בית יוסף'ס קשיא

עס איז א מנהג ביי אלע אידען צו רעדן יעדעס יאר וועגן דער באוואוסטער קשיא וואס איז באקאנט געמאכט געווארען דורך דער בית יוסף, הגם היינט וואס מען האט געדרוקט פילע ראשונים ווייסט מען שוין אז מען האט שוין די קשיא געפרעגט פריער, דער תוספות הרא"ש און דער מאירי, עכ"פ לקיים מנהג ישראל וויל איך מאכען וועגן דעם א שטיקל שמועס דא, קאן זיין מ'האט דאס שוין געשמועסט אמאל איך האב נישט צופיל געזוכט, עכ"פ לא נשנה אלא משום דבר שהתחדש בו. און יא, איך מיין עס איז נאך דא מחדש זיין ומדייק זיין..

דער קשיא לכאורה קוקט מען אן ווי אזא פשוט'ע קשיא עס איז א פלא אז מען זאל דארפען אנקומען צו די פארשידענע אוקימתות וויאזוי עס צו פארענטפערן, עס איז לכאורה ממש א מאטעמעטישער רעטעניש, וואס איז שייך א יום טוב אויף אכט טעג אויב איז געווען גענוג אויל אויף איין טאג קומט דאך אויס דער נס איז זיבן טעג נישט אכט. עס האט א פנים ווי דער קשיא בלייבט על פי רוב בעסער ווי דער תירוץ, וואס פאר דעם טאקע זוכט מען יעדעס יאר נייע תירוצים ווייל די פון לעצטע יאר זענען א דוחק.. איז דארף דאס א הסבר. און ווי קען זיין אז אזא פשוט'ע יסודישער זאך האט קיינער פאר די מפרשים מסביר געווען וואס דאס מיינט.

אבער טאמער טראכט מען בעסער אריין, פאנגט מען אן צו זעהן אז נישט נאר די קשיא איז בעסער ווי דער תירוץ, נאר על פי עומק הפשט הייבט זיך דער קשיא גאר נישט אן. אויף דאס מסביר זיין לאמיר צונעמען די הנחות אויף וואס די קשיא איז געבויט.

דער קשיא באציט זיך אויף די לשון הברייתא המובא בגמרא, "ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". דאס הייסט דער ברייתא פארציילט די מעשה, אז בשעת דער נצחון אויף די יוונים האט מען נאר געטראפן איין פך שמן וואס איז געווען גענוג נאר אויף איין טאג, און נעשה נס עס האט געברענט אכט טעג, לשנה אחרת קבעום.

די הנחה פון דער קשיא איז, אז דאס וואס מען האט קובע געווען חנוכה אכט טעג איז לזכר דער נס אז עס האט געברענט אכט טעג. מערקט אבער אן אז דאס שטייט בכלל נישט אין די ברייתא. דער ברייתא פארציילט די מעשה און דערנאך ענדיגט זי צו לשנה אחרת קבעום וכו'. דער קשר פון דער מספר אכט, אז די אכט טעג פון דער נס זאל זיין די סיבה פון די אכט טעג חנוכה שטייט נישט דארט. און לעולם וואלט דאך געקענט זיין לזכר דער נס אז עס האט געברענט אכט טעג, מאכט מען איין טאג יום טוב, אדער צען טעג, דאס אז דער מספר אכט איז לסיבת די אכט טעג פון דער נס שטייט בכלל נישט אין די גמרא. וועסטו פרעגן אויב אזוי פארוואס איז חנוכה אכט טעג? קען מען אויף דעם עקסטער זוכן טעמים, און פארוואס איז פסח זיבן טעג? און פארוואס איז סוכות אכט טעג? איז דען דא עפעס פסח דווקא א נס וואס איז געווען זיבן טעג? ניין, נאר אזוי איז דער מהלך אז אמאל מאכט מען א יום טוב פון עטליכע טעג, קען דאך פונקט אזוי זיין אז חנוכה איז א יום טוב פון אכט טעג לזכר דער נס, און אפשר איז דא אויף דעם טעמים אויך, אבער עס איז נישט תלוי אז דער נס זאל האבען געווען אכט טעג (1).

