את המורה הוא אהב כשם שהוא פחד ממנו. נרתע לדעת אותו מקרוב כשם שבער בו התשוקה להתקרב. הוא הראה לו דברים שהיו כה אמתיים, וכה מפחידים. נצרכים לחיים עצמם, ועם זאת מאיימים לחסל את החיים.
מעולם הוא לא ידע שיכול להיות אמת, ועוד אמת אמתית עוד יותר. תמיד חשב שהאמת הוא תחנה סופית, שיש אמת אחת נתונה בכל מצב, ואותו אמת הוא סוף הסיפור. מהמורה הוא למד, לא שהוא אי פעם אמר זאת במפורש, שכל אמת הוא רק מבוא לאמת אחרת. שיש אמת, ויש אמת עוד יותר. ועוד יותר. שהאמת הוא תכונה דינמית, יש משפטים שהם קצת אמת, ויש שמגלים את רוב האמת, ויש שהם אמת אמתית. ומעולם לא ידע אם האמת שהוא יודע הוא השלם, או שמחר יראה עוד אמת, שכלפיו האמת של היום הוא שקר.
היום הוא נכנס לחדרו, חדר שקט מואר מהשמש שנכנסה בה דרך החלונות הגדולים שמאחורי השולחן, מחכה לאמת שתיאמר היום. המורה ליטף את זקנו הלבן הארוך, העביר יד על המצח הנקי שלו, ובקול השקט החזק שלו, התחיל דורש.
דע לך, שאם תרצה לדעת דבר מה עד סופו, תצטרך להיות מוכן לוותר עליו לשנותו או להחליפו באחרת. הרי רוב בני האדם אינם יודעים את חייהם, אינם יודעים את עצמם, ואינם יודעים את העולם הסובב אותם. מתוך כך שהם אינם יודעים אותם, הם נוטים לסמוך עליהם ולבטוח בהם. שכן, הלא נודע להם, הוא קיים במוחלט. קיומו לגמרי מעבר לתפיסת יד האדם, וממילא חזק ממנו, ומאפשר לבטוח בו. מעטים שיודעים דבר מה על עצמם, וככל שאתה יודע יותר דברים, כך אתה מאבד את היכולת לסמוך ולהיות בטוח.
המהנדס שיודע את פעולת המכונה, יודע שאופני פעולתה אינם מוחלטים, הם ניתנים לשינוי ומניפולציה. הידע והכוח שלו הם חרב פיפיות. יכול הוא לשנות את פעולותיה כרצונו, ומתוך כך אין לו את אותו בטחון שיש לאינם יודעים בפעולותיו.
האיש הפשוט, מאמין בדעות שנמסרו לו כהווייתם, גם אינו טורח לדעת את אמונותיו, ומתוך כך הוא סומך עליהם. שכן בעיניו הם מוחלטים, קיימים מעבר לתפיסת ידו, ואין לצדם אפשרות להגיד ההיפך. אלה ששמים את נפשם בכפם לדעת את אמונותיהם, מגיעים לדעת את היותם עומדים מול דעות הפוכות, לומדים את דרכי הפילוסופיה הוויכוח וההוכחה, יודעים להרכיב דעות ואמונות לבד, להוכיחם זה מזה וזה בזה, לדעת את אמונותיך פירושה לאבד אותם.
חמורים הדברים בחיים הפנימיים. אלה שאינם יודעים דבר מה אודות חייהם, אודות רצונותיהם, אודות הנטיות הדקות שמנהלים אותם, נוטים לסמוך על הנמסר להם באופן בטוח. אך מי שחשף לעצמו את דרכי הפעולה של נפשו, מי שיודע את חייו, יודע שכל נטייה כל תחושה כל רצון אינם קבועים במוחלט, הם נתונים לשינוי, ומתוך כך הוא הולך ומאבד את כל הבטחון בחייו. הוא יודע כמה קל לשנות את האדם מהיסוד, כמה הוא מושפע מכל נטייה קלה בחוץ, כמה הוא מושפע משינויים בפנים, והוא לא יודע מה הוא באמת, כי אין כזאת. הוא יודע את עצמו ומתוך כך אבד עצמו.
—
בפעם הראשונה הוא הרים את קולו ושאל שאלה. אז רבי, לאן הולכים מפה? הטובה היא הידיעה אם רעה? הנה, כל תשוקתי הוא לדעת, עבורה מסרתי את חיי, עזבתי את הורי משפחתי וארצי, ובאתי עד לפה. והנה אתה אומר לי שהידיעה הוא איבוד הידיעה, שחיפוש העמוד שיאפשר לסמוך עליו הוא השמטת הרגליים מכל קרקע מוצקה, למצוא את עצמנו תלויים באוויר שעל פני תהום. הכל לריק? הכל לבטלה? וגם אם כוונתך לגרום לי להתחרט מכל זה, מה תעזור לי החרטה עכשיו כאשר כבר הנני יודע יותר מדי. וכאשר לימדת בשיעורים הראשונים, אין האדם יכול לא לדעת את אשר כבר ידע. ומה עכשיו?
שאלתו נשארה תלויה באוויר, ביראת הכבוד שבה שאל, השפיל מעט את עיניו ולא הביט אל פני המורה כאשר היה רגיל בהקשבתו אליו. משגמר לשאול, הרים את מבטו וראה כלום. לא היה שם מורה ולא קיר ולא חדר. הוא יושב לבד במרחב אינסופי, ואין כל צבע או כיוון או שלט שיורה לו איפה הוא נמצא, איפה הוא אמור ללכת, ומה.
—
הוא התעורר והבין כי אין מורים כאלה, בדיוק מהטעם שהמורה אמר. כל חייו חיפש משהו שידריך אותו, שייתן לו וודאות בדרכו. מעט ידיעתו הביאה אותו לחפש לו מורים, בתקווה שיוכלו להשלים את חוסר ידיעתו. משנפתחו לפניו חלונות בחירתו במלוא הרוחב שלהם, משהבין כי את עצמו לא ניתן לדעת כי צריך לעשות אותו מקודם, וכל עוד היא נמצאת בידו לא יכול לעולם לדעת אותה במנוחה קבועה, אלא כל ידע יביאנו לעוד חוסר וודאות, כי יפתח בפניו בחירות חדשות.
וגם משמצא מורה, הכריחה אותו חיפוש הידע לדעת את המורה, שהרי מה יהיה לו ממורה אותו לא ידע. ומשידע אותו, שוב לא מצא בו תועלת, שכן שוב נכלל בידיעתו וממילא בחוסר הבטחון. הוא נח בשאלה הזאת, לבינתיים.