פרשת נשא

במדבר פרק ה: פרשת המצוות

הקדמה: מבנה ספר במדבר

היום אנחנו קוראים במדבר, פרק ה. הפרק הזה, יחד עם פרק ו, הוא פרק של מצוות. כפי שדנו בהקדמה שלנו לספר, יש מצוות המפוזרות באופן מסוים באקראי בתוך המבנה הסיפורי או הכרונולוגי של ספר במדבר. לא אקרא לזה לגמרי סיפור, כי אין כאן בבירור סיפור רציף מתחילה ועד סוף, אבל יש מבנה כרונולוגי לספר. בתוכו, יש פרקים או פרשיות מפוזרים שכולם עוסקים במצוות — פרשיות של דינים, פרקים שנותנים הלכות של דברים ספציפיים.

הגענו עכשיו מארבעה פרקים שהם בבירור פרקי מפקד, התואמים לשם הספר — ספר במדבר, או "Book of Numbers" באנגלית. אולי "ספר המפקד" יהיה תרגום מדויק יותר, אם נבין ש"פקודים" גם משמעותו מינויים. אז ספר המינויים והמספרים, או מפקד — ספירת אנשים ומתן מעמדות להם, מינויים.

עכשיו יש לנו קבוצת מצוות, ואני אעבור על כל הקבוצה לאורך שני הפרקים הבאים כדי שנוכל לפחות לראות במה עוסקות המצוות האלה:

1. שילוח הטמאים (האנשים הטמאים, המזוהמים) מן המחנה

2. אשם ספציפי (קרבן אשמה) — מה קורה איתו במקרים מסוימים

3. מצוות סוטה — מה קורה עם סוטה

4. מצוות נזיר

5. מצוות ברכת כהנים

אלו חמש המצוות בקבוצה הזו, ואחר כך חוזרים לסיפור.

המבנה הכרונולוגי

כפי שדנו, יש את המפקד, שיש לו תאריך מפורש — הוא מתוארך לראש חודש של החודש השני בשנה השנייה — ואז הסיפור כאילו קופץ אחורה. זו אחת הדוגמאות הברורות לכך שהתורה אינה בסדר כרונולוגי. אמרתי שהספר בדרך כלל בסדר כרונולוגי. זה רק אחרי שמניחים שיש שלושה שלבים בספר שהם בסדר כרונולוגי.

בתוך השלבים האלה, כרגע אנחנו בשלב הראשון, שהוא הקמת המקדש והקמת המשכן, וכל מה שסביבו. זה במפורש לא בסדר, כי הספר שם את המפקד, שהיה אחרי המשכן, לפני המשכן. כשהספר נותן לנו במפורש את התאריכים והם לא בסדר, זה בא לומר לנו לקרוא את זה כאילו זה אחר כך.

במילים אחרות, המבנה הסיפורי הוא שאנחנו עדיין בסיפור חנוכת המשכן. אחרי זה, או מצורף לזה, יש את מפקד כולם סביבו. וכאן יש לנו, בין שני הדברים האלה, מצורפת איכשהו, רשימה של חמש מצוות.

עכשיו, להסביר איך כל אחת מהמצוות האלה שייכת לכאן — זה לא דבר פשוט. אבל הראשונה די ברורה.

מצווה מס' 1: שילוח הטמאים

הראשונה פשוטה. מכיוון שהקמנו את המחנות האלה — כמובן שהקמנו אותם בסדר הפוך, נכון? בהנחה שסיימנו את המשכן וסיימנו את כל המחנות סביבו — עכשיו יש לנו את הדין של מי מותר להיות במחנה. אז זה הגיוני.

המצווה הזו גם מוצגת במפורש במבנה סיפורי. סיפורים רבים בתורה מוצגים במבנה הסיפורי הזה — כמו פרשת בראשית, כמו כל פרשיות המשכן שיש להן את המבנה הסיפורי הזה, שני החלקים האלה.

הציווי

יש לנו את המצווה: ה' מדבר אל משה, ציווה את בני ישראל לשלח מן המחנה כל צרוע (כפי שדנו בפרשת תזריע בספר הקודם), וכל זב, וכל טמא לנפש. אז שלושת סוגי הטמאים האלה — צרוע, זב, ומי שטמא לנפש (כלומר, טמא מת) — ישולחו, בין אם הם זכר ובין אם הם נקבה, כדי שלא יטמאו את המחנה אשר אני שוכן בתוכם.

"אשר אני שוכן בתוכם" — זה כמובן המשכן. אנשים שטמאים בדרכים האלה יטמאו אותו, ולכן ישולחו.

הביצוע

והם עשו את זה. עשו מה שמשה אמר להם. שילחו מחוץ למחנה את האנשים האלה, כאשר דיבר ה'.

המורכבות ההלכתית

כמובן, ההלכה עשויה לסבך את זה. ההלכה מבינה שיש שלוש רמות של מחנה: מחנה שכינה, מחנה לוייה, מחנה ישראל. ויש רמות שונות של מי משתלח מאיפה. כל זה לא בטקסט המפורש כאן, אז אפשר לדלג על זה כרגע כי אנחנו קוראים את הטקסט המפורש.

אבל בכל מקרה, זה מתאים מאוד למקום שבו אנחנו במבנה הסיפורי, שהוא: כאן הוקם המחנה, או אפשר לומר כאן התקדש המחנה. היה מחנה לפני כן — מיציאת מצרים יש מחנה — אבל לא היו צריכים לשלח את הטמאים ממנו כי עדיין לא היה המשכן. "אשר אני שוכן בתוכם" הוא מה שגורם למחנה להצטרך להיזהר, להצטרך לשלח את האנשים האלה שטמאים. ולכן זה מה שקרה.

אז זו מצווה מספר אחת כאן, די ברור לגבי מיקומה.

מצווה מס' 2: דין האשם הספציפי

מצווה מספר שתיים היא דבר שאי אפשר באמת להסביר את מיקומו על ידי התייחסות למקום בסיפור שבו אנחנו נמצאים. אפשר להסביר אותו על ידי עיקרון כללי כלשהו.

עיקרון הרמב"ן

לרמב"ן יש עיקרון כללי: יש כמה פרשיות אקראיות שנקבעו בספר ויקרא, בתורת כהנים, אבל יש להן השלמות, יש להן נספחים, דברים שנוספו להן שמוסיפים פרטים לפרשיות. והפרשיות האלה נמצאות בספר במדבר.

