הקדמה לספר דברים

ספר זה משנה תורה שונה הוא מאד במבנה שלו מכל התורה. אמרו משה מפי עצמו אמרו. ומה שלא יהיה הענין התאלוגי בזה ויחס הנבואה שלו. הענין המילולי ברור. כל ארבעת החומשים נכתבו מנקודת מבט אוביקטיבית זה קרה וזה קרה וכו'. ספר דברים הוא ספר הדרשות של משה ונרשמו בגוף ראשון כאשר יצאו מפיו. זה הספר שבו שומעים את משה רבינו מדבר על עצמו ובשם עצמו. כלומר האני המדבר בספר זה הוא משה. מה שאין כן בשאר החומשים האני המדבר הוא הכותב החיצוני – narrator מופשט, שאפשר לכנות כמו נקודת המבט של אלוהים.

ואין זה אומר שכל מילות הספר מתחילה ועד סוף הם דרשה אחת של משה. אלא הספר בפשוטו הוא אוסף הדרשות של משה שנערכו על ידו או על ידי מישהו אחר, ויש בין דרשה לחברתה מילות קישור והקדמה ולפעמים קצת סיפורים, וזה הכל כדי שנדע למקם את הדרשות במקומם ושעתם והקשרם. ממש כמו שמישהו היום עורך את הדרשות של רבי והוא מציין לפני כל אחד באיזה זמן ובאיזה מקום ובאיזה מאורע נאמר ומוסיף לפעמים הערות להבין את תוכן הדרשות והקשרם.

ואפשר לחלק את הדרשות שבספר לשלשה סוגי דרשות עיקריים. א' דרשות מוסר, שחלק מהם הם מוסר בדרך של אזהרה של שכר ועונש וחלק מהם בדרך של לימוד מההיסטוריה או מעתיד ועוד סוגי רטוריקה שמעוררים לקיים את המוסר. ב' דרשות של דברי תורה וחוק. הם דרשות של משה שבו מעביר או מסכם את הלכות התורה חוקיה ומשפטה שקיבל בסיני או במדבר. ג' דרשות של נבואה והבטחה. מסוג השלישי הוא שירת האזינו וזאת הברכה ועוד כמה פרשיות בתוך הספר.

ותחילת הספר הוא הקדמה וכותרת כללית אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל, כלומר זה ספר הדרשות של משה שדיבר בקהל אל כל ישראל. והוא מציין את כל המקומות שבהם נאמרו הדרשות שבכל הספר יש מהם במדבר יש מהם בערבה יש מהם מול סוף וגו'. ושוב הוא מציין את מיקום וזמן אמירת הדרשה הראשונה שבספר שהוא אחרי הכותו וכו' ושם בערבות מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר: ופה מתחיל גוף הדרשה הראשונה של משה רבינו בפסוק ו' 'ה אלהינו' וכו'.

ואפשר לראות שכל הדרשות של משה יש להם סגנון מסוים של התחלה, יש לו מנהג להתחיל בהזכרת שם ה' כמו ה' אלהינו, כי שם ה' אקרא, ולפעמים הוא מתחיל עם קריאה לעם כמו שמע ישראל, ועתה ישראל, או סגנונות אחרים.

ואראה בפרקים הראשונים פה כיצד זה הולך.

דרשה הראשונה מתחילה פה פסוק ו' ומסתיימת בסוף פרק ג'. ועיקרו הוא סיכום כל אירועי המדבר מעורב עם המוסר שלא יחזרו על החטאים שעשו שם. הרי לנו דרשה אחת שלימה של משה (ואפשר לראות שיש לו התחלה ואמצע וסוף הוא דרשה יפה ומסודרת). והוא מסוג הדרשות השייכים למגמה הראשונה של הספר שהוא דברי מוסר מתוך סיכום אירועי המדבר (ואפשר שסיכום אירועי המדבר הוא מגמה בפני עצמו).

הדרשה השניה מתחילה בפרק ה' ומפורש ויקרא משה והוא דרשה הראשונה שבו משה מסכם את עיקרי התורה שלמדו בסיני שהוא אחד משלש המגמות שבספר. ויש לה הקדמה בסוף פרק ד' אלה העדות והחוקים והתורות וגו' וציון המקום שנאמרה בו והזמן ההיסטורי שלה שהיה אחרי מלחמת סיחון וכו'.

ותחילת הדרשה גופא של משה הוא שמע ישראל או ה' אלהינו (אפשר לקרוא פסוק א כסיכום של הכותב או כתחילת דברי משה כבר משמע ישראל) והוא מתחיל עם עשרת הדברות ומסיים את הסיפור של מעמד הר סיני ומראה מזה שצריך לשמור את כל החוקים וכו'. וזה עד סוף פרק ה' ושוב פרק ו' מתחיל שמע ישראל שזה סימן שזה עוד דרשה או עוד חלק של דרשה והוא אזהרה כללית על שמירת התורה ונגד עבודה זרה וכו'.

ובין שתי הדרשות הללו יש שתי פרשיות שנכנסו לפה אבל אינם המשך אחד, יש דרשה מיוחדת של משה רבינו שמתחילה כי תוליד בנים. וזה הדרשה הוא מסוג השלישי של הדרשות שבספר שהוא נבואה על העתיד שלהם בארץ ודברי מוסר ותוכחה על העתיד. והוא נכנס לפה בגלל שבאותו דרשה הזכיר משה את הגדולה של יציאת מצרים ומעמד הר סיני ולכן מתאים כמו הקדמה לדרשה שאחריה שבו מזכיר עשרת הדברות וכן זו שלפניה שבו הזכיר מעמד הר סיני. אבל אינו המשך אחד זו דרשה נפרדת.

ועוד פרשה אז יבדיל משה שאינו דרשה כלל אלא סיפור ולא ברור לי הקשרו לכאן, אבל הוא מחלק ציוני המקומות והאירועים. לכן זה מתחיל עם אז. כלומר אז אחרי הדרשה הזו או לפני הדרשה שלאחריה הבדיל משה את הערים הללו.

וכאשר נקרא עוד בפשטות לפי הכללים ששמתי נוכל לעבור על הספר בפשטות ולהבין מה הולך כאן כי בקריאה הרגילה שלנו כל החיים לא ידענו כלל כיצד פסוק אחד נכנס לחבירו ועם המפתח שמסרתי זה נהיה מסודר.

