אני לדודי ועלי תשוקתו (ל"ג בעומר תשע"ד)

פתח ר"ש ואמר אני לדודי ועלי תשוקתו. כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב"ה ובג"כ השתא ועלי תשוקתו. —
כל המתים מתוודים, ושמעתי שהאדרא זוטא הוא ווידיו של רשב"י לפני מיתתו. דברי שכיב מרע ככתובין ומסורין דמי, שהרי ההבדל בין הכתוב שהוא כנצח לבין הדיבור שהוא לזמן הוא ביישוב הדעת, כלומר כמה מאחוזי הנפש נמסרים באותו מעשה. וליישוב דעתו של העומד למות, שחייב לכלול בדיבוריו את משאת חייו, יש תוקף ככתוב ומסור. ולר"ש לא היה אלא לכלול את משאת חייו, אני לדודי ועלי תשוקתו. לכל הימים שלו יש קו אחד, אמנם הוא עשה הרבה דברים, ועסק בנושאים רבים, אבל לכל הימים היה קשר אחד, סיפור אחד שכולל אותו. והסיפור הזה לא נגמר בחייו אלא במותו. בגלל זה עכשיו ועלי תשוקתו. כלות הנפש אל הנכסף הוא רק חצי אחד של הסיפור. עזה כמוות אהבה, וצדו השני הוא עלי תשוקתו. מן התשוקה הזו החוזרת נוצרה הגן עדן שהוא האדרא זוטא, חדר קטן, שמסובב את המבקש, בחייו ולאחרי חייו, שנשאר גם הוא בתשוקה שורפת למוות. האש הבוערת הזאת מפגישה את העליון והתחתון, כאשר דרש רשב"י סמכוני באשישות בשני אש, באש העולה ובאש היורד, היא מתלקחת ובולעת לתוכה את הכל. טוב, זה קשקשתי סתם שלא להוציא הנייר חלק, אבל אם אתם רוצים לטעום, תקראו את האדרות.

חירות מלחם

 אחד התחביבים היהודיים זה להתלונן על הפסח, על השינוי שהוא מביא בסדר האוכל, בקיבה, ועל מיליוני חומרות והוספות שיהודים במשך הדורות המציאו להוסיף על האיסור הפשוט לאכול חמץ. רבים שהיו רוצים לצאת לחירות מהחיובים האלה, להיות יום ככל הימים עם ככל העמים. יש שמסכימים להישאר עם המצה, אבל למה הקטניות, ולמה זה, ולמה זה. ולמה אי אפשר להמציא אוכל כשר לפסח שכשר גם לקיבה. אני לא חושב שיש להצדיק הלכתית או מאיזה סיבה אחרת את כל הדברים האלה, או שאסור להתלונן. אבל אני רוצה למסור זווית אחרת של הסתכלות על החג הזה ועל כל פרטיו. האדם בעולם הזה, לפחות אחרי חטא עץ הדעת, הוא משועבד. יותר מכל הדברים הוא משועבד ללחמו. בנפשו יביא לחמו זו הטרגדיה של הקיום האנושי. את כל סדר יומו הוא צריך לשעבד ללחם אשר הוא אוכל. הוא עבד לאדוניו, לעבודה, לחברה, לסביבה, והכל בעד פת לחם. הגמרא אומרת שעבד שנמכר בעד פת לחם זה הבזיון הכי גדול שיש. וזה כל האדם.

הפסח מסמל את היציאה לחירות. שאפשר להיות בעולם הזה בן חורין. אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. אמנם קשה להיפטר לגמרי מהמציאות הכלכלית והאנושית. אבל אילו יהיה אדם אך עבד לחמו, אין גם העסק הזה משתלם כלל. כי בעד מי הוא מרוויח את לחמו, בעד העבד שמרוויח את הלחם? החירות נמצאת בזה שהאדם מוצא לו מקום שבו הוא איננו משועבד, שבו הוא עושה את שלו ואין עול אחרים עליו. והחגים והמועדים הם יותר מסמלי החירות, הם החירות עצמו. כל אדם חייב שיהיה לו שבת, שבו כל מלאכה לא תעשה, והוא עושה בו דבר שאין לו טעם, שהוא משוחרר מהסיבתיות הכלכלית של בעולם, שאין צריך הסבר רציונלי ותועלתני למעשיו. שזה פשוט שביתה. קביעת זמן לשביתה וחירות קובעת את האדם כבן חורין, גם אם בראשון חוזר לעבודתו.