אולי אפשר לראות את זה כחלק מהמבנה המלא של ספר במדבר כמשהו שנוסף, או כשכבות החיצוניות של המחנות, השכבות החיצוניות של המשכן. אבל עדיין לא ברור למה דווקא הפרטים האלה של המצוות האלה יהיו בבמדבר ולא בויקרא, באותו מקום. אבל נראה שזה שייך לסוג הזה של סדרת מצוות, ואין לי הסבר טוב יותר למה זה כאן.

קריאת הפרשייה

מה שיש לנו כאן זו פרשייה, ואני אגיד מה היא אומרת וקצת איך היא מתפרשת. מה שהפרשייה הזו כנראה מדברת עליו — וצריך לקרוא כל פרשייה כדי לראות מה הסיפור, מה הרקע שהיא מניחה (שהיא תמיד אומרת בהתחלה), ומה היא מוסיפה.

הרקע

אז הרקע שהיא מניחה הוא כזה: ה' מדבר אל משה, הוא מדבר אל בני ישראל: "איש או אשה" — כלומר כל אדם — שיעשו כל חטא, "יעשו מכל חטאת האדם", "למעול מעל בה'".

"למעול מעל בה'" אפשר כמובן להבין לגבי כל "חטאת האדם" — כל דבר, כל חטא שעושים הוא סוג של מעילה, סוג של עבירה כלפי ה', או סוג של בגידה, סוג של בגידה או משהו כזה.

"ואשמה" — הם יהיו אשמים. אני חושב ש"ואשמה", כפי שאולי דנתי בפרשיית האשם בפרשת ויקרא, משמעותו משהו כמו שהם ייתפסו, נדע שהם אשמים, או שהם יודו שהם אשמים.

הווידוי וההשבה

כפי שאמרנו, "והתוודו את חטאתם אשר עשו" — הם יודו שהם אשמים, אז עכשיו אנחנו יודעים שהם אשמים.

"והשיב את אשמו בראשו" — ישיב את האשם, או יחזיר את חטאו, "וחמישיתו יוסף עליו" — יוסיף חמישית, יוסיף עשרים אחוז, "ונתן לאשר אשם לו" — ייתן למי שחטא כלפיו.

אז ברור שעכשיו אנחנו מבינים שלמרות שההתחלה פתחה ב"כל חטאת האדם", נראה שמדובר על סוג של חטא בין אדם לחברו, סוג של חטא כלפי אדם אחר, כי אחרת אי אפשר להחזיר שום דבר. אז ברור שמדובר על סוג של חטא בין אדם לחברו, שבו גנבת משהו.

הקשר לויקרא

זה מאוד מזכיר לנו משהו שלמדנו בפרשת ויקרא, שזה סוג של מקרה שבו מישהו גנב משהו, או אולי נשבע לשקר, או משהו שאפשר להישבע עליו לשקר, והוא צריך אולי אפילו להביא קרבן אשם.

אז אפשר לפרש את זה כהבאת קרבן אשם, כפי שאנחנו רואים כאן, איכשהו. למרות שזה לא באמת אומר — המילה "אשם" אולי לא מתכוונת לקרבן אשם כאן. כפי שנראה בחלק הבא, מדובר על "איל" ספציפית מלבד ה"אשם", אז "אשם" אולי פירושו רק להחזיר את מה שלקח.

וכאן אנחנו מקבלים שהוא גם צריך להוסיף חמישית. ראינו את המספר "חמישית" הזה בכמה הקשרים קודם. נראה שזה המספר שהתורה אוהבת לתת להוספה על דברים. כאן אולי מבינים את זה כסוג של קנס. צריך להוסיף כי לקחת בלי רשות, אז זה כמו שמלבד הערך, הערך הכספי שצריך להחזיר, צריך גם להחזיר משהו עבור החטא, כמו עבור הטרחה, עבור העבודה של להתמודד עם זה, "דמי טיפול" כביכול. אז זה עשרים אחוז, וזה ניתן — שניהם ניתנים לאדם שחייבים לו.

אז זה עכשיו הדין העיקרי, וזה אולי משהו שכבר היינו צריכים לדעת מקודם.

החידוש: אין גואל

עכשיו אנחנו מקבלים תוספת, שבהחלט לא הוזכרה קודם: מה קורה אם למישהו אין גואל? שוב, זה מתייחס ללשון מסוף ספר ויקרא — מישהו מהמשפחה שלך יכול לפעמים לגאול את הקרקע שלך, כפי שראינו מהקדש או ממי שנמכרה לו.

וכנראה אנחנו מניחים כאן שהאדם שגנבת ממנו או לקחת ממנו מת, אז אין לנו אותו עצמו. אז מה קורה? אז זה כמו שאלה של מה קורה עם כסף שחייבים למישהו שאינו כאן — זה כמו כספים אבודים, כספים שאין להם תובע.

וכאן יש לנו את התשובה: זה הולך לכהן. אז זו עוד פונקציה של הכהן, איכשהו, או עוד — לא פונקציה של הכהן — עוד דרך שהכהנים מקבלים תמיכה. הם מקבלים את האשם הזה, ההחזר הזה הולך לכהנים. ואפשר להבין את הכהנים כנציגי הקהילה, אז כמו כסף ששייך למישהו אחר, כאילו הוא בקהילה, הוא הולך אליהם.

איל הכיפורים

"מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו" — מלבד איל הכיפורים, הם צריכים להביא את קרבן האשם. הוא צריך לתת את הכסף הזה בחזרה לכהן.

אישור מחדש של זכויות הכהן

וכאן יש לנו חזרה על משהו שאולי כבר ידענו: "וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל" — כל תרומה מכל הקדשים של בני ישראל, כל סוגי התרומה שייכים לכהן.

"ואיש את קדשיו לו יהיו, ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה" — פסוק לא מאוד ברור. מי הוא ה"איש" הזה שיש לו את הקדשים? נראה שזה פסוק שמאשר מחדש — אז מכיוון שיש לנו, אני מבין שהפסוק הזה הוא לא באמת פסוק שאומר לנו מה לעשות עם אשם, הוא באמת פסוק שאומר לנו בעיקר את הרמה השנייה, החידוש השני, שלפעמים זה הולך לכהן. ולכן הוא חוזר גם על מי שייכים הדברים האלה שנקראים תרומה וקדשים.

