קצת מבוא לספר יהושע

אנחנו צריכים להתעמק בדברי הנביאים בפרט שאלו הם ספרים שמעטים יותר מעיינים בהם ובוודאי אפשר לדלות מהם מרגליות יקרות. גם מה שאני כותב הוא קצת הוה אמינא ראשונית כי עוד נעיין בהמשך הספר וכאשר נקרא בו פעם ופעמיים. אבל צריך להתעורר לזה שייתכנו כאן מהפכות שאפשר להבין בעיון ובמעשה.

ספר יהושע מיוחד מכל ספרי הנביאים. אמרו בנדרים כב, ב ברב חכמה רב כעס, אמר רב אדא ברבי חנינא אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע, מפני שערכה של ארץ ישראל הוא. הוא מוצא כאן שכל שאר ספרי הנביאים עומדים על הסיפור החוזר על עצמו של חטא ועונש ותשובה ושכר, וכל סיפור הנביאים וכתובים מספר שופטים עד דברי הימים סובבים על הציר הזה. ספר יהושע נתייחד מכל שאר הספרים שהוא היה נכתב גם אילולי חטאו ישראל כלל.

ויותר מכך, אפילו חמשה חומשי תורה אינם חורגים מהיותם נתונים תחת הסיפור של חטא ותיקון. הרי זה הדבר שאנחנו עומדים עליו כיצד ההבטחה הגדולה של משה בתורה לא התקיימה שהוא ההבאה לארץ ישראל. וכיצד שאלה זו הוא בעצם כמעט פירכה על כל הפרוייקט של התורה עד שצריך לכתוב כל ספר משתנה תורה בכדי להתמודד עם בעיה זו של מיתת משה בחוץ לארץ טרם קיים הבטחתו. וכך בכלל כל ספר מחמשה חומשי תורה מלא חטאים וכשלונות של התוכנית והתגובה לחטאים הללו.

ספר יהושע חורג מכל הספרים שלפניו ושלאחריו בכך שאפשר לתת לו תת כותרת. ספר יהושע: כיצד התקיימה הבטחת ירושת הארץ. כל סיפור הספר הוא ש”לא נפל דבר אחד מכל הדברים הטובים אשר דבר ה’ אלהיכם עליכם הכל באו לכם לא נפל ממנו דבר אחד” (להלן פרק כג). ואין בספר יהושע שום סיפור חטא כלל. החטא היחיד שמסופר בו הוא חטא עכן שהדגש בו שהוא חטא של היחיד ולא נפילה של הכלל, ואדרבה שגם כאשר היחיד חוטא ואע”פ שיש לכלל ערבות בו אין הכלל מתבטל ואף היחיד אינו נפרד מתוך הכלל, ובסוף הספר חשש יהושע שבנו במות לאלהים אחרים וההבטחה שלא כן קרה.

ונמצא ספר יהושע הוא הספר השמח מבלי הסתייגות היחיד של התנ”ך. ואע”פ שגם בקיום הבטחה זו של ירושת הארץ עצמו לא הורישו את כל הארץ באמת אין זה מסופר כפגם בספר הזה כי מגמתו שיהיה לפחות ספר אחד בתנ”ך שמספר כיצד יצאה ההבטחה לפועל.

ומתוך כלל זה אפשר לקרוא כל פרטי הסיפורים כיצד כולם מתייחסים לפסוקי החומש ומתארים כיצד קוימו ההבטחות וכיצד קרה הכל כסדרו כפי שהיה צריך להיות. כך סיפור המרגלים מדגיש שאין זה כמו המרגלים של משה שבגללם נשארו במדבר, והוא אפילו לא מציין את זה כי כל הנרטיב של יהושע הוא כאילו יש כאן עולם שבו מעולם לא היה חטא ועיכוב ושלחו מרגלים כפי שצריך והכל קרה כסדרו וחזרו עם הבשורה שנמוגו יושבי הארץ מפניהם כמו שכבר כתוב בשירת הים. והפסוק מדגיש כיצד קיימו בני גד ובני ראובן את הבטחתם למשה ועשו בדיוק מה שהבטיחו, ואין בו את כל האימה והחשש שאתה מרגיש בקריאת הפרשה בספר במדבר שמשה חושש אם אינם מרמים אותו ואם יקיימו את דבריהם.

