קצת מבוא לספר יהושע

קצת מבוא לספר יהושע
 
אנחנו צריכים להתעמק בדברי הנביאים בפרט שאלו הם ספרים שמעטים יותר מעיינים בהם ובוודאי אפשר לדלות מהם מרגליות יקרות. גם מה שאני כותב הוא קצת הוה אמינא ראשונית כי עוד נעיין בהמשך הספר וכאשר נקרא בו פעם ופעמיים. אבל צריך להתעורר לזה שייתכנו כאן מהפכות שאפשר להבין בעיון ובמעשה.
 
ספר יהושע מיוחד מכל ספרי הנביאים. אמרו בנדרים כב, ב ברב חכמה רב כעס, אמר רב אדא ברבי חנינא אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע, מפני שערכה של ארץ ישראל הוא. הוא מוצא כאן שכל שאר ספרי הנביאים עומדים על הסיפור החוזר על עצמו של חטא ועונש ותשובה ושכר, וכל סיפור הנביאים וכתובים מספר שופטים עד דברי הימים סובבים על הציר הזה. ספר יהושע נתייחד מכל שאר הספרים שהוא היה נכתב גם אילולי חטאו ישראל כלל.
 
ויותר מכך, אפילו חמשה חומשי תורה אינם חורגים מהיותם נתונים תחת הסיפור של חטא ותיקון. הרי זה הדבר שאנחנו עומדים עליו כיצד ההבטחה הגדולה של משה בתורה לא התקיימה שהוא ההבאה לארץ ישראל. וכיצד שאלה זו הוא בעצם כמעט פירכה על כל הפרוייקט של התורה עד שצריך לכתוב כל ספר משתנה תורה בכדי להתמודד עם בעיה זו של מיתת משה בחוץ לארץ טרם קיים הבטחתו. וכך בכלל כל ספר מחמשה חומשי תורה מלא חטאים וכשלונות של התוכנית והתגובה לחטאים הללו.
 
ספר יהושע חורג מכל הספרים שלפניו ושלאחריו בכך שאפשר לתת לו תת כותרת. ספר יהושע: כיצד התקיימה הבטחת ירושת הארץ. כל סיפור הספר הוא ש"לא נפל דבר אחד מכל הדברים הטובים אשר דבר ה' אלהיכם עליכם הכל באו לכם לא נפל ממנו דבר אחד" (להלן פרק כג). ואין בספר יהושע שום סיפור חטא כלל. החטא היחיד שמסופר בו הוא חטא עכן שהדגש בו שהוא חטא של היחיד ולא נפילה של הכלל, ואדרבה שגם כאשר היחיד חוטא ואע"פ שיש לכלל ערבות בו אין הכלל מתבטל ואף היחיד אינו נפרד מתוך הכלל, ובסוף הספר חשש יהושע שבנו במות לאלהים אחרים וההבטחה שלא כן קרה.
 
ונמצא ספר יהושע הוא הספר השמח מבלי הסתייגות היחיד של התנ"ך. ואע"פ שגם בקיום הבטחה זו של ירושת הארץ עצמו לא הורישו את כל הארץ באמת אין זה מסופר כפגם בספר הזה כי מגמתו שיהיה לפחות ספר אחד בתנ"ך שמספר כיצד יצאה ההבטחה לפועל.
 
ומתוך כלל זה אפשר לקרוא כל פרטי הסיפורים כיצד כולם מתייחסים לפסוקי החומש ומתארים כיצד קוימו ההבטחות וכיצד קרה הכל כסדרו כפי שהיה צריך להיות. כך סיפור המרגלים מדגיש שאין זה כמו המרגלים של משה שבגללם נשארו במדבר, והוא אפילו לא מציין את זה כי כל הנרטיב של יהושע הוא כאילו יש כאן עולם שבו מעולם לא היה חטא ועיכוב ושלחו מרגלים כפי שצריך והכל קרה כסדרו וחזרו עם הבשורה שנמוגו יושבי הארץ מפניהם כמו שכבר כתוב בשירת הים. והפסוק מדגיש כיצד קיימו בני גד ובני ראובן את הבטחתם למשה ועשו בדיוק מה שהבטיחו, ואין בו את כל האימה והחשש שאתה מרגיש בקריאת הפרשה בספר במדבר שמשה חושש אם אינם מרמים אותו ואם יקיימו את דבריהם.
 