בפסח אנחנו לא אוכלים לחם, מחליפים אותו במצה, אנחנו מורדים בעבדות לפת לחם, לא צריך לטרוח ולהשתעבד בעד הלחם, די לקחת קמח ומים לאפות אותו ולאכלו. אמנם על הלחם לבדו יחיה האדם, האדם אוכל הרבה דברים אחרים חוץ מלחם, וכדי למצוא גם בהם את החירות, הבינו בני ישראל, אשר האינטואיציות שלהם מבינים את כוונת החג יותר מכל דיוק הלכתי והיסטורי, והם מחפשים לשנות בכל מאכל אפשרי בפסח, ששום דבר שאוכלים בכל השנה לא יהיה בפסח. אז ישאלו החכמים, איך בדיוק ייכנס חמץ בתרנגולים שאתם צריכים תרנגולים כשרים לפסח, ולא מחכמה שאל על זאת, כי מאותו סיבה שמחליפים את הלחם מחמץ למצה מאותו סיבה מחליפים את התרנגולות.

שהכל יהיה בסדר

האדמו"ר מוויזני'ץ בעל 'אמרי חיים' נהג לומר שאוהב הוא את השפה העברית, שבה נהוג להתבטא, "הכל בסדר", כי באמת הכל נמצא בליל הסדר. אבל יודעים אנחנו עד כמה הכל לא בסדר, כמה טירוף בלבול אובדן ושגעון מסתתרים לעתים מאחורי המענה המדוקלם "שלומך? – הכל בסדר". חברים טובים יודעים לזהות בטון הדיבור של השקר את מצב הסדר האמיתי של העונה. הקול מגלה יותר מהדיבור. מאחלים אנחנו לעצמנו שיצא הדיבור מהגלות, ושלא יגלה הקול שקרו של הדיבור, שיהיה לנו בסדר בפנים כמו באמירה. "ארץ עיפתה כמו אפל צלמות ולא סדרים" (איוב י, כב). הסדר הוא היפכו של הצלמות והאופל. תפילתנו בחג הזה שיופיע עלינו אור החיים המנהיר כל אופל והמסדר כל צלמות.

ביאור עמוק ונוגע למעשה ביסוד מנהג הפורים רב

שוין, עס איז שוין נאך ראש חודש אדר, מען איז מחוייב זיך צו נעמען אין די הענט אריין, ווי איך האב געהערט פון מו"ר החפץ בעילום שמו שליט"א, אז פונקט ווי ביי די ליטווישע איז ראש חודש אלול דער הויכפונקט פון יאר, עס פאלט אויף יעדער א ציטער מען מוז זיך נעמען אין די הענט אריין, ממש אזוי דארף זיין ראש חודש אדר ביי א פרייליכער חסידישער איד, וואס ווייסט אז דער יסוד פון עבודת השם איז שמחה, ראש חודש אדר דארף עם צונעמען אלע איברים, און ער האט דאס אפילו מרמז געווען אין די נאמען אדר אז אויף אידיש איז דא מלשון אדער, דהיינו אז דער שמחה פון דער חודש דארף אריינגין אין די אדערען אין די בלוט, און דאס איז דער טייטש משנכנס אדער, ווען עס גייט אריין דער אלקאהאל אין די אדערען, דעמאלטס איז מרבין בשמחה. נאר פריילאך. נאך האב איך געהערט בקבלה, אז פונקט ווי ראש חודש אלול ציטערען די פיש, איז וואס קומט נאך די פיש, די גלעזל בראנפען, איז אין אלול ציטערען טאקע די פיש, אבער אין אדר ציטעט די בראנפען.