יעצט נאך מער, לאמיר שוין אננעמען אז טאקע די סיבה פארוואס חנוכה איז פונקט אכט טעג און נישט זעקס אדער צען איז לזכר דעם וואס דער מנורה האט געברענט אכט טעג. הגם אז דאס שטייט נישט אין די ברייתא, איז עס דאך א גוטע סברא. דארף מען אבער צונעמען וואס דאס מיינט בכלל. וויאזוי ארבעט דאס אז מען זאגט אז די סיבה פון א געוויסער מצווה אדער יום טוב איז א געוויסער זאך וואס איז געשעהן. אז איך זאג די סיבה פון א געוויסער מנהג אדער מצווה איז א געוויסער מעשה, פארשטייט יעדער איינער אז דער ווארט סיבה איז דא אנדערש ווי ווען מנוצט דער ווארט למשל צו זאגען אז דער סיבה פארוואס מען פאלט ווען מ'טאנצט איז וועגן די כח הגראוויטי. א סיבה במובן פון גראוויטי איז פשט אז דאס איז דער גורם פון דעם דירעקט. משא"כ א סיבה ווי א טעמי המצוות והמנהגים מיינט נישט דאס איז דירעקט דער גורם, נאר אז דער מעשה איז א סימבאל און א רמז און א זכר צו דער זאך וואס עס טוהט מסמל זיין. קלארער געמאכט, דער קשר פון די מספר אכט טעג חנוכה מיט די אכט טעג פון נס איז נישט קיין קשר סיבתי, נאר א קשר סמלי, דאס סימבאליזירט דאס, נישט עס איז דירעקט א תוצאה פון דאס.

יעצט, וואלט די אכט טעג געווען א דירעקטע תוצאה, ווי כאילו יעדער נאכט וואס עס איז געווען א נס איז גורם אויף אזא מין מעכאנישער אופן אז עס זאל זיין א טאג יום טוב, וואלסטו געהאט א גוטע קשיא, פון ווי קומט דער ערשטער טאג יום טוב, עס איז דאך דעמאלטס לכאורה נישט געווען קיין נס. אבער עס איז דאך א זכר, א סימבאל. איז דארף מען טראכטן אינגאנצן אנדערש, וויאזוי איז די בעסטע וועג צו מאכען א זכר אויף א נס וואס האט גורם געווען אז דער לעכט פון איין טאג זאל ברענען אכט טעג, איז דער לאגיק פון סימבאל איז אז אויב דער נס האט גורם געווען עס זאל ברענען אכט טעג, אז דער זכר דערצו זאל זיין אכט טעג. דאס איז נישט קיין סייענס ווי מען מאכט חשבונות וועלכער טאג איז טאקע געווען דער נס, נאר אן איינדרוק וואס דער מענטש האט וואספארא פלא עס איז עס האט געברענט אכט טעג, און דער פלא איז זיך מתחבר מיט די נומער אכט נישט מיט די חשבון וויפיל טעג איז געווען טאקע א נס.

אויב איז דאס נישט גענוג מוסבר קען מען געבן א משל מעניני דיומא. ביי די לעצטיגע פראטעסטען וועגן דעם וואס דער ניו יארקער פאליציי האט געהרג'ט דער עריק גארנער, האבען פארשידענע געמאכט פעולות אין דער מספר פון עלעף, אנטקעגן די עלעף מאל וואס ער האט געשריגען "איך קען נישט אטעמען" בשעת דער פאליציי מאן האט עם דערווארגען. יעצט וועט קומען א חכם פרעגן א קשיא, ווען נאך די צענטע מאל וואלט דער פאליציי עם אפגעלאזט, וועלט ער לכאורה נישט געשטארבען, איז וואס מאכט מען א זכר צו די עלעף, מען וואלט נאר געדארפט מאכען א זכר צו איינס, ווייל נישט פון די עלף איז ער געשטארבען נאר פון איינס. פארשטייט יעדער איינער אז דאס איז א קלאץ קשיא, ווייל דאס איז א סימבאל נישט א סיענטיפישער חשבון פון וואס ער איז געשטארבן. די זעלבע מוז מען פארשטיין ביי יעדער סימבאלישער מהלך, וואס אלע טעמי המצוות זענען סימבאלישע סיבות נישט לאגישע אדער סייענטיפישע סיבות, אז ארייינקריכען אין די סארט קשיות ווייזט נאר אז מען האט נישט ארויס וויאזוי די סארט טעמים ארבעטן בכלל.

