עשרה בטבת

היהודים צמים בעשרה בטבת, והגויים עושים בדיוק ראש השנה. ובאמת עשרה בטבת זה אולי היום הקדוש הכי שגרתי בכל מעגל השנה היהודי. אחד הדברים שהדת מאד מוצלחת בה זה לעשות לוח שנה יפה מלא ימים חשובים. ובאיזה יום קצר באמצע החורף עשו לנו צום כזה. סתם אם השתעמם למישהו בחורף בין חנוכה לפורים. ומה עושים בצום כזה. לא עושים כלום. חוץ מלא לאכול. ורשימת הצרות שהוא קשור אליהם רשמית לא ממש מעניינים אף אחד, החשובים שבהם הרי יש להם את התקופה שלהם בלוח. אבל סתם לקחת יום שגרתי ולעשות אותו ליום צום זה למצוא מה לעשות גם בימים פעוטים. כי כולם מחפשים מה הרקע של הימים שלהם. והעשיות השונות שאנחנו עושים הרי לא תלויים במסגרת הימים אלא הם עשיות בפני עצמם. צריך איזה משהו שיעשה את היום ליום לפני שעושים בתוכו דבר אחר. ולצום זה מין משהו כזה שאומר מה אתה עושה היום, אה אני צם. אבל לא שאלתי אותך מה אתה לא עושה, לצום זה בסך הכל לא לאכול, אתה גם לא נוסע לאנטארטיקה היום, אז זה יום בעיניך? אבל לקבוע יום ולצום בו זה כן לעשות משהו עם היום הזה. וכבר יש יום. כמו שיש שנה. ולמה זה מעניין שהחליפו דף בלוח. כי קודם כל צריך יום ושנה וחיים. ואחרי זה עם הכוח הזה הולכים ועושים דברים.

צום קל או וואטאבר ושנה טובה.

חנוכה תשע"ה

רוב החגים מגיעים עם הוראות הפעלה מדויקות, תיטול ידיים בלי ברכה ואחרי זה עם ברכה ותכוון להוציא את המרור ותגיד את זה ואחרי זה תגיד את זה ותברך ותאכל ותשתה ותנענע ותבנה ותעשה, והכל בדיוק בהלכות ומנהגים. עד שאתה גומר ליישם את כל ההוראות וכבר לא נשאר לך זמן וכוח לחגוג את היום בכלל. חנוכה הוא חג אחד שנשאר כמט בלי שום הוראות. פשוט תדליק נר. לוקח בערך דקה. וזהו, כל היום משוחרר. אפילו בנו לתוך ההלכות את כל האופציות האפשריות. בא לך תדליק נר אחד, בא לך יותר תדליק כמה, בא לך ידליקו כולם, אפשר לך תדליק בדלת, אם לא בחלון, אם לא בשולחן. שום דבר לא חשוב מדי איך יהיה בדיוק.

הרי זה כאומר, כל החיוב הוא רק להדליק את האור. מכאן ואילך, הרשות בידך לעשות מה שתרצה. זה כבר יגיע לבד. רצונך לשבת אצל הנרות ולשיר תעשה כך. רצונך ללמוד תעשה אותו חג של תורה תלמד לימודים תחדש חידושים. רצונך לאכול ולשתות ולשמוח תעשה חגיגה באוכל ושתייה. הכל כרצון איש ואיש וכפי התוכן שיבחר בעצמו לעשות בחג הזה.

לכן גדולי החסידות אהבו את החנוכה כל כך, כי היו אנשים עם יצירה חדשנית בכל תחום. ובכל מקום היו עדיין מוגבלים בגבולות הוראות האורתודוכסיה איך בדיוק לחגוג. והנה נזדמנה להם חג שאין בה כל חיוב, ואפשר לחגוג אותה איך שרוצים לפי החידושים והכוונות שלהם. ולא נתקררה דעתם עד שקראו לה אורו של מלך המשיח. המשיח שהם רצו להביא, שיהא נר ביד כל אחד ואחד, ויהא כל אחד ככהן גדול בעצמו מדליק את הנרות בעצמו ולא יסתמך על חוקים והיררכיות כתובים מראש.

