חמשה עשר באב – התחלת דברים.

הגמרא בתענית ובבא בתרא מביאה ששה טעמים שונים לחג היום הזה. על כך אמר מו"ר, שאם נותנים כל כך הרבה טעמים לדבר אחד, סימן שאף אחד מהם אינו הטעם האמתי. אלא יש כאן סוד.

והענין כי שאלת הגמרא היתה 'בשלמא יום הכיפורים שיש בה סליחה ומחילה ויום שניתנו בו לוחות שניות'. אם כן חיפשה משהו מקביל ללוחות שניות והסליחה שנעשה ביוה"כ, שהוא גם סיפור שמתחיל בדור המדבר ונמשך בציון הסליחה ולוחות שניות שבו ליו"ט, שבכל שנה אנו עושים בו סליחה ותורה. אבל ט"ו באב מאי היא.

התחילו (לפי סדר הזמנים) גם מן סיפור דור המדבר. ואמרו תחילה יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור. והנה תמיד נקטנו פה שהחגיגה הוא על הפסקת המיתה, והגמרא מביאה את הפסוק הזה לדרש שאז כלו מלמות. אבל על זה כבר הקשו איזה מין חגיגה הוא זאת שכולם מתו כבר. וכעת מצאתי בפירוש רשר"ה שעיקר השמחה הוא באמת על החלק השני, והוא חזרת הדיבור אל משה. שדבר זה שמחה וודאי שהוא עיקר שמחת העולם כאשר נתוועדו בורא ונברא בדבור פנים אל פנים, שזהו שמחת מתן תורה וודאי כמו שאמרו על יום הכיפורים וכסיום המשנה יום חתונתו ויום שמחת ליבו. ואם כן בכאן הוא שורש השמחה הזו, שהוא חזרת הדיבור אל משה.

והנה חזרה זו הוא סוד משנה תורה שניתנה כמו לוחות שניות לדור המדבר, שחזר שנית הדיבור באופן חדש ובאופן אחר מכל אשר היה לפניו. והוא חידוש דור הבנים על דור האבות שתורה אשר ניתנה להם ניתנה ולבנים ניתנה תורה חדשה אחרי הסליחה בסוד לוחות שניות ובסוד חזרת הדבור אל משה. ומכאן אנו מבינים את הטעם השני לפי הסדר הכרונולוגי שהוא יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה, מאי דרוש זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' – דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. כלומר עיקר השמחה הוא על התורה שנתחדשה בו שאיסור זה של העברת נחלה לא נאמר לנצח כפי ההשערה שהתורה כולה תמידית, אבל לא נאמרה אלא לדור הזה ומיד כאשר כלה אותו הדור ממילא נתהווה תורה חדשה שבו מותרים, וזהו ממש אותו סיפור של גמר דור אחד שממילא בכך שהוא מת חוזר הדיבור אל דור הבנים באופן אחר ומחודש.

ובאותו דפוס עצמו הוא הסיבה שאחרי זה, יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. מאי דרוש? אמר רב: ממנו, ולא מבנינו. כאן שוב הגיעו דור הבנים ואמרו שבועה אשר נשבעו אבותינו לא חלה עלינו כי ממנו ולא מבנינו, דור חדש ותורה חדשה. והתירו לשבט בנימין לבוא בקהל, שהוא גם באותו דפוס של התרת שבטים לבוא זה בזה. כלומר יש כאן גם משהו מהותי בחידוש התורה שהוא ביטול גדרים הקודמים והכללת שבטים שונים זה בזה שחוזר פה. ויש כאן מה להתבונן.

ומכאן נמשך אל צד שני של אותו דבר ממש, שהוא עזיבת חטא דור אבותיהם. יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר: לאיזה שירצה יעלו. כי בוודאי חסידי ירבעם בן נבט רצו להמשיך את המסורת שלו לדורות, וכאשר הגיע הושע בן אלה אמר מכאן ואילך תהיה תורה חדשה פתוחה, שכל אחד יעלה לאיזה מקום שירצה. וכאן נמי יש ביטול הגבולות שהרי גזירת ירבעם חלה על שבטים שלו, ועשה זה פירוד הכרחי בין השבטים והמלכויות שכל אחד היה חייב לעלות דווקא למקדש שלו, והושע בן אלה חידש את הדור ופתח את הגבול ואמר לאיזה שירצו יעלו.