זה מאוד לא ברור — כפי שרש"י מצטט, מדרשים רבים נאמרו להסביר את זה. לא ברור מה זה אומר כפשוטו. כנראה "לו יהיו" מתכוון לכהן, אני מניח את זה, ואז יש דרך אחרת שבה זה אומר שזה הולך לכהן.

אז זה מה שאני חושב שזה אומר. אז מלבד — אני חושב שזה...

סדר הסוטה ומקומו בספר במדבר

מתנות כהונה ופסוקי מעבר

כמובן, צריך להבין מה מתחדש כאן, מה חדש כאן. משהו כמו תרומה וקדשים המוקדשים לכהן — בין אם זה הדבר הזה שצריך ללכת לכהן כי אין גואל לאשם, ובין אם זה משהו פחות ספציפי שאיכשהו עדיין הולך לכהן. זה, אני חושב, הפשט של הדבר, וזה גם הולך לכהן. אז זה איכשהו שייך לסדרת הפרשיות הזו, כי כפי שראינו, הארגון הזה של שאריות — אפשר לומר מתנות כהונה נוספות, דברים נוספים שהכהנים מקבלים — זה גם משהו ששייך לספר במדבר. למרות שחלק מזה היה בויקרא, נראה מאוחר יותר בבמדבר עוד על זה. שוב, זה לא בסדר, אבל זה איכשהו שייך למושג הכללי של הספר הזה. אני לא יכול להסביר למה זה במקום הזה.

הסוטה כפונקציה "חיצונית" של המקדש

עכשיו יש לנו מנחת סוטה, שגם כן, אני לא יכול באמת להסביר למה זה במקום הזה, אבל זה גם שייך למושג הכללי של הספר. אז זה סוג של קרבן, אבל לא סוג של קרבן כמו אלה שדנו בהם בספר ויקרא — סוג חדש של קרבן שאיכשהו שייך, שוב, למשהו כמו הדברים היותר חיצוניים. אפשר איכשהו להמשיג את הפרשה הזו, אולי את כל העניין הזה, כדברים יותר חיצוניים. בדיוק כמו שדנו, המתנה הזו שהכהן מקבל מאשם גזילות היא משהו יותר חיצוני — הכהן כאילו הופך ליורש שלו. באותו אופן, הקרבן הזה שעוסק בסוטה אפשר לראות אותו כמשהו יותר חיצוני, נכון?

עד עכשיו, היו לנו קרבנות על חטא, אבל נראה שאולי אלה נחשבו יותר בסדר, או אולי כמו לשוגג, חטאת, עבירות קטנות יותר. סוטה זה כמו בעיה גדולה. זו לא באמת הפונקציה העיקרית של המקדש. הפונקציה העיקרית של המקדש היא לטהרה ולקדושה — לקדושה וטהרה, כפי שראינו בפרשת צו וכן הלאה. אבל זו פונקציה של המקדש כפתרון בעיות זוגיות. אז זה איכשהו כמו פונקציה יותר חיצונית, אבל עדיין שייך לכהן, שייך למקדש, ולכן זה בפרשה הזו.

שלושת התרחישים המוצגים

וזה הסיפור שיש לנו. וזה הולך ככה. אני אקרא את זה באופן שאני מבין אותו. כמובן, מכיוון שיש הלכה על זה, יש הרבה הלכות על זה, ואפילו להלכה יש הרבה שינויים בתוכה. אבל בכל מקרה, מה שמדובר כאן הוא — קודם היה לנו "מעל", "מעל בה'", מישהו יכול לעשות סוג של בגידה או מעילה כלפי אלוקים. וכאן יש בגידה או מעילה מאישה כלפי בעלה. אבל מה בעצם קרה? עכשיו זה לא תמיד כל כך פשוט. אז זה כמו כותרת. אבל באמת, אנחנו לא באמת יודעים. אם זה ברור, אז ברור שהיו דינים על זה. אבל עכשיו, לפעמים יש דברים שקורים שאנחנו לא יודעים.

למשל, לפעמים מישהו שכב איתה, אבל בעלה לא יודע, והיא לא נתפסה. אין עדים. זה מקרה אחד.

או יכול להיות מקרה אחר. לפעמים גבר כועס או מקנא. אני חושב ש"קנאה" בתורה בדרך כלל משמעותה יותר כעס מאשר קנאה. אבל משהו כמו שהוא כועס או חשד במשהו, והוא צעק עליה, הוא כעס עליה. זה מה שהקנאה אומרת. כמובן, בהלכה מוסבר שקנאה פירושה משהו מאוד ספציפי, אבל זה לא חייב להיות כך. פירושו שהוא כעס עליה, והיא אכן נטמאה. היא הייתה טומאה. אז שוב, יש לנו את הלשון הזו של טומאה כאן. למרות שזה כמו חטא, החטא הזה נחשב לטומאה. כל החטאים באמת נחשבים לטומאה. זו טומאה.

או לפעמים מישהו כועס על אשתו, ואנחנו לומדים שהיא לא חטאה, שהיא לא נטמאה. אז עכשיו זה הדיון. אלה הבעיות. מה עושים כשלא יודעים? יכול להיות שזה קרה, ואף אחד לא ראה. יכול להיות שזה קרה, והוא אפילו כועס על זה. יכול להיות שהוא כועס, ואין לו סיבה אמיתית להיות מוטרד. הוא רק מדמיין משהו או חשד במשהו, אבל באמת לא קרה כלום.

המנחה ומשמעותה

אז יש פתרון. הפתרון הוא שהאיש מביא את אשתו אל הכהן, והוא מביא את קרבנה. אז אני חושב שזה מאוד מעניין, כי אנשים חושבים שמנחת סוטה היא הסוג היחיד של דבר שעובד ככה, כמו שאמרתי. אני חושב שבמובן מסוים — ואני חושב גם באופן כללי כל המנחות — זה רק תחושה שלי, אבל אני חושב שאחת הפונקציות של קרבן הייתה לפתור ויכוחים, לפתור שאלות, לפתור ספקות. כשלא יודעים משהו, מה לעשות, לא יודעים מה קורה, אני חושב שקרבן מנחה ספציפית יש לו את הפונקציה שלו, או אחת מהפונקציות שלו, כפתרון דברים שאנחנו לא יודעים. אז כאן אנחנו לא יודעים. אז מביאים מנחה.