וכך נס הירדן הוא כמו חזרה על נס קריעת ים סוף מבלי שבני ישראל יתלוננו לפניו ולאחריו אלא הם רואים כי אל חי בקרבם וקובעים זכר לדורות. ובאספקלריא זו ננסה להמשיך גם ולראות בכל הסיפורים הפרטיים שבספר ולזכור שאע”פ שמסתמא בפועל כן היה המציאות יותר מסובך ממה שספר יהושע מראה, זה חשוב מאד שלפחות ספר אחד בתנ”ך מספר את העולם מן המבט שאין בו רוב חכמה ורוב כעס, אלא פשוט לא נפל דבר מכל הדברים הטובים שאמר ה’.

מבוא לספר דברים

הכרת צורת הספר

הכרת צורת ומבנה כל ספר הוא מפתח כל הבנתו לפי פשוטו וגם לפי מדרשו וסודו. המפרשים המסורתיים ממעטים לעסוק בזה אם ממה שהיה פשוט להם או מסיבות אחרות[1]. ולפיכך נחסר מאתנו הבנה פשוטה בקריאת הספר. במיוחד נתקשינו בכך בספר דברים שעיקרו דרשת משה רבינו לפני מותו, אך מבלי סדר מסודר נראים הרבה דברים כפולים וחוזרים על עצמם באזהרות רבות ולא מצאנו בו ידינו ורגלינו. וכאשר הרחבנו להבין מהלך מבנה ספר דברים הוארו לנו וכמה דברים במהות הספר ובתוכנו ובזה יעסוק מבוא זה.

קול גוף ראשון של משה

ראשונה נאמר אשר צורת הביטוי והקול שבספר משנה תורה שונה הוא במפורש משאר ארבעת החומשים. אמרו חז”ל (מגילה לא עמוד ב) ‘משה מפי עצמו אמרן’. המפרשים האריכו בגדר נבואת משה לפי זה ואם היא שונה במדרגתה משאר התורה שכולה מפי הגבורה. אמנם פירושה המילולי ברור. כל ארבעת החומשים נכתבו מנקודת מבט אובייקטיבית, הנקרא שלישי המדבר. כל התורה מדברת בקול מספר חיצוני המספר ‘וידבר ה’ אל משה’ וכו’. ולעולם אין בהם דיבורים היוצאים מפי משה עצמו בגוף ראשון, אין משה רבינו אומר כדרך שאר הנביאים ‘ויאמר ה’ אלי’. אלא כל התורה כתובה בשפה שאפשר לכנותה ‘מפי הגבורה’. כאילו נאמרה כל התורה כולה מנקודת מבטו של האל. שונה מהם ספר משנה תורה, שאע”פ שתחילתו בניסוח שלישי המדבר, ‘אלה הדברים אשר דיבר משה’. הרי עיקרו דיבורים שבו אנחנו שומעים את משה רבינו עצמו בגוף ראשון. ‘ויאמר ה’ אלי’. וכדו’. ובמובן לשוני זה שונה וודאי משנה תורה משאר החומשים שאין בהם דברי גוף ראשון של משה. ודומה הוא בזה לסגנון שאר הנביאים המדברים לרוב בגוף ראשון.

[ולפי אמונתי שיש בשינויי הקול שבסגנון דברי הנבואה עיקרי סודותיה, וודאי שזה עצמו מבטא את ההבדל בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, כי זה שאין משה רבינו מדבר לעולם בעד עצמו הוא עצמו בהירות מדרגת נבואתו כאילו אין ה’אני’ של משה חוצץ כלל בפני דברי הגבורה, ואין אנחנו מקבלים את התורה דרך ה’אני’ של משה כי הוא עניו מאד, אלא שומעים אנחנו אותנו את כל התורה מפי הגבורה עצמה מבלי מחיצה. ואמנם אם שינוי הקול במשנה תורה מורה על חלישות מדרגה זו בנבואת משה יש בו עיון עמוק ויתבאר עוד]

