קן תפילותי הנידחות

מיום עמדי על דעתי, מעת גיל התבגרותי את עצמי, היווה הפורים קן תפילותי הנדחות.

היו רעיוני מסתובבים, רסיסי חיים, פינות הגות נידחות, מתעוררים להם בזמנים מוזרים, בלתי קרואים ובלתי מסודרים. אין אחד מהם שנעמד בתור ישר להמתין לתור המתאים לו.

בהגיע תור נערה ונערה לבוא אל המלך, לכל נערה יש תור מסוים, אחרי מי היא מגיעה ולפני מי היא מגיעה. ולנערתי אין זמן ואין מקום. בערב היא באה ובבוקר היא שבה. בן לילה היה ובן לילה אבד.

חיפשה ערפל נפשי עמוד לרקוד סביבו את הגותה האנרכיסטית, להתפשט מכל גבול רציני מעושה ולסובב על חוט עמוד הריקוד, אותה הגות האנרכיסטית במהותו כמו שהוא אנרכיסטי בסידורו, הדיבור החי, הרוקד, שאינו שואל לשמך ואינו מבקש לשים לך מקום מסודר בשולחן יפה.

למה זה תשאל לשמי והוא פלאי, על פי מעשי אני נקרא, בבוקר אני מאמין ובערב אני כופר, בבוקר אני חושב ובערב אני תוהה, שלחני כי עלה השחר כבר אינני זה שפגשת בערב,  מה תרצה ממני, היום פורים מחר אין מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה. על כן קראו לימים האלה פורים, ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם. איש אינו יודע איש אינו שואל.

מצאה לה את הפורים. את היום האקראי, המפוזר ומפורד בין העמים, שאין לו סדר והגיון, סיפור שאין לו התחלה ואין לו סוף, שרגלו באוויר וראשו באדמה, רוקד לו ושר. סביבו היא כרכה את הגותה, ועל מגדלי שכרות מעוגנת בחוק, אנרכיה קבועה בהלכה, הלכה תלתה את שלטי גיבוריה, את פרקי הגותה ודרכיה.

לנפש תוהה, לא נמצא מנוה יותר מאשר בחג שחוגג את הפיזור, את ערפול החושים. את חוסר הידיעה, ואת השיגעון הפושה בכל.


היה הפורים לכאוס כשם שהיה הפסח לסדר. אותו סדר שיש לה התחלה, אמצע וסוף. שיש אליה הכנות ארוכת, לסדר את הבית, לנקות את הכל. כל היום שבת היום פסח היום. צריכים להיות מסודרים וערוכים.  ובשולחן מסודר, יושבים להם על פי דרכם ומקומם, ראשי משפחה, הורים, כל אחד על פי מקומו ותפקידו. הבן שואל האב משיב. כל בן על מקומו ודרכו. לא נשאה נפשי את סדר הפסח, נעמדה היא על שולחן הכאוס של פורים ורקדה לה את ריקוד המרד שלה בהורים, בסדר, במשפחה, בשורשים, בכל מה שהסדר מסמל. גמרה היא את סדר כוסות היין, הסדור כל אחד על מקומו, ומזגה לעצמה את כוס החירות, מזמן חדל לספור כי אין מספר, אינו יודע אם אוחז הוא בהלל או בקידוש, בגילוי המצה או בהרמת הלב.

כנר על הגג
כנר על הגג

במאמרי הפורים מצאתי רשות להתפרע, להגיד מקצת מן האמת, בסגנון מתפרע, פורים תורה. בסגנון שאינו חייב קשר הגיוני, שאינו חייב התחלה וסוף, ועם זאת היא מסודרת, היא הגיונית, היא טיפשית אבל לא מטופשת, היא נותנת לרוח האדם את מלוא החופש שלה, היא נותנת לה לרקוד ולא רק לשבת.