עכשיו מביאים סוג ספציפי של מנחה. כבר שמענו את הדינים האלה קודם, שמנחת חוטא אין בה שמן ולבונה, אז זה מה שקורה. למה? והפסוק נותן את הסיבה. זו לא מנחה טובה. זו לא מנחה נאה. היא רק להזכיר את החוטאת, או לגלות אם חטאה. ולכן היא לא ראויה לשמן ולבונה נאים. זו מנחה מאוד פשוטה. גם ספציפית שעורים, שנחשבים לדבר נמוך יותר, משהו שאנחנו אומרים, מאכל בהמה. זה אפילו לא מאכל אדם, אבל זו רמה נמוכה יותר. זה לא כל כך נאה.

סדר הטקס — "בימוי"

והוא מביא את זה לכהן, והוא מביא אותה לכהן. עכשיו לכהן יש דבר חדש לעשות. מה שהוא עושה זה שהוא לוקח מים קדושים. איפה מוצאים מים קדושים? לא נאמר לנו. יש משהו שנקרא מים קדושים. הוא שם אותם בכלי חרס, ולוקח קצת עפר, מהעפר שעל רצפת המשכן. זכרו שלמשכן אין רצפה. יש לו גג. יש לו את היריעות, את הבדים. יש לו את הקירות, את הקרשים. אבל אין לו שום דבר מתחתיו. הוא לגמרי על הקרקע, על אדמה חשופה. מאוד מעניין. בניגוד כמובן למקדש שיהיה שונה, ואז נצטרך למצוא דרך לעשות את זה. אבל במשכן, בצורה מאוד ברורה, יש קרקע המשכן. אז הוא לוקח מעפר הזה ושם אותו לתוך המים. עכשיו מה שהוא עושה, ונראה מה קורה עם זה.

עכשיו הוא לוקח את האישה ומעמיד אותה לפני ה'. כלומר, הוא מציג אותה לפני המזבח, או לפני המקדש. הוא פורע את ראשה, מגלה את ראשה. והתהליך הזה הוא סוג של השפלה, או סוג של העמדה במבחן. הוא נותן לה — ושם על ידיה את המנחה שבעלה הביא, והכהן מחזיק את המים.

והוא קרא, נתן שם למים הקדושים. לפני חמש דקות היו מים קדושים. עכשיו פתאום — מים המרים המאררים. אז מרים, מקוללים. יש כאן אליטרציה. מרים המאררים. מרים ומקוללים. באותו מובן, הם לא באמת מרים, הם רק מרים בגלל מה שהם עושים. וזה כמו המאמית. אז זה כמו, אני חושב, בצורה מאוד ברורה, אנחנו רואים איך הם מכינים את הבמה. יש כאן בימוי. הם מכינים אותה לקחת את זה ברצינות רבה מאוד, בפחד גדול.

השבועה — הקשר לשבועות בכלל

ובאמת, מה שקורה כאן הוא סוג של שבועה, או אלה, או השבעה. ואני חושב, שוב, כמו שאמרתי, מנחה עושה את זה תמיד. גם זה אותו היגיון כמו כל שבועה. כמו שלמדנו בפרשת משפטים, בשבוע שעבר בפרשת השבוע, כל ההצגה המפורטת הזו. אבל משהו דומה. אנחנו משביעים מישהו לפני ה', ואז אם הוא לא נשבע, זה מה שזה תמיד מרמז. כמו שאומרים — ארור. אם לא אשבע, אהיה ארור. או אם הוא נשבע לשקר, משהו רע יקרה לו.

מה שיש לנו כאן באמת לא שונה מזה בהיגיון הבסיסי שלו. זה רק הרחבה של זה. אנחנו יודעים בדיוק מה יקרה רע אם היא נשבעת לשקר או אם היא לא מודה וכדומה. אז זה מה שעושים. יש לנו את הכהן שמשביע, איך נאמר, מנהל את השבועה כלפי האישה והוא אומר לה, אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך, תהיי נקייה, המים האלה לא יעשו לך כלום.

אבל אם כן עשית, והוא לא מסיים. אם כן עשית, זה משהו שנמצא הרבה בלשון, גם בלשון שלנו, כשנשבעים או כשמקללים, מקללים את עצמך בתנאי. זה כמו, אם עשיתי את זה, אז? ואנחנו מניחים כל מיני דברים רעים. אחר כך נראה. הוא כן נותן לה את הקללה, אבל היא לא מוצגת במפורש ביחד. או אולי יש אפשרות של ביניים, שמשמעותה שקללת השבועה היא רק הגינוי. אם לא, אז מה? ה' יתן אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך. כלומר, האדם הבא יאמר, אני אקלל את עצמי אם לא עשיתי את זה, שמה שקרה לפלונית יקרה לי.

ומה יקרה? ירכך נופלת ובטנך, אני חושב שזה אולי מתכוון לרחם שלך יתנפח, משהו כזה. והדברים המקוללים האלה יבואו לתוך מעייך. אלה כולם מילים שונות לאיברים הפנימיים שלך. ונעשה משהו, לצבות בטן, אני בדרך כלל מפרש את זה כניפוח הבטן או הרחם וירכך נופלת. אלה גם מילים שלפעמים הן כינויי לשון נקייה ולפעמים מילים מילוליות לאיברים פנימיים. זה גם מתכוון לרחם או למקום שבו חטאה.

אמן והקללה הכתובה

והאישה מקבלת את השבועה. היא אומרת אמן אמן. מכאן אנחנו לומדים אמן מהתורה. אמן פירושו אני מקבלת. היא לא מדברת בעצמה, אבל היא מקבלת את השבועה. הכהן מנהל את השבועה והיא אומרת, אני מקבלת.

וזה מה שהוא עושה. אז עכשיו, מה הוא עושה? הוא לוקח את הקללות האלה, כותבים אותן על ספר. ספר לא אומר ספר במובן של ספר, ספר פירושו מסמך כתוב, אולי משהו כמו מגילה. והוא מוחק אותו, איכשהו טוחן אותו, או איך אומרים, שוחק אותו לתוך המים האלה ומשקה אותה את המים שיש בהם קצת עפר והמילים האלה. אז זה משהו כאילו היא ממש שותה את הקללה שלה או את השבועה שלה.

סדר הטקס והתוצאות

ואז הוא לוקח את המנחה, עושה משהו שנקרא תנופה — הוא מרים אותה. ראינו את זה עם הרבה מנחות, או הרבה קרבנות. הוא שם אותה על המזבח, לוקח את האזכרה, כמו הקומץ, שם אותו על המזבח. ואז אחרי — שזה כמו לכלול את המזבח, לכלול את ה' במבחן הזה — ואז הוא משקה אותה את המים.