אלה הדברים – אוסף דרשות משה רבינו

ספר דברים הוא אוסף דרשות משה רבינו, אשר נאספו על ידו לפני מותו ונסדרו בסדר הזה, כאשר ציין בתחילת רובם את זמני ונסיבות אמירתם. אפשר לראות בחלוקת הפרשיות שאין זו דרשה אחת ארוכה מתחילת ספר דברים ועד סופה, אלא פרשיות פרשיות הם. מסתבר שאלה היו דרשות נפרדות שנשא משה רבינו בפני העם בהזדמנויות שונות, ונערכו כאן בתכונת אמירתם כדרשות, ולא כאשר נסדר רוב התורה לפי עניינם הלכות הלכות, ופעמים מעטות בלבד נרשם באיזה מקום, אלא נרשמו כאן באותו האופן שבו נאמרו מפי משה עצמו. אם כן, יש לקרוא את הספר ממש כאוספי דרשות המצוים בזמננו, שאין להתפלא אם נמצאים בהם כפיליות מדרשה לדרשה או אריכות יתירה בהקדמות, שההכרח להשאיר את הדרשה כתובה בטעם וסגנון שבה נאמרה מכריח את זה, ולפיכך מצוין בראש כל דרשה מקום וזמן אמירתה. ובוודאי היה משה רבינו דורש דרשות רבות בפני כל ישראל בכל ארבעים שנה שהיה מלמדם תורה, ולא נרשמו לדורות אלא אותם שהיה בכל אחד מהם חידוש מיוחד והיו חשובות וכלליות לדורות.

חמשה פסוקים שבתחילת הספר הם הקדמה לכל הספר, ובהם מתואר דבר זה ‘אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל’. פירוש אלה הם כל הדרשות שדיבר משה במעמד כל ישראל. ומנה כמה וכמה מקומות שבהם נאמרו דרשות שבספר הזה, אע”פ שלא צוין בכל אחד מהם מקומו בנפרד, מהם נאמרו במדבר, מהם בעבר הירדן, מהם בערבה, מהם מול סוף, מהם בין פארן, ותופל, ולבן, וחצרות, ודי זהב.

ומה שממשיך ואומר ‘ויהי בארבעים שנה וגו’. ייתכן שאז עבר משה על עיקרי דרשותיו וסידרם כפי צורך הדורות הבאים, וזהו ‘הואיל משה באר את התורה הזאת’. באר כלומר סידרם בסדר נכון[2]. וייתכן שמשך אותם הימים מראש חדש שבט ועד יום מיתתו אף חזר על דרשות חשובות אלה בפני כל ישראל. או שפסוק זה הולך בעיקר על הדרשה הראשונה שבספר (שהוא עד סוף פרק ג כפי שיתבאר) שנאמר באמת באותו הזמן ומתאים אליו. ובכך יתיישב מה שמצינו בספר זה דרשות שאינם נראים שייכים לדור באי הארץ דווקא או אף נראים שאינם מתאימים להם, כי הם דרשות קודמות של משה רבינו שנאמרו בזמן המדבר אלא שנשנו ונסדרו כאן באותו הלשון.

מגמות הדרשות

כמה סוגי דרשות דרש משה רבנו, ואלה הרשומים בספר זה אפשר לסווג את רובם לשלשה כללים. א’ דרשות שעיקרם דברי תורה מצווה וחוק. שהם בקצת מפרשת ואתחנן, ורוב הפרשיות מאמצע פרשת ראה ועד אמצע פרשת כי תבא. ב’ דרשות שעיקרם דברי מוסר ותוכחה, מהם מוסר המשתמש בהיסטוריה של יציאת מצרים וימי המדבר, ומהם מוסר שעיקרו על העתיד. והם רובי פרשיות דברים ואתחנן עקב עד אמצע ראה, וכן דברי התוכחה שבפרשיות כי תבוא נצבים וילך. ג’ דרשות שעיקרם דברי נבואה. והם בעיקר שירת האזינו וברכות וזאת הברכה. אע”פ שגם פסוקי תוכחת כי תבוא ונצבים אפשר לקרוא כנבואה. וכן שאר הסוגים מתערבים עם סוגים אחרים, אבל דברינו על עיקרי סגנון הדרשה.