(1) א ראיה אויף דעם איז אז אין די מקורות וואס זענען דא פון פאר די גמרא ווערט נישט דערמאנט בכלל די נס פך השמן, און דאך האט מען געמאכט חנוכה אכט טעג, איז פון דעם מוכרח אז די אכט טעג פון נס איז נישט די טעם פון די אכט טעג חנוכה.

ראשון לחשבון עונות

למועדי החודש הזה יש סדר, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות. הסדר שלהם הוא המשך אחד מתעלים זה על זה. וישנם ניתוקים ביניהם שהם ימות החול, וכך במועדים עצמם יש ניתוק ביניהם שהוא חולו של מועד. אולי יש חסידים שאין ימות החול שלהם אלא המשך של ענייני המועד, אבל אבל לרוב בני אדם הרי הם חוזרים לעניינם של שאר ימות השנה ונופלים שוב להמשך המועדים בערב החג.

מדרש ידוע דורש ולקחתם לכם ביום הראשון, וכי ראשון הוא, אלא ראשון לחשבון עוונות, המדרש ה מתעלם מכך שבין יום כיפור שבה נגמרה חשבון העוונות הישן וראשון של סוכות שבה הוא מתחיל שוב ישנם ארבעה ימים של חול. אז מסבירים שבימים אלו עוסקים בהכנות מצוות החג, אבל אין זה מספיק להסביר. אני חושב שיש בזה עומק נוסף. כי להגיד ראשון כל אחד אוהב להגיד אני מספר אחד בזה והוא מספר אחד בזה. ויש ראש השנה שהוא ראשון לשנה וניסן שהוא ראשון לחודשים ושאר ראשונים. והנה לנו עוד ראשון, בא המדרש ואמר הוא אינו עוד ראשון הוא אותו ראשון, כי החג הזה אינו דבר חדש הוא מה שיוצא מתוך יום כיפור, וזה שיש עוונות בינתיים זה לא משנה, כי לחגים יש סדר מיוחד, ובלשון המקובלים יש פרצוף הזמנים והוא עולם אחר לגמרי מפרצוף הימים. ובכל פעם שנוגעים באותו פרצוף מתחברים לאותו סדר איפה שהיינו באותו סדר בפעם הקודמת, וכל מה שבינתיים הוא שייך לעולם אחר בכלל.

מספרים על כל מיני גאונים שהיו באמצע שיחה או עניין עם מישהו, ופתאום זה נפסק מאיזה סיבה, ואחרי שנים חזרו לפגוש אותם ומיד המשיכו באותו מקום שבו עמדו, הרי ראשון לחשבון עוונות.

(באופן אחר קצת, הרי כל אחד ראשון בעניינו, ויש מי שהראשון שלו הוא לחשבון עוונות, כי לעשות החטא הראשון בעולם נקי זה משהו מיוחד. ואדם הראשון לא ראשון היה דווקא אלא ראשון שחטא. כי החטא הוא חידוש, צדיקים הם משעממים, ממשיכים בדיוק מה שהיה, ורק החוטא הוא ייחודו. ויש חשבון מיוחד לחטאים ראשונים)


ומהו אותו המשך שבין יום כיפור לסוכות, ארצה להסביר ככה השנה. כי לכל דבר שאדם עושה יש רקע, יש קונטקסט. ורוב הבחירות שאדם עושה והיצירות שהוא יוצר המצוות שהוא מקיים והעבירות שהוא חוטא מתהווים לפי ההקשר שהוא קובע לרקע של חייו. משל משלו חכמים לצייר שהוא חייב לצייר על משהו. ואילו אין לו נייר או קיר לצייר עליו הרי איך יצייר, ולא עוד אלא שבחירת הנייר, או החומר אם יוצר הוא בה, קובעת את היצירה שייצור עליה.

