלה שיש להם מילים לזה, מבינים כבר ברמה הבאה.
---
קדושה — מה זה באמת אומר?
הקשר לשיעור רמב"ם
בשיעור רמב"ם לומדים את הנושא של זהירות, פרישות — המושג של "נבל ברשות התורה" וקדושה. "קדושים תהיו" — הרמב"ן מתרגם בשם חז"ל: "פרושים תהיו." אתה צריך להיות קדוש, זה אומר פרושים — להתנהג נכון עם תאוות, אילו דברים כן ואילו לא. זו רמת הפשט.
אבל מה היא קדושה עצמה?
זו הבעיה העיקרית. קדושה לא אומרת רק "אל תסתכל על סרטונים רעים." כן, "והתקדשתם והייתם קדושים" — אם לא תסתכל על דברים רעים, לא תקרא דברים רעים, לא תחשוב מחשבות רעות — זה יביא קדושה. אבל זו פעולה שמביאה קדושה. מה היא קדושה עצמה? זה אף אחד לא יודע!
מדברים על מידות, פנימיות, הרגשה בלב — קדושה היא משהו חיובי, לא רק מה שלא עושים. וזו הבעיה — לא יודעים בכלל על מה מדברים.
ראשית חכמה — המקור
הרמ"ק (ר' משה קורדובירו) כתב את הספר "ראשית חכמה." בצמח לקוטים כתוב שצריך ללמוד ראשית חכמה שער הקדושה פרק י"ז לפני הזיווג — שם מדובר על קדושת הזיווג מאוד יפה. אבל ראשית חכמה אינו רק שער הקדושה — זה ספר שלם שמוציא מוסר על פי זוהר. זו ה"עבודה" של ראשית חכמה.
ראשית חכמה וחסידות
חסידות היא במובן מסוים פירוש על ראשית חכמה. כל הספרים החסידיים הראשונים ציטטו אותו, כולם למדו אותו. חב"דניקים אמרו: מי שלא יודע ראשית חכמה לא צריך ללמוד תניא — כי תניא בנויה על זה.
שבת חסידית — המפתח לקדושה
לא מספיק לומר ש"כמו שהוא למעלה כן הוא למטה" — שבדיוק כמו שאצל אדם יש מידות, כך גם אצל הקב"ה, או שכשאדם מתנהג בחסד הוא מעורר למעלה חסד. זה עדיין לא מספיק.
כשהיה רבי חסידי גדול שניהל שבת רבנית — מזה אפשר היה להבין מה היא קדושה. הוא התנהג שנה שלמה שהרגיש ש"נפשי לא נכנסה לביתם" (כמו שהרמב"ן אומר). הוא אמר: "אני לא יודע בדיוק מה זה, אבל אני מחקה עוד אחד שידע." אף אחד לא היה לו תמונה ברורה מה קדושה באמת היא — אבל דרך השבת החסידית ראו את זה.
נפקא מינה מעשית
כשמבינים מה היא קדושה, אפשר להבין שמעשים מסוימים פוגמים בקדושה. אפשר להסביר את ההלכות, את הגדרים, את "דרך המצוה." אבל בלי היסוד הזה — בלי לדעת על מה מדברים — לא יודעים בכלל מה שומרים.
---
סיום — הקדמה לסדרה
כל זה הקדמה לענין הקדושה — לבירור ענין הקדושה על פי הזוהר והאר"י הקדוש, שמלוקט מהזוהר. כל שבוע נלמד זוהר על זה, וזה יצא בבירור בפרשת תרומה, תצוה והפרשה. בעזרת השם נמשיך בזה — עם שבת שמח ושבת קדוש.
תמלול מלא 📝
לימוד קבלה בחבורה: המעמד הבינוני של החסידות
הקדמה: חזרה ליסוד החבורה
רבותי, היום הוא ערב שבת פרשת בהעלותך, ובארץ ישראל כבר פרשת שלח. וכפי שדיברנו על כך בשבוע שעבר באריכות, אבל השיעור שלנו לא יהיה קשור הרבה לפרשה. בכל מקרה, בארץ ישראל כבר שבת, אז אין בזה נפקא מינה גדולה.
אנחנו רוצים לדבר כך, אנחנו רוצים לדבר בשבת הזאת לפני השיעור, כפי שעשינו רוב השנה, חוץ מספירת העומר סביב פסח ושבועות שעסקנו בעניני החג. עכשיו כבר אין יום טוב, אנחנו מתכננים לחזור ללמוד. ואנחנו רוצים ללמוד יותר חזרה לנושא שהוא הנושא ביום חמישי בלילה, יום רביעי בלילה, בשיעור של שמונה פרקים לרמב"ם. אנחנו רוצים ללמוד דברים דומים, הנושא, אותה סוגיא, לנסות לראות איך אנחנו מבינים אותה על פי זוהר, על פי קבלה, איך אנחנו מבינים את אותה סוגיא.
חזרה לראש: ההקדמה של החבורה
ואני רוצה לחזור, קודם כל כהקדמה, אני צריך כל הזמן לחזור להתחלה, לחזור תמיד, חוזר לראש, כן? כך היא ההלכה בתפילה, שאם אחד מתבלבל, אחד לא יודע איפה הוא החזיק, הוא התבלבל, הוא חוזר לראש. צריך תמיד לחזור לשורש הענין, שורש הדבר, למה אנחנו לומדים בכלל.
אנחנו אומרים כך, אנחנו לומדים, אנחנו מנסים ללמוד בספר הזוהר. והסיבה היא, הסיבה היא, ראיתי, ראיתי שוב בשבוע שעבר, יש מכתב שר' הירשעלע זידיטשובער כתב לאפטער רב, מודפס בכל המקומות שהדפיסו את מכתביו, מכתב יפה יפה.
המכתב של ר' הירשעלע זידיטשובער: המחלוקת על לימוד הקבלה ברבים
הפרויקט של ר' הירשעלע: הדפסת ספרי קבלה ויצירת חבורות
ור' הירשעלע זידיטשובער רצה מאוד מאוד להדפיס את עץ חיים של האריז"ל [ר' יצחק לוריא זכרונו לברכה], זוהר, ספרי קבלה אחרים, כדי שילמדו. הפרויקט שלו היה לעשות חבורות, שאנשים יוכלו ללמוד ביחד סודות התורה.
והאפטער רב לא היה מרוצה מזה אז. האפטער רב סבר שזה יותר מדי, שלא צריך לקבוע ללמוד קבלה ברבים. אולי, בוודאי לבדו הוא למד קבלה, תורותיו הן הכל על פי קבלה, אבל האפטער רב לא סבר כך.
טענות ר' הירשעלע והשתדלותו
ור' הירשעלע זידיטשובער כותב מכתב יפה באריכות לאפטער רב לשכנע אותו שלא יתנגד לפחות, או אפילו שיתמוך בכך שמדפיסים את ספרי הקבלה, בעצם באופן כללי שדרכו של ר' הירשעלע שלומדים ברבים ובחבורה ביחד, לומדים קבלה, דבר חשוב מאוד הנושא של לימוד בחבורה.
הוא גם כתב ספר על כך, "סור מרע ועשה טוב" שמו, כתב ספר שהוא כולו כמו פרסומת למה צריך ללמוד זוהר, למה צריך ללמוד עץ חיים, למה צריך ללמוד קבלה. והדבר הראשון שהוא אומר שם הוא שצריך ללמוד את זה ביחד עם יהודים אחרים, אי אפשר ללמוד לבד.
פוליטיקה חסידית: המחלוקת בין דרכים שונות
האפטער רב וה"דרך הישנה"
וזה נוציא לאור. יש כאן כמו פוליטיקה, תמיד אני אוהב לדבר על פוליטיקה חסידית. האפטער רב, כפי שכל אחד יודע, הוא היה מתנגד לפשיסחא, מתנגד לז'יקוב. האפטער רב ייצג כאן כמו דרך מסוימת, קוראים לזה דרך ישנה, דרך מסוימת.
זה לא באמת הדרך הישנה, הבעל שם טוב והמגיד בוודאי היו יותר קרובים לאותה דרך, אבל הרבנים המאוחרים יותר, חלק מהם סברו שזה היה ליחידי סגולה [יחידים יוצאי דופן], ליהודים מאוד מרוממים שבאו לבעל שם, שבאו למגיד, ודיברו בגלוי על דברי קבלה, דברי חסידות, ענינים עמוקים של אלוקות.
תנועת ההמונים והפרטת סודות התורה
אבל כשאחר כך זה הפך לתנועת המונים גדולה לבוא המון עם, היה חלק מהרבנים, כמו האפטער רב, אולי הרבי ר' זושא מאניפולי, הרבי ר' אלימלך, אחרים שלא אהבו, לא סברו שאפשר לדבר לכל אחד כל כך בגלוי מה שדיברו. וממילא זה נעשה שעומק החסידות, עומק הסודות, סודות התורה, סודות דרכי העבודה, נעשה מאוד פרטי. דיברו אולי ביניהם.
שיטת האפטער רב: "האזינו השמים ותשמע הארץ"
ואפילו הרבי, האפטער רב אומר שהרבי אומר תורה, הוא אומר אותה בשמים, "האזינו השמים" הרבי אומר תורה בשמים, הוא אומר תורה לנשמה, אבל "ותשמע הארץ" הם הגופים, היהודים הפשוטים שהם לא מבינים, הם שומעים, אבל הרבי מרומם את התורה, והם מקבלים התרוממות הנפש מזה, הם מקבלים איזו התעלות הנפש, אף על פי שהם בעצם לא מבינים.
זה מה שהאפטער רב כתב בפירוש בספרו, וכך הוא עשה, אפשר לראות בספרו "אוהב ישראל" דברי קבלה, דברי חסידות, בפועל, איך הוא אמר בחסידותו, ומה הוא וחסידים וצדיקים ורבנים אחרים בדרך הזאת הנהיגו, שהם לא רצו לפתוח את הלימוד שהם למדו לעולם.
התוצאה: ניתוק בין רבי לחסידים
וכשמדברים, צריך בכלל לדעת על מי מדברים. אני אזכיר על מי מתכוונים בדיוק. יש כל כך הרבה רמות. אפשר לדבר על אברכי כוללים, אנשים שמבורכים בכישרון באמת לפתוח ספר וללמוד, והם יתחילו להבין את זה. זו רמה אחת.
אפשר לדבר על מה שקוראים בעלי בתים, או לאו דווקא, זה לא כל כך בגלל שעובדים או לא, זה בגלל יותר ברמה של אנשים, רמת הכישרון, אם היה חינוך טוב, אם הלך בישיבה, אם יכול ללמוד קצת זוהר בעיון, וכדומה.
אבל נעשה דבר מעניין, שהרבנים שהיו יותר בסגנון של האפטער רב, לא רק שהם דיברו עם המוני העם שהם דיברו. בסדר, אני לא יכול להתלונן, אף על פי שאפשר להתלונן להיפך, אם כך, למה אתה בכלל אומר תורות חסידיות? למה אתה לא אומר לו דברים פשוטים של מוסר, של יהדות? למה אתה קורא תורות כל כך גבוהות?
ועל זה עונה האפטער רב עם התורה שלו של "האזינו השמים ותשמע הארץ", ותורות אחרות, כאילו הרבי נעשה מאוד רחוק מהעולם, נעשה ניתוק גדול. הרבי מדבר גבוה לתוך השמים, והחסידים מתרגשים מזה, אבל הם לא מבינים אף מילה ממה שהוא אומר. העיקר שתופסים איזו התלהבות, תופסים איזה חשק, והרבי מתפלל, ונותנים קוויטלך לרבי, והרבי נותן ישועות ונסתרות וכל מיני דברים כאלה.
המעמד הבינוני של החסידות: החידוש של ר' הירשעלע זידיטשובער
הרמה השלישית: למדנים שאינם יחידי סגולה
אבל אחר כך יש עוד רמה של אנשים, ואני חושב שהחבורה שלנו היא בעיקר לאותה רמה של אנשים, וצריך להבהיר את הנקודה. אחר כך יש עוד רמה של אנשים, שאי אפשר לומר שהם יחידי סגולה. ממש, כל אברך כולל הוא גאון הדור, גדול הדור? אה, שכח מזה. כן?
כל בחור ישיבה, לומדים מבחורי ישיבה כמה עמוק אפשר בתורה. כל אחד מהם, חלק גדול מהם. ולא היה מוסד הישיבה, לא היתה המציאות הזאת.
המציאות של היום: הרחבה של הלימוד
היום יש הרבה הרחבה, אפילו מי שצריך כן לעבוד יש לו הרבה זמן, יש ספרים שמסבירים כל דבר טוב, ברוך השם, ואין שום תירוץ אמיתי שאחד לא יכול ללמוד שום מציאות בתורה. על כל תחום יש ספרי מבוא טובים וספרי הקדמה ושיעורים, ואפשר ללכת באינטרנט ומחוץ לאינטרנט ולמצוא מה שרוצים אפשר למצוא. אין, אנחנו חיים בעולם אחר.
הבעיה ההיסטורית: בזמן ר' הירשעלע
כן, האפטער רב, כי אני מדבר כאן על מאמר של רבי הירשעלע זידיטשובער, רבי הירשעלע זידיטשובער רצה ללמוד קבלה, לא היו ספרים, ממש לא יכול היה לקנות עץ חיים ללמוד. הוא היה צריך ללכת למדפיס, היו צריכים לשכנע אותו. הוא אומר שם את שמות המדפיסים, היו צריכים לשכנע אותו, הוא אומר שזה יהיה עסק טוב, הוא משכנע שילמדו את זה, והמדפיס ידפיס את הספר, הוא ימכור אותו לחסידיו, וזה יהיה עסק טוב לך.
באים דברים אחרים שהיו צריכים להדפיס את הספרים שבכלל יהיה, הוא אמר שבכלל לא היה נפוץ. המבינים יודעים, אפשר לעקוב איך למדו ספרים מסוימים שם כמה פעמים הדפיסו את זה, ואת ספרי הקבלה הדפיסו כמה פעמים.
היה בחסידות הונגריה הדפסה אחר כך מאוחר יותר, ובמקומות אחרים כמו ליובאוויטש שעבדו על הדפסת ספרי חסידות, ספרי קבלה, כדי שיוכלו ללמוד, כדי שיוכלו להיות. אבל בעצם היתה בעיה, לא היה. אפילו מה שהיה, היו שני ספרים, לא היה הרבה מוגה, היו טעויות שונות ומעורבב, היה קשה ללמוד.
היום: אין תירוצים
היום אין את כל התירוצים האלה, יש כל ספר קבלה וחסידות עם תרשימים, עם תמונות, עם מה שרוצים רק יש. ואנחנו חיים בעולם נפלא, אנחנו צריכים להיות מאוד שמחים, אנחנו צריכים להיות מאוד שמחים.
כפי שרבי פנחס מקוריץ אומר, הוא שמח שהוא נולד אחרי שהזוהר הודפס, אחרי שהזוהר התפרסם. אנחנו צריכים להיות מאוד שמחים שאנחנו חיים אחרי התחלתא דגאולה [התחלת הגאולה], אחרי שיש חנות ספרים בכל אזור יהודי, אפשר לקנות איזה ספר ואיזו מהדורות שרוצים רק, אפשר לקנות, אפשר להדפיס מהאינטרנט, אפילו לא צריך לקנות, אפשר אפילו להדפיס שם מה שצריך. זו הרחבה נפלאה.
הנקודה העיקרית: המעמד הבינוני חסר בחסידות
אבל, אז מה שאני רוצה לדבר הוא, זה ברמה הזאת. עכשיו, אנחנו אנשים כמונו, אנשים כמונו, בעלי כישרון, ובואו כבר נגיד, לא מדברים על המון עם. יש כל בחירה ללמוד, ללמוד כל ספר, זוהר, עץ חיים, האריז"ל, ספרי קבלה של ראשונים, ספרי חסידות, ספרי חסידות עמוקים, ספרי חב"ד, וספרי ברסלב, וספרים פולניים.
לא רק כמו ללמוד שפת אמת, שלומדים כמו חיזוק, שכל אחד יכול ללמוד. זה קצת, זה לא מתאים. אנחנו אנשים שלומדים, כמו שלומדים גמרא לא לומדים רק שלושה דברים קטנים, היוצא [מה שיוצא], זו בושה, כן?
מה זה אומר "מעמד בינוני" בלימוד?
אברך שמחזיק את עצמו כרב מובהק, מקור, הוא הולך לכולל, כשהוא לומד בכולל הוא לא לומד רק, או שהוא לא רק הלכה למעשה פרקטית כמה ימים צריך לספור לנדה, שלומדים לחתנים באיזה שיעורי תורה, או שהוא לא רק דברים קטנים, בואו נגיד למדות, בואו נגיד הולכים בישיבה קטנה, אומרים לבחורים תורות מסוימות של למדות, ורק כמעט טעם בתורה, או שיעור דף היומי שהמגיד שיעור הוא לומד קצת בעיון, הוא אומר יש דברים כאלה שהם טעימים.
אני לא מדבר רק על זה, אני מדבר על אנשים שיש להם כוח לפתוח את הספר, ללמוד את הסוגיא מהתחלה עד הסוף, לדעת בבירור מה שיטת הרמב"ם, מה שיטת הראב"ד, מה שיטת התוספות, לצאת בבירור עם שיטה משלהם, לדעת להכריע בין הרמב"ם ותוספות, מי מתאים יותר בגמרא, איך כל אחד יגיע לגמרא.
אלה דברים בסיסיים ש, לא בסיסיים, זה מאוד מתקדם, אבל אלה דברים בסיסיים שהיום יש אלפי אברכים שהם ברמה הזאת שהם יכולים ללמוד את זה.
הטענה: אי אפשר לדבר ללמדנים כמו להמון עם
ולרמה הזאת של אנשים תמיד היתה רמה כזאת, נכון? רמת הלמדנים אפשר לקרוא לזה. אבל לא דווקא למדנים, לא צדיקי הדור, לא גאוני הדור, לא מתמידים שלומדים עשרים וארבע שעות ביום. אני מדבר על רמה פשוטה של למדנים.
לא יכול להיות שהאדמו"ר או הרבי החסידי ידבר אליהם כאילו הם בעל בית שהוא לא יודע כלום חוץ מכמה סוכריות שהרבי נותן לו, ואיזה קוויטלך שהוא נותן לו בחזרה. זה לא יכול להיות.
ר' הירשעלע בא לפתור את הבעיה
אז יש דבר מאוד קשה כזה, אני יכול לקרוא לזה המעמד הבינוני של החסידות. בחסידות חסר מאוד המעמד הבינוני, ברוב החסידויות, ואפילו בחסידות האפטער רב.
זה בעצם ר' הירשעלע זידיטשובער, הוא היה מזיג, אני יכול לחזור על הביקורת שלו. הוא לא אומר ביקורת, הוא כותב בפשטות בדרך כבוד לאפטער רב, ואני חושב שהוא היה גם דיפלומטי, אבל בעצם הטענה שלו, אני רואה את זה, שר' הירשעלע זידיטשובער בא לפתור את המעמד הבינוני של החסידות.
מהו המעמד הבינוני?
המעמד הבינוני בלמדות, המעמד הבינוני בהשגת השם, המעמד הבינוני בעבודת השם. הוא אומר, בוודאי האפטער רב ברמת ההשגה שלו שהוא חושב בין המלאכים והשרפים, ואנחנו לא מחזיקים שם. הוא אומר בבירור, הרבי הוא למעלה מזה.
ובוודאי, הוא לא אומר את הצד השני, אבל אני חושב שזה פשוט וברור, בוודאי מי שהוא לא יכול אפילו בקושי לקרוא עברית מסידור קטן, זה יכול להמשיך אולי לחקירה אחרת, מה הדרך הנכונה שהרבי יתנהג איתו, אבל זה לא בכלל מה שהאפטער רב שואל.
המעמד הבינוני בחסידות: מאבקו של ר' הירשעלע טשרטקוב על לימוד הזוהר
פרק ב: המעמד הבינוני החסר בחסידות
הבעיה המרכזית
זה לא יכול להיות.
אז יש דבר מאוד קשה, הייתי קורא לזה "המעמד הבינוני" בחסידות. בחסידות חסר מאוד המעמד הבינוני, ברוב החסידויות, ואפילו בחסידות האפטער רב. זה בעצם ר' הירשעלע זידיטשובער היה מזיג, אני יכול לחזור על הביקורת שלו, הוא לא אומר ביקורת, הוא כותב בפשטות בדרך כבוד לאפטער רב, אני חושב שהוא היה גם דיפלומטי, אבל בעצם הטענה שלו, אני רואה את זה שר' הירשעלע זידיטשובער בא לפתור את המעמד הבינוני של החסידות.
המעמד הבינוני בלמדנות, המעמד הבינוני בהשגת ה', המעמד הבינוני בעבודת ה'.
שני הקצוות: הרבי והיהודי הפשוט
הוא אומר, בוודאי האפטער רב, ברמת ההשגה שלו שהוא חושב בין המלאכים והשרפים, אנחנו לא מחזיקים שם, הוא אומר בבירור, הרבי הוא למעלה מזה. ובוודאי, הוא לא אומר את הצד השני, אבל אני חושב שזה פשוט וברור, בוודאי מי שהוא לא יכול לפתוח, הוא בקושי יכול לקרוא עברית מסידור, הוא יכול להמשיך, יש חקירה אחרת מה הדרך הנכונה שהרבי יתנהג איתו, אבל זה לא מה שהאפטער רב שואל, יש לו רבי קדוש, והרבי מאחל לו, הוא מנשק את יד הרבי, והכל יפה ותקין.
למי חסר המעמד הבינוני?
אבל מה עם כל הבחורים, האברכים, והאברכים המבוגרים, והסבים, שהם יכולים, הם יכולים מאוד טוב לפתוח גמרא לבד, הם יכולים מאוד טוב לפתוח זוהר לבד. זה לא, אני לא אעצור אותך, למה אתה כבר יכול לפתוח זוהר לבד? אה, מה לא הדפסת? אני אדפיס את זה. אבל כאן נכנס, וכאן חסר לרבנים, לרבני קוסוב, אפילו לאפטער רב, והיום מי שהולך בדרכם חסר, אני מתכוון, חסרה הרמה הזאת, זה חסר לגמרי.
החסידויות היום שברובן אומרות שהן הולכות בדרך הזאת, אני יודע, ר' אהרן קרלינר כתב, ואחרים, הם לא מחזיקים מ, לא חב"ד, אנחנו לא חב"ד, אנחנו לא התולדות, אנחנו לא לומדים קבלה בחסידות בפרטות, אנחנו מחזיקים שיש מדרגות עמוקות יותר, זה לא כל אחד ראוי. יפה מאוד, אבל לא ראיתי רבי שדיבר על זה מפירות פורים, מפשוט, ממש פשוט, תקין ומאוד קדוש, והבעל שם טוב אמר שצריך להעריך כל יהודי, אף אחד לא יזלזל באף יהודי, אבל... הוא מדבר על איכרים למעשה, בואו נגיד.
דברי הבעל שם טוב לא נאמרו על אברכי כוללים
תרגום השיעור לעברית
הוא מדבר על אברכי כולל? הוא מדבר על אנשים שמבינים את ר' חיים בריסקר? האם הוא אמר להם שלא להתעמק בחסידות ובקבלה? האיך זה יכול להיות? הוא בוודאי לא דיבר עליהם. להיפך, הוא דיבר על אנשים פשוטים, לא רק אנשים שאין להם השגות שכליות, אלא אנשים שאינם בעלי דעת גדולים, והם ילמדו קבלה והם יממשו זאת ויסלפו זאת. לא יסלפו כמו איזה אברך כולל, בחור ליטאי שלומד את זה, נניח שהוא מסלף את זה קצת, אבל לא עליו דיבר הרבי. הוא דיבר על משהו אחר לגמרי.
כל השכבה שחסרה
ועכשיו באה כאן שכבה שלמה, רמה שלמה, מעמד שלם, מעמד ביניים שלם של אנשים שבעניינים אחרים, אם הם הלכו בישיבה ליטאית או שהוא תפס קצת איך ללמוד נגלה, הוא מאוד מתקדם, הוא מבין היטב איך לקחת דבר. אבל כשזה מגיע לעניינים אמיתיים שאנו קוראים להם חסידות, כן? בעולם החסידי זה נקרא חסידות, בעולם הרמב"ם זה נקרא דעות ופילוסופיה, ואצל המקובלים זה נקרא קבלה.
זה כולו אותו נושא, אולי שיטות שונות איך לקחת את הנושא, אבל זה כולו אותו נושא, נושא השגת השם, מי הוא האלוקים, כן? "דעת ה' ידוע וודאי", דברים מאוד פשוטים, דברים פשוטים.
מי הוא האלוקים שאנו עובדים? מה זה אומר שאנו עובדים אלוקים? מהי עבודת השם? מה ההבדל בין אהבה ליראה, לשמחה, לענוה, לחסידות, לקדושה? מה הם כל הדברים האלה?
ואנשים מתבשלים, "הכלים זה גן ילדים, הכלים זה לילד בן שלוש, או הכלים זה האיכר שסך הכל הוא יכול ללכת לרבי לתפוס התעוררות מאיך הרבי שר ליד העמוד". זו בושה, וזה לא רק בושה, זה לא נעשה.
פרק ג: הכלל של "בר הכי" — מי שיכול ואין לו, זה יותר גרוע
הכלל היסודי
הכלל הוא הרי, כמו שהכלל הוא שיהודי הוא תמיד, הוא יותר מאשר לא גוי. כי מי שזכאי לרמה גדולה יותר של קדושה ואין לו אותה, הוא לא פחות.
אתה לא יכול להיות יהודי כה ישר כמו האיכר שאתה יכול להיות עם ההשגות התינוקיות שלו, כי אתה לא יכול.
יש לך כן את הכלים להיות יותר ממנו, יש לך את הכלים להיות מהמשיגים, מהמקובלים, מהמשכילים, "יזהירו כזוהר הרקיע". ואתה לא רוצה לקחת את הכלים ולומר, "לא, אני הולך בפשטות"?
אתה לא תהיה תם
אתה לא תהיה יהודי פשוט, אתה תהיה עם הארץ, אתה תהיה משהו יותר גרוע. אתה תהיה טיפש גדול. לא הוא לא טיפש, הוא ישר, הוא תם. אתה לא תהיה תם, אתה תהיה משהו לא זה ולא זה. אתה תהיה יותר גרוע מזה, כי זה הכלל: כל מי שהוא בר הכי, כל כלי שראוי לדבר גדול יותר, כשאין לו את זה הוא יותר גרוע.
אין דבר כזה מינימום, תפוס לפחות את המינימום. לא כך העולם עובד.
פרק ד: העבודה המעשית של ר' הערשעלע טשארטקובר
שני החזיתות של העבודה
אז, ר' הערשעלע טשארטקובר, אני חוזר למעשה שלי, אני אספר לך רק מעשה מסבי. ר' הערשעלע טשארטקובר עבד מאוד על הדבר, והוא התחזק שהרבי לא הרשה.
א. הבעיות הגשמיות
אם יש בעיה גשמית, כן, אין ספרים, צריך למצוא עצה, צריך לראות להדפיס, לדבר עם המדפיסים איך להדפיס ספרים, כותבים פירושים, מדברים על זה. אבל יש בעיה גדולה עם הגרסאות, ובזוהר יש הרבה נוסחאות גרסאות, והרבה פעמים לא יודעים את הגרסה הנכונה, צריך לעבוד על זה, לחפש את הגרסה הנכונה, לכתוב אולי פירוש, לראות את המתוק מדבש ונכדים, הוא כתב פירוש על הזוהר על פשט, יפה שעה, מתוק מדבש כבר עבד שם, על לכתוב פשוטים... באופן שאפשר לכתוב פשט פשוט מהזוהר, שיוכלו להבין את כל הדברים. הוא עבד על זה.
ב. בעיות הרבי
ואם יש בעיה אחרת, בעיית רבי, יש רבי גדול, הרב הקדוש מאפטא, שיש לו הרבה כוח והרבה כבוד, ומכבדים אותו, שומעים למה שהוא אומר, הוא טיפל בזה. הוא כתב מכתב לרב מאפטא להסביר למה... מה הוא מתכוון כאן, מה הוא אומר כאן.
פרק ה: המכתב לרב מאפטא — הטענה העיקרית
מה הרב מאפטא עושה כשהוא אומר תורה
ומה שהוא אומר לרב מאפטא הוא כך, אני מסתכל על זה שהוא לא כותב, אני מסתכל מה סבי מסביר, אבל אני חושב שהוא מסביר יפה מאוד. מה הוא מסתכל כאן, וזו הסיבה למה אנו לומדים זוהר, וזו הסיבה למה אנו לומדים בכלל בדרכנו.
זה לא נעשה לכל אחד, זה לא נעשה לבחורים בני שלוש עשרה, שאפשר לומר, ולא לאנשים שבכלל אינם בר הכי לפתוח ספר יהודי ופשוט להבין לבד. אבל האנשים שהם כן בר הכי ומחויבים, נו אם כך, אומרים הרבה אנשים, שילמדו ספרים יהודיים, שילמדו שפת אמת עם שם משמואל, עם פרי צדיק, ספרים יפים מאוד, ספרים עמוקים מאוד, והכל יפה מאוד.
תשובת הבעל שם טוב — הכל עומד בזוהר
וכאן אומר הר' הערשעלע טשארטקובר הקדוש כך, הוא אומר שהרב מאפטא, הרבי הקדוש, כל יהודי שהוא אומר לו תורה, כל דבר תורה שהוא אומר הוא מחבר בדקי דקות בצינורות העליונים. כשהרב מאפטא אומר תורה, הוא סך הכל מחבר שתי נקודות עדינות שעומדות בעץ חיים בשתי שורות, והוא מסביר איך הן עובדות ביחד, הוא מוציא איך אפשר לעשות זאת הלכה למעשה בעבודת ה', הוא מביא את ההתעוררות, הוא מתפיס על התיקון לתקן את החסרונות של העולמות העליונים והעולמות התחתונים בתורותיו.