בגדי כהונה

עבודת השם זה לא דבר פשוט, לא כל אחד שחושב שיקפוץ עד לגג ויספוק כפיים ויעשה יגיעות וטירחות יטול את השם.. צריך בגדים מיוחדים
והרבה יופי עדין מאד
הזוהר אומר לויים שרים וכהנים שותקים
כשהכהן גדול לובש את הבגד היפה שלו הוא מכפר עוונות
ממש כך
הוא נוגע באיזה משהו כזה עדין וכזה עמוק שעוונות מתמוססים בפניו
אפשר לקרוא את הפתיחות של פיוטי עבודה של יום כיפור שמנסה לתאר את האישיות של הכהן גדול
רק הרוזישנער היה לו השגה בזה בדורות האחרונים..
לא רק זה. הקרבנות היו בחצר.
אני לא יודע אם יש מקביל לבנין הזה במקדשים אחרים.
מסתמא יש בזה הגיון שהמזבח יש עשן וכו' אז הוא בחוץ.
אבל הציור הוא שהמזבח שבו כל הקרבנות והכל, גם השירה, הוא עומד בחצר.
זה רק כמו פתח ומבוא.
הקדש עצמו זה פשוט החדר של השכינה. שם יש לה כסא שלחן מנורה מטה דהיינו ארון. יש מזבח קטורת לעשות ריח נעים. אבל זה פשוט הצגה שקטה כזו לא עובדים שם את השם בקול רעש גדול פשוט הוא גר שם בשקט.
כתוב בקבלה שגם בגדי לבן בשבת מכפרים ככה, צריך ללמוד את זה כשמתלבשים בבגדי שבת מה זה עושה.
וצריך חכמי לב שיעשו את הבגדים, חכמי לב פירוש אמנים, כלומר לא צריך אנשים שמבינים לפעול לפי הוראות צריך אנשים שיש להם גם לב
כתוב בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח. זה דבר שלם 'לבוא אל הקודש' או 'לגשת אל המזבח'. ולא הרי גישה כהרי ביאה.
למזבח נגשים להקריב. וגם זר נכנס. אל אהל מועד באים. וצריך טקס שלם כיצד לבוא.
פוסעים שם בדרך ארץ בתנועות איטיות. ואם לא נזהרים בכבוד מתים זה לא משחק.

אפשר שהפעמונים של המעיל הם גם פועלים מין תנועה זהירה כזו. כשאתה לובש בגד עם פעמון אתה לא יכול לרוץ . אתה פוסע מעדנות.
לעיל למדנו שלא יעלו במעלות על המזבח. זה לא ראוי כי לא תגלה ערוותך. הכל קורה שם בסלאו מושין כזה.

ועל פי פשט הפעמונים ונשמע קולו בבואו אל הקודש זה כביכול מודיע לשכינה שהוא נכנס, כמו דפיקה בדלת (בחב"ד נוהגים כשנכנסים לאהל של הרבי דופקים מקודם, שזה מין דרך ארץ כזה, אפילו שהרבי הנפטר מסתמא לא צריך שידפקו במה הוא עסוק..)
זה דומה למה שביארתי על השופר שהוא פשוט לקרוא את השכינה, רק הרבה יותר עדין, לא צעקה פראית צלצול הכי מעודן.

מוספי פרשת פנחס

פרשת המוספים כאן הוא פרשיית הלכות הקרבנות הכי שלימה בתורה. כלומר יש לנו בסדר מסירת התורה כמה רשימות של הלכות קרבנות בכמה וכמה מקומות בפרשיות יתרו משפטים ויקרא צו אחרי נשא שלח, ולפעמים מוזכר קרבנות מועדים ומצוותיה, וכל פעם זה רק חלק אחד מן הסיפור. מוזכר לפעמים שיש להוסיף קרבנות במועדים או שיש מה להקריב כל יום וכל שבת. ותמיד אפשר להסתפק האם זה סותר את ההוראה הקודמת האם זה עוד דבר כיצד זה משתלב עם קרבנות הנדבה וכו'. ומה עם המנחות והנסכים כיצד זה משתלב הכל קטעים קטעים.

באה פרשת פנחס ועשתה סדר מופתי. עברה על כל הימים מן היום הרגיל לשבת לכל החגים. ופירטה בכל אחד מהם סיכום כללי של כל הקרבנות. וצירפה לכל אחד מהם בדיוק את המספר השלם ולא שכחה אף פעם להגיד – עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה. שלא תחשוב שבשבת לא מקריבים תמיד הרגיל אבל זה בנוסף. ואפילו לא שכחה באחד לחודש השביעי לומר מלבד עולת החודש ומנחתה.. כי בדיוק ראש השנה הוא גם ראש חדש והפסוק גם לזה שם לב ואמר כן וודאי חוץ מזה תעשו את הסדר הרגיל של ראש חדש. וכן הלאה. כל פעם במועדים שקוראים הפרשיות האלה אני נהנה כיצד הפסוק אחז ראש ולא שכח שום דבר וכל פעם כמו מתעורר לך שאלה כן אמרת שביום כיפור יש מוסף כזה אבל מה עם כל הסיפור של אחרי מות – וטרם יקראו הפסוק עונה מלבד חטאת הכפורים וכו'.

 זה דומה לסיפור הפקודים וחניות המחנות שבספר זה. שיש כל מיני סיפורים פעם מנה הכתוב תולדות משה ואהרן פעם שבט לוי במקום אחר שבט יהודה, ופעם כתוב מסע כזה או כזה, באו המפקדים שבחומש הפקודים והתחילו את כל הסדר מתחילה ועד הסוף ואמרו כן יש כל אלה הבנים ולכל אחד מהם היו בנים אלה וכו' וכו'.

