להבין לליבו של אלהים – בין איוב לאברהם אבינו

צריך להבין לליבו של אלהים. בני אדם מסתובבים בעולם וקוראים סיפורים ומדברים על נסיונותיו של אלהים את אברהם ואת איוב ומסתכלים במעשי האלהים אם טוב ואם רע ומתפלספים וחוקרים ודורשים בתורה ובמוסר ובמחשבה על מעשיו ויצירתו ותוצאותיהם. אבל אף אחד לא מנסה להבין איך אלהים מרגיש. איך כל הענין הזה נראה מבחינתו. הרי בכדי להבין שום עלילה ספרותית כנכון צריך להבין ללב של גיבוריו, צריך לצייר את נפשם וליבם כל כך עד שמרגיש אמפתיה איתם, עד שמבין לליבם של הגיבורים. אם גיבורו הראשי של התנ"ך הוא האל, משמע אם רוצים אנחנו להבין את סיפורי התנ"ך צריך לפתח הזדהות אמפתיה ורגישות והבנה לליבו של האל. להפסיק כל הזמן לדון ולשפוט את תוצאות מעשיו בכל סוגי בתי הדין שיש לנו ולהתחיל להבין אל ליבו. רבי נחמן אמר שמתורה ארוכה של כמה שעות שבעל התניא דרש בפניו בוורט אחד הוא צדק, רבי שניאור זלמן אמר "רחמיך רבים הויה – כבר רחמנות גדול עליך הויה".

ספר איוב מתרחש בשתי סצנות. האחת בפרקים א' וב' מתאר את הסצנה בבית דינו של אלהים, כאשר באים בני האלהים להתייצב על הויה. והשניה בשאר הספר המתאר את הסצנה כאן למטה. שבו איוב וחבריו יושבים ודנים ומתפלספים על תוצאות מעשיו של אלהים. שתי הסצנות שונות כל כך בעולמם ואופיים וסדרם שמבקרים אמרו שיש כאן שתי סיפורים שונים שנתפרו זה לזה. מנקודת מבטו של האל ובית דינו כל העולם וכל הקורה בו נראה כל כך שונה שנלאו חוקרים להשוות את שתיהם לכדי סיפור אחד. אבל זה כי באמת הספר הזה ניסה לתת לנו טעימה של איך נראה כל הסיפור הזה של נסיונות ושל כלל מפעלות בני אדם בעולם הזה מבחינת ליבו ומבטו של אלהים. מסיפור המסגרת המתאר את דיונו של הויה והשטן אצל איוב למדו במדרשים להשוות כן לסיפור נסיון אברהם, אשר שם נעלם מאתנו הצד הזה של הסיפור, ופתחו מזה צהר להבין לליבו של אלהים המנסה את אברהם.

שיאו של ספר איוב הוא סיומו (מפרק ל"ח), כאשר המסך בין שתי סצנות אלה נקרע "ויען הויה את איוב מן הסערה"- השם פורץ את המסגרת של הסצנה שהוא בו ומתגלה בסערה גדולה לאיוב היושב בסצנה זו. סיפור נסיון אברהם מסתיים אף הוא בקריעת מסך המבדיל בין האדם לשמים, "ויקרא מלאך הויה אל אברהם מן השמים". אבל בעוד תכלית סופו של איוב הוא בסך הכל "וה' שב את שבות איוב.. וימת איוב" הרי סיומו של סיפור אברהם הוא "בי נשבעתי כי ברך אברכך וגו'", נכרת ברית לאברהם ולא נכרת ברית לאיוב, ומזה אנו למדים שאינו דומה עמידתו של אברהם בנסיון לעמידתו של איוב. אברהם מתוך נסיונותיו נשאר ידידו אוהבו ובעל בריתו של האל. איוב בסך הכל עמד בנסיון ונשאר חי. משמע, לאיוב עצמו מעולם לא נקרע המסך הזה כפי שהוא נקרע לאברהם. בין איוב ליוצרו נשאר תמיד מסך של חוסר הבנה, ואילו בין אברהם ליוצרו נכרת ברית של ידיעה והבנה.

***

הסיפור שספר איוב מתאר הוא שלהשם יש תמיד מתנגד, כלומר השטן, ועל מה הם מתווכחים, שכאשר אמר השם נעשה אדם אמרו לו המלאכים מה אנוש כי תזכרנו, אל תעשה אדם עתיד הוא לחטוא לפניך. וכאשר אנו אומרים שהמלאכים אמרו אין זה סתם תחרות אבל היה להם טענות צודקות. והמלאכים היינו השכליים הנפרדים הטענות השכליות עצמם אומרות שכל הרעיון הזה של לברוא אדם ואנוש בתוכו אינו מסתדר בשיקולי רווח מול הפסד. ולא די שהאדם עתיד לחטוא עוד הכי גרוע מכך, כפי שאנו רואים מספר איוב, האדם עתיד לקלל את האל. כלומר הוא לא יחפש בכלל אחרי יוצרו ולא יתחשב בליבו כלל. יחיה הוא בתוך היצירה השלימה מפרי רוחו של האל ויסכים לאותם מלאכים, לא די שלא יברך האלהים על כך אבל יקללו, לא יראה בו את שלימות כוונת האל ביצירה.

