השיעור היום נתנדב על ידי ידידי הנעלה משומעי השיעור תמידין כסדרן

הרה”ח ר’ יואל ווערצבערגר שליט”א

הקב”ה ישלם שכרו ויתן חלקו בתורה עם העוסקים בה לשמה ובאמת

אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד.

סיכום השיעור

א. אלה שמות. פרשה זו נכפלה מסוף פרשת ויגש ופסוק זה ממש נעתק משם. יש לעמוד על מידת ההתחלה, כיצד מתחילים התחלה חדשה. כי יש התחלות טבעיות שכולם מבינים ומכירים בהם כמו יום חדש שבוע חדש חודש חדש. אבל יש עוד התחלות עמוקות מכך. כאותו חסיד שהתפאר שהוא מסוגל להתחיל חמשה פעמים ביום. כי אינו מתחשב רק עם ההתחלה הטבעית אבל יודע לגעת גם בסתרי התחלה יותר עמוקים. כך פסוק זה של שמות בני ישראל היורדים מצרימה בפעם הראשונה הוא פסוק של סוף, של זמן השפלות והירידה בסוף הגדלות של ספר בראשית וזמן הגלות. אבל אותו פסוק עצמו הושם כאן לראש, שיש בדבר זה שנראה סיום וסוף גם אפשרות של התחלה חדשה והוא התחלה יותר עמוקה וגדולה.

ב. הזוהר פותח בפסוק והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. שהוא פסוק התחלת הזוהר, בהקדמתו, ובפתיחת ספר בראשית, ובפתיחת תיקוני זוהר, ועוד. ועל שם התחלה זו נקרא ספר הזוהר כדברי רעיא מהימנא, כי ההתחלה הוא באמת הכל ומתוך העמידה על סוד ההתחלה אפשר להשכיל את האור. ופסוק זה אמרו דניאל בתיאור מצב השפל של אחרית הימים כאשר ירשיעו וכשלו רבים, אבל המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. היינו באחרית הימים לא יהיה מספיק להיות איש דתי שומר תורה, אלה ירשיעו. אך צריך להיות משכיל. דידעי רזי דחכמתא שיש לו חיות בחכמה ועומד על סוד החכמה הגנוזה בתורה ובעולם. [מאמר נבואת חידושי הרי”מ על זמן הפרעות, רק מי שיהיה לו אור פנימיות התורה יוכל להחזיק עצמו] והוא מתחיל שוב בפסוק זה בפתיחת ספר שמות.

ג. כזוהר הרקיע, שהוא אור ספירת התפארת הנקרא רקיע, והוא כולל הרבה כוכבים ומזלות. והוא הנהר היוצא מעדן (בינה) להשקות את הגן (מלכות) שהוא המקבל הזקוק להארה זו. זוהר הרקיע הוא גם שופריה דיעקב, והוא גם עץ החיים. שהוא עץ גדול המאכיל לכל העולם מפריו ושתחת צלו חוסים כל חיתו ארץ, כמו העץ בחלום דניאל. והמשכיל האוכל ממנו ואכל וחי לעולם, הוא יש לו חיים בעולם הזה ובעולם הבא. עץ זה הוא יעקב, הוא הבא מצרימה, ואיתו ענפיו, שענפי האילן נקראים שבטים, הם י”ב הארות היוצאות ממנו והם באים את יעקב. כי לא די לאכול מעץ החיים צריכים גם להכיר את י”ב המלאכים הסובבים אותו. דהיינו י”ב דרכי חיים שונים שמאפשרים את אור האמת להאיר אותנו ולהיות נטוע בתוכנו.

