'משה מפי עצמו אמרו' (מגילה דף לא עמוד ב). פירוש שכל נביא וכל משיג מתדבק הוא במידה מסוימת ומשם מקבל נבואתו. ויש הרבה דרכים ומדרגות להידבק בהם, יש מתקשר בשם זה ויש מתקשר בשם אחר. משה רבינו כאשר אמר את כל התורה כולה התדבק בשם הוי"ה ומשם קיבל את נבואתו. אך במשנה תורה התדבק במדרגה הנקראת משה רבינו עצמו ומשם קיבל נבואתו.
כשם שיש מי שמדבק נפשו בנשמת צדיק שבדור קודם לו בכדי להשיג השגה, כמו שיש מי שיתדבק באליהו הנביא ויבשר לו השגות חדשות, או יש מי שיתדבק בנשמת רשב"י או בנשמת צדיק קדמון אחר בכדי להשיג השגה. כי נשמות הצדיקים אחר התפשטותם אינם אלא צורת השגתם, וכל צדיק עושה דרך להגיע בה אל ההשגה ודרך זו נשארת תפוסה בנשמתו. וכאשר מתחבר בו נשמה מאוחרת הרי זה נקרא בחינת עיבור או גלגול שנשמת הצדיק הקודם מדבר בו.
וכך ממש במשנה תורה התדבק משה בנשמתו בעצמו ומשם דיבר את הדברים האלה. כי גם הנשמה של אותו צדיק עצמו מיום אתמול יכול להיות בערך היום הזה כמו צדיק אחר שנפטר לבית עולמו, באשר מה שפעל באותו היום נחשב כמו ניצוץ אחד מנשמתו או חלק אחד מנפשו, והיא נשלמה ועלתה לה למקומה. וכאשר השלים משה רבינו את כל התורה הרי עמד בפניו כל מדרגה זו של נשמת משה רבינו במלואה, וממנה חזר להתדבק באמרו משנה תורה.
וכן כל אחד לפעמים הוא לומד דברי עצמו, אשר השיג ביום אתמול, ועכשיו אינו עומד באותו מקום, אבל הוא נזכר באותו המדרגה ומתעבר בה, וממנו מקבל עוד השראה לגבי מה שנצרך אליו היום.
וזה פירוש, 'ואתחנן אל הויה בעת ההוא לאמר'. פירוש לפעמים אין אדם יודע להתפלל היום, אבל הוא נזכר שהיה עת שבה התפלל כראוי, והוא מתעבר באותו התפלה שהתפלל באותו הזמן, ומתוך זיכרון זה הוא ממשיך להתפלל על מה שהוא צריך היום.