והשם בעצמו רוח אחרת לו. הוא כמו אמן מופלא, כאשר פתחו בבראשית רבה הוא אמון מופלא אמון מכוסה אמון מוצנע. יוצר העולם הוא כמו אמן נהדר שיש בליבו תוכנית נפלאה ומכוסה ונהדרת, אבל אף אחד לא יבין אותו. אפילו הוא עצמו כאשר הוא מתחיל להגשים את התכנית שהוא חוזה בליבו זה ממש לא זה. זה התיאור של בונה עולמות ומחריבן. אבל הוא עדיין מאמין בחזון שלו. הוא אומר הפעם זה לא הצליח אבל אני עדיין יודע שהתוכנית שלי נהדרת ונפלאה ומצליחה יותר משאף אחד יכול לתאר בכלל. כנראה שאפילו המציאות כאילו לא בדיוק יכולה לסבול את היופי ואת ההדר ואת הפאר ואת ההצלחה המופלאה של הרעיון שבלב שלי. וכך מסתובב לו אלוהים מן העת שהוא התחיל ליצור עולמות בלב שבור מאד. וכל הזמן הוא מחזק את עצמו שיש עדיין אמת ויופי ותכלית בתוכנית שלו אפילו שזה עדיין לא נראה.

ואלהים עדיין מאמין ומצפה שיבא מישהו ויבין לליבו. אבל הוא לא יכול לעמוד ולשכנע לאנשים או אפילו לבית דינו למלאכים או מה שזה שהתכנית שלו מוצלחת. כי זה עלוב שהיוצר צריך להצדיק את יצירתו, וזה גם לא נכון, זה צריך להישפט כמו אובייקטיבי על ידי אחרים. אז כאשר מתיישב פילוסופים ובתי דינים ומתחילים לדון האם זה מוצלח הבריאה נוח לאדם שנברא או לא האם העולם הזה הוא הטוב שבין העולמות האפשריים או לא אלהים אף פעם לא מתערב. הוא יושב ובליבו צפיה עמוקה ונפלאה שיכירו במה שהוא רוצה לעשות אבל חסום מלומר או אפילו כמעט להרהר דבר. כאשר שואלים אותו קושיא לוגית הוא חייב לענות ולהמשיך לפי הלוגיקה כי אין דרך אחרת הוא לא יכול לומר אני אלהים ותשתקו, זה כמו שיוותר על כל התוכנית שלו ויגיד שאין כאן יופי ואמת והדר אלא סתם הוא יכפה את כולם להכיר בו.

סוף סוף מסתכל אלהים בארץ ומתעצב אל ליבו. צריך להבין שהספר איוב כל המחלוקת מתי הוא היה השאלה הוא באיזה ציור של יחס אלהים ועולם זה קיים. וסוף דבר זה נראה איפשהו בין האלהים של פרשת בראשית נח או לך לך. אלהים מסתכל בעולם ויש שם בני אדם שהם כאלהים בעלי דעת ושכל ועל פי רוב הם אפילו לא נותנים לב להסתכל מה קורה כאן מה הוא התכוון. ויתעצב אל ליבו. פעם אחת הוא כל כך התעצב עד שאמר אמחה את כל היקום מאדם עד בהמה. בסוף ונח מצא חן וכו' כל הסיפור מפרשת נח. אז הוא נשבע כלומר הכריח את עצמו זהו עוד לא אמחה את כל הארץ אבל אסתכל בסבלנות אולי מישהו יבין אותי סוף סוף, אבל לא צודק להשחית את כל העולם, אפילו אני נורא מתוסכל ועצוב ומצטער, כי הוא חייב ללכת בצדק. נשאר אלהים יושב ומצפה.

***

אז אלהים יושב לו מול המלאכים והשטן ופתאום צדה עיניו איש אחד בארץ עוץ שהנה, הוא תם וישר וירא אלהים. אלהים כבר חושב אולי אולי יש כבר מישהו שאפשר לדבר איתו, מישהו שמבין אותי, שבסוף אדבר איתו ואגלה לו את מה שרציתי.

והדבר הזה הצליח לו בסוף עם אברהם אבינו כאשר אנו מוצאים והויה אמר המכסה אני מאברהם וכו', אליו הוא גילה את האמון מכוסה שהיה לו בתחילת הבריאה וסיפר לו את כוונתו, אחרי אשר ניסה אותו ומצא את לבבו נאמן לפניו וגילה לו את התוכנית שלו. "נגלה אליו אדון הכל הושיבו בחיקו ונשקו בראשו קראו אוהבו ושמו בשמו וכרת לו ברית לו ולזרעו עד עולם שנאמר והאמין בהויה ויחשב לו לצדקה" (סוף ספר יצירה). זה המשמעות של הבחירה באברהם. סוף סוף מצא אלהים מישהו שיהיה חבר שלו שיבין מה הוא רוצה פה מששת ימי בראשית, והוא סיפר לו הכל מה היה לו עם המלאכים ומה היה לו עם השטן ומה היה לו עם העולמות שברא והחריב אותם ואיך יצר את העולם הזה ומה היה לו עם חנוך וכאלה שהלכו איתו אבל לא באמת הבינו מה הוא רוצה מהעולם הזה והיה צריך לקחתם למעלה. עד שאמר אני מאמין בך אברהם שאתה תבין לליבי ותכרות איתי ברית ללכת בארץ לנסות להגשים את חלומי. בסוף אפילו אם לא יצליח, לפחות יש לאלהים אוהב בארץ. יש מישהו שמאמין בו, והאמין בהשם, ואין זה אמונה כמו שאנו רגילים אלא אמונה באותו אומן מופלא מכוסה ומוצנע שהתחיל את הכל. אברהם אבינו מאמין שחזונו של האמן שברא את העולם, הוא אינו מאמין לשטן ולמלאכים שאמרו מה אנוש כי תזכרנו ושזה לא שווה כל העסק פה, כי לא הבינו לרוחו של האלהים ולא הזדהו עם ליבו ועם כוונתו, אברהם האמין בהויה והבין את רצון ליבו בבריאת העולם, אף על פי שעדיין לא נגלה לו ועדיין אין , הוא מאמין שהיוצר יש לו פה חזון מבין מה החזון הזה ולמה לא הקשיב לשטן שאמרו מה אנוש אפילו שעדיין אינו יכול להסביר.