מבנה הדרשות

ויש להבחין בכל דרשה ודרשה שבספר זה מבנה שיש בו תחילה וסוף. ויש דפוסים החוזרים בהם שכאשר יודעים אותם מתרחב פירוש המקראות באור רחב. כמו כן ישנם דרשות בתוך דרשות, כאשר משה רבינו מספר ומצטט דרשות או נבואות שנאמרו לו בשנים שעברו. וגם בהם יש להבחין באותם דפוסים.

הרבה דרשות מתחילות בהזכרת שם ה’, כמו שפתח כאן (פרק א פסוק ו) ‘ה’ אלקינו’, והזכיר ונתן טעם לדבר בשירת האזינו ‘כי שם הויה אקרא הבו גודל לאלהינו’. שכך ראוי לפתוח בהזכרת שם ה’. גם ברכות וזאת הברכה מתחילים בהזכרת שבח ה’ (פרק לג פסוק ב) ‘ה’ מסיני בא וגו’. כמו כן הדרשה הפנימית על דבר מינוי השופטים שציטט משה בתוך הדרשה הראשונה שלו מתחילה בשבח ה’ וברכה לישראל טרם היא מגיעה אל עיקר כוונתה. (פרק א פסוק י – יא) ‘ה’ אלקיכם הרבה אתכם וגו’. ה’ אלקי אבתיכם יוסף עליכם וגו’.

כמו כן הרבה דרשות מתחילות בקריאה לישראל, כאשר מתאים לתחילת דרשה, כעין שאומרים בזמננו מורי ורבותי וכדומה, לפעמים הוא מתחיל ‘ועתה ישראל’ (פרק ד פסוק א), מזכיר את זמן השמיעה, ופעמים מתחיל בקריאה שיאזינו לו בחוש השמיעה כמו ‘שמע ישראל’ (פרק ה פסוק א, פרק ו פסוק ד, פרק ט פסוק א, פרק כ פסוק ג) או ‘הסכת ושמע ישראל’ (פרק כז פסוק ט). ופעמים יזהיר בחוש הראיה שיסתכלו במה שהוא נותן לפניהם, כמו בתחילת פרשת ראה (פרק ל פסוק טו) ‘ראה אנכי נותן לפניכם היום’. וגם עוד פעמים, כמו (פרק ד פסוק ה) ‘ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים’, ושם הוא מחובר לקריאת השמיעה והקריאה בשם ה’ לכלול את כולם בדרשה אחת.

ופעמים רבות מתחברים שתי החלקים האלה בדרשה אחת, שמתחיל בקריאה לישראל שיאזינו אליו, ושוב מתחיל בהזכרת שם ה’, כמו (פרק ה פסוק א) ‘ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם שמע ישראל וגו’ . ושוב (שם פסוק ב). ‘ה’ אלהינו כרת עמנו ברית וגו”. ובמבנה זה מתחילה שירת האזינו, בתחילה (פרק לב פסוק א) קריאה להאזנה ‘האזינו השמים ואדברה וגו”. ושוב (שם פסוק ג) הזכרת שם ה’ ‘כי שם הויה אקרא’. גם פסוק ‘שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד’ עצמו יש בו מבנה זו, בתחילה קריאה לישראל לשמוע, ומיד אחריה הזכרת שם ה’ בסגנון שהוא מתחיל בה לרוב ‘ה’ אלקינו’.

[1] ואמנם רמב”ן עוסק תדירות במבנה וסדר הפרשיות, ומקדים לכל ספר וספר את עיקר עניינו וצורתו לפי דעתו, וכן בהרבה פרשיות בפרטיות. אך כמעט שלא מצאתי עוד ממפרשי התורה שיעסקו בזה, ויש לפרש בדרכים רבות נובעות מדברי רמב”ן או נוטות ממנו לפי הפשטות המתחדשות בכל יום. מהאחרונים עוסק הגר”א רבות בסידור הפרשיות בפירושיו לנ”ך הנמצאים בידינו, בהתאם לדרכו בכל התורה כולה לסדרה בסדר מסודר. המפרשים החדשים מרבים לעסוק בענייני המבנה אך לא תמיד דבריהם מתאימים למסורת, ומכל מקום יש למצוא בהם מרגליות חשובות להכרת הקריאה הפשוטה בכתבי הקודש.