אבל, אומר הבעל שם טוב בתשובה, שמי שלא לומד זוהר, הוא לא לומד עץ חיים, הוא לא מבין אף מילה אחת מאף צדיק אחד, שהלשון כאן, אתה לא מבין אף מילה אחת מאף רבי אחד, מאף יהודי חסידי אחד, אתה לא מבין מה קורה כאן, אתה חושב שהרבי מכה בראש. אוקיי, אה, אתה מאמין, אתה יהודי פשוט, אתה מאמין, טוב מאוד, אבל אתה לא מבין.
חי ראשי — הכל עומד בזוהר
והוא אומר שהוא נשבע שם, חי ראשי, שכל ספר מוסר וכל ספר חסידי, כולם עומדים בזוהר. מי שלומד זוהר, הוא רואה שזה עומד שם. בוודאי, הספרים החסידיים מוציאים את זה קצת יותר, כל אחד לפי אילו חלקים תפסו אותו, לפי איזה אופן הוא מסביר, לפי איזה אופן הוא מוציא את ההתעוררות מזה, את החשק מזה, ויש לו מעלה גדולה יותר. בוודאי זה טוב וחסר פעם ללמוד את המפרשים, וחסר פעם ללמוד את הספרים החסידיים. אבל, הוא אומר, הכל עומד באמת בזוהר.
פרק ו: למה ללמוד במקור?
ההבדל בין מקור וליקוטים
אז למה, למה יהיה, וכאן אני חוזר, למה יהיה מי שהוא כן יכול ללמוד במקור? והרי יש הבדל עצום בין ללמוד "אשר אדליל ירקרב בשרי", כן? הרי יש הבדל עצום בין ללמוד דברים במקור המקורי, לבין ללמוד רק ליקוטי בתר ליקוטי.
צריכים פירושים — אבל גם את המקור
בוודאי, אני לא אומר, אני לא מהאנשים שאומרים, למדו את הזוהר בלי הפירוש של, אני לא יודע, של כלום, של האריז"ל עצמו. בוודאי, הפירושים הם הרי עצמם האנשים שלמדו היטב את הזוהר. כמו שאי אפשר ללמוד חומש בלי הפירוש של רש"י. אני מתכוון, אפשר, אבל אחר כך מתחילים רק לפרש את רש"י.
רש"י והמדרש כתקדים
כי רש"י הרי גם למד חומש, והמדרש גם למד חומש, והוא הוציא איך אפשר להבין את החומש, לפי מה שהוא הבין, להלכה ולמעשה ובעיון, וכל מיני דרכים שהמדרשים ושכל מפרשי התורה עושים, מהרגע הראשון, משבעים זקנים, ממשה רבינו עצמו שאמר פירושים על התורה.
שיעורי משה רבינו
משה רבינו עצמו לא אמר מה החידוש תורה בפרשה שקוראים, שקוראים בה קריאת התורה. הוא אמר בדיוק שיעור תורה איך ללכת הביתה, ואתה יודע יש לי הרבה ראיות על זה. זה לא הנושא עכשיו. לקחו את זה דיונים אחרים.
צריכים את שניהם — פירושים ומקור
אבל אני רוצה להוציא לנו, בוודאי אנו צריכים פירושים. אבל מצד שני, פירושים זה מרצה. פירושים זה כמו מי שלומד רק הלכה למעשה, הוא לומד רק ליקוטים, בוסל ליקוטים, הוא יודע מה לעשות. גם בקושי, כי הרי זה בעל משנה שמבלבל את העולם, ומורי מלכים לא נוגעים בשטויות. וגם לו יש קשר מאוד תינוקי מאוד חלש עם זה, מעט מאוד בעלות.
אז, אנו צריכים מאוד ללמוד את הספרים המקוריים, ואת הזוהר ספר הזוהר.
פרק ז: ספר הזוהר כספר מרכזי
המעלה של ספר הזוהר
היו לי שיחות עם אחרים לפני שבועות על זה, מהי המעלה של ספר הזוהר? אפשר יש חקירות מי כתב אותו ומתי, ואיך, ומי עושה את הספר ובארמית, האם הראשון על התורה קשה הרבה פעמים לתפוס, אבל התירוץ הוא הסיבה היא, כי יש מדרש כזה, יש school כזה, יש בית מדרש כזה שהוא יוצא ומסביר את התורה בדרך החיון, ובדרך החשק, בדרך האהבה, שרואים בדרך החסידות בשפה החסידית.
הזוהר כספר קנוני
ויש רוצים הרבה אנשים. רבינו מחאיות אומר תורה על סוד, והראשונים ואחרונים, כל מיני אנשים אומרים על סוד, וספר הזוהר הוא כמו הספר המרכזי. הוא לוקח ביחד את כל הדברים האלה שיש בסוד, וזה כמו הקנוני. הספר העיקרי ביותר שצריך באמת להיות בקי, שאם צריך מאיפה לומדים סודות התורה ספר, אז יודעים לומדים איזה מקובל, או לא רק איזה מקובל?
לא רק קבלה — גם חסידות ומוסר
אני מתכוון איזה מקובל אבל איזה ספר חסידות ואיזה ספר מוסר, כמו ראשית חכמה ויסוד התורה עבודה. אני מתכוון ספרים אחרים שבנויים על להוציא את המבט היהודי, את החיות היהודית. כן, אומרים המחנכים אומרים צריך חיות, זו החיות, החיות, החיון, ממה שמתכוון יהודי, מה מתכוון שבת, מה הוא מתכוון יום טוב. כולם למדו זוהר, כולם בקיאים בספר, כולם מלוקטים.
לא מספיק במשלים ונמשלים
ואנו הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר "כמו שהוא למעלה כן הוא למטה", בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב"ה, או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב"ה את מידות החסד
הזוהר כגפרור שמדליק את הנשמה: למה יהודים צריכים ללמוד קבלה
הזוהר פותח, הוא לא סוגר
הוא תמיד פותח. פתח רבי שמעון, כן. יש ספרים שסוגרים – הם אומרים כך זה, עד כאן, ומתי, עכשיו, אי אפשר יותר, זה מה שיש לי לומר. לא, הזוהר הרי פותח. אפילו כל מה שהוא אומר הוא רק שער להיכנס הלאה.
בדיוק כמו, אמרתי את המשל, אני רוצה לחזור עליו: כמו שהאריז"ל אומר בפירוש על הזוהר, או פירושים טובים אחרים שיש על הזוהר, רואים שהם אומרים דבר שלכאורה משתנה בזוהר. אנשים אומרים, "אה, אני לא מבין אף מילה. הוא לא רק אומר את התרגום, הוא אומר דבר אחר."
אבל הזוהר לא נעשה רק לומר מה עומד שם. הזוהר נעשה להדליק בנו אש.
המשל של הגפרור ושל אש ל"ג בעומר
כמו אש טובה, גפרור טוב, זה לא גפרור ששורף רק את עצמו. אם יש גפרור ששורף רק את עצמו, האם אני גם אקרא להדליק את כל אש ל"ג בעומר? לא, בשביל זה מדליקים אש ל"ג בעומר. זה הרמז.
גפרור טוב הוא דבר שמדליק אחרים. הוא מדליק את כל האש הגדולה. אמת, כל האש צריכה להיות מוכנה נכון, צריך להיות עץ בן אורה, אדם צריך להיות לו נשמה שהיא כמו עץ בן אורה שנתפס היטב. אוקיי, יש הכנות, עבודת הכנות, להיות מוכן על זה. אבל הזוהר נעשה ספר שפותח, זה הרבה יותר מספר שסוגר.
אמת, הגמרא היא גם כך, וכל הספרים הטובים האמיתיים. אבל זו גם המעלה של ספר מרכזי, של ספר מרכזי.
המעלה של חומש – ספר שפותח
כמו שאפשר לומר חומש. מהי המעלה של חומש? הרי יש נביאים, והרבה אנשים יש להם תורות טובות. אבל החומש הוא ספר שפותח, זה לא ספר שסוגר. מה זה אומר שזה סגור? שאתה לא מבין אף מילה. זה ספר שפותח.
אז בגלל זה צריך לפתוח את הזוהר ושם לחפש. כשאנו עוסקים בסוגיא, תמיד חשוב למצוא איך הזוהר ממסגר את הסוגיא, איך הזוהר מדבר על הנושא, מה הזוהר עושה עם הדבר.
הקדמה ללימוד הזוהר: ללמוד קטע זוהר בפרשת בהעלותך
אז עכשיו, עד כאן הקדמה חשובה מאוד, אבל עכשיו יותר דברים בטלים לפי ערך דברי תורה. עכשיו בואו נאמר קצת דברי תורה. אז אני רוצה לנסות לעשות דבר פשוט מאוד. אני רוצה לעשות... ללמוד קטע זוהר, פשוט ללמוד, כי אי אפשר הרי להיות בחוץ, ואחר כך לנסות להרחיב לפי דרכי, לפי... לפי... לפי איך אנו מחזיקים, לראות מה אפשר לעשות כאן. זה לא ממש הנושא של הקטע, זה קטע אמיתי, אבל זה לפעמים מאוד מסובך. ולא באתי להסביר סתם דרושים או זוהר, אלא להוציא דבר.
הפסוק: בהעלותך את הנרות
כמו הפסוק, הזוהר מתבשל בפרשת בהעלותך על הפרשה של הדלקת הנרות, פרשת "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" [בהעלותך ח:ב - "כשאתה מדליק את הנרות, יאירו שבעת הנרות כנגד פני המנורה"].
מה שהזוהר מתבשל, ובוודאי כאן יש גם זנות על פשט, זה אומר מי שלומד בתורה רואה שהפרשה של הדלקת הנרות, בהעלותך את הנרות, הדלקת הנרות קוראים אנחנו.
המנורה עומדת כמה פעמים בתורה
זה עומד כמה פעמים בתורה המנורה, אני לא זוכר כמה, עשיתי רשימה פעם לכבוד חנוכה, שבע שמונה פעמים. אפילו עצם הפסוקים בהעלותך את הנרות, הרמב"ן מתלבט על פי פשט, זה עומד שלוש פעמים כמעט אותם פסוקים:
- בפרשת תצוה
- בפרשת אמור
- וכאן בפרשת בהעלותך
זה עומד פחות או יותר אותו דבר, כל פעם עם חידוש, מובן, שנשתנה משנה ראשונה מן השנייה, אבל זה עומד הרבה מאוד פעמים.
כשדבר עומד הרבה פעמים – יש סוד
וכמו שלמדנו שבוע שעבר אני חושב, שדבר שעומד הרבה פעמים, בוודאי אפשר על פשט, למה במקום הזה צריך להוסיף את זה, ומה הנושא, מה ההקשר, מה החידוש, מה ההלכה, וכו'.
אבל בזה יש גם סוד. סוד מתכוון לומר יפה מאוד ונאה, אבל למה, למה, הוא יכול להכניס את כל הדברים בסדרה אחת, הוא יכול הכל, התורה ידעה איך לכתוב, הוא יכול לכתוב הכל בבת אחת. למה הוא מדבר על זה כל כך הרבה?
כשהוא מדבר על זה כל כך הרבה זה לא נושא של אינפורמציה, כי חסר לו אינפורמציה. אינפורמציה אפשר לומר בבת אחת בקיצור. זה אומר הוא אוהב לדבר על זה, הוא אוהב לדבר על זה.
לתורה יש דברים שהיא אוהבת לדבר עליהם
לחומש יש דברים שהוא לא אוהב לדבר עליהם, ויש דברים שהוא כן אוהב לדבר עליהם. לפעמים יש דבר שלכאורה הוא לא היה צריך לאהוב לדבר עליו, כמו אני יודע העלילות על, ואז מתלבטים למה מדברים על זה כל כך הרבה.
דוגמה: נשים ונזיקין – מעט פסוקים, הרבה הלכות
אבל באופן כללי יש דברים שאפשר לראות אפילו במצוות, כן, כמו שאנחנו לומדים, יש חלקים שלמים מהתורה, חלקים שלמים, כן:
כל בבא קמא, כל קידושין, כל גיטין, כל מסכת גיטין וקידושין וכתובות אולי בנויים על בערך פסוק אחד בפרשת כי תצא. אמת, ועוד כמה פסוקים כשרוצים לכלול את שאר מסכת כתובות, וכך כל נשים נזיקין שהעולם בישיבות מתבשל בהם והם לומדים חיים שלמים, יש כמה פסוקים בכל התורה, נאמר עשרים, שלושים, אני לא יודע כמה, אולי אפשר לומר עוד כמה פסוקים, אבל כמעט אין פסוקים בכל הפרשה שמדברים על זה, וגם אין שום פרשה שחוזרת על עצמה. כתוב כל דבר פעם אחת, לפעמים כתוב קצת במשפטים, נו, זה הכל.
דוגמה: מצוות שהתורה חוזרת עליהן הרבה פעמים
אחר כך יש מצוות, בואו כבר לא נדבר על מעשיות, בוודאי יש יותר מעשיות מדבר אחד, אבל אחר כך יש מצוות שהתורה חוזרת עליהן הרבה פעמים. התורה ממשיכה לדבר, כמו שדיברנו ערב שבועות על הענינים של שמיטה ויובל, התורה כותבת באריכות "וספרת לך שבע שבתות שנים" [ויקרא כה:ח], אריכות שלמה, התורה אוהבת לדבר על זה. אם היא אוהבת, הרי יש בזה דבר עמוק יותר.
המנורה – התורה אוהבת לדבר עליה
כך גם יש את המצווה של המנורה, בפרט המצווה של מעשה המשכן, אבל המנורה ספציפית בתוך המשכן, את המנורה התורה אוהבת לדבר עליה מאוד. כלומר, יש שני כלים שהתורה מדברת עליהם מאוד: הארון והמנורה.
הארון
הארון מדבר החומש מאוחר יותר בבהעלותך גם על שני הארונות, פרשה חשובה מאוד, ושם יש את הנונין הפוכין [הנונ'ים ההפוכים בבהעלותך י:לה-לו], שרומזים על שער הנון, אומר רבי אהרן מקרלין, לא אכנס לזה עכשיו.
המנורה
ועוד דבר שהתורה אוהבת מאוד לדבר עליו זו המנורה. אוהבת מאוד לדבר על זה. החומש אוהב לדבר על המנורה.
מה פירוש "סוד" בלשון הקבלה
מה שהחומש אוהב לדבר עליו, זה נקרא בלשון הקבלה שיש בזה סוד. כלומר סוד.
הסוד, הנושא של הזוהר שנותן לשון ומילים לסודות, הוא דרך להוציא לפועל, להיות מילים לזה, לא להצטרך לומר "אה, זה דברים גבוהים, זה הרגשה, זה לא דבר שאפשר לתת במילים."
לא, והתורה עשתה לזה מילים. היא דיברה על זה, היא לא רק אמרה ששם צריך להיות שקט. זה נעשה להוציא במילים על מה מדברים כאן.
ובוודאי כשיש מילים, אפשר גם לעשות. בני אדם הם בני אדם שחיים והם רוח ממללא [רוח מדברת], אדם הוא דבר על דבר. כשיש לו מילים, הוא יכול לעשות זאת טוב יותר, וגם הוא יכול להתנגד טוב יותר למניעות.
למה יהודי צריך ללמוד זוהר? למה יהודי צריך ללמוד קבלה?
מה אני מתכוון לומר? אני מתכוון לומר כך:
כל יהודי יודע שהמנורה היא דבר טעים
למה יהודי צריך ללמוד זוהר? למה יהודי צריך ללמוד קבלה? התשובה היא כך: כי כל יהודי יודע, כל יהודי יודע שהמנורה היא דבר טעים. הוא לומד חומש, והחומש מדבר עליה שש פעמים, הוא כבר מרגיש טעם בזה. והמנורה היא כל כך יפה, וכל היהודים, כל הדורות אחת הקדושות שיש בכלל ישראל היתה המנורה.
כן, אנחנו יודעים, תמיד עשו תמונות של המנורה, ודיברו על המנורה, והם אפילו עשו את הכלי היחיד בבית המקדש שעושים לכאורה זכר לכך. איכשהו, עם מנורה, עם נר, עם כלי, בלי כלי, זו המנורה.
עושים חנוכה מדליקים מנורה, שכמו שכל הראשונים כבר הבינו, והרמב"ם, שזה פשוט, זה כתוב בדבר עצמו, שזה דבר שאנחנו רוצים לקבל. המנורה היא דבר שמתאים ליהודים, והם אוהבים אותה.
הבעיה: השטן ומסית העולם
עכשיו יש בעיה. מה הבעיה? אפשר לומר זאת כך, יש דרכים אחרות לומר זאת. אני רוצה לומר כך:
בא פעם שטן ומסית העולם, באים השטן ומסית העולם, אומות העולם, ואומרים, "מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה?"
בסדר, המנורה היא לא דבר שצריך כל כך להסביר. נראה, מעשה המנורה מקשה זהב [מעשה המנורה מחתיכת זהב אחת], "נתקשה משה במעשה המנורה" [משה התקשה במעשה המנורה]. זה משהו כל כך קשה. כן, זה קשה אולי לעשות, בסדר, אני שומע, זה מקצוע, טוב מאוד. אבל זה לא בדיוק דבר כל כך קשה להבין. אבל האהבה שאתה מדבר כאן, הכוח, כן, ה"שתשלהבת עולה מאליה" [שהלהבה תעלה מעצמה], אני שומע את זה.
מה קרה לליטאים – האובדן הטרגי של החיות
ומה קורה? אפשר לומר לך, וזה נבך מה שקרה לליטאים, אני רוצה לספר את המעשה.
מה קרה שהרבה אנשים, אנשים מודרניים, איבדו את החיות ביהדות? למה קרה?
הדיאלוג עם הגוי
בא הגוי והוא אומר, "בסדר, יש לך מנורה."
כמו שכתוב, כמו שהמדרש אומר, "אשרי העם יודעי תרועה" [תהלים פט:טז], הזוהר מביא את הפסוק הזה. "אשרי העם יודעי תרועה" – מה?
למה מתחילים כבר להתכונן לראש השנה? הוא כבר מדבר על ראש השנה, זה עוד שבועות, והוא כבר מדבר על ראש השנה. הבעל שם טוב דיבר על שבועות. בסדר.
אבל "אשרי העם יודעי תרועה", "על כמה קרבנות יש להם, כמה שופרות יש להם, כמה חצוצרות יש להם". יש לנו דברים יפים, יש להם גם דברים יפים.
נו, למה אני צריך לקבל דווקא את היופי, את הטעם, בדיוק את המתכון שהסבתא שלך עשתה אני צריך לקבל? יש הרבה מתכונים בעולם. לך אליהם, בוא אלינו.
תשובת היהודי: "כך נצטווינו"
ענו היהודים, ענו היהודים, "כן, רגע, יפה מאוד, יפה מאוד, אבל יש לי בעיה. הקב"ה נתן לי תורה במעמד הר סיני, ואני מאמין בזה, והוא ציווה אותי שאני חייב לשמור שבת. אני לא יכול לשמור יום ראשון כמו שאתה עושה.
אני מאמין שזה מאוד יפה יום ראשון, יפה מאוד השירות של יום ראשון בכנסייה, יפה מאוד. אני לא רואה, זה לא שקר. זה באמת בתורה, אני לא יכול לומר 'לא תחנם' [דברים ז:ב], אני לא יכול לתת חן, אבל לא כתוב שאני צריך לומר שהכל שקר, אמת? נו, זה יפה.
מה אעשה שהתורה הקדושה חייבה אותי, נתנה לי הלכה שאני חייב לשמור שבת, היום השביעי, לא היום הראשון. יום טוב, אני לא יכול ללכת איתך חלק."
החסרון: גוף בלי נשמה
טוב מאוד. בגלל זה נשארו היהודים כמו גוף בלי נשמה, כן? כמו טוב מאוד, הוא שומר שבת, והדבר הראשון שאומרים לו שזה כתוב, זו הלכה ברורה וצריך לעשות זאת, הוא עושה זאת. בסדר, הוא מאוד מקפיד על זה. אבל למעשה, את החן הוא איבד, אמת? את החן, אין לו חן. הוא עושה שבת כי הוא צריך.
התשובה שהוא אומר לעצמו
וכשהגוי אומר לו, זו התשובה שלו, זו התשובה שלו, זו לא תשובה שהגוי מבין אותה, אבל זו תשובה לעצמו, לפחות. זו התשובה שלו, הוא אומר ליצר הרע, "כך נצטווינו, כך נצטווינו, כך אמר הקב"ה, אנחנו חייבים לעשות זאת, זו החובה שלנו, זה החוב שלנו, וכך אנחנו חייבים לעשות."
אבל אין חובה להרגיש טעם בזה, אמת? אין חובה להחזיק שזה באמת יותר יפה מהכנסייה הגויית, או לעשות שזה יהיה יותר יפה.
"ועשו לי מקדש" – אבל בלי חיות
הוא באמת צריך לעשות, איפה המקדש, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" [שמות כה:ח], צריך לעשות זאת "כולו אומר כבוד", כמו שכתוב בפסוקים, שאפילו בן השגות אלוקות, ושבית מדרש הוא מקדש מעט, צריך לדמיין איך נראה בית הקב"ה אצל המלאכים, ולעשות שכאן ייראה כך, אמת? הלכה, פסוק פשוט.
אבל אם זה לא הלכה, זו לא מצווה, זה לא חיוב, זה לא כתוב בשולחן ערוך כראוי, כן, כמה דברים לא כתובים בשולחן ערוך, אפשר לעשות דין בחור במרתף איפשהו, זה לא כתוב בשולחן ערוך, הוא לא עושה זאת.
העיקר חסרון: עולמו הפנימי הוא גויי
יוצא שעולמו הפנימי, עולם הדמיון שלו, עולם ההרגשה שלו, הוא בעצם גויי, הוא בעצם, הוא בעצם הודה לאלה שאומרים "מה מצוה זו ומה טעם יש בה", רק שבאמת יש לנו כתרים טובים יותר, אנחנו לא צריכים להיות אשמים. שופר.
"אשרי העם יודעי תרועה" – לא "רחמנא פקיד"
אבל על השופר שלו נאמר "אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון" [תהלים פט:טז]? נאמר "אשרי העם מקיים המצוות, רחמנא פקיד" [ברוך הרחמן שציווה]? טוב מאוד.
"רחמנא פקיד" שונה מאוד מ"אשרי העם יודעי תרועה".
לא אומרים, אחרי התקיעות מתנהגים שאומרים את הפסוק "אשרי העם יודעי תרועה". לא אומרים "רחמנא פקיד". אה, באמת יש רבי, אני לא יודע איזו מעשה הוא אמר את זה. לא זה אומרים.
זו האמת. זו האמת.
ההבדל בין "יודעי תרועה" לבין רק לקיים מצוות: הצורך במילים לפנימיות
פרק א: שופר — "יודעי תרועה" מול "מקיים המצוות"
הפסוק בשופר ומשמעותו
באמת יש לנו כתרים טובים יותר, אנחנו לא צריכים ליפול צריכים אנחנו חציצה לתקוע שופר. אבל על השופר שלו נאמר "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן" [אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה — אשרי העם שיודע את התרועה]. נאמר "אַשְׁרֵי הָעָם מְקַיֵּים הַמִּצְוֹת, רַחֲמָנָא פָּקִיד" [רַחֲמָנָא פָּקִיד — הרחמן ציווה]? לא! טוב מאוד. רַחֲמָנָא פָּקִיד שונה מאוד מאַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה.
אנחנו לא אומרים, אצלנו אחרי התקיעות מתנהגים שאומרים את הפסוק "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה", אנחנו לא אומרים "רַחֲמָנָא פָּקִיד". כן, יש רבי, אני לא יודע אם זו מעשה, הוא אמר את זה. לא זה אומרים בסידור.
קול השופר ממלא את כל העולם
אמת, הסידור מדבר על ה— השופר מדבר על אנטנה כמו שהשופר ממלא את כל העולם בקולו, ועל זה מחכים שוב לשמוע, מה שכתוב בסידור. לא כתוב בסידור, זו הלכה צריך לתקוע שופר.
היהודי בלי מילים
אבל נבך, היהודי שאין לו תשובה אחרת, הוא לא מבין את זה, הוא לא רואה מה כתוב בסידור. אולפני הקולנוע עושים לכאורה דברים טובים יותר, כי אין לנו אולפני קולנוע יהודיים. למה לא? כי אנחנו לא יודעים שיש חי [דבר חי], כי אנחנו חושבים שיש רק הלכה.
העולם הפנימי הוא גויי
נגד זה צריך לדעת, אוקיי, הוא העולם הפנימי שלו, עולם ההרגש שלו, ההרגשה שלו, הלב שלו, הנשמה שלו, הכל גויי, הכל עולמי, שנאמר כבר, הוא רק מקיים את המצוות.
פרק ב: הטעם של הסבא במנורה
הבנת הסבא של יופי
אה, תשאל אותו, הסבא שלך בוודאי היה לו טעם, הוא החזיק שהמנורה היא באמת הדבר הכי יפה בעולם. הוא לא סתם אמר, הוא לא סתם אמר שהוא היה פרימיטיבי, הוא כך החזיק.
הדמיון של בית המקדש בגלות
הוא מאוד חשב שאנחנו בגלות ובזבל [לכלוך], אבל הוא קיווה, הוא דימיין איך תיראה המנורה בבית המקדש, איך הכהן גדול מדליק אותה, וזה יפה, אין כזה, אף כנסייה אחת אין לה דבר כל כך יפה.
"נהי דלא חזי מזליה חזי"
כך הוא מאוד ראה, הוא הלך, הלך לקראת מלכי אומות העולם, ואם הוא פגש והוא ראה כמה יפה זה, אולי אסור, אני לא יודע, אם הוא ראה כמה יפה זה שהגויים בטקסים שלהם מסתובבים ועושים טקסים יפים ודברים, הוא אמר, "אה, אני יודע מה אני הולך, אמר יזכר יבחין".
אם הוא זוכה לביאת משיח, אם הוא זוכה ללכת לרבי אמיתי, לצדיקים שהיו עוסקים בזה, שנאמר הוא דיבר פעם שיעור, אם הוא זוכה לזה הוא ראה, "נְהִי דְּלָא חֲזֵי מַזְלֵיהּ חֲזֵי" [אם לא ראה, ראה ממזלו].
פרק ג: אקדמות — החיצוניות גם היתה טובה יותר
הלימוד של אקדמות שבועות
ועל מה מדברים משם? כן, היו צריכים איתם למדו אקדמות שבועות, כי אומרים אנחנו הולכים לקבל לויתן עם שור הבר, אתם יש לכם משהו אש, שלג, רכבת לכולם לא.
הפנימיות והחיצוניות
מדברים כבר לא על ה"מִתְהַלֵּל בְּבֵיתְךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶלָה", זה כבר בוודאי, זה כבר בורא פנימים [הדברים הפנימיים], אפילו החיצוניות היתה טובה יותר, זה היה יותר טעים, הילדים אהבו את זה יותר, אנחנו נאהב את זה יותר, אולי היום אנחנו בגלות, מקווים אנחנו, מצטיירים דברים אנחנו בדמיון איך זה נראה.
אפשר להיות יהודי אורתודוקסי בלי זה
אבל כל הדברים האלה הם לא הלכות, אפשר להיות יהודי אורתודוקסי לגמרי בלי אף פעם לדמיין על השור הבר והלויתן, אפשר לא לומר אקדמות, אפשר בקושי להיות יהודי, אבל אפשר להיות יהודי אורתודוקסי אפשר להיות.
פרק ד: למה היהודי האורתודוקסי הוא "רק ככה" — כי אין לו מילים
"נאלמתי כרחל לפני גוזזיה"
ולמה היהודי האורתודוקסי רק ככה? כי אין לו כתובה [מילים כתובות], כי אין לו מילים. כי הוא "נֶאֱלַמְתִּי כְּרָחֵל לִפְנֵי גוֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה" [נאלמתי כרחל לפני גוזזיה], כמו רחל — רחל רומזת על השכינה, כנסת ישראל — שגוזזים אותה, והיא לא יכולה אפילו להוציא קול, שסותמים את פיה, היא לא יכולה לבכות, היא, אין לי מילים.
בני אדם חיים דרך מילים
ואם אין לי מילים, מכיוון שבני אדם הם סוג כזה של יצורים שלמעשה חיים הם מילים. חוץ מכמה משוגעים שהם יכולים לומר, אני לא יכול, אין לי מילים, ואנחנו מאמינים בזה אנחנו רוקדים הלאה ככה.
המילים שיש לנו הן רק נגלה
רוב האנשים, ובוודאי הציבור, העולם, אם אין תשובה, זה שהמילים שיש לנו הן רק עם נגלה [התורה הגלויה], אלו המילים שיש לרוב האנשים, המילים שיש זה נגלה, אלו המילים, ההלכה אוקיי, ברוך השם, יש להם את זה, טוב מאוד. אבל על הפנימיות אין מילים, כי הפנימיות היתה דבר שהרגישו, זה לא ממש דבר כזה.
פרק ה: בית המקדש — לא רק הלכות, אלא טעם
כמעט אף יהודי לא נכנס לבית המקדש
כמעט אף יהודי לא נכנס לבית המקדש, כמעט אף יהודי, מה זאת אומרת כשבית המקדש היה קיים, לא יצא לומר, ברוך השם היום קיימתי בדיוק את כל ההלכות, כל ההידורים. היה קרבן עולה היום, קרבן תמיד, המוסף של שבת ושני כבשים עם כל ההידורים. זה היה שאף יהודי אחד לא היה בבית המקדש.
כשבית המקדש באמת חרב
תרגום לעברית
יכול היה להיות שהיתה תקופה שבית המקדש היה כך, אבל אז הוא היה בית חרוב וחרפה [חורבן ובושה], אז לא היה שום טעם בבית המקדש, אבל כשכן היה, היה בזה איזשהו טעם, איזה רומנטיקה, איזו חגיגה שלא יכלו להוציא, לא היו להם מילים.
פרק ו: הלווים — תפקידם היה לתת מילים
התפקידים של הלווים
הלווים, יש להם את התפקידים אצל הלווים. לומדים השבוע על הלווים, מה התפקידים בתפקידים, והתפקידים לא עומדים בתורה בפירוש, שהם שרים. עומד רק מאוחר יותר בדברי הימים.