***

איוב הוא תיאור הנסיון הראשוני של זה כאשר זה לא הצליח. כי אלהים כל כך התלהב סוף סוף יש אחד בארץ תם וישר וירא אלהים. אבל השטן שהוא מייצג את אלה שמלכתחילה לא האמינו בתוכנית של האלהים לעשות אדם אמר לו נעה, הוא לא באמת מבין אותך הוא לא באמת ירא אלהים, תנסה אותו ותראה, ולאלהים כאמור אין יכולת להתנגד בכך כי השכל אומר שהשטן צודק, והוא באמת רוצה משהו שהשטן כאילו יסכים מעצמו לומר שהוא צודק, אז הוא אומר אוקיי אז תנסה אותו. ואיוב עומד בנסיון. ואלהים יושב ומסתכל במין תסכול וכעס כבוש מאד עד שבפגישה הבאה הוא אומר רק מילה אחת ותסיתני בו לבלעו חינם. תראה התוכנית שלי לא היתה לנסות בני אדם אבל אתה הכרחת אותי כי אתה צודק, אבל הנה תראה לא צדקת זה היה חינם. והנה כבר התחרט אלהים שגילה וביטא מה שחשב כי מיד אמר השטן אה יש לי עדיין טענה עור בעד עור.. ואין לאלהים ברירה אלא להסכים אבל הוא עדיין מנסה אך את נפשו שמור, אפילו שזה כבר לא ממש נכון לפי הגיון טענתו של השטן, ואצל יצחק לא נעצר בנפש אלא הלך עד הסוף אלא והעלהו שם לעולה, אבל אלהים לא באמת מחפש לנסות בני אדם והוא כבר מצא איזה תירוץ שישמור על נפשו של איוב כי הוא צריך אותו שיהיה חבר שלו. והוא לא יכול לגלות למה. ובעצם ברגע זה כבר הפסיד התוכנית שאיוב יהיה באמת בן ברית של אלהים, כי כבר לא יכול להראות בעיני השטן שאין באימון איוב בו שום דופי.

הסצנה חותכת לעולם הזה ואנו מוצאים את חברי איוב באים לבקרו ומתחילים להתפלסף, ואיוב שכן יש לו איזשהו נגיעה להבנת ליבו של אלהים ממאן בכל ההסברים שלהם כי הוא יודע שזה לא זה, וכל הפילוסופיות האלה באמת לא נוגעים כלום כי באמת היה תם וישר ורצה לדעת משהו.

וכאשר בסוף ויען השם את איוב מן הסערה אתה שומע כאן את ההתפרצותו העצומה של תסכולו של האל כמה שהוא מנסה לבטא איזה תוכנית עמוקה ונפלאה ומסובכת היה לו וכמה מניעות היה לו לברוא את העולם וכמה מלאכים היה צריך להילחם איתו וכמה הרים היה צריך להזיז המימיך צוית בקר ידעת שחר מקומו וכו'  והוא מתלונן על איוב האם אתה מבין אותי האם אתה מבין כמה קשיים היו לי עד שהגעתי לשלב הזה האם בכלל חשבת מה זה להיות אלהים האם נסית ליום אחד לעמוד בנעליים שלי האם נסית יום אחד להביא את השמש ולילה אחת להביא את הירח האם אתה יודע בכלל מה זה. נכון יש לך טענות ואתה מנסה לחשוב אוביקטיבי כמו שאומרים "מנקודת מבט של אלהים", האם זה צודק או לא, האם יש טוב לטובים ורע לרעים או לא, האם ככה והאם ככה, אבל האם נסית יום אחד להיות אלהים ולהרגיש איך זה נראה באמת מבחינתי, אני יודע שיש לך טענות עלי ושהם אפילו צודקות, אבל לפחות תבין אותי קצת.

