נשמות חול שבת ומועד

אית נשמות של ימות החול, והם אנשי יישוב העולם. הם מרגישים טוב עם החיים, מתפללים בזמן לומדים בזמן שומרים את המצוות וטוב להם.

ואית נשמות של שבת, והם תלמידי חכמים שאינם מרגישים טוב עם חיי מעשה וזקוקים לקביעות יותר גדולה בעולם החכמה. השבת הוא הזמן שלהם בו העולם מסכים לשיטתם ופורש מעסקי חול לקודש.

ואית נשמות של המועדים. והם כאלה שאינם מרוצים מיישוב העולם בלבד אבל גם אינם מרוצים מקביעות תלמידי חכמים. כאשר עונים להם ביום ראשון שעוד ששה ימים מגיע שבת זה לא מרצה אותם. ימות החול אינם נראים להם נייטראליים חסרי קודש בלבד הם נראים להם מעוררי רוע. הזמן של נשמות אלה הוא בימי המועדים. בו העולם מסכים שכל המעגל הזה של ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות חיוור מדי צריך לעשות משהו עם החיים האלה.

הערות

לפי דברי הרשש והאריזל כל המועדים הם רק בגלל חטא אדם הראשון ואילו ימות החול ושבת הם סדר שיש גם לפני החטא ולכן נראה שאדם הראשון עצמו היה בו נשמה של מועדים ולכן לא התאפק לחכות לשבת לפי הסדר הראשון.
כאשר התפרסמו כתבי החרם על החסידים אמר אחד הצדיקים "כל ההאשמות שבהם שקר חוץ מאחד, והוא מה שכתוב שם שעושים כל ימיהם כחגים".
והסביר שכתוב בגמרא שכל הזובח יצרו כאילו מביא קרבן והוא יום חג שלו וחסידים זובחים את היצר כל יום.

116. אמור: שבת מועדים וספירה

מנוחת שבת לעומת שמחת המועדים, וספירת העומר כייחוד השכל והזמן

116. אמור: שבת מועדים וספירה
Weekly Shiur

 
 
00:00 / 25:22
 
1X
 

שכינתא בגלותא

ובכן, מהי השכינה. הוא כאשר מציאות האלוהות יוצאת מכלל עצמה לכלל בריאה, כאשר 'ויאמר אלהים יהי', ואותו דיבור נפרד מכלל האלוהות ויוצא להיות נברא. זהו גלות השכינה הראשונה ממקומה. כאדם שיוצא למלאכתו בששת ימי המעשה, והמראה שלו הדיבור שלו הדין שלו מתקיים למול האחר שאינו עצמותו, והוא אינו מאוחד אצל עצמו. וביום השביעי שבת וינפש אחרי שהדיבור יוצא לכל צד בבריאת עולמות נפרדים היא חוזרת ועולה לנפשה, ככלה כלולה אחרי שיצאה לבקש טרף לביתה, כאדם ששובת ממלאכתו ונזכר במחשבת מלאכתו ומאחד שוב את היצירות הנפרדות אשר עשה אל קיומו העצמותי.

והנה כל זה הוא סדר אחד של הבריאה ושבתה, הידוע בכללי לאשר שם ליבו אל קול דממה דקה של עליית וירידת השכינה בששת ימי המעשה ושבת. אך עוד השכינה נמצאת בקול גלוי במקומות רבים. והלא השכינה דבר העוצמתי ביותר בעולם. זו סוד העולם זו נקודת האמצע זו הר המקדש, כאשר כל מקום אשר הרגישו שם בני אדם מציאות לחישת האלוהות באש שלהבתיה נתקבע להם מקום לשכינה. השכינה אינה מין מציאות שאפשר לה לברוח או להיעלם. והיא אינה דבר שאפשר לבני אדם להתנהג כאילו איננה, גם אחרי שאותו ציון אל נקודת תחושת להב אלוהית עוברת תמורות רבות וחילופי ידיים והתלבשויות זרות. כי זה נקודת גלות השכינה שבכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך. השכינה היא אותו מציאות כאשר עוצמת אלוהות נוגעת בלב בני אדם. ובכל מקום ובכל שם ובכל תמורה אשר היא נחשבת שם שם היא.

ווי לשכינתא בגלותא, אשר היא שבויה ונמצאת בפי כל מיני עיוותים כאשר כולם קוראים בשם האל, זה הולך וצם ומשרה עליו שכינה ויוצא לעשות מלחמה בשכינו הצם ומתפלל הוא ויוצא להרוג וליהרג. ושכינה נקרעת לחתיכות וגזרים רבים כפילגש בגבעה שנשלח בתרי גופתה לכל עבר ולכל צד. וי מי יתאר את צערה מי יפנה מעט מקום מהיות שובה אותה בגלותו הפרטי ויקשיב אל קולה הבוכיה בלילות, בכה תבכה בלילה אין מנחם לה, כל אחד מנכס לו חלק בתרי גופתה ונפשה לעצמו, קורא בשמה והיא נמצאת בפי כל מקנא וכל מרצח וכל מאהב.