אלה מסעי

 סדר המסעות פה סותר את המקומות האחרים לדעת מקרא יש טבלה יפה
באופן כללי פרשתנו הכי מפורטת ומסתמא אם צריך להתאים יש לתת זכות קדימה לרשימה זו
כמו שדיברנו על המפקד ועל הקרבנות שבפרשת פנחס ספר במדבר יש לו רשימות מסכמות
אלה מסעי הוא כמו הסיכום של ספר במדבר ברשימה יבשה
זה דפוס שיש בכל התורה למשל יש סיפור אדם ובניו וכו ובסוף רשימה פשוטה של עשרה דורות מאדם עד נח. וכן הלאה.
ובסוף כל התנך יש סיכום שנקרא דברי הימים..
כמו שאתה כותב ספר ביוגרופי באריכות ובסוף או בתחילה אתה שם טבלא של הכרונוגרופיה
וזה שבדרך הסיפור לפעמים מקדימים את המאוחר וכו' כי לא הכל עובד לינארית לפי הזמן והמקום ואין מוקדם ומאוחר, ולכן מתקנים את זה ברשימה הזאת
וזה דבר שצריך כתיבה במיוחד כי אנשים לא זוכרים על פי רוב את השמות והתאריכים במדויק אם לא כותבים, ולכן ויכתוב משה את מוצאיהם וגו

הדעת מקרא אומר שאינו מבין למה השמיט הכתוב הסיפורים הגדולים ואפילו מתן תורה אבל הזכיר דברים קטנים לכאורה של המים ברפידים והתמרים באילים.
ולדידי הדבר פשוט כי זו רשימה של המקומות לפי הסדר ואינו רשימה של סיפורי המדבר ולכן מזכיר מה ששייך למקום כי זה שהלכו דרך שלשת ימים במדבר למצוא מים זה חלק מן המסע וזה שמצאו באילים תמרים זה שייך למקום הזה , כי מים ותמרים זה הכל תכונות של המקום.
ובסוף הוא מזכיר מיתת אהרן בהר ההר כי שם הוא אוחז עכשיו בסיפור וזה משלים לסיפור מיתתו שבפרשת פנחס, או לפי שזה גם דבר השייך למקום כי הפסוק נוהג לציין תמיד מקום קבורת הצדיקים שיתפללו שם וכדו'.

ואלה המשפטים

הקדמה

כל הפרשה – מתחילת פרשת משפטים (פרק כא) עד לאמצע פרק כג (פסוק כ) הוא קובץ אחד של משפטים, שכולל בעיקר ענייני חושן משפט אבל גם עוד משפטים כמו קללת אלהים והמועדים. אפשר להבין מכך שפירוש משפטים אינו דווקא דינים אלא פירושו כמו הלכות, וזה הפרשה הוא כמו כל מה שהיו צריכים לדעת להתנהג במשפטי השם.
ולהלן פרק כד יש עוד סיפור של מתן תורה, שלא ברור מתי היא היתה, וכתוב שם בפסוק ג ויספר לעם את כל דברי השם ואת כל המשפטים. שמסתבר שזה הולך על המשפטים האלה. וכן שם פסוק ז ויקח ספר הברית ויקרא, שאפשר שזה ספר שהיה כתוב בו פרשה זו. (אבל אין זה מתאים לגמרי ונראה במקומו). וכן נראה שמה שכתוב למעלה במרה שם שם לו חוק ומשפט שזה הולך על הפרשה הזו. ועכ"פ אנו יכולים להבין מצירוף כל אלה הפסוקים שיש איזה חטיבה של הלכות שנקרא המשפטים, שהם המשפטים האלה, שיש לו זכר מיוחד.
וזה הפירוש הפשוט של פתיחת הפרשה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם – כלומר אותם משפטים שמוזכרים למעלה במרה, או אותם משפטים שמסר השם למשה שידבר לעם, אלה הם.
וכלל הנראה אין פרשה זו כתובה על הסדר ואין בכך קושיא כי קובץ החוקים הזה עומד בפני עצמו, כי אינו סיפור של מסירה כמו עשרת הדברות, אבל הוא כמו הספר הלכה שהיו ישראל מסתכלים בו תמיד לדעת מה יעשו, כלומר זה חלק של הלכות לא של סיפור, ואפשר שהיו מעתיקים אותו בפני עצמו השופטים וכו' לדעת הלכותיו. ונכנס פה בהקשר לחוק ומשפט של מרה ושל פרק כד אבל לא בהכרח שנאמר כסדר הזה וכו'.

כי ואם

כמעט כל פרשה כאן מתחילה ב"כי" או "אם". כי זה הענין של משפטים שהם באים אחרי המעשה, אין מצוה או חובה לקנות עבד עברי אבל אם תקנה אז יהיה דינו כך וכך. ורק מצות שהם חובות לא כתוב בהם אם. הכי הזה הוא הגדר שבין הלכות שבין אדם לחבירו לבין מצות שבין אדם למקום. כי כל המצות הללו הולכים אחרי המציאות, אם אתה רוצה לקנות עבד אז תעשה איתו כך וכך. אבל הרצון שלך והמציאות הזה שיש בשוק עבדים עבריים קודמים למצוה.
זה לא עונה לגמרי אבל צריל לקחת בחשבון את המבט הזה כאשר שואלים למשל למה יש בתורה עבדים? אין בתורה עבדים. יש בתורה הלכות כיצד להתנהג עם העבדים שיש לך.

1. פרשת עבדים

ראשונה הוא פרשת עבדים, שיש בו עבד עברי ואמה. זה מעניין שלא כתוב כאן שום דבר מה אם העבד אינו עברי (יש פרשה אחרת בפרשת בהר שכתוב בו חילוק אבל שם יש בכלל הלכות אחרות וצ"ע, אני אנסה לקרוא קודם כל הפרשה הזו כיחידה שלימה שכוללת הכל כפי שהסברתי בהקדמה, וגם כי אין לי זמן להתעכב על כל הסתירות והפירושים וכו'.) כנראה שפרשה זו מניחה שיש כמו עולם שלם בפני עצמו של ישראל, ואין שם גוים להעביד, ולכן לא רלבנטי אלא עבד עברי.
לפי הפשט כל עבד יוצא אחרי שש שנים, ואם הביא איתו את אשתו כשנמכר ממילא גם אשתו יוצאת איתו. אם האשה לא נכנסה איתו אלא שייכת לאדון שנתנה לו (כנראה עבריה?) אז הוא לא מוציא את אשתו עמו כי היא נשארת לאדון. זה קצת אכזרי כזה שהוא חייב לעזוב את אשתו, ולכן יש לו דין שאם הוא לא רוצה לצאת יש לו ברירה לעשות רציעה ולהישאר עם אשתו, אבל יצטרך גם לעבוד עבור הפריבלגיה הזו.
אמה עבריה אין לה יציאה אחרי שש שנים כמו העבדים אלא נשארת של האדון לעולם ולכן האמה שנהיית אשתו של העבד אינה יוצאת עמו). אבל יש הבדל שהיא לא עבד ממש אלא יותר קרובה לאשה. כלומר בעצם נמכרה פה לאישות לא לעבדות, (אלא שאישות ועבדות הם דומים..) והוא חייב לתת לה חיובי הבעל לאשתו שהם שאר כסות ועונה. או אם רוצה נותן אותה לבנו או לעבדו לאשה וגם הם חייבים בה כמשפט הבנות.
מזה שהיא כמו אשה יוצא גם שהוא לא יכול למכור אותה. כלומר היא שלו כל עוד היא נשואה לו או לבנו, אבל היא לא שלו לעולם במובן שהוא יכול למכור אותה. כמו שאשה היא לא של הבעל למכרה. הוא יכול לגרשה אם אינו רוצה לתת לה שאר כסות ועונה, והיא לא חייבת לו כסף על זה.

