שרה נשחקה. ‘אחרי בלותי’, כבר שבעה גם חסד נעורים וגם חטאת נעורים, ‘חדל להיות לשרה אורח כנשים’, גם המעגל החודשי של ימי אהבה וימי שנאה כבר תמה, הכל בכל יום כפי שהיה אתמול. כבר השלימה שזה מה שזה, גם את התקווה לבנים גנזה, והייתה אופה עוגות.
ביום חם אחד עמד בעלה מאחורי פתח האהל והיא שומעת אותו משוחח עם הויה ‘כעת חיה ולשרה בן’. זה היה כזה פלא וחידוש שהתפלאה וצחקה בלבה. ‘לי בן’, וואו. וה’, בפניו אין פליאה, לגבי עצמו אין חידוש, הנס אינו קשה עליו יותר מן היומיומי, ממשיך הוא לדבר על אברהם, מה היא צוחקת שם, וכי נפלא משהו ממני. מבחינתי אין כאן דבר קשה. אתם לא צריכים להגיד אפילו תודה.
שרה שומעת את זה ואומרת נכון, הלא גם אני מאמינה כך, אין נס ופלא אצל ה’, הכל שווה באותו מידה, מבטלת היא את ההתפעלות שלה מן הבשורה המפתיעה וחוזרת אל השתוות יראתה.
ויאמר ה’, לא, כי צחקת. את לא צריכה להתבייש ולחזור בתשובה על הצחוק שלך. נכון אצלי לא נפלא דבר. אבל אני רציתי את הצחוק הזה. אחר שהאיר את עיניה ובישר לה את הבן ממקום חוסר הפליאה שלו, ניחמה ואמר לה את לא צריכה להתבייש בהסתרה שהיית בו, כי דווקא בגלל הצחוק הזה עשיתי את כל זה. ואת הבן תקראי יצחק על שם צחוק זה, שרציתי שתהיי בהסתרה ותשמחו על הנס ותתפלאו עליו.