ובנמשל, ערך יצירות האדם נמדדים רבות לפי איזה רקע הוא יוצר אותם, וככל שהרקע, או המסגרת, שעליה הוא יוצר רחבה וגדולה יותר, הרי יצירתו יותר חשובה. אדם קטן מכיר את אשתו ובניו ובתוך המסגרת הזה הוא חי, מי שקצת רחב יותר הרי חייו מתפשטים על בני עירו וחברה יותר רחבה שהוא חי בה, ומי שגדול עוד יותר הרי הוא מתפשט על כל העולם הנודע לו, ועל כל החכמות שמכיר והספרים שקרא והשיטות שהכיר.

בראש השנה ויום הכיפורים אנחנו מתרכזים בחיים שלנו, מהו חיים ואיפה אנחנו חיים אותו. בייחוד יום כיפור הוא עלייה אל תימצות נקודת החיים, הוא יחידה ליחדך, קודש הקודשים שבתוכו אדם נכנס לבדו אל הלבד שלו והוא מתעצם בתוכו. שם הוא מכיר את חייו מהנקודה שלה. אבל ככל שהנקודה שלך עוצמתית יותר, כך אתה זקוק לעולם רחב יותר לחיות בה, למסגרת גדולה יותר לעבוד בה. החדר הקטן שלך הבית הישן שלך אינה יכולה להכיל את החיים החדשים שהכרת שם בפנים, הוא חייב להכיל עולמות הרבה יותר רחבים. הרעיונות שאתה יוצר הסיפורים שאתה מספר אינם יכולים עוד להיות כאלה שמתייחסים לסביבה הקרובה שלך בלבד, הוא חייב להיות משהו שיכול להכיל את העולם כולו, את כל היקום הידוע לך.

אז אתה יוצא לשדות, מלקט לך משם פירות מכל מיני סוגים, בונה לך בית חדש, פתוח מלמעלה פתוח מן הצד, לא סגור לששת רוחותיו כבית קבוע, אתה חייב בית שמשקף גם את הכוכבים את הגלקסיות הרחוקות. אתה חייב מקום שכמעט שאין לו קירות, שתיים כהלכתה ושלישית אפילו טפח, מינימום מה שצריך להגנה, ואתה בונה לך מסגרת חדשה שתקיף מרחבים רבים רחבים וגדולים יותר. וכשאתה מקריב קרבנות, אינך יכול לחשוב על עצמך ועל אומתך בלבד, אתה זוכר שיש שבעים אומות שבעים לשונות ומנסה לכלול את כולם בחיים שלך. וְהָיָה, כָּל-הַנּוֹתָר מִכָּל-הַגּוֹיִם, הַבָּאִים, עַל-יְרוּשָׁלִָם; וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת, וְלָחֹג, אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת.

ערב יום כיפור תשע"ה

אני רוצה להתוודות, יש משהו שמקשה עלי לכתוב משהו מיוחד ליום כיפור, ובכלל לימים האלה. זה מרגיש לי חוזר על עצמו. אני אוהב את הימים נוראים ומה שהם נותנים מקום לרפלקציה, להתחדשות, לחשיבה מחודשת אסטרטגית פנימית על החיים, אבל כמה פעמים אפשר למצוא ניאונס חדש לזה. היה כבר אלול, היה ראש השנה, היה שבת שובה, היו עשרת ימי תשובה, ועכשיו יום כיפור. מה אני יכול לחדש לזה. גדולים חקרי לב נלאו למצוא מהלכים לתת לכל יום לכל ריטואל לכל פרט משמעות מאולצת מיוחדת, אבל לנפש כל זה מרגיש חוזר על עצמו. תיאוריות אפשר לחלק, להגדיר שזה זה וזה זה, לבנות סדר ומהלך שלם. אבל כאשר זה מתקבל בנפש יש בדרך כלל דבר אחד שאני יכול לקבל מכל זה, ואת זה כבר עשיתי מתי שתפס אותי הרגע הזה בכל המהלך הזה, לכל פרטי מהלכים וחילוקים אין באמת משמעות נפשית בשבילי.