להוציא רעיונות במילים
אבל תפקיד הלוי היה להוציא רעיונות במילים, על זה יש תהילה ועל זה ניגון, אבל אנחנו אפילו אין לנו תהילה, אנחנו לא יודעים איזה ניגון צריך לשיר, ושיאמר חלק מוצא ניגון, ואומרים תהילה ואומרים תהילה ואומרים תהילה ואומרים תהילה ואומרים תהילה.
הפתרון של הזוהר הקדוש
אולי זה לא כל הפתרון, כי הספרים החסידיים באים ואומרים שזה יכול גם להיות נכון. אבל חשוב מאוד לשמוע מה הפתרון של הזוהר הקדוש, ובכלל כל החסידות, שהזוהר והחסידות והמקובלים והאחרונים, כולם כך, כל מה שהם עושים.
פרק ז: הזוהר בא לתת מילים
"קום אחי, אני רוצה לתת לך מילים"
כי מתעורר הזוהר בא והוא אומר קום רבי לעבן, קום אחי, אני רוצה לתת לך מילים, שתוכל לענות החוצה.
"מה אעשה, ואהבת שפשמין גזר עלי"
אנחנו צריכים לומר, כן, יש לנו חיוב, אנחנו יהודים יש לנו גזירות, כתוב, מה אעשה [מה אעשה]. נערה גויה יפה מאוד, מה אעשה אוודאי? מה אעשה, ואהבת שפשמין גזר עלי [ואהבת התורה נגזרה עלי]? לא את לשחוט [לא לך לשחוט], אצלי אסור! יש פחד שנצא מהיהדות. מה אעשה, כך אומר יהודי פשוט, וזה דבר.
חתונה גויה וחיים גויים
אבל למעשה, הוא אכן לא יכול להתחתן עם נערה גויה, אבל בכל זאת יש חתונה גויה. בחתונה גויה לחיות, בחיים גויים, והשבת שלו איך נראית? כן, עם כל ההלכות, אבל גויית.
הזוהר נותן מילים
אז מישהו אומר משפט? לא, לא, בוא נשמע ילדי. אני רוצה לומר לך, שיהודי, גוף יהודי, הוא סוג של דבר שנקרא מרכבה לשכינה [מרכבה לשכינה].
פרק ח: היסוד — גוף יהודי הוא מרכבה לשכינה
אני נותן לך קצת מילים
אני נותן לך קצת מילים. נער יהודי, זכר יהודי, הוא מרכבה למדרגה שנקראת יסוד. הפרט ביסוד ממש, אבל באופן כללי. הזכר הוא מדרגה לדבר שנקרא יסוד, שנקרא צדיק. יש הרבה פסוקים על זה. "צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" [הצדיק הוא יסוד העולם].
בועל בת אל נכר — הנמשל, לא המשל
וכשנער יהודי מכניס את הצדיק שלו לנערה גויה, זה כמו צלם בהיכל [פסל בהיכל]. כל העולם מסתובב סביב הדבר הזה, והבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר "כְּמוֹ שֶׁהוּא לְמַעְלָה כֵּן הוּא לְמַטָּה" [כמו שהוא למעלה כן הוא למטה], בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב"ה.
הדברים העמוקים שהמקובלים אומרים
או הדברים העמוקים שהמקובלים אומרים, שאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב"ה את מידות החסד "יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה'" [כל זכורך יראה את פני האדון ה'].
הפירוש המפורסם בזוהר
זה הפירוש המפורסם בזוהר, שהזכר, שהוא סימן וזכר ומרכבה למדרגה שנקראת זכר שלמעלה, היסוד העליון [היסוד העליון], שהוא המעיין הנובע [המעיין הנובע] שמביא את כל השפע [שפע] על העולם, צריך להיכנס לבחינת נוקבא דקדושה [בחינת הנקבה הקדושה], לבחינת השכינה.
שם זה נקרא המקדש
שם זה נקרא המקדש, כן? הוא נכנס למקדש, הוא נכנס למשכן. וכשהיהודים נושאים את זה, כמו שלמדנו השבוע, כמה יפה זה איך היהודים נושאים את המשכן, הם נושאים את השכינה, ממש. זה הפירוש.
בעל — חתונה עם בת אל נכר
ואתה מבין שבוודאי זה נקרא בעל, שיהודי עוזב, כמו יהודי שעוזב והוא בועל בת אל נכר [זונה עם בת אל נכר], לא שהוא מתחתן עם נערה גויה, הוא מתחתן עם בת של אל נכר. אתה תופס? נערה יהודיה היא בת של האל היהודי, כן? "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" [בנים אתם לה' אלקיכם]. לא רק בת, זו בחינה, הוא אוהב אותנו מאוד.
בוא אתן לך מילים מסוימות
בוא אתן לך מילים מסוימות, אולי המילים הן משל, אולי הן מדי גשמיות [גסות] כשאנחנו חושבים עליהן, אני אתן לך יותר מילים של קבלה, זה נקרא זו"ן [זעיר אנפין ונוקבא].
כל נער ונערה יהודיים הם מרכבה
והמילים מראות שכל נער יהודי הוא מרכבה לזעיר אנפין, למידת התפארת [מידת התפארת]. כל נערה יהודיה היא מרכבה למידת המלכות [מידת המלכות], לשכינה. וכשהם נפגשים יחד נעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה [יחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו], וזה מה שיהודים עושים כשהם מתחתנים.
כשיהודי מתערב עם גוי
לגויים יש את המדרגות שלהם, אני יודע, שבעים שרים וכן הלאה. אבל כשיהודי מתערב עם גוי, הוא בועל בת אל נכר, כביכול [כביכול], תחשוב על זה, הוא מביא את המדרגה של היסוד דקדושה, נכנס לעבודה זרה. כמו אדם שלוקח את בית המקדש, את המקדש, את הקודש של הקודש, והוא מכניס אותו לבית אלילים, הוא לוקח את ארון הקודש ומכניס אותו לעבודה זרה.
זה הנמשל — בית המקדש הוא המשל
ולא שזה משל, זה הנמשל. אתה חושב על בית המקדש? בית המקדש עצמו היה רק משל לכל המעשה, לכל הקבלה שאני מוציא לך. וזו החיות.
פרק ט: עוד אלף משלים — הים, הנחלים, והשפע העליון
זה רק משל אחד
זה רק משל אחד, כן? דיברנו על המשל עכשיו של כמעשי נעורותיך [כמעשי נעוריך], על משל של אהבת איש ואשתו [אהבת איש ואשתו].
"כל הנחלים הולכים אל הים"
אני יכול לתת לך עוד אלף משלים של ים שנעשה "כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא" [כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא], כל הנחלים, השפע העליון הולך כמו נחלים שיורדים מלמעלה, הגשם, כן, מלמעלה למעלה [מלמעלה למעלה], מהטל דנחית מעתיקא קדישא [הטל שיורד מעתיקא קדישא], וזה נכנס עד שזה נכנס לים שמקבל [מקבל], שבזה העולם חוזר ומתרענן.
"ישקו כל חיתו שדי"
"יִשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם" [ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צמאם], שהם פסוקים יפים מאוד מברכי נפשי [ברכי נפשי — פרק תהלים] שהזוהר אוהב מאוד.
זה הפירוש
וכך, זה הפירוש, יהודי עושה מצוה, זה הפירוש, יהודי עושה תשובה, עד אז היתה שרויה בדוה [יושבת בעצב], והעובד לוקח את המים [מים], המים העליונים [המים העליונים], והוא שולח אותם לתוך הסוד שלה [סודה], ונעשה מהסוד הזה מים, אמת? זה מה שעושים.
פרק י: תפקיד הזוהר — להבהיר מילים ומשלים
"אני אתן לך עוד מילים"
אה, עכשיו מה עושה הזוהר? הוא אומר "אני אתן לך עוד מילים, עוד משלים". והקבלה, כל הקבלה עוסקת בהבהרה ובביאור המשלים. צריך לדעת לדבר על זה, להבין בבירור.
זה לא סתם הרגשה
זה לא לומר שיש הרגשה, ליהודי יש טעם במנורה, זו לא סתם הרגשה, זה אפילו לא סתם רמז.
"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"
יש במנורה "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" [אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות]. כל שבעת הנרות, כל שבע הספירות, כל שבע המדרגות, צריכות להתחבר, צריכות להאיר אל פני המנורה, שזו הבינה למעלה או המלכות למטה. תסתכל בזוהר, תראה בדיוק מה זה אומר.
הנר המערבי
והנר המערבי [הנר המערבי], שהוא המערב [מערב], פירושו שכינה במערב [שכינה במערב]. לשם הכל מסתובב.
פרק יא: שאלת הגוי — "מה דודך מדוד"
אלו המילים
אלו המילים. עכשיו אתה שואל, בא הגוי לכאן, עכשיו בא הגוי והוא שואל אותך, "רבי ישמעאל בן אלישע, מה נשתנה רחימו דאבא... מה נשתנה רחימו דאבא מכל רחימין?" [מה נשתנה אהובך מכל האהובים?] כן, מה יש לך כל כך יפה? מה האהוב שלך יותר מהאהובים שלנו? לנו יש בניינים יותר יפים בינתיים.
"ניחא לך דאימא לך חד מילתא?"
אומרים להם, "ניחא לך דאימא לך חד מילתא?" [רוצה שאומר לך דבר אחד?] אתה יכול להסביר לי? אתה לא מבין שיש לנו כאן את הקודשא בריך הוא ושכינתיה [הקדוש ברוך הוא ושכינתו]? אתה לא יכול להבין שכאן יש "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת"? יש לי בשבילך מילים.
הוא מלמד את ילדיו
והמילים הוא מלמד לילדיו, והוא עושה אותו מובן ומבואר [מובן ומבואר].
פרק יב: רבי המנונא סבא — שלוש הסעודות של שבת
זה לא סתם שאנחנו רעבים
הוא אומר לילדיו סעודת שבת, זה לא סתם שאנחנו רעבים ועשינו מסיבה.
"הא סעודתא דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין"
יש מדרגה כזו שאומרת שבא יהודי, בא רבי המנונא סבא לליל שבת שלו, והוא אומר "הָא סְעוּדְתָא דָא הִיא סְעוּדְתָא דְחַקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין" [הנה הסעודה הזו היא סעודת שדה התפוחים הקדושים]. הסעודה היא סעודה של הגן הקדוש, הפרדס הקדוש [גן] של תפוחים טעימים.
מה זה אומר?
והוא שואל את הילדים, מה זה אומר? ואף אחד לא יכול להבין את זה, אבל זה אומר שלשכינה יש קניינים שונים [רכוש], התלבשויות שונות [לבושים] בעולם. אחת מהן היא ממש כשהולכים לפרדס עם תפוחים טעימים או פירות בריאים אחרים [פירות בריאים], ומה שטעם טעים, זה יפה, זה הדבר שהוא ליל שבת.
שלוש המדרגות
ובשבת בבוקר הוא אומר, כאן היא סעודתא דעתיקא קדישא [סעודת עתיקא קדישא], ואחר הצהריים הוא אומר, כאן היא סעודתא דזעיר אנפין [סעודת זעיר אנפין]. אלו שלוש המדרגות, לא סתם אוכלים שלוש סעודות.
קדושה על פי הזוהר: הקדמה לביאור ענין הקדושה
פרד"ס: ארבע דרגות של הבנה
הפרד"ס הפשוט – גן עם פירות
יש שפות שונות בעולם. אחת מהן היא ממש: כשהולכים לפרד"ס [פַּרְדֵּס: גן], יש תפוחים טעימים, או פירות אחרים, רימונים חמים – זה טעים, זה יפה. זה הדבר שיש בשבת.
שלוש הסעודות – שלוש מדרגות
וסעודת השבת, הוא אומר, כאן יש את עתיקא קדישא [עַתִּיקָא קַדִּישָׁא: העתיק הקדוש, הדרגה העליונה באלוקות]. ובשישי הוא אומר, כאן יש את זעיר אנפין [זְעֵיר אַנְפִּין: הפנים הקטנים, דרגה אמצעית באלוקות]. אלו שלוש המדרגות.
זה לא סתם אוכלים שלוש סעודות. כן, אפשר לומר על פשט פשוט, אבל אחר כך הוא אומר על הלכה, חיוב צריך לאכול שלוש סעודות – נו נו, חיוב. אבל מה היא הסעודה? מה הדבר שאוכלים? מה החיוב? מה הפנימיות? מה זה אומר סעודה?
חושבים שסעודה היא אוכלים במסעדה ביום רביעי, ושבת זה חיוב שצריך לאכול סעודה – אז תאכל רבי שלמה'לע ספק. לא! שבת היא סוג אחר של סעודה.
הצורך בשפה לפנימיות התורה
מילים להרגשה
יש לו מילים לזה, ואפשר לומר את זה. הוא אומר את זה, או שהוא אומר את זה ולא מבינים את זה – לא נכנסים לעומק המילים שהוא אומר.
הוא אומר: "בסדר, זה טוב מאוד ליהודים פשוטים שהם מתלהבים והם אומרים את הזוהר, תאנא דהילולא [תָּאנָא דְהִילּוּלָא: התנא של השמחה, רבי שמעון בר יוחאי], ראיתי את המטרוניתא [מַטְרוֹנִיתָא: המלכה, כנסת ישראל], הבא, ויבואו בני אלקים [וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹקִים: ובני האלקים באו] – כן, טוב מאוד. אבל מה זה אומר המטרוניתא?"
הוא אומר: "לא, זו איזושהי בחינה [בְּחִינָה: היבט], אני לא יודע, הרבי יודע מה זה אומר."
לא, לא! בוא נבין בבירור מה הוא אומר. זה אומר – מה יש? יש מכתבי פילוסופיה של סנט לורנס [Saint Lawrence: הקדוש לורנס], אחד הפירושים, בסדר, שמבינים מה הוא אומר. זה לא סתם מילים – מבינים בבירור ובגלוי ובפירוש מה מדברים כאן.
יש שפה למשמעות [meaning: משמעות], כן, לפנימיות התורה, לחיוב, לתחושה [have: יש], לדברים שלא אוהבים לדבר עליהם.
הטעות של "אני לא יודע"
שיאמרו: "בסדר, אני יודע את זה, אני לא אוהב לדבר על זה, אני לא יודע. ליהודים החסידים יש איזה טעם בזה, איזו הרגשה."
זו לא הרגשה! בוודאי זו הרגשה – זו הרגשה. אבל למה זה כל כך חזק, למה טמון הסוד של כל העולם, למה יש לזה הרגשה. אבל ההרגשה היא לא הרגשה לבד – היא מלובשת [מְלֻבָּשׁ: לבושה] במילים טובות מאוד להרגשה.
המעלה של יש מילים – לא הולכים לאיבוד
המשל של יודע תרועה
עכשיו, כשיש מילים להרגשה – כשיש לו, זו אחת המעלות, רק אחת מהן – אחת המעלות שיש מילים להרגשה, לא הולכים לאיבוד. לא הולכים לאיבוד.
זה אחד: יש לך יפה יותר, יש לך אולי תרועה טובה יותר [תְּרוּעָה: קול שופר], יש לך אולי חצוצרן טוב יותר. אבל אתה לא יודע תרועה [יוֹדֵעַ תְּרוּעָה: מי שמבין את התרועה]. אתה לא יודע את הכוונות [כַּוָּנוֹת: מחשבות, כוונות] של השופר. אתה לא יודע איך מוציאים, איך מעוררים [מְעוֹרֵר: מעיר] בחזרה את המוחין [מוֹחִין: כוחות השכל] של הז"א [זְעֵיר אַנְפִּין], וזה עולה לאמא [אִמָּא: האם, בינה], ונעשים מוחין חדשים לגמרי עם גבורות חדשות [גְּבוּרוֹת: חומרות] עם חסדים חדשים [חֲסָדִים: חסדים].
האפשרות של לימוד
ויודעים את זה, ומבינים את זה, ומקבלים השגה [הַשָּׂגָה: הבנה], זה לשון שופר, ולדעת את זה. אפשר להסביר את זה, אפשר לומר את זה במילים, אפשר לומר את זה. אתה מבין עכשיו את ההבדל [חִלּוּק: הבדל]?
תיאורטית אתה יכול גם לבוא ללמוד. בא מישהו [someone: מישהו] לומדים, לומדים, לומדים שער הכוונות [שַׁעַר הַכַּוָּנוֹת: שער הכוונות, ספר של האר"י הקדוש]. אני צריך לדעת את המילים – זה לא סתם.
הראיה שזה אמת
השאלה והתשובה
תלמיד: מישהו אומר: מה הראיה שזה אמת?
מגיד שיעור: הראיה שזה אמת היא... לא צריך שום ראיה! שזה אמת – זה הפשט בשער הכוונות.
כאן הוא אומר: יש לי כוונה אחרת – אין בעיה [no problem: אין בעיה], אולי דרך אחרת, לא שיש רק דרך אחת.
הראיה מהמנורה
הראיה שזה אמת – אני מדבר על כוונות התפלה מהפשט של המנורה [מְנוֹרָה: מנורה בבית המקדש] – הראיה שזה אמת היא שהיהודים עשו מנורה. הם לא עשו מנורה כי זו הלכה – ההלכה היא על זה.
הם עשו מנורה לא כי זו הלכה. היהודים אהבו את המנורה. היהודים אוהבים – אתה אוהב לאכול את הברביקיו של יום ראשון [Sunday barbecue: ברביקיו של יום ראשון], אפילו הברביקיו שלך טעים [tastes: טועם] יותר. למה אתה אוהב את זה? כי לכל אחד אוהב משהו אחר. אז, הם אהבו את זה.
ההבדל בין שלוש סעודות לברביקיו
השאלה
תלמיד: מה ההבדל של הטעם של שלוש סעודות מהטעם של ברביקיו? זה סוג אחר של טעם. מה ההבדל?
התשובה – גילוי המצווה
מגיד שיעור: אה... שלוש סעודות יש שם גילוי של מצווה שם, עיקר, וזו הזדמנות להיות...
...ולהיות שם ביחד איתה: "אַבְרָהָם יָגֵל, יִצְחָק יְרַנֵּן, יַעֲקֹב וּבָנָיו יָנוּחוּ בוֹ, מְנוּחַת אַהֲבָה וּנְדָבָה, מְנוּחַת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה, מְנוּחַת שָׁלוֹם וְשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט וָבֶטַח, מְנוּחָה שְׁלֵמָה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה בָּהּ: אברהם ישמח, יצחק ישיר, יעקב ובניו ינוחו בו, מנוחה של אהבה ונדבה, מנוחה של אמת ואמונה, מנוחה של שלום ושלווה ושקט ובטחון, מנוחה שלמה שאתה רוצה בה."
אה, הטעם שלו הוא קצת עוף, הטעם שלו הוא קצת בשר? לא זה! האם זה מה שחיכית לעצמך? לא סתם אמרת, לא סתם להיות. שם יש מצווה – מה חסר לי חוץ מזה?
המעלה של היות לך מילים
זו מעלה גדולה אחת מדוע היהודים שהם קצת מקושרים, יש להם קצת יראת שמים, אהבה – מה היא התורה, אהבה, מה הן המצוות – הם, אלו שיש להם מילים לזה, הם מבינים את זה כבר עכשיו. זו כבר הרמה הבאה.
עכשיו, צריך להבין את זה, צריך לדעת לדבר על זה. במיוחד כשיש כבר שלוש ארבעים דקות, צריך כבר לעצור כאן. יש כבר מספיק לשבת – זו קדושה אבל. זה עוד על אחד, על אחד כמו שדיברנו.
ענין הקדושה – הנושא העיקרי
הקשר לשיעור רמב"ם
ובשיעור רמב"ם עוסקים בנושא של... מה זה? פרישות, בסדר, כן. זהירות, פרישות – יש נושא.
המילה, לפי מסוימים, המילה של זה "נָבָל בִּרְשׁוּת הַתּוֹרָה" היא קדושה. נאמר "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ."
רמת הפשט
עכשיו, מי שלומד על פי פשט, ויותר ויותר שיעורים שהולכים ללמוד ודרך הפשט, הוא יבין על מה מדברים כאן: להתנהג נכון עם תאוות, אילו דברים תאווה ואילו דברים לא. זה על פי פשט... רמה פשוטה.
הבעיה – משהו חסר
והסיבה הגדולה למה אני מביא את זה לרמה מעשית, רמת הסוד, היא כי למסוימים חסרה אותה רמה. חסר משהו – אני לא אומר מה חסר, אבל כל אחד יכול לראות. חסר משהו, ויש הרבה... זו עוולה.
המילה על פי קבלה
המילה, על פי קבלה מבינה את זה פשוט. הרמב"ן אומר הרי: קדושה – הדבר נקרא קדושה.
עכשיו, מי שילמד על פי פשט, ויותר מי יותר שיעורים שלמדו בדרך הפשט, הוא יבין למה כאן יש דבר של להתנהג נכון עם הנאות, ואילו דברים הם עונג ואילו דברים לא. זו על פי פשט, הרמה הפשוטה.
למה מביאים את רמת הסוד
והסיבה הגדולה למה מביאים את רמת הפרד"ס, רמת הסוד, היא כי במובן מסוים חסרה אותה רמה. חסר משהו – אני אומר מאוחר יותר מה חסר, אני לא אוכל לומר. חסר משהו, ויש רמה הרבה יותר טובה.
עכשיו, אני אנסה לומר כך – זו המילה שאני הולך לסיים איתה.
מהי קדושה עצמה?
פירוש הרמב"ן
מי שילמד את הפשט של הזוהר על קדושה – קדושה, כמו שהרמב"ן מתרגם בשם חז"ל: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" – "פְּרוּשִׁים תִּהְיוּ." אתה צריך להיות קדוש, זה פרושים. פרושים פירושו בדיוק המידה שדיברנו עליה, שזה נקרא זהירות. זה מה שאתה צריך להיות.
הבעיה – אף אחד לא יודע
עכשיו, מהי הקדושה הזו? מישהו יודע מהי הקדושה הזו? אף אחד לא יודע. אתה יכול להסביר מהי קדושה? כן, לא. אני יודע מה לא לעשות. אבל קדושה היא לא משהו שאתה לא עושה.
מדברים הרי על מידות, מדברים הרי על פנימיות, מדברים הרי על הרגשה בלב, מדברים הרי על מה שעושים.
הטעות של הגדרה שלילית
קדושה לא פירושה "אל תסתכל על סרטונים של כיוצא בזה." זו לא קדושה.
עכשיו, אתה אומר: עושים פעולה היוצאת מקדושה, זה דבר שמביא קדושה – "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים." אם לא תסתכל על דברים רעים, לא תקרא דברים רעים, לא תחשוב – זה יביא קדושה.
אבל מהי הקדושה עצמה? אה, זו הבעיה.
רשית חכמה – המקור לקדושה
הספר ותפקידו
הרמ"ק אומר כך: יש ספר קדוש שנקרא רשית חכמה. עצוב שהעולם, כמו שכל אחד יודע, בצמח לקוטים כתוב שצריך ללמוד ברשית חכמה שער הקדושה פרק י"ז לפני הזיווג. מדברים שם בענין של קדושת הזיווג טוב מאוד.
לא רק שער הקדושה
אבל רשית חכמה היא לא רק כל שער הקדושה, והאמת היא שרשית חכמה היא – אני אקצר, אדבר על זה בחזרה בשיעור הבא – אבל זה ספר שלם שיצא להוציא את המוסר איך נראה מוסר על פי זוהר. זו העבודה של רשית חכמה, ועם זה הוא נעשה חסידות.
רשית חכמה וחסידות
אני יכול לומר לך שחסידות היא פירוש על רשית חכמה, וכל אחד יודע שהספרים החסידיים הראשונים – כולם ציטטו אותו, וכולם למדו אותו.
כמו חב"דניקים אמרנו פעם: שמי שלא יודע רשית חכמה לא ילמד תניא, כי תניא באה ואנחנו הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר "כְּמוֹ שֶׁהוּא לְמַעְלָה כֵּן הוּא לְמַטָּה" – בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב"ה, או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים: שאדם שמתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב"ה את מידות החסד.
שבת חסידי – המפתח לקדושה
המשל של רבי גדול
ומזה אני אומר: כשהיה רבי חסידי גדול, ממנו אפשר היה להבין מהו שבת חסידי. הוא ניהל שבת רבי.
הוא ניהל שנה אחת שהוא הרגיש ש"נַפְשִׁי לֹא נִכְנְסָה לְבֵיתָם," כמו שהרמב"ן אמר. הוא אמר: "אני לא יודע בדיוק מה זה, אבל אני עושה אחרי מישהו שידע, אני עושה אחרי מישהו שידע, אני עושה אחרי מישהו שידע."
הבעיה – אין תמונה ברורה
לאף אחד לא הייתה תמונה מסוימת מהי באמת קדושה. זו העבודה של שבת חסידי, של רבי שמנהל שבת. עכשיו אתה רואה מהי באמת קדושה.
הנפקא מינה
עכשיו הרי יש את ההערה הבאה: אתה מבין שמעשים מסוימים שעושים פוגמים בקדושה. אה, אני יכול להבין שזה לא כל כך קשה להבין.
יודע מה? אפשר להסביר בדיוק את ההלכות, הגדרים, דרך המצווה, וכולי וכולי. מה יש כל כך קשה להבין? אתה יכול להסביר את זה טוב יותר.
אבל מתחילים ממה שמדברים – אנחנו לא יודעים בכלל על מה מדברים.
סיום – הקדמה לסדרה
אז זו ההקדמה שלנו בענין הקדושה, לבירור ענין הקדושה על פי הזוהר והאר"י הקדוש, שמלוקט מזוהר.
ובכל שבוע נלמד זוהר על זה, וזה יצא לגמרי ברור פרשת תרומה, תצווה, והפרשה.
ובעזרת השם, נמשיך הלאה בזה. ויהיה לנו שבת שמח ושבת קדוש.
ליקוטי מוהר"י 1›
כי אשה כושית לקח.
שיעורי 5 דקות לפרק - אידיש 5›
Originally published on July 28, 2022 at 7:07 PM, reissued on February 19, 2026 at 12:00 AM
Originally published on July 28, 2022 at 7:07 PM, reissued on February 19, 2026 at 12:00 AM
Originally published on August 1, 2022 at 7:08 PM, reissued on February 22, 2026 at 12:00 AM
Originally published on August 1, 2022 at 7:08 PM, reissued on February 22, 2026 at 12:00 AM
Originally published on August 2, 2022 at 7:09 PM, reissued on February 23, 2026 at 12:00 AM
Originally published on August 2, 2022 at 7:09 PM, reissued on February 23, 2026 at 12:00 AM
Originally published on August 3, 2022 at 7:09 PM, reissued on February 24, 2026 at 12:00 AM
Originally published on August 3, 2022 at 7:09 PM, reissued on February 24, 2026 at 12:00 AM
Originally published on August 4, 2022 at 7:15 PM, reissued on February 25, 2026 at 12:00 AM
Originally published on August 4, 2022 at 7:15 PM, reissued on February 25, 2026 at 12:00 AM
Fifteen Minute Chapter Classes - English 5›
Bamidbar Chapter 8 covers the mitzvah of placing the lamps on the menorah — a command repeated multiple times in the Torah, likely because it belongs to the broader Chanukas HaBayis (dedication of the Mishkan) narrative. The chapter then details the purification and dedication of the Levi'im, who undergo a three-step purification process (sprinkling of mei chatas, shaving, and washing) followed by korbanos and tenufah, essentially functioning as a korban offered by the Bnei Yisrael to replace the Bechorim in the Mishkan's service. Finally, the chapter establishes the Levi'im's service ages — 25 to 50 for active duty, with continued guarding permitted after retirement from the physically demanding work of carrying the Mishkan.
Bamidbar Chapter 8 covers the mitzvah of placing the lamps on the menorah — a command repeated multiple times in the Torah, likely because it belongs to the broader Chanukas HaBayis (dedication of the Mishkan) narrative. The chapter then details the purification and dedication of the Levi'im, who undergo a three-step purification process (sprinkling of mei chatas, shaving, and washing) followed by korbanos and tenufah, essentially functioning as a korban offered by the Bnei Yisrael to replace the Bechorim in the Mishkan's service. Finally, the chapter establishes the Levi'im's service ages — 25 to 50 for active duty, with continued guarding permitted after retirement from the physically demanding work of carrying the Mishkan.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום: במדבר פרק ח
הדלקת המנורה (פסוקים א–ד)
הקשר ומיקום
כל ספר במדבר מתפקד כספר של נספחים לסיפורים קודמים, בעיקר חומר המשכן והכהנים מספר ויקרא. פרק זה מכיל נספח נוסף לחנוכת המשכן.
מצוות העלאת הנרות
הפרק נפתח במצוות הדלקת המנורה — או ליתר דיוק, "העלאת הנרות על המנורה" (*בהעלותך את הנרות*). מצווה זו כבר הופיעה לפחות שלוש פעמים קודם לכן. הרמב"ן מנסה לזהות איזה חידוש נוסף בכל פעם, אבל גם אם נניח שיש תוספת כלשהי, נשארת השאלה: מדוע המידע הזה מפוזר על פני כל כך הרבה מקומות?
התשובה כנראה קשורה לדפוס הרחב יותר של מבנה הסיפורים הללו. קטע זה שייך לסיפור חנוכת הבית — כשם שהנשיאים הביאו את קרבנותיהם ותהליכי חנוכה אחרים התרחשו, כך הדלקת המנורה היא חלק מרצף החנוכה הזה. אולי נכון יותר למסגר את זה לא כמצווה עצמאית אלא כחלק מסיפור חנוכת הבית.
מבנה המנורה והנרות
הבחנה מרכזית: המנורה היא הכלי — הקנדלברה עם ענפיה — שמ*חזיק* את הנרות. הנרות הם פריטים נפרדים שמונחים למעלה, ובהם שמן ופתילות. עבודת "הדלקת המנורה" היא למעשה עבודת הנחת הנרות על מחזיק הנרות הזה. כך בעצם עובדות חנוכיות גם היום — אנשים מניחים כוסיות זכוכית עם שמן בתוך החנוכייה, וזה משקף את העיצוב המקורי.
המצווה הספציפית כאן עוסקת בכיוון הנרות ביחס ל*פני המנורה* — האם הם נוטים לכיוון הקדמי, האמצעי, או המרכז. המשמעות המדויקת אינה ברורה, אבל המוקד הוא על הקשר בין הנרות למנורה עצמה.
דפוס הציווי והביצוע
בהתאם לדפוס המקובל, אחרי הציווי בא הביצוע: *ויעש כן אהרן* — אהרן עשה בדיוק כפי שצווה. לאחר מכן בא סיום על בניית המנורה: היא נעשתה חתיכה אחת של זהב (*מקשה*), מירכה עד פרחה, בדיוק כפי שה' הראה למשה. מידע זה חוזר מפרשת פקודי/ויקהל אבל נכלל כאן כי המנורה היא כלי ייחודי — נרותיה מוסרים ומוחזרים מדי לילה, מה שהופך אותה לכלי שבאופן קבוע "מתפרק", וזה מתחבר לנושא הרחב יותר של אופן הרכבה ופירוק רכיבי המשכן במהלך המסעות.
טהרת וחנוכת הלויים (פסוקים ה–כו)
מיקום והקשר
קטע זה הוא נספח לחומר הקודם על כך שהלויים החליפו את הבכורות. מבחינה כרונולוגית הוא כנראה היה צריך להופיע לפני קרבנות חנוכת הנשיאים. הוא מתאר את תהליך הטהרה הפיזי של הלויים לקראת כניסתם לתפקידם.
מדוע נדרשת טהרה
בניגוד לכהנים, שהיתה להם *משיחה* (משיחה ב*שמן המשחה*) ו*קרבנות מילואים*, הלויים זקוקים לתהליך טהרה ספציפי. הסיבה: הם לא יועדו מלכתחילה לתפקיד זה. הלויים הם למעשה שלוחים — מחליפים לכל בכורות ישראל. מכיוון שהם נכנסים לתפקיד של תחליף, נדרש תהליך מובחן של מעבר וטהרה.
תהליך הטהרה בשלושה שלבים
1. הזאת מי חטאת — מי הפרה האדומה (למרות שזה לא יוסבר עד פרשת חוקת), המטהרים אותם מ*טומאת מת*
2. גילוח כל שיער הגוף — העברת תער על כל בשרם, שכפי שרואים אצל הנזיר, מתפקד כתהליך טהרה
3. כיבוס בגדיהם — מי החטאת מטהרים את הגוף; זה מטפל בבגדים. על פי המסורת מפורש כטבילה במקווה.
הקרבנות
כמו בכל טהרה שדורשת *מחוסר כפרה*, יש קרבנות: *פר* אחד ל*עולה* ו*פר* שני ל*חטאת*, עם *מנחתם* — דפוס קרבן הטהרה המקובל.
טקס ההעברה — הלויים כ"קרבן"
המרכיב המרשים ביותר: הלויים מטופלים כקרבן בעצמם:
- הם מובאים לפני אוהל מועד
- כל בני ישראל נאספים
- העם מבצע סמיכה (הנחת ידיים) על הלויים — בדיוק כפי שעושים סמיכה על קרבן, מעבירים אחריות והקדשה מהאדם לקרבן
- תנופה (הנפה/הרמה) מבוצעת על הלויים על ידי אהרן, המרימה אותם סמלית לה' — בדיוק כפי שתנופה נעשית עם קרבנות שאינם מונחים על המזבח
לאחר מכן, הלויים מוקדשים לעבודה. הלויים אז מביאים את קרבנותיהם שלהם (שני הפרים), מבצעים סמיכה עליהם, והכהנים מבצעים את העבודה בפועל.
התנופה הכפולה וההפרדה
ייתכן שיש תנופה שנייה (ואולי אף שלישית) המתוארת בטקסט, שהוא חזרתי באופן בולט בהצגת שלבי התהליך מחדש. לפי רש"י ומפרשים אחרים, התנופה הראשונה מעבירה את הלויים מהיהודים, והשנייה היא כדי שהכהנים יקבלו אותם באופן רשמי. מעשה זה מפריד את הלויים משאר ישראל, ולאחריו הם יכולים להתחיל לשרת באוהל מועד.
החילוף הכפול — הנמקה תיאולוגית
הקטע חוזר על ההנמקה התיאולוגית: הלויים ניתנים לכהנים/למשכן מהיהודים *תחת פטר כל רחם* — במקום הבכורות. חילוף כפול פועל כאן: הקב"ה רכש במקור את בכורות ישראל כשהרג את בכורות מצרים — *הבכורים* הישראלים "הוחלפו" תמורת המצרים וכך הפכו לשלו. עכשיו הקב"ה מחליף את אותם *בכורים* בלויים, ואז נותן את הלויים לאהרן לשרת באוהל מועד. תכליתם היא *לכפר על בני ישראל* — להגן על העם מחטא של גישה בלתי ראויה למקדש בטומאה. הלויים משמשים כמעין *מחיצה* (חיץ) בין העם למקום הקדוש, כך ש*לא יהיה בבני ישראל נגף* — לא יהיה מגפה או עונש על מגע בלתי מורשה עם ה*קודש*.
דו"ח הביצוע (פסוק כ ואילך)
הטקסט מדווח על הביצוע: משה, אהרן וכל העדה עשו כל אחד את חלקו. השלבים מסוכמים בקצרה — ה*חטאת*, כיבוס הבגדים, *תנופה*, *כפרה* (הקרבנות), ואז הלויים נכנסים לעבודתם. זה מקביל לדפוס הכללי הנראה לאורך סיפורי המשכן: הפיכת דבר ל*קודש* דורשת תהליך. תהליך הלויים כולל באופן בולט יותר *טהרה* מתהליכי הקדשה אחרים, וזה מתחבר לכך שהלויים עולים ממעין מוצא טמא כמחליפים ולא כמיועדים מקוריים. יש גם הקבלה למקדש עצמו שיש לו *קדושה* משלו.
גיל שירות הלויים (פסוקים כג–כו)
מצווה אחרונה אחת בנוגע ללויים: פרמטרי הגיל לשירותם. כשם שמפקד בני ישראל מנה גברים מגיל עשרים (המפורש כגיל שירות צבאי/עבודה), כך ללויים יש *צבא עבודה* משלהם — גוף שירות מאורגן (לא בהכרח צבאי, אלא כוח עבודה מובנה). שירותם נמשך מגיל עשרים וחמש עד חמישים. בגיל חמישים הם פורשים מ*עבודה* פעילה, אבל הטקסט מפרט: *ושרת את אחיו באוהל מועד לשמור משמרת ועבודה לא יעבוד* — הם עדיין יכולים לשרת בתפקיד של שמירה/השגחה אבל אינם מבצעים עוד את העבודה הפיזית. התפקיד העיקרי של הלויים הוא *משמרת* — פשוטו כמשמעו שמירה, הכוללת שמירה על המקדש, הוראה, והבטחה שאף אדם בלתי מורשה לא ייכנס. *עבודת משא* — נשיאת רכיבי המשכן — דורשת כוח פיזי וזה מה שהם אינם יכולים עוד לעשות אחרי גיל חמישים.
בכך מסתיימת חנוכת הלויים.
תמלול מלא 📝
במדבר פרק ח: הדלקת המנורה וטהרת הלויים
הקדמה: ספר הנספחים
אז אנחנו קוראים היום את במדבר פרק ח, ואני מניח שזהו עוד נספח אחד לסיפור חנוכת המשכן ובמיוחד חנוכת הלויים סביבו, הכהנים, הלויים, כל העניין הזה. אני מניח שאמרתי את המילה "נספח" פעמים רבות, אבל נראה לי שבמובן מסוים כל ספר במדבר הוא ספר הנספחים לסיפורים קודמים, ובמיוחד לסיפור המשכן והכהנים שנדון בספר ויקרא.
מצוות העלאת הנרות
בעיית החזרה
אז ככה, הדבר הראשון שיש לנו כאן הוא מצווה. מיסגרתי את זה כאן כמצווה. אני לא לגמרי בטוח שזו המסגרת הטובה ביותר או הנכונה ביותר לעניין. ייתכן שצריך לראות את זה יותר כחלק מהסיפור, כלומר חלק מסיפור החנוכה, אבל זה בהחלט נאמר במובן של מצווה, וזו המצווה על, או כפי שנקרא כאן, העלאת הנרות על המנורה. כך זה נאמר כאן.
עכשיו, זו מצווה שכבר נאמרה פעמים רבות, לפחות שלוש פעמים. הרמב"ן כאן מתאמץ להסביר איך יש משהו שנוסף בכל פעם, שיש כאן משהו שנוסף שלא היה לנו בפרקים קודמים של אותו דבר. זה פחות משכנע אותי למה, או במילים אחרות, גם אם יש משהו שנוסף, עדיין צריך להסביר למה זה נוסף כאן שוב. אז למה זה מפוצל כל כך? אמרנו את אותו דבר, כסותה עד, שזה צריך להיות על המנורה, ששבעת הנרות צריכים להיות לכיוון האמצע או משהו כזה. בסדר, אבל למה?
הקשר לסיפור החנוכה
ונראה שהסיבה דומה לסיבה לכך שכל הסיפורים האלה חתוכים בצורה שדיברנו עליה, שראינו, והיא שנראה שבמובן מסוים זה שייך לסיפור החנוכה, העלאת המנורה. כמובן יש מדרשים מפורסמים שדנים בזה בכמה דרכים, אבל נראה שזה מה שקורה כאן. יש דרך כלשהי שבה זה המשך של החנוכה, בדיוק כמו שהנשיאים הביאו את מתנותיהם ותהליכים אחרים של החנוכה התרחשו. יש גם את מצוות הדלקת המנורה, או העלאת הנרות על המנורה, שהיא איכשהו חלק מזה. לא לגמרי ברור איך זה חלק מזה, אבל נראה שזה הסיפור.
הבנת המבנה: מנורה מול נרות
אז יש מצווה, ה' מדבר אל משה, אמור לאהרן לעשות כך, וכך זה ממוסגר. כשהוא מעלה את הנרות, זה צריך להיות אל מול פני המנורה. מה בדיוק זה אומר גם לא לגמרי ברור. נראה שזו מצווה על מבנה המנורה, אז רק כדי להיות ברורים לגמרי, זה לדעתי מוסכם — יש מנורה. מנורה היא כלי, סוג של כלי, שיש לו את הקנים כפי שכולם מכירים, וזה נקרא המנורה. זה הכלי שמחזיק את הנרות.
עכשיו, המנורה היא לא מה שבו ישירות האורות, השמן עם הפתילות, הנר, האש דולקת. על גבי המנורה יש משהו שנקרא כאן נרות, שהם מנורות קטנות, ובאותם נרות שמים שמן ושמים פתילה ומדליקים. אז העבודה, עבודת הדלקת המנורה היא באמת עבודת העלאת הנרות על מחזיק הנרות הזה, נכון? זו מנורה, היא מחזיקה את הנרות, היא לא — הנרות לא הולכים ישירות וזה לא כאילו יש כוס בראשם שבה שמים את השמן.
עכשיו, כמו שאנחנו עושים במנורות שלנו, לפעמים אנשים מתלוננים על זה, ששמים, כשיש לנו מנורה בחנוכה, כולם בדרך כלל שמים כוסית ובתוכה השמן, אבל זו בעצם הדרך המקורית לעשות את זה, זה לא ישירות בתוך — המנורה היא כלי שמחזיק את הנר, שהוא השמן והפתילה וכל זה.
המצווה הספציפית וקיומה
אז זו המצווה, והמצווה נראית שהיא בדיוק זה, החיבור של הנרות אל פני המנורה, וזה מתפרש אם זה צריך להיות מוטה לכיוון הקדמי או האמצע או הפנים, תלוי גם איך אתה מדמיין בדיוק את המנורה, לא לגמרי ברור לי מה הפשט של זה, ולאף אחד אני חושב, אבל בכל מקרה, זו המצווה על, זה על הדבר הספציפי הזה, על חיבור הנרות למנורה.
ואז כמו במצוות רבות, יש גם את הדיווח על קיום המצווה, זה כמו, שוב, איך כל הסיפורים האלה בנויים, וַיַּעַשׂ כֵּן, ובדיוק את זה, הוא שם את הנרות אל מול פני המנורה כפי שה' אמר לו.
עשיית המנורה
ועכשיו אנחנו מקבלים מעין סיום לעניין הזה, שלא רק מדבר על הנרות שהועלו על המנורה, אלא גם על המנורה עצמה שנוצרה, שנעשתה, בצורה הנכונה, בדרך שה' אמר. כמובן, זה לא באמת מוסיף משהו, אנחנו כבר יודעים את זה מסוף פרשת פקודי, מויקהל, שכל הכלים, הכל נעשה כאשר ציווה ה'.
נראה שוב שזה קשור לרעיון הזה שאיכשהו, מכיוון שהמנורה היא כלי מעניין, היא כלי מעניין, יש חלק ממנה שבמובן מסוים מתפרק, נכון? חלק גדול מכל הסיפור הזה הוא איך דברים מתפרקים כשנוסעים, נכון? יש לנו את הארון, ואז את בדי הארון, שזו הדרך שבה נוסעים, וכן הלאה. כנראה שהמנורה כל לילה במובן מסוים מתפרקת, כי הנרות הם החלק העיקרי שעושה את האור, וכאן יש לנו את הדבר הזה שמחבר אותם.
אז באותה דרך, צריך לחזור על כך שהמנורה נעשתה בצורה מסוימת, ולחבר את זה לסיפור הדלקת המנורה. ככה אני חושב שאפשר להבין מה שנאמר כאן, ולכן זה חוזר. יצירת, עשיית המנורה — תוודא שזה חתיכה אחת של זהב, לפחות כך רש"י מפרש, מירכה עד פרחה, אז כל, מהחלקים הגדולים עד החלק הקטן, זה מה שזה אומר, כמו הפרטים הגדולים, הפרטים הקטנים, כאשר הראה ה', כך עשה את המנורה.
אז שוב, אותו רעיון, יש ציווי ומעשה שמתאימים, יש סימטריה, תמיד יש את הסימטריה הזו בין המצווה לעשייה, אבל הנקודה כאן היא שהסימטריה הולכת עד סוף העשייה. אז זו המצווה כאן, המצווה האחרונה שייכת לשם, ואולי אפשר לומר שזה לא באמת צריך להיות סדרת מצוות, אלא שייך לחנוכת הבית.
טהרת וחנוכת הלויים
הקשר ומיקום
עכשיו יש לנו עוד נספח אחד, שהוא באמת נספח למשהו שכבר התחלנו לדבר עליו בפרקים קודמים, ואני חושב שזה קצת לא במקום, זה כנראה היה צריך לקרות לפני הלויים, לפני שהנשיאים עשו את החנוכה שלהם, אז זה באמת נספח לאיך שהלויים הוקדשו וקיבלו את התפקיד והמקום לעשות את העבודה, ובמיוחד איך הם החליפו את הבכורות.
כבר למדנו קודם איך הבכורות נלקחו, איך הלויים נלקחו במקום הבכורות, והיה פדיון של הבכורות העודפים בחמישה שקלים, וכאן אנחנו רואים את התהליך של איך הלויים, גופם ספציפית, טוהרו כדי להפוך ללויים.
למה הלויים צריכים טהרה
אז יש תהליך הזה, בניגוד לכהנים, לכהנים יש משיחה, אבל בניגוד לכהנים, שלפחות נראה שהם לא צריכים להיטהר, יש כמובן קרבנות מילואים, אולי גם זה קשור לטהרת הכהנים, אבל הלויים מאוד ספציפית בגלל שנאמר שהם מחליפים משהו, אז הם לא היו מיועדים מלכתחילה להיות הלויים. הלויים הם איכשהו השליחים, הם התחליף של כל הבכורות, של כל ישראל שצריכים עכשיו לתפוס את מקומם לעשות את העבודה, אז יש תהליך מאוד ספציפי שמתאר את זה, וזה שאר הפרק הזה שמתאר את התהליך, ושוב, יש את המצווה והעשייה, נכון? אז יש לנו את המצווה, והמצווה היא כך.
תהליך הטהרה בשלושה שלבים
ה' אומר למשה, קח את הלויים וטהר אותם עם חטאת ישראל, והוא אומר, איך בדיוק, מה תעשה כדי לטהר אותם?
הדבר הראשון הוא, תזה עליהם מי חטאת, כלומר, מי חטאת שוב זה משהו שאנחנו עדיין לא יודעים מה זה בסדר התורה, זה נאמר רק בפרשת חוקת מה זה, אנחנו יודעים שזו הפרה אדומה, אבל כתוב, הזה עליהם מי חטאת, זה לטהר אותם מטומאת מת, כפי שנלמד שם.
הדבר השני הוא, העביר תער על כל בשרם, כלומר, גלח את כל שערם, וכפי שלמדנו בסיפור הנזיר, נראה שגם זה היה תהליך של טהרה.
הדבר השלישי הוא, כיבסו את בגדיהם, אז אני מניח שמי חטאת זה רחיצת גופם, אבל גם כיבסו את בגדיהם, כמובן אנחנו מפרשים את זה כטבילה במקווה, אבל הכוונה, פשוט להבין שזה תהליך של טהרה, וזה יטהר אותם, את גופם.
קרבנות הטהרה
ואז, בנוסף לזה, יש כמו קרבן שקשור לטהרה, אז הם לוקחים פר לעולה, ופר שני לחטאת, וזו הדרך הסטנדרטית כשעושים טהרה, תמיד עולה וחטאת, עם המנחה שלהם, וזה יהיה קרבן הטהרה.
טקס ההעברה: הלויים כקרבן
עכשיו, יש גם פעולה של טהרה, כמו פעילות, כמו טקס, של מעין מסירת הלויים מהעם. אז מה שעושים זה, מביאים את הלויים לפני אוהל מועד, מאספים את כל העם, והעם עושה סמיכה על הלויים, אז הלויים עצמם הם כמעין קרבן, בדיוק כמו שכשאדם מביא קרבן הוא עושה סמיכה עליו, וזה, במובן מסוים, כמו העברת האחריות, או הקדושה, מהאדם לקרבן, וכך גם הלויים, הם כמעין הקרבן שהבכורות, או היהודים, מביאים למשכן, לעבוד במקומם.
אז בני ישראל עושים סמיכה על הלויים, ואז, בדיוק כמו קרבנות רבים, במיוחד אלה שלא מקריבים על המזבח, עושים תנופה, מרימים אותם, כמו מרימים אותם סמלית לה', באותה דרך, אהרן כאן יעשה תנופה על הלויים, להרים את הלויים, להביא אותם סמלית לה', ואז, אז הם מוקדשים, והם חלק מהעבודה.
קרבנות הלויים עצמם
אז, הלויים יביאו את קרבנותיהם, הלויים הם הקרבן של היהודים, הלויים עצמם מביאים קרבנות, שני הפרים האלה, אז הסמיכה על הפרים, ואז הכהנים יעשו את העבודה, יעשו אותם חטאת.
התנופה השנייה
ואז, כתוב שוב, אני חושב, אני לא בטוח אם זו חזרה או לא, כתוב שוב, תעמיד את הלויים, תציג, העמדת הלויים, כלומר משהו כמו שתציג את הלויים לפני אהרן ובניו, עושים תנופה, שזו אולי תנופה נוספת, לפי רש"י ומפרשים אחרים, אז התנופה הראשונה הייתה כמו מסירה שלהם מהיהודים, השנייה היא שהכהנים יקבלו אותם, וזה יבדיל את הלויים מהיהודים, ואחרי כל זה, הם יבואו לעשות את עבודת אוהל מועד, והם יהיו מטוהרים ויעברו תנופה, אז שוב, חזרה שוב, אולי הפעם השלישית היא כבר חזרה נוספת, אבל בכל מקרה, כלומר, אז זה יקרה, זה ייכנס לתוקף, הם יהפכו ללויים.
הנימוק התיאולוגי: ההחלפה הכפולה
והפסוק חוזר על הסיבה לכל זה, שכבר הייתה לנו, כי הלויים ניתנים לכהנים, למשכן, מהיהודים, במקום, בתחליף לבכורות, שניתנו לה' כאשר הרג את כל הבכורות, אז יש כמו החלפה כפולה הזו שמתרחשת, ה' החליף את בכורות ישראל בבכורות מצרים, כולם שלו, ולכן הם הופכים לשלו, ואז
גיל השירות של הלויים
עכשיו יש עוד מצווה אחת על הלויים, והיא גיל שירותם. אז זכרו שהיו לנו גילאים שונים — גיל ישראל שנספרים מגיל עשרים ומעלה במפקד, שפירשנו כגילאים שבהם הם עובדים, שזה כשהם יוצאים לצבא. ועכשיו יש לנו את אותו לשון לגבי הלויים, לגילאים שבהם הם יהפכו לחלק מצבא העבודה. אז שוב הצבא — צבא זה משהו כמו צבא, לא בהכרח צבא למלחמה, אלא גוף מאורגן, כמו לעבודה או משהו כזה.
וזה נותן את הגילאים שלהם. אז זה נותן את הגיל מ-25 עד 50. מגיל 25 הם מתחילים לעבוד, ומגיל 50 הם פורשים — הם מפסיקים לעשות את העבודה.
המשך שירות אחרי פרישה
אבל כתוב, כלומר, הם עדיין יכולים לשמור, הם עדיין יכולים לצפות. זכרו שהתפקיד העיקרי של הלויים הוא לעשות את המשמרת הזו. הם שומרים, כמו שהם ממש שומרים, או שומרים על ידי הוראה ועל ידי וידוא שאף אחד שאינו מורשה לא נכנס למקדש וכן הלאה. אז הם שומרים ועדיין עושים, אבל שאר העבודה, שדיברנו עליה — עבודת משא, נכון, נשיאת המשכן, שצריך כוח בשביל זה — אחרי גיל 50 הם לא יכולים לעשות את זה.
סיכום
אז זו עבודת הלויים, וזה סוף סיפור חנוכת הלויים.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Summary: Bamidbar Chapter 8
The Lighting of the Menorah (Pesukim 1–4)
Context and Placement
The entire Sefer Bamidbar functions as a book of appendixes to previous stories, especially the Mishkan and Kohanim material from Sefer Vayikra. This chapter contains one more appendix to the dedication of the Mishkan.
The Mitzvah of Ha'alas HaNeiros
The chapter opens with the mitzvah of lighting the menorah — or more precisely, "raising the lamps onto the menorah" (*ha'alos haneiros hamenorah*). This mitzvah has already appeared at least three times previously. The Ramban tries to identify what new element is added each time, but even granting that something is added, the question remains: why is this information split across so many places?
The answer likely connects to the broader pattern of how these narratives are structured. This passage belongs to the story of the Chanukkas HaBayis — just as the Nesi'im brought their gifts and other dedication processes occurred, the lighting of the menorah is part of that dedication sequence. It may be better framed not as a standalone mitzvah but as part of the Chanukas HaBayis narrative.
The Menorah's Structure and the Lamps
A key distinction: the menorah is the vessel — the candelabra with its branches — that *holds* the lamps. The neiros (lamps) are separate items placed on top, containing oil and wicks. The avodah of "lighting the menorah" is really the avodah of placing lamps onto this lamp-holder. This is actually how Chanukah menorahs work today — people place glass cups with oil into the menorah, which mirrors the original design.
The specific mitzvah here concerns the orientation of the lamps relative to the *p'nei hamenorah* (face of the menorah) — whether tilted toward the front, the middle, or the center. The precise meaning is unclear, but the focus is on the connection between the lamps and the menorah itself.
Command-and-Fulfillment Pattern
Following the standard pattern, the command is followed by its execution: *Vaya'as kein Aharon* — Aharon did exactly as commanded. Then comes a postscript about the menorah's construction: it was made as one piece of gold (*mikshah*), from its leg to its flowers, exactly as Hashem showed Moshe. This repeats information from Parshas Pekudei/Vayakhel but is included here because the menorah is a unique vessel — its lamps are removed and replaced nightly, making it a vessel that regularly "comes apart," connecting to the broader theme of how Mishkan components are assembled and disassembled during travel.
The Purification and Dedication of the Levi'im (Pesukim 5–26)
Placement and Context
This section is an appendix to the earlier material about how the Levi'im replaced the Bechorim. It probably should have appeared before the Nesi'im's Chanukah offerings chronologically. It describes the physical purification process for the Levi'im to assume their role.
Why Purification Is Needed
Unlike the Kohanim, who had *meshicha* (anointing with the *shemen hamishcha*) and *korbanos miluim*, the Levi'im require a specific purification process. The reason: they were not originally designated for this role. The Levi'im are essentially shlichim — replacements for all the Bechorim of Israel. Because they are stepping into a substitutionary role, a distinct process of transition and purification is required.
The Three-Step Purification Process
1. Sprinkling Mei Chatas — the waters of the Parah Adumah (though this won't be explained until Parshas Chukas), purifying them from *tumas meis*
2. Shaving all body hair — passing a razor over their entire flesh, which (as seen with the Nazir) functions as a purification process
3. Washing their clothing — the Mei Chatas purifies the body; this addresses the garments. Interpreted by tradition as mikvah immersion.
The Korbanos
As with any purification that requires *mechussar kaparah*, there are sacrifices: one *par* (bull) for an *olah* and a second *par* for a *chatas*, with their *mincha* — the standard purification offering pattern.
The Ritual of Transfer — Levi'im as a "Korban"
The most striking element: the Levi'im are treated like a korban themselves:
- They are brought before the Ohel Moed
- All of Bnei Yisrael are gathered
- The people perform smicha (laying of hands) on the Levi'im — just as one does smicha on a korban, transferring responsibility and dedication from the person to the offering
- Tenufah (waving/raising) is performed on the Levi'im by Aharon, symbolically elevating them to Hashem — just as tenufah is done with korbanos not placed on the mizbeach
After this, the Levi'im are dedicated to the avodah. The Levi'im then bring their own korbanos (the two bulls), performing smicha on them, and the Kohanim perform the actual avodah.
The Double Tenufah and Separation
There may be a second (or even third) tenufah described in the text, which is notably repetitive in restating the stages of the process. According to Rashi and other mefarshim, the first tenufah transfers the Levi'im from the Yidden, and the second is for the Kohanim to formally accept them. This act separates the Levi'im from the rest of Israel, after which they may begin serving in the Ohel Moed.
The Double Exchange — Theological Rationale
The passage repeats the theological rationale: the Levi'im are given to the Kohanim/Mishkan from the Yidden *tachas peter kol rechem* — in place of the firstborn. A double exchange is at work: Hashem originally acquired the Israelite firstborn when He killed the Egyptian firstborn — the Israelite *bechorim* were "exchanged" for the Egyptian ones and thus became His. Now Hashem exchanges those *bechorim* for the Levi'im, and then gives the Levi'im to Aharon to serve in the Ohel Moed. Their purpose is *l'khaper al Bnei Yisrael* — to protect the people from the sin of improperly approaching the Mikdash while impure. The Levi'im serve as a kind of *mechitza* (barrier) between the people and the holy space, so that *lo yihyeh b'Vnei Yisrael negef* — there will be no plague or punishment for unauthorized contact with the *kodesh*.
The Execution Report (Pasuk 20ff)
The text reports the fulfillment: Moshe, Aharon, and the entire congregation each did their respective parts. The stages are summarized in brief — the *chattas*, washing of garments, *tenufa*, *kapara* (the sacrifices), and then the Levi'im enter their service. This parallels the general pattern seen throughout the Mishkan narratives: making something *kodesh* requires a process. The Levi'im's process notably involves more *tahara* (purification) than other consecration processes, which connects to the Levi'im emerging from a kind of impure origin as substitutes rather than original designees. There is also a correspondence with the Mikdash itself having its own *kedusha*.
Age of Levite Service (Pesukim 23–26)
One final mitzvah about the Levi'im: the age parameters for their service. Just as the Israelite census counted men from age twenty (interpreted as the age of army/work service), the Levi'im have their own *tzva avoda* — an organized service corps (not necessarily military, but a structured workforce). Their service runs from age twenty-five to fifty. At fifty they retire from active *avoda*, but the text specifies: *v'sheiret et echav b'Ohel Moed lishmor mishmeret, va'avoda lo ya'avod* — they may still serve in a guarding/watching capacity but no longer perform the physical labor. The primary role of the Levi'im is *mishmeret* — literally watching, which includes guarding the Mikdash, teaching, and ensuring no unauthorized person enters. The *avodas masa* — the carrying of the Mishkan components — requires physical strength and is what they can no longer do after fifty.
This concludes the dedication of the Levi'im.
📝 Full Transcript
Bamidbar Chapter 8: The Lighting of the Menorah and the Purification of the Levi'im
Introduction: The Book of Appendixes
So we're reading Bamidbar chapter 8 today and I guess this is one more appendix to the story of the dedication of the Mishkan and especially the dedication of the Levi'im around it, the Kohanim, the Levi'im, all of that. I guess I've been saying the word appendix many times but it seems to me that in a certain sense the entire Sefer Bamidbar is the book of appendixes to previous stories, especially to the story of the Mishkan and the Kohanim discussed in Sefer Vayikra.
The Mitzvah of Ha'alas HaNeiros
The Repetition Problem
So it's like this, the first thing we have here is a mitzvah. I've framed it here as a mitzvah. I'm not entirely sure that that's the best or most correct framing for this. It's possible that we should see this more as part of the story, in other words part of the story of the Chanukah but it's definitely said in the sense of a mitzvah and that's the mitzvah about or as it's called here, putting on or raising the lamps onto the menorah. That's how it's said here.
Now this is a mitzvah that has been said many times already, at least three times. Ramban here struggles to explain how there's something added in each time, there's something added here that we didn't have in previous episodes of the same thing. It's less convincing to me what it's why, or in other words even if there's something added, we still need to explain why this is added here again. So why is it split up so much? We said the same thing, כסותה עד [kosotha ad] that it has to be on the menorah, that the seven lamps should be towards the middle or something like that. Okay, but why?
Connection to the Chanukah Story
And it seems like the reason is similar to the reason for all these stories being cut up in the way that we've discussed, that we've seen, which is that it seems like in some sense this belongs to the story of the Chanukah, to have the ha'alas menorah. Of course there's famous Midrashim that discuss this in some ways, but it seems like that is what is going on here. There's some way in which this is a continuation of the Chanukah, just like the Nesi'im brought their gifts and the other processes of Chanukah happened. There's also the mitzvah of lighting the menorah, or of putting the lamps onto the menorah, that is somehow part of that. It's not entirely clear how it's part of that, but that seems to be the story.
Understanding the Structure: Menorah vs. Neiros
So there's a mitzvah, Hashem speaks to Moshe, tell Aharon to that, and this is how it's framed. When he raises the lamps, it should be towards the פני המנורה [pnei hamenorah — the face of the menorah]. What exactly this means is also not very clear. It seems to be a mitzvah about the structure of the menorah, so there's just to be very clear, this is I think agreed upon, there's a menorah. A menorah is a vessel, a kind of kli, which has the branches as everyone recognizes, and that's called the menorah. It's the vessel which holds the lamps.
Now the menorah is not in which directly the lights, the oil with the wicks, the lamp, the fire is lit. On top of the menorah is something called נרות [neiros] here, or sometimes called נרות [neiros], I think, which are lamps, and in those lamps we put some oil and we put some wick and we light it. So the work, the avodah of lighting the menorah is really the avodah of putting lamps onto this lamp holder, right, it's a candelabra, it's holding the lamps, it's not, the lamps don't go directly and it's not like there's a cup on the top of them where you put the oil.
Now there's, like we do in our menorahs, people sometimes have complaints about that, that you put, when we have a menorah on Chanukah, everyone usually puts like a glass and in that the oil, but that's actually the original way of doing it, it's not directly in that, the menorah is a vessel that holds the lamp, which is the oil and the wick and all of that.
The Specific Mitzvah and Its Fulfillment
So that's the mitzvah, and the mitzvah seems to be precisely this, the connection of the lamps to the face of the menorah, and that is interpreted whether it has to be tilted towards the front or the middle or the face, depends also on how you imagine exactly the menorah to have been, it's not entirely clear to me what the simple meaning of this is, or to anyone I think, but in any case, this is the mitzvah about, it's about specifically this, about the connection of the lamps to the menorah.
And then as many mitzvos go, it has also the report of the mitzvah being done, this is like, again, how all these stories are built, and ויעש כן [vaya'as ken — and he did so], and precisely this, he puts the menorah on the face of the menorah as Hashem has told him.
The Making of the Menorah
And now we get a postscript sort of to this, which is not only talking about the lamps being put on the menorah, but also the menorah itself being created, being made, in the correct way, in the way that Hashem told. Of course, this is not really adding anything, we already know this from the end of Parshas Pekudei, from Vayakhel, that all the vessels, everything was made as Hashem commanded.
It seems like, again, this is connected to this idea that somehow, since the menorah is an interesting vessel, it's an interesting kli, it has a part of it which sort of comes apart, right? A big part of this whole story is how things come apart when they're traveling, right? We have the Aron, and then the badei ha'aron, which is the way they travel, and so on. Apparently the menorah every night is in some sense taken apart, because the lamps are the main part which makes the light, and here we have this thing that's connecting them.
So in the same way, we have to repeat that the menorah is made in a certain way, and it's connecting that to the story of the lighting of the menorah. That's how I think we can understand what is saying here, and therefore it repeats. The creation, the making of the menorah, is make sure it's one piece of gold, that's at least how Rashi interprets it, from its leg to its flowers, so all of, from the big parts to the small part, that's what it means, like the big details, the small details, as Hashem has showed Hashem, that's how He made the menorah.
So again, the same idea, there's a command and the action which match, there's a symmetry, there's always this symmetry between the mitzvah and the asiyah, but the point here is that the symmetry goes all the way to the asiyah. So that's the mitzvah here, the last mitzvah belongs there, and maybe we could say it shouldn't really be a series of mitzvos, but belongs to the Chanukas HaBayis.
The Purification and Dedication of the Levi'im
Context and Placement
Now we have one more appendix, which is really an appendix to something we already started talking about in previous chapters, and I think that this is somewhat out of place, it probably should have probably happened before the Levi'im, before the Nesi'im did their Chanukah, so it's really an appendix to how the Levi'im were sanctified and got the job and the place of doing the avodah, and also particularly how they were replacing the Bechorim.
We learned already before how the Bechorim were taken, how the Levi'im were taken in place of the Bechorim, and there was the pidyon of the extra Bechorim with five shekalim, and here we see the process of how the Levi'im, their bodies specifically, were purified in order to become the Levi'im.
Why the Levi'im Need Purification
So there's this process, unlike Kohanim, Kohanim has meshicha, but unlike Kohanim, who at least seems like they don't need like to be purified, there's of course korbanos miluim, maybe it also has to do with purifying of the Kohanim, but the Levi'im very specifically because they're said to be replacing something, so they were not originally meant to be the Levi'im. The Levi'im are somehow the shlichim, they're the replacing of all the Bechorim, of all the Yisrael that has to now take their place to do the avodah, so there's a very specific process describing this, and that's the rest of this chapter describing that process, and again, there's the mitzvah and the asiyah, right? So we have the mitzvah, and the mitzvah is like this.
The Three-Step Purification Process
Hashem tells Moshe, take the Levi'im and purify them with the חטאת ישראל [chatas Yisrael], and He says, how exactly, how, what will you do to purify them?
The first thing is, you will spray מי חטאת [mei chatas — waters of purification] on them, in other words, mei chatas again is something that we don't yet know what it is in the order of the Torah, it's said only in Parshas Chukas what it is, we know that it's the Parah Adumah, but it says, spray mei chatas on them, that's to purify them from tumas meis, as we'll learn there.
The second thing is, pass over a razor on their entire flesh, in other words, shave all of their hair, and as we've studied in the story of the Nazir, this seems to have also been a process of purification.
The third thing is, wash their clothing, so I guess mei chatas is washing their body, but also wash their clothing, of course, we interpret it as being in the mikvah, but it means, it's basic, simple to understand that it's a process of purification, and that will purify them, their bodies.
The Korbanos of Purification
And then, adding to this, there's like a korban that has to do with the purification, so they take a par, for olah, and a second par for chatas, and this is the standard way of when you do purification, always olah and chatas, with their mincha, and that will be the korban of purification.
The Ritual of Transfer: Levi'im as a Korban
Now, there's also an action of purification, like an activity, like a ritual, of sort of giving the Levi'im over from the people. So, what we do is, we bring the Levi'im in front of the Ohel Moed, we gather together all the people, and the people do smicha on the Levi'im, so the Levi'im themselves are sort of like a korban, just like when a person brings a korban, he does smicha on it, and that's, in a sense, like carrying over the responsibility, or the kedushah, from the person to the korban, and the same with the Levi'im, are sort of the korban that the Bechorim, or the Yidden, are bringing to the Mishkan, to work instead of them.
So, the Bnei Yisrael are doing smicha on the Levi'im, and then, just like many korbanos, especially the ones that are not makhrevan the mizbeach, we do tenufah, we raise them, like symbolically raise them to God, in the same way, Aharon here will do tenufah on the Levi'im, to raise the Levi'im, to symbolically bring them to God, and then, they will, then they are dedicated, and they are part of the avodah.
The Levi'im's Own Korbanos
Then, the Levi'im will bring their korbanos, the Levi'im are the korban of the Yidden, the Levi'im themselves bring korbanos, these two parim, so the smicha on the parim, and then the Kohanim will do the avodah, will make them the chatos.
The Second Tenufah
And then, it says it again, I think, I'm not sure if this is a repetition or not, it says again, you will make the Levi'im stand, you will put, you will, I don't have a good translation in English, העמדת הלוים [ha'amadas haLevi'im], means like something you will present the Levi'im for Aharon and the children, they do tenufah, which is maybe another tenufah, according to Rashi and other mefarshim, so the first tenufah was like giving them from the Yidden, the second one is for the Kohanim to accept them, and this will separate the Levi'im from the Yidden, and after all of that, they will come to do the avodah of the Ohel Moed, and they will be purified and have the tenufah, so again, a repetition again, maybe the third time is already another repetition, but in any case, in other words, that's when it will happen, it will be chalal, they will become the Levi'im.
The Theological Rationale: The Double Exchange
And the pasuk repeats the reason for all of this, which we already had, because the Levi'im are given to the Kohanim, to the Mishkan, from the Yidden, instead, in the place of the Bechorim, which were given to Hashem when, when He killed all the Bechorim, so there's like this double change is going on, Hashem exchanged the Bechorim of the Yidden for the Bechorim of Mitzrayim, they're all His, and therefore they become His, and then
The Age Parameters for Levite Service
Now there's one more mitzvah about the Levim, which is the age of their service. So remember we had different ages — the age of the Yisrael [Israelites] being counted from 20 years and on in the census, which we've interpreted as being also the ages in which they work, which is when they go to the army. And now we have the same language for the Levim, for the ages in which they will become part of the Tzva'a Avodah [Tzva'a Avodah — the service corps]. So again the army — the Tzva'a means something like an army, not necessarily an army for war, but an organized corps, like to work or something.
And it gives their ages. So it gives the age from 25 to 50. From 25 they start working, and from when 50 they retire — they become not doing the Avodah [service] anymore.
Continued Service After Retirement
But it says, in other words, they could still guard, they could still watch. Remember the main sort of job of the Levim is to do this Mishmeret [Mishmeret — guarding/watching]. They're watching, like they're literally watching, or watching by teaching and by making sure that nobody who is not authorized enters in the Mikdash [Sanctuary] and so on. So they're watching and still do, but the rest of the Avodah, which we've discussed — Avodat Masa [Avodat Masa — the service of carrying], right, the carrying of the Mishkan [Tabernacle], which you need to have strength for that — after 50 they can't do that.
Conclusion
So that's the Avodah of the Levim, and that's the end of the story of the dedication of the Levim.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Summary: Bamidbar Chapter 9
Chronological Setting and Placement (Pesukim 1–5)
The chapter opens with a date: the first month of the second year after the Exodus. This is explicitly before the census described at the beginning of Sefer Bamidbar (which took place in the second month). The narrative goes back to Rosh Chodesh Nissan — the day the Mishkan was set up — to record something that happened then. The dislocation in chronological order is understandable because everything related to the Mishkan's construction, the census, and surrounding matters needed to be completed first before introducing this separate story.
Hashem commands Moshe that Bnei Yisrael should perform the Korban Pesach b'moado — in its appointed time. This refers back to the mitzvah already given in Parshas Bo and Parshas Emor. The question arises: why does Hashem need to remind them? The answer follows the principle Rashi articulates regarding the hagbalah — מזהירן את האדם לפני המעשה ובשעת המעשה — there are three levels: (1) the general command, (2) the command to actually perform it now, and (3) the actual performance. This is level two. Moshe relays the command, and the people perform it — level three.
This is one of the rare examples in the Torah of a parsha of kiyum hamitzvah — a narrative about the Jewish people actually fulfilling a previously given commandment in the desert. Pesach is distinctive in that there are approximately seven stories throughout all of Tanach recording how the people performed this mitzvah; this is the first.
The Complaint of the Temei'im and the New Law of Pesach Sheni (Pesukim 6–14)
The real reason this narrative exists is likely to set up what follows. Certain individuals were tamei lanefesh (ritually impure through contact with a dead body — "nefesh" here meaning a person, not specifically the soul) and could not bring the Korban Pesach. They approach Moshe and Aharon with a striking complaint: למה נגרע — "Why should we be diminished/deleted?" The word nigara resonates with the book's theme of counting; they are asking why they should be excluded from offering Hashem's korban in its appointed time.
Moshe accepts this complaint as legitimate. This is notable because later in the sefer, similar-sounding complaints ("Why not me? Why not this?") provoke divine anger. Here, however, Moshe responds: עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם — "Wait, and I will hear what Hashem commands for you." This connects to the end of the previous chapter: now that the Mishkan exists, there is a place to go and inquire of Hashem. Moshe presumably went to the Ohel Moed to ask.
Hashem responds with a new mitzvah, phrased in the general legislative style of Vayikra and Bamidbar (איש איש). The law is not merely a situational fix — it is a general, permanent rule (לכם ולדורותיכם). It applies not only to someone who is tamei but also to someone who is b'derech rechokah (on a distant journey) — any legitimate inability to reach the Pesach. The principle from Chazal applies: מגלגלין זכות על ידי זכאי — the law already existed but was revealed through the merit of these worthy individuals.
The law of Pesach Sheni: the person performs the Korban Pesach on the 14th of the second month, at the same time of day (bein ha'arbayim), with the same halachos — matzos and maror, nothing left until morning, no bones broken. ככל חקת הפסח יעשו אותו — it is a real Korban Pesach, just not b'moado; it has a new moed.
A critical caveat follows: this second chance is only for those with a legitimate impediment. Someone who is tahor and not traveling, who simply fails to bring the Pesach, faces karet — כי קרבן ה' לא הקריב במועדו, חטאו ישא.
A final law states that a ger (convert/sojourner) has the same obligation: חקה אחת יהיה לכם לגר ולאזרח הארץ — one law for the stranger and the citizen alike.
Broader Structural Insight
This chapter exemplifies a key structural feature of Sefer Bamidbar: appendixes — additions and adjustments to previously given mitzvos, prompted by new situations requiring new rulings. From here we learn that new circumstances sometimes demand new halachic determinations. While Chazal teach אלה המצוות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה (no prophet may innovate after Moshe), the same dynamic continues through Torah she'b'al peh — new situations arise, and the question becomes: does this law apply here? Does this distinction matter?
The Cloud and the Travel Protocol (Pesukim 15–23)
The chapter transitions to a new section — arguably a new part of the book. Having established the camp formations for travel, the text now describes how and when they actually travel.
On the day the Mishkan was erected, the cloud covered it. At night there appeared a k'mareh esh — something like a vision of fire (possibly not literal fire). This echoes Parshas Beshalach, where the cloud by day and fire by night existed before the Mishkan, but now they rest upon it.
The rule: when the cloud rises from the Ohel, the people travel after it. Where the cloud stops, the people encamp. The governing principle is stated as a refrain: על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו — by the word/mouth of Hashem they travel, by the word of Hashem they rest. The cloud is the visible representation of divine presence guiding the people.
These rules are notably not l'dorot (not for future generations) — they are the prime example of a mitzvah that applied only to the desert period, governing how the people traveled with the divine presence.
The Passage as Poetic Song
The passage then elaborates at great length on variations of this rule — many days, few days, one day, one night, a day and a night, two days, a month, yamim rabbim (many days). This extended, seemingly redundant elaboration is understood as an expression of excitement and celebration — the same literary principle seen in the story of the nesiim's korbanot. Saying things at length creates beauty and grandeur. The passage functions as a kind of poem or song.
The song has a refrain that appears three times with slight variation: על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו ("By the word of Hashem they would camp, and by the word of Hashem they would travel"). This refrain divides the passage into three parts. In every scenario — whether the cloud rests for many days or just one night — the same rule applies: as long as the cloud rests on the Mishkan, they stay; when it rises, they travel.
The chapter concludes with a culminating line that gathers the refrain's themes together: על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו את משמרת ה׳ שמרו על פי ה׳ ביד משה — they camped by God's word, traveled by God's word, kept God's charge, by God's word through Moshe. This serves as the closing cadence of the song.
📝 Full Transcript
Bamidbar Chapter 9: Pesach Sheni and the Cloud of Divine Guidance
The Chronological Setting: Going Back to the First Month
We're reading Bamidbar chapter 9. This story beginning has a date. It's in the second year of Yetziyat Mitzrayim [the Exodus from Egypt], the first month. So we're going back to the date where everything really is happening here. All of these stories are sort of surrounding these dates.
As we've discussed, this is explicitly before the story of the census in the beginning of the book, which was in the second month of the first year. So this is going back all the way to the day that the Mishkan [Tabernacle] was set up, which was Rosh Chodesh Nissan, the first month of the second year. And it's adding something that happened then.
We could understand the dislocation because we had to finish everything about the Mishkan — the creation of the Mishkan itself, the census, all the things surrounding it — before we get to this, which is really a separate story, a separate thing.
A Parasha of Kiyum Mitzvah: The Observance of Pesach in the Desert
Now, what we have here is mainly a story of, as we've discussed, this is one of the prime examples of a mitzvah, the parasha of a mitzvah. This is like a parasha of mitzvot, although it's also a parasha of a story. So in some sense, the parasha — and it's one of the only parashiyot that are like this — is a parasha of a mitzvah of the Eidah [congregation], doing in the desert a mitzvah that was given before. The mitzvah of Korban Pesach [Passover offering] here was given already in Parashat Bo, and commanded already that it should be every year. So this is really a story of the kiyum hamitzvah [fulfillment of the commandment].
Pesach is interesting in that way, that there are about seven stories in the whole Tanakh saying how the people were mekayem [fulfilled], how they did this mitzvah. So this is the first one. It's already in the Torah itself.
To that is added a mitzvah that was given in response to a problem that they had. So this is a structure that we find in many mitzvot, in Sefer Bamidbar specifically. There might be some of it in earlier books, but this is the place where most of them are. This is why I said this is like appendixes, fixing or adding things to mitzvot and stories that were there before, in response, and specifically in response to a certain thing.
The Principle of New Situations Requiring New Halacha
In other words, if we would generalize it, we would say: from here we learn that sometimes there's a new situation which requires a new pesak [halachic ruling], a new halacha regarding the mitzvah. Of course, we have the klal [principle] of Chazal [the Sages]: אלה המצוות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה [Eleh hamitzvot she'ein navi rashai lechadesh davar me'atah — These are the commandments; no prophet may innovate anything from now on]. This doesn't happen anymore. Only Moshe could do that.
But I don't think it's so far-fetched to think that it does happen, only in the way of halacha, in the way of Torah she'b'al peh [Oral Torah]. Sometimes when there's a new situation, we say, well, does this apply here? Does it make a difference? Things like that. It's not very different. But that's the thing of Sefer Bamidbar — it has such mitzvot, and this is what we're going to read.
The Command to Perform Pesach (Pesukim 1-5)
So we read: in this time, in this state, in this place, in Midbar Sinai [the Sinai Desert], Hashem spoke to Moshe and says, ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו [V'ya'asu Bnei Yisrael et haPesach b'moado — And the Children of Israel shall make the Pesach in its appointed time]. And what is this correct time? As defined by Parashat Emor and as defined by Parashat Bo, which says the correct time.
So this is really Hashem being mazkir [reminding] them, reminding them to do something they already did, told them once. And there's, of course, a question: why does He have to remind them? But I think this is the logic of every story. They don't do anything here without being told.
The Three Levels of Command
And we saw, for example, in the story of the hagbalah [boundary setting], as Rashi says, מזהירין [mazhirin — they warn]. So there's a special command to actually do it. Like there's three levels. There's the general command, and there's the command to actually do it, and then there's actually doing it. And this is the command to actually do it.
And as it says, explicitly, you'll do it on the 14th day of this month. וככל חקתיו וככל משפטיו [V'chechol chukotav v'chechol mishpatav — And according to all its laws, according to its order], as you've already been commanded. So there's no doubt that this is referring to the mitzvah that was given earlier, and it's telling them to do it.
And Moshe tells the Yidden [Jews] that they should do it. And they do it. So that's the third level, right? Hashem tells Moshe to do it now, and they actually do it now. כאשר צוה ה' את משה כן עשו [Ka'asher tzivah Hashem et Moshe ken asu — As Hashem commanded Moshe, so they did].
Now, and this is, I think, all said here — probably that's the answer to the question. Like, isn't it obvious that they did the mitzvah? It's probably obvious. But the reason this story exists, maybe even it happened this way, is in order so we should have the next story.
The Problem of the Temei'im: Those Who Were Ritually Impure (Pesukim 6-8)
Now there were some people that were not able to do the Pesach. Why were they not able to do the Pesach? Because they were טמא לנפש [tamei lanefesh — ritually impure through contact with a dead person]. We already discussed: tamei lanefesh means tumah from a meit [dead body]. They touched a dead soul, a dead body, a dead person. I think the nefesh doesn't necessarily mean soul versus body, because you can't be tamei to the soul. You're tamei to the body. But anyways, nefesh means a person.
And they could not do the Pesach, as we learned over there, that if you're tamei, you can't do it. And they come to Moshe and Aharon, they tell him, and we have a dialogue here, a very explicit dialogue, where למה נגרע [Lamah nigara — Why should we be diminished/excluded?]. It's interesting, because everything here is being counted. So nigara is something like, why don't we count? Why are we deleted? Why are we reduced from being able to make the Korban Hashem? להקריב את קרבן ה' במועדו [L'hakriv et korban Hashem b'moado — To offer Hashem's offering in its appointed time], goes along with all the Yidden.
Moshe's Response: Standing Before Hashem
And Moshe accepts this argument, accepts their complaint. And he says — this is interesting, because later in the story we'll see many complaints where people say things similar, like, why not? Why not me? Why not this? And then, apparently, if you complain in this style of complaining, then Hashem gets mad.
But here, this was a complaint, or a kind of demand, which Moshe says, עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם [Imdu v'eshmah mah yetzaveh Hashem lachem — Stand and I will hear what Hashem commands for you]. Let me stand here, wait here, and I'll listen, I'll hear to what Hashem told me.
And this is, of course, also a continuation to what we had at the end of the previous chapter, where after the Mishkan, and the Mishkan was set up by Hashem, there is a place to go ask Hashem things. That probably means He went to the Ohel Moed [Tent of Meeting], and He asked them what to do.
The Law of Pesach Sheni: The Second Passover (Pesukim 9-14)
And Hashem answers, and He gives a command, דבר אל בני ישראל [Daber el Bnei Yisrael — Speak to the Children of Israel]. He gives a new mitzvah, and the mitzvah is phrased in the style of a mitzvah, a very general phrase. איש איש [Ish ish — Any man, every man], if it will be tamei, or — and it adds, right, since it's a general law, it's not only responding to the situation, it's giving the new law.
The Principle: The Law Was Always There
Like the way Chazal would say it: there was really the law before, but the story happened so that these people should be the cause of the law being revealed. But it's not like the law was created in response to that. This is really the law. And we can see this from the style of the pesak. It's not a style of like, oh, so for today we'll do this. No, there's a general law that has a rule, this is how it works.
And it's not only for you, it's also if you're בדרך רחוקה [b'derech rechokah — on a distant journey], if you are in a far away, you can't reach the place of doing the Pesach, so the same thing. It's not specifically for tamei, it's any kind of other way, legitimate way — well, not if you did it on purpose — but a legitimate way in which someone was impossible to come to the Pesach.
And it's not only for today, it's not only for now. לכם ולדורותיכם [Lachem ul'doroteichem — For you and for your generations], it's for now, or for the future generation. So this is a general law.
The Details of Pesach Sheni
Now, what will this person do? He will do a Pesach. When will he do a Pesach? On the second month. So this is also a story — we see very clearly, all these stories were happening between the first and second months. So this is a story that's a bridge between the first and second month, because if someone can't do the Pesach on the first month, he will do it on the second month, in the 14th day. So again, the same time of the month, and the same time of the day, בין הערבים [bein ha'arbayim — between the evenings], he will do it.
And he will eat it in the same way. He will eat it with מצות ומרורים [matzot umororim — matzah and bitter herbs], in the same halachot will be. Will not be allowed to lay over until the morning, עצם לא ישברו בו [etzem lo yishberu vo — no bone shall be broken in it]. So the same halachot. They will not break any bones. ככל חקת הפסח יעשו אותו [K'chol chukat haPesach ya'asu oto — According to all the laws of the Pesach they shall do it]. He will do it along with the same rules of the Pesach.
In other words, it's a real Korban Pesach, just not b'moado. That's where we had the word b'moado. Well, not b'moado — it will be in the new moed, the new moed from the 14th day of the second month.
The Warning Against Deliberate Neglect
And of course, since we gave this permission, we gave this second chance, so to speak, we have to remind you that this is only going to work for people who have unfortunately had this problem. But don't think that this is permission to just be late. If you're tahor [ritually pure], and you're not b'derech rechokah, and you don't do the Pesach, then you're back to the regular law. ונכרתה הנפש ההיא מעמיה [V'nichretah hanefesh hahi me'amehah — And that soul shall be cut off from its people]. We've already learned this in Pesach, that if you don't do the Korban Pesach, you'll become karet [spiritually cut off].
כי קרבן ה' לא הקריב במועדו, חטאו ישא [Ki korban Hashem lo hikriv b'moado, chet'o yisa — For he did not bring Hashem's offering in its appointed time, he will bear his sin]. We have again this word b'moado. He didn't do it in his time, and he was able to. חטאו ישא [Chet'o yisa — His sin he will bear] himself.
The Law for the Ger
Now there's one more law about Korban Pesach. I think this was already said in Pesach. I'm not sure why it's repeated here. Some people understand that maybe a ger [convert/sojourner] could also, if he becomes a ger, if he comes later, he could do it later. Not clear to me.
If a ger comes, and he will do Pesach, he will also do it according to all the laws of the Pesach. חקה אחת יהיה לכם לגר ולאזרח הארץ [Chukah achat yihyeh lachem lager ul'ezrach ha'aretz — One law shall be for you, for the stranger and for the citizen of the land]. This is something repeated many times in pesukim like this: the same law will be for you, for a ger, for a stranger, a sojourner, a traveler, and for an ezrach [citizen]. Both have the same law. And as I've said, that's a repeat.
The Cloud and the Protocol for Travel (Pesukim 15-23)
Okay. Now, we end this. This is the last mitzvah that belongs to this series, or in this part. We can see it's part of the story. And now, we have a beginning of a new part of the book, I would say. The question of if we should start it here, or start it in the next part, I'm not sure. But remember, we set up all the machanot [camps], all the camps, in order to travel correctly. And here we have the story of how they travel.
The Laws of Travel: Not L'Dorot
So the first parasha, which is till the end of this chapter, is again halachot, and it's set up almost as halachot, or almost as general rules. And then there's the application of these general rules, when they actually traveled. So there's laws of how and when they travel, or rules — I don't know if they call them laws, because they're not l'dorot [for future generations]. These are the prime example of a mitzvah that's not l'dorot. But it's how they travel.
The Cloud Covering the Mishkan
It says the day that the Mishkan was set up, the cloud covered the Mishkan. At night there was a מראה אש [mareh esh — appearance of fire], a vision of fire. So maybe not necessarily a fire itself, but a vision of fire. Not clear. And that's how it will go, always.
This is, of course, we already have this in Parashat Beshalach, before there was a Mishkan. There was an esh [fire] at night and an anan [cloud] at day. But now this esh and anan is on the Mishkan.
The Rule: Following the Cloud
And now when did the Yidden travel? When the cloud rises up from the Ohel, goes away from the Mishkan, or rises up, that's when they travel after him. And then the place where the cloud stops, the place where it comes to a stop, that's where the Yidden will be. That's where they will rest.
And this is what it means על פי ה' [al pi Hashem — by the word/mouth of Hashem], which is represented in his cloud. This is how he shows at least his presence with people. They travel along with him and they rest along with him.
The Extended Elaboration: A Song of Celebration
And here the pasuk goes into a very long elaboration, a lot of details of this rule. And it seems, again, to be unnecessary. There seems to be too many of these details. But I think that we should read it, like I said before, in the story of the korbanot of the nesi'im [princes], this is an expression of excitement, an expression of celebration. When you say things at length, it sounds nice, it's beautiful. So it gives us the long elaboration, and in a kind of a song.
And I think the song has a refrain, which is על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו [Al pi Hashem yachanu v'al pi Hashem yisa'u — By Hashem's word they camped and by Hashem's word they traveled]. As you can see in my organization, it's three times, with slight variation, but three times. So there's like three parts to the song, and it tells it three times. It's a poem, it's a song.
The Variations in Duration
It tells us how, if the cloud is on the Mishkan many days, then the people keep — they keep, they keep, they watch, they don't travel. And if it's only a few days, then we assume the completion of the sentences, and then they will stay there only for a few days. Again, על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו [Al pi Hashem yachanu v'al pi Hashem yisa'u].
Sometimes it will be only for a day, for a night. In the morning they travel. Sometimes it's a day and a night, and then they travel. Sometimes it's a day, sometimes two days, sometimes it's a month, sometimes ימים רבים [yamim rabim — many days].
The Passage as Expression of Excitement and Celebration
This is an expression of excitement, an expression of celebration. When you say things at length, it sounds nice, it's beautiful. So it gives us the long elaboration. And in a kind of a song, I think the song has a refrain, which is אל פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו [Al pi Hashem yachanu v'al pi Hashem yisa'u — By the word of Hashem they would camp, and by the word of Hashem they would travel], as you can see in my organization. It's three times and with slight variation, but three times. So there's like three parts to the song and it tells it three times. It's a poem, it's a song.
The Variations: Different Durations of the Cloud's Rest
It tells us how if the cloud is on the Mishkan many days, then the people keep, they keep, they keep, they watch, they keep their watch, they don't travel. And if it's only a few days, then we assume that the completion of the sentence is, and then they will stay there only for a few days.
Again, אל פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו [Al pi Hashem yachanu v'al pi Hashem yisa'u]. Sometimes it'll be only for a day, for a night, in the morning they travel. Sometimes it's a day and a night, and then they travel. Sometimes it's a day, sometimes two days, sometimes it's a month, sometimes a day, so many days, many months.
For all of that, it's the same rule. As long as the cloud is on the Mishkan, they rest, and when it rises, then they travel.