***

וזה מה שאומר אלהים לאברהם (סנהדרין פט, ב) "בבקשה עמוד לי בנסיון זה" ובקשה זו לא אמרו בפירוש אבל הוא מורגש מתוך עדינות המילים ככתוב "קח נא". ואברהם שמע את הצליל הזה כמו ששמעו בעל המדרש הזה והוא שמע בתוך הנסיון האכזרי הזה את קולו העצוב של האל המתחנן ומבקש ואומר לאברהם אני יודע שזה לא הוגן ושזה לא צודק ושכבר נסיתי אותך בתשע נסיונות ועמדת בהם ומה אני מבקש ממך עוד, אבל בבקשה תבין אותי, תבין עם מי יש לי עסק פה, אתה יודע שזה לא אני אני מאמין בך ואתה מאמין בי, אתה יודע שאין זה אלא "אחר הדברים האלה – אחר דבריו של שטן" (שם) שטען שלא הקרבת לפני הכל, בדיוק כפי שטען לי על איוב ששמרתי את נפשו, בבקשה עמוד לי בנסיון זה ותעזור לי לסתום את פיו של השטן. ואתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתני עד שהגעתי אל המקום הזה עד אשר סוף סוף אחרי עשרים דורות מצאתי איש כלבבי שאני יכול בכלל להתחיל לדון שיהיה אוהבי ובן בריתי, אל תקלקל לי את זה בפני השטן ובפני העולם, עשה רק את הנסיון הזה לפנים משורת הדין ולמעלה מכל היכולת והצדק שלך, והוכח לכל העולם שאכן אתה נאמן לי שאכן צדקתי באמרי נעשה אדם.

ואברהם הבין בליבו את הבקשה הזו והלך ועשה את מה שנתבקש אפילו שידע שהוא מוותר בכך על הרבה ושהוא עושה דבר שאינו לפי שורת הדין, אבל כל זה לפי ששמע את קולו של האל הוא הבין לליבו של האל המחפש כבר אלפים שנים מישהו שיאמין בו ושיבין אותו, והוא עמד בנסיון. וברגע שאמר ועשה את הבלתי אפשרי הראה שאין גבול לנאמנותו לכוונת האל ומעכשיו אין שום שטן שיכול לטעון כלפיו הלא שמרת את נפשו, אתה שומע את השחרור העצום ואת השמחה העצומה בקולו של האל הבוקע מן השמים ואומר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ידעתי מכבר אבל עתה אני יכול להכריז כך בגלוי ואין שטן ואין ממי לחשוש. וכבר איני צריך לגרום אפילו כאב קטן לצדיקי בכדי להוכיח את נאמנותם אלי, אל תשלח את ידך אל הנער. ומתוך אותה שמחה כרת לו ברית והבטיח לו כי ברך אברכך, תחת אשר לא קללת אותי ותחת אשר נתת לי ברכה, ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך וכו'. מעתה אין אלהים בודד בעולם ואין הוא צריך להילחם עם השטן אם יש מישהו נאמן אליו. כי כבר כרת ברית לאברהם ולכל זרעו שהם שלו ושהם מבינים ללב כוונתו בבריאת העולם ויש לו על כך אות ברור גם בעיניו של שטן בדמות אפרו של יצחק מצא את לבבו נאמן לפניו וכרות עמו הברית.

ואברכה מברכיך

ואברכה מברכיך ומקללך אאר. זה הפסוק סוד נפלא. כי בלעם הונגד לאברהם אבינו במשנה ועליו נאמר כי את אשר תברך מברך ואשר תאור יואר. היינו כי לשניהם ניתן כח הברכה שהוא הדיבור האנושי הממשיך את מאמרי בראשית כנאמר ויברך אלהים את יום השביעי – כי בו שבת מכל אשר ברא אלהים לעשות. היינו אחרי שנגמר מעשה אלהים אז חל ברכתו על האדם העושה והוא כח האדם לעשות בדיבורו. וכמו שדיברנו כל זה. והנה לאברהם התחיל הדיבור במאמר לך לך (שהם עשרה נסיונות לברר אצלו עשרה מאמרות וכו') ולכן נאמר והיה ברכה הברכה נתונה בידך כמו שאמרו על בלעם כחו בפה אשר ברא לעשות.

כאשר הסתובב בלעם בירך וקילל ואשר אמר נהיה, היינו השתמש בכח הדיבור שבפיו לשלוט על האנשים שיהיה הוא להם כאלהים או רבי האומר מברך ומקלל. אבל אברהם אבינו מידה אחרת ועמוקה מזה היתה לו. לא נאמר את אשר תברך מברך אלא פתאום מדברים על מי שמברכים אותו. היינו מי שהתקרב לאברהם אבינו התעורר לו רצון לברך אותו. ואמר הפסוק מי שמברך אותו יתברך מלמעלה. כלומר לא ייהפך למקבל ותלמיד ונברא של אברהם אבינו אלא אדרבה הפך להיות כמו אברהם עצמו והתחיל לברך וקיבל השראת ברכה שבפיו או הקללה שבפיו ממי שאמר כן לאברהם.

וזהו יתרון מעלת אברהם בהבראם שהיה מלמד תמיד להיות במצב של בהבראם בהיותם נבראים ולא להסכים אף פעם להיות נבראים כבר שמשועבדים לעולם כפי שהוא. ולכן בכחו התגברו ישראל על קללת בלעם והפכום לברכה כי צדקות הויה שכל אותם הימים לא כעס כלומר שלטו על כל הסדרים שיש כבר בעולם ואמרו אנו יודעים מאיפה נבראו ואנו יכולים לעשות כמותם בדרך שאנו רוצים ולשמוט את הקרקע מתחת הסדר שעליו בנה בלעם.