ובאמת שכך למדנו מרבותינו, אשר כל ריבוי התפילות והטקסים והמצוות מטרתם אחת, לא להשלים את כולם ולסמן וי על כל אחד מהם, ועל אף שבנו בעלי מחשבה מהלכים שלמים להסביר צורך כל פרט אין זה פנימיות הענין, אלא כי האדם מדשדש לו בדרכיו הרגילים בכל סדריו וחשבונותיו, וכל ריבוי העבודות מטרתם להגיע לרגע אחד של אמת של טוהר של הארה, משהו בלתי נתפס במילים, וזהו שלימות הכל. וכל הריבוי הוא הכל בבחינת אם לא יעזור זה תנסו את זה ואם לא הצלחת בזה תנסה להצליח בזה.

רבי מנדל מויטבסק אמר שכאשר גר בחו"ל היה כל מאוויו ותפלותיו להתפלל תפלה אחת באמת, וכאשר עלה לארץ ישראל הבין יותר שהוא רוצה רק להגיד מילה אחת באמת. כי האמת אינו בריבוי מצוות ואסיפת תפילות ורשימות ארוכות אלא בנקודה אחת בלתי נתפסת, וככל שאתה מנסה לתת לו מילים וציורים אינך מבין אותו בכלל. ואין זה משנה בכלל אם אותו הארה מגיעה לך באשר יצר או באשר קדשנו, וורט חסידי אומר שהאל של אתה חוננתנו הוא אותו אל של אתה בחרתנו, ואמר רבי נתן מברסלב אם לא הולך לו בתפלתו ביום כיפור אינו דואג אלא מקווה שביום שאחריו ילך לו.

רוצה אני רק לפרט מהו הענין האחד הזה בשבילי, אשר הוא המתלבש באלפי מילים ושפות ותורות. כי יש דבר אחד אשר בו מתבדל אדם מכל המציאות, והוא שהוא חסר והולך אל שלימות יותר. הפער שבין הרצוי שלו לבין המצוי שלו, זה שיש בכלל משהו שהוא רצוי בשבילו, בין אם נגיד את זה בשפה מוסרית או פילוסופית או דתית או מיסטית או פיננסית או כל שפה אחרת, המאחד את כולם הוא שיש סדר נעלם שאומר לאדם שצריך משהו, שהוא צריך לחיות יותר באמת או יותר בהארה או יותר בצדק, שיש משהו נוסף על הקיים עובדתית ובו מתעסק האדם הנכון.

והנה הפער הזה הוא כל היות האדם בהיותו כאדם ולא כאובייקט, ומידת העמידה על הפער הזה הוא כל מה שמבדיל בין אדם גדול לקטן, שהקטן יותר קיים כמצוי ופחות עוסק בהנדרש ממנו והגדול שם לב ומקדיש את רוב מאמציו להתעסקות בהיות יותר קרוב לרצוי. מצד שני הפער הזה הוא החטא הוא הכאב שהרי הוא אומר שאינך קבוע שאינך מה שאתה אמור להיות שאתה חייב בעוד משהו. הרי גדלות האדם כאדם נמדדת בחסרונו ובחטאו.

יום כיפור הוא יום של חטאים, של ספירת רשימות גדולות של על חטא ווידוי, אבל רשימות אלו אין כוונתם רשימה אלא לעורר לאדם נקודה אחת של עמידה על החוסר השורשי הזה לראות את הפער שבינו לבינו האמור.

הסליחה הוא בכך שאין אדם יכול לראות את זה מתוך כאב וצער, צריך הוא לפעמים להפסיק ללכת, לעצור, ולהעמיד את עצמו בציור שלימות היותו, כאילו המצוי הוא כל הרצוי והוא היותו מרוצה כפי שהוא. זהו הצד השני של עבודת יום הכיפורים שמכונה התדמות למלאכים, כי אדם נקרא הולך בפער הזה ומלאך נקרא מציאות עומדת שלימה, ואמנם אין תכלית לאדם להיות מלאך, אלא לשעה אחת בשנה צריך הוא להפסיק את הליכתו לראות את עצמו כמו שהוא ומשם ללכת לכיוון השלמתו.

