פרשת מטות מסעי תשעו

לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה.

[א] חומר ומרכזיות הנדרים והשבועות נתבאר כמה פעמים, להיות יש הבדל בין דיבור אנושי לדיבור אלוהי. ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה, אבל בדבר הוי"ה שמים נעשו. וזאת בשני הבחנות זה פנימי מזה. הראשון שלבן אדם אין את הכח ואת היכולת ליישם כל היוצא מפיו. וממילא גם אם יבטיח ויתכוון לקיים אולי מחר ימות או ירד מכוחו או מלכתחילה לא היה בו כח לקיים דברו. ואילו אל לא יכזב כי כל יכול ומי יאמר לו מה תעשה. וההבחנה הפנימית יותר, כי בדיבור האדם יש פירוד מהותי בין הדיבור לבין הקיום, כי גם אם יהיה מלך מלכים ובדבר מלך שלטון, עדיין חסר שלב בין הדיבור לבין הקיום. צריך שיאמר מקודם ואז יעשה. אבל הדיבור האלוהי הוא בעצמו העשיה כי ויאמר אלהים מיד ויהי, הדיבור שלו הוא בעצמו קיום היצירה. והיינו סוד איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד.

כאשר האדם נודר נדר, הוא מנסה להפקיע את דיבורו מכלל דיבור אנושי גרידא לכדי דיבור אלוהי, בשני בחינות אלה. בראשונה הרי הוא נודר ומתחייב בעצמו שדיבורו יבוא לכלל פעולה, ולא יהיה דיבור אנושי שמכזב אלא יהיה בו קיום. והשניה שהדיבור הזה בעצמו יוצר חלות במציאות. ואינו כשאר דיבורים שאינם פועלים בעצמם אלא מנותקים מן הקיום, אבל הנדר הרי הוא פועל פעולה במציאות בעצם הדיבור. קוראים לזה חלות, כמו חלות קידושין שהוא דוגמה חשובה לכך שדיבורו של האדם יוצר מציאות בפועל. וכך אמרו על הנדר שהוא חל על החפצא, היינו יש כאן יותר מהתחייבות לקיים מה שאמר יש ממש שינוי בתוך המציאות שהחפץ הזה מתקדש או נאסר עליו. וכאן ניתן בפה האדם כוח הדיבור האלוהי. וזהו העומק שהאדם נשבע או נודר בשם השם. כי דווקא בשם השם אפשר לקיים דיבור כזה שיהיה לו חלות במציאות, וכאשר האדם נודר או נשבע בשם השם הוא ממשיך את כוח הדיבור האלוהי לתת קיום לדבריו. (ולא נכנסתי כאן לחילוק שבין הנדר לבין השבועה אבל בכללות הענין אחד).

[ב] בהאמור מובן איך פרשת חיוב קיום נדרים ופרשת הפרת נדרים נאמרו בנשימה אחת, כאשר הקשו רבים על סיום הפרשה אלה הדברים שבין אב לבתו, כי אלה הדברים גם שבין אדם לעצמו ודיבורו (ועל פי סוד מובן כי בתו היינו עצמה הדיבור ואלה החוקים שבין החכמה לבין המלכות). כי חלות הנדר תלוי בעצמותו ביכולת הקיום. וכאשר אשה שאין לה רשות בפני עצמה נודרת הרי בהכרח החלות של נדריה תלויה בהסכמת בעלה או אביה, ואין זה חוק מקרי אל הנדר עצמו שהבעל יכול להפר, אלא הוא תנאי בכל רעיון הנדר שהנדר הוא דיבור שיש לו שליטה לעשות במציאות, ומי שאין לו כח במציאות ממילא גם דיבורי נדרו תלוי באותו הגבלה שיש על כוחו במציאות.