שתי התוצאות האפשריות

ואז מה קורה? אם היא טמאה, אם היא באמת בגדה בבעלה, אז מה שיקרה הוא בדיוק מה שהקללה אמרה. ואם לא, למחרת היא תהיה נקייה, ויהיו לה ילדים.

זה גם גורם לנו לחשוב שכל המבחן הזה קשור לזרע. כמו שאמרנו, זה נכנס לבטנה, לירכה — המקומות האלה, או הרחם שלה. אפשר לפרש את הכל כרחם שלה. ולכן האפשרות השנייה היא שהרחם שלה מתברך. כשנאמר ונזרעה זרע, היא נקייה — כלומר, היא מטוהרת, היא, איך נאמר, מזוכה מההאשמה שבעלה העלה. אז זה הצד השני של הסיפור, אם זה לא היה נכון.

הנוסחה המסיימת: תורת הקנאות

ואם נסיים עם סיום, זאת תורת הקנאות — אז זה החוק של מי שמקנא. או שהיא נטמאה, זו אפשרות אחת, או שמישהו מקנא והוא מביא אותה לכהן, והיא עושה את כל התורה הזו, כל החוק הזה, כל התורה הזו. ואז ונקה האיש מעוון — האיש יהיה מזוכה. כלומר, אין שום דבר רע בזה שחשדת.

אז מכאן אנחנו חושבים, כנראה שזה לא מדבר על מישהו שהוא סתם משוגע ויש לו חשדות. אנחנו מניחים שיש משהו שהחשדות האלה מבוססות עליו. אבל אם האישה אומרת — זבינא — זו אשמתה כי היא גרמה למשהו, שיהיה משהו שהחשדות מבוססות עליו. או אולי זה באמת למקרה שמשהו רע קרה לה. אפשר לומר, ובכן זו לא אשמתך, כי ככה ה' החליט, נכון? זה מצב קשה שבו לא היו עדים, אז אנחנו לא יכולים באופן אנושי להחליט מה קרה, אבל יש לנו את הדרך האלוקית הזו להחליט מה קרה.

וזה סוף החוק הזה. כמו שאמרתי, לא ברור למה הוא כאן, אבל זה החוק הזה. ואז יש לנו חוק נוסף, זה סוף הפרק הזה. את הבא נעשה מחר.

במדבר פרק ו: הלכות הנזיר

הקשר ומיקום בספר במדבר

היום אנחנו קוראים במדבר פרק ו. כפי שדיברנו אתמול, זהו המשך של קבוצת המצוות שנמצאות בחלק הראשון, בסדרה הראשונה של ספר במדבר, שאם רוצים לשייך את זה לתקופה מסוימת, זה ממוקם בזמן שבין החודש הראשון לחודש השני של השנה השנייה, השנה שבה הוקם המשכן והשנה שבה הוקמו המחנות. והמצוות האלה איכשהו מתחברות לנושא הזה, או לזמן הזה, סליחה. או שהן ממוקמות בזמן הזה או שהן מתחברות לנושא הזה.

אז עכשיו יש לנו את המצווה הרביעית בקבוצה הזו, בסדרה הזו, וזו מצוות הנזיר. אז במובן מסוים זה מתחבר למצווה הקודמת, או לזו שלפני הקודמת, שהייתה סוג של הבטחה. היא דיברה על סוג של מתנה, משהו שמוקדש לכהן, למקדש, כמו איש אשר אין לו איש גואל — לה' אשר מעל הולך לכהן. גם כאן אנחנו הולכים לדבר על דברים שהולכים לכהן. זו דרך אחת להסביר את הקשר. כמובן שגם הסוטה מביאה משהו לכהן, אז זה הקשר.

הקשר נושאי רחב יותר: הרחבת הקדושה

במובן רחב יותר, כפי שדיברנו, ספר במדבר עוסק איכשהו בדברים שהם ההרחבה, הפריסה של הקדושה, של המחנה עד למחנות האחרים בכל מיני דרכים, בדרכים מילוליות, ובדרכים יותר רוחניות, יותר תיאורטיות, יותר מושגיות. אז יש דרך מושגית שבה נזיר, אפשר לראות את זה גם כהרחבת הכהונה אל מחוצה לה, כי נזיר הוא בעצם, או דרך אחת להבין את זה, הוא מישהו שאינו כהן, אבל רוצה לנהוג כאילו הוא כהן, או יכול לקבל את קדושת הכהן בדרך של נדר.

נדר הוא כמו כל הנדרים, כמו שיש קודש, יש דברים שהם קודש, ואז אפשר להפוך דברים לקודש על ידי הדיבור שלך, על ידי המעשים שלך. נלמד את ההלכה הכללית של נדרים הרבה יותר מאוחר בספר הזה גם כן, אז זה שייך לשם. אבל באופן כללי כאן, כשאנחנו מרחיבים את המחנה, עוד דרך להרחיב אותו היא שאדם אחר, אדם רגיל, או מישהו יכול להפוך לנזיר, כלומר להקדיש את עצמו לה' בדרך מסוימת, וזה ייתן לו את הדינים, הוא יידרש לנהוג בדרכים האלה, ואז כמובן הוא יביא אחר כך את קרבנו. אז זו, לדעתי, הדרך הרחבה יותר להבין את הקשר של הלכת הנזיר לספר במדבר בכלל, ולחלק הזה שלו בפרט, שהוא החלק של הרחבת הקדושה לכל המחנה.

הפתיחה: איש או אישה — הכללת נשים

וכמו בכל החלקים האלה, יש לנו את הסיפור, המסגרת, מה שקורה, או מה שהיינו יודעים על זה, ומה שהתורה מוסיפה, הדין שהיא נותנת לאותו אדם. אז זה מתחיל, דבר אל בני ישראל, איש או אשה, אז איש או אישה, זו שוב הרחבה, הרבה פעמים יש לנו איש או אישה, לא תמיד, כשכתוב רק איש, זה למעט נשים, אבל כאן יש הכללה מאוד מפורשת של נשים. אז כמובן נשים, דיברנו על בנות הלויים למשל, בנות הכהנים, מה ההלכות שלהן, אז זה ההגבלה, אבל ההלכה הזו מורחבת במפורש, אפילו אישה יכולה להיות נזירה, ויש להן אותו סוג של קדושה שיכולה להיות לכהן, או שיכולה להיות לנזיר.

