פרשת פנחס
מקרא מסודר החדש 1›
מקרא מסודר 1›
שיעורים בפרשת השבוע ובזוהר 7›
א) רבי אלעזר פתח, "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". כמה אופני דברי תורה ישנם, כמספר אופני הפרשיות, כאשר לומדים אנחנו כל אחד מהם כאילו היום ניתנה תורה כולה. וכך כמה פסוקים ופרשיות הם המדברים בשבח התורה והדורשים על עומק השמיעה הנדרשת בה, כל אחד מהם הוא שבח התורה של פרשה אחרת. כמספר פרשיות התורה עצמה כך הם מספר פסוקי שבח התורה, ובכל פרשה יש לעמוד על גוון שבח התורה כפי שהוא פותח לנו פתח לעיין באור אותה הפרשה.
ב) יש בתורה מוסר אביך ויש בתורה תורת אמך. יש בה תורה אבהית ויש בה תורה אמהית. האב מייסר מתוך אהבתו ככתוב "מוסר הויה בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו", והם דברי תורה שיש בהם צד תוכחה ומוסר. על תורה זו מזהירה הפסוק שישמע אותו הבן, שלא יקוץ בתוכחתו וידע כי אשר יאהב הויה יוכיח. זו תורה שבכתב שבה כמה עונשים כמה גזירות כמה דינים כמה תוכחות. ניתן לקרוא לתורה זו תורה אקטיבית, כזו שיש בה מצוות עשה ומי שאינו עושה אותה הרי הוא מקבל את תוכחתה. לפי שהיא תורה אקטיבית הרי העובר עליה מקבל את דינה ונפלט מתוך קיומה, שהרי לא קיים אותה.
ג) תורת אמך היא תורה שבעל פה, התורה של השכינה. ניתן לקרוא לה תורה פאסיבית, תורה של מצוות לא תעשה. בעוד את מוסר אביך יש לשמוע, את תורת אמך אין לטוש, אבל 'אל תטוש תורת אמך'. תורה זו היא תורה של 'לא תטוש'. הכרת תורת אביך בשמיעה. הכרת תורת אמך בחוסר נטישה. תורה זו במהותה היא תורה של 'אל תטוש'. וממילא למכיר אותה אין נטישה כלל.
ד) רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח אבריו של אדם, בכל אופן של פעולת אדם ישנה מצוה והם מצוות עשה. שס"ה מצוות לא תעשה כנגד ימות החמה, בכל יום של השנה ישנה אי קיום מצוות לא תעשה. מרחב מצוות עשה משתרע על פני כל פעולות האדם. מרחב מצוות לא תעשה משתרע על פני כל הזמן של השנה. אם תשאל אדם כמה גדולים מצוות עשה, יענו אותו כגודל ריבוי אבריו של אדם. ואם ישאל כמה גדולים מצוות לא תעשה, יענו ארוכה היא כאורך השנה. נמצא כל חיי האדם נמצא הוא תחת כנפי מצוות לא תעשה, 'ישב ולא עבר עבירה כאילו עשה מצווה'. ואילו מצוות עשה מוגבלות לזמן עשייתם. הרי אל תטוש תורת אמך.
[ה) מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות מהם הוא שמידת המלכות שולטת בכל אורך הזמן ואין בה חובה של מצוות עשה בהם. לכן מצוות לא תעשה חייבות בהם אע"פ שהזמן גרמא, וכן מצוות מיוחדות כשבת ופסח שבהם התאחדו עשה ולא תעשה כהיקש שמור וזכור דשבת שהם זמני הייחוד בין מוסר השמיעה לתורת אל תטוש]
ו) זמנים יש שבהם נחסרו אברי מצוות עשה, כפי שאפשר לאדם להיות ניזוק ולהיות נחסר באבריו ובכוחם. הם זמני גלות אשר בהם נחסרה אור יום. אך מצוות לא תעשה לא נחסרו מעולם. דרך משל גם מי שאינו מקיים מצוות בנין בית המקדש הרי הוא מקיים איסור הכניסה טמא למקדש. וכהלכה הנפסקת שקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא לענין איסורים אלה אע"פ שאין בהם מצוות חיוביות.
ז) [ומה שעשו תנאי בגמרא ואמרו דווקא כשבא עבירה לידו, אינו אלא לפי הסתכלות המצוות עשה שדורש לפחות מעין מעשה, אך כפי הסתכלות מצוות לא תעשה עצמה אין צריכים תנאי זה וכפי שניתן לראות מסדר הסוגיה שהוא אוקימתא אך הברייתא המקורית לא הוגבלה בכך. ועוד יש בזה סוד כי בא עבירה לידו היינו למי שהוצרך להתגלות בו מפורש מעלה זו מזמינים לו ניסיון זה ואז הוא מקים את השכינה בהתגלות מיוחדת זו, וכענין פנחס דלהלן]
***
ח) פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי... והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. פרשת ברית שלום פנחס מסיימת את נסיונות המדבר
א) רבי אלעזר פתח, "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". כמה אופני דברי תורה ישנם, כמספר אופני הפרשיות, כאשר לומדים אנחנו כל אחד מהם כאילו היום ניתנה תורה כולה. וכך כמה פסוקים ופרשיות הם המדברים בשבח התורה והדורשים על עומק השמיעה הנדרשת בה, כל אחד מהם הוא שבח התורה של פרשה אחרת. כמספר פרשיות התורה עצמה כך הם מספר פסוקי שבח התורה, ובכל פרשה יש לעמוד על גוון שבח התורה כפי שהוא פותח לנו פתח לעיין באור אותה הפרשה.
ב) יש בתורה מוסר אביך ויש בתורה תורת אמך. יש בה תורה אבהית ויש בה תורה אמהית. האב מייסר מתוך אהבתו ככתוב "מוסר הויה בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו", והם דברי תורה שיש בהם צד תוכחה ומוסר. על תורה זו מזהירה הפסוק שישמע אותו הבן, שלא יקוץ בתוכחתו וידע כי אשר יאהב הויה יוכיח. זו תורה שבכתב שבה כמה עונשים כמה גזירות כמה דינים כמה תוכחות. ניתן לקרוא לתורה זו תורה אקטיבית, כזו שיש בה מצוות עשה ומי שאינו עושה אותה הרי הוא מקבל את תוכחתה. לפי שהיא תורה אקטיבית הרי העובר עליה מקבל את דינה ונפלט מתוך קיומה, שהרי לא קיים אותה.
ג) תורת אמך היא תורה שבעל פה, התורה של השכינה. ניתן לקרוא לה תורה פאסיבית, תורה של מצוות לא תעשה. בעוד את מוסר אביך יש לשמוע, את תורת אמך אין לטוש, אבל 'אל תטוש תורת אמך'. תורה זו היא תורה של 'לא תטוש'. הכרת תורת אביך בשמיעה. הכרת תורת אמך בחוסר נטישה. תורה זו במהותה היא תורה של 'אל תטוש'. וממילא למכיר אותה אין נטישה כלל.
ד) רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח אבריו של אדם, בכל אופן של פעולת אדם ישנה מצוה והם מצוות עשה. שס"ה מצוות לא תעשה כנגד ימות החמה, בכל יום של השנה ישנה אי קיום מצוות לא תעשה. מרחב מצוות עשה משתרע על פני כל פעולות האדם. מרחב מצוות לא תעשה משתרע על פני כל הזמן של השנה. אם תשאל אדם כמה גדולים מצוות עשה, יענו אותו כגודל ריבוי אבריו של אדם. ואם ישאל כמה גדולים מצוות לא תעשה, יענו ארוכה היא כאורך השנה. נמצא כל חיי האדם נמצא הוא תחת כנפי מצוות לא תעשה, 'ישב ולא עבר עבירה כאילו עשה מצווה'. ואילו מצוות עשה מוגבלות לזמן עשייתם. הרי אל תטוש תורת אמך.
[ה) מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות מהם הוא שמידת המלכות שולטת בכל אורך הזמן ואין בה חובה של מצוות עשה בהם. לכן מצוות לא תעשה חייבות בהם אע"פ שהזמן גרמא, וכן מצוות מיוחדות כשבת ופסח שבהם התאחדו עשה ולא תעשה כהיקש שמור וזכור דשבת שהם זמני הייחוד בין מוסר השמיעה לתורת אל תטוש]
ו) זמנים יש שבהם נחסרו אברי מצוות עשה, כפי שאפשר לאדם להיות ניזוק ולהיות נחסר באבריו ובכוחם. הם זמני גלות אשר בהם נחסרה אור יום. אך מצוות לא תעשה לא נחסרו מעולם. דרך משל גם מי שאינו מקיים מצוות בנין בית המקדש הרי הוא מקיים איסור הכניסה טמא למקדש. וכהלכה הנפסקת שקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא לענין איסורים אלה אע"פ שאין בהם מצוות חיוביות.
ז) [ומה שעשו תנאי בגמרא ואמרו דווקא כשבא עבירה לידו, אינו אלא לפי הסתכלות המצוות עשה שדורש לפחות מעין מעשה, אך כפי הסתכלות מצוות לא תעשה עצמה אין צריכים תנאי זה וכפי שניתן לראות מסדר הסוגיה שהוא אוקימתא אך הברייתא המקורית לא הוגבלה בכך. ועוד יש בזה סוד כי בא עבירה לידו היינו למי שהוצרך להתגלות בו מפורש מעלה זו מזמינים לו ניסיון זה ואז הוא מקים את השכינה בהתגלות מיוחדת זו, וכענין פנחס דלהלן]
***
ח) פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי... והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. פרשת ברית שלום פנחס מסיימת את נסיונות המדבר
00:00 לתת לתורה להוליך אותך
10:00 צורך הפתיחה להיכנס לעולמות עליונים
28:00 ההקדמה לתורה הוא התורה עצמה
34:00 פנחס התעלה מעל הקנאות אל האהבה
***
להקדשת שיעור -
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
00:00 לתת לתורה להוליך אותך
10:00 צורך הפתיחה להיכנס לעולמות עליונים
28:00 ההקדמה לתורה הוא התורה עצמה
34:00 פנחס התעלה מעל הקנאות אל האהבה
***
להקדשת שיעור -
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
אין דעם שיעור ווערן באהאנדלט די נושאים פון בין המצרים, אבילות החורבן, גלות השכינה, און תיקון חצות — אויף דעם יסוד פון דעם בית מדרש פון די מקובלים אין צפת (רמ"ק, אריז"ל, ר' שלמה אלקבץ). דער זוהר ווערט אויסגעקלארט ווי א לעבעדיגע ספר וואס איז נישט בלויז א טעאריע נאר א רעקארד פון ווי אידן לעבן מיט תורה — פונקט ווי קבלת שבת און לכה דודי האבן אנגעצינדן די נושא פון השראת השכינה אויף א פרעקטישע אופן. אן עיקר חידוש פון די מקובלים האחרונים — צו וויינען אויף חורבן בית המקדש כדי צוריקצוברענגען די שכינה פאר א רעאליטעט — ווערט דערקלערט ווי דאס פאזיטיווע קאנעקשאן צו שכינה אנהייבט דוקא פון פארשטיין וואס ס'פעלט.
אין דעם שיעור ווערן באהאנדלט די נושאים פון בין המצרים, אבילות החורבן, גלות השכינה, און תיקון חצות — אויף דעם יסוד פון דעם בית מדרש פון די מקובלים אין צפת (רמ"ק, אריז"ל, ר' שלמה אלקבץ). דער זוהר ווערט אויסגעקלארט ווי א לעבעדיגע ספר וואס איז נישט בלויז א טעאריע נאר א רעקארד פון ווי אידן לעבן מיט תורה — פונקט ווי קבלת שבת און לכה דודי האבן אנגעצינדן די נושא פון השראת השכינה אויף א פרעקטישע אופן. אן עיקר חידוש פון די מקובלים האחרונים — צו וויינען אויף חורבן בית המקדש כדי צוריקצוברענגען די שכינה פאר א רעאליטעט — ווערט דערקלערט ווי דאס פאזיטיווע קאנעקשאן צו שכינה אנהייבט דוקא פון פארשטיין וואס ס'פעלט.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
בין המצרים: סוגיית אבילות החורבן וגלות השכינה
הקדמה: קיום לוח השנה היהודי בתוך חיים עמוסים
אחיי היקרים, היום ערב שבת קודש פרשת פנחס, שהוא השבוע הראשון של ימי בין המצרים, שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב. אנו עומדים באמצע לימוד הסוגיה הנקראת מידת הקדושה, אך חובה עלינו לקיים גם את לוח השנה היהודי, שכן הגיע זמן האבילות, זמן זכר ירושלים וזכר המקדש.
וכל דרך חיינו בנויה כך, שנהיה מסודרים בסדר היום, ובפרט בתקופת חיים שאדם עסוק בה מאוד, קשה עד מאוד לחיות באמת את כל סדרי הלוח, להיות עצוב יותר בבין המצרים ושמח יותר באדר. כאשר אדם הוא בחור ישיבה ואין לו עיסוק אחר, הוא עושה מכך מצב שלם. אך ברגע שהוא עסוק בחיי מעשה, אכן הוא עושה את הכתוב בשולחן ערוך ואת הכתוב בסידור, והכול כשורה, אלא שקשה לו להיות מחובר לכך, לחיות את הדבר באמת, שיֵדע וירגיש: הנה הגיע שבעה עשר בתמוז.
שכן דרך הטבע, כאשר אדם עסוק, נעשה הדבר כך: יש לדאוג לעוד כמה עניינים, וזה נכנס לרשימת הדברים שיש לדאוג להם — לזכור לצום בשבעה עשר בתמוז, ולוודא שיש בידו את העמוד שיוכל לנהוג בו את תשעת הימים, מה אסור ומה מותר וכיוצא בזה.
השיעור כמקום לדברים שבלב
על כן רציתי, מאחר ששיעור זה, כפי שדיברנו כמה וכמה פעמים, נועד במיוחד לקבוע זמן לדברים שבלב, לדברים שבנשמה — מן הראוי שבשיעור זה נעשה לכל הפחות עסק מן העניינים העומדים על הפרק, “מעת לעת” — שזהו המקום שבו יש לדבר על אלה. ולכן, אף שיש עוד סוגיות שעלינו להמשיך ולברר, מכל מקום הזמן מחייב שנקדיש עתה זמן ולימוד לסוגיות של ימים אלה. וודאי שאפשר לחבר את הדברים זה לזה.
בית המדרש של המקובלים בצפת
ומה שאני מבקש לעורר הוא זה: יש כאן דבר מעניין מאוד. שיעורנו בנוי על קבלה, ויש בזה נקודה מעניינת מאוד. כל מי שמעיין ומכיר את המקובלים האחרונים, אותם אנו קוראים רבותינו, רבותינו שבקבלה — הם בית המדרש של צפת: הרמ״ק, האריז״ל, רבי שלמה אלקבץ, רבי חיים ויטאל, כל אותה חבורה. בערך במשך מאה שנה, ולא כולם כאחד, אך רובם הכירו זה את זה, כל אותה חבורת יהודים מקובלים ששכנו בעיקר בצפת בשנת ה״ש בערך, לפני כארבע מאות וחמישים שנה, והם ייסדו והעמידו את אותה צורת יהדות שהחסידות שלאחריה היא פירוש עליה, ואפשר שאף דרכים אחרות הן פירוש עליה. המקובלים הספרדים, היהודים הספרדים, היהודים החסידים — הכול פירוש על אותו בית המדרש.
וכל שאדם לומד אותם יותר, לומד את דברי הרמ״ק, דברי האריז״ל, דברי רבי חיים ויטאל ורבי שלמה אלקבץ, ואף את הבית יוסף מפי מגידו, הרי הדברים משונים בטעמם, משונים באקטואליות שלהם ומשונים בעומקם. עיון רב ולמדנות רבה יש באופן שהם לומדים את הקבלה. הם משתדלים מאוד לבאר ולהבהיר את הדברים, מודרניים בדרך מסוימת, רלוונטיים מאוד לחיינו אנו. אף שחיו לפני ארבע מאות שנה, ואין זה אותו העולם שאנו חיים בו, מכל מקום בדרכים רבות ראשית עולמנו היא אותה תקופה, כפי שכל אחד יודע בתקופות העולם. אז החלה מה שנקרא העולם המודרני, ואנו תלמידיהם, ואנו לומדים את דבריהם.
הדגש על אבילות החורבן אצל המקובלים
וכל הלומד בספרים אלה רואה דגש חזק ביותר על הסוגיה ועל הפעולה והעבודה של אבילות החורבן. דבר מעניין מאוד הוא, ויש להעלותו על הדעת, שכן יש בו לימוד עמוק והערה גדולה בסוגיה. וכמו שלמדנו בשיעורים הקודמים בעניין סוגיית הקדושה, נושא הפרישות ותענוגי הגוף, שהספרים כגון ראשית חכמה — שהיה אף הוא תלמיד של הרמ״ק, מאותו בית המדרש שממנו באים הספרים החסידיים וכל הדרך שאנו בני עולמה — הרתיחו את הדברים מאוד באופן שבו ביטאו את הסוגיה )כמו שביארנו בשיעורים הקודמים אודות מידת הקדושה ואין זה מקומו(.
כך גם בסוגיית אבילות החורבן, של השתוקקות לירושלים, של געגועים לבית המקדש, של צער השכינה, של סוגיית גלות השכינה — העמיד אותו בית המדרש דגש גדול מאוד. וכשם שאנו מבקשים לשרש את הטעות, שהבריות סבורים ראשית חכמה היה מין יהודי כפוי ולחוץ, שרצה שבני אדם לא ייהנו מחייהם, ודיבר על הגיהנום ועל האיסור להתענג בשום תענוג וכיוצא בזה — ואנו אומרים שאין לזה יסוד כלל, אלא כל מבוקשו לבטא מהו הפירוש של אור, של אושר, של טעם ומתיקות, של הארת פנים, שפע, אורה וקדושה, של אותם החיים הנקראים קדושה —
כך ובאותה הדרך ממש בסוגיית אבילות החורבן, של צער החורבן, של תיקון חצות, ושל שאר מנהגי אבילות החורבן שתיקנו והעלו — שלא באו כדי להיות לחוצים ומעונים.
החסידות כפירוש על בית המדרש
והנה החסידות, אגב, רואים אנו את החסידים המבקשים לפרש פירוש על פירוש: החסידות היא פירוש על אותו בית המדרש, בית מדרשו של הבעל שם טוב ותלמידיו הוא פירוש על בית מדרשם של הרמ״ק ורבי שלמה אלקבץ והאריז״ל וחבריהם. ובחסידות רואים, וזה חלק גדול מן החסידות, שמתחבטים מעט בסוגיית אבילות החורבן, וכן רואים שמתחבטים בסוגיית הפרישות והקדושה. כל היודע ומעיין בספרים החסידיים המקוריים רואה שזו אחת הסוגיות שהם מתחבטים בהן.
ומדוע הם מתחבטים בכך? מפני שחסר פירוש, חסר לטועה דרך שבה יוכל לבטא ולקיים את הדברים. שהרי החסידות לא באה בעיקר לומר חידושי תורה חדשים, אלא בעיקר לבטא בפועל ממש, למעשה, כיצד חיים את הדברים. ועל כן צריך להדגיש, צריך לשנות את ההדגשה, לשנות את הדגש בדרכים מסוימות, ולבאר את הדברים באופנים אחרים. שכן מטבע הדברים, מתוך העיון בספר, מתוך המבט בכתוב בו, עלול אדם לטעות ולסבור שאכן ראוי לו להיות מדוכא, שיש עניין להיות מדוכא בשלושת השבועות. משום כך רואים בספרים החסידיים, כידוע, שאין ראוי להיות מדוכא, ושעדיין צריך לעבוד את השם יתברך בשמחה, ולהיות שמח וטוב לב תמיד, וכיוצא בזה. ואף צריך להקל בהלכות מסוימות, אצל חסידים מסוימים, מפני שאי אפשר להיות מתוח כל כך.
אך צריך להבין שזהו פירוש. זהו פירוש על סוגיית אבילות החורבן, וזהו הפירוש הנכון. שכן האמת היא שכל הלומד זוהר, הלומד כתבי האריז״ל, הרמ״ק ורבי שלמה אלקבץ, רואה שלא לכך התכוונו, שנהיה מדוכאים. לא ליטאים היו — זו האמת — אלא חסידיים היו מאוד. אלא שכאשר קוראים את הדבר בספר, סבורים שכתוב שם שיש להיות מתוח ומנוכר. על כן צריך את פירוש החסידות שיבהיר לנו שלא לכך התכוונו.
הזוהר כספר חי
אך למה כן התכוונו? זהו מה שאני מבקש להגיע אליו. למה כן התכוונו, ומדוע? שתי שאלות אני מבקש לשאול. מדוע? הבה אביא ראיה אחת, שממנה רואים כי האריז״ל, הרמ״ק וכל אותם יהודים הדגישו את הדבר מאוד. למשל, כל מי שפתח פעם את ספר הזוהר על התורה יודע שספר הזוהר מסודר על סדר הפרשיות. ופחות או יותר כל קטע זוהר — בדרך כלל בתחילת הפרשה, ולעתים אף באמצעה, אך על פי רוב בתחילתה — פותח הזוהר בציור, בתיאור של האופן שבו החכמים, החבריא דזוהר, מתיישבים ללמוד את הפרשה.
הזוהר מבקש להיות רשומה חיה
וכיצד אני סבור שיש ללמוד את הזוהר בדרך כלל? כלומר, הזוהר מבקש מאוד להיות ספר חי, כמעט בדומה לגמרא, ואף הגמרא פחות מכך בדרך מסוימת. כלומר, אין הזוהר מבקש סתם לומר: הריני כותב ספר, פירוש על התורה, להוסיף עוד חידושי תורה, עוד פירושים על פי קבלה. אלא מבקש הוא להיות רשומה, דבר חי. מבקש הוא להיות ספר חי, רשומה חיה, ולא רשומה בלבד. צריך הוא להיות מסוגל לעורר, שיוכלו ללמוד אותו בחשק, שמתוכו יוכלו לראות כיצד יהודים לומדים. כיצד יהודים לומדים מה שנקרא תורה לשמה, על פי האמת. וכן פנימיות התורה אין פירושה דווקא ללמוד את סוגיית התורה, שגם זו האמת, שכן פעמים רבות מדובר סתם בשיחה על פשוטו של מקרא. לא הכול, לא כל הזוהר הוא סודות התורה — אפשר שסוד טמון בכל דבר, אך חלק ממנו הוא אפילו סתם פשט. פעמים רבות לומדים שם חומש, ורואים כיצד הם מתחבטים לפרש פשוטו של פסוק, אפילו פשט.
אך בזה מיוחד הזוהר כמעט מבין כל הספרים היהודיים, שהוא מבקש מאוד להיות ספר שאינו רק מעשה שהיה. ראשית כול, אכן מעשה שהיה הוא, מעשה בחכמי הזוהר שהתיישבו ללמוד את פרשת השבוע מדי שבוע. ולא רק זה, אלא כשם שכל אחד יודע, תכליתו של ספר כזה שיֵעשו כמותו. במילים אחרות, דומה הוא יותר לספר מתכונים, או ספר הוראות לחוק, מאשר לספר המעמיד תיאוריה.
משל: ספר על אהבה
יש ספרים — וכמו שאנו אומרים, אנו מדברים על אהבה, אהבה בין איש לאשתו, שהיא הדוגמה הגדולה ביותר שהזוהר השתמש בה הרבה — הרי יכול להיות ספר שכותב תיאוריה של אהבה, כיצד אוהבים, כיצד מתחילה האהבה, כיצד היא מסתיימת, וכיצד להישמר מכל מניעות האהבה, וכיוצא בזה. ויש ספרים כאלה. ולאחר מכן יש ספר המספר מעשה שהיה, רומן, שמספר מעשה בנער ובנערה שהתאהבו, ומה עשו, וכיוצא בזה. זו דרך אחת.
ויש ספר שכל אחד מבין: אם אדם רוצה לעורר את עצמו, להצית את אהבתו, ואף ללמוד כיצד מתנהגים בסוגיית האהבה, כיצד מתחילים לאהוב — אני סבור שכל אחד יסכים שללמוד ספר של תיאוריות והסברים, של פילוסופיה של האהבה, אינו דרך פחות טובה. אפשר שיש מעלות בכך, ושזו סוגיה חשובה כשלעצמה להבין, שהרי העולם רץ על אהבה, המשך המין האנושי רץ על כך. אי אפשר לבטל את הסוגיה, צריך להבינה, ובלא ספק טמונים בה סודות עצומים. אך אם אדם רוצה לעשות למעשה, אם רוצה הוא — צריך הוא לקרוא רומן, צריך לקרוא את הספרים המספרים את המעשיות של יהודי אחד שאהב יהודי אחר. וכך רואה הוא כיצד עושים, ורואה שם את הפחדים, ואילו קשיים היו, ואילו מניעות צריך להתגבר עליהן, וכיצד צריך לפייס, וכיצד צריך לחזק את האהבה אחר כך כשהיא נופלת, וכן הלאה וכן הלאה — היודע יכול לראות שם, ואז יכול לחקות ולעשות כמותו. וזהו מה שלמדנו בשבוע שעבר, שכל פעם שיש לאדם אהבה בין איש לאשתו, ובאמת בכל מערכת יחסים, בכל מעשה שאדם עושה, עושה הוא אותו ביסודו מתוך הסיפורים והמעשיות שקרא, שהוסיף, שקיבל )כמו שדיברנו בשיעור הקודם ואין זה מקומו(.
ספר שאינו מושלם
ויש עוד ספר טוב יותר, ואפשר שהוא הספר, אלא גרסה טובה יותר של אותו הספר, שלא רק שהוא אומר מעשה — ואפשר לומר עוד דבר, שבתוך המעשה הוא משלב, שהרי מובן שמי שמבין באמת, שלמד את הפילוסופיה שבדבר ואת התיאוריה שבו, יכול לכתוב רומן טוב יותר, שכן הוא יודע במה הדברים תלויים, ויכול להכניס תוך כדי הסיפור יותר הבנה, לספר את המעשה נכון יותר, ולבטא את מה שצריך לבטא באמת כדי שיתאים לאופן שבו הדברים פועלים. ולא רק זאת, יכול הוא לעשות ספר שכאשר יקראו אותו, כמעט יגרום לקורא לקום ולעשות בעצמו. יש תחבולות כיצד לעשות זאת. אחת התחבולות היא שהספר לא יהיה מושלם. זו תחבולה מעניינת: שהספר לא יהיה מושלם.
כאשר קוראים ספר, יש — למשל, ספרים כגון העקידה, עקידת יצחק, ספר מושלם. כל דרשה שם, כל פרשה יש בה כמה דרשות, וכל דרשה פותחת בשאלות, בפסוקים, ואחר כך הוא בונה ומביא שיטות שונות בסוגיה שהוא מבקש ללמוד, ומשחק עד שמגיע לפירוש, ומפרש לפיו את הפסוקים ואת הפרשיות. תמיד מושלם. תמיד הכול מתאים בשלמות. וזהו ספר טוב מאוד למי שמבקש דרשות, מבקש הסברים באופן מושכל, מבקש הסברים על מדרשים ועל פסוקים — ספר טוב מאוד. אך אין זה ספר שאדם יכול להצית בו את חברו.
הספרים החסידיים אינם מושלמים
וכל הלומד ספרים חסידיים, אגב, רואה שהספרים החסידיים על פי רוב כתובים באופן בלתי מושלם מאוד. אין כמעט ספר חסידי אחד, או רק יחידים, אך כמעט אין ספר חסידי אחד הכתוב באופן של דרושים שלמים, שכל הדרוש מתאים, ושאפשר לחזור עליו כך, ליד השולחן אצל החותן. לא לשם כך נעשו הספרים החסידיים, ובפרט הספרים הקדומים, אך אף המאוחרים — כמעט רוב הספרים החסידיים הם רשומה של דברי הרבי ליד השולחן. אפילו ספר כתפארת שלמה, אין זה שהתיישב וכתב לבאר דבר, אלא ספר שנכתב להזכיר לחסידים שהיו ליד השולחן את מה שאמר הרבי באותו השבוע. זהו פחות או יותר מהותו של הספר. וממילא הוא הרבה פחות מושלם, אינו מביא מראי מקומות, אינו פותח בפסוק, אינו הולך לפרש את מאמרי חז״ל, מביא הכול דרך אגב כמה שאפשר — מפני שהוא חי, מפני שהיהודי ישב ליד השולחן ואמר את התורה, ועתה יכול אתה ללומדה.
והדרך האמיתית ללמוד ספרים חסידיים היא להתעורר, או מתוך שיוכל אחר כך לעיין בחומש עצמו למצוא את הרחבתו שלו ולראות כיצד הדבר נוגע אליו, או מתוך שהוא מדמה בנפשו ומצייר כאילו הוא שומע את תורת הרבי ומקבל את דבר תורתו. זו דרך אחרת של לימוד, לא לימוד כמו בעיון, כמו מנחת חינוך, אלא לימוד חסידי.
הזוהר נכתב לעורר
והזוהר נכתב מאה אחוז באותה הדרך, שבני אדם ילמדו ויתעוררו. פעמים רבות הוא פותח בקושיה ואינו מסיים את התירוץ, או שאחד אומר דבר, והדבר עשוי כך שתאמר: “המתן, מה פירוש? הרי אפשר לומר כך, אבל הרי צריך להמשיך כך” — וזהו רצונו.
האריז״ל: לימוד זוהר על דרך ההשראה
ומשום כך, הלומד את האריז״ל יודע שהאריז״ל אמר דברים רבים מן הזוהר שאינם כתובים בזוהר. תמיד יש שם רמז כלשהו. פעמים רבות, בלשון האריז״ל, כאשר רבי חיים ויטאל מביא בשם האריז״ל, יש שנרמזים בזוהר בפרשה זו — הסוד, הנושא — ואין מבינים. הגר״א אמר שלדעתו האריז״ל לומד זוהר על דרך הפלפול, לא על דרך הפשט. אני סבור שאין זה נכון. האריז״ל אינו לומד זוהר על דרך הפלפול. אמת שדרך לימודו הייתה מלאה יותר פלפול מדיוקים מסוימים — תלמד ברמ״ק וברבי שלמה אלקבץ ותוכל לראות את דרך הלימוד כיצד למדו זוהר, אך הרי זהו הפשט האמיתי, זהו עיון, שיש לעיין בו. אני סבור שהאר״י הקדוש למד זוהר לא רק על דרך הפשט, אלא על דרך ההשראה. כפי שהאריז״ל עצמו מתאר שלמד זוהר עד שבא אליו אליהו הנביא ואמר לו את הפירוש.
במילים אחרות, האריז״ל למד זוהר והתעורר, וכך נעשה. וכך נעשה, אמת, כל ספר, כל ספר אמיתי נעשה לשם כך, אך הזוהר נכתב על אופן זה. נעשה הוא להעלות אותך על המחשבה, לא נעשה לומר הכול. אין התורה מבקשת לומר לך את הכול. יש חלק שבו צריך אתה להיות החכם והמבין מדעתו. אך נעשה הוא כדי שתלמד את הפסוק — הזוהר מעלה את הפסוק על השולחן, ומעלה את המצב, באיזה מצב אתה לומד את הפסוק, ועתה אתה אומר: “אה, אם כך כוונתך, הצעד הבא הוא כך.” ופעמים רבות האריז״ל מספר לך פשוט את הצעד הבא, או שלושה צעדים לאחר מכן, שאותם התכוון הזוהר לומר בדרושו. ואין זה כתוב, אך זה נרמז, הזוהר עורר, פשוט.
סוד קימת חצות בזוהר
עתה, משום כך תראה שהוא פותח את הזוהר בכל פרשה כמעט בהקדמה, כלומר מספר בזוהר מעשה — כמעט תמיד מעשה מפורש, אך אפילו כשמדובר בדרוש, אני סבור שהוא בנוי על המעשה — הפותח: “הנה עתה מתיישבים הצדיקים והחכמים, מתיישבים ללמוד.” זה מה שהם עושים, עתה הם מתיישבים ללמוד את פרשת השבוע. אפשר שבכל שבוע — איני יודע — אפשר לתאר שמחברי הזוהר היה להם סדר: בכל ליל שישי מתיישבים ללמוד את פרשת השבוע, נאמר, וכתבו את הזוהר. כתבו אותו בשעת מעשה, ואחר כך העלה אותו אחד על הכתב, אך הדבר היה מדויק.
תקופות הלילה
תחילת הזוהר כמעט בכל שבוע מדברת מאותו מצב, מאותה סיטואציה של התיישבות ללמוד. והסדר שחידשו המקובלים, החבריא דזוהר, היה ללמוד לאחר חצות הלילה. כל אחד יודע שהזמן הטוב ביותר ללמוד הוא לאחר חצות הלילה. ואמת הדבר, בנוי הוא על המשל, כמו שכתוב בגמרא, “משמורה שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה” (ברכות ג.). הזוהר מבסס הרבה מאוד על יסוד הגמרא בברכות, שיש תקופה בלילה. בתחילת הלילה הולכים לישון, והזוהר קורא לזה “טעם דמותא”, העולם נעשה מעט מת, בא מלאך המוות, ה״אחד מששים במיתה”, נשפכת סגירות על העולם, וכולם הולכים לישון. וזה מה שהזוהר קורא שריא של מידת הדין, נפתח הגיהנום, כל מיני בוסי דמסאבותא, חיות היער, כל מיני גנבים מתחילים להסתובב, כל מיני רשעים, כל מיני קליפות. זהו בתחילת הלילה, זהו הזמן שהולכים לישון.
אך אחר כך — יש בני אדם שישנים לילה שלם וקמים בבוקר, ומחמיצים את כל הדבר. אך אחר כך, אם אדם יהודי — ופעם היה הדבר אפשרי יותר, הלכו לישון בטרם נעשה לילה, ואחר כך, אם היה אדם מתמיד, אם אהב ללמוד, או בכלל, מי שאהב אדם אחר, קם בחצות. וכשאני אומר “בחצות”, אין הכוונה דווקא לרגע שנעשה חצות — אני סבור שזו טעות. הכוונה מאוחר בלילה, או ממש מוקדם לפנות בוקר, וקמו אז. יש מחקר האומר שהיה מנהג לקום, כל אחד היה קם אז.
זמן האהבה לאחר חצות
וקמים כאשר כבר נחו, הגוף כבר רגוע, כבר עיכל את המאכל שאכל בסעודת הערב, והעולם כבר שקט. ואז כל אחד הולך עם אהבתו. ה״אשה מספרת עם בעלה” — מי שיש לו אהובה, אז הוא הזמן שהוא מדבר עמה, או כותב לה שיר, או הוגה בה. זהו הזמן הרגוע ביותר של היום, וזמן טוב מאוד לבטא דברים, להיכנס לדברים שכל היום עסוקים בהם. עתה הולכים להתפלל על אהבה, ואילו כל היום עסוקים במלאכה, עסוקים במטלות הלילה שיש לעשות.
כל היום הוא זמן היראה, אפשר לומר על פי רוב, או לכל הפחות בתחילת הלילה, וכאן מתחיל זמן האהבה, מתחיל זמן כמו “קול דודי דופק” (שיר השירים ה,ב), והזוהר מביא כסדר את הפסוק “היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני” (שיר השירים ח,יג). במילים אחרות, בזמן הזה הצדיקים, בני האדם שאהבתם — שהרי לכל אחד יש דבר שהוא אוהב, שהוא אהבתו, הם האורות שלו, הדבר המושך אותו ביותר, שבשבילו הוא חי למעשה — קמים.
מי שהתאהב בתורה
ומי שהתאהב בתורה, שהתאהב בשכינה, זו אהבתו. הוא קם בזמן הטוב ביותר, כאשר קריר, כשבאה רוח קרירה, אותה רוח צפונית מנשבת שכתובה בגמרא בכינורו של דוד (ברכות ג:), ומתחיל לשיר, מתחיל לשמוע כיצד המלאכים מתחילים לשיר, “ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלקים” (איוב לח,ז), ואז הוא מתאסף עם חבריו, או לבדו, או עם חבריו וירטואלית, או עם חבריו ממש. ובבית המדרש מתאספים המקובלים, החכמים הפנימיים, אוהבי השם, ולומדים תורה.
וכמעט כל קטע זוהר, כמעט כל פרשת זוהר, פותחת בקטע דרוש — לעתים כמה שורות, לעתים באריכות רבה יותר — על מה שקרוי בספרים מעלת קימת חצות. ושוב, זה עוד דבר שמובן באופן משונה לגמרי שלא כהלכה, שכן בני אדם סבורים שתקום בחצות, או שיש היום כוללי חצות עבור אברכים שאין להם שלום בית ומבקשים לברוח מן הבית בחצות, או שצריך אתה לסגף את עצמך, ממש שלא לישון בלילה ולקום בחצות. לא — כל העניין של הקימה בחצות ללמוד אז תורה בנוי על כך שזהו הזמן הרגוע ביותר לעורר אהבה, ומי שאוהב את התורה קם אז, ואז, אומר הזוהר, נפתחים שערי גן עדן, ולזוהר יש דרוש על פי קבלה שאז כביכול יד שמאל של התפארת מתחילה להעלות את השכינה, עד שבבוקר נעשה ממש יחוד בשחרית, וזהו הסוד שהזוהר מתחיל כל העת לדבר בו.
חידושם של המקובלים האחרונים: תיקון חצות
והנה, כל זה הוא פשוטו של הזוהר. עתה בא האריז״ל — אני סבור שזהו האריז״ל, ואפשר שצריך לעיין במקובלים הקודמים לו אם אף הם למדו כך, אך אם צודק אני, בוודאי זהו דבר מן האחרונים. בזוהר לא כתוב מאום מן הדברים של אבילות על החורבן, של תיקון חצות, של בכי — אין כתוב אחד מן הדברים האלה. כתוב שקמים ולומדים תורה. ובוודאי המקובלים האחרונים אומרים שיש ללמוד תורה לאחר חצות, שזהו אולי העיקר, עיקר הקימה בחצות, עיקר הקימה בלילה, שכל שיהיה מאוחר יותר יתיישב אדם ללמוד, שאז הזמן הטוב ביותר ללמוד סודות התורה.
התפילה החדשה של תיקון חצות
אך המקובלים האחרונים הוסיפו כאן דבר מעניין מאוד, ואמרו, וכל אחד יודע שיש דבר הנקרא תיקון חצות. תיקון חצות תיקנו — אני סבור שלא האריז״ל, אולי מעט לפני האריז״ל, אך חבורת החכמים תיקנו תפילה חדשה, סדר תפילה חדש, הנקרא תיקון חצות. והוא בנוי על פי רוב על פסוקי תהלים, פסוקים מישעיה, פסוקים מאיכה, פסוקים מן הנביא, וגם יש בו מעט פיוטים משלהם שכתבו, מודפסים בסידורי תיקון חצות — שירים, קינות, שיר הגעגועים, שיר הדבקות, שיר הקינות — שכתבו חכמי הקבלה על נושא גלות השכינה, על צער ישראל, על מיתת צדיקים, וכל מיני צרות המחוברות לצער הגלות. ונהגו לקום בחצות, ולפני הלימוד, קודם לכן, בכו מעט על גלות השכינה.
ורבי חיים ויטאל, ברשימת ההדרכות שיהודי צריך לעשות כדי להיות מקובל, מכניס זאת בהדרכתו בהקדמת עץ חיים, שצריך לקום בחצות בכל לילה ולבכות על החורבן. ואומר הוא גם דבר חשוב, ומכאן מתחילים לראות שאין הדבר פשוט כל כך: שזו סגולה להשגה. מי שרוצה סגולה להיות מקובל, יקום בחצות ויבכה על חורבן בית המקדש.
ההוכחה שהמקובלים חידשו דבר
הנה מה שאני רואה: יש כאן הוכחה שחכמי המקובלים האחרונים חידשו דגש חזק על הבכי, על ההתאבלות על החורבן, שרואים שאין זה בפשט כך. הפשט הוא שהקימה בחצות היא רק נושא של תלמוד תורה. והם הוסיפו לזה מין תפילה, חלק תפילה, הבנוי אף הוא על הגמרא. שכן זו אותה גמרא שכתוב בה שהקדוש ברוך הוא קם בלילה ושואג “שאג ישאג על נוהו” (ברכות ג.), הקדוש ברוך הוא קם אז ובוכה על החורבן ובוכה על הגלות. ועל כך הדבר בנוי, שבאים לקום ולבכות בזמן שכתוב שהקדוש ברוך הוא בוכה.
משל האלמנה
וזה בוודאי בנוי — הבה נבין מעט, על מה בנוי הדבר? בנוי הוא על אותו הרעיון שאמרנו קודם, אלא חלק הצער שבו, וצריך להבין מדוע. בנוי הוא על אותו חלק, כמו שכתוב באיכה “בכה תבכה בלילה” (איכה א,ב), שהמשל של איכה הוא על אלמנה, ושני המשלים הם משל אהבת איש ואשתו, ומשל אבילות החורבן הוא “היתה כאלמנה” (איכה א,א) — כאלמנה שבעלה הלך, מת או הלך — “היתה כאלמנה ולא אלמנה, אלמנה שהלך בעלה למדינת הים.”
ומה היא עושה? מדוע היא בוכה בלילה? מפני שכל היום עסוקים, כל היום יש דברים לעשות, יש לדאוג לענייני היום. גם לאלמנה יש עבודה, גם לה יש ילדים, וצריכה היא לדאוג להם. זו השכינה, שכל היום דואגת לישראל שבגלות, ואינה יכולה לבכות על מה שחסר לה באמת.
בא הלילה — ומדוע דווקא בלילה? אפשר לומר, שבדרך כלל היא נזכרת כיצד היה כאשר “בעלה עמה”, כאשר היה כאן; זה היה הזמן שבו הייתה מתעוררת, שכן זה היה זמן ה״אשה מספרת עם בעלה”. ועתה קמה גם היא בזמן שבו היטב יכולים היו להיות בהתבודדות, לחשב מה עובר על אדם האוהב אותה באמת. אך היא רואה שאין בעלה כאן, כפי שהזוהר הקדוש מתאר זאת בלשונות ציוריהם. אין הוא כאן. וממילא “בכה תבכה בלילה”, יוצאים אז צעקת ווי שלה, בכיותיה, צערה, קינותיה — זהו זמן הקינה.
כלל זה אין רואים כמעט בזוהר, אפשר שבזוהר איכה הדבר מרומז, אך כמעט אין מוצאים בזוהר שיש לנצל את הזמן הזה לבכות. אך המקובלים האחרונים הדגישו את הדבר וחידשו את נוסח תיקון חצות.
התפילות החדשות של המקובלים
תיקון חצות כתפילה אישית
יש עוד דבר אחד שאני מבקש להזכיר, שכולנו נוהגים בו — תיקון חצות. יש כמה תפילות: כמו שאנו יודעים על פי הלכה, במסורת יש שלוש תפילות ביום, שחרית מנחה ומעריב. אברהם אבינו תיקן שחרית, יצחק תיקן מנחה, יעקב תיקן מעריב. כך עשו האבות. אך יש עוד כמה תפילות שאנו נוהגים בהן — ומי עשה אותן? כפי שאני אומר, רבי שלמה אלקבץ. עוד תפילה, הנקראת תיקון חצות. תפילה אישית. אין זו תפילת יחיד ורבים, אלא תפילה אישית. ליטורגיה היא, סדר מסוים שאומרים, ובאילו ימים אומרים אותו, נכנס להלכות — מתי אומרים תיקון רחל, מתי תיקון לאה. זו תקנה חדשה שהם עשו.
ובבין המצרים יש מנהג, אף הוא בא מאותם המקובלים, לומר תיקון חצות גם ביום, לאחר חצות, אף חצות היום, כאשר מתחיל להיות אחר הצהריים, כאשר מתחילה לרדת על העולם רוח חורבן, מנצלים זאת לבכות על השכינה. זו תפילה אחת שהם חידשו. ואת זה לא כולם עושים — איני יודע, חלק גדול מחברינו אינם נוהגים לעשות זאת.
קבלת שבת
אך יש עוד תפילה שהמקובלים חידשו, המחוברת מאוד וקרובה מאוד לזו, והיא התפילה הנקראת קבלת שבת, שאותה עושה כל יהודי, וכמעט בכל תפוצות ישראל נתפרסם מנהג קבלת שבת. אי אפשר לומר שחידשו אותו לגמרי, שכן מנהג אמירת “מזמור שיר ליום השבת” (תהלים צב,א) לפני מעריב של שבת כבר היה הרבה לפני כן, אך הם הוסיפו לזה. וכתוב שהדבר בנוי על הגמרא, לא בדו מלבם מאום, הכול בנוי על הגמרא, אלא שהוא מעט כמו שאמרתי קודם: שכאשר לומדים את הגמרא, אפשר להתעורר ממנה לעשות משהו. אין כתוב בגמרא שיֵצאו לשדה ויעשו קבלת שבת, כתוב שהיו אמוראים שנהגו כך וכך. מעיינים ברמב״ם, מעיינים בשולחן ערוך כיצד הוא מביא את המנהגים, מבקשים לקבל מזה השראה, מבקשים לראות כיצד יש להתנהג בערב שבת. אך המקובלים עשו מזה מעשה, אמרו: הם התעוררו מזה ועשו סדר הנקרא קבלת שבת. ואף שם השתמשו באותו דבר, נטלו פסוקים מתהלים, עשו שירתם שלהם, ה״לכה דודי” שכתב רבי שלמה אלקבץ אז.
נושא לכה דודי: קבלת פני השכינה
ובמה מדובר בלכה דודי? באותו הנושא. מושם בתוך נושא השבת, קבלת השבת, ששבת מורה על השכינה, שמקבלים פני השכינה. ואם מדברים מקבלת פני השכינה, רואה אתה כאן דבר מעניין.
שאלה מן הציבור: אחד שאל אותי, “מדוע נכנס בלכה דודי שיבכו על חורבן בית המקדש? אני רוצה לדעת על פי פשט.”
אמרתי לו שאם הוא מחפש תירוץ על פי פשט, יחפש עד סוף כל הדורות, שכן אין זה על פי פשט, אלא על פי קבלה. וקבלה אף היא אינה קבלה במובן שצריך לדעת כאן חילוקים טכניים וכיוצא בזה, אלא קבלה במובן של הציור, ציור הקדושה, ציור בית המקדש, ציור היהדות שיש למקובלים. והציור שיש להם הוא שיש דבר הנקרא השראת השכינה. כתוב פסוק, השראת השכינה על ישראל. השכינה — היא נקראת ירושלים, היא נקראת שבת, הכול אותו דבר. ומאחר שהשבת היא קבלת פני השכינה, מכניסים “לכה דודי לקראת כלה” (לכה דודי), ואנו הרי איננו במלואנו.
וכשם שאמרו, שהרי במקורו — אגב, גם הזוהר נכתב בזמן הגלות, אך במקורו — הדרך הנכונה הייתה סתם שאדם קם בלילה, קם ליום, ומתחיל ללמוד תורה, להתחבר בשכינה. אך מאחר שאיננו שם, בוכים מעט קודם.
כך גם בשבת. הרי שבת היא קבלת פני השכינה. ומאחר שבדרך כלל בעולם אין השכינה עדיין בתקנתה, השכינה עדיין בעפר, צריך עוד לבכות “התנערי מעפר קומי” (לכה דודי), מדברים מזה. וכאשר באה שבת נעשית התרוממות ממש, מעלים מעט את השכינה מן העפר.
וזו עוד ראיה, עוד מקור, עוד דוגמה שכולנו נוהגים בה, כיצד המקובלים הכניסו את נושא גלות השכינה ונושא ירושלים בצורה מרכזית מאוד. לא כתוב כן קודם לכן. את זה בוודאי אי אפשר לומר שיש לו מקור. יש מקור שיעשו קבלת שבת, שיצאו לשדה, אפשר שכתוב בגמרא, כן. אך בוודאי אין מקור שיקבלו בזה את פני השכינה, שיבכו מעט על הגלות, שיאמרו “מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפכה” (לכה דודי). על זה אין שום מקור. המקור הוא ההשגה, האורות שהיו למקובלים לחיות עם השכינה, לבטא ולהעלות את השכינה.
היסוד: להשיב את השכינה לעולם
מצב השכינה בכל דור
ואני סבור שההסבר לזה פשוט מאוד ובסיסי מאוד. בזמן שישראל שרויים על אדמתם, ובוודאי בזמן בית המקדש, ואפשר אף קודם ואף אחר כך, בכל תקופה ובכל דור, יש דרכם כיצד הם רואים את העולם, יש תרבותם הקיימת. ואין הדבר נוגע רק ליהודים, אלא לכל העולם. ודבר זה עצמו הוא מצב השכינה. אין מצב השכינה רק כמה יהודים השוכנים בוויליאמסבורג. את כל העולם מנהיגה השכינה. ויש כל מיני עליות וירידות. השכינה היא החלק שאנו מדברים ממנו, הדרך שבה אנו יכולים לדבר כביכול מן האלוקות, מן הקדוש ברוך הוא, שהוא משתנה. הקדוש ברוך הוא אינו משתנה, אך השראת השכינה, הקבלה, הדרך שבה בני אדם מדברים מאלוקות, מקדושה, הדרך שבה הקדושה נתפסת בעולם — משתנה לפי מצב הדורות, לפי מצב הנשמות, לפי מצב הגלגולים, לפי מצב ההיסטוריה.
תקופות של קדושה ותקופות של חורבן
יש תקופות שבהן מוסר הקדושה, מוסר בית המקדש — מקדש, וזה מתחבר לסדרתי על הקדושה, כפי שכבר אמרתי בשיעור הראשון )כמו שביארנו בתחילת הסדרה אודות מידת הקדושה ואין זה מקומו( — יש דורות ותקופות שבהן מוסר הקדושה, שכל שיהיה פירושו, מה שבוודאי פירושו דבר הנקרא השראת השכינה, דבר הנוגע לזה שכאן שוכן הקדוש ברוך הוא, כאן שוכנת אלוקות בעולם. יש דבר כזה נבואה, יש דבר כזה שכינה, יש דבר כזה קדושה. ואז, הדברים שלומדים, צריך ללמוד אותם בתורה, צריך לתרץ קושיות שונות, צריך להצדיק דברים רבים, אך עצם הדבר שיש דבר כזה קדושה, שיש דבר כזה שכינה, אינו נתון בספק, אינו מוטל בספק כל כך בעולם.
וכפי שההיסטוריונים מספרים לנו — וצריך תמיד לדקדק עד כמה זה נכון, שהדברים מסובכים הרבה יותר, אך הבה נדבר בהיסטוריה היהודית, ובוודאי אומרים כך, אך צריך להבין; אגב, זהו עוד דבר שאיני מבקש להיכנס בו לגמרי ואיני יודע אם עתה הוא הזמן. אך הבה נאמר כמו שההיסטוריונים אוהבים לומר — עד הראשונים שלי, למשל, אין רואים; מי שלומד בכתבי הראשונים, אין הבדל אם לומד רמב״ם, אם לומד כוזרי, אם לומד זוהר, אינו רואה שיש דבר שאין כלל, שאיש אינו יודע כלל מה פירוש קדושה. אין רואים מין בעיה כזו. אגב, על פי זה צריך לומר שהדבר נוגע לחורבן בית המקדש, אך כפי שאני אומר, מסובך הוא הרבה יותר מזה, וצריך לדבר בזה בנפרד.