גם מובן בכך למה אין דעת חכמים נוחה מפרשת נדרים, עד שקיימו בעצמם היתר נדרים פורחים באוויר ואמרו החכם יכול להתיר את הנדר. כי חכמים רוצים לכונן חברה שבו כל הקדושות וכל האיסורים וכל דרכי החיים תלויים במצוות והלכות כלליות, ויהיו הם הסמכות העליונה המחליטה איזה מקום קדוש ואיזה דבר אסור. אבל הנודר נדר אמרו הרי הוא כבונה במה. כי הוא משתמש בכוח פיו הפרטי לקדש חפץ או מקום, וזה מתנגד לרעיון השלטון הכללי של החכמים על קדושות החברה. ומאותו מציאות בעצמו מובן שיש כח ביד חכמים להתיר נדרים, מאחר שבמציאות הם שולטים מעל כל האנשים הרי כח בידם להתיר נדריהם. (ובעומק יותר היינו החכמה ולא החכמים, שתמיד יש כוח ביד החכמה להתיר נדרי הפה מאחר והכל כבולים לגדרי החכמה, וזה ביאור סודות כל נדרי שאיתא בתיקונים). והכח הזה נלקח מהבל פיהם ואווירם של חכמים כמו שעצם מציאות הנדרים נלקח מכוח הבל הפה.

[ג] בתחלת מסעי ויכתוב משה את מוצאים למסעיהם. יש להבין איך כאן דווקא נאמרה כתיבת הסיפור ביד משה. ופעם שניה שנאמר ויכתב משה כאשר כתב את התורה בשעת מיתתו. כי הכתב נאמרה במקום המיתה, כמו שגלות ישראל במדבר אות וסמל לכל הגלויות ולכל המעברים של כל אחד ואחד. שם נצרכת הכתיבה ולא במקום החיות והקיום התמידי. אנחנו חיים בעולם שהרבה יותר מאמינים לשטר הכתוב מאשר לנדר או לשבועה, כי ההנחה הראשונה הוא שהאדם ישקר או לא יזכור מה שהתחייב, והכתב הרי הוא חריטה גופנית בגוף (לשון חזל על האותיות 'גופן', וכך בשימוש שלנו). והגוף המת יש לו הבטחה בעינינו יותר מאשר הדיבור והקול החי.  זהו תוצאת הגלות והחלשת כחו העצמי של דיבור האדם אל הכתב הכללי ואל הגוף המת.

האשה נקנית בכסף בשטר ובביאה, אמרו יש בכאן שלשה מדרגות, הביאה הוא הקנין העצמי, הוא המפורש בפסוק, הוא שהיה ויהיה קודם ואחרי הכל. בדוגמת היסטוריית עם ישראל, ביאה היינו ביאת הארץ. בכסף הוא מידה אמצעית נקנית באמצעות חפץ אחר העובר מידו לידה, ובדוגמה הוא יציאת מצרים תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף. המדרגה האחרונה בשטר היינו בתורה הכתובה, הוא האמצעי המרוחק ביותר מעצם העניין, עד שאין אנו משתמשים בו כלל לעשיית הקנין, ועדיין אנו סומכים יותר לאחר זמן על שטרות כתובה ורשימות בית דין מאשר על עצם הדבר. הרי בגירושין עיקר הדבר בכתב, ויליף הויה מיציאה, שם מקום הספר, ספר כריתות. ואנו אין לנו שיור רק התורה הזאת עיקר קיומנו על הכתב, מה ספר מיוחד דבר שאין בו רוח חיים, ושם עיקר מציאות ההבטחה והקיום בגלות.

ובגאולה נאמר (ירמיה יא טז) למד ילמדו את דרכי עמי להישבע בשמי. ועוד פסוקים רבים שם על זה. ילמדו שוב לשמוע בקול ולהישבע בשם. ונאמר עוד יישמע וכו' קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה. לא עוד ספר כריתות אלא קול.

[ד] בשבת נאמר ויכל אלהים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ואיך עשה את כל מלאכתו, באמירה. שמא תאמר בשבת שתק לגמרי, כתוב ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. היינו לא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול. גם בשבת יש דיבור אלא שהוא דיבור אחר, דיבור של ברכה. ואצלנו שאנו עושים דוגמא לכך יש לעמוד על ביטוי הדבר. כי הדיבור של שבת כולו צריך להיות במדרגת העומק של דיבור הנדר. (וזה סוד שאין התרת נדרים בשבת, ומצד שני שבת שבתון יום הכיפורים אנו מתחילים בהיתר נדרי כל השנה, כי אנו מגיעים לדיבור שכולו נדר ואין נדרי החול חלים שם). והיינו הוא צריך להיות דיבור של אצילות, דיבור שאין בו פירוד בין הדיבור לבין הפעולה הנובעת מאותו הדיבור.