גיבורים ביד חלשים

איבער געשרייען פון געווער
באמבעס אן אויפהער,
האב איך געהאלטן אין האנט,
א שטיקל ניגון.

געזינגען אן א מייק,
ווערטער אזוי שטיל,
אז די אפאטישע האבען געהערט.

האב איך געוואלט וויינען הויך,
מיין שופר האט זיך אבער פארברענט,
אינעם גרויסן פייער וואס די קלוגע האבן נישט געקענט פארזען.
געזוכט א פעדער צו שרייבן א בריוו,
עס אז אבער געווען צו שפעט.
געבליבן בין איך מיט מיינע צוויי הענט,
און אן אטעם צווישן זיי.

אחד איינער האט גע'דרשנ'ט דברי חיזוק,
אדער אפשר שיחת התחזקות.
איך געדענק שוין נישט,
איך בין אויפגעשטאנען אויף די לינקע זייט.
עס איז שוין בעסער דברי חלומות,
ווי עס ליגן נעבעך די שוואכע דורות,
בעסער זיין פריי ווי פרייליך, שוואך, נע, שבח.

און ווען די מוזיק איז שטיל געווארן,
האט מען געהערט ברימען מע
קען מען דען האבן אזויפיל קינדער,
און נישט ליב האבן איינס מער.
עס לייגט זיך נישט אויפ'ן שכל,
אפילו א טויבער קען דאס זען
ווי עס דרייט זיך אין ראד,
און מיר אינאיינעם בלייבן גלייך לנצח.

(ואמר רבינו, שבזה השיר מרומזים כל כוונות חנוכה, מי יתן ונזכה להשיג אפס קצהו.)

בית יוסף'ס קשיא

עס איז א מנהג ביי אלע אידען צו רעדן יעדעס יאר וועגן דער באוואוסטער קשיא וואס איז באקאנט געמאכט געווארען דורך דער בית יוסף, הגם היינט וואס מען האט געדרוקט פילע ראשונים ווייסט מען שוין אז מען האט שוין די קשיא געפרעגט פריער, דער תוספות הרא"ש און דער מאירי, עכ"פ לקיים מנהג ישראל וויל איך מאכען וועגן דעם א שטיקל שמועס דא, קאן זיין מ'האט דאס שוין געשמועסט אמאל איך האב נישט צופיל געזוכט, עכ"פ לא נשנה אלא משום דבר שהתחדש בו. און יא, איך מיין עס איז נאך דא מחדש זיין ומדייק זיין..

דער קשיא לכאורה קוקט מען אן ווי אזא פשוט'ע קשיא עס איז א פלא אז מען זאל דארפען אנקומען צו די פארשידענע אוקימתות וויאזוי עס צו פארענטפערן, עס איז לכאורה ממש א מאטעמעטישער רעטעניש, וואס איז שייך א יום טוב אויף אכט טעג אויב איז געווען גענוג אויל אויף איין טאג קומט דאך אויס דער נס איז זיבן טעג נישט אכט. עס האט א פנים ווי דער קשיא בלייבט על פי רוב בעסער ווי דער תירוץ, וואס פאר דעם טאקע זוכט מען יעדעס יאר נייע תירוצים ווייל די פון לעצטע יאר זענען א דוחק.. איז דארף דאס א הסבר. און ווי קען זיין אז אזא פשוט'ע יסודישער זאך האט קיינער פאר די מפרשים מסביר געווען וואס דאס מיינט.

אבער טאמער טראכט מען בעסער אריין, פאנגט מען אן צו זעהן אז נישט נאר די קשיא איז בעסער ווי דער תירוץ, נאר על פי עומק הפשט הייבט זיך דער קשיא גאר נישט אן. אויף דאס מסביר זיין לאמיר צונעמען די הנחות אויף וואס די קשיא איז געבויט.

דער קשיא באציט זיך אויף די לשון הברייתא המובא בגמרא, "ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". דאס הייסט דער ברייתא פארציילט די מעשה, אז בשעת דער נצחון אויף די יוונים האט מען נאר געטראפן איין פך שמן וואס איז געווען גענוג נאר אויף איין טאג, און נעשה נס עס האט געברענט אכט טעג, לשנה אחרת קבעום.