וכך נס הירדן הוא כמו חזרה על נס קריעת ים סוף מבלי שבני ישראל יתלוננו לפניו ולאחריו אלא הם רואים כי אל חי בקרבם וקובעים זכר לדורות. ובאספקלריא זו ננסה להמשיך גם ולראות בכל הסיפורים הפרטיים שבספר ולזכור שאע"פ שמסתמא בפועל כן היה המציאות יותר מסובך ממה שספר יהושע מראה, זה חשוב מאד שלפחות ספר אחד בתנ"ך מספר את העולם מן המבט שאין בו רוב חכמה ורוב כעס, אלא פשוט לא נפל דבר מכל הדברים הטובים שאמר ה'.

הקדמה לספר דברים

ספר זה משנה תורה שונה הוא מאד במבנה שלו מכל התורה. אמרו משה מפי עצמו אמרו. ומה שלא יהיה הענין התאלוגי בזה ויחס הנבואה שלו. הענין המילולי ברור. כל ארבעת החומשים נכתבו מנקודת מבט אוביקטיבית זה קרה וזה קרה וכו'. ספר דברים הוא ספר הדרשות של משה ונרשמו בגוף ראשון כאשר יצאו מפיו. זה הספר שבו שומעים את משה רבינו מדבר על עצמו ובשם עצמו. כלומר האני המדבר בספר זה הוא משה. מה שאין כן בשאר החומשים האני המדבר הוא הכותב החיצוני – narrator מופשט, שאפשר לכנות כמו נקודת המבט של אלוהים.

ואין זה אומר שכל מילות הספר מתחילה ועד סוף הם דרשה אחת של משה. אלא הספר בפשוטו הוא אוסף הדרשות של משה שנערכו על ידו או על ידי מישהו אחר, ויש בין דרשה לחברתה מילות קישור והקדמה ולפעמים קצת סיפורים, וזה הכל כדי שנדע למקם את הדרשות במקומם ושעתם והקשרם. ממש כמו שמישהו היום עורך את הדרשות של רבי והוא מציין לפני כל אחד באיזה זמן ובאיזה מקום ובאיזה מאורע נאמר ומוסיף לפעמים הערות להבין את תוכן הדרשות והקשרם.

ואפשר לחלק את הדרשות שבספר לשלשה סוגי דרשות עיקריים. א' דרשות מוסר, שחלק מהם הם מוסר בדרך של אזהרה של שכר ועונש וחלק מהם בדרך של לימוד מההיסטוריה או מעתיד ועוד סוגי רטוריקה שמעוררים לקיים את המוסר. ב' דרשות של דברי תורה וחוק. הם דרשות של משה שבו מעביר או מסכם את הלכות התורה חוקיה ומשפטה שקיבל בסיני או במדבר. ג' דרשות של נבואה והבטחה. מסוג השלישי הוא שירת האזינו וזאת הברכה ועוד כמה פרשיות בתוך הספר.

ותחילת הספר הוא הקדמה וכותרת כללית אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל, כלומר זה ספר הדרשות של משה שדיבר בקהל אל כל ישראל. והוא מציין את כל המקומות שבהם נאמרו הדרשות שבכל הספר יש מהם במדבר יש מהם בערבה יש מהם מול סוף וגו'. ושוב הוא מציין את מיקום וזמן אמירת הדרשה הראשונה שבספר שהוא אחרי הכותו וכו' ושם בערבות מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר: ופה מתחיל גוף הדרשה הראשונה של משה רבינו בפסוק ו' 'ה אלהינו' וכו'.

ואפשר לראות שכל הדרשות של משה יש להם סגנון מסוים של התחלה, יש לו מנהג להתחיל בהזכרת שם ה' כמו ה' אלהינו, כי שם ה' אקרא, ולפעמים הוא מתחיל עם קריאה לעם כמו שמע ישראל, ועתה ישראל, או סגנונות אחרים.

ואראה בפרקים הראשונים פה כיצד זה הולך.

דרשה הראשונה מתחילה פה פסוק ו' ומסתיימת בסוף פרק ג'. ועיקרו הוא סיכום כל אירועי המדבר מעורב עם המוסר שלא יחזרו על החטאים שעשו שם. הרי לנו דרשה אחת שלימה של משה (ואפשר לראות שיש לו התחלה ואמצע וסוף הוא דרשה יפה ומסודרת). והוא מסוג הדרשות השייכים למגמה הראשונה של הספר שהוא דברי מוסר מתוך סיכום אירועי המדבר (ואפשר שסיכום אירועי המדבר הוא מגמה בפני עצמו).

הדרשה השניה מתחילה בפרק ה' ומפורש ויקרא משה והוא דרשה הראשונה שבו משה מסכם את עיקרי התורה שלמדו בסיני שהוא אחד משלש המגמות שבספר. ויש לה הקדמה בסוף פרק ד' אלה העדות והחוקים והתורות וגו' וציון המקום שנאמרה בו והזמן ההיסטורי שלה שהיה אחרי מלחמת סיחון וכו'.

ותחילת הדרשה גופא של משה הוא שמע ישראל או ה' אלהינו (אפשר לקרוא פסוק א כסיכום של הכותב או כתחילת דברי משה כבר משמע ישראל) והוא מתחיל עם עשרת הדברות ומסיים את הסיפור של מעמד הר סיני ומראה מזה שצריך לשמור את כל החוקים וכו'. וזה עד סוף פרק ה' ושוב פרק ו' מתחיל שמע ישראל שזה סימן שזה עוד דרשה או עוד חלק של דרשה והוא אזהרה כללית על שמירת התורה ונגד עבודה זרה וכו'.

ובין שתי הדרשות הללו יש שתי פרשיות שנכנסו לפה אבל אינם המשך אחד, יש דרשה מיוחדת של משה רבינו שמתחילה כי תוליד בנים. וזה הדרשה הוא מסוג השלישי של הדרשות שבספר שהוא נבואה על העתיד שלהם בארץ ודברי מוסר ותוכחה על העתיד. והוא נכנס לפה בגלל שבאותו דרשה הזכיר משה את הגדולה של יציאת מצרים ומעמד הר סיני ולכן מתאים כמו הקדמה לדרשה שאחריה שבו מזכיר עשרת הדברות וכן זו שלפניה שבו הזכיר מעמד הר סיני. אבל אינו המשך אחד זו דרשה נפרדת.

ועוד פרשה אז יבדיל משה שאינו דרשה כלל אלא סיפור ולא ברור לי הקשרו לכאן, אבל הוא מחלק ציוני המקומות והאירועים. לכן זה מתחיל עם אז. כלומר אז אחרי הדרשה הזו או לפני הדרשה שלאחריה הבדיל משה את הערים הללו.

וכאשר נקרא עוד בפשטות לפי הכללים ששמתי נוכל לעבור על הספר בפשטות ולהבין מה הולך כאן כי בקריאה הרגילה שלנו כל החיים לא ידענו כלל כיצד פסוק אחד נכנס לחבירו ועם המפתח שמסרתי זה נהיה מסודר.

