בטופוגרפיה של לוח השנה היהודי, ישנם זמנים גבוהים וזמנים נמוכים, ודרכים מפותלות מובילות ביניהם. אם הזמן הגבוה בלוח הוא החגים, כמו החגים, הרי הזמנים הנמוכים הם זמני האבל, והיהודי המטייל לו לפי הזמן המעגלי בלוח השנה הולך הוא ומטפס לעתים, שלושים יום קודם החג עולה הוא בעלייה לרגל,לארץ ישראל הגבוה מכל הארצות, עד שמגיע לפסגה, בימי חירות אהבה ורצון. כך ישנם זמנים שבהם נוטל הוא את מקלו ותרמילו ויורד הוא בשבילים מתפתלים אל העמק, אל עמקי האבלות המוטלת בחייו.
ימי הירידה חלים תמיד בקיץ, מתוך הגובה של חג השבועות, משבעה עשר בתמוז ועד תשעה באב, מתוך טיול מרגלי בארץ שלא הסתיים יפה, שירדו והיו כחגבים, ועד לעוברי בעמק הבכא בבכיה של תשעה באב, לגלות למקום נמוך, לשבת לארץ ולבכות, ועד שימצא שם את האומץ לקום התנערי מעפר קומי שבי ירושלים.
למטאופורה של העומק מול הגובה ישנה משמעות מאד מעניינת. הגבוה הוא הנעלה, הוא המטאפיזי, הוא השאיפה הנעלה, הדילוג מעל ראשי ההרים, הימצאות החיים במקום אחר, במבט גבוה, בהתמוססות כל הפרטים אל התמונה הכוללת. אומרים אנחנו על רעיון מסוים שהוא רעיון גבוה ונעלה, ומתכוונים אנו בכך שהינו נעלה ומקודש מאיתנו. לחלקנו נוח במקום קדוש ונעלה וחלקנו לא מתחברים לזה. מתוך אותו אופי של היותו גבוה. לא הכל יכולים לעלות למקדש.
אבל ישנו ירידה לעומק, שהוא באופי אחר לגמרי. שני הדרכים שווים בהצהרתם שהמישור לא מעניין, והקו הישר במוניטור יכול להראות רק על לב מת. ישנו משהו אחר שנדרש מאשר החיים הרגילים. אבל הוא מגיע אליה בדרך הפוכה לגמרי. לא בקפיצות קדוש קדוש, אלא דווקא בשכיבה לארץ, בשבירה של הקו שהחיים עומדים עליהם ובחשיפה של השברירות אשר מתחתיו. בירידה לעומק רצון החיים, למקומות שתחת הרצונות והנטיות המובילים אותנו ברוב חיינו, למקום שהוא אפילו דכאון, שהוא אפילו אובדני, שכן הוא אינו נרתע אף מגבול רצון החיים, מבקש הוא להצדיק אותם באמת.
אבלות מלשון אבל, כאשר אנחנו מגיעים לענות על כל רצון על כל צורך על כל תפיסת מציאות על כל החיים, אבל. אבל זה לא מספיק. אבל יש יותר מזה. אבל גם אחרי כל התירוצים הרווחים כל זה אכניס בשאלה, אמסגר את היקום כולו ארד לעמקי שאול הסובב אותה אשאל שמה את האבל שלי. כל זה טוב ויפה אבל.
כך מטבע לשון חז”ל על המזדככים לקראת החוויה האמתית ביותר יורדי המרכבה, ופירשו המפרשים עולים לרקיע. אבל הפירוש החטיא את המכוון כולו. שכן לא ביקשו לעלות ולפרוח אלא לרדת, להעמיק, להגיע אל מה שמתחת לכל זה, אל מה שאינו לוקח בחשבון שום מוסכמה שום רצון שום תחושה שום תורה שום תשובה, כי על כולם הוא אומר אבל, הוא יורד למרכבה שעליהם רוכבים כל הדברים, אל החורבן ערו ערו עד היסוד בה, שם הוא יושב וממאן לקום עד.