ולכן נתייחס ספר יצירה לאברהם אבינו וכרת לו ברית בידיו ורגליו ובשתי בריתות שהם כב' אותיות כנאמר בסוף הספר כי זהו ברית אברהם ועליו נאמר ואברכה מברכיך ומקללך ארור ונברכו בך כל משפחות האדמה. ומי שיקשיב לשיעור שדיברנו ויצרף אות לאות יבין יותר ויותר ייפתח לו דרך לברך ולברוא דרכים נפלאים ושבת שלום.

פרשת צו שבת הגדול תשע"ז

זאת תורת העולה היא העולה.

בשבוע שעבר התחלנו לבאר את פנימיות הקרבנות מראיהם ומעשיהם. וכעת נבאר פרט אחד ממעשה העולה וכללות מעשה הקרבן, וממנו נלך אל חירות חג הפסח הבא עלינו בשבת הגדול.

א)

התחילה פרשת הקרבנות ויקרא אל משה וידבר הויה אליו. ולא נתפרש מי הקורא. אבל פשט הענין שהוא נסמך אל סוף הפרשה הקודמת שבו כתוב וכבוד הויה מלא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד הויה מלא את המשכן. והיינו כי שרה על המשכן כבוד הויה נעלם מאד עד שגם משה לא יכל לבוא אליו, ואותו מקום נעלם אי אפשר לומר עליו בפירוש מי קרא, אבל ויקרא אל משה.

ובמדרש רבה משווה בין הקריאה של משה שהוא התחלת הקרבנות, לבין הקריאה אל אברהם בפרשת העקידה שהוא שורש סיפור הקרבנות לעם בספר בראשית. שאצל אברהם נאמר ויקרא מלאך הויה אל אברם ויאמר וכו'. המלאך קורא וקול הויה מדבר. אבל כאן במשה הקול בעצמו הוא הקורא והוא המדבר.

וביאור ההבדל הזה הוא ההבדל בין נבואת משה לשאר הנביאים, ובכלל זה מה שנבדל משה מן האבות כנאמר וארא אל אברהם וגו' ושמי הויה לא נודעתי להם. ואם אפשר לכלול את ההבדל הוא שכל הנביאים מגיעים אל הדיבור דרך דבר אחר, שהוא המשל או החלום וכו', ומשה הגיע אל הדיבור דרך הדיבור בעצמו, ללא הכנה וללא אמצעות דבר אחר. והרי זה ממש ההבדל בין מעשי אברהם אבינו למעשי משה רבינו. אברהם אבינו כאשר ביקש לקרב בני אדם אל הויה מה עשה נתן להם לאכול ואחרי שאכלו ושתו סיבב אותם על ידי זה להכיר בהויה. הרי הכירם אל הויה דרך טכסיס צדדי, כמו מוח הבינה, מתוך הדבר שהוא האכילה שנתן להם הגיע להבין את הדבר שהוא התגלות אלהים. וכמו כן סיפור העקידה גופא כולו שהוא פסגת סיפור אברהם אבינו כולו הוא סיפור העיקול שנתברר ברירות התקשרות אברהם אבינו בהויה דרך דבר צדדי, על ידי שהיה מוכן להקריב את בנו אבל לא זה עצמו היה רצון הויה אלא שמזה נסתבב אל הגילוי עתה ידעתי כי ירא אלהים עתה והוחלף האיל תחת בנו. ואילו אצל משה אין לנו צורך בסיבוב הזה אלא מיד הדיבור הוא הקורא והוא המדבר. הקרבן עצמו שנצטווה עליה היא שעולה לריח ניחוח.

וכן כאשר בא משה לקרב את האנשים להויה לא סיבב אותם דרך סיבובים כאברהם אבינו, אלא ציווה עליהם מצוות, שהרי מיד בביאתו להתחיל במצרים לא התחיל לשכנע אותם שיש אלהים או להסביר להם דרך טריקים לתת להם אוכל כאברהם אבינו וכדומה, אלא ציווה להם מצווה לקדש החודש וליקח שה לקרבן פסח, לא כיצחק שביקש ואיה השה לעולה, אלא הנה השה מיד יקחו להם כל אחד במקום הגלוי והקרוב אליו, ובמצוה זו שהוא גופא דמלכא קירב אותם לעבודתו. לא עשה להם הכנות צדדיות אלא הראה להם את הויה בעצמו כפי שמתגלה במעשי המצווה (וזה דומה להבדל בין הדרך הליטאית לקרב בני אדם לבין הדרך החסידית. הליטאי מנסה לספר סיפורים והוכחות שיגיעו למקום הרחוק ועל ידי זה יתקרב האדם לתומ"צ. ואילו החסיד פונה מיד הנה תניח תפילין והם אות המלך בעצמו ומראה באצבע זה אלי ואינו מחפש ללכת בדרכי סיבוב שמתוך זה יבוא, אלא כמוח החכמה שמראה את הדבר באצבע מיד).