בגדי כהונה

עבודת השם זה לא דבר פשוט, לא כל אחד שחושב שיקפוץ עד לגג ויספוק כפיים ויעשה יגיעות וטירחות יטול את השם.. צריך בגדים מיוחדים
והרבה יופי עדין מאד
הזוהר אומר לויים שרים וכהנים שותקים
כשהכהן גדול לובש את הבגד היפה שלו הוא מכפר עוונות
ממש כך
הוא נוגע באיזה משהו כזה עדין וכזה עמוק שעוונות מתמוססים בפניו
אפשר לקרוא את הפתיחות של פיוטי עבודה של יום כיפור שמנסה לתאר את האישיות של הכהן גדול
רק הרוזישנער היה לו השגה בזה בדורות האחרונים..
לא רק זה. הקרבנות היו בחצר.
אני לא יודע אם יש מקביל לבנין הזה במקדשים אחרים.
מסתמא יש בזה הגיון שהמזבח יש עשן וכו' אז הוא בחוץ.
אבל הציור הוא שהמזבח שבו כל הקרבנות והכל, גם השירה, הוא עומד בחצר.
זה רק כמו פתח ומבוא.
הקדש עצמו זה פשוט החדר של השכינה. שם יש לה כסא שלחן מנורה מטה דהיינו ארון. יש מזבח קטורת לעשות ריח נעים. אבל זה פשוט הצגה שקטה כזו לא עובדים שם את השם בקול רעש גדול פשוט הוא גר שם בשקט.
כתוב בקבלה שגם בגדי לבן בשבת מכפרים ככה, צריך ללמוד את זה כשמתלבשים בבגדי שבת מה זה עושה.
וצריך חכמי לב שיעשו את הבגדים, חכמי לב פירוש אמנים, כלומר לא צריך אנשים שמבינים לפעול לפי הוראות צריך אנשים שיש להם גם לב
כתוב בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח. זה דבר שלם 'לבוא אל הקודש' או 'לגשת אל המזבח'. ולא הרי גישה כהרי ביאה.
למזבח נגשים להקריב. וגם זר נכנס. אל אהל מועד באים. וצריך טקס שלם כיצד לבוא.
פוסעים שם בדרך ארץ בתנועות איטיות. ואם לא נזהרים בכבוד מתים זה לא משחק.

אפשר שהפעמונים של המעיל הם גם פועלים מין תנועה זהירה כזו. כשאתה לובש בגד עם פעמון אתה לא יכול לרוץ . אתה פוסע מעדנות.
לעיל למדנו שלא יעלו במעלות על המזבח. זה לא ראוי כי לא תגלה ערוותך. הכל קורה שם בסלאו מושין כזה.

ועל פי פשט הפעמונים ונשמע קולו בבואו אל הקודש זה כביכול מודיע לשכינה שהוא נכנס, כמו דפיקה בדלת (בחב"ד נוהגים כשנכנסים לאהל של הרבי דופקים מקודם, שזה מין דרך ארץ כזה, אפילו שהרבי הנפטר מסתמא לא צריך שידפקו במה הוא עסוק..)
זה דומה למה שביארתי על השופר שהוא פשוט לקרוא את השכינה, רק הרבה יותר עדין, לא צעקה פראית צלצול הכי מעודן.

מוספי פרשת פנחס

פרשת המוספים כאן הוא פרשיית הלכות הקרבנות הכי שלימה בתורה. כלומר יש לנו בסדר מסירת התורה כמה רשימות של הלכות קרבנות בכמה וכמה מקומות בפרשיות יתרו משפטים ויקרא צו אחרי נשא שלח, ולפעמים מוזכר קרבנות מועדים ומצוותיה, וכל פעם זה רק חלק אחד מן הסיפור. מוזכר לפעמים שיש להוסיף קרבנות במועדים או שיש מה להקריב כל יום וכל שבת. ותמיד אפשר להסתפק האם זה סותר את ההוראה הקודמת האם זה עוד דבר כיצד זה משתלב עם קרבנות הנדבה וכו'. ומה עם המנחות והנסכים כיצד זה משתלב הכל קטעים קטעים.