אז הם יכולים, הם יביעו, ויפליא אפשר לתרגם כמשהו כמו יביע, נדר, להיות נזיר, נדר נזיר, סוג הנדר שהופך אותך לנזיר, להזיר לה', להפריש את עצמם לה'.

שלוש הקטגוריות של דיני הנזיר

עכשיו יש כמה, בעיקר שלושה דברים שונים, שלוש הלכות, שלוש קטגוריות של הלכות שהם צריכים לקיים.

1. הפרשה מיין ומכל מוצרי הענבים

הדבר הראשון הוא להתרחק מיין. אז זה הראשון, יין או דברים שמשכרים, הוא חייב להפריש את עצמו, אפילו חומץ, אפילו חומץ העשוי מיין, שאולי עדיין יכול לשכר, או כפי שאנחנו רואים כאן, זה אולי יותר סמלי, זה לא באמת רק על שכרות, כמובן ששכרות יכולה לגרום לבעיות מוסריות, אבל יש גם דבר סמלי, הוא לא חלק מכל העולם הזה שקשור ליין.

זה איכשהו מתחבר למושג של כהן, כפי שראינו בפרשת שמיני, שכהן לא יכול לשתות כשהוא עושה את העבודה לפחות, או אולי בכלל, כהן גדול, שתמיד שייך לעבודה, יש הלכות על זה, אבל נראה שזה המושג, ונזיר עושה את עצמו בדרך הזו, אז הוא לא יכול לשתות שום יין, וזה מוסיף את כל התוספות האלה, אפשר לראות את זה כ, לפעמים אנחנו יכולים לראות את זה כסייג, כמו אל תתקרב אפילו, או אפשר לראות את זה כהפרשה סמלית.

אז הפרשה סמלית גם חשובה, יש כאן תמיד שאלה, למשל, אנחנו אומרים שכר, ואז יש אנשים שמפרשים את זה ככל דבר שמשכר, כמו שאתה לא יכול לשתות גם וויסקי, או בירה, או משהו כזה, חכמים לא אומרים את זה ככה, הם אומרים שזה אומר, יין שמשכר לא אומר דברים אחרים שמשכרים, וזה בגלל שהם קוראים את זה כדבר יותר סמלי מאשר דבר פיזי. הדבר הפיזי, הדבר המוסרי של לא להשתכר, ודברים כאלה, זה לא משהו מיוחד לנזיר, כולם צריכים להיזהר בזה.

אז, וגם לא שום דבר העשוי מענבים, משרת ענבים, כל מיץ ענבים, או כל דבר, סחוט בענבים, או מים מעורבים עם ענבים, או כל דבר כזה, כל דבר, כל ענבים בכלל, לא רק ענבים, לא רק משקאות העשויים מענבים, אלא ענבים עצמם, בין אם הם יבשים, כלומר צימוקים, או לחים, כלומר טריים, אי אפשר לאכול, או כל דבר העשוי מגפן, כל דבר העשוי מהכרמים, לפעמים אנחנו עושים דברים מעלי גפן, נכון? אז חרצנים וזג, שזה אומר משהו כמו עלי גפן, או הגרעינים, יש ויכוח על מה בדיוק כל אחד מהשניים האלה אומר, אבל אפילו הדברים האלה לא, אז שוב, הוא מופרש לחלוטין מכל סוגי הכרמים והיין, זה דבר אחד שנזיר צריך לעשות.

העיקרון: קבלת הגדרת התורה לנזירות

וזה הדין, כלומר במילים אחרות, אם אתה אומר הריני נזיר, אתה עושה את עצמך נזיר, אתה צריך לקיים את מושג הנזיר כפי שהתורה מגדירה אותו, נזיר, אתה לא יכול סתם להגדיר את זה בעצמך, אתה יכול לנדור כל מה שאתה רוצה, אבל נזיר הוא סוג מסוים של נדר שנותן לך סוג מסוים של קדושה, וכפי שאני אומר, זו קדושה סמלית, לא רק כמו קדושה מעשית, כמו להיות מוקדש למשהו, יש סמליות בזה, ולכן אתה צריך לעקוב אחרי הדינים האלה.

2. איסור גילוח השיער

הדבר השני שצריך לקיים הוא, אי אפשר לגלח את השיער, או כפי שכתוב, תער לא יעבור על ראשו, כל הזמנים האלה הוא יצטרך לתת לשיער שלו לגדול, גדל פרע, לגדול בחופשיות, ראינו את זה, פרע ראש אישה אומר לפתוח את שערה או לגלות אותה או משהו כזה, אז הנזיר לא מטפח את שערו, לא יכול לגלח את שערו, כל הזמן הזה, זה משהו שלא מצאנו לגמרי בחזרה אצלו [בדיני הכהנים], במובן מסוים אפילו מצאנו את ההפך, אבל יש כאן משהו שמתרחש.

זה הדבר האחד שמעניין ובאמת צריך יותר הסבר, אבל נראה שיש כאן סמליות מסוימת, כמובן אתם מכירים את הסיפור של שמשון, שבו יש סמליות וכמו כוח אלוקי ששוכן בשערו, שנקרא הנזיר, אז יש משהו שמתרחש עם השיער, עם אי-גילוח השיער, כל עוד הוא נזיר.

3. איסור מגע עם המת

והדבר השלישי הוא, הוא לא יכול להתקרב לאדם מת, כלומר, הוא צריך להיזהר שלא להיטמא בטומאת מת, אפילו אביו, אמו, אחיו, אחותו, כלומר, אפילו אלה שלמשל, יכולים להיטמא להם, זכרו שכהן הדיוט נטמא להם, הוא כמו כהן [גדול], זו לשון דומה, היה לנו משהו כמו כהן [גדול], נזרו, כתר ה' על ראשו, וזה גם משחק מילים על המילה נזירות, נזירות היא הפרשה, היא גם כתר, ההפרשה שנזיר עושה משיגה סוג של הכתרה.

האופי הסמלי של ההגבלה הזו

הוא, אז שוב, זה מראה שזה דבר סמלי כאן, יש כאן משהו סמלי, שבו אני יודע שכמו מבחינה מוסרית, אתית, צריך ללכת להלוויה של הקרוב שלך, צריך להיטמא להם, זה אפילו מצווה לכהן הדיוט, או לאדם רגיל, אבל הוא, מכיוון שהפריש את עצמו והקדיש את עצמו לה' בדרך הזו, הוא לא נטמא על ידי שהולך, על ידי שנוגע בהם, על ידי שמתקרב אליהם, קדוש הוא לה', זו ההלכה, אלה שלושת הדברים שנזיר צריך לעשות.

