פרשת ראה
מקרא מסודר החדש 1›
מקרא מסודר 1›
מקרא מסודר פרשת ראה
שיעורים בפרשת השבוע ובזוהר 9›
כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר כו' בכל אות נפשיך תאכל בשר.
לא נאמר שיצאו חוץ לגבולם רק שגבולם יתרחב
(מי השילוח ח"א ד"ה כי ירחיב)
א) התשובה כנתק מול התשובה כהמשכיות מרחיבה.
"ויהי לתשובת השנה". כאשר הסתובבה לה מעגל השנה וחזרה אל הנקודה שהיתה עומדת שם לפני שנה, וניתן לדבר הזה כותרת: "תשובה". שבה השנה מעגל שלם אל מקום שהיתה שם בתחילה. נמצאים אנחנו מהרהרים על משמעות מילת תשובה, אם הוא משהו מעגלי, כמו דבר השב אל מקומו אשר היה שם מתחילה, או הלוח החוזר אל חודש אלול כאשר שנה שעברה, אף על פי שאינה אותו חודש. או אם משמעותה משהו בעל המשכיות לינארית, כמושג הגדילה או ההתעלות הרווחת, הרי נחשוב במה נתעלה ומהו. ואם משמעותה השתנות, הרי אנו תוהים האם ההשתנות אפשרית, ומי משתנה בכלל, וקרוב לזה משמעותה כמאורע המכניס נתק בביוגרפיה, כפי שהתואר משמש במונח "בעל תשובה" הרגיל, ו"אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים", שהרי הוא אדם אחר. והטוב הוא שיהיה לאדם נתק ביוגרפי, או שתהיה לעולם נתק היסטורי כאשר נחשוב על התשובה במשמעותה הכללית.
נרצה לעשות תשובה מן החלוקה הזאת, ולהבין את הדבר הזה שהוא השתנות גמורה כמו נתק, כמו האומר איני מכיר את האיש שהייתי לפני שנה, ובכל זאת אין בה את אותה התנגדות ושלילה שיוצרת נתק כזה, אבל נראית המשכיות של גדילה. כללו של דבר, מה שהוא הפריצה החדשה היא דווקא בזה שהיא מרחיבה את גבולות ההסתכלות בכלל, עד שדווקא מרוב שהיא חידוש כה עמוק היא אינה נחווית כחידוש אלא כאמירה מחדש של כל הנאמר שנה שעברה , תוך תמורה שלימה. לתשובה הזו אני קורא כאן הרחבה. כמו שכתוב כי ירחיב הויה אלהיך את גבולך. היא לא פריצה מחוץ לגבול כמו הנתק, וגם לא חזרה אל תוך הגבול כמו הכיבוש, אבל היא הרחבה של הגבול עצמו, עד אשר אותו דבר שנראה בשנה שעברה נראה בשנה זו בלבוש חדש לגמרי ובמילים אחרות לגמרי, כוללת בתוכה סתירות אשר שנה שעברה היו סותרים והשנה אינם, וכוללת בתוכה אף הסתירה הזו שבין התחדשות של נתק לבין התחדשות של המשך.
ב) כי ירחיב מול לא תעשון כן.
ארחיב מעט את קריאת פרשת כי ירחיב, ושוב נלך לתאר את גוף ההרחבה הזו בפרטים השייכים לנו בעת הזאת.
נתאר לעצמנו את הסיפור, ואת החידוש אשר בפרשה. הרי בפרשת מסעי נתוו גבולות הארץ, שהם בנמשל גבולות הקדושה. כמו הגבול של מוצאי שבת המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה. ועוד הוסיף עליו בפרשה זו תחום מדויק כאומר אלה החוקים וגו' אשר תתן בארץ במקום מדויק ומסומן, אבד תאבדון את כל המקומות וגו', לא תעשון כן להווה לזבוח לו בכל מקום אשר תבחר ובכל אופן אשר תבחר, כמנהגי הגוים האלה, כי אם אל המקום אשר יבחר הוא שם תקריב. ותקריב דווקא כפי אשר אני אומר לך לא פחות ולא יותר.
אבל, פה יש בעיה. שכן מהו עבודה זרה אם לא תפיסת האל בציור מסויים דווקא, וקביעת מצבה והגבלה של אותו הדבר. והפירוש שאומר לא תעשון "כן" להויה, לא תעשו להויה דווקא ככה או ככה, אינו מליצה בעלמא בפירוש הכתוב אבל הוא ממש שלילת העבודה זרה שהפסוקים טורחים בה פה, שלא נחשוב אשר עבודת האל צריכה גוון וציור מסוים דווקא "איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני". על זה נקונן איכה. כאשר כל העת מלא שאלות איכה עובדים את האלוה כן או לא ככה או ככה. לא כי הויה נעלה מכל זאת. וכל דבר אשר יבוא בנפש חפצה להקדיש לעבודת האל מתקבל אצלו העבודה באם הוא נעשה מתוך רצון חדש של אותו שעה. ואילו כל מי שעושה עבודה בגלל ששאל איך עבד מישהו אחר את אלוהיו אתמול ואעשה כן גם אני זהו עיקר עבודה זרה שכן נמצא עובד לציור האלהות אשר עשה ולא לא"ס המופשט מכל וכל.
והנה לכן באה הפרשה שלאחריו והפקיעה מכלל טעות זה, וציוותה במפורש כי ירחיב הויה את גבולך, אם כי שמתי לך גבול ותחמתי אותו, אל תפרש אותו כאומר עד כה תבוא ומכאן ואילך הוא מבחוץ, כי מן גבול האלהות אי אפשר לצאת אלא הגבול מתרחב בכל מקום אשר אדם הולך באוות נפש נכון, ולכן כי תאווה נפשך לאכול בשר, אל תאמר הנני מבחוץ חייב אני לעלות לגבול העיר אשר יבחר, או כבר נאבדתי, אלא דייקא בכל אוות נפשך תזבח ואכלת בשר, באותו איווי תאכל. רק הדם לא תאכלנו כלומר תכבד את החיות הנמצא בכל בריה ובכל מקום ולא תזלזל בו.
(ועל פי דרך מי השילוח, בתחילה אכן הוצרכו ליותר הגבלה, כי כדי להיכנס לאלהות נצרך אדם להגביל את עצמו שיברר שהוא מתאווה לאל ולא לבשר כפשוטו, ומכיון שנקבע זאת מותר לו להתרחב, ולכן מקודם היה צריך להגביל מקום, אך מעת שנקבע בלב האדם הקביעות הזו שהיא רוצה באל דייקא ולא באחר, מעכשיו נקדשו כל התאוות שהיו נראות אחרת שכן גם בהם שוכן האל)
ג) וכל גבולך לאבני חפץ.
וזהו שהנביא ניחם את ישראל בהפטרת פרשה זו "עניה סוערה", ההולכת בלב ים ואינה מוצאת לה דרך קבוע, הובטח לה "ושמתי כדכד שמשותיך", ואמרו רז"ל שנחלקו בה איזה אבן טובה זו, אמר הקב"ה להוי כדין וכדין. כלומר הנחמה הוא אל תתן לבך באיזה דרך תלך האניה בדרך התשובה, כאשר אמר האריז"ל הנותן בים דרך זה סוד תשובת אלול. אבל להוי כדין וכדין. אלו ואלו דברי אלהים חיים. כי כל דרך אשר יקח לו האדם בשם הויה הוא שער בית המקדש. ובגמרא ומדרשים כמה סיפורים שמהם מבואר שאותם אבנים נמצאים בלב ים ממש, ומי שנטרף שם בספינה יכול לראות אותם. כי מי שיושב בבית המדרש אינו יכול להכיר כדין וכדין, רק כאשר יעלו שמים ירדו תהומות יראו שם דייקא את המלאכים המסתתים מכל רצון טוב אבן טוב לשער בית המקדש. והם חוזרים לבית המדרש ומראים לחכמים את שראו.
והנביא ממשיך, וכל גבולך לאבני חפץ, כלומר כל הגבולים שתראה לא יהיו גבולים של נתק הרצון, אלא דווקא אבנים של חפץ ושל רצון. שיהיה בהם חפץ המרחיב את הגבול בכל מקום אשר יחפץ. וכל בניך למודי הויה ורב שלום בניך. כל אחד ואחת מבניך ילמד את הויה בדרך משלו, וביניהם יהיה רוב שלום. כי הגבול נקרא שלום כנאמר השם גבולך שלום. וכאשר ירוצף הגבול באבני חפץ אז רב שלום בניך יהיו גבולים רבים ושלום רב כמנין רצונות למודי הויה.
וזה מצאתי בשו"ת הרשב"א ח"ד סימן רל"ד, בדברי אודות הגבלות העם סביב הר סיני, ומדרגות הנבואה שהשיגו משה מחיצה לעצמו ואהרן מחיצה לעצמו וכו', מוסיף הרשב"א שאף כל אחד מישראל היתה לו מחיצה לעצמו. ולא היתה השגת אחד שווה לחבירו, אלא כל אחד לפי מקומו ומדרגתו ראה. הוי אומר ההגבלה אינה לדחוק את כולם לתוך גבול אחד חד אלא דווקא לתת לכל אחד ואחת את מקומו הראוי לו לפי חפצו, ורב שלום בניך.
ועל זה נאמר (במדבר לד, י) "והתאויתם לכם לגבול קדמה". הגבול תלוי בתאוות נפש חפצה לראות.
ד) אמשיך בפוסט נפרד כדי לתת רווח בין הנושאים.
הדרוש בתורה שבעל פה:
כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר כו' בכל אות נפשיך תאכל בשר.
לא נאמר שיצאו חוץ לגבולם רק שגבולם יתרחב
(מי השילוח ח"א ד"ה כי ירחיב)
א) התשובה כנתק מול התשובה כהמשכיות מרחיבה.
"ויהי לתשובת השנה". כאשר הסתובבה לה מעגל השנה וחזרה אל הנקודה שהיתה עומדת שם לפני שנה, וניתן לדבר הזה כותרת: "תשובה". שבה השנה מעגל שלם אל מקום שהיתה שם בתחילה. נמצאים אנחנו מהרהרים על משמעות מילת תשובה, אם הוא משהו מעגלי, כמו דבר השב אל מקומו אשר היה שם מתחילה, או הלוח החוזר אל חודש אלול כאשר שנה שעברה, אף על פי שאינה אותו חודש. או אם משמעותה משהו בעל המשכיות לינארית, כמושג הגדילה או ההתעלות הרווחת, הרי נחשוב במה נתעלה ומהו. ואם משמעותה השתנות, הרי אנו תוהים האם ההשתנות אפשרית, ומי משתנה בכלל, וקרוב לזה משמעותה כמאורע המכניס נתק בביוגרפיה, כפי שהתואר משמש במונח "בעל תשובה" הרגיל, ו"אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים", שהרי הוא אדם אחר. והטוב הוא שיהיה לאדם נתק ביוגרפי, או שתהיה לעולם נתק היסטורי כאשר נחשוב על התשובה במשמעותה הכללית.
נרצה לעשות תשובה מן החלוקה הזאת, ולהבין את הדבר הזה שהוא השתנות גמורה כמו נתק, כמו האומר איני מכיר את האיש שהייתי לפני שנה, ובכל זאת אין בה את אותה התנגדות ושלילה שיוצרת נתק כזה, אבל נראית המשכיות של גדילה. כללו של דבר, מה שהוא הפריצה החדשה היא דווקא בזה שהיא מרחיבה את גבולות ההסתכלות בכלל, עד שדווקא מרוב שהיא חידוש כה עמוק היא אינה נחווית כחידוש אלא כאמירה מחדש של כל הנאמר שנה שעברה , תוך תמורה שלימה. לתשובה הזו אני קורא כאן הרחבה. כמו שכתוב כי ירחיב הויה אלהיך את גבולך. היא לא פריצה מחוץ לגבול כמו הנתק, וגם לא חזרה אל תוך הגבול כמו הכיבוש, אבל היא הרחבה של הגבול עצמו, עד אשר אותו דבר שנראה בשנה שעברה נראה בשנה זו בלבוש חדש לגמרי ובמילים אחרות לגמרי, כוללת בתוכה סתירות אשר שנה שעברה היו סותרים והשנה אינם, וכוללת בתוכה אף הסתירה הזו שבין התחדשות של נתק לבין התחדשות של המשך.
ב) כי ירחיב מול לא תעשון כן.
ארחיב מעט את קריאת פרשת כי ירחיב, ושוב נלך לתאר את גוף ההרחבה הזו בפרטים השייכים לנו בעת הזאת.
נתאר לעצמנו את הסיפור, ואת החידוש אשר בפרשה. הרי בפרשת מסעי נתוו גבולות הארץ, שהם בנמשל גבולות הקדושה. כמו הגבול של מוצאי שבת המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה. ועוד הוסיף עליו בפרשה זו תחום מדויק כאומר אלה החוקים וגו' אשר תתן בארץ במקום מדויק ומסומן, אבד תאבדון את כל המקומות וגו', לא תעשון כן להווה לזבוח לו בכל מקום אשר תבחר ובכל אופן אשר תבחר, כמנהגי הגוים האלה, כי אם אל המקום אשר יבחר הוא שם תקריב. ותקריב דווקא כפי אשר אני אומר לך לא פחות ולא יותר.
אבל, פה יש בעיה. שכן מהו עבודה זרה אם לא תפיסת האל בציור מסויים דווקא, וקביעת מצבה והגבלה של אותו הדבר. והפירוש שאומר לא תעשון "כן" להויה, לא תעשו להויה דווקא ככה או ככה, אינו מליצה בעלמא בפירוש הכתוב אבל הוא ממש שלילת העבודה זרה שהפסוקים טורחים בה פה, שלא נחשוב אשר עבודת האל צריכה גוון וציור מסוים דווקא "איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני". על זה נקונן איכה. כאשר כל העת מלא שאלות איכה עובדים את האלוה כן או לא ככה או ככה. לא כי הויה נעלה מכל זאת. וכל דבר אשר יבוא בנפש חפצה להקדיש לעבודת האל מתקבל אצלו העבודה באם הוא נעשה מתוך רצון חדש של אותו שעה. ואילו כל מי שעושה עבודה בגלל ששאל איך עבד מישהו אחר את אלוהיו אתמול ואעשה כן גם אני זהו עיקר עבודה זרה שכן נמצא עובד לציור האלהות אשר עשה ולא לא"ס המופשט מכל וכל.
והנה לכן באה הפרשה שלאחריו והפקיעה מכלל טעות זה, וציוותה במפורש כי ירחיב הויה את גבולך, אם כי שמתי לך גבול ותחמתי אותו, אל תפרש אותו כאומר עד כה תבוא ומכאן ואילך הוא מבחוץ, כי מן גבול האלהות אי אפשר לצאת אלא הגבול מתרחב בכל מקום אשר אדם הולך באוות נפש נכון, ולכן כי תאווה נפשך לאכול בשר, אל תאמר הנני מבחוץ חייב אני לעלות לגבול העיר אשר יבחר, או כבר נאבדתי, אלא דייקא בכל אוות נפשך תזבח ואכלת בשר, באותו איווי תאכל. רק הדם לא תאכלנו כלומר תכבד את החיות הנמצא בכל בריה ובכל מקום ולא תזלזל בו.
(ועל פי דרך מי השילוח, בתחילה אכן הוצרכו ליותר הגבלה, כי כדי להיכנס לאלהות נצרך אדם להגביל את עצמו שיברר שהוא מתאווה לאל ולא לבשר כפשוטו, ומכיון שנקבע זאת מותר לו להתרחב, ולכן מקודם היה צריך להגביל מקום, אך מעת שנקבע בלב האדם הקביעות הזו שהיא רוצה באל דייקא ולא באחר, מעכשיו נקדשו כל התאוות שהיו נראות אחרת שכן גם בהם שוכן האל)
ג) וכל גבולך לאבני חפץ.
וזהו שהנביא ניחם את ישראל בהפטרת פרשה זו "עניה סוערה", ההולכת בלב ים ואינה מוצאת לה דרך קבוע, הובטח לה "ושמתי כדכד שמשותיך", ואמרו רז"ל שנחלקו בה איזה אבן טובה זו, אמר הקב"ה להוי כדין וכדין. כלומר הנחמה הוא אל תתן לבך באיזה דרך תלך האניה בדרך התשובה, כאשר אמר האריז"ל הנותן בים דרך זה סוד תשובת אלול. אבל להוי כדין וכדין. אלו ואלו דברי אלהים חיים. כי כל דרך אשר יקח לו האדם בשם הויה הוא שער בית המקדש. ובגמרא ומדרשים כמה סיפורים שמהם מבואר שאותם אבנים נמצאים בלב ים ממש, ומי שנטרף שם בספינה יכול לראות אותם. כי מי שיושב בבית המדרש אינו יכול להכיר כדין וכדין, רק כאשר יעלו שמים ירדו תהומות יראו שם דייקא את המלאכים המסתתים מכל רצון טוב אבן טוב לשער בית המקדש. והם חוזרים לבית המדרש ומראים לחכמים את שראו.
והנביא ממשיך, וכל גבולך לאבני חפץ, כלומר כל הגבולים שתראה לא יהיו גבולים של נתק הרצון, אלא דווקא אבנים של חפץ ושל רצון. שיהיה בהם חפץ המרחיב את הגבול בכל מקום אשר יחפץ. וכל בניך למודי הויה ורב שלום בניך. כל אחד ואחת מבניך ילמד את הויה בדרך משלו, וביניהם יהיה רוב שלום. כי הגבול נקרא שלום כנאמר השם גבולך שלום. וכאשר ירוצף הגבול באבני חפץ אז רב שלום בניך יהיו גבולים רבים ושלום רב כמנין רצונות למודי הויה.
וזה מצאתי בשו"ת הרשב"א ח"ד סימן רל"ד, בדברי אודות הגבלות העם סביב הר סיני, ומדרגות הנבואה שהשיגו משה מחיצה לעצמו ואהרן מחיצה לעצמו וכו', מוסיף הרשב"א שאף כל אחד מישראל היתה לו מחיצה לעצמו. ולא היתה השגת אחד שווה לחבירו, אלא כל אחד לפי מקומו ומדרגתו ראה. הוי אומר ההגבלה אינה לדחוק את כולם לתוך גבול אחד חד אלא דווקא לתת לכל אחד ואחת את מקומו הראוי לו לפי חפצו, ורב שלום בניך.
ועל זה נאמר (במדבר לד, י) "והתאויתם לכם לגבול קדמה". הגבול תלוי בתאוות נפש חפצה לראות.
ד) אמשיך בפוסט נפרד כדי לתת רווח בין הנושאים.
הדרוש בתורה שבעל פה:
ענין הלומד לשמה שהוא הלומד בצורה רלבנטית שממילא כל מקום שלומד בו רלבנטי לאותו סוגיה שלו. ועוד שהוא דבוק בצורה סגורה באותו נושא הנוגע לו ולכן בכל מקום שיסתכל נשאר דבוק בו. הגבלת מקום העבודה בפרשת ראה והקושי בזה שהרי השם בכל מקום ונאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי וגו'. העולם הוא גבול ועבודת ה' מוציאה מהגבול, בשני רמות. האחד שה' אינו בגדר גבול כלל ואין זה משנה כלל. וזה ייחודא עילאה. השני שהוא נמצא בתוך כל הגבולים דווקא. ולכן לא צריך לצאת מהגבול כלל כדי למצוא אותו וזה יחודא עילאה שהוא יותר עמוק כי אינו מכיר בהבחנה בין גבול לבלי גבול. מצוות הגבול והרחבת הגבול שגם בתוך הגבול הוא נמצא. ענין התשובה שהוא נחמה לחוטאים ולא לומר שאין החטא משנה כלל בלבד. ענין אהבת ישראל לגוף ולא לנשמה בלבד.
ענין הלומד לשמה שהוא הלומד בצורה רלבנטית שממילא כל מקום שלומד בו רלבנטי לאותו סוגיה שלו. ועוד שהוא דבוק בצורה סגורה באותו נושא הנוגע לו ולכן בכל מקום שיסתכל נשאר דבוק בו. הגבלת מקום העבודה בפרשת ראה והקושי בזה שהרי השם בכל מקום ונאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי וגו'. העולם הוא גבול ועבודת ה' מוציאה מהגבול, בשני רמות. האחד שה' אינו בגדר גבול כלל ואין זה משנה כלל. וזה ייחודא עילאה. השני שהוא נמצא בתוך כל הגבולים דווקא. ולכן לא צריך לצאת מהגבול כלל כדי למצוא אותו וזה יחודא עילאה שהוא יותר עמוק כי אינו מכיר בהבחנה בין גבול לבלי גבול. מצוות הגבול והרחבת הגבול שגם בתוך הגבול הוא נמצא. ענין התשובה שהוא נחמה לחוטאים ולא לומר שאין החטא משנה כלל בלבד. ענין אהבת ישראל לגוף ולא לנשמה בלבד.
דף מקורות לזוהר ומפרשים מלוקט בענין בנים אתם
הפסוק האהוב על הזוהר
א) לא נדפס זוהר על פרשת ראה.אין זה אלא ממריץ אותנו לפרש את הפרשה לפי דברי הזוהר במקומות אחרים, שכן דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. אף זו מטכסיסי החיזור של השכינה המתלבשת בתורה שאיננה מגלה את עצמה לכל במקומות הצפוים, מעלימה עצמה ממקום למקום ומפרשה לפרשה, היתה כאניות סוחר, אהובה הדולגת ומקפצת ממקום למקום מראה עצמה לאשר יהיה נחוש דיו לדלוק אחריה על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן, יצרף ממנה פנים פה ופנים שם עד שתתייצב בפניו בשבעים פנים מאירות. אין אנחנו מצפים ואין אנחנו רוצים שיהיו כל הדברים מונחים מסודרים כמין דבר של חול הערוך לפי פסוקים או סדר א"ב.
ב) כאשר חיפשנו בספרים מצאנו ראינו כי פסוק אחד בפרשה זו הנפוצה בזוהר מכל פסוק אחר בה ואף מרובי פסוקי התורה. כי ישנם פסוקים מאירים ככוכב הצפון המראים לנו דרך לכוכבים רבים אחרים ולארצות רחוקות. אלה הם הפסוקים החוזרים ונדרשים באנפים רבים במדרשים ובזוהרים, העמידה על פסוקים אלה משמעותו עמידה על פסוקים הנושאים כביכול משמעויות רבות יותר משאר הפסוקים, כאשר מילה אחת לפעמים מכילה משמעות רבות יותר מהמון מילים אחרות. וכאשר כולם מפי שכינה היא מראה לנו ציון דרך ופתח לקרוא דרכה את שאר הפסוקים, ולפיכך חוזרים אנחנו וחוזרים אנחנו וממשמשים בפסוק זה עד שיצא כל מיץ חלבה ודבשה ונדע לעורר אהבת טעמי תורה בכל מקומותיה. שמה חבלה ילדתך.
ג) הפסוק הוא "בנים אתם להויה אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. כי עם קדוש אתה ובך בחר הויה להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה". והרי מה שנעשה כאן. תחילה נפרשנה על פי הזוהר בהקשרו הכללי של ספר דברים המוכיחה על קיום התורה והנאמנות כולה, ומצווה את המצוות כולם. שוב בהקשרו של המצווה הפרטית שהוא לא תתגודדו. ומזה יש לנו לטעום מעט במהות 'בנים אתם', אל מה הדימוי והמשל הזה רומז בעצמותו. ונראה כיצד הזוהר עושה מזה עבודה פנימית מיוחדת ליחידי סגולה.
תוכחת משה לישראל בחביבות
ד) היה רבי עקיבא אומר "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר בנים אתם לי"י אלהיכם". עמד על המשמעות הראשונה והעיקרית של הכתוב הזה שהוא חיבת ישראל. ונוספה להם חיבה שנודע להם חיבה זו. ביאר מהר"ל יפה שלא הביא פסוק בני בכורי ישראל, כי פסוק זה נאמר לפרעה שלא בפני בני ישראל. אלא פסוק בנים אתם שנאמר על ידי משה לנוכח בני ישראל, הרי חיבה יתירה במה שנודע להם זאת, שאינו דומה המקבל מתנה ואינו יודע ממנו לנודע בו, ויתבאר עוד בסוף. חיבה זו עומדת כאן כחלק מתוכחתו של משה, שכן כלל ספר דברים 'אלה הדברים אשר דיבר משה', מפי עצמו, המוכיח את ישראל ללכת אחרי י"י. על כך אמרו בזוהר האזינו "ואפילו שמשה הוכיח את ישראל באהבה היו כל מילותיו, שכן אמר כי עם קדוש אתה, ובך בחר י"י, בנים אתם לי"י, ואתם הדבקים בי"י, ולפיכך - ושמעת בקול י"י. כי מאהבת י"י אתכם."
ה) מוכיח אדם אחרי חן ימצא זה משה. משה רבינו הוא המוכיח כפי שהוא המוציא אותנו ממצרים. תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח כי להוכיח אדם קשה כמו להוציא ישראל ממצרים. התוכחה איננה הודעה וגילוי בלבד כשמה, שכן התוכחה מטרה יש לה, והיא לשנות את מצבו של הזולת ולהעלותו ממקומו אל מקום טוב יותר*. התוכחה צריכה להנכיח בפני האדם טעם וסיבה שהוא ישתנה, והוא צריך לעשות זאת לא על ידי דיכוי האדם שכן זה קל לכפות בני אדם, ואין זה תוכחה אלא הריגה של האני הנוכח לך ולא עזרת לאף אחד כלל. אלא הוא צריך להראות לאדם טעם כזה שישנה לו את החיים שלו. ומי יכול לעשות זאת אלא משה רבינו. ומשה רבינו לא הוכיח את ישראל בשנאה או בכעס וגבורה אלא בחביבות. פירוש הציב בפניהם את אהבת י"י אליהם. וזהו. אהבה זו היא טעם מספיק לכל ההליכה אחרי י"י. ואינה צריכה מילות קישור. בנים אתם, ולא כתוב לכן, ולכן תצייתו לו, או מילת קישור אחר. פשוט בנים אתם. לא תתגודדו. וכל שאר המצוות. הוא הצבה כזו שאין צריך להוסיף לה מילת קישור. אהבתי אתכם אמר י"י.
ו) תוכחה זו היא שינוי של ידיעת האדם את עצמו. כאשר אמרו בזוהר שיר השירים הידיעה הראשונה שצריך האדם לדעת הוא מה הוא עצמו. מה הוא נשמתו ומה הוא גופו. טרם ידע אדם את חובתו בעולמו חייב הוא לחקור ולתהות מה הוא בעולמו. מה מקומו בעולמו. איזה מקום הוא תופס איך הגיע לכאן ואל איה הוא שואף. האדם היודע שהוא אדם הנשמה שיודע שהוא נשמה כבר ידע את כל הטוב. ידיעה זו של טיב הנשמה היא המסופר כאן בלשון משה עצמו בנים אתם לי"י אלהיכם. כאילו הוא אומר לנו את כל התורה לקיימה, אבל הרי הוא אומר את זה לאיזה 'אתם'. ומה הוא 'אתם' הזה. אל איזה אני מופנה התורה כולה. האני שכל התורה כולה מופנה אליו הוא מציאות כזאת שהוא 'בנים לי"י אלהיכם'. זהו ה'אתם' שהוא מדבר איתם. וכך מוצג הכותרת הזו כשורת הפניה של כל ספר המצוות שהוא קורא בפנינו פה. בשורת הכתובת של התורה כתוב אל: בני אל חי.
האדם חי בשלשה עולמות כיוצרו
ז) הזוהר בפרשת שלח פירש את פרטיות מצוות לא תתגודדו וכיצד היא נובעת ממציאות נשמת האדם. אמר לקב"ה שלשה עולמות, עולם עליון הידוע לו בעצמו לבד. עולם אמצעי שבו הוא נודע לנבראים. ועולם תחתון בו קיימים הנבראים. כשם שהקב"ה דר בשלשה עולמות כך האדם דר בשלשה עולמות. נולד הוא בעולם הנפרד. משיגע בה מתעלה הוא לעולם אמצעי הנקרא גן עדן התחתון, בו הוא מתוודע אל יוצרו בידיעה זו אשר יצר שידעוהו בו. משידע הכל הוא נמצא בעולם הכי עליון עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. ישמעו האזנים מה שהפה מדבר. היות לאדם קומה כפולה משולשת בשלשה עולמות הוא היותו דומה ליוצרו בצלם אלהים אשר הוא חי בשלשה עולמות. האדם המצמצם את מבטו לאשר לפניו בעולם זה לא מתדמה ליוצרו שהרי הא"ס קיים מן העולם ועד העולם. אך האדם היודע לחיות בעולמות רבים הוא החי בצלם ודמות יוצרו הקיים מן העולם ועד העולם. ואותם עולמות שבהם אורו של הא"ס משתפל ממעלה למטה הוא שנשמת האדם מתעלה בהם ממטה למעלה.
ח) לפיכך, אם נשמת האדם אחוזה בכל עולמות אלה כיוצרה, היא בנים לי"י אלהיכם. בן הדומה לאביו הקיים בצלמו ובדמותו, שיש לו חיים בכמה עולמות. ואם כך, מה מקום יש להתגודדות על המת. אל תבכו למת בכו להולך אין המת אלא הולך ומדגיש את החלק החי בעולם עליון יותר. אומר הזוהר אילו לא חטא אדם וכי היו חייו של אדם מתמצים בעולם הזה בלבד, וודאי שלא, אלא היה הולך ומתעלה מעולם לעולם כל חייו. ומה זה שאנו אומרים שלא היתה שם גזירת מיתה. שלא היה האדם מצטער במיתתו ובמיתת קרוביו כי לא היו רואה נתק בין העולם לעולם והיו פתחי תקשורת פתוחים בין עולם לעולם. ואם בוכים על המת לא על עלייתו בוכים אלא על הניתוק הזה שנוצר בין העולמות ושכחו כל בני אדם שהם כיוצרים חיים בכמה עולמות. הרי, בנים אתם לי"י - לא תתגודדו.
ט) מה זה שאנו אומרים בנים אתם לי"י, וכי בשר הוא המוליד בנים? יש לנו לומר כאן מילים פשוטות אשר הם משאירים מקום לכל המילים העמוקות הבאים לדייק את מציאות הדברים לכשעצמם. חביבין ישראל "שנקראו" בנים למקום. ומי קרא אותנו כך. המקום עצמו בתורתו. בתחילה אין אנחנו צריכים לטרוח במה אנחנו בנים למקום, כי המקום עצמו קרא לנו כך. והיינו רצה להתייחס אלינו ושנתייחס אליו בכל המבט והדימוי השייך בין אב לבניו. כל דימוי של אהבה ושל קירבה ושל דאגה הדדית ושל יחס שאפשר לדמות בין אב לבן הוא כוונת הקריאה בשם בנים למקום. אנו בניך ואתה אבינו.
י) וודאי שונה הוא היות ישראל נקראים בנים למקום מבן בשרי שהוא בן לאביו. אך ההבדל הגדול איננו מחליש את היחס הזה אלא אדרבה מגביר אותו. וזה יסוד החילוק. אב בשר ודם מוכרח הוא להיות אב. כלומר אחר שהוליד את בנו אין הוא יכול לבחור לא להיות לו לאב. וטרם הוליד את בנו אין הוא יכול להוליד אותו באופן שלא יהיה אב. ואילו הא"ס חופשי בחירות מוחלט. איננו חייב לפעול בתוך שום מסגרת שהרי הוא קדם למושגים ולמסגרות כולם. ואילו רצה לא היה בעולם שום מציאות של אב ובן אלא של עבד ואדון או של יחס סתמי בלתי אנושי כלל. אם כן אין זה נכון לומר שפועל בתוך מסגרת של יחסי אב ובן. אלא הוא יצר את המסגרת הזאת מרצונו ובה פועל ברצונו. ברצונו החופשי המוחלט הוא מהווה מהות האב והוא ממשיך להיות בו אב לבניו.
מהות בנים אתם לי"י
יא) במילים פשוטות הללו השארתי מרווח לכל הסודות אע"פ שלא נאמרו, שכך דין הפשט שאסור לו לחסום את הפנימיות אלא להשאיר בעצמו מרווח מספיק להכילו, "תפוחי זהב במשכיות כסף". כי הסוד איננו השימוש במושגים ויחסים שנוצרו בלבד אלא גם הבנת מהותם עד כמה שידינו מגעת. לדעת בדיוק כיצד המצאת המושג הזה פועל מאיפה הוא הגיע ואיך הוא נוצר מדרגה לדרגה וכיצד משתמשים בידיעה פרטית זו באופן נכון. ההבדל בין ידיעה זו לבין ידיעה כללית שכך הוא ואפשר להאמין בו נקרא בזוהר ההבדל בין ידיעה כללית לידיעה פרטית. שהוא עצמו ההבדל בין מדרגת עבד למדרגת בן, שהבן הוא שחיבה יתירה נודעת לו, שהוא יודע במה הוא בן ויודע להפעיל את הקשרים האלה משורשם.
יב) מהות המכניזם שדרכו נקראו ישראל בנים למקום ומשמעותה לעבודתנו ניתן לכלול בשלשה כללים. א - הנשמה היא היצירה המתייחסת בצורה ראשונית לי"י ולא בהשתלשלות סיבות. ב - ההיווצרות של יחסי קירבה כאלה הוא עצמו ההיווצרות של נשמות ואין כאן שני שלבים אליבא דאמת. ג - הבן עצמו לוקח חלק פעיל בהיותו בן ואפשר לומר שאביו מופעל ממנו כפי שהוא מופעל ממנו. ונפרט במקצת.
יג) הגדרת הזוהר והמקובלים לקירבת הבן הוא 'היותו פרי האב'. כלומר מהו בן במובן מופשט. בן הוא כינוי לתוצאה הנפעלת מתוך סיבה. כל תוצאה ניתן לכנותו בן ביחס לאביו. כמו שפרי העץ פרי פרי האדם בנו ופרי היוצר יצירתו. במה נשתנו נשמות ישראל מתוך שאר הברואים, שהרי כולם בניו הם במובן שהם התוצאה הנפעלת מתוך פעולת היוצר א"ס ב"ה. אין ההבדל אלא כמה שלבים ומדריגות של סיבות עברו כל אחד מהנבראים בדרכם מן הא"ס עד שהגיעה ההויה אליהם. הנבראים השפלים יותר אינם שפלים אלא במובן שהם נחשבים לא בנים לא"ס אלא כמו נכדים או נכדי נכדים. ושנינו עד כאן רחמי האב על הבן, שאחרי כמות מסוימת של סולמי סיבות כבר לא נחשב הדבר במונחי קירבה אלא סיבתיות קרה מציאותית. בנים אתם לי"י פירוש אתם הדבר הראשון שיצא מאת י"י. מחשבתם של ישראל קדמה לכל.
יד) הנקודה השנית שצריך לדעת הוא מהו הנשמה באמת? וודאי מופיעה היא בכמה רבדים שונים. אך הרובד הראשוני והשורשי שלו הוא עצם המהות הראשונה שנוצרה שנקרא בנים למקום. כלומר יש כאן טעות שאפשר להבין מתוך מה שאמרנו, שהוא לא טעות באמת אלא מדרגה מסוימת. והוא שאם נאמר שהא"ס חופשי וחייב ליצור מושג של בנים טרם יפעל בתוכה, הוי אומר פעל בראשונה ספירות דאצילות ובהם הוא אב לברואים. נמצא נאמר שני שלבים יש. מתחילה יצר לעצמו מידות אבהות. ושוב השתמש באותם המידות להיות אב לברואים. אם כן הברואים כבר נמצאים במרחק שלישי מרוחק מן הא"ס, ואנו אמרנו שכל הייחוס של בנים למקום הוא שהם במרחק אחד בלבד ממנו. אבל הסוד הוא שהנשמה אינו אלא המהות הזאת עצמו שנוצר בו שני לא"ס ובאופן שיהיה לו יחס של אב ובן. אפשר לראות זאת כשלישי שכן הוא אב בראשונה והנשמה בן. בלשון הקבלה לא שהנשמות הם בנים של זו"ן דאצילות, הם מרכבה לזו"ן דאצילות עצמם.
טו) מתוך זה עולה הנקודה השלישית והוא שאין האב והבן נפרדים. כלומר לא מקודם היה אב ואלה הם בניו. כי בהיותו אב בלבד גם אינו אב כי אינו מכל אלין מידות כלל. אבל הוא נהיה לאב ברגע שהוא יוצר לעצמו בנים. ואוקמוה תדיר שזהו 'בני בכורי ישראל. ההבדל בין בכור לבנים שאחריו שהבכור בלידתו עושה את האב לאב. כך מחשבת ישראל הנוצרת הוא עושה את הא"ס ברגע זה לאב. ולפיכך אפשר לומר שהאב נזקק לבנים כפי שהבנים נזקקים לאב. ולכן מתוך בנים אתם לי"י יוצא היסוד של עבודה צורך גבוה שהוא ישראל מוסיפים כח למעלה, לא בא"ס אלא בהופעת הא"ס בספירות אלה שבהם הוא נקרא אב והם נקראים בנים. אם אין הבנים בנים אין האב אב.
בנים מדרגה מיוחדת ליודעים
טז) הזוהר אומר עוד דבר חשוב מאד שיש להתיישב בה. מפני האורך מקצרים אנחנו והמבין ידעו מתוך ריבוי דברינו במקומות אחרים. פעמים רבות אומר הזוהר שישנם בישראל שני מדרגות, אם כבנים אם כעבדים. עבדים הם העובדים את המלך מבחוץ, משרתים אותו נאמנה אבל אינם יודעים אותו בעצמו. בנים הם המחפשים בגנזי המלך, העובדים אותו מאהבה היודעים את סודות העבודה והמצות באורח פרט. יתפלא המעיין הרי אמרת לנו שמדרגת בנים הוא שבח כל נשמות ישראל, ומה זה לומר לנו שאין זה אלא מדרגת בעלי הסוד.
יז) אבל האמת כך הוא שזוהי ההבדל בין מי שלא נודע להם לבין מי שחיבה יתירה נודעת להם. ואם מתבוננים רואים שכל עיקר המעלה של בן תלוי בדעת ואיננו דבר שיכול לחול מבלי דעת כלל. שהרי עיקרו הוא יחס הקירבה החל על הנמצא במדרגה ראשונה של רואי פני המלך, והייתכן לה להתקיים אם לא ידע זאת. הרי זה כמי שאומר שמדרגת הדעת תחול במי שאין בו דעת. וודאי יש הבדל בין בעל חי לאדם מצד מהותו שיש לו פונטנציאל של דעת. אבל במציאות בעולם הזה שאנחנו עוסקים בו, שהוא מעיקרא עולם של ידיעה והבנה באופן פרטי ולא עולם של הצהרות אמונה ריקניות, שבשביל זה לא צריכים ספר הזוהר ולא שום ספר אחר. מבחינה זו אין זה נכון לקרוא בנים אלא לאותם היודעים מהותם שהם בנים והיודעים לפעול את עבודתם בצורה זו.
יח) הגדרת הבנים הוא הגדרה בעבודה כשם שהוא הגדרה במציאות. ישנה עבודה מסוג עבד שהוא הנמצא מבחוץ העושה את המופקד עליו, וזו עבודה המתאימה לנבראים באופן כללי כמו למלאכים. אך ישנה עבודה שעבורה נברא העולם באמת והוא עבודה מיוחדת מסוג בנים. שהוא הבן המכיר את אביו יודע איך הוא בן ואיך הוא אב ופועל מבפנים מתוך הזדהות והתעצמות עם המלך, לא הוא עושה רצון המלך אלא הוא יש לו אותו רצון שיודע את תכלית מטרת המלך ופועל למענו. אכן בעבודת הדעת אין מרחק בין הדעת לבין הדעת ולכן ידיעת מעלת הנשמה בעצמה פועלת עבודה זו. אך הזוהר מזהיר שגם הבן אין לו לשכוח את עבודת העבד. כי אין זה מספיק לקבל חכמה ודעת פאסיבית, וגם בהשגות גדולות נצרך מידה של קבלת עול בהשגה זו גופא. כי כמה וכמה שהם מסוגלים ויודעים הרבה מפסיקים לדעת כי הם רוצים לקבל זאת במנוחה ולא יודעים שהידיעה עצמה היא המעשה הכי גדול והא איתמר.
יט) לפיכך, אומר הזוהר בפרשת משפטים ובעוד מקומות. האדם לא נולד אדם אלא פוטנציאל של אדם. הוא נולד בהמה במדרגת נפש בלבד. רק בעבודה מאומצת שנחשבת עבודה של י"ג שנים מקבל הוא מדרגת רוח שהוא תחילת מדרגת אדם, כמדרגה האמצעית בשלשת עולמות הנ"ל. ואך בעבודה שבע שנים אחרות מאומצות יגיע אל מדרגת נשמה שהיא שעליה נאמר בנים אתם לי"י אלהיכם. וזה נקרא שיש לו נשמה מעולם האצילות. ויש לזכור כאן כי בוודאי הבריאה קיימת כמו האצילות ואין מדרגת עבד מדרגה מנותקת כי גם זה נקרא מדרגה במציאות שהוא בחינת מטטרון, או ימות החול, שגם הם עבודה חשובה וגדולה. ואמר הזוהר בהקדמת בראשית יש לפרש את כל התורה ואת כל המצוות פעמיים, פעם אחת בשביל מט"ט עבודת עבד ופעם שניה בשביל הנשמה שיר ליום השבת בנים אתם.