איך וויל נישט אפהאלטען דער עולם פון טרינקען, וועל איך נאר קלאר מאכען א קורץ ווארט, וואס איז שטארק נוגע למעשה היינטיגע צייטען, און בפרט דא אויף קאווע שטיבל. עס איז באקאנט דער מנהג ישראל אין כמעט אלע קהילות, אז מען שטעלט א פורים רב משמח זיין דער עולם אין פורים. וואס לכאורה לפום ריהטא איז דאס ממש א מרפסין אדרא'דיגער מנהג, וואס ווען נישט אז מיר האבען מיט די אייגענע אויגען געזעהן ווי מען פירט זיך אזוי ביי די פרומסטע קהילות וואלט מען זיכער געווען דאס איז אן אפיקורסישער מנהג פון די משכילים וואס מאכען חוזק פון דער יסוד פון יהדות וואס דאס איז הנהגת הרבנים הגאונים ואמונת חכמים וצדיקים. נישט נאר דאס נאר פארקערט, עס איז באקאנט וואס צדיקים האבען געזאגט אז דער פורים רב האט א כוח פועל'ן ישועות פונקט ווי א צדיק ממש. וכל זה צריך ביאור רב ועצום.

קלער איך בדרך וודאי זיכער קען מען זאגען אזוי, עס פארשטייט יעדער איינער שיש לו מוח בקדקדו, אז אפילו דער רב דער רבי, דער ראש ישיבה דער מנהיג, איז אויכעט א מענטש, און אוודאי קען ער אויך א טעות האבען, כאשר עינינו רואות. דאך טאר מען נישט חלילה מזלזל זיין אין רבנים מנהיגי ישראל, ווי דער חינוך איז מסביר אין מצוות לא תסור, שלא תעשה תורה כשני תורות, און ווען רבנים פארלירען זייער אוטוריטעיט איז בטלה כל התורה כולה, אבער דאס איז אלץ מצד הדין. דא קומט אריין די מורא'דיגע גאונות פון מנהגי ישראל, כידוע אז מנהגים זענען גרעסער און העכער פון הלכות ודינים, און דער מנהג האט קובע געווען אז אין איינער פון די גרעסטע טעג פון יאר, שטעלט מען אוועק דער לץ פון שטאט, מען טוהט עם אן א גרויסער רעבישער שטריימל, מיט א וויסע בעקיטשע און א זילברענע שטעקען, און מען באקרוינט עם רב. וואס קודם כל, גיט דאס א רמז פאר'ן רב, יא ביסט טאקע א רב און מיר זענען אייך מכבד מיר פאלגען אייך, וויסען זאלט איר אבער, איר זענט נישט מער ווי א לץ מיט א רעבישע שטריימעל. און צווייטענס, גיט דאס א הזדמנות פאר דער לץ דורף דעם וואס ער מאכט נאך פארשידענע ענינים פון דער אמתער רב און אזוי ברמיזה פירט זיך אויס די געהעריגע ביקורת וואס דארף נארמאל זיין אויף יעדער הנהגה.

והמבין יבין, שכ"ז בסוד התגלות בחינת סובב כל עלמין, כידוע שיש בחינת ממלא שבו יש הגדרות וגבולים ומדרגות, ובבחינה זו המון עם מקבל שפעו דרך הת"ח כ"א כפי לקו. ויש בחינת סובב כל עלמין שמחייה הכל בשווה, ולא ניכר שוע לפני דל, וזה בחינת ונהפוך הוא, וזו הבחינה מתנוצצת באחרית הימים ולכן בטלה כבוד התורה ובת קמה באימה כלה בחמותה במהרה בימינו אמן.

נר חנוכה מצווה חביבה

מצוות נר חנוכה חביבה עד מאד. ואפילו אין לו מה יאכל וכו'. (רמב"ם חנוכה ד, יג)
כי רחימתין הוה עזיזא אפותיא דספסירא שכיבן.
(=כשהיתה אהבתנו עזה, על חודה של חרב היינו שוכבים)
-בבלי סנהדרין ז, א