ואם נבין את עומק גאולת מצרים נבין כי הוא לאמיתו העלייה של השגת בני ישראל באלהות מדרגת האבות אל דרגת משה. כי הלא גם במצרים היה להם מסורת אבותיהם בידיהם כמבואר, אבל משה בא להצילם מזה כי ההשגה הזו של האבות לערך השגת משה הוא בעצמו הגלות הכי עמוק, שהאדם צריך לבוא לאלהות דרך טפלה דרך דבר אחר, והוא חמישים שערי בינה שכל אחד מהם הוא שאלה ותשובה, ומשה רבינו בא להצילם מזה ולהעלותם במקום החכמה העליונה שהוא המקום שגם משה עצמו אינו יכול לדבר עליו בדרך שאלה ותשובה אבל ויקרא אל משה וידבר הויה אליו, הוא הקריאה הוא הדיבור. ועל ידי ראיית הדבר בעצמו ממילא נעקר כל מ"ט שערי השאלה של מצרים. וזהו כלל נס גאולת מצרים כנאמר אני ולא מלאך אני ולא שליח, שנתגלה הקב"ה בעצמותו, ולגבי זה אנו עושים סדר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, שאין עניינו לעשות חקירות ודרישות דרך דבר אחר, אלא להראות באצבע מצה זו מרור זה פסח זו. והוא מה שביאר האריז"ל שהשיגו פעם אחת עד שיא מדרגת החכמה שהוא מוחין של או"א עילאין ולא התחילו עם הבינה כדרך שאר ימים טובים.

ב)

ואמנם צריכים אנו להיכנס ולבאר באופן עמוק ומהותי יותר על מה מדובר פה. ולקרב הדבר אל השגת הנפש.

דע, כי כל דבר שאדם עושה, כאשר נגמר הדבר, חוזר אותו החפץ ומשקיף את עצמו אל האדם, ומספר לו ומוסיף לו הארה כמו תגובה באותו הדבר עצמו. למשל אם אני מנקה את החדר שלי לקראת פסח, אחרי שסיימתי לנקות את כולו הרי אותו ניקיון חוזר ומראה את עצמו אלי, ואז אני מבין מה פעלתי בנפשי מן הנקיון הזה, שמתגלה לי התחדשות יתר ומוחין נקיים יותר וכו'. כן הדבר כאשר אני עושה דבר בלתי שלם, או כאשר יש בדבר שאני עושה טעות וחסרון, הרי אחרי שסיימתי לעשות אותו אני מקבל את הפידבק מן הדבר עצמו והוא אומר לי פה עדיין חסר לך ויש לך עדיין להעמיק. כך הוא כאשר אני כותב חידוש או אני עושה כל דבר אחר.

וכאשר הפידבק הזה הוא בעדינות נפשו המקום הזה הוא מה שאנו קוראים שכר ועונש על המעשים. שכר מצוה מצוה הוא תוספת הארה בנפשו וראיה נכוחה את העולם. שכר עבירה עבירה הוא שמשתקפת אלי אותו חסרון שבמעשה שעשיתי ומחשיכה עבורי את ברירות העולם. וכך תיארו משיגים כי כל דבר שאדם עושה נברא ממנו מלאך, ואותם מלאכים מייעצים לו מה לעשות הלאה. ולמי שמשים אל ליבו איך הוא מקבל פידבק פנימי מכל דבר שהוא עושה הרי זה ככה ממש.

וכך נעלה להבין למעשים רוחניים יותר. כמעשה התפלה. כאשר אדם מתפלל הרי חצי מהותי מן התפלה הוא עניית התפלה, ותפלה שאינה נענית מה היא. אבל אותו עניה היא מתקבלת מתוך התפלה גופא, כלומר כאשר האדם יודע  לקבוע לעצמו עת ומקום לתפלה, והוא מתפלל על דבר החסר לו או על ספק שיש לו ומבטא בשפתיים את המקום שלו. מיד אותו התפלה חוזרת ומשקיפה את עצמה אליו, והיא מראה לו בצורה ברורה יותר מה חסר לו ומה נתברר לו, ואין כל התפלות שווים לפעמים צריך לחזור ולהתפלל ולהיכנס לאותו השער שהתפלה הראשונה פתחה לו, או לומד להתפלל בדרך אחרת, אבל כללו של דבר אין תפלה שאין לה מענה, אלא שצריך האדם להתיישב בדעתו היטב לראות אותו. ממש כפי שהוא צריך להתכונן בנפשו למצוא בעצמו את התפלה, כך צריך להתיישב בדעתו למצוא את המענה. וזהו חסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת קודם התפלה להכין את עצמם להעלות תפלתם, ושעה אחרי התפלה לשמוע את מענה התפלה ולהבין איך היא מגיעה אליהם. ולמתבונן בדרכי הכוונה שלימד האריז"ל והרש"ש רואה איך יש סדרים מיוחדים להעלאת מ"ן שהוא גוף התפלה וסדרים מיוחדים להמשכת מוחין ולייחוד זיווגים חדשים שהם מ"ד מענה התפלה מלמעלה. ואי אפשר לזה בלא זה ושניהם צריכים כוונה עמוקה ויישוב הדעת לשמוע את הקולות העדינים שבהם.

ומכאן נבין גם מה עשו המקריבים קרבנות ומה עשו הכהנים שהקריבו עבורם את הקרבנות. ואת ההבדל העיקרוני שבין קרבנות הנאכלים לקרבנות שהם כליל.  כי תפלה כנגד הקרבנות היינו כמו בתפלה יש שני צדדים תפלה ועניה כך בקרבנות יש הקרבה וריצוי, שיורדת אש מלמעלה ואוכלת את העולה, ושמרצה החטאת על החטא. ובאופן כללי הנה פרשת ויקרא עוסקת במעשי האדם המקריב עד שהיא מגיעה אל הנקודה העליונה שאליה הקרבן מגיע, ופרשת צו עוסקת במעשי הכהן שתפקידו לשמוע את מענה הקרבן והוא מלמד את המקריב את הקרבן איך נתרצה ואיך נענה מן השמים על קרבנו. וכן הכהן אוכל משיירי החטאת שהוא חלקו שהוא מקבל מלמעלה מן השפע היורד, וכן בעלים אוכלים את חלקם שהוא חלק הייחוד שקבלו מן השלמים.