אך יש תקופות שאין יודעים כלל מה זה. מאבדים — לכל הפחות היהודים בדרכם — מאבדים את כל הדרך לומר שיש דבר הנקרא קדושה, שיש דבר הנקרא “the sacred” בלשון לעז, או אלוקות. אין יודעים כלל. העולם נעשה מאוד — מה שאנו קוראים חול. ההפך של קודש אינו טמא, אי אפשר לומר שהעולם נעשה טמא יותר, אלא נעשה חול יותר, יומיומי יותר, בלתי מעניין יותר, משעמם, עסוק בעסקים, בעשיית כסף, בדברים חומריים. אך דברים של נשמה, דברים של קדושה, ובוודאי באופן היהודי שיש לו בעיותיו שלו מפני שישראל בגלות — אינם קיימים.
חורבן בית המקדש: הסתלקות השכינה
ובתקופה כזו, במין סיטואציה כזו שבה מוצאים אנו את עצמנו, זהו באמת חורבן בית המקדש. יש לנו כבר מילה לזה, מילה עתיקה מאוד: חורבן בית המקדש. חורבן בית המקדש, או גלות השכינה, הסתלקות השכינה. אין שכינה בעולם. או שהשכינה עמנו בגלות. אך על זה נצטרך לדבר בעזרת השם בשיעור הבא, לבאר יותר את הצד החיובי של שכינה בגלות )ונבאר עוד בעז״ה בשיעור הבא(. אך אכן יש כאן הסתלקות השכינה באמת. אין שכינה בעולם.
ובמצב כזה — אמת, אחד שאל קושיה: אך אין רואים אפילו במדרשים ובגמרות שהם יהיו עסוקים בזה באופן נורא, שהדבר יתפוס מקום כזה. הבאתי ראיה מזוהר, אך אפילו מגמרא — אין רואים שנושא אבילות החורבן יתפוס מקום כזה. עד כמה שידוע לי, האמוראים — לא שמענו שהיו בוכים בכל יום על חורבן בית המקדש. אמת שמזכירים זאת כסדר בתפילות, אין אני אומר. זהו דבר בסיסי מאוד ביהדות. אפשר ששליש משמונה עשרה מדבר מן הגלות ומן הגאולה. דבר בסיסי מאוד הוא. אך היה בזה די.
מדוע למקובלים לא היה די
ומדוע למקובלים לא היה די? צריך להוסיף “לדוד”? מה רע שאומרים “ירושלים עירך” שלוש פעמים ביום? מדוע צריך להוסיף? מפני שהחל להיות חסר. בתפילה אומרים דברים, כמו שהרמב״ם אומר, “כל צרכי בני אדם”. כל הדברים הרגילים שבני אדם צריכים, מדברים מהם בתפילה. ומובן שהיהודים בגלות מדברים הרבה מן הגלות, מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיגאל אותנו ויעזור בכל הדרכים שחסר.
אך בא זמן שאין יודעים כלל ממה מדובר. מאבדים את השפה כליל, ממה מדובר. אומר האריז״ל, אומרים המקובלים: צריך למצוא עצה לזה, וצריך להשיב את השכינה לעולם. זהו ביסודו מה שצריך לעשות. כל עוד אינה כאן — כשיהיה בית מקדש, כשכבר תיקנו הכול, אין זו בעיה. אך מונים עוד צעדים רבים קודם. וצריך שנתחיל מעט לדבר מן השכינה. צריך לעשות מזה מציאות, צריך לעשות אותה ריאלית לבני אדם.
סוד הבכי: לעשות את השכינה ריאלית
מדוע דווקא בכי?
עתה, יש כאן דבר מעניין. יש דרכים חיוביות ודרכים שליליות. נאמר שהבכי הוא הדרך השלילית. אך צריך לשמוע שיש בזה דבר חשוב מאוד. מדוע? מפני שבני אדם סבורים שבכי פירושו סתם עצבות, סתם דבר שלילי. אך האמת היא שבבכי טמון דבר עמוק הרבה יותר. במילים אחרות: החיובי פועל רק כל עוד הדבר בידך. ולומר שקר, לומר “הקדוש ברוך הוא עמנו” כאשר אין יודעים כלל מה פירוש קדושה, אין יודעים כלל מה פירוש שכינה — אין זו חכמה גדולה.
אומר האריז״ל: אתה רוצה עתה לחיות עם השכינה, בוודאי זה מה שאתה רוצה לעשות. הבעיה היא שאתה יודע במעורפל מאוד, יודע מעט, שמעת, זוכר, אך מעורפל מאוד לדעת כלל מה זה. יש עצה נפלאה אחת. העצה הנפלאה היא לבכות על כך. וודאי שכדי לבכות צריך גם לדעת. פירוש הדבר שאתה כן יודע, אלא שיודע אתה שמה שיש כאן, שמה שמדובר בו כאן — אינך יכול אפילו לומר מה איבדת, מה שהיה לך פעם, אף זאת אינך יודע. בוכים על דבר שיודעים אותו, אך חסר ממנו הרבה מאוד. חסר בשלמותו, אינו במלואו. צריך לפרש בדיוק מה חסר ובאיזה אופן חסר, אך חסר ממנו הרבה מאוד.
החסרון מגלה את הקשר
וכל אחד יודע שמה שמצער את האדם חסרונו הוא ראיה הרבה יותר גדולה — לא רק ראיה, שהרי עתה מדובר מלחדש את הדבר על ידי זה — אלא קשר הרבה יותר גדול, לדעת מה אדם אוהב, עם מי הוא, מהי אצלו מציאות: הוא מה שאינו יכול לחיות בלעדיו, מה שמצער אותו, מה שהוא בוכה עליו כשאינו, יותר ממה שהוא שמח עליו כשהוא כן קיים. דבר מעניין מאוד הוא. אפשר לומר לאדם, “הא לך דבר טעים.” נו, מי אמר שהוא בחינם? תן שניים, מדוע לא? אך מתי רואים שזהו באמת חלק מחייו של אדם, חלק מעולמו? כשהוא הולך ואין לו, או שיש לו רק מעט וזה משבר אותו, ובוכה.
יוצא שכאשר בוכים על דבר — וכשאני אומר בכי, מתכוון אני ליטרלי לבכות, למצוא דרך להתעורר, בין בחצות, אין זה קשה כל כך, לאחר שיעור, לאחר שדיברו, אין זה קשה כל כך להתעורר על חסרונות העולמות, על חסרונות השכינה, ולבכות על כך. עושים מה שכן יודעים, מובן. ואומר הוא שהבכי על זה יעשה בעיקר את הדבר ריאלי אצלו. שכן כל עוד אין בוכים, כל עוד יש לאדם — טעים לו מאוד לרקוד ליד שולחן הרבי, אך לעולם אינו בוכה כשאין הדבר, או לעולם אינו בוכה על שכל שולחן הרבי אינו אלא טעימה בעלמא, זכר בעלמא ממה שצריך היה להיות — שהיה צריך להיות שכל העולם יבין את שולחן הרבי, שהיה צריך להיות שכל הגויים יבואו לראות את הרבי כיצד הוא מנהיג טיש, שהיה צריך להיות שלא יצטרכו להנהיג טיש כלל, שכל יהודי יעשה טיש בעצמו, שהיה צריך להיות טוב כל כך יותר. ובכל זאת הרי יודע הוא שהוא ליד שולחן הרבי. בוכה על כך.
כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה
ובמה שהוא בוכה על כך — כאן הוא הסוד הכתוב ברמ״ק, הוא אומר אותו, ברבי חיים ויטאל, כאן הוא סוד “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה” (תענית ל:). כלומר, מאחר שאנו בנפילת ירושלים, כדי שיוכל להיות חיים, כדי שיוכלו להיות יהודים, שנוכל לכונן את בית חיינו, לכונן את החיים היהודיים הבנויים על השכינה הקדושה — מידותינו צריכות שתהיה לנו השכינה, ואין לנו אותה כראוי. והדרך הראשונה, תחילת העבודה, שצריך אדם לבכות מעט על חסרון השכינה, לבכות על כל הצער.
זה מעט תחבולה, שכן הוא אומר, “אין לי, אם אין לי…” — כן, זהו בכי על מה שאין לך, זהו מהלכו של בעל התניא: שבכי על מה שאין לך, לעשות מזה מציאות אצלך, בזה הרי משיבים את השכינה.
מתיקון חצות לקבלת שבת
לפיכך, כאשר בוכים כאן בתיקון חצות על מה שבוכים, אז בוכים כמעט לגמרי רק שלילי. ואחר כך בוכים בקבלת שבת, שמזה שאומרים “מקדש מלך מלכים”, אז הרי מתרוממת השכינה, ומתחילים להתרומם כבר כאן: “לא תבושי ולא תכלמי”, “מה תשתוחחי ומה תהמי”, “ימין ושמאל תפרוצי” (לכה דודי). ואגב, ביום טוב אין מדלגים על החלק העצוב — איני יודע מדוע נעשו המנהגים כך, אין זה מובן.
מעלים את השכינה בזה שבוכים עליה, ואז אפשר לעשות שבת. בכית על שבכל העולם אין שכינה, ועתה אצלך יש שכינה? מדוע אתה בוכה עליה? מפני שאתה יכול לעשות את השכינה ריאלית אצלך במידה מספקת, שאתה יכול לבכות על כמה שאינה. ובזה אפשר לקבל שבת, ובזה אפשר להשיב מעט את הקדושה לעולם, ובזה נעשית קבוצה שלמה של בני אדם שאצלם השכינה היא דבר, בוכים על כמה שאינה, שמחים על כמה שכן ישנה, ובזה מתחילים ללכת ומקבלים שבת השבוע.
גוט שבת.
תמלול מלא 📝
בין המצרים: די סוגיא פון אבילות החורבן און גלות השכינה
הקדמה: די אידישע לוח מקיים זיין אין א ביזי לעבן
טייערע ברידער, היינט ערב שבת קודש פרשת פנחס, ס׳איז די ערשטע וואך פון בין המצרים, די דריי וואכן צווישן שבעה עשר בתמוז און תשעה באב. אונז האלטן אינמיטן לערנען די סוגיא פון קדושה, אבער ס׳איז א חוב מקיים צו זיין די אידישע לוח, אז ס׳קומט די זמן פון אבילות, פון זכר ירושלים, זכר המקדש.
די שוועריגקייט צו לעבן מיט׳ן לוח
אונזער וועג פון לעבן איז אויסגעשטעלט וויאזוי מיר זאלן זיין א סדר היום, בפרט אין די תקופה פון לעבן וואס מ׳איז גאנץ ביזי. ס׳איז זייער שווער אמת׳דיג צו לעבן די אלע סדרי הלוח, צו זיין מער טרויעריג אין בין המצרים און מער פרייליך אין אדר. ווען מ׳איז א ישיבה בחור האט מען נישט עפעס אנדערש צו טון, מאכט מען פון דעם א מצב. אבער די רגע וואס מ׳איז ביזי מיט לייף, טוט מען וואס ס׳שטייט אין שולחן ערוך, וואס ס׳שטייט אין סידור — אלעס גוט, אבער ס׳איז שווער צו האבן א קאנעקשאן דערמיט, אז מ׳זאל וויסן, אה, ס׳איז געקומען שבעה עשר בתמוז. נארמאל ווערט דאס אזוי: אקעי, מ׳דארף נעמען קעיר פון נאך אפאר זאכן, ס׳גייט אריין אין די ליסט — געדענקען צו פאסטן שבעה עשר בתמוז, מאכן זיכער די עמוד אז מ׳זאל קענען פראווען די ניין טעג, וואס מ׳טאר נישט טון און וואס מ׳טאר יא טון.
די שיעור אלס פלאץ פאר דברים שבלב
איז וויבאלד די שיעור איז ספעציעל געמאכט צו קובע זיין א זמן אויף די דברים שבלב, דברים שבנשמה, איז מחייב אז אין די שיעור זאלן מיר לפחות מאכן אן עסק פון די ענינים מעת לעת, פאר להפך פון תתון — אז דאס איז די פלאץ ווי מ׳דארף רעדן וועגן דעם. הגם אז מיר האבן נאך סוגיות אויסצוקלארן, איז די זמן מחייב אז מ׳זאל אוועקגעבן די לימוד אויף די סוגיות פון די טעג. פארשטייט זיך אז מ׳קען עס קאנעקטן.
די בית המדרש פון די מקובלים אין צפת
ס׳איז דא אן אינטערעסאנטע זאך. די שיעור איז געבויט אויף קבלה. ווער ס׳קוקט אריין וועגן די מקובלים אחרונים, וואס אונז רופן אונזערע רבי׳ס אין קבלה, זענען די בית המדרש פון צפת: דער רמ״ק, דער אריז״ל, דער ר׳ שלמה אלקבץ, דער ר׳ חיים ויטאל, די גאנצע חבורה. ס׳איז בערך א הונדערט יאר; רוב פון זיי האבן זיך געקענט, און זיי האבן בעיקר געוואוינט אין צפת אין שנת ה״ש, בערך פיר הונדערט פופציג יאר צוריק. זיי האבן מיסד געווען און אוועקגעשטעלט די סארט אידישקייט וואס שפעטער איז חסידות א פירוש דערויף, און אפשר אנדערע דרכים אויכעט. ספרד׳ישע מקובלים, ספרד׳ישע אידן, חסיד׳ישע אידן — ס׳איז אלץ א פירוש אויף די בית המדרש.
וואו מער מ׳לערנט זיי — די דברי הרמ״ק, דברי האר״י, ר׳ חיים ויטאל, ר׳ שלמה אלקבץ, אפילו דער בית יוסף פון זיין מגיד — איז עס משונה׳דיג געשמאק, אקטועל און טיף, מיט זייער אסאך עיון און למדנות. זיי פרובירן זייער שטארק מסביר צו זיין און ארויסצוקלארן זאכן, זייער מאדערן און רעלעווענט צו ווי אונז לעבן. הגם זיי האבן געלעבט פיר הונדערט יאר צוריק, איז די התחלה פון אונזער וועלט אין די תקופה — דעמאלטס האט זיך אנגעהויבן וואס מ׳רופט די מאדערנע וועלט, און אונז זענען זייערע תלמידים.
די דגוש אויף אבילות החורבן ביי די מקובלים
יעדער וואס לערנט אין די ספרים זעט א זייער שטארקע דגוש אויף די סוגיא און די עבודה פון אבילות החורבן. ס׳איז דא א טיפע לימוד, א גרויסע הערה אין די סוגיא. אזוי ווי מיר האבן געלערנט אין די פריערדיגע שיעורים לגבי די סוגיא פון קדושה, די נושא פון פרישות, פון תענוגי הגוף, וואס ספרים אזויווי ראשית חכמה — א תלמיד פון רמ״ק — האט זיי זייער שטארק געקאכט אין וויאזוי זיי האבן ארויסגעברענגט די סוגיא. אזוי אויך אין די סוגיא פון אבילות החורבן, פון השתוקקות צו ירושלים, פון געגועים צו די בית המקדש, פון צער השכינה, פון גלות השכינה, האט די בית המדרש אוועקגעשטעלט א גרויסע דגוש.
און פונקט אזוי ווי מיר ווילן משרש זיין די טעות, אז מענטשן מיינען נעבעך אז די ראשית חכמה איז געווען א פארקוועטשטע פרומע איד וואס האט געוואלט אז מענטשן זאלן נישט ענדזשויען זייער לעבן — וואס מיר זאגן אז ס׳הייבט זיך נישט אן, ער וויל פשוט ארויסגעבן וואס ס׳איז טייטש לעכטיג, גליקליך, געשמאק, הארת פנים, שפע, אורה, קדושה, פון די חיים וואס הייסט קדושה — אזוי אויך די סוגיא פון אבילות החורבן, פון צער החורבן, פון תיקון חצות, און אלע אנדערע מנהגים פון אבילות החורבן, איז נישט געקומען כדי צו זיין פארקוועטשט.
חסידות אלס א פירוש אויף די בית המדרש
חסידות איז א פירוש אויף דעם בית מדרש — די בית המדרש פון די בעל שם טוב און זיינע תלמידים איז א פירוש אויף דעם בית מדרש פון רמ״ק, ר׳ שלמה אלקבץ, דער אריז״ל און זייערע חברים. אין חסידות זעט מען אז מען מוטשעט זיך מיט די סוגיא פון אבילות החורבן, פונקט ווי מען מוטשעט זיך מיט די סוגיא פון פרישות און קדושה. פארוואס? ווייל ס׳פעלט א פירוש, ס׳פעלט פארן טועה א געוויסע וועג וויאזוי אריינצוברענגען, וויאזוי מקיים צו זיין. חסידות איז נישט געקומען בעיקר צו זאגן נייע חידושי תורה, נאר פראקטיש בפועל ממש וויאזוי מ׳לעבט אין די זאכן. און אויף דעם דארף מען טוישן די הדגשה, דעם עמפעסיס, און עס מסביר זיין אויף אנדערע וועגן.
וויבאלד די טבע פון קוקן אויף א ספר איז אז מען קען זיך טועה זיין, מיינען אז מ׳זאל זיין דעפרעסט, אז ס׳איז א ענין צו זיין דעפרעסט אין די דריי וואכן — פארדעם זעט מען אין די חסיד׳ישע ספרים, כידוע, אז מ׳דארף נישט זיין דעפרעסט, מ׳דארף אלץ דינען דעם אייבערשטן בשמחה, זיין לוסטיג און פרייליך, און מ׳דארף אפילו מקיל זיין אין געוויסע הלכות, ווייל מ׳קען נישט זיין אזוי אנגעצויגן.
אבער מ׳דארף פארשטיין אז דאס איז א פירוש אויף די סוגיא פון אבילות החורבן, און ס׳איז די ריכטיגע פירוש. ווער ס׳לערנט זוהר, כתבי האר״י, רמ״ק, ר׳ שלמה אלקבץ, זעט אז זיי האבן עס נישט געמיינט אז מ׳זאל זיין דעפרעסט. זיי זענען נישט געווען קיין ליטוואקעס, זיי זענען געווען זייער חסיד׳יש. נאר ווען מ׳ליינט עס אין די בוך, מיינט מען אז מ׳זאל זיין אזוי אנגעצויגן און פרעמד. דארף מען האבן די פירוש פון חסידות וואס זאל אונז אויסקלארן אז ס׳האט נישט געמיינט דאס.
די זוהר אלס א לעבעדיגע ספר
אבער וואס מיינט עס יא, און פארוואס? צוויי שאלות. לאמיך זאגן איין ראיה אז דער אריז״ל, דער רמ״ק, און די אלע אידן האבן שטארק מדגיש געווען די זאך. ווער ס׳האט אמאל געעפנט די ספר הזוהר על התורה זעט אז ער איז מסודר על סדר הפרשיות, און מער ווייניגער יעדע שטיקל זוהר — געווענליך אין אנהייב פון א פרשה — הייבט זיך אן מיט די ציור, מיט די דיסקריפשן פון וויאזוי די חבריא דזוהר זעצן זיך לערנען די פרשה.
די זוהר וויל זיין א לעבעדיגע רעקארד
די זוהר וויל זייער שטארק זיין א לעבעדיגע ספר, כמעט ענליך צו די גמרא. ער וויל נישט סתם זאגן, “איך שרייב א פירוש על התורה, צולייגן חידושי תורה און פירושים על פי קבלה”, נאר ער וויל זיין א לעבעדיגע רעקארד. ער דארף קענען מעורר זיין, מ׳דארף עס קענען לערנען מיט חשק, אז מ׳זאל זען וויאזוי אידן לערנען תורה לשמה על פי אמת. פנימיות התורה מיינט נישט דווקא לערנען די סודות התורה; אסאך מאל שמועסן זיי סתם אין פשט פון פסוק. אפשר ליגט סודות התורה אין יעדע זאך, אבער א חלק דערפון איז סתם אבי פשט — מ׳זעט ווי זיי מוטשענען זיך פשט׳לן א פסוק.
די זוהר איז מיוחד צווישן כמעט אלע אידישע ספרים, אז ער וויל זיין א ספר וואס איז נישט נאר א מעשה שהיה. קודם כל איז עס טאקע א מעשה פון וויאזוי די חכמים פון די זוהר האבן זיך געזעצט לערנען יעדע וואך אין די פרשה, אבער די תכלית איז אז מ׳זאל עס טון. ס׳איז מער אזוי ווי א רעסיפי בוק, אדער א בוק אוו אינסטראקשענס, נישט נאר א ספר וואס שטעלט אוועק א טעאריע.
א משל: א ספר וועגן אהבה
מיר רעדן וועגן אהבה, אהבה בין איש לאשתו, וואס איז די גרעסטע דוגמא וואס די זוהר האט גענוצט. מ׳קען האבן א ספר וואס שרייבט א טעאריע פון אהבה — ווי אזוי האט מען זיך ליב, ווי אזוי הייבט זיך אן די אהבה, ווי אזוי ענדיגט זיך עס, און ווי אזוי זיך צו אפהיטן פון אלע מניעות. און ס׳איז דא א ספר וואס דערציילט א מעשה שהיה, א נאוועל פון א יונגל און א מיידל וואס האבן זיך פארליבט און וואס זיי האבן געטון.
צו לערנען א ספר פון טעאריעס, פון הסברים, פילאזאפיע פון אהבה, איז נישט ווייניגער א גוטע וועג, אפשר איז דא מעלות דערין, ווייל די וועלט לויפט דאך אויף אהבה, די המשך פון די מענטשהייט לויפט אויף דעם, ס׳ליגט אין דעם סודות עצומים. אבער אויב איינער וויל למעשה טון, וויל לערנען וויאזוי מ׳פירט זיך אין די נושא, דארף ער ליינען א נאוועל, די ביכער וואס פארציילן די מעשיות פון איין איד וואס האט זיך באליבט אין א צווייטן. דארט זעט ער די מורא׳ס, וועלכע סארט שוועריגקייטן ס׳האבן, וועלכע מניעות מ׳דארף אריבערקומען, וויאזוי מ׳דארף מפייס זיין, וויאזוי מ׳דארף מחזק זיין די אהבה שפעטער ווען ס׳פאלט אראפ — און דעמאלטס קען מען עס נאכמאכן. דאס איז וואס מיר האבן געלערנט לעצטע וואך, אז יעדע רעלאציעשיפ, יעדע סארט זאך וואס א מענטש טוט, טוט ער בעצם מיט די ספורים און מעשיות וואס ער האט געליינט און באקומען.
א ספר וואס איז נישט מושלם
און ס׳איז דא נאך א בעסערע ווערסיע פון די ספר. נישט נאר ער זאגט א מעשה, נאר איינער וואס האט געלערנט די פילאסאפיע און טעאריע דערפון קען שרייבן א בעסערע נאוועל, ווייל ער ווייסט במה דברים תלויין. ער קען אריינברענגען תוך כדי סיפור מער די פארשטיין, פארציילן די מעשה ריכטיגער, און ארויסברענגען וואס מ׳דארף אמת׳דיג ארויסברענגען כדי ס׳זאל שטימען מיט וויאזוי ס׳ארבעט. און נאך מער — ער קען מאכן א ספר אז ווען מ׳וועט עס ליינען, וועט עס כמעט מאכן דעם מענטש אויפשטיין און אליינס עס טון. איינע פון די טריקס וויאזוי דאס צו טון איז אז די ספר זאל נישט זיין מושלם.
ווען מ׳ליינט א ספר אזויווי די עקידת יצחק — א מושלמ׳דיגע ספר, יעדע פרשה איז דא אפאר דרשות, יעדע דרשה הייבט זיך אן מיט שאלות אויף די פסוקים, נאכדעם בויט ער ארויס און ברענגט פארשידענע שיטות אין די סוגיא, שפילט אויס מיט א פירוש, און איז מפרש די פסוקים און פרשיות. אלעמאל שטימט אלעס פערפעקט. דאס איז א זייער גוטע ספר פאר ווער ס׳וויל זוכן דרשות, הסברים באופן מושכל אויף מדרשים און פסוקים — אבער ס׳איז נישט א ספר וואס קען אנצינדן א מענטש.
חסידישע ספרים זענען נישט מושלם
ווער ס׳לערנט חסידישע ספרים זעט אז זיי זענען על פי רוב געשריבן באופן מאוד לא מושלם. כמעט קיין איין חסידישע ספר איז געשריבן באופן פון דרושים שלימים, אז די גאנצע דרוש שטימט און מען קען עס איבערזאגן יושבת ביים טיש ביים שווער. רוב חסידישע ספרים זענען א רעקארד פון וואס דער רבי האט גערעדט ביים טיש. אפילו א ספר ווי תפארת שלמה איז נישט אז ער האט זיך געזעצט מסביר צו זיין א זאך, נאר ס׳איז געשריבן צו דערמאנען פאר די חסידים וואס זענען געווען ביים טיש וואס דער רבי האט געזאגט די וואך. ממילא איז עס אסאך ווייניגער מושלם — ער ברענגט נישט קיין מראי מקומות, הייבט נישט אן מיט די פסוק, גייט נישט מפרש זיין די מאמרי חז״ל, ער ברענגט אלעס בדרך אגב, ווייל ס׳איז לעבעדיג.
די אמת׳דיגע וועג פון לערנען חסידישע ספרים איז זיך אויפצוהייבן — אדער דורך דעם וואס ער קוקט אריין אין חומש אליין צו טרעפן זיין אייגענע הרחבה און זען וויאזוי ס׳איז נוגע צו אים, אדער ער איז זיך מצייר ווי ער הערט דעם רבי׳נס תורה און איז מקבל זיין דבר תורה. ס׳איז אן אנדערע וועג פון לימוד, נישט אזויווי בעיון, אזויווי מנחת חינוך, נאר א חסידישע לימוד.
די זוהר איז געשריבן צו מעורר זיין
די זוהר איז געשריבן הונדערט פראצענט אויף די וועג. אסאך מאל הייבט ער אן א קושיא און ענדיגט נישט אויס די תירוץ, אדער איינער זאגט עפעס און ס׳איז געמאכט אז דו זאלסט זאגן, “ווארט, מ׳קען דאך זאגן אזוי, אבער מ׳דארף דאך גיין ווייטער אזוי.” און דאס וויל ער.
דער אריז״ל: לערנען זוהר על דרך ההשראה
דער וואס לערנט אריז״ל ווייסט אז דער אריז״ל האט געזאגט אסאך זאכן פון די זוהר וואס ס׳שטייט נישט אין די זוהר; ס׳שטייט אלעמאל עפעס א רמז. אסאך מאל, ווען ר׳ חיים וויטאל ברענגט דעם אריז״ל, שטייט אז ס׳איז נרמז בזוהר בפרשה זו — די סוד, די נושא — און מ׳פארשטייט נישט. דער ווילנער גאון האט געזאגט אז ער מיינט אז דער אריז״ל לערנט זוהר על דרך הפלפול, נישט על דרך הפשט. איך מיין אז דאס איז נישט ריכטיג. ס׳איז אמת אז זיין דרך הלימוד איז געווען מער פול פלפול פון געוויסע דיוקים — אין רמ״ק און רבי שלמה אלקבץ קען מען זען די דרך הלימוד וויאזוי זיי האבן געלערנט זוהר, מיט עיון — אבער איך מיין אז דער ארי הקדוש האט געלערנט זוהר נישט נאר על דרך הפשט, נאר על דרך ההשראה. אזוי ווי דער אריז״ל אליינס דעסקרייבט אז ער האט געלערנט זוהר ביז ס׳איז געקומען אליהו הנביא צו אים און אים אויסגעזאגט די טייטש.
אין אנדערע ווערטער, דער אריז״ל האט געלערנט זוהר און זיך מתעורר געווען. ס׳איז געמאכט דיך צו מאכן טראכטן, נישט צו זאגן אלעס. די תורה וויל דיר נישט אלעס אויסזאגן; ס׳איז דא א חלק וואס מ׳דארף זיין דער חכם ומבין מדעתו. דער זוהר ברענגט ארויף דעם פסוק אויפ׳ן טיש, און ברענגט ארויס אין וועלכע מצב דו לערנסט דעם פסוק, און יעצט זאגסטו, “אה, אויב אזוי מיינסטו, איז די נעקסטע סטעפ אזוי.” און אסאך מאל פארציילט דיר דער אריז״ל פשוט די נעקסטע טריט אדער דריי טריט שפעטער וואס דער זוהר האט געמיינט מיט זיין דרוש. ס׳שטייט נישט, אבער ס׳איז נרמז — דער זוהר האט מעורר געווען.
די סוד פון קימת חצות אין די זוהר
דער אריז״ל מאכט אויף די זוהר אין יעדע פרשה כמעט אין די הקדמה. ער פארציילט אין זוהר א מעשה, אמאל מפורש, און אפילו ווען ס׳איז א דרוש איז עס געבויט אויף די מעשה: “יעצט זעצן זיך אוועק די צדיקים און חכמים לערנען די פרשה פון די וואך.” מ׳קען זיך פארשטעלן אז די וואס האבן מחבר געווען די זוהר האבן געהאט א סדר, יעדן ליל שישי האט מען זיך געזעצט לערנען די פרשה פון די וואך, און זיי האבן געשריבן דעם זוהר בשעת מעשה.
די תקופות פון די נאכט
די סדר וואס די חבריא דזוהר האבן מחדש געווען איז געווען צו לערנען נאך חצות ביינאכט. ס׳איז געבויט אויף די גמרא, “משמורה שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה” (ברכות ג.). ס׳איז דא א תקופה פון די נאכט: אנהייב נאכט גייט מען שלאפן. דער זוהר רופט דאס “טעם וטעם דמותא”, די וועלט ווערט אביסל טויט, ס׳קומט דער מלאך המוות, “אחר מששים במיתה”, ס׳לייגט זיך א פארמאכטקייט אויף די וועלט. דאס איז א שרויא פון מידת הדין, ס׳עפנט זיך אויף די גיהנם, אלע מיני חיות היער, גנבים, רשעים און קליפות הייבן זיך אן צו דרייען. דאס איז אנהייב נאכט, די צייט וואס מ׳גייט שלאפן.
די זמן פון אהבה נאך חצות
ס׳איז דא מענטשן וואס שלאפן א גאנצע נאכט און פארפאסן די גאנצע זאך. אבער אויב מ׳איז א איד, און אמאל איז דאס געווען מער מעגליך — מ׳איז געגאנגען שלאפן פאר ס׳איז געווארן נאכט — און אויב ביסטו געווען א מתמיד, אדער בכלל ווער ס׳האט ליב געהאט א צווייטן מענטש, איז ער אויפגעשטאנען בחצות. “בחצות” מיינט נישט דווקא די רגע וואס ס׳ווערט חצות, נאר שפעט ביינאכט אדער גאר פרי פארטאגס. ס׳איז דא ריסערטש אז ס׳איז געווען א מנהג אז יעדער פלעגט אויפשטיין דעמאלטס.
מ׳שטייט אויף ווען מ׳האט זיך שוין אפגערוט, דער גוף איז שוין רואיג, ער האט שוין פארדייעט די סאפער, און די וועלט איז שטיל. דעמאלטס גייט יעדער איינער מיט זיין אהבה. דער “אשה מספרת עם בעלה” — ווער ס׳האט א באליבטע, דעמאלטס איז די צייט וואס ער רעדט מיט איר, שרייבט איר א פאעם, טראכט פון איר. דאס איז די רואיגסטע זמן פון די טאג, א גאר גוטע צייט אריינצוגיין אין זאכן וואס א גאנצן טאג איז מען ביזי. א גאנצן טאג איז די זמן פון יראה — מ׳איז ביזי מיט די ארבעט, מיט די וואכנאכט וואס מ׳דארף טון — און דא הייבט זיך אן דער זמן פון אהבה, אזויווי “קול דודי דופק” (שיר השירים ה,ב), און דער זוהר ברענגט כסדר “היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני” (שיר השירים ח,יג). אין דעם צייט האט יעדער איינער זיין זאך וואס ער האט ליב, זיין אורות, וואס איז אים מושך די מערסטע, וואס ער לעבט וועגן דעם. די דוגמא דערפון איז אלעמאל אהבת איש ואשה אזויווי שיר השירים.
דער וואס האט זיך באליבט אין די תורה
איינער וואס האט זיך באליבט אין די תורה, אין די שכינה, שטייט אויף אין די בעסטע צייט ווען עס איז קיל, ווען עס קומט אזא רוח צפונית מנשבת וואס עס שטייט אין די גמרא בכינורו של דוד (ברכות ג:), און ער הייבט אן צו זינגען, ער הערט ווי די מלאכים הייבן אן צו זינגען, “ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלקים” (איוב לח,ז). דעמאלטס נעמט ער זיך צוזאם מיט זיינע חברים — ווירטואל אדער ממש — און אין בית המדרש קומען זיך צוזאם די מקובלים, די אוהבי השם, און לערנען תורה.
כמעט יעדע שטיקל זוהר הייבט זיך אן מיט א שטיקל דרוש, אמאל אפאר שורות, אמאל מער באריכות, וועגן די מעלה פון קימת חצות. דאס איז נאך א זאך וואס איז משונה׳דיג מיסאינטערפרעטעד. מענטשן מיינען אז דו וועסט שטיין אויף חצות ווי א חצות כולל פאר די יונגעלייט וואס האבן נישט קיין שלום בית און ווילן ארויסלויפן פון דערהיים, אדער אז דו דארפסט דיך מסגף זיין און נישט שלאפן ביינאכט. ניין, די גאנצע זאך פון אויפשטיין חצות צו לערנען תורה איז געבויט אויף דעם ווייל דאס איז די רואיגסטע זמן צו מאכן אן אהבה, און דער וואס האט ליב די תורה שטייט דעמאלטס אויף. דעמאלטס, זאגט דער זוהר, עפנט זיך אויף די שערי גן עדן, און ער האט א דרוש על פי קבלה אז דעמאלטס הייבט די יד שמאל פון די תפארת אן אויפצוהייבן די שכינה, ביז אינדערפרי ווערט ממש א יחוד ביי שחרית.
די חידוש פון די מקובלים אחרונים: תיקון חצות
דאס איז אלעס פשט הזוהר. יעצט קומט דער אריז״ל — אפשר דארף מען נאכקוקן ביי די מקובלים הקודמים לו — אבער אויב איך בין גערעכט איז עס זיכער א זאך פון די אחרונים. אין זוהר שטייט גארנישט פון אבלות אויף חורבן, פון תיקון חצות, פון וויינען. ס׳שטייט אז מ׳שטייט אויף און מ׳לערנט תורה. אוודאי זאגן די מקובלים אחרונים אויכעט אז מ׳זאל לערנען תורה נאך חצות, דאס איז די עיקר פון אויפשטיין ביינאכט, ווייל וואס שפעטער איז די בעסטע צייט צו לערנען סודות התורה.
די נייע תפילה פון תיקון חצות
אבער די מקובלים אחרונים האבן צוגעלייגט א זייער אינטערעסאנטע זאך — א נייע תפילה, א נייע סדר התפילה, וואס הייסט תיקון חצות. עס איז מתקן געווארן אפשר אביסל פאר׳ן אריז״ל, פון די חבורה פון חכמים. עס איז געבויט על פי רוב אויף פסוקי תהלים, ישעיה, איכה, נביא, און האט אביסל אייגענע פיוטים וואס זיי האבן געשריבן — שירים, קינות, שיר הגעגועים, שיר הדביקות, שיר הקינות — אויף די נושא פון גלות השכינה, צער ישראל, מיתת צדיקים, און אלע סארט צרות פון צער הגלות. זיי האבן זיך געפירט אז מ׳איז אויפגעשטאנען לחצות, און פאר מ׳האט געלערנט האט מען אביסל געוויינט וועגן גלות השכינה.
דער רבי חיים וויטאל, אין זיין הדרכה אין הקדמת עץ חיים סימן רע״ט, לייגט אריין אז מ׳דארף אויפשטיין לחצות יעדע נאכט און וויינען אויפ׳ן חורבן. און ער זאגט א וויכטיגע זאך — דאס איז נישט אזוי פשוט — אז דאס איז א סגולה אויף השגה: ווער ס׳וויל א סגולה צו ווערן א מקובל, זאל אויפשטיין חצות און וויינען אויף די חורבן בית המקדש.
די הוכחה אז די מקובלים האבן עפעס מחדש געווען
דאס איז א הוכחה אז די חכמי המקובלים האחרונים האבן מחדש געווען א שטארקע דגוש אויף וויינען, אויף מתאבל זיין על החורבן, וואס מ׳זעט אז ס׳איז נישט אזוי אין פשט. פשט אזוי איז אויפשטיין חצות נאר א נושא פון תלמוד תורה. זיי האבן צוגעלייגט א חלק התפילה וואס איז אויכעט געבויט אויף די גמרא: ס׳איז די זעלבע גמרא וואס שטייט אז דער אייבערשטער שטייט אויף ביינאכט און שאג ישאג על נוהו (ברכות ג.), ער שטייט אויף דעמאלטס און וויינט אויף די חורבן און די גלות. אזוי אז מ׳קומט שטיין אויף וויינען אין די צייט וואס דער אייבערשטער וויינט.
די משל פון די אלמנה
עס איז געבויט אויף די זעלבע איידיע ווי פריער, נאר די חלק הצער דערין. אזוי ווי ס׳שטייט אין איכה “בכה תבכה בלילה” (איכה א,ב) — די משל פון איכה איז אויף אן אלמנה, ביידע משלים זענען די משל פון אהבת איש ואשתו. די משל פון אבילות החורבן איז “היתה כאלמנה” (איכה א,א), אזוי ווי אן אלמנה וואס איר מאן איז אוועקגעגאנגען, היתה כאלמנה ולא אלמנה, אלמנה שהלך בעלה למדינת הים.
פארוואס וויינט זי ביינאכט? ווייל א גאנצן טאג איז מען ביזי, מ׳דארף נעמען קעיר. די אלמנה האט אויך א דזשאב און קינדער. דאס איז די שכינה וואס א גאנצן טאג נעמט זי קעיר פון די אידן אין גלות, זי קען נישט וויינען אויף דעם וואס ס׳פעלט איר אמת׳דיג. קומט ביינאכט: זי געדענקט זיך ווען ס׳וואלט געווען בעלה עמה, ווען דאס וואלט געווען די זמן וואס זי ווערט איינגערירט, דער זמן פון אישה מספרת עם בעלה. יעצט שטייט זי אויך אויף אין די צייט וואס מ׳קען זיין אין התבודדות, און זי זעט אז איר מאן איז נישט דא, ווי דער זוהר הקדוש דיסקרייבט אין זייערע ציורים. ממילא איז “בכה תבכה בלילה” — דעמאלטס גייט ארויס איר וויי געשריי, איר בכיות, איר קינות. דאס איז די זמן הקינה.
דעם כלל זעט מען נישט כמעט אין זוהר, אפשר אין זוהר איכה איז דאס מרומז, אבער מ׳טרעפט נישט אז די צייט זאל מען ניצן צו וויינען. די מקובלים האחרונים האבן מדגיש געווען די זאך און מחדש געווען די נוסח פון תיקון חצות.
די נייע תפילות פון די מקובלים
תיקון חצות אלס א פערזענליכע תפילה
על פי הלכה זענען דא דריי תפילות א טאג: אברהם אבינו האט געמאכט שחרית, יצחק מנחה, יעקב מעריב. אבער ס׳איז דא נאך אפאר תפילות וואס אונז פירן זיך — ווער האט זיי געמאכט? רבי שלמה אלקבץ. תיקון חצות איז א פערזענליכע תפילה, נישט קיין יחיד און רבים. ס׳איז א ליטורגיע, א געוויסע סדר, און אין וועלכע טעג מ׳זאגט תיקון רחל און תיקון לאה גייט צו די הלכות. דאס איז א נייע תקנה. אין בין המצרים איז דא א מנהג, פון די זעלבע מקובלים, צו זאגן תיקון חצות אויך בייטאג נאך חצות היום, ווען ס׳הייבט אן צו ווערן מער ברוח חורבן׳דיג אויף די וועלט. א גרויסער חלק פון אונזערע חברים פירן זיך דאס נישט צו טון.
קבלת שבת
ס׳איז דא נאך א תפילה וואס די מקובלים האבן מחדש געווען, זייער קאנעקטעד און ענליך: קבלת שבת, וואס דאס טוט יעדער איד, כמעט בכל תפוצות ישראל. מ׳קען נישט זאגן אז זיי האבן עס אינגאנצן מחדש געווען — די מנהג פון זאגן “מזמור שיר ליום השבת” (תהלים צב,א) פאר מעריב שבת איז שוין געווען אסאך פארדעם, און ס׳איז געבויט אויף די גמרא, זיי האבן גארנישט אליינס אויסגעטראכט. אבער אזוי ווי איך האב געזאגט, פון לערנען די גמרא קען מען נתעורר ווערן צו טון. ס׳שטייט נישט אין די גמרא אז מ׳זאל ארויסגיין אין פעלד און מאכן קבלת שבת, נאר אז ס׳איז געווען אמוראים וואס האבן זיך געטון אזוי, און מ׳קוקט אין רמב״ם און שולחן ערוך וויאזוי מ׳דארף זיך פירן ערב שבת. די מקובלים זענען נתעורר געווארן פון דעם און געמאכט א סדר וואס הייסט קבלת שבת. דארט אויך האבן זיי גענומען פסוקים פון תהלים און געמאכט זייער אייגענע פאעטרי, די “לכה דודי” וואס רבי שלמה אלקבץ האט געשריבן.
די נושא פון לכה דודי: קבלת פני השכינה
וואס רעדט זיך אין לכה דודי? די זעלבע נושא, אריינגעלייגט אין די נושא פון שבת, מקבל זיין שבת, וואס שבת ווייזט אויף די שכינה, אז מ׳איז מקבל פני השכינה.
שאלה פון די ציבור: איינער האט מיר געפרעגט, “אויף וואס קומט אריין אין לכה דודי אז מ׳זאל וויינען אויף די חורבן בית המקדש? איך וויל וויסן על פי פשט.”
האב איך אים געזאגט אז אויב ער זוכט א תירוץ על פי פשט, וועט ער זוכן ביז עד סוף כל הדורות, ווייל דאס איז נישט על פי פשט, נאר על פי קבלה. קבלה נישט אין די סענס אז מ׳דארף וויסן טעכנישע חילוקים, נאר קבלה אין די סענס פון די בילד — די בילד פון קדושה, פון די בית המקדש, פון אידישקייט וואס די מקובלים האבן. די בילד וואס זיי האבן איז אז ס׳איז דא א זאך וואס הייסט השראת השכינה. די שכינה הייסט ירושלים, הייסט שבת, ס׳איז אלעס די זעלבע זאך. וויבאלד שבת איז קבלת פני השכינה, ברענגט מען אריין “לכה דודי לקראת כלה” (לכה דודי), און אונז זענען דאך נישט אין גאנצן דארט.
פונקט אזוי ווי ביי די זוהר: אריגינעל וואלט די ריכטיגע וועג געווען סתם אז מ׳שטייט אויף א טאג צו לערנען תורה, זיך צו מחבר זיין בשכינה. אבער וויבאלד אונז זענען נישט דארט, וויינט מען אביסל קודם. די זעלבע זאך שבת: שבת איז קבלת פני השכינה, אבער וויבאלד די שכינה איז נאך בעפר, מ׳דארף נאך וויינען “התנערי מעפר קומי” (לכה דודי), רעדט מען וועגן דעם. ווען ס׳קומט שבת ווערט א געוויסע דרוממות׳קייט, מ׳הייבט אביסל ארויף די שכינה מעפר.
דאס איז נאך א ראיה און דוגמא וואס אונז אלע פירן זיך יא, וויאזוי די מקובלים האבן אריינגעברענגט די נושא פון גלות השכינה און ירושלים זייער צענטראל. ס׳איז נישט דא קיין מקור אז מ׳זאל מקבל זיין פני השכינה מיט דעם, מ׳זאל וויינען אביסל אויף די גלות, מ׳זאל רעדן “מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפכה” (לכה דודי). די מקור איז די השגה, די אורות וואס די מקובלים האבן געהאט אויף צו לעבן מיט די שכינה און עס ארויסצוברענגען.
די יסוד: צוריקברענגען די שכינה אויף די וועלט
די מצב השכינה אין יעדע דור
די הסבר דערויף איז זייער פשוט. בזמן שישראל שרויין על אדמתם, זיכער בזמן בית המקדש, און יעדע דור, איז דא זיין וועג וויאזוי מ׳זעט די וועלט, זיין קולטור וואס עקזיסטירט. ס׳האט צו טון נישט נאר מיט די אידן, נאר מיט די גאנצע וועלט. דאס אליין איז די מצב השכינה — נישט נאר אפאר אידעלעך וואס וואוינען אין וויליאמסבורג, נאר די גאנצע וועלט פירט די שכינה. ס׳איז דא אלע מיני עליות און ירידות. די שכינה איז די חלק וואס אונז רעדן, די וועג וויאזוי מ׳קען כביכול רעדן וועגן די אלוקות — וואס ער טוישט זיך. די אייבערשטער טוישט זיך נישט, אבער די השראת השכינה, די וועג וויאזוי מענטשן רעדן פון געטליכקייט, פון קדושה, וויאזוי די קדושה ווערט געכאפט אויף די וועלט, טוישט זיך לפי מצב הדורות, מצב הנשמות, מצב הגלגולים, מצב די היסטאריע.
תקופות פון קדושה און תקופות פון חורבן
ס׳איז דא דורות און תקופות וואס די מוסר קדושה, מוסר בית המקדש — דאס קאנעקט זיך צו מיין סיריעס פון קדושה — וואס ס׳מיינט זיכער א השראת השכינה, אז דא וואוינט דער אייבערשטער, דא וואוינט געטליכקייט אויף די וועלט. ס׳איז דא אזא זאך נבואה, שכינה, קדושה. די זאכן וואס מ׳לערנט אין תורה דארף מען פארענטפערן פארשידענע קשיות, מצדיק זיין אסאך זאכן, אבער די עצם זאך אז ס׳איז דא אזא זאך קדושה און שכינה איז נישט נתון בספק, נישט אזוי שטארק מסופק אויף די וועלט.
ווער ס׳לערנט אין כתבי ראשונים — נישט קיין חילוק צו ער לערנט רמב״ם, כוזרי, אדער זוהר — זעט נישט אז ס׳איז דא א זאך אז קיינער ווייסט בכלל נישט וואס ס׳מיינט קדושה. אגב, על פי דעמאלטס דארף מען זאגן אז ס׳האט צו טון מיט חורבן בית המקדש, אבער ס׳איז אסאך מער קאמפליצירט, און מ׳דארף רעדן וועגן דעם עקסטער.
אבער ס׳איז דא תקופות וואס מ׳ווייסט בכלל נישט וואס דאס איז. מ׳פארלירט די גאנצע וועג פון זאגן אז ס׳איז דא אזא זאך וואס הייסט קדושה, “די סעקרעד” (the sacred), געטליכקייט. די וועלט ווערט זייער חול. די אפאזיט פון קודש איז נישט טמא — מ׳קען נישט זאגן אז די וועלט איז געווארן מער טמא, נאר ס׳ווערט מער חול, מער וואכעדיג, נישט אינטערעסאנט, בארינג, ביזי מיט ביזנעס, מיט מאכן געלט, מיט מאטעריאליסטישע זאכן. אבער דברים של נשמה, דברים של קדושה, און זיכער אויף די אידישע אופן וואס האט זיינע אייגענע פראבלעמען ווייל אידן זענען אין גלות, איז נישט דא.
חורבן בית המקדש: הסתלקות השכינה
די סארט סיטואציע וואס מ׳טרעפט זיך אין, דאס הייסט חורבן בית המקדש באמת. אונז האבן שוין א זייער אלטע ווארט פאר דעם: חורבן בית המקדש, גלות השכינה, הסתלקות השכינה. ס׳איז נישט דא קיין שכינה אויף די וועלט, אדער די שכינה איז מיט אונז אין גלות. אין די נעקסטע שיעור, בעזרת השם, וועט מען מסביר זיין מער די פאזיטיוו פון שכינה בגלות. אבער ס׳איז א הסתלקות השכינה באמת דא.
אין אזא מצב איז אמת אז מ׳זעט נישט אפילו אין מדרשים און גמרות אז זיי זאלן זיין מורא׳דיג ביזי, אז ס׳זאל פארנעמען אזא פלאץ די נושא פון אבילות החורבן. איך האב געברענגט א ראיה פון זוהר, אבער אפילו פון גמרא זעט מען נישט אז ס׳זאל פארנעמען אזא פלאץ. מ׳דערמאנט עס כסדר אין די תפילות — אפשר א דריטל פון שמונה עשרה רעדט זיך וועגן די גלות און די גאולה, ס׳איז זייער א בעיסיק זאך — אבער ס׳איז געווען גענוג.
פארוואס פאר די מקובלים איז נישט גענוג
פארוואס פאר די מקובלים איז נישט גענוג? מ׳דארף צולייגן “לדוד”? וואס איז שלעכט געווען אז מ׳זאגט “ירושלים עירך” דריי מאל א טאג? ווייל ס׳האט אנגעהויבן צו פעלן. אין תפילה זאגט מען, אזוי ווי די רמב״ם זאגט, “כל צרכי בני אדם”, אלע נארמאלע זאכן וואס מענטשן דארפן. די אידן אין גלות רעדן אסאך וועגן די גלות, בעטן דעם אייבערשטן זאל אונז אויסלייזן.
אבער ס׳איז געקומען א צייט וואס אונז ווייסן בכלל נישט פון וואס מ׳רעדט, מ׳פארלירט די שפראך בכלל. זאגן די מקובלים: אונז דארפן טרעפן אן עצה, אונז דארפן צוריקברענגען די שכינה אויף די וועלט. ווען ס׳וועט זיין א בית המקדש, ווען אונז האבן שוין אלעס מתקן געווען, איז דאס נישט קיין פראבלעם. אבער מ׳ציילט נאך אסאך סטעפס פריער, און מיר דארפן אנהייבן צו רעדן וועגן די שכינה, עס מאכן פאר א רעאליטעט, ריעל פאר מענטשן.
די סוד פון וויינען: מאכן די שכינה ריעל
פארוואס דוקא וויינען?
ס׳איז דא פאזיטיווע וועגן און נעגאטיווע וועגן. וויינען איז די נעגאטיווע וועג, אבער ס׳איז א זייער וויכטיגע זאך. מענטשן מיינען אז וויינען איז נאר סעד, נאר נעגאטיוו, אבער אין וויינען איז דא א טיפערע זאך. פאזיטיוו ארבעט נאר ווי לאנג מ׳האט עס. צו זאגן “דער אייבערשטער איז מיט אונז” ווען מ׳ווייסט בכלל נישט וואס דאס מיינט קדושה און שכינה, איז נישט קיין גרויסע חכמה.
זאגט דער אריז״ל: דו ווילסט יעצט לעבן מיט די שכינה, אבער די פראבלעם איז אז ס׳איז זייער פאזי צו בכלל וויסן וואס דאס איז טייטש — האסט געהערט, געדענקסט, אבער ס׳איז זייער פאזי. איז דא איין עצה נפלאה: צו וויינען דערויף. אויף צו וויינען דארף מען שוין אויכעט וויסן — מ׳ווייסט יא, אבער ס׳פעלט זייער אסאך דערפון, ס׳פעלט בשלימות. וויינען וויינט מען אויף א זאך וואס מ׳ווייסט אבער וואס ס׳פעלט זייער אסאך דערפון, וואס מ׳קען אפילו נישט זאגן וואס מ׳האט פארלוירן.