2. דיני הרוצח

לא תרצח זה דבר פשוט והעונש על זה הוא מוות. לא על זה באה הפרשה הזו. אבל צריך לפרט פה כי במוות יש תמיד חקירה של אם היה בכוונה או לא. לפעמים אדם מכה חבר חזק מאד והוא מת, אבל הוא יאמר התכוונתי רק להכות אותו לא להרוג אותו. על זה אומר הפסוק שאם אתה מכה אדם בכוונה והוא מת אתה חייב מיתה.
אבל אם לא התכוונת להכות אותו כלל, והאלהים אנה לידו, כלומר סתם הכית במשהו אחר והוא מת, או נהגת ברכב והיה תאונת דרכים, אז אתה לא חייב מיתה בבית דין. אבל בפועל זה לא כזה שונה מהמקרה הראשון שנתת לו מכה והוא מת, ולכן יהיה מסתמא מי שירצה לנקום בך. ולכן נוסד מוסד מיוחד של מקום לנוס שמה דהיינו עיר מקלט (שמפורט יותר בפרשיות אחרות כיצד הוקדשו)
וענין העיר מקלט נראה לי שאינו ענין הלכתי, כי מה בעצם מפריע מהגואל הדם להרוג אותך בעיר מקלט. אבל זה יותר ענין טכני. כי בעצם יש פה נקמה, והרוצח היה צריך להגן על עצמו. אבל קשה לאדם בודד להגן על עצמו אז לכן  יש מוסד כזה בחברה של כל האנשים שעשו תאונות דרכים, שהם עושים ברית בינם לבין עצמם להגן אחד על השני. וההלכה מכירה בזה, הקדישה להם עיר. ושם כל אלה שהרגו בשגגה עושים ברית להגן על עצמם ועושים חומה או מה שצריך כדי להתגונן מפני גואלי הדם.
יש מקרה שלישי שזה לא כל החקירה הזו אלא מה שנקרא היום בחוק first degree murder, דהיינו שהיה premeditated.  וזה כי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה, שלא הכה אותו ומת ולא היה שוגג, אלא כפשוטו אנו יודעים שהוא התכונן לכך והכין עצמו ורצה להרוג אותו. לאיש הזה לא מועיל שום תירוצים ואפילו אם הוא על המזבח יקחו אותו בית דין ויהרגו אותו.
ומה ענין המזבח? כנראה שבמקום הקדוש לא מתאים להרוג אדם אפילו אם הוא חייב מיתה, והרוצח הזה חשב שיש לו פטנט שיהיה בכזה דבקות אצל השטנדר שלו במזבח ויקריב קרבנות וכו' ולא יוכלו להרוג אותו. אז אנו לא מתחשבים בפרומקייט שלו ולוקחים אותו משם.
אפשר שזה גם אומר שאין להורג בכוונה כפרה בקרבנות או דרך אחרת אלא צריך להרוג אותו.

3. מכה אביו ואמו

משהוזכר רוצח החייב מיתה הזכיר שלשה החייבים מיתה אע"פ שאינם רוצחים והם:
מכה אביו ואמו
גנב איש ומכרו
ומקלל אביו ואמו
מכה אביו ואימו הוא שעל אביו ואימו אפילו לא מתו אבל הכה אותו כבר חייב מיתה על ההכאה בלבד.
ולא על ההכאה בלבד אלא גם על הקללה.
וגונב איש ומכרו הוא שבדרך כלל קידנפינג הרבה פעמים נגרם למיתה. ולכן אפילו לא הרג אלא רצה למכור ונמצא בידו כבר חייב מיתה.
וענין שלש אלה נראה לי שהוא הרתעה על העושה דברים מסוכנים בין אדם לחבירו שגם אם לא מתו בפועל כבר חייב מיתה על המעשה עצמו.
וענין הקללה מהנראה בתורה שהוא היזק ממש ויכול להמית ואינו סתם חוסר כבוד. אמנם ההחמרה באביו ואימו הוא מפני כבודם, אבל אפשר גם לפי שאין לו תירוץ לגביהם שסתם היה לו מריבה איתו ולא התכוון, כי אדם לא אמור לריב עם אביו ואימו, ולכן כבר ההכאה או הקללה מחייבתו במיתה.

4. דיני חבלה.