ג)

ומהו הגלות, הוא כאשר אנו אומרים בתפלת מוסף אין אנו יכולים להקריב את קרבנות רגלינו. וכך אמר משה בגאולה ראשונה נזבחה לאלהינו במדבר, הרי שורש היציאה מן הגלות שנוכל לזבוח לאלהינו. ומה מפריע לנו מלזבוח עכשיו או מה יש בפרעה שלא נתן להם לזבוח להויה במקומם. הענין הוא כי הרבה פעמים נתערב בתוך מעגל הפידבק הפנימי, שאמור להתקיים בבית המקדש ביני לבין הויה בקרבן עולה כליל ובלי מגע זר, בתוך המעגל הזה מתערבים חיצונים. הרי כל אדם מחפש פידבק למציאותו לקיומו לחידושיו ולמאורעותיו. אבל רבים מחפשים אותו במקום החוץ תחת במקום הפנים. וודאי זה דבר רצוי שיקבל האדם פידבק מחבריו ומשפחתו והרחוקים יותר. אבל כאשר הוא מניח להם להיכנס למעגל הפידבק הפנימי שלו הרי הוא מכניס את עצמו לגלות הכי עמוקה. כי יש דברים רבים שנצרכים להתבשל ברחם הפנימי של מוח האדם, ברחם הבינה, דרך משל עולה בליבי איזה חידוש תנועה או איזה שינוי שעלי לעשות, והדבר נרשם במוחי, ושוב הוא מגיב לי שיש לשפרו כך וכך, או לחזור ממנו לגמרי ולשנותו לצורה אחרת, ובדברים עמוקים ועדינים נצרכים חודשים ושנים ממש כדי שדבר יצא מכלל עיבור ויהיה מוכן להתגלות בחוץ כלידה. וכאשר האדם שם מיד את החידוש ברגע הראשון שלו בפייסבוק והוא מצפה ללייק שיביא לו פידבק מן החוץ, הרי הוא נהיה ממש כמו סכיזופרן שמכניס אנשים זרים לתוך המוח שלו ומבלבל אותו לגמרי. זהו ציור מוחשי להכנסת הפידבק מן החוץ לתוך מעגל הפידבק הפנימי.

פרעה הוא הרשע העמוק שהכניס את עצמו לתוך העיבור של בני ישראל, הוא מה שנכנס לתוך הראש שלך כאשר אתה צריך לקיים שקלא וטריא עמוקה בתוך נפשך, בתוך הדו שיח של קרבן עולה, שם הוא נמצא והוא מחייב לזבוח אל פרעה ולבנות לו בניינים, תחת לזבוח להויה אלהינו. למה הדבר דומה לרב של שקר, שהטריק הכי מוצלח של כל הגורואים השקריים שרוצים לקבל שליטה עמוקה על נפש האדם, שהוא פותח אצל האדם שאלה עמוקה מאד, הנוגעת במקום עמוק מאד בנפשו, והאדם אינו מוכשר עוד לענות לעצמו את התשובה כי הוא נצרך לתשעה ירחי לידה שיתבשל בתוכו אותו הרעיון, ולפעמים נפתח השאלה בשלב מוקדם מידי ואין בידי התלמיד כלים לענות לעצמו. הרב האמיתי אומר לו תניח לשאלה כמות שהיא, תעלה בה עולות בלבך, ובסוף יתברר לך הדבר בהארה גמורה. אבל הרב השקרי הוא מכניס את עצמו למקום הזה הרגיש שנפתח בתוך נפש התלמיד, והוא אומר אתה לא יכול להתמודד ולענות על כך, הנה אני פה אני אענה אותך, וכך הוא קונה שביתה במקומות עדינים ורגישים שבנפש התלמיד, ואינו נותן לו לצאת לחירות.

ומהו העצה ומהו הגאולה, הגאולה הוא נשימה אחת. כמו שאמר משה ולא ישמעו אלי מקוצר רוח, הרי התשובה לשמוע תשובת הגאולה אינו אלא אורך רוח. צריך למצוא רגע אחד לקחת נשימה ארוכה. ביאור הדבר שכן כל האנשים שבויים בתוך מעגלי הפידבק החיצוניים שהם נתונים בתוכו. נדמה לאדם כי אם הוא מקבל הודעה מן הטלפון שלו הרי הוא חייב לפתוח אותו ולראות מה בו, ואם צריך להגיב או לעשות לייק או להתקשר. הרי אדם הזה התגובה שלו כפויה על ידי מה שהוא מקבל מן החוץ. אינו מכיר באפשרות שאולי לא יסתכל עכשיו, או מה מחייב אותו לענות מיד או בכלל, יחכה יום או חצי שעה ויענה אז, מסתמא לא ימות אף אחד מזה שלא הסתכל על ההודעה מיד. אבל הפרעה יש לו אינטרס שהאדם יהיה משועבד וחייב לענות מיד. ויש לו טענות טובות על זה למה צריך שיהיה כך. והגאולה אינה צריכה להיות החלטה כמו מעולם לא אסתכל עוד. הרי זה שוב גלות לתוך ההחלטה הזו. הגאולה הוא פשוט הכנסת מרווח נשימה בין הקלט לבין הפלט. בין האינפוט הבא מן החוץ לבין התגובה שלי.