די הנחה פון דער קשיא איז, אז דאס וואס מען האט קובע געווען חנוכה אכט טעג איז לזכר דער נס אז עס האט געברענט אכט טעג. מערקט אבער אן אז דאס שטייט בכלל נישט אין די ברייתא. דער ברייתא פארציילט די מעשה און דערנאך ענדיגט זי צו לשנה אחרת קבעום וכו'. דער קשר פון דער מספר אכט, אז די אכט טעג פון דער נס זאל זיין די סיבה פון די אכט טעג חנוכה שטייט נישט דארט. און לעולם וואלט דאך געקענט זיין לזכר דער נס אז עס האט געברענט אכט טעג, מאכט מען איין טאג יום טוב, אדער צען טעג, דאס אז דער מספר אכט איז לסיבת די אכט טעג פון דער נס שטייט בכלל נישט אין די גמרא. וועסטו פרעגן אויב אזוי פארוואס איז חנוכה אכט טעג? קען מען אויף דעם עקסטער זוכן טעמים, און פארוואס איז פסח זיבן טעג? און פארוואס איז סוכות אכט טעג? איז דען דא עפעס פסח דווקא א נס וואס איז געווען זיבן טעג? ניין, נאר אזוי איז דער מהלך אז אמאל מאכט מען א יום טוב פון עטליכע טעג, קען דאך פונקט אזוי זיין אז חנוכה איז א יום טוב פון אכט טעג לזכר דער נס, און אפשר איז דא אויף דעם טעמים אויך, אבער עס איז נישט תלוי אז דער נס זאל האבען געווען אכט טעג (1).

יעצט נאך מער, לאמיר שוין אננעמען אז טאקע די סיבה פארוואס חנוכה איז פונקט אכט טעג און נישט זעקס אדער צען איז לזכר דעם וואס דער מנורה האט געברענט אכט טעג. הגם אז דאס שטייט נישט אין די ברייתא, איז עס דאך א גוטע סברא. דארף מען אבער צונעמען וואס דאס מיינט בכלל. וויאזוי ארבעט דאס אז מען זאגט אז די סיבה פון א געוויסער מצווה אדער יום טוב איז א געוויסער זאך וואס איז געשעהן. אז איך זאג די סיבה פון א געוויסער מנהג אדער מצווה איז א געוויסער מעשה, פארשטייט יעדער איינער אז דער ווארט סיבה איז דא אנדערש ווי ווען מנוצט דער ווארט למשל צו זאגען אז דער סיבה פארוואס מען פאלט ווען מ'טאנצט איז וועגן די כח הגראוויטי. א סיבה במובן פון גראוויטי איז פשט אז דאס איז דער גורם פון דעם דירעקט. משא"כ א סיבה ווי א טעמי המצוות והמנהגים מיינט נישט דאס איז דירעקט דער גורם, נאר אז דער מעשה איז א סימבאל און א רמז און א זכר צו דער זאך וואס עס טוהט מסמל זיין. קלארער געמאכט, דער קשר פון די מספר אכט טעג חנוכה מיט די אכט טעג פון נס איז נישט קיין קשר סיבתי, נאר א קשר סמלי, דאס סימבאליזירט דאס, נישט עס איז דירעקט א תוצאה פון דאס.

יעצט, וואלט די אכט טעג געווען א דירעקטע תוצאה, ווי כאילו יעדער נאכט וואס עס איז געווען א נס איז גורם אויף אזא מין מעכאנישער אופן אז עס זאל זיין א טאג יום טוב, וואלסטו געהאט א גוטע קשיא, פון ווי קומט דער ערשטער טאג יום טוב, עס איז דאך דעמאלטס לכאורה נישט געווען קיין נס. אבער עס איז דאך א זכר, א סימבאל. איז דארף מען טראכטן אינגאנצן אנדערש, וויאזוי איז די בעסטע וועג צו מאכען א זכר אויף א נס וואס האט גורם געווען אז דער לעכט פון איין טאג זאל ברענען אכט טעג, איז דער לאגיק פון סימבאל איז אז אויב דער נס האט גורם געווען עס זאל ברענען אכט טעג, אז דער זכר דערצו זאל זיין אכט טעג. דאס איז נישט קיין סייענס ווי מען מאכט חשבונות וועלכער טאג איז טאקע געווען דער נס, נאר אן איינדרוק וואס דער מענטש האט וואספארא פלא עס איז עס האט געברענט אכט טעג, און דער פלא איז זיך מתחבר מיט די נומער אכט נישט מיט די חשבון וויפיל טעג איז געווען טאקע א נס.