The Concluding Refrain
אל פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו, משמרת ה׳ שמרו על פי ה׳ ביד משה [Al pi Hashem yachanu v'al pi Hashem yisa'u, mishmeret Hashem shamru al pi Hashem b'yad Moshe — By the word of Hashem they would camp, and by the word of Hashem they would travel, the charge of Hashem they kept by the word of Hashem through the hand of Moshe]. That's the end of this chapter.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Summary: Bamidbar Chapter 10 — The Silver Trumpets, the First Journey, and the Departure from Sinai
Setting the Context
Bamidbar chapter 10 marks the beginning of the actual travel narrative in the wilderness. The section could arguably have started in the middle of the previous chapter, where the cloud's rising and descending signaled travel. But chapter 10 introduces something framed as a mitzvah — and notably a mitzvah l'dorot (a commandment for all generations), unlike the arrangement of the camps, which was situational and not perpetual. This is significant: although the mitzvah has a very explicit narrative context and timing, it is simultaneously declared eternal. This connects to the mitzvah of blowing the shofar on Rosh Hashanah, though that connection is not explicit here.
The Command: Two Silver Trumpets (10:1–2)
Hashem commands Moshe to make two chatzotzrot (trumpets) of silver, made mikshah — a term familiar from the Menorah's construction. Rashi consistently interprets mikshah as subtractive manufacturing (carving/hammering from a solid block) as opposed to maseikhah (casting/pouring into a mold, i.e., additive manufacturing). The Torah seems to prefer the mikshah method, perhaps because it was considered stronger or better.
The trumpets serve two purposes:
1. L'mikra ha-eidah — calling the community to assemble
2. L'masa ha-machanot — signaling the camps to travel
Both are essentially alarm functions — announcing that something is happening — but the signal differs depending on the purpose.
The Signal System (10:3–7)
- Both trumpets blown together: The entire community (kol ha-eidah) gathers at the petach ohel mo'ed (the designated meeting place). "Kol ha-eidah" might mean all the people, or possibly just the representatives/important figures.
- One trumpet blown: Only the nesi'im (leaders/tribal heads, roshei alfei Yisrael — possibly military commanders) come to Moshe. This is a lesser assembly, a leadership meeting.
For travel signals, a teru'ah is blown — a more complex sound distinct from the simple teki'ah:
- First teru'ah: The camps to the east (Keidmah/Mizrach) travel first
- Second teru'ah: The camps to the south (Darom/Yamin) travel
The text explicitly contrasts: "For the assembly, blow a teki'ah but not a teru'ah" — the teki'ah is a simple sound, while the teru'ah involves elaboration or complexity. Chazal famously note that the exact sound of the teru'ah was forgotten or is uncertain.
Notably, only the first two camp groups are described here with teru'ah signals. The remaining camps (and the Mishkan's transport) are not given explicit teru'ah signals — perhaps they simply followed once they saw the first groups depart.
The Kohanim as Blowers (10:8)
The Bnei Aharon (Kohanim) are assigned the task of blowing. This is interesting because it is not a Kodesh/Mishkan function per se. The reason may be that the blowing has a ritual/prayerful dimension (not merely practical), and the Kohanim are responsible for prayer and mediating divine blessing.
The Eternal Law: War and Celebration (10:9–10)
The mitzvah is declared l'dorot (for all generations), extending beyond the wilderness context:
War (10:9)
When there is war in the land against an enemy (al ha-tzar ha-tzoreir etchem), the trumpets are blown. A new element is added: "v'nizkartem lifnei Hashem Elokeichem, v'nosha'tem me'oyveichem" — you will be remembered before God and saved from your enemies. This reveals that the blowing is not merely a practical alarm but has a vertical/divine dimension — it functions as a form of prayer or invocation of divine aid. This may explain why the Kohanim specifically must perform it.
Days of Joy (10:10)
Trumpets are also blown on days of happiness (simchah), mo'adim (festivals), and Roshei Chodashim (new months), over the olah and shelamim sacrifices.
Ibn Ezra suggests "yom simchah" may simply mean the day of triumphant return from war — connecting it back to the military context. This interpretation gains support from the observation that many festivals (Pesach, and later Chanukah and Purim) essentially commemorate military victories.
Even the mo'adim can be understood practically: three times a year people gather, and the trumpets serve as the announcement mechanism.
Teru'ah vs. Teki'ah — Emotional Mapping
- Teru'ah = the war/travel signal = serious, tense, even sad
- Teki'ah = the assembly/celebration signal = joyful, not frightening
This emotional distinction carries forward into later liturgical practice.
Rosh Chodesh
The blowing on Rosh Chodesh may have a practical function: since the court (beit din) determines when Rosh Chodesh falls, the trumpet blast announces this to the entire people, which in turn sets the dates for upcoming festivals.
The Travel Narrative Begins (10:11–13)
After all the laws, the actual story of travel begins. A precise date is given: the second year, second month, twentieth of the month — five days after Pesach Sheni. The cloud rose from the Mishkan, and the people traveled from Midbar Sinai to Midbar Paran. This is the first *masa* (journey).
The Detailed Order of the First March (10:14–28)
For this first journey alone, the Torah elaborates the full marching process. (In Parashat Masei, 40–42 stops are listed, but without this level of detail.) The passage reads almost poetically — not adding new information beyond what was already legislated, but celebrating the grandeur of the moment when they actually begin traveling. It should be read in the *niggun* of *nashir* (song melody) for this reason.
The marching order unfolds:
1. Degel Machaneh Yehuda (the eastern camp) goes first, led by Nachshon ben Aminadav, with Yissachar (Netanel ben Tzuar) and Zevulun (Eliav ben Chelon).
2. The Mishkan is taken down — Gershon and Merari travel with the structural components (fabrics/coverings and wooden framework respectively), carried on their wagons.
3. Degel Machaneh Reuven (the southern camp), led by Elitzur ben Shedeur, with Shimon (Shelumiel ben Tzurishadai) and Gad (Elyasaf ben Deuel).
4. Bnei Kehat travel with the sacred vessels of the Mishkan.
The logic of splitting the Levitical transport into two stages is practical: Gershon and Merari arrive first and erect the Mishkan structure, so that by the time Kehat arrives with the vessels, there is already a Mishkan in which to place them.
5. Degel Machaneh Ephraim, led by Elishama ben Amihud, with Menasheh (Gamliel ben Pedahtzur) and Binyamin (Avidan ben Gidoni).
6. Degel Machaneh Dan travels last, described as me'asef l'chol hamachanot — "the gatherer of all the camps." This is the rearguard function. Rashi explains they would find items people lost along the way — essentially protecting the rear. Led by Achiezer ben Amishadai, with Asher (Pagiel ben Ochran) and Naftali (Achira ben Einan).
The terms vanguard and rearguard reflect specific military functions: the front group leads, the middle is the main body, and the rear handles whatever needs attending to from behind.
The Dialogue with Chovav/Yitro (10:29–32)
An intriguing dialogue occurs between Moshe and his father-in-law, here called Chovav ben Re'uel — yet another name, distinct from "Yitro" in Parashat Yitro. Moshe invites him to travel with them to the Promised Land, promising: "We will be good to you, because Hashem has promised us good." Chovav declines, saying he will return to his birthplace.
Moshe presses further: "Please don't leave us, because you have known our encampments in the desert — you will be *eyes* for us" — meaning a guide. This connects to what we learn in Shemot, where Moshe was shepherding in the Midianite wilderness. As a priest/leader of Midian, Yitro/Chovav would have known how to navigate the desert terrain. Moshe promises him a share in the good God will give Israel.
The text never gives the conclusion of this dialogue, creating a mystery. In Parashat Yitro, it says explicitly that Yitro went home. But here it seems he stayed. Moreover, in Sefer Yehoshua, the children of Chovav (Moshe's father-in-law) explicitly receive their promised portion in the land — fulfilling Moshe's promise of *v'heitavnu lach*. The relationship between these accounts remains unresolved.
The Ark Traveling Ahead — A Difficulty (10:33–34)
The text reports that the Ark traveled three days ahead of the people from Har Hashem, with the cloud of Hashem above them. This creates a real difficulty: just moments earlier, the Bnei Kehat were described carrying the Ark in the middle of the procession. Now suddenly the Ark is three days ahead? This is a genuine mystery — how does this reconcile with the Mishkan's placement in the marching order?
Moshe's Poetic Declarations (10:35–36)
The chapter concludes with two poetic statements by Moshe, both set in poetic meter (and recited when we raise and return the Torah):
- When the Ark traveled: *"Kumah Hashem, v'yafutzu oyvecha, v'yanusu m'sanecha mipanecha"* — "Rise up, Hashem! Let your enemies scatter and those who hate you flee before you." Hashem is represented in the Ark, standing up to lead them in battle.
- When the Ark rested: *"Shuvah Hashem, rivevot alfei Yisrael"* — "Return, Hashem, to the myriads of thousands of Israel." The Ark settles back, and the armies rest.
These declarations show the Ark, accompanied by Moshe's speech, leading the wars and governing the rhythm of travel and encampment throughout the wilderness.
Broader Framing of the Coming Narrative
The next several chapters and parshiyot contain what are essentially fragmentary reports of the wilderness travels — wars, events, incidents — without a full continuous narrative. The basic story seems to be missing or deliberately omitted. There appears to be a "story of the wars of Moshe and the desert on the way to Israel" that is not entirely preserved in our text. What we receive instead are selective, often poetic reports. The full underlying narrative was apparently not considered essential to include.
📝 Full Transcript
Bamidbar Chapter 10: The Silver Trumpets and the Command for All Generations
Introduction: Where the Travel Narrative Begins
Today we are reading Bamidbar chapter 10. Now what we have in this chapter is we can debate where really the chapter should have started or where this part of the book should start. But I think this is where the next part of the book starts which is the story of the actual travels in Bamidbar. We could have started this a little earlier. I think it probably starts in the middle of the previous chapter where we started to have the form of the travels with the cloud raising up and coming back down and staying.
But now we have something framed as a mitzvah and also in some sense a mitzvah l'dorot [a commandment for all generations], a mitzvah which will be for the generations, will be always, not only a mitzvah now. So unlike the entire order of the machaneh [camp], the order of the camps, where everyone should be which are mitzvot but not mitzvot that are always going to last, not mitzvot that we do always. This is a mitzvah that although it has a very explicit, very interesting kind of mitzvah, precisely because although it has a very explicit source or framing in this story, it's very explicitly timed there. On the other hand, it's very also explicitly told to be a mitzvah for l'dorot, a mitzvah for the generations, for always.
So this is something to think about why this is that. Maybe the only mitzvah that has this kind of framing connects of course to the mitzvah of Tekiat Shofar [blowing the shofar] on Rosh Hashanah, although it's not explicit here but we can understand that it's connected. So that's one place in which to connect it in something important.
The Command to Make Two Silver Trumpets
The Basic Instruction
So what we get is like this, we get as a command, Hashem speaks to Moshe telling him to make two chatzotzrot [trumpets], two, some kind of trumpet or horn or something out of silver, make mikshah [hammered work], so fully silver or it's a style of making, we have it in Melekhet HaMishkan [the work of the Tabernacle], by the Menorah mikshah [the hammered Menorah].
Understanding Mikshah: Subtractive Manufacturing
Rashi always interprets this as being not poured, so not there's a masekha [casting], masekha is when you pour gold or some precious metal and you form it into something, a mikshah is when you do the opposite, so what's known in modern terms as subtractive manufacturing versus cumulative or additive manufacturing. So a masekha, when you pour something that's called an additive manufacturing, you add the material to some kind of form and make that, versus subtractive manufacturing which is where you have a material and you cut things off until it becomes like that, or you form it by itself into like that, and that seems to be the more beloved form by the Torah for whichever reason, mikshah, but anyways, or maybe it just might be that it was considered to be stronger or better that way.
The Two Functions of the Trumpets
And now these chatzotzrot will have two functions, two goals, two jobs. One is l'mikra ha-edah [to call the congregation], you will call together the people by this, and the second is l'masa ha-machanot [for the journeying of the camps], you will make the travel, and really they're both the same, right, they both have the same function which is to, it's a kind of alarm, it's to let the people know that something is going on, you're either letting them know that they could come together for some kind of asifah [gathering], they're coming together to learn the Torah or to hear some new command, or they're coming together or hearing that there's being traveling now, so it's not really a difference, but it's just a different thing that it's being used to announce, either you're announcing l'mikra ha-edah or you're announcing l'masa ha-machanot. But as we'll see, there's a difference in the signal, they're going to give a different signal based on these two things.
The Signal System: Different Blasts for Different Purposes
Both Trumpets: Full Assembly
And that's what it says, v'taka'tem [and they shall blow], they will blow on these, they will use these trumpets, and kol ha-edah [the entire congregation] will come to you, the entire community, I'm not sure if kol ha-edah means literally every person, it might mean only something like, sometimes ha-edah means something like the important people, the representatives of the community, and they will come together to the petach Ohel Moed [entrance of the Tent of Meeting], which was the place set aside, so obviously this was done in advance, they set aside the place to come together, that's called ha-Ohel Moed, means also something like a meeting place, so they might have, that's where they had the meetings. Now, so that's the regular, so that's the first kind of tekiah [blast].
One Trumpet: Leaders Only
Then, v'im b'achat yitka'u [if they blow with one], so we just heard that there's two chatzotzrot, there's two trumpets, and obviously we'll be able to hear, even far away, or however far the people were, that there was, they were blowing with both, but if they blow only with one, then not everyone will come, not the kol ha-edah, but the nesi'im [princes/leaders], the leaders, the roshei alfei Yisrael [heads of the thousands of Israel], the leaders or the generals, we could call them sometimes, if alfei Yisrael means like a military division, they will come to Moshe, that's like a lesser, it's not such a general assembly, it's an assembly of the leaders.
Teru'ah for Travel
Then, it says that, so that's the mikra edah, right, we're calling that. Now, there's the description of the masa machanot, how does the sounding of the trumpets work for masa machanot, so it says u'tka'tem teru'ah [and you shall blow a teru'ah], if you blow one teru'ah, and it might be a different sound, of course, Chazal [the Sages] interpret teru'ah by shofar as a different kind of sound, so they understand the taka'tem as one kind of a simple sound and teru'ah as a more complex sound, or there's a, we famously forgot or don't know exactly how to do it, but teru'ah as some kind of more complex sound, and that seems to be what it says here, because it says later that there's tik'u v'lo tariu [blow but do not sound a teru'ah], it repeats itself, for the hakahal [the assembly], for the getting together, just the kios [blowing], some kind of simple sound, or we could just interpret as just making noise, just the sound, and then teru'ah as when there's some kind of elaboration, some kind of complexity in the sound.
The Order of Travel Signals
And therefore there is, that is the sound that they made, it's going to be a sign for the masa ha-machanot, for the travel, and each, and then it's described how the process of travel is sort of formed, is sort of led by these teru'ot, so there's one teru'ah, and then the camps who are encamped in the front, Keidmah Mizrach [eastward], in the east will travel, they're the first, then the second teru'ah, and then the camps encamping to the right, or Darom [south], or to the south, will travel, and it repeats itself, teru'ah yitke'u l'mas'eihem [they shall blow a teru'ah for their journeys], u'l'hakahal tik'u v'lo tariu [but for the assembly blow but do not sound a teru'ah], and we don't have yet over here, the next two machanot, or the Mishkan, which goes after them, we'll see in the next part, in the next part of the chapter, there is a description of the full, all four or five parts of the travel, but here, it seems like it's just, maybe we could understand ourself that later they will do another teru'ah, or once everyone saw the first two goings, they follow along, they don't need a teru'ah for that.
The Kohanim as the Blowers
Now there's a comment, who is the one doing the blowing, who is the one doing the sounding, it's Bnei Aharon [the sons of Aaron], it's the Kohanim [priests], that's their job, so interesting, they have this extra job, although this is not like a job of the Kodesh [holy things], it's nothing to do with the Mishkan, seemingly, it's their job to blow the shofar, and this will be l'dorotekhem [for your generations], this will work, this will be a law forever for their generations.
The Eternal Application: War and Celebration
In Times of War
And what will be the law? It says like this, when there will be a war, so here we can imagine that this is all about war, since we've been interpreting all of the story of the machaneh as a preparation for war, and these tekiot [blasts], as also, they need an alarm to get together the army, to come together, either for a gathering, or for the masa, which is basically a war, so they're saying that this will not only be here now, it will be everywhere, there will be a war in your land, al ha-tzar ha-tzorer etchem [against the enemy who oppresses you], for any enemy, you will blow with the chatzotzrot.
But here there's something new added, it says, v'nizkartem lifnei Hashem Elokeikhem, v'nosha'tem me'oyveikhem [and you shall be remembered before Hashem your God, and you shall be saved from your enemies], so here it seems that this sounding is not only a practical thing, as we would have understood until now, but it has a ritual aspect, or it has a prayerful aspect, that also causes that they will be remembered by God, or in front of God, and will be helped from their enemies. And possibly this is also why it's the job of the Kohanim, that's why the Kohanim are the ones that have to do this, because they are the ones that are responsible for prayer, for things that have to do with receiving the blessing of God for what they're doing.
On Days of Joy
And we see another thing, that this is not only for times of war, it's also for times of happiness. U'v'yom simchatkhem u'v'mo'adeikhem u'v'rashei chodsheikhem [and on your days of joy and on your appointed times and on your new months], on days of happiness, it doesn't give an explicit date when, or mo'adim, which are set days of happiness, right? We assume that this means yamim tovim [holidays], u'v'rashei chodsheikhem [and on your new months], Rosh Chodesh [the new month], you will blow the chatzotzrot, al oloteikhem v'al zivchei shalmeikhem [over your burnt offerings and over your peace offerings], on your sacrifices, on the olah [burnt offering], or on the shelamim [peace offerings], which are the main sacrifices, and also v'hayu lakhem l'zikaron lifnei Elokeikhem [and they shall be for you as a remembrance before your God].
Interpreting the Practical and Ritual Dimensions
Ibn Ezra's Interpretation of Yom Simcha
We could still interpret these also as having some kind of practical effect, because of the reason, which is that firstly, we can understand one thing that Ibn Ezra says, that this yom simcha [day of joy] might mean just the day where they leave, when they come back triumphantly from the war. So in the yom ha-tzarot [day of troubles] that's described there as going out of the war, we could understand that yom simcha is just the return from the war, which is probably also, I mean, in reality we also see that all the mo'adim, the set yamim tovim, are basically days in which we came back from war, like in some sense Pesach, or the later holidays are more clear, Chanukah and Purim, which are not mentioned in Torah, but they also have the same structure, that we won a war, or some kind of war, and therefore we announced it.
The Practical Function of Festival Announcements
Or even mo'adim, even if they're a set time, just like three times a year, we have a mo'ed, there's still a need for announcing it, right, it's just a gathering, it's just one more instance of gathering. So we can understand these last two things, which are the dorot, as just another two instances of the tekiah, which is the, sorry, of the [blowing].
The Emotional Distinction: Teru'ah vs. Tekiah
And we can see the difference in teru'ah and tekiah, right, the teru'ah, which is l'masa ha-machanot [for the journeying of the camps], which is for war, so teru'ah is the, this is where we get the idea of teru'ah, there's a more sad or more serious kind of sound, because it's the preparing for war, and then the happiness, which is the tekiah, and that's where you have tekiah, and that's the, like l'mikra edah, which is a happy occasion, it's not a scary occasion, it's not a tense occasion.
Rosh Chodesh as Announcement
And then we could also understand that these, in a celebration for a chag [festival], we also need to call the people, like you have to know if they come, so it could be understood in the same way, although it says when you scout them, v'hayu lakhem l'zikaron [and they shall be for you as a remembrance], which again adds the, we call it the vertical aspect here, the divine aspect, it still might have this simple function, also Rosh Chodesh we could understand as a s'vara peshutah [simple logic], that the blowing of the shofar on Rosh Chodesh, and just, it seems like just to let people know that it was Rosh Chodesh, since Rosh Chodesh is something that the people have to know, the Beit Din [court] decides that it's Rosh Chodesh, at least that's how we know from Chazal, it doesn't say in the pasuk [verse], but it might be, that is over here, with the tekiah, and therefore we have to let everyone know that's Rosh Chodesh, and that sets the dates for the chagim to come.
And then there's an ending, there's a
The Meaning of Tekiah as Celebration
And then the happiness, which is the tekiah [trumpet blast], and that's where you have tekiah, and that's like the Mikra Kodesh [holy convocation], which is a happy occasion. It's not a scary occasion. It's not a tense occasion. And then we could also understand that these, in a celebration for a holiday, we also need to call the people. Like, you have to know if they come. So it could be understood in the same way, although it says, which, again, adds the, we call it the vertical aspect here, the divine aspect. It still might have this simple function.
Also, Rosh Chodesh, we could understand as a seder and a mishnah, that they blew shofar at Rosh Chodesh. And it seems like just to let people know that it was Rosh Chodesh, since Rosh Chodesh is something that the people have to know, the Beit Din [rabbinical court] decides that it's Rosh Chodesh, or at least that's how we know from Chazal [the Sages]. It doesn't say in the pasuk [verse], but it might be remez [hinted] over here with the tekiah. And therefore, we have to let everyone know that's Rosh Chodesh, and that sets the dates for the holidays to come.
So, and then there's an ending. This is, there's a signature in this, Parashani Hashem lakaichem [I am Hashem your God], like many parashiot [Torah portions] in Vayikra [Leviticus] and Bamidbar [Numbers].
The Travel Narrative Begins
Now we have, after all the laws, so this is why, this is another place where we could start the story if we want. After all the laws, we have the actual beginning of their travel. The first travel, the first masa [journey], and it gives us a date, the second year, the second month, the 20th of the month. So five days after Pesach. After Pesach Sheni [the Second Passover], na'aleh anan [the cloud rose up], the cloud went up from the Mishkan, and the people traveled after it from Midbar Sinai [the Wilderness of Sinai]. They went to Midbar Paran [the Wilderness of Paran], and this is where their first travel, al pi Hashem b'yad Moshe [by the word of Hashem through the hand of Moshe].
And it gives us, on the first trial, of course, we don't get this repeat for every one. But in Parashat Masei [the Torah portion of Masei], we get something like 40 or 42 different stops that they made. We don't get this one, this elaboration for every one. But for the first one, we get the whole exact process. And when we read it, it's the niggun [melody] to read it in the niggun v'shirah [melody of song], because again, I think this is a poetic, it's not adding any information, it's just adding the poetry of the great celebration, sort of like they're actually starting to travel.
The Detailed Order of the First March
Degel Machaneh Yehuda — The Eastern Camp
We have Degel Machaneh Yehuda [the Banner of the Camp of Judah], which is led by Nachshon ben Aminadav [Nachshon son of Aminadav], together with Yissachar, with Netanel ben Tzuar [Netanel son of Tzuar], together with Zevulun, Eliav ben Chelon [Eliav son of Chelon].
The Mishkan Components Travel
And now we have the process of the Mishkan, right? So we discussed that the Mishkan had Gershon and Merari, which were charged on, respectively, on the wooden parts, the hard parts of the Mishkan, the soft parts of the Mishkan, we can call them, the fabrics, the yeriot [curtains]. And then Kehat, which is in charge of the vessels, the internal parts of the Mishkan.
So first, the first step is the Mishkan gets taken down, and the Gershon and Merari travel with it, with their agalot [wagons], which we've discussed earlier. And then, so that's first, right? First, the first machaneh [camp] is Degel Machaneh Yehuda, that's the kedem [east], which we discussed, they go first. Then the Mishkan, number two.
Degel Machaneh Reuven — The Southern Camp
And then Degel Machaneh Reuven [the Banner of the Camp of Reuven], which is teimana [south], on the right side, on the south, which is with Elitzur ben Shedeur [Elitzur son of Shedeur], the leader for Reuven, with Shimon, Shelumiel ben Tzurishadai [Shelumiel son of Tzurishadai], with Gad, Elyasaf ben Deuel [Elyasaf son of Deuel].
The Kehat Travel with the Vessels
And then after the second one, the Kehat, who carry the Mishkan here, means the vessels of the Mishkan travel. And then says, in other words, we can understand that the reason why this was split in two steps, in other words, the Bnei Gershon and Merari are traveling with the building of the Mishkan, a step before, Bnei Kehat are coming after the next group of people with the vessels of the Mishkan, so that when they arrive at their stopping station, then the Bnei Gershon and Merari will be setting up the Mishkan. And then by the time the Kehat arrives, there'll be a Mishkan in which to put in the vessels of the Mishkan.
Degel Machaneh Ephraim — The Western Camp
Okay, and then we have the third one, Degel Machaneh Bnei Ephraim [the Banner of the Camp of the Children of Ephraim], traveling with Elishama ben Amihud [Elishama son of Amihud], together with Menasheh, with their leader Gamliel ben Pedahtzur [Gamliel son of Pedahtzur], together with Binyamin, Avidan ben Gidoni [Avidan son of Gidoni].
Degel Machaneh Dan — The Rearguard
And then the last one is Bnei Dan [the Children of Dan] in the back, and it gives us a title, me'asef l'chol hamachanot [the gatherer of all the camps], the gatherer of all the machaneh, so we can understand that something like the Bnei Machaneh Dan, that there's a, this is called the vanguard and the rear, right? These are specific functions within a camp that travels. Then the first people have a certain function and the middle is like the main body. And then the rear has the function of taking care of whatever the rear takes care of. It's called me'asef l'chol hamachanot, so Rashi says, like, people lost something, they would find it. In other words, it's protecting their rear.
And together with their leader, Achiezer ben Amishadai [Achiezer son of Amishadai], together with Asher, with Pagiel ben Ochran [Pagiel son of Ochran], together with Naftali, with Achira ben Einan [Achira son of Einan], eileh masei Bnei Yisrael [these are the journeys of the Children of Israel], l'tzivotam vayisa'u [according to their legions, and they traveled].
The Dialogue with Chovav/Yitro
Now, there is two interesting, or three interesting pieces still in this chapter. One is an interesting dialogue between Moshe and his father-in-law, Chovav, the son of Re'uel. Of course, a new name. We've heard of him in Parashat Yitro, his name was Yitro. Here, his name is Chovav, the son of Re'uel.
And Moshe asks him to travel with them. He says, we're going to travel to the place where Hashem has promised to us, which He's told us we'll give it to you. Come with us and we'll give you, we'll be good to you, because Hashem has promised us good. And his father-in-law says, no, I will not go, I will go to my place, to my birthplace.
And Moshe again begs him, please don't leave us, because you have known our camping in the desert. In other words, it seems like Yitro was their site guide in the desert. We learned also in Parashat Shemot, Moshe was taking the son of Yitro, achara hamidbar [behind the desert]. It seems like these were locations which the Midianites, or the people, Yitro was a leader of some sort, a Midian, a kohen Midian [priest of Midian], right? A priest of Midian must have known about how to navigate and so on.
So he says, where Yitro and I am, you'll be eyes, in other words, you'll be a guide for us. And if you come with us, He promised them, hatovah asher ya'aseh Hashem imanu v'heitavnu lach [the good that Hashem does with us, we will do good to you], the good that God gives us, we will give to you good.
The Mystery of the Conclusion
It doesn't give us the conclusion of this dialogue. Of course, in Parashat Yitro, it says explicitly that Yitro, which might have, yes, or not been the same as Chovav, has went home. Vayeilech lo el artzo [and he went to his land], over here, it seems that he stayed. And also in Sefer Yehoshua [the Book of Joshua], it seems like the children of Chovav, choten Moshe [father-in-law of Moshe], explicitly are said to get their prize. So this v'heitavnu lach, this that Moshe promised him a part in the land, was fulfilled in Sefer Yehoshua. So it's not clear what's the story with this dialogue. There's some mystery in this.
The Ark Traveling Ahead — A Difficulty
Then we have a report. They travel from Har Hashem [the Mountain of Hashem], from Midbar Sinai, right, for three days. Aron [the Ark] is traveling three days in front of them. This is another kind of difficulty because a minute ago, we had the Bnei Kehat, who are the ones carrying the Aron, and the Mishkan, as it said here, traveling in the middle. And here, suddenly, they're traveling three days ahead. So there's another mystery or question about what's going on. And the anan Hashem [cloud of Hashem] is on top of them as they travel another, how does this exactly connect with the Mishkan and so on? That's another question.
Moshe's Poetic Declarations
Now, we have the end. And I think that this is the way we should read all these, the next few chapters, the next few parshiot have things like this. They're like somewhat fragmentary reports of the travels in the Mishkan, in the midbar [wilderness], of the wars that they had, of what's going on. We don't have a full account of this. This is why I said in my beginning of Sefer Bamidbar, that there is a story of the wars of Moshe and the desert on the way to Israel, which seems to not be entirely part of the story that we know. We're missing something. We're missing the basic narrative of the story. It seems to not be important.
In any case, we get a poetic report, a very poetic report. And we say this, of course, when we take up the Torah. They even said, and when the Aron was traveling, so Moshe had these two statements, two poetic, both are set in the meter of poetry.
When the Ark Travels
When the Aron travels, Moshe says, Kumah Hashem [Rise up, Hashem]. So that's like Hashem represented in the Aron, stands up, v'yafutzu oyvecha [and let Your enemies scatter], and his enemies spread out, v'yanusu m'sanecha mipanecha [and those who hate You flee before You].
When the Ark Rests
U'v'nucho yomar [and when it rested, he would say], when the Aron sits back down or gets back to its place, Moshe says, Shuvah Hashem [Return, Hashem]. So rest, Hashem, or something, come back down, rivevot alfei Yisrael [to the myriads of thousands of Israel], along with the rivevot alfei Yisrael, with the armies of Israel, which are now resting.
So that's showing how the Aron, with Moshe's speech, is leading the wars, and they're starting and stopping the traveling and camping of the Mishkan, of the midbar. So that is this chapter.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Bamidbar Chapter 11 – Summary
Overview: The Trials in the Desert
Bamidbar chapter 11 begins a series of what the Mishnah calls *nisyonot* (trials/tests) — episodes throughout the desert journey where the people failed to trust the plan. These are not merely intellectual doubts but practical problems with the entire enterprise: the travel, the leadership, and the structure guiding them toward the Land of Israel.
Nearly all of these episodes are associated with specific places in the desert — likely oases or feasible stopping points — which receive their names from what happened there. This echoes the pattern in Sefer Bereishit where places are named after events involving the Avot, though here the places are stops along a journey rather than settled locations.