וכך הדבר בכל הדברים המכעיסים או מעוררים או משגעים אותנו, ומביאים אותנו לכל החסרונות שבעולם. שהם כולם פועלים בנו כמו אוטומט כפוי, אם ההוא אומר כך אני חייב להגיב לו ולכעוס, או הדבר ההוא מושך אותי אני חייב להגיב אל זה בתשוקה. ורוב בני האדם לא ידעו בכלל שיש מרווח בין המעשה לבין התגובה שלהם. נדמה להם הכי טבעי שהמעשה החיצוני הזה מכריח אותם להגיב. אבל באמת יש תמיד איזה חצי שניה שבין מה שמעורר את התגובה לבין התגובה. והגאולה הוא כאשר אנו לומדים לשים לב לאותו חצי שניה, ולהשתמש בו לקחת אורך רוח נשימה ארוכה, לדעת שאנו שולטים על התגובה שלנו ולא החוץ. הצדיק הגמור הוא פשוט מי שתמיד יש לו שתי נשימות שבין מעשה לתגובה. והבינוני הוא שלפעמים הוא תופס את הרגע לקחת נשימה ובדרך כלל האוויר הזה נעלם מאד.

ד)

הבעיה היא שאנחנו שבויים תמיד במעגל, הרי באמת דברים רבים מחייבים אותנו ואם אקח נשימה ארוכה פה אישאר באמת חייב לזה שהתקשר אלי, ואם אחליט לקחת שעה אחת להתפלל בבוקר הרי אאחר לעבודה, וכבר הוכרחתי לישון מאוחר אתמול שהרי הייתי חייב דבר כלשהו למישהו אחר. וכך כל פעם שאדם רוצה להשתפר פנימית באים אליו כל המעגלים האלה שאינם מניחים אותו לצאת. בגלל הבעיה הזו יש חוק של פשיטת רגל רוחנית. החוק אומר שלפעמים כאשר כבר הגעת למ"ט שערי טומאה ובאו מים עד נפש פשוט תפשוט רגל. תכריז אני לא חייב לההוא מאתמול ולא לזה מהיום ולא על עשרים הדברים שאני חייב לעשות עליהם תשובה. אני מתחיל מהרגע הזה ולא משנה איפה היא לעשות את הדבר הנכון בעיני. ואיני חייב תשובה לשום דבר אחר. נכון שקמתי כבר מאוחר אבל אני קובע לעצמי חובה להתפלל טרם אלך לעבודה. והעבודה, תצטרך לסלוח לי על איחורי היום. מחר או בעוד שבוע כבר אתייצב ואדע לקום מוקדם יותר ולהספיק גם את זה וגם את זה. אבל אם לא אקבע יום אחד פשיטת רגל מעולם לא אצא ממעגלי הפידבק הרעועים של מצרים שלי.

זהו חוק הדילוג של ליל פסח. החוק שאומר פשטתי רגל ולא אכפת לי על כל החובות שלי. אני שמח ומתחיל לעשות את המצווה שעלי בהארה גמורה כאילו לא חטא אדם הראשון מעולם וכאילו לא היה פגם בעולם מעולם וכאילו הייתי צדיק גמור מרגע היוולדי ועד היום. היום נולדתי והיום נגאלתי.

וזהו חוק קרבן עולה. הקרבן שאומר איני בא לרצות על חטא ואין לי תפקיד בכלל לעשות. אבל זאת תורת העולה היא העולה. היא באה כדי להכניס בעל כרחן של מצריים אוויר נשימה לעולם הזה. הוא הקביעות שאדם קובע בנפשו שעה אחת של התבוננות בעולם הזה שאינו מתבונן בה כתגובה לשום דבר. כי ברגע שיתחיל להגיב בנפשו לשום דבר לא יצא משם לעולם. אבל אני קובע כעת להתבונן בנפשי בצורה מנותקת מכל. כולו כליל למעלה. והעולה הזו צריך כל בוקר וערב, והיא הפותחת פתח לכל שאר הקרבנות וכל שאר דרכי התגובה האפשריים לכל הדברים הצריכים תגובה. אבל מבלי העולה אי אפשר לפתוח.

הקרבן היחיד שקרב אחרי תמיד של בין הערביים הוא קרבן פסח. כי הפסח היא ההכפלה של קרבן עולת תמיד, זו שאומרת גם אחרי שסיימנו את היום בתמיד והועלה הכל עולה, לפעמים צריך לדלג גם על זה. נכון אין זה הזמן הנכון להתפנות מכל וכל ולהתבונן בצורה טהורה לגמרי, הרי עדיין אנו במצרים, יש למהר עכשיו במקום זה בזמן הזה לעשות את הפסח. היא הקרבן שמכניסה אוויר לנשימה בכל מקום שנהיה, ומשם אפשר להתחיל שוב ובסוף מסתדר הכל בסדר הנכון. כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו אכי"ר.