ד. מכאן עובר הזוהר לפסוקי תחילת מרכבת יחזקאל. היה היה דבר ה’ אל יחזקאל. על נהר כבר נפתחו השמים ואראה מראות אלהים. ר’ שמעון מתפלא על יחזקאל הנביא. למדנו שכל הנביאים הם תלמידי משה רבינו. אם כן צריך כל נביא להתאים למה שלימד משה. משה רבינו בכל ביתי נאמן הוא. אע”פ שראה כל מה שנמצא בביתו של מלך, כל המרכבות והמלאכים והשכינה, לא סיפר כלום מזה, כי היה נאמן רוח מכסה דבר. והייתכן שיחזקאל יספר כל מה שראה. ולא עוד, אלא שדבר זה נראה שגעון. כי נאמן רוח מכסה דבר פירשו בתחילת האדרא שהוא מי שיש לו כלים להכיל בתוכו את החזיון. ומי שאין לו נאמנות רוח הוא הולך רכיל, לפי שאין לו מקום בפנימיותו להכיל את הגילוי הוא מקשקש והולך איתו ומספר הכל לחוץ. וכי יחזקאל הנביא משוגע היה או רשע היה.

ה. תשאל עוד, הלא יחזקאל בחוץ לארץ היה, על נהר כבר, הוא נהרות בבל עליה ישבנו בחסרנו את שיר ה’. ואיך ראה יחזקאל הכל בחוץ לארץ ולמדנו אין השכינה שורה אלא בארץ ישראל. אבל יש להתבונן במצבו וזמנו של יחזקאל. יחזקאל עומד בימי תחילת גלות בבל. כמו שפרשה שלנו עומד על תחילת ימי גלות מצרים. אבל שינוי גדול יש ביניהם. והוא ניכר מפורש בדברי תורה. אין התורה מספרת כמעט כלל את צער גלות מצרים. והירידה למצרים עצמה מתוארת בצורה נייטראלית ולא בצער כלל. אבל גלות בבל מסופרת באריכות בספרי נביאים וכתובים וכמה קינות נכתבו עליה. וההבדל הוא לפי שהרגיל בצער וקטנות אינו מרגיש בצרה. אבל הנמצא בתענוגי מלכים ויורד ברגע אחד לבירא עמיקתא וודאי מצטער מאד. כך ישראל בתחילת גלות מצרים היו קטנים והיו רגילים בצרות יעקב, לא היה הרגישו כאב בירידה לגלות. אבל בגלות בבל הלא ירדו מישיבת ארץ ישראל בתענוג מלכים, היה ירידתם לגלות שבר גדול. היה השבר למעלה ולמטה ובכל העולמות.

ו. ובשבר הגדול הזה לא ידעו כלל מה לעשות, באו לפני יחזקאל ואמרו עבד שמכרו רבו וכו’, אין לנו עוד כלום עם הויה ונעזבנו מכל וכל. אמר ה’ לכל מחנותיו מה אתם עושים כאן נרדה נא אליהם, וירדה כל המרכבה העליונה ליחזקאל. ממש נפתחו השמים נקרעו השמים נשבר החוק הגדול שאין שכינה בחוצה לארץ וממילא ראה יחזקאל שם כל מה שראה. [ראו אור יקר לרמ”ק שמתמודד מאד הייתכן שתהיה שכינה בחו”ל ומנסה להסביר, מכל מקום החוק הזה נשבר והוא עצמו כותב אפילו יהודי אחד בקצה העולם שכינה עמו]. וסיפר לעמו הנה ה’ עמכם לא עזבכם. ולא סיפר להם בכללות בלבד, כי למי זה עוזר חיזוק כללי ואפילו בהסתרה, לא חסרה לנו אמונה חסרה לנו ידיעה, סיפר להם בפרטי פרטים ואראה כך ואראה כך, וכך ידעו שאכן ירדה שכינה אצלם עם כל מחנותיה. אומר הזוהר אילו היה יחזקאל מגלה כפליים ממה שגילה גם לא היה עובר על נאמנות רוחו כי ככה צריך בגלות. וזה וודאי לקיחת רשיון של הזוהר עצמו לגלות יותר ויותר. ומששמעו וראו את זה כבר לא היה אכפת להם כל צער הגלות מרוב תענוג השכינה.

