עין תחת עין

איזה צער זה שהפסוק הכי יפה בכל פרשת משפטים נתקענו בו בשאלה שהוא הכי אכזרי ומה קרה לדרשות חכמים וכל הסיבוך הזה.

אנו צריכים כבר להתחיל לדעת לקרוא את התורה עם הצליל הנכון שלה.
פרשת משפטים כולה מתנועעת עם דופק מאד מסודר. כי תקנה עבד עברי. כי יריבון אנשים. ואם אמור יאמר העבד. ואם שור נגח הוא. שני התנועות האלה כי ואם הם הפעימה של הפרשה. והיא פעימה מאד נוחה ומסודרת ככה טיק-טוק. כי יקרה סיפור כזה, ואם הסיפור יתפצל לאפשרות זו או אחרת, יהיה הדין כך ותעשו כך. מה שאנו מכנים סגנון משפטי יבש הוא לא יבש הוא פשוט צלצול מסודר, כמו שיר שיש לו רק קצב מאד מסודר ועקבי מבלי מלודיה. (כמו שיש ניגונים ככה כך יש שירים במילים ככה ואפשר לצייר באיזה ניגון היה משפטים)

הקצב הזה נקטע בכל פרשת משפטים מספר פעמים. וכמו תמיד באותו תנועה כאשר השיר מחליף קול, או מתפרץ לתנועה אחרת, גנוז שם עומק שצריך לדעת להתחקות אחריה. פעם אחת הוא נקטע בפרק כב פסוק כב-כג. כאשר הוא נגע בכאבו של היתום ואלמנה. פתאום מתוך הטיק טוק הנינוח בקע כעס עצום, כאשר הפסוק רק נזכר בצעקת היתום ואלמנה פתאום התחיל לדבר האל הכועס של התוכחה, וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים.

(ובאמת אותו פסוק מורגש כמו סיום ספר הברית של משפטים, ולכן הוא מסיים במין תוכחה קצרה כמו שני ספרי הברית שבויקרא ודברים, וכל תוכחת משפטים הוא על עינוי יתום ואלמנה. והפסוק שלאחריו אם כסף תלוה הוא כמו ענין חדש ובזמן הראשונים היו מחלקים משפטים לשני פרשיות בפסוק הזה. וכן כל הפסוקים עד הנה אנכי שולח מלאך נראים כמו הוספות לעיקר ספר הברית שהוא הדברים האלה וצריך לדעת למה נחלק ככה).

פעם נוספת הוא נקטע בפסוק שלאחריו אם כסף תלוה (ר’ ישמעאל אמר כל אם שבתורה רשות חוץ משלשה וזה אחד מהם. יש כאן הבחנה עדינה מאד בכל הקצב של הפרשה. כי באמת כל הפרשה הזאת סובבת על ציר האם כי כולה רשות ואין מצוה למכור את בתך או ששורך יגח אלו הכל דברים אפשריים קודמים לפרשה. אבל מתוך שקרא ר’ ישמעאל את הפסוקים שלפניו ושלאחריו הבין שגם אם כתוב פה אם כדי שיחרוז בנראות החיצונית שלו עם כל הפרשה אין אם זה דומה כלל לשאר, ואפילו לא דומה לאם שבפסוק שלאחריו אם חבל תחבול, האם הזה מסתיר בתוכו בקשה ומצוה). שוב נגע בצער העני והתפייט הפסוק באריכות והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני.

כל זה ידענו מכבר והנה הייתי קורא את הפסוקים בפרשת וכי ינצו אנשים ושמתי לב כי גם פה יש חריגה מן הקצב של כי ואם. אחרי שהפסוק סיים את התליה שלו אם לא יהיה אסון ענוש יענש ואם יהיה אסון ונתת נפש תחת נפש. פתאום השיר שהיה דופק כל הזמן טיק טוק כמו קם לרקוד עם מלודיה עליזה, משסיים נפש תחת נפש נזכר שיש לו עוד שבעה תאומים כאלה כמו הנפש תחת נפש והוא מונה אותם עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל כויה תחת כויה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה.

ומשראינו את זה ידענו שהפסוק הזה הוא כמו הפזמון של כל הסיפור כאן, כמו שיש שיר קצבי ובאמצעו יש מלודיה חוזר על עצמו שהוא לא מתחבר עם מילות כל השיר אבל הוא ההגיון העומד מאחורי כולם. והנה הפסוק הזה שבו שמונה זוגות תאומים מנפש תחת נפש עד חבורה תחת חבורה הוא ההגיון של כל משפטים. הוא הכלל שנקרא בלשון חז”ל מידה כנגד מידה. שהוא שורש הגיון המשפט המקראי. כלומר ההגיון העומד מאחורי כל המשפטים כולם הוא הכלל הזה שבדיוק מה שעשית כן תקבל, אם יד יד אם רגל רגל. ואין זה תלוי כאן אם המשפט מתבצע כפי שכתוב בפרשת אמור כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, כי גם הפירוש הזה אינו אלא אפשרות אחת של התלבשות הפזמון של עין תחת עין.

וכאשר המשכנו לפרשה שלאחריו של יציאת העבד בשן ועין נראה שהוא ממש אחד הביצועים של עין תחת עין שן תחת שן, וכך הפסוק אומר כי יכה איש את עין עבדו לחפשי ישלחנו תחת עינו, ואם שן עבדו יפיל לחפשו ישלחנו תחת שינו. כלומר אותו הגיון של תחת עין מתפרש פה כשילוח העבד תחת שינו, כי השן והעין שווים את כל עבודת גוף העבד ולכן מקביל לאבידת השן הוא שיאבד האדון את אדנותו. וכך אפשר לראות את כל המשפטים כנובעים מתוך אותו עיקרון של משפט התאומים הזה עין תחת עין, כי אין פירושו פה כלל למי שיודע לקרוא עם לב מעט שצריך להוציא עין או שן או משהו, להיפך פירושו הוא הגילוי של ההתאמה היסודית שמאחורי כל המשפטים שהתפייטה לה פה בגלוי, והפירוש שלה הוא הוא כל פרשיות משפטים והדינים.

ובסוד עין תחת עין הוא החלפת העין האנושית בעין הרואה, כי כשם שבא לראות כך בא ליראות, כשם שבא ליראות כך בא לראות, כשם שהויה רואה אותך בעינו ולא בעינך כך אתה רואה אותו בעינו ולא בעינך, ועל זה כתוב עין ה’ אל יראיו ה’ נותן ליראיו את העין שלו. וסוד תחת עין הוא שכאשר האדם ממית את העין של עצמו הוא מקבל תחתיו עין הויה וכך נפש תחת נפש ובכל נפשך ובכל אבר כפי מקומו.