דבר קטן ודבר גדול

וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם.

דבר קטן הויות דאביי ורבא, דבר גדול מעשה מרכבה. (סוכה כח, א)

הענין מבואר במכתבי בעל התניא אודות החסידות, שיש דברים אשר עדיף להם רב מקומי גם אם אינו הכי גדול, כמו פסיקת הלכות, יותר חשוב שיהיה זמין ומכיר את המציאות המקומית מאשר שיהיה הגאון הגדול ביותר. אבל דברים הנוגעים בנפש, שיטת החסידים שעדיף להתחבר לצדיק הכי גדול, גם אם בזה מפסידים את הקירבה ואת הזמינות, כי עדיין במאזן הכולל מרוויחים יותר מזה שיש לו את הראיה הכי עליונה גם אם לפרט חייך אינו קרוב כ"כ.

צריך להבין למה זה כך, כי עדיין ביד המתנגד לטעון שעדיף לקבל רב מקומי שמכיר אותך בפשטות לתת לך מוסר והדרכה, ומה לך אצל הצדיק העולמי שמכיר את האלהים אבל אינו מכיר אותך. אלא שהאומר כך אינו מכיר את יקרת הנפש ועבודתה, ואינו מכיר בהתעלות שהוא קפיצת עולם ולא שיפור זעיר מקומי. כי מי שמכיר את נפשו ורב עוצמתה יודע שראיית אלהים ממש במדרגה הכי מוחלטת הוא הדבר היחיד שיכול לרפאותה, כולי האי ואולי. וכל מיני דיבורים יפים וקטנים של אנשים הקרובים אל דרגתך אינם נוגעים אליה כלל.

הוא אינו משלה את עצמו שהוא אצל אותם הדברים הגבוהים, אבל הוא יודע שדבר גדול אחד עושה שינוי איכותי מהפכני בנפש יותר מאלף שנה של דברים קטנים. ולכן הוא רגיל לחפש את הרב הכי גדול ואת הספר הכי עמוק ואת הדבר הכי גדול ואמיתי. ולא כמו אלה האומרים מה אני צריך שהרבי שלי יהיה הכי גדול די לי שהוא גדול ממני. כי אין כאן תחרות מי גדול יותר ובאמת לא צריך שהרבי יהיה גדול כלל. אבל צריך שיהיה לו נגיעה אל המוחלט, שהוא משהו אחר לגמרי.

ובוודאי יש מעלה בהתחברות אל אנשים הקרובם אליך במקום ובדרגה, אבל זה נקרא אצל החסידים התחברות עם חברים ולא עם רב. וזו בוודאי נקודה חשובה ונצרכת ולפעמים מחברי לומדים יותר מרבותי, אבל רבי במובן הזה הוא רק מי שיש לו ידיעה מוחלטת ויודע להכניס את השומע לרובד שונה במוחלט ממה שהוא רגיל בו.

מורה אמת

את המורה הוא אהב כשם שהוא פחד ממנו. נרתע לדעת אותו מקרוב כשם שבער בו התשוקה להתקרב. הוא הראה לו דברים שהיו כה אמתיים, וכה מפחידים. נצרכים לחיים עצמם, ועם זאת מאיימים לחסל את החיים.

מעולם הוא לא ידע שיכול להיות אמת, ועוד אמת אמתית עוד יותר. תמיד חשב שהאמת הוא תחנה סופית, שיש אמת אחת נתונה בכל מצב, ואותו אמת הוא סוף הסיפור. מהמורה הוא למד, לא שהוא אי פעם אמר זאת במפורש, שכל אמת הוא רק מבוא לאמת אחרת. שיש אמת, ויש אמת עוד יותר. ועוד יותר. שהאמת הוא תכונה דינמית, יש משפטים שהם קצת אמת, ויש שמגלים את רוב האמת, ויש שהם אמת אמתית. ומעולם לא ידע אם האמת שהוא יודע הוא השלם, או שמחר יראה עוד אמת, שכלפיו האמת של היום הוא שקר.

היום הוא נכנס לחדרו, חדר שקט מואר מהשמש שנכנסה בה דרך החלונות הגדולים שמאחורי השולחן, מחכה לאמת שתיאמר היום. המורה ליטף את זקנו הלבן הארוך, העביר יד על המצח הנקי שלו, ובקול השקט החזק שלו, התחיל דורש.

דע לך, שאם תרצה לדעת דבר מה עד סופו, תצטרך להיות מוכן לוותר עליו לשנותו או להחליפו באחרת. הרי רוב בני האדם אינם יודעים את חייהם, אינם יודעים את עצמם, ואינם יודעים את העולם הסובב אותם. מתוך כך שהם אינם יודעים אותם, הם נוטים לסמוך עליהם ולבטוח בהם. שכן, הלא נודע להם, הוא קיים במוחלט. קיומו לגמרי מעבר לתפיסת יד האדם, וממילא חזק ממנו, ומאפשר לבטוח בו. מעטים שיודעים דבר מה על עצמם, וככל שאתה יודע יותר דברים, כך אתה מאבד את היכולת לסמוך ולהיות בטוח.

המהנדס שיודע את פעולת המכונה, יודע שאופני פעולתה אינם מוחלטים, הם ניתנים לשינוי ומניפולציה. הידע והכוח שלו הם חרב פיפיות. יכול הוא לשנות את פעולותיה כרצונו, ומתוך כך אין לו את אותו בטחון שיש לאינם יודעים בפעולותיו.
האיש הפשוט, מאמין בדעות שנמסרו לו כהווייתם, גם אינו טורח לדעת את אמונותיו, ומתוך כך הוא סומך עליהם. שכן בעיניו הם מוחלטים, קיימים מעבר לתפיסת ידו, ואין לצדם אפשרות להגיד ההיפך. אלה ששמים את נפשם בכפם לדעת את אמונותיהם, מגיעים לדעת את היותם עומדים מול דעות הפוכות, לומדים את דרכי הפילוסופיה הוויכוח וההוכחה, יודעים להרכיב דעות ואמונות לבד, להוכיחם זה מזה וזה בזה, לדעת את אמונותיך פירושה לאבד אותם.

חמורים הדברים בחיים הפנימיים. אלה שאינם יודעים דבר מה אודות חייהם, אודות רצונותיהם, אודות הנטיות הדקות שמנהלים אותם, נוטים לסמוך על הנמסר להם באופן בטוח. אך מי שחשף לעצמו את דרכי הפעולה של נפשו, מי שיודע את חייו, יודע שכל נטייה כל תחושה כל רצון אינם קבועים במוחלט, הם נתונים לשינוי, ומתוך כך הוא הולך ומאבד את כל הבטחון בחייו. הוא יודע כמה קל לשנות את האדם מהיסוד, כמה הוא מושפע מכל נטייה קלה בחוץ, כמה הוא מושפע משינויים בפנים, והוא לא יודע מה הוא באמת, כי אין כזאת. הוא יודע את עצמו ומתוך כך אבד עצמו.

בפעם הראשונה הוא הרים את קולו ושאל שאלה. אז רבי, לאן הולכים מפה? הטובה היא הידיעה אם רעה? הנה, כל תשוקתי הוא לדעת, עבורה מסרתי את חיי, עזבתי את הורי משפחתי וארצי, ובאתי עד לפה. והנה אתה אומר לי שהידיעה הוא איבוד הידיעה, שחיפוש העמוד שיאפשר לסמוך עליו הוא השמטת הרגליים מכל קרקע מוצקה, למצוא את עצמנו תלויים באוויר שעל פני תהום. הכל לריק? הכל לבטלה? וגם אם כוונתך לגרום לי להתחרט מכל זה, מה תעזור לי החרטה עכשיו כאשר כבר הנני יודע יותר מדי. וכאשר לימדת בשיעורים הראשונים, אין האדם יכול לא לדעת את אשר כבר ידע. ומה עכשיו?

שאלתו נשארה תלויה באוויר, ביראת הכבוד שבה שאל, השפיל מעט את עיניו ולא הביט אל פני המורה כאשר היה רגיל בהקשבתו אליו. משגמר לשאול, הרים את מבטו וראה כלום. לא היה שם מורה ולא קיר ולא חדר. הוא יושב לבד במרחב אינסופי, ואין כל צבע או כיוון או שלט שיורה לו איפה הוא נמצא, איפה הוא אמור ללכת, ומה.

הוא התעורר והבין כי אין מורים כאלה, בדיוק מהטעם שהמורה אמר. כל חייו חיפש משהו שידריך אותו, שייתן לו וודאות בדרכו. מעט ידיעתו הביאה אותו לחפש לו מורים, בתקווה שיוכלו להשלים את חוסר ידיעתו. משנפתחו לפניו חלונות בחירתו במלוא הרוחב שלהם, משהבין כי את עצמו לא ניתן לדעת כי צריך לעשות אותו מקודם, וכל עוד היא נמצאת בידו לא יכול לעולם לדעת אותה במנוחה קבועה, אלא כל ידע יביאנו לעוד חוסר וודאות, כי יפתח בפניו בחירות חדשות.