וכיצד מתקיים דבר זה בבני אדם, בדיבורי אהבה וחיבה, בדיבורי ברכה, בדיבורי תורה ומחשבה. הרי כאשר אדם אומר לחבירו אני אוהב אותך, אין בדיבור הזה שום פירוד בין הדיבור לבין קיומו. הדיבור הזה בעצמו הוא קיום של אהבה, והוא בעצמו פועל אהבה אצל הזולת. כך כאשר אדם מדבר עם חבירו דברי תורה וחכמה, או משכנע הוא אותו באיזה דבר של מחשבה ועיון. הרי אותו הדיבור ואותו הטענה בעצמם פועלים את פעולתם, שיהיו הדברים מתקבלים בלב חבירו. וכך דיבור של ברכה הוא דיבור שבעצמו יש בו תוקף קיום. הרי לא יחל דברו לא יעשה דבריו דיבורים של חול אלא יהיו דיבורים של שבת, ויברך אלהים את יום השביעי.

סיכום תשרי תשע"ו

סיכום

השנה מתחילה עם פחד גדול, נדרש מאתנו משהו חדש ואחר, מי יודע אם יש בידינו בכלל את הכוח להתקדם למשהו חדש, עם כל החלקים וההתניות שאנחנו סוחבים איתנו, ובכלל וכי החדש יותר טוב או יותר רע, בכל מקרה זה מאיים. ראש השנה.

לאט לאט אנחנו מודים, נשתחווים, מתחננים, עושים היכרות עם הלא נודע הזה, לומדים להכיר אותו, להרגיש בבית איתו. יום כיפור הוא הזמן הכי מודגש של הקשר והיכרות עם הלא נודע, עד שאנחנו מרגישים היימיש איתו. יש לנו מקום אהבה בלא נודע בחיק אימא.

אחר כך, 'ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות'. מלא מטלות מצוות ריקודים נענועים הקפות, יש לנו לבנות בית ליטע כרם לסדר הקנין כל מיני הסתעפויות והתפשטויות שלנו אל החוץ. כאן נאספים חידושים ממש שגדלו בפועל מתוך החידוש. גם יש כאן דין בסוף, של בפועל ממש מסירת פתקין כאשר הפה הפך ספר והספר לאגרת ונשלח לחם על פני המים, ויש מקום שכבר נהיה יותר מדי אין כח overwhelmed מכל זה.

ואז ברגע של העייפות ואיבוד הכוחות יש שניה של הארה בגאולת עתיד עבר הווה כולם נסקרים בסקירה אחת, ותוכן היחוד לא נודע ולא נפרט אבל יש בתוכו הבטחת כל השנה מענה רך וזמן חצי השנה עד פורים ופסח נראה בו יותר ברור מה עתיד להיות עבודת חלקו כימי עיבור הוולד שנקלט בייחוד.

ואחרי הרוח רעש ואחרי הרעש אש ואחרי האש קול דממה דקה ואחרי השם רוח ורעש ואש והם אותו הרעש אבל כבר עבר השם. אמר חכם זן: לפני ההארה, חוטבים עצים ושואבים מים. אחרי ההארה, חוטבים עצים ושואבים מים.

זה אחד מן החוטים האורגים בתוכם הסיפור כולו. וכל הסיפור בדיוק כפי שהוא בספר כך הוא בסופר וסיפור במציאות החיים ממש ובאמת כך היו לי השנה חידושים ממש כידוע ליודעים ואם אין העתיד ידוע אם לאן אבל הספק הפחד הראשוני כבר הוא מובטח להיות חדש, שלא יהיה מה שהיה, ולחרוש בתוך ערוגות מציאויות חיצוניות העולמות מקום שיהיה מציאות בגשמיות אפשר אדם זורע בשעת זריעה וחורש בשעת חרישה וקוצר בשעת קצירה תהא שם תורה ושכרה חידוש שאינו יכול להיות בספר בראשית ברא

סודות יום כיפור

**סודות יום כיפור **

כחצות ליל, בבית כנסת ריק
ואור נרות כל נדרי מצקצק על העמוד,
ראיתי משוחחים סביב הבימה,
בלחישות עיניים שמעתי, דברי רכילות ודברי מסחר, תיכננו להם שנה טובה,
ובפינה, מכין לו ספל לנטילת ידיו בבוקר,
נשכב לישון, מלאך השכחה.

בין עמודי המחזור הישן,
באותיות קטנות שלא אומרים אצלנו,
נרמזים שמות מלאכים,
זה מלאך המעלה את הקול וזה מלאך הפרנסה.
העזתי וקראתי את כולם, בשמו של האל
– מה לך מגלה את החטא, זו דעתי וזה חלקי.
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

ובפינה שניה אברך מכוון.
קורא בסידורו אותיות, מילים, נקודות,
כילד של הבעש"ט שצפצף בחלילו.
ובין ריסי עיניו ראיתי שאלה,
כמה דפים עד שהחומר נגמר?

'גמר חתימה טובה', הקשבתי, גמר, שייגמר.
או גמר, כאורגזמה, לאל גומר עלי.
חתימה, שנחתום על החיים שלנו. כמקבל אחריות, כעומד מאחוריו.
כאומר על השנה, הכל שריר וקיים, וזה שמי.
או גמר חתימה, תחתום לי בטיפת ברית אהבתך בתוכי, ותחתום שלא יגע בו זר.
יש מקבל את החתימה כאוטוגרף אישי
ויש בחותמת גומי אוטומטי מן המזכירה,
אני ביקשתי קעקוע, אמר 'טובה'.

'אשמנו, בגדנו, גזלנו'
צלילים, א, ב, ג, ד, ה, ו.
הכניס היד הרוח חיים בצלילים, אל תתבייישו, תדברו, אשמנו. נשמנו.
דופק לי על הלב, ידי אבא ואימא
אגלה את ליבי, בשקט, ליום אחד.
חזרו הצלילים ודיברו אלי:
'סלחתי'

אדני who האלהים,
שמעתי בהברה נכונה.
יצאה בת קול מן הצד:
אכול בשמחה כי כבר רצה.

יום כיפור – סליחה כפשוטו

כמו תמיד, חשוב לזכור פשוטו של מקרא. כל מי שקןרא את טקסט התפלות כפשוטו מבחין שהדויים שאנחנו אומרים אינם איזה התאוננות כמה הרשענו וחטאנו ואשמנו, אלא פשוט רשימה של חטאים שאנחנו מגישים כדי לספר את האמת ולקבל עליהם סליחה. כך למשל רבים מזכירים הנוסח 'על חטא' כמשהו דכאוני, ומשום מה שוכחים את הבנת הנקרא, על חטא אינו התחלה של משפט הוא המשך שאומר תסלח לנו על חטא זה וזה וזה, רשימת קניות של כל החטאים שתסלח לנו עליהם.

גם הוידוי שאומר אשמנו אינו אומר אנחנו אשמים אלא להיפך, פשוט תקראו, אין אנו עזי פנים לומר לפניך צדיקים אנחנו אבל אנחנו ואבותינו חטאנו. בכלל זה הטבע שלנו לחטוא אבותינו מימות עולם, והטבע שלך דרכך אלהינו לסלוח. אם אין אנו עזי פנים לומר לא חטאנו, כל שכן שאין אנו עזי פנים או שקרנים לומר לא נחטא עוד. לכן לא תמצאו בכל תפלות יום הכיפורים זכר לעזיבת החטא וקבלה לעתיד, אם לא מילה או שנים בדרך תפלה שנחטא פחות בעתיד.

כל כך פשוט הכלל הזה בפשוטו של מקרא שיש פסוק באיכה נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת, ומפרשים כל הפשטנים שזו טרוניא גדולה כלפי האלהים, הרי תמיד הסדר הוא אנחנו פושעים ואתה סולח, וכאן פתאום אנחנו עשינו את חלקנו פשענו ואתה לא סלחת מה זה..