דעת מקרא מחלק ככה אבל האמת לפי פירושי הוא הכל המשך של אותו שאלה של הכאה אם מת, ומה אם לא מת.
אם אדם היה לו כן מריבה עם חבירו והכה אותו, אפילו לא מת מיד אלא אחרי כמה ימים הוא חייב מיתה, כנ"ל. אבל אם המוכה הלך בחוץ על משענתו כבר אין המכה חייב מיתה על הרציחה כי זה הסימן שהוא לא הרג אותו. אבל הוא חייב לשלם לו שבתו ולרפא אותו.
ופה יש הבדל בין עבד לסתם אדם.
והחילוק שיש הדרגה.
עם אביו ואימו אין לך לריב כלל.
עם סתם אדם אין לריב אבל אם רב זה לא כזה נורא כמו אביו ואמו, ולכן צריך לחכות שילך על משענתו.
עם עבדו מותר לאדם לריב ולהכות, אבל אסור להרוג. ואם הרגו ינקמו בו כמו כל הורג אחר. אבל מספיק שהעבד חי יומיים אחרי שהכה אותו שלא נחשב שמת מהכאתו.
זה הכל לגבי אדם שלם. מה לגבי עובר.  שהוא פחות נחשב רציחה אפילו מעבד.
ואם ינצו אנשים והכו אשה הרה ויצאו ילדיה, שזה רמת המזיד השניה כנ"ל, זה תלוי אם יהיה אסון.
ואסון זה לא ברור פירושו. לכאורה אפשר לפרש אם הוולד מת. כלומר אם הפיל הוולד ולא מת הוולד אלא יצא, אז משלם כאשר ישית עליו בעל האשה. ואם יש אסון דהיינו שמת הוולד אז יותן נפש תחת נפש. שגם זה לא ברור פירושו ואילו היה הכוונה שיש להרגו היה כתוב להרגו.
ופירוש השני שאסון היינו שקרה משהו לאשה. ולפי פירוש זה העובר עצמו אפילו מת אינו חייב אלא ממון, ואם הרג את האשה אז חזר הדין כמו כל מכה איש ומת שנהרג.
ואין כל פירושים אלו עולים יפה בפסוקים וצ"ע.
ומזה נמשך הפסוקים עין תחת עין וכו'. וכל זה נמשך לכאורה לאותו סיפור של האשה ההרה. ואע"פ שמפרשים שהוא גם על כל חבלה אין זה הפשט, אם כי אפשר ללמוד מזה אולי.
והיינו אם הזיק עין האשה או הוולד אז צריך לתת עין או שן וכו'.
ואע"פ שכולכם יודעים שהפשט הוא עקירת העין או נתינת הכוויה לי בקריאה פשוטה אין זה פשוט ואני מחכה לאיזה פשט שיסתדר לי פה בפסוקים. כי בכל מקרה זה צריך להתפרש גם על סיפור האשה ההרה, והוא הכל המשך של האסון שיהיה, שהוא בעצמו המשך של ישית עליו בעל האשה.
והנראה לי אולי זה ככה. אסון פה פירושו כל היזק שיקרה לוולד.
אם יצאו ילדיה ולא היה אסון, כלומר הוולד חי, אבל היה כאן וודאי בושה גדולה לאשה, דהיינו לבעלה. אז הוא לא משלם על היזק לאשה כי לא ממש הזיק אותה, אבל ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה, כלומר לפי רמתו ועניינו ישלם על שבייש את אשתו.
ונתן בפלילים – נתינה זו הוא מפתח לנתינה של אחריה, כלומר הוא נותן, ומה נותנים, מסתמא כסף, לפי המשפט.
ומהו המשפט – אם יהיה אסון, אז הוא נותן לא רק כאשר ישית עליו בעל האשה אלא כפי מה שהפלילים עצמם מחייבים, והיינו נפש תחת נפש עין תחת עין שן תחת שן וכו'. וזה הכל בפלילים.
(רק בפרשת אמור כתוב כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו ושם נראה שעושים לו המום כמו שהוא עשה. וצל"ע שם אבל אני מפרש פה.. )
 ואפשר גם נפש תחת נפש כפשוטו, שהוא צריך לתת ילד שלו למי שהפיל את הבן שלו, לעבד.
ועכ"פ שוב כל זה לאיש חופשי, שמשלם לו על היזקו. הא אם מזיק את עבדו ושיחת לו אבר, אינו משלם לו אבל התשלום שלו הוא שישלחנו חופשי. כי אע"פ שמותר לאדם להכות את עבדו אין מותר לו לקחת ממנו אבר.

5. דיני נזקי ממון

כל זה היה אם האדם עצמו הכה את חבירו. מה אם שורו הכה את חבירו. אז תלוי: אם הוא שור שלא היה ידוע לנגח, הורגים את השור ובעליו פטורים.
(זה מסתמא לא עונש לשור אלא לבעליו שמפסיד את שורו ולכן לא יאכל את בשרו שלא יוכל למכור אותו להרוויח)
אם השור הוחזק לנגח וכבר הזהירו את בעליו (נראה פה ש"והועד" פירושו אזהרה. ואם פירוש זה נכון מתאים יותר הרבה פסוקים כמו למעלה לך העד בעם פירוש שתזהיר אותם, ואעידה בם את השמים ואת הארץ אזהיר אותם), והרג איש , אז זה כבר אשמת בעליו, והורגים גם את בעליו.
אבל זה כבר לא חובה אבל הבית דין אם רוצים יכולים להחליף מיתת הבעלים בכופר.
ואותו דבר אם הרג ילד.
אם הרג עבד אז מלכתחילה אין אופציה של מיתה לבעלים אלא משלם כופר שלשים שקלים.

הבור

מי שכרה בור ולא כיסה אותו והבור שלו הזיק בהמה, חייב לפי שאחריותו לכסות את הבור. אבל אינו חייב לשלם לבעליו שור חדש אלא משלם לו כסף. ולא עוד אלא שלוקח לעצמו הבהמה המתה לפי ששילם לבעליו כבר כסף. לפי שאינו חייב אלא את ההבדל בין בהמה חיה למתה, שזהו הסך שהזיק.

שור שנגח שור

למעלה למדנו על שור שהרג אדם. ומה אם השור הרג שור אחר. שוב תלוי: אם הוא שור תם, כמו שבאדם מענישים את בעלי השור בהריגת שורו בלבד, ואין אחריות הבעלים בעצם עליו, אלא כאילו השור עשה מעצמו והוא משלם את העונש, כך גם כאן מענישים אותו במחיר שורו. והיה צריך לתת את השור לניזוק וזהו. אלא שכאן מכיון שיש לפנינו גם שור מת, והרי גם שור מת שווה ממון, אם כן אין השור המזיק הולך כולו לניזק אלא חציו ומכיון שאי אפשר לחתוך שור חי לחצי צריך למכור ואתו ולחלק ממונו, והחצי השני מקבל מדמי השור המת שלו עצמו.
ואם הוא שור מועד שוב הוי אחריות הבעלים והוא משלם לבעל השור הניזק את מלוא השור שלו, ולוקח השור המת לעצמו נמצא שילם לניזק את מלוא ההיזק שלו שהוא ההפרש שבין שור חי לשור מת.