וגם משמצא מורה, הכריחה אותו חיפוש הידע לדעת את המורה, שהרי מה יהיה לו ממורה אותו לא ידע. ומשידע אותו, שוב לא מצא בו תועלת, שכן שוב נכלל בידיעתו וממילא בחוסר הבטחון. הוא נח בשאלה הזאת, לבינתיים.

אם ריק הוא מכם

על הפסוק "כי לא דבר ריק הוא" אמרו רז"ל ואם ריק הוא-מכם הוא ריק. נראה לי שמאמר זה הוא מילת מפתח לכל המתרחש כאן בפורום. 
הרי יש כאן ויכוחים עקרוניים בלתי נגמרים לעולם, ואני תוהה, הרי אני לבד -או משום- היותי שומר תורה ומצוות בכל פרטיהם ודקדוקיהם, רוצה לנהוג לפי השכל הישר המראה לי אמתיות שבעולם, שאינני מכיר כלי אחר שמראה את האמת אלא היא [האינטואיציה הנקראת אמונה לא מדברת אלי], אבל מרוב הויכוחים שאני רואה כאן ובמקומות אחרים אני לא יכול בשום אופן להכריע לעצמי האמת, ומה שנראה הוא שכל אחד יוצא מאיזה הנחות יסוד שקיבל או שמחליט לעצמו ולפי זה הוא קובע את כל דעותיו, וא'כ אני תוהה, איזה הנחות יסוד עלי לאמץ לעצמי אם אין לזה שום הכרח רציונלי, ולעקוב אחרי הויכוחים כאן ובמקומות אחרים, שנמשכים כבר אלפי שנים, אולי מאז התחיל האדם לחשוב ולדבר, ולחכות שיניבו איזה מסקנא או לפחות השערה לגבי האמת, ככל הנראה אינו דרך מעשית, אז מה לעשות? 
אז התחלתי לחקור מהו באמת הויכוח פה, כלומר מבעד לכל הטענות והראיות וההוכחות נראה לעין שאלו הם רק טיעונים לחזק את דרך חשיבת האדם, אך מהו היסוד שמניע את כל זה, ודבר א' שלמדתי הוא שיש בעיקר ויכוח עקרוני האם השאלות ששכל האדם משיג הם שיחליטו לו את הדרך, או התשובות שיקבל משכלו, שהם תמיד לא יהיו ברורים כמו השאלה, או התשובות שיקבל ממקור אחר עליון יותר שיסתמך עליהם באיזה מדה של עצימת עיניים [כמו שנוהגים אולי כל המאמינים כאן בפורום]  
במילים אחרות, כל אחד מכיר שאלות יסודיות על האמונה, על כלליו ועל פרטי, הן המאמין והן הכופר, ההבדל הוא שהמאמין רואה בשאלה אמצעי לתשובה, שיהיה כפי האמונה  או אפילו בדרך אחר קצת מהשטחיות אך לא סותר פינות האמונה, והכופר רואה בשאלה דבר החלטי, כלומר אם יש שאלה אז כל ההנחה לא אמתית, וכאן עלינו לשאול עצמינו שאלה רציונלית, האם ברוב המקרים בעולם השאלה צודקת או התשובה 
זהו הענין שנלמד מ"אם אם ריק הוא מכם" כלומר, רז"ל הכירו שיתכן מצב בו האדם חושב ומרגיש שהתורה זה דבר ריק, אך מחנכים אותנו לחשוב שהריקות הזאת אינה מצד התורה אלא מכם, היינו נכון שהוא ריק, ולא תתעלם מזה, אבל ממך הוא ריק,  ואם תחפש תמצא תשובה לכל שאלה 
ראיה לכל זה הוא שמעיון בדעות כל המשתתפים כאן נראה שבדרך כלל התלמידי חכמים שביניהם [וקל מאד לזהות מיהו ת'ח ומיהו ע'ה] מודים באמיתות התורה לפחות באיזה מידה, והכופרים [כמעט] לגמרי, הם תמיד אלו שלא למדו אף פעם את התורה בעומק ובעיון. נראה מזה שהרגיל בדרך העיון והבירור של התורה מכיר שייתכן מאד שהריקות הוא ממנו. 

סוף סוף נשאר לי באמת שאלה. השאלות תמיד טובות וברורות מהתשובות [וזהו הנימוק שנתנו ר'נ מברסלב ועוד להתנגדותם ללימוד החקירה, שמציגים שאלות גדולות ותשובות מועטות], מהו הנימוק השכלי שעלינו להאמין בתשובות יותר מהשאלות? 
,
אם ריק הוא מכם