יש פיוט נהדר ששרים ביוהכ שמתחיל כי אנו עמך ואתה אלהינו אנו בניך ואתה אבינו וכו', תמיד התפלאתי על חוסר הבנת הנקרא של באי בית הכנסת, ששרים את זה בשיר יפה, עד שמגיע לסוף, שמסיים אנו עזי פנים ואתה ארך אפים אנו עזי פנים ואתה מלא רחמים, פתאום השיר משתתק כאילו הקשר הנהדר הזה שבטאנו בשיר הפך עצוב, כמה לא מרגישים ולא מבינים שזהו בדיוק הנקודה.

והיו מייחדים ממש שעיר ושמים עליו את כל עוונות ישראל ושולחים לעזאזל, שיהיה ציור וסמל מוחשי ממש איך פשוט זורקים כל העוונות. ואנחנו מקיימים את זה גם היום במנהג תשליך וכפרות כל אחד כמנהגו. לך תבין מה יש לאנשים הנאורים החכמים נגד סליחה כה פשוטה ומוחשית, שאנחנו צריכים לדחוק ולעוות את הכתובים שאין הסליחה הזו כפשוטו ממש.

לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים שבן בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ואומרים בחור שא עיניך וכו'. אכי"ר.

אדם אלוה עולם – שבת שובה תשע"ו

דרשת שבת שובה והכנה ליו"כ שלי

אמר האר"י (שעה"כ ר"ה הקדמה) מי שאין בכיה נופלת עליו בימים נוראים סימן שאין נשמתו הגונה ושלימה.

רציתי לדבר קצת מהו אותו בכיה הנופלת ומהו שלימות הנשמה. כי נקראנו בני ישראל על פי הכתוב כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל. ונאמר שמע ישראל ה"א ה"א, היינו מי שנקרא בשם ישראל המתמודד עם אלוהות ואנושות. הוא שמוכשר לשמוע אחדות ההויה. וזהו מה שנקרא שלימות הנשמה או שלימות האדם כי יעקב שלימתא הוא אדם מתוקן היינו כשמגיע למקום ישראל.

יש הרבה תנועות בהתמודדות האדם עם האלהים, והרבה מדרגות בשלימות האדם ושלימות האלהים. הצד השווה שבהם באופן כללי יש סתירה עצומה בין האדם ובין האלהים, וכל המבקש לגעת באלהים או לגעת באדם נשרף באש הסתירה הזו. ואין דרך לעבור בדרך הזה מבלעדי זאת. הסתירה הזו הוא שמכונה בספרים יראת הרוממות, הפחד שנופל על האדם משלימות האלהים, ויש גם פחד שנופל על האלהים משלימות האדם. קנאת השם צבאות.

ואמנם תמיד דידן נצח, כי יש בידנו כוחות וסימנים ודרכים להשכין את כבוד אלהים על הארץ, אבל נגיעה זו קשורה בכל הפחד הזה וכל הדמעה הזו. בכיה היינו כאשר כלי האדם אינם ביכולת לסבול את הניתן להם, כמו כאשר אדם מתרגש יותר מדי או מקבל בשורה טובה או רעה מדי הרי אין כליו סובלים והוא בוכה. וכל שכן וקל וחומר כאשר מקרב את האלהים לאדם הרי חייב להיות שבכיה נופלת עליו. ומי שאין זה קורה לו או שאין לו אלהים והיינו אין לו מושג באלהות ואין נשמתו הגונה, הוא רחוק מאלהות, או שאינו נשמה שלימה אינו אדם אין לו תחושה בדבר הזה שנקרא חיים אנושיים על האדמה.

ובכל יום ובכל שנה יש אלהים חדש ואדם חדש, כי אלהים הישן מת ונרדם לו ובאים לקום ולעורר אלהות חדשה כמו שאנחנו אומרים למענך אלהים חיים, היינו לחדש חיים באלהים.

ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים, פה מקום נגיעת האנושי, או אדם הפרטי ישראל, באלוהי, ויידר נדר אם יהיה אלהים עמדי והיה הויה לי לאלהים וגו', וכאשר חזר השתרר עם אלהים באנשים ונקרא בשם ישראל. והנה בסדר עליה זו יש סוד עצום שהוא סדר ראש השנה יום הכיפורים סוכות כאשר נבאר דרך קצרה כפי שיתנו המילים.