6. דיני גניבה

לא תגנוב הוא דבר פשוט. אבל הוא צריך הרבה פירוט ואין חומר גניבה זו שווה לחומר גניבה אחרת.
יש הבדל בחפץ הנגנב. מי שגונב דולר ממישהו אינו שווה למי שגונב בית ממישהו ואינו דומה למי שגנב את החולצה האחרונה של מישהו. קל וחומר אם גונב ילד.
כמו כן יש הבדל למה הוא גונב, או מה הוא עושה עם החפץ הנגנב. אדם שגונב חתיכת לחם כי הוא רעב ואוכל את זה אינו חמור כמו מי שעושה ביזנס שלם מגניבה שגונב מכוניות ומוכר אותם (ואפילו אל יבוזו לגנב וכו'). ואדם שגונב מחבירו דבר שהוא הביזנס של חבירו עושה לו נזק הרבה יותר ממי שסתם גונב לו דבר.
שור ושה היו פעם דבר שהם לא סתם רכוש אלא הם גם עושים פירות. שור עובד ועושה וולדות וכו'. שה לא עובד אבל נותן צמר וכו'.
אם אדם גנב מרעהו שור או שה, והוא לא סתם גנב אותו אלא גם עשה איתו ביזנס, טבחו או מכרו, משלם 5* לשור, ו4* לשה. כי הוא מזיק לו לא סכום כזה שהיה הנגנב יכול להרוויח. ושה מרוויח פחות משור.
הא אילו נמצא בידו הגניבה ולא עשה איתו ביזנס לבד אינו משלם כ"כ אלא כפל.

הבא במחתרת

פסוקי המחתרת לא ברורים. מה זה דמים? מה אם זרחה עליו השמש?
לכאורה המובן הוא אם גנב נמצא בלילה במחתרת שבא לגנוב מותר להרגו, אבל אם זה ביום בעת זריחת השמש אסור.
פה נכנסה הלכות רציחה וחבלה לתוך הלכות גניבה. יש איזה קשר שמותר להכות גנב.
לכאורה נמצא היינו שנמצא לאחר גניבתו, כי כך ההמשך שלם ישלם וכו'. ולא שהוא לפני הגניבה ומונעים אותו מלגנוב.
נראה לפי דרכי שאסור לכוון להרוג אותו. אבל בגלל שההכאה מותרת ממילא אם מת בטעות אין דמים. אבל בעת זריחת השמש אתה צריך להסתכל יותר טוב מה אתה עושה ולא להכות אותו יותר מדאי..
זה הכל יותר מסתבר לי מהרעיון שאיכשהו גנב הוא בא להרגך או משהו.
בכל מקרה הגנב צריך לשלם את גניבתו. ואם אין לו ונמכר. הוא נמכר מסתמא למשך הזמן שיהיה לו לשלם את הגניבה.
בימינו היו אומרים שחייב לעבוד ויקחו לו בית דין המשכורת, אבל בפרשה זו עבד ופועל הוא בערך אותו דבר.
וסדר פשט הכתובים הולך כך.
אם מישהו גנב, וטבח ומכר (ושוב ידענו שהיה בגניבה) משלם ד וה
אם מצאו אותו כבר במחתרת, יש עניין של הכאתו, ועכפ הוא משלם את הגניבה או נמכר בגניבתו. לכאורה משלם פעם אחת בלבד.
אם נמצא הגניבה בידו – לא במחתרת ולא בטבח ומכר, אז משלם כפל.

7. דין המבעיר אש

לפי הפשט אין זה שן אלא שריפה.
ושוב יש הבחנה במידת הכוונה ובמידת השמירה שאדם חייב לשמור.
אש שונה מבהמה או בור שדרכו לילך ולהזיק ולכן אע"פ שיש דבר כזה שמבערים אש בשדה לפעמים סתם או לבער את הקוצים וכדו', על המדליק האש להיזהר שלא ילך לשדה אחר.
אם הוא מבעיר שדה לכתחילה ואז נשרף שדה חבירו, חייב לשלם מיטב שדהו דהיינו ליתן לחברו משדה שלו תחת זה שנשרף
אבל אם היה פחות בכוונה כי ביקש לשרוף הקוצים ובטעות נשרף שדה או כרם, אז משלם אבל לא ממיטב אלא כסף.

8. דיני שומרים

אדם הנותן לחבירו משהו לשמור, וכשהוא בא לקבל את חפציו אומר השומר אין לי את זהה נגנב מאיתי. בעל החפץ אומר כן מסתמא לקחת את זה לעצמך.. אין עדות, יש לנו הי סעיד שי סעיד..
אם נמצא הגנב משלם הגנב כפל
אם לא נמצא, תלוי מה החפץ, אם היה כסף או כלים אז  "ונקרב בעל הבית אל האלהים". הולכים למשטרה ופותחים חקירה. הבית דין חוקר ודורש מה הלך פה. רז"ל אומרים שמחייבים גם כאן לשומר לישבע שלא הוא הגנב. אבל עכפ הפשט הוא שהאלהים מברר שלא שלח ידו. ואם מתברר שכן שלח ידו אז הוא משלם כפל. ואם לא אז בהיעדר ראיה הוא פטור.
וכן על כל דבר פשע כשמישהו חושד ברעהו שגנב או עשק לו באים לבית דין ואם מתברר שהוא חייב משלם שניים.
אבל אם נתן לו חמור או שור או שה או כל בהמה, והשומר טוען שנגנב, השומר חייב לשלם.
אבל אם טוען שנשבר או מת או נשבה, הוא נשבע שלא שלח ידו ופטור.
ולמה בבהמה חייב על הגניבה? כנראה כי קל לגנוב בהמה שמסתובבת בשדה וכשאני נותן לך לשמרו המשמעות הוא שאתה צריך לשמור שלא יגנב, אחרת אני יכול להשאיר אותו גם ככה הפקר ואין שום משמעות לשמירה.. אבל אינך חיבי לשמור שלא ימות ולכן זה אתה פטור. ואם טוען שנטרפה צריך להביא ראיה או חלק מזזה.

שואל

אדם השואל מחבירו בהמה ונשבר או מת, אין מאמינים לו אלא הברירת מחדל הוא שזה אשמתו שמת, אולי עבד בו יותר מדאי וכדו'. (וזה שונה מסתם שומר שלא אמור לעבוד עם הבהמה כלל ולכן כל שנשבע שלא שלח ידו מספיק ואין מטילים האשמה עליו. ושואל בהגדרה הוא שולח ידו ולכן אחריות השבירה או המיתה עליו)
אבל אם בעליו עמו הרי הוא ראה שלא עשה לו דבר שלא כראוי והוא פטור מלשלם.
ואם הוא שכירו של בעל הבית ששכר אותו לעבוד בבהמה שלו, אין השכיר חייב בשבירת הבהמה, אבל גם לא מקבל כסף על העבודה שהיה אמור לעבוד איתו.
מפרשת עבדים ועד כאן הם המשך אחד שאפשר לכלול כמו אחריות האדם על מעשיו ונכסיו והגדרות שונות שיש בזה אם התכוון או לא התכוון ואם היה צריך לשמור. מכאן ואילך הם נושאים אחרים.