כוונות התפילות

על תפילות ימים נוראים

היו ימים שבהם הדאגה הגדולה של עובדי השם היתה איך לרכז את המחשבה בתפילה. דרכה של מחשבה שהיא רודפת מחשבה ואינה שוקטת בעניין אחד. וכאשר התחייבה הכוונה הגמורה בתפילה ורצו אנשים לקיימה עמדו בפני מאמץ כמעט בלתי אפשרי, והיו מחפשים כל פעולה כל סגולה שיעזור להם להיפטר מ'מחשבות זרות' בשעת התפילה. אותו בעיה עומדת בפני הנכנסים לעסוק במדיטציה והתבוננות עמוקה וטכניקות רבות הומצאו להגיע לזה.

אחד היה הבעל שם טוב, שפיתח תורה ודרך בענין הזה השונה מכל מה שאני מכיר, וברצוני לספר אותו כאן. הוא מתבסס על תורת האר"י, אשר ביאר כי כל מטרת העבודה והתפילה הוא עבודת הבירורים, לברר ניצוצות קדושים שנפלו בשבירה ולהעלותם למעלה לעשות מהם מוחין חדשים. האר"י כתב שעיקר הבירור הזה נעשה על ידי התפלה. הבעש"ט לימד שהבירור הזה הוא עצמו טהרת המחשבה המבוקשת בתפילה, והניצוצות אשר אנחנו צריכים לבררם הם עצמם המחשבות השונות אשר נכנסים למוח.

סיפור הלצי מספר על יהודי שהגיע לרב בתלונה שהוא חייב כסף לגוי אחד ואין לו לשלם, הרגיעו הרב, הגוי הרי לא מתפלל שמונה עשרה, אז מתי ייזכר בכלל שאתה חייב לו כסף? על פי הבעשט זה שכל המחשבות של כל היום באים לפניך בשעת התפלה אינו הטרדה חיצונית אלא הוא גופא המטרה הפנימית של התפילה. והרי הדברים פשוטים, שאם התפלה הינה הבירור הרוחני לכל היום, שענייני כל יום יכללו בה.

ומה הוא התיקון, עצם הכנסת המחשבות האלה למימד של התפלה הוא תיקונם הראשון. אינו דומה מחשבה על הטרדה או תוכנית שאדם חושב במצב רגיל לאותו מחשבה שעובר לו בשעת התפלה. אם במצב תודעתי רגיל הרי זה טורד את מנוחתו, במצב התפלה באה אליו אותה מחשבה בצורה מתוקנת. כל מי שרוצה לתכנן או לסדר את המחשבות והם מטרידים אותו מדי, כי באמת קשה הוא לבחור בחירות כל היום ולעתים מעיק על האדם, עצתו היעוצה להתפלל כל בוקר,ובעת התפלה יתוכנן לו כל היום בתוך נעימות סדר התפלה.

יותר בעומק, הרי מטרת התפלה בפשוטה שתיענה, ומי ראה או שמע או קיבל תשובה לתפילתו. ולעוסק בעבודת התפלה בדרך פנימי, אין המענה חיצוני שהוא מתפלל ואלוהים צריך לענות, אלא את מענה העליון הוא עושה, שכן זה עצמו הוא סדר הבירור ועשיית המוחין, שמתוך הבירור נוצרים מוחים חדשים והם תשובת התפלה. וכאשר אתה מעלה את כל השאלות בתפלה מגיע שלב שהם הופכות תשובה, ואין הבחנה ברורה אם המחשבה היא מלמטה או מלמעלה אלא שניהם מתערבבים להם בתוך פעולת התפלה. כשם שצריך אדם לסדר את יומו ולתכנן אותה ברמה יומית בטווח קצר, שהוא בעיקרו סידור דברים שכבר החליט ויודע שצריך לעשות אותם בזמנם ומקומם. וזהו תפילת כל בוקר. כך צריך הוא לסדר את נפשו לטווח ארוך יותר, לחשוב תכנונים חדשים ודרכים חדשים שלוקח על עצמו.