באה פרשת פנחס ועשתה סדר מופתי. עברה על כל הימים מן היום הרגיל לשבת לכל החגים. ופירטה בכל אחד מהם סיכום כללי של כל הקרבנות. וצירפה לכל אחד מהם בדיוק את המספר השלם ולא שכחה אף פעם להגיד – עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה. שלא תחשוב שבשבת לא מקריבים תמיד הרגיל אבל זה בנוסף. ואפילו לא שכחה באחד לחודש השביעי לומר מלבד עולת החודש ומנחתה.. כי בדיוק ראש השנה הוא גם ראש חדש והפסוק גם לזה שם לב ואמר כן וודאי חוץ מזה תעשו את הסדר הרגיל של ראש חדש. וכן הלאה. כל פעם במועדים שקוראים הפרשיות האלה אני נהנה כיצד הפסוק אחז ראש ולא שכח שום דבר וכל פעם כמו מתעורר לך שאלה כן אמרת שביום כיפור יש מוסף כזה אבל מה עם כל הסיפור של אחרי מות – וטרם יקראו הפסוק עונה מלבד חטאת הכפורים וכו'.

 זה דומה לסיפור הפקודים וחניות המחנות שבספר זה. שיש כל מיני סיפורים פעם מנה הכתוב תולדות משה ואהרן פעם שבט לוי במקום אחר שבט יהודה, ופעם כתוב מסע כזה או כזה, באו המפקדים שבחומש הפקודים והתחילו את כל הסדר מתחילה ועד הסוף ואמרו כן יש כל אלה הבנים ולכל אחד מהם היו בנים אלה וכו' וכו'.

אלה מסעי

 סדר המסעות פה סותר את המקומות האחרים לדעת מקרא יש טבלה יפה
באופן כללי פרשתנו הכי מפורטת ומסתמא אם צריך להתאים יש לתת זכות קדימה לרשימה זו
כמו שדיברנו על המפקד ועל הקרבנות שבפרשת פנחס ספר במדבר יש לו רשימות מסכמות
אלה מסעי הוא כמו הסיכום של ספר במדבר ברשימה יבשה
זה דפוס שיש בכל התורה למשל יש סיפור אדם ובניו וכו ובסוף רשימה פשוטה של עשרה דורות מאדם עד נח. וכן הלאה.
ובסוף כל התנך יש סיכום שנקרא דברי הימים..
כמו שאתה כותב ספר ביוגרופי באריכות ובסוף או בתחילה אתה שם טבלא של הכרונוגרופיה
וזה שבדרך הסיפור לפעמים מקדימים את המאוחר וכו' כי לא הכל עובד לינארית לפי הזמן והמקום ואין מוקדם ומאוחר, ולכן מתקנים את זה ברשימה הזאת
וזה דבר שצריך כתיבה במיוחד כי אנשים לא זוכרים על פי רוב את השמות והתאריכים במדויק אם לא כותבים, ולכן ויכתוב משה את מוצאיהם וגו

הדעת מקרא אומר שאינו מבין למה השמיט הכתוב הסיפורים הגדולים ואפילו מתן תורה אבל הזכיר דברים קטנים לכאורה של המים ברפידים והתמרים באילים.
ולדידי הדבר פשוט כי זו רשימה של המקומות לפי הסדר ואינו רשימה של סיפורי המדבר ולכן מזכיר מה ששייך למקום כי זה שהלכו דרך שלשת ימים במדבר למצוא מים זה חלק מן המסע וזה שמצאו באילים תמרים זה שייך למקום הזה , כי מים ותמרים זה הכל תכונות של המקום.
ובסוף הוא מזכיר מיתת אהרן בהר ההר כי שם הוא אוחז עכשיו בסיפור וזה משלים לסיפור מיתתו שבפרשת פנחס, או לפי שזה גם דבר השייך למקום כי הפסוק נוהג לציין תמיד מקום קבורת הצדיקים שיתפללו שם וכדו'.