9. דין המפתה

באורח נורמלי אדם שרוצה להתחתן הולך לשדכן שהולך לאבא של הבחורה ומסדר את הנישואין.. או קונה אותה לעבדות.. ואחרי זה שוכב איתה.
אם אדם הוא משוגע והולך לפגוש את הבחורה בעצמו ומפתה אותה, ולא עוד אלא ששוכב איתה, הוא חייב למהר ולישא אותה כי מה זה הדבר הזה חברים בלי נישואין..
אם האבא אומר אתה משוגע אני לא נותן את ביתי לשייגעץ שכמותך, הוא חייב לפצות את אביה על הנזק שגרם לו שמעכשיו לא יקבל עבורה כמוהר הבתולות אלא כמוהר הבעולות, אז הוא נותן לאבא את הכסף הזה ושלום על ישראל.

10. דין המכשפה

(ד"מ כולל את זה כעוד שלשה חייבי מיתה, שהם פסוקים קצרים.)
מכיוון שדיברנו על בחורה נזכרנו בבחורה הרעה שהיא מכשפה שאין להחיות אותה..
זה מעניין שלא כתוב מות תמות אבל לא תחיה, כאילו ההוה אמינא הוא שהיא שימושית אז יש להחיות אותה, אז הפסוק אומר לא תחיה..
ובאמת אפשר הפירוש הוא לא לתת לה מחיה ולא חייבים לפרש להורגה

11. דין שוכב עם בהמה

משאמרנו שוכב עם מפותה משלם בסך הכל, ודיברנו הרבה על בהמות, אמרנו שאם מערב הפרשיות ושוכב עם בהמה אז מות יומת..
איני יודע למה זה כזה חמור לשכב עם בהמה, למי זה מפריע. ואיך זה נכנס לפה ברצינות.

12. זובח לאלהים יחרם

פסוק זה מעניין מאד, כי אנו באמצע פרשת משפטים שכפי שאמרנו הוא תורה שלימה. ואין מוזכרים כאן קרבנות כלל. אבל כנראה היו מקריבים קרבנות כמנהג. וצריך להזהיר שאין להקריב לאלהים אחרים אלא להויה לבדו. וחוץ מזה לא אכפת לפרשה זו שום דבר אחר מענין הקרבנות.
הרמבם מביא פסוק זה כהוכחה לשיטתו שעיקר הקרבנות לשלול שלא יזבחו לאלהים אחרים.
ועכפ אמרנו שיש וודאי שני דינים באיסור עבודה זרה. והוא נזכר בגמרא שיש איסור לעבוד עבודה זרה כדרכה, וזהו עיקר האיסור לשלול אלילות כפשוט. ויש עוד איסור בד' עבודות אפילו אין אף אחד עובד ע"ז זו בכך. וזה לא מובן מה אכפת. אבל זה דין שני שיש איסור לעשות לזולת השם את העבודות הללו, כמו שאומרת הגמרא ריקן את כל העבודות לשם המיוחד. שיש איסור מיוחד לעשות עבודה ששייכת להשם לעבודה זרה, ואפשר לומר שזה האיסור הוא יותר לכבוד עבודת השם מאשר לשלול עבודה זרה.
ועל פי סוד כוונת הפסוק שאסור לזבוח לשם אלהים אלא לשם הויה.
והיינו על פי חסידות שצריך לזבוח קרבנות מבלי תחושת  'הקרבה' אלא בלתי להויה לבדו שהכל שלו ממילא. והיינו בשמחה ואם עובד בעצבות זה עבודה זרה.

13. גר יתום ואלמנה ודין החובל שמלה

צריך לשמוע פסוקים הללו היטב.
(וראיתי מרב שי הלד שמדבר על זה)
כי אנחנו באמצע רשימה יבשה של דינים והלכות וחושן משפט.
אז אוקיי יש עוד דין שאין לחבול שמלת העני. ונגיד עוד דין שלא להונות גר במיוחד.
אבל פתאום זה נרגש כמו שהפסוק משתפך ולא יכול להמשיך לדבר בשפה הרגועה שלו. באמצע הרשימה היבשה שלו הוא רק הזהיר וגר לא תונה, היה צריך להוסיף עוד שלש פסוקים אם ענה תענה אותו וגו' והיה כי יצק אלי וכו' וחרה אפי וכו'. כזה הפחדה על עינוי הגר.
והוא נזכר להזכיר הדין שרצה להזכיר אם כסף תלוה את העני לא תהיה לו כנושה, ואם חבל שמלת רעך עד בוא השמש תשיבנו לו, ושוב נזעק וכתב פסוק שלם שאין בו שום דין אלא אמפתיה לעני הזה "כי הוא כסותה לבדו הוא שמלתו לעורו במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני". הפסוק פשוט נכנס לנפש העני ואמר כן אתה צודק הלווית לו כסף ולקחת משכון, אבל זה הכסות שלו בזה הוא שוכב ומה יעשה אם אין לו במה ישכב ואם יצעק אלי אני אשמע לו אפילו שאין לו שום טענה פה כי חנון אני.
יותר משאני מלך אוהב צדקה ומשפט אני חנון אני. ובאמצע פרשת משפטים שלי כתבתי חמש פסוקים של מוסר ואמפתיה לענים.

14. קללת אלהים

מסתמא כמו שמ אמרה שזה אלהים השופט העושה פה כל הדינים ותמיד הצד המפסיד יקלל אותו אז יש אזהרה שלא יקללו אותו.. וכן הנשיא.
טוענים שיש גירסא בתרגום שבעים אלים לא תקלל והכוונה שאין לקלל אפילו אלהים אחרים כי זה מעצבן את הגוים.

15. לא לאחר מתנות השם

ד"מ אומר שזה נקשר לקללת אלהים שזה גם ענין של כבוד להשם ולסמכות
מה זה מלאתך ודמעך?
הפשט הוא שכבר נהגו או נודע מפרשה קודמת מה המתנות הללו, פה רק מזהיר שלא לאחר אותם. יכול להיות שזה כמו החושן משפט של המתנות, אם אתה כבר מכיר שזה שייך להשם/לכהנים, אז אל תהיה גנב ותחזיק את זה אצלך.
וכן תעשה לצאנך – כלומר לבכורות שלהם, אפילו אם נותנים להשם צריך עדיין לרחם על הבייביס ולתת להם להיות שבעה ימים תחת אימם

16. אנשי קודש

אפשר כמו כותרת וקיצור של כל פרשת קדושים..
לפי פשט איסור טריפה כפשוטו, אנשי קודש פירוש אנשים מכובדים או עדינים, אם מוצאים בהמה טריפה בשדה שחיה הרגה אותה לא אוכלים את זה, זה לא מתאים לבן אדם. בן אדם שוחט בכבוד ואוכל, מה שנמצא בשדה מתאים לכלב.