כ) לפי שבנים אתם דגם של הולדת בנים הוא, לפיכך ההשלכה הגדולה ביותר בעבודה זו הוא מצוות ההולדה עצמה. מצוות פריה ורביה הראשונה לכל המצוות והכוללת את כולם. ההבדל הגדול ביותר שאפשר לראות בקיום המצוות ובתוצאתם בין הבנים היודעים לעבדים המקיימים הוא במצוות פריה ורביה. ולפיכך ישנה מדרגה מיוחדת של פריה ורביה לתלמידי חכמים ונקרא זיווגם של תלמידי חכמים משבת לשבת. שכן עמי הארץ מקיימים את ההולדה כימות כחול ומולידים נשמות במדרגת עבד. אבל ת"ח חייב להוליד נשמות במדרגת בן. ואז אותם הנשמות שהוא מוליד בכוונה נכונה, כלומר שהוא מתקדש בשעת תשמיש בקדושת יוצרו, אז הם בנים לי"י אלהיך וודאי ממש, כי הת"ח מכוון שהוא בחינת שם הוי"ה ואשתו בחינת שם אלהי"ם והבנים שהוא מוליד אינם מתייחסים לבניו שלו אלא הם בנים לי"א. וכך תולדותיהם של צדיקים מעשיהם הטובים כל המעשים הטובים אופן של פריה ורביה הם ופעולתם למביני מדע להוליד בנים לי"י.
*נאמר הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. התוכחה הוא נשיאת האדם ממקומו אל מקום מורם יותר, כי תשא את ראש בני ישראל. אך יש ליזהר לא לשאת את החטא איתו. אדרבה י"י נושא עון על עצמו, ושוב מעלה את האדם.
דף מקורות לזוהר ומפרשים מלוקט בענין בנים אתם
הפסוק האהוב על הזוהר
א) לא נדפס זוהר על פרשת ראה.אין זה אלא ממריץ אותנו לפרש את הפרשה לפי דברי הזוהר במקומות אחרים, שכן דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. אף זו מטכסיסי החיזור של השכינה המתלבשת בתורה שאיננה מגלה את עצמה לכל במקומות הצפוים, מעלימה עצמה ממקום למקום ומפרשה לפרשה, היתה כאניות סוחר, אהובה הדולגת ומקפצת ממקום למקום מראה עצמה לאשר יהיה נחוש דיו לדלוק אחריה על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן, יצרף ממנה פנים פה ופנים שם עד שתתייצב בפניו בשבעים פנים מאירות. אין אנחנו מצפים ואין אנחנו רוצים שיהיו כל הדברים מונחים מסודרים כמין דבר של חול הערוך לפי פסוקים או סדר א"ב.
ב) כאשר חיפשנו בספרים מצאנו ראינו כי פסוק אחד בפרשה זו הנפוצה בזוהר מכל פסוק אחר בה ואף מרובי פסוקי התורה. כי ישנם פסוקים מאירים ככוכב הצפון המראים לנו דרך לכוכבים רבים אחרים ולארצות רחוקות. אלה הם הפסוקים החוזרים ונדרשים באנפים רבים במדרשים ובזוהרים, העמידה על פסוקים אלה משמעותו עמידה על פסוקים הנושאים כביכול משמעויות רבות יותר משאר הפסוקים, כאשר מילה אחת לפעמים מכילה משמעות רבות יותר מהמון מילים אחרות. וכאשר כולם מפי שכינה היא מראה לנו ציון דרך ופתח לקרוא דרכה את שאר הפסוקים, ולפיכך חוזרים אנחנו וחוזרים אנחנו וממשמשים בפסוק זה עד שיצא כל מיץ חלבה ודבשה ונדע לעורר אהבת טעמי תורה בכל מקומותיה. שמה חבלה ילדתך.
ג) הפסוק הוא "בנים אתם להויה אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. כי עם קדוש אתה ובך בחר הויה להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה". והרי מה שנעשה כאן. תחילה נפרשנה על פי הזוהר בהקשרו הכללי של ספר דברים המוכיחה על קיום התורה והנאמנות כולה, ומצווה את המצוות כולם. שוב בהקשרו של המצווה הפרטית שהוא לא תתגודדו. ומזה יש לנו לטעום מעט במהות 'בנים אתם', אל מה הדימוי והמשל הזה רומז בעצמותו. ונראה כיצד הזוהר עושה מזה עבודה פנימית מיוחדת ליחידי סגולה.
תוכחת משה לישראל בחביבות
ד) היה רבי עקיבא אומר "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר בנים אתם לי"י אלהיכם". עמד על המשמעות הראשונה והעיקרית של הכתוב הזה שהוא חיבת ישראל. ונוספה להם חיבה שנודע להם חיבה זו. ביאר מהר"ל יפה שלא הביא פסוק בני בכורי ישראל, כי פסוק זה נאמר לפרעה שלא בפני בני ישראל. אלא פסוק בנים אתם שנאמר על ידי משה לנוכח בני ישראל, הרי חיבה יתירה במה שנודע להם זאת, שאינו דומה המקבל מתנה ואינו יודע ממנו לנודע בו, ויתבאר עוד בסוף. חיבה זו עומדת כאן כחלק מתוכחתו של משה, שכן כלל ספר דברים 'אלה הדברים אשר דיבר משה', מפי עצמו, המוכיח את ישראל ללכת אחרי י"י. על כך אמרו בזוהר האזינו "ואפילו שמשה הוכיח את ישראל באהבה היו כל מילותיו, שכן אמר כי עם קדוש אתה, ובך בחר י"י, בנים אתם לי"י, ואתם הדבקים בי"י, ולפיכך - ושמעת בקול י"י. כי מאהבת י"י אתכם."
ה) מוכיח אדם אחרי חן ימצא זה משה. משה רבינו הוא המוכיח כפי שהוא המוציא אותנו ממצרים. תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח כי להוכיח אדם קשה כמו להוציא ישראל ממצרים. התוכחה איננה הודעה וגילוי בלבד כשמה, שכן התוכחה מטרה יש לה, והיא לשנות את מצבו של הזולת ולהעלותו ממקומו אל מקום טוב יותר*. התוכחה צריכה להנכיח בפני האדם טעם וסיבה שהוא ישתנה, והוא צריך לעשות זאת לא על ידי דיכוי האדם שכן זה קל לכפות בני אדם, ואין זה תוכחה אלא הריגה של האני הנוכח לך ולא עזרת לאף אחד כלל. אלא הוא צריך להראות לאדם טעם כזה שישנה לו את החיים שלו. ומי יכול לעשות זאת אלא משה רבינו. ומשה רבינו לא הוכיח את ישראל בשנאה או בכעס וגבורה אלא בחביבות. פירוש הציב בפניהם את אהבת י"י אליהם. וזהו. אהבה זו היא טעם מספיק לכל ההליכה אחרי י"י. ואינה צריכה מילות קישור. בנים אתם, ולא כתוב לכן, ולכן תצייתו לו, או מילת קישור אחר. פשוט בנים אתם. לא תתגודדו. וכל שאר המצוות. הוא הצבה כזו שאין צריך להוסיף לה מילת קישור. אהבתי אתכם אמר י"י.
ו) תוכחה זו היא שינוי של ידיעת האדם את עצמו. כאשר אמרו בזוהר שיר השירים הידיעה הראשונה שצריך האדם לדעת הוא מה הוא עצמו. מה הוא נשמתו ומה הוא גופו. טרם ידע אדם את חובתו בעולמו חייב הוא לחקור ולתהות מה הוא בעולמו. מה מקומו בעולמו. איזה מקום הוא תופס איך הגיע לכאן ואל איה הוא שואף. האדם היודע שהוא אדם הנשמה שיודע שהוא נשמה כבר ידע את כל הטוב. ידיעה זו של טיב הנשמה היא המסופר כאן בלשון משה עצמו בנים אתם לי"י אלהיכם. כאילו הוא אומר לנו את כל התורה לקיימה, אבל הרי הוא אומר את זה לאיזה 'אתם'. ומה הוא 'אתם' הזה. אל איזה אני מופנה התורה כולה. האני שכל התורה כולה מופנה אליו הוא מציאות כזאת שהוא 'בנים לי"י אלהיכם'. זהו ה'אתם' שהוא מדבר איתם. וכך מוצג הכותרת הזו כשורת הפניה של כל ספר המצוות שהוא קורא בפנינו פה. בשורת הכתובת של התורה כתוב אל: בני אל חי.
האדם חי בשלשה עולמות כיוצרו
ז) הזוהר בפרשת שלח פירש את פרטיות מצוות לא תתגודדו וכיצד היא נובעת ממציאות נשמת האדם. אמר לקב"ה שלשה עולמות, עולם עליון הידוע לו בעצמו לבד. עולם אמצעי שבו הוא נודע לנבראים. ועולם תחתון בו קיימים הנבראים. כשם שהקב"ה דר בשלשה עולמות כך האדם דר בשלשה עולמות. נולד הוא בעולם הנפרד. משיגע בה מתעלה הוא לעולם אמצעי הנקרא גן עדן התחתון, בו הוא מתוודע אל יוצרו בידיעה זו אשר יצר שידעוהו בו. משידע הכל הוא נמצא בעולם הכי עליון עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. ישמעו האזנים מה שהפה מדבר. היות לאדם קומה כפולה משולשת בשלשה עולמות הוא היותו דומה ליוצרו בצלם אלהים אשר הוא חי בשלשה עולמות. האדם המצמצם את מבטו לאשר לפניו בעולם זה לא מתדמה ליוצרו שהרי הא"ס קיים מן העולם ועד העולם. אך האדם היודע לחיות בעולמות רבים הוא החי בצלם ודמות יוצרו הקיים מן העולם ועד העולם. ואותם עולמות שבהם אורו של הא"ס משתפל ממעלה למטה הוא שנשמת האדם מתעלה בהם ממטה למעלה.
ח) לפיכך, אם נשמת האדם אחוזה בכל עולמות אלה כיוצרה, היא בנים לי"י אלהיכם. בן הדומה לאביו הקיים בצלמו ובדמותו, שיש לו חיים בכמה עולמות. ואם כך, מה מקום יש להתגודדות על המת. אל תבכו למת בכו להולך אין המת אלא הולך ומדגיש את החלק החי בעולם עליון יותר. אומר הזוהר אילו לא חטא אדם וכי היו חייו של אדם מתמצים בעולם הזה בלבד, וודאי שלא, אלא היה הולך ומתעלה מעולם לעולם כל חייו. ומה זה שאנו אומרים שלא היתה שם גזירת מיתה. שלא היה האדם מצטער במיתתו ובמיתת קרוביו כי לא היו רואה נתק בין העולם לעולם והיו פתחי תקשורת פתוחים בין עולם לעולם. ואם בוכים על המת לא על עלייתו בוכים אלא על הניתוק הזה שנוצר בין העולמות ושכחו כל בני אדם שהם כיוצרים חיים בכמה עולמות. הרי, בנים אתם לי"י - לא תתגודדו.
ט) מה זה שאנו אומרים בנים אתם לי"י, וכי בשר הוא המוליד בנים? יש לנו לומר כאן מילים פשוטות אשר הם משאירים מקום לכל המילים העמוקות הבאים לדייק את מציאות הדברים לכשעצמם. חביבין ישראל "שנקראו" בנים למקום. ומי קרא אותנו כך. המקום עצמו בתורתו. בתחילה אין אנחנו צריכים לטרוח במה אנחנו בנים למקום, כי המקום עצמו קרא לנו כך. והיינו רצה להתייחס אלינו ושנתייחס אליו בכל המבט והדימוי השייך בין אב לבניו. כל דימוי של אהבה ושל קירבה ושל דאגה הדדית ושל יחס שאפשר לדמות בין אב לבן הוא כוונת הקריאה בשם בנים למקום. אנו בניך ואתה אבינו.
י) וודאי שונה הוא היות ישראל נקראים בנים למקום מבן בשרי שהוא בן לאביו. אך ההבדל הגדול איננו מחליש את היחס הזה אלא אדרבה מגביר אותו. וזה יסוד החילוק. אב בשר ודם מוכרח הוא להיות אב. כלומר אחר שהוליד את בנו אין הוא יכול לבחור לא להיות לו לאב. וטרם הוליד את בנו אין הוא יכול להוליד אותו באופן שלא יהיה אב. ואילו הא"ס חופשי בחירות מוחלט. איננו חייב לפעול בתוך שום מסגרת שהרי הוא קדם למושגים ולמסגרות כולם. ואילו רצה לא היה בעולם שום מציאות של אב ובן אלא של עבד ואדון או של יחס סתמי בלתי אנושי כלל. אם כן אין זה נכון לומר שפועל בתוך מסגרת של יחסי אב ובן. אלא הוא יצר את המסגרת הזאת מרצונו ובה פועל ברצונו. ברצונו החופשי המוחלט הוא מהווה מהות האב והוא ממשיך להיות בו אב לבניו.
מהות בנים אתם לי"י
יא) במילים פשוטות הללו השארתי מרווח לכל הסודות אע"פ שלא נאמרו, שכך דין הפשט שאסור לו לחסום את הפנימיות אלא להשאיר בעצמו מרווח מספיק להכילו, "תפוחי זהב במשכיות כסף". כי הסוד איננו השימוש במושגים ויחסים שנוצרו בלבד אלא גם הבנת מהותם עד כמה שידינו מגעת. לדעת בדיוק כיצד המצאת המושג הזה פועל מאיפה הוא הגיע ואיך הוא נוצר מדרגה לדרגה וכיצד משתמשים בידיעה פרטית זו באופן נכון. ההבדל בין ידיעה זו לבין ידיעה כללית שכך הוא ואפשר להאמין בו נקרא בזוהר ההבדל בין ידיעה כללית לידיעה פרטית. שהוא עצמו ההבדל בין מדרגת עבד למדרגת בן, שהבן הוא שחיבה יתירה נודעת לו, שהוא יודע במה הוא בן ויודע להפעיל את הקשרים האלה משורשם.
יב) מהות המכניזם שדרכו נקראו ישראל בנים למקום ומשמעותה לעבודתנו ניתן לכלול בשלשה כללים. א - הנשמה היא היצירה המתייחסת בצורה ראשונית לי"י ולא בהשתלשלות סיבות. ב - ההיווצרות של יחסי קירבה כאלה הוא עצמו ההיווצרות של נשמות ואין כאן שני שלבים אליבא דאמת. ג - הבן עצמו לוקח חלק פעיל בהיותו בן ואפשר לומר שאביו מופעל ממנו כפי שהוא מופעל ממנו. ונפרט במקצת.
יג) הגדרת הזוהר והמקובלים לקירבת הבן הוא 'היותו פרי האב'. כלומר מהו בן במובן מופשט. בן הוא כינוי לתוצאה הנפעלת מתוך סיבה. כל תוצאה ניתן לכנותו בן ביחס לאביו. כמו שפרי העץ פרי פרי האדם בנו ופרי היוצר יצירתו. במה נשתנו נשמות ישראל מתוך שאר הברואים, שהרי כולם בניו הם במובן שהם התוצאה הנפעלת מתוך פעולת היוצר א"ס ב"ה. אין ההבדל אלא כמה שלבים ומדריגות של סיבות עברו כל אחד מהנבראים בדרכם מן הא"ס עד שהגיעה ההויה אליהם. הנבראים השפלים יותר אינם שפלים אלא במובן שהם נחשבים לא בנים לא"ס אלא כמו נכדים או נכדי נכדים. ושנינו עד כאן רחמי האב על הבן, שאחרי כמות מסוימת של סולמי סיבות כבר לא נחשב הדבר במונחי קירבה אלא סיבתיות קרה מציאותית. בנים אתם לי"י פירוש אתם הדבר הראשון שיצא מאת י"י. מחשבתם של ישראל קדמה לכל.
יד) הנקודה השנית שצריך לדעת הוא מהו הנשמה באמת? וודאי מופיעה היא בכמה רבדים שונים. אך הרובד הראשוני והשורשי שלו הוא עצם המהות הראשונה שנוצרה שנקרא בנים למקום. כלומר יש כאן טעות שאפשר להבין מתוך מה שאמרנו, שהוא לא טעות באמת אלא מדרגה מסוימת. והוא שאם נאמר שהא"ס חופשי וחייב ליצור מושג של בנים טרם יפעל בתוכה, הוי אומר פעל בראשונה ספירות דאצילות ובהם הוא אב לברואים. נמצא נאמר שני שלבים יש. מתחילה יצר לעצמו מידות אבהות. ושוב השתמש באותם המידות להיות אב לברואים. אם כן הברואים כבר נמצאים במרחק שלישי מרוחק מן הא"ס, ואנו אמרנו שכל הייחוס של בנים למקום הוא שהם במרחק אחד בלבד ממנו. אבל הסוד הוא שהנשמה אינו אלא המהות הזאת עצמו שנוצר בו שני לא"ס ובאופן שיהיה לו יחס של אב ובן. אפשר לראות זאת כשלישי שכן הוא אב בראשונה והנשמה בן. בלשון הקבלה לא שהנשמות הם בנים של זו"ן דאצילות, הם מרכבה לזו"ן דאצילות עצמם.
טו) מתוך זה עולה הנקודה השלישית והוא שאין האב והבן נפרדים. כלומר לא מקודם היה אב ואלה הם בניו. כי בהיותו אב בלבד גם אינו אב כי אינו מכל אלין מידות כלל. אבל הוא נהיה לאב ברגע שהוא יוצר לעצמו בנים. ואוקמוה תדיר שזהו 'בני בכורי ישראל. ההבדל בין בכור לבנים שאחריו שהבכור בלידתו עושה את האב לאב. כך מחשבת ישראל הנוצרת הוא עושה את הא"ס ברגע זה לאב. ולפיכך אפשר לומר שהאב נזקק לבנים כפי שהבנים נזקקים לאב. ולכן מתוך בנים אתם לי"י יוצא היסוד של עבודה צורך גבוה שהוא ישראל מוסיפים כח למעלה, לא בא"ס אלא בהופעת הא"ס בספירות אלה שבהם הוא נקרא אב והם נקראים בנים. אם אין הבנים בנים אין האב אב.
בנים מדרגה מיוחדת ליודעים
טז) הזוהר אומר עוד דבר חשוב מאד שיש להתיישב בה. מפני האורך מקצרים אנחנו והמבין ידעו מתוך ריבוי דברינו במקומות אחרים. פעמים רבות אומר הזוהר שישנם בישראל שני מדרגות, אם כבנים אם כעבדים. עבדים הם העובדים את המלך מבחוץ, משרתים אותו נאמנה אבל אינם יודעים אותו בעצמו. בנים הם המחפשים בגנזי המלך, העובדים אותו מאהבה היודעים את סודות העבודה והמצות באורח פרט. יתפלא המעיין הרי אמרת לנו שמדרגת בנים הוא שבח כל נשמות ישראל, ומה זה לומר לנו שאין זה אלא מדרגת בעלי הסוד.
יז) אבל האמת כך הוא שזוהי ההבדל בין מי שלא נודע להם לבין מי שחיבה יתירה נודעת להם. ואם מתבוננים רואים שכל עיקר המעלה של בן תלוי בדעת ואיננו דבר שיכול לחול מבלי דעת כלל. שהרי עיקרו הוא יחס הקירבה החל על הנמצא במדרגה ראשונה של רואי פני המלך, והייתכן לה להתקיים אם לא ידע זאת. הרי זה כמי שאומר שמדרגת הדעת תחול במי שאין בו דעת. וודאי יש הבדל בין בעל חי לאדם מצד מהותו שיש לו פונטנציאל של דעת. אבל במציאות בעולם הזה שאנחנו עוסקים בו, שהוא מעיקרא עולם של ידיעה והבנה באופן פרטי ולא עולם של הצהרות אמונה ריקניות, שבשביל זה לא צריכים ספר הזוהר ולא שום ספר אחר. מבחינה זו אין זה נכון לקרוא בנים אלא לאותם היודעים מהותם שהם בנים והיודעים לפעול את עבודתם בצורה זו.
יח) הגדרת הבנים הוא הגדרה בעבודה כשם שהוא הגדרה במציאות. ישנה עבודה מסוג עבד שהוא הנמצא מבחוץ העושה את המופקד עליו, וזו עבודה המתאימה לנבראים באופן כללי כמו למלאכים. אך ישנה עבודה שעבורה נברא העולם באמת והוא עבודה מיוחדת מסוג בנים. שהוא הבן המכיר את אביו יודע איך הוא בן ואיך הוא אב ופועל מבפנים מתוך הזדהות והתעצמות עם המלך, לא הוא עושה רצון המלך אלא הוא יש לו אותו רצון שיודע את תכלית מטרת המלך ופועל למענו. אכן בעבודת הדעת אין מרחק בין הדעת לבין הדעת ולכן ידיעת מעלת הנשמה בעצמה פועלת עבודה זו. אך הזוהר מזהיר שגם הבן אין לו לשכוח את עבודת העבד. כי אין זה מספיק לקבל חכמה ודעת פאסיבית, וגם בהשגות גדולות נצרך מידה של קבלת עול בהשגה זו גופא. כי כמה וכמה שהם מסוגלים ויודעים הרבה מפסיקים לדעת כי הם רוצים לקבל זאת במנוחה ולא יודעים שהידיעה עצמה היא המעשה הכי גדול והא איתמר.
יט) לפיכך, אומר הזוהר בפרשת משפטים ובעוד מקומות. האדם לא נולד אדם אלא פוטנציאל של אדם. הוא נולד בהמה במדרגת נפש בלבד. רק בעבודה מאומצת שנחשבת עבודה של י"ג שנים מקבל הוא מדרגת רוח שהוא תחילת מדרגת אדם, כמדרגה האמצעית בשלשת עולמות הנ"ל. ואך בעבודה שבע שנים אחרות מאומצות יגיע אל מדרגת נשמה שהיא שעליה נאמר בנים אתם לי"י אלהיכם. וזה נקרא שיש לו נשמה מעולם האצילות. ויש לזכור כאן כי בוודאי הבריאה קיימת כמו האצילות ואין מדרגת עבד מדרגה מנותקת כי גם זה נקרא מדרגה במציאות שהוא בחינת מטטרון, או ימות החול, שגם הם עבודה חשובה וגדולה. ואמר הזוהר בהקדמת בראשית יש לפרש את כל התורה ואת כל המצוות פעמיים, פעם אחת בשביל מט"ט עבודת עבד ופעם שניה בשביל הנשמה שיר ליום השבת בנים אתם.
כ) לפי שבנים אתם דגם של הולדת בנים הוא, לפיכך ההשלכה הגדולה ביותר בעבודה זו הוא מצוות ההולדה עצמה. מצוות פריה ורביה הראשונה לכל המצוות והכוללת את כולם. ההבדל הגדול ביותר שאפשר לראות בקיום המצוות ובתוצאתם בין הבנים היודעים לעבדים המקיימים הוא במצוות פריה ורביה. ולפיכך ישנה מדרגה מיוחדת של פריה ורביה לתלמידי חכמים ונקרא זיווגם של תלמידי חכמים משבת לשבת. שכן עמי הארץ מקיימים את ההולדה כימות כחול ומולידים נשמות במדרגת עבד. אבל ת"ח חייב להוליד נשמות במדרגת בן. ואז אותם הנשמות שהוא מוליד בכוונה נכונה, כלומר שהוא מתקדש בשעת תשמיש בקדושת יוצרו, אז הם בנים לי"י אלהיך וודאי ממש, כי הת"ח מכוון שהוא בחינת שם הוי"ה ואשתו בחינת שם אלהי"ם והבנים שהוא מוליד אינם מתייחסים לבניו שלו אלא הם בנים לי"א. וכך תולדותיהם של צדיקים מעשיהם הטובים כל המעשים הטובים אופן של פריה ורביה הם ופעולתם למביני מדע להוליד בנים לי"י.
*נאמר הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. התוכחה הוא נשיאת האדם ממקומו אל מקום מורם יותר, כי תשא את ראש בני ישראל. אך יש ליזהר לא לשאת את החטא איתו. אדרבה י"י נושא עון על עצמו, ושוב מעלה את האדם.
***
להקדשת שיעור -
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
***
להקדשת שיעור -
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
אין דעם שיעור ווערן באהאנדלט די חילוקים פון יציאת מצרים (ספר שמות) קעגן משנה תורה (ספר דברים): פארוואס דאס לעבן פון א איד בנוגע מצוות דרייט זיך נישט ארום ימים טובים, נאר ארום די טאג-טעגליכע זעכציג מצוות הכרחיות. דאן ווערט מסביר דער חילוק פון "עבד" (אמונה פשוטה, ידיעת ה' בדרך כלל) קעגן "בן" (ידיעת ה' בדרך פרט, פארשטיין יעדע זאך פון דעם אייבערשטנס וועלט) — לויט דעם זוהר'ס ספר פקודין. ס'ווערט אויך באהאנדלט פארוואס אינגאנציקע אפגעזונדערטקייט פון דער וועלט קיין שלימות איז נישט, ווייל "בנים אתם לה' אלקיכם" פאדערט פונקט צו פארשטיין דעם אייבערשטנס גאנצע בריאה.
אין דעם שיעור ווערן באהאנדלט די חילוקים פון יציאת מצרים (ספר שמות) קעגן משנה תורה (ספר דברים): פארוואס דאס לעבן פון א איד בנוגע מצוות דרייט זיך נישט ארום ימים טובים, נאר ארום די טאג-טעגליכע זעכציג מצוות הכרחיות. דאן ווערט מסביר דער חילוק פון "עבד" (אמונה פשוטה, ידיעת ה' בדרך כלל) קעגן "בן" (ידיעת ה' בדרך פרט, פארשטיין יעדע זאך פון דעם אייבערשטנס וועלט) — לויט דעם זוהר'ס ספר פקודין. ס'ווערט אויך באהאנדלט פארוואס אינגאנציקע אפגעזונדערטקייט פון דער וועלט קיין שלימות איז נישט, ווייל "בנים אתם לה' אלקיכם" פאדערט פונקט צו פארשטיין דעם אייבערשטנס גאנצע בריאה.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סוד המשנה תורה: מצוות שבכל יום וצורת היהודי
הקדמה: פרשת ראה וספר משנה תורה
מורי ורבותי, היום ערב שבת פרשת ראה. בפרשה זו מגיעה התורה, לאחר כל ההקדמות של משה רבנו, אל השלב שבו היא באה לחזור ולשנן את התורה — ועל שם זה נקרא כל ספר דברים בשם ‘משנה תורה׳. הפרשה פותחת, ‘אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות׳ (דברים יב, א), ומכאן ואילך מתחילים כל המצוות וכל ההלכות שמשה רבנו חוזר ומשנן, אותן על ישראל לקיים בארץ ישראל. רובן, או חלקן, כבר נלמדו פעם אחת בספר שמות, וכעת חוזרים ומשננים את חוקי התורה, את התורה ואת המצוה. ואכן התורה בספר דברים קוראת לעצמה פעמים רבות בשמות שונים — ‘מצוה׳, ‘תורה׳, ‘חוקים׳ — ובאופן כללי הכוונה אחת היא. זהו ספר משנה תורה שאנו מתחילים בו בשבוע זה.
מבקש אני לבאר מעט את סוד המשנה תורה, את סוד החילוק שבין מה שלימד משה רבנו את ישראל בפעם הראשונה — מה שנקרא ‘בהר סיני׳, אצל הדור הראשון, דור יציאת מצרים — לבין מה שלימד את ישראל בדור באי הארץ.
חסרון החיים מיום טוב ליום טוב
מה שברצוני לעשות בשבועות אלו, אבארהו כך. למדנו שבוודאי מתקרב ובא יום טוב, מתקרב ובא ראש השנה, כבר עברנו ראש חודש אלול, כבר שבת מברכים אלול בשבוע זה. אך אני חש, ולמדתי כן גם מאחרים, שיש בכך חסרון מסוים. שכן בכל שנה חוזרים ולומדים מדי מועד את ענייני הימים הטובים, אולם להיות יהודי, להיות אדם, אין זה עניין של ריקוד מיום טוב ליום טוב. דבר זה טוב הוא לילדים קטנים במובן מסוים — מצות עשה שהזמן גרמא מעוררת בהם התרגשות, מצוה חביבה הבאה מזמן לזמן. ובוודאי אנו סוברים שאמת יש בכך, ותמיד אנו סוברים שאותה התרגשות של הילדים אכן אמת, ויש בה סוד אמיתי. אך אדם מבוגר, אדם בעל דעה, צריך להתלהב מעט יותר מבפנים, להיות מיושב יותר, ולהיות לו בהירות רבה יותר בסדר שבכל יום, במצוות שבכל יום.
ובעניין זה קשור עוד יסוד גדול הקשור בחוזק רב לנושא ספר דברים שאנו עוסקים בו ועוד נרחיב בו. שהרי יום טוב הוא זמן שבו יוצאים מעט מן הסדר הרגיל, יוצאים מעט מן העולם. פעם היה עניין עלייה לרגל, שהולכים לבית המקדש, ואף כשאין עושים כן ממש, יש כעין זה — הולכים לבית המדרש, נוסעים לרבי, כל אחד נוהג בדרכו. אפילו אדם שיש לו משפחה — מניחים לו מעט. בדרך כלל ביום רגיל אין האשה מרשה ללכת לבית הכנסת כל היום, ואילו בראש השנה מרשה היא. זהו החילוק הגדול שבגללו ניתן בראש השנה להתפלל וללמוד יום שלם, וכן ביום כיפור באווירת סליחות וכן הלאה — שכן כך ערוך הסדר. מי שגר בשכונה יהודית, במשפחה יהודית, מניחים לו; העולם, המציאות, נותנים מעט מקום לכך.
היום טוב כהשהיה — לא כעיקר
אך יוצא מכאן שההתלהבות מן הימים הטובים, ההדגשה של הימים הטובים, היא תמיד מעין הדגשה של השהיה. מניחים מעט את העבודה בצד, את היום־יום שבו יש לעסוק עם המשפחה, עם בני אדם, עם החברים, עם העובדים, עם המעביד, כל אותם עניינים — ומהרהרים ומתלהבים בזה. ובוודאי כך הוא: אדם רגיל הטרוד, כמו שאומרים, על המחיה ועל הכלכלה, עובד, ואף אם עובד פחות, עדיין יש לו משפחה וכל מה שצריך לטפל בו. ובאמת אותה עת היא עת, ‘לא ניתן יום טוב לישראל אלא לעסוק בו בתורה׳ (ירושלמי שבת פט״ו). זהו זמן שבו ניתן לעסוק יותר בתורה ובמה שקרוי עבודת השם.
המצוות שבכל יום צריכות כוונה ובהירות
ועם כל זה, אין זה נכון. שהרי אי אפשר שאדם יחיה כך משבת לשבת, מיום טוב ליום טוב. בכל יום ויום יש יום. על כן סבור אני שחשוב מאוד להיכנס מעט אל סדר המצוות שבכל יום. אפשר לומר זאת ממש כך: יש מצוה, יש מצוות הבאות מזמן לזמן — ספר זמנים — תקיעת שופר, ונענוע לולב, ואף שבת עצמה, לומר גוט שבת, להתפלל בשבת, וכיוצא בהם, דברים שכל אחד כבר יודע בהם מעט, וכל מי שיש לו שייכות יש לו כוונה כלשהי בהם. לומדים על כך בספרי חסידות וקבלה, ויודעים את הכוונות של כל הדברים.
אך בכל יום עושה אדם מצוות רבות מאוד: מניח תפילין וציצית, מתפלל, לומד מעט, עושה חסד, עוסק ביישובו של עולם ובפרנסה, וקובע עתים לתורה — כל הדברים שאדם עושה. וראוי הרבה יותר, ומועיל הרבה יותר לאדם, שתהיה לו כוונה מסוימת ובהירות במצוות אלו.
ספר פקודין שבזוהר
והאמת היא כך, שהזוהר, וכן כל אלה שחיברו טעמי המצוות — וזה מעניין מאוד, יש ספר טעמי מצוות של הזוהר הנקרא ‘פקודין׳ — בזוהר שלנו הוא נדפס בדרך כלל מפוזר בין הפרשיות, שבכל מקום שהיתה מצוה שילבו את הקטע, אך במקורו, וכיום כבר נדפס גם בפני עצמו, היה ספר הנקרא ‘פקודין׳, שהוא ראש דבר על ‘פקודי דמרא עלמא׳. זהו ספר המצוות של הזוהר — אין שמו ‘ספר המצוות׳ אלא ספר של טעמי המצוות.
וסבור אני שהוא בנוי בעיקרו, לא ממש אחד לאחד, לא כל פרט ופרט, אך בנוי הוא על הרמב״ם. אכין פעם טבלה להראות בדיוק עד כמה ניתן לראות זאת, אך ברור לי שהוא בנוי, אם לא ממש על אותו הסדר בדיוק — ייתכן שיש חילוקים — הריהו בנוי על הרעיון שאומר הרמב״ם בסוף מצוות עשה שבספר המצוות. בסוף, כשהרמב״ם מונה את כל תרי״ג המצוות, אומר הרמב״ם בסוף מצוות עשה שיש מינים רבים של מצוות. יש בזה עומק רב כיצד להבינו, והאריז״ל בשערי מצוות דן בו בחקירות. אך רצוני לומר את דברי הרמב״ם, ונראה לי שהזוהר הולך בדרך זו.
סוגי המצוות לדעת הרמב״ם
יש סוגים שונים של מצוות, אומר הרמב״ם. יש מצוות שאינן נוגעות אלא לציבור, כגון מצות בניין בית המקדש ומצות מחיית עמלק. יש מצוות שאינן נוגעות לאדם אלא אם אירע לו מעשה מסוים — אם היה זב חייב להביא קרבן. ויכול לעבור על אדם כל ימי חייו ולא יזדמן לו לעולם לקיים מצות גירושין, או קרבן זב, או נזיר, וכיוצא בהם.
יש מצוות הנוגעות יותר במציאויות מסוימות של העולם, של משא ומתן — אם קונה אמה עבריה חייב לשחררה כפי חוקי אמה עבריה, וכיוצא בזה. יש מצוות שאינן נוהגות אלא בפני הבית, כמו הקרבנות, תרומות ומעשרות וכל כיוצא בהם. כל אלה הם סוגי מצוות שאינן מן המצוות שהוא קורא להן ‘מצוות הכרחיות׳, שכל יהודי מחויב בהן בכל יום, בכל זמן ובכל מקום — לאו דווקא בכל יום, אך בכל שנה, במחזור החיים הרגיל של אדם, יש מצוות מסוימות הנוהגות.
והרמב״ם עורך רשימה ואומר שיש שישים מצוות שאפשר לקרוא להן מצוות הכרחיות. אלו הן מצוות שכל אדם — גדול, זכר נאמר — מחויב בהן בכל מקום ובכל זמן, מוכרח בהן. והוא מונה אותן ועורך רשימה של המצוות, ובשבט הלוי פרנקל ניתן לראות את הרשימה עם ראשי המצוות. וברשימה זו אין כוונתו — הוא אומר, דרך משל, שמזוזה היא חלק מן הרשימה, ואף שאדם שאינו גר בבית אינו צריך מזוזה, מכל מקום בסדר החיים הרגיל, שאדם יש לו בית, נושא אשה, מצוות אלו הוא מכניס לרשימה. אך מצוה הנוהגת רק אם מת אחיו ללא בנים ועליו לייבם או לחלוץ — זו אינה נכנסת לכאן, שכן אין זה מדרך סדר החיים הרגילים של יהודי. יוצא שישים מצוות, אומר הרמב״ם. שישים מצוות — אלו הן המצוות התדיריות, והוא קורא להן הכרחיות.
צורת היהודי: תרי״ג מצוות או שישים מצוות
נכון יותר הייתי אומר כך: אנו מדברים תמיד שצריך שתהיה לאדם תמונה, שיוכל לתאר כיצד נראים חיי היהודי. מהם חיי היהודי? בדרך כלל אומרים — תרי״ג מצוות. ואמת הוא, והזוהר מרחיב ומעמיק בזה, כאן ובמקומות אחרים. אך הרי אמרו בגמרא שתרי״ג מצוות — רמ״ח מצוות עשה כנגד איבריו של אדם ושס״ה כנגד ימות החמה (מכות כג ע״ב). יוצא שזוהי כתמונה של אדם החי בזמן. זהו אדם החי בזמן, בשנתו — כיצד נראים החיים היהודיים?
מכאן מקבילים ואומרים שהמצוות הן כנגד האיברים. כאילו כשם שיש תמונה לאדם בגשמיות — שיש לו כך וכך איברים, והוא חי בכך וכך זמן, בכל שנה שלוש מאות שישים וחמישה ימים — כך יש תמונה של אדם, שאפשר לקרוא לה ברוחניות, ששלימות נפשו של יהודי היא במה שהוא מקיים את תרי״ג המצוות. כך נראה יהודי. מהו יהודי? מי שמקיים את תרי״ג המצוות.
קושיית האריז״ל
ועתה, על זה מיד עולה קושיה, וסבור אני שקושיה טובה היא, ורואה אני שהתירוץ הוא כפי שאבאר — אפשר להעמיק, אך סבור אני שהתירוץ הפשוט הוא זה. ומקשה האריז״ל: מה יהיה עם כל אותן מצוות שאינן נוגעות? כמו שאתה אומר — יש מצוה שאינה נוגעת אלא לכהן, יש שאינה נוגעת אלא למלך, יש שאינה נוהגת אלא בזמן הבית, יש שאינה נוגעת אלא אם יזדמן מקרה כזה. אם כן, כיצד אפשר לומר שצורת היהודי היא תרי״ג מצוות? הרי למעשה אין הוא מקיים תרי״ג מצוות. אדם מקיים, כדברי הרמב״ם, בקירוב שישים מצוות.
אנו מדברים עתה במצוות עשה, שכן מצוות לא תעשה תורה אחרת היא מעט. אך במצוות עשה יש בקירוב שישים מצוות שיהודי מקיים. ולרמב״ם אין בזה קושי, והרמב״ם אכן מונה את הכל: התורה בשלימותה היא רמ״ח מצוות עשה, אך למעשה, מהי תמונת היהודי בפועל — הרי היא השישים מצוות.
ורואה אני שחלק המשל, מה שאני שואב מן הזוהר — שכן חלק הזוהר הנקרא ספר פקודין, מצוות הזוהר, פחות או יותר — אמנם אין הדבר מדויק במאה אחוזים, יש חילוקים שאפשר לדון בהם בפירוט כשנגיע — אך פחות או יותר, הזוהר מונה בספר המצוות שלו בקירוב את השישים מצוות. ואף פחות מזה, יש בו רק ארבעים ושבע מצוות, ולא כולן אותן מצוות בדיוק, אך על כל פנים, רוב עיקר המצוות שכל אחד היה זוכר בוודאי נמנות בספר המצוות, שכן ספר המצוות של הזוהר אינו על תרי״ג המצוות אלא על אותן מצוות סמוכות. ואפשר שלא סיים כשהגיע לשבע וארבעים, והיה עליו להוסיף עוד, ואין זה ממש על אותו הסדר, ואין זו ממש קושיה — אך זה על אותו הרעיון.
התירוץ: רמ״ח הוא רמז, שישים בפועל
מה נעשה עם הקושיה שאם כן, מי אמר שהוא רמ״ח מצוות? סבור אני שבפשיטות אין זו קושיה גדולה, אלא זו קושיה הנוטלת רמז ברצינות יתירה. אכן, באופן כללי רמ״ח מצוות — זה מלמד אותנו שהמצוות הן ציור הגוף, ציור של איך נראה יהודי — אך פעולה ממש היא שישים. ואם רוצה אדם דווקא, יאמר שכך הוא גם באיברי הגוף. הרי יש איברים שאין שמות תלויין בהם, יש איברים שאינם ממש כאיברי אדם בפועל, שכל תפקידם רק אם יארע מקרה. יש לאדם בגופו למעשה חלקים שונים, נוגדנים, מערכת חיסון, העשויים לשמש רק אם יזדמן מקרה כזה, ולא כל דבר שבגוף עצמו נעשה בפועל תמיד.
בגוף, כשאומרים מאתיים ארבעים ושמונה איברים, אפשר לחלק פירוד רב. בכללות אפשר לראות שיש לאדם עשרה איברים — יד ורגל ובטן וכן הלאה, אם מונים אף איברים פנימיים. ספר יצירה מגיע לשנים עשר. נאמר שנים ועשרים איברים אפשר למנות באדם לפי דרכו של ספר יצירה. גם באדם עצמו, המספר העצום של מאתיים ארבעים ושמונה מספר גדול הוא מאוד. אמת שאותה מנייה מקיפה, לפי מי שעורך את הרשימה במסכת אהלות כמדומני, ממש את כל האיברים או העצמות שבאדם.
אך על כל פנים, אין זה נכון לומר בפשטות שהשלימות היא תרי״ג המצוות. אין זה אלא כמו רמז. בפועל ממש, פחות או יותר, אלו הן השישים מצוות.
שס״ה כנגד ימות החמה — לא כנגד גידים
וכפי שאני אומר, מן השישים מצוות רובן — ואי אפשר לומר שהעיקר הוא המצוות הבאות מזמן לזמן. אמנם אמת ששס״ה, וזה חשוב מאוד: חלק הציור של האדם הוא הזמן שלו. ומכאן אני אומר — הורגלנו לשמוע רמ״ח איברים ושס״ה גידים, אך לפי הגמרא, וכן בזוהר, כאן נראה שהולכים בדרך אחרת. כך שנוי בגמרא במפורש, הרמז של רבי שמלאי, ששס״ה כנגד ימות החמה (מכות כג ע״ב), לא כנגד גידים.
איני יודע מה הם גידים. בוודאי זה רמז אצל הכל, אך אין לאיש רשימה של גידים. רשימת האיברים שנויה במשנה, אך ברשימת הגידים איני יודע מה הם גידים ומדוע יהיו שלוש מאות שישים וחמישה. נראה לי סתם רמז, לעתים כתוב כך בספרים, אך אין זה העיקר. העיקר הוא הרמז של הימים, וזה פשוט מאוד: יהודי חי בזמן, חי בשלוש מאות שישים וחמישה ימים.
ועתה, בוודאי, בתוך שלוש מאות שישים וחמישה הימים יש מהם, נאמר, עשרים ימים שהם ימים טובים, ואפשר להוסיף עוד כחמישים שבתות בכל שנה — ארבע וחמישים שבתות בכל שנה — נאמר, חמישים־שישים מהם ימי קודש, מקראי קודש, ימים מיוחדים. ועם כל זה, בשנה רגילה יש שלוש מאות ימים רגילים. בכל יום יש יום, כל יום הוא יום קדוש, כל יום הוא דבר.
