ברית הקנאה – פרשת פנחס

יש משהו מעניין בחלוקת הפרשיות בין בלק לפנחס. בסוף פרשת בלק מסופר ענין בנות מואב ואז ענין זמרי וקנאת פנחס. והופסקה הפרשה ומתחילים פרשה חדשה בשכר שקיבל פנחס על קנאותו. כאשר לכאורה השכר אמור להיות סיום הפרשה הקודמת כאשר היא מביאה את תגובת ה’ לפנחס והשכר שניתן לו על כך. דבר זה מוביל אותנו למחשבה שהאמירה שאמר השם לפנחס כאן הוא משהו שנפרד ממעשי פנחס, ומהווה מין נתינת מקום אחר לכל הפרשה הקודמת. הוא לא הסכמת השם למעשי פנחס ונתינת ברכתו על כך כפשוטה כלקיחת צד אחד ביחס למחלוקת שהייתה בפרשה הקודמת, אלא אמירה שמביאה את המעשה הזה למדרגה אחרת ומספקת לנו מבט יותר מורכב ויותר נעלה על הסיפור הזה.

השכר שהובטחה לפנחס תחת קנאותו הוא ברית הכהונה, ויש לנו להסביר את הקשר בין השכר לבין הפעולה. כי ענין הכהונה מעבר לשררה שהיא נותנת לו על אחרים הנה עיקרה הוא הקדשת החיים לעבודת השם. וכשם שהקדשת החיים האישית יש בה מרכיב של שלילה כשם שיש לה מרכיב של חיוב, שהוא שולל התעסקות אחרת בחיים, כך בחיי הציבור שמקדיש מתוכו כהנים להשם הרי בחירת הכהנים האלה שוללת את האחרים שאינם מוקדשים בחייהם להשם.

והרי זו תגובה הולמת לקנאה שקינא פנחס. כי מהות הקנאה הוא הדאגה לבלעדיות של דבר. כאשר פנחס מקנא לבלעדיות של זרע ישראל או של עבודתו כלפי השם ושולל עבודה זרה ונשים נכריות. ומי שהפגין את אותו הבנה לבלעדיות הנדרשת. ואם נעבור לעולם הרוחני, הנה הבלעדיות הנדרשת לעבודה רוחנית כלל אינו דבר מובן מאליו. וניתן לומר שכשם שקשה לנו לתפוס או להסכים אל כל ענין של נבחרות השוללת אחרים כך קשה לתפוס את הצורך החיוני של הקדשה בלעדית לפרויקט רוחני, ושלילת כל דבר זולתו. זה נראה כמיותר ואפילו כרע או מפליל. ואמנם לאמיתו צריך להבין את הצורך הזה בהקדשה בלעדית בצורה נכונה.

כי נכון שהבלעדיות שהמונותאיזם דורשת לאלוהיה, כמו הבלעדיות שהנבחרות דורשת לעמה, כמו הבלעדיות שהקריאה דורשת מכוהניה, כאשר ניתנת בידי האדם יכולה להתפרש בצורה הפכית מכוונתה. כי לבלעדיות ולמוחלטות אינסופית ישנה אותו טעם. מי שמקבל על עצמו סדר אחד ומקדיש את עצמו לכך טוטאלית הרי הוא חש שהדבר הזה הוא אוניברסלי בתוקפו ומוחלט באופיו, ומתוך כך הוא רואה את עצמו כנושא דבר אלוקי מוחלט וטוטאלי. והגישה הזו היא הגורמת לאלימות וזלזול כלפי כל אחר.