17.  אזהרה על דיני ראיות וסדרי הדין

רוב דיני המשפטים תלוים בסופו של דבר בבית דין עדים וראיות. לא יעזור המשפט הכי מסודר אם נפוצים עדי שקר שממציאים דברים להרשיע צדיק ולהצדיק רשע. וגם זה לא יעזור אם הבית דין הוא מוטה ופוסק לפי כל מיני הטיות ושוחד שיש לו. ובעצם לא סידר כאן כלל דיני ראיות, (יש במקומות אחרים לא לקבל עד אחד וכו'), כנראה שתפיסת פרשה זו שהכל תלוי באימון הבית דין ומה נראה להם ראיה נכונה.
לכן אחרי שהעמיד עיקרי דיני המשפטים עצמם הזהיר בכמה אזהרות על עדי שקר.
– אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. אפילו אם אתה מעיד עדות נכונה אבל אתה יודע שזה עם רשע שהעד השני או הבעל דין רוצה לתת תמונה מעותת של הסיפור, אתה נחשב אשם.
– ושגם הבית דין לא יהיה אחרי רבים לרעות, לא יסתכל בדעת הקהל לפסוק אלא ישפוט על פי האמת. ואחרי רבים להטות יכריע הדין לפי רוב הדיינים שעיינו בדבר נכונה.
ושלא יהדר פני דל אפילו שזה נראה חשבון צדקני לא יעוות משפט עבור זה, אפשר לתת לו צדקה בנפרד אבל הדין הוא דין.
ועוד פעם כתב שלא יטה משפט אביון.
ושיתרחקו מדבר שקר, זה גם אזהרה כללית בסדר הדין אפילו שיש ראיות אפילו שיש עדים וכל מיני כללים, אם יש משהו שקרי יש להתרחק ממנו ולחפש מה אמת. בגמרא זה נקרא דין מרומה. ולא יהרוג צדיק אפילו שיוצא כך לפי הדין כי לא אצדיק רשע. השם יודע האמת והוא לא יתפעל מן הפשעטלאך שלהם שהיה לכם להצדיק את הרשע.
ולא יקח שוחד כמובן.
ועם כל זה חזר שלא ילחץ את הגר. זה כמו מתח עם הכתובים שלא יהדר פני אביון. וצריך לדעת מה זמן המשפט ומה זמן הרחמים.

18. השבת אבידה ופריקה

זה נכנס באמצע האזהרות על האמת ועל העדים והדין ואיני יודע למה.
עכ"פ זה דין קצת שונה מכל הדינים פה, כי אין פה בעלי דין ושאלה מי צודק. אלא זה סתם מצוה בין אדם לחבירו ששייך יותר לענין לחץ הגר וכו', שאם יראה שור אויביו תועה ישיבנו אליו. ושאם יראה חמור שונאך רובץ תחת משאו ישיבינו אליו.
אפשר שהקשר הוא אותו ענין של עיוות הדין. הפסוק מזהיר כאן שהדיין לא יעדיף את חבירו את את העני בדין. וכמו כן גם בדברים שהם לא דין אלא מצוה שלא יאמר זה שונאי ולמה אחזיר לו את שורו מגיע לו שהוא נאבד. אלא המצוה של השבת אבידה חלה גם עליו. ולפי זה הפסוק נוקט שונאך כי אוהבו פשיטא שהוא רוצה בתקנתו ויחזירנו לו, אבל שונאו יש נסיון שהוא סוג של הטית הדין ולכן מזהיר שלא יתפעל מזה ויחזיר לו ויעזוב את החמור הרובץ תחת משאו

19. שביעית שבת ומועדים

כאן מתחיל סדר של הזמנים, ובקיצור הוא מונה מצוות שביעית ושבת ושלש רגלים. והוא מקשר את כולם לאותו סוגיא של עזרה לגר ולעני. גם יש קשר שהדין של שמיטה דומה לדין העבד עברי היוצא בשביעית. והוא נותן טעם למצות השמיטה ואכלו אביוני עמך. ולפי דרכי זה לא חייב להיות סתירה לטעמים אחרים אבל זה הטעם השייך בפרשה זו כמובן.
וכן נותן טעם לשבת למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר, עשה כאן השבת המשך ישיר לענין הדאגה לגר ולענין צער בעלי חיים שלמעלה מן הענין.
"ובכל אשר אמרתי לכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך"
לא ברור כיצד נכנס לפה, אם הוא מתכוון לכלול דברים אחרים שאמר להם ולא הזכיר פה, או שזו סתם אזהרה כללית.
כנראה שבשבת ומועדים הם זמני הזביחה והתפלה ולכן הזהיר שבהם לא יזכיר שם אלהים אחרים אלא יזכיר שם השם ויודה ויברך לו.
והזכיר בשלש רגלים את חג המצות תשמור כאשר צותיך – כנראה שזה הולך על הפרשה בפרשת בא שהזכיר בה חג המצות. וכן נראה למעלה בענין הבכור שהוא נסמך על אותו פרשה.
והוסיף כאן מצות עליה לרגל, שזה לא שייך לכאורה במדבר. וכן הזכיר להביא ביכורים בית השם אלהיך שזו פעם ראשונה שנזכר שיש לו בית וגם נשמע שמדבר על בית המקדש. ושהוא שייך בזמן העליה לרגל שאז מביאים גם ביכורים.
והוסיף איסור שחיטת הפסח על החמץ – לפי פשוטו כלומר לאכול את הפסח עם חמץ. והלנת חלב הזבח לבוקר – לפי פשוטו חייב כאן לאכול את זבח החג בליל ט"ו.

20. בשר בחלב

לא נכנס לפה והוא הדבר האחרון ברשימת המשפטים, כאילו לא נמצא איפה זה שייך אז נכנס לפה. וכבר חיפשו טעמים שזה קשור לביכורים או להקרבה שהיה מנהג לע"ז להקריב כך ואינו מוסכם.