ז. ומנין למד יחזקאל כל זה, והלא ליכא מידי דכתיבי בנביאים ולא רמיזי באורייתא. כל הנביאים הם סוג של מדרש על תורת משה. (כך פירוש רבי גרשון העניך מרדזין בפירושו תפארת החנוכי את השאלה והתשובה). לא למדו יחזקאל אלא מפרשת שמות. כתיב הבאים מצרימה את יעקב. וזו כפילות שכבר אמר בני ישראל, היה להם לומר הבאים איתו. אלא בני ישראל הם בני ישראל העליונים, חיה יש ברקיע ושמה ישראל, והם באו את יעקב התחתון למצרים. ירדה שכינה וכל מחנותיה למצרים וכולם רמוזים בפסוק זה שהאבות הן הן המרכבה, וי”ב השבטים הן הן חיות המרכבה, י”ב הוא ג’ פעמים ד’ דהיינו ארבע חיות שכל אחד מהם יש לו שלש בחינות. הם באו מצרימה. מרכבת יחזקאל אינו אלא פירוש י”ב שבטים שנכפלו בתחילת ספר שמות לומר יש כאן עוד התחלה עמוקה של גילוי שכינה שלא היה עד עכשיו. יחזקאל אינו אלא מפרש מי הם איש וביתו שבאו עם יעקב.

ח. בפרשת ויגש נאמרה לנו באופן כללי, אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. וזה אינו מועיל אלא ליעקב בעצמו. אבל בפרשת שמות נפרט כל סדרי המרכבה, שאין ידיעה כללית ואמונה כללי מספיקה אלא ראיה פרטית ומפורטת של כל דרכי המלאכים הסובבים את השכינה שהם דרכי השבטים הסובבים את יעקב.

155. זוהר שמות – מרכבת יחזקאל הוא פירוש ואלה שמות
Weekly Shiur

 
 
00:00 / 37:02
 
1X
 

“ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן”. כמה עלינו לעמוד על הרגע הזה, על היום הזה, ועל שמחתו העצומה. הלא כמה חיכו וכמה טירחות טרחו עד שהגיעו אל היום הזה. נדבו את נדבות המשכן, אספו אותם, בנו את המשכן ואת כל כליו עד שסיימום “ותכל כל עבודת משכן אהל מועד”, הביאו את כל המשכן אל משה, משח משה את המשכן ואת כליו וקידש אותו, והנה המשכן עומד על עמדו גמור ומקודש. רגע זה הוא הרגע של היום השמיני, שנזכר כאן לציון היום בלבד, והמילה הזו “ביום כלות משה” כוללת בתוכה את כל העומק הצפון בסיום זה. הוא אפילו לא באמת יום אחד בזמן, הלא שבעת ימים ארכו המילואים שבהם “וימשח ויקדש אותו”, כמפורש באותו פרשה. אבל הפסוק הזה בא לבטא שכל זה הוא רגע אחד “יום” אחד, שכולל בתוכו את הכל, נקודת ההשלמה, כל שבעת ימים שבהם מושח ומזה דם ומקים וחוזר ומקים ומקדש וחוזר ומקדש הם הכל סובבים להגיע אל נקודה זאת. יום כלות משה.

נקודה זאת היא רגע אור החנוכה בעצמו, שהוא שמחת והארת הסיום הזה. רגע הסיום. רגע המנוחה. רגע המתנה. וזהו הנקודה שאותו קרבו הנשיאים לבטא את גודל רוחב שמחתו כל אחד ביומו ובקרבנו. כבר עמדו רז”ל במדרש פסיקתא רבתי שכלות זה הוא הוא כלות העולם כולו בראשונה, ככתוב ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ממש כמו שטרח הקב”ה ששת ימים לעשות את השמים ואת הארץ כל אחד ביומו עד שהגיעה נקודת הסיום ביום השביעי, והכל היה מוכן ומושלם, ברך את יום השבת ויקדשהו. אמרו זו חנוכה ראשונה, חנוכת שמים וארץ.