דיני טומאה בשוגג

עכשיו, וזה נראה מעניין שזה מובנה כאן, אין לנו משהו דומה לכהן, אבל יש לנו משהו כזה לנזיר, אז זה מעניין לחשוב על זה, למה לכהן אין הלכה, מה הוא עושה אם הוא נטמא? כמובן, הוא נטמא, הוא צריך להיטהר, אבל לא כתוב על כמו, הוא לא צריך להביא קרבן, והוא לא צריך כפרה על זה, אז נראה שכמו, הפסוק אולי אומר משהו כמו, אם אתה מחליט בעצמך לנהוג ככה, אז אתה נושא אחריות על זה, אז אפילו אם משהו קרה בטעות, או אם זה היה אונס, אפילו כמובן, השיער שלך יכול להיגזז בטעות, או בכפייה, או בכוח, זה לא יהיה בעיה, אבל אם, לפעמים מישהו מת לידך, או איכשהו, בדרך של דבר לא מתוכנן, נכון, לפעמים אי אפשר לתכנן הכל סביבך.

משמעות השיער ככתר הנזיר

וכי ימות מת עליו בפתע פתאום, וטמא ראש נזרו, ראשו, נכון, הראש שהוא קדוש, נכון, נזר על ראשו, זה היה השיער, אז נראה שאולי הנקודה של השיער, אולי זה יכול לתת לנו רמז למה הנקודה של השיער, כמו שלכהן יש בגדי כהונה, יש לו כמו סוג של כובע, או סוג של לבוש שנותן לו את כתר ה', או כמו כהן גדול, כפי שכתוב, שנקרא גם נזר הקודש, הנזיר לא יכול לקבל את זה, אבל יש לו את השיער שלו במקום, ואם הוא נטמא, אז הוא מחלל את זה, אז נכון, הוא מחלל את הקדושה שעליו.

תהליך הטהרה

ולכן, מה שהוא יצטרך לעשות הוא, ביום שהוא מיטהר, נכון, אז ביום השביעי, נלמד בפרשת חוקת, שביום השביעי אחרי שיש עליו אפר פרה, הוא מיטהר בזה, וביום השביעי, הוא יגלח את שערו, זה כאילו הוא מסיים את הנזירות הזו, וביום השמיני, אז אחרי שהוא טהור לגמרי, הוא יביא קרבן, שתי תורים, שני יונים, או שני בני יונה, שני עופות, לכהן, והם יעשו חטאת ועולה, אלה יהיו שני הקרבנות, זו תהיה כפרה, מאשר חטא על הנפש, שהוא חטא בכך שהתקרב לנפש, לאדם מת, נפש מת, הקדושה, ואז ראשו יהיה קדוש, מחדש קדוש, אז זה כמו תיקון הבעיה של שהוא נטמא בטעות, או ב, אני לא יודע איך קוראים לזה, בטעות, באונס, בדרך לא מתוכננת, זה לא היה באשמתו.

התחלה מחדש של תקופת הנזירות

אז, שהוא צריך להביא את הקרבן הזה, כשהוא טהור, ואז הוא מתחיל מחדש לחשוב, והזיר לה' את ימי נזרו, אז הוא מתחיל שוב, הימים כנראה כאן, אפשר, אנחנו רואים שיש כמות של זמנים, נראה גם איך, בפרשה הבאה, מה קורה בזמן הרגיל, אז נזיר זה לא משהו לנצח, בדרך כלל, כמובן, ייתכן שיש נזירים שמבטיחים את זה לנצח, אבל כנראה הדרך הסטנדרטית היא לעשות את זה לתקופת זמן, אז כאן, הוא יצטרך לנהוג כאילו תקופת הזמן שלו הסתיימה, והוא יתחיל אותה מחדש, ואז הוא יביא גם כבש בן שנתו לאשם, אז אלה, אלה שלושת הקרבנות שהוא צריך להביא, באמת, והימים הראשונים יפלו, אז הימים הקודמים ייפלו, נכון, הם ייפלו, הם יתפרקו, כי כי טמא נזרו, כי הוא טימא את נזרו, אז לכן, הוא יצטרך

טומאת הנזיר בשוגג — פתרון

אז עכשיו, זה מה שקורה אם יש תאונה, נכון, במקרה משהו קורה. עכשיו מהי הדרך הרגילה לסיים נזירות?

השלמה רגילה של הנזירות

הקרבנות המובאים בסיום

הדרך הרגילה היא, ביום שזה מסתיים, הוא מביא את קרבנו. אז עכשיו הוא מביא כבש לעולה, כבשה לחטאת, ואיל לשלמים. והוא גם מביא מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות — אז שני סוגי מצות — ועם מנחתם, עם נסכיהם.

אז מסיבה גדולה שלמה, כמו שראינו סוג של שלמים. שלמים זה תמיד מסיבה, אז יש חגיגה של סיום הנזירות. הוא מביא את זה לכהן, הם עושים את החטאת ואת העולה, הולך לכהן, נכון, את האיל הוא עושה שלמים יחד עם המצות, עם המנחה, עם הנסך. אז זה חלק מהטקס של סיום הנזירות שלו.

טקס גילוח השיער

ואז, כפי שראינו, לנזיר יש את השיער שלו. אז עכשיו, כחלק מהטקס של סיום, הוא יגלח את שערו. גלח ראש נזרו. אנחנו עשויים להבין שזה לגמרי מלא, אבל אולי זה פשוט אומר את הכמות שגדלה בזמן שהוא היה נזיר, הוא צריך לגלח. אני לא יודע אם זה אומר שהוא צריך לגלח לגמרי — זה לא כתוב כאן לפחות. מה שההלכה אומרת זה משהו אחר, אבל אנחנו מדברים על מה שכתוב כאן.

והוא ייקח את השיער הזה וישרוף אותו תחת השלמים. אז איכשהו השיער שלו נשרף, אז נראה שהשיער שהוא מגדל בנזירותו הופך לחלק מהקרבן שהוא מביא אחרי הנזירות. זה לא הקרבן שעולה למזבח, אבל חלק מהשלמים, אז זה עדיין חלק מהחגיגה, חלק מהקרבן.