וזהו ראש השנה שהוא כתפלת שחרית כלפי כל השנה, ובו יעברו כל המחשבות כל ההטרדות כל התכנונים של האדם לשנה שלימה, וזהו הנקרא פסק הדין. שכן כמו שבתפלה פרטית המענה הוא לבקשתך, כך בתפלה כללית שהוא שאלה כללית באיזה דרך להחליט הרי המענה הוא הגזר דין באיזה דרך ילך השנה. מי יתן ונזכה לכמה שיותר מחשבות זרות בתפלות הימים האלה, שיעברו לפנינו בבירור מחשבות כל החיים כל השנה כל התוכניות, ונזכה לבירור בדברים חשובים עקרוניים ניכתב ונחתם לחיים.

סליחות

כי כל כך הרבה אנחנו מתווכחים, דנים, משוחחים, מדברים, וחלק כה גדול מכל אותם הטענות הם בכדי להצדיק בחירות קודמות שלנו. הרי את זה כולם יודעים, שהחיים שלנו הם רצף של בחירות, גם אם לבחירות שלנו יש סיבות טובות בחרנו להאמין ככה כי ככה ולהשתייך ככה כי ככה, עדיין אלו בחירות שלנו ויש להם מועד קבוע בזמן מתי קרו, ואת כל הוויכוחים שאנחנו מנהלים אחרי זה אין הם לברר דבר חדש אלא להצדיק בחירות שעשינו בפני אחרים. וכולנו יודעים כמה אנרגיות ומאמצים מיותרים ההצדקות האלה גוזלות מאתנו. אנרגיה אשר אילו היתה נשארת בידינו היינו יכולים להפנות אותו אל המקומות אשר אנחנו צריכים אותה – אל לימוד ובירור על הבחירות הבאות לקראתנו, תחת לבזבז אותה על הצדקת האתמול.

לכן, כאשר אנחנו באים להתחיל שנה חדשה, מן הראש, המחשבה, כפי שנקרא ראש השנה, צריכים אנחנו מקודם לדאוג לפנות מקום בראש הזה להחלטות חדשות, לראיית מצבים חדשים שהם הבאים עלינו בשנה העתידה, ולקוות לדרכה נכונה בבחירות שנעשה בהם. אין דבר חשוב מאשר להקל מעלינו את הסבל של הצדקת בחירות קודמות שלנו.

כמה זה מקל מאתנו את הכובד הזה כאשר נלמד להכיר כי לא בהכרח צדקנו, אבל אנחנו ואבותינו חטאנו זהו עיקרה של וידוי. מבלי לפרט מהו החטא ומהו הטעות, כי באמת אין אנחנו יודעים אותו תמיד, ואילו ידענו מהו הטעות הרי הוא שוב נכנס אל הבחירות העתידיות שלא נעבור על אותו טעות שוב. אבל פשוט נלמד להגיד סליחה, טעינו, חטאנו. נכון אלו הבחירות שלנו והם נשארים איתנו, אני לא מדבר על לפקפק כל פעם בדרכים שעשינו או להתנצל כל הזמן על החיים שלנו. אלא פשוט להקל מעלינו את העול הכבד הזה של להיות צודק, של הצדק המנופח הזה המשתמש לו בכל המאמצים של המוח והנפש שלנו להצדיק את עצמו כל הזמן בפני עצמנו ובפני אחרים.

ניכנס לבית הדין הזה באמירה מוקדמת, סליחה, חטאתי. זהו. מעכשיו פטור אני מלהעלות טיעונים לחטט בספרים לשכור עורכי דין להמציא ראיות שצדקתי. יכול אני להסתכל בלב פני ופתוח על המציאות שלי הכלולה מכל העבר ולהביט אל עתיד בנפש נקייה מקווה לדעת מה נכון בשבילי לבחור בה בשנה הבאה.