דברי תורה לשלום זכר
ליל ש”ק כי תבא תשפ”א
שמחת ההורים בתינוק בן יום אחד כבחתן שלם
תנן (משנה נדה ה, ג): תינוק בן יום אחד מיטמא בזיבה ומיטמא בנגעים ומיטמא בטמא מת וזוקק ליבום ופוטר מן היבום ומאכיל בתרומה ופוסל מן התרומה ונוחל ומנחיל וההורגו חייב והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם. וביארו בגמרא (נדה מד, א) למאי הלכתא, לענין אבלות, שאביו ואמו מתאבלים עליו מיום אחד והוא שידוע שכלו לו חדשיו. מכל מקום סגנון “כחתן שלם” מעורר את הלב לבארו.
וראיתי מפרשים שיש בדברים הללו פולמוס עם דרכי אומות העולם בימים ההם, שהיו נוהגים שביד ההורים למאן בלידת בן בהיותו קטן מאד, והיו הורגים תינוקות שלא מצאו חן בעיניהם כידוע בתולדות הימים, ולהוציא מליבם אמרה המשנה שהתינוק מיום אחד דינו כבן אדם לכל הדברים הללו עד שהוא לאביו ולאימו כחתן שלם, דלא תימא שביד אביו ואימו להורגו אלא אדרבה ההורגו חייו ואפילו מת הוא כחתן שלם ומתאבלים עליו כגדול.
ועדיין מורגש שאין כל זה אלא רמזים להקשר לשון חכמים אבל הלשון בעצמו אומר יותר מכך. והוא שאכן שמחת לב אביו ואימו כבר בלידת הבן הוא כחתן שלם, ומה שיש סברא לומר שאין השמחה הזו שלימה אלא כאשר יגדל הילד ויגמל ויהיה חתן יוצא מחופתו, אין זה אלא בעיני הזרים, שהקיצונים שבהם העמים העתיקים שהיו מקצינים עד להתרת דמו. אבל בעיני אביו ואימו הישראלים הרי התינוק בהיותו יום אחד כבר הוא כחתן שלם וכבר הם שמחים בו כחתן שלם.
וממה ששנינו בן יום אחד למדנו שלא נדמה כי עיקר השמחה אינו אלא בהיותו בן שמונה ימים שאז מלים אותו. דאין טעם המילה בשמיני לפי הפשט אלא לפי שאז מתחזק כוחו, כדמצינו אף בבהמה והיה שבת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה. אבל לעצם שמחת היותו בן אדם כחתן שלם הרי זה כבר בהיותו בן יום אחד. ולפיכך אמרו הגאונים (מובא בטור יו”ד רס”ג) שתינוק המת בטרם המילה נוהגים למול אותו בטרם קבורתו. ואע”פ דלכאורה לא הגיע זמנו, אלא לפי שעצם התינוק כבר מיום אחד הוא כחתן שלם אלא שדוחים את המילה עד לשמיני שיתחזק כוחו, אבל כיון שמת לא שייך להמתין ואפשר לקיים בו את המילה מיד. ומה מתאים שמלשון זה של חתן שלם לומדים אנחנו דין האבלות מיום אחד, כי בתינוק מת מתגלה שאפילו בבן יום אחד הוא כחתן שלם וכבר ישראל שנכנס לברית שלם (עי’ תוספות יו”ט שפירש קרוב לזה).
ולפיכך עושים מסיבה גדולה מיד בלידת התינוק, ואפילו לפני הברית מילה, להודיע ולשמוח שתינוק בן יום אחד הוא כחתן שלם. ומה שדוחים אותו עד לשבת אינו אלא לפי ששבת זמן קהילה לכל הוא ואין בו מלאכה ונוח להתאסף בו ולשמוח.