המצוות הרגילות שבכל יום הן העיקר
וצריך לשמוע — ואיני מתכוון רק לזה, אלא אף זה: תחילה אני אומר שצריך לדבר מן היום הרגיל, מן הסדר הרגיל. ואף במה שאני אומר, אקדים דבר אחד: אין למנות מכל אותן מצוות שיש בהן לעתים מצוה יוצאת דופן — מה נעשה בגט, מה נעשה בייבום ובחליצה, מה עושה כהן — לא יוצאות דופן ממש, אך אין זה סדר החיים הרגיל. ונראה לי שכשאומרים שהמצוה היא ציור היהודי, אין הכוונה לזה.
וכפי שאני רואה מן הזוהר, אין הוא אומר טעמים על כל מצוה ומצוה — יש דברים שהם באמונה פשוטה, ואחר כך הוא מנסה לתת טעמים על המצוות התלויות בכלל. וצריך לדון בזה, אך באופן כללי, הזוהר נותן טעמים על אלו — על המצוות הרגילות שבכל יום. ומהי צורת העיקר? על זה נאמר שהשישים מצוות הן צורת היהודי, לא תרי״ג המצוות.
ומלבד זה אני אומר שהמצוות שיש לדבר בהן בעיקר הן המצוות הרגילות שבכל יום. רוב השישים מצוות הן המצוות שעושים בכל יום — כשמתפללים, לומדים תורה, מניחים תפילין, ציצית, וכן הלאה עד השבת, סדר החיים היום־יומי. ואלו שני דברים.
היום טוב אינו דרך מוצא, אלא לבהר את כל השנה
לא זו בלבד, אלא נהרהר בכך: אף מה שיש ימים טובים — אכן, מה שאומרים למעשה מועיל מאוד וחשוב מאוד, שהימים הטובים הם הזמן שבו יש פנאי לכך — הרי היום טוב נעשה כך שלא ישתמשו בו כדרך מוצא. וזה הדבר החשוב. לא שישתמשו ביום טוב באופן שכשמגיע יום טוב יוכל אדם להתחמק מן הסדר הרגיל. מגיע חודש אלול, ואפשר לומר עוד שני מזמורי תהלים לאחר התפילה — ודבר זה הוא כמעין מה שאין הסדר הרגיל. יום טוב הוא זמן שבו ניתן ללמוד טוב יותר.
הרי אדם צריך ללמוד על תפילין. יהודי מניח בכל יום תפילין, וכל השבוע אין לו פנאי לחשוב על כך. הרי כתוב בפסוק, ‘למען תהיה תורת ה׳ בפיך׳ (שמות יג, ט). מדוע מניחים תפילין? מפני שאדם עובד כל השבוע. ולכן בשבת אין מניחים תפילין. סבור אני שזהו הפשט — שבשבת אין צריך תפילין. אומרים ששבת עצמה אות היא. מהו שבת עצמה אות? שבשבת יש פנאי. ומהו האות? האות היא השביתה. עצם המנוחה של שבת נותנת פנאי לחשוב על הקדוש ברוך הוא, פנאי לחשוב על התורה.
כל השבוע, כשאין נחים, מניחים תפילין כדי שיהיה זכר, שתהיה ‘תורת ה׳ בפיך׳. אומר פסוק, אומר שמע ישראל, מניח את שמע ישראל ‘בין עיניך׳ ו׳על ידך׳, מניח ממש בפועל את שמע ישראל. זהו זכר. אך מה עושה בשבת? לא ששבת אינו עושה את התפילין — זהו רק אם עושים חילוק, שמעשה התפילין אינו עושה. אך רעיון התפילין, של שמע ישראל, של והיה אם שמוע, הפרשה השנויה בתפילין, של יציאת מצרים — כל אלו דברים שהוא עושה. בשבת עושה הוא זאת בפנים.
ועתה, לאחר ששמר שבת, הבין את השבת בצורה ברורה יותר, הבין טוב יותר מהו פירוש ‘שמע ישראל ה׳ אחד׳, הרי כל השבוע כשמניח תפילין הוא מחזק יותר את התפילין — מהי ‘תורת ה׳ בפיך׳? זו השבת. וכן הדבר בראש השנה: כשתוקע בשופר ומקיים מצות שופר, הרי זה בעצם פירוש והרחבה על דברים שהוא עושה בכל יום. ‘אשרי העם יודעי תרועה׳ (תהלים פט, טז) — זה נושא של תפילה, של מלכות שמים; יום כיפור הוא תשובה, וסוכות הוא שמחה — כל אותם ערכים שמדברים בהם בכל יום טוב הם נושאו. אך אין הדבר נעשה כך שמפני שהוא יום טוב אין לו עסק עם הזמן, שמתחברים ליום טוב. אין היום טוב לשם התחברות ליום טוב עצמו. היום טוב הוא כדי למצוא מעט פנאי, כדי לבהר יותר את הדברים שעושים כל השנה — התפילין, והמזוזה, והציצית, וכיבוד אב ואם — צריך לעשות יום טוב מיוחד עבורם. והמשא ומתן באמונה, והחסד, וכל אותם דברים פשוטים שעושים כל השנה. זה בעיני הדבר החשוב.
יציאת מצרים ומשנה תורה: דור המדבר כנגד דור באי הארץ
לכבוד זה חושב אני ללמוד מעט — בשיעור זה אין אני לומד כל כך הרבה בפנים, אך ללמוד מעט את ספר המצוות של הזוהר, ולנסות להביע את מה שניתן, את החידושים שאפשר להבין ולבהר בנושא זה.
על כן אשוב אל מה שהתחלתי בו מפרשת ראה. אם כן, נשוב לזה, שכך יבין כל אחד — פשוט הוא מה שאני אומר. ומיד יבין כל אחד שמה שאמרתי כעת הוא ממש אותו הדבר. שכן מה? שכאשר היו ישראל במדבר, היתה שם יותר בחינה של יום טוב, יותר בחינה של יציאת מצרים. יציאת מצרים — זו המילה של דור המדבר. הם יצאו ממצרים, ומזה עושים פסח, ומזה באים כל המועדים, והשבת היא זכר ליציאת מצרים. זו הדרך שבה לימד משה רבנו את התורה בפעם הראשונה. לאחר מכן, בספר דברים, לימד הרבה יותר את תורת החיים היום־יומיים.
נושא שחיטת חולין והבמות
ורואים זאת בבירור, וחשבתי על כך בשבוע זה — יש סיבה טובה לכך — ורואים זאת בבירור בפרשה, בפרשה הראשונה. וצריך לחשוב על זה, ואפשר לחשוב על זה מהיבטים רבים מאוד, ואני מאמין שעדיין איננו יודעים את הפשט בבירור עד היום הזה, ואפשר שזה מסודות התורה שעוד צריך לגלותם. אך מה שחשוב הוא לראות שהדבר הראשון שמבאר משה רבנו בפרשה — הדבר השני נאמר, שהדבר הראשון הוא לבאר עבודה זרה — הדבר השני, הקשור בזה, הוא נושא השחיטה, נושא הבמות, כל השיחה שכאשר יבואו לארץ ישראל יגורו רחוק מבית המקדש. אומר משה רבנו: תגורו רחוק מבית המקדש, וטוב הדבר, ‘כי ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך כאשר דבר לך׳ (דברים יב, כ) — יהיה לך גבול גדול, תגור רחוק.
אפשר שיסברו — כפי שאולי אכן היתה ההלכה בדור המדבר לשיטה אחת בתנאים — אפשר שיסברו שבכל פעם ששוחטים צריך לעשות קרבן, לעשות עולה, זבח. אומרת התורה: לא, אין הכוונה כך, זו דרך הגויים. הבט וראה בגויים, דבר מעניין מאוד: הבט וראה בגויים, שהרי כתוב, ‘לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום איש כל הישר בעיניו׳ (דברים יב, ח) — אל תראה, ‘לא תעשון כן לה׳ אלקיכם׳ (דברים יב, ד), אל תעשה כמו שאנו עושים עתה. ומה אנו עושים עתה? עתה בכל יום הוא כיום טוב — לא בכל יום ממש, אך בכל פעם שאוכלים בשר צריך לעשות שלמים, צריך להביא קרבן למשכן. ככל שהולכים, כשמגיע היום שיהודי רעב ומבקש לאכול בהמה, בשר, עושה מזה קרבן. נעשה כמו יום טוב, נעשה כדבר קדוש. הולך לפני המשכן, לפני השם, ומביא קרבן.
אומרת התורה: כשתבוא לארץ ישראל לא תעשה כך. אתה רואה שהגויים עושים כן, שיש להם על כל ‘תחת כל עץ רענן׳ איזה פסל וגילוף — אל תעשה כמותם. אתה תעשה אחרת לגמרי. אתה תלך ‘במקום אשר יבחר ה”, ושם תביא קרבנות. בוודאי יש קרבנות. ומתי תלך שם? במועדים, כפי שכתוב בסוף הפרשה, ‘במקום אשר יבחר ה” שם תלך שלוש פעמים בשנה. יפה מאוד.
היתר בשר תאוה
אך כל השנה, אם תהיה רעב — תאכל. אומרת התורה, ‘בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר׳ (דברים יב, טו). יש לך תאוה? — אנו מדברים על תאוות — יש לך תאוה? אכול! מותר, מותר! אין אתה צריך ללכת לבית המקדש. אכן, דם אל תאכל. אך באופן כללי, יש לך תאוה? אכול! לא כל דבר שאתה עושה בבית צריך להיעשות ממנו מצוה, צריך להיעשות ממנו קרבן. וטוב הוא שתתנהג על פי התורה — בוודאי תשמע לתורה, אף בזה עצמו תשמע לתורה. ‘השמר לך׳ (דברים יב, יג) — תשמור לשמוע לתורה במה שאין אתה מביא קרבן. יש בבית כל השנה, וזו התורה העיקרית.
וישאלו: אכן, כפי שכתוב אחר כך יראו שיבואו בכל שמיטה, או יעשו הקהל, יבואו להיזכר וללמוד את התורה. אך רגיל, יום־יום, לא יסתובב העולם, לא יסתובב יומך הרגיל או מה שאתה רוצה לאכול סביב זה שעליך לעשות קרבן. לא בכל פעם שאתה אוכל צריך שיהיה קרבן. יש דבר הנקרא היתר בשר תאוה: כשיש לאדם תאוה, הוא רעב, ועולה בדעתו לאכול בשר, יאכל בשר במנוחה ולא יעשה מזה מצוה.
הדרוש העמוק יותר: כל השנה יש גם חול
יוצא מה שברצוני להעלות כאן, וזה מפורש מאוד. בני אדם מדברים על כך שבארץ ישראל ‘אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה׳, שהוא שונה מדור המדבר. זה דרוש הכתוב בספרים רבים. אך עמוק יותר הוא הדרוש שבפרשת השבוע, ואני מיוסד יותר, קשור יותר עם הפשט. שבתורה כתוב כאן שיש — אפשר לקרוא לזה — כל השנה בזמנים, כל השנה בעולם. שהזמנים של מקראי קודש שמדברים בסוף הפרשה — יש שבת, יש מועדים — או במקום אותו הדבר: ירושלים, אף שאר ארץ ישראל, לא הכל קדוש באותה הדרך. צריך להבין זאת.
אם כן, יוצא שהתורה חידשה כאן שיש חול גם כן. לא — חול תמיד ידעו שיש, אין זה חידוש. מה שהתורה מחדשת כאן, לכאורה, הוא הדרך — וזה אולי נכון יותר לומר, אף שאני אומר שאין שום דבר מדברים אלו ברור, וצריך להעמיק מאוד להבין מה מובנן של המילים שאנו משתמשים בהן. אך אפשר לומר כך: יהודי, ההוה אמינא — והתורה אולי היתה קוראת להוה אמינא זו עבודה זרה, וצריך לשמוע זאת, כך קוראת התורה להוה אמינא — עבודה זרה. ההוה אמינא היא שאם יהודי רוצה לעבוד את הקדוש ברוך הוא, צריך הוא להתלהב, צריך לעשות קרבן, צריך שתהיה זו ממש עבודת השם. ואם יגור רחוק, יעשה כאן, ‘בכל מקום אשר ירצה׳, ‘בכל מקום אשר תאוה׳ — אתה רוצה לעשות כאן? עשה כאן, עשה כאן איזה בית מקדש, עשה כאן איזו במה. וכך אכן עשו בשעת היתר הבמות, כך אכן עשו.
באה התורה ואומרת עתה: לאחר שיש לך בית המקדש — בית המקדש הוא מדרגה גדולה, מקום קבוע, מקום שהקדוש ברוך הוא בחר בו, מנוחה ונחלה, שם נשארת השכינה. זה חידוש גדול, פעולה גדולה, לא אותה דרגה של יחיד ובמה, זה ‘בכל מקום אשר אזכיר את שמי׳ (שמות כ, כא). יש לך בית המקדש. ואז, אומרת לך התורה, דע שמה שאתה יושב בביתך ויש לך ‘אוה נפשך לאכול בשר׳ — זה טוב בדיוק כמותו. אין צורך כלל שתלך לבית המקדש כדי להיות, כפי שאומרים אחר כך, ‘כי עם קדוש אתה לה׳ אלקיך ובך בחר ה׳ להיות לו לעם סגלה׳ (דברים יד, ב). אתה קדוש מאוד, אתה נבחר מאוד, אתה סגולה, אתה כל אותם דברים. ואין זה אומר שעליך ללכת לעשות יום טוב. זה אומר שאתה יכול להישאר בבית ולאכול בשר בבית.
החול אינו קדושה, אך יש לו הלכות
וצריך כאן דיוק רב. אם אתה אומר שכל מקום קדוש, הרי אין שום מקום קדוש, שכן אין למילה משמעות אז. לא — אמור שאין הוא קדוש. חול הוא, חולין הוא, שחיטת חולין. לומדים כאן מסכת שחיטת זבחים, שחיטת קדשים — זו שחיטת חולין. יש לה הלכות, ‘וזבחת כאשר צויתיך׳ (דברים יב, כא) — תעשה את הזביחה כפי הלכות שחיטה שיש, לא תאכל דם, תשמע לתורה, תקיים את כל ההלכות הנוגעות לך. אך הדרך כיצד להיות אדם טוב, הדרך כיצד להיות יהודי — לא תהיה בכך שתעבור לבית המקדש, לא בכך שתעשה קרבן מכל דבר. סדר חיים אחר לגמרי, דבר אחר לגמרי.
על כן צריך להבין היטב מה זה אומר באמת, כיצד הדבר עובד, מהי ההוה אמינא, מהי המסקנא, ומה שייכות יש לזה עם נושא הבמות ומה שייכות לזה עם עבודה זרה. כל אלה חשוב להבין. אך מה שאני אומר הלכה למעשה הוא מה שרואים כאן, מה שברצוני לומר לענייננו: שיש מצוות, שיש מצוות שנעשו עבור השאר, שס״ה ימות החמה, שאר השנה, החיים היום־יומיים. אז מקיימים מצוות, אז עושים, ואין צריך לעשות מכל דבר קרבן, אין צריך לחפש בכל דבר אף דבר אחר — אף מעשר שני מחדשת התורה השבוע: פעם היה צריך להביא הכל אל התורה, לא — אפשר לפדותו, לפדותו על כסף, ואז תאכל מעשר שני כאן. בוודאי, אם תרצה אכילה שלימה, תיקח אז את הכסף ותאכל אז את הדבר, אך יש מהלכים כיצד ניתן להישאר במקום הרגיל, מה שנקרא סדר חיים של בעל הבית, ואין צריך לשנות.
בוודאי, ייתן צדקה — יש בזה דבר דומה לפדיון מעשר שני. עם כספו ילך פעם בשנה לירושלים, או כשילך לעשות ‘ותמכתם לפני ה”, כל אותו עניין. אך יום ראשון רגיל אינו ‘ותמכתם לפני ה”. זה חידוש גדול. באותו מקום שכתוב בו החידוש שיש ‘ותמכתם לפני ה”, כתוב גם ‘ותמכתם לפני ה”. וגם באותו יום רגיל אפשר להיות שמח, אפשר להיות קדוש, אפשר להיות ‘עם קדוש אתה לה׳ אלקיך׳, על ידי שאין אוכלים נבילה, על ידי ‘לא תאכל כל תועבה׳ (דברים יד, ג), כל מאכלות אסורות — אך לא על ידי שעושים מכל דבר במישרין דבר שבקדושה, עבודה, קרבן. על כן צריך להבין זאת הרבה יותר טוב.
המצוה הראשונה בספר פקודין: ידיעת השם — כלל ופרט
מה שברצוני לחבר ולומר בעקבות הזוהר. הזוהר אינו אומר זאת לגבי הֶקשר זה, אך הוא אומר באופן כללי לגבי נושא המשנה תורה, לגבי מה שלימד משה רבנו את ישראל בפעם השנייה.
אומר הזוהר — וזהו הזוהר מיד כאן בהתחלה, המצוה הראשונה, המצוה הראשונה של הפקודין; אמרנו פעם שיעור על כך בפרשת בא, זכור לי — המצוה הראשונה, אומר הזוהר כך: יש מצוה, המצוה הראשונה היא ‘אנכי ה׳ אלקיך׳, מצות ידיעת השם. זו המצוה הראשונה, המצוה הראשונה של התורה.
עתה, אומר הזוהר, המצוה כתובה פעמיים בתורה. איני יודע — כתובה כמה פעמים, אך נדבר על שני הפסוקים. פעם אחת כתוב, ‘וידעתם כי אני ה׳ אלקיכם המוציא אתכם מארץ מצרים׳ (שמות ו, ז). זה פסוק אחד. כתוב שתדע שהקדוש ברוך הוא הוציא אתכם ממצרים. זה כתוב בספר שמות. בספר דברים כתוב אחרת. כתוב דבר דומה, אך כתוב כך, ‘וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד׳ (דברים ד, לט).
כתוב חידוש אחר. קודם היה כתוב רק ‘אני ה׳ אלקיכם׳, אני הקדוש ברוך הוא שהוצאתי אתכם ממצרים. לא היה כתוב ‘ה׳ הוא האלקים׳, והחידוש הוא ‘ה׳ הוא האלקים׳. אפשר להוסיף את כל הפירוט, ‘בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד׳, כל אותן מילים שהתורה מפרטת בספר דברים. מי שלומד ספר דברים רואה שהוא מלא פירוטים, רשימות, ‘סיי דא וסיי דא וסיי דא׳, פסוקים ארוכים ארוכים, רשימות ארוכות. זה אינו כתוב בספר שמות.
חילוק כלל ופרט
אומר הזוהר: זהו החילוק שהזוהר קורא לו כלל ופרט. וכלל ופרט יש לו הרבה משמעויות. כלל ופרט יכול להיות, על פי קבלה, תפארת ומלכות — מלכות היא בכלל ותפארת בפרט. אך פירושו גם הדבר הפשוט. כלל פירושו באופן כללי, מה שאנו קוראים אמונה פשוטה, בלא ידיעה, בלא פרטים.
או שאפשר לקרוא לו — הקטע הבא בזוהר מבאר, וזו אף פרשת השבוע, שיש בתפילה עבד ויש בן. עבד — עבודה בכללות, מקבל עול מלכות שמים, עושה מה שמצוּוה. ובן — מי שמבין כל דבר באופן פרטי, מבין מדוע ולמה ומה החילוק שבכל דבר. וזוהי שוב אותה דבר של כלל ופרט.
עבדים בספר ויקרא, בנים בספר דברים
ואומר הזוהר, ומעניין מאוד, ה׳בני בכרי ישראל׳ (עי׳ שמות ד, כב) כבר כתוב בספר שמות, אך שהמצוות יהיו קשורות עם ‘והשבת אל לבבך׳, וזה החיזוק של פרשת ראה. כלומר, בספר ויקרא, שהוא תורת הר סיני, כתוב תמיד ‘כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים׳ (ויקרא כה, נה); הם עבדים, ממילא עליהם לעשות מצוות עבדים. בספר דברים כתוב דבר חדש, ‘בנים אתם לה׳ אלקיכם׳ (דברים יד, א); אם כן יעשו מצוות בנים. זו הרגשה חדשה לגמרי ומצוות חדשות.
ושורש הדבר הוא החילוק כיצד מבינים את המצוה הראשונה. כך שורש הכל: המצוה הראשונה שהיא ידיעת ה׳, בספר שמות היתה פשוטה, היתה — אפשר לקרוא לה גם בבחינת יום טוב — זו מצרים, זו בחינת ניסים. ניסים הולכים עם אמונה פשוטה — רואים שהקדוש ברוך הוא עשה ניסים, הוציא ממצרים, מאמינים שיש אלוקים, מאמינים בה׳. מה שאין כן בספר דברים כתוב גם כן שיצאו מיציאת מצרים, אך כתוב דבר חדש: ‘וידעת היום כי ה׳ הוא האלקים… והשבת אל לבבך, כי ה׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד׳.
ידיעה בדרך פרט היא ידיעה בדרך טבע
זו ידיעה בדרך פרט. ולדרך פרט אפשר לקרוא גם בדרך טבע. כלומר, לא שהוא יודע שיש נס גדול באופן כללי, איזה דבר כללי, שבא יום טוב, שבאה יציאת מצרים — אלא שהוא יודע באופן פרטי. הוא יכול להבין: הקדוש ברוך הוא עשה את העולם, מה שאפשר לקרוא מעשה בראשית, ביום הראשון זה, ביום השני זה, ביום השלישי זה. יודעים את כל הפרטים, יודעים את כל סדר הבריאה, ומזה מבין ‘כי ה׳ הוא האלקים׳. אלקים, כמו שאומרים, אלקים בגימטריה הטבע. אלקים — זו הנהגת העולם, שהוא מנהיג את העולם.
והוא מבין ש׳ה׳ הוא האלקים׳, שאותו אחד המנהיג את כל הפרטים — מתוך ההבנה של כל פרט הוא מבין אותו הדבר. אותו הדבר לגבי טעמי המצוות, אותו הדבר לגבי אמונה, אותו הדבר לגבי תפילה. שכן, כמו שאומר הזוהר, תפילה מדברים בה תמיד מ׳לעבדו בכל לבבכם׳ (דברים יא, יג), מין עבודה. כל מיני, כל התורה כולה נקראת עבודה — כתוב ‘עבדיה בתורתו׳, ‘עבדיה במקדשו׳, אולי ‘עבדיה במצוותיו׳, כל מיני דברים נקראים עבודה. אך זה אומר באופן כללי.
כלומר, אדם יכול לומר: יש לי באופן כללי… כל אחד מבין שהחילוק שבין מי שיודע את הכוונות, יודע את טעמי הדברים, לבין מי שאינו יודע — הוא החילוק של כלל ופרט. יש יהודי פשוט, מתפלל, אינו יודע. כל הסידור נעשה אותו הדבר, כל השנה נעשית אותו הדבר. כתוב שצריך לומר סידור, בוודאי, הוא עושה דברים אחרים, אומר דברים אחרים, אך המשמעות אותה משמעות היא: הוא עבד ה׳, הוא משבח, הוא מתפלל, הוא מודה, יהיה מה שיהיה — אני אומר רק שהוא עושה, עושה.
בן יש בו גם בחינת עבד, אך בן, בעיני, פירושו דבר אחר. הבקשה יש לה טעם אחר מן השבח, ומצות שופר יש לה טעם אחר ממצות לולב. אין הכל אותו הדבר, זה יותר בפרטיות.
אותו הדבר: כשם שאין מבינים רק באופן כללי את נושא יציאת מצרים — שהקדוש ברוך הוא מנהיג הכל, ‘ה׳ אלקיכם המוציא אתכם׳ — אלא מבינים ויכולים להשיב באופן פרטי. וכפי שדיברנו פעם אחרת, אין הוא משיב על כל דבר שהקדוש ברוך הוא עשה הכל, אלא הוא יכול לומר כיצד הקדוש ברוך הוא עשה זאת, וממילא כיצד הוא רואה שהקדוש ברוך הוא עשה זאת? — דרך הדרך, דרך סדר הטבע המדויק, דרך היום המדויק. וזו ידיעה באורח פרט. וזה החידוש של ספר משנה תורה.
ידיעה פרטית והעולם: ההסתגרות אינה שלימות
ברצוני לסיים בחידוש רלוונטי שהבנתי בשבוע זה. מכאן יוצא שהידיעה הפרטית יש לה הרבה יותר עסק עם הבנת העולם כולו. וכפי שאנו לומדים, זהו החילוק של משנה תורה ושל ארץ ישראל, שצריך לדעת את ארץ ישראל. וצריך לשמוע זאת, זה חשוב מאוד. ואנו מדברים תמיד — זו שאלה בסיסית מאוד של יהדות, של מהות האדם באמת, בזמן הזה.
שכל אחד מבין שהעולם מלא כל מיני שטויות, מלא כל מיני היסחי הדעת, מלא כל מיני דברים שאינם כהוגן, שלא כסדר על כל פנים. ומבין כל אחד — וסבור אני שזה אולי כמו החילוק של פסח שאנו מדברים בו ביציאת מצרים ובמשנה תורה — מבין כל אחד שבברירת המחדל, סתם להישאר, כמו שקוראים לזה להישאר במצרים, לא יתחיל שום דבר, ולא יוכל אף להישאר. אומר הזוהר שאלמלא אמר להם משה רבנו ‘וידעתם כי אני ה”, לא היו יודעים לעולם, לא היה יכול להיות שום נס. כלומר, אותה אמונה פשוטה בסיסית שהיתה להם, היא אפשרה שיוכלו בכלל להיות כל אותם ניסים, כל ניסי יציאת מצרים שהחלו במדבר, כל אותם דברים. ולכן היה עליו לצאת ממצרים.
סבור אני שכל אחד מבין שבלא צמצום מסוים, בלא מציאות מסוימת של סגירוּת, אדם סתם יעשה מה שהעיתון אומר לו היום לעשות, ובכל יום יהיה כזה מבולבל, מפני שהעיתון מחליף דעתו בכל שבועות אחדים. אך לא יוכל להיות יהודי, לא יוכל להיות אדם. כל אחד יכול לראות זאת, אין בכך חידוש.
מעשה הריזשינער והסוס
אך צריכים אנו לדעת שאין זו עדיין השלימות, אף שאין זה רחוק מן השלימות, ואפשר לראות זאת. סבור אני שהמעשה היפה ביותר לכך הוא מה שאמר הריזשינער לאותו יהודי עם הסוס שלו. כלומר, בא יהודי, ואמר ששמע שמי שאינו מדבר ארבעים יום זוכה לרוח הקודש. וכך עשה. באים אל הרבי לשאול מדוע עדיין אין לו רוח הקודש. הביא אותו הרבי אל הסוס שלו ואמר לו, “הבט, גם הסוס אינו מדבר כבר ארבעים יום, ואיה רוח הקודש שלו? נראה שצריך לעשות עוד דבר מלבד שלא לדבר.”
האמיש: אפשר להישאר סוס
וסבור אני שאפשר לראות זאת גם בפועל ממש. היינו בשבוע זה בפנסילבניה אצל חברת האמיש, המתנהגים כבר מאות שנים שלא לגעת בעולם המודרני, מסוגרים לגמרי, ככל שאפשר. נוסע על סוס, אינו נוהג אפילו מכונית, אין לו טלפון ומחשב, וכן הלאה. ותפסנו כך: שהכל נאה מאוד, אך אין הדבר עושה מסוס אדם. הוא יכול להישאר סוס בטוב.
היינו מדמים לעצמנו — וצריך להבין זאת, ובני אדם מדמים כן בדרכים רבות, גם שם עם שמירה ועשייה, נושא ‘ונשמרתם ועשיתם׳ (עי׳ דברים ד, ו) — אדם רבות פעמים מדמה כך, ואני רואה בני אדם רבים, ולעתים קרובות יש לי טעות זו: כלומר, בעצם הייתי רוצה ללמוד ש״ס שלם, וזוהר שלם, וכתבי ראי״ה כולם, ורמ״ק שלם, ומדע כולו, כל מה ששייך, פילוסופיה, כל מה שאפשר ללמוד. אך מה? אני קם בבוקר, בא אלי העיתון ומספר לי חדשות, ובאה המדיה החברתית, ובאים כל מיני יצרי הרע האחרים, ולכבוד זה איני לומד. אה, לוּ יכולתי להיות מסוגר לגמרי, לגור בענני הכבוד, לא היה לי אינטרנט, לא היו לי כל אותם דברים — הייתי לומד בוודאי יומם ולילה ומסיים כבר מזמן ש״ס שלוש פעמים.
עתה, אמת הוא, לעתים יש בני אדם שאצלם זה אמת. אך לרוב בני אדם אין זה אמת. ואפשר להביט — ואיני צריך לדבר על הגויים, אפשר לדבר אף על יהודים, ואולי מוטב לדבר על הגויים — אך אפשר להביט ולראות שאצל אותם בני אדם, ככל שהם מסוגרים יותר, מנותקים יותר מן העולם, אין זה עדיין אמת שאותו אדם הוא תלמיד חכם גדול יותר. כך היית סבור, לא? ממילא, אדם מודרני יותר, מסתובב יותר ברחוב, יודע יותר מה נעשה, קורא יותר חדשות, יותר פוליטיקה, ומה שנעשה בעולם — נוטל ממנו זמן רב, נוטל אנרגיה רבה, לא יוכל להיות תלמיד חכם כזה. ואילו זה המסוגר לגמרי, שאינו יודע מאום — היית סבור שבוודאי אצלם מלאים תלמידי חכמים, מלאים גאונים, מלאים חידושים, ויודעים את התורה בבירור. ובינתיים אין רואים זאת, וצריך לומר זאת, אין רואים כן כל כך בחוזק.
בוודאי אין רואים שככל שהקהילה מסוגרת יותר, כך היא ישרה יותר, מלאה תלמידי חכמים יותר, מלאה מצוות יותר. מעט כן ומעט לא. ובפרט — אל נדבר במצוות מעשיות, קשה יותר לדבר בהן, שכל אחד אומר שמה שהוא עושה מצוה גדולה יותר — אך נדבר בדבר שאפשר למדוד בנקל, בהבנת התורה, בשכל. אני אומר שם בשבוע שעבר, שמן החידושים שאפשר לדעת מהבנת התורה, מהשגת התורה, מהשגת החכמה, מהם היום הרבה יותר טוב מן הרמ״א. ואפשר לראות בבירור שאף אנו מבינים את החומש, פשט פשוט, במובן מסוים, אלה שיש להם יותר יצרי הרע, אלה שמסתכלים יותר בעיתונים, מבינים טוב יותר. כך סבור אני, וסבור אני שיש בכך אובייקטיביות מסוימת. בוודאי, אם אין לומדים כלל, אין מבינים כלל, וצריך לדעת שיש כמו דרך המצוה: אם רק צופה בטלוויזיה, בוודאי אינו לומד, ואינו יודע. אך אין זה עדיין ברור שמי שאינו צופה לעולם בטלוויזיה מבין טוב יותר. את פרשת השבוע הוא מבין חלוש יותר ממי שכן צופה. לעתים קרובות שמעו ממני להיפך.
התורה ניתנה לאדם בעולם
מלבד זה, שסתם כך, התורה ניתנה לעולם — שכן אילולא היית בעולם, כלל וכלל, היית צריך ללכת אל המלאכים, ‘כלום מעשה מצרים ביניכם׳, ‘כלום קנאה יש ביניכם׳, היית יכול לאכול בשר בחלב מפני שהיית מלאך. הרי מדברים שהתורה ניתנה לאדם בעולם. אך אף על פי כן, אפשר שיש טעמים עמוקים יותר לכך. סבור אני שהטעם העמוק הוא מה שאני אומר כאן: שאין די, שזו הקדמה הכרחית. אם אין לאדם שום סגירוּת, שום הגדרה, יעשה סתם בכל יום מה שהעיתון אומר. אך מזה שאינו עושה מה שהעיתון אומר, עדיין אין די כלל. עדיין אין די כלל בזה שהוא ‘ידעתם פני ה”, והוא מחויב. שכן חיוב האמונה הוא בחיוב באופן כללי, ואחר כך באופן פרטי, ואחר כך באופן כללי — כשם שמחויב להיות עבד, ואחר כך בן, ואחר כך עבד גם כן. צריכה להיות שמירה מכל הצדדים.
אך אי אפשר שיהיה אדם פטור מלהיות בן. ואם אחד הוא כבר מאתיים שנה שקהילתו לא ראתה שום דבר בעולם, לא ידעה שום ראייה — איני יודע מה. אך איני רואה שמזה פעל דבר בקדושה, פעל בעשה טוב. אין רואים זאת, ומוכרחים לומר שאין רואים זאת. ופירושו שלכל הפחות אין די בזה, ואפשר שאף מזיק. איני רוצה — איני צריך להגיע לומר שמזיק — אך אפשר שמזיק. ואפשר שמזיק מהטעם הפשוט, שהרי הקדוש ברוך הוא עשה את העולם. ‘ה׳ אלקים׳ פירושו שהקדוש ברוך הוא עשה את העולם. ולומר שמסוגרים לגמרי מן העולם, הרי זה כאילו הקדוש ברוך הוא לא עשה את העולם. יש הקדוש ברוך הוא, ויש העולם, והם במחלוקת, ואני על צד הקדוש ברוך הוא כנגד עולמו. זהו מין פורים, אין הדבר הולך כך. הקדוש ברוך הוא עשה את העולם, אינך יכול להיות עם הקדוש ברוך הוא כנגד עולמו.
בוודאי, הקדוש ברוך הוא עשה את העולם שישתמשו בו לטובה, לא לרעה. כפי שכתוב בפסוק, ‘ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה׳ (דברים יא, כו). עליך לדעת בבירור את הברכה ואת הקללה, ואחר כך תבחר בברכה, כמו שכתוב אחר כך, ‘ובחרת בחיים למען תחיה׳ (דברים ל, יט). זה טוב מאוד. אך לומר שממילא איני גורס את הקללה, איני גורס את העולם כולו, איני רוצה אלא את הברכה — אין נראה שהולך כך. אפשר ללמוד עוד דרושים וענינים רבים מזה, אך נראה לי שאין הדבר הולך כך.
שתי מצוות: עבד ובן
ולכן חשוב מאוד לזכור את שתי המצוות. יש מצוה של ‘עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים׳ (ויקרא כה, מב), ויש גם מצוה של ‘בנים אתם לה׳ אלקיכם׳ (דברים יד, א).
‘בנים אתם לה׳ אלקיכם׳ פירושו, כלשון הזוהר כאן בפקודין לגבי בן, שהבן הוא מי שמסתובב, כלשונו, ‘להשתדלא למנדע בגנזי דאבוי׳ — הוא משתדל לדעת את כל סודות אביו. כלומר, לעבד אסור לדעת סודות; אם ינסה לדעת סודות נעשה ‘מי שמך׳, מי אתה? ואילו בן הוא מי שרוצה להסתובב בכל פינה, בכל מקום נסתר שיש לאביו, רוצה להבין, רוצה לדעת. כמו בן יחיד שאביו נותן לו שליטה על כל גנזיו, על כל אוצרותיו. זה הפירוש — בן, שהוא יודע, הוא משתדל ‘בחוכמתא למנדע ליה ולקודשא בריך הוא׳. הוא משתדל בחוכמתא, ופירושו שהוא רוצה לדעת את כל עולמו של הקדוש ברוך הוא.
וכשאומרים לו, “כאן אסור להביט מפני ש…” — מה זאת אומרת, כיצד ייתכן? — אה, כאן צריך להביט בדרך נכונה, לא להביט בדרך של פירוד, לא להביט בדרך של חטא. אך לומר שממילא הוא רוצה להיות רק עבד, מי שרוצה רק להיות מסוגר, רוצה רק שלא לדעת, שהוא עבד לגמרי — ורואים בפועל ממש רבות פעמים שנשאר סוס. עצוב מאוד.
תועלת ההסתגרות היא רק לשם השגה
וסבור אני שאין זה אף עצוב, שכן אני אומר שאני עצוב מפני שאני חושב שכל תועלת ההסתגרות היא לשם היכולת להשיג השגת התורה, לשם היכולת לדעת את העולם באמת. שכן אם מסתובבים ומשועבדים לגמרי לעולם, אין יודעים אף את העולם — כמו שכל אחד יודע, שמי שהוא עבד לגמרי לעיתון, אינו יודע אף את העיתון. אך מצד שני, ייתכן שאין זה נכון, אין זה אמת שמן הניתוק מן העולם יודעים מי הוא הקדוש ברוך הוא. צריך להוסיף על זה עוד, והעוד הזה אף סתירה הוא: צריך לדעת את העולם כולו. בוודאי צריך הבדלה מסוימת, מוכרחת להיות הבדלה, כשם שהשם הוא הכנעה הבדלה המתקה — מוכרחת להיות הבדלה, אסור להתבלבל — אך מוכרח להיות גם שלב של בן, מוכרחת להיות גם מצוה של בן.
ואם עושים אחת בלא השנייה, נשארים — באמת יש בזה פירוד, פירוד של זכור ושמור. כמו שכתוב ‘ושמרתם את חקתי ועשיתם אתם׳ (ויקרא יט, יט): צריך להיות שמור, זה שמור, כמו שמור של ליל שבת. אך אחר כך צריך להיות זכור, צריך לעשות דבר. זכור פירושו שצריך לדבר, צריך ללמוד, צריך להביט, צריך להבין, צריך לחפש ‘בגנזי אביו׳, צריך לחפש את העולם כולו ואת התורה כולה, להבין — לא לומר ‘זה אין לנו רשות ללמוד, את זה אסור ללמוד, את זה אסור לדעת׳. אין דבר כזה. צריך לדעת את כל הדברים וללמוד את כל הדברים, ועל ידי זה מקבלים שלימות, לשלימות של ‘בנים אתם לה׳ אלקיכם׳.
עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר
והזוהר אומר, מסיים הזוהר יפה מאוד, על דרך זו, שיש לך שני הדברים; על זה אומר הפסוק, ‘ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר׳ (ישעיה מט, ג). ‘עבדי אתה׳ — אתה עבדי, אך אינך רק עבדי, אתה ישראל, אתה בן, שכן ישראל הוא הבן, ‘בני בכרי ישראל׳. אתה ‘ישראל אשר בך אתפאר׳, ואז אני מתפאר בך.
כלומר, עבד: כמו שבכל יום בתפילה, אומר הזוהר, יש שני הדברים — אדם עומד להתפלל ונוטל את הסידור, עושה בבחינת עבד. ולאחר שהוא שם, אינו נשאר בזה: הוא רוצה להבין כל דבר, לומד כל דבר בנפרד, כפי שאמרנו, לומד כל מצוה, את המצוה שבכל יום — לא רק כשהולכים לבית המקדש, שאז הוא עבד, שאז ניסים — אלא אז ‘ישראל אשר בך אתפאר׳.
תמלול מלא 📝
די סוד פון משנה תורה: די מצוות שבכל יום און די צורה פון א איד
הקדמה: פרשת ראה און די משנה תורה
מורי ורבותי, היינט ערב שבת פרשת ראה. אין די סדרה קומט אן די תורה, נאך אלע הקדמות פון משה רבינו, צו קלאר איבערחזר׳ן די תורה, וואס על שם זה רופט מען די גאנצע ספר משנה תורה, ווי ס׳הייבט זיך אן “אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות” (דברים יב, א). ס׳הייבן זיך אן אלע מצוות, אלע הלכות וואס משה רבינו חזר׳ט איבער וואס די אידן זאלן טון אין ארץ ישראל, וואס ער האט שוין בעצם געלערנט איינמאל, רוב פון זיי אדער א חלק פון זיי, אין ספר שמות. דא חזר׳ט מען איבער די חוקי התורה, וואס די תורה אין ספר דברים רופט זיך אסאך מאל מצוה, אדער תורה, אדער חוקים, וואס באופן כללי מיינט עס די זעלבע זאך.
איך וויל אביסל מסביר זיין די סוד פון די משנה תורה, די סוד פון די חילוק פון וואס משה רבינו האט געלערנט פאר די אידן דעם ערשטן מאל — וואס מ׳רופט עס בהר סיני, ביי דור יציאת מצרים — מיט וואס ער לערנט אויס פאר די אידן בדור באי הארץ.
די חסרון פון לעבן פון יום טוב צו יום טוב
די יום טוב אלס “פאוז” — נישט אלס עיקר
אונז האבן געלערנט אז ס׳קומט באלד יום טוב, שוין ראש חודש אלול, שבת מברכים אלול די וואך. אבער איך פיל, און איך האב געלערנט פון אנדערע אויך, אז ס׳איז דא א געוויסע חסרון: אז מ׳רעדט אלעמאל יעדע יום טוב, לערנט מען יעדע יאר נאכאמאל די ענינים פון ימים טובים. אבער צו זיין א איד, צו זיין א מענטש, איז דאך נישט קיין זאך פון טאנצן פון יום טוב צו יום טוב. דאס איז גוט פאר קליינע קינדער אין א געוויסע זין — א מצות עשה שהזמן גרמא, ווערט ער עקסייטעד, א מצוה חביבה הבאה מזמן לזמן. און דאס איז אן אמת׳דיגע סוד, ס׳איז אן אמת׳דיג עקסייטינג. אבער אן אדם מבוגר דארף אביסל זיך מער קאכן, אביסל מער זיין סטעיבל, אביסל מער האבן א קלארקייט אין די סדר שבכל יום, די מצוות שבכל יום.
א יום טוב איז דאך א זמן וואס מ׳גייט אביסל ארויס פון די געהעריגע סדר, אביסל ארויס פון די וועלט. אמאל איז געווען א זאך פון עליה לרגל, מ׳גייט אין בית המקדש; אפילו מ׳טוט עס נישט, איז דא אזא כעין זה — מ׳גייט אין ביהמ״ד, מ׳פארט צום רבי׳ן. אפילו א מענטש וואס האט א משפחה, מ׳לאזט אים אביסל. געווענליך לאזט א נארמאלע טאג נישט די ווייב גיין אין שול א גאנצע טאג — ראש השנה לאזט זי. דאס איז דער גרויסער חילוק פארוואס מ׳קען ראש השנה גיין דאווענען א גאנצע טאג און לערנען, יום כיפור אביסל מער סליחות׳דיג, ווייל אזוי איז אויסגעשטעלט די סדר, און די מציאות געבט אביסל פלאץ פאר דעם.