והנה יום שניתינו הרוגי ביתר לקבורה איני יודע בדיוק איך לפרשו לפי זה, אבל ארמוז את הכיוון, שאפשר לראות בו מקושר עם יום שסיימו לכרות עצים למערכה. והנה גם זה סוג של שמחה מוזרה כי מה יש בסיום, אבל זה מקושר עם מכאן ואילך דמוסיף יוסיף, כלומר כי כאן בפועל מתחדשים ומוסיפים בתורה, וזה מתאפשר על ידי גמר כריתת העצים. והנקודה נראה שאמנם המזבח הוא דבר גדול, אך הוא נגמר בשלב כלשהו. כמו שהוא נגמר בזמן החורבן באופן כללי. ויותר גדול מזה הוא לימוד התורה, וכאשר מסיימים עם הצורך לכרות עצים ומתפנה זמן הימים והלילות ללימוד, זהו ממש אותו דבר כמו כלו מתי מדבר וחזר הדיבור. ופה הוא גם העומק של שמחה על ביטול השבטים, וכאן על ביטול הטירדה בעבודת המזבח. שהוא כאילו השמחה על החורבן שאנו נפטרים מן הטירדה של דור הקודם ושל המצוות והעבירות שלהם, ומתחדש דרך חדשה מתוך סליחה ומחילה ומתוך חזרת הדיבור אל הדור הזה. ומסתמא זה מקושר עם נתינת הרוגי ביתר לקבורה שגם הוא שמחה מוזרה מאד מתוך החורבן, אבל השמחה הוא כמו שתיקנו ביבנה הטוב והמטיב על זה, כלומר שנקברו הרוגי ביתר וסיימו עם זה וכעת חידשו את התורה ביבנה ותיקנו ברכה ושמחה על כך שנגמר הדבר הישן ומתחיל דבר חדש חוזר דיבור התורה אל הדור החדש באופן מחודש.

יוסף מילר:

סוד מה שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. דע כי עניין מרד ביתר היה שלא קבלו על עצמם את גזרת הגלות, והיה המחשבה אצל בר-כוכבא וחבריו שיש בידם להפקיע את איבוד הריבונות שנעשה בחורבן על ידי מרד זה. ואף רבי עקיבא טעה עמהם כשקרא עליו דרך כוכב מיעקב שהיה סובר הוא בסוד הכוכב הבא ומכלה באשו משום חיציו את בית עשיו לקש. אבל היה הרצון העליון שיתבררו הדברים בגלות עצמה ועל כן באמת לא נשלם החורבן עד אחר חורבן ביתר וזה סוד שגם ביתר חרב בט' באב. בוא וראה שמיד אחרי חורבן ביתר עמד רבינו הקדוש נשיא על ישראל ואנטונינוס (ומרקוס אורליוס החסיד) קיסר לבית רומי, וניתן הרשות לפתוח בבירור הנעשה בעת החורבן על ידי כתיבת המשנה והתלמוד. וענין מה שניתנו הרוגי ביתר לקבורה היינו שקבלו על עצמם את הגלות בהבנת מה שעל ידי זה ומתוך זה יתברר תורה שבעל פה וקברו וויתרו על השאיפה לעצמאות מדינית ותמורת זה באו להשלים עצמאות מחשבתית ויצירת התורה שבעל פה, כלומר שהיהודים עצמם נתנו את הרוגיהם לקבורה וקברו את הניסיון לכונן שלטון יהודי. וזה סוד שנתנו בטו באב היה ו' אחרי ט' באב שזה כנגד ששה סדרי משנה, והבן זה מאוד.

השאר תגובה