The Question of Leadership (Not Just Faith)
A crucial reframing: these stories are often collapsed into a simple question of "trusting God vs. not trusting God," and Sefer Shemot encourages that simplification. But Sefer Bamidbar reveals far more complexity. Trusting God never means trusting in the abstract — it means trusting and accepting a *specific kind of leadership* that operates in God's name, bringing divine direction to the people in concrete ways. Since this leadership is carried out by humans for humans, it must solve real human problems. As the chapter will show, even Hashem Himself agrees that the model of leadership needs to change. The connection to Parashat Yitro and the recent appointment of leaders (*anshei chayil*) is significant — this chapter is deeply about the structure and adequacy of leadership.
Story 1: Tav'eira (11:1–3)
The people were *mitoninim* (complaining), which was *ra b'aznei Hashem* (bad in God's ears). God's anger flared and His fire burned at the edge of the camp. The people cried out (*vayitz'ak*) to Moshe; Moshe prayed (*vayitpalel*) to Hashem; the fire subsided. The place was named Tav'eira (from the root for "burning").
This story is deliberately general and anonymous — no details about what the complaint was, what exactly God's anger looked like, whether people died, or what Moshe's prayer contained. It serves as a general opening to the series of trials.
*Vayitz'ak* suggests a legal complaint or summons — the people are lodging formal grievances with Moshe.
There is no teshuvah here. Strikingly, almost none of these desert stories involve repentance (with the possible exceptions of the Golden Calf and the Spies). Moshe's interventions before God never argue "we will stop sinning" — his argument is always something else.
The "fire of Hashem" may be the same fire that travels before/above the camp — the pillar of fire — now turned destructive, paralleling the story of Nadav and Avihu. The complaint begins at the *ketzeh machaneh* (edge of the camp), mirroring a pattern where trouble starts at the periphery.
In Devarim, Moshe lists Tav'eira alongside Massah and Kivrot HaTa'avah as places where the people angered God — a brief reference requiring no elaboration.
Story 2: Kivrot HaTa'avah — The Complaint About the Manna (11:4–35)
Framing: Not the Giving but the Reaction
This is not the story of the *giving* of the manna (already told in Beshalach) but the reaction to the manna. In Shemot, the manna is presented as a straightforward sign of God's provision. Bamidbar complexifies this — the people were not happy, and the manna was more problematic than previously portrayed. Notably, Hashem Himself will agree to provide meat, which He also did in Shemot. The simple, legitimate request for food portrayed in Shemot is revealed here to involve deeper dissatisfaction and ultimately triggers a revolution in the structure of leadership.
The Asafsuf and the Spreading Complaint (v. 4–6)
*Asafsuf* — a wordplay on *asifah* (gathering). The *edah* is the legitimate, organized assembly of the people; the *asafsuf* are the "riffraff," those who gather in an improper, unorganized way — not legitimate representatives. They *hit'avu ta'avah* — "desired a desire," received a craving.
Their complaint then spread to all of Bnei Yisrael, who began to cry — mirroring the Tav'eira pattern where trouble starts at the periphery (the *ketzeh machaneh*) and infects the mainstream. Their central complaint: "Who will give us meat to eat?" This is elaborated in a long soliloquy recalling Egypt: free fish (plentiful in the Nile, as known from the plague of blood), cucumbers, melons, and various vegetables. Now, they say, "our souls are dry — there is nothing; we only see the manna."
The Narrator's Description of the Manna (v. 7–9)
The text inserts a parenthetical note attempting to praise the manna: it resembled a gad seed, its color was like bedolach (a precious stone). The people would spread out, gather it, beat it with a mortar-like tool used for spices, cook it, and make cakes or cookies from it. It tasted like *leshad hashamen* — an oil-based pastry, comparable to honey. The manna fell at night with the dew. Despite the narrator's positive framing, the people's reaction reveals that however good it was, it felt limited.
The Illegitimate Assembly: Ish le-Fetach Ohalo (v. 10)
The people gathered "each at the doorway of his tent" — family by family, in their own spaces. This is pointedly contrasted with the legitimate assembly at the *Petach Ohel Moed*. The *petach* (entryway) is traditionally the place of assembly and public business, but here each family gathers separately at its own tent — an illegitimate protest, a fragmented, seditious assembly rather than a proper communal gathering.
An Inversion: Moshe Is Now Upset (v. 10)
An important structural inversion from the Tav'eira episode: there, it was *ra b'oznei Hashem* (evil in God's ears) and Moshe was not upset but prayed for the people. Here, it is *ra b'einei Moshe* (evil in Moshe's eyes) — Moshe himself is distressed. The parallel between *oznei* (ears) and *einei* (eyes) highlights the shift.
Moshe's Extreme Complaint to God (v. 11–15)
Moshe does not complain to the people but to God — and this is his most extreme outburst of this kind. His argument: "Why have You done evil to Your servant? Did I conceive this people? Did I carry them in my womb? That You tell me to carry them in my lap like a nursing mother carries her nursling to the land You promised?" Moshe's point: he accepted the command to lead them to Eretz Yisrael as a military leader of adults, but these people are acting like children. He is not their babysitter, not their mother, not their nurse. "Where would I get meat for all these people? They cry to me — they should be grateful to be alive with manna in the desert. They are spoiled children crying for meat."
Moshe declares: "I cannot carry this nation alone — it is too heavy for me." This echoes the exact language Yitro used. And then the most extreme statement: "If this is what You are doing to me, kill me — if I have found favor in Your eyes, let me die rather than see this evil." This is Moshe's most radical refusal of the burden of leadership.
God's Response: Delegation and Meat (v. 16–20)
Unlike other occasions where God insists Moshe can handle it, here God acquiesces — much as in the Yitro episode. God instructs Moshe to gather 70 elders, known leaders and officers (*shotrim*), and bring them to the Ohel Moed — the legitimate meeting place. God will descend, speak to Moshe, and transfer some of the spirit (*ruach*) that is on Moshe onto them. "Spirit" here means God's words, direction, prophecy. The burden will be shared.
Then God addresses the meat complaint — but in an angry mode, like a parent granting a child's demand punitively: "Tell the people to prepare for tomorrow. You'll have meat — not one day, not two, not five, not ten, not twenty — a whole month." In this period, meat was not daily food but celebratory, connected to *korbanot* and *zevach*. Eating meat every day is like telling a child, "You want ice cream? Fine — ice cream for breakfast, lunch, and dinner until you vomit." The text says the meat will "come out of your noses" — meaning they will vomit from excess. "Because you have rejected (*ma'as*) Hashem who is among you, and cried saying, 'Why did we leave Egypt?'"
Moshe's Continued Skepticism (v. 21–23)
Remarkably, Moshe is still not satisfied. He accepts the delegation of 70 helpers but challenges the meat promise on practical grounds: "There are 600,000 foot-soldiers here — should I slaughter all the cattle and sheep? Gather all the fish in the sea? It won't be enough!" God responds: "God's hand is not short" — more things are possible than your philosophy imagines. The delegation complaint was legitimate; the doubt about God's capacity to provide is not.
Execution: The 70 Elders Receive the Spirit (v. 24–25)
Moshe follows through: he tells the people God's words, gathers the 70 elders, and God descends in the cloud, speaks to Moshe, and *vayatzal* — transmits, delegates (the root of *atzilut*) — from the spirit on Moshe to the 70 elders. The spirit rests on them and they prophesy.
The Eldad and Medad Episode: Prophecy Outside the System (v. 26–29)
Two men, Eldad and Medad, were among those written down (invited to the gathering) but did not come to the Ohel Moed — they remained in the camp. The phrase *V'lo Yatzu HaOhelah* — "they did not go out to the Tent" — frames this as almost an explicit act of rebellion against the organized structure under Moshe. Yet paradoxically, they did receive prophecy, which means they must have been worthy of something. When God distributed the spirit to the seventy elders, it reached Eldad and Medad as well because they were on the list — but they prophesied in the camp, outside the system, not under Moshe's organized framework.
The managed, honorable gathering of elders at the Ohel Moed was designed precisely to bring peripheral leaders into the program and prevent the seditious dynamic of *Ish le-Fetach Ohalo* — yet Eldad and Medad remain outside it.
A *na'ar* — a term meaning both a young person and a servant/helper — runs to report this to Moshe. Yehoshua bin Nun, described as Moshe's official *gabbai* and *mibechurav* (his chosen one), reacts strongly. The term *bechurav* connects to *bachalanei anashim* — chosen men. Yehoshua had already been explicitly chosen as Moshe's successor during the war with Amalek and during the episode of the Golden Calf. Yehoshua urges Moshe to suppress them, viewing their behavior as rebellious.
Moshe's response is striking: "Are you being jealous for me? Would that all of God's people were prophets and that God would put His spirit upon them!" This reflects a beautiful *middah* (character trait) of Moshe — he has no desire to monopolize prophecy. But beyond the ethical dimension, the response is deeply contextual: the entire appointment of the seventy elders arose from Moshe's complaint that he cannot bear the burden alone. So Moshe is effectively telling Yehoshua: two more people are helping — let them be. They're not entirely outside the framework. This is consistent with his plea for relief from sole leadership.
This episode also connects to the emerging theme of Moshe's succession — an issue that grows through the end of Bamidbar and dominates Devarim.
The Arrival of the Slav (v. 30–32)
Moshe and the seventy elders return to the camp in the proper, organized manner — not subversively. The promised meat then arrives: a wind brings *slav* (quail), a type of bird known for massive migratory flocks in desert regions. The quail spread around the camp covering a distance of a day's walk in each direction — space measured by time — and piled two *amos* above the ground. The people gathered quail all day, all night, and the following day. The one who gathered least had ten *chamarim* (heaps/loads — the same unit of ten echoing patterns from Egypt). They spread the quail around the camp to salt and preserve it.
The Plague and the Naming of Kivrot HaTa'avah (v. 33–35)
The meat was still between their teeth — they were still in the midst of enjoying it — when *Af Hashem Charah Bahem*, God's anger burned against them. God's anger in these narratives typically manifests as a plague. One can also imagine a naturalistic dimension: overconsumption of meat, contamination, something akin to bird flu. A great *makah* (blow/strike) hit the people — meaning widespread sickness and death.
This is why the place was named Kivrot HaTa'avah — "the graves of craving" — marking the burial site of those who died from the *ta'avah*, the craving that drove the entire episode.
Transition to Chatzeirot
This concludes the events at this station. The people then traveled to Chatzeirot, where further problems with leadership will unfold — setting up the next episodes in the ongoing series of desert trials.
📝 Full Transcript
Bamidbar Chapter 11: The Trials in the Desert and the Crisis of Leadership
Introduction: The Series of Trials
Bamidbar chapter 11 very explicitly starts a series of what is called in the Mishnah tests or trials that the people, our forefathers, tried throughout the desert. And the word trials or testing is meant to say the times or the places and the ways in which they didn't trust the plan. They didn't trust.
In other words, we've read just a minute ago how there's a structure to the whole plan, right? There's the Leviim [Levites], there's the Kohanim [priests], the Chatzotzerot [trumpets] that are leading the people throughout their journey in the desert, throughout their making war and all the people around them and getting to the land of Israel, which is their goal, as it said, very explicitly in the previous chapter, that He will give it to us.
And now there's a list of what we call sometimes sins of the desert. They're really trials, trials where the people were not succeeding. They were not succeeding in taking this plan as it is, but they had many questions or many doubts on the plan. And these are doubts, not only doubts like intellectual doubts, but problems with the plan of the travel throughout the desert and this whole thing.
The Geographic Structure of the Trials
All these nisyonot [trials], all these so-called sins or problems that are discussed, all are associated with a place or almost all of them at least. In other words, this is all associated with the structure of there being a long travel throughout the desert, stopping in different places. And in many of the places, there were some issues rising up and some complaints, sometimes translated as complaints or testings or lack of trust of the people in the plan, in the leadership, in the leadership that is taking them throughout this desert, throughout this whole plan.
It's kind of interesting that some of those places in the desert have names. Of course, these are probably oases or places where it's feasible for people to stay, and people later need to travel to the desert and say, okay, this is called Tav'eira, because this is what happened there. But it's still interesting that there's like this naming of places in the desert, goes back to the logic of Sefer Bereishit, where many stories end with the name of a place because of something that happened to the Avot [forefathers] there or something like that. And here there's something similar, although the places are not really like places where people live, they're more like places of travel or something like stops in the desert.
Reframing the Question: Leadership, Not Just Faith
Here we start. And as we'll see, this is where I'm emphasizing the word leadership and the important part of the story, the main story of this chapter. This shows that sometimes it's framed, right? And we already discussed in Sefer Shemot how there's a short version of this whole story, of this whole, maybe not of the same stories, some people say it's the same story, some people say it's not, but for sure a short version of this concept, this problem of the travel throughout the desert and all the trials that there were in that. And over there, it's mostly framed and very explicitly framed as the people not trusting in God, not trusting in God, who is their leader.
Here we get a little bit more detail in that. And we see that there's mostly a question of the kind of leadership that is leading them. And we'll see later in this chapter, how this kind of complaints also changed the structure of their leadership, because there was some kind of leadership. And apparently that kind of leadership didn't actually work, or at least after the people complained, after the people tested it, they saw that it doesn't provide for them what they need. So there was a different model of leadership tried out.
In some sense, the whole story of Parashat Yitro seems to be very much connected to this. Of course, we even had Chayivei Chayil [men of valor] of Moshe a minute ago, seems to be connected with this story, the main story of this chapter, and so on. So it's a lot more complex.
Beyond Simple Faith and Doubt
We tend, we're sometimes taught to collapse this, maybe Sefer Shemot teaches us to collapse this into the question of, do we trust God, do we not trust God? But really trusting God means here, and always really, never means trusting God in the abstract sense, in the most general sense, it means trusting and accepting this specific kind of leadership, which is in the name of God, which is bringing down God's direction to us in the very specific ways.
And there are actually issues with such leaderships, as long as they're human leaderships, they are by humans and for humans, and they have to solve all kinds of human issues. And as we'll see, in some sense, even Hashem agrees and changes the model of leadership or the style of leadership for these purposes.
So that's the story. And that's why this is a lot more complex story than the simplification of it, the questions of faith and doubt and things like that.
First Story: Tav'eira — The Anonymous Complaint
So today we'll read mostly two of these stories, or two parts of these stories. The first is Tav'eira, as it finishes, and that's why I said each one of these is associated with a place, many of these stories finish, and therefore the place was called such and such.
The Complaint and God's Response
The first thing is, the people were mitoninim [complaining], translated usually as complaining. And this is ra b'aznei Hashem [bad in the ears of Hashem], this was bad. So they were complaining, God heard it, Hashem heard their complaints, and he was upset, va'yichar apo [and His anger flared], he was angry, and therefore God's fire burned.
So that's the first response, and also like a very general kind of response, it doesn't give us, and this story probably is in this place in this book, because it's a very general story, doesn't give us details what their complaint was, doesn't give the details of what God's anger was, doesn't give details of what God's punishment or the expression of his anger was, which is really what anger is about. We heard that there was a fire, and the fire started burning at the edge of the camp, so maybe that's just literally what it was, but also fire can mean something very general, it can mean a thousand things, what did the fire start from, what exactly happened, did people die, what happened.
Moshe's Intervention
In any case, the people cried to Moshe, or they come with complaints to Moshe vayitz'ak [and they cried out], we read usually that vayitz'ak means something like having a legal complaint or summons, they're lodging complaints with Moshe, and Moshe vayitpalel [prayed], Moshe prays to Hashem, and the fire goes down.
So there's no teshuvah [repentance] here, very interesting, there's almost no teshuvah in any of the stories besides possibly the story of the Eigel [Golden Calf], and maybe the story of the Meraglim [Spies], but most of these stories and complaints, and most of Moshe's interventions before God, for the people, his point isn't we will stop sinning, his point is always a different thing.
So it says he prayed, and the fire goes down, the fire subsides, of course if you read Rashi and people like that, they'll tell you what the prayer was and what the question was, but it's not mentioned in the pesukim, all that's mentioned is this very anonymous, very sort of simple story.
The Naming of Tav'eira
And then this place is called [Tav'eira] because Tav'eira is from the language of fire, from burning, the fire of Hashem burned to them, this might be also the fire that we had before, the Eish Hashem [fire of Hashem], which is going to be in front of them or above them at night, might be the same fire which has burned them, so very similar to the story of Nadav and Avihu, and then we could think of what this mitoninim exactly means, but okay, that's this first story of Tav'eira.
And Moshe, for example, in the Sefer Devarim, has this very short passage of Tav'eira, Massah, Kivrot HaTa'avah, u'v'Massah u'v'Kivrot HaTa'avah makhisim et Hashem [and at Massah and at Kivrot HaTa'avah you angered Hashem], there were these three places and they knew Tav'eira is one of the places where the people angered God, we don't need a lot more.
Now we have the next one, Massah, of course, is the story which we'll have in Parashat Chukat, in some sense, already had in Parashat Beshalach.
Second Story: Kivrot HaTa'avah — The Complaint About the Manna
Now, what we have now is the next story, and the story which I've given the title Kivrot HaTa'avah, because this is the story based around this place called Kivrot HaTa'avah, but also a lot more complex story, this is really the story of, not the manna, right, the story of the giving of the manna, as already we had in Parashat Beshalach, but the reaction to the manna.
Complexifying the Manna Story
In Parashat Beshalach, we noticed that there's some complexity with the manna, the people were happy, they were not happy, there's some kind of testing with it, which was not clear, it seems to be all about the Shabbat and things like that. Here we learn that there's some more complaints about the manna, the manna was more problematic, right, again, the Sefer Bamidbar complexifying, problematizing, very simplistic things that we had in Sefer Shemot.
Sefer Shemot, the manna is just a great sign of God's providing for us, and so on. Here, suddenly, we see the people were not happy, and of course, it's presented as a problem, but then we see Hashem Himself agreeing, and of course, giving them meat is something that He explicitly gives them also in Sefer Shemot.
So, it seems like, again, we could debate if these are separate stories, or if these happened in different stages, but it doesn't matter. The idea is that what is presented there is something very simple and maybe a legitimate request of where, you know, they ask for manna, for food, and for bread, and for meat, and they received it. Here, we see that what they received wasn't really so good, and there was, like, these steps where they wanted more of that, and that that was involved in an entire revolution of the structure of leadership.
The Asafsuf — The Riffraff
So, let's read the story. And the story starts with asafsuf [the riffraff]. Asafsuf is something like the gatherers, but the not-correct gatherers, right? Edah [congregation] is the people that gather in the proper way, the legitimate representatives of the kahal [assembly], of the asifah [gathering], and asafsuf are something like, right, sometimes translated here, the riffraff, the people that are gathered, but gather not in a proper way, not in an organized way, they're not the legitimate representatives of the people.
Hit'avu ta'avah [they desired a desire], they have desired a desire, they received a desire, and then the Bnei Yisrael, in other words, all the people, not only the asafsuf, started to cry. So, it started, and this is, somehow, mirrors the previous story with the ketzeh machaneh [edge of the camp], the people in the ketzeh machaneh, or the asafsuf, not the center, not the, what's sometimes called the mainstream, are the ones, but they somehow infected the mainstream, the Bnei Yisrael, also with their complaints. So, it's not that they had a bad complaint, it's just, again, a starting complaint from them.
The Complaint: Nostalgia for Egypt
And they said, so this was their main complaint, mi ya'achileinu basar [who will give us meat to eat], we don't have meat to eat. And their complaint gets elaborated in this long soliloquy, where they say, we remember we had in Mitzrayim [Egypt] for free fish and all kinds of vegetables, apparently they're describing fish as plentiful, of course, in the Nile, as we've learned from the story of Makkat Dam [the plague of blood], and we have vegetables, many things that are growing, and now we have nothing, our souls, our bodies, our person is dry, there's nothing, we only have manna, that's all we're looking at.
The Narrator's Description of the Manna
And he tries to praise the manna, he tries to say the manna was good, but obviously we can see from their response that, yes, the manna was good, but it was still kind of limited. And the pasuk says, הַמָּן כִּזְרַע־גַּד הוּא [the manna is like a seed of gad, a kind of grain], that's what kind it was like, it's not like that it was watered, but it was like, and its color was the color of בְּדֹלַח [bedolach], so bedolach is some kind of precious stone, so it's a nice color.
And it describes how they prepared it: the people would spread around and gather it together and then grind it, or kind of beat it — not a grinding machine, but something that you use sometimes for spices and things like that — and they would cook it, and they would make out of it cookies or cakes, and it would taste like לְשַׁד הַשָּׁמֶן [leshad hashamen — an oil kind of pastry], apparently an oil kind of pastry, similar to what it says in Shemot, צַפִּיחִת בִּדְבַשׁ [tzapichit bidvash — honey cakes]. So somehow this manna was something that we would make flour and make some kind of cake or cookie or bread out of, that's what the manna was. Of course there's midrashic and very interesting descriptions of it, but it seems to have, the pesukim seem to very much describe it in a very explicit physical material way. And this manna was at night, when there was the dew coming at night, that's when the manna was coming on it. So that's the description of the manna.
The Illegitimate Assembly: Each Family at Its Own Tent
And now we're back to the people's complaints, they're complaining about this. Now, just like we had before, Hashem hears, in His ears so to speak, hears the complaints and is upset. Here, earlier Moshe was not upset, Moshe was praying to Hashem that He should forgive the people, so to speak. Here, Moshe is hearing them, all their families, אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ [ish le-petach ohalo — each man at the doorway of his tent], so again I think emphasizing that this is not a legitimate assembly, right? There's families gathering each at the doorway of their tent, of their place where they live, so this is like an illegitimate assembly, like a protest, unlike when there was a legitimate assembly that we learned earlier about the Pesach Sheni, they would come to the פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד [Petach Ohel Moed — the entrance of the Tent of Meeting]. The petach is always the entry way into a city or into a house, at least in ancient times and maybe also now, or like the place where people assemble for meetings, for important things. And here, they're doing אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ, each for his family, each for his space. As we discussed, these are the basic units of the society here, so they're doing it separately, each in their way, and Hashem is upset and Moshe is also, רַע בְּעֵינֵי מֹשֶׁה [ra b'einei Moshe — it was evil in Moshe's eyes].
The Inversion: Moshe Is Now Upset
This is an interesting inversion of the previous story, right? Over there was רַע בְּאָזְנֵי ה' [ra b'oznei Hashem — evil in God's ears], so oznei and einei might be similar, and Moshe was not upset, but here it's רַע בְּעֵינֵי מֹשֶׁה, and now, therefore, here's Moshe's response to this.
Moshe's Extreme Complaint to God
Moshe doesn't complain to the people, he complains to Hashem, he complains to Hashem about the people. Moshe goes to Hashem, and this is a recurring motif in Moshe, but this is I think the most extreme case of it, or one of the most extreme cases of it. Moshe comes to Hashem and he says, why do you hate me, why have you hurt me, why are you doing bad to your servant, did I not find favor in your eyes that you put all of this pressure, all of this obligation on me? Did I give birth to them, did I carry them in my womb, that you're telling me, you're asking me to carry them in my lap, on my body, as if, in the same way that a nurse carries her nursee, the person she nurses, and take them to the land that you promised, this is what you mean?
And in other words, Moshe is saying, yes, I've received this command, I received this command to take them to Eretz Yisrael, as a military leader, as a leader of adults, but these people are acting like children. Why do you want me to be their babysitter, this is what you want, am I their babysitter, am I their mother, am I their nurse?
And then he says, where do I have meat to give all these people, they're crying to me, give us meat? I got them in the desert, they should be happy that they're alive, that they got manna, like they're crying, they're just spoiled and crying for meat. I can't, Moshe says I can't, I can't carry this, I can't bear this burden, it's too heavy for me. Of course this is the exact language that Yitro told Moshe, it's too heavy for me, of course it's psychologically heavy.
And if this is what you want, and this is repeating what Moshe said, but in a more extreme sense, this is what you're doing to me, just kill me. You love me, I found favor in your eyes, I'd rather you kill me, than me have this evil happen to me, I'd rather be dead. So this is Moshe's most extreme sort of denial or refusal of carrying the burden of the people.
God's Response: Delegation of Authority to the Seventy Elders
And Moshe, and Hashem receives, unlike other places where Hashem says, no, I'll give you the power, and things like that, again, very similar to what happens in Parshat Yitro, Moshe, Hashem acquiesces to this request. He says, you're right, you can't carry them, let me give you some help, let me delegate for you.
And Hashem says to Moshe, get together for me 70 people, of the elders of the people, you know that these are their elders, these are their שֹׁטְרִים [shotrim — officers], these are the people that deal with them, that manage them. Take them to the Ohel Moed, again, to the legitimate meeting place, and make them stand, put them, present them, present them to me over there. I will come, I will speak to you, and I will give some of the spirit which is on you, and put it on them. In other words, your whole thing is that you speak with me, you have my spirit on you, spirit means my words, my direction, prophecy, let's spread it out, let's give it to these 70 people, they'll have some of it, and they'll carry the burden with you.
God's Angry Response: Meat Until They Vomit
Then you'll tell the people, prepare for tomorrow, you'll have meat, you cried, no problem, you'll have meat. And now, they get the meat in an angry way, right? Sometimes someone says to a child, you'll get your request but in an angry way. No problem, you said it's better, it was better in Egypt, you wanted meat, I'll give you meat. And not only one day, not two days, not five days, not ten days, not twenty days, a month straight you'll eat meat.
So remember that in this time, and the way the Torah presents it, meat is not something you eat every day, meat is a very celebratory thing, right? You have korbanot that are basically about eating meat in the correct way, it's a zevach, it's a whole situation. Someone eating meat every day is like, nowadays we would say we're used to eating meat every day, sometimes we would say like, I'll give you chocolate, you'll eat it for breakfast, and for lunch, and for supper, the ice cream, that's what you wanted, you wanted ice cream, you're not happy I'm taking you to the land of Israel, and you're crying that you don't have your candies? No problem, I'll give you ten thousand candies, until you throw up from it.
That's what it says, until it would go out of your noses, it's another way, you'll vomit, or you'll throw up, that's, I think vomit sometimes comes out of your nose, and it will be strange, it will be horrible to you. This is all because you have forsaken, you have been מָאַס [ma'as — rejected], Hashem, which is with you, and you've cried from saying, why did we go out of Egypt? So that's Hashem's response.
Moshe's Continued Skepticism About the Meat
And now Moshe still seems to not be happy, this is very interesting. So Hashem seems to say to Moshe, no problem, you'll get 70 helpers, and then somehow we'll give them as much meat as they want. And then Moshe says, what do you mean? Okay, the helpers I get, but the meat, where am I going to get them from? There's 600,000 foot-goers here, you can tell me I'm giving them meat for a month? So Hashem is like making the request harder, like my meat for one day is enough. What am I going to slaughter for them, all the cattle, all the sheep, is it going to be enough? I'm going to gather for them all the fish in the sea, is it going to be enough? It's not enough, it's not possible to supply people like this with meat every day.
God's Rebuke: "God's Hand Is Not Short"
And here Hashem tells Moshe, don't worry, God's hand is not short, God can do that, you will see if this will happen. In other words, more things are possible on heaven and earth than as imagined in your philosophy, things are possible. So for your complaint that you can't do it yourself, that was a legitimate complaint, but you think that it's not possible to get the meat? For God it's possible.
The Execution: The Spirit Descends on the Seventy Elders
And that's what happens, and then Moshe follows, Moshe follows through, he goes out, he speaks, tells the people what God said, he gets together 70 people, God comes down in his cloud, he speaks to Moshe, and וַיָּאצֶל [vayatzal — and He delegated], this is of course an interesting verb, we get the word atzilut from it, somehow he transmits from the spirit which is on Moshe and it goes on the 70 people, the 70 elders, and they have the ruach rest on them, and they prophesy.
The Eldad and Meidad Episode: Prophecy Outside the Camp
Now there's another interesting side note in the story, again connected very much with the question of Moshe's leadership and also of his succession, which is starting to become an issue with Moshe getting old, and to a big extent the end of Sefer Bamidbar, also the end of Sefer Devarim, or maybe the whole Sefer Devarim is concerned with the question of Moshe's succession.
So now we see a story, there were two people, so there were these 70 people again, gathered to the correct meeting place, don't go in these protest areas, you're going to come here, it's going to be a managed, this is also a way of managing their position, if we give every elder his honor, his due respect, and then they'll all be part of the program, and otherwise they each go, אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ, and they start being seditious, and creating rebellions, and things like that.
So now, it seems like two people are still out of the program, there's two people still in the camp, they didn't come to the Petach Ohel Moed, they're called Eldad and Meidad, and they've also received the spirit, they were written in the paper, in this, in whatever way, in other words they were the people, they're part of the people that were sort of invited to this thing, but they didn't go, וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה [v'lo yatz'u ha-Ohela — and they did not go out to the Tent], so this is almost an explicit rebellion. Of course, interesting.
Eldad and Medad: Prophecy Outside the System
So now, it seems like two people are still out of the program. There's two people still in the camp. They didn't come to the Ohel Moed [Tent of Meeting]. They're called Eldad and Medad. And they've also received the Spirit. They were written in the paper in this, in whatever way — in other words, they were the people, they're part of the people that were sort of invited to this thing. But they didn't go — V'lo Yatzu HaOhelah [and they did not go out to the Tent]. So this is almost an explicit rebellion.
Of course, interestingly, while they're doing this rebellion, they received their prophecy. So they must have been worthy of something. And like when Hashem gave the prophecy to the 70 elders, it got to them also because they're one of them. They're part of the, they're on the list. But they're prophesying in the camp, not part of the system, not being in the organized structure under Moshe.
Yehoshua's Reaction and Moshe's Response
And therefore, HaNa'ar [the young man/servant] — some young person, Na'ar is always a young person, but also someone who is a servant, someone who's helping — runs to Moshe and tells him this. And therefore, Yehoshua bin Nun, Moshe's official Gabbai [assistant], Mibechurav [from his chosen ones] — again, we remember Bachalanei Anashim [chosen men] — his chosen, Moshe's chosen next leader, successor. He explicitly chose him already in the Milchamah Amalek [war with Amalek] we saw and by the story of the [Golden Calf] to be his representative, right? And [Yehoshua] says, destroy these people, look at them, they're rebellious.