קומט אבער אויס אז די קאך פון די ימים טובים איז אלעמאל אזוי ווי מ׳לייגט אויף פאוז. די ארבעט, די טאג-טעגליכע וואס מ׳דארף דיעלן מיט די משפחה, מיט מענטשן, מיט די חברים, מיט די באס — די אלע זאכן לייגט מען אויף פאוז, און מ׳קאכט זיך אין די יום טוב. און אוודאי איז עס אזוי, א נארמאלער מענטש איז טרוד על המחיה ועל הכלכלה, ער ארבעט, און אויב ער ארבעט ווייניגער האט ער נאך אלץ א משפחה און אלעס וואס מ׳דארף נעמען קעיר. און אין די צייט איז טאקע, לא ניתן יום טוב לישראל אלא לעסוק בו בתורה (ירושלמי שבת פט״ו). ס׳איז א צייט וואס מ׳קען מער עוסק זיין בתורה און בעבודת השם.
די מצוות שבכל יום דארפן א כוונה און קלארקייט
ועם כל זה, ס׳איז דאך נישט ריכטיג. ס׳קען דאך נישט זיין אז א מענטש זאל לעבן משבת לשבת, מיום טוב ליום טוב. יעדן טאג איז דא א טאג. איז ס׳איז זייער וויכטיג אביסל זיך אריינצוטון אין די סדר המצוות שבכל יום.
מ׳קען עס זאגן ממש אזוי: ס׳איז דא מצוות מזמן לזמן — תקיעת שופר, שאקלען לולב, און אפילו זאגן גוט שבת און דאווענען שבת — וואס יעדער איינער וואס האט אביסל א שייכות האט עפעס א כוונה דערין. מ׳לערנט וועגן דעם חסידישע ספרים און קבלה, און מ׳ווייסט די כוונות פון אלע זאכן. אבער יעדן טאג טוט מען דאך זייער אסאך מצוות: מ׳טוט אן תפילין און ציצית, מ׳דאוונט, מ׳לערנט, מ׳טוט חסד, מ׳איז עוסק אין ישובו של עולם, פרנסה, קביעות עתים לתורה. ס׳וואלט געווען אסאך מער וויכטיג און נוצליך פאר א מענטש צו האבן א געוויסע כוונה און קלארקייט אין די מצוות שבכל יום.
דער ספר פקודין פון דעם זוהר
און דער אמת איז אזוי: דער זוהר, און אזוי אלע וואס האבן געמאכט טעמי המצוות — ס׳איז דא א ספר טעמי המצוות פון דער זוהר וואס הייסט פקודין. אין אונזער זוהר איז ער געווענליך געדרוקט צומישט צווישן די פרשיות, יעדע מאל וואס ס׳איז געווען א מצוה האבן זיי אריינגעשטעלט דעם שטיקל, אבער אין אריגינעל, און ס׳איז שוין היינט אנגעדרוקט אויך עקסטער, איז געווען דער ספר פקודין, א קעפל אויף דעם פקודי דמרא עלמא. ס׳איז נישט קיין ספר המצוות, ס׳איז א ספר פון טעמי המצוות.
איך מיין אז ס׳איז בעיקר געבויט — נישט ממש איינס אויף איינס, אבער אויף די איידיע — אויף דעם רמב״ם. איך וועל אמאל מאכן א טשארט צו ווייזן פונקטליך, אבער ס׳איז מיר קלאר אז ס׳איז געבויט אויף די איידיע וואס דער רמב״ם זאגט אין סוף מצוות עשה, אין ספר המצוות. ווען דער רמב״ם רעכנט אלע תרי״ג מצוות, זאגט ער אז ס׳איז דא אסאך סארט מצוות. ס׳איז דא א טיפע שמועס וויאזוי מ׳פארשטייט עס, און דער אריז״ל אין שערי מצוות האט וועגן דעם חקירות. אבער איך וויל זאגן וואס דער רמב״ם זאגט, און ס׳זעט מיר אויס אז דער זוהר גייט מיט דעם וועג.
די פארשידענע סארטן מצוות לויט דעם רמב״ם
ס׳איז דא פארשידענע סארט מצוות. ס׳איז דא מצוות וואס זענען נאר נוגע פאר א ציבור, למשל בנין בית המקדש, מחיית עמלק. ס׳איז דא מצוות וואס זענען נאר נוגע אויב ס׳געשעט א מענטש עפעס א מעשה — אויב ער איז א זב דארף ער ברענגען א קרבן; ס׳קען דורכגיין א גאנץ לעבן פאר א מענטש ער זאל קיינמאל נישט מאכן א מצוה פון גירושין, פון א קרבן פון א זב, פון א נזיר. ס׳איז דא מצוות וואס זענען נוגע נאר אין געוויסע מציאות׳ן פון משא ומתן — אויב מ׳מאכט אן אמה עבריה דארף מען אים משחרר זיין לויט די חוקים. ס׳איז דא מצוות וואס זענען נאר נוגע בפני הבית, ווי קרבנות, תרומות ומעשרות.
דאס זענען אלע סארט מצוות וואס זענען נישט די מצוות הכרחיות, וואס יעדער איד איז מחויב בכל זמן ובכל מקום — לאו דווקא יעדן טאג, אבער אין א נארמאלע סייקל פון א מענטש. דער רמב״ם מאכט א ליסט, ער זאגט אז ס׳איז דא זעכציג מצוות הכרחיות, וואס יעדער גדול זכר איז מחויב בכל מקום ובכל זמן. אין שבט הלוי פרענקל קען מען זען די ליסט מיט די קעפלעך פון די מצוות. ער זאגט למשל אז מזוזה איז א פארט פון די ליסט — הגם א מענטש וואס וואוינט נישט אין א הויז דארף נישט קיין מזוזה, אבער אין די נארמאלע סדר החיים אז א מענטש האט א הויז, האט חתונה, לייגט ער עס אריין. אבער די מצוה וואס מאכט זיך נאר אויב זיין ברודער שטארבט אן קינדער, יבום וחליצה, קומט נישט דא אריין. קומט אויס זעכציג מצוות תדיריות, וואס ער רופט הכרחיות.
די צורה פון א איד: תרי״ג מצוות אדער זעכציג מצוות
מיר רעדן אלץ אז מ׳דארף קענען דעסקרייבן וויאזוי ס׳זעט אויס די לעבן פון א איד. געווענליך זאגט מען אז די לעבן פון א איד איז תרי״ג מצוות. און ס׳איז אמת, און דער זוהר איז מרחיב אין דעם. ס׳שטייט דאך אין די גמרא אז רמ״ח מצוות עשה זענען כנגד איבריו של אדם, און שס״ה כנגד ימות החמה (מכות כג ע״ב). קומט אויס אז דאס איז א ציור פון א מענטש וואס לעבט אין צייט. אזוי ווי ס׳איז דא א פיקטשער פון א מענטש בגשמיות מיט אזויפיל אברים און אזויפיל צייט, אזוי איז דא א ציור פון א מענטש ברוחניות: די שלימות נפשו פון א איד איז וואס ער טוט די תרי״ג מצוות. אזוי זעט אויס א איד.
די קשיא פון דעם אריז״ל
אויף דעם איז אבער גלייך דא א קשיא, און פרעגט דער אריז״ל: וואס איז מיט די אלע מצוות וואס זענען נישט נוגע — נאר פאר א כהן, נאר פאר א מלך, נאר בזמן הבית, נאר אויב ס׳וועט זיך מאכן אזא קעיס? וויאזוי קען מען זאגן אז די ציור פון א איד איז תרי״ג מצוות, אז למעשה טוט ער נישט קיין תרי״ג מצוות? א מענטש טוט, אזוי ווי דער רמב״ם זאגט, בערך זעכציג מצוות עשה. (מצוות לא תעשה איז אביסל אן אנדערע תורה.) די תורה באופן שלימות איז די רמ״ח מצוות עשה, אבער למעשה, וואס איז די בילד פון א איד — איז די זעכציג מצוות?
און איך זע אז דער חלק המשל, ווייל דער חלק הזוהר, ספר פקודין, רעכנט זיינע ספר המצוות מער ווייניגער אויף די זעכציג מצוות — אפילו ווייניגער, ס׳איז דא נאר זיבן און פערציג מצוות, און נישט אלעס די זעלבע עקזעקטע וואנס. אבער דער רוב עיקר וואס יעדער איינער וואלט געדענקט איז אוודאי געקאונטעד, ווייל דער זוהר׳ס ספר המצוות איז נישט אויף די תרי״ג, ס׳איז אויף די סמך מצוות. אפשר האט ער נישט געענדיגט, מ׳האט געדארפט צולייגן נאך, ס׳גייט נישט ממש אויף דעם זעלבן סדר, אבער ס׳איז אויף די זעלבע איידיע.
די תירוץ: רמ״ח איז א רמז, זעכציג איז בפועל
וואס וועט מען טון מיט די קשיא? איך מיין אז בפשיטות איז עס נישט אזא קשיא — ס׳נעמט א רמז אביסל צו ערנסט. באופן כללי איז רמ״ח מצוות, דאס ווייזט אונז דעם ציור פון וואס ס׳זעט אויס א איד, אבער פעולה ממש איז זעכציג. אויב איינער וויל דווקא, וועט ער זאגן אז אויך אין די איברים פון די גוף איז דא איברים שאין שמות תלויה בהם — א מענטש האט אין זיינע חלקים פון א גוף פארשידענע ענטיבאדיס, אן אימיון סיסטעם, וואס איז געמאכט אויב ס׳וועט זיין אזא קעיס; נישט יעדע זאך פון די גוף אליינס טוט מען.
ווען מ׳זאגט צוויי הונדערט און אכט און פערציג איברים קען מען זיין א גרויסע פירוד. אין כלל ישראל קען מען זען אז א מענטש האט צען איברים — א הענט און פוס און א בויך. דער ספר יצירה קומט אן צו צוועלף; מ׳קען מאכן צוויי און צוואנציג איברים לויט די תחינה פון די ספר יצירה. די ריזיגע נאמבער פון צוויי הונדערט און אכט און פערציג איז זייער א גרויסע נאמבער — ווער ס׳לייגט די ליסט פון מסכת אהלות זעט אז ס׳איז ממש אלץ אן איברים אדער ביינער פון דעם מענטש. אבער על כל פנים, ס׳איז נישט ריכטיג צו זאגן בפשטות אז די שלימות איז די תרי״ג מצוות; דאס איז נאר אזוי ווי א רמז. בפועל ממש איז עס מער ווייניגער די זעכציג מצוות.
שס״ה כנגד ימות החמה — נישט כנגד גידים
פון די זעכציג מצוות, רוב פון זיי, מ׳קען נישט מאכן אז די עיקר איז די מצוות הבאות מזמן לזמן. ס׳איז טאקע שס״ה, און דאס איז זייער וויכטיג: דער חלק פון די ציור פון דעם מענטש איז זיין צייט. אונז זענען צוגעוואוינט צו הערן רמ״ח איברים און שס״ה גידים. אבער אין די גמרא, און אויך אין די זוהר, שטייט בפירוש דער רמז פון רבי שמלאי אז שס״ה איז כנגד ימות החמה (מכות כג ע״ב), נישט כנגד גידים.
איך ווייס נישט וואס איז גידים — ס׳איז זיכער א רמז, אבער קיינער האט נישט קיין ליסט פון גידים. די ליסט פון אברים שטייט אין די משנה, אבער ביי גידים ווייס איך נישט פארוואס ס׳זאל זיין דריי הונדערט פינף און זעכציג. די עיקר איז דער רמז פון די טעג, און דאס איז זייער פשוט: א איד לעבט אין צייט, ער לעבט אין דריי הונדערט פינף און זעכציג טעג. אוודאי, אין די דריי הונדערט פינף און זעכציג טעג זענען דא, לאמיר זאגן, צוואנציג טעג ימים טובים, און פיר און פופציג שבתים יעדע יאר — פון זיי זענען ימי קדשים, מקראי קדש, ספעציעלע טעג. ועם כל זה, א נארמאלע יאר האט דריי הונדערט טעג. יעדע טאג איז א טאג, יעדע טאג איז א יום קדוש.
די נארמאלע טאג-טעגליכע מצוות זענען די עיקר
קודם זאג איך אז מ׳דארף רעדן פון די נארמאלע סדר. מ׳דארף נישט רעכענען פון די אלע מצוות וואס זענען אמאל א מאדנע מצוה — וואס טוט מען מיט א גט, מיט א יבום, מיט א חליצה, וואס טוט א כהן. ס׳איז נישט די נארמאלע סדר החיים. ווען מ׳זאגט אז די מצוה איז די ציור פון א איד, מיינט מען נישט דאס.
און אזוי זע איך פון די זוהר, אז ער זאגט נישט טעמים אויף יעדע מצוה. באופן כללי זאגט דער זוהר טעמים אויף די נארמאלע טאג-טעגליכע מצוות. וואס איז די עיקר צורה? אויף דעם איז געזאגט געווארן אז די זעכציג מצוות זענען די צורה פון א יהודי, נישט די תרי״ג. און נאך חוץ פון דעם: רוב פון די זעכציג מצוות זענען די מצוות וואס מ׳טוט יעדן טאג — ווען מ׳דאוונט, מ׳לערנט תורה, מ׳לייגט תפילין, ציצית, ביז שבת, די טאג-טעגליכע סדר החיים.
די יום טוב איז נישט קיין וועג ארויס, נאר צו קלאר מאכן דעם גאנצן יאר
לאמיר טראכטן אז אפילו דאס וואס ס׳איז דא ימים טובים — וואס איז זייער זייער נוצליך, ס׳איז די צייט ווען מ׳האט צייט פאר דעם — איז געמאכט אז מ׳זאל נישט נוצן די יום טוב פאר א וועג ארויס. דאס איז די וויכטיגע זאך: נישט אז ס׳קומט חודש אלול, מ׳קען זיך ארויסדרייען פון די נארמאלע סדר, מ׳זאגט נאך צוויי קפיטלעך תהלים נאכן דאווענען. א יום טוב איז א צייט וואס מ׳קען זיך בעסער לערנען.
א מענטש דארף דאך לערנען וועגן תפילין. א איד לייגט יעדן טאג תפילין, א גאנצע וואך האט ער נישט קיין צייט צו טראכטן פון דעם. שטייט אין דעם פסוק “למען תהיה תורת ה׳ בפיך” (שמות יג, ט). פארוואס לייגט מען תפילין? ווייל א מענטש ארבעט א גאנצע וואך. שבת לייגט מען נישט קיין תפילין — איך מיין אז דאס איז דער פשט, ווייל שבת דארף מען נישט. מ׳זאגט שבת אליינס איז א אות. וואס הייסט שבת אליינס א אות? די אות איז די שביתה: דאס וואס מ׳רוט שבת האט מען צייט צו טראכטן פון דעם אייבערשטן, פון די תורה. א גאנצע וואך וואס מ׳ארבעט, לייגט מען תפילין כדי ס׳זאל זיין א זכר, ס׳זאל זיין תורת ה׳ בפיך — ער לייגט ממש בפועל די שמע ישראל אויף בין עיניך ועל ידך. אבער די איידיע פון תפילין, פון שמע ישראל, פון די פרשיות פון יציאת מצרים וואס שטייען אין די תפילין, זענען אלץ זאכן וואס ער טוט אויך שבת. און נאכדעם וואס ער האט געהיטן שבת און בעסער פארשטאנען וואס טייטש שמע ישראל ה׳ אחד, איז א גאנצע וואך ווען ער לייגט תפילין ער מער מחזק די תפילין.
די זעלבע זאך: ראש השנה, ווען ער בלאזט שופר, איז בעצם א הרחבה אויף עפעס וואס ער טוט יעדן טאג — אשרי העם יודעי תרועה (תהלים פט, טז), א נושא פון תפילה, מלכות שמים. יום כיפור איז תשובה, סוכות איז שמחה — די אלע ערכים וואס מ׳רעדט יעדן יום טוב זענען זיין נושא. אבער ס׳איז נישט געמאכט אז מ׳זאל זיך קאנעקטן מיט די יום טוב; יום טוב איז אויף צו טרעפן אביסל צייט, מער קלאר צו מאכן די זאכן וואס מ׳טוט א גאנץ יאר — די תפילין, די מזוזה, די ציצית, די כיבוד אב ואם, די משא ומתן באמונה, די חסד, די אלע פשוט׳ע זאכן וואס מ׳טוט א גאנץ יאר. דאס זעט מיר אויס די דבר חשוב.
יציאת מצרים און משנה תורה: דור המדבר קעגן דור באי הארץ
לכבוד דעם טראכט איך אביסל צו לערנען די ספר המצוות פון די זוהר, און פרובירן ארויסצוברענגען די חידושים וואס מ׳קען פארשטיין אין די סובדזשעקט.
צוריק צו פרשת ראה: פארשטייט מען גלייך אז דאס וואס איך האב געזאגט איז ממש די זעלבע זאך. ווען די אידן זענען געווען אין מדבר איז געווען מער אזא בחינה פון יום טוב, פון יציאת מצרים. יציאת מצרים איז די ווארט פון דור המדבר — זיי זענען ארויס פון מצרים, פון דעם מאכט מען פסח, פון דעם קומען אלע מועדים, שבת איז א זכר ליציאת מצרים. דאס האט משה רבינו אויסגעלערנט דעם ערשטן מאל. שפעטער אין ספר דברים האט ער אויסגעלערנט אסאך מער די תורה פון די טאג-טעגליכע לעבן.
די נושא פון שחיטת חולין און במות
מ׳זעט עס זייער קלאר אין די ערשטע פרשה. מ׳קען טראכטן וועגן דעם פון זייער אסאך עקספעקטס, און איך גלייב אז אונז ווייסן נאך אלץ נישט קלאר די פשט עד היום הזה — ס׳איז אפשר איינס פון די סודות התורה וואס מ׳דארף נאך מגלה זיין. די ערשטע זאך וואס משה רבינו איז מסביר אין די פרשה איז עבודה זרה, און די צווייטע זאך, וואס איז קאנעקטעד מיט דעם, איז די נושא פון שחיטה און במות: אז מ׳וועט גיין אין ארץ ישראל וועט מען וואוינען ווייט פון די בית המקדש. “כי ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך כאשר דבר לך” (דברים יב, כ) — וועסט האבן א גרויסע גבול, וועסט וואוינען ווייט.
אפשר וועלן מיינען, אזוי ווי ס׳איז אפשר געווען די הלכה אין דור המדבר לויט איין שיטה אין די תנאים, אז יעדע מאל וואס מ׳שעכט דארף מען מאכן א קרבן, אן עולה, א זבח. זאגט די פסוק ניין, מ׳מיינט נישט אזוי, דאס איז אזוי ווי די גוים טוען. “לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום איש כל הישר בעיניו” (דברים יב, ח), “לא תעשון כן לה׳ אלקיכם” (דברים יב, ד). וואס טוען אונז יעצט? יעצט איז יעדע מאל וואס מ׳עסט פלייש דארף מען מאכן א שלמים, ברענגען א קרבן אין די משכן. ווערט די טאג אז א איד וויל עסן פלייש אזוי ווי א יום טוב, אזוי ווי א הייליגע זאך — ער גייט לפני המשכן, לפני השם, און ברענגט א קרבן.
זאגט די תורה: אז דו וועסט קומען אין ארץ ישראל וועסטו נישט טון אזוי. די גוים האבן תחת כל עץ רענן עפעס א געטשקע — מאך נישט אזוי ווי זיי. דו וועסט גיין במקום אשר יבחר ה׳, דארט וועסטו ברענגען קרבנות, במועדים, שלש פעמים בשנה, אזוי ווי ס׳שטייט אין סוף סדרה.
היתר בשר תאוה
אבער א גאנץ יאר, טאמער וועסטו זיין הונגעריג וועסטו עסן. “בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר” (דברים יב, טו). האסט א תאוה? עס! דו דארפסט נישט גיין אין בית המקדש. נאר דם זאלסטו נישט עסן. נישט יעדע זאך וואס דו טוסט אין דער היים דארף ווערן פון דעם א מצוה, א קרבן. אויך מיט דעם אליין וועסטו פאלגן די תורה — “השמר לך” (דברים יב, יג), וועסטו היטן מיט דעם וואס דו ברענגסט נישט קיין קרבן. די עיקר תורה איז אין דער היים א גאנץ יאר.
יעדע שמיטה, מ׳וועט מאכן הקהל, מ׳וועט זיך קומען דערמאנען און לערנען די תורה. אבער נארמאל, טאג-טעגליך, וועט זיך נישט דרייען דיין טעגליכע טאג ארום דעם אז דו דארפסט מאכן א קרבן. ס׳איז דא אזא זאך וואס הייסט היתר בשר תאוה: אז א מענטש איז הונגעריג און ס׳פאלט אים איין צו עסן פלייש, וועט ער עסן רואיג, און נישט מאכן פון דעם קיין מצוה.
דער טיפערער דרוש: א גאנץ יאר איז דא אויך חול
מענטשן רעדן אז אין ארץ ישראל איז דא “אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה”, ס׳איז אנדערש פון דור המדבר. ס׳איז א דרוש וואס שטייט אין אסאך ספרים. אבער טיפער איז דער דרוש וואס שטייט אין די וואכעדיגע סדרה, מער יסודות׳דיג, מער קאנעקטעד מיט די פשט: אז ס׳איז דא א חילוק פון זמנים — שבת, מועדים קעגן א גאנץ יאר — און פון מקום — ירושלים קעגן די רעסט פון ארץ ישראל, וואס נישט איבעראל איז הייליג אין די זעלבע וועג.
קומט אויס אז די תורה האט דא מחדש געווען אז ס׳איז דא אויך חול. חול האט מען אלעמאל געוואוסט אז ס׳איז דא, ס׳איז נישט קיין חידוש. וואס די תורה איז דא מחדש איז אז די הוה אמינא וואלט די תורה גערופן עבודה זרה: אז אויב א איד וויל דינען דעם אייבערשטן דארף ער זיך קאכן, מאכן א קרבן, ס׳דארף זיין ממש אן עבודת השם; און אויב ער וואוינט ווייטער וועט ער מאכן “בכל מקום אשר תאוה”, מאכן דא עפעס א במה. זיי האבן טאקע אזוי געטון בשעת היתר הבמות.
קומט די תורה און זאגט: נאכדעם וואס דו האסט א בית המקדש — עפעס א מקום קבוע וואס דער אייבערשטער האט בוחר געווען, מנוחה ונחלה, דארט בלייבט די שכינה, נישט די זעלבע לעוועל פון יחיד ובמה וואס “בכל מקום אשר אזכיר את שמי” (שמות כ, כא) — דעמאלטס זאלסטו וויסן אז דאס וואס דו זיצסט אינדערהיים און דו האסט אן “אות נפשך לאכול בשר”, דאס איז פונקט גוט. ס׳פעלט נישט אויס בכלל צו גיין צו די בית המקדש. “כי עם קדוש אתה לה׳ אלקיך ובך בחר ה׳ להיות לו לעם סגולה” (דברים יד, ב) — דו ביסט גאר הייליג, גאר אויסדערוועלט, און דאס מיינט נישט אז דו דארפסט גיין מאכן יום טוב, נאר אז דו קענסט בלייבן אינדערהיים און עסן פלייש.
חול איז נישט קדושה, אבער עס האט הלכות
מ׳דארף דא זיין זייער קערפאל. אויב דו זאגסט אז יעדע פלאץ איז הייליג, איז קיין איין פלאץ נישט הייליג — ס׳מיינט דעמאלטס גארנישט די ווארט. ניין, ס׳איז חול, ס׳איז שחיטת חולין. מ׳לערנט דא נישט מסכת זבחים, שחיטת קדשים, נאר שחיטת חולין. ס׳האט הלכות — “וזבחת כאשר צויתיך” (דברים יב, כא) — דו וועסט מאכן די זביחה לויט הלכות שחיטה, נישט עסן דם, פאלגן די אלע הלכות. אבער די וועג וויאזוי צו זיין א גוטער מענטש, א איד, וועט נישט זיין דורכגיין צום בית המקדש און מאכן א קרבן פון יעדע זאך; א גאנצע אנדערע סדר החיים.
מ׳דארף דאס פארשטיין זייער גוט: וואס איז די הוה אמינא, וואס איז די מסקנא, וואס דאס האט צו טון מיט די נושא פון במות און מיט עבודה זרה. אבער הלכה למעשה לענינינו: ס׳איז דא מצוות וואס זענען געמאכט פאר די רעסטע, שס״ה ימות החמה, די טאג-טעגליכע לעבן, ווען מ׳דארף נישט מאכן פון יעדע זאך א קרבן. אפילו מעשר שני איז די תורה מחדש די וואך: אמאל האט מען געדארפט ברענגען אלעס, ניין, מ׳קען עס אויסלייזן אויף געלט, און עסן מעשר שני דא. ס׳איז דא מהלכים וויאזוי מ׳קען בלייבן אין די נארמאלע בעל הבית׳שטע סדר החיים, מ׳דארף נישט טוישן.
אוודאי, ער וועט געבן צדקה — עפעס אן ענליכע זאך ווי די פדיון מעשר שני — מיט זיין געלט וועט ער איינמאל א יאר גיין אין ירושלים, מאכן זיין ותמכתם לפני ה׳. אבער א די מאנטע טאג איז נישט ותמכתם לפני ה׳. ס׳איז א גרויסע חידוש: אין דער איינער קען אויך זיין פרייליך, קען אויך זיין הייליג, קען אויך זיין עם קדוש אתה לה׳ אלקיך — דורך דעם וואס מ׳עסט נישט קיין נבילה, נישט קיין “לא תאכל כל תועבה” (דברים יד, ג), אלע מאכלות אסורות, אבער נישט דורך מאכן פון יעדע זאך דירעקט א דבר שבקדושה, א קרבן.
די ערשטע מצוה אין ספר פקודין: ידיעת השם — כלל און פרט
וואס איך וויל נאכזאגן וואס דער זוהר זאגט באופן כללי לגבי די נושא פון משנה תורה, פון וואס משה רבינו האט אויסגעלערנט די אידן דעם צווייטן מאל.
די ערשטע מצוה פון די פקודין — אונז האבן געזאגט אמאל א שיעור אויף דעם אין פרשת בא — זאגט דער זוהר איז אנכי ה׳ אלקיך, די מצוה פון ידיעת השם, די ערשטע מצוה פון די תורה. די מצוה שטייט מערערע מאל אין די תורה, אבער לאמיר רעדן פון צוויי פסוקים. אין ספר שמות שטייט “וידעתם כי אני ה׳ אלקיכם המוציא אתכם מארץ מצרים” (שמות ו, ז) — דו וויסט אז דער אייבערשטער האט ענק ארויסגעפירט פון מצרים. אין ספר דברים שטייט אנדערש: “וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד” (דברים ד, לט).
פריער איז געשטאנען נאר “אני ה׳ אלקיכם המוציא אתכם”; דא שטייט “ה׳ הוא האלקים”, מיט די גאנצע פירוט “בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד”. ווער ס׳לערנט ספר דברים זעט עס פיל מיט פירוטים, מיט ליסטס, מיט לאנגע לאנגע פסוקים — דאס שטייט נישט אין ספר שמות.
דער חילוק פון כלל און פרט
זאגט דער זוהר, דאס איז דער חילוק פון כלל און פרט. כלל און פרט האט אסאך מינינגס: על פי קבלה מיינט עס תפארת און מלכות — מלכות הייסט בכלל, תפארת הייסט בפרט. אבער עס מיינט אויך די פשוט׳ע זאך: כלל מיינט באופן כללי, וואס אונז רופן אמונה פשוטה, אן קיין ידיעה, אן קיין פרטים.
די נעקסטע שטיקל זוהר איז מסביר אז ס׳איז דא אין תפילה — דאס איז אויך די וואכעדיגע סדרה — עבד און בן. עבד הייסט עבודה בכללות: ער איז מקבל עול מלכות שמים, ער טוט וואס מ׳הייסט אים. בן איז איינער וואס פארשטייט יעדע זאך באופן פרטי — פארוואס און פארווען און וואס איז דער חילוק פון יעדע זאך. דאס איז ווייטער די זעלבע זאך פון כלל און פרט.
עבדים בספר ויקרא, בנים בספר דברים
זאגט דער זוהר: אין ספר ויקרא, וואס איז די תורה פון מהר סיני, שטייט כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים (ויקרא כה, נה) — וויבאלד זיי זענען עבדים, דארף מען טון די מצוות פון עבדים. אין ספר דברים שטייט א נייע זאך, בנים אתם לה׳ אלקיכם (דברים יד, א) — מילא וועלן זיי טון די מצוות פון בנים. ס׳איז א גאנצע נייע דערהער אין מצוות. און די שורש פון דאס איז דער חילוק וויאזוי מ׳פארשטייט די ערשטע מצוה, ידיעת ה׳.
אין ספר שמות איז געווען פשוט, בבחינת יום טוב אויך: ס׳איז מצרים, ס׳איז בבחינת נסים. נסים גייט מיט אמונה פשוטה — מ׳זעט אז דער אייבערשטער האט געטון נסים, ער האט ארויסגענומען פון מצרים, גלייבט מען אז ס׳איז דא א גאט. מה שאין כן אין ספר דברים שטייט אויך אז ס׳איז ארויסגעקומען פון יציאת מצרים, אבער ס׳שטייט א נייע זאך: כי ה׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד.
ידיעה בדרך פרט איז ידיעה בדרך טבע
דאס הייסט א ידיעה בדרך פרט, וואס מ׳קען עס אויך רופן בדרך טבע. נישט אז ער ווייסט באופן כללי אז ס׳איז א גרויסע באמבע, ס׳קומט א יום טוב, א יציאת מצרים; נאר ער ווייסט באופן פרטי. ער קען פארשטיין די מעשה בראשית — די ערשטע טאג דאס, די צווייטע טאג דאס, די דריטע טאג יענץ — ער ווייסט די גאנצע סדר הבריאה, און פון דעם פארשטייט ער כי ה׳ הוא האלקים. אלקים איז גימטריא הטבע, דאס איז די הנהגת העולם וואס ער פירט די וועלט. ווער ס׳פארשטייט אז דער וואס פירט די אלע פרטים מתוך די הבנה פון יעדע פרט, האט די זעלבע ידיעה.
די זעלבע זאך איז לגבי תפילה. תפילה רעדט מען אלץ פון “לעבדו בכל לבבכם” (דברים יא, יג), א סארט עבודה — די גאנצע תורה הייסט עבודה: “עבדיה בתורתו”, “עבדיה במקדשו”. אבער דאס הייסט באופן כללי. יעדער פארשטייט דעם חילוק פון איינער וואס ווייסט די כוונות און טעמים פון זאכן, און איינער וואס ווייסט נישט: א פשוט׳ער איד דאוונט, ער ווייסט נישט; די גאנצע סידור ווערט די זעלבע זאך. ער איז אן עבד השם, ער איז משבח, מתפלל, מודה — ער טוט. א בן האט אויך א בחינת עבד, אבער ביי א בן האט די בקשה אן אנדערע טעם ווי די שבח, און די מצוה פון שופר אן אנדערע טעם פון די מצוה פון לולב. נישט אלעס איז די זעלבע זאך, ס׳איז מער בפרטיות. אזוי ווי מ׳פארשטייט נישט נאר באופן כללי דעם נושא פון יציאת מצרים, נאר באופן פרטי — נישט נאר אז דער אייבערשטער האט אלעס געמאכט, נאר וויאזוי ער האט עס געמאכט, דורך די פונקטליכע סדר הטבע. דאס הייסט ידיעה בדרך פרט, און דאס איז דער חידוש פון ספר משנה תורה.
ידיעה פרטית און די וועלט: אפגעזונדערטקייט איז נישט קיין שלימות
איך וויל אויספירן מיט א חידוש רעלעווענט. פון דעם קומט אויס אז די ידיעה פרטית האט אסאך מער צוטון מיט פארשטיין די גאנצע וועלט. דאס איז דער חילוק פון משנה תורה און פון ארץ ישראל, וואס מ׳דארף וויסן די ארץ ישראל. ס׳איז זייער א בעיסיק שאלה פון אידישקייט, פון מענטשליכקייט אמת׳דיג, בזמן הזה.
יעדער פארשטייט אז די וועלט איז פול מיט אלע מיני שטותים, דיסטרעקשענס, זאכן וואס זענען שלא כסדר. און איך מיין אז דאס איז אזוי ווי דער חילוק פון יציאת מצרים און משנה תורה: יעדער פארשטייט אז ביי דיפאלט, סתם צו בלייבן אין מצרים, וועט זיך גארנישט אנהייבן. דער זוהר זאגט אז ווען נישט אז משה רבינו האט זיי געזאגט “וידעתם כי אני ה'”, וואלטן זיי קיינמאל נישט געקענט זיין קיין נסים. די בעיסיק אמונה פשוטה האט מאפשר געווען אז ס׳זאל בכלל קענען זיין די אלע נסים פון יציאת מצרים. פארדעם האט ער געדארפט ארויסגיין פון מצרים.
יעדער פארשטייט אז אן א געוויסע צמצום, א געוויסע מציאות פון פארמאכטקייט, וועט א מענטש סתם טון וואס די צייטונג זאגט אים היינט, און ער וועט זיין צודרייט ווייל די צייטונג טשעינדזשט די מיינד יעדע פאר וואכן — ער וועט נישט קענען זיין קיין איד, קיין מענטש. דאס איז נישט קיין חידוש.
די מעשה פון ריזשינער מיט׳ן פערד
מיר דארפן אבער וויסן אז דאס איז נאך אלץ נישט די שלימות. איך מיין אז די שענסטע מעשה פאר דעם איז וואס דער ריזשינער האט געזאגט פאר יענעם איד מיט זיין פערד. ס׳איז געקומען א איד וואס האט געהערט אז מ׳רעדט נישט פערציג טעג באקומט מען רוח הקודש, האט ער אזוי געטון. ער קומט צום רבי׳ן פרעגן פארוואס האט ער נאכנישט קיין רוח הקודש. האט דער רבי אים געברענגט צו זיין פערד און געזאגט: “קוק, דער פערד רעדט שוין אויך נישט פערציג טעג, וואו איז זיין רוח הקודש? ס׳זעט אויס אז מ׳דארף עפעס טון חוץ פון נישט רעדן.”
די אמיש: מ׳קען בלייבן א פערד
מ׳קען עס זען אויך בפועל ממש. מיר זענען געווען די וואך אין פענסילוועניע ביי די אמיש, וואס זיי פירן זיך שוין אפאר הונדערט יאר נישט צו אנרירן די מאדערנע וועלט, אינגאנצן אפגעזונדערט. ער פארט אויף א פערד, ער גייט נישט קיין קאר, ער האט נישט קיין טעלעפאן און קיין קאמפיוטער. און מ׳האט געכאפט אז ס׳איז אלץ זייער פיין, אבער ס׳מאכט נאך נישט אויס א מענטש פון א פערד. ער קען גאנץ גוט בלייבן א פערד.
מ׳קען זיך פארשטעלן — און מענטשן האבן עס אין אסאך וועגן, דארט מיט שמירה ועשיה, די נושא פון “ונשמרתם ועשיתם” (עי׳ דברים ד, ו) — איך האב אסאך מאל די טעות: איך וואלט געוואלט לערנען גאנץ ש״ס, גאנץ זוהר, גאנץ כתבי ראי״ה, רמ״ק, סייענס, פילאסאפיע, אלעס. נאר וואס? איך שטיי אויף אינדערפרי, קומט צו מיר די צייטונג מיט נייעס, ס׳קומט די סאושעל מידיא און אלע אנדערע יצר הרע׳ס, און לכבוד דעם לערן איך נישט. ווען נאר איך וואלט געקענט זיין אינגאנצן אפגעזונדערט, געוואוינט אין ענני הכבוד, אן אינטערנעט, וואלט איך אוודאי געלערנט יומם ולילה און געענדיגט שוין לאנג ש״ס דריי מאל.
אמאל איז דא מענטשן וואס פאר זיי איז עס אמת. פאר רוב מענטשן איז עס נישט אמת. מ׳קען קוקן און זען אז ווי מער מ׳איז אפגעזונדערט און פארמאכט פון די וועלט, איז נאך נישט אמת אז יענער מענטש איז עפעס א גרעסערער תלמיד חכם. וואלסט אזוי געמיינט: א מענטש וואס איז מער מאדערן, ליינט מער נייעס און פאליטיק, ס׳נעמט אים אסאך צייט און ענערגיע, קען ער נישט זיין אזא תלמיד חכם; דער וואס איז אינגאנצן פארמאכט און ווייסט נישט פון גארנישט, וואלסטו געמיינט אז זיי זענען מלא תלמידי חכמים, מלא גאונים, מלא חידושים. ביזדערווייל זעט מען עס נישט אזוי שטארק. מ׳זעט נישט אז ווי מער פארמאכט די קהילה איז, איז עס מער ערליך, מער תלמידי חכמים.
לאמיר רעדן פון א זאך וואס מ׳קען גרינג מעסטן — פון הבנת התורה, פון שכל. פון די חידושים וואס מ׳קען וויסן פון השגת התורה, פון השגת החכמה, איז היינט דא אסאך בעסער וואס אמאל. מ׳קען קלאר זען אז אפילו אונז פארשטייען די חומש, פשוט פשט, בעסער — אין א געוויסע זין, די וואס האבן מער יצר הרע׳ס, די וואס קוקן מער די צייטונגען, פארשטייען בעסער. איך מיין אז ס׳איז אבדזשעקטיוו אביסל דאס. אוודאי, אויב מ׳לערנט גארנישט, פארשטייט מען גארנישט — אויב ער קוקט נאר די טעלעוויזשן, לערנט ער דאך נישט. אבער ס׳איז נאך נישט קלאר אז דער וואס קוקט קיינמאל נישט די טעלעוויזשן פארשטייט די פרשה פון די וואך בעסער; אסאך מאל הערט מיר אויס פארקערט.
די תורה איז געגעבן פאר א מענטש אין די וועלט
חוץ פון דעם, די תורה איז געגעבן פאר א וועלט. אויב נישט וואלסטו געדארפט גיין צו די מלאכים — “כלום מעשה יש בכם, כלום קנאה יש ביניכם” — דו קענסט דאך עסן בשר בחלב ווייל דו ביסט א מלאך. די תורה איז געגעבן אויף א מענטש אין די וועלט. די טיפערע סיבה איז וואס איך זאג דא: אויב איינער האט אינגאנצן נישט קיין שום פארמאכטקייט, קיין שום הגדרה, וועט ער סתם טון יעדן טאג וואס די צייטונג זאגט. אבער פון נישט טון וואס די צייטונג זאגט איז נאך אלץ בכלל נישט גענוג ווי דעת פני ה׳; ס׳איז מחויב באופן כללי, נאכדעם באופן פרטי, און נאכדעם ווידער באופן כללי — אזוי ווי מחויב צו זיין אן עבד, נאכדעם א בן, און נאכדעם אן עבד אויכעט. ס׳דארף זיין א שמירה פון אלע זייטן. אבער מ׳איז נישט פטור פון זיין א בן.
אויב איינער איז שוין צוויי הונדערט יאר וואס זיין קהילה האט קיינער נישט געזען גארנישט אין די וועלט — איך זע נישט אז פון דעם האט ער עפעס אויפגעטון בקדושה, אין עשה טוב. מ׳זעט עס נישט, מ׳מוז דאס זאגן. ס׳מיינט אז לפחות איז עס נישט גענוג, און ס׳קען זיין אז ס׳שאדט אפילו — פאר די פשוט׳ע ריזן, ווייל דער אייבערשטער האט דאך געמאכט די וועלט. “ה׳ אלקים” מיינט אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט. צו זאגן אז מ׳איז אינגאנצן אפגעזונדערט פון די וועלט, איז אזוי ווי דער אייבערשטער האט נישט געמאכט די וועלט; אזוי ווי ס׳איז דא דער אייבערשטער און ס׳איז דא די וועלט און זיי זענען אין א מחלוקת, און איך בין אויף די זייט פון דעם אייבערשטן קעגן זיין וועלט. ס׳איז א מין פורים דאס, ס׳גייט נישט אזוי. דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט, קענסט נישט זיין מיט׳ן אייבערשטן קעגן זיין וועלט.
אוודאי, מ׳זאל עס נוצן לטובה, נישט לרעה, אזוי ווי ס׳שטייט “ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה” (דברים יא, כו) — דו דארפסט וויסן קלאר די ברכה און קללה, און נאכדעם וועסטו בוחר זיין אין ברכה, “ובחרת בחיים למען תחיה” (דברים ל, יט). אבער צו זאגן אז ממילא בין איך נישט גורס די קללה, נישט גורס די גאנצע וועלט, איך וויל נאר די ברכה — ס׳זעט נישט אויס אז ס׳גייט אזוי.
צוויי מצוות: עבד און בן
דערפאר איז זייער וויכטיג צו געדענקען די צוויי מצוות: “עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים” (ויקרא כה, מב), און אויך “בנים אתם לה׳ אלקיכם” (דברים יד, א).
“בנים אתם לה׳ אלקיכם” מיינט, אזוי ווי דער זוהר זאגט די לשון אין פקודין, אז דער בן איז זיך משתדל “למנדע בגנזי דאבוי” — צו וויסן אלע סודות פון זיין טאטע. אן עבד טאר נישט וויסן קיין סודות; אויב ער פרובירט, “מי ישמחני, ווער ביסטו?” א בן איז איינער וואס וויל זיך דרייען אין יעדע צומער, יעדע באהאלטענע פלאץ פון זיין טאטע, אזוי ווי א בן יחיד וואס זיין טאטע איז אים משליט אויף אלע זיינע אוצרות. “בחוכמתא למנדע ליה ולקודשא בריך הוא” — ער וויל וויסן די גאנצע וועלט פון דעם אייבערשטן. ווען מ׳זאגט אים “דא טאר מען נישט קוקן” — דא דארף מען קוקן אויף א ריכטיגע וועג, נישט בדרך של פירוד, נישט בדרך של חטא. אבער צו זאגן אז ממילא וויל ער נאר זיין אן עבד, נאר פארמאכט, נאר נישט וויסן — בלייבט ער בפועל ממש א פערד.