כי יש קושיא למה יום כיפור שהוא יום הסליחה אחרי ראש השנה שהוא יום הדין, והיה ראוי להיות סליחה לפני הדין הרי זה סתם בזבוז משאבים לדון ואחרי זה לסלוח, יסלח וממילא ידון לטובה מההתחלה. אבל לא השכילו כי עיקר הכפרה שנצרך ביום הכיפורים הוא על ראש השנה גופא, כי על שאר ימות השנה מי מסתכל אינם חשובים בוודאי נסלחים מיד כאשר מתעורר תנועה בלב לקראת ראש השנה. אבל על מה שעושים בראש השנה שחושבים לתת מלך על כסא דין לשפוט כל הארץ ולשפוט את עצמנו כטובים וצדיקים על זה צריך הכפרה הכי עמוקה.

והיינו כאשר לימד הרב בשפתו כי מיתוק יום הכיפורים דייקא לגבורות שנתחדשו מראש השנה, ואם כן פשוט שאין אלו הדינים או החטאים של כל השנה אלא אלו דייקא הדינים של ההתכווצות לקראת יום הדין כאשר כולם נלחצים והולכים לבתי כנסיות כצדיקים גמורים בקפידה וגבורה.

ובעומק שורש השרשים. שובה ישראל עד הוי"ה אלהיך מפרש הרב בעל התניא עד שהוי"ה ז"א יהיה אלהיך כמדרגת נוק' בלבד כי תשיג שאפס זולת עצמות המאור. וכאשר מפורש בכוונות הוי"ה הוא האלהים בנעילה. והיינו עד ועד בכלל עד שתיכלל בעד. והיינו כי הוי"ה נתן לנו תורה ומצוות סדר חוק ומשפט. וכן אמונה באלוהותו. אמנם יש ספיקות אם יש אלהים אם אין. אם כן אין תקווה בדרך הזה. אבל הסוד הוא כי אמנם יש ספק אבל שזה הספק גופא קיים לא ניתן להסתפק. וכאשר עשה אותו מהלך דקרט בקשר למציאות כולה. ואם כי לא צדק במסקנתו אלא להיפך, כי הספקות דעתיק אם יש אלהים אם אין הוא המקום שצריך לשוב אליו. והוא לחתור אל מה הופך את הוי"ה לאלוהים, העד הזה שהוא הדבר שעושה אלהים לאלהים.

וזה הפירוש העמוק במאמר יעקב אין זה כי אם בית אלהים (ולמדתיו מספר דברי האדון ליעקב פראנק), אין זה כי אם מיעוט הוא, אין הדבר הזה כי אם בית אלהים בלבד, אבל אם יהיה אלהים עמדי הרי יהיה הרבה יותר גבוה ושרשי מאלהים. ובאותו ספר אמר שאילו היה שלמה המלך משכיל להחריב את בית המקדש שבנה בעצמו לא היה עוד קלקול לעולם. אלא שהוא נתקע בבית אלהים שהוא גופא אלף נשים נכריות אז יבנה שלמה במה לכמוש היינו אותו בית המקדש שבנה בהר הבית כאשר אמרו רז"ל ביקש לבנות היינו אותו בית המקדש שהתפאר בו נהיה במה לכמוש כאשר נתקע באלהים בלבד ולא עשה הוי"ה לאלהים בלבד שישמש כסולם בלבד וזה שער השמים.

וזהו שבאופן כללי יש שלשה תנועות אדם שנופל מול גדלות האל או הקיום וצרכיו הפעוטים הבטלים במציאות בדמעה מולו עוצמתו, היינו ראש השנה. ושוב החתירה אל שורש הקיום גופא שכל הקיום נופל בעיניו היינו יום הכיפורים. וזהו עומק חמש קולות פנימיים דיוה"כ שמבטלים את הקול הגשמי שהוא גופא קול השופר של ראש השנה, כי זהו שצריך לבטל לא האוכל של שאר ימות השנה אלא זה של ר"ה ועשי"ת. היינו לגרום לאלהים שקבלנו מלכותו בראש השנה שיבטל מלכותו בפני עד הוי"ה אלהיך. וסדר שלישי הוא סוכות שהוא שלום בין הוי"ה ואלהי"ם ושלמים שהאנושי והאלוהי סובבים יחד כאשר הושלם מהלך שנה זו.