נקודה זו אפשר לכנותה שמחת הסיום. וכאשר סיים משה ללמוד את התורה כולה מפי הקב”ה בארבעים יום שעמד עם ה’ בהר, ערכו מסיבת סיום, “ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות אבנים כתובים באצבע אלהים” (שמות לא, יח). הרגע הזה הוא הרגע שבו קיבל משה את התורה בידיו, אשר אל רגע כליון זה חיכו כל ארבעים יום. אמרו חז”ל (ומובא ברש”י שם) ככלתו כתיב חסר, שניתנה לו תורה ככלה לחתן, שמתחילה היה משה לומד ושוכח, עד שניתנה לו במתנה (מדרש שם). כמו שהיה משה מקים את המשכן וחוזר ומקימו שבעת ימי המילואים, עד שהגיעה רגע הסיום ונתנה לו במתנה, ביום כלות משה, ביום כלת משה.

***

משה רבינו בעצמו עמד על עצם נקודת הכלה הזו. וכך קראו בזוהר פסוק זה, כלת משה, שהשכינה היא כלתו של משה. כמו ויכלו של שבת שהוא כניסת הכלה לחופה. אבל כלה זו צריכה שושבינין, צריכה מתנות ופרסומים להודיע את דבריה, צריכה היא שבע נערות הראויות לתת לה מבית המלך, כי העולם איננו כדאי לסבול את נקודת ויכלו השמים והארץ.

ולפי שלא נתפרשה פעם ראשונה כראוי, מה קרה לאותו רגע של ויתן אל משה ככלתו, “וירא העם כי בשש משה לבא וגו'”. היה מה שהיה. נקרעה הכתובה שבה ניתן התורה למשה לוחות העדות. במילים אחרות, נתחללה השבת, בטלה אותה ויכלו השמים והארץ, שהיינו צריכים לראות את שמחת חנוכת השמים והארץ כולה כל יום, והיה העולם כולו מקדש ומשכן לה’. היינו צריכים משהו שיפרש לנו במה שונה חנוכה שניה זו, שהיא חנוכת בעלי תשובה לעומת חנוכה ראשונה, במה נתעלה כלות משה להקים את המשכן שלא יחזור אל הכשלון של וייתן אל משה ככלתו.

אמרו בפסיקתא למלך שכעס על מטרוניתא והוציאה מתוך פלטין שלה. לאחר זמן ביקש להחזירה, אמרה יחדש לי דבר ואחר כך הוא מחזירני. המלך בוודאי מוכן להחזיר את המטרוניתא. אבל היא איננה יכולה להסכים לחזרה זו. הבעל תשובה איננו מחפש לתקן את חטאו בלבד, גם אחרי שהקב”ה אומר שובו אלי ואני מכניסך שוב לפלטין שלו הוא איננו מסכים. הוא עוד תובע משהו נוסף מן המלך עצמו. הוא יודע שכשם שהיה לו חסרון וחולשה בפעם ראשונה כך יהיה לו בפעם שניה. הוא יודע ששורש החסרון הזה איננו נמצא בו הוא מצידו דווקא מסכים לעשות תשובה. אבל הוא כבר לא יקבל את המשחקים האלה. אומר הבעל תשובה לפני הקב”ה או שתעיד עלי שלא אשוב עוד לכסלה או שאני לא נכנס. השיבני ה’ אליך ואחר כך ונשובה. לא ככה מחזירים את האשה הראשונה להיות כבראשונה, צריך עוד להוסיף לה מתנה חשובה שיהא האחרון גדול מן הראשון.

“באתי לגני אחותי כלה”, כדבריך כן הוא, לא תהא חנוכה שניה זו כחנוכה ראשונה, אך אעשה בה כדבריך. הפעם יהיה הסדר כפי הסדר שתסדר אתה. “ויקריבו נשיאי ישראל”. מפרש הפסיקתא, שבתחילה היה הקב”ה מקבל מתנו מלמעלה, שנאמר “וירח ה’ את ריח הניחוח”, ועכשיו הוא מקבל מלמטה. פירושו עד יום הקמת המשכן היו כל הקרבנות והתפלות פונות אל השמים. אף הדיבור אל משה בשמים היה שירדו שמים על הר סיני. והיה ה’ מריח את ריח הקרבנות מלמעלה מן השמים ושומע שם תפלות. מכאן ואילך הוסיף הקב”ה למטרוניתא שלא יגור עוד בשמים אלא בארץ. וישמע את התפלות ויריח את הקרבנות וידבר את דברי התורה מתוך המשכן עצמו, ונועדתי לך שמה ודברתי אתך.