די תועלת פון אפגעזונדערטקייט איז נאר בשביל השגה
איך מיין אז ס׳איז אפילו נישט סעד, ווייל די גאנצע תועלת פון זיין אפגעזונדערט איז דאך צו קענען האבן השגת התורה, צו קענען וויסן די וועלט אמת׳דיג — ווייל אז מ׳איז אינגאנצן משועבד צו די וועלט, ווייסט מען די וועלט אויך נישט, אזוי ווי איינער וואס איז עבד אינגאנצן צו די צייטונג ווייסט די צייטונג אויך נישט. אבער מצד שני, ס׳איז נישט אמת אז פון זיין אפגעצוימט פון די וועלט ווייסט מען ווער ס׳איז דער אייבערשטער; מ׳דארף צולייגן נאכמער, און דאס איז אפילו א סתירה — מ׳דארף וויסן די גאנצע וועלט. אוודאי דארף מען א געוויסע הבדלה — אזוי ווי דער שם איז הכנעה, הבדלה, המתקה — מ׳טאר נישט ווערן צעמישט, אבער ס׳מוז אויך זיין א שלב פון בן.
אויב מ׳טוט איינס אן די צווייטע, בלייבט מען. ס׳איז באמת א פירוד, דער פירוד פון זכור ושמור, אזוי ווי “ושמרתם את חקתי ועשיתם אתם” (ויקרא יט, יט) — מ׳דארף זיין אפגעהיטן, דאס איז שמור, אזוי ווי פרייטאג צו נאכטס. אבער נאכדעם דארף זיין זכור: מ׳דארף רעדן, לערנען, קוקן, פארשטיין, מחפש זיין בגנזי אביו, זוכן די גאנצע וועלט און די גאנצע תורה. נישט זאגן “דאס האט מען נישט ווען, דאס טאר מען נישט לערנען, דאס טאר מען נישט וויסן” — ס׳איז נישטא אזא זאך. מ׳דארף אלע זאכן וויסן און לערנען, און דורך דעם באקומט מען די שלימות פון “בנים אתם לה׳ אלקיכם”.
עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר
און דער זוהר פירט אויס זייער שיין: אז דו האסט די ביידע זאכן, אויף דעם זאגט דער פסוק “ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר” (ישעיה מט, ג). עבדי אתה — דו ביסט מיין עבד, אבער דו ביסט נישט נאר מיין עבד, דו ביסט ישראל, א זון. דו ביסט ישראל אשר בך אתפאר, דעמאלטס בין איך מתפאר מיט דיר.
דאס הייסט, אזוי ווי יעדן טאג ביים דאווענען זאגט דער זוהר אז ס׳איז דא די צוויי זאכן: א מענטש שטעלט זיך דאווענען און מאכט ארויף די סידור — ער טוט בבחינת עבד. און נאכדעם בלייבט ער נישט ביי דעם: ער וויל פארשטיין יעדע זאך, ער לערנט יעדע מצוה סעפערעטלי, די מצוה שבכל יום — נישט נאר ווען דו גייסט אין בית המקדש, דעמאלטס איז אן עבד, נסים, און דעמאלטס א ישראל אשר בך אתפאר.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סוד המשנה תורה: מצוות שבכל יום וצורת היהודי
הקדמה: פרשת ראה וספר משנה תורה
מורי ורבותי, היום ערב שבת פרשת ראה. בפרשה זו מגיעה התורה, לאחר כל ההקדמות של משה רבנו, אל השלב שבו היא באה לחזור ולשנן את התורה — ועל שם זה נקרא כל ספר דברים בשם ‘משנה תורה׳. הפרשה פותחת, ‘אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות׳ (דברים יב, א), ומכאן ואילך מתחילים כל המצוות וכל ההלכות שמשה רבנו חוזר ומשנן, אותן על ישראל לקיים בארץ ישראל. רובן, או חלקן, כבר נלמדו פעם אחת בספר שמות, וכעת חוזרים ומשננים את חוקי התורה, את התורה ואת המצוה. ואכן התורה בספר דברים קוראת לעצמה פעמים רבות בשמות שונים — ‘מצוה׳, ‘תורה׳, ‘חוקים׳ — ובאופן כללי הכוונה אחת היא. זהו ספר משנה תורה שאנו מתחילים בו בשבוע זה.
מבקש אני לבאר מעט את סוד המשנה תורה, את סוד החילוק שבין מה שלימד משה רבנו את ישראל בפעם הראשונה — מה שנקרא ‘בהר סיני׳, אצל הדור הראשון, דור יציאת מצרים — לבין מה שלימד את ישראל בדור באי הארץ.
חסרון החיים מיום טוב ליום טוב
מה שברצוני לעשות בשבועות אלו, אבארהו כך. למדנו שבוודאי מתקרב ובא יום טוב, מתקרב ובא ראש השנה, כבר עברנו ראש חודש אלול, כבר שבת מברכים אלול בשבוע זה. אך אני חש, ולמדתי כן גם מאחרים, שיש בכך חסרון מסוים. שכן בכל שנה חוזרים ולומדים מדי מועד את ענייני הימים הטובים, אולם להיות יהודי, להיות אדם, אין זה עניין של ריקוד מיום טוב ליום טוב. דבר זה טוב הוא לילדים קטנים במובן מסוים — מצות עשה שהזמן גרמא מעוררת בהם התרגשות, מצוה חביבה הבאה מזמן לזמן. ובוודאי אנו סוברים שאמת יש בכך, ותמיד אנו סוברים שאותה התרגשות של הילדים אכן אמת, ויש בה סוד אמיתי. אך אדם מבוגר, אדם בעל דעה, צריך להתלהב מעט יותר מבפנים, להיות מיושב יותר, ולהיות לו בהירות רבה יותר בסדר שבכל יום, במצוות שבכל יום.
ובעניין זה קשור עוד יסוד גדול הקשור בחוזק רב לנושא ספר דברים שאנו עוסקים בו ועוד נרחיב בו. שהרי יום טוב הוא זמן שבו יוצאים מעט מן הסדר הרגיל, יוצאים מעט מן העולם. פעם היה עניין עלייה לרגל, שהולכים לבית המקדש, ואף כשאין עושים כן ממש, יש כעין זה — הולכים לבית המדרש, נוסעים לרבי, כל אחד נוהג בדרכו. אפילו אדם שיש לו משפחה — מניחים לו מעט. בדרך כלל ביום רגיל אין האשה מרשה ללכת לבית הכנסת כל היום, ואילו בראש השנה מרשה היא. זהו החילוק הגדול שבגללו ניתן בראש השנה להתפלל וללמוד יום שלם, וכן ביום כיפור באווירת סליחות וכן הלאה — שכן כך ערוך הסדר. מי שגר בשכונה יהודית, במשפחה יהודית, מניחים לו; העולם, המציאות, נותנים מעט מקום לכך.
היום טוב כהשהיה — לא כעיקר
אך יוצא מכאן שההתלהבות מן הימים הטובים, ההדגשה של הימים הטובים, היא תמיד מעין הדגשה של השהיה. מניחים מעט את העבודה בצד, את היום־יום שבו יש לעסוק עם המשפחה, עם בני אדם, עם החברים, עם העובדים, עם המעביד, כל אותם עניינים — ומהרהרים ומתלהבים בזה. ובוודאי כך הוא: אדם רגיל הטרוד, כמו שאומרים, על המחיה ועל הכלכלה, עובד, ואף אם עובד פחות, עדיין יש לו משפחה וכל מה שצריך לטפל בו. ובאמת אותה עת היא עת, ‘לא ניתן יום טוב לישראל אלא לעסוק בו בתורה׳ (ירושלמי שבת פט״ו). זהו זמן שבו ניתן לעסוק יותר בתורה ובמה שקרוי עבודת השם.
המצוות שבכל יום צריכות כוונה ובהירות
ועם כל זה, אין זה נכון. שהרי אי אפשר שאדם יחיה כך משבת לשבת, מיום טוב ליום טוב. בכל יום ויום יש יום. על כן סבור אני שחשוב מאוד להיכנס מעט אל סדר המצוות שבכל יום. אפשר לומר זאת ממש כך: יש מצוה, יש מצוות הבאות מזמן לזמן — ספר זמנים — תקיעת שופר, ונענוע לולב, ואף שבת עצמה, לומר גוט שבת, להתפלל בשבת, וכיוצא בהם, דברים שכל אחד כבר יודע בהם מעט, וכל מי שיש לו שייכות יש לו כוונה כלשהי בהם. לומדים על כך בספרי חסידות וקבלה, ויודעים את הכוונות של כל הדברים.
אך בכל יום עושה אדם מצוות רבות מאוד: מניח תפילין וציצית, מתפלל, לומד מעט, עושה חסד, עוסק ביישובו של עולם ובפרנסה, וקובע עתים לתורה — כל הדברים שאדם עושה. וראוי הרבה יותר, ומועיל הרבה יותר לאדם, שתהיה לו כוונה מסוימת ובהירות במצוות אלו.
ספר פקודין שבזוהר
והאמת היא כך, שהזוהר, וכן כל אלה שחיברו טעמי המצוות — וזה מעניין מאוד, יש ספר טעמי מצוות של הזוהר הנקרא ‘פקודין׳ — בזוהר שלנו הוא נדפס בדרך כלל מפוזר בין הפרשיות, שבכל מקום שהיתה מצוה שילבו את הקטע, אך במקורו, וכיום כבר נדפס גם בפני עצמו, היה ספר הנקרא ‘פקודין׳, שהוא ראש דבר על ‘פקודי דמרא עלמא׳. זהו ספר המצוות של הזוהר — אין שמו ‘ספר המצוות׳ אלא ספר של טעמי המצוות.
וסבור אני שהוא בנוי בעיקרו, לא ממש אחד לאחד, לא כל פרט ופרט, אך בנוי הוא על הרמב״ם. אכין פעם טבלה להראות בדיוק עד כמה ניתן לראות זאת, אך ברור לי שהוא בנוי, אם לא ממש על אותו הסדר בדיוק — ייתכן שיש חילוקים — הריהו בנוי על הרעיון שאומר הרמב״ם בסוף מצוות עשה שבספר המצוות. בסוף, כשהרמב״ם מונה את כל תרי״ג המצוות, אומר הרמב״ם בסוף מצוות עשה שיש מינים רבים של מצוות. יש בזה עומק רב כיצד להבינו, והאריז״ל בשערי מצוות דן בו בחקירות. אך רצוני לומר את דברי הרמב״ם, ונראה לי שהזוהר הולך בדרך זו.
סוגי המצוות לדעת הרמב״ם
יש סוגים שונים של מצוות, אומר הרמב״ם. יש מצוות שאינן נוגעות אלא לציבור, כגון מצות בניין בית המקדש ומצות מחיית עמלק. יש מצוות שאינן נוגעות לאדם אלא אם אירע לו מעשה מסוים — אם היה זב חייב להביא קרבן. ויכול לעבור על אדם כל ימי חייו ולא יזדמן לו לעולם לקיים מצות גירושין, או קרבן זב, או נזיר, וכיוצא בהם.
יש מצוות הנוגעות יותר במציאויות מסוימות של העולם, של משא ומתן — אם קונה אמה עבריה חייב לשחררה כפי חוקי אמה עבריה, וכיוצא בזה. יש מצוות שאינן נוהגות אלא בפני הבית, כמו הקרבנות, תרומות ומעשרות וכל כיוצא בהם. כל אלה הם סוגי מצוות שאינן מן המצוות שהוא קורא להן ‘מצוות הכרחיות׳, שכל יהודי מחויב בהן בכל יום, בכל זמן ובכל מקום — לאו דווקא בכל יום, אך בכל שנה, במחזור החיים הרגיל של אדם, יש מצוות מסוימות הנוהגות.
והרמב״ם עורך רשימה ואומר שיש שישים מצוות שאפשר לקרוא להן מצוות הכרחיות. אלו הן מצוות שכל אדם — גדול, זכר נאמר — מחויב בהן בכל מקום ובכל זמן, מוכרח בהן. והוא מונה אותן ועורך רשימה של המצוות, ובשבט הלוי פרנקל ניתן לראות את הרשימה עם ראשי המצוות. וברשימה זו אין כוונתו — הוא אומר, דרך משל, שמזוזה היא חלק מן הרשימה, ואף שאדם שאינו גר בבית אינו צריך מזוזה, מכל מקום בסדר החיים הרגיל, שאדם יש לו בית, נושא אשה, מצוות אלו הוא מכניס לרשימה. אך מצוה הנוהגת רק אם מת אחיו ללא בנים ועליו לייבם או לחלוץ — זו אינה נכנסת לכאן, שכן אין זה מדרך סדר החיים הרגילים של יהודי. יוצא שישים מצוות, אומר הרמב״ם. שישים מצוות — אלו הן המצוות התדיריות, והוא קורא להן הכרחיות.
צורת היהודי: תרי״ג מצוות או שישים מצוות
נכון יותר הייתי אומר כך: אנו מדברים תמיד שצריך שתהיה לאדם תמונה, שיוכל לתאר כיצד נראים חיי היהודי. מהם חיי היהודי? בדרך כלל אומרים — תרי״ג מצוות. ואמת הוא, והזוהר מרחיב ומעמיק בזה, כאן ובמקומות אחרים. אך הרי אמרו בגמרא שתרי״ג מצוות — רמ״ח מצוות עשה כנגד איבריו של אדם ושס״ה כנגד ימות החמה (מכות כג ע״ב). יוצא שזוהי כתמונה של אדם החי בזמן. זהו אדם החי בזמן, בשנתו — כיצד נראים החיים היהודיים?
מכאן מקבילים ואומרים שהמצוות הן כנגד האיברים. כאילו כשם שיש תמונה לאדם בגשמיות — שיש לו כך וכך איברים, והוא חי בכך וכך זמן, בכל שנה שלוש מאות שישים וחמישה ימים — כך יש תמונה של אדם, שאפשר לקרוא לה ברוחניות, ששלימות נפשו של יהודי היא במה שהוא מקיים את תרי״ג המצוות. כך נראה יהודי. מהו יהודי? מי שמקיים את תרי״ג המצוות.
קושיית האריז״ל
ועתה, על זה מיד עולה קושיה, וסבור אני שקושיה טובה היא, ורואה אני שהתירוץ הוא כפי שאבאר — אפשר להעמיק, אך סבור אני שהתירוץ הפשוט הוא זה. ומקשה האריז״ל: מה יהיה עם כל אותן מצוות שאינן נוגעות? כמו שאתה אומר — יש מצוה שאינה נוגעת אלא לכהן, יש שאינה נוגעת אלא למלך, יש שאינה נוהגת אלא בזמן הבית, יש שאינה נוגעת אלא אם יזדמן מקרה כזה. אם כן, כיצד אפשר לומר שצורת היהודי היא תרי״ג מצוות? הרי למעשה אין הוא מקיים תרי״ג מצוות. אדם מקיים, כדברי הרמב״ם, בקירוב שישים מצוות.
אנו מדברים עתה במצוות עשה, שכן מצוות לא תעשה תורה אחרת היא מעט. אך במצוות עשה יש בקירוב שישים מצוות שיהודי מקיים. ולרמב״ם אין בזה קושי, והרמב״ם אכן מונה את הכל: התורה בשלימותה היא רמ״ח מצוות עשה, אך למעשה, מהי תמונת היהודי בפועל — הרי היא השישים מצוות.
ורואה אני שחלק המשל, מה שאני שואב מן הזוהר — שכן חלק הזוהר הנקרא ספר פקודין, מצוות הזוהר, פחות או יותר — אמנם אין הדבר מדויק במאה אחוזים, יש חילוקים שאפשר לדון בהם בפירוט כשנגיע — אך פחות או יותר, הזוהר מונה בספר המצוות שלו בקירוב את השישים מצוות. ואף פחות מזה, יש בו רק ארבעים ושבע מצוות, ולא כולן אותן מצוות בדיוק, אך על כל פנים, רוב עיקר המצוות שכל אחד היה זוכר בוודאי נמנות בספר המצוות, שכן ספר המצוות של הזוהר אינו על תרי״ג המצוות אלא על אותן מצוות סמוכות. ואפשר שלא סיים כשהגיע לשבע וארבעים, והיה עליו להוסיף עוד, ואין זה ממש על אותו הסדר, ואין זו ממש קושיה — אך זה על אותו הרעיון.
התירוץ: רמ״ח הוא רמז, שישים בפועל
מה נעשה עם הקושיה שאם כן, מי אמר שהוא רמ״ח מצוות? סבור אני שבפשיטות אין זו קושיה גדולה, אלא זו קושיה הנוטלת רמז ברצינות יתירה. אכן, באופן כללי רמ״ח מצוות — זה מלמד אותנו שהמצוות הן ציור הגוף, ציור של איך נראה יהודי — אך פעולה ממש היא שישים. ואם רוצה אדם דווקא, יאמר שכך הוא גם באיברי הגוף. הרי יש איברים שאין שמות תלויין בהם, יש איברים שאינם ממש כאיברי אדם בפועל, שכל תפקידם רק אם יארע מקרה. יש לאדם בגופו למעשה חלקים שונים, נוגדנים, מערכת חיסון, העשויים לשמש רק אם יזדמן מקרה כזה, ולא כל דבר שבגוף עצמו נעשה בפועל תמיד.
בגוף, כשאומרים מאתיים ארבעים ושמונה איברים, אפשר לחלק פירוד רב. בכללות אפשר לראות שיש לאדם עשרה איברים — יד ורגל ובטן וכן הלאה, אם מונים אף איברים פנימיים. ספר יצירה מגיע לשנים עשר. נאמר שנים ועשרים איברים אפשר למנות באדם לפי דרכו של ספר יצירה. גם באדם עצמו, המספר העצום של מאתיים ארבעים ושמונה מספר גדול הוא מאוד. אמת שאותה מנייה מקיפה, לפי מי שעורך את הרשימה במסכת אהלות כמדומני, ממש את כל האיברים או העצמות שבאדם.
אך על כל פנים, אין זה נכון לומר בפשטות שהשלימות היא תרי״ג המצוות. אין זה אלא כמו רמז. בפועל ממש, פחות או יותר, אלו הן השישים מצוות.
שס״ה כנגד ימות החמה — לא כנגד גידים
וכפי שאני אומר, מן השישים מצוות רובן — ואי אפשר לומר שהעיקר הוא המצוות הבאות מזמן לזמן. אמנם אמת ששס״ה, וזה חשוב מאוד: חלק הציור של האדם הוא הזמן שלו. ומכאן אני אומר — הורגלנו לשמוע רמ״ח איברים ושס״ה גידים, אך לפי הגמרא, וכן בזוהר, כאן נראה שהולכים בדרך אחרת. כך שנוי בגמרא במפורש, הרמז של רבי שמלאי, ששס״ה כנגד ימות החמה (מכות כג ע״ב), לא כנגד גידים.
איני יודע מה הם גידים. בוודאי זה רמז אצל הכל, אך אין לאיש רשימה של גידים. רשימת האיברים שנויה במשנה, אך ברשימת הגידים איני יודע מה הם גידים ומדוע יהיו שלוש מאות שישים וחמישה. נראה לי סתם רמז, לעתים כתוב כך בספרים, אך אין זה העיקר. העיקר הוא הרמז של הימים, וזה פשוט מאוד: יהודי חי בזמן, חי בשלוש מאות שישים וחמישה ימים.
ועתה, בוודאי, בתוך שלוש מאות שישים וחמישה הימים יש מהם, נאמר, עשרים ימים שהם ימים טובים, ואפשר להוסיף עוד כחמישים שבתות בכל שנה — ארבע וחמישים שבתות בכל שנה — נאמר, חמישים־שישים מהם ימי קודש, מקראי קודש, ימים מיוחדים. ועם כל זה, בשנה רגילה יש שלוש מאות ימים רגילים. בכל יום יש יום, כל יום הוא יום קדוש, כל יום הוא דבר.
המצוות הרגילות שבכל יום הן העיקר
וצריך לשמוע — ואיני מתכוון רק לזה, אלא אף זה: תחילה אני אומר שצריך לדבר מן היום הרגיל, מן הסדר הרגיל. ואף במה שאני אומר, אקדים דבר אחד: אין למנות מכל אותן מצוות שיש בהן לעתים מצוה יוצאת דופן — מה נעשה בגט, מה נעשה בייבום ובחליצה, מה עושה כהן — לא יוצאות דופן ממש, אך אין זה סדר החיים הרגיל. ונראה לי שכשאומרים שהמצוה היא ציור היהודי, אין הכוונה לזה.
וכפי שאני רואה מן הזוהר, אין הוא אומר טעמים על כל מצוה ומצוה — יש דברים שהם באמונה פשוטה, ואחר כך הוא מנסה לתת טעמים על המצוות התלויות בכלל. וצריך לדון בזה, אך באופן כללי, הזוהר נותן טעמים על אלו — על המצוות הרגילות שבכל יום. ומהי צורת העיקר? על זה נאמר שהשישים מצוות הן צורת היהודי, לא תרי״ג המצוות.
ומלבד זה אני אומר שהמצוות שיש לדבר בהן בעיקר הן המצוות הרגילות שבכל יום. רוב השישים מצוות הן המצוות שעושים בכל יום — כשמתפללים, לומדים תורה, מניחים תפילין, ציצית, וכן הלאה עד השבת, סדר החיים היום־יומי. ואלו שני דברים.
היום טוב אינו דרך מוצא, אלא לבהר את כל השנה
לא זו בלבד, אלא נהרהר בכך: אף מה שיש ימים טובים — אכן, מה שאומרים למעשה מועיל מאוד וחשוב מאוד, שהימים הטובים הם הזמן שבו יש פנאי לכך — הרי היום טוב נעשה כך שלא ישתמשו בו כדרך מוצא. וזה הדבר החשוב. לא שישתמשו ביום טוב באופן שכשמגיע יום טוב יוכל אדם להתחמק מן הסדר הרגיל. מגיע חודש אלול, ואפשר לומר עוד שני מזמורי תהלים לאחר התפילה — ודבר זה הוא כמעין מה שאין הסדר הרגיל. יום טוב הוא זמן שבו ניתן ללמוד טוב יותר.
הרי אדם צריך ללמוד על תפילין. יהודי מניח בכל יום תפילין, וכל השבוע אין לו פנאי לחשוב על כך. הרי כתוב בפסוק, ‘למען תהיה תורת ה׳ בפיך׳ (שמות יג, ט). מדוע מניחים תפילין? מפני שאדם עובד כל השבוע. ולכן בשבת אין מניחים תפילין. סבור אני שזהו הפשט — שבשבת אין צ
ריך תפילין. אומרים ששבת עצמה אות היא. מהו שבת עצמה אות? שבשבת יש פנאי. ומהו האות? האות היא השביתה. עצם המנוחה של שבת נותנת פנאי לחשוב על הקדוש ברוך הוא, פנאי לחשוב על התורה.
כל השבוע, כשאין נחים, מניחים תפילין כדי שיהיה זכר, שתהיה ‘תורת ה׳ בפיך׳. אומר פסוק, אומר שמע ישראל, מניח את שמע ישראל ‘בין עיניך׳ ו׳על ידך׳, מניח ממש בפועל את שמע ישראל. זהו זכר. אך מה עושה בשבת? לא ששבת אינו עושה את התפילין — זהו רק אם עושים חילוק, שמעשה התפילין אינו עושה. אך רעיון התפילין, של שמע ישראל, של והיה אם שמוע, הפרשה השנויה בתפילין, של יציאת מצרים — כל אלו דברים שהוא עושה. בשבת עושה הוא זאת בפנים.
ועתה, לאחר ששמר שבת, הבין את השבת בצורה ברורה יותר, הבין טוב יותר מהו פירוש ‘שמע ישראל ה׳ אחד׳, הרי כל השבוע כשמניח תפילין הוא מחזק יותר את התפילין — מהי ‘תורת ה׳ בפיך׳? זו השבת. וכן הדבר בראש השנה: כשתוקע בשופר ומקיים מצות שופר, הרי זה בעצם פירוש והרחבה על דברים שהוא עושה בכל יום. ‘אשרי העם יודעי תרועה׳ (תהלים פט, טז) — זה נושא של תפילה, של מלכות שמים; יום כיפור הוא תשובה, וסוכות הוא שמחה — כל אותם ערכים שמדברים בהם בכל יום טוב הם נושאו. אך אין הדבר נעשה כך שמפני שהוא יום טוב אין לו עסק עם הזמן, שמתחברים ליום טוב. אין היום טוב לשם התחברות ליום טוב עצמו. היום טוב הוא כדי למצוא מעט פנאי, כדי לבהר יותר את הדברים שעושים כל השנה — התפילין, והמזוזה, והציצית, וכיבוד אב ואם — צריך לעשות יום טוב מיוחד עבורם. והמשא ומתן באמונה, והחסד, וכל אותם דברים פשוטים שעושים כל השנה. זה בעיני הדבר החשוב.
יציאת מצרים ומשנה תורה: דור המדבר כנגד דור באי הארץ
לכבוד זה חושב אני ללמוד מעט — בשיעור זה אין אני לומד כל כך הרבה בפנים, אך ללמוד מעט את ספר המצוות של הזוהר, ולנסות להביע את מה שניתן, את החידושים שאפשר להבין ולבהר בנושא זה.
על כן אשוב אל מה שהתחלתי בו מפרשת ראה. אם כן, נשוב לזה, שכך יבין כל אחד — פשוט הוא מה שאני אומר. ומיד יבין כל אחד שמה שאמרתי כעת הוא ממש אותו הדבר. שכן מה? שכאשר היו ישראל במדבר, היתה שם יותר בחינה של יום טוב, יותר בחינה של יציאת מצרים. יציאת מצרים — זו המילה של דור המדבר. הם יצאו ממצרים, ומזה עושים פסח, ומזה באים כל המועדים, והשבת היא זכר ליציאת מצרים. זו הדרך שבה לימד משה רבנו את התורה בפעם הראשונה. לאחר מכן, בספר דברים, לימד הרבה יותר את תורת החיים היום־יומיים.
נושא שחיטת חולין והבמות
ורואים זאת בבירור, וחשבתי על כך בשבוע זה — יש סיבה טובה לכך — ורואים זאת בבירור בפרשה, בפרשה הראשונה. וצריך לחשוב על זה, ואפשר לחשוב על זה מהיבטים רבים מאוד, ואני מאמין שעדיין איננו יודעים את הפשט בבירור עד היום הזה, ואפשר שזה מסודות התורה שעוד צריך לגלותם. אך מה שחשוב הוא לראות שהדבר הראשון שמבאר משה רבנו בפרשה — הדבר השני נאמר, שהדבר הראשון הוא לבאר עבודה זרה — הדבר השני, הקשור בזה, הוא נושא השחיטה, נושא הבמות, כל השיחה שכאשר יבואו לארץ ישראל יגורו רחוק מבית המקדש. אומר משה רבנו: תגורו רחוק מבית המקדש, וטוב הדבר, ‘כי ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך כאשר דבר לך׳ (דברים יב, כ) — יהיה לך גבול גדול, תגור רחוק.
אפשר שיסברו — כפי שאולי אכן היתה ההלכה בדור המדבר לשיטה אחת בתנאים — אפשר שיסברו שבכל פעם ששוחטים צריך לעשות קרבן, לעשות עולה, זבח. אומרת התורה: לא, אין הכוונה כך, זו דרך הגויים. הבט וראה בגויים, דבר מעניין מאוד: הבט וראה בגויים, שהרי כתוב, ‘לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום איש כל הישר בעיניו׳ (דברים יב, ח) — אל תראה, ‘לא תעשון כן לה׳ אלקיכם׳ (דברים יב, ד), אל תעשה כמו שאנו עושים עתה. ומה אנו עושים עתה? עתה בכל יום הוא כיום טוב — לא בכל יום ממש, אך בכל פעם שאוכלים בשר צריך לעשות שלמים, צריך להביא קרבן למשכן. ככל שהולכים, כשמגיע היום שיהודי רעב ומבקש לאכול בהמה, בשר, עושה מזה קרבן. נעשה כמו יום טוב, נעשה כדבר קדוש. הולך לפני המשכן, לפני השם, ומביא קרבן.
אומרת התורה: כשתבוא לארץ ישראל לא תעשה כך. אתה רואה שהגויים עושים כן, שיש להם על כל ‘תחת כל עץ רענן׳ איזה פסל וגילוף — אל תעשה כמותם. אתה תעשה אחרת לגמרי. אתה תלך ‘במקום אשר יבחר ה”, ושם תביא קרבנות. בוודאי יש קרבנות. ומתי תלך שם? במועדים, כפי שכתוב בסוף הפרשה, ‘במקום אשר יבחר ה” שם תלך שלוש פעמים בשנה. יפה מאוד.
היתר בשר תאוה
אך כל השנה, אם תהיה רעב — תאכל. אומרת התורה, ‘בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר׳ (דברים יב, טו). יש לך תאוה? — אנו מדברים על תאוות — יש לך תאוה? אכול! מותר, מותר! אין אתה צריך ללכת לבית המקדש. אכן, דם אל תאכל. אך באופן כללי, יש לך תאוה? אכול! לא כל דבר שאתה עושה בבית צריך להיעשות ממנו מצוה, צריך להיעשות ממנו קרבן. וטוב הוא שתתנהג על פי התורה — בוודאי תשמע לתורה, אף בזה עצמו תשמע לתורה. ‘השמר לך׳ (דברים יב, יג) — תשמור לשמוע לתורה במה שאין אתה מביא קרבן. יש בבית כל השנה, וזו התורה העיקרית.
וישאלו: אכן, כפי שכתוב אחר כך יראו שיבואו בכל שמיטה, או יעשו הקהל, יבואו להיזכר וללמוד את התורה. אך רגיל, יום־יום, לא יסתובב העולם, לא יסתובב יומך הרגיל או מה שאתה רוצה לאכול סביב זה שעליך לעשות קרבן. לא בכל פעם שאתה אוכל צריך שיהיה קרבן. יש דבר הנקרא היתר בשר תאוה: כשיש לאדם תאוה, הוא רעב, ועולה בדעתו לאכול בשר, יאכל בשר במנוחה ולא יעשה מזה מצוה.
הדרוש העמוק יותר: כל השנה יש גם חול
יוצא מה שברצוני להעלות כאן, וזה מפורש מאוד. בני אדם מדברים על כך שבארץ ישראל ‘אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה׳, שהוא שונה מדור המדבר. זה דרוש הכתוב בספרים רבים. אך עמוק יותר הוא הדרוש שבפרשת השבוע, ואני מיוסד יותר, קשור יותר עם הפשט. שבתורה כתוב כאן שיש — אפשר לקרוא לזה — כל השנה בזמנים, כל השנה בעולם. שהזמנים של מקראי קודש שמדברים בסוף הפרשה — יש שבת, יש מועדים — או במקום אותו הדבר: ירושלים, אף שאר ארץ ישראל, לא הכל קדוש באותה הדרך. צריך להבין זאת.
אם כן, יוצא שהתורה חידשה כאן שיש חול גם כן. לא — חול תמיד ידעו שיש, אין זה חידוש. מה שהתורה מחדשת כאן, לכאורה, הוא הדרך — וזה אולי נכון יותר לומר, אף שאני אומר שאין שום דבר מדברים אלו ברור, וצריך להעמיק מאוד להבין מה מובנן של המילים שאנו משתמשים בהן. אך אפשר לומר כך: יהודי, ההוה אמינא — והתורה אולי היתה קוראת להוה אמינא זו עבודה זרה, וצריך לשמוע זאת, כך קוראת התורה להוה אמינא — עבודה זרה. ההוה אמינא היא שאם יהודי רוצה לעבוד את הקדוש ברוך הוא, צריך הוא להתלהב, צריך לעשות קרבן, צריך שתהיה זו ממש עבודת השם. ואם יגור רחוק, יעשה כאן, ‘בכל מקום אשר ירצה׳, ‘בכל מקום אשר תאוה׳ — אתה רוצה לעשות כאן? עשה כאן, עשה כאן איזה בית מקדש, עשה כאן איזו במה. וכך אכן עשו בשעת היתר הבמות, כך אכן עשו.
באה התורה ואומרת עתה: לאחר שיש לך בית המקדש — בית המקדש הוא מדרגה גדולה, מקום קבוע, מקום שהקדוש ברוך הוא בחר בו, מנוחה ונחלה, שם נשארת השכינה. זה חידוש גדול, פעולה גדולה, לא אותה דרגה של יחיד ובמה, זה ‘בכל מקום אשר אזכיר את שמי׳ (שמות כ, כא). יש לך בית המקדש. ואז, אומרת לך התורה, דע שמה שאתה יושב בביתך ויש לך ‘אוה נפשך לאכול בשר׳ — זה טוב בדיוק כמותו. אין צורך כלל שתלך לבית המקדש כדי להיות, כפי שאומרים אחר כך, ‘כי עם קדוש אתה לה׳ אלקיך ובך בחר ה׳ להיות לו לעם סגלה׳ (דברים יד, ב). אתה קדוש מאוד, אתה נבחר מאוד, אתה סגולה, אתה כל אותם דברים. ואין זה אומר שעליך ללכת לעשות יום טוב. זה אומר שאתה יכול להישאר בבית ולאכול בשר בבית.
החול אינו קדושה, אך יש לו הלכות
וצריך כאן דיוק רב. אם אתה אומר שכל מקום קדוש, הרי אין שום מקום קדוש, שכן אין למילה משמעות אז. לא — אמור שאין הוא קדוש. חול הוא, חולין הוא, שחיטת חולין. לומדים כאן מסכת שחיטת זבחים, שחיטת קדשים — זו שחיטת חולין. יש לה הלכות, ‘וזבחת כאשר צויתיך׳ (דברים יב, כא) — תעשה את הזביחה כפי הלכות שחיטה שיש, לא תאכל דם, תשמע לתורה, תקיים את כל ההלכות הנוגעות לך. אך הדרך כיצד להיות אדם טוב, הדרך כיצד להיות יהודי — לא תהיה בכך שתעבור לבית המקדש, לא בכך שתעשה קרבן מכל דבר. סדר חיים אחר לגמרי, דבר אחר לגמרי.
על כן צריך להבין היטב מה זה אומר באמת, כיצד הדבר עובד, מהי ההוה אמינא, מהי המסקנא, ומה שייכות יש לזה עם נושא הבמות ומה שייכות לזה עם עבודה זרה. כל אלה חשוב להבין. אך מה שאני אומר הלכה למעשה הוא מה שרואים כאן, מה שברצוני לומר לענייננו: שיש מצוות, שיש מצוות שנעשו עבור השאר, שס״ה ימות החמה, שאר השנה, החיים היום־יומיים. אז מקיימים מצוות, אז עושים, ואין צריך לעשות מכל דבר קרבן, אין צריך לחפש בכל דבר אף דבר אחר — אף מעשר שני מחדשת התורה השבוע: פעם היה צריך להביא הכל אל התורה, לא — אפשר לפדותו, לפדותו על כסף, ואז תאכל מעשר שני כאן. בוודאי, אם תרצה אכילה שלימה, תיקח אז את הכסף ותאכל אז את הדבר, אך יש מהלכים כיצד ניתן להישאר במקום הרגיל, מה שנקרא סדר חיים של בעל הבית, ואין צריך לשנות.
בוודאי, ייתן צדקה — יש בזה דבר דומה לפדיון מעשר שני. עם כספו ילך פעם בשנה לירושלים, או כשילך לעשות ‘ושמחת לפני ה”, כל אותו עניין. אך יום ראשון רגיל אינו ‘ושמחת לפני ה”. זה חידוש גדול. באותו מקום שכתוב בו החידוש שיש ‘ושמחת לפני ה”, כתוב גם ‘ושמחת לפני ה”. וגם באותו יום רגיל אפשר להיות שמח, אפשר להיות קדוש, אפשר להיות ‘עם קדוש אתה לה׳ אלקיך׳, על ידי שאין אוכלים נבילה, על ידי ‘לא תאכל כל תועבה׳ (דברים יד, ג), כל מאכלות אסורות — אך לא על ידי שעושים מכל דבר במישרין דבר שבקדושה, עבודה, קרבן. על כן צריך להבין זאת הרבה יותר טוב.
המצוה הראשונה בספר פקודין: ידיעת השם — כלל ופרט
מה שברצוני לחבר ולומר בעקבות הזוהר. הזוהר אינו אומר זאת לגבי הֶקשר זה, אך הוא אומר באופן כללי לגבי נושא המשנה תורה, לגבי מה שלימד משה רבנו את ישראל בפעם השנייה.
אומר הזוהר — וזהו הזוהר מיד כאן בהתחלה, המצוה הראשונה, המצוה הראשונה של הפקודין; אמרנו פעם שיעור על כך בפרשת בא, זכור לי — המצוה הראשונה, אומר הזוהר כך: יש מצוה, המצוה הראשונה היא ‘אנכי ה׳ אלקיך׳, מצות ידיעת השם. זו המצוה הראשונה, המצוה הראשונה של התורה.
עתה, אומר הזוהר, המצוה כתובה פעמיים בתורה. איני יודע — כתובה כמה פעמים, אך נדבר על שני הפסוקים. פעם אחת כתוב, ‘וידעתם כי אני ה׳ אלקיכם המוציא אתכם מארץ מצרים׳ (שמות ו, ז). זה פסוק אחד. כתוב שתדע שהקדוש ברוך הוא הוציא אתכם ממצרים. זה כתוב בספר שמות. בספר דברים כתוב אחרת. כתוב דבר דומה, אך כתוב כך, ‘וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד׳ (דברים ד, לט).
כתוב חידוש אחר. קודם היה כתוב רק ‘אני ה׳ אלקיכם׳, אני הקדוש ברוך הוא שהוצאתי אתכם ממצרים. לא היה כתוב ‘ה׳ הוא האלקים׳, והחידוש הוא ‘ה׳ הוא האלקים׳. אפשר להוסיף את כל הפירוט, ‘בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד׳, כל אותן מילים שהתורה מפרטת בספר דברים. מי שלומד ספר דברים רואה שהוא מלא פירוטים, רשימות, ‘סיי דא וסיי דא וסיי דא׳, פסוקים ארוכים ארוכים, רשימות ארוכות. זה אינו כתוב בספר שמות.
חילוק כלל ופרט
אומר הזוהר: זהו החילוק שהזוהר קורא לו כלל ופרט. וכלל ופרט יש לו הרבה משמעויות. כלל ופרט יכול להיות, על פי קבלה, תפארת ומלכות — מלכות היא בכלל ותפארת בפרט. אך פירושו גם הדבר הפשוט. כלל פירושו באופן כללי, מה שאנו קוראים אמונה פשוטה, בלא ידיעה, בלא פרטים.
או שאפשר לקרוא לו — הקטע הבא בזוהר מבאר, וזו אף פרשת השבוע, שיש בתפילה עבד ויש בן. עבד — עבודה בכללות, מקבל עול מלכות שמים, עושה מה שמצוּוה. ובן — מי שמבין כל דבר באופן פרטי, מבין מדוע ולמה ומה החילוק שבכל דבר. וזוהי שוב אותה דבר של כלל ופרט.
עבדים בספר ויקרא, בנים בספר דברים
ואומר הזוהר, ומעניין מאוד, ה׳בני בכרי ישראל׳ (עי׳ שמות ד, כב) כבר כתוב בספר שמות, אך שהמצוות יהיו קשורות עם ‘והשבת אל לבבך׳, וזה החיזוק של פרשת ראה. כלומר, בספר ויקרא, שהוא תורת הר סיני, כתוב תמיד ‘כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים׳ (ויקרא כה, נה); הם עבדים, ממילא עליהם לעשות מצוות עבדים. בספר דברים כתוב דבר חדש, ‘בנים אתם לה׳ אלקיכם׳ (דברים יד, א); אם כן יעשו מצוות בנים. זו הרגשה חדשה לגמרי ומצוות חדשות.
ושורש הדבר הוא החילוק כיצד מבינים את המצוה הראשונה. כך שורש הכל: המצוה הראשונה שהיא ידיעת ה׳, בספר שמות היתה פשוטה, היתה — אפשר לקרוא לה גם בבחינת יום טוב — זו מצרים, זו בחינת ניסים. ניסים הולכים עם אמונה פשוטה — רואים שהקדוש ברוך הוא עשה ניסים, הוציא ממצרים, מאמינים שיש אלוקים, מאמינים בה׳. מה שאין כן בספר דברים כתוב גם כן שיצאו מיציאת מצרים, אך כתוב דבר חדש: ‘וידעת היום כי ה׳ הוא האלקים… והשבת אל לבבך, כי ה׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד׳.
ידיעה בדרך פרט היא ידיעה בדרך טבע
זו ידיעה בדרך פרט. ולדרך פרט אפשר לקרוא גם בדרך טבע. כלומר, לא שהוא יודע שיש נס גדול באופן כללי, איזה דבר כללי, שבא יום טוב, שבאה יציאת מצרים — אלא שהוא יודע באופן פרטי. הוא יכול להבין: הקדוש ברוך הוא עשה את העולם, מה שאפשר לקרוא מעשה בראשית, ביום הראשון זה, ביום השני זה, ביום השלישי זה. יודעים את כל הפרטים, יודעים את כל סדר הבריאה, ומזה מבין ‘כי ה׳ הוא האלקים׳. אלקים, כמו שאומרים, אלקים בגימטריה הטבע. אלקים — זו הנהגת העולם, שהוא מנהיג את העולם.
והוא מבין ש׳ה׳ הוא האלקים׳, שאותו אחד המנהיג את כל הפרטים — מתוך ההבנה של כל פרט הוא מבין אותו הדבר. אותו הדבר לגבי טעמי המצוות, אותו הדבר לגבי אמונה, אותו הדבר לגבי תפילה. שכן, כ
מו שאומר הזוהר, תפילה מדברים בה תמיד מ׳לעבדו בכל לבבכם׳ (דברים יא, יג), מין עבודה. כל מיני, כל התורה כולה נקראת עבודה — כתוב ‘עבדיה בתורתו׳, ‘עבדיה במקדשו׳, אולי ‘עבדיה במצוותיו׳, כל מיני דברים נקראים עבודה. אך זה אומר באופן כללי.