דער חסרון ווייזט די קאנעקשאן
יעדער איינער ווייסט אז דאס וואס א מענטש שטערט זיין חסרון איז אסאך א גרעסערע ראיה — און דא רעדן מיר אז מ׳איז מחדש די זאך דורך דעם — א גרעסערע קאנעקשאן צו וויסן וואס א מענטש האט ליב, וואס איז ביי אים א רעאליטעט: וואס ער קען נישט לעבן אן דעם, וואס ס׳שטערט אים, וואס ער וויינט ווען ס׳איז נישטא. מ׳קען זאגן פאר א מענטש, “איך געב דיר א געשמאקע זאך” — נו, גיב צוויי, פארוואס נישט? אבער ווען זעט מען אז דאס איז באמת א פארט פון א מענטש׳ס לעבן? ווען ס׳גייט אוועק און ער האט עס נישט, אדער האט עס נאר אביסל און עס צעשטערט אים, און ער וויינט.
קומט אויס אז ווען מ׳וויינט אויף עפעס — און וויינען מיינט מען דא ליטעראלי וויינען, זיך מתעורר צו זיין, צי חצות, ס׳איז נישט אזוי שווער, אויף די חסרונות העולמות, אויף די חסרונות השכינה — טוט מען וואס מ׳ווייסט יא, און וויינען אויף דעם וועט די מערסטע מאכן די זאך פאר זיך ריעל. ווילאנג מען וויינט נישט — א מענטש איז אים זייער געשמאק צו טאנצן ביים רבי׳ס טיש, אבער ער וויינט קיינמאל נישט ווען עס איז נישט דא, און וויינט קיינמאל נישט אויף דעם וואס דער גאנצער רבי׳ס טיש איז נאר א טעימה בעלמא, א זכר בעלמא, פון וואס עס וואלט געדארפט זיין. עס וואלט געדארפט זיין אז די גאנצע וועלט זאל פארשטיין דעם רבי׳ס טיש, אז אלע גוים זאלן קומען זען דער רבי, אז מען זאל נישט דארפן פירן קיין טיש, נאר יעדער איד זאל אליין מאכן א טיש — עס וואלט געדארפט זיין אזוי פיל בעסער. דאך ווייסט ער יא אז מ׳איז ביים רבי׳ס טיש. וויינט אראפ דעם.
כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה
מיט דעם וואס ער וויינט אראפ דעם, דא איז דאס סוד וואס שטייט אין רמ״ק און אין רבי חיים וויטאל, דאס סוד פון “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה” (תענית ל:). וויבאלד מיר זענען אין דאון פון ירושלים, כדי עס זאל קענען לעבן, כדי מיר זאלן קענען מכונן זיין בית חיינו וואס איז געבויט אויף די שכינה הקדושה, דארפן מיר האבן די שכינה, און מיר האבן עס נישט ריכטיג. די התחלת העבודה איז אז מען דארף זיך אויסוויינען אביסל אויף די חסרון השכינה. ער זאגט, “אויב איך האב נישט…” — ס׳איז וויינען אויף דעם וואס דו האסט נישט, דאס איז דער בעל התניא׳ס מהלך: וויינען אויף דעם וואס דו האסט נישט, עס מאכן פון דעם א רעאליטעט ביי דיר, און מיט דעם צוריק ברענגען די שכינה.
פון תיקון חצות צו קבלת שבת
דערפאר וויינט מען ביי תיקון חצות אינגאנצן כמעט נאר נעגאטיוו. נאכדעם, ביי קבלת שבת, פון דעם וואס מ׳זאגט “מקדש מלך מלכים”, הייבט זיך אויף די שכינה, און מ׳הייבט זיך שוין אויף דא: “לא תבושי ולא תכלמי”, “מה תשתוחחי ומה תהמי”, “ימין ושמאל תפרוצי” (לכה דודי). אין יום טוב סקיפט מען נישט די סעד פארט, איך ווייס נישט פארוואס ס׳איז געווארן די מנהג׳ס, ס׳גייט נישט.
מ׳הייבט אויף די שכינה מיט דעם וואס מ׳וויינט דערויף, און דעמאלטס קען מען מאכן שבת. האסט געוויינט אויף דעם וואס אין די גאנצע וועלט איז נישטא קיין שכינה — יעצט ביי דיר איז דא די שכינה? פארוואס וויינסטו דערויף? ווייל דו קענסט גענוג ריעל מאכן פאר דיר די שכינה, אז דו קענסט וויינען אויף וויפיל ס׳איז נישט. מיט דעם קען מען מקבל זיין שבת, אביסל מחזיר זיין די קדושה בעולם, און מיט דעם ווערט א גאנצע גרופע מענטשן וואס ביי זיי איז די שכינה א זאך — זיי וויינען אויף וויפיל ס׳איז נישטא און פרייען זיך אויף וויפיל ס׳איז יא דא — און מיט דעם איז מען מקבל שבת די וואך.
גוט שבת.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
בין המצרים: סוגיית אבילות החורבן וגלות השכינה
הקדמה: קיום לוח השנה היהודי בתוך חיים עמוסים
אחיי היקרים, היום ערב שבת קודש פרשת פנחס, שהוא השבוע הראשון של ימי בין המצרים, שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב. אנו עומדים באמצע לימוד הסוגיה הנקראת מידת הקדושה, אך חובה עלינו לקיים גם את לוח השנה היהודי, שכן הגיע זמן האבילות, זמן זכר ירושלים וזכר המקדש.
וכל דרך חיינו בנויה כך, שנהיה מסודרים בסדר היום, ובפרט בתקופת חיים שאדם עסוק בה מאוד, קשה עד מאוד לחיות באמת את כל סדרי הלוח, להיות עצוב יותר בבין המצרים ושמח יותר באדר. כאשר אדם הוא בחור ישיבה ואין לו עיסוק אחר, הוא עושה מכך מצב שלם. אך ברגע שהוא עסוק בחיי מעשה, אכן הוא עושה את הכתוב בשולחן ערוך ואת הכתוב בסידור, והכול כשורה, אלא שקשה לו להיות מחובר לכך, לחיות את הדבר באמת, שיֵדע וירגיש: הנה הגיע שבעה עשר בתמוז.
שכן דרך הטבע, כאשר אדם עסוק, נעשה הדבר כך: יש לדאוג לעוד כמה עניינים, וזה נכנס לרשימת הדברים שיש לדאוג להם — לזכור לצום בשבעה עשר בתמוז, ולוודא שיש בידו את העמוד שיוכל לנהוג בו את תשעת הימים, מה אסור ומה מותר וכיוצא בזה.
השיעור כמקום לדברים שבלב
על כן רציתי, מאחר ששיעור זה, כפי שדיברנו כמה וכמה פעמים, נועד במיוחד לקבוע זמן לדברים שבלב, לדברים שבנשמה — מן הראוי שבשיעור זה נעשה לכל הפחות עסק מן העניינים העומדים על הפרק, “מעת לעת” — שזהו המקום שבו יש לדבר על אלה. ולכן, אף שיש עוד סוגיות שעלינו להמשיך ולברר, מכל מקום הזמן מחייב שנקדיש עתה זמן ולימוד לסוגיות של ימים אלה. וודאי שאפשר לחבר את הדברים זה לזה.
בית המדרש של המקובלים בצפת
ומה שאני מבקש לעורר הוא זה: יש כאן דבר מעניין מאוד. שיעורנו בנוי על קבלה, ויש בזה נקודה מעניינת מאוד. כל מי שמעיין ומכיר את המקובלים האחרונים, אותם אנו קוראים רבותינו, רבותינו שבקבלה — הם בית המדרש של צפת: הרמ״ק, האריז״ל, רבי שלמה אלקבץ, רבי חיים ויטאל, כל אותה חבורה. בערך במשך מאה שנה, ולא כולם כאחד, אך רובם הכירו זה את זה, כל אותה חבורת יהודים מקובלים ששכנו בעיקר בצפת בשנת ה״ש בערך, לפני כארבע מאות וחמישים שנה, והם ייסדו והעמידו את אותה צורת יהדות שהחסידות שלאחריה היא פירוש עליה, ואפשר שאף דרכים אחרות הן פירוש עליה. המקובלים הספרדים, היהודים הספרדים, היהודים החסידים — הכול פירוש על אותו בית המדרש.
וכל שאדם לומד אותם יותר, לומד את דברי הרמ״ק, דברי האריז״ל, דברי רבי חיים ויטאל ורבי שלמה אלקבץ, ואף את הבית יוסף מפי מגידו, הרי הדברים משונים בטעמם, משונים באקטואליות שלהם ומשונים בעומקם. עיון רב ולמדנות רבה יש באופן שהם לומדים את הקבלה. הם משתדלים מאוד לבאר ולהבהיר את הדברים, מודרניים בדרך מסוימת, רלוונטיים מאוד לחיינו אנו. אף שחיו לפני ארבע מאות שנה, ואין זה אותו העולם שאנו חיים בו, מכל מקום בדרכים רבות ראשית עולמנו היא אותה תקופה, כפי שכל אחד יודע בתקופות העולם. אז החלה מה שנקרא העולם המודרני, ואנו תלמידיהם, ואנו לומדים את דבריהם.
הדגש על אבילות החורבן אצל המקובלים
וכל הלומד בספרים אלה רואה דגש חזק ביותר על הסוגיה ועל הפעולה והעבודה של אבילות החורבן. דבר מעניין מאוד הוא, ויש להעלותו על הדעת, שכן יש בו לימוד עמוק והערה גדולה בסוגיה. וכמו שלמדנו בשיעורים הקודמים בעניין סוגיית הקדושה, נושא הפרישות ותענוגי הגוף, שהספרים כגון ראשית חכמה — שהיה אף הוא תלמיד של הרמ״ק, מאותו בית המדרש שממנו באים הספרים החסידיים וכל הדרך שאנו בני עולמה — הרתיחו את הדברים מאוד באופן שבו ביטאו את הסוגיה )כמו שביארנו בשיעורים הקודמים אודות מידת הקדושה ואין זה מקומו(.
כך גם בסוגיית אבילות החורבן, של השתוקקות לירושלים, של געגועים לבית המקדש, של צער השכינה, של סוגיית גלות השכינה — העמיד אותו בית המדרש דגש גדול מאוד. וכשם שאנו מבקשים לשרש את הטעות, שהבריות סבורים ראשית חכמה היה מין יהודי כפוי ולחוץ, שרצה שבני אדם לא ייהנו מחייהם, ודיבר על הגיהנום ועל האיסור להתענג בשום תענוג וכיוצא בזה — ואנו אומרים שאין לזה יסוד כלל, אלא כל מבוקשו לבטא מהו הפירוש של אור, של אושר, של טעם ומתיקות, של הארת פנים, שפע, אורה וקדושה, של אותם החיים הנקראים קדושה —
כך ובאותה הדרך ממש בסוגיית אבילות החורבן, של צער החורבן, של תיקון חצות, ושל שאר מנהגי אבילות החורבן שתיקנו והעלו — שלא באו כדי להיות לחוצים ומעונים.
החסידות כפירוש על בית המדרש
והנה החסידות, אגב, רואים אנו את החסידים המבקשים לפרש פירוש על פירוש: החסידות היא פירוש על אותו בית המדרש, בית מדרשו של הבעל שם טוב ותלמידיו הוא פירוש על בית מדרשם של הרמ״ק ורבי שלמה אלקבץ והאריז״ל וחבריהם. ובחסידות רואים, וזה חלק גדול מן החסידות, שמתחבטים מעט בסוגיית אבילות החורבן, וכן רואים שמתחבטים בסוגיית הפרישות והקדושה. כל היודע ומעיין בספרים החסידיים המקוריים רואה שזו אחת הסוגיות שהם מתחבטים בהן.
ומדוע הם מתחבטים בכך? מפני שחסר פירוש, חסר לטועה דרך שבה יוכל לבטא ולקיים את הדברים. שהרי החסידות לא באה בעיקר לומר חידושי תורה חדשים, אלא בעיקר לבטא בפועל ממש, למעשה, כיצד חיים את הדברים. ועל כן צריך להדגיש, צריך לשנות את ההדגשה, לשנות את הדגש בדרכים מסוימות, ולבאר את הדברים באופנים אחרים. שכן מטבע הדברים, מתוך העיון בספר, מתוך המבט בכתוב בו, עלול אדם לטעות ולסבור שאכן ראוי לו להיות מדוכא, שיש עניין להיות מדוכא בשלושת השבועות. משום כך רואים בספרים החסידיים, כידוע, שאין ראוי להיות מדוכא, ושעדיין צריך לעבוד את השם יתברך בשמחה, ולהיות שמח וטוב לב תמיד, וכיוצא בזה. ואף צריך להקל בהלכות מסוימות, אצל חסידים מסוימים, מפני שאי אפשר להיות מתוח כל כך.
אך צריך להבין שזהו פירוש. זהו פירוש על סוגיית אבילות החורבן, וזהו הפירוש הנכון. שכן האמת היא שכל הלומד זוהר, הלומד כתבי האריז״ל, הרמ״ק ורבי שלמה אלקבץ, רואה שלא לכך התכוונו, שנהיה מדוכאים. לא ליטאים היו — זו האמת — אלא חסידיים היו מאוד. אלא שכאשר קוראים את הדבר בספר, סבורים שכתוב שם שיש להיות מתוח ומנוכר. על כן צריך את פירוש החסידות שיבהיר לנו שלא לכך התכוונו.
הזוהר כספר חי
אך למה כן התכוונו? זהו מה שאני מבקש להגיע אליו. למה כן התכוונו, ומדוע? שתי שאלות אני מבקש לשאול. מדוע? הבה אביא ראיה אחת, שממנה רואים כי האריז״ל, הרמ״ק וכל אותם יהודים הדגישו את הדבר מאוד. למשל, כל מי שפתח פעם את ספר הזוהר על התורה יודע שספר הזוהר מסודר על סדר הפרשיות. ופחות או יותר כל קטע זוהר — בדרך כלל בתחילת הפרשה, ולעתים אף באמצעה, אך על פי רוב בתחילתה — פותח הזוהר בציור, בתיאור של האופן שבו החכמים, החבריא דזוהר, מתיישבים ללמוד את הפרשה.
הזוהר מבקש להיות רשומה חיה
וכיצד אני סבור שיש ללמוד את הזוהר בדרך כלל? כלומר, הזוהר מבקש מאוד להיות ספר חי, כמעט בדומה לגמרא, ואף הגמרא פחות מכך בדרך מסוימת. כלומר, אין הזוהר מבקש סתם לומר: הריני כותב ספר, פירוש על התורה, להוסיף עוד חידושי תורה, עוד פירושים על פי קבלה. אלא מבקש הוא להיות רשומה, דבר חי. מבקש הוא להיות ספר חי, רשומה חיה, ולא רשומה בלבד. צריך הוא להיות מסוגל לעורר, שיוכלו ללמוד אותו בחשק, שמתוכו יוכלו לראות כיצד יהודים לומדים. כיצד יהודים לומדים מה שנקרא תורה לשמה, על פי האמת. וכן פנימיות התורה אין פירושה דווקא ללמוד את סוגיית התורה, שגם זו האמת, שכן פעמים רבות מדובר סתם בשיחה על פשוטו של מקרא. לא הכול, לא כל הזוהר הוא סודות התורה — אפשר שסוד טמון בכל דבר, אך חלק ממנו הוא אפילו סתם פשט. פעמים רבות לומדים שם חומש, ורואים כיצד הם מתחבטים לפרש פשוטו של פסוק, אפילו פשט.
אך בזה מיוחד הזוהר כמעט מבין כל הספרים היהודיים, שהוא מבקש מאוד להיות ספר שאינו רק מעשה שהיה. ראשית כול, אכן מעשה שהיה הוא, מעשה בחכמי הזוהר שהתיישבו ללמוד את פרשת השבוע מדי שבוע. ולא רק זה, אלא כשם שכל אחד יודע, תכליתו של ספר כזה שיֵעשו כמותו. במילים אחרות, דומה הוא יותר לספר מתכונים, או ספר הוראות לחוק, מאשר לספר המעמיד תיאוריה.
משל: ספר על אהבה
יש ספרים — וכמו שאנו אומרים, אנו מדברים על אהבה, אהבה בין איש לאשתו, שהיא הדוגמה הגדולה ביותר שהזוהר השתמש בה הרבה — הרי יכול להיות ספר שכותב תיאוריה של אהבה, כיצד אוהבים, כיצד מתחילה האהבה, כיצד היא מסתיימת, וכיצד להישמר מכל מניעות האהבה, וכיוצא בזה. ויש ספרים כאלה. ולאחר מכן יש ספר המספר מעשה שהיה, רומן, שמספר מעשה בנער ובנערה שהתאהבו, ומה עשו, וכיוצא בזה. זו דרך אחת.
ויש ספר שכל אחד מבין: אם אדם רוצה לעורר את עצמו, להצית את אהבתו, ואף ללמוד כיצד מתנהגים בסוגיית האהבה, כיצד מתחילים לאהוב — אני סבור שכל אחד יסכים שללמוד ספר של תיאוריות והסברים, של פילוסופיה של האהבה, אינו דרך פחות טובה. אפשר שיש מעלות בכך, ושזו סוגיה חשובה כשלעצמה להבין, שהרי העולם רץ על אהבה, המשך המין האנושי רץ על כך. אי אפשר לבטל את הסוגיה, צריך להבינה, ובלא ספק טמונים בה סודות עצומים. אך אם אדם רוצה לעשות למעשה, אם רוצה הוא — צריך הוא לקרוא רומן, צריך לקרוא את הספרים המספרים את המעשיות של יהודי אחד שאהב יהודי אחר. וכך רואה הוא כיצד עושים, ורואה שם את הפחדים, ואילו קשיים היו, ואילו מניעות צריך להתגבר עליהן, וכיצד צריך לפייס, וכיצד צריך לחזק את האהבה אחר כך כשהיא נופלת, וכן הלאה וכן הלאה — היודע יכול לראות שם, ואז יכול לחקות ולעשות כמותו. וזהו מה שלמדנו בשבוע שעבר, שכל פעם שיש לאדם אהבה בין איש לאשתו, ובאמת בכל מערכת יחסים, בכל מעשה שאדם עושה, עושה הוא אותו ביסודו מתוך הסיפורים והמעשיות שקרא, שהוסיף, שקיבל )כמו שדיברנו בשיעור הקודם ואין זה מקומו(.
ספר שאינו מושלם
ויש עוד ספר טוב יותר, ואפשר שהוא הספר, אלא גרסה טובה יותר של אותו הספר, שלא רק שהוא אומר מעשה — ואפשר לומר עוד דבר, שבתוך המעשה הוא משלב, שהרי מובן שמי שמבין באמת, שלמד את הפילוסופיה שבדבר ואת התיאוריה שבו, יכול לכתוב רומן טוב יותר, שכן הוא יודע במה הדברים תלויים, ויכול להכניס תוך כדי הסיפור יותר הבנה, לספר את המעשה נכון יותר, ולבטא את מה שצריך לבטא באמת כדי שיתאים לאופן שבו הדברים פועלים. ולא רק זאת, יכול הוא לעשות ספר שכאשר יקראו אותו, כמעט יגרום לקורא לקום ולעשות בעצמו. יש תחבולות כיצד לעשות זאת. אחת התחבולות היא שהספר לא יהיה מושלם. זו תחבולה מעניינת: שהספר לא יהיה מושלם.
כאשר קוראים ספר, יש — למשל, ספרים כגון העקידה, עקידת יצחק, ספר מושלם. כל דרשה שם, כל פרשה יש בה כמה דרשות, וכל דרשה פותחת בשאלות, בפסוקים, ואחר כך הוא בונה ומביא שיטות שונות בסוגיה שהוא מבקש ללמוד, ומשחק עד שמגיע לפירוש, ומפרש לפיו את הפסוקים ואת הפרשיות. תמיד מושלם. תמיד הכול מתאים בשלמות. וזהו ספר טוב מאוד למי שמבקש דרשות, מבקש הסברים באופן מושכל, מבקש הסברים על מדרשים ועל פסוקים — ספר טוב מאוד. אך אין זה ספר שאדם יכול להצית בו את חברו.
הספרים החסידיים אינם מושלמים
וכל הלומד ספרים חסידיים, אגב, רואה שהספרים החסידיים על פי רוב כתובים באופן בלתי מושלם מאוד. אין כמעט ספר חסידי אחד, או רק יחידים, אך כמעט אין ספר חסידי אחד הכתוב באופן של דרושים שלמים, שכל הדרוש מתאים, ושאפשר לחזור עליו כך, ליד השולחן אצל החותן. לא לשם כך נעשו הספרים החסידיים, ובפרט הספרים הקדומים, אך אף המאוחרים — כמעט רוב הספרים החסידיים הם רשומה של דברי הרבי ליד השולחן. אפילו ספר כתפארת שלמה, אין זה שהתיישב וכתב לבאר דבר, אלא ספר שנכתב להזכיר לחסידים שהיו ליד השולחן את מה שאמר הרבי באותו השבוע. זהו פחות או יותר מהותו של הספר. וממילא הוא הרבה פחות מושלם, אינו מביא מראי מקומות, אינו פותח בפסוק, אינו הולך לפרש את מאמרי חז״ל, מביא הכול דרך אגב כמה שאפשר — מפני שהוא חי, מפני שהיהודי ישב ליד השולחן ואמר את התורה, ועתה יכול אתה ללומדה.
והדרך האמיתית ללמוד ספרים חסידיים היא להתעורר, או מתוך שיוכל אחר כך לעיין בחומש עצמו למצוא את הרחבתו שלו ולראות כיצד הדבר נוגע אליו, או מתוך שהוא מדמה בנפשו ומצייר כאילו הוא שומע את תורת הרבי ומקבל את דבר תורתו. זו דרך אחרת של לימוד, לא לימוד כמו בעיון, כמו מנחת חינוך, אלא לימוד חסידי.
הזוהר נכתב לעורר
והזוהר נכתב מאה אחוז באותה הדרך, שבני אדם ילמדו ויתעוררו. פעמים רבות הוא פותח בקושיה ואינו מסיים את התירוץ, או שאחד אומר דבר, והדבר עשוי כך שתאמר: “המתן, מה פירוש? הרי אפשר לומר כך, אבל הרי צריך להמשיך כך” — וזהו רצונו.
האריז״ל: לימוד זוהר על דרך ההשראה
ומשום כך, הלומד את האריז״ל יודע שהאריז״ל אמר דברים רבים מן הזוהר שאינם כתובים בזוהר. תמיד יש שם רמז כלשהו. פעמים רבות, בלשון האריז״ל, כאשר רבי חיים ויטאל מביא בשם האריז״ל, יש שנרמזים בזוהר בפרשה זו — הסוד, הנושא — ואין מבינים. הגר״א אמר שלדעתו האריז״ל לומד זוהר על דרך הפלפול, לא על דרך הפשט. אני סבור שאין זה נכון. האריז״ל אינו לומד זוהר על דרך הפלפול. אמת שדרך לימודו הייתה מלאה יותר פלפול מדיוקים מסוימים — תלמד ברמ״ק וברבי שלמה אלקבץ ותוכל לראות את דרך הלימוד כיצד למדו זוהר, אך הרי זהו הפשט האמיתי, זהו עיון, שיש לעיין בו. אני סבור שהאר״י הקדוש למד זוהר לא רק על דרך הפשט, אלא על דרך ההשראה. כפי שהאריז״ל עצמו מתאר שלמד זוהר עד שבא אליו אליהו הנביא ואמר לו את הפירוש.
במילים אחרות, האריז״ל למד זוהר והתעורר, וכך נעשה. וכך נעשה, אמת, כל ספר, כל ספר אמיתי נעשה לשם כך, אך הזוהר נכתב על אופן זה. נעשה הוא להעלות אותך על המחשבה, לא נעשה לומר הכול. אין התורה מבקשת לומר לך את הכול. יש חלק שבו צריך אתה להיות החכם והמבין מדעתו. אך נעשה הוא כדי שתלמד את הפסוק — הזוהר מעלה את הפסוק על השולחן, ומעלה את המצב, באיזה מצב אתה לומד את הפסוק, ועתה אתה אומר: “אה, אם כך כו
ונתך, הצעד הבא הוא כך.” ופעמים רבות האריז״ל מספר לך פשוט את הצעד הבא, או שלושה צעדים לאחר מכן, שאותם התכוון הזוהר לומר בדרושו. ואין זה כתוב, אך זה נרמז, הזוהר עורר, פשוט.
סוד קימת חצות בזוהר
עתה, משום כך תראה שהוא פותח את הזוהר בכל פרשה כמעט בהקדמה, כלומר מספר בזוהר מעשה — כמעט תמיד מעשה מפורש, אך אפילו כשמדובר בדרוש, אני סבור שהוא בנוי על המעשה — הפותח: “הנה עתה מתיישבים הצדיקים והחכמים, מתיישבים ללמוד.” זה מה שהם עושים, עתה הם מתיישבים ללמוד את פרשת השבוע. אפשר שבכל שבוע — איני יודע — אפשר לתאר שמחברי הזוהר היה להם סדר: בכל ליל שישי מתיישבים ללמוד את פרשת השבוע, נאמר, וכתבו את הזוהר. כתבו אותו בשעת מעשה, ואחר כך העלה אותו אחד על הכתב, אך הדבר היה מדויק.
תקופות הלילה
תחילת הזוהר כמעט בכל שבוע מדברת מאותו מצב, מאותה סיטואציה של התיישבות ללמוד. והסדר שחידשו המקובלים, החבריא דזוהר, היה ללמוד לאחר חצות הלילה. כל אחד יודע שהזמן הטוב ביותר ללמוד הוא לאחר חצות הלילה. ואמת הדבר, בנוי הוא על המשל, כמו שכתוב בגמרא, “משמורה שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה” (ברכות ג.). הזוהר מבסס הרבה מאוד על יסוד הגמרא בברכות, שיש תקופה בלילה. בתחילת הלילה הולכים לישון, והזוהר קורא לזה “טעם דמותא”, העולם נעשה מעט מת, בא מלאך המוות, ה״אחד מששים במיתה”, נשפכת סגירות על העולם, וכולם הולכים לישון. וזה מה שהזוהר קורא שריא של מידת הדין, נפתח הגיהנום, כל מיני בוסי דמסאבותא, חיות היער, כל מיני גנבים מתחילים להסתובב, כל מיני רשעים, כל מיני קליפות. זהו בתחילת הלילה, זהו הזמן שהולכים לישון.
אך אחר כך — יש בני אדם שישנים לילה שלם וקמים בבוקר, ומחמיצים את כל הדבר. אך אחר כך, אם אדם יהודי — ופעם היה הדבר אפשרי יותר, הלכו לישון בטרם נעשה לילה, ואחר כך, אם היה אדם מתמיד, אם אהב ללמוד, או בכלל, מי שאהב אדם אחר, קם בחצות. וכשאני אומר “בחצות”, אין הכוונה דווקא לרגע שנעשה חצות — אני סבור שזו טעות. הכוונה מאוחר בלילה, או ממש מוקדם לפנות בוקר, וקמו אז. יש מחקר האומר שהיה מנהג לקום, כל אחד היה קם אז.
זמן האהבה לאחר חצות
וקמים כאשר כבר נחו, הגוף כבר רגוע, כבר עיכל את המאכל שאכל בסעודת הערב, והעולם כבר שקט. ואז כל אחד הולך עם אהבתו. ה״אשה מספרת עם בעלה” — מי שיש לו אהובה, אז הוא הזמן שהוא מדבר עמה, או כותב לה שיר, או הוגה בה. זהו הזמן הרגוע ביותר של היום, וזמן טוב מאוד לבטא דברים, להיכנס לדברים שכל היום עסוקים בהם. עתה הולכים להתפלל על אהבה, ואילו כל היום עסוקים במלאכה, עסוקים במטלות הלילה שיש לעשות.
כל היום הוא זמן היראה, אפשר לומר על פי רוב, או לכל הפחות בתחילת הלילה, וכאן מתחיל זמן האהבה, מתחיל זמן כמו “קול דודי דופק” (שיר השירים ה,ב), והזוהר מביא כסדר את הפסוק “היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני” (שיר השירים ח,יג). במילים אחרות, בזמן הזה הצדיקים, בני האדם שאהבתם — שהרי לכל אחד יש דבר שהוא אוהב, שהוא אהבתו, הם האורות שלו, הדבר המושך אותו ביותר, שבשבילו הוא חי למעשה — קמים.
מי שהתאהב בתורה
ומי שהתאהב בתורה, שהתאהב בשכינה, זו אהבתו. הוא קם בזמן הטוב ביותר, כאשר קריר, כשבאה רוח קרירה, אותה רוח צפונית מנשבת שכתובה בגמרא בכינורו של דוד (ברכות ג:), ומתחיל לשיר, מתחיל לשמוע כיצד המלאכים מתחילים לשיר, “ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלקים” (איוב לח,ז), ואז הוא מתאסף עם חבריו, או לבדו, או עם חבריו וירטואלית, או עם חבריו ממש. ובבית המדרש מתאספים המקובלים, החכמים הפנימיים, אוהבי השם, ולומדים תורה.
וכמעט כל קטע זוהר, כמעט כל פרשת זוהר, פותחת בקטע דרוש — לעתים כמה שורות, לעתים באריכות רבה יותר — על מה שקרוי בספרים מעלת קימת חצות. ושוב, זה עוד דבר שמובן באופן משונה לגמרי שלא כהלכה, שכן בני אדם סבורים שתקום בחצות, או שיש היום כוללי חצות עבור אברכים שאין להם שלום בית ומבקשים לברוח מן הבית בחצות, או שצריך אתה לסגף את עצמך, ממש שלא לישון בלילה ולקום בחצות. לא — כל העניין של הקימה בחצות ללמוד אז תורה בנוי על כך שזהו הזמן הרגוע ביותר לעורר אהבה, ומי שאוהב את התורה קם אז, ואז, אומר הזוהר, נפתחים שערי גן עדן, ולזוהר יש דרוש על פי קבלה שאז כביכול יד שמאל של התפארת מתחילה להעלות את השכינה, עד שבבוקר נעשה ממש יחוד בשחרית, וזהו הסוד שהזוהר מתחיל כל העת לדבר בו.
חידושם של המקובלים האחרונים: תיקון חצות
והנה, כל זה הוא פשוטו של הזוהר. עתה בא האריז״ל — אני סבור שזהו האריז״ל, ואפשר שצריך לעיין במקובלים הקודמים לו אם אף הם למדו כך, אך אם צודק אני, בוודאי זהו דבר מן האחרונים. בזוהר לא כתוב מאום מן הדברים של אבילות על החורבן, של תיקון חצות, של בכי — אין כתוב אחד מן הדברים האלה. כתוב שקמים ולומדים תורה. ובוודאי המקובלים האחרונים אומרים שיש ללמוד תורה לאחר חצות, שזהו אולי העיקר, עיקר הקימה בחצות, עיקר הקימה בלילה, שכל שיהיה מאוחר יותר יתיישב אדם ללמוד, שאז הזמן הטוב ביותר ללמוד סודות התורה.
התפילה החדשה של תיקון חצות
אך המקובלים האחרונים הוסיפו כאן דבר מעניין מאוד, ואמרו, וכל אחד יודע שיש דבר הנקרא תיקון חצות. תיקון חצות תיקנו — אני סבור שלא האריז״ל, אולי מעט לפני האריז״ל, אך חבורת החכמים תיקנו תפילה חדשה, סדר תפילה חדש, הנקרא תיקון חצות. והוא בנוי על פי רוב על פסוקי תהלים, פסוקים מישעיה, פסוקים מאיכה, פסוקים מן הנביא, וגם יש בו מעט פיוטים משלהם שכתבו, מודפסים בסידורי תיקון חצות — שירים, קינות, שיר הגעגועים, שיר הדבקות, שיר הקינות — שכתבו חכמי הקבלה על נושא גלות השכינה, על צער ישראל, על מיתת צדיקים, וכל מיני צרות המחוברות לצער הגלות. ונהגו לקום בחצות, ולפני הלימוד, קודם לכן, בכו מעט על גלות השכינה.
ורבי חיים ויטאל, ברשימת ההדרכות שיהודי צריך לעשות כדי להיות מקובל, מכניס זאת בהדרכתו בהקדמת עץ חיים, שצריך לקום בחצות בכל לילה ולבכות על החורבן. ואומר הוא גם דבר חשוב, ומכאן מתחילים לראות שאין הדבר פשוט כל כך: שזו סגולה להשגה. מי שרוצה סגולה להיות מקובל, יקום בחצות ויבכה על חורבן בית המקדש.
ההוכחה שהמקובלים חידשו דבר
הנה מה שאני רואה: יש כאן הוכחה שחכמי המקובלים האחרונים חידשו דגש חזק על הבכי, על ההתאבלות על החורבן, שרואים שאין זה בפשט כך. הפשט הוא שהקימה בחצות היא רק נושא של תלמוד תורה. והם הוסיפו לזה מין תפילה, חלק תפילה, הבנוי אף הוא על הגמרא. שכן זו אותה גמרא שכתוב בה שהקדוש ברוך הוא קם בלילה ושואג “שאג ישאג על נוהו” (ברכות ג.), הקדוש ברוך הוא קם אז ובוכה על החורבן ובוכה על הגלות. ועל כך הדבר בנוי, שבאים לקום ולבכות בזמן שכתוב שהקדוש ברוך הוא בוכה.
משל האלמנה
וזה בוודאי בנוי — הבה נבין מעט, על מה בנוי הדבר? בנוי הוא על אותו הרעיון שאמרנו קודם, אלא חלק הצער שבו, וצריך להבין מדוע. בנוי הוא על אותו חלק, כמו שכתוב באיכה “בכה תבכה בלילה” (איכה א,ב), שהמשל של איכה הוא על אלמנה, ושני המשלים הם משל אהבת איש ואשתו, ומשל אבילות החורבן הוא “היתה כאלמנה” (איכה א,א) — כאלמנה שבעלה הלך, מת או הלך — “היתה כאלמנה ולא אלמנה, אלמנה שהלך בעלה למדינת הים.”
ומה היא עושה? מדוע היא בוכה בלילה? מפני שכל היום עסוקים, כל היום יש דברים לעשות, יש לדאוג לענייני היום. גם לאלמנה יש עבודה, גם לה יש ילדים, וצריכה היא לדאוג להם. זו השכינה, שכל היום דואגת לישראל שבגלות, ואינה יכולה לבכות על מה שחסר לה באמת.
בא הלילה — ומדוע דווקא בלילה? אפשר לומר, שבדרך כלל היא נזכרת כיצד היה כאשר “בעלה עמה”, כאשר היה כאן; זה היה הזמן שבו הייתה מתעוררת, שכן זה היה זמן ה״אשה מספרת עם בעלה”. ועתה קמה גם היא בזמן שבו היטב יכולים היו להיות בהתבודדות, לחשב מה עובר על אדם האוהב אותה באמת. אך היא רואה שאין בעלה כאן, כפי שהזוהר הקדוש מתאר זאת בלשונות ציוריהם. אין הוא כאן. וממילא “בכה תבכה בלילה”, יוצאים אז צעקת ווי שלה, בכיותיה, צערה, קינותיה — זהו זמן הקינה.
כלל זה אין רואים כמעט בזוהר, אפשר שבזוהר איכה הדבר מרומז, אך כמעט אין מוצאים בזוהר שיש לנצל את הזמן הזה לבכות. אך המקובלים האחרונים הדגישו את הדבר וחידשו את נוסח תיקון חצות.
התפילות החדשות של המקובלים
תיקון חצות כתפילה אישית
יש עוד דבר אחד שאני מבקש להזכיר, שכולנו נוהגים בו — תיקון חצות. יש כמה תפילות: כמו שאנו יודעים על פי הלכה, במסורת יש שלוש תפילות ביום, שחרית מנחה ומעריב. אברהם אבינו תיקן שחרית, יצחק תיקן מנחה, יעקב תיקן מעריב. כך עשו האבות. אך יש עוד כמה תפילות שאנו נוהגים בהן — ומי עשה אותן? כפי שאני אומר, רבי שלמה אלקבץ. עוד תפילה, הנקראת תיקון חצות. תפילה אישית. אין זו תפילת יחיד ורבים, אלא תפילה אישית. ליטורגיה היא, סדר מסוים שאומרים, ובאילו ימים אומרים אותו, נכנס להלכות — מתי אומרים תיקון רחל, מתי תיקון לאה. זו תקנה חדשה שהם עשו.
ובבין המצרים יש מנהג, אף הוא בא מאותם המקובלים, לומר תיקון חצות גם ביום, לאחר חצות, אף חצות היום, כאשר מתחיל להיות אחר הצהריים, כאשר מתחילה לרדת על העולם רוח חורבן, מנצלים זאת לבכות על השכינה. זו תפילה אחת שהם חידשו. ואת זה לא כולם עושים — איני יודע, חלק גדול מחברינו אינם נוהגים לעשות זאת.
קבלת שבת
אך יש עוד תפילה שהמקובלים חידשו, המחוברת מאוד וקרובה מאוד לזו, והיא התפילה הנקראת קבלת שבת, שאותה עושה כל יהודי, וכמעט בכל תפוצות ישראל נתפרסם מנהג קבלת שבת. אי אפשר לומר שחידשו אותו לגמרי, שכן מנהג אמירת “מזמור שיר ליום השבת” (תהלים צב,א) לפני מעריב של שבת כבר היה הרבה לפני כן, אך הם הוסיפו לזה. וכתוב שהדבר בנוי על הגמרא, לא בדו מלבם מאום, הכול בנוי על הגמרא, אלא שהוא מעט כמו שאמרתי קודם: שכאשר לומדים את הגמרא, אפשר להתעורר ממנה לעשות משהו. אין כתוב בגמרא שיֵצאו לשדה ויעשו קבלת שבת, כתוב שהיו אמוראים שנהגו כך וכך. מעיינים ברמב״ם, מעיינים בשולחן ערוך כיצד הוא מביא את המנהגים, מבקשים לקבל מזה השראה, מבקשים לראות כיצד יש להתנהג בערב שבת. אך המקובלים עשו מזה מעשה, אמרו: הם התעוררו מזה ועשו סדר הנקרא קבלת שבת. ואף שם השתמשו באותו דבר, נטלו פסוקים מתהלים, עשו שירתם שלהם, ה״לכה דודי” שכתב רבי שלמה אלקבץ אז.
נושא לכה דודי: קבלת פני השכינה
ובמה מדובר בלכה דודי? באותו הנושא. מושם בתוך נושא השבת, קבלת השבת, ששבת מורה על השכינה, שמקבלים פני השכינה. ואם מדברים מקבלת פני השכינה, רואה אתה כאן דבר מעניין.
שאלה מן הציבור: אחד שאל אותי, “מדוע נכנס בלכה דודי שיבכו על חורבן בית המקדש? אני רוצה לדעת על פי פשט.”
אמרתי לו שאם הוא מחפש תירוץ על פי פשט, יחפש עד סוף כל הדורות, שכן אין זה על פי פשט, אלא על פי קבלה. וקבלה אף היא אינה קבלה במובן שצריך לדעת כאן חילוקים טכניים וכיוצא בזה, אלא קבלה במובן של הציור, ציור הקדושה, ציור בית המקדש, ציור היהדות שיש למקובלים. והציור שיש להם הוא שיש דבר הנקרא השראת השכינה. כתוב פסוק, השראת השכינה על ישראל. השכינה — היא נקראת ירושלים, היא נקראת שבת, הכול אותו דבר. ומאחר שהשבת היא קבלת פני השכינה, מכניסים “לכה דודי לקראת כלה” (לכה דודי), ואנו הרי איננו במלואנו.
וכשם שאמרו, שהרי במקורו — אגב, גם הזוהר נכתב בזמן הגלות, אך במקורו — הדרך הנכונה הייתה סתם שאדם קם בלילה, קם ליום, ומתחיל ללמוד תורה, להתחבר בשכינה. אך מאחר שאיננו שם, בוכים מעט קודם.
כך גם בשבת. הרי שבת היא קבלת פני השכינה. ומאחר שבדרך כלל בעולם אין השכינה עדיין בתקנתה, השכינה עדיין בעפר, צריך עוד לבכות “התנערי מעפר קומי” (לכה דודי), מדברים מזה. וכאשר באה שבת נעשית התרוממות ממש, מעלים מעט את השכינה מן העפר.
וזו עוד ראיה, עוד מקור, עוד דוגמה שכולנו נוהגים בה, כיצד המקובלים הכניסו את נושא גלות השכינה ונושא ירושלים בצורה מרכזית מאוד. לא כתוב כן קודם לכן. את זה בוודאי אי אפשר לומר שיש לו מקור. יש מקור שיעשו קבלת שבת, שיצאו לשדה, אפשר שכתוב בגמרא, כן. אך בוודאי אין מקור שיקבלו בזה את פני השכינה, שיבכו מעט על הגלות, שיאמרו “מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפכה” (לכה דודי). על זה אין שום מקור. המקור הוא ההשגה, האורות שהיו למקובלים לחיות עם השכינה, לבטא ולהעלות את השכינה.
היסוד: להשיב את השכינה לעולם
מצב השכינה בכל דור
ואני סבור שההסבר לזה פשוט מאוד ובסיסי מאוד. בזמן שישראל שרויים על אדמתם, ובוודאי בזמן בית המקדש, ואפשר אף קודם ואף אחר כך, בכל תקופה ובכל דור, יש דרכם כיצד הם רואים את העולם, יש תרבותם הקיימת. ואין הדבר נוגע רק ליהודים, אלא לכל העולם. ודבר זה עצמו הוא מצב השכינה. אין מצב השכינה רק כמה יהודים השוכנים בוויליאמסבורג. את כל העולם מנהיגה השכינה. ויש כל מיני עליות וירידות. השכינה היא החלק שאנו מדברים ממנו, הדרך שבה אנו יכולים לדבר כביכול מן האלוקות, מן הקדוש ברוך הוא, שהוא משתנה. הקדוש ברוך הוא אינו משתנה, אך השראת השכינה, הקבלה, הדרך שבה בני אדם מדברים מאלוקות, מקדושה, הדרך שבה הקדושה נתפסת בעולם — משתנה לפי מצב הדורות, לפי מצב הנשמות, לפי מצב הגלגולים, לפי מצב ההיסטוריה.
תקופות של קדושה ותקופות של חורבן
יש תקופות שבהן מוסר הקדושה, מוסר בית המקדש — מקדש, וזה מתחבר לסדרתי על הקדושה, כפי שכבר אמרתי בשיעור הראשון )כמו שביארנו בתחילת הסדרה אודות מידת הקדושה ואין זה מקומו( — יש דורות ותקופות שבהן מוסר הקדושה, שכל שיהיה פירושו, מה שבוודאי פירושו דבר הנקרא השראת השכינה, דבר הנוגע לזה שכאן שוכן הקדוש ברוך הוא, כאן שוכנת אלוקות בעולם. יש דבר כזה נבואה, יש דבר כזה שכינה, יש דבר כזה קדושה. ואז, הדברים שלומדים, צריך ללמוד אותם בתורה, צריך לתרץ קושיות שונות, צריך להצדיק דברים רבים, אך עצ
ם הדבר שיש דבר כזה קדושה, שיש דבר כזה שכינה, אינו נתון בספק, אינו מוטל בספק כל כך בעולם.
וכפי שההיסטוריונים מספרים לנו — וצריך תמיד לדקדק עד כמה זה נכון, שהדברים מסובכים הרבה יותר, אך הבה נדבר בהיסטוריה היהודית, ובוודאי אומרים כך, אך צריך להבין; אגב, זהו עוד דבר שאיני מבקש להיכנס בו לגמרי ואיני יודע אם עתה הוא הזמן. אך הבה נאמר כמו שההיסטוריונים אוהבים לומר — עד הראשונים שלי, למשל, אין רואים; מי שלומד בכתבי הראשונים, אין הבדל אם לומד רמב״ם, אם לומד כוזרי, אם לומד זוהר, אינו רואה שיש דבר שאין כלל, שאיש אינו יודע כלל מה פירוש קדושה. אין רואים מין בעיה כזו. אגב, על פי זה צריך לומר שהדבר נוגע לחורבן בית המקדש, אך כפי שאני אומר, מסובך הוא הרבה יותר מזה, וצריך לדבר בזה בנפרד.
אך יש תקופות שאין יודעים כלל מה זה. מאבדים — לכל הפחות היהודים בדרכם — מאבדים את כל הדרך לומר שיש דבר הנקרא קדושה, שיש דבר הנקרא “the sacred” בלשון לעז, או אלוקות. אין יודעים כלל. העולם נעשה מאוד — מה שאנו קוראים חול. ההפך של קודש אינו טמא, אי אפשר לומר שהעולם נעשה טמא יותר, אלא נעשה חול יותר, יומיומי יותר, בלתי מעניין יותר, משעמם, עסוק בעסקים, בעשיית כסף, בדברים חומריים. אך דברים של נשמה, דברים של קדושה, ובוודאי באופן היהודי שיש לו בעיותיו שלו מפני שישראל בגלות — אינם קיימים.
חורבן בית המקדש: הסתלקות השכינה
ובתקופה כזו, במין סיטואציה כזו שבה מוצאים אנו את עצמנו, זהו באמת חורבן בית המקדש. יש לנו כבר מילה לזה, מילה עתיקה מאוד: חורבן בית המקדש. חורבן בית המקדש, או גלות השכינה, הסתלקות השכינה. אין שכינה בעולם. או שהשכינה עמנו בגלות. אך על זה נצטרך לדבר בעזרת השם בשיעור הבא, לבאר יותר את הצד החיובי של שכינה בגלות )ונבאר עוד בעז״ה בשיעור הבא(. אך אכן יש כאן הסתלקות השכינה באמת. אין שכינה בעולם.
ובמצב כזה — אמת, אחד שאל קושיה: אך אין רואים אפילו במדרשים ובגמרות שהם יהיו עסוקים בזה באופן נורא, שהדבר יתפוס מקום כזה. הבאתי ראיה מזוהר, אך אפילו מגמרא — אין רואים שנושא אבילות החורבן יתפוס מקום כזה. עד כמה שידוע לי, האמוראים — לא שמענו שהיו בוכים בכל יום על חורבן בית המקדש. אמת שמזכירים זאת כסדר בתפילות, אין אני אומר. זהו דבר בסיסי מאוד ביהדות. אפשר ששליש משמונה עשרה מדבר מן הגלות ומן הגאולה. דבר בסיסי מאוד הוא. אך היה בזה די.
מדוע למקובלים לא היה די
ומדוע למקובלים לא היה די? צריך להוסיף “לדוד”? מה רע שאומרים “ירושלים עירך” שלוש פעמים ביום? מדוע צריך להוסיף? מפני שהחל להיות חסר. בתפילה אומרים דברים, כמו שהרמב״ם אומר, “כל צרכי בני אדם”. כל הדברים הרגילים שבני אדם צריכים, מדברים מהם בתפילה. ומובן שהיהודים בגלות מדברים הרבה מן הגלות, מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיגאל אותנו ויעזור בכל הדרכים שחסר.
אך בא זמן שאין יודעים כלל ממה מדובר. מאבדים את השפה כליל, ממה מדובר. אומר האריז״ל, אומרים המקובלים: צריך למצוא עצה לזה, וצריך להשיב את השכינה לעולם. זהו ביסודו מה שצריך לעשות. כל עוד אינה כאן — כשיהיה בית מקדש, כשכבר תיקנו הכול, אין זו בעיה. אך מונים עוד צעדים רבים קודם. וצריך שנתחיל מעט לדבר מן השכינה. צריך לעשות מזה מציאות, צריך לעשות אותה ריאלית לבני אדם.
סוד הבכי: לעשות את השכינה ריאלית
מדוע דווקא בכי?
עתה, יש כאן דבר מעניין. יש דרכים חיוביות ודרכים שליליות. נאמר שהבכי הוא הדרך השלילית. אך צריך לשמוע שיש בזה דבר חשוב מאוד. מדוע? מפני שבני אדם סבורים שבכי פירושו סתם עצבות, סתם דבר שלילי. אך האמת היא שבבכי טמון דבר עמוק הרבה יותר. במילים אחרות: החיובי פועל רק כל עוד הדבר בידך. ולומר שקר, לומר “הקדוש ברוך הוא עמנו” כאשר אין יודעים כלל מה פירוש קדושה, אין יודעים כלל מה פירוש שכינה — אין זו חכמה גדולה.
אומר האריז״ל: אתה רוצה עתה לחיות עם השכינה, בוודאי זה מה שאתה רוצה לעשות. הבעיה היא שאתה יודע במעורפל מאוד, יודע מעט, שמעת, זוכר, אך מעורפל מאוד לדעת כלל מה זה. יש עצה נפלאה אחת. העצה הנפלאה היא לבכות על כך. וודאי שכדי לבכות צריך גם לדעת. פירוש הדבר שאתה כן יודע, אלא שיודע אתה שמה שיש כאן, שמה שמדובר בו כאן — אינך יכול אפילו לומר מה איבדת, מה שהיה לך פעם, אף זאת אינך יודע. בוכים על דבר שיודעים אותו, אך חסר ממנו הרבה מאוד. חסר בשלמותו, אינו במלואו. צריך לפרש בדיוק מה חסר ובאיזה אופן חסר, אך חסר ממנו הרבה מאוד.
החסרון מגלה את הקשר
וכל אחד יודע שמה שמצער את האדם חסרונו הוא ראיה הרבה יותר גדולה — לא רק ראיה, שהרי עתה מדובר מלחדש את הדבר על ידי זה — אלא קשר הרבה יותר גדול, לדעת מה אדם אוהב, עם מי הוא, מהי אצלו מציאות: הוא מה שאינו יכול לחיות בלעדיו, מה שמצער אותו, מה שהוא בוכה עליו כשאינו, יותר ממה שהוא שמח עליו כשהוא כן קיים. דבר מעניין מאוד הוא. אפשר לומר לאדם, “הא לך דבר טעים.” נו, מי אמר שהוא בחינם? תן שניים, מדוע לא? אך מתי רואים שזהו באמת חלק מחייו של אדם, חלק מעולמו? כשהוא הולך ואין לו, או שיש לו רק מעט וזה משבר אותו, ובוכה.
יוצא שכאשר בוכים על דבר — וכשאני אומר בכי, מתכוון אני ליטרלי לבכות, למצוא דרך להתעורר, בין בחצות, אין זה קשה כל כך, לאחר שיעור, לאחר שדיברו, אין זה קשה כל כך להתעורר על חסרונות העולמות, על חסרונות השכינה, ולבכות על כך. עושים מה שכן יודעים, מובן. ואומר הוא שהבכי על זה יעשה בעיקר את הדבר ריאלי אצלו. שכן כל עוד אין בוכים, כל עוד יש לאדם — טעים לו מאוד לרקוד ליד שולחן הרבי, אך לעולם אינו בוכה כשאין הדבר, או לעולם אינו בוכה על שכל שולחן הרבי אינו אלא טעימה בעלמא, זכר בעלמא ממה שצריך היה להיות — שהיה צריך להיות שכל העולם יבין את שולחן הרבי, שהיה צריך להיות שכל הגויים יבואו לראות את הרבי כיצד הוא מנהיג טיש, שהיה צריך להיות שלא יצטרכו להנהיג טיש כלל, שכל יהודי יעשה טיש בעצמו, שהיה צריך להיות טוב כל כך יותר. ובכל זאת הרי יודע הוא שהוא ליד שולחן הרבי. בוכה על כך.
כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה
ובמה שהוא בוכה על כך — כאן הוא הסוד הכתוב ברמ״ק, הוא אומר אותו, ברבי חיים ויטאל, כאן הוא סוד “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה” (תענית ל:). כלומר, מאחר שאנו בנפילת ירושלים, כדי שיוכל להיות חיים, כדי שיוכלו להיות יהודים, שנוכל לכונן את בית חיינו, לכונן את החיים היהודיים הבנויים על השכינה הקדושה — מידותינו צריכות שתהיה לנו השכינה, ואין לנו אותה כראוי. והדרך הראשונה, תחילת העבודה, שצריך אדם לבכות מעט על חסרון השכינה, לבכות על כל הצער.
זה מעט תחבולה, שכן הוא אומר, “אין לי, אם אין לי…” — כן, זהו בכי על מה שאין לך, זהו מהלכו של בעל התניא: שבכי על מה שאין לך, לעשות מזה מציאות אצלך, בזה הרי משיבים את השכינה.
מתיקון חצות לקבלת שבת
לפיכך, כאשר בוכים כאן בתיקון חצות על מה שבוכים, אז בוכים כמעט לגמרי רק שלילי. ואחר כך בוכים בקבלת שבת, שמזה שאומרים “מקדש מלך מלכים”, אז הרי מתרוממת השכינה, ומתחילים להתרומם כבר כאן: “לא תבושי ולא תכלמי”, “מה תשתוחחי ומה תהמי”, “ימין ושמאל תפרוצי” (לכה דודי). ואגב, ביום טוב אין מדלגים על החלק העצוב — איני יודע מדוע נעשו המנהגים כך, אין זה מובן.
מעלים את השכינה בזה שבוכים עליה, ואז אפשר לעשות שבת. בכית על שבכל העולם אין שכינה, ועתה אצלך יש שכינה? מדוע אתה בוכה עליה? מפני שאתה יכול לעשות את השכינה ריאלית אצלך במידה מספקת, שאתה יכול לבכות על כמה שאינה. ובזה אפשר לקבל שבת, ובזה אפשר להשיב מעט את הקדושה לעולם, ובזה נעשית קבוצה שלמה של בני אדם שאצלם השכינה היא דבר, בוכים על כמה שאינה, שמחים על כמה שכן ישנה, ובזה מתחילים ללכת ומקבלים שבת השבוע.
גוט שבת.
תמלול מלא 📝
בין המצרים: הסוגיה של אבלות החורבן וגלות השכינה
הקדמה: קיום הלוח היהודי בחיים עמוסים
אחים יקרים, היום ערב שבת קודש פרשת פנחס, זה השבוע הראשון של בין המצרים, שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב. אנחנו נמצאים באמצע לימוד הסוגיה של קדושה, אבל יש חובה לקיים את הלוח היהודי, כשמגיע זמן האבלות, זכר ירושלים, זכר המקדש.
הקושי לחיות עם הלוח
דרך חיינו מסודרת איך אנחנו צריכים להיות בסדר היום, במיוחד בתקופה של חיים שאדם עסוק מאוד. קשה מאוד באמת לחיות את כל סדרי הלוח, להיות יותר עצוב בבין המצרים ויותר שמח באדר. כשאדם בחור ישיבה אין לו משהו אחר לעשות, עושים מזה מצב. אבל ברגע שאדם עסוק בחיים, עושים מה שכתוב בשולחן ערוך, מה שכתוב בסידור — הכל טוב, אבל קשה להיות מחובר לזה, שידעו, אה, הגיע שבעה עשר בתמוז. בדרך כלל זה קורה ככה: אוקיי, צריך לדאוג לעוד כמה דברים, זה נכנס לרשימה — לזכור לצום בשבעה עשר בתמוז, לוודא בעמוד שיוכלו לעבור את תשעת הימים, מה אסור לעשות ומה מותר לעשות.
השיעור כמקום לדברים שבלב
ומאחר והשיעור נעשה במיוחד לקבוע זמן על הדברים שבלב, דברים שבנשמה, מחויב שבשיעור לפחות נעסוק בענינים מעת לעת, להיפך מהתחתון — שזה המקום שצריך לדבר על זה. למרות שיש לנו עוד סוגיות לברר, הזמן מחייב שנקדיש את הלימוד לסוגיות של הימים. מובן שאפשר לחבר את זה.
בית המדרש של המקובלים בצפת
יש כאן דבר מעניין. השיעור בנוי על קבלה. מי שמסתכל על המקובלים האחרונים, שאנחנו קוראים להם רבותינו בקבלה, הם בית המדרש של צפת: הרמ״ק, האריז״ל, ר׳ שלמה אלקבץ, ר׳ חיים ויטאל, כל החבורה. זה בערך מאה שנה; רובם הכירו זה את זה, והם בעיקר גרו בצפת בשנת ש׳, בערך ארבע מאות חמישים שנה אחורה. הם יסדו והעמידו את סוג היהדות שאחר כך החסידות היא פירוש עליה, ואולי דרכים אחרות גם כן. מקובלים ספרדים, יהודים ספרדים, יהודים חסידיים — הכל פירוש על בית המדרש הזה.
ככל שלומדים אותם יותר — דברי הרמ״ק, דברי האר״י, ר׳ חיים ויטאל, ר׳ שלמה אלקבץ, אפילו הבית יוסף מהמגיד שלו — זה טעם משונה, אקטואלי ועמוק, עם הרבה מאוד עיון ולמדנות. הם מנסים מאוד חזק להסביר ולברר דברים, מאוד מודרניים ורלוונטיים לאיך שאנחנו חיים. למרות שהם חיו לפני ארבע מאות שנה, ההתחלה של עולמנו היא בתקופה הזאת — אז התחיל מה שקוראים העולם המודרני, ואנחנו התלמידים שלהם.
הדגש על אבלות החורבן אצל המקובלים
כל מי שלומד בספרים רואה דגש חזק מאוד על הסוגיה והעבודה של אבלות החורבן. יש לימוד עמוק, הערה גדולה בסוגיה. כמו שלמדנו בשיעורים הקודמים לגבי הסוגיה של קדושה, הנושא של פרישות, של תענוגי הגוף, שספרים כמו ראשית חכמה — תלמיד של הרמ״ק — התעמקו מאוד באיך הם הוציאו את הסוגיה. כך גם בסוגיה של אבלות החורבן, של השתוקקות לירושלים, של געגועים לבית המקדש, של צער השכינה, של גלות השכינה, בית המדרש שם דגש גדול.
ובדיוק כמו שאנחנו רוצים לעקור את הטעות, שאנשים חושבים נבוך שהראשית חכמה היה יהודי פרום מקומט שרצה שאנשים לא ייהנו מחייהם — שאנחנו אומרים שזה לא מתחיל ככה, הוא פשוט רוצה להוציא מה זה אומר אור, שמחה, טעם, הארת פנים, שפע, אורה, קדושה, מהחיים שנקראים קדושה — כך גם הסוגיה של אבלות החורבן, של צער החורבן, של תיקון חצות, וכל המנהגים האחרים של אבלות החורבן, לא באה כדי להיות מקומט.
החסידות כפירוש על בית המדרש
החסידות היא פירוש על בית המדרש הזה — בית המדרש של הבעל שם טוב ותלמידיו הוא פירוש על בית המדרש של הרמ״ק, ר׳ שלמה אלקבץ, האריז״ל וחבריהם. בחסידות רואים שמתמודדים עם הסוגיה של אבלות החורבן, בדיוק כמו שמתמודדים עם הסוגיה של פרישות וקדושה. למה? כי חסר פירוש, חסר לטועה דרך מסוימת איך להכניס, איך לקיים. החסידות לא באה בעיקר לומר חידושי תורה חדשים, אלא מעשית בפועל ממש איך חיים בדברים האלה. ועל זה צריך לשנות את ההדגשה, את הדגש, ולהסביר את זה בדרכים אחרות.
ומאחר והטבע של להסתכל על ספר הוא שאפשר לטעות, לחשוב שצריך להיות מדוכא, שזה ענין להיות מדוכא בשלושת השבועות — לכן רואים בספרים החסידיים, כידוע, שלא צריך להיות מדוכא, צריך תמיד לעבוד את ה׳ בשמחה, להיות עליז ושמח, וצריך אפילו להקל בהלכות מסוימות, כי אי אפשר להיות כל כך מתוח.
אבל צריך להבין שזה פירוש על הסוגיה של אבלות החורבן, וזה הפירוש הנכון. מי שלומד זוהר, כתבי האר״י, רמ״ק, ר׳ שלמה אלקבץ, רואה שהם לא התכוונו שצריך להיות מדוכא. הם לא היו ליטאים, הם היו מאוד חסידיים. אבל כשקוראים את זה בספר, חושבים שצריך להיות כל כך מתוח ומוזר. צריך את הפירוש של החסידות שיבהיר לנו שזה לא התכוון לזה.
הזוהר כספר חי
אבל מה זה כן אומר, ולמה? שתי שאלות. תן לי להגיד ראיה אחת שהאריז״ל, הרמ״ק, וכל היהודים האלה הדגישו מאוד את הדבר. מי שפתח פעם את ספר הזוהר על התורה רואה שהוא מסודר על סדר הפרשיות, ופחות או יותר כל קטע זוהר — בדרך כלל בתחילת פרשה — מתחיל עם הציור, עם התיאור של איך חבריא דזוהר יושבים ללמוד את הפרשה.
הזוהר רוצה להיות תיעוד חי
הזוהר רוצה מאוד להיות ספר חי, כמעט דומה לגמרא. הוא לא רוצה סתם לומר, “אני כותב פירוש על התורה, להוסיף חידושי תורה ופירושים על פי קבלה”, אלא הוא רוצה להיות תיעוד חי. הוא צריך לדעת לעורר, צריך לדעת ללמוד את זה בחשק, שיראו איך יהודים לומדים תורה לשמה על פי אמת. פנימיות התורה לא אומרת דווקא ללמוד את סודות התורה; הרבה פעמים הם משוחחים סתם בפשט של פסוק. אולי טמונים סודות התורה בכל דבר, אבל חלק מזה הוא סתם אבי פשט — רואים איך הם מתמודדים לפשט פסוק.
הזוהר מיוחד בין כמעט כל הספרים היהודיים, שהוא רוצה להיות ספר שהוא לא רק מעשה שהיה. קודם כל זה אכן מעשה של איך החכמים של הזוהר ישבו ללמוד כל שבוע את הפרשה, אבל התכלית היא שיעשו את זה. זה יותר כמו ספר מתכונים, או ספר הוראות, לא רק ספר שמציג תיאוריה.
משל: ספר על אהבה
אנחנו מדברים על אהבה, אהבה בין איש לאשתו, שזו הדוגמה הגדולה ביותר שהזוהר השתמש בה. אפשר להיות ספר שכותב תיאוריה של אהבה — איך אוהבים, איך מתחילה האהבה, איך זה נגמר, ואיך להישמר מכל המניעות. ויש ספר שמספר מעשה שהיה, רומן של בחור ובחורה שהתאהבו ומה הם עשו.
ללמוד ספר של תיאוריות, של הסברים, פילוסופיה של אהבה, זה לא פחות דרך טובה, אולי יש מעלות בזה, כי העולם רץ על אהבה, המשך המין האנושי רץ על זה, טמונים בזה סודות עצומים. אבל אם מישהו רוצה למעשה לעשות, רוצה ללמוד איך מתנהגים בנושא, הוא צריך לקרוא רומן, הספרים שמספרים את המעשיות של יהודי אחד שהתאהב באחר. שם הוא רואה את המוראות, איזה סוג קשיים יש, אילו מניעות צריך להתגבר עליהן, איך צריך לפייס, איך צריך לחזק את האהבה אחר כך כשהיא יורדת — ואז אפשר לחקות את זה. זה מה שלמדנו בשבוע שעבר, שכל מערכת יחסים, כל סוג דבר שאדם עושה, הוא עושה בעצם עם הסיפורים והמעשיות שהוא קרא וקיבל.
ספר שאינו מושלם
ויש גרסה טובה יותר של הספר. לא רק שהוא אומר מעשה, אלא מישהו שלמד את הפילוסופיה והתיאוריה של זה יכול לכתוב רומן טוב יותר, כי הוא יודע במה דברים תלויים. הוא יכול להכניס תוך כדי סיפור יותר את ההבנה, לספר את המעשה נכון יותר, ולהוציא מה צריך באמת להוציא כדי שזה יתאים לאיך זה עובד. ועוד יותר — הוא יכול לעשות ספר שכשיקראו אותו, זה כמעט יגרום לאדם לקום ולעשות את זה בעצמו. אחד הטריקים איך לעשות את זה הוא שהספר לא יהיה מושלם.
כשקוראים ספר כמו העקידת יצחק — ספר מושלם, כל פרשה יש כמה דרשות, כל דרשה מתחילה עם שאלות על הפסוקים, אחר כך הוא בונה ומביא שיטות שונות בסוגיה, משחק עם פירוש, ומפרש את הפסוקים והפרשיות. תמיד הכל מסתדר בצורה מושלמת. זה ספר טוב מאוד למי שרוצה לחפש דרשות, הסברים באופן משכיל על מדרשים ופסוקים — אבל זה לא ספר שיכול להצית אדם.
ספרים חסידיים אינם מושלמים
מי שלומד ספרים חסידיים רואה שהם על פי רוב כתובים באופן מאוד לא מושלם. כמעט אף ספר חסידי לא כתוב באופן של דרושים שלמים, שכל הדרוש מסתדר ואפשר לחזור על זה יושבת ליד השולחן אצל החותן. רוב הספרים החסידיים הם תיעוד של מה שהרבי דיבר ליד השולחן. אפילו ספר כמו תפארת שלמה זה לא שהוא ישב להסביר דבר, אלא זה כתוב להזכיר לחסידים שהיו ליד השולחן מה שהרבי אמר השבוע. ממילא זה הרבה פחות מושלם — הוא לא מביא מראי מקומות, לא מתחיל עם הפסוק, לא הולך לפרש את מאמרי חז״ל, הוא מביא הכל בדרך אגב, כי זה חי.
הדרך האמיתית ללמוד ספרים חסידיים היא להתרומם — או דרך זה שהוא מסתכל בחומש בעצמו למצוא את ההרחבה שלו ולראות איך זה נוגע אליו, או שהוא מצייר לעצמו איך הוא שומע את תורת הרבי ומקבל את דבר התורה שלו. זו דרך לימוד אחרת, לא כמו בעיון, כמו מנחת חינוך, אלא לימוד חסידי.
הזוהר כתוב לעורר
הזוהר כתוב מאה אחוז בדרך הזאת. הרבה פעמים הוא מתחיל קושיה ולא מסיים את התירוץ, או שמישהו אומר משהו וזה עשוי שתגיד, “רגע, אפשר להגיד ככה, אבל צריך להמשיך ככה.” וזה מה שהוא רוצה.
האריז״ל: לימוד זוהר על דרך ההשראה
מי שלומד אריז״ל יודע שהאריז״ל אמר הרבה דברים מהזוהר שלא כתובים בזוהר; תמיד כתוב איזה רמז. הרבה פעמים, כשר׳ חיים ויטאל מביא את האריז״ל, כתוב שזה נרמז בזוהר בפרשה זו — הסוד, הנושא — ולא מבינים. הגאון מווילנא אמר שהוא חושב שהאריז״ל לומד זוהר על דרך הפלפול, לא על דרך הפשט. אני חושב שזה לא נכון. נכון שדרך הלימוד שלו הייתה יותר מלאה בפלפול של דיוקים מסוימים — ברמ״ק ובר׳ שלמה אלקבץ אפשר לראות את דרך הלימוד איך הם למדו זוהר, בעיון — אבל אני חושב שהארי הקדוש למד זוהר לא רק על דרך הפשט, אלא על דרך ההשראה. כמו שהאריז״ל עצמו מתאר שהוא למד זוהר עד שבא אליו אליהו הנביא ואמר לו את הפירוש.
במילים אחרות, האריז״ל למד זוהר והתעורר. זה עשוי לגרום לך לחשוב, לא לומר הכל. התורה לא רוצה לומר לך הכל; יש חלק שצריך להיות החכם ומבין מדעתו. הזוהר מעלה את הפסוק על השולחן, ומוציא באיזה מצב אתה לומד את הפסוק, ועכשיו אתה אומר, “אה, אם ככה אתה מתכוון, אז הצעד הבא הוא ככה.” והרבה פעמים האריז״ל מספר לך פשוט את הצעד הבא או שלושה צעדים אחר כך שהזוהר התכוון בדרוש שלו. זה לא כתוב, אבל זה נרמז — הזוהר עורר.
הסוד של קימת חצות בזוהר
האריז״ל פותח את הזוהר בכל פרשה כמעט בהקדמה. הוא מספר בזוהר מעשה, לפעמים מפורש, ואפילו כשזה דרוש זה בנוי על המעשה: “עכשיו יושבים הצדיקים והחכמים ללמוד את פרשת השבוע.” אפשר לדמיין שמי שחיבר את הזוהר היה להם סדר, כל ליל שישי ישבו ללמוד את פרשת השבוע, והם כתבו את הזוהר בשעת מעשה.
התקופות של הלילה
הסדר שחבריא דזוהר חידשו היה ללמוד אחרי חצות בלילה. זה בנוי על הגמרא, “משמורה שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה” (ברכות ג.). יש תקופה של הלילה: תחילת הלילה הולכים לישון. הזוהר קורא לזה “טעם וטעם דמותא”, העולם נעשה קצת מת, בא מלאך המוות, “אחר מששים במיתה”, נשים סגירות על העולם. זה שעה של מידת הדין, נפתח הגיהנם, כל מיני חיות רעות, גנבים, רשעים וקליפות מתחילים להסתובב. זו תחילת הלילה, הזמן שהולכים לישון.
זמן האהבה אחרי חצות
יש אנשים שישנים כל הלילה ומפספסים את כל העניין. אבל אם אתה יהודי, ופעם זה היה יותר אפשרי — הלכו לישון לפני שנעשה לילה — ואם היית מתמיד, או בכלל מי שאהב אדם אחר, הוא קם בחצות. “בחצות” לא אומר דווקא הרגע שנעשה חצות, אלא מאוחר בלילה או מוקדם מאוד בבוקר. יש מחקר שזה היה מנהג שכולם קמו אז.
קמים כשכבר נחו, הגוף כבר רגוע, הוא כבר עיכל את הארוחה, והעולם שקט. אז כל אחד הולך עם האהבה שלו. ה״אשה מספרת עם בעלה” — מי שיש לו אהובה, אז זה הזמן שהוא מדבר איתה, כותב לה שיר, חושב עליה. זה הזמן השקט ביותר של היום, זמן טוב מאוד להיכנס לדברים שכל היום עסוק. כל היום זה זמן של יראה — עסוק בעבודה, בשגרה שצריך לעשות — וכאן מתחיל זמן האהבה, כמו “קול דודי דופק” (שיר השירים ה,ב), והזוהר מביא כסדר “היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני” (שיר השירים ח,יג). בזמן הזה כל אחד עם הדבר שהוא אוהב, האורות שלו, מה שמושך אותו הכי הרבה, מה שהוא חי בשבילו. הדוגמה לזה היא תמיד אהבת איש ואשה כמו שיר השירים.
מי שהתאהב בתורה
מי שהתאהב בתורה, בשכינה, קם בזמן הכי טוב כשקריר, כשבאה רוח צפונית נושבת שכתוב בגמרא בכינורו של דוד (ברכות ג:), והוא מתחיל לשיר, הוא שומע איך המלאכים מתחילים לשיר, “ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלקים” (איוב לח,ז). אז הוא מתאסף עם חבריו — וירטואלי או ממש — ובבית המדרש מתאספים המקובלים, אוהבי ה׳, ולומדים תורה.
כמעט כל קטע זוהר מתחיל עם קטע דרוש, לפעמים כמה שורות, לפעמים יותר בהרחבה, על המעלה של קימת חצות. זה עוד דבר שמפורש בצורה משונה. אנשים חושבים שתקום בחצות כמו כולל חצות לאברכים שאין להם שלום בית ורוצים לברוח מהבית, או שאתה צריך לסגף את עצמך ולא לישון בלילה. לא, כל העניין של לקום בחצות ללמוד תורה בנוי על זה כי זה הזמן השקט ביותר לעשות אהבה, ומי שאוהב את התורה קם אז. אז, אומר הזוהר, נפתחים שערי גן עדן, ויש לו דרוש על פי קבלה שאז היד השמאל של התפארת מתחילה להרים את השכינה, עד שבבוקר נעשה ממש יחוד בשחרית.
החידוש של המקובלים האחרונים: תיקון חצות
זה כל פשט הזוהר
זה כל פשט הזוהר. עכשיו בא האריז״ל — אולי צריך לבדוק אצל המקובלים הקודמים לו — אבל אם אני צודק זה בוודאי דבר של האחרונים. בזוהר לא כתוב כלום על אבלות על החורבן, על תיקון חצות, על בכייה. כתוב שקמים ולומדים תורה. בוודאי אומרים המקובלים האחרונים גם כן שצריך ללמוד תורה אחרי חצות, זה העיקר של קימה בלילה, כי ככל שמאוחר יותר זה הזמן הטוב ביותר ללמוד סודות התורה.
התפילה החדשה של תיקון חצות
אבל המקובלים האחרונים הוסיפו דבר מעניין מאוד — תפילה חדשה, סדר תפילה חדש, שנקרא תיקון חצות. זה תוקן אולי קצת לפני האריז״ל, על ידי חבורת החכמים. זה בנוי על פי רוב על פסוקי תהלים, ישעיהו, איכה, נביא, ויש בו קצת פיוטים משלהם שכתבו — שירים, קינות, שיר הגעגועים, שיר הדביקות, שיר הקינות — על הנושא של גלות השכינה, צער ישראל, מיתת צדיקים, וכל מיני צרות של צער הגלות. הם נהגו שקמים לחצות, ולפני שלמדו בכו קצת על גלות השכינה.
הרבי חיים ויטאל, בהדרכתו בהקדמת עץ חיים סימן ר״ט, מכניס שצריך לקום לחצות כל לילה ולבכות על החורבן. והוא אומר דבר חשוב — זה לא כל כך פשוט — שזו סגולה להשגה: מי שרוצה סגולה להיות מקובל, שיקום חצות ויבכה על חורבן בית המקדש.
ההוכחה שהמקובלים חידשו משהו
זו הוכחה שחכמי המקובלים האחרונים חידשו דגש חזק על בכייה, על התאבלות על החורבן, שרואים שזה לא כל כך בפשט. בפשט קימה לחצות היא רק נושא של תלמוד תורה. הם הוסיפו חלק תפילה שגם הוא בנוי על הגמרא: זו אותה גמרא שכתוב שהקב״ה קם בלילה ושאג ישאג על נוהו (ברכות ג.), הוא קם אז ובוכה על החורבן ועל הגלות. אז באים לקום ולבכות בזמן שהקב״ה בוכה.
המשל של האלמנה
זה בנוי על אותו רעיון כמו קודם, רק חלק הצער בתוכו. כמו שכתוב באיכה “בכה תבכה בלילה” (איכה א,ב) — המשל של איכה הוא על אלמנה, שני המשלים הם משל של אהבת איש ואשתו. המשל של אבילות החורבן הוא “היתה כאלמנה” (איכה א,א), כמו אלמנה שבעלה הלך, היתה כאלמנה ולא אלמנה, אלמנה שהלך בעלה למדינת הים.
למה היא בוכה בלילה? כי כל היום עסוקים, צריך לטפל. לאלמנה יש גם עבודה וילדים. זו השכינה שכל היום היא מטפלת ביהודים בגלות, היא לא יכולה לבכות על מה שחסר לה באמת. בא הלילה: היא נזכרת מתי היה בעלה עמה, מתי זה היה הזמן שהיא נהנית, זמן של אישה מספרת עם בעלה. עכשיו היא גם קמה בזמן שאפשר להיות בהתבודדות, והיא רואה שבעלה לא כאן, כמו שהזוהר הקדוש מתאר בציוריו. ממילא “בכה תבכה בלילה” — אז יוצאת זעקת הכאב שלה, בכיותיה, קינותיה. זה זמן הקינה.
את הכלל הזה כמעט לא רואים בזוהר, אולי בזוהר איכה זה רמוז, אבל לא מוצאים שהזמן צריך לנצל לבכות. המקובלים האחרונים הדגישו את הדבר וחידשו את הנוסח של תיקון חצות.
התפילות החדשות של המקובלים
תיקון חצות כתפילה אישית
על פי הלכה יש שלוש תפילות ביום: אברהם אבינו תיקן שחרית, יצחק מנחה, יעקב מעריב. אבל יש עוד כמה תפילות שאנחנו נוהגים — מי תיקן אותן? רבי שלמה אלקבץ. תיקון חצות היא תפילה אישית, לא יחיד ורבים. זו ליטורגיה, סדר מסוים, ובאילו ימים אומרים תיקון רחל ותיקון לאה יש הלכות. זו תקנה חדשה. בבין המצרים יש מנהג, מאותם מקובלים, לומר תיקון חצות גם ביום אחרי חצות היום, כשמתחיל להיות יותר ברוח חורבן בעולם. חלק גדול מחברינו לא נוהגים לעשות זאת.
קבלת שבת
יש עוד תפילה שהמקובלים חידשו, מאוד מחוברת ודומה: קבלת שבת, שאותה עושה כל יהודי, כמעט בכל תפוצות ישראל. אי אפשר לומר שהם חידשו אותה לגמרי — המנהג לומר “מזמור שיר ליום השבת” (תהלים צב,א) לפני מעריב שבת כבר היה הרבה לפני כן, וזה בנוי על הגמרא, הם לא המציאו כלום בעצמם. אבל כמו שאמרתי, מלימוד הגמרא אפשר להתעורר לעשות. לא כתוב בגמרא שצריך לצאת לשדה ולעשות קבלת שבת, אלא שהיו אמוראים שנהגו כך, ומסתכלים ברמב״ם ובשולחן ערוך איך צריך להתנהג ערב שבת. המקובלים התעוררו מזה ועשו סדר שנקרא קבלת שבת. גם שם לקחו פסוקים מתהלים ועשו שירה משלהם, ה״לכה דודי” שרבי שלמה אלקבץ כתב.
הנושא של לכה דודי: קבלת פני השכינה
על מה מדובר בלכה דודי? אותו נושא, מוכנס לתוך נושא השבת, קבלת שבת, ששבת מורה על השכינה, שמקבלים פני השכינה.
שאלה מהציבור: מישהו שאל אותי, “למה נכנס בלכה דודי שצריך לבכות על חורבן בית המקדש? אני רוצה לדעת על פי פשט.”
אמרתי לו שאם הוא מחפש תירוץ על פי פשט, הוא יחפש עד סוף כל הדורות, כי זה לא על פי פשט, אלא על פי קבלה. קבלה לא במובן שצריך לדעת חילוקים טכניים, אלא קבלה במובן של התמונה — התמונה של קדושה, של בית המקדש, של יהדות שיש למקובלים. התמונה שיש להם היא שיש דבר שנקרא השראת השכינה. השכינה פירושה ירושלים, פירושה שבת, זה הכל אותו דבר. מכיוון ששבת היא קבלת פני השכינה, מכניסים “לכה דודי לקראת כלה” (לכה דודי), ואנחנו בכל זאת לא שם לגמרי.
בדיוק כמו בזוהר: במקור הדרך הנכונה הייתה פשוט שקמים ביום ללמוד תורה, להתחבר לשכינה. אבל מכיוון שאנחנו לא שם, בוכים קצת קודם. אותו דבר שבת: שבת היא קבלת פני השכינה, אבל מכיוון שהשכינה עדיין בעפר, עדיין צריך לבכות “התנערי מעפר קומי” (לכה דודי), מדברים על זה. כשבאה שבת נעשית התעלות מסוימת, מרימים קצת את השכינה מהעפר.
זו עוד ראיה ודוגמה שכולנו נוהגים כן, איך המקובלים הכניסו את הנושא של גלות השכינה וירושלים מאוד מרכזי. אין מקור שצריך לקבל פני השכינה עם זה, שצריך לבכות קצת על הגלות, שצריך לומר “מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפכה” (לכה דודי). המקור הוא ההשגה, האורות שהיו למקובלים לחיות עם השכינה ולהוציא זאת.
היסוד: להחזיר את השכינה לעולם
מצב השכינה בכל דור
ההסבר על זה פשוט מאוד. בזמן שישראל שרויים על אדמתם, בוודאי בזמן בית המקדש, ובכל דור, יש את הדרך שלו איך רואים את העולם, התרבות שלו שקיימת. זה קשור לא רק ליהודים, אלא לכל העולם. זה עצמו הוא מצב השכינה — לא רק כמה יהודים שגרים בוויליאמסבורג, אלא כל העולם נושא את השכינה. יש כל מיני עליות וירידות. השכינה היא החלק שאנחנו מדברים, הדרך איך אפשר כביכול לדבר על האלוקות — שהוא משתנה. הקב״ה לא משתנה, אבל השראת השכינה, הדרך שבה אנשים מדברים על אלוקות, על קדושה, איך הקדושה נתפסת בעולם, משתנה לפי מצב הדורות, מצב הנשמות, מצב הגלגולים, מצב ההיסטוריה.
תקופות של קדושה ותקופות של חורבן
יש דורות ותקופות שמושג הקדושה, מושג בית המקדש — זה מתחבר לסדרה שלי על קדושה — שפירושו בוודאי השראת השכינה, שכאן שוכן הקב״ה, כאן שוכנת אלוקות בעולם. יש דבר כזה נבואה, שכינה, קדושה. הדברים שלומדים בתורה צריך לענות על קושיות שונות, להצדיק הרבה דברים, אבל עצם הדבר שיש דבר כזה קדושה ושכינה לא מוטל בספק, לא כל כך מסופק בעולם.
מי שלומד בכתבי ראשונים — לא משנה אם הוא לומד רמב״ם, כוזרי, או זוהר — לא רואה שיש דבר שאף אחד לא יודע בכלל מה פירוש קדושה. אגב, על פי זה צריך לומר שזה קשור לחורבן בית המקדש, אבל זה הרבה יותר מסובך, וצריך לדבר על זה יותר.
אבל יש תקופות שלא יודעים בכלל מה זה. מאבדים לגמרי את הדרך לומר שיש דבר כזה שנקרא קדושה, “הקדוש” (the sacred), אלוקות. העולם נעשה מאוד חול. ההפך מקודש זה לא טמא — אי אפשר לומר שהעולם נעשה יותר טמא, אלא הוא נעשה יותר חול, יותר חולין, לא מעניין, משעמם, עסוק בעסקים, בעשיית כסף, בדברים חומריים. אבל דברים של נשמה, דברים של קדושה, ובוודאי באופן היהודי שיש לו בעיות משלו כי יהודים בגלות, אין.
חורבן בית המקדש: הסתלקות השכינה
סוג המצב שנמצאים בו, זה נקרא חורבן בית המקדש באמת. יש לנו כבר מילה ישנה מאוד לזה: חורבן בית המקדש, גלות השכינה, הסתלקות השכינה. אין שכינה בעולם, או שהשכינה איתנו בגלות. בשיעור הבא, בעזרת ה׳, נסביר יותר את החיוב של שכינה בגלות. אבל יש הסתלקות השכינה באמת כאן.
במצב כזה נכון שלא רואים אפילו במדרשים ובגמרות שהם יהיו עסוקים מאוד, שזה יתפוס מקום כזה הנושא של אבילות החורבן. הבאתי ראיה מהזוהר, אבל אפילו מהגמרא לא רואים שזה יתפוס מקום כזה. מזכירים את זה כל הזמן בתפילות — אולי שליש משמונה עשרה מדבר על הגלות והגאולה, זה דבר מאוד בסיסי — אבל זה היה מספיק.
למה למקובלים זה לא מספיק
למה למקובלים זה לא מספיק? צריך להוסיף “לדוד”? מה היה רע שאומרים “ירושלים עירך” שלוש פעמים ביום? כי זה התחיל לחסר. בתפילה אומרים, כמו שהרמב״ם אומר, “כל צרכי בני אדם”, כל הדברים הרגילים שאנשים צריכים. היהודים בגלות מדברים הרבה על הגלות, מבקשים מהקב״ה שיגאל אותנו.
אבל הגיע זמן שאנחנו לא יודעים בכלל על מה מדברים, מאבדים את השפה לגמרי. אומרים המקובלים: אנחנו צריכים למצוא עצה, אנחנו צריכים להחזיר את השכינה לעולם. כשיהיה בית המקדש, כשכבר תיקנו הכל, זו לא בעיה. אבל סופרים עוד הרבה שלבים קודם, ואנחנו צריכים להתחיל לדבר על השכינה, לעשות את זה למציאות, ריאלי לאנשים.
הסוד של בכייה: לעשות את השכינה ריאלית
למה דווקא בכייה?
יש דרכים חיוביות ודרכים שליליות. בכייה היא הדרך השלילית, אבל זה דבר מאוד חשוב. אנשים חושבים שבכייה היא רק עצב, רק שלילי, אבל בבכייה יש דבר עמוק יותר. חיובי עובד רק כל עוד יש את זה. לומר “הקב״ה איתנו” כשלא יודעים בכלל מה פירוש קדושה ושכינה, זו לא חכמה גדולה.
אומר האריז״ל: אתה רוצה עכשיו לחיות עם השכינה, אבל הבעיה היא שזה מאוד מעורפל בכלל לדעת מה זה אומר — שמעת, זוכר, אבל זה מאוד מעורפל. יש עצה אחת נפלאה: לבכות על זה. כדי לבכות צריך גם לדעת — יודעים כן, אבל חסר מאוד מזה, חסר בשלמות. בוכים על דבר שיודעים אבל שחסר מאוד ממנו, שאפילו לא יכולים לומר מה איבדנו.
החסרון מראה את הקשר
כל אחד יודע שמה שמפריע לאדם החסרון שלו הוא הרבה יותר ראיה — וכאן אנחנו אומרים שמחדשים את הדבר דרך זה — קשר גדול יותר לדעת מה אדם אוהב, מה הוא מציאות אצלו: מה הוא לא יכול לחיות בלי זה, מה מפריע לו, מה הוא בוכה כשזה לא קיים. אפשר לומר לאדם, “אני נותן לך דבר טעים” — נו, תן שניים, למה לא? אבל מתי רואים שזה באמת חלק מחיי האדם? כשזה הולך והוא לא מקבל את זה, או מקבל רק קצת וזה מפריע לו, והוא בוכה.
יוצא שכשבוכים על משהו — ובכייה פירושה כאן ממש בכייה, להתעורר, בין אם חצות, זה לא כל כך קשה, על חסרונות העולמות, על חסרונות השכינה — עושים מה שיודעים כן, ובכייה על זה תעשה את הדבר הכי ריאלי לעצמו. כל עוד לא בוכים — לאדם מאוד נעים לרקוד אצל הרבי בטיש, אבל הוא אף פעם לא בוכה כשזה לא קיים, ואף פעם לא בוכה על כך שכל הטיש של הרבי הוא רק טעימה בעלמא, זכר בעלמא, ממה שהיה צריך להיות. היה צריך להיות שכל העולם יבין את הטיש של הרבי, שכל הגויים יבואו לראות את הרבי, שלא יצטרכו לעשות טיש, אלא כל יהודי יעשה בעצמו טיש — היה צריך להיות כל כך הרבה יותר טוב. אבל הוא יודע כן שנמצאים בטיש של הרבי. שיבכה על זה.
כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה
בזה שהוא בוכה על זה, כאן הסוד שכתוב ברמ״ק וברבי חיים ויטאל, הסוד של “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה” (תענית ל:). מכיוון שאנחנו בדאון של ירושלים, כדי שזה יוכל לחיות, כדי שנוכל לכוון בית חיינו שבנוי על השכינה הקדושה, אנחנו צריכים את השכינה, ואין לנו אותה כמו שצריך. התחלת העבודה היא שצריך להתבכות קצת על חסרון השכינה. הוא אומר, “אם אין לי…” — זו בכייה על מה שאין לך, זה המהלך של בעל התניא: בכייה על מה שאין לך, לעשות מזה מציאות אצלך, ובזה להחזיר את השכינה.
מתיקון חצות לקבלת שבת
לכן בוכים בתיקון חצות כמעט רק שלילי. אחר כך, בקבלת שבת, מזה שאומרים “מקדש מלך מלכים”, מתרוממת השכינה, ומתרוממים כבר כאן: “לא תבושי ולא תכלמי”, “מה תשתוחחי ומה תהמי”, “ימין ושמאל תפרוצי” (לכה דודי). ביום טוב לא מדלגים על החלק העצוב, אני לא יודע למה זה נעשה המנהג, זה לא הולך.
מרימים את השכינה בזה שבוכים עליה, ואז אפשר לעשות שבת. בכית על כך שבכל העולם אין שכינה — עכשיו אצלך יש את השכינה? למה אתה בוכה על זה? כי אתה יכול לעשות מספיק ריאלי בשבילך את השכינה, שאתה יכול לבכות על כמה שאין. בזה אפשר לקבל שבת, להחזיר קצת את הקדושה בעולם, ובזה נעשית קבוצה שלמה של אנשים שאצלם השכינה היא דבר — הם בוכים על כמה שאין ושמחים על כמה שיש — ובזה מקבלים שבת השבוע.
שבת שלום.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Between the Straits: The Matter of Mourning the Destruction and the Exile of the Shechina
Introduction: Maintaining the Jewish Calendar Within a Busy Life
My dear brothers, today is erev Shabbos kodesh, parshas Pinchas, which is the first week of the days of bein hametzarim, the three weeks between the seventeenth of Tammuz and Tisha B’Av. We are standing in the middle of studying the matter called midas hakedusha (the attribute of holiness), but we are obligated to also maintain the Jewish calendar, for the time of mourning has arrived, the time of remembering Yerushalayim and remembering the Beis Hamikdash.
And our entire way of life is built such that we should be organized in the order of the day, and particularly in a period of life when a person is very busy, it is extremely difficult to truly live all the orders of the calendar, to be sadder in bein hametzarim and happier in Adar. When a person is a yeshiva bachur and has no other occupation, he makes of it a complete state. But the moment he is occupied with practical life, indeed he does what is written in the Shulchan Aruch and what is written in the siddur, and everything is proper, except that it is difficult for him to be connected to it, to truly live the thing, that he should know and feel: behold, the seventeenth of Tammuz has arrived.
For naturally, when a person is busy, it becomes like this: there are several more matters to worry about, and this enters the list of things to worry about—to remember to fast on the seventeenth of Tammuz, and to ensure that he has the page by which he can conduct himself during the nine days, what is forbidden and what is permitted and the like.
The Shiur as a Place for Matters of the Heart
Therefore I wanted, since this shiur, as we have spoken many times, is intended especially to set aside time for matters of the heart, for matters of the soul—it is fitting that in this shiur we should at least engage with the matters at hand, “from time to time”—that this is the place where one should speak about these. And therefore, even though there are still matters that we must continue to clarify, nevertheless the time requires that we now dedicate time and study to the matters of these days. And certainly it is possible to connect the matters to each other.
The Beis Midrash of the Mekubalim in Tzfas
And what I wish to arouse is this: there is something very interesting here. Our shiur is built on Kabbalah, and there is a very interesting point in this. Anyone who examines and knows the later mekubalim, those we call our rabbis, our rabbis in Kabbalah—they are the beis midrash of Tzfas: the Ramak, the Arizal, Rabbi Shlomo Alkabetz, Rabbi Chaim Vital, that entire group. For approximately one hundred years, and not all at once, but most of them knew each other, that entire group of Jewish mekubalim who dwelt mainly in Tzfas around the year 5300, approximately four hundred and fifty years ago, and they founded and established that form of Judaism upon which the Chassidus that followed is a commentary, and perhaps even other paths are commentaries upon it. The Sephardic mekubalim, the Sephardic Jews, the Chassidic Jews—everything is commentary on that beis midrash.
And the more one studies them, studies the words of the Ramak, the words of the Arizal, the words of Rabbi Chaim Vital and Rabbi Shlomo Alkabetz, and even the Beis Yosef from the mouth of his maggid, the things are extraordinary in their flavor, extraordinary in their relevance and extraordinary in their depth. There is great study and great scholarship in the way they learn Kabbalah. They strive greatly to explain and clarify the matters, modern in a certain way, very relevant to our lives. Even though they lived four hundred years ago, and it is not the same world we live in, nevertheless in many ways the beginning of our world is that period, as everyone knows about the periods of the world. Then began what is called the modern world, and we are their students, and we learn their words.
The Emphasis on Mourning the Destruction Among the Mekubalim
And anyone who studies these sefarim sees a very strong emphasis on the matter and on the action and avodah of mourning the destruction. It is a very interesting thing, and it must be brought to mind, for there is in it deep learning and a great point in the matter. And as we learned in previous shiurim regarding the matter of kedusha, the topic of prishus (separation) and bodily pleasures, that sefarim such as Reishis Chochma—who was also a student of the Ramak, from that same beis midrash from which come the Chassidic sefarim and the entire path of which we are part—intensified the matters greatly in the way they expressed the matter (as we explained in previous shiurim about midas hakedusha and this is not its place).
So too in the matter of mourning the destruction, of longing for Yerushalayim, of yearning for the Beis Hamikdash, of the pain of the Shechina, of the matter of the exile of the Shechina—that beis midrash placed very great emphasis. And just as we seek to uproot the error, that people think Reishis Chochma was some kind of oppressed and pressured Jew, who wanted people not to enjoy their lives, and spoke about Gehinnom and about the prohibition to take pleasure in any pleasure and the like—and we say that this has no foundation at all, rather his entire desire was to express what is the meaning of light, of happiness, of taste and sweetness, of radiance of face, abundance, light and holiness, of those lives called kedusha—
So too and in exactly the same way in the matter of mourning the destruction, of the pain of the destruction, of tikkun chatzos, and of the other customs of mourning the destruction that they established and raised—they did not come to be pressured and tormented.
Chassidus as Commentary on the Beis Midrash
And behold, Chassidus, incidentally, we see the Chassidim seeking to interpret a commentary on a commentary: Chassidus is a commentary on that beis midrash, the beis midrash of the Baal Shem Tov and his students is a commentary on the beis midrash of the Ramak and Rabbi Shlomo Alkabetz and the Arizal and their colleagues. And in Chassidus we see, and this is a large part of Chassidus, that they struggle somewhat with the matter of mourning the destruction, and we also see that they struggle with the matter of prishus and kedusha. Anyone who knows and examines the original Chassidic sefarim sees that this is one of the matters they struggle with.
And why do they struggle with it? Because an explanation is lacking, the one who errs lacks a way in which he can express and fulfill the matters. For Chassidus did not come primarily to say new chiddushei Torah, but primarily to express in actual practice, in deed, how one lives the matters. And therefore one must emphasize, one must change the emphasis, change the stress in certain ways, and explain the matters in other ways. For naturally, from studying the sefer, from looking at what is written in it, a person is liable to err and think that indeed it is fitting for him to be depressed, that there is value in being depressed during the three weeks. Therefore we see in Chassidic sefarim, as is known, that it is not fitting to be depressed, and that one still must serve Hashem Yisbarach with joy, and to be happy and good-hearted always, and the like. And one even must be lenient in certain halachos, among certain Chassidim, because one cannot be so tense.
But one must understand that this is a commentary. This is a commentary on the matter of mourning the destruction, and this is the correct commentary. For the truth is that anyone who learns Zohar, who learns the writings of the Arizal, the Ramak and Rabbi Shlomo Alkabetz, sees that this is not what they intended, that we should be depressed. They were not Litvaks—this is the truth—rather they were very Chassidic. But when one reads the thing in a sefer, one thinks it is written there that one should be tense and alienated. Therefore one needs the commentary of Chassidus to clarify for us that this is not what they intended.
The Zohar as a Living Sefer
But what did they intend? This is what I wish to arrive at. What did they intend, and why? Two questions I wish to ask. Why? Let me bring one proof, from which we see that the Arizal, the Ramak and all those Jews emphasized the matter greatly. For example, anyone who has ever opened the sefer of the Zohar on the Torah knows that the sefer of the Zohar is arranged according to the order of the parshiyos. And more or less every section of Zohar—usually at the beginning of the parsha, and sometimes even in the middle, but usually at the beginning—the Zohar opens with a picture, with a description of the way in which the chachamim, the chavraya d’Zohar, sit down to learn the parsha.
The Zohar Seeks to Be a Living Record
And how do I think one should learn the Zohar in general? That is, the Zohar very much seeks to be a living sefer, almost like the Gemara, and even the Gemara is less so in a certain way. That is, the Zohar does not simply seek to say: I am writing a sefer, a commentary on the Torah, to add more chiddushei Torah, more commentaries according to Kabbalah. Rather it seeks to be a record, a living thing. It seeks to be a living sefer, a living record, and not merely a record. It must be able to arouse, that they should be able to learn it with enthusiasm, that from it they should be able to see how Jews learn. How Jews learn what is called Torah lishmah, according to truth. And pnimiyus haTorah does not necessarily mean to learn the matter of Torah, for this too is truth, since many times it speaks simply about the plain meaning of Scripture. Not everything, not all the Zohar is the secrets of Torah—perhaps a secret is hidden in everything, but part of it is even simply peshat. Many times they learn Chumash there, and we see how they struggle to interpret the plain meaning of a verse, even peshat.
But in this the Zohar is almost unique among all Jewish sefarim, that it very much seeks to be a sefer that is not only a deed that was. First of all, indeed it is a deed that was, a deed with the sages of the Zohar who sat down to learn the parsha of the week each week. And not only that, but just as everyone knows, the purpose of such a sefer is that they should do like it. In other words, it is more like a cookbook, or a book of instructions for law, than a book that establishes a theory.
Parable: A Book About Love
There are sefarim—and as we say, we speak about love, love between a man and his wife, which is the greatest example that the Zohar used much—one could have a sefer that writes a theory of love, how one loves, how love begins, how it ends, and how to guard against all the obstacles to love, and the like. And there are such sefarim. And then there is a sefer that tells a deed that was, a novel, that tells a deed of a young man and a young woman who fell in love, and what they did, and the like. This is one way.
And there is a sefer that everyone understands: if a person wants to arouse himself, to ignite his love, and even to learn how to conduct oneself in the matter of love, how to begin to love—I think everyone would agree that to learn a sefer of theories and explanations, of philosophy of love, is not a less good way. Perhaps there are advantages in it, and this is an important matter in itself to understand, for the world runs on love, the continuation of the human species runs on this. One cannot nullify the matter, one must understand it, and undoubtedly enormous secrets are hidden in it. But if a person wants to do in practice, if he wants—he must read a novel, he must read the sefarim that tell the stories of one Jew who loved another Jew. And thus he sees how it is done, and sees there the fears, and what difficulties there were, and what obstacles one must overcome, and how one must appease, and how one must strengthen the love afterward when it falls, and so on and so forth—the one who knows can see there, and then can imitate and do like it. And this is what we learned last week, that every time a person has love between a man and his wife, and truly in every relationship, in every deed a person does, he does it fundamentally from the stories and deeds he read, that he added, that he received (as we spoke in the previous shiur and this is not its place).
A Sefer That Is Not Perfect
And there is an even better sefer, and perhaps this is the sefer, but a better version of that same sefer, that not only does it tell a deed—and one can say another thing, that within the deed it integrates, for it is understood that one who truly understands, who has learned the philosophy of the thing and the theory of it, can write a better novel, for he knows what the matters depend on, and can insert within the story more understanding, to tell the deed more correctly, and to express what truly needs to be expressed so that it fits the way the matters work. And not only that, he can make a sefer that when they read it, it almost causes the reader to get up and do it himself. There are tricks how to do this. One of the tricks is that the sefer should not be perfect. This is an interesting trick: that the sefer should not be perfect.
When one reads a sefer, there are—for example, sefarim such as the Akeidah, Akeidas Yitzchak, a perfect sefer. Every derasha there, every parsha has several derashos, and every derasha opens with questions, with verses, and then he builds and brings different approaches in the matter he seeks to learn, and plays until he arrives at the interpretation, and interprets according to it the verses and the parshiyos. Always perfect. Everything always fits perfectly. And this is a very good sefer for one who seeks derashos, seeks explanations in an intellectual way, seeks explanations on midrashim and on verses—a very good sefer. But this is not a sefer with which a person can ignite his fellow.
Chassidic Sefarim Are Not Perfect
And anyone who learns Chassidic sefarim, incidentally, sees that Chassidic sefarim are usually written in a very imperfect way. There is almost not one Chassidic sefer, or only a few, but there is almost not one Chassidic sefer written in the manner of complete derashos, where the entire derush fits, and one can repeat it like this, at the table at the father-in-law’s. Chassidic sefarim were not made for this, and especially the early sefarim, but even the later ones—almost most Chassidic sefarim are a record of the Rebbe’s words at the table. Even a sefer like Tiferes Shlomo, it is not that he sat down and wrote to explain something, but a sefer that was written to remind the Chassidim who were at the table what the Rebbe said that week. This is more or less the essence of the sefer. And naturally it is much less perfect, it does not bring sources, it does not open with a verse, it does not go to interpret the statements of Chazal, it brings everything incidentally as much as possible—because it is alive, because the Jew sat at the table and said the Torah, and now you can learn it.
And the true way to learn Chassidic sefarim is to be aroused, either from being able afterward to examine the Chumash himself to find its expansion and to see how the thing relates to him, or from imagining in his soul and picturing as if he is hearing the Rebbe’s Torah and receiving his word of Torah. This is a different way of learning, not learning like in iyun, like Minchas Chinuch, but Chassidic learning.
The Zohar Was Written to Arouse
And the Zohar was written one hundred percent in that same way, that people should learn and be aroused. Many times it opens with a question and does not finish the answer, or one says something, and the thing is made such that you will say: “Wait, what is the meaning? One could say thus, but one must continue thus”—and this is its desire.
The Arizal: Learning Zohar Through Inspiration
And therefore, one who learns the Arizal knows that the Arizal said many things from the Zohar that are not written in the Zohar. There is always some hint there. Many times, in the language of the Arizal, when Rabbi Chaim Vital brings in the name of the Arizal, it says they are hinted in the Zohar in this parsha—the secret, the topic—and one does not understand. The Gra said that in his opinion the Arizal learns Zohar through pilpul, not through peshat. I think this is not correct. The Arizal does not learn Zohar through pilpul. True, his way of learning was more full of pilpul than certain precisions—learn in the Ramak and in Rabbi Shlomo Alkabetz and you can see the way of learning how they learned Zohar, but this is the true peshat, this is iyun, that one must examine it. I think the Arizal hakadosh learned Zohar not only through peshat, but through inspiration. As the Arizal himself describes that he learned Zohar until Eliyahu Hanavi came to him and told him the interpretation.
In other words, the Arizal learned Zohar and was aroused, and thus it happened. And thus it happens, true, every sefer, every true sefer is made for this, but the Zohar was written in this manner. It is made to bring you to thought, it is not made to tell you everything. The Torah does not seek to tell you everything. There is a part where you must be the wise one who understands on his own. But it is made so that you should learn the verse—the Zohar brings the verse to the table, and brings the situation, in what situation you are learning the verse, and now you say: “Ah, if this is what you mean, the next step is thus.” And many times the Arizal simply tells you the next step, or three steps later, which the Zohar intended to say in its derush. And it is not written, but it is hinted, the Zohar aroused, simply.