אפילו משה רבינו בעצמו לא היה ביכולתו לבטא את המהפכה הזו, כי סוף כל סוף משה משתייך אל השמים, דבוק הוא תמיד לאמת ה’ והוא מרגיש בבית בלמדו אתו בשמים. תורת משה הוא תורה שבכתב הוא תורה מן השמים. את ירידת השכינה לארץ יבטאו הנשיאים, “הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים” שלא תאמר אלה חבורת נביאים שבאו מן המדבר. אלה הם נשיאי המטות שדאגו לצרכיהם ועמדו על פקודיהם. הם יביאו את קרבנם. “ויאמר ה’ אל משה קח מאתם” אכן לא הגדתי לך, כי לא תוכל להכיל את הדבר הזה, עמדו הם על העצה הזו מעצמם, מן הארץ מלב חכמי ישראל מתורה שבעל פה, הם יביאו את חנוכת המזבח.

***

“אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי”. פירש רש”י אכלתי קרבנות שאינם ראוים שחידשו נשיאים עם קרבנות שציוויתים. אכלתי קטורת נדבה עם קטורת חובה. קבלתי חטאת נדבה. “אכלו רעים שתו ושכרו דודים” יאכלו איתי הכהנים, ישתו וישכרו איתי כל ישראל בזבחי החנוכה. וכך בחנוכה שלישית, בחזרה יותר עמוקה של אותו חזרה, אומר הקב”ה אכלתי זבחי תודה של חנוכה, שכנתי במנורת שפודים של חשמונאים, שתו ושכרו דודים במשתה זה, ישתו כל ישראל בסעודת החנוכה אע”פ שלא ציוויתים, את הכל אקבל באהבה וברצון מרוב שמחה, מרוב הסכמה אל המלכה לעשות כדבריה, “וישתו וישכרו עמו”.

***

“והיו לעבוד את עבודת אהל מועד”. אמרו בפסיקתא דבר נפלא. שהיה משה מתיירא ומה אם אחת מן העגלות נשברות או אחת מן הפרות מתות ונמצא קרבנן של נשיאים פסול. יש כאן שאלה עמוקה כי הנשיאים הביאו מתנה בלתי שגרתית. כי בשלמא קרבן או נדבה, שורפים את הקרבן או אוכלים אותו ואין הקרבן צריך להישאר לעולם. גם מי שמנדב כלי לבדק הבית ישתמשו בו עד שיתבלה או יאבד ואין בכך כלום. אבל שש עגלות צב שהביאו הנשיאים לא היו מתנה בלבד אבל חידשו בזה סדר עבודה שלם. כי עד שלא הביאו מתנה זו היה ההנחה שישאו כל הלויים את משא המשכן על כתפם. באו הנשיאים וחידשו הלכה, שישאו את המשכן על העגלות, לבד בני קהת כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו. והיה משה חושש, בשלמא הלכה שירדה מלמעלה היא קיימת לעולם, אבל הלכה זו שחידשוהו בני אדם מדעתם מה יהא עליו, והלא אין אדם יכול לוודא שדבריו יהיו קיימים לעולם, ואם ימות שור אחד לא יוכלו להמשיך לקיים את המצוה בדרכם של נשיאים, ומה אם לא ימצאו שור להחליף אותו.

אמר הקב”ה, והיו לעבוד, נתן להם הויה שיהיו קיימות לעולם. ונחלקו חכמים בפסיקתא עד היכן היו קיימים, עד בנין בית המקדש או אף יותר מכך, עד שרבי מאיר אומר עד עכשיו הן קיימות ולא הזהימו ולא הזקינו ולא הטריפו. אין המדרש הזה בא לומר דווקא ששוורים אלה ניתן להם חיים נצחיים. אבל חכמת הנשיאים שהכריעה דעתם להביא עגלות ניתן להם הוויה, כמצוות הדלקת נר חנוכה שקיימת לעולם, ואם יבוא איזה אונס או מכשול כבר תיקנו חכמים ובשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודיו, כי גם אם העגלה נשברת אין דעתם של חכמי ישראל אובדת לעולם ויתקנו תמיד כפי הראוי לאותו זמן. וכך מסיים המדרש, והלא דברים קל וחומר, ומה אם העגלות שנדבקו במלאכת אהל מועד ניתן להם הויה שיהיו קיימות לעולם, ישראל שהן דבוקים בהקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה, שנאמר ואתם הדבקים בה’ אלהיכם חיים כולכם היום.