כלומר, אדם יכול לומר: יש לי באופן כללי… כל אחד מבין שהחילוק שבין מי שיודע את הכוונות, יודע את טעמי הדברים, לבין מי שאינו יודע — הוא החילוק של כלל ופרט. יש יהודי פשוט, מתפלל, אינו יודע. כל הסידור נעשה אותו הדבר, כל השנה נעשית אותו הדבר. כתוב שצריך לומר סידור, בוודאי, הוא עושה דברים אחרים, אומר דברים אחרים, אך המשמעות אותה משמעות היא: הוא עבד ה׳, הוא משבח, הוא מתפלל, הוא מודה, יהיה מה שיהיה — אני אומר רק שהוא עושה, עושה.
בן יש בו גם בחינת עבד, אך בן, בעיני, פירושו דבר אחר. הבקשה יש לה טעם אחר מן השבח, ומצות שופר יש לה טעם אחר ממצות לולב. אין הכל אותו הדבר, זה יותר בפרטיות.
אותו הדבר: כשם שאין מבינים רק באופן כללי את נושא יציאת מצרים — שהקדוש ברוך הוא מנהיג הכל, ‘ה׳ אלקיכם המוציא אתכם׳ — אלא מבינים ויכולים להשיב באופן פרטי. וכפי שדיברנו פעם אחרת, אין הוא משיב על כל דבר שהקדוש ברוך הוא עשה הכל, אלא הוא יכול לומר כיצד הקדוש ברוך הוא עשה זאת, וממילא כיצד הוא רואה שהקדוש ברוך הוא עשה זאת? — דרך הדרך, דרך סדר הטבע המדויק, דרך היום המדויק. וזו ידיעה באורח פרט. וזה החידוש של ספר משנה תורה.
ידיעה פרטית והעולם: ההסתגרות אינה שלימות
ברצוני לסיים בחידוש רלוונטי שהבנתי בשבוע זה. מכאן יוצא שהידיעה הפרטית יש לה הרבה יותר עסק עם הבנת העולם כולו. וכפי שאנו לומדים, זהו החילוק של משנה תורה ושל ארץ ישראל, שצריך לדעת את ארץ ישראל. וצריך לשמוע זאת, זה חשוב מאוד. ואנו מדברים תמיד — זו שאלה בסיסית מאוד של יהדות, של מהות האדם באמת, בזמן הזה.
שכל אחד מבין שהעולם מלא כל מיני שטויות, מלא כל מיני היסחי הדעת, מלא כל מיני דברים שאינם כהוגן, שלא כסדר על כל פנים. ומבין כל אחד — וסבור אני שזה אולי כמו החילוק של פסח שאנו מדברים בו ביציאת מצרים ובמשנה תורה — מבין כל אחד שבברירת המחדל, סתם להישאר, כמו שקוראים לזה להישאר במצרים, לא יתחיל שום דבר, ולא יוכל אף להישאר. אומר הזוהר שאלמלא אמר להם משה רבנו ‘וידעתם כי אני ה”, לא היו יודעים לעולם, לא היה יכול להיות שום נס. כלומר, אותה אמונה פשוטה בסיסית שהיתה להם, היא אפשרה שיוכלו בכלל להיות כל אותם ניסים, כל ניסי יציאת מצרים שהחלו במדבר, כל אותם דברים. ולכן היה עליו לצאת ממצרים.
סבור אני שכל אחד מבין שבלא צמצום מסוים, בלא מציאות מסוימת של סגירוּת, אדם סתם יעשה מה שהעיתון אומר לו היום לעשות, ובכל יום יהיה כזה מבולבל, מפני שהעיתון מחליף דעתו בכל שבועות אחדים. אך לא יוכל להיות יהודי, לא יוכל להיות אדם. כל אחד יכול לראות זאת, אין בכך חידוש.
מעשה הריזשינער והסוס
אך צריכים אנו לדעת שאין זו עדיין השלימות, אף שאין זה רחוק מן השלימות, ואפשר לראות זאת. סבור אני שהמעשה היפה ביותר לכך הוא מה שאמר הריזשינער לאותו יהודי עם הסוס שלו. כלומר, בא יהודי, ואמר ששמע שמי שאינו מדבר ארבעים יום זוכה לרוח הקודש. וכך עשה. באים אל הרבי לשאול מדוע עדיין אין לו רוח הקודש. הביא אותו הרבי אל הסוס שלו ואמר לו, “הבט, גם הסוס אינו מדבר כבר ארבעים יום, ואיה רוח הקודש שלו? נראה שצריך לעשות עוד דבר מלבד שלא לדבר.”
האמיש: אפשר להישאר סוס
וסבור אני שאפשר לראות זאת גם בפועל ממש. היינו בשבוע זה בפנסילבניה אצל חברת האמיש, המתנהגים כבר מאות שנים שלא לגעת בעולם המודרני, מסוגרים לגמרי, ככל שאפשר. נוסע על סוס, אינו נוהג אפילו מכונית, אין לו טלפון ומחשב, וכן הלאה. ותפסנו כך: שהכל נאה מאוד, אך אין הדבר עושה מסוס אדם. הוא יכול להישאר סוס בטוב.
היינו מדמים לעצמנו — וצריך להבין זאת, ובני אדם מדמים כן בדרכים רבות, גם שם עם שמירה ועשייה, נושא ‘ושמרתם ועשיתם׳ (עי׳ דברים ד, ו) — אדם רבות פעמים מדמה כך, ואני רואה בני אדם רבים, ולעתים קרובות יש לי טעות זו: כלומר, בעצם הייתי רוצה ללמוד ש״ס שלם, וזוהר שלם, וכתבי ראי״ה כולם, ורמ״ק שלם, ומדע כולו, כל מה ששייך, פילוסופיה, כל מה שאפשר ללמוד. אך מה? אני קם בבוקר, בא אלי העיתון ומספר לי חדשות, ובאה המדיה החברתית, ובאים כל מיני יצרי הרע האחרים, ולכבוד זה איני לומד. אה, לוּ יכולתי להיות מסוגר לגמרי, לגור בענני הכבוד, לא היה לי אינטרנט, לא היו לי כל אותם דברים — הייתי לומד בוודאי יומם ולילה ומסיים כבר מזמן ש״ס שלוש פעמים.
עתה, אמת הוא, לעתים יש בני אדם שאצלם זה אמת. אך לרוב בני אדם אין זה אמת. ואפשר להביט — ואיני צריך לדבר על הגויים, אפשר לדבר אף על יהודים, ואולי מוטב לדבר על הגויים — אך אפשר להביט ולראות שאצל אותם בני אדם, ככל שהם מסוגרים יותר, מנותקים יותר מן העולם, אין זה עדיין אמת שאותו אדם הוא תלמיד חכם גדול יותר. כך היית סבור, לא? ממילא, אדם מודרני יותר, מסתובב יותר ברחוב, יודע יותר מה נעשה, קורא יותר חדשות, יותר פוליטיקה, ומה שנעשה בעולם — נוטל ממנו זמן רב, נוטל אנרגיה רבה, לא יוכל להיות תלמיד חכם כזה. ואילו זה המסוגר לגמרי, שאינו יודע מאום — היית סבור שבוודאי אצלם מלאים תלמידי חכמים, מלאים גאונים, מלאים חידושים, ויודעים את התורה בבירור. ובינתיים אין רואים זאת, וצריך לומר זאת, אין רואים כן כל כך בחוזק.
בוודאי אין רואים שככל שהקהילה מסוגרת יותר, כך היא ישרה יותר, מלאה תלמידי חכמים יותר, מלאה מצוות יותר. מעט כן ומעט לא. ובפרט — אל נדבר במצוות מעשיות, קשה יותר לדבר בהן, שכל אחד אומר שמה שהוא עושה מצוה גדולה יותר — אך נדבר בדבר שאפשר למדוד בנקל, בהבנת התורה, בשכל. אני אומר שם בשבוע שעבר, שמן החידושים שאפשר לדעת מהבנת התורה, מהשגת התורה, מהשגת החכמה, מהם היום הרבה יותר טוב מן הרמ״א. ואפשר לראות בבירור שאף אנו מבינים את החומש, פשט פשוט, במובן מסוים, אלה שיש להם יותר יצרי הרע, אלה שמסתכלים יותר בעיתונים, מבינים טוב יותר. כך סבור אני, וסבור אני שיש בכך אובייקטיביות מסוימת. בוודאי, אם אין לומדים כלל, אין מבינים כלל, וצריך לדעת שיש כמו דרך המצוה: אם רק צופה בטלוויזיה, בוודאי אינו לומד, ואינו יודע. אך אין זה עדיין ברור שמי שאינו צופה לעולם בטלוויזיה מבין טוב יותר. את פרשת השבוע הוא מבין חלוש יותר ממי שכן צופה. לעתים קרובות שמעו ממני להיפך.
התורה ניתנה לאדם בעולם
מלבד זה, שסתם כך, התורה ניתנה לעולם — שכן אילולא היית בעולם, כלל וכלל, היית צריך ללכת אל המלאכים, ‘כלום מעשה מצרים ביניכם׳, ‘כלום קנאה יש ביניכם׳, היית יכול לאכול בשר בחלב מפני שהיית מלאך. הרי מדברים שהתורה ניתנה לאדם בעולם. אך אף על פי כן, אפשר שיש טעמים עמוקים יותר לכך. סבור אני שהטעם העמוק הוא מה שאני אומר כאן: שאין די, שזו הקדמה הכרחית. אם אין לאדם שום סגירוּת, שום הגדרה, יעשה סתם בכל יום מה שהעיתון אומר. אך מזה שאינו עושה מה שהעיתון אומר, עדיין אין די כלל. עדיין אין די כלל בזה שהוא ‘ידעתם כי אני ה”, והוא מחויב. שכן חיוב האמונה הוא בחיוב באופן כללי, ואחר כך באופן פרטי, ואחר כך באופן כללי — כשם שמחויב להיות עבד, ואחר כך בן, ואחר כך עבד גם כן. צריכה להיות שמירה מכל הצדדים.
אך אי אפשר שיהיה אדם פטור מלהיות בן. ואם אחד הוא כבר מאתיים שנה שקהילתו לא ראתה שום דבר בעולם, לא ידעה שום ראייה — איני יודע מה. אך איני רואה שמזה פעל דבר בקדושה, פעל בעשה טוב. אין רואים זאת, ומוכרחים לומר שאין רואים זאת. ופירושו שלכל הפחות אין די בזה, ואפשר שאף מזיק. איני רוצה — איני צריך להגיע לומר שמזיק — אך אפשר שמזיק. ואפשר שמזיק מהטעם הפשוט, שהרי הקדוש ברוך הוא עשה את העולם. ‘ה׳ אלקים׳ פירושו שהקדוש ברוך הוא עשה את העולם. ולומר שמסוגרים לגמרי מן העולם, הרי זה כאילו הקדוש ברוך הוא לא עשה את העולם. יש הקדוש ברוך הוא, ויש העולם, והם במחלוקת, ואני על צד הקדוש ברוך הוא כנגד עולמו. זהו מין כפירה, אין הדבר הולך כך. הקדוש ברוך הוא עשה את העולם, אינך יכול להיות עם הקדוש ברוך הוא כנגד עולמו.
בוודאי, הקדוש ברוך הוא עשה את העולם שישתמשו בו לטובה, לא לרעה. כפי שכתוב בפסוק, ‘ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה׳ (דברים יא, כו). עליך לדעת בבירור את הברכה ואת הקללה, ואחר כך תבחר בברכה, כמו שכתוב אחר כך, ‘ובחרת בחיים למען תחיה׳ (דברים ל, יט). זה טוב מאוד. אך לומר שממילא איני גורס את הקללה, איני גורס את העולם כולו, איני רוצה אלא את הברכה — אין נראה שהולך כך. אפשר ללמוד עוד דרושים וענינים רבים מזה, אך נראה לי שאין הדבר הולך כך.
שתי מצוות: עבד ובן
ולכן חשוב מאוד לזכור את שתי המצוות. יש מצוה של ‘עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים׳ (ויקרא כה, מב), ויש גם מצוה של ‘בנים אתם לה׳ אלקיכם׳ (דברים יד, א).
‘בנים אתם לה׳ אלקיכם׳ פירושו, כלשון הזוהר כאן בפקודין לגבי בן, שהבן הוא מי שמסתובב, כלשונו, ‘להשתדלא למנדע בגנזי דאבוי׳ — הוא משתדל לדעת את כל סודות אביו. כלומר, לעבד אסור לדעת סודות; אם ינסה לדעת סודות נעשה ‘מי שמך׳, מי אתה? ואילו בן הוא מי שרוצה להסתובב בכל פינה, בכל מקום נסתר שיש לאביו, רוצה להבין, רוצה לדעת. כמו בן יחיד שאביו נותן לו שליטה על כל גנזיו, על כל אוצרותיו. זה הפירוש — בן, שהוא יודע, הוא משתדל ‘בחוכמתא למנדע ליה לקודשא בריך הוא׳. הוא משתדל בחוכמתא, ופירושו שהוא רוצה לדעת את כל עולמו של הקדוש ברוך הוא.
וכשאומרים לו, “כאן אסור להביט מפני ש…” — מה זאת אומרת, כיצד ייתכן? — אה, כאן צריך להביט בדרך נכונה, לא להביט בדרך של פירוד, לא להביט בדרך של חטא. אך לומר שממילא הוא רוצה להיות רק עבד, מי שרוצה רק להיות מסוגר, רוצה רק שלא לדעת, שהוא עבד לגמרי — ורואים בפועל ממש רבות פעמים שנשאר סוס. עצוב מאוד.
תועלת ההסתגרות היא רק לשם השגה
וסבור אני שאין זה אף עצוב, שכן אני אומר שאני עצוב מפני שאני חושב שכל תועלת ההסתגרות היא לשם היכולת להשיג השגת התורה, לשם היכולת לדעת את העולם באמת. שכן אם מסתובבים ומשועבדים לגמרי לעולם, אין יודעים אף את העולם — כמו שכל אחד יודע, שמי שהוא עבד לגמרי לעיתון, אינו יודע אף את העיתון. אך מצד שני, ייתכן שאין זה נכון, אין זה אמת שמן הניתוק מן העולם יודעים מי הוא הקדוש ברוך הוא. צריך להוסיף על זה עוד, והעוד הזה אף סתירה הוא: צריך לדעת את העולם כולו. בוודאי צריך הבדלה מסוימת, מוכרחת להיות הבדלה, כשם שהשם הוא הכנעה הבדלה המתקה — מוכרחת להיות הבדלה, אסור להתבלבל — אך מוכרח להיות גם שלב של בן, מוכרחת להיות גם מצוה של בן.
ואם עושים אחת בלא השנייה, נשארים — באמת יש בזה פירוד, פירוד של זכור ושמור. כמו שכתוב ‘ושמרתם את חקתי ועשיתם אתם׳ (ויקרא יט, יט): צריך להיות שמור, זה שמור, כמו שמור של ליל שבת. אך אחר כך צריך להיות זכור, צריך לעשות דבר. זכור פירושו שצריך לדבר, צריך ללמוד, צריך להביט, צריך להבין, צריך לחפש ‘בגנזי אביו׳, צריך לחפש את העולם כולו ואת התורה כולה, להבין — לא לומר ‘זה אין לנו רשות ללמוד, את זה אסור ללמוד, את זה אסור לדעת׳. אין דבר כזה. צריך לדעת את כל הדברים וללמוד את כל הדברים, ועל ידי זה מקבלים שלימות, לשלימות של ‘בנים אתם לה׳ אלקיכם׳.
עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר
והזוהר אומר, מסיים הזוהר יפה מאוד, על דרך זו, שיש לך שני הדברים; על זה אומר הפסוק, ‘ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר׳ (ישעיה מט, ג). ‘עבדי אתה׳ — אתה עבדי, אך אינך רק עבדי, אתה ישראל, אתה בן, שכן ישראל הוא הבן, ‘בני בכרי ישראל׳. אתה ‘ישראל אשר בך אתפאר׳, ואז אני מתפאר בך.
כלומר, עבד: כמו שבכל יום בתפילה, אומר הזוהר, יש שני הדברים — אדם עומד להתפלל ונוטל את הסידור, עושה בבחינת עבד. ולאחר שהוא שם, אינו נשאר בזה: הוא רוצה להבין כל דבר, לומד כל דבר בנפרד, כפי שאמרנו, לומד כל מצוה, את המצוה שבכל יום — לא רק כשהולכים לבית המקדש, שאז הוא עבד, שאז ניסים — אלא אז ‘ישראל אשר בך אתפאר׳.
תמלול מלא 📝
סוד משנה תורה: המצוות שבכל יום וצורת היהודי
הקדמה: פרשת ראה ומשנה תורה
מורי ורבותי, היום ערב שבת פרשת ראה. בסדרה זו מגיעה התורה, אחרי כל ההקדמות של משה רבינו, לחזור בבירור על התורה, שעל שם כך קוראים לכל הספר משנה תורה, כפי שמתחיל “אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות” (דברים יב, א). מתחילות כל המצוות, כל ההלכות שמשה רבינו חוזר על מה שהיהודים צריכים לעשות בארץ ישראל, שכבר למד בעצם פעם אחת, רובן או חלקן, בספר שמות. כאן חוזרים על חוקי התורה, שהתורה בספר דברים קוראת להם הרבה פעמים מצוה, או תורה, או חוקים, שבאופן כללי מכוונים לאותו דבר.
אני רוצה להסביר מעט את סוד משנה תורה, סוד ההבדל בין מה שמשה רבינו לימד את היהודים בפעם הראשונה — שקוראים לזה בהר סיני, בדור יציאת מצרים — לבין מה שהוא מלמד את היהודים בדור באי הארץ.
החיסרון של חיים מחג לחג
החג כ״הפסקה” — לא כעיקר
למדנו שמתקרב חג, כבר ראש חודש אלול, שבת מברכים אלול השבוע. אבל אני מרגיש, וגם למדתי מאחרים, שיש חיסרון מסוים: שמדברים תמיד על כל חג, לומדים כל שנה שוב את עניני הימים טובים. אבל להיות יהודי, להיות אדם, זה לא עניין של לקפוץ מחג לחג. זה טוב לילדים קטנים במובן מסוים — מצות עשה שהזמן גרמא, הוא מתרגש, מצוה חביבה הבאה מזמן לזמן. וזה סוד אמיתי, זה באמת מרגש. אבל אדם בוגר צריך להתבשל יותר, להיות יותר יציב, להיות לו יותר בהירות בסדר שבכל יום, במצוות שבכל יום.
חג הוא זמן שיוצאים קצת מהסדר הרגיל, קצת מהעולם. פעם היה זה עניין של עלייה לרגל, הולכים לבית המקדש; גם אם לא עושים זאת, יש כעין זה — הולכים לבית המדרש, נוסעים לרבי. אפילו אדם שיש לו משפחה, משאירים אותו קצת. בדרך כלל יום רגיל לא מאפשר לאישה ללכת לבית הכנסת כל היום — בראש השנה היא הולכת. זה ההבדל הגדול למה אפשר בראש השנה להתפלל כל היום וללמוד, ביום כיפור קצת יותר בסליחות, כי כך מסודר הסדר, והמציאות נותנת קצת מקום לכך.
יוצא שהכוח של הימים טובים הוא תמיד כמו שמפסיקים. העבודה, היום-יומי שצריך להתמודד עם המשפחה, עם אנשים, עם החברים, עם הבוס — כל הדברים האלה מפסיקים, ומתבשלים בחג. וודאי שכך הוא, אדם רגיל טרוד במחייתו ובכלכלתו, הוא עובד, ואם הוא עובד פחות עדיין יש לו משפחה וכל מה שצריך לדאוג. ובזמן הזה אכן, לא ניתן יום טוב לישראל אלא לעסוק בו בתורה (ירושלמי שבת פט״ו). זה זמן שאפשר לעסוק יותר בתורה ובעבודת ה׳.
המצוות שבכל יום צריכות כוונה ובהירות
ועם כל זה, זה לא נכון. לא יכול להיות שאדם יחיה משבת לשבת, מחג לחג. כל יום יש יום. לכן חשוב מאוד להיכנס קצת לסדר המצוות שבכל יום.
אפשר לומר ממש כך: יש מצוות מזמן לזמן — תקיעת שופר, נטילת לולב, ואפילו לומר שבת שלום ולהתפלל שבת — שכל מי שיש לו קצת שייכות יש לו איזו כוונה בזה. לומדים על זה ספרי חסידות וקבלה, ויודעים את הכוונות של כל הדברים. אבל כל יום עושים הרבה מאוד מצוות: מניחים תפילין וציצית, מתפללים, לומדים, עושים חסד, עוסקים בישובו של עולם, פרנסה, קביעות עתים לתורה. היה הרבה יותר חשוב ומועיל לאדם שיהיה לו כוונה ובהירות מסוימת במצוות שבכל יום.
ספר פקודין של הזוהר
והאמת היא כך: הזוהר, וכך כל מי שעשו טעמי המצוות — יש ספר טעמי המצוות מהזוהר שנקרא פקודין. בזוהר שלנו הוא בדרך כלל מודפס מעורב בין הפרשיות, כל פעם שהייתה מצוה הכניסו את החלק, אבל במקור, וכבר היום מודפס גם בנפרד, היה ספר פקודין, פרק על פקודי דמרא עלמא. זה לא ספר המצוות, זה ספר של טעמי המצוות.
אני חושב שזה בעיקר בנוי — לא בדיוק אחד לאחד, אבל על הרעיון — על הרמב״ם. אני אעשה פעם טבלה להראות בדיוק, אבל ברור לי שזה בנוי על הרעיון שהרמב״ם אומר בסוף מצוות עשה, בספר המצוות. כשהרמב״ם מונה את כל תרי״ג מצוות, הוא אומר שיש הרבה סוגי מצוות. יש שיחה עמוקה איך מבינים את זה, והאריז״ל בשערי מצוות יש לו חקירות על זה. אבל אני רוצה לומר מה הרמב״ם אומר, ונראה לי שהזוהר הולך בדרך הזו.
הסוגים השונים של מצוות לפי הרמב״ם
יש סוגים שונים של מצוות. יש מצוות שנוגעות רק לציבור, למשל בניין בית המקדש, מחיית עמלק. יש מצוות שנוגעות רק אם קרה לאדם איזה מעשה — אם הוא זב צריך להביא קרבן; יכול לעבור כל החיים על אדם שלא יעשה מצוה של גירושין, של קרבן של זב, של נזיר. יש מצוות שנוגעות רק במציאויות מסוימות של משא ומתן — אם עושים אמה עבריה צריך לשחרר אותה לפי החוקים. יש מצוות שנוגעות רק בפני הבית, כמו קרבנות, תרומות ומעשרות.
אלה כל סוגי מצוות שאינן המצוות ההכרחיות, שכל יהודי חייב בכל זמן ובכל מקום — לאו דווקא כל יום, אבל במחזור רגיל של אדם. הרמב״ם עושה רשימה, הוא אומר שיש שישים מצוות הכרחיות, שכל גדול זכר חייב בכל מקום ובכל זמן. בשבט הלוי פרנקל אפשר לראות את הרשימה עם הפרקים של המצוות. הוא אומר למשל שמזוזה היא חלק מהרשימה — אף על פי שאדם שלא גר בבית לא צריך מזוזה, אבל בסדר החיים הרגיל שאדם יש לו בית, מתחתן, הוא מכניס אותה. אבל המצוה שנעשית רק אם אחיו מת בלי ילדים, יבום וחליצה, לא נכנסת כאן. יוצא שישים מצוות תדירות, שהוא קורא להן הכרחיות.
צורת היהודי: תרי״ג מצוות או שישים מצוות
אנחנו מדברים תמיד שצריך לדעת לתאר איך נראים חיי היהודי. בדרך כלל אומרים שחיי היהודי הם תרי״ג מצוות. וזה אמת, והזוהר מרחיב בזה. הרי כתוב בגמרא שרמ״ח מצוות עשה הם כנגד איבריו של אדם, ושס״ה כנגד ימות החמה (מכות כג ע״ב). יוצא שזה תיאור של אדם שחי בזמן. כמו שיש תמונה של אדם בגשמיות עם כל כך איברים וכל כך זמן, כך יש תיאור של אדם ברוחניות: שלמות נפשו של יהודי היא שהוא עושה את תרי״ג המצוות. כך נראה יהודי.
הקושיה של האריז״ל
על זה יש מיד קושיה, ושואל האריז״ל: מה עם כל המצוות שאינן נוגעות — רק לכהן, רק למלך, רק בזמן הבית, רק אם יהיה מקרה כזה? איך אפשר לומר שהתיאור של יהודי הוא תרי״ג מצוות, אם למעשה הוא לא עושה תרי״ג מצוות? אדם עושה, כפי שהרמב״ם אומר, בערך שישים מצוות עשה. (מצוות לא תעשה זה קצת תורה אחרת.) התורה באופן שלם היא רמ״ח מצוות עשה, אבל למעשה, מה התמונה של יהודי — האם זה שישים מצוות?
ואני רואה שהחלק המשל, כי החלק הזוהר, ספר פקודין, מונה את ספר המצוות שלו פחות או יותר על שישים המצוות — אפילו פחות, יש רק ארבעים ושבע מצוות, ולא בדיוק אותן. אבל רוב העיקר שכל אחד היה זוכר זה בוודאי נספר, כי ספר המצוות של הזוהר אינו על תרי״ג, הוא על המצוות הסמוכות. אולי הוא לא סיים, היו צריכים להוסיף עוד, זה לא הולך בדיוק על אותו סדר, אבל זה על אותו רעיון.
התירוץ: רמ״ח הוא רמז, שישים הוא בפועל
מה נעשה עם הקושיה? אני חושב שבפשטות זו לא כל כך קושיה — לוקחים רמז קצת יותר מדי ברצינות. באופן כללי יש רמ״ח מצוות, זה מראה לנו את התיאור של מה נראה יהודי, אבל פעולה ממש היא שישים. אם מישהו רוצה דווקא, הוא יגיד שגם באיברים של הגוף יש איברים שאין שמות תלויה בהם — לאדם יש בחלקים של הגוף נוגדנים שונים, מערכת חיסון, שנעשית אם יהיה מקרה כזה; לא כל דבר בגוף עצמו עושים.
כשאומרים מאתיים וארבעים ושמונה איברים אפשר להיות פירוד גדול. בכלל ישראל אפשר לראות שלאדם יש עשרה איברים — יד ורגל ובטן. ספר יצירה מגיע לשנים עשר; אפשר לעשות עשרים ושניים איברים לפי התחינה של ספר יצירה. המספר העצום של מאתיים וארבעים ושמונה הוא מספר גדול מאוד — מי שמסתכל על הרשימה ממסכת אהלות רואה שזה ממש כל האיברים או העצמות של האדם. אבל על כל פנים, לא נכון לומר בפשטות שהשלמות היא תרי״ג מצוות; זה רק כמו רמז. בפועל ממש זה פחות או יותר שישים מצוות.
שס״ה כנגד ימות החמה — לא כנגד גידים
מהשישים מצוות, רובן, לא יכול להיות שהעיקר הוא המצוות הבאות מזמן לזמן. יש שס״ה, וזה מאוד חשוב: החלק של תיאור האדם הוא זמנו. אנחנו רגילים לשמוע רמ״ח איברים ושס״ה גידים. אבל בגמרא, וגם בזוהר, כתוב בפירוש הרמז של רבי שמלאי ששס״ה הוא כנגד ימות החמה (מכות כג ע״ב), לא כנגד גידים.
אני לא יודע מה זה גידים — זה בטח רמז, אבל לאף אחד אין רשימה של גידים. הרשימה של איברים כתובה במשנה, אבל בגידים אני לא יודע למה צריך להיות שלוש מאות שישים וחמישה. העיקר הוא הרמז של הימים, וזה מאוד פשוט: יהודי חי בזמן, הוא חי בשלוש מאות שישים וחמישה ימים. בוודאי, בשלוש מאות שישים וחמישה ימים יש, נגיד, עשרים יום ימים טובים, וחמישים וארבעה שבתות כל שנה — מהם ימי קודש, מקראי קודש, ימים מיוחדים. ועם כל זה, שנה רגילה יש שלוש מאות ימים. כל יום הוא יום, כל יום הוא יום קדוש.
המצוות היום-יומיות הרגילות הן העיקר
קודם אמרתי שצריך לדבר על הסדר הרגיל. לא צריך לחשב את כל המצוות שהן לפעמים מצוה נדירה — מה עושים עם גט, עם יבום, עם חליצה, מה עושה כהן. זה לא סדר החיים הרגיל. כשאומרים שהמצוה היא תיאור היהודי, לא מתכוונים לזה.
וכך אני רואה מהזוהר, שהוא לא אומר טעמים על כל מצוה. באופן כללי הזוהר אומר טעמים על המצוות היום-יומיות הרגילות. מה העיקר צורה? על זה נאמר שהשישים מצוות הן צורת היהודי, לא תרי״ג. ועוד חוץ מזה: רוב השישים מצוות הן המצוות שעושים כל יום — כשמתפללים, לומדים תורה, מניחים תפילין, ציצית, עד שבת, סדר החיים היום-יומי.
החג אינו דרך החוצה, אלא להבהיר את כל השנה
בואו נחשוב שאפילו זה שיש ימים טובים — שזה מאוד מועיל, זה הזמן שיש זמן לכך — נעשה שלא להשתמש בחג כדרך החוצה. זה הדבר החשוב: לא שמגיע חודש אלול, אפשר לצאת מהסדר הרגיל, אומרים עוד שני פרקי תהלים אחרי התפילה. חג הוא זמן שאפשר ללמוד טוב יותר.
אדם צריך ללמוד על תפילין. יהודי מניח כל יום תפילין, כל השבוע אין לו זמן לחשוב על זה. כתוב בפסוק “למען תהיה תורת ה׳ בפיך” (שמות יג, ט). למה מניחים תפילין? כי אדם עובד כל השבוע. בשבת לא מניחים תפילין — אני חושב שזה הפשט, כי בשבת לא צריך. אומרים שבת עצמה היא אות. מה זאת אומרת שבת עצמה אות? האות היא השביתה: זה שנחים בשבת יש זמן לחשוב על הקב״ה, על התורה. כל השבוע שעובדים, מניחים תפילין כדי שיהיה זכר, שיהיה תורת ה׳ בפיך — הוא מניח ממש בפועל את שמע ישראל בין עיניך ועל ידך. אבל הרעיון של תפילין, של שמע ישראל, של הפרשיות של יציאת מצרים שכתובות בתפילין, הם כל הדברים שהוא עושה גם בשבת. ואחרי שהוא שמר שבת והבין טוב יותר מה זה אומר שמע ישראל ה׳ אחד, כל השבוע כשהוא מניח תפילין הוא מחזק יותר את התפילין.
אותו דבר: ראש השנה, כשהוא תוקע שופר, הוא בעצם הרחבה על משהו שהוא עושה כל יום — אשרי העם יודעי תרועה (תהלים פט, טז), נושא של תפילה, מלכות שמים. יום כיפור הוא תשובה, סוכות הוא שמחה — כל הערכים שמדברים בכל חג הם הנושא שלו. אבל זה לא נעשה כדי להתחבר לחג; חג הוא כדי למצוא קצת זמן, להבהיר יותר את הדברים שעושים כל השנה — התפילין, המזוזה, הציצית, כיבוד אב ואם, משא ומתן באמונה, החסד, כל הדברים הפשוטים שעושים כל השנה. זה נראה לי הדבר החשוב.
יציאת מצרים ומשנה תורה: דור המדבר מול דור באי הארץ
לכבוד זה אני חושב ללמוד קצת את ספר המצוות של הזוהר, ולנסות להוציא את החידושים שאפשר להבין בנושא.
חזרה לפרשת ראה: מבינים מיד שמה שאמרתי הוא ממש אותו דבר. כשהיהודים היו במדבר היה יותר בחינה של חג, של יציאת מצרים. יציאת מצרים היא המילה של דור המדבר — הם יצאו ממצרים, מזה עושים פסח, מזה באים כל המועדים, שבת היא זכר ליציאת מצרים. את זה משה רבינו לימד בפעם הראשונה. אחר כך בספר דברים הוא לימד הרבה יותר את התורה של החיים היום-יומיים.
הנושא של שחיטת חולין ובמות
רואים את זה מאוד ברור בפרשה הראשונה. אפשר לחשוב על זה מהרבה היבטים, ואני מאמין שאנחנו עדיין לא יודעים בבירור את הפשט עד היום הזה — זה אולי אחד מסודות התורה שצריך עוד לגלות. הדבר הראשון שמשה רבינו מסביר בפרשה הוא עבודה זרה, והדבר השני, שקשור לזה, הוא נושא השחיטה והבמות: שכשיכנסו לארץ ישראל יגורו רחוק מבית המקדש. “כי ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך כאשר דבר לך” (דברים יב, כ) — יהיה לך גבול גדול, תגור רחוק.
אולי יחשבו, כפי שאולי הייתה ההלכה בדור המדבר לפי שיטה אחת בתנאים, שכל פעם ששוחטים צריך לעשות קרבן, עולה, זבח. אומר הפסוק לא, לא מתכוונים כך, זה כמו שהגויים עושים. “לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום איש כל הישר בעיניו” (דברים יב, ח), “לא תעשון כן לה׳ אלקיכם” (דברים יב, ד). מה אנחנו עושים עכשיו? עכשיו כל פעם שאוכלים בשר צריך לעשות שלמים, להביא קרבן במשכן. נעשה היום שיהודי רוצה לאכול בשר כמו חג, כמו דבר קדוש — הוא הולך לפני המשכן, לפני ה׳, ומביא קרבן.
אומרת התורה: כשתבוא לארץ ישראל לא תעשה כך. הגויים יש להם תחת כל עץ רענן איזה פסל — אל תעשה כמותם. אתה תלך במקום אשר יבחר ה׳, שם תביא קרבנות, במועדים, שלוש פעמים בשנה, כפי שכתוב בסוף הסדרה.
היתר בשר תאווה
אבל כל השנה, אם תהיה רעב תאכל. “בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר” (דברים יב, טו). יש לך תאווה? אכול! אתה לא צריך ללכת לבית המקדש. רק דם לא תאכל. לא כל דבר שאתה עושה בבית צריך להיות מזה מצוה, קרבן. גם בזה עצמו תקיים את התורה — “השמר לך” (דברים יב, יג), תשמור בזה שלא תביא קרבן. התורה העיקרית היא בבית כל השנה.
כל שמיטה יעשו הקהל, יבואו להזכיר וללמוד את התורה. אבל בדרך כלל, יום יום, לא יסתובב יומך היומיומי סביב זה שאתה צריך להקריב קרבן. יש דבר כזה שנקרא היתר בשר תאוה: אם אדם רעב ומתאווה לאכול בשר, יאכל בשקט, ולא יעשה מזה מצווה.
הדרוש העמוק יותר: כל השנה יש גם חול
אנשים אומרים שבארץ ישראל יש “אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה”, זה שונה מדור המדבר. זה דרוש שכתוב בהרבה ספרים. אבל עמוק יותר הוא הדרוש שכתוב בפרשה השבועית, יותר יסודי, יותר מחובר לפשט: שיש חילוק זמנים — שבת, מועדים לעומת כל השנה — וחילוק מקום — ירושלים לעומת שאר ארץ ישראל, שלא בכל מקום קדוש באותה מידה.
יצא שהתורה חידשה כאן שיש גם חול. חול תמיד ידעו שיש, זה לא חידוש. מה שהתורה מחדשת כאן הוא שההווה אמינא היתה שהתורה תקרא לזה עבודה זרה: שאם יהודי רוצה לעבוד את ה׳ צריך הוא להתרגש, להקריב קרבן, זה צריך להיות ממש עבודת ה׳; ואם הוא גר רחוק יעשה “בכל מקום אשר תאוה”, יעשה כאן איזו במה. הם אכן כך עשו בזמן היתר הבמות.
באה התורה ואומרת: לאחר שיש לך בית המקדש — איזה מקום קבוע שה׳ בחר בו, מנוחה ונחלה, שם שורה השכינה, לא אותה רמה של יחיד ובמה ש“בכל מקום אשר אזכיר את שמי” (שמות כ, כא) — אז תדע שמה שאתה יושב בבית ויש לך “אות נפשך לאכול בשר”, זה בדיוק טוב. אין צורך כלל ללכת לבית המקדש. “כי עם קדוש אתה לה׳ אלקיך ובך בחר ה׳ להיות לו לעם סגולה” (דברים יד, ב) — אתה ממש קדוש, ממש מיוחד, וזה לא אומר שאתה צריך ללכת לעשות יום טוב, אלא שאתה יכול להישאר בבית ולאכול בשר.
חול אינו קדושה, אבל יש לו הלכות
צריך להיות כאן מאוד זהיר. אם אתה אומר שכל מקום קדוש, אין אף מקום קדוש — זה לא אומר כלום. לא, זה חול, זו שחיטת חולין. לא לומדים כאן מסכת זבחים, שחיטת קדשים, אלא שחיטת חולין. יש לזה הלכות — “וזבחת כאשר צויתיך” (דברים יב, כא) — תעשה את השחיטה לפי הלכות שחיטה, לא תאכל דם, תקיים את כל ההלכות. אבל הדרך איך להיות אדם טוב, יהודי, לא תהיה ללכת לבית המקדש ולהקריב קרבן על כל דבר; סדר חיים אחר לגמרי.
צריך להבין זאת היטב: מה ההווה אמינא, מה המסקנא, מה זה קשור לנושא של במות ולעבודה זרה. אבל הלכה למעשה לעניננו: יש מצוות שנעשו לשאר הימים, שס״ה ימות החמה, החיים היומיומיים, כשלא צריך לעשות מכל דבר קרבן. אפילו מעשר שני התורה מחדשת השבוע: פעם היו צריכים להביא הכל, לא, אפשר לפדות אותו בכסף, ולאכול מעשר שני כאן. יש דרכים איך אפשר להישאר בסדר החיים הרגיל של בעל הבית, לא צריך לשנות.
בוודאי, הוא ייתן צדקה — משהו דומה לפדיון מעשר שני — בכספו ילך פעם בשנה לירושלים, יעשה את “ושמחתם לפני ה'”. אבל שאר הימים זה לא “ושמחתם לפני ה'”. זה חידוש גדול: גם בזה אפשר להיות שמח, אפשר להיות קדוש, אפשר להיות “עם קדוש אתה לה׳ אלקיך” — על ידי שלא אוכלים נבילה, לא “לא תאכל כל תועבה” (דברים יד, ג), כל המאכלות האסורות, אבל לא על ידי שעושים מכל דבר ישירות דבר שבקדושה, קרבן.
המצווה הראשונה בספר דברים: ידיעת ה׳ — כלל ופרט
מה שאני רוצה לחזור על מה שהזוהר אומר באופן כללי לגבי נושא משנה תורה, על מה שמשה רבינו לימד את היהודים בפעם השנייה.
המצווה הראשונה מהמצוות — אמרנו פעם שיעור על זה בפרשת בא — אומר הזוהר היא “אנכי ה׳ אלקיך”, מצוות ידיעת ה׳, המצווה הראשונה של התורה. המצווה כתובה כמה פעמים בתורה, אבל בואו נדבר על שני פסוקים. בספר שמות כתוב “וידעתם כי אני ה׳ אלקיכם המוציא אתכם מארץ מצרים” (שמות ו, ז) — אתה יודע שה׳ הוציא אתכם ממצרים. בספר דברים כתוב אחרת: “וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד” (דברים ד, לט).
קודם היה כתוב רק “אני ה׳ אלקיכם המוציא אתכם”; כאן כתוב “ה׳ הוא האלקים”, עם כל הפירוט “בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד”. מי שלומד ספר דברים רואה את זה הרבה עם פירוטים, עם רשימות, עם פסוקים ארוכים ארוכים — זה לא כתוב בספר שמות.
החילוק של כלל ופרט
אומר הזוהר, זה החילוק של כלל ופרט. כלל ופרט יש לו הרבה משמעויות: על פי קבלה זה אומר תפארת ומלכות — מלכות נקראת בכלל, תפארת נקראת בפרט. אבל זה אומר גם את הדבר הפשוט: כלל אומר באופן כללי, מה שאנו קוראים אמונה פשוטה, בלי ידיעה, בלי פרטים.
הקטע הבא בזוהר מסביר שיש בתפילה — זו גם הפרשה השבועית — עבד ובן. עבד אומר עבודה בכללות: הוא מקבל עול מלכות שמים, הוא עושה מה שמצווים אותו. בן הוא מי שמבין כל דבר באופן פרטי — למה ומתי ומה ההבדל של כל דבר. זה עוד אותו דבר של כלל ופרט.
עבדים בספר ויקרא, בנים בספר דברים
אומר הזוהר: בספר ויקרא, שזו התורה מהר סיני, כתוב “כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים” (ויקרא כה, נה) — מכיוון שהם עבדים, צריך לעשות את מצוות העבדים. בספר דברים כתוב דבר חדש, “בנים אתם לה׳ אלקיכם” (דברים יד, א) — אם כן יעשו את מצוות הבנים. זו הבנה חדשה לגמרי במצוות. ושורש הדבר הוא החילוק איך מבינים את המצווה הראשונה, ידיעת ה׳.
בספר שמות היה פשוט, בבחינת יום טוב גם: זה מצרים, זה בבחינת ניסים. ניסים הולכים עם אמונה פשוטה — רואים שה׳ עשה ניסים, הוא הוציא ממצרים, מאמינים שיש אלוקים. מה שאין כן בספר דברים כתוב גם שיצאו מיציאת מצרים, אבל כתוב דבר חדש: כי ה׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד.