אם היינו מתבוננים בצורה כנה יותר, היינו מבינים שהצורך בבלעדיות נובעת דווקא מתוך המוגבלות של האדם. האדם הוא מוגבל הרבה יותר מאשר שהוא נוטה לייחס לעצמו בדרך כלל, והגבלה זו נותנת אותותיה בכל תחום. הוא מוגבל בצורה הכי פשוטה בזמן שלו. אם הוא הקדיש את היום ללמוד ספר זה אינו יכול גם ללמוד עוד ספר, ואותו הגבלה קיימת בתחום הרגשי, יש שיעור מאד מסוים של אהבה שאני יכול לתת, או שנאה, או זעם קדוש מוסרי. רבות טוענים כלפי אנשים שעוסקים בתיקון עוולה מוסרית מסוימת איך אינם צועקים גם על עוולה אחרת ששווה בחריפותה. ואינם תופסים כי כל זה הוא פשוט מגבלה של האדם. בלתי אפשרי שאזעם באותו מידה על כל עוולה לפי מידת העוול ההגיוני שבה. כאשר הקדשתי את עצמי למאבק מסוים הרי השתמשתי בחלק גדול של מידת הזעם הנתונה בי, ופשוט לא נשאר לו לעוד דברים. כך כאשר אני אוהב מישהו פשוט אני מנצל חלק ממכסת האהבה שלי, ואם היא אהבה גדולה אפילו כולה, ולא נשאר לי מקום לאהוב עוד אנשים או עוד דברים.

כאשר אני מתחיל להבין כמה מוגבל אני בכל מידה, הרי שאם בכל זאת נשאר לי סוג של סדר עדיפויות, או הכרעה באשר לאיזה הם הדברים החשובים עלי יותר, זה מחייב אותי לתת להם בלעדיות. פשוט כי אני בן אדם ואני לא מסוגל גם לעבוד את השם וגם לעסוק בדבר אחר. אילו הייתי אלוהים אינסופי היה ביכולתי לעסוק בכל דבר שאני אמור לעסוק בה כפי ההיגיון, לאהוב את כל הראוי לאהבה ולשנוא את כל הראוי לשנאה. מכיוון שהנני בשר ודם אשר ימי וחיי מוגבלים מכל צד, מוכרח אני לבחור בדבר אחד אם ברצוני לפעול משהו בכלל.

בבחירה הזו יש פרדוקס. שהרי גם בשביל לבחור את הדבר הנכון להקדיש את עצמי אליה הייתי צריך להיות אינסופי להכיל את כל האופציות האפשריות ולבחור את הנכון מביניהם. ובגלל היותי בן אדם הנני מוגבל גם בזה והריני מוכרח לתלות את הבחירה שלי להקדיש את עצמי לדבר מה בלעדית כנובע ממשהו שהוא עליון עלי. זהו הקריאה (Calling)  שמדברים עליה בקשר להקדשת החיים לעבודה רוחנית או אפילו לעבודה גשמית. את הקריאה הזו אפשר לקרוא לכן אמור בהנני נותן לו את בריתי שלום, הקריאה המגיעה מהאל הבוחרת לה אדם לשירותיה. זוהי הסיבה שכאשר שאל פנחס את משה אם לעשות את קנאותו לא ציווה עליו, כי משה מייצג את האובייקטיביות, את הנצחיות. והנצחיות הזו מוגבלת כאשר היא מופיעה במציאות מוגבלת היא אינה יכולה לשים חותם על בלעדיותו של דבר אחד שכן אין זה נכון אובייקטיבית. כי תמיד יש לאחר ולצד האחד עוד צד נכון. רק באופן פרטני לאדם מסוים שמרגיש שהוא חייב להגביל את עצמו לדבר הזה יכולה הקנאה לשמש. והיא מוגבלת לו.

והוא שמסר השם, לא כהופעה בתורת משה הבוחר בצדקת פנחס על זמרי, אלא כהודעה לפנחס בעצמו, שאינה אלא עוברת דרך משה, הנני נותן לו את בריתי שלום, לו ולא לאחרים, כי כלפי אחרים עדיין נשאר הדבר תלוי ועומד להם עד שיקבלו הם את דרישת שלומם מהאל להוביל אותם בדרך המיוחדת להם.