לנעוץ סוף התורה לתחילתה.
 
***
 
ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו הויה פנים אל פנים. לכל האתות והמופתים אשר שלחו הויה לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור.
 
הרי שלשה פסוקים מצד זה ושלשה פסוקים מצד זה וגלילת התורה מסופה לתחילתה באמצע. שלשה פסוקים אחרונים הם גניזת האור של ידעו הויה פנים אל פנים. שלשה פסוקים ראשונים הם פתיחתו מחדש מתוך תהו ובהו.
 
***
 
רבים קוראים את הפסוקים האחרונים בתנועת עוז, כקריאת שבח על משה רבינו בלבד, או כדוגמה על מעלת נבואת משה וקביעותו. אך עיקר תנועתם איננה תנועת עוז אלא קול ענות חלושה. הם הפסוקים העצובים ביותר בתורה. משה רבינו מת ומאז לא היה לנו נביא כמשה. וכמה הצטער משה עצמו על כך בטרם מותו ואמר מי יתן כל עם הויה נביאים כי יתן הויה את רוחו עליהם. ואף הבטיח בפירוש במשנה תורה נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך הויה אלהיך אליו תשמעון. ואחר כל הזמן הזה עוד לא מצאנו אותו. ביקשתיו ולא מצאתיו קראתיו ולא ענני.
 
כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקברו חיים. המספיד את החכם בתנועת עוז, ומתפעל בליבו איזה רבי גדול היה לנו. ועל עפרו מי יקום לעולם לא יהיה לנו כמותו. הרי הוא מרפה ידיהם של הכל וגורם לתורה שתשתכח. מוטב יקברוהו כבר עם החכם, שהלא הוא שם את מבטחו עם המתים. על כן מתכיפים התחלה להשלמה שלא יתעצלו ותישאר התורה שקר עם קבורתו של משה. אבל הקורא הספדו של חכם ואומר מעתה חזרנו להתחלה, מתהו ובהו יהי אור, יהיה לו אור.
 
***
שלש מול שלש. שלש אחרונות מורידות אותנו מידיעת הויה פנים אל פנים אל האותות והמופתים ועד המורא הגדול שנשאר לעיני כל ישראל. בראשית מחזירה אותנו שוב מבראשית שהוא זכרון שנשאר דרך הארץ היתה תהו ורוח אלהים מרחפת בו ועד ויהי אור ידעו הויה פנים אל פנים. מתוך חזק חזק שאנו מתחזקים בסיומו לפתוח את התחלתו ולנגוע בבראשית ולהאיר בויהי אור.

סוד האושפיזין. שפעמים יושב יהודי בסוכתו בימי החג והוא בודד, כי כל חברי בית מדרשו יושבים כל אחד בסוכתו עם משפחתו ואין לו עם מי להשתעשע בדברי תורה. והוא מרצה דברי תורה ושמחה לבני ביתו לשמחם לפי דעתם והוא יודע בנפשו שלא על זה נכנס לסוכה, והלא וודאי אין עיקר ישיבת הסוכה אלא לעשות שם מקום מסתור לרזים עליוניים ולדבר בהם בחברת אוהבים.

שתו משכילים הראשונים עצה בנפשם, והזמינו לסוכתם את האבות ואת משה ואת אהרן, ואת דוד המלך. וכך אמרו בכניסתם תיבו אושפיזין עילאין תיבו, הגישו להם כסא וכיוונו להאכילם במזון שנתנו לאורחים. וכך אמרו בדברי תורתם נדמיין בפנינו את האורחים העליונים, העומדים על האורחים התחתונים, בהם ובשמחתם נשתעשע ובהארתם נאיר מילים עליונים.