ידיעה בדרך פרט היא ידיעה בדרך טבע
זו אומרת ידיעה בדרך פרט, שאפשר לקרוא לה גם בדרך טבע. לא שהוא יודע באופן כללי שיש פצצה גדולה, בא יום טוב, יציאת מצרים; אלא הוא יודע באופן פרטי. הוא יכול להבין את מעשה בראשית — היום הראשון זה, היום השני זה, היום השלישי ההוא — הוא יודע את כל סדר הבריאה, ומזה הוא מבין כי ה׳ הוא האלקים. אלקים הוא גימטריא הטבע, זו הנהגת העולם שהוא מנהיג את העולם. מי שמבין שמי שמנהיג את כל הפרטים מתוך הבנת כל פרט, יש לו אותה ידיעה.
אותו דבר לגבי תפילה. תפילה תמיד מדברים על “לעבדו בכל לבבכם” (דברים יא, יג), סוג של עבודה — כל התורה נקראת עבודה: “עבדיה בתורתו”, “עבדיה במקדשו”. אבל זה אומר באופן כללי. כל אחד מבין את ההבדל בין מי שיודע את הכוונות והטעמים של דברים, לבין מי שלא יודע: יהודי פשוט מתפלל, הוא לא יודע; כל הסידור נהיה אותו דבר. הוא עבד ה׳, הוא משבח, מתפלל, מודה — הוא עושה. לבן יש גם בחינת עבד, אבל אצל בן לבקשה יש טעם אחר מהשבח, ולמצוות שופר יש טעם אחר ממצוות לולב. לא הכל זה אותו דבר, זה יותר בפרטיות. כמו שמבינים לא רק באופן כללי את נושא יציאת מצרים, אלא באופן פרטי — לא רק שה׳ עשה הכל, אלא איך הוא עשה את זה, דרך סדר הטבע המדויק. זו נקראת ידיעה בדרך פרט, וזה החידוש של ספר משנה תורה.
ידיעה פרטית והעולם: הפרדה אינה שלימות
אני רוצה לסיים עם חידוש רלוונטי. מזה יוצא שהידיעה הפרטית קשורה הרבה יותר להבנת כל העולם. זה החילוק של משנה תורה ושל ארץ ישראל, שצריך לדעת את ארץ ישראל. זו שאלה מאוד בסיסית של יהדות, של אנושיות באמת, בזמן הזה.
כל אחד מבין שהעולם מלא בכל מיני שטויות, הסחות דעת, דברים שלא כסדר. ואני חושב שזה כמו החילוק של יציאת מצרים ומשנה תורה: כל אחד מבין שבברירת מחדל, סתם להישאר במצרים, לא יתחיל כלום. הזוהר אומר שאם לא שמשה רבינו אמר להם “וידעתם כי אני ה'”, לעולם לא היו יכולים להיות ניסים. האמונה הפשוטה הבסיסית אפשרה שבכלל יוכלו להיות כל הניסים של יציאת מצרים. לפני כן הוא היה צריך לצאת ממצרים.
כל אחד מבין שבלי צמצום מסוים, מציאות מסוימת של סגירות, אדם סתם יעשה מה שהעיתון אומר לו היום, והוא יהיה מבולבל כי העיתון משנה את הדעה כל כמה שבועות — הוא לא יוכל להיות יהודי, אדם. זה לא חידוש.
המעשה של הרוזינר עם הסוס
אבל אנחנו צריכים לדעת שזו עדיין לא השלימות. אני חושב שהמעשה היפה ביותר לזה היא מה שהרוזינר אמר לאותו יהודי עם הסוס שלו. בא יהודי ששמע שאם לא מדברים ארבעים יום מקבלים רוח הקודש, והוא עשה כך. הוא בא לרבי לשאול למה עדיין אין לו רוח הקודש. הרבי הביא אותו לסוס שלו ואמר: “תראה, הסוס גם לא מדבר כבר ארבעים יום, איפה רוח הקודש שלו? נראה שצריך לעשות משהו מלבד לא לדבר.”
האמיש: אפשר להישאר סוס
אפשר לראות את זה גם בפועל ממש. היינו השבוע בפנסילבניה אצל האמיש, שהם מתנהגים כבר כמה מאות שנים לא לגעת בעולם המודרני, מופרדים לגמרי. הוא נוסע על סוס, הוא לא נוסע במכונית, אין לו טלפון ואין לו מחשב. ותפסנו שהכל מאוד יפה, אבל זה עדיין לא עושה אדם מסוס. הוא יכול בהחלט להישאר סוס.
אפשר לדמיין — ואנשים חושבים את זה בהרבה דרכים, שם עם שמירה ועשיה, נושא “ונשמרתם ועשיתם” (עי׳ דברים ד, ו) — יש לי הרבה פעמים את הטעות הזו: הייתי רוצה ללמוד כל הש״ס, כל הזוהר, כל כתבי הראי״ה, רמ״ק, מדע, פילוסופיה, הכל. אבל מה? אני קם בבוקר מוקדם, מגיע אלי העיתון עם חדשות, מגיעה המדיה החברתית וכל שאר היצרים, ולכבוד זה אני לא לומד. אם רק הייתי יכול להיות מופרד לגמרי, גר בענני הכבוד, בלי אינטרנט, הייתי בוודאי לומד יומם ולילה ומסיים כבר מזמן ש״ס שלוש פעמים.
לפעמים יש אנשים שבשבילם זה אמת. לרוב האנשים זה לא אמת. אפשר להסתכל ולראות שככל שיותר מופרדים וסגורים מהעולם, עדיין לא אמת שאותו אדם הוא איזה תלמיד חכם גדול יותר. היית חושב: אדם שיותר מודרני, קורא יותר חדשות ופוליטיקה, זה לוקח לו הרבה זמן ואנרגיה, הוא לא יכול להיות תלמיד חכם כזה; מי שסגור לגמרי ולא יודע מכלום, היית חושב שהם מלאים תלמידי חכמים, מלאים גאונים, מלאים חידושים. בינתיים לא רואים את זה כל כך חזק. לא רואים שככל שהקהילה יותר סגורה, יש יותר ישרים, יותר תלמידי חכמים.
בואו נדבר על דבר שאפשר למדוד בקלות — על הבנת התורה, על שכל. מהחידושים שאפשר לדעת מהשגת התורה, מהשגת החכמה, יש היום הרבה יותר טוב מפעם. אפשר לראות בבירור שאפילו אנחנו מבינים את החומש, פשט פשוט, יותר טוב — במובן מסוים, אלה שיש להם יותר יצרים, אלה שמסתכלים יותר בעיתונים, מבינים יותר טוב. אני חושב שזה קצת אובייקטיבי. בוודאי, אם לא לומדים כלום, לא מבינים כלום — אם הוא רק מסתכל בטלוויזיה, הוא לא לומד. אבל עדיין לא ברור שמי שלעולם לא מסתכל בטלוויזיה מבין את פרשת השבוע יותר טוב; הרבה פעמים נשמע לי הפוך.
התורה ניתנה לאדם בעולם
חוץ מזה, התורה ניתנה לעולם. אם לא היית צריך ללכת למלאכים — “כלום מעשה יש בכם, כלום קנאה יש ביניכם” — אתה יכול לאכול בשר בחלב כי אתה מלאך. התורה ניתנה לאדם בעולם. הסיבה העמוקה יותר היא מה שאני אומר כאן: אם למישהו אין בכלל שום סגירות, שום הגדרה, הוא סתם יעשה כל יום מה שהעיתון אומר. אבל מלא לעשות מה שהעיתון אומר זה עדיין בכלל לא מספיק כמו דעת פני ה׳; זה מחויב באופן כללי, אחר כך באופן פרטי, ואחר כך שוב באופן כללי — כמו שמחויב להיות עבד, אחר כך בן, ואחר כך עבד גם כן. צריכה להיות שמירה מכל הצדדים. אבל לא פטורים מלהיות בן.
אם מישהו כבר מאתיים שנה שהקהילה שלו אף אחד לא ראה כלום בעולם — אני לא רואה שמזה הוא התקדם בקדושה, בעשה טוב. לא רואים את זה, צריך לומר את זה. זה אומר שלפחות זה לא מספיק, ויכול להיות שזה אפילו מזיק — מהסיבות הפשוטות, כי הקב״ה עשה את העולם. “ה׳ אלקים” אומר שהקב״ה עשה את העולם. לומר שמופרדים לגמרי מהעולם, זה כאילו הקב״ה לא עשה את העולם; כאילו יש את הקב״ה ויש את העולם והם במחלוקת, ואני בצד של הקב״ה נגד העולם שלו. זה סוג של פורים, זה לא הולך ככה. הקב״ה עשה את העולם, אי אפשר להיות עם הקב״ה נגד העולם שלו.
בוודאי, צריך להשתמש בו לטובה, לא לרעה, כמו שכתוב “ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה” (דברים יא, כו) — אתה צריך לדעת בבירור את הברכה והקללה, ואחר כך תבחר בברכה, “ובחרת בחיים למען תחיה” (דברים ל, יט). אבל לומר שממילא אני לא גורס את הקללה, לא גורס את כל העולם, אני רוצה רק את הברכה — לא נראה שזה הולך ככה.
שתי מצוות: עבד ובן
לכן חשוב מאוד לזכור את שתי המצוות: “עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים” (ויקרא כה, מב), וגם “בנים אתם לה׳ אלקיכם” (דברים יד, א).
“בנים אתם לה׳ אלקיכם” אומר, כמו שהזוהר אומר את הלשון בפקודי, שהבן משתדל “למנדע בגנזי דאבוי” — לדעת את כל הסודות של אביו. עבד לא רשאי לדעת סודות; אם הוא מנסה, “מי ישמחני, מי אתה?” בן הוא מי שרוצה להסתובב בכל חדר, בכל מקום נסתר של אביו, כמו בן יחיד שאביו משליט אותו על כל אוצרותיו. “בחוכמתא למנדע ליה ולקודשא בריך הוא” — הוא רוצה לדעת את כל העולם של הקב״ה. כשאומרים לו “כאן אסור להסתכל” — כאן צריך להסתכל בדרך נכונה, לא בדרך של פירוד, לא בדרך של חטא. אבל לומר שממילא הוא רוצה רק להיות עבד, רק סגור, רק לא לדעת — הוא נשאר בפועל ממש סוס.
התועלת של הפרדה היא רק בשביל השגה
אני חושב שזה אפילו לא עצוב, כי כל התועלת של להיות מופרד היא כדי שיוכל להיות השגת התורה, כדי שיוכל לדעת את העולם באמת — כי אם משועבד לגמרי לעולם, גם לא יודעים את העולם, כמו מי שעבד לגמרי לעיתון גם לא יודע את העיתון. אבל מצד שני, לא נכון שמלהיות מנותק מהעולם יודעים מי הקב״ה; צריך להוסיף עוד, וזה אפילו סתירה — צריך לדעת את כל העולם. בוודאי צריך הבדלה מסוימת — כמו שהשם הוא הכנעה, הבדלה, המתקה — אסור להתערבב, אבל חייב להיות גם שלב של בן.
אם עושים אחד בלי השני, נשארים. זה באמת פירוד, הפירוד של זכור ושמור, כמו “ושמרתם את חקתי ועשיתם אתם” (ויקרא יט, יט) — צריך להיות שמור, זה שמור, כמו ערב שבת. אבל אחר כך צריך להיות זכור: צריך לדבר, ללמוד, להסתכל, להבין, לחפש בגנזי אביו, לחפש את כל העולם ואת כל התורה. לא לומר “את זה לא לומדים, את זה אסור ללמוד, את זה אסור לדעת” — אין דבר כזה. צריך לדעת וללמוד את כל הדברים, ודרך זה מקבלים את השלימות של “בנים אתם לה׳ אלקיכם”.
עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר
והזוהר מסיים יפה מאוד: כשיש לך את שני הדברים, על זה אומר הפסוק “ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר” (ישעיה מט, ג). עבדי אתה — אתה עבדי, אבל אתה לא רק עבדי, אתה ישראל, בן. אתה ישראל אשר בך אתפאר, אז אני מתפאר בך.
זאת אומרת, כמו שבכל יום בתפילה אומר הזוהר שיש כאן שני דברים: אדם עומד להתפלל ופותח את הסידור — הוא עושה בבחינת עבד. ואחר כך הוא לא נשאר בזה: הוא רוצה להבין כל דבר, הוא לומד כל מצווה בנפרד, המצווה שבכל יום — לא רק כשאתה הולך לבית המקדש, אז זה עבד, ניסים, ואז ישראל אשר בך אתפאר.
EN English ›
📋 Shiur Overview
The Secret of Mishneh Torah: Daily Mitzvot and the Form of the Jew
Introduction: Parashat Re’eh and Sefer Mishneh Torah
My teachers and rabbis, today is Erev Shabbat Parashat Re’eh. In this parasha, the Torah arrives, after all the introductions of Moshe Rabbeinu, at the stage where it comes to review and repeat the Torah—and for this reason the entire book of Devarim is called ‘Mishneh Torah’. The parasha opens, ‘These are the statutes and ordinances which you shall observe to do’ (Deuteronomy 12:1), and from here onward begin all the mitzvot and all the laws that Moshe Rabbeinu reviews and repeats, which Israel must fulfill in the Land of Israel. Most of them, or some of them, were already learned once in the book of Shemot, and now they review and repeat the laws of the Torah, the Torah and the mitzvah. And indeed the Torah in the book of Devarim calls itself many times by different names—’mitzvah’, ‘Torah’, ‘chukim’—and in general the meaning is one. This is the book of Mishneh Torah that we are beginning this week.
I wish to explain somewhat the secret of Mishneh Torah, the secret of the difference between what Moshe Rabbeinu taught Israel the first time—what is called ‘at Mount Sinai’, to the first generation, the generation of the Exodus from Egypt—and what he taught Israel in the generation entering the Land.
The Deficiency of Living from Holiday to Holiday
What I wish to do in these weeks, I will explain as follows. We have learned that certainly a holiday is approaching and coming, Rosh Hashanah is approaching and coming, we have already passed Rosh Chodesh Elul, we are already blessing Elul this week. But I feel, and I have also learned from others, that there is a certain deficiency in this. For every year we repeatedly study the matters of the holidays from time to time, but to be a Jew, to be a person, is not a matter of dancing from holiday to holiday. This is good for small children in a certain sense—mitzvot aseh shehazman grama (time-bound positive commandments) arouse excitement in them, a beloved mitzvah that comes from time to time. And certainly we believe there is truth in this, and we always believe that the excitement of children is indeed truth, and there is a real secret in it. But a mature person, a person with understanding, needs to be excited a bit more from within, to be more settled, and to have much more clarity in the daily order, in the daily mitzvot.
And in this matter is connected another great principle strongly connected to the subject of the book of Devarim that we are dealing with and will expand upon further. For a holiday is a time when one goes out a bit from the regular order, goes out a bit from the world. Once there was the matter of pilgrimage, going to the Beit HaMikdash, and even when one doesn’t actually do so, there is something like this—going to the beit midrash, traveling to the Rebbe, each person conducts himself in his way. Even a person who has a family—they leave him alone a bit. Usually on a regular day the wife doesn’t allow going to the synagogue all day, but on Rosh Hashanah she allows it. This is the great difference because of which one can pray and learn a whole day on Rosh Hashanah, and so on Yom Kippur in an atmosphere of selichot and so forth—for this is how the order is arranged. One who lives in a Jewish neighborhood, in a Jewish family, they leave him alone; the world, reality, gives a bit of space for this.
The Holiday as Pause—Not as the Main Thing
But it follows from this that the excitement from the holidays, the emphasis on the holidays, is always a kind of emphasis on a pause. One puts aside the work a bit, the daily routine in which one must deal with family, with people, with friends, with workers, with the employer, all those matters—and contemplates and becomes excited about this. And certainly this is so: a regular person who is busy, as they say, with livelihood and economics, works, and even if he works less, he still has a family and everything that needs to be taken care of. And indeed that time is a time, ‘Holidays were given to Israel only to engage in Torah’ (Yerushalmi Shabbat 15). This is a time when one can engage more in Torah and in what is called service of God.
The Daily Mitzvot Require Intention and Clarity
And with all this, this is not correct. For it is impossible for a person to live this way from Shabbat to Shabbat, from holiday to holiday. Every single day there is a day. Therefore I believe it is very important to enter a bit into the order of the daily mitzvot. One can say this exactly so: there is a mitzvah, there are mitzvot that come from time to time—Sefer Zemanim—blowing shofar, and waving lulav, and even Shabbat itself, to say Good Shabbos, to pray on Shabbat, and the like, things that everyone already knows something about, and whoever has a connection has some intention in them. They learn about this in Chassidic and Kabbalistic books, and know the intentions of all these things.
But every day a person does very many mitzvot: he puts on tefillin and tzitzit, prays, learns a bit, does chesed, engages in settling the world and in livelihood, and sets times for Torah—all the things that a person does. And it is much more proper, and much more beneficial for a person, that he should have a certain intention and clarity in these mitzvot.
Sefer Pekudin in the Zohar
And the truth is this, that the Zohar, and likewise all those who composed reasons for the mitzvot—and this is very interesting, there is a book of reasons for mitzvot in the Zohar called ‘Pekudin’—in our Zohar it is usually printed scattered among the parshiyot, where in every place where there was a mitzvah they inserted the section, but in its source, and today it has already been printed also by itself, there was a book called ‘Pekudin’, which is a beginning on ‘pekudei d’mara alma’. This is the book of mitzvot of the Zohar—it is not called ‘Sefer HaMitzvot’ but a book of reasons for the mitzvot.
And I believe that it is built primarily, not exactly one to one, not every single detail, but it is built on the Rambam. I will prepare a table once to show exactly how much this can be seen, but it is clear to me that it is built, if not exactly on the same order precisely—there may be differences—it is built on the idea that the Rambam says at the end of the positive commandments in Sefer HaMitzvot. At the end, when the Rambam counts all 613 mitzvot, the Rambam says at the end of the positive commandments that there are many types of mitzvot. There is great depth in how to understand this, and the Arizal in Shaarei Mitzvot discusses it with investigations. But I want to say the words of the Rambam, and it seems to me that the Zohar follows this path.
Types of Mitzvot According to the Rambam
There are different types of mitzvot, says the Rambam. There are mitzvot that apply only to the community, such as the mitzvah of building the Beit HaMikdash and the mitzvah of destroying Amalek. There are mitzvot that apply to a person only if a certain event happens to him—if he was a zav he must bring a sacrifice. And it is possible for a person to pass all his days and never have the opportunity to fulfill the mitzvah of divorce, or the sacrifice of a zav, or nazir, and the like.
There are mitzvot that apply more to certain realities of the world, of commerce—if one buys a Hebrew maidservant he must free her according to the laws of a Hebrew maidservant, and the like. There are mitzvot that apply only in the presence of the Temple, like sacrifices, terumot and ma’asrot and all such things. All these are types of mitzvot that are not among the mitzvot that he calls ‘necessary mitzvot’, that every Jew is obligated in every day, at all times and in all places—not necessarily every day, but every year, in the regular life cycle of a person, there are certain mitzvot that apply.
And the Rambam makes a list and says there are sixty mitzvot that can be called necessary mitzvot. These are mitzvot that every person—an adult, a male is stated—is obligated in them in every place and at all times, must do them. And he counts them and makes a list of the mitzvot, and in Shevet HaLevi Frankel one can see the list with the headings of the mitzvot. And in this list his intention is not—he says, for example, that mezuzah is part of the list, and even though a person who doesn’t live in a house doesn’t need a mezuzah, nevertheless in the regular course of life, that a person has a house, marries a woman, these mitzvot he includes in the list. But a mitzvah that applies only if his brother died without children and he must perform yibum or chalitzah—this doesn’t enter here, for this is not the way of the regular course of life of a Jew. It comes out to sixty mitzvot, says the Rambam. Sixty mitzvot—these are the frequent mitzvot, and he calls them necessary.
The Form of the Jew: 613 Mitzvot or Sixty Mitzvot
More correctly I would say thus: we always speak that a person needs to have an image, that he can describe how the life of a Jew looks. What is the life of a Jew? Usually they say—613 mitzvot. And it is true, and the Zohar expands and deepens on this, here and in other places. But behold they said in the Gemara that 613 mitzvot—248 positive commandments corresponding to his limbs and 365 corresponding to the days of the solar year (Makkot 23b). It comes out that this is like an image of a person living in time. This is a person living in time, in his year—how do Jewish lives look?
From here they parallel and say that the mitzvot correspond to the limbs. As if just as there is an image of a person in physicality—that he has so and so many limbs, and he lives in so and so much time, every year three hundred sixty-five days—so there is an image of a person, that one can call it in spirituality, that the completeness of the soul of a Jew is in that he fulfills the 613 mitzvot. This is how a Jew looks. What is a Jew? One who fulfills the 613 mitzvot.
The Question of the Arizal
And now, on this immediately arises a question, and I believe it is a good question, and I see that the answer is as I will explain—one can deepen, but I believe the simple answer is this. And the Arizal asks: what will be with all those mitzvot that don’t apply? As you say—there is a mitzvah that applies only to a Kohen, there is one that applies only to a king, there is one that applies only in the time of the Temple, there is one that applies only if such a case occurs. If so, how can one say that the form of a Jew is 613 mitzvot? For in practice he doesn’t fulfill 613 mitzvot. A person fulfills, according to the words of the Rambam, approximately sixty mitzvot.
We are speaking now about positive commandments, for negative commandments are a somewhat different Torah. But in positive commandments there are approximately sixty mitzvot that a Jew fulfills. And for the Rambam there is no difficulty in this, and the Rambam indeed counts everything: the Torah in its completeness is 248 positive commandments, but in practice, what is the image of the Jew in actuality—it is the sixty mitzvot.
And I see that part of the example, what I draw from the Zohar—for part of the Zohar called Sefer Pekudin, the mitzvot of the Zohar, more or less—indeed the matter is not precise one hundred percent, there are differences that can be discussed in detail when we arrive—but more or less, the Zohar counts in its book of mitzvot approximately the sixty mitzvot. And even less than this, it has only forty-seven mitzvot, and not all of them exactly those mitzvot, but in any case, most of the main mitzvot that everyone would certainly remember are counted in the book of mitzvot, for the book of mitzvot of the Zohar is not on 613 mitzvot but on those proximate mitzvot. And perhaps he didn’t finish when he reached forty-seven, and he should have added more, and it’s not exactly on the same order, and this is not exactly a difficulty—but it’s on the same idea.
The Answer: 248 is a Hint, Sixty in Practice
What do we do with the question that if so, who said it’s 248 mitzvot? I believe that simply this is not a great difficulty, rather this is a difficulty that takes a hint too seriously. Indeed, in general 248 mitzvot—this teaches us that the mitzvot are a depiction of the body, a depiction of how a Jew looks—but actual action is sixty. And if a person wants specifically, he will say that this is also so with the limbs of the body. For there are limbs that names don’t depend on them, there are limbs that aren’t really like human limbs in practice, whose entire function is only if a case occurs. A person has in his body in practice different parts, antibodies, an immune system, made to serve only if such a case occurs, and not everything in the body itself is done in practice always.
In the body, when they say two hundred forty-eight limbs, one can divide much separation. In general one can see that a person has ten limbs—hand and foot and belly and so forth, if one counts even internal organs. Sefer Yetzirah arrives at twelve. Let’s say twenty-two limbs can be counted in a person according to the way of Sefer Yetzirah. Also in a person himself, the enormous number of two hundred forty-eight is a very large number. It’s true that that count encompasses, according to whoever makes the list in Masechet Ohalot I believe, exactly all the limbs or bones in a person.
But in any case, it’s not correct to say simply that the completeness is 613 mitzvot. This is only like a hint. In actual practice, more or less, these are the sixty mitzvot.
365 Corresponding to Days of the Solar Year—Not Corresponding to Sinews
And as I say, from the sixty mitzvot most of them—and one cannot say that the main thing is the mitzvot that come from time to time. Indeed it’s true that 365, and this is very important: part of the depiction of the person is his time. And from here I say—we have become accustomed to hear 248 limbs and 365 sinews, but according to the Gemara, and also in the Zohar, here it seems they go in a different way. This is stated in the Gemara explicitly, the hint of Rabbi Simlai, that 365 corresponding to the days of the solar year (Makkot 23b), not corresponding to sinews.
I don’t know what sinews are. Certainly this is a hint for everyone, but no one has a list of sinews. The list of limbs is stated in the Mishnah, but in the list of sinews I don’t know what sinews are and why there would be three hundred sixty-five. It seems to me just a hint, sometimes it’s written thus in books, but this is not the main thing. The main thing is the hint of the days, and this is very simple: a Jew lives in time, lives in three hundred sixty-five days.
And now, certainly, within the three hundred sixty-five days there are among them, let’s say, twenty days that are holidays, and one can add another fifty Shabbatot in every year—fifty-four Shabbatot in every year—let’s say, fifty-sixty of them holy days, mikra’ei kodesh, special days. And with all this, in a regular year there are three hundred regular days. Every day there is a day, every day is a holy day, every day is something.
The Regular Daily Mitzvot are the Main Thing
And one needs to hear—and I don’t mean only this, but also this: first I say that one needs to speak from the regular day, from the regular order. And even in what I say, I will preface one thing: one should not count from all those mitzvot in which there are sometimes exceptional mitzvot—what is done with a get, what is done with yibum and chalitzah, what a Kohen does—not exactly exceptional, but this is not the regular course of life. And it seems to me that when they say that the mitzvah is the depiction of the Jew, this is not the intention.
And as I see from the Zohar, it doesn’t give reasons for every single mitzvah—there are things that are in simple faith, and afterward it tries to give reasons for the mitzvot that are generally applicable. And one needs to discuss this, but in general, the Zohar gives reasons for these—for the regular daily mitzvot. And what is the main form? On this it is said that the sixty mitzvot are the form of the Jew, not 613 mitzvot.
And besides this I say that the mitzvot that one should speak about mainly are the regular daily mitzvot. Most of the sixty mitzvot are the mitzvot done every day—when one prays, learns Torah, puts on tefillin, tzitzit, and so forth until Shabbat, the daily life order. And these are two things.
The Holiday is Not an Escape Route, But to Clarify the Entire Year
Not only this, but let us contemplate this: even what there are holidays—indeed, what they say in practice is very beneficial and very important, that the holidays are the time when there is leisure for this—for the holiday is made such that they won’t use it as an escape route. And this is the important thing. Not that they will use the holiday in a way that when a holiday comes a person can escape from the regular order. The month of Elul arrives, and one can say another two psalms after the prayer—and this thing is like a kind of what is not the regular order. A holiday is a time when one can learn better.
For a person needs to learn about tefillin. A Jew puts on tefillin every day, and all week he has no leisure to think about this. For it is written in the verse, ‘so that the Torah of Hashem may be in your mouth’ (Exodus 13:9). Why does one put on tefillin? Because a person works all week. And therefore on Shabbat one doesn’t put on tefillin. I believe this is the simple meaning—that on Shabbat one doesn’t need tefillin. They say that Shabbat itself is a sign. What is Shabbat itself a sign? That on Shabbat there is leisure. And what is the sign? The sign is the cessation. The very rest of Shabbat gives leisure to think about the Holy One Blessed be He, leisure to think about the Torah.
All week, when one doesn’t rest, one puts on tefillin so that there will be a reminder, that there will be ‘the Torah of Hashem in your mouth’. The verse says, says Shema Yisrael, puts Shema Yisrael ‘between your eyes’ and ‘on your hand’, actually puts Shema Yisrael in practice. This is a reminder. But what does one do on Shabbat? Not that Shabbat doesn’t do the tefillin—this is only if one makes a distinction, that the action of tefillin doesn’t do. But the idea of tefillin, of Shema Yisrael, of vehayah im shamo’a, the parasha stated in tefillin, of the Exodus from Egypt—all these things he does. On Shabbat he does this internally.
And now, after he kept Shabbat, understood Shabbat in a clearer way, understood better what is the meaning of ‘Shema Yisrael Hashem is one’, for all week when he puts on tefillin he strengthens the tefillin more—what is ‘the Torah of Hashem in your mouth’? This is Shabbat. And so it is on Rosh Hashanah: when one blows the shofar and fulfills the mitzvah of shofar, this is essentially an explanation and expansion on things he does every day. ‘Happy is the people who know the teruah’ (Psalms 89:16)—this is a subject of prayer, of accepting the yoke of Heaven; Yom Kippur is teshuvah, and Sukkot is joy—all those values that are spoken about on every holiday are its subject. But it’s not done such that because it’s a holiday he has no business with time, that they connect to the holiday. The holiday is not for the sake of connecting to the holiday itself. The holiday is in order to find a bit of leisure, in order to clarify more the things done all year—the tefillin, and the mezuzah, and the tzitzit, and honoring father and mother—one needs to make a special holiday for them. And commerce in faith, and chesed, and all those simple things done all year. This in my view is the important thing.
The Exodus from Egypt and Mishneh Torah: The Generation of the Desert Versus the Generation Entering the Land
In honor of this I think to learn a bit—in this shiur I’m not learning so much inside, but to learn a bit the book of mitzvot of the Zohar, and to try to express what can be, the insights that can be understood and clarified on this subject.
Therefore I will return to what I began with from Parashat Re’eh. If so, let’s return to this, that everyone will understand—it’s simple what I’m saying. And immediately everyone will understand that what I said now is exactly the same thing. For what? That when Israel was in the desert, there was more of an aspect of holiday, more of an aspect of the Exodus from Egypt. The Exodus from Egypt—this is the word of the generation of the desert. They left Egypt, and from this they make Pesach, and from this come all the festivals, and Shabbat is a remembrance of the Exodus from Egypt. This is the way that Moshe Rabbeinu taught the Torah the first time. Afterward, in the book of Devarim, he taught much more the Torah of daily life.
The Subject of Slaughtering Chulin and the Bamot
And one sees this clearly, and I thought about this this week—there is a good reason for this—and one sees this clearly in the parasha, in the first parasha. And one needs to think about this, and one can think about this from very many aspects, and I believe that we still don’t know the simple meaning clearly to this day, and perhaps this is from the secrets of the Torah that still need to be revealed. But what is important is to see that the first thing that Moshe Rabbeinu explains in the parasha—the second thing let’s say, that the first thing is to explain idolatry—the second thing, connected to this, is the subject of slaughter, the subject of the bamot, the entire discussion that when they come to the Land of Israel they will live far from the Beit HaMikdash. Moshe Rabbeinu says: you will live far from the Beit HaMikdash, and this is good, ‘when Hashem your God enlarges your border as He promised you’ (Deuteronomy 12:20)—you will have a large border, you will live far.
Perhaps they will think—as perhaps indeed was the law in the generation of the desert according to one opinion among the Tannaim—perhaps they will think that every time they slaughter they need to make a sacrifice, to make an olah, a zevach. The Torah says: no, this is not the intention, this is the way of the nations. Look and see at the nations, a very interesting thing: look and see at the nations, for it is written, ‘You shall not do according to all that we do here today, every man what is right in his own eyes’ (Deuteronomy 12:8)—don’t see, ‘you shall not do so to Hashem your God’ (Deuteronomy 12:4), don’t do as we do now. And what do we do now? Now every day is like a holiday—not every day exactly, but every time one eats meat one needs to make shelamim, needs to bring a sacrifice to the Mishkan. Whenever one goes, when the day comes that a Jew is hungry and wants to eat an animal, meat, he makes a sacrifice from it. It becomes like a holiday, it becomes like a holy thing. He goes before the Mishkan, before Hashem, and brings a sacrifice.
The Torah says: when you come to the Land of Israel you won’t do this. You see that the nations do so, that they have on every ‘under every leafy tree’ some idol and graven image—don’t do like them. You will do completely differently. You will go ‘to the place that Hashem will choose’, and there you will bring sacrifices. Certainly there are sacrifices. And when will you go there? On the festivals, as it is written at the end of the parasha, ‘to the place that Hashem will choose’ there you will go three times a year. Very good.
The Permission of Meat of Desire
But all year, if you are hungry—eat. The Torah says, ‘with all the desire of your soul you shall slaughter and eat meat’ (Deuteronomy 12:15). You have a desire?—we are speaking about desires—you have a desire? Eat! It’s permitted, it’s permitted! You don’t need to go to the Beit HaMikdash. Indeed, blood don’t eat. But in general, you have a desire? Eat! Not everything you do at home needs to be made into a mitzvah, needs to be made into a sacrifice. And it is good that you conduct yourself according to the Torah—certainly you will listen to the Torah, even in this itself you will listen to the Torah. ‘Guard yourself’ (Deuteronomy 12:13)—you will guard to listen to the Torah in that you don’t bring a sacrifice. There is at home all year, and this is the main Torah.
And they will ask: indeed, as it is written afterward they will see that they will come every shemittah, or they will make hakhel, they will come to be reminded and to learn the Torah. But regularly, day-to-day, your world won’t revolve, your regular day or what you want to eat won’t revolve around this that you must make a sacrifice. Not every time you eat needs there to be a sacrifice. There is something called the permission of meat of desire: when a person has a desire, he is hungry, and it comes to his mind to eat meat, he will eat meat calmly and not make a mitzvah from it.
The Deeper Drash: All Year There is Also Chol
What comes out is what I wish to bring up here, and this is very explicit. People speak about this that in the Land of Israel ‘a person plows at the time of plowing and sows at the time of sowing’, that it is different from the generation of the desert. This is a drash written in many books. But deeper is the drash in this week’s parasha, and I am more founded, more connected with the simple meaning. That in the Torah it is written here that there is—one can call this—all year in times, all year in the world. That the times of mikra’ei kodesh that are spoken of at the end of the parasha—there is Shabbat, there are festivals—or in place of the same thing: Jerusalem, even the rest of the Land of Israel, not everything is holy in the same way. One needs to understand this.
If so, it comes out that the Torah innovated here that there is chol as well. No—chol they always knew there is, this is not an innovation. What the Torah innovates here, apparently, is the way—and this is perhaps more correct to say, although I say that nothing of these words is clear, and one needs to deepen greatly to understand what is the meaning of the words we use. But one can say thus: a Jew, the havah amina—and the Torah perhaps would call this havah amina idolatry, and one needs to hear this, this is what the Torah calls the havah amina—idolatry. The havah amina is that if a Jew wants to serve the Holy One Blessed be He, he needs to be excited, needs to make a sacrifice, needs this to be exactly service of God. And if he lives far, he will do here, ‘in every place that he desires’, ‘in every place that desires’—you want to do here? Do here, make here some Beit HaMikdash, make here some bamah. And so indeed they did during the time of permission of bamot, so indeed they did.
The Torah comes and says now: after you have the Beit HaMikdash—the Beit HaMikdash is a great level, a fixed place, a place that the Holy One Blessed be He chose, rest and inheritance, there the Shechinah remains. This is a great innovation, a great action, not the same level of an individual and a bamah, this is ‘in every place where I cause My name to be mentioned’ (Exodus 20:21). You have the Beit HaMikdash. And then, the Torah tells you, know that what you sit in your house and you have ‘your soul desires to eat meat’—this is exactly as good. There is no need at all to go to the Beit HaMikdash in order to be, as they say afterward, ‘for you are a holy people to Hashem your God and Hashem chose you to be His treasured people’ (Deuteronomy 14:2). You are very holy, you are very chosen, you are a treasure, you are all those things. And this doesn’t say that you must go to make a holiday. This says that you can stay at home and eat meat at home.
Chol is Not Holiness, But it Has Laws
And here great precision is needed. If you say that every place is holy, then no place is holy, for the word has no meaning then. No—say that it is not holy. It is chol, it is chulin, slaughtering of chulin. They learn here Masechet slaughtering of zevachim, slaughtering of kodashim—this is slaughtering of chulin. It has laws, ‘and you shall slaughter as I commanded you’ (Deuteronomy 12:21)—you will do the slaughter according to the laws of slaughter that exist, don’t eat blood, listen to the Torah, fulfill all the laws that apply to you. But the way how to be a good person, the way how to be a Jew—it won’t be in that you move to the Beit HaMikdash, not in that you make a sacrifice from everything. A completely different life order, a completely different thing.
Therefore one needs to understand well what this really says, how the thing works, what is the havah amina, what is the conclusion, and what connection this has with the subject of bamot and what connection this has with idolatry. All these are important to understand. But what I say practically is what one sees here, what I want to say for our matter: that there are mitzvot, that there are mitzvot that were made for the rest, 365 days of the solar year, the rest of the year, daily life. Then one fulfills mitzvot, then one does, and one doesn’t need to make a sacrifice from everything, one doesn’t need to search in everything even for another thing—even ma’aser sheni the Torah innovates this week: once one had to bring everything to the Torah, no—one can redeem it, redeem it for money, and then you will eat ma’aser sheni here. Certainly, if you want a complete eating, you will then take the money and then eat the thing, but there are ways how one can remain in the regular place, what is called the life order of a householder, and one doesn’t need to change.
Certainly, he will give charity—there is in this something similar to redemption of ma’aser sheni. With his money he will go once a year to Jerusalem, or when he goes to do ‘and you shall rejoice before Hashem’, that whole matter. But a regular Sunday is not ‘and you shall rejoice before Hashem’. This is a great innovation. In the same place where it is written the innovation that there is ‘and you shall rejoice before Hashem’, it is also written ‘and you shall rejoice before Hashem’. And also on that regular day one can be happy, one can be holy, one can be ‘you are a holy people to Hashem your God’, by not eating nevelah, by ‘you shall not eat any abomination’ (Deuteronomy 14:3), all forbidden foods—but not by making from everything directly something in holiness, service, sacrifice. Therefore one needs to understand this much better.
The First Mitzvah in Sefer Pek
The First Mitzvah in Sefer Pekudin: Knowledge of Hashem—General and Particular
What I wish to connect and say following the Zohar. The Zohar doesn’t say this regarding this context, but it says in general regarding the subject of Mishneh Torah, regarding what Moshe Rabbeinu taught Israel the second time.
The Zohar says—and this is the Zohar right here at the beginning, the first mitzvah, the first mitzvah of the Pekudin; we once said a shiur about this in Parashat Bo, I remember—the first mitzvah, the Zohar says thus: there is a mitzvah, the first mitzvah is ‘I am Hashem your God’, the mitzvah of knowledge of Hashem. This is the first mitzvah, the first mitzvah of the Torah.
Now, the Zohar says, the mitzvah is written twice in the Torah. I don’t know—it’s written how many times, but let’s speak about two verses. Once it is written, ‘And you shall know that I am Hashem your God who brings you out from the land of Egypt’ (Exodus 6:7). This is one verse. It is written that you should know that the Holy One Blessed be He took you out of Egypt. This is written in the book of Shemot. In the book of Devarim it is written differently. Something similar is written, but it is written thus, ‘And you shall know today and take to your heart that Hashem is God in heaven above and on the earth below, there is none else’ (Deuteronomy 4:39).
A different innovation is written. Before it was written only ‘I am Hashem your God’, I am the Holy One Blessed be He who took you out of Egypt. It wasn’t written ‘Hashem is God’, and the innovation is ‘Hashem is God’. One can add all the detail, ‘in heaven above and on the earth below there is none else’, all those words that the Torah details in the book of Devarim. Whoever learns the book of Devarim sees that it is full of details, lists, ‘this type and this type and this type’, very long verses, long lists. This is not written in the book of Shemot.
The Distinction of General and Particular
The Zohar says: this is the distinction that the Zohar calls general and particular. And general and particular has many meanings. General and particular can be, according to Kabbalah, Tiferet and Malchut—Malchut is in general and Tiferet in particular. But it also means the simple thing. General means in general, what we call simple faith, without knowledge, without details.
Or one can call it—the next section in the Zohar explains, and this is also this week’s parasha, that there is in prayer a servant and there is a son. Servant—service in general, accepts the yoke of the Kingdom of Heaven, does what is commanded. And son—one who understands each thing in particular, understands why and what and what is the difference in each thing. And this is again the same thing of general and particular.
Servants in the Book of Vayikra, Sons in the Book of Devarim
And the Zohar says, and very interestingly, ‘My firstborn son Israel’ (see Exodus 4:22) is already written in the book of Shemot, but that the mitzvot should be connected with ‘and you shall take to your heart’, and this is the strengthening of Parashat Re’eh. That is, in the book of Vayikra, which is the Torah of Mount Sinai, it is always written ‘for they are My servants whom I brought out from the land of Egypt’ (Leviticus 25:55); they are servants, therefore they must do the mitzvot of servants. In the book of Devarim something new is written, ‘You are children to Hashem your God’ (Deuteronomy 14:1); if so they will do the mitzvot of children. This is a completely new feeling and new mitzvot.
And the root of the matter is the distinction in how one understands the first mitzvah. This is the root of everything: the first mitzvah which is knowledge of Hashem, in the book of Shemot it was simple, it was—one can also call it in the aspect of holiday—this is Egypt, this is the aspect of miracles. Miracles go with simple faith—one sees that the Holy One Blessed be He performed miracles, took out of Egypt, believes there is a God, believes in Hashem. Whereas in the book of Devarim it is also written that they left from the Exodus from Egypt, but something new is written: ‘And you shall know today that Hashem is God… and you shall take to your heart, that Hashem is God in heaven above and on the earth below there is none else’.
Knowledge in the Way of Particular is Knowledge in the Way of Nature
This is knowledge in the way of particular. And to the way of particular one can also call in the way of nature. That is, not that he knows there is a great miracle in general, some general thing, that a holiday came, that the Exodus from Egypt came—but that he knows in particular. He can understand: the Holy One Blessed be He made the world, what one can call the work of creation, on the first day this, on the second day this, on the third day this. They know all the details, they know the entire order of creation, and from this understands ‘that Hashem is God’. Elokim, as they say, Elokim in gematria is nature. Elokim—this is the conduct of the world, that He conducts the world.
And he understands that ‘Hashem is Elokim’, that the same One who conducts all the details—from the understanding of each detail he understands the same thing. The same thing regarding reasons for the mitzvot, the same thing regarding faith, the same thing regarding prayer. For, as the Zohar says, prayer is always spoken of from ‘to serve Him with all your heart’ (Deuteronomy 11:13), a type of service. All types, the entire Torah is called service—it is written ‘serve Him with His Torah’, ‘serve Him in His Temple’, perhaps ‘serve Him with His mitzvot’, all kinds of things are called service. But this says in general.