אויב איז דאס נישט גענוג מוסבר קען מען געבן א משל מעניני דיומא. ביי די לעצטיגע פראטעסטען וועגן דעם וואס דער ניו יארקער פאליציי האט געהרג'ט דער עריק גארנער, האבען פארשידענע געמאכט פעולות אין דער מספר פון עלעף, אנטקעגן די עלעף מאל וואס ער האט געשריגען "איך קען נישט אטעמען" בשעת דער פאליציי מאן האט עם דערווארגען. יעצט וועט קומען א חכם פרעגן א קשיא, ווען נאך די צענטע מאל וואלט דער פאליציי עם אפגעלאזט, וועלט ער לכאורה נישט געשטארבען, איז וואס מאכט מען א זכר צו די עלעף, מען וואלט נאר געדארפט מאכען א זכר צו איינס, ווייל נישט פון די עלף איז ער געשטארבען נאר פון איינס. פארשטייט יעדער איינער אז דאס איז א קלאץ קשיא, ווייל דאס איז א סימבאל נישט א סיענטיפישער חשבון פון וואס ער איז געשטארבן. די זעלבע מוז מען פארשטיין ביי יעדער סימבאלישער מהלך, וואס אלע טעמי המצוות זענען סימבאלישע סיבות נישט לאגישע אדער סייענטיפישע סיבות, אז ארייינקריכען אין די סארט קשיות ווייזט נאר אז מען האט נישט ארויס וויאזוי די סארט טעמים ארבעטן בכלל.

(1) א ראיה אויף דעם איז אז אין די מקורות וואס זענען דא פון פאר די גמרא ווערט נישט דערמאנט בכלל די נס פך השמן, און דאך האט מען געמאכט חנוכה אכט טעג, איז פון דעם מוכרח אז די אכט טעג פון נס איז נישט די טעם פון די אכט טעג חנוכה.

ראשון לחשבון עונות

למועדי החודש הזה יש סדר, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות. הסדר שלהם הוא המשך אחד מתעלים זה על זה. וישנם ניתוקים ביניהם שהם ימות החול, וכך במועדים עצמם יש ניתוק ביניהם שהוא חולו של מועד. אולי יש חסידים שאין ימות החול שלהם אלא המשך של ענייני המועד, אבל אבל לרוב בני אדם הרי הם חוזרים לעניינם של שאר ימות השנה ונופלים שוב להמשך המועדים בערב החג.

מדרש ידוע דורש ולקחתם לכם ביום הראשון, וכי ראשון הוא, אלא ראשון לחשבון עוונות, המדרש ה מתעלם מכך שבין יום כיפור שבה נגמרה חשבון העוונות הישן וראשון של סוכות שבה הוא מתחיל שוב ישנם ארבעה ימים של חול. אז מסבירים שבימים אלו עוסקים בהכנות מצוות החג, אבל אין זה מספיק להסביר. אני חושב שיש בזה עומק נוסף. כי להגיד ראשון כל אחד אוהב להגיד אני מספר אחד בזה והוא מספר אחד בזה. ויש ראש השנה שהוא ראשון לשנה וניסן שהוא ראשון לחודשים ושאר ראשונים. והנה לנו עוד ראשון, בא המדרש ואמר הוא אינו עוד ראשון הוא אותו ראשון, כי החג הזה אינו דבר חדש הוא מה שיוצא מתוך יום כיפור, וזה שיש עוונות בינתיים זה לא משנה, כי לחגים יש סדר מיוחד, ובלשון המקובלים יש פרצוף הזמנים והוא עולם אחר לגמרי מפרצוף הימים. ובכל פעם שנוגעים באותו פרצוף מתחברים לאותו סדר איפה שהיינו באותו סדר בפעם הקודמת, וכל מה שבינתיים הוא שייך לעולם אחר בכלל.