And Moshe, Moshe very interestingly responds, what do you want from me? This is what I asked for. Are you being jealous for me? Are you being mad for me? Don't I want — who? I wish all of God's people will be prophets and God will give His spirit on them. Of course, this is a very beautiful middah [character trait] of Moshe Rabbeinu where he's like, I don't want to keep prophecy for myself, I want everyone to have it.
But it's really a continuation also in the context of the story of what he said. This whole thing of giving 70 people prophecy was a response to Moshe saying, I can't do it myself. So Moshe is telling Yehoshua, so there's two more people, so they're not entirely apart, let them take care of themselves, let them help me, I'm giving up, I can't do all of this myself. And that's the story.
The Return to Camp and the Arrival of the Quail
And therefore Moshe and the 70 people go back to the — they also have Moshe — they go back and they gather in the correct way, not in a subversive way, they gather back to the camp.
And the promised meat also comes. There's a wind and there's slav [quail], which is a pheasant, I think, kind of bird. Sometimes there's in the desert or close to the desert, there's these huge migrations of them. So that's the kind of background for this. And they spread out to get around the camp, like as a way, spread out so large, a way of a day from each way, an amount of space that a person walks a day, right? You measure space with time. And two amot [cubits] above the ground, so tons of slav, a huge thing of slav here.
And the people stand up and they go all day and all night and the next day, they gather the slav. The smallest one had 10 piles or 10 groups, like 10 groups we had in Mitzrayim [Egypt]. And they spread it out around the machaneh [camp], to salt it, to preserve it, and something like that.
The Plague at Kivrot HaTa'avah
And this caused some problems. Well, the meat was still between the teeth, so they're still enjoying it. And Af Hashem Charah Bahem [God's anger burned against them], God's anger. Af Hashem usually means a famine or not a famine, some kind of plague. In other words, and we could also imagine that this plague, you know, we eat too much meat and some of it was contaminated or something, we got some bird flu, and we're contaminated and a great Makah [blow/strike], a great hitting, or how do you translate Makah in a clear way, the great blow, or always means the people dying or getting sick, what happened to the people.
And this is why this place was called Kivrot HaTa'avah [the graves of craving], so the graves of the Ta'avah, the graves of the people who had a Ta'avah [craving] — in other words, these people that died from eating too much slav or from whatever plague came along with it.
Transition to Chatzeirot
And then, that's the end of this station, of this place where they rested. Afterwards, they traveled to Chatzeirot [Hazeroth], and they're in Chatzeirot, and they will have more stories of problems with the leadership.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Summary: Bamidbar Chapter 12 — Miriam and Aharon's Challenge to Moshe's Leadership
Context and Framing
This chapter fits within a broader series of complaints and trials all pertaining to the legitimacy of leadership — how Hashem leads the people through Moshe, Aharon, and the broader leadership structure. The previous chapter saw Moshe delegating prophecy to 70 elders, with Yehoshua being somewhat sidelined when Moshe rejected his jealousy over others prophesying. Now the pendulum swings in the opposite direction: if Moshe shared his prophetic role with 70 elders, does that make him equal to them?
This appears to be Miriam and Aharon's mistake. The previous story featured complaints from the *asafsuf* — the lowest class challenging leadership from below. Now the challenge comes from the elite, from the very top of the hierarchy — Moshe's own older siblings, the people closest to him. Both the lowest and highest strata challenge Moshe, and both are rebuked.
Looking ahead, the story of the Meraglim follows (involving Yehoshua, connecting to questions of succession), and then Korach's rebellion explicitly challenges Aharon's leadership. The entire sequence addresses the legitimacy of the leadership structure.
Verse 1: The Complaint About the Cushite Wife
Vatidaber Miriam v'Aharon b'Moshe — The word b'Moshe ("about Moshe") carries a derogatory connotation. Speaking *about* someone (*b'*) typically implies speaking against them, not in praise. The specific complaint concerns the isha kushis (Cushite/Ethiopian wife) that Moshe took. The narrator confirms parenthetically: *ki isha kushis lakach* — because he indeed took one.
This is a strange detail because no Cushite wife has been mentioned elsewhere in the Torah. There is a famous Midrash offering an explanation, but the text itself leaves this fragmentary — a glimpse of a story only partially told. The Torah gives us the response rather than the full backstory, which is the part it wants us to know.
Verse 2: The Explicit Claim of Equal Prophetic Standing
Harak ach b'Moshe diber Hashem, halo gam banu diber — "Did Hashem speak only through Moshe? Did He not also speak through us?" They claim equal prophetic standing. Moshe is acting with some kind of privilege (perhaps taking another wife, or according to Chazal, the opposite — separating from his wife), and they assert that as fellow prophets, they can judge this behavior. Miriam is explicitly called a prophetess in Parashat Beshalach; Aharon is explicitly described in Shemot as someone to whom Hashem speaks directly, just as He speaks to Moshe.
Vayishma Hashem — The same pattern as the previous two complaint stories: people speak, and God "overhears."
Verse 3: Moshe's Humility — An Editorial Insertion
V'ha'ish Moshe anav me'od mikol ha'adam asher al penei ha'adamah — An editorial insertion by the narrator using extreme superlative language: Moshe was the most humble person who ever lived. This directly counters the complaint — they accused Moshe of acting with the opposite of humility (arrogance, snobbery), but the Torah insists he treated everyone as equals and did not act above others. Nevertheless, they apparently interpreted something he did as arrogant.
Verses 4–5: God's Sudden Summons
Pit'om — "suddenly" — carries harshness; Miriam and Aharon did not expect this. Hashem summons all three to the Ohel Moed (the Tent of Meeting, the designated place where Hashem speaks to Moshe). They go out — apparently out of the camp. Hashem descends in the pillar of cloud to the *petach ha'ohel* (the entrance of the tent), then calls Aharon and Miriam specifically. Moshe is present but is spoken *about*, not spoken *to* — a deliberate reversal. Moshe may be "eavesdropping" on this conversation, mirroring how Hashem has been "eavesdropping" on the people's complaints.
Verses 6–8: The Definitive Statement on Moshe's Unique Prophecy
Hashem addresses Aharon and Miriam: "Shimu na devarai" — Listen to my words. He acknowledges they are prophets. Notably, Hashem refers to Himself in the third person (*im yihiyeh nevi'achem Hashem*) before switching back to first person — a striking grammatical feature.
The distinction Hashem draws:
- Other prophets (including Miriam and Aharon): Hashem makes Himself known through visions and dreams — indirect, nocturnal, unclear.
- Moshe: *Ne'eman b'chol beiti* — trustworthy in all My house. Hashem speaks to him *peh el peh* (mouth to mouth / face to face), with clear vision and without riddles (*chidot*). Moshe sees God's image (*temunah*) directly.
The phrase *ne'eman b'chol beiti* is illuminated by the parallel to the Yosef story: Yosef's master said "he doesn't even know what's in the house because he's entrusted everything to me" (*hen adoni lo yada iti mah babayit*). Just as Potiphar left everything to Yosef, hiding nothing out of fear of theft or usurpation, so God reveals everything to Moshe. Moshe is not an outsider looking in — he has full access, full trust, full permission to see everything, nothing hidden.
This directly answers their claim *halo gam banu diber*: Yes, Hashem speaks to you — but the quality is fundamentally different. Therefore: "Why were you not afraid to speak against My servant Moshe?"
The word eved (servant) in "my servant Moshe" is a term of honor throughout Tanakh, not diminishment. Like avdei Paroh (servants of Pharaoh), which means something closer to ministers or trusted officials, the emphasis is on belongingness rather than lowliness. The point is not that the slave lacks agency, but that he belongs intimately to his master — a closeness that can be loving, not merely fearful.
Theological Significance
The Rambam famously uses this passage as the basis for his principle that Moshe's prophecy was of an entirely different kind from all other prophets. Whether this is the primary theological point of the narrative can be debated — the story's clear function within its context is to address yet another challenge to Moshe's unique leadership position, this time from the highest possible source (his own prophetic siblings), and to definitively establish that his status is not merely first-among-equals but categorically distinct.
Verses 9–10: God's Anger and Miriam's Tzara'at
Vayichar af Hashem bahem vayelech — God's anger and departure are not explained in this verse but are spelled out in the next: the vayelech corresponds to the cloud departing from the Ohel, and the af Hashem corresponds to Miriam suddenly being struck with tzara'at like snow. Snow in the Torah functions only as an image of whiteness (and perhaps texture), not as something pleasant.
The question of why only Miriam receives tzara'at when Aharon also spoke is partially addressed by the text itself: vayifen Aharon el Miriam — Aharon turning to see Miriam afflicted may itself constitute a form of punishment for him. Witnessing her suffering disturbs him and implicates him in the consequences.
Verses 11–12: Aharon's Confession and Plea
Aharon turns to Moshe and begs forgiveness: bi adoni, al na tashet aleinu chatat — "please my lord, do not place sin upon us." This is one of the most explicit instances of vidui (confession) in the Torah, alongside the brothers speaking to Yosef and Moshe's own *chata ha'am hazeh chata'ah gedolah*. The essential element of vidui — taking responsibility — is present, combined with a plea that the *consequences* of the sin not remain upon them.
The enigmatic verse al na tehi kamet asher b'tzeito merechem imo vaye'achel chatzi besaro ("let her not be like a dead person who emerges from his mother's womb with half his flesh consumed") is best read as an appeal to sibling solidarity: we came from the same womb, we are like half your flesh, so Miriam's affliction in her flesh is in some sense an affliction of Moshe himself. This provides the *reason* why Moshe should forgive.
Verse 13: Moshe's Prayer
Vayitz'ak Moshe el Hashem: El na refa na lah — "God, please heal her." This five-word prayer is famously Moshe's shortest. The Talmud Bavli Masechet Berakhot derives from this that there is no prayer too long and no prayer too short. Moshe once prayed for 40 days; here, five words sufficed. There is no formula for knowing which is appropriate — sometimes five words are enough, sometimes 40 days are not.
Verses 14–15: God's Compromise and the Seven-Day Quarantine
God's answer is a halfway acceptance — yes, she will be healed, but not immediately. The expression v'aviha yarok yarak b'faneha ("if her father had spit in her face, she would be shamed seven days") is likely a cultural idiom now lost to us, expressing how family members interact in situations of disgrace. Many Torah expressions are idioms whose literal meaning differs from their understood meaning, and we have lost the cultural context.
The seven-day hasgara (quarantine/segregation) outside the camp is significant because it echoes the hasgara of Parshat Metzora — an in-between state. In the laws of tzara'at, hasgara is neither full tum'ah (which requires complete expulsion) nor taharah (which requires nothing). Here this halakhic concept receives a moral meaning: the implication is that the tzara'at will not persist — it is temporary, a one-time affliction that will disappear — but the seven-day period is deserved as a form of appropriate shame.
Verses 15–16: Miriam's Leadership Status and Departure
V'ha'am lo nasa ad he'asef Miriam — the people did not travel until Miriam returned. Critically, Moshe did not order them to wait; the people themselves refused to leave without her. The word am means everyone, including all social classes. This demonstrates Miriam's genuine leadership position — she was not a passive figure in this story, and the people would not abandon her outside the camp.
After the seven days, they departed from Chatzerot (where the story began) to Midbar Paran, the setting for the next narrative.
📝 Full Transcript
Bamidbar Chapter 12: Miriam and Aharon's Challenge to Moshe's Unique Prophetic Status
The Context: A Series of Leadership Challenges
Today we are reading chapter 12 in the book of Bamidbar [Numbers]. Very interesting chapter. And as I framed yesterday, we can understand this entire series of complaints or trials as really pertaining to the question of the leadership here, the way in which Hashem is leading them and of course leading them through Moshe and his leadership, Aharon and his leadership, whoever else is part of the leadership structure, as we've seen added in the previous story, 70 elders to the leadership structure, whatever is happening with Yehoshua in that story where he is somehow sidelined in that story because Moshe didn't accept his jealousy or his anger over the 70 people becoming part of the structure and so on.
So now we have the story of Miriam and Aharon and their speaking about Moshe. And in response to this we get an angry response from Hashem just like we get for all these complaints but specifically against Miriam, although Miriam and Aharon are said to speak about Moshe. And a very important clarification of what is the difference between Moshe and all these other prophets.
The Pendulum Swings: From Delegation to Distinction
So we can probably see this as a counter to the previous story, right? In the previous story we had Moshe delegating some of his prophecies, some of his leadership position to all these 70 elders, to all these other prophets, or making them prophets by delegating some prophecy to these elders. And now we have a sort of opposite reaction. So if so, then is Moshe equal to them? Is he on the same level of them? And that seems to have been the mistake of Miriam and Aharon. And we have this important story as clarifying that.
Of course this story gets used later by the Rambam for his very important principle, to him at least, of Moshe's prophecy being of an entirely different kind of all the other prophets including the prophets of his day like Moshe and Aharon. But we can debate if that's theologically the point of the story here. It's for sure the point of there being another set of questions about Moshe's leadership, about Moshe's place, and this story clarifying it.
From the Lowest to the Highest: Two Types of Challenges
And again, another way of spelling out the difference between this story and the previous story or the connection between them is that the previous story started with Asafsaf [the rabble], right? The sort of lowest class people having problems with Moshe, with Aharon, with the leadership. And now we have not their problems, but the problems of the elite. The Aharon and Miriam were the highest people in the hierarchy, the closest to Moshe here, having also some kind of complaints about Moshe and then being smacked down, so to speak, or maybe literally smacked down by Miriam getting tzara'at [leprosy] and Moshe getting a talking to from Hashem to explain that no, Moshe's leadership is still justified even after all of this.
So we can take these questions, these remarks in many directions. But this seems to be the context of this story. And of course, afterwards we have the story of the Meraglim [spies], and then the story of Korach, which is an explicit challenge to Aharon's leadership, right? Not Moshe, but Aharon. So there seems to be all these series of stories which are very much clearly connected to the question of the legitimacy of the leadership. The story of the Meraglim has Yehoshua in it, so again, connecting to the question of who is the successor of Moshe, who is the leader under him, and so on.
Reading the Text: Miriam and Aharon Speak Against Moshe
So let's read the story. And the story goes like this.
Verse 1: The Complaint About the Cushite Wife
Vatidaber Miriam v'Aharon b'Moshe [And Miriam and Aharon spoke about Moshe]. Miriam v'Aharon spoke b'Moshe, b'Moshe means about Moshe, and it seems like this language, there's discussion about this in the Mefarshim [commentators], this language usually means to be speaking against or derogatory of Moshe. So it's a speaking, derogatory in parentheses, right? Not just a speaking about, in praise, there must be a different way, a different idiom of saying when someone just speaks about someone in praise, but speaking about someone means here always, maybe usually when people speak about other people it's not in praise, but here especially it means something like they express something not nice about him.
And more specifically, and the Torah gives us the complaint, it's about his wife, this Isha Kushit [Cushite woman], literally means Ethiopian wife or Kushite wife, that he took, and the sort of narrator adds, ki Isha Kushit lakach [because he took a Cushite woman], because that actually happened, he took one.
Of course, this is a very weird story, because we've never heard of any Isha Kushit that Moshe took, what's going on here, who is she, whoever heard of her, there's a famous Midrash that has an explanation of this, but whatever it is, it seems like there's some complaint about Moshe's marriage situation, that everyone agrees on, exactly how to spell out this Isha Kushit, which we never heard of in other places, so again, this also goes to the fragmentary status of these stories, in some sense they're giving us glimpses of stories and glimpses of challenges that there were, glimpses of questions that are only partially resolved, and we don't entirely know who this Isha Kushit is and what's the story with her, but we know the response, the part of the story that the Torah wants us to know.
Verse 2: The Explicit Challenge to Moshe's Unique Status
And again, and they say, and this is the explicit thing that they say, this is their language, there's a quote from them, and they say, Harak ach b'Moshe diber Hashem, halo gam banu diber [Did Hashem speak only through Moshe? Did He not also speak through us?]
So Moshe is acting in some kind of way of privilege, maybe the point is that he's taking another woman, he's taking too many women, or according to Chazal [the Sages], the opposite, he's not with his wife, and we're also prophets, which we understand that this is not okay. So in other words, they're comparing themselves, they're saying, Moshe doesn't deserve to have whichever privilege or whichever level that he claims to have, the way he acts with, we're also prophets, and as I said, this very much goes back to the previous parasha, but of course, Miriam and Aharon, Miriam is explicitly said to be a prophet already in parashat Beshalach [the portion of Beshalach], Aharon is explicitly, of course Chazal are not entirely happy with that, but Aharon explicitly in parashat Sefer Shemot [the portion in the book of Exodus], explicitly describe Hashem speaking to Aharon just as they describe Him speaking to Moshe, so they're saying, He's not greater than us, these are of course Moshe and Aharon's siblings, Moshe's siblings, right, Miriam and Aharon, his older siblings even.
Verse 2b-3: God Overhears and the Narrator's Interjection
Vayishma Hashem [And Hashem heard], so just like earlier, there's this interesting story where, interesting like description, the last two stories we had the same thing, like people complain, people say something, and God is eavesdropping, God heard.
And now here we have another insertion by the narrator, the narrator says, this was not correct, so this complaint obviously is some kind of way in which Moshe is acting in a way of privilege, in a way of being above the people, and the Torah says this is not true, V'ha'ish Moshe anav me'od mikol ha'adam asher al penei ha'adamah [And the man Moshe was very humble, more than any person on the face of the earth], this is a very extreme superlative language, Moshe was the most humble person of any person to ever live, in other words, they're complaining that Moshe is acting with the opposite of humility, he's acting with arrogance, or we could say maybe snobbishly, which is the opposite of anav [humble], and the Torah says no, Moshe actually acted very nicely to everyone, he spoke to people on equal footing, he didn't act in the way of the opposite of anav.
But apparently they interpreted something that he did as the opposite of that.
God's Response: The Sudden Summons
And now we have God, Hashem's response, Vayomer Hashem pit'om [And Hashem said suddenly], pit'om [suddenly], so suddenly, this suddenly is meant to signify something like unexpected, something like they did not realize that this was going to happen, so there's some harshness in this pit'om, and he speaks to these three people, Moshe, Aharon, and Miriam, so also to Moshe, and he says tze'u shloshetchem el Ohel Mo'ed [go, the three of you, to the Tent of Meeting], in other words, remember from before, that's the meeting place, Ohel Mo'ed literally means the set-up place where meetings happen, Hashem speaks to Moshe, so they all go out, vayetze'u shloshtem [and the three of them went out], so we shouldn't send out of the camp, out of where they were, to the Ohel Mo'ed.
Vayered Hashem b'amud anan [And Hashem descended in a pillar of cloud], and Hashem descends with his cloud, with his pillar of cloud, vaya'amod petach ha'Ohel [and stood at the entrance of the Tent], to the petach Ohel [entrance of the Tent], which we discussed, which is the meeting place, this is where the great assemblies happen, vayikra Aharon u'Miriam [and He called Aharon and Miriam], and he calls to Aharon and Miriam, vayetze'u shneihem [and the two of them went out], and they go out, so out of where, not clear, maybe they're in the Ohel Mo'ed and they go out of it, or they go out, further out of the camp, closer to Hashem, so this is Hashem speaking specifically only to them, so he called Moshe there, somehow, Moshe is also part of the audience, but he's not speaking to Moshe, he's speaking to Aharon and Miriam very specifically, Moshe might have heard this, might be a little weird to think that Moshe didn't hear it, and maybe he's also eavesdropping on this conversation the same way that Hashem is eavesdropping all this time, but Moshe is not spoken to, he's spoken about, so that's very explicitly, he speaks to them.
The Definitive Statement: Moshe's Unique Prophecy
And this is what he tells them, Shimu na devarai [Listen now to my words], listen to me, im yihiyeh nevi'achem [if there is a prophet among you], yes, you are prophets, if you are prophets of Hashem, this is one of the instances of Hashem saying his name, Hashem, in third person, Hashem [Hashem], if Hashem speaks to you, and then he goes back to first person, bamar'ah elav etoda, bachalom adaber bo [in a vision I make Myself known to him, in a dream I speak to him], it's in a vision or in a dream, I make myself known to you, to you, to the prophet, to Aharon and Miriam, in a vision, or I speak to them in a dream.
The Contrast: Moshe's Direct Access
Lo chein avdi Moshe [Not so with My servant Moshe]. But Moshe is not like this, my servant Moshe is not like this, b'chol beiti ne'eman hu [in all My house he is trustworthy], he is trustworthy in my whole house, peh el peh adaber bo [mouth to mouth I speak with him], I speak to him mouth to mouth, which is another idiom that means the same thing as face to face, u'mar'eh v'lo b'chidot [with a vision but without riddles], with a vision but without riddles, u'tmunah Hashem yabit [and he sees the image of Hashem], and he sees my image, he glimpses or stares at my image, u'madua lo yereitem l'daber b'avdi b'Moshe [and therefore, why are you not afraid to speak about my servant Moshe?]
So what he seems to be saying is, and this is why of course the Rambam found this as a very explicit statement of the prophecy of Moshe being of a different quality as any other prophet, he says, your argument was, the answer is, you're wrong, you don't understand that there's a difference, Hashem speaks to you, yes, in dreams, in visions, he speaks to Moshe also in visions, but in some level of clarity of visions, not with riddles, he speaks to you apparently in visions, you see something in a dream, you don't clearly see him, you don't see him during the day, you're not trustworthy, in other words, I reveal everything that I have to say, my inner secret, like someone who is trustworthy in the home means something like it's said in the Yosef said about his master, he leaves all the matters of the house to me, so he doesn't like hide anything from me because he's scared he's going to steal it or take control of it, Moshe gets on everything, he is part of this, he is not an outsider looking in, he gets the full permission, he has the full trust to see everything, but you, you don't have the full trust, sometimes at night you get a vision something like that, it's not in the same sense of trust, it's not in the same sense of personal speaking person to person so to speak, seeing the image of God directly, that's—
The Meaning of "Eved" — Servant as a Term of Honor
It's an interesting thing to notice: in the entire Tanakh almost, servant is a term of endearment, a term of honor. It's not diminishing Moshe — it's not saying Moshe is only a servant. There isn't a higher level than being a servant. It's like we have avdei Paroh [servants of Pharaoh] — servant in this sense means something more closer to ministers, people I trust. It's not saying Moshe is something low, it's saying Moshe is something high: he is mine.
So servant — or we can interpret this as saying that the word eved [servant/slave], which of course does mean slave in different contexts — but what it's talking about is the belongingness of the slave, more than the lowliness of the slave in which it doesn't have agency. That's not the point. The point in these descriptions of slavery is the belongingness of the slave, the closeness. It highly belongs to me. And belonging is of course something that can be very intimate, can be loving. It doesn't need to be out of fear. It's saying you should be fearful of speaking of Moshe because he is not in your level.
And that's the statement, that's what he says, answering their arguments. And this might be interesting because there might not be — we have to be mediocre, we have to read all the other complaints. In many of them at least God doesn't entirely answer the complaints, we did see that. Like when Moshe complains and he says I can't carry all this, this will give a great of a burden for me, and Hashem sort of agrees and gives him people to help with his burden. But that's also in an angry way. This is also somewhat in an angry way, but there is an answer to the complaint. It's not like — to the extent that the complaint is not just complaining, it's not just whining, there is some content in it — God answers that content.
God's Anger and Its Expression in Miriam's Affliction
And then, Hashem is mad at them and he leaves, he goes away. And of course this angriness, this anger that is angry at them, in them, is not explained — what does it mean? Where I think we're supposed to explain that what happens in the next moment is the expression of God's anger. So that's what happens. And in other words, this passage — both the anger and the [departure] are spelled out in the next passage.
The cloud disappears, it raises up from the isle [Ohel], so that's — and where is the af Hashem [anger of God]? And here Miriam is in the cloud, and suddenly Miriam has the cloud as snow. So snow is maybe a nice thing, but it's interesting that in the Torah at least, I think snow is only used as an image, an image of whiteness. So this white leprosy or whatever it is, the disease that is the cloud, it's just compared to the whiteness of snow, or maybe the texture of snow or something like that. But so, that's Miriam.
Why Only Miriam Is Punished
And Aaron turns to Miriam and he sees that. So there is something unclear here, because why would only Miriam be punished if Aaron is also speaking with her? Maybe the vayifen Aharon [and Aaron turned] — Miriam is trying to show that in some sense Aaron is included in the punishment. There is like, Miriam suddenly being metzora'at [afflicted with tzara'at], and Aaron turning to her and seeing her metzora'at — maybe that bothers him too.
Aharon's Confession and Plea for Forgiveness
So they understand that they have sinned against Moshe, they have not respected him. And therefore Aaron turns to Moshe and he tells him, and he begs him for forgiveness. Says, Bi adoni [Please my lord], don't put a sin upon us. In other words, don't blame us, we've been silly and we've sinned.
So this is like a vidui [confession], this is one of the very explicit instances of a kind of vidui. We had something like that by the brothers talking to Yosef and other places, but this is one of the instances — of course there is also Moshe speaking to Hashem. In any case, there is an admission of guilt, a taking of responsibility of the yourself is one of the important parts of reconciliation. But they are saying also don't blame us, don't punish us, don't put our sin on us, which means something like don't let the results of our sin stay on us.
The Enigmatic Appeal to Sibling Solidarity
And then here there is a very enigmatic passage, the second half. Nobody really knows the meaning of it. It says, Do not be like a dead person, like a dead something, which as he leaves his mother's womb, half of his flesh is eaten.
The most plausible or somewhat close reading to this would be something like: look, we're your brothers, we both came out of the same womb, and so therefore we're like half your flesh. So having Miriam literally being afflicted in her flesh, right — tzara'at is something that's sort of a disease of the flesh — is eating her up. So don't be like that. So you hurting us is also hurting yourself in some sense, since we're siblings. So this is like the reason why you should forgive us.
Moshe's Prayer — The Shortest Prayer
And Moshe forgives. Moshe, like he does to the people always, he goes to Hashem and eats [pleads] like Moshe to Hashem. He prays or demands from God: El na refa na lah [God please heal her]. Famously this is the most, the shortest prayer. It's a five word prayer, and that was more than enough. He really got what he needed.
So from here we learn in the Talmud [Bavli Masechet Berakhot], that there is no prayer too long and no prayer too short. Once Moshe prayed for forty days, once he prayed for five words. How do we know which is which? We don't know. But sometimes that's all that's needed, and sometimes forty days are not enough.
Hashem's Compromise Response — Seven Days of Segregation
Hashem answers Moshe, also something somewhat enigmatic. Again, the enigma in both has to do with this family relation going on. And obviously it's enigmatic — probably when the Pesach [text] was written, people understood what this means. It's enigmatic to us because we lost the language, we don't know the idioms, what they mean. There's in every language and every culture, there's these idioms that don't literally mean what they mean, but everyone knows what they mean. And many of the terms in the Torah we forgot, so we don't really know what this means. But we can see from the words that there's some expressions that are probably expressing how people should interact with their siblings or with their parents and so on.
And Moshe — Hashem tells Moshe something that is halfway answering. He's saying, yes, I will forgive her, I will heal her, but also not entirely. So there should be something in between.
The Cultural Idiom of Shame
And He says, if her father would have spit on her face, she would have been embarrassed for seven days. So in other words, yes, ok, al na sik hamet [do not be like the dead], very good, but there's some — you should take this more seriously. You should somewhat like if your father spits on a daughter's face, she's embarrassed for seven days. Maybe that's also like a cultural thing, like for seven days you act in mourning, like we have mourning for seven days, things like that.
Hasgara as an In-Between State
So therefore, she should be tisageh [segregated] — I don't think we should read this as being locked, but something like locked out or put out or put in some kind of segregation outside the camp for seven days. And then tell us if she will come back, gathered back into, become back part of the thing.
Of course, what I'm saying is that this is a kind of in-between situation, because earlier, in Parashat Metzora, we already had this concept of l'hasgir et hanega [to segregate the affliction], to segregate the nega [affliction], or to quarantine the nega for seven days, explicitly as a kind of in-between state. Right? We don't know if it's tamei [impure] — if it's tamei, then there's something worse than seven days being musgar [segregated]. You have to go entirely out of the camp and so on. And if it's tahor [pure], if there's not a problem at all, there's no hasgara [segregation]. It's good as some in-between state, like we see it as a waiting state, or like a quarantine state, like to see if the sickness will spread or something like that.
But here also, here it is given a moral meaning. Maybe it means also she will like — she should have literally this halakha of hasgir [segregation] for seven days to see if the tzara'at that she got will last. And obviously the implication is that it won't last. It's a one-time thing, it will be going away, it will stop being infectious or whatever, it will disappear after seven days. But she deserves this because of this reasoning.
So that's Hashem's answer.
Miriam's Leadership Status Revealed
And that's what happened. Miriam gets musgar [segregated] outside the camp for seven days, and the people are waiting for her until she comes back. Adi yosef Miriam [until Miriam was gathered back].
So here we see, of course, Miriam's position. Ha'am lo nasa [the people did not travel] — also ha'am [the people] always, as we said earlier, ha'am means everyone, also including the low class at least. Some people always say whenever it says ha'am it means the low class. That might not necessarily be correct, but at least includes everyone. It's not saying Moshe told them not to travel until Miriam comes. It's saying the people didn't travel until Miriam came back. And that shows us that she had some leadership here. She wasn't just a passive player in this whole story, and that's why they wouldn't agree to leave her outside of the camp.
Conclusion — Departure to Midbar Paran
And after those seven days they left Chatzerot — of course this story started with them getting to Chatzerot — and they moved to Midbar Paran [the Wilderness of Paran], which is the next stop, and that's where we have the next story.
תנ"ך 929 — פירוש המקרא 5›
במדבר יב - דברים מקבוצת הדיון
במדבר י - דברים מקבוצת הדיון
במדבר ט - דברים מקבוצת הדיון
במדבר יא - דברים מקבוצת הדיון
במדבר ח - דברים מקבוצת הדיון
מאמרי הגות ואגדה 6›
מי יתן כל עם השם נביאים כמשה

קומה ה' ויפוצו אויביך

עוד תמונה של המנורה