That is, a person can say: I have in general… everyone understands that the distinction between one who knows the intentions, knows the reasons for things, and one who doesn’t know—is the distinction of general and particular. There is a simple Jew, prays, doesn’t know. The entire siddur becomes the same thing, the entire year becomes the same thing. It is written that one needs to say the siddur, certainly, he does other things, says other things, but the meaning is the same meaning: he is a servant of Hashem, he praises, he prays, he thanks, whatever it may be—I’m only saying that he does, does.
A son has in him also the aspect of servant, but son, in my view, means something else. The request has a different reason from the praise, and the mitzvah of shofar has a different reason from the mitzvah of lulav. Not everything is the same thing, this is more in particularity.
The same thing: just as one doesn’t understand only in general the subject of the Exodus from Egypt—that the Holy One Blessed be He conducts everything, ‘Hashem your God who brings you out’—but understands and can take to heart in particular. And as we spoke another time, he doesn’t take to heart about everything that the Holy One Blessed be He did everything, but he can say how the Holy One Blessed be He did this, and therefore how does he see that the Holy One Blessed be He did this?—through the way, through the precise order of nature, through the precise day. And this is knowledge in the way of particular. And this is the innovation of Sefer Mishneh Torah.
Particular Knowledge and the World: Isolation is Not Completeness
I wish to conclude with a relevant innovation that I understood this week. From here it comes out that particular knowledge has much more business with understanding the entire world. And as we learn, this is the distinction of Mishneh Torah and of the Land of Israel, that one needs to know the Land of Israel. And one needs to hear this, this is very important. And we always speak—this is a very basic question of Judaism, of the essence of man truly, in this time.
For everyone understands that the world is full of all kinds of nonsense, full of all kinds of distractions, full of all kinds of things that are not proper, that are not in order at least. And everyone understands—and I believe this is perhaps like the distinction of Pesach that we speak about in the Exodus from Egypt and in Mishneh Torah—everyone understands that by default, just to remain, as they call it to remain in Egypt, nothing will begin, and one won’t even be able to remain. The Zohar says that if Moshe Rabbeinu hadn’t told them ‘and you shall know that I am Hashem’, they would never have known, there couldn’t have been any miracle. That is, that simple basic faith that they had, it enabled that there could be all those miracles, all the miracles of the Exodus from Egypt that began in the desert, all those things. And therefore he had to leave Egypt.
I believe that everyone understands that without a certain limitation, without a certain reality of closure, a person will just do what the newspaper tells him to do today, and every day he will be so confused, because the newspaper changes its mind every few weeks. But he won’t be able to be a Jew, won’t be able to be a person. Everyone can see this, there is no innovation in this.
The Story of the Rizhiner and the Horse
But we need to know that this is not yet the completeness, although it’s not far from completeness, and one can see this. I believe the most beautiful story for this is what the Rizhiner said to that Jew with his horse. That is, a Jew came, and said he heard that one who doesn’t speak for forty days merits ruach hakodesh. And so he did. They come to the Rebbe to ask why he still doesn’t have ruach hakodesh. The Rebbe brought him to his horse and said to him, “Look, the horse also hasn’t spoken for forty days already, and where is his ruach hakodesh? It seems one needs to do something else besides not speaking.”
The Amish: One Can Remain a Horse
And I believe one can see this also in actual practice. We were this week in Pennsylvania with the Amish community, who have conducted themselves for hundreds of years not to touch the modern world, completely closed off, as much as possible. Travels on a horse, doesn’t even drive a car, doesn’t have a phone or computer, and so forth. And we grasped this: that everything is very nice, but the thing doesn’t make a person from a horse. He can remain a horse quite well.
We used to imagine to ourselves—and one needs to understand this, and people imagine so in many ways, also there with guarding and doing, the subject of ‘and you shall guard and do’ (see Deuteronomy 4:6)—a person many times imagines thus, and I see many people, and sometimes I have this mistake: that is, actually I would want to learn the entire Shas, and the entire Zohar, and all the writings of Rav Kook, and the entire Ramak, and all science, everything that’s relevant, philosophy, everything one can learn. But what? I get up in the morning, the newspaper comes to me and tells me news, and social media comes, and all kinds of other yetzer haras come, and in honor of this I don’t learn. Ah, if only I could be completely closed off, live in the clouds of glory, I wouldn’t have internet, I wouldn’t have all those things—I would certainly learn day and night and would have finished Shas three times long ago.
Now, it’s true, sometimes there are people for whom this is true. But for most people this is not true. And one can look—and I don’t need to speak about the gentiles, one can speak even about Jews, and perhaps it’s better to speak about the gentiles—but one can look and see that with those people, the more closed off they are, the more disconnected from the world, it’s still not true that that person is a greater Torah scholar. That’s what you would think, no? Therefore, a more modern person, walks around more in the street, knows more what’s happening, reads more news, more politics, and what’s happening in the world—takes much time from him, takes much energy, won’t be able to be such a Torah scholar. Whereas the one completely closed off, who knows nothing—you would think that certainly among them are full of Torah scholars, full of geniuses, full of innovations, and they know the Torah clearly. And meanwhile one doesn’t see this, and one needs to say this, one doesn’t see so very strongly.
Certainly one doesn’t see that the more closed off the community is, the more upright it is, the more full of Torah scholars, the more full of mitzvot. A bit yes and a bit no. And particularly—let’s not speak about practical mitzvot, it’s harder to speak about them, for everyone says that what he does is a greater mitzvah—but let’s speak about something that can be easily measured, in understanding Torah, in intellect. I say there this past week, that from the innovations that one can know from understanding Torah, from grasping Torah, from grasping wisdom, they are today much better than the Rema. And one can see clearly that even we understand Chumash, simple peshat, in a certain sense, those who have more yetzer haras, those who look more at newspapers, understand better. So I believe, and I believe there is a certain objectivity in this. Certainly, if one doesn’t learn at all, one doesn’t understand at all, and one needs to know that there is like the way of the mitzvah: if one only watches television, certainly he doesn’t learn, and doesn’t know. But it’s still not clear that one who never watches television understands better. This week’s parasha he understands more weakly than one who does watch. Often you’ve heard from me the opposite.
The Torah Was Given to Man in the World
Besides this, that just so, the Torah was given to the world—for if you weren’t in the world, at all, you would need to go to the angels, ‘is there any work of Egypt among you’, ‘is there any jealousy among you’, you could eat meat and milk because you would be an angel. For they speak that the Torah was given to man in the world. But even so, perhaps there are deeper reasons for this. I believe the deep reason is what I’m saying here: that it’s not enough, that this is a necessary introduction. If a person has no closure, no definition, he will just do every day what the newspaper says. But from this that he doesn’t do what the newspaper says, there’s still not enough at all. There’s still not enough at all in this that he ‘you shall know before Hashem’, and he is obligated. For the obligation of faith is in obligation in general, and afterward in particular, and afterward in general—just as he is obligated to be a servant, and afterward a son, and afterward also a servant. There needs to be guarding from all sides.
But it’s impossible for a person to be exempt from being a son. And if one is already two hundred years that his community hasn’t seen anything in the world, hasn’t known any sight—I don’t know what. But I don’t see that from this anything was accomplished in holiness, accomplished in doing good. One doesn’t see this, and one must say that one doesn’t see this. And its meaning is that at the very least this is not enough, and perhaps it’s even harmful. I don’t want—I don’t need to arrive at saying it’s harmful—but perhaps it’s harmful. And perhaps it’s harmful for the simple reason, for the Holy One Blessed be He made the world. ‘Hashem Elokim’ means that the Holy One Blessed be He made the world. And to say that one is completely closed off from the world, this is as if the Holy One Blessed be He didn’t make the world. There is the Holy One Blessed be He, and there is the world, and they are in dispute, and I am on the side of the Holy One Blessed be He against His world. This is a kind of separation, the thing doesn’t go this way. The Holy One Blessed be He made the world, you can’t be with the Holy One Blessed be He against His world.
Certainly, the Holy One Blessed be He made the world that they should use it for good, not for evil. As it is written in the verse, ‘See, I have set before you today blessing and curse’ (Deuteronomy 11:26). You must know clearly the blessing and the curse, and afterward you will choose the blessing, as it is written afterward, ‘and you shall choose life so that you may live’ (Deuteronomy 30:19). This is very good. But to say that therefore I don’t read the curse, I don’t read the entire world, I only want the blessing—it doesn’t seem to go this way. One can learn more drashot and many matters from this, but it seems to me the thing doesn’t go this way.
Two Mitzvot: Servant and Son
And therefore it’s very important to remember the two mitzvot. There is a mitzvah of ‘they are My servants whom I brought out from the land of Egypt’ (Leviticus 25:42), and there is also a mitzvah of ‘you are children to Hashem your God’ (Deuteronomy 14:1).
‘You are children to Hashem your God’ means, in the language of the Zohar here in Pekudin regarding son, that the son is one who goes around, in its language, ‘l’ishtadla l’minda b’ginzei d’avuhi’—he strives to know all the secrets of his father. That is, for a servant it’s forbidden to know secrets; if he tries to know secrets he becomes ‘who are you?’, who are you? Whereas a son is one who wants to go around in every corner, in every hidden place that his father has, wants to understand, wants to know. Like an only son whose father gives him control over all his treasuries, over all his treasures. This is the meaning—son, that he knows, he strives ‘b’chochmata l’minda leih ul’Kudsha Brich Hu’. He strives in wisdom, and its meaning is that he wants to know the entire world of the Holy One Blessed be He.
And when they tell him, “Here it’s forbidden to look because…”—what does this mean, how is it possible?—ah, here one needs to look in the correct way, not to look in the way of separation, not to look in the way of sin. But to say that therefore he wants to be only a servant, one who only wants to be closed off, only wants not to know, that he is completely a servant—and one sees in actual practice many times that he remains a horse. Very sad.
The Benefit of Isolation is Only for the Sake of Attainment
And I believe it’s not even sad, for I say that I’m sad because I think that all the benefit of isolation is for the sake of the ability to attain the attainment of Torah, for the sake of the ability to know the world truly. For if one goes around and is completely enslaved to the world, one doesn’t even know the world—as everyone knows, that one who is completely a slave to the newspaper, doesn’t even know the newspaper. But on the other hand, perhaps this is not correct, it’s not true that from disconnection from the world one knows who the Holy One Blessed be He is. One needs to add to this more, and this more is also a contradiction: one needs to know the entire world. Certainly there needs to be a certain separation, there must be separation, just as the Name is submission separation sweetening—there must be separation, one mustn’t be confused—but there must also be a stage of son, there must also be a mitzvah of son.
And if one does one without the other, one remains—indeed there is in this separation, separation of zachor and shamor. As it is written ‘and you shall guard My statutes and do them’ (Leviticus 19:19): there needs to be shamor, this is shamor, like shamor of Friday night. But afterward there needs to be zachor, one needs to do something. Zachor means that one needs to speak, needs to learn, needs to look, needs to understand, needs to search ‘in the treasuries of his father’, needs to search the entire world and the entire Torah, to understand—not to say ‘this we don’t have permission to learn, this is forbidden to learn, this is forbidden to know’. There is no such thing. One needs to know all things and learn all things, and through this one receives completeness, to the completeness of ‘you are children to Hashem your God’.
My Servant You are Israel in Whom I Will Be Glorified
And the Zohar says, the Zohar concludes very beautifully, in this way, that you have the two things; on this the verse says, ‘And He said to me, you are My servant, Israel, in whom I will be glorified’ (Isaiah 49:3). ‘You are My servant’—you are My servant, but you are not only My servant, you are Israel, you are a son, for Israel is the son, ‘My firstborn son Israel’. You are ‘Israel in whom I will be glorified’, and then I am glorified in you.
That is, servant: as every day in prayer, the Zohar says, there are the two things—a person stands to pray and takes the siddur, does in the aspect of servant. And after he is there, he doesn’t remain in this: he wants to understand each thing, learns each thing separately, as we said, learns each mitzvah, the mitzvah of every day—not only when they go to the Beit HaMikdash, that then he is a servant, that then miracles—but then ‘Israel in whom I will be glorified’.
📝 Full Transcript
The Secret of Mishneh Torah: The Daily Mitzvos and the Form of a Jew
Introduction: Parshas Re’eh and Mishneh Torah
My teachers and rabbis, today is Erev Shabbos Parshas Re’eh. In this portion, the Torah comes, after all the introductions of Moshe Rabbeinu, to clearly review the Torah, which is why the entire book is called Mishneh Torah, as it begins “Eleh hachukim v’hamishpatim asher tishmerun la’asos” (Devarim 12:1). All the mitzvos begin, all the laws that Moshe Rabbeinu reviews that the Jews should do in Eretz Yisrael, which he had already essentially taught once, most of them or a portion of them, in Sefer Shemos. Here one reviews the laws of the Torah, which the Torah in Sefer Devarim often calls mitzvah, or Torah, or chukim, which generally means the same thing.
I want to explain a bit the secret of Mishneh Torah, the secret of the difference between what Moshe Rabbeinu taught the Jews the first time—which is called at Har Sinai, to the generation of the Exodus from Egypt—and what he teaches the Jews in the generation entering the Land.
The Deficiency of Living from Holiday to Holiday
The Holiday as a “Pause”—Not as the Main Thing
We have learned that the holiday is coming soon, already Rosh Chodesh Elul, Shabbos Mevarchim Elul this week. But I feel, and I have learned from others too, that there is a certain deficiency: that one always speaks about each holiday, one learns each year again the topics of the holidays. But to be a Jew, to be a person, is not a matter of dancing from holiday to holiday. This is good for small children in a certain sense—a time-bound positive commandment, he gets excited, a beloved mitzvah that comes from time to time. And this is a true secret, it is truly exciting. But a mature person needs to be a bit more grounded, a bit more stable, to have a bit more clarity in the daily order, the daily mitzvos.
A holiday is a time when one goes a bit out of the regular order, a bit out of the world. Once there was the matter of aliyah l’regel, one goes to the Beis HaMikdash; even if one doesn’t do it, there is something like this—one goes to the beis midrash, one travels to the Rebbe. Even a person who has a family, one leaves them a bit. Normally a regular day doesn’t let the wife go to shul a whole day—on Rosh Hashanah she does. This is the great difference why one can go daven on Rosh Hashanah a whole day and learn, Yom Kippur a bit more with selichos, because that’s how the order is set up, and reality gives a bit of space for this.
It comes out that the strength of the holidays is always like putting things on pause. The work, the daily matters that one must deal with—the family, with people, with friends, with the boss—all these things one puts on pause, and one engages in the holiday. And certainly it is so, a normal person is busy with earning a living and supporting his family, he works, and even if he works less he still has a family and everything that needs to be taken care of. And at this time indeed, lo nitan yom tov l’Yisrael ela la’asok bo b’Torah (Yerushalmi Shabbos 15). It is a time when one can be more engaged in Torah and in the service of Hashem.
The Daily Mitzvos Need Intention and Clarity
Nevertheless, it’s not right. It can’t be that a person should live from Shabbos to Shabbos, from holiday to holiday. Every day is a day. So it is very important to engage a bit in the order of the daily mitzvos.
One can say it exactly like this: There are mitzvos from time to time—blowing shofar, shaking lulav, and even saying Good Shabbos and davening Shabbos—which everyone who has some connection has some intention in it. One learns about this in Chassidic books and Kabbalah, and one knows the intentions of all things. But every day one does very many mitzvos: one puts on tefillin and tzitzis, one davens, one learns, one does chesed, one is engaged in settling the world, earning a living, setting fixed times for Torah. It would be much more important and useful for a person to have a certain intention and clarity in the daily mitzvos.
The Sefer Pekudin of the Zohar
And the truth is like this: The Zohar, and so all who have made ta’amei hamitzvos—there is a book Ta’amei HaMitzvos from the Zohar which is called Pekudin. In our Zohar it is usually printed mixed among the parshiyos, each time there was a mitzvah they inserted that piece, but originally, and it is already printed today also separately, there was the Sefer Pekudin, a section on the pekudei d’mara alma. It’s not a Sefer HaMitzvos, it’s a book of ta’amei hamitzvos.
I think it is mainly built—not exactly one-to-one, but on the idea—on the Rambam. I will sometime make a chart to show precisely, but it’s clear to me that it’s built on the idea that the Rambam says at the end of the positive commandments, in Sefer HaMitzvos. When the Rambam counts all 613 mitzvos, he says that there are many types of mitzvos. There is a deep discussion how one understands this, and the Arizal in Sha’arei Mitzvos has investigations about this. But I want to say what the Rambam says, and it seems to me that the Zohar goes with this approach.
The Different Types of Mitzvos According to the Rambam
There are different types of mitzvos. There are mitzvos that are only relevant for a community, for example building the Beis HaMikdash, destroying Amalek. There are mitzvos that are only relevant if something happens to a person—if he is a zav he must bring a korban; an entire lifetime can pass for a person that he should never do a mitzvah of divorce, of a korban of a zav, of a nazir. There are mitzvos that are relevant only in certain situations of business dealings—if one makes an amah ivriyah one must free him according to the laws. There are mitzvos that are only relevant in the presence of the Temple, like korbanos, terumos and ma’asros.
These are all types of mitzvos that are not the essential mitzvos, which every Jew is obligated in at all times and in all places—not necessarily every day, but in a normal cycle of a person. The Rambam makes a list, he says there are sixty essential mitzvos, which every adult male is obligated in at all places and at all times. In Shevet HaLevi Frankel one can see the list with the sections of the mitzvos. He says for example that mezuzah is part of the list—although a person who doesn’t live in a house doesn’t need a mezuzah, but in the normal order of life when a person has a house, gets married, he puts it in. But the mitzvah that only happens if his brother dies without children, yibum and chalitzah, doesn’t come in here. It comes out to sixty regular mitzvos, which he calls essential.
The Form of a Jew: 613 Mitzvos or Sixty Mitzvos
We always speak that one must be able to describe what the life of a Jew looks like. Usually one says that the life of a Jew is 613 mitzvos. And it’s true, and the Zohar expands on this. It says in the Gemara that 248 positive commandments correspond to the limbs of a person, and 365 correspond to the days of the solar year (Makkos 23b). It comes out that this is a picture of a person who lives in time. Just as there is a picture of a person physically with so many limbs and so much time, so there is a picture of a person spiritually: the spiritual perfection of a Jew is that he does the 613 mitzvos. This is what a Jew looks like.
The Question of the Arizal
On this, however, there is immediately a question, and the Arizal asks: What about all the mitzvos that are not relevant—only for a kohen, only for a king, only in the time of the Temple, only if such a case should occur? How can one say that the picture of a Jew is 613 mitzvos, when in practice he doesn’t do 613 mitzvos? A person does, as the Rambam says, approximately sixty positive commandments. (Negative commandments are a bit of a different Torah.) The Torah in its completeness is the 248 positive commandments, but in practice, what is the image of a Jew—is it the sixty mitzvos?
And I see that the Zohar section, Sefer Pekudin, counts its Sefer HaMitzvos more or less on the sixty mitzvos—even less, there are only forty-seven mitzvos, and not all the same exact ones. But the main majority that everyone would remember is certainly counted, because the Zohar’s Sefer HaMitzvos is not on the 613, it’s on the regular mitzvos. Perhaps he didn’t finish, one had to add more, it doesn’t go exactly in the same order, but it’s on the same idea.
The Answer: 248 is a Hint, Sixty is in Practice
What will one do with the question? I think that simply it’s not such a question—one takes a hint a bit too seriously. Generally there are 248 mitzvos, this shows us the picture of what a Jew looks like, but actual practice is sixty. If one wants specifically, he will say that also in the limbs of the body there are limbs that names are not dependent on them—a person has in his parts of the body different antibodies, an immune system, which is made if there will be such a case; not every thing of the body itself does one do.
When one says two hundred and forty-eight limbs one can make a great division. In general in Israel one can see that a person has ten limbs—a hand and foot and a belly. Sefer Yetzirah comes to twelve; one can make twenty-two limbs according to the division of Sefer Yetzirah. The huge number of two hundred and forty-eight is a very large number—whoever lays out the list from Maseches Ohalos sees that it’s literally everything as limbs or bones of the person. But in any case, it’s not correct to say simply that the completeness is the 613 mitzvos; this is only like a hint. In actual practice it is more or less the sixty mitzvos.
365 Corresponding to the Days of the Solar Year—Not Corresponding to Sinews
Of the sixty mitzvos, most of them, one cannot make that the main thing is the mitzvos that come from time to time. There are indeed 365, and this is very important: the part of the picture of the person is his time. We are accustomed to hear 248 limbs and 365 sinews. But in the Gemara, and also in the Zohar, it states explicitly the hint of Rabbi Simlai that 365 is corresponding to the days of the solar year (Makkos 23b), not corresponding to sinews.
I don’t know what sinews are—it’s certainly a hint, but no one has any list of sinews. The list of limbs is in the Mishnah, but by sinews I don’t know why there should be three hundred and sixty-five. The main thing is the hint of the days, and this is very simple: a Jew lives in time, he lives in three hundred and sixty-five days. Certainly, in the three hundred and sixty-five days there are, let’s say, twenty days of holidays, and fifty-four Shabbosos each year—of them are holy days, mikra’ei kodesh, special days. Nevertheless, a normal year has three hundred days. Every day is a day, every day is a holy day.
The Normal Daily Mitzvos are the Main Thing
First I say that one must speak of the normal order. One must not count all the mitzvos that are sometimes a rare mitzvah—what does one do with a get, with yibum, with chalitzah, what does a kohen do. This is not the normal order of life. When one says that the mitzvah is the picture of a Jew, one doesn’t mean this.
And so I see from the Zohar, that he doesn’t say reasons for every mitzvah. Generally the Zohar says reasons for the normal daily mitzvos. What is the main form? On this it was said that the sixty mitzvos are the form of a Jew, not the 613. And besides this: most of the sixty mitzvos are the mitzvos that one does every day—when one davens, one learns Torah, one puts on tefillin, tzitzis, until Shabbos, the daily order of life.
The Holiday is Not an Escape, But to Clarify the Entire Year
Let’s think that even what there are holidays—which is very very useful, it’s the time when one has time for this—is made that one should not use the holiday as an escape. This is the important thing: not that Chodesh Elul comes, one can turn away from the normal order, one says two more chapters of Tehillim after davening. A holiday is a time when one can learn better.
A person must learn about tefillin. A Jew puts on tefillin every day, a whole week he has no time to think about this. It says in the verse “l’ma’an tihyeh toras Hashem b’ficha” (Shemos 13:9). Why does one put on tefillin? Because a person works a whole week. On Shabbos one doesn’t put on tefillin—I think that this is the simple meaning, because on Shabbos one doesn’t need it. One says Shabbos itself is an os. What does it mean Shabbos itself is an os? The os is the rest: that which one rests on Shabbos one has time to think about the Almighty, about the Torah. A whole week when one works, one puts on tefillin so that it should be a remembrance, it should be toras Hashem b’ficha—he puts literally in practice the Shema Yisrael on bein einecha and al yadecha. But the idea of tefillin, of Shema Yisrael, of the portions of the Exodus from Egypt that are in the tefillin, are all things that he does also on Shabbos. And after he has kept Shabbos and better understood what Shema Yisrael Hashem echad means, a whole week when he puts on tefillin he strengthens the tefillin more.
The same thing: Rosh Hashanah, when he blows shofar, is essentially an expansion on something he does every day—ashrei ha’am yod’ei seru’ah (Tehillim 89:16), a theme of prayer, accepting the yoke of Heaven. Yom Kippur is teshuvah, Sukkos is simchah—all these values that one speaks about each holiday are its theme. But it’s not made that one should connect with the holiday; the holiday is to find a bit of time, to make clearer the things that one does a whole year—the tefillin, the mezuzah, the tzitzis, the honoring father and mother, the honest business dealings, the chesed, all the simple things that one does a whole year. This seems to me the important matter.
The Exodus from Egypt and Mishneh Torah: The Desert Generation Versus the Generation Entering the Land
In honor of this I think to learn a bit the Sefer HaMitzvos of the Zohar, and try to bring out the insights that one can understand in the subject.
Back to Parshas Re’eh: One understands immediately that what I have said is exactly the same thing. When the Jews were in the desert it was more such an aspect of a holiday, of the Exodus from Egypt. The Exodus from Egypt is the word of the desert generation—they went out from Egypt, from this one makes Pesach, from this come all the festivals, Shabbos is a remembrance of the Exodus from Egypt. This is what Moshe Rabbeinu taught the first time. Later in Sefer Devarim he taught much more the Torah of daily life.
The Topic of Slaughtering Non-Sacred Animals and Private Altars
One sees it very clearly in the first portion. One can think about this from very many aspects, and I believe that we still don’t know clearly the simple meaning to this day—it is perhaps one of the secrets of the Torah that must still be revealed. The first thing that Moshe Rabbeinu explains in the portion is idolatry, and the second thing, which is connected to this, is the topic of slaughter and private altars: that when one will go to Eretz Yisrael one will live far from the Beis HaMikdash. “Ki yarchiv Hashem Elokecha es gevulcha ka’asher diber lach” (Devarim 12:20)—you will have a large border, you will live far.
Perhaps one will think, as it was perhaps the law in the desert generation according to one opinion among the Tannaim, that every time one slaughters one must make a korban, an olah, a sacrifice. The verse says no, one doesn’t mean so, this is like the gentiles do. “Lo sa’asun k’chol asher anachnu osim po hayom ish kol hayashar b’einav” (Devarim 12:8), “lo sa’asun kein l’Hashem Elokeichem” (Devarim 12:4). What do we do now? Now every time one eats meat one must make a shelamim, bring a korban in the Mishkan. The day becomes that when a Jew wants to eat meat it’s like a holiday, like a holy thing—he goes before the Mishkan, before Hashem, and brings a korban.
The Torah says: when you will come to Eretz Yisrael you will not do so. The gentiles have under every tree running some idol—don’t do like them. You will go to the place that Hashem will choose, there you will bring korbanos, on the festivals, three times a year, as it says at the end of the portion.
The Permission of Meat of Desire
But a whole year, if you will be hungry you will eat. “B’chol avos nafshecha tizbech v’achalta basar” (Devarim 12:15). You have a desire? Eat! You don’t need to go to the Beis HaMikdash. Only blood you shall not eat. Not every thing that you do at home needs to become from this a mitzvah, a korban. Also with this itself you will follow the Torah—“hishamer lecha” (Devarim 12:13), you will be careful with that which you don’t bring a korban. The main Torah is at home a whole year.
Every Shemittah, we will make Hakhel, we will come together to remember and learn the Torah. But normally, day-to-day, your daily routine won’t revolve around the fact that you need to bring a korban. There is something called heter basar ta’avah: if a person is hungry and feels like eating meat, he will eat it calmly, and not make it into a mitzvah.
The Deeper Drush: The Whole Year Also Has Chol
People say that in Eretz Yisrael there is “adam choresh b’she’at charishah v’zorei’a b’she’at zeri’ah”, it’s different from dor hamidbar. It’s a drush that appears in many sefarim. But deeper is the drush that appears in this week’s parsha, more fundamental, more connected to the pshat: that there is a distinction of times — Shabbat, festivals versus the whole year — and of place — Jerusalem versus the rest of Eretz Yisrael, where not everywhere is holy in the same way.
It comes out that the Torah was mechadesh here that there is also chol. Chol we always knew exists, it’s not a chiddush. What the Torah is mechadesh is that the hava amina would have been that the Torah would call it avodah zarah: that if a Jew wants to serve Hashem he needs to slaughter, bring a korban, it must be literally an avodat Hashem; and if he lives farther away he will do “b’chol makom asher ta’aveh”, make some kind of bamah here. They actually did this during the time of heter habamot.
The Torah comes and says: After you have a Beit Hamikdash — a fixed place that Hashem has chosen, menuchah v’nachalah, where the Shechinah remains, not the same level of yachid and bamah that “b’chol makom asher azkir et shemi” (Shemot 20:21) — then you should know that when you sit at home and you have an “avat nafshecha le’echol basar”, that’s perfectly fine. You don’t need to go to the Beit Hamikdash at all. “Ki am kadosh atah l’Hashem Elokecha u’vecha bachar Hashem lihyot lo l’am segulah” (Devarim 14:2) — you are completely holy, completely special, and that doesn’t mean you need to go make Yom Tov, but rather that you can stay home and eat meat.
Chol Is Not Kedushah, But It Has Halachot
We need to be very careful here. If you say that every place is holy, then no place is holy — the word means nothing then. No, it’s chol, it’s shechitat chulin. We’re not learning Masechet Zevachim here, shechitat kodashim, but shechitat chulin. It has halachot — “v’zavachta ka’asher tzivitecha” (Devarim 12:21) — you will perform the slaughter according to the laws of shechitah, not eat blood, follow all these laws. But the way to be a good person, a Jew, won’t be going to the Beit Hamikdash and bringing a korban from everything; a completely different seder hachaim.
We need to understand this very well: what is the hava amina, what is the maskana, what does this have to do with the topic of bamot and with avodah zarah. But halachah l’ma’aseh l’inyaneinu: there are mitzvot that are made for the rest, 365 days of the year, the day-to-day life, when you don’t need to make a korban out of everything. Even ma’aser sheni the Torah is mechadesh this week: once you had to bring everything, no, you can redeem it for money, and eat ma’aser sheni here. There are ways how you can remain in the normal baal habayit’s seder hachaim, you don’t need to change.
Certainly, he will give tzedakah — something similar to pidyon ma’aser sheni — with his money he will once a year go to Jerusalem, make his v’samachta lifnei Hashem. But most days are not v’samachta lifnei Hashem. It’s a great chiddush: in that one you can also be joyful, can also be holy, can also be am kadosh atah l’Hashem Elokecha — through not eating nevelah, not “lo tochal kol to’evah” (Devarim 14:3), all forbidden foods, but not through making everything directly into a davar shebekedushah, a korban.
The First Mitzvah in Sefer Pekudin: Yediat Hashem — Klal and Prat
What I want to repeat is what the Zohar says generally regarding the topic of Mishneh Torah, what Moshe Rabbeinu taught the Jews the second time.
The first mitzvah of the pekudin — we once gave a shiur on this in Parashat Bo — the Zohar says is Anochi Hashem Elokecha, the mitzvah of yediat Hashem, the first mitzvah of the Torah. The mitzvah appears several times in the Torah, but let’s talk about two pesukim. In Sefer Shemot it says “vidatem ki ani Hashem Elokeichem hamotzi etchem me’eretz Mitzrayim” (Shemot 6:7) — you know that Hashem took you out of Egypt. In Sefer Devarim it says differently: “v’yadata hayom vahasheivota el levavecha ki Hashem hu haElokim bashamayim mima’al v’al ha’aretz mitachat ein od” (Devarim 4:39).
Earlier it only said “ani Hashem Elokeichem hamotzi etchem”; here it says “Hashem hu haElokim”, with the whole detail “bashamayim mima’al v’al ha’aretz mitachat ein od”. Whoever learns Sefer Devarim sees it full of details, with lists, with long long pesukim — this doesn’t appear in Sefer Shemot.
The Distinction of Klal and Prat
The Zohar says, this is the distinction of klal and prat. Klal and prat has many meanings: according to Kabbalah it means Tiferet and Malchut — Malchut is called bichlal, Tiferet is called bifrat. But it also means the simple thing: klal means in a general way, what we call emunah peshutah, without any knowledge, without any details.
The next piece of Zohar explains that there is in tefillah — this is also this week’s parsha — eved and ben. Eved means avodah bichlalut: he accepts ol malchut shamayim, he does what he’s told. Ben is one who understands each thing in a detailed way — why and when and what is the difference of each thing. This is further the same thing of klal and prat.
Avadim in Sefer Vayikra, Banim in Sefer Devarim
The Zohar says: In Sefer Vayikra, which is the Torah from Har Sinai, it says ki avadai hem asher hotzeiti otam me’eretz Mitzrayim (Vayikra 25:55) — since they are slaves, they need to do the mitzvot of slaves. In Sefer Devarim it says a new thing, banim atem l’Hashem Elokeichem (Devarim 14:1) — so they will do the mitzvot of children. It’s a completely new understanding of mitzvot. And the root of this is the distinction of how we understand the first mitzvah, yediat Hashem.
In Sefer Shemot it was simple, in the aspect of Yom Tov as well: it’s Egypt, it’s in the aspect of miracles. Miracles go with emunah peshutah — you see that Hashem did miracles, He took them out of Egypt, you believe that there is a God. Whereas in Sefer Devarim it also says that they came out from yetziat Mitzrayim, but it says a new thing: ki Hashem hu haElokim bashamayim mima’al v’al ha’aretz mitachat ein od.
Knowledge Through Prat Is Knowledge Through Teva
This means knowledge through prat, which can also be called through teva. Not that he knows in a general way that there’s a big bang, there comes a Yom Tov, a yetziat Mitzrayim; rather he knows in a detailed way. He can understand ma’aseh bereishit — the first day this, the second day that, the third day the other — he knows the whole seder habri’ah, and from this he understands ki Hashem hu haElokim. Elokim is gematria hateva, this is the hanhagat ha’olam that He conducts the world. Whoever understands that the One who conducts all these details through the understanding of each detail, has the same knowledge.
The same thing is regarding tefillah. Tefillah we always speak of “l’avdo b’chol levavchem” (Devarim 11:13), a type of avodah — the whole Torah is called avodah: “avdeha b’Torato”, “avdeha b’Mikdasho”. But this means in a general way. Everyone understands the difference between someone who knows the kavvanot and reasons for things, and someone who doesn’t: a simple Jew davens, he doesn’t know; the whole siddur becomes the same thing. He is an eved Hashem, he praises, prays, gives thanks — he does. A ben also has an aspect of eved, but by a ben the request has a different reason than the praise, and the mitzvah of shofar has a different reason from the mitzvah of lulav. Not everything is the same thing, it’s more bifratiyut. Just as we understand not only in a general way the topic of yetziat Mitzrayim, but in a detailed way — not only that Hashem made everything, but how He made it, through the specific seder hateva. This is called knowledge through prat, and this is the chiddush of Sefer Mishneh Torah.
Detailed Knowledge and the World: Separation Is Not Perfection
I want to conclude with a relevant chiddush. From this it comes out that detailed knowledge has much more to do with understanding the whole world. This is the distinction of Mishneh Torah and of Eretz Yisrael, that you need to know Eretz Yisrael. It’s a very basic question of Judaism, of humanity truly, in our time.
Everyone understands that the world is full of all kinds of foolishness, distractions, things that are not in order. And I think this is like the distinction between yetziat Mitzrayim and Mishneh Torah: everyone understands that by default, just to remain in Egypt, nothing will start. The Zohar says that if not that Moshe Rabbeinu told them “vidatem ki ani Hashem”, they would never have been able to have any miracles. The basic emunah peshutah made possible that there could be all these miracles of yetziat Mitzrayim. Before that he had to leave Egypt.
Everyone understands that without a certain tzimtzum, a certain reality of closedness, a person will just do what the newspaper tells him today, and he’ll be confused because the newspaper changes its mind every few weeks — he won’t be able to be a Jew, a person. This is not a chiddush.
The Story of Rizhin with the Horse
But we need to know that this is still not the perfection. I think the most beautiful story for this is what the Rizhiner said to that Jew with his horse. A Jew came who heard that if you don’t speak for forty days you get ruach hakodesh, so he did so. He comes to the Rebbe asking why he still doesn’t have ruach hakodesh. The Rebbe brought him to his horse and said: “Look, the horse also hasn’t spoken for forty days, where is his ruach hakodesh? It seems you need to do something besides not speaking.”
The Amish: You Can Remain a Horse
You can see it also in actual practice. We were this week in Pennsylvania by the Amish, who have been conducting themselves for a few hundred years not to touch the modern world, completely separated. He rides on a horse, he doesn’t go in a car, he doesn’t have a phone or computer. And we realized that it’s all very nice, but it still doesn’t make a person out of a horse. He can very well remain a horse.
One can imagine — and people have it in many ways, there with shemirah v’asiyah, the topic of “v’nishmartem va’asitem” (see Devarim 4:6) — I often have this mistake: I would want to learn all of Shas, all of Zohar, all of Kitvei HaRe’iyah, Ramak, science, philosophy, everything. But what? I get up early, the newspaper comes to me with news, social media comes and all other yetzer haras, and in honor of this I don’t learn. If only I could be completely separated, lived in ananei hakavod, without internet, I would certainly learn day and night and would have long ago finished Shas three times.
Sometimes there are people for whom it’s true. For most people it’s not true. You can look and see that the more one is separated and closed off from the world, it’s still not true that that person is some greater talmid chacham. You would think: a person who is more modern, reads more news and politics, it takes him a lot of time and energy, he can’t be such a talmid chacham; the one who is completely closed off and knows nothing, you would think they are full of talmidei chachamim, full of geonim, full of chiddushim. Meanwhile we don’t see it so strongly. We don’t see that the more closed the community is, the more ehrlich it is, more talmidei chachamim.
Let’s talk about something that can be easily measured — about understanding Torah, about intellect. From the chiddushim that one can know from comprehending Torah, from comprehending wisdom, there is much better today than before. You can clearly see that even we understand Chumash, simple pshat, better — in a certain sense, those who have more yetzer haras, those who look at the newspapers more, understand better. I think this is a bit objective. Certainly, if you don’t learn anything, you understand nothing — if he only watches television, he doesn’t learn. But it’s still not clear that the one who never watches television understands the parsha of the week better; often it seems the opposite.
The Torah Is Given for a Person in the World
Besides this, the Torah is given for a world. If not you would have to go to the angels — “klum ma’aseh yesh bachem, klum kin’ah yesh beineichem” — you could eat basar b’chalav because you’re an angel. The Torah is given to a person in the world. The deeper reason is what I’m saying here: if someone has absolutely no closedness at all, no boundaries at all, he will just do every day what the newspaper says. But from not doing what the newspaper says is still not at all enough like da’at pnei Hashem; it’s required in a general way, then in a detailed way, and then again in a general way — just as required to be an eved, then a ben, and then an eved also. There must be protection from all sides. But one is not exempt from being a ben.
If someone is already two hundred years that his community no one has seen anything in the world — I don’t see that from this he has accomplished anything in kedushah, in aseh tov. We don’t see it, we must say this. It means that at least it’s not enough, and it could be that it even harms — for simple reasons, because Hashem did make the world. “Hashem Elokim” means that Hashem made the world. To say that you are completely separated from the world, is as if Hashem didn’t make the world; as if there is Hashem and there is the world and they are in a dispute, and I’m on the side of Hashem against His world. It’s a kind of separation this, it doesn’t work that way. Hashem made the world, you can’t be with Hashem against His world.
Certainly, one should use it for good, not for bad, as it says “re’eh anochi notein lifneichem hayom berachah u’klalah” (Devarim 11:26) — you need to know clearly the blessing and curse, and then you will choose the blessing, “u’vacharta bachaim lema’an tichyeh” (Devarim 30:19). But to say that automatically I’m not learning the curse, not learning the whole world, I only want the blessing — it doesn’t seem it works that way.
Two Mitzvot: Eved and Ben
Therefore it’s very important to remember the two mitzvot: “avadai hem asher hotzeiti otam me’eretz Mitzrayim” (Vayikra 25:42), and also “banim atem l’Hashem Elokeichem” (Devarim 14:1).
“Banim atem l’Hashem Elokeichem” means, as the Zohar says the language in Pekudin, that the ben strives “limnada b’ginzei d’avuhi” — to know all the secrets of his father. An eved may not know any secrets; if he tries, “mi yismacheni, who are you?” A ben is one who wants to turn in every room, every hidden place of his father, like an only son whose father gives him control over all his treasures. “B’chochmeta limnada lei u’l’Kudsha Brich Hu” — he wants to know the whole world of Hashem. When you tell him “here you may not look” — here you need to look in the right way, not in a way of separation, not in a way of sin. But to say that automatically he only wants to be an eved, only closed, only not to know — he remains in actual practice a horse.
The Benefit of Separation Is Only For Comprehension
I think it’s not even sad, because the whole benefit of being separated is to be able to have comprehension of Torah, to be able to know the world truly — because if you are completely enslaved to the world, you don’t know the world either, just as someone who is completely enslaved to the newspaper doesn’t know the newspaper either. But on the other hand, it’s not true that from being fenced off from the world you know who Hashem is; you need to add more, and this is even a contradiction — you need to know the whole world. Certainly you need a certain havdalah — just as the Name is hachna’ah, havdalah, hamtakah — you may not become mixed up, but there must also be a stage of ben.
If you do one without the other, you remain. It’s actually a separation, the separation of zachor and shamor, as “u’shemartem et chukotai va’asitem otam” (Vayikra 19:19) — you need to be guarded, this is shamor, like Friday night. But then there must be zachor: you need to speak, learn, look, understand, search b’ginzei aviv, seek the whole world and the whole Torah. Not say “we don’t have this, we may not learn this, we may not know this” — there’s no such thing. You need to know and learn all things, and through this you receive the perfection of “banim atem l’Hashem Elokeichem”.
Avdi Atah Yisrael Asher Becha Etpa’ar
And the Zohar concludes beautifully: when you have both things, on this the pasuk says “vayomer li avdi atah Yisrael asher becha etpa’ar” (Yeshayahu 49:3). Avdi atah — you are My servant, but you are not only My servant, you are Yisrael, a son. You are Yisrael asher becha etpa’ar, then I take pride in you.
That means, just as every day during prayer the Zohar says that there are these two things: a person stands to pray and opens the siddur (prayer book) — he acts in the aspect of an eved (servant). And afterwards he doesn’t remain at that: he wants to understand each thing, he learns each mitzvah (commandment) separately, the mitzvah shebechol yom (the daily mitzvah) — not only when you go to the Beis HaMikdash (Holy Temple), then it’s an eved, nissim (miracles), and then “Yisrael asher becha espa’ar” (Israel in whom I take pride).
שיעורי 5 דקות לפרק - אידיש 6›
Originally published on September 25, 2022 at 10:49 PM, reissued on April 20, 2026 at 8:27 AM
Originally published on September 25, 2022 at 10:49 PM, reissued on April 20, 2026 at 8:27 AM