אמרו תן לי מוט קבוע ואסוב את כדור הארץ מצירה. אני איני מבקש אלא חוט של ניגון. תקוות חוט השני, אמשוך ממנה את כל קווי החיים, אסובב את הארץ ומלואה אלף פעמים ככה. נתתי עיני בכוס התיישר לי העולם.

כאן הערפל רוקדת ולא מערפלת. החושך מרוממת ולא מדכאת. דוחפת לא עוצרת. אנחנו לא יכולים לעצור מפני השיגעון הזה ולא יכולים לעצור מפני הטירוף הזה. בנפשנו הדבר ואין דרך להוציא את זה אלא בערפול ושטויות.


מעולם תמהתי באנשים אלו הנראים כמפחדים מהשיגעון של עצמם, המסתתרים להם בימים של כאוס בביתם, שומרים נגיעה מכל דבר המריח אלכוהול, מפחדים פחד מוות שמא יגלו שאינם כאלה נורמליים.

ובוא נשים את זה על השולחן, אם נשאר עליו מקום פנוי מרוקדים שיכורים. כולנו משוגעים. תמצאו לי נורמלי אחד ואראה לכם כמה מטורף הוא. ההבדל בינינו הוא רק שיש משוגעים עצובים ויש משוגעים שמחים. אני בחרתי לי להיות מהמשוגעים השמחים. למה להיות עצוב לקחת ברצינות את שבריריות הקיום. לדאוג על הכל. נעשה ממנו צחוק.

אבסורדי הוא הקיום, חומר טוב לבדיחה. חסר לכם לעשות ממנו טרגדיה. בין כך הוא יצא טרגדיה קומית. קצת מודעות עצמית והכל מתפוגג.


בחרתי להיות מן המשתגעים ולא מהחוקרים אם וכמה ואיך והאסור או מותר. ולא ראיתי את כל היצור אלא כחבורת ננחים רוקדים על גג הטנדר בעצירת רמזור. תולה ארץ על בלימה. מסתובב לו פלטפורמה בתוך כאוס של כלום, ואתם על הגג מסדרים את ענייניכם. לפחות תנו חיוך. הכל ככה.

משוגעים מה אתם רוקדים, השיבו וחייכו בניצוץ של תקווה שובבות, משוגעים לאן אתם רצים. על מה אתם נלחצים על מה ולמה. אפשר לדמיין שלכם יש כיוון ויש תכלית, שאתם יודעים לאן אתם נוהגים באיזה כביש ובאיזה מחיר.  בעיני הננח ראיתי את שביב התקווה של המין האנושי.


לא ביקשתי אלא מסגרת מטורפת לנשמה מטורפת הזויה תלויה בין שמים לארץ בין מזרח למערב בין שמאל לימין ובאמצע. ואם מצאתי גמרא מפורשת חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכי מה נפשי תבקש יתר על זה.

בשבעה דרכים יצאו לפניך ובשבעים דרכים יצאתי אליה. חישבתי לפרש שבעים אותיות שבעים ידיעות לא לדעת ותליתי את עצמי באילן המאמר הזה. אילן גדול ולו שבעים ענפים מגלים סוד. סביב אילנא דחיי נטעתי נטיעה של שמחה,

וכאשר אמרו לי שאי אפשר להצליח בעולם הזה בלי לדעת השבתי וכי אתה יודע משהו. אלא שלא לדעת שלך אינו מתקרב כלל ללא לדעת שלי. כי מה אתה כבר לא יודע. אני לא יודע.

(מתוך ההקדמה ל'שבעים אותיות', מהדורה עתידית)

תגובה אחת בנושא “קן תפילותי הנידחות”

  1. כמה טוב לי, שיש מי שמבטא את קולי הפנימי, את האהבה לשכרות ולשגעון ולהומור ולחגיגה, כאשר אני עצמי לא מסוגלת לבטא את זה. ישב ה׳ וחשב, איך נעזור לעפרה בבעיית מחסום הכתיבה שלה? וברא את יצחק. תודה, תודה, ושוב תודה.

השאר תגובה