מספרים על כל מיני גאונים שהיו באמצע שיחה או עניין עם מישהו, ופתאום זה נפסק מאיזה סיבה, ואחרי שנים חזרו לפגוש אותם ומיד המשיכו באותו מקום שבו עמדו, הרי ראשון לחשבון עוונות.

(באופן אחר קצת, הרי כל אחד ראשון בעניינו, ויש מי שהראשון שלו הוא לחשבון עוונות, כי לעשות החטא הראשון בעולם נקי זה משהו מיוחד. ואדם הראשון לא ראשון היה דווקא אלא ראשון שחטא. כי החטא הוא חידוש, צדיקים הם משעממים, ממשיכים בדיוק מה שהיה, ורק החוטא הוא ייחודו. ויש חשבון מיוחד לחטאים ראשונים)


ומהו אותו המשך שבין יום כיפור לסוכות, ארצה להסביר ככה השנה. כי לכל דבר שאדם עושה יש רקע, יש קונטקסט. ורוב הבחירות שאדם עושה והיצירות שהוא יוצר המצוות שהוא מקיים והעבירות שהוא חוטא מתהווים לפי ההקשר שהוא קובע לרקע של חייו. משל משלו חכמים לצייר שהוא חייב לצייר על משהו. ואילו אין לו נייר או קיר לצייר עליו הרי איך יצייר, ולא עוד אלא שבחירת הנייר, או החומר אם יוצר הוא בה, קובעת את היצירה שייצור עליה.

ובנמשל, ערך יצירות האדם נמדדים רבות לפי איזה רקע הוא יוצר אותם, וככל שהרקע, או המסגרת, שעליה הוא יוצר רחבה וגדולה יותר, הרי יצירתו יותר חשובה. אדם קטן מכיר את אשתו ובניו ובתוך המסגרת הזה הוא חי, מי שקצת רחב יותר הרי חייו מתפשטים על בני עירו וחברה יותר רחבה שהוא חי בה, ומי שגדול עוד יותר הרי הוא מתפשט על כל העולם הנודע לו, ועל כל החכמות שמכיר והספרים שקרא והשיטות שהכיר.

בראש השנה ויום הכיפורים אנחנו מתרכזים בחיים שלנו, מהו חיים ואיפה אנחנו חיים אותו. בייחוד יום כיפור הוא עלייה אל תימצות נקודת החיים, הוא יחידה ליחדך, קודש הקודשים שבתוכו אדם נכנס לבדו אל הלבד שלו והוא מתעצם בתוכו. שם הוא מכיר את חייו מהנקודה שלה. אבל ככל שהנקודה שלך עוצמתית יותר, כך אתה זקוק לעולם רחב יותר לחיות בה, למסגרת גדולה יותר לעבוד בה. החדר הקטן שלך הבית הישן שלך אינה יכולה להכיל את החיים החדשים שהכרת שם בפנים, הוא חייב להכיל עולמות הרבה יותר רחבים. הרעיונות שאתה יוצר הסיפורים שאתה מספר אינם יכולים עוד להיות כאלה שמתייחסים לסביבה הקרובה שלך בלבד, הוא חייב להיות משהו שיכול להכיל את העולם כולו, את כל היקום הידוע לך.

אז אתה יוצא לשדות, מלקט לך משם פירות מכל מיני סוגים, בונה לך בית חדש, פתוח מלמעלה פתוח מן הצד, לא סגור לששת רוחותיו כבית קבוע, אתה חייב בית שמשקף גם את הכוכבים את הגלקסיות הרחוקות. אתה חייב מקום שכמעט שאין לו קירות, שתיים כהלכתה ושלישית אפילו טפח, מינימום מה שצריך להגנה, ואתה בונה לך מסגרת חדשה שתקיף מרחבים רבים רחבים וגדולים יותר. וכשאתה מקריב קרבנות, אינך יכול לחשוב על עצמך ועל אומתך בלבד, אתה זוכר שיש שבעים אומות שבעים לשונות ומנסה לכלול את כולם בחיים שלך. וְהָיָה, כָּל-הַנּוֹתָר מִכָּל-הַגּוֹיִם, הַבָּאִים, עַל-יְרוּשָׁלִָם; וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת, וְלָחֹג, אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת.