הרבה זמן נבוכתי בפירוש ההלל שאנחנו אומרים בכל המועדים והחגים, וכולם שרים את זה בדביקות ולא הבנתי פשר המילים והמשפטים או קישורם זה עם זה, והכיצד הם מתחברים בכלל למועדים, ולמה פתאום לפעמים מדלגים שתי קטעים אקראיים באמצע, ולמה חוזרים פה ושרים שם ומנענעים בזה, כל זה צריך פירוש רחב לפשט הפסוקים ומזה לסודם והשמחה וההלל הגנוז בהם. וכפי שכתב המלבים בהקדמתו לתהלים הקושי העיקרי בהסברת ספר זה הוא להבין את הנושא של הפרקים ולא לפרשם על דרך משפטים קטועים זה מזה.

אחלק את ההלל לחמשה חלקים, לפי מה שאפשר לזהות מהחלקים שיש להם פתיחה וסיומת ‘הללויה’ (לפי מנהג ההקראה הישן היו הקהל חוזרים אחרי כל משפט הללויה, אבל עדיין אפשר לראות שמאלה ההלויה שנרשמו בכתב הם עיקרי סיום הענין שיש לענות בהם הללויה). לבד החלק האחרון שפותח ומסיים הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו (וגם זה היה ממנהג הענייה וכפי שרואים בהלל הגדול שהפזמון שלו הוא כי לעולם חסדו).

חמשת החלקים הם

א) הללויה הללו עבדו השם עד אם הבנים שמחה הללויה (פרק קיג)

ב) בצאת ישראל עד ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה (פרק קיד – קטו)

ג) אהבתי כי ישמע ה’ עד בחצרות בית ה’ בתוככי ירושלים הללויה (פרק קטז)

ד) הללו את ה’ כל גוים .. ואמת ה’ לעולם הללויה (פרק קיז)

ה) הודו לה’ כי טוב עד הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו (פרק קיח)

וכעת נתבונן בעניינם וסיפורם.

ההלל נועד להיקרא ברוב עם בהתאספם בעליה לרגל בזמני המועדים. אל ירושלים מגיעים כמה מיני אנשים וכל אחד יש לו את הסיפור שלו. כולם באים להלל לה’. אבל יש ‘ישראל’ שבאים פשוט להגיד ישראל אנחנו עמו וצאן מרעיתו, ובאים לקיים מצוות ההיראות ברגל. יש עוד יחידים מישראל שבאים לא בתור ישראל לבד אלא לשלם את נדריהם, לפי שהיו בעת צרה ונדרו להביא תודה, והיו מביאים את קרבניהם להודות לה’ על הישועה בעת העליה לרגל (וייתכן שעלו לרגל לשם זה לבד כי הרבה היו פטורים מהעליה אבל התאמצו לשם הודאתם). יש גם משפחות כהונה ולויה שהיו באים לעבוד את עבודת המועד במקדש, כפי ששנינו שהיה אפשר אז לכל המשמרות לעבוד, ובוודאי בזמן החגיגה הגדולה רצה כל כהן חלק בעבודה ובאכילת הקרבנות. יש גם יראי ה’ מאומות העולם שהיו באים, כמו בכל חגיגה פרטית במקדשים שתמיד מגיעים תיירים ואוהדים שרוצים להשתתף בחגיגה זו.

ההלל כולל את כל הדברים האלה, מבטא ומספר את סיפורם ומביאם עד למטרה של הודיה לשם ה’.

הקטע הראשון הוא פתיחה כללית, העוסקת בגדלות ה’ בצורה מופשטת יותר (הכולל את כל ההודיות והילולים שיובאו בהמשך). הוא אינו נוקט בשם המהללים אלא בצורה הכללית שכן כולם עבדי ה’. ‘הללו עבדי ה’ – הללו את שם ה’. הוא כללו של כל ההלל. זהו כמו קריאה לעבדים שיהללו. אלו דברי החזן. ומה הם עונים? יהי שם ה’ מבורך מעתה ועד עולם. חוזרים קהל וחזן ביחד ומספרים ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה’. מכל מקום שבאנו משם מהודו ועד כוש. רם על כל גוים השם בכל מקום, ומכל הגוים באים ומכירים את זה, אבל על השמים ניכר כבודו העיקרי. ושוב הוא כולל את כל השבח שיש לומר, בדגש על גדלות ה’ עצמו. מי כה’ אלהינו המגביהי לשבת המשפילי לראות. הוא כל כך גבוה ונעלה, אבל הוא גם משפיל לראות ולהשגיח בשמים ובארץ. וכיצד אנחנו רואים את עיקר גדלותו? שהוא משפיל גאים ומגביה שפלים, מקימי מעפר דל, מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה. (ענין היראות גדלות ה’ כיכולת להפך את מצבי הארץ מודגש מאד בכל שירת הנביאים, כמו שירת חנה הדומה מאד לפרק זה ה’ ממית ומחיה מוריד שאול ויעל עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה). הודיה זו גם כוללת כך את כל ההודיות שיש לכל אחד בליבו על עניינו הכלליים והפרטיים. מקימי מעפר דל כנסת ישראל ממצרים. מושיבי העקרה ממש שנושעה והגיעה עם קרבן תודה. מאשפות ירים אביון שבא להתפלל להשם שיראה בעניו ולשמוח עם הציבור.

בקיצור החלק הראשון הוא הצגת גדלות ה’ (כעין ברכה ראשונה של שמונה עשרה)

כעת מתחיל ההלל להציג את המהללים שבאו איש מעירו וממקומו להודות. הוא מתחיל בוודאי עם צאת ישראל ממצרים. שכן אנחנו ישראל שיצאנו ממצרים וזה מקום מקדשנו שהגענו אליו. נדרש בוודאי להתחיל ולהזכיר את זה. ולהזכיר גדלות ה’ שהפך הצור אגם מים (שבהפיכות כאלה ניכר עיקר גדולתו כנ”ל) ולשבח שאנחנו עבדי ה’ ולא עובדי טעויות מצרים.  ולכן הוא ממשיך להדגיש את עליונות ה’ על האלילים, ולומר לא לנו ה’ לא באמת הסיפור הוא אנחנו שיצאנו ממצרים אלא שמך שהתגדלה מכך והתעלתה על עצביהם כסף וזהב וכו’. כמו שאנחנו אומרים ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. משדיבר כלפי השם ואמר לא לנו חזר והפך פניו כלפי העם הנאספים, כאשר סיים ישראל בטח בה’, ופירט את כל הקבוצות שבאו לשמוח בה’ שיקבלו ברכה ממנו, ישראל ובית אהרן ויראי ה’ גם שאינם מישראל.

בקיצור החלק השני הוא הצגת המהללים העובדים את ה’ ולא עבודה זרה.

משיש לנו מהולל ומהלל, נפנים אנחנו אל ההלל עצמו. ומספר ההלל את כללות הסיפור של ההודיה. (וחלק זה נאמר יותר באופן השייך לנודרי הנדר הבאים להודות על ישועתם הפרטית, אבל מובן שגם ההודיה על יציאת מצרים הוא באותו מבנה אלא שהכוונה תהיה כללית וקרבן פסח כמו השלמת נדר שנדרו ישראל במצרים וכו’). והוא חלק מובן לכל שהוא מספר כמה הוא אוהב ובמנוחה שהשם עזר לו, ומתאר איך היה צועק ונבוך ואובד בעת צרתו, וכעת הגיע לירושלים להשלים נדרו ולזבוח זבח תודה.

בקיצור החלק השלישי הוא עיקר ההלל המודה על עזרת ה’ ומשלם את נדרו.

כעת יש חלק קצר מאד שיש לו חשיבות רבה , והוא עומד קצת בניגוד אל החלק השני וכמו מפייס את הגויים הרבים שבו לחוג את החג איתנו. הוא אומר אל תחשבו שמהללים רק ישראל את השם. אע”פ שבוודאי שמחים אנחנו שהוציאנו ממצרים וכו’. מכל מקום ההלל הוא אוניברסלי הללו את ה’ כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו על כולנו חסדו השם מטיב לכל הברואים וכולם יש להם להודות לו. (ואפשר שזהו קטע קצר שגם הגוים שאינם יודעים עברית וכל סיבוכי המליצות שבפרקים קודמים יוכלו להשתתף בו, הוא פשוט וקצר).

בקיצור החלק הרביעי הוא הלל אוניברסלי שגם הגוים יהיו חלק.

החלק החמישי אפשר לראות בו עיקרו של הלל. ולפיכך מנענים בתחילתו ובסופו ובאמצעיתו. וכן נהגו לשיר בעיקר בו. וצריך להתבונן בו מאד כי הוא עיקר ההילול והשמחה ושמחתם לפני ה’ אלקיהם שבעת ימים בד מינים. צריך להבין שהוא כבר נמצא אחר כל השלבים הקודמים. כבר ביררנו שאנחנו לא עובדי עבודה זרה. כבר הודינו להשם שנחלצנו מכל צרה. ומה נשאר. רק הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו. פה אנחנו כמו אוחזים את ה’ בידינו בליבנו ומנענים בו לכל צד. ככה הנענועים וככה ממש טקסט ההלל. צריך להקפיד לא לקרוא את מן המיצר בניגון עצוב, כמו שאפשר לקרוא באהבתי כי ישמע ה’ את קולי תחנוני. הקריאה פה הפוכה. השם כל כך טוב ואנחנו כל כך בטוחים בו שכל מיצר יהפוך אל מרחב, וכפי שהוא מרחיב וכופל ומשלש הויה לי בעוזרי ואני אראה בשונאו כל גוים סבבוני – בשם ה כי אמילם. סבוני גם סבבוני. סבוני כדבורים. הכל בשם ה’ כי אמילם. לא ‘אני אצעק חזק להשם והוא יושיע אותי’. אלא בשם ה’ כי אמילם. ומה יש לי עוד לומר אלא טוב לחסות בה’. אני כבר מדבר לא כמתפלל חלש אלא כמתנבא ומבטיח. לא אמות כי אחיה. גם אנא ה’ הושיעה נא שאנחנו מנענים בו צריך לדעת לקרוא לא כתפילה אלא כהבטחה. כעת שאנחנו פה והכל בידינו הושיעה נא הצליחה נא. ואם מתבוננים אפשר לראות כיצד חלק זה כולל את כל הנושאים של החלקים הקודמים אבל בשמחה אחרת לגמרי.

בקיצור חלק החמישי הוא הודיה מבלי חסרון.

גם חלק זה מתחיל בקריאה אל כל הקבוצות שהתאספו ומסתיים בברכה אליהם, ברכנוכם מבית ה’.