ובתוספות יום טוב הביא משם מורו ר’ יעקב גינצבורג להסמיך לזה לשון הגמרא (סוטה יב, ב) על פסוק והנה נער בוכה, מלמד שעשתה לו אמו חופת נעורים בתיבה אמרה שמא לא אזכה לחופתו. והיינו “והרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם”. כי בעיני אימו כבר הוא ראוי לחופה בהיותו בן יום אחד, ואם לא תראה אותו בה
ועוד קישרו למאמר רשב”ג (נדרים לב, א) שפירש בפסוק כי חתן דמים אתה לי, “צא וראה מי קרוי ‘חתן’ – הוי אומר זה התינוק.” הרי כי התינוק הנכנס לברית נקרא לאימו חתן.
אמר אחי ר’ משה מכאן ראיה לשיטת הפמ”ג דבילד הנולד בליל שבת עושים שלום זכר בשבת הראשונה ולא בשניה, שעיקר שמחת שלום זכר על לידת הבן ולא על הברית, ואז מתקיים השמחה כחתן שלם בהיותו תינוק בן יום אחד כפשוטו.
ונענו כל המסובים ואמרו היינו דמברכים העומדים אצל הברית (שבת קלז, ב) “כשם שנכנס לברית כן ייכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים”.
על דרך הסוד
ועל דרך הסוד שהיציאה מן רחם אימו הוא ממש היציאה מן החופה שהוא עטרה שעטרו לו אימו, אלא שזה בכח וזה בפועל, זה בעיבור ראשון וזה בעיבור שני. ולאביו ולאימו ולכל קרוביו הרואים את הנולד הרי בכח גדלות ראשון כל גדלות שני כמה דאת אמר ואת ערום ועריה ואז ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים ואומר לך בדמייך חיי כי באותם הדמים גנוזים כל החיים.
שיטת הרמב”ם בזה
[הרמב”ם (מו”נ ח”ג פמ”ט) אמר שטעם המילה לשמונה ימים שעוד לא התאחזו בו אימו ובפרט אביו לאהוב אותו, ואם יתאחר שמא לא ימול אותו לרוב רחמיו. וכבר כתב לטעם הזה פילון האלכסנדרוני. ולדברינו נראה שטעם זה שאין האב והאם מרחמים כ”כ על התינוק בהיותו קטן מתאים לפי תפיסת אומות העולם וחכמיהם שעל בסיס חכמתם אמרו אלה את טעמיהם אבל לדעת המשנה תינוק בן יום אחד כבר אוהבים אותו אביו ואמו כחתן שלם.
וביתר ביאור לפי העולה ממפרשי הרמב”ם שם. שיש שני סוגי אהבות האב לבן האחד אהבה דמיונית – שהוא קרוב למה שאנחנו היינו קוראים אהבה רגשית, והשני אהבה שכלית. האהבה הדמיונית חלשה בהיות התינוק קטן שעוד לא הצטייר בדמיון האב והאם, עד שבמשך השנים שהוא גדל מתגבר אהבה זו, ושוב כאשר הבן גדול לגמרי הוא מתמעט והולך כי אין אהבה דמיונית זו חזקה בבן גדול כמו בבן קטן. והשני הוא אהבה שכלית שהוא מתחיל מעת הכנסת הבן לתלמוד תורה והוא בנוי על הציור השכלי של צורת הבן במוח האב דהיינו השכל שלו, ולא על הציור הדמיוני, ובאהבה זו תלמידים הם כבנים וכו’, ובבן הלומד מאביו כדין הרי אהבה זו מתגבר והולך כל ימי חייו.
ומעכשיו נבין דלפי דעת המקובלים שהבן מקבל נשמתו שהוא צורת שכלו תיכף בלידתו ואיננו מתחדש על ידי עבודתו בהשכלה במשך חייו, אם כן אהבה מושכלת זו תיתכן במלוא תוקפה כבר ברגע הלידה. אלא שגם הם מודים שאין נשמה זו יוצאת לידי פועל אלא בלימוד ועבודה והשכלה, אבל מכל מקום הם מגבירים את ההסתכלות על קנין הנשמה בכח כאילו הוא כבר שם בסוד איזהו חכם הרואה את הנולד, ולדעה זו אכן תינוק בן יום אחד הוא כחתן שלם]