The Secret of Rising at Chatzos in the Zohar
Now, therefore you will see that it opens the Zohar in almost every parsha with an introduction, that is, the Zohar tells a deed—almost always an explicit deed, but even when it is a derush, I think it is built on the deed—that opens: “Behold now the tzaddikim and chachamim sit down, they sit down to learn.” This is what they do, now they sit down to learn the parsha of the week. Perhaps every week—I do not know—one can imagine that the authors of the Zohar had an order: every Friday night they sit down to learn the parsha of the week, let us say, and they wrote the Zohar. They wrote it at the time of the deed, and afterward one brought it to writing, but the thing was precise.
The Periods of the Night
The beginning of the Zohar almost every week speaks of that same state, that same situation of sitting down to learn. And the order that the mekubalim, the chavraya d’Zohar, innovated, was to learn after midnight. Everyone knows that the best time to learn is after midnight. And it is true, it is built on the parable, as it is written in the Gemara, “In the third watch an infant nurses from his mother’s breast and a woman speaks with her husband” (Berachos 3a). The Zohar bases much on the foundation of the Gemara in Berachos, that there is a period in the night. At the beginning of the night they go to sleep, and the Zohar calls this “ta’am d’mosa,” the world becomes somewhat dead, the angel of death comes, the “one of sixty of death,” a closure is poured upon the world, and everyone goes to sleep. And this is what the Zohar calls the spreading of midas hadin, Gehinnom opens, all kinds of busi d’mesavusa, wild animals, all kinds of thieves begin to wander, all kinds of wicked ones, all kinds of kelipos. This is at the beginning of the night, this is the time to go to sleep.
But afterward—there are people who sleep the entire night and rise in the morning, and miss the entire thing. But afterward, if a person is a Jew—and once the thing was more possible, they went to sleep before it became night, and afterward, if a person was diligent, if he loved to learn, or in general, one who loved another person, he rises at midnight. And when I say “at midnight,” the intention is not precisely at the moment it becomes midnight—I think this is an error. The intention is late at night, or very early toward morning, and they rose then. There is research that says there was a custom to rise, everyone would rise then.
The Time of Love After Midnight
And they rise when they have already rested, the body is already calm, it has already digested the food eaten at the evening meal, and the world is already quiet. And then everyone goes with his love. The “woman speaks with her husband”—one who has a beloved, then this is the time he speaks with her, or writes her a poem, or meditates on her. This is the calmest time of the day, and a very good time to express things, to enter into things that all day they are occupied with. Now they go to pray about love, whereas all day they are occupied with work, occupied with the tasks of the night that must be done.
The entire day is the time of yirah, one can say usually, or at least at the beginning of the night, and here begins the time of love, begins a time like “Kol dodi dofek” (Shir Hashirim 5:2), and the Zohar regularly brings the verse “You who dwell in the gardens, friends are listening to your voice, let me hear it” (Shir Hashirim 8:13). In other words, at this time the tzaddikim, the people whose love—for everyone has something he loves, which is his love, they are his lights, the thing that attracts him most, for which he truly lives—rise.
One Who Fell in Love with Torah
And one who fell in love with Torah, who fell in love with the Shechina, this is his love. He rises at the best time, when it is cool, when a cool wind comes, that northern wind blows that is written in the Gemara about David’s harp (Berachos 3b), and begins to sing, begins to hear how the angels begin to sing, “When the morning stars sang together and all the sons of God shouted for joy” (Iyov 38:7), and then he gathers with his friends, or alone, or with his friends virtually, or with his friends actually. And in the beis midrash gather the mekubalim, the inner sages, the lovers of Hashem, and learn Torah.
And almost every section of Zohar, almost every parsha of Zohar, opens with a section of derush—sometimes a few lines, sometimes at much greater length—about what is called in the sefarim the virtue of rising at chatzos. And again, this is another thing that is understood in a completely strange way incorrectly, for people think that you should rise at midnight, or that today there are chatzos kollelim for avreichim who do not have shalom bayis and seek to flee from the house at midnight, or that you must afflict yourself, truly not to sleep at night and to rise at midnight. No—the entire matter of rising at midnight to learn Torah then is built on this being the calmest time to arouse love, and one who loves Torah rises then, and then, says the Zohar, the gates of Gan Eden open, and the Zohar has a derush according to Kabbalah that then as it were the left hand of Tiferes begins to raise the Shechina, until in the morning there is truly a yichud at Shacharis, and this is the secret that the Zohar constantly begins to speak about.
The Innovation of the Later Mekubalim: Tikkun Chatzos
And behold, all this is the plain meaning of the Zohar. Now comes the Arizal—I think this is the Arizal, and perhaps one must examine the mekubalim before him whether they too learned thus, but if I am correct, certainly this is something from the later ones. In the Zohar nothing is written of the matters of mourning over the destruction, of tikkun chatzos, of crying—not one of these things is written. It is written that they rise and learn Torah. And certainly the later mekubalim say that one should learn Torah after midnight, that this is perhaps the essence, the essence of rising at midnight, the essence of rising at night, that the later a person sits down to learn, that then is the best time to learn the secrets of Torah.
The New Prayer of Tikkun Chatzos
But the later mekubalim added something very interesting here, and said, and everyone knows there is something called tikkun chatzos. Tikkun chatzos they established—I think not the Arizal, perhaps a bit before the Arizal, but the group of sages established a new prayer, a new order of prayer, called tikkun chatzos. And it is built mostly on verses from Tehillim, verses from Yeshayahu, verses from Eicha, verses from the prophets, and also there are a few piyutim of their own that they wrote, printed in siddurim of tikkun chatzos—songs, kinos, the song of yearning, the song of devekus, the song of lamentations—that the sages of Kabbalah wrote on the topic of the exile of the Shechina, on the pain of Israel, on the death of tzaddikim, and all kinds of troubles connected to the pain of exile. And they were accustomed to rise at midnight, and before the learning, beforehand, they cried a bit over the exile of the Shechina.
And Rabbi Chaim Vital, in the list of instructions that a Jew must do to be a mekubal, includes this in his instruction in the introduction to Eitz Chaim, that one must rise at midnight every night and cry over the destruction. And he also says an important thing, and from here we begin to see that the thing is not so simple: that this is a segulah for attainment. One who wants a segulah to be a mekubal, let him rise at midnight and cry over the destruction of the Beis Hamikdash.
The Proof That the Mekubalim Innovated Something
Behold what I see: there is here proof that the sages of the later mekubalim innovated a strong emphasis on crying, on mourning over the destruction, which we see is not so in the plain meaning. The plain meaning is that rising at midnight is only a matter of talmud Torah. And they added to this a kind of prayer, a part of prayer, which is also built on the Gemara. For this is that same Gemara where it is written that Hakadosh Baruch Hu rises at night and roars “He will surely roar over His habitation” (Berachos 3a), Hakadosh Baruch Hu rises then and cries over the destruction and cries over the exile. And on this the thing is built, that they come to rise and cry at the time when it is written that Hakadosh Baruch Hu cries.
The Parable of the Widow
And this is certainly built—let us understand a bit, on what is the thing built? It is built on that same idea we said before, but the part of pain in it, and one must understand why. It is built on that same part, as it is written in Eicha “She weeps bitterly in the night” (Eicha 1:2), that the parable of Eicha is about a widow, and the two parables are the parable of the love of a man and his wife, and the parable of mourning the destruction is “She has become like a widow” (Eicha 1:1)—like a widow whose husband went, died or went—”she has become like a widow and not a widow, a widow whose husband went to an overseas country.”
And what does she do? Why does she cry at night? Because all day they are busy, all day there are things to do, one must worry about the matters of the day. Even a widow has work, she too has children, and she must worry about them. This is the Shechina, who all day worries about Israel in exile, and cannot cry over what she truly lacks.
Night comes—and why specifically at night? One can say, that usually she remembers how it was when “her husband was with her,” when he was here; this was the time she would be aroused, for this was the time of “a woman speaks with her husband.” And now she too rises at the time when they could well have been in seclusion, to calculate what passes over a person who truly loves her. But she sees that her husband is not here, as the holy Zohar describes this in the language of their pictures. He is not here. And naturally “she weeps bitterly in the night,” then come out her cry of woe, her weeping, her pain, her lamentations—this is the time of lamentation.
This rule is almost not seen in the Zohar, perhaps in Zohar Eicha the thing is hinted, but one almost does not find in the Zohar that one should use this time to cry. But the later mekubalim emphasized the thing and innovated the text of tikkun chatzos.
The New Prayers of the Mekubalim
Tikkun Chatzos as Personal Prayer
There is one more thing I wish to mention, that we all practice—tikkun chatzos. There are several prayers: as we know according to halacha, in tradition there are three prayers a day, Shacharis Mincha and Maariv. Avraham Avinu established Shacharis, Yitzchak established Mincha, Yaakov established Maariv. Thus did the Avos. But there are several more prayers that we practice—and who made them? As I say, Rabbi Shlomo Alkabetz. Another prayer, called tikkun chatzos. A personal prayer. This is not a prayer of individual and community, but a personal prayer. It is a liturgy, a certain order that they say, and on which days they say it, it enters into halachos—when they say tikkun Rachel, when tikkun Leah. This is a new enactment that they made.
And in bein hametzarim there is a custom, it too comes from those same mekubalim, to say tikkun chatzos also during the day, after midday, even midday, when it begins to be afternoon, when a spirit of destruction begins to descend upon the world, they use this to cry over the Shechina. This is one prayer they innovated. And not everyone does this—I do not know, a large part of our friends do not practice doing this.
Kabbalas Shabbos
But there is another prayer that the mekubalim innovated, very connected and very close to this, and it is the prayer called Kabbalas Shabbos, which every Jew does, and in almost all the dispersions of Israel the custom of Kabbalas Shabbos has spread. One cannot say they innovated it completely, for the custom of saying “Mizmor shir l’yom haShabbos” (Tehillim 92:1) before Maariv of Shabbos already existed long before, but they added to it. And it is written that the thing is built on the Gemara, they did not invent anything from their hearts, everything is built on the Gemara, but it is a bit as I said before: that when one learns the Gemara, one can be aroused from it to do something. It is not written in the Gemara that they should go out to the field and make Kabbalas Shabbos, it is written that there were Amoraim who practiced thus and thus. One examines in the Rambam, one examines in the Shulchan Aruch how he brings the customs, one seeks to receive inspiration from this, one seeks to see how one should conduct oneself on erev Shabbos. But the mekubalim made from this a deed, they said: they were aroused from this and made an order called Kabbalas Shabbos. And there too they used that same thing, they took verses from Tehillim, made their own song, the “Lecha Dodi” that Rabbi Shlomo Alkabetz wrote then.
The Topic of Lecha Dodi: Receiving the Face of the Shechina
And what is spoken of in Lecha
The Topic of Lecha Dodi: Receiving the Face of the Shechina
And what is spoken of in Lecha Dodi? About that same topic. Placed within the topic of Shabbos, receiving Shabbos, that Shabbos indicates the Shechina, that we receive the face of the Shechina. And if we speak of receiving the face of the Shechina, you see here an interesting thing.
A question from the audience: Someone asked me, “Why does it enter into Lecha Dodi that they should cry over the destruction of the Beis Hamikdash? I want to know according to peshat.”
I told him that if he is looking for an answer according to peshat, let him search until the end of all generations, for this is not according to peshat, but according to Kabbalah. And Kabbalah too is not Kabbalah in the sense that one must know technical distinctions here and the like, but Kabbalah in the sense of the picture, the picture of kedusha, the picture of the Beis Hamikdash, the picture of Judaism that the mekubalim have. And the picture they have is that there is something called the indwelling of the Shechina. A verse is written, the indwelling of the Shechina upon Israel. The Shechina—she is called Yerushalayim, she is called Shabbos, everything is the same thing. And since Shabbos is receiving the face of the Shechina, they insert “Lecha dodi likras kallah” (Lecha Dodi), and we are not in our fullness.
And just as they said, for in its source—incidentally, the Zohar too was written during the time of exile, but in its source—the correct way was simply that a person rises at night, rises for the day, and begins to learn Torah, to connect with the Shechina. But since we are not there, we cry a bit beforehand.
So too with Shabbos. For Shabbos is receiving the face of the Shechina. And since usually in the world the Shechina is not yet in her repair, the Shechina is still in the dust, one still must cry “Shake yourself from the dust, arise” (Lecha Dodi), we speak of this. And when Shabbos comes there is truly an elevation, they raise the Shechina a bit from the dust.
And this is another proof, another source, another example that we all practice, how the mekubalim inserted the topic of the exile of the Shechina and the topic of Yerushalayim in a very central way. It is not written so beforehand. This certainly one cannot say has a source. There is a source that they should make Kabbalas Shabbos, that they should go out to the field, perhaps it is written in the Gemara, yes. But certainly there is no source that they should receive in this the face of the Shechina, that they should cry a bit over the exile, that they should say “Sanctuary of the King, royal city, arise, go out from the midst of the upheaval” (Lecha Dodi). For this there is no source. The source is the attainment, the lights that the mekubalim had to live with the Shechina, to express and to raise the Shechina.
The Foundation: To Return the Shechina to the World
The State of the Shechina in Every Generation
And I think the explanation for this is very simple and very basic. At the time when Israel dwells on their land, and certainly at the time of the Beis Hamikdash, and perhaps even before and even after, in every period and in every generation, there is their way how they see the world, there is their existing culture. And the thing does not relate only to Jews, but to the entire world. And this thing itself is the state of the Shechina. The state of the Shechina is not only a few Jews dwelling in Williamsburg. The Shechina governs the entire world. And there are all kinds of ascents and descents. The Shechina is the part from which we speak, the way in which we can speak as it were from the Divinity, from Hakadosh Baruch Hu, which changes. Hakadosh Baruch Hu does not change, but the indwelling of the Shechina, the reception, the way in which people speak of Divinity, of kedusha, the way in which kedusha is perceived in the world—changes according to the state of the generations, according to the state of the souls, according to the state of the reincarnations, according to the state of history.
Periods of Kedusha and Periods of Destruction
There are periods in which the ethic of kedusha, the ethic of the Beis Hamikdash—mikdash, and this connects to my series on kedusha, as I already said in the first shiur (as we explained at the beginning of the series about midas hakedusha and this is not its place)—there are generations and periods in which the ethic of kedusha, whatever its meaning may be, which certainly means something called the indwelling of the Shechina, something relating to this that here dwells Hakadosh Baruch Hu, here Divinity dwells in the world. There is such a thing as prophecy, there is such a thing as Shechina, there is such a thing as kedusha. And then, the things one learns, one must learn them in Torah, one must answer various questions, one must justify many things, but the very thing that there is such a thing as kedusha, that there is such a thing as Shechina, is not in doubt, is not so much in question in the world.
And as the historians tell us—and one must always be precise about how true this is, for things are much more complicated, but let us speak in Jewish history, and certainly they say thus, but one must understand; incidentally, this is another thing I do not wish to enter into completely and I do not know if now is the time. But let us say as the historians like to say—until my Rishonim, for example, one does not see; one who learns in the writings of the Rishonim, there is no difference whether one learns Rambam, whether one learns Kuzari, whether one learns Zohar, one does not see that there is something that does not exist at all, that no one knows at all what kedusha means. One does not see such a problem. Incidentally, according to this one must say that the thing relates to the destruction of the Beis Hamikdash, but as I say, it is much more complicated than this, and one must speak of this separately.
But there are periods when they do not know at all what this is. They lose—at least the Jews in their way—they lose the entire way to say that there is something called kedusha, that there is something called “the sacred” in the foreign language, or Divinity. They do not know at all. The world becomes very—what we call chol (mundane). The opposite of kodesh is not tamei, one cannot say that the world becomes more tamei, but it becomes more chol, more everyday, more uninteresting, boring, occupied with business, with making money, with material things. But things of the soul, things of kedusha, and certainly in the Jewish way which has its own problems because Israel is in exile—they do not exist.
The Destruction of the Beis Hamikdash: The Departure of the Shechina
And in such a period, in such a situation in which we find ourselves, this is truly the destruction of the Beis Hamikdash. We already have a word for this, a very ancient word: the destruction of the Beis Hamikdash. The destruction of the Beis Hamikdash, or the exile of the Shechina, the departure of the Shechina. There is no Shechina in the world. Or the Shechina is with us in exile. But about this we will need to speak with Hashem’s help in the next shiur, to explain more the positive side of Shechina in exile (and we will explain more be’ezras Hashem in the next shiur). But indeed there is here truly a departure of the Shechina. There is no Shechina in the world.
And in such a state—true, one asked a question: but one does not see even in the midrashim and in the Gemaros that they should be occupied with this in a terrible way, that the thing should take such a place. I brought a proof from the Zohar, but even from the Gemara—one does not see that the topic of mourning the destruction should take such a place. As far as I know, the Amoraim—we did not hear that they cried every day over the destruction of the Beis Hamikdash. True, they mention it regularly in the prayers, I am not saying. This is a very basic thing in Judaism. Perhaps a third of Shemoneh Esrei speaks of the exile and of the redemption. It is a very basic thing. But this was enough.
Why Was It Not Enough for the Mekubalim
And why was it not enough for the mekubalim? Must one add “l’David”? What is wrong with saying “Yerushalayim Your city” three times a day? Why must one add? Because it began to be lacking. In prayer one says things, as the Rambam says, “all the needs of people.” All the regular things that people need, we speak of them in prayer. And it is understood that Jews in exile speak much of the exile, they ask Hakadosh Baruch Hu to redeem us and to help in all the ways that are lacking.
But there came a time when they do not know at all what is being spoken of. They lose the language completely, what is being spoken of. Says the Arizal, say the mekubalim: one must find a remedy for this, and one must return the Shechina to the world. This is fundamentally what must be done. As long as she is not here—when there will be a Beis Hamikdash, when they have already repaired everything, this is not a problem. But there are still many more steps before. And one must begin to speak a bit of the Shechina. One must make of this a reality, one must make her real to people.
The Secret of Crying: To Make the Shechina Real
Why Specifically Crying?
Now, there is an interesting thing here. There are positive ways and negative ways. Let us say that crying is the negative way. But one must hear that there is something very important in this. Why? Because people think that crying means simply sadness, simply a negative thing. But the truth is that in crying is hidden something much deeper. In other words: the positive works only as long as the thing is in your hand. And to say a lie, to say “Hakadosh Baruch Hu is with us” when one does not know at all what kedusha means, one does not know at all what Shechina means—this is not great wisdom.
Says the Arizal: you want now to live with the Shechina, certainly this is what you want to do. The problem is that you know very vaguely, you know a bit, you heard, you remember, but very vaguely to know at all what this is. There is one wonderful remedy. The wonderful remedy is to cry over it. And certainly in order to cry one must also know. The meaning of the thing is that you do know, except that you know that what is here, what is being spoken of here—you cannot even say what you lost, what you once had, even that you do not know. One cries over something one knows, but much is lacking from it. It is lacking in its completeness, it is not in its fullness. One must explain precisely what is lacking and in what way it is lacking, but much is lacking from it.
The Lack Reveals the Connection
And everyone knows that what pains a person, his lack, is a much greater proof—not only a proof, for now we speak of renewing the thing through this—but a much greater connection, to know what a person loves, who he is, what is reality for him: it is what he cannot live without, what pains him, what he cries over when it is not there, more than what he rejoices over when it does exist. This is a very interesting thing. One can say to a person, “Here is something tasty for you.” Well, who said it is free? Give two, why not? But when do we see that this is truly part of a person’s life, part of his world? When he goes and does not have it, or he has only a little and it breaks him, and he cries.
It comes out that when one cries over something—and when I say crying, I mean literally to cry, to find a way to arouse oneself, whether at midnight, it is not so difficult, after a shiur, after they spoke, it is not so difficult to arouse oneself over the lacks of the worlds, over the lacks of the Shechina, and to cry over it. One does what one does know, it is understood. And he says that crying over this will primarily make the thing real for him. For as long as one does not cry, as long as a person has—it is very tasty for him to dance by the Rebbe’s table, but he never cries when the thing is not there, or he never cries that the entire Rebbe’s table is only a taste in passing, a remembrance in passing of what should have been—that it should have been that the entire world should understand the Rebbe’s table, that it should have been that all the gentiles should come to see the Rebbe how he conducts a tish, that it should have been that they should not need to conduct a tish at all, that every Jew should make a tish himself, that it should have been so much better. And yet he knows that he is by the Rebbe’s table. He cries over this.
Whoever Mourns Over Yerushalayim Merits to See Its Joy
And in what he cries over this—here is the secret written in the Ramak, he says it, in Rabbi Chaim Vital, here is the secret of “Whoever mourns over Yerushalayim merits to see its joy” (Taanis 30b). That is, since we are in the fall of Yerushalayim, in order that there can be life, in order that there can be Jews, that we can establish our house of life, establish Jewish life built on the holy Shechina—our attributes need that we should have the Shechina, and we do not have her properly. And the first way, the beginning of the avodah, is that a person must cry a bit over the lack of the Shechina, to cry over all the pain.
This is a bit of a trick, for he says, “I do not have, if I do not have…”—yes, this is crying over what you do not have, this is the approach of the Baal HaTanya: that crying over what you do not have, to make of this a reality for you, in this we return the Shechina.
From Tikkun Chatzos to Kabbalas Shabbos
Therefore, when one cries here in tikkun chatzos over what one cries, then one cries almost completely only negatively. And afterward one cries in Kabbalas Shabbos, that from saying “Sanctuary of the King of kings,” then the Shechina is elevated, and they begin to be elevated already here: “Do not be ashamed and do not be humiliated,” “Why do you bow down and why do you moan,” “Right and left you shall spread out” (Lecha Dodi). And incidentally, on Yom Tov we do not skip over the sad part—I do not know why the customs were made thus, this is not understood.
We raise the Shechina in that we cry over her, and then one can make Shabbos. You cried that in the entire world there is no Shechina, and now you have Shechina? Why are you crying over her? Because you can make the Shechina real for you to a sufficient degree, that you can cry over how much she is not. And in this one can receive Shabbos, and in this one can return a bit of kedusha to the world, and in this an entire group of people is made for whom the Shechina is a thing, they cry over how much she is not, they rejoice over how much she does exist, and in this they begin to go and receive Shabbos of the week.
Gut Shabbos.
📝 Full Transcript
Between the Straits: The Topic of Mourning the Destruction and the Exile of the Shechina
Introduction: Maintaining the Jewish Calendar in a Busy Life
Dear brothers, today is erev Shabbos kodesh, parshas Pinchas. It’s the first week of the Three Weeks, the three weeks between the seventeenth of Tammuz and Tisha B’Av. We’re in the middle of learning the topic of kedusha (holiness), but there’s an obligation to maintain the Jewish calendar, that when the time of mourning comes, of remembering Yerushalayim, remembering the Beis HaMikdash (Holy Temple).
The Difficulty of Living with the Calendar
Our way of life is set up so that we should have a seder hayom (daily order), especially in this period of life when one is very busy. It’s very difficult to truly live all the orders of the calendar, to be sadder during the Three Weeks and happier in Adar. When you’re a yeshiva bachur (student) and don’t have anything else to do, you make a situation out of it. But the moment you’re busy with life, you do what it says in Shulchan Aruch, what it says in the siddur—everything’s fine, but it’s hard to have a connection with it, to know, ah, the seventeenth of Tammuz has arrived. Normally it goes like this: okay, I need to take care of a few more things, it goes on the list—remember to fast on the seventeenth of Tammuz, make sure to check what you can taste during the Nine Days, what you’re not allowed to do and what you are allowed to do.
The Shiur as a Place for Matters of the Heart
And since this shiur is specially made to establish a time for devarim shebalev (matters of the heart), devarim shebaneshama (matters of the soul), it’s obligatory that in this shiur we should at least deal with the topics from time to time, the opposite of routine—that this is the place where we must speak about this. Even though we still have topics to clarify, the time obligates that we should dedicate the learning to the topics of these days. Of course, we can connect them.
The Beis Medrash of the Mekubalim in Tzfas
There’s an interesting thing. This shiur is built on Kabbalah. Whoever looks into the later mekubalim (kabbalists), whom we call our rebbes in Kabbalah, they are the beis medrash of Tzfas: the Ramak, the Arizal, Rav Shlomo Alkabetz, Rav Chaim Vital, the whole group. It’s about a hundred years; most of them knew each other, and they mainly lived in Tzfas in the year 5300, about four hundred and fifty years ago. They founded and established the kind of Yiddishkeit that later Chassidus is a commentary on, and perhaps other paths as well. Sefardic mekubalim, Sefardic Jews, Chassidic Jews—it’s all a commentary on this beis medrash.
The more one learns them—the words of the Ramak, the words of the Ari, Rav Chaim Vital, Rav Shlomo Alkabetz, even the Beis Yosef from his maggid—it’s strangely appealing, relevant and deep, with very much analysis and scholarship. They try very strongly to explain and clarify things, very modern and relevant to how we live. Even though they lived four hundred years ago, the beginning of our world is in that period—that’s when what we call the modern world began, and we are their students.
The Emphasis on Mourning the Destruction Among the Mekubalim
Anyone who learns in these sefarim sees a very strong emphasis on the topic and the service of mourning the destruction. There’s a deep learning, a great awareness in this topic. Just as we learned in previous shiurim regarding the topic of kedusha, the subject of prishus (separation), of physical pleasures, which sefarim like Reishis Chochma—a student of the Ramak—dealt with very strongly in how they brought out the topic. So too in the topic of mourning the destruction, of longing for Yerushalayim, of yearning for the Beis HaMikdash, of the pain of the Shechina, of the exile of the Shechina, this beis medrash placed a great emphasis.
And just as we want to uproot the error, that people think, unfortunately, that the Reishis Chochma was a repressed frum Jew who wanted people not to enjoy their lives—which we say is not the case at all, he simply wants to bring out what it means to be light, happy, pleasant, with a radiant face, abundance, light, kedusha, from the life that is called kedusha—so too the topic of mourning the destruction, of the pain of the destruction, of Tikkun Chatzos, and all the other customs of mourning the destruction, didn’t come in order to be repressed.
Chassidus as a Commentary on This Beis Medrash
Chassidus is a commentary on this beis medrash—the beis medrash of the Baal Shem Tov and his students is a commentary on the beis medrash of the Ramak, Rav Shlomo Alkabetz, the Arizal and their colleagues. In Chassidus you see that people struggle with the topic of mourning the destruction, just as they struggle with the topic of prishus and kedusha. Why? Because there’s a lack of interpretation, the one who errs lacks a certain way of how to bring it in, how to fulfill it. Chassidus didn’t come mainly to say new chiddushei Torah, but practically, actually, how one lives in these things. And for this one must change the emphasis, and explain it in other ways.
Since the nature of looking at a sefer is that one can err, thinking that one should be depressed, that it’s a matter of being depressed during the Three Weeks—therefore you see in Chassidic sefarim, as is known, that one shouldn’t be depressed, one must always serve Hashem with joy, be happy and joyful, and one must even be lenient in certain halachos, because one can’t be so drawn in.
But one must understand that this is a commentary on the topic of mourning the destruction, and it’s the correct commentary. Whoever learns Zohar, the writings of the Ari, the Ramak, Rav Shlomo Alkabetz, sees that they didn’t mean that one should be depressed. They weren’t Litvaks, they were very Chassidic. But when you read it in the book, you think you should be so drawn in and strange. You need to have the commentary of Chassidus that should clarify for us that it didn’t mean that.
The Zohar as a Living Sefer
But what does it mean, and why? Two questions. Let me say one proof that the Arizal, the Ramak, and all these Jews strongly emphasized this thing. Whoever has ever opened the Sefer HaZohar al HaTorah sees that it’s arranged according to the order of the parshiyos, and more or less every piece of Zohar—usually at the beginning of a parsha—begins with the image, with the description of how the Chavraya D’Zohar sit down to learn the parsha.
The Zohar Wants to Be a Living Record
The Zohar very much wants to be a living sefer, almost similar to the Gemara. It doesn’t just want to say, “I’m writing a commentary on the Torah, to add chiddushei Torah and commentaries according to Kabbalah,” but it wants to be a living record. It must be able to awaken, one must be able to learn it with enthusiasm, so that one should see how Jews learn Torah lishma (for its own sake) according to truth. Pnimiyus HaTorah (the inner dimension of Torah) doesn’t necessarily mean learning the secrets of the Torah; often they just discuss the simple meaning of a verse. Perhaps the secrets of the Torah lie in everything, but part of it is just plain pshat—you see how they struggle with the simple meaning of a verse.
The Zohar is unique among almost all Jewish sefarim, that it wants to be a sefer that isn’t just a story that happened. First of all, it is indeed a story of how the sages of the Zohar sat down to learn each week in the parsha, but the purpose is that you should do it. It’s more like a recipe book, or a book of instructions, not just a sefer that presents a theory.
A Parable: A Sefer About Love
We’re talking about love, love between husband and wife, which is the greatest example that the Zohar used. You can have a sefer that writes a theory of love—how people love each other, how love begins, how it ends, and how to guard against all obstacles. And there’s a sefer that tells a story that happened, a novel about a boy and a girl who fell in love and what they did.
To learn a sefer of theories, of explanations, philosophy of love, is no less a good way, perhaps there are advantages in it, because the world runs on love, the continuation of humanity runs on this, tremendous secrets lie in this. But if someone wants to actually do it, wants to learn how one conducts oneself in this subject, he must read a novel, the books that tell the stories of one Jew who fell in love with another. There he sees the fears, what kind of difficulties there are, which obstacles one must overcome, how one must appease, how one must strengthen the love later when it falls—and then one can replicate it. This is what we learned last week, that every relationship, every kind of thing a person does, he does essentially with the stories and tales that he has read and received.
A Sefer That Isn’t Perfect
And there’s an even better version of this sefer. Not only does it tell a story, but someone who has learned the philosophy and theory of it can write a better novel, because he knows what things depend on. He can bring in, within the story, more understanding, tell the story more correctly, and bring out what one must truly bring out so that it should align with how it works. And even more—he can make a sefer that when one reads it, it will almost make the person get up and do it himself. One of the tricks of how to do this is that the sefer shouldn’t be perfect.
When you read a sefer like the Akeidas Yitzchak—a perfect sefer, every parsha has several drashos, every drasha begins with questions on the verses, then he builds up and brings different approaches in the topic, plays with a commentary, and explains the verses and parshiyos. Everything always fits perfectly. This is a very good sefer for whoever wants to seek drashos, logical explanations on midrashim and verses—but it’s not a sefer that can ignite a person.
Chassidic Sefarim Aren’t Perfect
Whoever learns Chassidic sefarim sees that they are generally written in a very imperfect manner. Almost no Chassidic sefer is written in the form of complete drashos, that the whole drasha fits and one can repeat it sitting at the table at the father-in-law’s. Most Chassidic sefarim are a record of what the Rebbe spoke at the tisch (table). Even a sefer like Tiferes Shlomo isn’t that he sat down to explain something, but it’s written to remind the Chassidim who were at the tisch what the Rebbe said that week. Consequently it’s much less perfect—he doesn’t bring sources, doesn’t begin with the verse, doesn’t go to explain the statements of Chazal, he brings everything in passing, because it’s alive.
The true way of learning Chassidic sefarim is to lift oneself up—either through looking into the Chumash itself to find his own expansion and see how it’s relevant to him, or he imagines himself hearing the Rebbe’s Torah and receiving his word of Torah. It’s a different way of learning, not like analytical study, like Minchas Chinuch, but a Chassidic learning.
The Zohar Is Written to Awaken
The Zohar is written one hundred percent in this way. Often it begins a question and doesn’t finish the answer, or someone says something and it’s made so that you should say, “Wait, one could say this, but one must go further like this.” And that’s what it wants.
The Arizal: Learning Zohar Through Divine Inspiration
Whoever learns the Arizal knows that the Arizal said many things from the Zohar that aren’t in the Zohar; there’s always some hint. Often, when Rav Chaim Vital brings the Arizal, it says that it’s hinted in the Zohar in this parsha—the secret, the topic—and one doesn’t understand. The Vilna Gaon said that he thinks the Arizal learns Zohar through pilpul (dialectics), not through pshat. I think that’s not correct. It’s true that his way of learning was more full of pilpul from certain inferences—in the Ramak and Rav Shlomo Alkabetz you can see the way of learning how they learned Zohar, with analysis—but I think that the Ari HaKadosh learned Zohar not just through pshat, but through divine inspiration. Just as the Arizal himself describes that he learned Zohar until Eliyahu HaNavi came to him and told him the meaning.
In other words, the Arizal learned Zohar and was awakened. It’s made to make you think, not to say everything. The Torah doesn’t want to tell you everything; there’s a part where one must be “the wise one who understands from his own knowledge.” The Zohar brings up the verse on the table, and brings out in what situation you’re learning this verse, and now you say, “Ah, if that’s what you mean, the next step is this.” And often the Arizal simply tells you the next step or three steps later that the Zohar meant with its drasha. It’s not stated, but it’s hinted—the Zohar awakened.
The Secret of Rising at Chatzos in the Zohar
The Arizal opens on the Zohar in almost every parsha in the introduction. It tells a story in the Zohar, sometimes explicitly, and even when it’s a drasha it’s built on the story: “Now the tzaddikim and sages sit down to learn the parsha of the week.” One can imagine that those who authored the Zohar had an order, every Friday night they sat down to learn the parsha of the week, and they wrote the Zohar during the actual event.
The Periods of the Night
The order that the Chavraya D’Zohar innovated was to learn after chatzos (midnight) at night. It’s built on the Gemara, “In the third watch, a baby nurses from his mother’s breast and a woman converses with her husband” (Berachos 3a). There’s a period of the night: early night, one goes to sleep. The Zohar calls this “taste and taste of death,” the world becomes a bit dead, the Angel of Death comes, “after one tastes death,” a closure is placed on the world. This is a time of midas hadin (divine judgment), Gehinnom opens up, all kinds of wild beasts, thieves, wicked people and kelippos (husks) begin to turn. This is early night, the time when one goes to sleep.
The Time of Love After Chatzos
There are people who sleep the whole night and miss the whole thing. But if you’re a Jew, and sometimes this was more possible—one went to sleep before it became night—and if you were a masmid (diligent student), or in general whoever loved another person, he got up at chatzos. “At chatzos” doesn’t necessarily mean the exact moment it becomes chatzos, but late at night or very early in the morning. There’s research that it was a custom that everyone used to get up then.
One gets up when one has already rested, the body is already calm, it has already digested the supper, and the world is quiet. Then everyone goes with his love. The “woman converses with her husband”—whoever has a beloved, then is the time when he speaks with her, writes her a poem, thinks of her. This is the quietest time of the day, a very good time to enter into things that the whole day one is busy with. The whole day is the time of yirah (fear)—one is busy with work, with the weekday things one must do—and here begins the time of love, as it says “The voice of my beloved knocks” (Shir HaShirim 5:2), and the Zohar regularly brings “You who dwell in the gardens, friends listen to your voice, let me hear it” (Shir HaShirim 8:13). At this time everyone has his thing that he loves, his lights, what attracts him most, what he lives for. The example of this is always the love of husband and wife like Shir HaShirim.
The One Who Fell in Love with Torah
Someone who fell in love with Torah, with the Shechina, gets up at the best time when it’s cool, when there comes such a north wind blowing that it says in the Gemara about David’s harp (Berachos 3b), and he begins to sing, he hears how the angels begin to sing, “When the morning stars sang together and all the sons of God shouted for joy” (Iyov 38:7). Then he gathers together with his friends—virtually or actually—and in the beis medrash the mekubalim, the lovers of Hashem, come together and learn Torah.
Almost every piece of Zohar begins with a bit of drasha, sometimes a few lines, sometimes more at length, about the virtue of rising at chatzos. This is another thing that is strangely misinterpreted. People think that you’ll get up at chatzos like a chatzos kollel for the young men who don’t have shalom bayis (domestic peace) and want to run away from home, or that you must afflict yourself and not sleep at night. No, the whole thing of getting up at chatzos to learn Torah is built on this because this is the quietest time to make a love, and whoever loves Torah gets up then. Then, says the Zohar, the gates of Gan Eden open, and he has a drasha according to Kabbalah that then the left hand of Tiferes begins to lift up the Shechina, until in the morning there is actually a yichud (unification) at shacharis.
The Innovation of the Later Mekubalim: Tikkun Chatzos
This is All the Simple Meaning of the Zohar
This is all the simple meaning (peshat) of the Zohar. Now comes the Arizal — perhaps one needs to check with the earlier kabbalists — but if I’m correct, this is certainly something from the later authorities (acharonim). In the Zohar there is nothing about mourning over the destruction (churban), about Tikkun Chatzot, about weeping. It says that one rises and learns Torah. Certainly the later kabbalists also say that one should learn Torah after midnight, that is the essence of rising at night, because the later it is, the better the time to learn the secrets of the Torah (sodot haTorah).
The New Prayer of Tikkun Chatzot
But the later kabbalists added a very interesting thing — a new prayer, a new order of prayer, which is called Tikkun Chatzot. It was established perhaps a little before the Arizal, by the group of sages. It is built mostly on verses from Psalms, Isaiah, Lamentations, the Prophets, and has some of its own liturgical poems (piyutim) that they wrote — songs, lamentations, the Song of Longing, the Song of Cleaving, the Song of Lamentations — on the theme of the exile of the Shechinah, the suffering of Israel, the death of the righteous, and all sorts of troubles from the pain of exile. They conducted themselves that one rises at midnight, and before one learned, one wept a little about the exile of the Shechinah.
Rabbi Chaim Vital, in his guidance in the introduction to Etz Chaim, siman 279, includes that one must rise at midnight every night and weep over the destruction. And he says an important thing — this is not so simple — that this is a segulah (spiritual remedy) for attainment (hasagah): whoever wants a segulah to become a kabbalist, should rise at midnight and weep over the destruction of the Temple.
The Proof That the Kabbalists Innovated Something
This is proof that the later kabbalistic sages innovated a strong emphasis on weeping, on mourning over the destruction, which we see is not so in the simple meaning. Simply speaking, rising at midnight is only a matter of Torah study (talmud Torah). They added a section of prayer which is also built on the Gemara: it’s the same Gemara that says that the Holy One, blessed be He, rises at night and roars like a lion over His dwelling (Berachot 3a), He rises then and weeps over the destruction and the exile. So one comes to rise and weep at the time when the Holy One, blessed be He, weeps.
The Parable of the Widow
It is built on the same idea as before, only the part of suffering in it. As it says in Lamentations, “She weeps bitterly in the night” (Lamentations 1:2) — the parable of Lamentations is about a widow; both parables are the parable of the love of husband and wife. The parable of mourning the destruction is “She has become like a widow” (Lamentations 1:1), like a widow whose husband has gone away, “like a widow but not a widow,” a widow whose husband has gone to an overseas country.
Why does she weep at night? Because all day one is busy, one must take care. The widow also has a job and children. This is the Shechinah who all day takes care of the Jews in exile, she cannot weep over what she truly lacks. Night comes: she remembers when her husband would be with her, when this would be the time when she becomes intimate, the time when a wife speaks with her husband. Now she also rises at the time when one can be in solitude (hitbodedut), and she sees that her husband is not there, as the holy Zohar describes in its imagery. Consequently, “she weeps bitterly in the night” — then her cry of woe comes out, her weeping, her lamentations. This is the time of lamentation.
This principle is hardly seen in the Zohar; perhaps in Zohar Lamentations it is hinted at, but one doesn’t find that the time should be used for weeping. The later kabbalists emphasized this thing and innovated the text of Tikkun Chatzot.
The New Prayers of the Kabbalists
Tikkun Chatzot as a Personal Prayer
According to halachah there are three prayers a day: Abraham our father established Shacharit, Isaac Minchah, Jacob Maariv. But there are a few more prayers that we conduct — who made them? Rabbi Shlomo Alkabetz. Tikkun Chatzot is a personal prayer, not an individual and communal one. It’s a liturgy, a certain order, and on which days one says Tikkun Rachel and Tikkun Leah goes according to the laws. This is a new enactment. In the Three Weeks (Bein HaMetzarim) there is a custom, from the same kabbalists, to say Tikkun Chatzot also during the day after midday, when it begins to become more in the spirit of destruction in the world. A large part of our friends don’t conduct themselves to do this.
Kabbalat Shabbat
There is another prayer that the kabbalists innovated, very connected and similar: Kabbalat Shabbat, which every Jew does, in almost all Jewish communities. One cannot say that they completely innovated it — the custom of saying “A Psalm, a Song for the Sabbath Day” (Psalms 92:1) before Maariv on Shabbat already existed much earlier, and it’s built on the Gemara; they didn’t think of anything on their own. But as I said, from learning the Gemara one can be aroused to do. It doesn’t say in the Gemara that one should go out to the field and make Kabbalat Shabbat, only that there were Amoraim who conducted themselves this way, and one looks in the Rambam and Shulchan Aruch how one should conduct oneself on Erev Shabbat. The kabbalists were aroused by this and made an order called Kabbalat Shabbat. There too they took verses from Psalms and made their own poetry, the “Lecha Dodi” that Rabbi Shlomo Alkabetz wrote.
The Theme of Lecha Dodi: Receiving the Face of the Shechinah
What is discussed in Lecha Dodi? The same theme, incorporated into the theme of Shabbat, receiving Shabbat, where Shabbat indicates the Shechinah, that one is receiving the face of the Shechinah.
Question from the audience: Someone asked me, “What does it have to do with Lecha Dodi that one should weep over the destruction of the Temple? I want to know according to the simple meaning.”
I told him that if he’s looking for an answer according to the simple meaning, he’ll search until the end of all generations, because this is not according to the simple meaning, but according to Kabbalah. Kabbalah not in the sense that one needs to know technical distinctions, but Kabbalah in the sense of the image — the image of holiness, of the Temple, of Judaism that the kabbalists have. The image they have is that there is something called the dwelling of the Shechinah (hashraʾat haShechinah). The Shechinah means Jerusalem, means Shabbat, it’s all the same thing. Since Shabbat is receiving the face of the Shechinah, one brings in “Come my beloved to greet the bride” (Lecha Dodi), and we are not completely there.
Just as with the Zohar: originally the right way would have been simply that one rises during the day to learn Torah, to connect with the Shechinah. But since we are not there, one weeps a little first. The same thing with Shabbat: Shabbat is receiving the face of the Shechinah, but since the Shechinah is still in the dust, one still needs to weep “Shake off the dust, arise” (Lecha Dodi), one speaks about this. When Shabbat comes there is a certain drumbeat, one lifts up the Shechinah a bit from the dust.
This is another proof and example that we all conduct, how the kabbalists brought in the theme of the exile of the Shechinah and Jerusalem very centrally. There is no source that one should receive the face of the Shechinah with this, that one should weep a little over the exile, that one should say “Sanctuary of the King, royal city, arise and go forth from the upheaval” (Lecha Dodi). The source is the perception, the lights that the kabbalists had to live with the Shechinah and to bring it out.
The Foundation: Bringing Back the Shechinah to the World
The State of the Shechinah in Every Generation
The explanation for this is very simple. When Israel dwells on their land, certainly in the time of the Temple, and in every generation, there is its way of how one sees the world, its culture that exists. It has to do not only with the Jews, but with the entire world. That itself is the state of the Shechinah — not just a few Jews who live in Williamsburg, but the entire world carries the Shechinah. There are all kinds of ascents and descents. The Shechinah is the part that we speak of, the way in which one can, so to speak, speak about the Godliness — that it changes. The Holy One, blessed be He, doesn’t change, but the dwelling of the Shechinah, the way in which people speak of Godliness, of holiness, how holiness is grasped in the world, changes according to the state of the generations, the state of souls, the state of reincarnations, the state of history.
Periods of Holiness and Periods of Destruction
There are generations and periods when the concept of holiness, the concept of the Temple — this connects to my series on holiness — which certainly means a dwelling of the Shechinah, that here the Holy One, blessed be He, dwells, here Godliness dwells in the world. There is such a thing as prophecy, Shechinah, holiness. The things that one learns in Torah, one needs to answer various questions, justify many things, but the essential thing that there is such a thing as holiness and Shechinah is not in doubt, not so strongly doubted in the world.
Whoever learns in the writings of the early authorities (Rishonim) — no difference whether he learns Rambam, Kuzari, or Zohar — doesn’t see that there is a thing that no one knows at all what holiness means. By the way, according to that one must say that it has to do with the destruction of the Temple, but it’s much more complicated, and one needs to speak about this further.
But there are periods when one doesn’t know at all what this is. One loses the entire way of saying that there is such a thing called holiness, “the sacred,” Godliness. The world becomes very mundane (chol). The opposite of holy (kodesh) is not impure (tamei) — one cannot say that the world has become more impure, rather it becomes more mundane, more weekday-like, not interesting, boring, busy with business, with making money, with materialistic things. But matters of the soul, matters of holiness, and certainly in the Jewish way which has its own problems because Jews are in exile, there isn’t.
The Destruction of the Temple: The Departure of the Shechinah
The kind of situation that one finds oneself in, this is called the destruction of the Temple truly. We already have a very old word for this: the destruction of the Temple, the exile of the Shechinah, the departure of the Shechinah (histalkut haShechinah). There is no Shechinah in the world, or the Shechinah is with us in exile. In the next lecture, with God’s help, we will explain more the positive of the Shechinah in exile. But there is truly a departure of the Shechinah here.
In such a state it’s true that one doesn’t see even in the Midrashim and Gemaras that they should be terribly busy, that the theme of mourning the destruction should occupy such a place. I brought a proof from the Zohar, but even from the Gemara one doesn’t see that it should occupy such a place. It’s mentioned constantly in the prayers — perhaps a third of the Shemoneh Esrei speaks about the exile and the redemption, it’s a very basic thing — but it was enough.
Why For the Kabbalists It’s Not Enough
Why for the kabbalists is it not enough? One needs to add “L’David”? What was wrong with saying “Jerusalem Your city” three times a day? Because it began to be lacking. In prayer one says, as the Rambam says, “all the needs of people,” all the normal things that people need. The Jews in exile speak a lot about the exile, ask the Holy One, blessed be He, to redeem us.
But there came a time when we don’t know at all what we’re talking about, we lose the language entirely. Say the kabbalists: we need to find a solution, we need to bring back the Shechinah to the world. When there will be a Temple, when we have already fixed everything, that’s not a problem. But we’re counting many steps earlier, and we need to begin to speak about the Shechinah, make it a reality, real for people.
The Secret of Weeping: Making the Shechinah Real
Why Specifically Weeping?
There are positive ways and negative ways. Weeping is the negative way, but it’s a very important thing. People think that weeping is only sad, only negative, but in weeping there is a deeper thing. Positive only works as long as one has it. To say “the Holy One, blessed be He, is with us” when one doesn’t know at all what holiness and Shechinah mean, is not a great wisdom.
Says the Arizal: you want now to live with the Shechinah, but the problem is that it’s very fuzzy to know at all what this means — you’ve heard, you remember, but it’s very fuzzy. There is one wonderful solution: to weep over it. To weep one also needs to know — one knows yes, but it’s very lacking in completeness. One weeps over something that one knows but that is very lacking, that one can’t even say what one has lost.
The Lack Shows the Connection
Everyone knows that what disturbs a person about his lack is much greater proof — and here we’re saying that one innovates the thing through this — a greater connection to know what a person loves, what is a reality for him: what he cannot live without, what disturbs him, what he weeps when it’s not there. One can say to a person, “I’ll give you something delicious” — well, give two, why not? But when does one see that this is truly a part of a person’s life? When it goes away and he doesn’t have it, or has only a little of it and it disturbs him, and he weeps.
It comes out that when one weeps over something — and weeping means here literally weeping, arousing oneself, whether at midnight, it’s not so hard, over the lacks of the worlds, over the lacks of the Shechinah — one does what one knows yes, and weeping over this will make the thing real for oneself the most. As long as one doesn’t weep — a person finds it very pleasant to dance at the Rebbe’s table, but he never weeps when it’s not there, and never weeps over the fact that the entire Rebbe’s table is only a taste, only a remembrance, of what it should have been. It should have been that the entire world should understand the Rebbe’s table, that all non-Jews should come see the Rebbe, that one shouldn’t need to conduct a table, but every Jew should make a table himself — it should have been so much better. Yet he knows yes that one is at the Rebbe’s table. Weep over this.
Whoever Mourns Over Jerusalem Merits to See Its Joy
With the fact that he weeps over this, here is the secret that is written in the Ramak and in Rabbi Chaim Vital, the secret of “Whoever mourns over Jerusalem merits to see its joy” (Taanit 30b). Since we are in the down of Jerusalem, so that it can live, so that we can have proper intention (kavanah) in our house of life which is built on the holy Shechinah, we need to have the Shechinah, and we don’t have it properly. The beginning of the service is that one needs to weep out a little over the lack of the Shechinah. He says, “If I don’t have…” — it’s weeping over what you don’t have, this is the Baal HaTanya’s approach: weeping over what you don’t have, making it a reality for yourself, and with this bringing back the Shechinah.
From Tikkun Chatzot to Kabbalat Shabbat
Therefore one weeps at Tikkun Chatzot almost entirely only negatively. Afterwards, at Kabbalat Shabbat, from saying “Sanctuary of the King of Kings,” the Shechinah rises, and one already rises here: “Do not be ashamed and do not be humiliated,” “Why are you downcast and why do you moan,” “Right and left you shall spread forth” (Lecha Dodi). On Yom Tov one doesn’t skip the sad part, I don’t know why it became the custom, it doesn’t work.
One lifts up the Shechinah with the fact that one weeps over it, and then one can make Shabbat. You wept over the fact that in the entire world there is no Shechinah — now by you there is the Shechinah? Why do you weep over it? Because you can make the Shechinah real enough for yourself, that you can weep over how much it isn’t. With this one can receive Shabbat, return a bit of holiness to the world, and with this becomes a whole group of people for whom the Shechinah is a thing — they weep over how much it isn’t there and rejoice over how much it is there — and with this one receives Shabbat for the week.
Good Shabbos.
ליקוטי מוהר"י 1›
הנני נותן לו את בריתי שלום
שיעורי 5 דקות לפרק - אידיש 6›
Originally published on August 22, 2022 at 7:28 PM, reissued on March 16, 2026 at 12:00 AM
Originally published on August 22, 2022 at 7:28 PM, reissued on March 16, 2026 at 12:00 AM
Originally published on August 24, 2022 at 7:29 PM, reissued on March 17, 2026 at 12:00 AM
Originally published on August 24, 2022 at 7:29 PM, reissued on March 17, 2026 at 12:00 AM
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
דער צווייטער מפקד און נחלת הארץ – פרשת פינחס
דער מפקד און זיין קאנטעקסט
אין פרשת פינחס קומט דער צווייטער מפקד פון כלל ישראל „אחרי המגפה” – נאך דער מגפה פון בעל פעור. דער סדר הפרשיות איז באמערקנסווערט: די מעשה מיט מדין און בנות מואב ווערט אונטערבראכן, און ערשט אין פרשת מטות („נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים”) קומט מען צוריק דערצו. אינצווישן ווערן אריינגעשטעלט ענינים וואס געהערן צו די לעצטע הכנות פאר’ן אריינגיין אין ארץ ישראל. דער קאנטראסט צווישן פקודי משה ואהרן (דער ערשטער מפקד אין במדבר סיני) און פקודי משה ואלעזר הכהן (דער צווייטער מפקד אין ערבות מואב) שפיגלט אפ דעם פאראלעל צווישן תורת הר סיני און משנה תורה. דריי טעמים פאר’ן מפקד: (1) נאך דער מגפה דארף מען וויסן וויפיל אידן זענען געבליבן; (2) מ’דארף וויסן די יוצאי צבא פאר כיבוש הארץ און מלחמת מדין; (3) לויט די משפחות ווערט פעסטגעשטעלט די חלוקת הארץ.