תהליך התנופה

אז יש תהליך של תנופה. הכהן לוקח את הזרוע, וחלה אחת, ורקיק אחד — שני סוגי חלות — הוא שם את זה על הנזיר אחרי שהוא מגלח את נזרו. וכאן נזרו שוב אפשר לקרוא בשתי דרכים: כתרו, כי כאן זה כתרו, או כמו הנזירות שלו, הבטחת הנזירות.

והוא עושה תנופה, ואז הכהן מקבל, כמו בכל שלמים, הכהן מקבל את התנופה, את השוק, ואת החזה — החזה והרגל, הרגל הקדמית, הכהן מקבל. אז זו התנופה. תנופה היא כמו הקרבה סמלית, הבאת זה, הקרבה סמלית, הבאת זה למזבח. זה מה שזה תמיד.

הנזיר משתחרר מנדריו

ואחרי כל זה, ואחר ישתה הנזיר יין — עכשיו הנזיר חופשי מנדריו, הוא יכול לשתות יין. כמובן שהוא יכול גם לבוא במגע עם המת ולהיטמא, אבל אולי זה מובן מאליו.

החתימה: קרבנות נדבה נוספים

זה הסוף, ויש לנו כותרת עליונה וכותרת תחתונה לפרשה הזו. נניח שזה נזיר שנודר את קרבנו — לפעמים הוא יביא קרבנות נוספים, לפי כמה כסף יש לו, כפי שנדר. אז הקרבן הזה, כפי שאנחנו רואים, נזיר הוא דבר וולונטרי, אז אולי מישהו נודר שכשהוא יסיים את נזירותו, הוא יביא עוד שלמים, או עוד תודות, ודברים כאלה. הוא יכול, אבל זה המינימום שהוא חייב, אלה הקרבנות החובה.

ברכת כהנים — המצווה החמישית בסדרה

וכאן יש לנו את החלק החמישי, החלק האחרון של הפרשה הזו, שהוא המצווה החמישית בסדרה הזו, שגם אנחנו יכולים לראות עד כמה היא שייכת לסדרה הזו: מצוות ברכת כהנים.

המצווה של הנוסח עצמו

עכשיו, ליתר דיוק, זו לא רק מצוות ברכת כהנים, אלא המצווה, וזה מאוד מעניין, המצווה של *הנוסח* של ברכת כהנים. וזה מאוד מעניין: אולי המצווה היא הנוסח, אולי המצווה היא הברכה עצמה. במילים אחרות, האם אנחנו קוראים את זה כאומר, כשאתם מברכים את העם, תברכו אותם בנוסח הזה, בלשון הזו? או שזה אומר שיש מצווה לברך אותם, ולברך אותם בברכות האלה? אני חושב שזה שניהם.

אבל מעניין שזה, עד עכשיו, בחומש, לא היה לנו שום נוסח ליטורגי, כמו משהו בסגנון של "תגידו את זה". היו הרבה דברים לעשות, לא היה שום דבר לומר. היה כמו והתוודו, אבל בלי מילים. מאוחר יותר בדברים יהיו לנו מילים של וידוי, וכדומה. כאן זו הפעם הראשונה בתורה שיש לנו מילים ספציפיות. הן לא מילים של תפילה, אבל הן מילים של ברכת כהנים.

ברכת כהנים כתפילה ראשונית

טוב, כשנלמד הלכות תפילה, ברכת כהנים, והרמב"ם למשל, נראה שברכת כהנים היא איכשהו חלק מרכזי מהתפילה. זה נראה קשור לעניין הזה, כאילו, אחת התפילות הראשונות שנאמר שהיו קיימות הן התפילה, הברכה שהכהן נותן לעם.

וכאן שוב אנחנו רואים שיש אינטראקציה: העם באים לבית המקדש וכדומה, והם לא רק באים לעשות את קרבנות החובה שלהם וכדומה. הכהן גם נותן להם ברכה. זו ברכה לכל דבר, אז יש הקשר רחב לכל העניין הזה של בית המקדש. זה לא רק כמו, תביאו קרבנות. וזה מחבר אותנו מאוד למה שאמרנו, שהמצווה נותנת את ההקשר הרחב יותר של המקדש והקרבנות.

שלוש הברכות — מבנה ותוכן

אז ככה כתוב: דבר אל אהרן ואל בניו, כה תברכו את בני ישראל, אמור להם:

יברכך ה' וישמרך — אז "יברכך" זה ייתן לך מה שאתה רוצה, וה' ישמור אותך, נכון, ישמור אותך מסכנות.

ואז יש לנו את הברכה — אנחנו יכולים לראות כאן שהברכה הולכת ומתארכת ומתייפה, אז יש מבנה עולה מאוד יפה לשלוש הברכות האלה.

יאר ה' פניו אליך ויחנך — זה מאוד כללי, לא כתוב מה, נכון. כל הברכות האלה בדרך כלל אומרות פרטים, אבל הן מאוד כלליות.

והשלישית היא ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.

אז אפשר לראות בדיוק, אם מסתכלים בתמונה הזו, אפשר לראות בדיוק איך הברכה הזו בנויה. היא בנויה בצורה מאוד יפה. הכל מאוד כללי, זה לקבל את אור פניו של הקב"ה, משהו כמו, הכל הולך טוב, או כן, ה' הולך לדאוג לך ולתת לך את תשומת לבו. תשומת לב היא דרך לתרגם את זה.

המנגנון התיאולוגי: שימת שם ה'

ועכשיו, ה' אומר להם, מה שזה יהיה זה, ברכת הכהן היא באמת דרך אחת להבין את זה: זה לשים את שם ה' על העם, ואז, לכן, הם מקבלים את ברכתם. ההפניה הזו היא משהו שלמדנו בסוף פרשת יתרו, במקום שנעשה ששם ה' מושם עליו, מקבלים ברכה, כי שם ה' מביא ברכה.

אז חלק מברכת כהנים, שם ה' נמצא בבית המקדש, וכדומה. כתוב ששמי שוכן שם. אבל עכשיו, כשהכהן שם את שם ה', על ידי שהוא אומר יברכך ה', וזה מה שאמרנו, זו ברכה מאוד לא ספציפית. היא אומרת פני ה', ברכת ה', תשומת לבו של ה' תהיה עליך. כשהקב"ה עם מישהו, אז יש לו את כל הברכות. אז זה באמת הטקס הפנימי, או התוכן הפנימי של הברכות האלה.

וזה סוף הפרק הזה.