[2] באר נראה שהוא לשון סידור וכתיבה בבהירות, שכן מצינו לשון באר עוד פעם אחת בכל התורה והוא בפרשת כי תבא (דברים יז, כא) ‘וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב’. ולגבי הכתיבה על האבנים נכון לומר שיהיה כתוב באופן מסודר ובהיר שיהיה קריא לדורות.

בגדי כהונה

עבודת השם זה לא דבר פשוט, לא כל אחד שחושב שיקפוץ עד לגג ויספוק כפיים ויעשה יגיעות וטירחות יטול את השם.. צריך בגדים מיוחדים
והרבה יופי עדין מאד
הזוהר אומר לויים שרים וכהנים שותקים
כשהכהן גדול לובש את הבגד היפה שלו הוא מכפר עוונות
ממש כך
הוא נוגע באיזה משהו כזה עדין וכזה עמוק שעוונות מתמוססים בפניו
אפשר לקרוא את הפתיחות של פיוטי עבודה של יום כיפור שמנסה לתאר את האישיות של הכהן גדול
רק הרוזישנער היה לו השגה בזה בדורות האחרונים..
לא רק זה. הקרבנות היו בחצר.
אני לא יודע אם יש מקביל לבנין הזה במקדשים אחרים.
מסתמא יש בזה הגיון שהמזבח יש עשן וכו’ אז הוא בחוץ.
אבל הציור הוא שהמזבח שבו כל הקרבנות והכל, גם השירה, הוא עומד בחצר.
זה רק כמו פתח ומבוא.
הקדש עצמו זה פשוט החדר של השכינה. שם יש לה כסא שלחן מנורה מטה דהיינו ארון. יש מזבח קטורת לעשות ריח נעים. אבל זה פשוט הצגה שקטה כזו לא עובדים שם את השם בקול רעש גדול פשוט הוא גר שם בשקט.
כתוב בקבלה שגם בגדי לבן בשבת מכפרים ככה, צריך ללמוד את זה כשמתלבשים בבגדי שבת מה זה עושה.
וצריך חכמי לב שיעשו את הבגדים, חכמי לב פירוש אמנים, כלומר לא צריך אנשים שמבינים לפעול לפי הוראות צריך אנשים שיש להם גם לב
כתוב בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח. זה דבר שלם ‘לבוא אל הקודש’ או ‘לגשת אל המזבח’. ולא הרי גישה כהרי ביאה.
למזבח נגשים להקריב. וגם זר נכנס. אל אהל מועד באים. וצריך טקס שלם כיצד לבוא.
פוסעים שם בדרך ארץ בתנועות איטיות. ואם לא נזהרים בכבוד מתים זה לא משחק.

אפשר שהפעמונים של המעיל הם גם פועלים מין תנועה זהירה כזו. כשאתה לובש בגד עם פעמון אתה לא יכול לרוץ . אתה פוסע מעדנות.
לעיל למדנו שלא יעלו במעלות על המזבח. זה לא ראוי כי לא תגלה ערוותך. הכל קורה שם בסלאו מושין כזה.

ועל פי פשט הפעמונים ונשמע קולו בבואו אל הקודש זה כביכול מודיע לשכינה שהוא נכנס, כמו דפיקה בדלת (בחב”ד נוהגים כשנכנסים לאהל של הרבי דופקים מקודם, שזה מין דרך ארץ כזה, אפילו שהרבי הנפטר מסתמא לא צריך שידפקו במה הוא עסוק..)
זה דומה למה שביארתי על השופר שהוא פשוט לקרוא את השכינה, רק הרבה יותר עדין, לא צעקה פראית צלצול הכי מעודן.

מוספי פרשת פנחס

פרשת המוספים כאן הוא פרשיית הלכות הקרבנות הכי שלימה בתורה. כלומר יש לנו בסדר מסירת התורה כמה רשימות של הלכות קרבנות בכמה וכמה מקומות בפרשיות יתרו משפטים ויקרא צו אחרי נשא שלח, ולפעמים מוזכר קרבנות מועדים ומצוותיה, וכל פעם זה רק חלק אחד מן הסיפור. מוזכר לפעמים שיש להוסיף קרבנות במועדים או שיש מה להקריב כל יום וכל שבת. ותמיד אפשר להסתפק האם זה סותר את ההוראה הקודמת האם זה עוד דבר כיצד זה משתלב עם קרבנות הנדבה וכו’. ומה עם המנחות והנסכים כיצד זה משתלב הכל קטעים קטעים.