וכך ישבו בסוכה שבעת ימים והאריכו בדברים אלה עד שחשו את רעות חכמי הדורות אשר את דבריהם למדו ובדבריהם חידשו ולא חסר להם בעולמם כלום, אמרו כל שבעת ימי בראשית יושבים בסוכתנו, ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם.

***

ודע, שעצה זו כוחה יפה לכל ימות השנה, בכל עת שהאדם צריך לחבר בדברי תורה, ובפרט עמקי תורה שאין העוסקים בהם שכיחים ואינו מוצא עם מי להתחבר בחבורה, יזמין בפה את החכם או את הצדיק בעל הספר או הדמות בתורה שיודע שהיה עסקו בעמק הזה, ויצרף את נשמתם להרוות נפשו באותו הדבר תורה.
 
ואם תבקש ראיה לדבר כך מצינו מפורש בתחילת ספר תיקוני זוהר, וכך ראיתי לקדוש אחד שמח שנהג בלילי שבתות באמירת הזמנת רב המנונא סבא לצרף אל הזמנת השכינה את הזמנת הצדיקים שאת הארתם היו מבקשים באותו העת.
***
ויש עתים מתאימים להזמנת נשמות הצדיקים, לפי אותו הזמן שהוא מחלקם, אם לפי התורה דרך משל להזמין את יצחק אבינו בפרשיות העוסקות בעניינו ואת יעקב בפרשיות הנלמדות מעניינו, או בכל ספר שעוסק בה באותו העת להזמין את המחבר. או לפי דרכי העבודה, להזמין את הצדיק שהיה בחינתו באהבה ביום השייך לבחינה זו והצדיק שהיה בחינתו ביראה ביום השייך לבחינה זו.
אבל יש בחינה עליונה מכך שהוא אפשרות ההזמנה בכל עת גם למי שאינו שייך לאותו העת. ובחינה זו נקראת זכות משה רבינו. כמו שאמרו חז”ל שלש מתנות טובות נתן הקב”ה לישראל מן בזכות משה ענני הכבוד בזכות אהרן באר בזכות מרים. וכאשר נסתלקו אהרן ומרים חזרו כולם בזכות משה. כי משה רבינו יש לו בחינת דעת פנימית הכוללת את כל הדרכים. ולפיכך לא היה צריך להזמנה מיוחדת להזמין את השכינה לפי העת אלא היה מתנבא בכל עת שירצה.
ובימי הסוכות שאנחנו מזמינים בכל יום את כל שבעת האושפיזין העליונים, אין הזמנה זו לפי העת בלבד, שזה לא היה צריך להזמנה רבה, אבל עיקר חג הסוכות בבחינת יצחק, ולפי שרוצים אנחנו להזמין את כולם בכל יום צריכים אנחנו להזמנה רבה בסוד זכות משה רבינו שהוא פנימיות הדעת (כך כתב רמ”ק באור יקר) ובכך עושים אנחנו שורש לכל ימות השנה שיהיו הנשמות מצויות אלינו בכל עת.
  • קריאת מיתת משה בטעמים של פרשת אני ישנה וליבי ער.. קול דודי דופק.. פתחתי אני לדודי.. ודודי חמק עבר.. ביקשתוהו ולא מצאתיהו..
  • ולא קם נביא בישראל כמשה בניגון ביקשתוהו ולא מצאתיהו
  • אדרא זוטא של רשב”י כמו שירת האזינו
  • לדבר בשפת התורה – ויקרא להם שמות כשמות אשר קרא להם אביו
  • שירת האזינו מפרשת את הסוד בשפה גלויה שאין לטעות בו

 

אנא תמכו בהמשכת השיעורים

https://cash.app/$yitzchoklowy

paypal.me/iyunlemachshava

139. זוהר האזינו – דף רפו ע”א עד דף רפז ע”ב
Weekly Shiur

 
 
00:00 / 31:27
 
1X