הערות אין דער ליסטע און בני לוי
די תורה פליכט אריין הערות ביים רעכענען געוויסע משפחות: ביי בני ראובן ווערן דערמאנט דתן ואבירם און דער מעשה פון קרח, ביי בני לוי – נדב ואביהוא, און ביי יהודה – ער ואונן. דאס דינט אלס קיצור פון די מעשיות אדער אלס „אפדעיט” פון דער ליסטע. בני לוי ווערן באזונדער גערעכנט, ווייל זיי גייען נישט אין מלחמה און באקומען נישט קיין נחלת הארץ. דער סך־הכל פון ביידע מפקדים איז ענליך, אבער אין די פרטים – סיי אין די משפחות סיי אין די צאלן פון יעדע שבט – זענען דא גרויסע חילוקים, וואס שפיגלט אפ דעם וועקסל פון דורות.
דער קשיא אין חלוקת הארץ: גורל vs. לרב תרבה
א שטארקע קשיא אין דער פרשה: עס שטייט „לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו” – א גרעסערע שבט באקומט מער לאנד – אבער עס שטייט אויך „אך בגורל יחלק את הארץ” און „בין רב למעט“, וואס משמע אז דער גורל מאכט נישט קיין חילוק צווישן גרויס און קליין. דאס איז כמעט א סתירה מפורשת: אויב „לרב תרבה” באשטימט שוין וויפיל יעדער באקומט, וואס דארף מען א גורל? עס זענען דא פארשידענע מהלכים אין די מפרשים וויאזוי צו פארשטיין דעם צוזאמענשפיל פון די צוויי כללים, אבער דאס בלייבט אן אפענע שאלה צום מעיין זיין.
תמלול מלא 📝
פרשת פינחס: דער צווייטער מפקד און די סדר פון די פרשיות
דער אינטערעסאנטער סדר פון די פרשה
די היינטיגע פרק איז זייער אינטערעסאנט מיט’ן סדר. עס האלט בעצם מיט א מעשה פון אונז, און מ’גייט אוועק וועגן א דבר אחר, און מ’גייט צוריקקומען צו די מעשה נאך א לאנגע הפסקה פון די פרשה און נאך אפאר פרשיות. עס גייט אים צוריקקומען אין פרשת מטות – “נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים”.
מ’קען טראכטן כאילו אז די אלע פרשיות קומען דא אריין, עס איז ממש אינמיטן די מעשה, אינמיטן די צייט ווי מדין האט געקומען מיט די בנות מואב מיט די אידן, אין די צייט וואס איז געגאנגען נאכ’ן אראפנעמען זיי. עס שטייט שוין איינמאל די צוואה אפילו פאר דעם, אדער איז דא נאך טעמים פארוואס עס שטייט די סדר. עס איז דא נאך מעשיות אינצווישן וואס האבן געפאסט צו זיין אין די צייט.
מ’דארף פארשטיין די סדר, אבער א כלל איז: אלע זאכן זענען פון די לעצטע זאכן וואס מ’טוט פאר’ן אריינגיין אין ארץ ישראל, און אויכעט דעמאלט איז געווען די מעשה מיט די בנות מואב.
“ויהי אחרי המגפה” – די צווייטע ציילונג
יעצט הייבט זיך אן די פסוק, און מ’זעט זייער אינטערעסאנט: “ויהי אחרי המגפה” איז אזוי ווי די אנהייב אינמיטן פון א פסוק, אבער דאס איז קלאר די כאילו המשך – נאך די מגפה איז געווען די נייע אמירה, די נייע צוואה צו ציילן די אידן, כל עדת בני ישראל.
און ווער איז די ציילערס? משה און אלעזר הכהן. אהרן הכהן איז שוין נפטר געווארן, יעצט לעבט נאך משה און אלעזר הכהן.
איז די פסוק שפעטער קאנטראסט זייער קלאר: איז דא די פקודי משה ואהרן הכהן, פקודי משה ואלעזר הכהן.
– פקודי משה ואהרן הכהן – דאס איז די פקודים וואס מ’האט געלערנט אנהייב פון די ספר, חומש הפקודים
– פקודי משה ואלעזר הכהן – דאס איז וואס מיר האבן די פקודים פון ערבות מואב
זייער ענליך צו וואס מיר האבן א תורה: מיר האבן די תורה פון הר סיני און די תורה פון ערבות מואב, וואס דאס איז משנה תורה. איז דא די פקודים פון הר סיני, פון די אנהייב במדבר סיני, און איז דא די פקודים פון ערבות מואב.
דריי טעמים פאר דעם מפקד
דער ערשטער טעם: נאך דער מגפה
די פשוט’ע פשט קען זיין אז עס האט צו טון מיט דעם וואס עס איז געווען א מגפה – מ’דארף וויסן וויפיל איז געבליבן. דאס איז איינע פון די טעמים.
דער צווייטער טעם: יוצאי צבא פאר כיבוש הארץ
אויך קען זיין, און דאס איז פשט ווי מיר גייען זען שפעטער, אז עס האט צו טון מיט דעם וואס מ’גייט אריינגיין אין ארץ ישראל – דארף מען וויסן די יוצאי צבא. איז בעצם אין אנהייב איז אויך געווען דאס, נאר אינצווישן איז געווען די פראבלעם פון די מרגלים, אז די יענע דור אנשי מלחמה זענען נישט אריינגעגאנגען אין ארץ ישראל.
און די צווייטע זאך, אזוי ווי מיר לערנען, קומט דאך א גאנצע זאך מלחמת מדין, און פאר די מלחמת מדין האבן אויך גענומען מענטשן פון די מאסע, און אזוי ווייטער. איז אפשר פאר דעם דארף מען אויך ציילן די מענטשן.
דער דריטער טעם: חלוקת הארץ
א דריטע זאך איז דא, אזוי ווי די תורה פירט אויס אין דעם פרק: “אלה תחלק הארץ” – איז לויט די משפחות וואס ווערן גערעכנט דא, איז געשען אויך די חלוקת הארץ, וואס מ’גייט רעדן שפעטער אין פארשידענע פרטים וועגן דעם, מיט די מנות של כל אחד און אזוי ווייטער.
סאו דאס איז נאך א דריטע ריזען, וואס פארשטייט זיך עס האט צו טון מיט די כיבוש, אבער עס האט נאך א ריזען, אז מ’זאל וויסן ווער זענען די משפחות, יעדע משפחה. הגם מ’דארף פארשטיין, איז געווען א גורל פאר יעדע משפחה פון יעדע שבט, וויאזוי דאס האט געארבעט. על כל פנים, דער סדר פון די פקודים האט געמאכט אז מ’זאל מאכן סדר אין די נחלת הארץ.
בני לוי – א באזונדערע רעכענונג
ביי דעם מאל זענען די בני לוי ווערן עקסטער אויך גערעכנט דא, אזוי ווי זיי זענען געווען גערעכנט פריער, ווייל לוי גייט נישט אין מלחמה, און אויך האט לוי נישט קיין נחלת הארץ, אזוי ווי די תורה זאגט דא אויך.
הערות אין די פקודים – דתן ואבירם, נדב ואביהוא, ער ואונן
ס’איז אויך אן אינטערעסאנטע זאך וואס מ’קען באמערקן ביי די פקודים, אזוי ווי די סדר פון אזויפיל פרשיות אין סוף במדבר דא, איז אז די תורה מאכט אזוי ווי הערות ווען זי רעדט פון געוויסע מענטשן וועגן די זאכן וואס זענען געשען אין מדבר.
למשל, ווען מ’קומט אן צו בני ראובן, קומט מען אן צו דתן ואבירם, רעדט מען: דאס איז דער דתן ואבירם וואס זיי האבן “הצו על משה”, ס’איז געווען קרח, און “ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קרח במות העדה”.
ווען מ’רעכנט, זאגט מען שוין אזוי ווי ווער ס’איז געווען, כולי, און מ’זאל קענען לערנען דא די קיצור פון די גאנצע מעשה, אדער מ’וויל אזוי ווי אפדעיטן די ליסט מיט די ידיעות וואס איז געשען מיט דעם מענטש אינדערצווישן.
די זעלבע זאך איז דא אונז שוין געווען ענליך צו דעם פריער ביי נדב ואביהוא: “וימת נדב ואביהוא”, און מ’פארשטייט נישט וואס איז געשען, נאר מ’זאל פארשטיין אז ס’איז נישט געבליבן זייער ירושה.
די זעלבע זאך ביי ער ואונן ביי יהודה איז דא א קליינע הערה: “וימת ער ואונן בארץ כנען”.
דאס זענען אלעס הערות וואס מ’דארף וויסן.
חילוקים צווישן דעם ערשטן און צווייטן מפקד
נאך א גרויסע הערה וואס מ’דארף פארשטיין איז די שייכות פון דעם מפקד און דער פריערדיגער מפקד. דער סך הכל נומבער איז ענליך, נישט ממש די זעלבע אבער זייער ענליך, אבער אין די פרטים איז דא זייער אסאך חילוקים – סיי אין די משפחות וואס ווערן אויסגערעכנט, סיי אין די נומבער סך הכל פון יעדע שבט וואס ווערט אויסגערעכנט.
דאס זענען אלע זאכן וואס מ’קען פארשטיין אז ס’האט זיך געטוישט, ס’איז געווען אנדערש, נאך דעם צווייטן דור האט זיך געטוישט די אלע שינויים. אדער ס’איז אפילו שפעטער אין די עושר איז געווען גרויסע חילוקים וועלכע משפחה איז געווען חשוב’ער און אזוי ווייטער. אבער דאס איז אלץ א חלק פון די זאכן וואס מ’דארף טראכטן ווען מ’לערנט דעם פרק.
אזוי זענען דא אפאר נעמען וואס זענען נישט ממש די זעלבע נעמען אזוי ווי ס’שטייט פריער. דאס איז נאך א זאך וואס מ’קען מעיין זיין.
די קשיא פון “לרב תרבה” און “בגורל”
נאכדעם ווען מ’קומט אן צו דער פרשה פון אינמיטן אינצווישן, זייער אינטערעסאנט און ס’שטימט, ווייל די נחלה איז געווען אינצווישן די פרשה פון די פקודי ישראל און די פקודי הלוים. שטייט:
> “לאלה תחולק הארץ בנחלה במספר שמות, לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו”
און שפעטער שטייט די פקודי הלוים וואס זיי באקומען נישט קיין נחלה.
אבער ס’איז זייער שווער צו פארשטיין וואס הייסט “לרב תרבה נחלתו” – ס’הייסט ווער ס’האט מער פקודים באקומט מער נחלה. דאכט זיך לכאורה אז על פי הגורל, וויאזוי קען זיין על פי הגורל צו צוטיילן? וואס איז די גורל אויב ס’איז דא א הלכה וואס זאגט ווער ס’האט מער האט מער? איז לכאורה ווייסט מען שוין וויאזוי ס’דארף צו זיין, דארף מען נישט קיין גורל.
ס’איז דא אסאך מהלכים אין די מפרשים וויאזוי צו פארשטיין, אבער דאס איז א שטיקל אינטערעסאנטע זאך וואס מ’דארף פארשטיין:
– פארוואס דארף מען האבן די “לרב תרבה נחלתו”? – די פשוט’ע פשט
– און וואס איז די גורל?
די צוויי הלכות וואס שטייט דא:
1. איינס די פקודים
2. צווייטנס “אך בגורל”
און ס’איז משמע כמעט קלאר אז ביי די גורל איז נישט קיין חילוק – שטייט “בין רב למעט”. ס’איז כמעט א סתירה מפורשת וויאזוי س’דארף ארבעטן די נחלה: צו מיט א גורל צו “בין רב למעט”, אדער “לרב תרבה ולמעט תמעיט”?
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
המפקד השני ונחלת הארץ – פרשת פינחס
המפקד והקונטקסט שלו
בפרשת פינחס מגיע המפקד השני של כלל ישראל “אחרי המגפה” – אחרי מגפת בעל פעור. סדר הפרשיות בולט: מעשה מדין ובנות מואב נקטע, ורק בפרשת מטות (“נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים”) חוזרים לכך. בינתיים מוכנסים ענינים השייכים להכנות האחרונות לכניסה לארץ ישראל. הניגוד בין פקודי משה ואהרן (המפקד הראשון בבמדבר סיני) לבין פקודי משה ואלעזר הכהן (המפקד השני בערבות מואב) משקף את המקבילה בין תורת הר סיני למשנה תורה. שלושה טעמים למפקד: (1) אחרי המגפה צריך לדעת כמה יהודים נשארו; (2) צריך לדעת את יוצאי הצבא לכיבוש הארץ ומלחמת מדין; (3) לפי המשפחות נקבעת חלוקת הארץ.
הערות ברשימה ובני לוי
התורה משבצת הערות בספירת משפחות מסוימות: אצל בני ראובן מוזכרים דתן ואבירם ומעשה קרח, אצל בני לוי – נדב ואביהוא, ואצל יהודה – ער ואונן. זה משמש כקיצור של המעשיות או כ”עדכון” של הרשימה. בני לוי נספרים בנפרד, כי הם לא יוצאים למלחמה ולא מקבלים נחלת הארץ. הסך הכל של שני המפקדים דומה, אבל בפרטים – הן במשפחות והן במספרים של כל שבט – יש הבדלים גדולים, המשקף את חילופי הדורות.
הקושיא בחלוקת הארץ: גורל מול לרב תרבה
קושיא חזקה בפרשה: כתוב “לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו” – שבט גדול יותר מקבל יותר ארץ – אבל כתוב גם “אך בגורל יחלק את הארץ” ו”בין רב למעט“, שמשמע שהגורל לא עושה הבדל בין גדול לקטן. זו כמעט סתירה מפורשת: אם “לרב תרבה” כבר קובע כמה כל אחד מקבל, למה צריך גורל? יש מהלכים שונים במפרשים כיצד להבין את השילוב של שני הכללים, אבל זו נשארת שאלה פתוחה למעיין.
תמלול מלא 📝
פרשת פינחס: המפקד השני והסדר של הפרשיות
הסדר המעניין של הפרשה
הפרק של היום מעניין מאוד מבחינת הסדר. הוא מתחיל בעצם עם מעשה שלנו, ועוברים לדבר אחר, וחוזרים למעשה אחרי הפסקה ארוכה של הפרשה ואחרי כמה פרשיות. זה חוזר בפרשת מטות – “נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים”.
אפשר לחשוב כאילו שכל הפרשיות הללו באות כאן, זה ממש באמצע המעשה, באמצע הזמן שמדין באו עם בנות מואב אל היהודים, בזמן שהלך אחרי הורדתם. כבר עומדת פעם אחת הציווי אפילו לפני כן, או שיש עוד טעמים למה עומד הסדר הזה. יש עוד מעשיות בינתיים שהתאימו להיות בזמן הזה.
צריך להבין את הסדר, אבל כלל הוא: כל הדברים הם מהדברים האחרונים שעושים לפני הכניסה לארץ ישראל, וגם אז היה המעשה עם בנות מואב.
“ויהי אחרי המגפה” – הספירה השנייה
עכשיו מתחיל הפסוק, ורואים דבר מעניין מאוד: “ויהי אחרי המגפה” הוא כמו התחלה באמצע פסוק, אבל זה ברור כאילו המשך – אחרי המגפה היתה האמירה החדשה, הציווי החדש לספור את היהודים, כל עדת בני ישראל.
ומי הם הסופרים? משה ואלעזר הכהן. אהרן הכהן כבר נפטר, עכשיו חי עוד משה ואלעזר הכהן.
אז הפסוק מאוחר יותר מנוגד בצורה ברורה מאוד: יש את פקודי משה ואהרן הכהן, פקודי משה ואלעזר הכהן.
– פקודי משה ואהרן הכהן – אלו הפקודים שלמדנו בתחילת הספר, חומש הפקודים
– פקודי משה ואלעזר הכהן – זה מה שיש לנו הפקודים מערבות מואב
דומה מאוד למה שיש לנו תורה: יש לנו את התורה מהר סיני ואת התורה מערבות מואב, שזה משנה תורה. אז יש את הפקודים מהר סיני, מתחילת במדבר סיני, ויש את הפקודים מערבות מואב.
שלושה טעמים למפקד
הטעם הראשון: אחרי המגפה
הפשט הפשוט יכול להיות שזה קשור לכך שהיתה מגפה – צריך לדעת כמה נשארו. זה אחד הטעמים.
הטעם השני: יוצאי צבא לכיבוש הארץ
גם יכול להיות, וזה פשט כמו שנראה מאוחר יותר, שזה קשור לכך שנכנסים לארץ ישראל – צריך לדעת את יוצאי הצבא. אז בעצם בהתחלה גם היה זה, אלא שבינתיים היתה הבעיה של המרגלים, שאותו דור אנשי מלחמה לא נכנסו לארץ ישראל.
והדבר השני, כמו שאנחנו לומדים, בא הרי כל עניין מלחמת מדין, ולמלחמת מדין גם לקחו אנשים מהמסה, וכן הלאה. אז אולי לפני זה צריך גם לספור את האנשים.
הטעם השלישי: חלוקת הארץ
דבר שלישי יש, כמו שהתורה מפרטת בפרק הזה: “לאלה תחלק הארץ” – אז לפי המשפחות שנספרות כאן, נעשתה גם חלוקת הארץ, שעליה ידובר מאוחר יותר בפרטים שונים, עם המנות של כל אחד וכן הלאה.
אז זה עוד סיבה שלישית ענקית, שמובן שזה קשור לכיבוש, אבל יש עוד סיבה, שידעו מי הן המשפחות, כל משפחה. אמנם צריך להבין, היה גורל לכל משפחה מכל שבט, איך זה עבד. על כל פנים, הסדר של הפקודים עשה שיהיה סדר בנחלת הארץ.
בני לוי – חשבון מיוחד
הפעם בני לוי נספרים במיוחד גם כאן, כמו שנספרו קודם, כי לוי לא הולך למלחמה, וגם ללוי אין נחלת הארץ, כמו שהתורה אומרת כאן גם כן.
הערות בפקודים – דתן ואבירם, נדב ואביהוא, ער ואונן
יש גם דבר מעניין שאפשר לשים לב אליו בפקודים, כמו הסדר של כל כך הרבה פרשיות בסוף במדבר כאן, הוא שהתורה עושה כמו הערות כשהיא מדברת על אנשים מסוימים על הדברים שקרו במדבר.
למשל, כשמגיעים לבני ראובן, מגיעים לדתן ואבירם, מדברים: זה דתן ואבירם ש”הצו על משה”, היה קרח, ו”ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קרח במות העדה”.
כשסופרים, אומרים כבר כמו מי זה היה, כולי, ושיוכלו ללמוד כאן את הקיצור של כל המעשה, או רוצים כמו לעדכן את הרשימה עם הידיעות שקרו עם האדם הזה בינתיים.
אותו דבר יש לנו כבר היה דומה לזה קודם אצל נדב ואביהוא: “וימת נדב ואביהוא”, ולא מבינים מה קרה, אלא שיבינו שלא נשארה ירושתם.
אותו דבר אצל ער ואונן ביהודה יש הערה קטנה: “וימת ער ואונן בארץ כנען”.
אלו כולן הערות שצריך לדעת.
הבדלים בין המפקד הראשון והשני
עוד הערה גדולה שצריך להבין היא הקשר של המפקד והמפקד הקודם. סך הכל המספר דומה, לא ממש אותו דבר אבל דומה מאוד, אבל בפרטים יש הרבה מאוד הבדלים – הן במשפחות שנספרות, הן במספר סך הכל של כל שבט שנספר.
אלו כל דברים שאפשר להבין שהשתנה, היה אחרת, אחרי הדור השני השתנו כל השינויים האלה. או שאפילו מאוחר יותר בעושר היו הבדלים גדולים איזו משפחה היתה חשובה יותר וכן הלאה. אבל זה הכל חלק מהדברים שצריך לחשוב כשלומדים את הפרק הזה.
כך יש כמה שמות שאינם ממש אותם שמות כמו שכתוב קודם. זה עוד דבר שאפשר לעיין בו.
הקושיא של “לרב תרבה” ו”בגורל”
אחר כך כשמגיעים לפרשה שבאמצע בינתיים, מעניין מאוד וזה מתאים, כי הנחלה היתה בינתיים בפרשה של פקודי ישראל ופקודי הלוים. כתוב:
> “לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות, לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו”
ומאוחר יותר כתוב פקודי הלוים שהם לא מקבלים נחלה.
אבל קשה מאוד להבין מה זה אומר “לרב תרבה נחלתו” – זה אומר מי שיש לו יותר פקודים מקבל יותר נחלה. נראה לכאורה שעל פי הגורל, איך יכול להיות על פי הגורל לחלק? מה זה הגורל אם יש הלכה שאומרת מי שיש לו יותר יש לו יותר? אז לכאורה יודעים כבר איך זה צריך להיות, לא צריך שום גורל.
יש הרבה מהלכים במפרשים איך להבין, אבל זה קצת דבר מעניין שצריך להבין:
– למה צריך להיות “לרב תרבה נחלתו”? – הפשט הפשוט
– ומה זה הגורל?
שתי ההלכות שכתובות כאן:
1. אחת הפקודים
2. שנית “אך בגורל”
ומשמע כמעט ברור שבגורל אין שום הבדל – כתוב “בין רב למעט”. זה כמעט סתירה מפורשת איך צריכה לעבוד הנחלה: האם עם גורל “בין רב למעט”, או “לרב תרבה ולמעט תמעיט”?
EN English ›
📋 Shiur Overview
The Second Census and the Inheritance of the Land – Parashat Pinchas
The Census and Its Context
In Parashat Pinchas comes the second census of the Jewish people “acharei hamageifah” – after the plague of Baal Peor. The order of the portions is noteworthy: the incident with Midian and the daughters of Moab is interrupted, and only in Parashat Matot (“nekom nikmat bnei Yisrael mei’eit haMidyanim”) does one return to it. In the meantime, matters are inserted that relate to the final preparations for entering Eretz Yisrael. The contrast between pekudei Moshe v’Aharon (the first census in Midbar Sinai) and pekudei Moshe v’Elazar haKohen (the second census in arvot Moav) reflects the parallel between Torat Har Sinai and Mishneh Torah. Three reasons for the census: (1) after the plague one needs to know how many Jews remain; (2) one needs to know the yotzei tzava for the conquest of the land and milchemet Midyan; (3) according to the families is established the chalukot ha’aretz (division of the land).
Notes in the List and Bnei Levi
The Torah inserts notes when counting certain families: by bnei Reuven are mentioned Datan v’Aviram and the incident of Korach, by bnei Levi – Nadav v’Avihu, and by Yehudah – Er v’Onan. This serves as a summary of the incidents or as an “update” of the list. Bnei Levi are counted separately, because they don’t go to war and don’t receive any inheritance in the land. The total of both censuses is similar, but in the details – both in the families and in the numbers of each tribe – there are great differences, which reflects the change of generations.
The Question in the Division of the Land: Lottery vs. Larav Tarbeh
A strong kushya (difficulty) in the portion: it states “larav tarbeh nachalato v’lam’at tam’it nachalato” – a larger tribe receives more land – but it also states “ach b’goral yechalek et ha’aretz” and “bein rav lam’at“, which implies that the lottery makes no distinction between large and small. This is almost an explicit stirah (contradiction): if “larav tarbeh” already determines how much each receives, why does one need a lottery? There are various approaches in the mefarshim (commentators) as to how to understand the interplay of the two principles, but this remains an open question for one to examine.
📝 Full Transcript
Parashat Pinchas: The Second Census and the Order of the Portions
The Interesting Order of the Parsha
Today’s chapter is very interesting with its order. It actually continues with a story about us, and then goes off about something else, and then returns to the story after a long interruption in the parsha and after several portions. It comes back to it in Parashat Matot – “Take vengeance for the children of Israel against the Midianites.”
One could think as if all these portions come in here, it’s right in the middle of the story, in the middle of the time when Midian came with the daughters of Moab to the Jews, at the time that was after their downfall. The command is already stated once even before this, or perhaps there are other reasons why this order appears. There are other events in between that happened to occur at this time.
One must understand the order, but a general principle is: all these things are from the last things that were done before entering the Land of Israel, and also at that time was the incident with the daughters of Moab.
“And it was after the plague” – The Second Counting
Now the verse begins, and one sees something very interesting: “And it was after the plague” is like a beginning in the middle of a verse, but this is clearly as if a continuation – after the plague there was the new statement, the new command to count the Jews, the entire congregation of the children of Israel.
And who are the counters? Moses and Elazar the Priest. Aaron the Priest had already passed away, now Moses and Elazar the Priest are still alive.
So the verse later contrasts very clearly: there are the counts of Moses and Aaron the Priest, the counts of Moses and Elazar the Priest.
– The counts of Moses and Aaron the Priest – these are the counts that we learned at the beginning of the book, the Book of Numbers
– The counts of Moses and Elazar the Priest – these are the counts we have from the plains of Moab
Very similar to what we have with the Torah: we have the Torah from Mount Sinai and the Torah from the plains of Moab, which is Mishneh Torah (Deuteronomy). So there are the counts from Mount Sinai, from the beginning in the wilderness of Sinai, and there are the counts from the plains of Moab.
Three Reasons for the Census
The First Reason: After the Plague
The simple explanation can be that it has to do with the fact that there was a plague – one needs to know how many remained. This is one of the reasons.
The Second Reason: Those Who Go Out to War for the Conquest of the Land
Also it could be, and this is the plain meaning as we will see later, that it has to do with the fact that they are going to enter the Land of Israel – one needs to know those who go out to war. Actually in the beginning this was also the case, but in the meantime there was the problem of the spies, that that generation of men of war did not enter the Land of Israel.
And the second thing, as we learn, there comes a whole matter of the war against Midian, and for the war against Midian they also took people from the masses, and so on. So perhaps for this one also needs to count the people.
The Third Reason: Division of the Land
A third thing is here, as the Torah states in this chapter: “To these the land shall be divided” – according to the families that are counted here, the division of the land also took place, which will be discussed later in various details about this, with the portions of each one and so on.
So this is another third reason, which understandably has to do with the conquest, but it has another reason, that one should know who are the families, each family. Although one must understand, there was a lottery for each family of each tribe, how this worked. In any case, the order of the counts made it possible to organize the inheritance of the land.
The Children of Levi – A Special Accounting
This time the children of Levi are also counted here separately, as they were counted before, because Levi does not go to war, and also Levi has no inheritance in the land, as the Torah also says here.
Notes in the Counts – Dathan and Abiram, Nadab and Abihu, Er and Onan
It’s also an interesting thing that one can notice in the counts, just as the order of so many portions at the end of Numbers here, is that the Torah makes as if notes when it speaks of certain people about the things that happened in the wilderness.
For example, when we come to the children of Reuben, we come to Dathan and Abiram, it says: this is the Dathan and Abiram who “contended against Moses,” it was Korach, and “the earth opened its mouth and swallowed them and Korach when the congregation died.”
When counting, it already says as if who it was, and so on, and one should be able to learn here the summary of the whole story, or one wants to as if update the list with the information about what happened to this person in the meantime.
The same thing we already had similar to this earlier with Nadab and Abihu: “And Nadab and Abihu died,” and one doesn’t understand what happened, but one should understand that their inheritance did not remain.
The same thing with Er and Onan by Judah there is a small note: “And Er and Onan died in the land of Canaan.”
These are all notes that one needs to know.
Differences Between the First and Second Census
Another major note that one must understand is the relationship of this census and the previous census. The total number is similar, not exactly the same but very similar, but in the details there are very many differences – both in the families that are counted, and in the total number of each tribe that is counted.
These are all things that one can understand that it changed, it was different, after the second generation all these changes occurred. Or it’s even later in wealth there were great differences which family was more important and so on. But this is all part of the things that one must think about when learning this chapter.
So there are several names that are not exactly the same names as stated earlier. This is another thing that one can examine.
The Question of “To the many you shall increase” and “By lot”
Afterward when we come to the portion in the middle in between, very interesting and it fits, because the inheritance was in between the portion of the counts of Israel and the counts of the Levites. It states:
> “To these the land shall be divided for an inheritance according to the number of names. To the many you shall increase their inheritance and to the few you shall diminish their inheritance”
And later it states the counts of the Levites who receive no inheritance.
But it’s very difficult to understand what “to the many you shall increase their inheritance” means – it means whoever has more counted receives more inheritance. It seems apparently that it’s according to the lottery, how can it be according to the lottery to distribute? What is the lottery if there is a law that says whoever has more has more? So apparently one already knows how it should be, one doesn’t need any lottery.
There are many approaches in the commentators how to understand, but this is a somewhat interesting thing that one must understand:
– Why does one need to have “to the many you shall increase their inheritance”? – the simple explanation
– And what is the lottery?
The two laws that are stated here:
1. First the counts
2. Second “but by lot”
And it’s almost clearly implied that with the lottery there is no difference – it states “between the many and the few.” It’s almost an explicit contradiction how the inheritance should work: whether with a lottery “between the many and the few,” or “to the many you shall increase and to the few you shall diminish”?
פרק כ״ז פון במדבר אנטהאלט צוויי הויפט ענינים: די מעשה פון בנות צלפחד וואס פאדערן ירושה פאר זייער פאטער וואס האט נישט געהאט קיין זין, און דערויף ענטפערט דער אייבערשטן אז זיי האבן רעכט און שטעלט אויף די גאנצע סדר הירושה פאר אייביג. דער צווייטער טייל באשרייבט ווי דער אייבערשטן זאגט פאר משה אז ער וועט נישט אריינגיין אין ארץ ישראל, און משה פרעגט ווער וועט פירן דעם פאלק, און דער אייבערשטן באשטימט יהושע בן נון מיט סמיכה, אבער מיט א חילוק אז יהושע וועט דארפן פרעגן ביי אלעזר הכהן דורך אורים ותומים, נישט ווי משה וואס האט גערעדט דירעקט מיט השם.
פרק כ״ז פון במדבר אנטהאלט צוויי הויפט ענינים: די מעשה פון בנות צלפחד וואס פאדערן ירושה פאר זייער פאטער וואס האט נישט געהאט קיין זין, און דערויף ענטפערט דער אייבערשטן אז זיי האבן רעכט און שטעלט אויף די גאנצע סדר הירושה פאר אייביג. דער צווייטער טייל באשרייבט ווי דער אייבערשטן זאגט פאר משה אז ער וועט נישט אריינגיין אין ארץ ישראל, און משה פרעגט ווער וועט פירן דעם פאלק, און דער אייבערשטן באשטימט יהושע בן נון מיט סמיכה, אבער מיט א חילוק אז יהושע וועט דארפן פרעגן ביי אלעזר הכהן דורך אורים ותומים, נישט ווי משה וואס האט גערעדט דירעקט מיט השם.
Originally published on August 25, 2022 at 7:31 PM, reissued on March 19, 2026 at 12:00 AM
Originally published on August 25, 2022 at 7:31 PM, reissued on March 19, 2026 at 12:00 AM
Originally published on August 28, 2022 at 7:32 PM, reissued on March 22, 2026 at 7:42 AM
Originally published on August 28, 2022 at 7:32 PM, reissued on March 22, 2026 at 7:42 AM
Originally published on August 30, 2022 at 7:34 PM, reissued on March 23, 2026 at 9:09 AM
Originally published on August 30, 2022 at 7:34 PM, reissued on March 23, 2026 at 9:09 AM
Fifteen Minute Chapter Classes - English 3›
This lecture covers Bamidbar Chapter 25, the story of Baal Peor and Pinchas's zealous response. The chapter addresses the spiritual threat of Israel's neighbors through intermarriage and idolatry, showing how Israelite men strayed with Moabite and Midianite women and began worshiping Baal Peor. When a plague broke out and an Israelite prince publicly defied Moses by bringing a Midianite woman into the camp, Pinchas took decisive action by killing them both, stopping the plague and earning the eternal covenant of priesthood for his family.
This lecture covers Bamidbar Chapter 25, the story of Baal Peor and Pinchas's zealous response. The chapter addresses the spiritual threat of Israel's neighbors through intermarriage and idolatry, showing how Israelite men strayed with Moabite and Midianite women and began worshiping Baal Peor. When a plague broke out and an Israelite prince publicly defied Moses by bringing a Midianite woman into the camp, Pinchas took decisive action by killing them both, stopping the plague and earning the eternal covenant of priesthood for his family.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום: במדבר פרק כ”ה — סיפור בעל פעור ופנחס
הקשר רחב ומסגרת נושאית
במדבר כ”ה שייך לחלק השלישי של הספר, שבו בני ישראל כבר מקיפים את ארץ ישראל ומתמודדים עם העמים הסובבים. מסגרת מפתח להבנת נרטיבים אלו באה מדרשתו של משה בתחילת ספר דברים.
מנקודת המבט של האנשים שחיו בארץ ישראל (בית ראשון, בית שני וכו’), ישנן מספר שכבות של אתגר עם עמים אחרים:
– כיבוש שבעת העממים — בעיקר נושא של ספר יהושע, ולא התורה עצמה
– יחסי שכנות — סוגיות דיפלומטיות, מלחמות (עמלק), בקשות למעבר (אדום), דינמיקות כוח
– איומים רוחניים — הליכה אחרי עבודה זרה של עמים סובבים, במיוחד דרך נישואי תערובת
פרק זה עוסק באיום הרוחני באופן ספציפי. בעוד שסיפור העגל עוסק בעבודה זרה, הוא לא כולל הליכה אחרי אלוהי עמים שכנים. כאן, אפילו לאחר שבעיית הכיבוש מטופלת, הסכנה המתמשכת של היגררות אחר פולחני הסגידה של עמים סובבים היא המוקד. זהו סיפור הפרדיגמה של תופעה זו בימי משה.
פסוקים א’–ב’: החטא בשיטים
פסוק א’: *וישב ישראל בשטים* — ישראל חונה בשיטים, חלק ממואב. *ויחל העם לזנות אל בנות מואב* — העם מתחיל לזנות אל בנות מואב. המילה *לזנות* (מ*זונה*) מתורגמת טוב יותר כ”לסטות” מאשר “לזנות”. זהו המנגנון הקלאסי שבאמצעותו עמים יכלו לגרום לישראל לחטוא בדרך “ידידותית” — דרך נישואי תערובת המובילים לעבודה זרה. הקבלות כוללות את נשיו הנכריות של שלמה המלך, המשבר בתקופת עזרא ונחמיה, ואזהרת התורה עצמה בפרשת ואתחנן.
פסוק ב’: *ותקראן לעם לזבחי אלהיהן* — נשות מואב מזמינות את העם לחגיגות הזבח שלהן. המילה *זבח* תמיד מרמזת על קרבן הכולל אכילה — למעשה חגיגה או חג. העם אוכל, משתחווה לאלוהיהן (*וישתחוו לאלהיהן*), ונצמד לבעל פעור (*ויצמד ישראל לבעל פעור*). השם בעל פעור פירושו האדון/אל של המקום פעור, כאשר *בעל* מתפקד כמו *אדון*.
פסוקים ג’–ה’: תגובת ה’ והציווי למשה
פסוקים ג’–ד’: ה’ כועס ומצווה למשה: *קח את כל ראשי העם* — קח את כל ראשי/מנהיגי העם. זה מגלה שלא רק אנשים מהמעמד הנמוך (*אספסוף*) אלא מנהיגים היו מעורבים, וזה המשבר האמיתי. זה מקדים את הדפוס בעזרא ונחמיה שבו ה*חורים* (האצילים) הם אלה שמתחתנים עם נכריות. ההוראה *והוקע אותם לה’ נגד השמש* פירושה להוציאם להורג בפומבי — *נגד השמש* תמיד פירושו “בגלוי, היכן שכולם יכולים לראות”. האופי הפומבי של העונש חיוני להשבת חרון אף ה’.
פסוק ה’: משה מעביר את הציווי ל*שופטים*, מכיוון שהמנהיגים עצמם מעורבים. כל שופט צריך להרוג את עובדי בעל פעור בתוך קבוצתו, בהיזכרות למבנה השיפוטי מפרשת יתרו (*שרי אלפים* וכו’). קריאה חלופית: ה’ אומר למשה להורות ל*ראשי העם* (שהם השופטים) להרוג את ה*אנשים* האשמים.
פסוקים ו’–ח’: המעשה החצוף ותגובת פנחס
פסוק ו’: פרשה חדשה מתחילה. *איש* (המרמז על אדם בעל חשיבות וכוח) מבני ישראל מביא בפומבי אישה *מדינית* לפני משה וכל העדה. האזכור הפתאומי של מדין לצד מואב מרמז שאלו היו עמים שכנים באותו אזור, חלק מאותה קבוצה אזורית. מעשה זה הוא התרסה פומבית חצופה כנגד מאמציו של משה לעצור את העם מללכת אחרי בעל פעור. בינתיים, משה ו*עדת בני ישראל* (המנהיגות/סנהדרין) בוכים בפתח אהל מועד, ככל הנראה לא יודעים מה לעשות.
פסוקים ז’–ח’: פנחס בן אלעזר בן אהרן רואה זאת והוא היחיד שקם — *מתוך העדה* — מתוך הקהל. בעוד כולם עומדים בוכים, הוא לוקח *רמח*, רודף אחרי האיש הישראלי והאישה אל ה*קֻבה*, ודוקר את שניהם *אל קבתה*. המונח *קֻבה*/*קבתה* עשוי לשאת משמעות כפולה — אולי חולק את השורש ק-ב-ה, שהופיע קודם לכן בפרשה בנרטיב של בלעם במשמעות “קללה”. זה יכול להתייחס אפוא ל”המקום ממנו קיללה” או באופן לשוני לאזורים אינטימיים.
פסוק ט’: המגפה מתגלה
רק עכשיו הטקסט מגלה ש*מגפה* השתוללה, והרגה 24,000 איש. זה מסביר בדיעבד מדוע העם בכה ומבהיר את משמעות *חרון אף ה’*. בכל פעם שהתורה משתמשת בביטוי זה, זה לא אומר שאלוהים כועס באופן מופשט — זה אומר שמשהו רע קורה באופן אקטיבי. *חרון אף ה’* היה המגפה.
האומץ הנדרש מפנחס
סיפור ה*איש ישראל* המביא את המדינית מוצג כדוגמה אחת לתופעה הרחבה יותר של אנשים — אולי ה*ראשי העם* — ההולכים לבעל פעור וצריכים להיעצר. מה שהפך את מעשה פנחס ליוצא דופן היה האומץ הנדרש להתעמת עם מישהו חשוב ואליטיסטי. פנחס עצמו היה אליטה — נכדו של אהרן — אבל הוא היה מוכן לפעול נגד אדם אחר בעל מעמד גבוה כשאף אחד אחר לא היה מוכן.
פסוקים י”א–י”ג: שכר פנחס — ברית כהונת עולם
אלוהים אומר למשה שפנחס *השיב את חמתי* — השיב את כעס אלוהים — *בקנאו את קנאתי* — בהיותו קנאי בקנאת ה’ עצמו. רק בזכותו ניצלו שאר העם (*ולא כליתי את בני ישראל*).
שכרו: *הנני נתן לו את בריתי שלום* — “הנני נותן לו את בריתי שלום”. ברית זו מסבירה את עצמה בשורה הבאה: *והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם* — זוהי ברית כהונת עולם לו ולצאצאיו.
זה מעלה שאלה משמעותית, מכיוון שהכהונה כבר הוקמה דרך אהרן ועברה לאלעזר. עם זאת, נראה שבעוד שירושת אלעזר מאהרן כבר הוסדרה, השאלה מי יירש את אלעזר — או מי מילדי אלעזר יוביל את השושלת קדימה — עדיין לא הוכרעה. יוזמתו של פנחס זיכתה אותו ואת שושלתו בירושה הכהנית הקבועה. הסיבה חוזרת: *תחת אשר קנא לאלהיו* — כי פעל בקנאת אלוהים — *ויכפר על בני ישראל* — ובכך כיפר והציל את העם.
פסוקים י”ד–ט”ו: הזיהוי המאוחר של הקורבנות
הפרק משתמש בטכניקה ספרותית מכוונת: הסיפור מסופר תחילה באופן אנונימי, ורק לאחר מכן מתגלות הזהויות. זה עשוי לשקף שפנחס עצמו לא התעניין מי הם היו — הוא פעל כי אנשים אלה גרמו נזק לעם.
– האיש הישראלי: זמרי בן סלוא, *נשיא בית אב לשמעני* — מנהיג *בית אב* (שבט או קבוצת משפחות) בתוך שבט שמעון. לא בהכרח ראש כל השבט, אבל אדם חשוב.
– האישה המדינית: כזבי בת צור. אביה צור היה *ראש אמות בית אב במדין* — ראש קבוצת משפחה במדין. הוא יופיע שוב מאוחר יותר במלחמה נגד מדין.
שתי הדמויות מכל צד היו בעלות מעמד גבוה, מה שמדגיש את אומצו של פנחס בהתעמתות איתן.
פסוקים י”ו–י”ח: הציווי נגד מדין
אלוהים מצווה למשה: *צרור את המדינים והכיתם אותם* — עשו אויבים את המדינים והכו אותם. הסיבה: *כי צררים הם לכם בנכליהם* — הם עוינים לכם דרך מזימותיהם (*נכליהם* = תוכניות, ריגול, תחבולות), במיוחד *בדבר פעור* ודרך כזבי.
זה מגלה שכל הפרשה עם נשות מדין לא הייתה תמימה. זו הייתה תוכנית מכוונת — אולי מבצע “מלכודת דבש”. הפרשנות המקובלת מתמקדת במזימה רוחנית לפתות את ישראל לעבודה זרה, אבל יש גם ממד חומרי ואסטרטגי: בלכידת *נשיא*, המדינים יכלו להפוך לבעלי ברית, לקבל השפעה, ולערער את העם מבפנים. תגובת ה’ — ציווי מלחמה נגד מדין — מאשרת שזה הובן כאיום לאומי וצבאי, ולא רק כמכשול רוחני. המלחמה בפועל תתרחש בפרקים מאוחרים יותר, כאשר הנרטיב נקטע על ידי המפקד.
תמלול מלא 📝
במדבר פרק כ”ה: סיפור בעל פעור ופינחס
הקדמה: מסגרת הקשרית
פרק כ”ה בבמדבר הוא פרק די מוזר. אני לא לגמרי יודע איך להבין אותו בהקשר של הספר כולו או בהקשר של מה בדיוק הסיפור, אבל אדבר על זה ועל רעיונות מסוימים לגבי מה שהוא עשוי לעסוק בו.
הבנו שזה חלק מהחלק השלישי של הספר. זה חלק מסיפור הדור שבו הם כבר קרובים, הם כבר סובבים סביב ארץ ישראל. במובן אחר, אנחנו כבר עוסקים, כפי שראינו כבר בנבואות בלעם, בכל האומות שהעם יצטרך להתמודד איתן סביבם. זה גם נושא חשוב מאוד בדרשת משה, אני חושב בתחילת ספר דברים, שאני משתמש בו כדרך לפרש את כל הסיפורים האלה כבר.
האתגר של האומות השכנות
אם חושבים על זה מנקודת המבט של האנשים שחיים בארץ ישראל בבית ראשון ובית שני ומתי שזה לא יהיה, עכשיו כמובן יש את שבעת העממים – האומות שהם צריכים לכבוש כדי להגיע לארץ ישראל. זה נושא אחד. הנושא הזה הוא לא כל כך נושא של ארץ ישראל; זה נושא של ספר יהושע וכן הלאה. אבל עכשיו, גם אחרי שהם פותרים את הבעיה הזאת, או אם הם לא פותרים אותה, מה שלא יקרה עם הבעיה הזאת, עדיין יש את כל השכנים, יש את כל האומות מסביב ומסביב. אז עכשיו יש את השאלה איך לקיים אינטראקציה, איך להתמודד עם כל השכנים מסביב ומסביב.
כמובן, ספר בראשית כבר מדבר על השאלה הזאת. יש את כל הסיפורים של עשו וישמעאל ומואב וכן הלאה, כל הסיפורים האלה של כל האומות האלה מתחילים בספר בראשית, והם בסופו של דבר הופכים להיות השכנים שלנו. אז אנחנו לא כובשים אותם, אבל יש לנו את נושא השכנים. לפעמים הם כן מתחילים מלחמות איתנו. יש לנו את עמלק, נכון, שזו בעיה אחת – הם מתחילים את כל הדברים האלה. לפעמים אנחנו צריכים להיות נחמדים אליהם. לפעמים הם חזקים יותר מאיתנו. לפעמים אנחנו חזקים יותר מהם. יש כוח אימפריאלי שהולך בכיוון אחד או אחר וכן הלאה. עכשיו נושא אחד נוסף בין האומות ביניהם – לפעמים הם לא רק נחמדים דיפלומטית, נכון? חלק מהסיפורים שהיו לנו על משה ששואל את אדום, “האם נוכל לעבור?” וכמובן לדברים האלה יהיו השלכות או משהו כמו חזרות סמליות מאוחר יותר כשלפעמים אנחנו צריכים טובה משכן והם לא נותנים למטוסים שלנו לעבור מעל המרחב האווירי שלהם או מה שזה לא יהיה. זה רעיון מאוד דומה שבו משה אומר, “הנה אנחנו בדרך לישראל ואנחנו צריכים לעבור דרך זה. אנחנו לא שואלים אותך, אנחנו לא כובשים את הארץ שלך, אנחנו הולכים לשלם לך, אנחנו הולכים לקנות את המים שלך,” אבל לפעמים הם אפילו לא מסכימים לזה.
האיום הרוחני
בדיוק כמו שיש את כל סוגי האיומים והיחסים האלה עם השכנים, יש גם איומים רוחניים. מה שאנחנו יודעים בתנ”ך מאוד כהליכה בדרכי הגויים סביבם, במיוחד בעבודת עבודה זרה. ונראה שהסיפור הזה של בני ישראל ובעל פעור הוא הסיפור המשמעותי ביותר בתורה ובחומש שדן במשהו כזה שקורה, והוא גם דן באיזשהו פתרון או איזשהו פתרון מסוג פרוטוקול לזה ובתפקיד של פינחס, או בתפקיד של הקנאי אולי באופן כללי, כפותר את הבעיה הזאת.
אז אני חושב שזה מה שקורה בפרק הזה מנקודת מבט רחבה יותר של מה זה בכלל. נתאר כמובן את הסיפור. סיפור העגל הוא על עבודה זרה במובן מסוים, אבל הוא לא מדבר על כך שהם הולכים אחרי העבודה זרה של האומות סביבם. זה משהו שאנחנו רואים קצת בספר דברים, אבל בעיקר על האומות שהם יבואו אליהן. כאן אנחנו רואים, גם אחרי שנפטרנו מזה, אנחנו עדיין הולכים להישאר עם העבודה זרה של האומות מסביב, וזה משהו שאנחנו מוצאים במובן מסוים מאוחר יותר בתנ”ך יותר ספציפית – יותר סיפורים על זה. אבל זה הסיפור העיקרי, סיפור הפרדיגמה של זה בימי משה שבו משהו כזה קורה.
פסוקים א’-ב’: ישראל סוטה לעבר בעל פעור
אז מה שיש לנו זה ככה: הם נשארים, הם חונים, הם חיים, הם נמצאים במקום שנקרא שיטים, וזה החלק הזה של מואב. ואז העם מתחיל לזנות, לסטות כביכול לבנות מואב. לזנות זה להפוך, להזנות את עצמם, או המילה זונה, אבל אני חושב ש”לסטות” אולי זה תרגום טוב יותר – אל בנות מואב.
המנגנון של השחיתות הרוחנית
עכשיו זו, כמובן, אחת הדרכים העיקריות שבהן, בדרך ידידותית – בדרך ידידותית – האומות סביב ישראל יכולות לגרום להם לחטוא, לגרום להם לסטות מהדרך הנכונה, במיוחד על ידי נישואי תערובת. אנחנו יודעים את הסיפור של שלמה המלך שמבקרים אותו על נישואין לנשים זרות שגרמו לו לעבוד אחרים. אנחנו יודעים את הסיפורים בימי עזרא ונחמיה עם עזרא, עם הנשים הזרות שגורמות להם לעבוד עבודה זרה וכן הלאה. התורה עצמה מזהירה מפני זה בפרשת ואתחנן. אז זה הסיפור שמדבר על זה, זה הסיפור שמדבר על זה שקורה בימי משה.
עכשיו בדיוק מה שהתורה מתארת קורה: ותקראן להם לזבחיהן. זה בדיוק מה שקורה. הן קוראות לאנשים לזבחים, או זבח. זבח תמיד אומר גם לא רק קרבן, זה אומר קרבן שבו אתה גם אוכל, שבו יש מסיבה לאלוהים שלהם. ולכן הם אוכלים, ולכן הם גם משתחווים, כי זה מה שעושים כשיש זבח, כשיש – אולי זבח צריך להיתרגם כחגיגה, חג. ולכן ויצמד ישראל אל בעל פעור. חלק מישראל מתחבר, מתקשר לבעל פעור.
בעל פעור בהיותו, כפי שדיברנו, בעל היא מילה שמשמעותה משהו כמו אדון. אז בעל פעור זה המקום הזה שבו הם פשוט היו. אז בעל פעור – הם מתקשרים לאל הזה, האל הזר הזה של פעור.
פסוקים ג’-ה’: כעס ה’ ותגובת משה
ויחר אף ה’. ה’ כועס מאוד. בגלל שה’ כועס מאוד, מה הוא עושה? הוא ממנה, הוא שולח הודעה, שליח למשה, והוא אומר לו מה לעשות. הוא אומר – אז כנראה היו המנהיגים, אבל עכשיו גילינו משהו חשוב יותר. לא רק איזה אספסוף, כמה אנשים ממעמד נמוך היו חלק מבעל פעור הזה, עכשיו גם כמה מנהיגים, כמה אנשים חשובים הלכו יחד עם בעל פעור, וזו באמת בעיה. וכמובן זה גם מקדים משהו שאנחנו רואים בעזרא ונחמיה שבו האנשים החשובים, אנשי המעמד הגבוה, החורים וכן הלאה, הם אלה שמתחתנים, מתחתנים עם הנשים הזרות ולכן עובדים את האלים שלהן וכן הלאה וכן הלאה.
הציווי לעונש פומבי
והוא אומר למשה, קח את כל ראשי העם, המנהיגים, ראשי העם, ראשי העם שמחוברים לבעל פעור, והוקע אותם לה’ נגד השמש. זה אולי אומר משהו כמו להרוג אותם, לתלות אותם, להוציא אותם מול השמש כדי שיהרגו בפומבי. זה הדבר החשוב – להיות בפומבי. נגד השמש תמיד אומר בפומבי, משהו שבו כולם יכולים לראות, בפומבי.