באה פרשת פנחס ועשתה סדר מופתי. עברה על כל הימים מן היום הרגיל לשבת לכל החגים. ופירטה בכל אחד מהם סיכום כללי של כל הקרבנות. וצירפה לכל אחד מהם בדיוק את המספר השלם ולא שכחה אף פעם להגיד – עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה. שלא תחשוב שבשבת לא מקריבים תמיד הרגיל אבל זה בנוסף. ואפילו לא שכחה באחד לחודש השביעי לומר מלבד עולת החודש ומנחתה.. כי בדיוק ראש השנה הוא גם ראש חדש והפסוק גם לזה שם לב ואמר כן וודאי חוץ מזה תעשו את הסדר הרגיל של ראש חדש. וכן הלאה. כל פעם במועדים שקוראים הפרשיות האלה אני נהנה כיצד הפסוק אחז ראש ולא שכח שום דבר וכל פעם כמו מתעורר לך שאלה כן אמרת שביום כיפור יש מוסף כזה אבל מה עם כל הסיפור של אחרי מות – וטרם יקראו הפסוק עונה מלבד חטאת הכפורים וכו’.

זה דומה לסיפור הפקודים וחניות המחנות שבספר זה. שיש כל מיני סיפורים פעם מנה הכתוב תולדות משה ואהרן פעם שבט לוי במקום אחר שבט יהודה, ופעם כתוב מסע כזה או כזה, באו המפקדים שבחומש הפקודים והתחילו את כל הסדר מתחילה ועד הסוף ואמרו כן יש כל אלה הבנים ולכל אחד מהם היו בנים אלה וכו’ וכו’.

אלה מסעי

סדר המסעות פה סותר את המקומות האחרים לדעת מקרא יש טבלה יפה
באופן כללי פרשתנו הכי מפורטת ומסתמא אם צריך להתאים יש לתת זכות קדימה לרשימה זו
כמו שדיברנו על המפקד ועל הקרבנות שבפרשת פנחס ספר במדבר יש לו רשימות מסכמות
אלה מסעי הוא כמו הסיכום של ספר במדבר ברשימה יבשה
זה דפוס שיש בכל התורה למשל יש סיפור אדם ובניו וכו ובסוף רשימה פשוטה של עשרה דורות מאדם עד נח. וכן הלאה.
ובסוף כל התנך יש סיכום שנקרא דברי הימים..
כמו שאתה כותב ספר ביוגרופי באריכות ובסוף או בתחילה אתה שם טבלא של הכרונוגרופיה
וזה שבדרך הסיפור לפעמים מקדימים את המאוחר וכו’ כי לא הכל עובד לינארית לפי הזמן והמקום ואין מוקדם ומאוחר, ולכן מתקנים את זה ברשימה הזאת
וזה דבר שצריך כתיבה במיוחד כי אנשים לא זוכרים על פי רוב את השמות והתאריכים במדויק אם לא כותבים, ולכן ויכתוב משה את מוצאיהם וגו

הדעת מקרא אומר שאינו מבין למה השמיט הכתוב הסיפורים הגדולים ואפילו מתן תורה אבל הזכיר דברים קטנים לכאורה של המים ברפידים והתמרים באילים.
ולדידי הדבר פשוט כי זו רשימה של המקומות לפי הסדר ואינו רשימה של סיפורי המדבר ולכן מזכיר מה ששייך למקום כי זה שהלכו דרך שלשת ימים במדבר למצוא מים זה חלק מן המסע וזה שמצאו באילים תמרים זה שייך למקום הזה , כי מים ותמרים זה הכל תכונות של המקום.
ובסוף הוא מזכיר מיתת אהרן בהר ההר כי שם הוא אוחז עכשיו בסיפור וזה משלים לסיפור מיתתו שבפרשת פנחס, או לפי שזה גם דבר השייך למקום כי הפסוק נוהג לציין תמיד מקום קבורת הצדיקים שיתפללו שם וכדו’.

וּכְשֵׁם שֶׁאֲנִי