אז ה’ עצמו נותן למשה את הפתרון – איך פותרים את זה? על ידי ענישה פומבית, השמדת האנשים האלה שהולכים עם בעל פעור. וזה מה שמשה עושה. הוא אומר לשופטים – אז כמובן הוא לא יכול לומר למנהיגים עצמם כי אלה מנהיגים. הוא אומר לשופטים להרוג – כל אחד מהשופטים צריך להרוג את האנשים שלו שמחוברים לבעל פעור. אז השופטים, לכל אחד יש כמה אנשים תחתיו, אולי כמו שדיברנו בפרשת יתרו, נכון? הם התחילו עם שרי אלפים וכן הלאה. כל אחד מופקד לטפל בעובדי בעל פעור של הקבוצה שלו, של החלק שלו.
אז אולי אם נקרא ככה, נוכל לומר שה’ אומר למשה לומר לראשי העם, שהם השופטים, להרוג את האנשים. אולי זו דרך אחת לקרוא את זה.
פסוקים ו’-ח’: המעשה החצוף ותגובת פינחס
ההתרסה הפומבית
אוקיי, עכשיו יש סיפור חדש, חלק חדש של הסיפור. אז עכשיו איש – איש בדרך כלל אומר אדם חשוב, אדם ממעמד גבוה, אדם עם כוח – בא והוא מביא קרוב לאחיו אישה מדינית. אז דיברנו על בנות מואב; פתאום יש גם אנשים ממדין שם. כנראה אלה שכנים, אז הם חלק מאותה קבוצה, אותו חלק של אנשים. אז זה אולי אומר אותו אזור או משהו כזה. והוא מביא מדינית.
אז הוא מתריס בפומבי נגד מה שמשה אמר, מה שמשה ניסה להוציא – האנשים עוצרים אותם מללכת עם הנשים המדיניות ועוצרים אותם מלעקוב אחרי המדיניסטים, בנות מואב, עוקבים אחרי בעל פעור. הוא מאוד בפומבי הולך נגד זה, מביא את המדינית. ומה הם עושים? הם בוכים פתח אהל מועד, שבו הם מתאספים לכל סוג של בעיה, לכל מה שקורה. ונראה שהם לא יודעים מה לעשות – משה ועדת בני ישראל, שאומר בדרך כלל המנהיגים, העדות, הסנהדרין ואנשים אחרים שאחראים, לא יודעים מה לעשות.
פינחס קם
וזה מצב, מצב מאוד מעניין, שבו משה והאנשים לא יודעים מה לעשות, ויש רק אדם אחד שיודע מה לעשות, או שזה לא שהוא יודע – יש לו אומץ ועושה את מה שצריך לעשות.
אז פינחס בן אלעזר בן אהרן רואה את זה, והוא קם. זה היחיד שקם. כולם עומדים שם ובוכים, והוא קם. הוא חלק מהעדה, הוא קם. הוא לוקח רומח, הוא לוקח רומח. הוא בא, הוא רודף – לא ברור מה זה אומר – אל הקבה, האוהל או איפה שהם היו, והוא דוקר את שניהם, האיש והאישה.
אז שוב, קבה אולי אומר – אולי להיות מילה שיש לה משמעות כפולה. אולי להיות גם מאותו שורש. זה מעניין שהיה לנו באותו פסוק רק בפרשה הקודמת, נכון, קבה, שאומר קללה. אז אולי קבה אולי אומר משהו כמו המקום שממנו היא מקוללת, או המקומות הפרטיים שלה, שאנחנו אולי נקרא לזה ככה.
פסוקים ט’-י”ג: המעשה המכריע של פינחס ושכרו
וזה פותר את הבעיה, אבל עכשיו אנחנו מגלים שהייתה מגפה, 24,000 איש מתו, וכנראה בגלל זה הם בכו, וזה גם חרון אף ה’. כמובן, כמו ה’, בכל פעם שזה אומר, זה לא רק אומר שה’ יושב בבית שלו או משהו, אני הורס את זה, זה אומר שמשהו רע קורה, וזה מה שמיוחס לה’. חרון אף ה’ – זה אומר שכבר הייתה מגפה.
האומץ הנדרש לפעול נגד האליטה
עכשיו הסיפור הזה של איש ישראל הזה, שמביא את המדינית, הוא כנראה רק דוגמה אחת של האנשים, אולי ראשי העם, שהולכים לבעל פעור, שצריך להרוג אותם, אבל זה מאוד קשה. צריך אומץ ללכת נגד מישהו חשוב, נגד אדם ממעמד גבוה, נגד אדם אליטה – זה לא דבר פשוט. ופינחס היה כמובן גם אליטה, הוא בן אהרן, בן אלעזר, אז הנכד של אהרן. היה לו האומץ, הוא לוקח את היוזמה לעשות את זה, והוא הורג את האנשים האלה שצריך להרוג, וזה עוצר את חרון אף ה’, וזה עוצר את המגפה, והוא היה היחיד שהיה מסוגל לעשות את זה.
שכר פינחס: ברית השלום והכהונה הנצחית
ובשביל זה, הוא מקבל פרס. וזה מאוד מעניין שפרשת פינחס עוצרת את הסיפור כאן, ומסתיימת כאן, אבל באמת הפרק במקרה הזה צודק – זה איפה ש, זה הכל סיפור ארוך אחד. וה’ אומר למשה, פינחס החזיר, הסיר את כעסי מהעם, על ידי כך שכעס את כעסי – הוא כעס בשבילי, הוא עושה מה שאני עשיתי – ובגללו, רק בגללו, נשארו שאר האנשים ניצלו, אז המגפה נעצרה, בגללו.
ולכן הוא מקבל את שכרו: תן לו את בריתי של שלום. עכשיו מהי ברית השלום הזאת? אני חושב שזה מסביר את עצמו, מה זה, שתהיה לו, הברית הזאת תהיה לו, ברית כהונה. אז במילים אחרות, פינחס יירש את הכהונה מאביו, אלעזר, שקיבל אותה מאהרן.
השאלה של ירושת הכהונה
זו כמובן שאלה גדולה כאן, כי נראה ש, אנחנו כבר יודעים שאהרן מקבל את הכהונה, ונותן אותה לילדיו, אבל נראה ש, יש דרכים שונות להבין את זה, אבל נראה ש, לפחות מהסיפור הזה, נראה שהשאלה של הירושה אחרי אלעזר, אנחנו כבר יודעים שאלעזר יצליח באהרן, למדנו את זה קודם, אבל נראה שהשאלה אחרי זה לא נפתרה, או אולי לפחות אולי יש כמה ילדים שונים של אלעזר, ואולי לא כולם, אבל מפינחס, אני לוקח את היוזמה הזאת, קיבל את השכר הזה להפוך לכהן, ולנצח המשפחה שלו.
ורק בגלל ש, בגלל שהוא עשה את כעסו, הוא לקח את היוזמה למלא את כעס אלוהים, לעשות, ובכך, להציל את שאר האנשים מלהיהרס. אז זה הסיפור של פינחס.
הזיהוי המאוחר של הקורבנות
סוף הפרק הזה הוא רק נותן הערה על שם האנשים שהוא מת ונהרגו, וזה מראה לנו מה היה האומץ של פינחס, מה שלא נאמר קודם. זה מעניין, וזה סגנון ספציפי שהפסוקים עושים לפעמים, הם נותנים סיפור באנונימיות, ואז הם אומרים מי זה היה. זה אולי מכוון, כמו שפינחס לא באמת [ידע] מי הם היו, הוא פשוט עשה את זה, כי אלה כמה אנשים שעושים, גורמים נזק לכל השאר, נכון, והוא הולך לקחת את היוזמה ולעשות את זה.
אבל בסוף אנחנו מקבלים את ההערה הזאת. כמובן שיש לנו כבר את שמו של פינחס, אנחנו יודעים בדיוק מי הוא. אנחנו מקבלים גם את ההערה של מי זה: איש ישראל היה זמרי בן סלוא, הוא נשיא השבט, הוא המנהיג של בית אב – זה אולי לא כל שבט שמעון, אבל בית אב, דיברנו על משפחה אחת, קבוצה אחת של משפחות של שבט שמעון – אז זה היה אדם חשוב.
והאישה שנהרגה ממדין, היא, שמה כזבי בת צור, שהיה, והצור הזה, אביה צור, נראה מאוחר יותר, נמצא אותו, נפגוש אותו מאוחר יותר, גם בסיפור של המלחמה עם מדין. הוא ראש שמע בית אב, הוא גם המנהיג, ראש משפחה במדין. אז שני אלה, משני הצדדים, אלה היו אנשים ממעמד גבוה, ופינחס, הוא עשה את מה שהיה צריך לעשות, אפילו בשביל זה.
הציווי נגד מדין: איום אסטרטגי ורוחני
ועכשיו, יש לנו מצווה מה’, וזה מראה לנו גם שכל הסיפור הזה – עשיתי אודיו על ציווי מדין, המצווה, כמובן זה מופרע על ידי המפקד בפרק הבא – אבל זה מראה לנו שכל הסיפור הזה הוא לא כמו שאמרתי, זה סיפור רוחני, אבל יש לו, ברור שיש לו איזשהו משמעות כאן, ברור שיש לו איזשהו, נגיד משמעות לאומית או צבאית.
כי ברור שכאשר אנשים מסתבכים עם אנשים אחרים, אז אולי הם מגלים את הריגול, הם מגלים מה קורה, או איכשהו הם מסוגלים לשלוט בך, הם מסוגלים להכניע אותך. ולכן הקב”ה אומר למשה, אני הדרך להפוך אותם לאויבים, אז תמצא דרך להפוך אותם לאויבים. למה? כי הם אויבים, הם פוגעים בך, הם נלחמים איתך, עם המחשבות שלהם, או כמו תוכניות, או כמו תוכניות ריגול, ועם כזבי, בת נשיא מדין, אחותם, שנהרגה ביום המגפה בפעור.
אז אנחנו רואים שכל העניין הזה עם נשיא מדין לא היה כל כך תמים, אולי זו הייתה כמו תוכנית מלכודת דבש, אבל בכל מקרה, זה היה משהו. זה בדרך כלל מתפרש כמו תוכנית רוחנית בלבד, הם רצו לגרום לנו לעבוד עבודה זרה, אבל אני חושב שיש גם איזה היבט חומרי בזה, וזו הייתה כמו התוכנית שלהם. הם השיגו את הנשיא, ואז הם נעשים ידידים איתו, ואיכשהו הם מערערים את העם על ידי כך. והקב”ה אומר שאנחנו מבינים את זה, ופנחס עזר לנו, ולכן אנחנו הולכים להילחם עם מדין. זה יקרה בפרקים מאוחרים יותר, כי יהיה עצור לדברים אחרים בפרק הבא.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Summary: Bamidbar Chapter 25 — The Story of Baal Peor and Pinchas
Broader Context and Thematic Framework
Bamidbar 25 belongs to the third part of the book, where Bnei Yisrael are already circling around Eretz Yisrael and dealing with the surrounding nations. A key framework for understanding these narratives comes from Moshe’s derashah at the beginning of Sefer Devarim.
From the perspective of the people living in Eretz Yisrael (Bayis Rishon, Bayis Sheni, etc.), there are multiple layers of challenge with other nations:
– Conquest of the seven nations — primarily a subject of Sefer Yehoshua, not the Torah itself
– Neighbor relations — diplomatic issues, wars (Amalek), requests for passage (Edom), power dynamics
– Spiritual threats — following the avodah zarah of surrounding nations, particularly through intermarriage
This chapter addresses the spiritual threat specifically. While the Eigel story deals with avodah zarah, it doesn’t involve following the gods of neighboring nations. Here, even after the conquest problem is addressed, the persistent danger of being drawn into the worship practices of surrounding peoples is the focus. This is the paradigm story of that phenomenon in the times of Moshe.
Pesukim 1–2: The Sin at Shittim
Pasuk 1: *Vayeishev Yisrael baShittim* — Israel camps at Shittim, part of Moav. *Vayachel ha’am liznos el bnos Moav* — the people begin to stray toward the daughters of Moav. The word *liznos* (from *zonah*) is better translated as “to stray” than “to prostitute.” This is the classic mechanism by which nations could cause Israel to sin in a “friendly” way — through intermarriage leading to idolatry. Parallels include Shlomo HaMelech’s foreign wives, the crisis in Ezra and Nechemya’s time, and the Torah’s own warning in Parshas Va’eschanan.
Pasuk 2: *Vatikrenah la’am lizivcheihen* — the Moabite women invite the people to their sacrificial feasts. The word *zevach* always implies a sacrifice that includes eating — essentially a festival or holiday celebration. The people eat, bow down to their gods (*vayishtachavu leiloheihen*), and become attached to Baal Peor (*vayitzamed Yisrael l’Baal Peor*). The name Baal Peor means the lord/god of the place Peor, with *Baal* functioning like *adon* (lord).
Pesukim 3–5: Hashem’s Response and the Command to Moshe
Pesukim 3–4: Hashem is furious and instructs Moshe: *Kach es kol roshei ha’am* — take all the heads/leaders of the people. This reveals that not just lower-class people (an *asafsuf*) but leaders were involved, which is the real crisis. This prefigures the pattern in Ezra and Nechemya where the *chorim* (nobles) are the ones intermarrying. The instruction *vehoka osam laHashem neged hashamesh* means to execute them publicly — *neged hashamesh* always means “in the open, where everyone can see.” The public nature of the punishment is essential to turning back Hashem’s anger.
Pasuk 5: Moshe relays the command to the *shofetim* (judges), since the leaders themselves are compromised. Each shofet is to kill the Baal Peor worshippers within his group, recalling the judicial structure from Parshas Yisro (*sarei alafim*, etc.). An alternative reading: Hashem tells Moshe to instruct the *roshei ha’am* (who are the shofetim) to kill the guilty *anashim*.
Pesukim 6–8: The Brazen Act and Pinchas’s Response
Pasuk 6: A new episode begins. An *ish* (implying a person of importance and power) from Bnei Yisrael publicly brings a Midianite woman (*Midyanis*) before Moshe and the entire congregation. The sudden mention of Midian alongside Moav suggests these were neighboring peoples in the same area, part of the same regional group. This act is a brazen public defiance of Moshe’s efforts to stop the people from following Baal Peor. Meanwhile, Moshe and the *adas bnei Yisrael* (the leadership/Sanhedrin) are weeping at the entrance of the Ohel Moed, apparently not knowing what to do.
Pesukim 7–8: Pinchas ben Elazar ben Aharon sees this and is the only one who stands up — *mitoch ha’edah* — from within the congregation. While everyone else stands crying, he takes a *romach* (spear), pursues the Israelite man and the woman into the *kubah* (tent or chamber), and stabs them both *el kovatah*. The term *kubah*/*kovatah* may carry a double meaning — possibly sharing the root k-v-h, which appeared earlier in the parashah in Bilaam’s narrative meaning “curse.” It could thus refer to “the place from which she cursed” or euphemistically to intimate areas.
Pasuk 9: The Plague Revealed
Only now does the text reveal that a *magefah* (plague) had been raging, killing 24,000 people. This retroactively explains why the people were crying and clarifies the meaning of *charon af Hashem*. Whenever the Torah uses this phrase, it doesn’t mean God is abstractly angry — it means something bad is actively happening. The *charon af Hashem* was the plague.
The Courage Required of Pinchas
The story of the *ish Yisrael* bringing the Midianite woman is presented as one example of the broader phenomenon of people — possibly the *rashei ha’am* — going to Baal Peor and needing to be stopped. What made Pinchas’s act extraordinary was the courage required to confront someone important and elite. Pinchas himself was elite — grandson of Aharon — but he was willing to act against another high-status person when no one else would.
Pesukim 11–13: Pinchas’s Reward — Brit Kehunat Olam
God tells Moshe that Pinchas *heshiv et chamati* — turned back God’s anger — *bekan’o et kin’ati* — by being zealous with God’s own zealousness. Only because of him were the rest of the people saved (*velo khiliti et benei Yisrael*).
His reward: *hineni noten lo et briti shalom* — “I give him my covenant of peace.” This covenant explains itself in the next line: *vehayta lo ulezar’o acharav brit kehunat olam* — it is a covenant of eternal priesthood for him and his descendants.
This raises a significant question, since the kehunnah was already established through Aharon and passed to Elazar. However, it appears that while Elazar’s succession from Aharon was already settled, the question of who would succeed Elazar — or which of Elazar’s children would carry the line forward — had not yet been determined. Pinchas’s initiative earned him and his line the permanent priestly succession. The reason is repeated: *tachat asher kina lEilokav* — because he acted on God’s zealousness — *vayechaper al benei Yisrael* — and thereby atoned for and saved the people.
Pesukim 14–15: The Delayed Identification of the Victims
The chapter employs a deliberate literary technique: the story is first told anonymously, and only afterward are the identities revealed. This may reflect that Pinchas himself didn’t care who they were — he acted because these people were causing harm to the nation.
– The Israelite man: Zimri ben Salu, *nasi beit av laShimoni* — a leader of a *beit av* (a clan or group of families) within the tribe of Shimon. Not necessarily the head of the entire tribe, but an important person.
– The Midianite woman: Kozbi bat Tzur. Her father Tzur was *rosh umot beit av beMidyan* — head of a family group in Midyan. He will appear again later in the war against Midyan.
Both figures on each side were high-status, underscoring Pinchas’s courage in confronting them.
Pesukim 16–18: The Command Against Midyan
God commands Moshe: *Tzror et haMidyanim vehikitem otam* — make enemies of the Midianites and strike them. The reason: *ki tzorerim hem lachem benichleihem* — they are hostile to you through their schemes (*nichleihem* = plans, espionage, stratagems), specifically *bidvar Pe’or* and through Kozbi.
This reveals that the entire affair with the Midianite women was not innocent. It was a deliberate plan — perhaps a “honeypot” operation. The conventional interpretation focuses on a spiritual scheme to lure Israel into idolatry, but there is also a material and strategic dimension: by ensnaring a *nasi*, the Midianites could become allies, gain influence, and subvert the nation from within. God’s response — commanding war against Midyan — confirms that this was understood as a national and military threat, not merely a spiritual failing. The actual war will occur in later chapters, as the narrative is interrupted by the census.
📝 Full Transcript
Bamidbar Chapter 25: The Story of Baal Peor and Pinchas
Introduction: Contextual Framework
Bamidbar chapter 25 is a kind of weird chapter. I don’t entirely know how to understand it in the context of the whole book or in the context of what exactly is the story, but I will talk about it and certain ideas of what it might be about.
We’ve understood that this is part of the third part of the book. It’s part of the story of the generation where they’re already close, they’re already sort of circling around Eretz Yisrael. In some other sense, we’re already dealing, as we’ve seen already in the prophecies of Bilam, with all the nations that the people will have to deal with around them. This is also a very important theme in the derashah of Moshe, I think in the beginning of Sefer Devarim, which I’ve been using as a way of interpreting all these stories already.
The Challenge of Neighboring Nations
If you think of it from the perspective of the people living in Eretz Yisrael in Bayis Rishon and Bayis Sheni and whenever, now of course there’s the seven nations—the nations that they have to conquer in order to get to Eretz Yisrael. That’s one subject. That subject is not so much a subject of Eretz Yisrael; it’s a subject of Sefer Yehoshua and so on. But now, even after they solve that problem, or if they don’t solve it, whatever happens with that problem, there’s still all the neighbors, there’s all the nations around and around. So now there’s the question of how to interact, how to deal with all the neighbors around and around.
Of course, Sefer Bereishit already talks about this question. There’s all the stories of Esav and Ishmael and Moav and so on, all these stories of all these nations starting in Sefer Bereishit, and they end up being our neighbors. So we’re not conquering them, but we have the neighbor issue. Sometimes they do start wars with us. We have Amalek, right, which is one problem—they start all this stuff. Sometimes we have to be nice to them. Sometimes they’re stronger than us. Sometimes we’re stronger than them. There’s an imperial power going in one direction or the other and so on. Now one other issue between the nations in between—sometimes they’re not just diplomatically nice, right? Some of the stories we’ve had about Moshe asking Edom, “Could we pass by?” And of course these things will have repercussions or something like symbolic repetitions later when sometimes we need a favor from a neighbor and they’re not letting our airplanes pass by over their airspace or whatever it is. That’s a very similar idea where Moshe is saying, “Here we’re on the way to Israel and we have to get through it. We’re not asking you, we’re not conquering your land, we’re gonna pay you, we’re gonna buy your water,” but sometimes they’re not even agreeing to that.
The Spiritual Threat
Just like there’s all these kind of threats and relations with the neighbors, there’s also spiritual threats. What we know in Tanakh very much as following the ways of the goyim around them, specifically in worshiping avodah zarah. And it seems like this story of Bnei Yisrael and Baal Peor is the most significant story in the Torah and the Chumash which discusses something like that happening, and it also discusses some kind of solution or some kind of protocol-type solution for it and the role of Pinchas, or the role of the kanai [zealot] maybe in general, as solving that problem.
So I think that’s what is going on in this chapter from a broader perspective of what it’s all about. We will describe of course the story. The story of the Eigel [Golden Calf] is about avodah zarah in some sense, but it doesn’t talk about them following the avodah zarah of the nations around them. That’s something that we see a little bit in Sefer Devarim, but mostly about the nations they will come to. Here we see, even after we got rid of that, we’re still going to be left with the avodah zarah of the nations around, and that’s something we find in some sense later in Tanakh more specifically—more stories about that. But this is the primary story, the paradigm story of that in the times of Moshe where something like this happens.
Pesukim 1-2: Israel Strays Toward Baal Peor
So what we have is like this: They stay, they camp, they live, they are in the place called Shittim, and this is this part of Moav. Then the people start to be zoneh, to sort of stray towards the daughters of Moav. Liznot [to stray/prostitute] means to become, to prostitute themselves, or the word zonah, but I think “stray” maybe is a better translation—to Benot Moav [daughters of Moav].
The Mechanism of Spiritual Corruption
Now this, of course, is one of the major ways in which, in a friendly way—in a friendly way—the nations around Israel could cause them to sin, could cause them to stray from the correct path, specifically by intermarriage. We know the story of Shlomo HaMelech criticized for marrying foreign women who caused him to worship others. We know the stories in the times of Ezra and Nechemya with Ezra, with the foreign women causing them to worship avodah zarah and so on. The Torah itself warning against this in Parshat Va’etchanan. So this is the story that talks about this, this is the story that talks about this happening in times of Moshe.
Now exactly what the Torah describes is happening: Vatikrenah lahem lizivcheihen [and they called them to their sacrifices]. This is exactly what happens. They call the people to the sacrifices, or zevach. Zevach always means also not just a sacrifice, it means sacrifice where you eat also, where there’s a party for their gods. And therefore they eat, and therefore they also bow down, because that’s what you do when there’s a sacrifice, when there’s a—maybe zevach should be translated as a festival, a holiday. And therefore Vayitztamed Yisrael el Baal Peor [and Israel became attached to Baal Peor]. Part of Israel become connected, become attached to Baal Peor.
Baal Peor being, as we discussed, Baal is a word that means something like a lord. So Baal Peor is this place where they just were. So Baal Peor—they become attached to this god, this foreign god of Peor.
Pesukim 3-5: Hashem’s Anger and Moshe’s Response
Vayichar af Hashem [and Hashem’s anger burned]. Hashem is very angry. Because Hashem is very angry, what does he do? He deputizes, he sends a message, a messenger to Moshe, and he tells him what to do. He says—so apparently there were the leaders, but now we found out something more important. Not only some asafsuf [rabble], some lower-class people were part of this Baal Peor, now also some leaders, some important people have went along with Baal Peor, and that’s really a problem. And of course this is also prefiguring something we see in Ezra and Nechemya where it’s the important people, the high-class people, the chorim [nobles] and so on, who are marrying, intermarrying with the foreign women and therefore worshipping their gods and so on and so on.
The Command for Public Punishment
And he tells Moshe, Kach et kol roshei ha’am [take all the heads of the people], the leaders, the Roshei ha’am, the heads of the people who are connected to Baal Peor, and vehoka otam laHashem neged hashamesh [and hang them up for Hashem before the sun]. This might mean something like kill them, string them out, put them out in front of the sun so they will be killed publicly. That’s the important thing—to be publicly. Neged hashamesh [before/against the sun] always means publicly, something where everyone can see, publicly.
So Hashem is himself giving Moshe the solution—how do you solve this? By publicly punishing, destroying these people who are going with Baal Peor. And that’s what Moshe does. He tells the shoftim [judges]—so of course he can’t tell the leaders himself because these are leaders. He tells the shoftim to kill—each of the shoftim should kill his people who are attached to Baal Peor. So the shoftim, each one has some people under him, maybe like we discussed in Parshat Yitro, right? They started with sarei alafim [officers of thousands] and so on. Each one is charged to take care of the Baal Peor worshipers of his group, of his part.
So maybe if we read like this, we could say that Hashem is telling Moshe to tell the Roshei ha’am, which are the shoftim, to kill the anashim [men]. Maybe that’s one way to read it.
Pesukim 6-8: The Brazen Act and Pinchas’s Response
The Public Defiance
Okay, now there’s a new story, a new part of the story. So now an ish—ish usually means an important person, a high-class person, a person with power—comes and he brings close to his brothers a Midianite woman. So we have talked about Bnot Moav [daughters of Moav]; suddenly there’s also people from Midian there. Apparently these are neighbors, so they’re part of the same sort of group, the same part of people. So it might mean the same area or something like that. And he brings a Midyanit [Midianite woman].
So he’s publicly defying what Moshe said, what Moshe has been trying to get out—the people stop them from going with the Midianite women and stop them from following the Midianist, Bnot Moav, following Baal Peor. He’s very publicly going against this, bringing the Midyanit. And what are they doing? They’re crying petach Ohel Moed [at the entrance of the Tent of Meeting], where they get together for every kind of problem, for everything that’s going on. And it seems like they don’t know what to do—Moshe and the Adat Bnei Yisrael [congregation of Israel], which means usually the leaders, the congregations, the Sanhedrin and other people in charge, don’t know what to do.
Pinchas Stands Up
And this is a situation, a very interesting situation, where Moshe and the people don’t know what to do, and there’s only one person who knows what to do, or it’s not that he knows—he has courage and does what needs to be done.
So Pinchas ben Elazar ben Aharon sees this, and he stands up. This is the only one that stands up. They’re all standing there and crying, and he stands up. He’s part of the congregation, he stands up. He takes a romach [spear], he takes a spear. He comes, he chases—not clear what that means—el hakubah [to the tent/chamber], the tent or wherever they were, and he stabs them both, the man and the woman.
So again, kubah might mean—might be a word that has a double meaning. Might be also from the same shoresh [root]. It’s interesting we had in the same pasuk just the previous parsha, right, kava [curse], which means a curse. So maybe kubah might mean something like the place from where she’s cursed, or her private places, where we might call that way.
Pesukim 9-13: Pinchas’s Decisive Action and Reward
And this is a situation, a very interesting situation, where the people don’t know what to do, and there’s only one person who knows what to do, and does what needs to be done. So Pinchas, son of Elazar, son of Aharon, sees this, and he stands up, he’s the only one that stands up. They’re all standing there and crying, and he stands up, he’s part of the congregation, and he stands up, he takes a romach [spear], he comes, he chases — it’s not clear what that means — it means something like the tent, or wherever they were, and he stabs them, both the man and the woman, al-kubasa.
So again, al-kubasa might be a word that has a double meaning. It might be also from the same *shoresh* [root]. Interesting, we had in the same passage, the previous *shoresh* k-v-h, right, which means a curse, so maybe it might mean something like the place from where she’s cursed, or her private places, which might call that way.
The Plague Revealed
And that solves the problem, but now we discover that there was a plague, 24,000 people died, and apparently that’s why they were crying, and that’s also the charon af Hashem [God’s burning anger]. Of course, like Hashem, whenever it says, it doesn’t just mean Hashem is sitting in his house or something, I’m ruining it, it means that something bad is happening, and that’s what is ascribed to Hashem. Charon af Hashem — it means there was a plague already.
The Courage Required to Act Against the Elite
Now this story of this ish Yisrael [Israelite man], bringing the Midianite, is apparently just one example of the people, maybe the rashei ha’am [heads of the people], who are going to Baal Peor, who need to be killed, but it’s very hard. You need courage to go against someone important, against a high class person, against an elite person — it’s not a simple thing. And Pinchas was of course also an elite, he’s the son of Aharon, son of Elazar, so the grandson of Aharon. He had the courage, he takes the initiative to do that, and he kills these people that need to be killed, and that stops the charon af Hashem, and that stops the magefah [plague], and he was the only one who was able to do this.
Pinchas’s Reward: The Covenant of Peace and Eternal Priesthood
And for this, he gets a prize. And it’s very interesting that Parashat Pinchas stops the story here, and ends here, but really the chapter is in this case right — this is where, this is all one long story. And Hashem tells Moshe, Pinchas has brought back, taken away my anger from the people, by angering my anger — he’s been angry for me, he does what I did — and because of him, only because of him, were the rest of the people saved, so the magefah stopped, because of him.
And therefore he gets his reward: give him my covenant of peace. Now what is this covenant of peace? I think it explains itself, what is that, that will be for him, this covenant will be for him, a covenant of kehunah [priesthood]. So in other words, Pinchas will be inheriting the kehunah from his father, Elazar, who got it from Aharon.
The Question of Priestly Succession
This of course is a big question here, because it seems like, we already know that Aharon gets the kehunah, and is giving it to his children, but it seems like, there’s different ways of understanding this, but it seems like, at least from this story, it seems like the question of succession after Elazar, we already know that Elazar will succeed in the Aharon, we learned that before, but it seems like the question after that was not solved, or maybe at least there might be several different children of Elazar, and maybe not all of them, but from Pinchas, I take this initiative, got this reward of becoming the kohen [priest], and forever his family.
And just because he, because he did his anger, he took the initiative of fulfilling God’s anger, of doing, and by that, saving the rest of the people from being destroyed. So that’s the story of Pinchas.
The Delayed Identification of the Victims
The end of this chapter is just giving a note of the name of the people that he died and were killed, and that shows us what was the courage of Pinchas, what wasn’t said before. It’s interesting, and this is a specific style that the *pesukim* [verses] do sometimes, they give a story anonymously, and then they say who that was. It might be deliberate, like Pinchas didn’t really [know] who they were, he just did it, because these are some people doing, causing damage to everyone else, right, and he’s going to take the initiative and do that.
But in the end we get this note. Of course we have already Pinchas’ name, we know exactly who he is. We get also the note of who this is: the ish Yisrael was Zimri ben Salu [Zimri son of Salu], he is the nasi [prince/leader] of the shevet [tribe], he’s the leader of the beit av [father’s house] — it might not be the whole Shevet Shimon [tribe of Shimon], but a beit av, we discussed one family, one group of families of Shevet Shimon — so it was an important person.
And the woman who was killed from Midian, she, her name was Kozbi bat Tzur [Kozbi daughter of Tzur], which was, and this Tzur, her father Tzur, we’ll see later, we’ll find him, meet him later, also in the story of the war with Midian. He is rosh shema beit av [head of a father’s house], he is also the leader, the head of a family in Midian. So both of these, on both sides, these were high-class people, and Pinchas, he did what had to be done, even for that.
The Command Against Midian: A Strategic and Spiritual Threat
And now, we have a mitzvah from Hashem, and this shows us also that this whole story — I’ve made an audio on the command of Midian, the mitzvah, of course it’s interrupted by the census in the next chapter — but this shows us that this whole story is not like I said, it’s a spiritual story, but it has, obviously has some kind of meaning here, it obviously has some kind of, we’ll say national or military meaning.
Because obviously when people get involved with other people, then maybe they find out the espionage, they find out what’s going on, or somehow they are able to control you, they are able to subjugate you. And therefore Hashem tells Moshe, I am the way to make enemies out of them, so find a way to make enemies of them. Why? Because they are enemies, they are hurting you, they are fighting with you, with their thoughts, or like plans, or like espionage plans, and with Kazbi, the daughter of nesi Midian [prince of Midian], their sister, who was killed in the day of the magefah [plague] be-Peor [at Peor].
So we see that this whole thing with nesi Midian was not so innocent, maybe it was like a honeypot plan, but in any case, it was something. It’s usually interpreted as just like a spiritual plan, they wanted to make us worship avodah zarah [idolatry], but I think that there’s also some material aspect of this, and that was like their plan. They got the nasi, and then they become friends with him, and somehow they subvert the people by that. And Hashem says we realize that, and Pinchas helped us, and therefore we’re going to go fight with the Midian. That will happen in later chapters, since there’s going to be a stop for other things in the next chapter.
This study covers Bamidbar Chapter 26, the second census of the Israelites taken in preparation for entering and dividing the Land of Israel. The census represents a transition to a new generation after the death of those who left Egypt, includes detailed tribal and family counts for land allocation, and marks the shift in leadership from Moshe and Aharon to Elazar and the next generation. The chapter provides the most complete genealogical accounting in the Torah, organizing the people by tribes and families, with the tribe of Levi counted separately since they would not receive a territorial inheritance.
This study covers Bamidbar Chapter 26, the second census of the Israelites taken in preparation for entering and dividing the Land of Israel. The census represents a transition to a new generation after the death of those who left Egypt, includes detailed tribal and family counts for land allocation, and marks the shift in leadership from Moshe and Aharon to Elazar and the next generation. The chapter provides the most complete genealogical accounting in the Torah, organizing the people by tribes and families, with the tribe of Levi counted separately since they would not receive a territorial inheritance.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום: במדבר פרק כ”ו — המפקד השני (פרשת פינחס)
הקשר ומטרת המפקד
במדבר פרק כ”ו מציג את המפקד השני של השבטים לקראת הכניסה לארץ ישראל. מפקד זה משרת שלושה מטרות: ארגון למלחמת הכיבוש, הכנת הצבא, והחשוב ביותר, כפי שנאמר במפורש בסוף הפרק (“לאלה תחלק הארץ”) — חלוקת הארץ לפי מספר השבטים.
כל ספר במדבר, הנקרא חומש הפקודים, סובב סביב שני המפקדים הללו. המפקד הראשון בפתיחת הספר מנה את הדור היוצא ממצרים, שתכנן לצעוד ישירות לארץ כנען. תכנית זו נכשלה. כעת הדור השתנה, ההנהגה השתנתה — מרים ואהרון מתו, אלעזר החליף את אהרון בתפקיד המפקד — והעם עצמו מאורגן בצורה שונה. משפחות מסוימות גדלו, אחרות התכווצו, קבוצות מסוימות השתנו. מפקד חדש היה הכרחי כדי להתאים למציאות החדשה.
מיקום בתוך הנרטיב
המפקד ממוקם בערבות מואב, מקום ההיערכות האחרון לפני הכניסה לארץ. מיקומו לאחר טרגדיית בנות מואב ואירוע זמרי/פינחס יוצר ניתוק נרטיבי. מוצעים מספר הסברים: (1) ארגון צבא לנקמה המצווה במדין דורש מפקד; (2) זה מסמן את המעבר של ההנהגה הצבאית — משה הוביל את המלחמות נגד סיחון ועוג באופן אישי, אך המלחמה הקרובה נגד מדין תונהג על ידי אלעזר ופינחס, המייצגים שלב ביניים לפני העברה מלאה ליהושע; (3) ייתכנו סיבות ספרותיות להתנתק מההתעכבות על הטרגדיה ולעבור למשהו אחר.
המפקד גם מעורר מספר נרטיבים עוקבים: בנות צלפחד, מצוות המוספים למועדים, והעברת ההנהגה של משה ליהושע.
האופי המשלים של ספר במדבר
ספר במדבר הוא משלים לספר ויקרא ולספר שמות, מוסיף פרטים ומחבר חוטים למבנים כוללים. אחד מכלי הארגון העיקריים של התורה הוא גנאלוגיה — סדר התולדות של מי הוליד את מי ומי שייך למי. ספר שמות נתן דיווחים מקוטעים על 600,000 איש, אך מעולם לא חשבון מלא. המפקד הראשון בפרשת במדבר סיפק יותר פרטים, אך המפקד השני הזה בפרק כ”ו הוא המפקד המלא ביותר של העם שניתן אי פעם. הוא מוסיף לא רק שמות שבטים ומספרים אלא משפחות — רמה של מבנה חברתי וארגון שלא פורטה קודם לכן. הציון “למשפחותם” מייצג מבני שבט אמיתיים שקבעו כיצד אנשים אורגנו בארץ.
בנוסף, בכל פעם שמישהו המוזכר במפקד מילא תפקיד בסיפור קודם או עתידי, הטקסט מכניס הערה המזהה אותו, והערות אלו נושאות משמעות גנאלוגית.
המפקד מתחיל (כ”ו:א’–י”א)
הפרק נפתח ב“ויהי אחרי המגפה” — אחרי המגפה. ה’ מצווה על משה ואלעזר למנות את העדה מגיל 20 ומעלה, מאורגנים לפי משפחות, למנות את כל יוצאי הצבא, מה שמאשר שזהו בעיקר מפקד צבאי. המיקום מצוין כערבות מואב על ירדן ירחו — על סף ארץ ישראל — במקביל למפקד הראשון: כשם שנמנו אז כשתכננו להיכנס ישירות, כך הם נמנים שוב כשהם מתכוננים סוף סוף לעשות זאת.
ראובן מופיע ראשון עם הערה שהוא בכור ישראל. זה משמעותי כי במקומות אחרים נאמר שבכורתו אבדה, אך כאן הוא שומר על עדיפות המעמד — הוא נמנה ראשון.
ארבע משפחות ראובן מפורטות. הבחנה חשובה: רישום “חנוך, משפחת החנוכי” אינו חזרה מיותרת. זה אומר שצאצאי חנוך יצרו שבט ממשי עם שטח וזהות חברתית משלו. בן שלא הוליד שבט בר-קיימא פשוט היה נקלט במשפחת אח (כפי שדברי הימים מתעד במפורש). נכדים מוזכרים כאשר גם הם הקימו תת-שבטים משלהם.
מספר ראובן: 43,730.
ההערה הגנאלוגית על דתן ואבירם (כ”ו:ח’–י”א)
הערה גנאלוגית מזהה את דתן ואבירם, נכדי ראובן דרך פלוא ואליאב, כאלה שמרדו עם קרח — הארץ פתחה ובלעה אותם. הערה זו משרתת מטרות כפולות: היא מחברת אותם לנרטיב קרח, והיא מסבירה גנאלוגית מדוע אין משפחה המיוחסת לדתן ואבירם. היה להם מספיק כוח ומעמד כדי ליסד פוטנציאלית תת-שבט משלהם, אך מכיוון שנספו — “ויובדו מתוך הקהל” — הקו הזה נכרת ואין צאצאים הנושאים את שמם.
באופן קריטי, הטקסט מוסיף: “ובני קרח לא מתו” — בני קרח לא מתו. הערה זו מבהירה שבעוד קרח עצמו נבלע, ילדיו שרדו והמשיכו כמשפחה מוכרת, שבסופו של דבר הפיקה את התהילים המיוחסים לבני קרח.
תמלול מלא 📝
במדבר פרק כ”ו: המפקד השני לקראת הכניסה לארץ ישראל
מטרת המפקד השני והקשרו
אנחנו קוראים במדבר פרק כ”ו. פרק זה הוא המפקד, הפקודים, של כל השבטים, כל השבטים, לקראת הכניסה לארץ ישראל, למלחמת כיבוש ארץ ישראל, ולחלוקת ארץ ישראל, כמפורש בסוף הפרק הזה, שהקב”ה אומר לאלה תחלק הארץ. אז אנחנו מבינים שעיקר המפקד הזה היה כדי לחלק את הארץ לפי המפקד הזה.
כפי שדיברנו, כל ספר במדבר, הנקרא חומש הפקודים, במובן מסוים סובב סביב המפקד הזה. כבר היה מפקד שהוזכר בתחילת הספר, נכון? ועיקר הטעם שהמפקד הזה קורה שוב, כמו שמוסבר כאן במפורש, הוא שהתוכנית השתנתה בינתיים, כפי שדיברנו בפרשת שלח, קרח, וכן הלאה.
הדור והמנהיגות שהשתנו
המפקד הראשון היה של בני ישראל, יוצאי מצרים, כמוזכר כאן בהתחלה – אלה היו השבטים, מניין העם היוצא ממצרים, שהתוכנית שלהם הייתה לצעוד דרך המדבר ישירות לארץ כנען ולהגיע לשם. התוכנית הזו לא יצאה לפועל, הדור השתנה, אפילו המנהיגים השתנו, נכון?
משה עדיין עושה את המפקד הזה, כפי ששמנו לב בחלק השלישי של ספר במדבר, חלק מסוים מההכנה לכיבוש הארץ נעשה דרך משה עצמו. בפרקים הבאים, נראה אותו מוסר את המנהיגות הזו ליהושע, אבל עדיין חלק גדול מההכנות נעשה. אבל המנהיגות מלבדו – מרים כבר מתה, אהרן כבר מת, וזה השתנה כאן. אהרן, במקומו בנו אלעזר, עושה את חלקו במפקד. גם לאהרן כנראה היה חלק גדול בארגון העם, וכאן זה כבר לא אהרן, זה אלעזר שעושה את זה.
הרכב העם השתנה – אלה אנשים שונים, והם אפילו מאורגנים קצת אחרת, הם לא כולם אותן משפחות, הם לא כולם אותו דבר. כמה משפחות נעשו גדולות יותר, כמה משפחות נעשו קטנות יותר, כמה קבוצות נעשו שונות, אז הם היו צריכים לעשות מחדש את המפקד כדי להתאים למצב בדור החדש שהולך להיכנס לארץ ישראל. אז זו המטרה העיקרית של המפקד הזה.
מיקום המפקד בסיפור
מקום וזמן
המיקום שלו די הגיוני להיות בחלק האחרון הזה של הספר, שכבר נמצא בערבות מואב, כפי שראינו בפרשת חוקת, כבר הגענו לערבות מואב, שם קרה כל הסיפור של בלק, וכנראה שם גם קרה כל הטרגדיה של בנות מואב. אז במובן מסוים, זה המקום הנכון שזה יהיה, למרות שבפרט בתוך הסיפורים יש איזשהו ניתוק.
הפסקת הסיפור
היה לנו בפרק הקודם סיפור בנות מואב, שהיה איזושהי טרגדיה, משהו קרה רע, ואפילו היה לנו את ה’ אומר למשה לנקום במואב, במדין – שנראה שיש לזה קשר, אולי היו אותם אנשים, או אולי הייתה איזושהי קואליציה שכולם שיחקו את חלקם ולא אמרו לגמרי מי הם – ואז הסיפור נעצר ועובר למפקד הזה.
כמובן, הבנה אחת של זה תהיה שמאחר והם צריכים לארגן צבא לעשות את זה, כמובן, כבר היו כמה מלחמות. משה כבר עשה בפרשת חוקת מלחמות, ואלה אולי לא היו מאורגנות כל כך, או אולי נעשו איכשהו עם משה ישירות עם הכריזמה שלו מוביל את זה, אבל עכשיו אנחנו צריכים לעשות את זה בצורה מאורגנת.
המעבר של המנהיגות הצבאית
משה לא יעשה את זה, כפי שנראה בפרשת מטות כשאנחנו בעצם מגיעים למלחמה. משה לא הלך למלחמה הזו בכלל, הוא שלח את אלעזר, אלעזר ופנחס לעשות את זה, אז אנחנו רואים מאוד ברור שזה כבר משה מוסר את המנהיגות, המנהיגות הצבאית של העם לדור הבא. לכן, לפני זה, אנחנו צריכים איזשהו מפקד כדי לגלות מי הולך ואיך זה הולך לעבוד.
אבל אולי יש גם סיבות אחרות לחתוך במכוון את הסיפור עם המפקד הזה באמצע. אין לי הסבר ברור לזה, אבל כרגע זה מה שאני חושב, שזו המשמעות. וכפי שנראה יש כמה סיפורים שקרו בגלל המפקד – יש לנו את סיפור בנות צלפחד, אז יש כמה, יש מצוות אחרות שבאות איכשהו כאן, כל הסיפור של מצוות המוספים בפרקים הבאים, אבל גם מאוד חשוב משה מוסר את המנהיגות שלו ליהושע, וזה נראה שזה חלק מהסיפור הזה.
כמו שאני אומר, המלחמות הבאות שהולכות לקרות אפילו לא הולכות להיעשות ישירות דרך משה, אז יש כמו שלב ביניים. המלחמות הקודמות עם סיחון ועוג וכל זה משה עצמו הוביל, באותה דרך שהוא הוביל את המלחמות עם עמלק – עמלק כבר היה יהושע במובן מסוים, אבל בכל מקרה – ועכשיו הוא הולך למסור את זה. אז יש את המפקד החדש הזה שעובר לדור הבא, וזה איפה שהמפקד ממוקם.
אולי יש גם כמו סיבות ספרותיות שחותכות את סיפור המלחמה, אתה יודע, יש לנו יפה, יש לנו את האובדן הטרגי הזה של זמרי ופנחס וכל זה, אז אולי אנחנו לא רוצים להמשיך להתעכב על זה, אז אנחנו עוברים למשהו אחר, משהו יותר שמח. אבל זו הנקודה הבסיסית.
האופי המשלים של ספר במדבר
עכשיו, הספר הזה, כמו שאמרנו, כל הספר נקרא ספר במדבר על שם שני המפקדים האלה המוזכרים בתחילה ובסוף הספר במובן מסוים, ודיברנו שכל ספר במדבר הוא באיזושהי דרך משלים לספר ויקרא, משלים לספר שמות, וגם למפקדים האלה יש משהו משלים בהם.
הוספת פרטים ומבנה
במילים אחרות הם מוסיפים הרבה פרטים והרבה כמו שמים דברים במקומם, מחברים חוטים שונים של הסיפור למבנה אחד. אחד המבנים העיקריים שהתורה משתמשת בהם כשהיא מנסה לתת מבנה כולל של הכל הם היוחסין האלה, המפקדים האלה, הרשימות האלה. בדיוק כמו שיש סדר כרונולוגי, יש גם כמו סדר תולדות, הסדר של מי הוליד את מי ומי הוא הילד של מי ומי שייך ל – זו פשוט אחת הדרכים העיקריות שבהן העולם מאורגן בתורה, איך התורה מארגנת את העולם.
ובדיוק כמו בשאר במדבר, זה מוסיף כל מיני פרטים ושם אותם במקום הנכון – נראה דוגמה יפה מאוד לזה בפרשת המוספים, של המוספים בפרקים הבאים. כאן גם, המפקד – ראשית בספר שמות, כבר היו לנו מספרים של אנשים, נכון, 600,000 איש וכן הלאה, אבל היו לנו כמה דיווחים מקוטעים של איך בדיוק היו 600,000 וכן הלאה, אבל מעולם לא הייתה ספירה מלאה של זה. כאן זה המקום שאנחנו מקבלים את הספירה המלאה.
המפקד המלא ביותר
והספירה הכי מלאה שאנחנו מקבלים אי פעם היא במפקד השני, המפקד של פרשת פנחס, המפקד של פרק כ”ו, הוא המפקד הכי מלא של העם. הוא נותן לנו לא רק את השם המדויק של כל אחד מהשבטים וכמות האנשים שהיו להם, אלא גם את המשפחות. המשפחות האלה כבר הוזכרו בספר שמות, ובחלק מהם, וגם בפרשת במדבר, אבל הם לא אמרו למשפחותם, לא הייתה להם כמות הפרטים.
למרות שבמובן מסוים זה רק מוסיף מילה – זה בסדר, למשפחותם, המשפחה הזו, משפחת, יש כך וכך, כפי שנראה בפנים – זה אומר שזו רמה של ארגון, זו רמה של מבנה חברתי. זה לא רק אומר שזה לא רק מוסיף מילה. וזה משהו שכמובן האנשים בארץ היו מאורגנים בחמולות האלה, במשפחות האלה, בקבוצות האלה, אז זה מידע שלא היה לנו קודם.
הערות יוחסין
וכפי שנראה גם, חלק מהאופי המשלים הוא, זה נותן לנו את ההערות האלה על כל פעם שיש מישהו שמוזכר ששיחק תפקיד בסיפור קודם, או בסיפור עתידי, זה נותן לנו הערה, בסדר זה האדם הזה. וההערות האלה אני חושב שיש להן גם משמעות יוחסין כפי שנראה כשנעבור עליהן.
קריאה דרך טקסט המפקד
אז זה מספיק להקדמה לסיפור, אנחנו הולכים לקרוא אותו, או לעבור עליו במהירות, זה פרק ארוך, הרבה פסוקים.
הפתיחה: אחרי המגפה
זה מתחיל, ויהי אחרי המגפה – כמובן שיש פיצול מעניין, הפרשה מתפצלת כאן באמצע פסוק, אבל במובן מסוים זה שייך לסיפור הקודם, אבל זה בוודאי התחלת הפסוק הזה.
ויהי אחרי המגפה, וה’ אומר למשה ולאלעזר, ספרו, שאו את ראש, ספרו את ראשי העדה, של העם, שוב מבן עשרים שנה, כל יוצא צבא לכל משפחה, כל חמולה, מי שילך לצבא. כמו שאמרנו שזה מראה לנו שזה בעיקר מפקד צבאי.
הציווי והמקבילה למפקד הראשון
והם עושים את זה, הם מדברים – משה ואלעזר, הם מדברים לעם במקום הזה, להראות לנו שזה המפקד של ארץ ישראל, הם הולכים להימנות מבן עשרים שנה ומעלה, כמו שה’ אמר למשה ולעם שיצאו ממצרים. אז זה מקבילה, בדיוק כמו שאז הם נספרו כי הם תכננו ללכת ישירות לארץ כנען, עכשיו הם נספרים שוב כשהם סוף סוף עושים את זה שוב.
שבט ראובן
וכאן יש לנו את הדיווח של המפקד בפועל, מתחיל עם ראובן, שמקבל הערה שהוא הבכור, הוא בכור ישראל, וזה כנראה אומר שבמובן מסוים ראובן, שבט ראובן עדיין היה הבכור. במקומות אחרים אנחנו יודעים שזה אומר שהבכורה שלו אבדה, כאן זה לא נראה שזה אומר את זה, נראה שעדיין יש לו איזושהי בכורה, הוא נספר ראשון.
ארבע המשפחות של ראובן
וזה נותן לנו את ארבע המשפחות שהם ילדי ראובן. אז זו לא רק רשימה של כמה ילדים היו לאדם ראובן, אלא ארבע המשפחות שכמובן ייחסו את עצמן לארבעת הילדים האלה של ראובן. אבל זה משהו חדש – יכול להיות ילד של ראובן שלא עשה משפחה, ואז הוא פשוט יהיה חלק מאח אחר שהיה לו משפחה, כמו שכתוב במפורש בדברי הימים ובמקומות אחרים על משפחות מסוימות שזה קרה להן.
אז כשזה אומר וכן הלאה לכל ארבע המשפחות, זה לא רק חוזר על אותו מידע פעמיים. מה שזה אומר הוא שלחנוך הייתה משפחה שנקראת החנוכי, ויש את המשפחה הזו שהייתה לה חלקה מסוימת במקום שהם גרים, וכן הלאה. אז זו הנקודה של זה.
נכדים ותת-חמולות
וגם הנכדים – אלה נכדים של יעקב, חנוך בן ראובן בן יעקב. חלק מהנינים מוזכרים גם, וזה כנראה גם בגלל שלנינים האלה היה איזשהו כוח, איזושהי חמולה, איזושהי משפחה לעצמם.
אז אנחנו מקבלים את המניין שלהם, 43,730.
ההערה על דתן ואבירם
ועכשיו אנחנו מקבלים כמה נכדים. לפלוא היה בן, אליאב, לאליאב היו שלושת הילדים האלה, נמואל, דתן ואבירם. עכשיו אנחנו מקבלים הערה, אבל אני חושב שההערה הזו היא לא רק – אז הגענו לדתן ואבירם כי שמענו על דתן ואבירם בפרשת קרח, זה אמר שם מי הם היו, ודתן ואבירם, בני ראובן. אבל כאן אנחנו מקבלים בדיוק מי הם היו.
המשמעות היוחסינית
אבל אני חושב שזה כנראה גם אומר שהיה להם איזשהו כוח, היה להם איזשהו תפקיד, לדתן ואבירם האלה, כי לפעמים הדור הבא של המשפחה גם יוצר משפחה משלו או קבוצת משנה משלו בתוך המשפחה.
אז אנחנו מקבלים את ההערה הזו שאלה דתן ואבירם שנלחמו עם משה ואהרן בקרח, והם אבדו, הארץ פתחה את פיה ובלעה אותם ואת קרח. אז במילים אחרות, למרות שלתקופה לדתן ואבירם היה כוח משלהם, משפחה משלהם, עכשיו שהם נבלעו, ולכן לא היו להם צאצאים, לא היו להם משפחות, ולכן עכשיו אין מי שמייחס את עצמו למשפחת דתן ואבירם, שהם יכלו להיות אם לא בגלל זה. ובאותו זמן 250 [איש נספו]…
שבט יהודה
עכשיו ליהודה, אנחנו גם מקבלים את ההערה הזו. יהודה היא משפחה חשובה – כמובן שנדע מאוחר יותר יהודה היא המשפחה שממנה יש לנו מלכות, בית דוד, וכן הלאה. אז זה בעצם סיפור של שני בניו של יהודה, אבל גם של המשפחות הפוטנציאליות שלא היו אמורות להיות.
שני בניו של יהודה, ער ואונן, שמתו בארץ כנען לפני שכל הסיפור הזה קרה – אז אין משפחות מהם. אחר כך, ליהודה התברר שיש שלוש משפחות: שלה, פרץ, וזרח. אנחנו יודעים את סיפורי הלידה שלהם במיוחד בפרשת בראשית, בפרשת וישב. ואז שניים מילדיו של פרץ – אז נכדי יעקב – גם יצרו משפחות: חצרון וחמול. כפי שראינו, לפעמים הדור הבא גם יוצר משפחה, ולכן יהודה היה בשבטי יהודה, אחד השבטים הגדולים יותר, ולכן גם הדור הבא מתפצל ליותר משפחות.
בסך הכל: 76,500 איש.
שבט יששכר
אז יש לנו את יששכר עם ארבע משפחות: תולע, פואה, ישוב, שמרון.
בסך הכל: 64,300 איש.
שבט זבולון
יש לנו את זבולון עם שלוש משפחות: סרד, אלון, ויחלאל.
בסך הכל: 60,500 איש.
שבט יוסף: מנשה ואפרים
יש לנו את יוסף מחולק לשני שבטים: מנשה ואפרים. אז שוב, יוסף היה גדול יותר, אז הוא התחלק לשני שבטים כבר בדור הראשון, ולכל אחד מאלה היו ילדים.
מנשה
למנשה היה מכיר, ואפילו לבנו הייתה משפחה נוספת – גלעד. ואז משפחת גלעד – אז יש את משפחת מכיר ואת משפחת גלעד, שהן לא אותו דבר. במילים אחרות, גלעד זה הוא והילדים שלו, וכל השאר יהיו שייכים למשפחת מכיר. וגלעד עצמו מתחלק לכמה משפחות: איעזר, חלק, אשריאל, שכם, שמידע, וחפר.
וכאן יש לנו עוד הערה אחת על אחד מילדיו של חפר, שאולי עשו – חלק מהם, אולי אפילו בנותיו – עשו משפחות לעצמן. צלפחד, בן חפר, בן גלעד, בן מכיר, בן מנשה, לא היו לו בנים, רק בנות, ולכולן היו שמות כאן: מחלה, נעה, חגלה, מלכה, ותרצה. יש חמישה שמות, ונראה מאוחר יותר בפרק הבא מה קרה. וברור שהבנות האלה היו חשובות במובן של לא רק אנשים ספציפיים שירשו איזו אדמה, אלא כנראה הן יצרו משפחות גם.
אז אלה משפחות מנשה. בסך הכל יש 52,700 איש.
אפרים
אפרים – יש לנו את המשפחות שלהם גם. חלק מהנכדים שלהם הפכו למשפחות. זה שותלח, בכר, ותחן. ולשותלח עצמו היה בן או משפחה אחריו, ערן.
בסך הכל יש 32,500 איש באפרים.
שבט בנימין
אז יש לנו את בנימין עם המשפחות שלו: בלע, אשבל, אחירם, שפופם, חופם. ולבלע עצמו היו שתי משפחות מחולקות לארד ונעמן.
בסך הכל: 45,600 איש – איש במשמעות לוחמים, נכון? כן, זה נכון.
שבט דן
אז יש לנו את דן עם משפחה אחת, שוחם.
בסך הכל: 64,400 איש.
זה מעניין שלדן היו כל כך הרבה אנשים אבל רק משפחה אחת. זה אחד הדברים המעניינים שהקב”ה עשה בכלל. נוכל לחשב כמו אילו, כמה אנשים יש למשפחה – לחלק מהם יש משפחות גדולות יותר, חלק קטנות יותר.
שבט אשר
בסדר, אשר עם ילדיו: ימנה, ישוה, בריעה. ובריעה עצמו, שני ילדיו: חבר ומלכיאל. מלכיאל התחלק למשפחות. ובתו של אשר שרח – כנראה שהיא מוזכרת כאן לא רק כדי לספר לנו שלאשר הייתה בת. כנראה להרבה מילדיו של יעקב היו בנות. הנקודה היא ששרח הזו כנראה יצרה איזושהי משפחה בנפרד או הייתה לה איזושהי שם לעצמה. שם תמיד בדרך כלל אומר כמו שאתה משאיר משפחה, אתה משאיר איזושהי ירושה ששייכת לך.
סך הכל של אשר הוא 53,400.
שבט נפתלי
אז יש לנו את נפתלי עם משפחות: יחצאל, גוני, יצר, ושלם.
בסך הכל: 45,400 איש.
הספירה הכוללת ומצוות חלוקת הארץ
ויש לנו את הספירה הכוללת של כל העם: 600,000 — 601,730.
ויש לנו את התכלית של כל זה. התכלית של כל זה היא מצווה נוספת: לאלה תחלק הארץ. אתה צריך לחלק, אתה צריך להפריד את הארץ. המצווה בשמות. שמות אני חושב שפירושו האנשים הנקובים בשם, כמו שיש לנו אנשי שם. אנשי שם פירושו אנשים שיש להם משפחה שנקראת על שמם. אז מצווה שמות פירושה שכל משפחה — כמו שכם, אשריאל, וכן הלאה — הם מקבלים איזו ירושה, איזו נחלה.
ואז זה אומר שאתה צריך לתת לגדול יותר נחלה גדולה יותר ולקטן יותר נחלה קטנה יותר. איש לפי פקודיו.
עכשיו יש כאן שאלה שנשאלת בדרך כלל: האם זה לפי אנשים או לפי משפחות? ואם זה רק לפי אנשים, אז מה התכלית של המשפחות? אבל כמובן שהמשפחה היא סוג של יחידה ממשלתית או ארגונית, ולכן משפחה גדולה יותר שיש לה יותר אנשים מקבלת חלק גדול יותר בארץ. אבל זה לא אומר שזה ניתן ליחידים — זה עדיין ניתן לשבט, למשפחה.
ואז עוד חלק אחד מהדרך איך לחלק את זה: בגורל. שיחולק בגורל. אל משפחותם בין רב למעט.
ויש כמה אנשים שחושבים שיש כאן סתירה, כי אם זה גורל, אז זה אומר שלפעמים האנשים הרבים יותר יקבלו את הארץ הקטנה יותר או כן הלאה, אם זה רק גורל, הגרלה שמחלקת את זה. אבל אני חושב שמה שזה אומר פשוטו כמשמעו הוא שהגורל רק מחליט איפה אתה צריך לקבל. כמובן שיש — במובן מסוים, ולפעמים הדברים האלה כנראה מאוד מסובכים כי בארצנו, כושר הנשיאה של ארץ הוא לא לגמרי כמו — זה לא עובד לגמרי עם רגל מרובע או קילומטר מרובע. זה תלוי בהרבה משתנים. אז חלק מהמשתנים האלה, מאחר ואין דרך הוגנת אחרת לחלק, אז יהיה בגורלות. אז זה מה שזה אומר. וחלק בסוף, ולכן אתה לא יכול להתלונן כאילו זה היה גורל וזה מי שזכה. אבל זה לא אומר שאין איזה היגיון לפני שאתה עושה את הגורל לאיך אתה מחלק את זה וכן הלאה. וכנראה הפרטים לא נדונים כאן, אבל אני חושב שזה הפתרון ההגיוני לבעיה הזו.
מפקד לוי
ועכשיו אחרי שיש לנו את המפקד של כל העם, יש לנו את המפקד של לוי ומשפחותיו. וזה מאוד יפה שכאן חלוקת הארץ הייתה לפני זה, כמו שנאמר בסוף הסיפור של לוי, כי לוי לא נחל בארץ. היו לו ערים משלו, כמו שנלמד, אבל לוי לא לוקח חלק בארץ, ולכן המפקד שלו נפרד ונאמר אחרי.
ולוי כמובן היו לו שלוש משפחות עיקריות: גרשון, קהת ומררי. והמשפחות האלה עצמן היו להן משפחות לעצמן, נכון? אז לוי יש — אז קודם האדם מתאר את כל המשפחות הכוללות של לוי. במילים אחרות, הסך הכל, משפחות הרמה הנמוכה ביותר בסך הכל הן חמש משפחות: לבני, חברוני, מחלי, מושי וקרחי. אז יש כאן משהו חסר, כמו שרש”י מציין. יש איזו אי-בהירות מה קרה. כמו שאמרתי, דברים משתנים לפעמים.
ואז זה חוזר לתאר גנאלוגיות ספציפיות בתוך לוי. אז זה מדבר על קהת שיש לו את עמרם עם אשתו יוכבד ושלושת ילדיהם: אהרן, משה ומרים. לאהרן יש ארבעה ילדים: נדב, אביהוא, אלעזר ואיתמר. וכמובן נדב ואביהוא מתו, כמו שלמדנו בפרשת שמיני — הם הקריבו אש זרה, אש זרה לה’, לכן הם מתו. ולכן, אחרת ברור שנדב ואביהוא לא משאירים משפחות. לאלעזר ולאיתמר יש משפחות.
בסך הכל בלוי יש — סליחה, 23,000 איש. ואלה נספרים לא מגיל 20, כמו שהאנשים שהולכים לצבא נספרים, אלא מגיל 30 שנה, כי הם לא נספרים החלק הנמוך ביותר. הם לא נספרים, וגם הם לא הלכו לכבוש. הם לא חלק מהצבא כי לא הייתה להם ירושה. אז אתה יודע, זה הולך לשני הכיוונים — אתה לא נלחם, אתה לא מקבל את הארץ. יש להם את העבודות האחרות שלהם, כמו שדיברנו בתחילת הספר הזה. זה חלק גדול.
וכמובן זו הסיבה שזה — ההערה כאן, אני חושב שזו הסיבה — זו הסיבה הבסיסית למה לוי קצר יותר כאן. זה לא נותן הרבה מהפרטים כי אנחנו כבר יודעים שהספר הזה מדבר על זה באריכות כבר.
סיכום: הדור החדש
וכאן יש לנו את הסופי, את הסיום של המפקד הזה, של הפרק הזה. אלה הם המפקדים שספרו את העם, כמו שכבר אמרנו בהתחלה. ולא היה איש אחד בזה מהמפקד הראשון של משה ואהרן, שהיה במדבר סיני, כשהם יצאו ממצרים. אז במקום אחר.
ולמה? כמו שה’ אמר להם שהם ימותו במדבר, כמו שהוא אמר להם בפרשת שלח. אז כולם מתו. אז שם שניים — כמובן משה עצמו גם ימות במדבר, אז הוא לא ברשימה. ונראה בפרקים הבאים מה קרה כי משה מת.
אז זה סוף הפרק הזה.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Summary: Bamidbar Chapter 26 — The Second Census (Parshas Pinchas)
Context and Purpose of the Census
Bamidbar Chapter 26 presents the second census of the tribes in preparation for entering Eretz Yisrael. This census serves three purposes: organizing for the war of conquest, preparing the military, and — most importantly, as stated explicitly at the chapter’s end (“to these the land shall be divided”) — dividing the land according to tribal counts.
The entire Sefer Bamidbar, called Chumash Hapikudim (Book of Numbers), revolves around these two censuses. The first census at the book’s opening counted the generation leaving Egypt, who planned to march directly to Eretz Canaan. That plan failed. Now the generation has changed, the leadership has changed — Miriam and Aharon have died, Elazar has replaced Aharon in the census role — and the people themselves are organized differently. Some families grew, some shrank, some groups shifted. A new census was necessary to match the new reality.
Placement Within the Narrative
The census is located in Arvos Moav, the final staging ground before entering the land. Its placement after the Bnos Moav tragedy and the Zimri/Pinchas incident creates a narrative disconnect. Several explanations are offered: (1) organizing an army for the commanded revenge against Midyan requires a census; (2) this marks the transition of military leadership — Moshe led the wars against Sichon and Og personally, but the upcoming war against Midyan will be led by Elazar and Pinchas, representing an intermediate stage before full transfer to Yehoshua; (3) there may be literary reasons to break away from dwelling on the tragedy and move to something different.
The census also triggers several subsequent narratives: the daughters of Tzelafchad, the mitzvah of musafim for moadim, and Moshe’s transfer of leadership to Yehoshua.
The Supplementary Nature of Bamidbar
Sefer Bamidbar is supplementary to Sefer Vayikra and Sefer Shemos, adding detail and connecting threads into overarching structures. One of the Torah’s primary organizational tools is genealogy — the toledot order of who begat whom and who belongs to whom. Sefer Shemos gave fragmentary reports of 600,000 people, but never a full accounting. The first census in Parshas Bamidbar provided more detail, but this second census in Chapter 26 is the most complete census of the people ever given. It adds not just tribal names and numbers but families (mishpachot) — a level of social structure and organization not previously detailed. The notation “Lemishpachotam” represents real clan structures that determined how people were organized in the land.
Additionally, whenever someone mentioned in the census played a role in a previous or future story, the text inserts a note identifying them, and these notes carry genealogical significance.
The Census Begins (26:1–11)
The chapter opens with “Vayehi Acharei Hamageifa” — after the plague. Hashem commands Moshe and Elazar to count the congregation from age 20 and up, organized by clans, counting all who can go to the army (kol yotzei tzava), confirming this as primarily a military census. The location is specified as Arvos Moav al Yarden Yericho — on the threshold of the Land of Israel — paralleling the first census: just as they were counted then when planning to enter directly, now they are counted again as they finally prepare to do so.
Reuven is listed first with the note that he is the bechor (firstborn) of Yisrael. This is significant because elsewhere his bechorah is said to be lost, yet here he retains primacy of position — he is counted first.
The four families of Reuven are listed. An important distinction: listing “Chanoch, Mishpachat HaChanochi” is not redundant repetition. It means Chanoch’s descendants formed an actual clan with its own territory and social identity. A son who didn’t produce a viable clan would simply be absorbed into a brother’s family (as Divrei Hayamim explicitly records). Great-grandchildren are mentioned when they too established their own sub-clans.
Reuven’s count: 43,730.
The Genealogical Note on Dathan and Aviram (26:8–11)
A genealogical note identifies Dathan and Aviram, grandsons of Reuven through Palu and Eliav, as those who rebelled with Korach — the earth opened and swallowed them. This note serves dual purposes: it connects them to the Korach narrative, and it explains genealogically why no family is ascribed to Dathan and Aviram. They had enough power and standing to potentially have founded their own sub-clan, but because they perished — “vayovdu mitoch hakahal” — that line was cut off and no descendants carry their name.
Critically, the text adds: “U’vnei Korach lo meisu” — the sons of Korach did not die. This note clarifies that while Korach himself was swallowed, his children survived and continued as a recognized family, eventually producing the Psalms attributed to Bnei Korach.
📝 Full Transcript
Bamidbar Chapter 26: The Second Census in Preparation for Entering Eretz Yisrael
The Purpose and Context of the Second Census
We’re reading Bamidbar chapter 26. This chapter is the census, the Pekudim [countings], of all the tribes, all the Shvatim [tribes], in preparation for going to Eretz Yisrael, for the war to conquer Eretz Yisrael, and for dividing the land of Eretz Yisrael, as is explicit in the end of this chapter, that Hashem says to these the land should be divided. So we understand that the main point of this census was to divide the land according to this census.
As we’ve discussed, the whole of Sefer Bamidbar, called Chumash HaPekudim [the Book of Numbers], in some sense surrounds this census. There was a census already mentioned in the beginning of the book, right? And the main point of this census happening again, as is explained explicitly here, is that the plan changed in between, as we’ve discussed in Parshas Shlach, Korach, and so on.
The Changed Generation and Leadership
The first census was of the Bnei Yisrael, the Yotzei Eretz Mitzrayim [those who left Egypt], as is mentioned here in the beginning — these were the tribes, the counts of the people going out of Mitzrayim, whose plan was to march through the desert directly to Eretz Canaan and get there. That plan didn’t work out, the generation changed, even the leaders changed, right?
Moshe is still doing this census, as we’ve been noticing in the third part of Sefer Bamidbar, a certain part of the preparation for conquering the land was done through Moshe himself. In the next chapters, we’re going to have him giving over this leadership to Yehoshua, but still a major part of the preparations are done. But the leadership besides him — Miriam already died, Aharon already died, and it was changed here. Aharon, for his son Elazar, is doing his part in the census. Aharon also apparently had a big part in organizing the people, and here it’s already not Aharon, it’s Elazar doing it.
The makeup of the people changed — these are different people, and they’re even organized slightly differently, they’re not all the same families, they’re not all the same. Some families became bigger, some families became smaller, some groups became different, so they had to redo the census in order to match the situation in the new generation that is going to go to Eretz Yisrael. So that’s the main point of this census.
The Placement of the Census in the Narrative
Location and Timing
The location of it sort of makes sense to be in this last part of the book, which is already in Arvos Moav [the plains of Moav], as we saw in Parshas Chukas, we already arrived to Arvos Moav, that’s where the whole story of Balak happened, and apparently that’s also where the whole tragedy of Bnos Moav happened. So in some sense, this is the right location for it to be, although particularly within the stories there is some disconnect.
The Narrative Interruption
We’ve had in the previous chapter the story of Bnos Moav, which was some kind of tragedy, something happened badly, and we even had Hashem telling Moshe to take revenge on Moav, on Midyan — which seems to have something to do, might be the same people, or might have been some kind of coalition where everyone played their part and didn’t entirely say who they were — and then the story stops and goes to this Pekudim [census].
Of course, one understanding of this would be that since they have to organize an army to do that, of course, there were some wars already. Moshe already did in Parshas Chukas wars, and those maybe were not as organized, or maybe were done somehow with Moshe directly with his charisma leading it, but now we have to do it in an organized way.
The Transition of Military Leadership
Moshe won’t do it, as we’ll see in Parshas Matos when we actually get to the war. Moshe didn’t go to that war at all, he sent Elazar, Elazar and Pinchas to do it, so we see very clearly this is already Moshe handing over the leadership, the military leadership of the people to the next generation. Therefore, before that, we need to have some kind of census to find out who’s going and how is it going to work.
But also there might be other reasons for deliberately cutting up the story with this census in the middle. I don’t have a clear explanation for it, but right now this is what I’m thinking, that this is the meaning. And as we’ll see there’s some stories that happened because of the census — we have the story of Bnos Tzelafchad, then there’s some, there’s other mitzvos that are somehow coming here, the whole story of the mitzvah of musafim [additional offerings] in the next chapters, but also very importantly the Moshe giving over his leadership to Yehoshua, and that seems to be part of this story.
Like I’m saying, the next wars that are going to happen are not even going to be directly done through Moshe, so there’s like an intermediate stage. The previous wars with Sichon and Og and all of that Moshe himself led, in the same way that he led the wars with Amalek — Amalek already had Yehoshua in some sense, but anyways — and now he’s going to give it over. So there’s this new census going to the next generation, and this is where the census is put.
There might be also like literary reasons that cut up the story of the war, you know, we have a nice, we have this tragic loss of Zimri and Pinchas and all of that, so maybe we don’t want to continue to dwell on that, so we move on to something different, something more happy. But that’s the basic point.
The Supplementary Nature of Sefer Bamidbar
Now, this Sefer, as we said, the whole book is called Book of Numbers after these two censuses mentioned in the beginning and at the end of the book in some sense, and we’ve been discussing that the whole book of Bamidbar is in some way supplementary to the Sefer Vayikra, supplementary to the Sefer Shemos, and these censuses also have something supplementary in them.
Adding Detail and Structure
In other words they’re adding a lot of detail and a lot of sort of putting things in place, connecting different threads of the story into one structure. One of the main structures which the Torah uses when it tries to give an overarching structure of everything is these genealogies, these censuses, these lists. Just like there’s a chronological order, there’s also like a toledos [genealogical] order, the order of who begat who and who is the child of who and who belongs to — that’s just one of the main ways in which the world is organized in the Torah, how the Torah organizes the world.
And just like in the rest of Bamidbar, it’s adding all kinds of details and putting them in the right place — we’ll see a very nice example of this in the Parsha of the musafim, of the musafim in the next chapters. Here also, the census — firstly in Sefer Shemos, we already had numbers of people, right, 600,000 people and so on, but we had some fragmentary reports of exactly how there were 600,000 and so on, but there was never a full accounting of it. Here’s where we get the full accounting.
The Most Complete Census
And the most full accounting we ever get is in the second census, the census of Parshas Pinchas, the census of chapter 26, is the most full census of the people. It gives us not only the exact name of each of the tribes and their amount of people that they had, but also the families. These families were mentioned already in Sefer Shemos, and in some of them, and also in Parshas Bamidbar, but they didn’t say lemishpachotam [according to their families], they didn’t have the amount of detail.
Although in some sense it’s just adding a word — it’s okay, lemishpachotam, this family, mishpachas [the family of], has such and such, as we’ll see inside — that means that this is a level of organization, this is a level of social structure. It doesn’t just mean it’s not just adding a word. And that’s something that of course the people in the land were organized in these clans, in these families, in these groups, so that’s some information that we didn’t have before.
Genealogical Notes
And as we’ll see also, part of the supplementary nature is, it gives us these notes on every time there’s someone mentioned who played a part in a previous story, or in a future story, it gives us a note, okay this is that person. And those notes I think also have some genealogical meaning as we’ll see when we go through them.
Reading Through the Census Text
So that’s enough for a preface to the story, we’re going to read it, or go through it quickly, it’s a long chapter, a lot of pesukim [verses].
The Opening: After the Plague
It starts, Vayehi acharei hamageifa [And it was after the plague] — of course there’s an interestingly split, the parasha splits here in the middle of a pasuk, but in some sense this belongs to the earlier story, but it’s for sure the beginning of this pasuk.
Vayehi acharei hamageifa [And it was after the plague], and Hashem tells Moshe and Elazar, count, take up the heads, count the heads of the congregation, of the people, again from 20 years old, kol yotzei tzava [all who go out to the army] of each family, each clan, who will go to the army. As we said that shows us that this is mainly a military census.
The Command and Its Parallel to the First Census
And they do that, they speak — Moshe and Elazar, they speak to the people in this place, to show us that this is the census of the land of Israel, they’re going to be counted from the 20 years and up, as Hashem told Moshe and the people who were going out of Egypt. So this is parallelism, just like then they were counted because they were planning to go directly to Eretz Canaan, now they’re being counted again when they’re finally doing it again.
The Tribe of Reuven
And here we have the report of the actual census, starting with Reuven, who gets a note that he is the bechor [firstborn], he is the firstborn of Israel, and that probably means that in some sense Reuven, the Shevet [tribe] of Reuven was still the bechor. In other places we know it says that his bechorah [birthright] was lost, here it doesn’t seem to say that, seems like he still has some bechorah, he’s counted first.
The Four Families of Reuven
And it gives us the four families who are children of Reuven. So this is not just a list of how many children the person Reuven had, but the four families that of course did ascribe themselves to these four children of Reuven. But it’s something new — there could be a child of Reuven that didn’t make a family, and then he would just be part of another brother that had a family, as it says explicitly in Divrei Hayamim [Chronicles] and other places about certain families that that happened to.
So when it says and so on for all four families, it’s not just repeating the same information twice. What it’s saying is that Chanoch had a family called HaChanochi, and there’s this family which had a certain plot in a place where they live, and so on. So that’s the point of this.
Great-Grandchildren and Sub-Clans
And also the grandchildren — these are grandchildren of Yaakov, Chanoch the son of Reuven, the son of Yaakov. Some of the great-grandchildren are mentioned also, and that’s also probably because those great-grandchildren had some kind of power, some kind of clan, some kind of family for themselves.
So we get their count, 43,730.
The Note About Dathan and Aviram
And now we get some grandchildren. Palu had a son, Eliav, Eliav had these three children, Nemuel, Dathan and Aviram. Now we get a note, but I think that this note is not only — so we got to Dathan and Aviram because we’ve heard of Dathan and Aviram in Parshas Korach, it said over there who they were, and Dathan and Aviram, the children of Reuven. But here we get exactly who they were.
The Genealogical Significance
But I think also probably means that they had some power, they had some role, these Dathan and Aviram, because sometimes the next generation of the family also creates its own family or its own subgroup within the family.
So we get this note that these are Dathan and Aviram who fought with Moshe and Aharon in Korach, and they were lost, the earth opened its mouth and swallowed them and Korach. So in other words, although for a time Dathan and Aviram had their own power, their own family, now that they were swallowed out, and therefore they had no descendants, they had no families, and so now there’s nobody that ascribes themselves to the family of Dathan and Aviram, which they could have been if not for that. And at the same time 250 [people perished]…
The Tribe of Yehuda
Now for Yehuda, we also get this note. Yehuda is an important family — of course we’ll know later Yehuda is the family from which we have Malchus [kingship], Beis David [the House of David], and so on. So this is actually a story of Yehuda’s two sons, but also of the potential families that were not to be.
Yehuda’s two sons, Er and Onan, who died in Eretz Canaan before this whole story happened — so there’s no families from them. Then after, Yehuda had turned out to have three families: Shelah, Peretz, and Zerach. We know the stories of their births specifically in Parshas Bereishis, in Parshas Vayeshev. And then two of Peretz’s children — so great-grandchildren of Yaakov — also created families: Chetzron and Chamul. As we saw, sometimes the next generation also creates a family, and that’s why Yehuda was in the shivtei Yehuda [tribes of Yehuda], one of the bigger tribes, and that’s why the next generation also gets split into more families.
In total: 76,500 people.
The Tribe of Yissachar
Then we have Yissachar with four families: Tola, Puvah, Yashiv, Shimron.
In total: 64,300 people.
The Tribe of Zevulun
We have Zevulun with three families: Sered, Elon, and Yachlel.
In total: 60,500 people.
The Tribe of Yosef: Menashe and Ephraim
We have Yosef divided into two tribes: Menashe and Ephraim. So again, Yosef was bigger, so he divided into two tribes already in the first generation, and each one of those had children.
Menashe
Menashe had Machir, and even his son had another family — Gilad. And then the family of Gilad — so there’s the family of Machir and the family of Gilad, which are not the same. In other words, Gilad is him and his children, and everyone else would be belonging to the family of Machir. And Gilad himself divides into a bunch of families: Iezer, Chelek, Asriel, Shechem, Shemida, and Chefer.
And here we have one more note of one of the children of Chefer, who maybe made — some of them, maybe even his children, his daughters — made families for themselves. Tzelophechad, the son of Chefer, the son of Gilad, the son of Machir, the son of Menashe, had no boys, only girls, and they all had their names here: Machlah, Noah, Choglah, Milcah, and Tirtzah. There are five names, and we’ll see later in the next chapter what happened. And obviously these daughters were important in the sense of not just specific individuals who inherited some land, but apparently they created families also.
So these are the families of Menashe. In total there’s 52,700 people.
Ephraim
Ephraim — we have their families also. Some of their grandchildren became families. This is Shutelach, Becher, and Tachan. And Shutelach himself had a son or a family after him, Eran.
In total there’s 32,500 people in Ephraim.
The Tribe of Binyamin
Then we have Binyamin with his families: Bela, Ashbel, Achiram, Shephupham, Chupham. And Bela himself had two families divided into Ard and Naaman.
In total: 45,600 people — people meaning warriors, right? Yes, that’s right.
The Tribe of Dan
Then we have Dan with one family, Shucham.
In total: 64,400 people.
It’s interesting that Dan had so many people but only one family. It’s one of the interesting things Hashem had done in general. We could calculate like which ones, how many people there is per family — some of them have bigger families, some are smaller.
The Tribe of Asher
Okay, Asher with his children: Imnah, Ishvah, Beriah. And Beriah himself, his two children: Chever and Malchiel. Malchiel divided into families. And Asher’s daughter Serach — apparently she’s mentioned here not just to tell us that Asher had a daughter. Probably many of the children of Yaakov had daughters. The point is that this Serach apparently created some kind of family separately or had some name for herself. A name always usually means like you leave a family, you leave some inheritance that belongs to you.
Total of Asher is 53,400.
The Tribe of Naftali
Then we have Naftali with families: Yachtze’el, Guni, Yetzer, and Shillem.
In total: 45,400 people.
Total Count and the Mitzvah of Land Division
And we have the total count of all the people: 600,000 — 601,730.
And we have the point of all of this. The point of all of this is another mitzvah: לאלה תחלק הארץ [La’eleh techalek ha’aretz — To these you should divide the land]. You should divide, you should separate the land. The mitzvah בשמות [b’shemos — by the count of names]. Shemos I think means the named people, as we have anshei shem [people of renown]. Anshei shem means people who have a family who’s named after them. So mitzvah shemos means each family — like Shechem, Asriel, and so on — they get some inheritance, some nachalah [portion].
And then it says you should give the greater one a greater nachalah and the smaller one a smaller nachalah. איש לפי פקודיו [Ish lefi pekudav — Each according to his count].
Now there’s a question here asked usually: Is it according to people or according to families? And if it’s just according to people, then what’s the point of the families? But of course the family is a kind of like governmental or organizational unit, and therefore a bigger family who has more people gets a bigger part in the land. But that doesn’t mean that it’s given to the individuals — it’s given still to the shevet [tribe], to the family.
And then one more part of the way how to divide it: בגורל [b’goral — by lot]. Which would be divided by a goral. אל משפחותם בין רב למעט [El mishpechotam bein rav lim’at — To their families, between the many and the few].
And there’s some people that think that there’s a contradiction here, because if it’s a goral, then it means that sometimes the larger people would get the smaller land or so on, if it’s just a goral, a lot that divides it. But I think what it literally means is that the goral only decides where you should get. Of course there’s — in some sense, and sometimes these things are probably very complicated because in our land, the carrying capacity of a land is not entirely like — it doesn’t work entirely with square feet or square kilometers. It depends on many variables. So some of these variables, since there’s no other fair way to divide, then would be by lots. So that’s what it’s saying. And some in the end, and therefore you can’t complain like it was a goral and that’s who won. But that doesn’t mean that there isn’t some logic to before you make the goral to how you divide it and so on. And probably the details are not discussed here, but I think that’s the logical solution for this problem.
The Census of Levi
And now after we have the census of all the people, we have the census of Levi and his families. And it’s very nice that here the division of the land was had before that, as we’ll say in the end of the story of Levi, because Levi did not inherit in the land. He had his own cities, as we’ll learn, but Levi does not take a part in the land, and therefore his census is separate and said after.
And Levi of course had three main families: Gershon, Kehas, and Merari. And these families themselves had families to themselves, right? So Levi has — so first the person describes all the total families of Levi. In other words, the total, the lowest level families in total are five families: Livni, Chevroni, Machli, Mushi, and Korchi. So there’s some missing here, as Rashi notes. There’s some unclarity what happened. Like I said, things change sometimes.
And then it goes back to describe specific genealogies within Levi. So it talks about the Kehas having Amram with his wife Yocheved and their three children: Aharon, Moshe, and Miriam. Aharon having four children: Nadav, Avihu, Elazar, and Itamar. And of course Nadav and Avihu died, as we’ve learned in Parshas Shemini — they brought foreign fire, strange fire for Hashem, therefore they died. And therefore, otherwise obviously Nadav and Avihu don’t leave families. Elazar and Itamar have families.
In total in Levi there is — sorry, 23,000 people. And these are counted not from 20, as the people that go in the army are counted, but from 30 years old, because they are not counted the lowest part. They are not counted, and also they didn’t go to conquer. They’re not part of the army because they did not have inheritance. So you know, it goes both ways — you don’t fight, you don’t get the land. They have their other jobs, as we’ve discussed in the beginning of this book. That’s a big part.
And of course that’s why this — the note here, I think that’s why — that’s the basic reason why Levi is shorter here. It doesn’t give a lot of the details because we already know that this book talks about that at length already.
Conclusion: The New Generation
And here we have the final, the ending of this census, of this chapter. These are the census who counted the people, as we’ve already said in the beginning. And there was not one man in this from the first census of Moshe and Aharon, which was the Midbar Sinai [Wilderness of Sinai], as they went out of Mitzrayim [Egypt]. So in a different location.
And why? As Hashem told them that they will die in the desert, as He told them in Parashas Shlach. So all of them died. So that’s where two — of course Moshe himself also will die in the desert, so he is not in the list. And we’ll see in the next chapters what happened because Moshe died.
So that’s the end of this chapter.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור: פרשת בנות צלפחד ומינוי יהושע
בנות צלפחד והלכות ירושה
הפרק מורכב משני עניינים נפרדים. החלק הראשון הוא מעשה בנות צלפחד, המשך לחלוקת הארץ. צלפחד מת במדבר ללא בן, רק עם בנות. בנותיו ותקרבנה – הגישו טענה בפני משה, אלעזר, הנשיאים והעדה, שנחלת אביהן לא תאבד. משה ויקרב משה את משפטן לפני ה’ – הביא את המשפט לפני הקב”ה, שאישר שבנות צלפחד צודקות. מכאן יצאו הלכות ירושה – כל הסדר: תחילה בן, אחר כך בת, אחר כך אחים, אחר כך אחי אביו – חוקת משפט לעולם. זהו המקום היחיד בתורה שבו הלכות ירושה מופיעות בפירוש.
מינוי יהושע בן נון כיורש
החלק השני הוא הציווי של הקב”ה למשה לעלות אל הר העברים, לראות את ארץ ישראל אך לא להיכנס אליה בגלל מי מריבה. תשובת משה מדהימה – וידבר משה אל ה’ לאמר – הפסוק היחיד בכל התורה שבו משה מדבר אל הקב”ה (במקום הנוסח הרגיל “וידבר ה’ אל משה”), כפי שמביא המגלה עמוקות. משה מבקש שהקב”ה ימנה מנהיג – “אשר יצא לפניהם” – כדי שהעם לא יהיה “כצאן אשר אין להם רועה”. הקב”ה ממנה את יהושע בן נון – “איש אשר רוח בו” – ומשה נותן לו סמיכה (וסמכת את ידך עליו) ומעמיד אותו בפני אלעזר הכהן וכל העדה, עם “מהודך” – חלק מכוחו והשראתו. הבדל חשוב בין משה ליהושע: משה היה נביא שדיבר עם הקב”ה ישירות, אך יהושע היה צריך ללכת אל אלעזר הכהן ולשאול באמצעות אורים ותומים – זהו פשט “ושאל לו במשפט האורים”, שמתייחס בעיקר להנהגת העם במלחמה. משה מקיים את הציווי – “ויעש כאשר צוה ה'” – הוא לוקח את יהושע, מעמיד אותו בפני אלעזר, ונותן לו סמיכה.
תמלול מלא 📝
פרק כ״ז: בנות צלפחד והעברת ההנהגה ליהושע
שני עניינים נפרדים בפרק אחד
הפרק של היום מורכב משני חלקים שאין להם שום קשר זה לזה. החלק הראשון שייך למעשה המשך לפרק הקודם, ואחר כך יש ענין חדש השייך לסיפור של משה שמוסר את המלכות, ההנהגה, הנהגת המלכות ליהושע.
מעשה בנות צלפחד
הרקע
הדבר הראשון הוא המעשה הידועה של בנות צלפחד, וזה יהיה המשך לזה שחילקו כאן את הארץ, שנאמר “לאלה תחלק הארץ” וכן הלאה. לא כתובים פרטים, אבל צריך להבין שזה היה לפי מספר השמות של הבנים הזכרים, כמו אלה שנמנו במפקד.
עכשיו יש יהודי שהיה יהודי צלפחד, הוא כבר ממילא נמנה במשפחות, יש משפחת צלפחד, כלומר בן משפחת חפר הוא צלפחד, ואפילו כבר כתוב שם נמנות בנותיו. לכאורה כתוב שם הסיבה למה כתוב שם, דווקא בגלל זה שיהיה בחלק הבא מעשה עליהן, “לא היו לו בנים כי אם בנות”, ושמות בנותיו.
הטענה של בנות צלפחד
ותקרבנה – הן באו בטענה. זה הפירוש של המילה “ותקרבנה”, כי “ותעמודנה לפני משה” – כל דרך כזו לומר, הן הגישו “תביעה”, כמו שאומרים היום בבית משפט, “לפני משה ואלעזר והנשיאים והעדה”.
ומה הן אומרות? שאביהן מת במדבר, לא בעדת קרח, סתם בחטאיו מת במדבר, אבל ההבדל בינו לבין כל שאר האבות הוא, שלא היה לו בן, אין להן אחים. ממילא, מי יקבל את הירושה?
ויוצא דבר מעניין, שבעצם המשפחות היו הדור הראשון, דור יוצאי מצרים שהיו צריכים לרשת, וילדיהם לקבל. ועכשיו הן אומרות שאין מי שירש, כי הן רק בנות.
משה הולך להקב״ה
ומשה הולך להקדוש ברוך הוא. דבר מעניין שאין הלכה. אפשר לחשוב שזה שייך מאוחר יותר לענין של “נבואה של משה” וכו’, אבל “ויקרב משה את משפטן לפני ה'”. הוא בא בשאלה. איך הולכים לפני ה’? איך בדיוק הולכים לפני ה’? משה רבינו ידע איך, ואולי מאוחר יותר נלמד עוד דברים שהיו לפני זה.
התשובה של הקב״ה
ומה אומר הקדוש ברוך הוא? כן, צודקות בנות צלפחד, צריך לתת להן “בתוך אחי אביהם”, הן יהיו עם אביהן כמו דודיהן.
וזה לא חוק סתם להיום, זה חוק עולם, כמו שמפרט “וזאת לבני ישראל חוקת משפט”.
הלכות ירושה
והוא עובר על כל הכללים. בעצם, כאן המקום היחיד שכתובות בכלל הלכות ירושה. עד עכשיו היה רק סתם מפה לאוזן, כשנעשתה שאלה הם היו צריכים לחשב את כל הלכות הירושה, ובעיקר מה קורה כשלאחד אין יורשים.
אז התורה עוברת, אדרבה, נאמר כללים:
– קודם יורש הוא הבן
– ואם אין בן יש בת
– ואם אין בת יש אחים
– ואם אין אחים יש אחי אביו
כל סדר הירושה איך צריך להיות. וזה חוקת משפט לעולם, שידעו את ההלכה.
מאוחר יותר נראה שנוצרה עוד בעיה, שעכשיו בנות צלפחד הולכות להתחתן אחר כך עם אנשים אחרים, אז יש עוד פרשה שתהיה מאוחר יותר, זה למעשה המשך שהיה צריך להיות כאן.
העברת ההנהגה ליהושע
הציווי למשה
אבל עכשיו אנחנו עוברים למעשה אחר, זה בעצם סוף המעשה של המדבר.
הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבינו, “עלה אל הר העברים, תוכל לראות את ארץ ישראל, אבל אתה לא תיכנס לשם מפני שמי מריבה היה המעשה.” וזה בעצם, אנחנו מכירים בעיקר את המעשה מסוף פרשת וזאת הברכה, שכתוב שם שוב שזה קרה, אבל כאן מדברים שעדיין באמצע המדבר וצריך להגיע עד הסוף, וזו הצוואה העיקרית שכתובה.
בקשת משה
ומה אומר משה? “וידבר משה אל ה’ לאמר”. זה פסוק מעניין, ראינו שהמגלה עמוקות אומר את הנוסח, כל התורה כולה היא “וידבר ה’ אל משה”, כאן המקום היחיד “וידבר משה אל ה’ לאמר”.
ומה אומר משה? מה יהיה עם העם? “יפקד ה’ אלקי הרוחות לכל בשר”, דומה ללשון שאמר בפרשת בהעלותך, שכתוב שם גם הענין של מי יהיו הרבנים וכן הלאה.
והעם צריך להיות לו “איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם”, והם לא יהיו “כצאן אשר אין להם רועה”. צריך לברר בדיוק מה בקשתו, מה חסר לו?
המינוי של יהושע
והקדוש ברוך הוא אומר למשה, “אמת, קח את יהושע בן נון”. מה הוא? “איש אשר רוח בו”. אלו הכישורים שיש ליהושע, whatever that means.
ומה אתה עושה לו? אתה נותן לו סמיכה, “וסמכת את ידך עליו”. ועוד דבר מעניין, אתה מעמיד אותו “לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה”. מה הפשט של אלעזר הכהן בזה? וכל העדה אנחנו מבינים.
ואתה נותן לו “מהודך”, כלומר מהכוח שלך, מהיופי שלך, מההשראה שלך, מה שזה. ו“למען ישמעו כל עדת בני ישראל”, הוא יהיה היורש שלך.
ההבדל בין משה ליהושע
ולפני אלעזר הכהן יעמוד, ובכל זאת הוא אומר שלא לקחת כמו משה ואהרן יעמוד. ושאל לו משפט האורים, כלומר, נראה שמשה רבינו היה נביא, הוא יכול היה לדבר להקדוש ברוך הוא ישירות, כמו שרואים “ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו מאהל מועד”, כמו שדיבר בפרשה הקודמת.
מה שאין כן יהושע, אולי הוא גם היה נביא, אבל לאו דווקא נביא, הוא היה צריך ללכת, הוא רצה לדעת מה הקדוש ברוך הוא רוצה, הוא היה צריך ללכת לכהן, לאלעזר הכהן, והוא אמר לו עם האורים ותומים, זה הפשט של “ושאל לו”, הוא היה צריך נבואה, נבואה דקדושה, הוא יכול היה לדעת מה לעשות.
אבל העיקר, על פי פשוטו, כפי הפשט, זה אומר למלחמה, שילך להוציא את העם, הפשוט להוביל פנימה והחוצה ממלחמה, וכן הלאה.
הקיום של משה
וכך עושה משה, זה הקיום, הקדוש ברוך הוא, משה מקיים, “ויעש כאשר צוה ה'”, הוא לוקח את יהושע והוא מעמיד לפני אלעזר, “ויסמוך את ידו עליו כאשר דבר ה’ ביד משה”.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Summary of the Shiur: The Portion of the Daughters of Tzelafchad and the Appointment of Yehoshua
The Daughters of Tzelafchad and the Laws of Inheritance
The chapter consists of two distinct topics. The first part is the story of the daughters of Tzelafchad, a continuation of the division of the land. Tzelafchad died in the desert without a son, only with daughters. His daughters vatikravna – brought forth a claim before Moshe, Elazar, the princes and the congregation, that their father’s inheritance should not be lost. Moshe vayakrev Moshe et mishpatan lifnei Hashem – brought the case before the Almighty, who confirmed that the daughters of Tzelafchad were correct. From this emerged the laws of inheritance – the entire order: first the son, then the daughter, then the brothers, then the father’s brothers – a chukat mishpat for all time. This is the only place in the Torah where the laws of inheritance are stated explicitly.
The Appointment of Yehoshua bin Nun as Successor
The second part is the command of the Holy One, Blessed be He, to Moshe to ascend Har HaAvarim, to see the Land of Israel but not to enter because of Mei Meriva. Moshe’s response is remarkable – vayedaber Moshe el Hashem leimor – the only verse in the entire Torah where Moshe speaks to the Almighty (instead of the usual formulation “vayedaber Hashem el Moshe”), as the Megaleh Amukot brings. Moshe requests that the Almighty appoint a leader – “asher yetzei lifneihem” – so that the people should not be “k’tzon asher ein lahem ro’eh”. The Almighty appoints Yehoshua bin Nun – “ish asher ruach bo” – and Moshe gives him semicha (vesamachta et yadcha alav) and presents him before Elazar HaKohen and the entire congregation, with “mehodcha” – a portion of his power and inspiration. An important distinction between Moshe and Yehoshua: Moshe was a prophet who spoke with the Almighty directly, but Yehoshua had to go to Elazar HaKohen and inquire through the Urim VeTumim – this is the meaning of “vesha’al lo mishpat ha’Urim”, which primarily refers to leading the people in war. Moshe fulfills the command – “vaya’as ka’asher tziva Hashem” – he takes Yehoshua, presents him before Elazar, and gives him semicha.
📝 Full Transcript
Chapter 27: The Daughters of Tzlofchad and the Transfer of Leadership to Yehoshua
Two Distinct Topics in One Chapter
Today’s chapter is composed of two parts that have no connection to each other. The first part actually belongs as a continuation to the previous chapter, and afterwards there is a new topic that relates to the story of Moshe transferring the kingship, the leadership, the governance of the kingdom to Yehoshua.
The Story of the Daughters of Tzlofchad
The Background
The first matter is the well-known story of the daughters of Tzlofchad, and this will be a continuation of what we had here regarding the division of the land, where it says “la’eleh techalek ha’aretz” and so forth. There are no details written, but one must understand that it was according to the number of names of the male children, just as those who were counted in the census.
Now there was a Jew named Tzlofchad, he is naturally counted among the families, there is a family of Tzlofchad, meaning the son of the family of Chefer is Tzlofchad, and it even states there his daughters are counted. It appears to state there the reason why it’s written there, specifically because there will be a story about them in the next section, “lo hayu lo banim ki im banot,” and the names of his daughters.
The Claim of the Daughters of Tzlofchad
Vatikravnah – they came with a claim. That is the meaning of the word “vatikravnah,” because “vata’amodnah lifnei Moshe” – this is a way of saying, they filed a “motion,” as we say today in court, “lifnei Moshe v’lifnei Elazar v’lifnei hanesi’im v’chol ha’edah.”
And what do they say? That their father died in the desert, not with the congregation of Korach, he simply died in the desert with his own sins, but the difference between him and all other fathers is, he didn’t have a son, they have no brothers. So who will receive the inheritance?
And an interesting thing emerges, that essentially the families were the first generation, the generation that left Egypt who were supposed to inherit, and their children would receive. And now they say there is no one to inherit, because they are only daughters.
Moshe Goes to the Almighty
And Moshe goes to the Almighty. It’s an interesting thing that there is no halacha. One might think it relates later to the matter of “nevuah shel Moshe” etc., but “vayakrev Moshe et mishpatan lifnei Hashem”. He comes with a question. How does one go before Hashem? How exactly does one go before Hashem? Moshe Rabbeinu knew how, and perhaps later we will learn other things that existed before this.
The Answer of the Holy One, Blessed Be He
And what does the Almighty say? Yes, the daughters of Tzlofchad are right, one must indeed give them “betoch achei avihem,” they should be with their father’s just like their uncles.
And this is not just a law for today, this is an eternal law, as He states “v’zot livnei Yisrael chukat mishpat”.
The Laws of Inheritance
And He goes through all the rules. Essentially, this is the only place where laws of inheritance are stated at all. Until now it was just passed down orally, when a question arose they had to work out all the laws of inheritance, and especially what happens when someone has no heirs.
So the Torah goes through, on the contrary, let’s say the rules:
– First to inherit is the son
– And if there is no son there is a daughter
– And if there is no daughter there are brothers
– And if there are no brothers there are the father’s brothers
The entire order of inheritance as it should be. And this is an eternal chukat mishpat, so that one should know the law.
Later we will see that another problem arose, that now the daughters of Tzlofchad will subsequently marry other men, so there is another parsha that will come later, it’s actually a continuation that should have been here.
The Transfer of Leadership to Yehoshua
The Command to Moshe
But now we move on to another story, which is essentially the end of the story of the desert.
The Almighty tells Moshe Rabbeinu, “Go up to Har Ha’avarim, you can see the Land of Israel, but you will not enter there because of the incident at Mei Merivah.” And this is essentially, we mainly know the story from the end of Parshat V’zot Haberacha, where it states again that this happened, but here it’s speaking about being still in the middle of the desert and needing to reach the end, and this is the main command that is stated.
Moshe’s Request
And what does Moshe say? “Vayedaber Moshe el Hashem leimor”. This is an interesting verse, we have seen the Megaleh Amukot says this formulation, the entire Torah is “vayedaber Hashem el Moshe,” here is the only place “vayedaber Moshe el Hashem leimor.”
And what does Moshe say? What will be with the people? “Yifkod Hashem Elokei haruchot l’chol basar”, similar to the language he used in Parshat Beha’alotcha, where it also states the matter of who will be the leaders and so forth.
And the people need to have “ish al ha’edah asher yetzei lifneihem va’asher yavo lifneihem”, and they should not be “k’tzon asher ein lahem ro’eh”. One must clarify exactly what his request is, what is he lacking?
The Appointment of Yehoshua
And the Almighty tells Moshe, “True, take Yehoshua bin Nun.” What is he? “Ish asher ruach bo”. These are the qualifications that Yehoshua has, whatever that means.
And what will you do to him? You will give him semicha, “v’samachta et yadcha alav”. And another interesting thing, you will establish him “lifnei Elazar hakohen v’lifnei kol ha’edah”. What is the meaning here of Elazar the kohen? And kol ha’edah we understand.
And you will give him “mehodecha”, meaning from your power, from your beauty, from your divine presence, whatever it is. And “l’ma’an yishme’u kol adat bnei Yisrael”, he will be your successor.
The Difference Between Moshe and Yehoshua
V’lifnei Elazar hakohen ya’amod, and yet he says one should not take it like Moshe and Aharon stood. V’sha’al lo b’mishpat ha’urim, meaning, it appears that Moshe Rabbeinu was a prophet, he could speak to the Almighty directly, as we see “vayikra el Moshe vayedaber Hashem eilav me’ohel mo’ed,” as was spoken in the previous parsha.
Not so with Yehoshua, perhaps he was also a prophet, but not necessarily a prophet, he had to go, if he wanted to know what the Almighty wanted, he had to go to the kohen, to Elazar the kohen, and he would tell him through the Urim V’Tumim, that is the meaning of “v’sha’al lo,” if he needed prophecy, holy prophecy, he could know what to do.
But the main thing, according to the simple meaning, as the plain meaning is, this refers to war, he should go lead the people, the simple leading in and out of war, and so forth.
Moshe’s Fulfillment
And so Moshe does, this is the fulfillment, the Almighty, Moshe fulfills, “vaya’as ka’asher tzivah Hashem”, he takes Yehoshua and he establishes him before Elazar, “vayismoch et yado alav ka’asher diber Hashem b’yad Moshe”.