וי לבני נשא אשר תחת שימת לב אליה בהרגשתם אותה, ותחת אשר יתחילו ללקט נפזריה ולהכיל איך כולם חלקיה ואיך כל תחושות אלוהות בכל העולמות שייכים אליה יחידה בעצמה, הולכים באותו תחושת אלוהות ושובים עוד יותר את השכינה. עד אשר המקטרגים אומרים ראו איך כל רשעה נעשית בשם האל, והקנאים אומרים ראו כי חלק השכינה אשר שביתי גוברת על חלק השכינה ששבית, ומי יהנה מזה כאשר מכריחים את אותיות הויה להילחם זו בזו. כאותם שני יהודים שצעק האחד שמע ישראל מצד אחד של החזית וענהו מצד השני הויה אלוהינו הויה אחד. וכך ממש אותיות השם הקדוש שם השם מתגלגלים בפיהם ובנפשם של כל צדדי הקרב בכל העולמות מוכרחים על ידי הגלות להרוג את עצמם חלילה.

אשרי מי שיתן מילה אחת דמעה אחת שניה אחת לא לנצח עם חלק השכינה אשר בידו, ולא להתקבע בפיזור אות אחת של השם אשר בנפשו, אבל פשוט לשבת לארץ ולבכות את צער השכינה כולה, בשניה זו עצמה הוא מכיר בכללות השכינה ובהיותה כולה אחדות אחת אחודה בשורשה. ומאותו רגע זוכה ורואה התנוצצות נחמתה כאשר הבנה זו תתחיל להופיע בעולם וידעו כולם כי אלוהות אחת בפי כולם, ולא ישאלו עוד 'כמה שכינתא אית לכו', ויתפייסו חלקי השכינה עם עצמו ויפילו את לבושי קטרוגא דהוות לבישא בגלותא ויהפכם אל אותו החלק המפריד בעצמו, וישמעו ישראל הויה אלוהינו הוא הויה אחד בכל העולם כפירוש רשי כי אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הויה ולעבדו שכם אחד.

נחל אשכול

לכל פרשה ולכל סיפור יש תמונה שנשארת איתנו אחרי הסיפור, והוא כמו הריווח של אותו סיפור. כמו מי שמתחתן פעם אחת ויש בזה סיפור ותנועה, ונשאר ממנו טבעת נישואין שהוא החותם של התנועה, או הרושם של התנועה ההולכת ונעלמת לתוך החפץ הרשום, שנשאר גם אחרי שהתהליך חלף הלך לו. כמו שיש לילדים ספרים שהם מביאים מבית ספר ובכל פרשה נבחר משהו אחד שיש לו תמונה וחפץ ממשי שמציירים ועושים.
 
כאשר מדובר בתהליכים שקרו, או ביותר בנסיגות או חטאים, הרי למה נרצה לזכור את התהליך ואת התנועה, אבל גם מן החטא נוצרת תמונה, או רושם. ואותו רושם שהוא קבוע ונצחי לעומת התנועה החולפת, בהכרח יש בה את גאולת החטא ואת צורת ההסתכלות המתוקנת של אותו הסיפור, שכאשר עוברים על הסיפור בתהליך הזמן ונשקע התנועה כרוחות העוברות לרגעים ולא נשאר אלא הרושם הקבוע או המבט שצולמה בתמונה ואותו מבט הוא נחמד למראה ומראה דרך לאותו מקום נאצל שאליו אנו מתכוונים תמיד.
 
במילים אחרות נאמר בספרי קבלה כי כל דבר שבקדושה משאיר רושם נצחי בכל מקום שהיה, וגם אחרי שיש שבירה וחטא עדיין נשאר באותו מקום רושם, כמו קדושת ירושלים לשעתה ולעתיד לבוא, גם אחרי שנחרב וגלתה שכינה. לעומת זאת דבר שבטומאה אינו משאיר רושם נצחי ואדרבה גם כאשר הוא קייים אינו נוגע למקום הרושם כי הוא רק כשמה קליפה או לבוש אל החפץ העצמי, והרושם טהור מלכתחילה. אלא שהרושם הנשאר מן החטא הוא אותיות הטוב הנמצאים בו שהצטרפו באותו צירוף וכאשר מסתלק צורת החטא נשאר הרושם החותם הטוב.
 
 
והנה זהו צורת המופיעה בתורה בסיפורי אבות כמה וכמה פעמים, איך מן מאורע שחלף הלך לו, נשאר שם של מקום על שמו, ובהתבוננות הזו אנו רואים איך ממירים אירועים חולפים בציר הזמן אל ציונים קבועים בציר המקום (כמו קביעת מקום המקדש בעקידה) ולעתים בצור הנפש (כמו סיפור גיד הנשה וסיפור בחירת הכהונה). ובכולם אנו רואים איך גם החלקים השליליים כמו נמחקים מן הזכר הנצחי ומומרים בצורה הולמת לעמוד בצורה נצחית.
 
וזה סוד "על כן יאמר היום בהר השם יראה" – ופירש רש"י "שאפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה". ואיה האפר הלא נשרף איל במקומו. אלא שזה ממש פירוש על כן יאמר היום, כלומר מן אותו סיפור שהתרחש בהליך הזמן והזמני, לא היה מטרתו להקריב את יצחק, אך היתה מטרתו כמו מטרת כל הסיפורים לשכלל מזה תמונה ומראה קיימת, הויה יראה, ואותו מראה של עקידת יצחק איך הוא נראה כמו עפרו של יצחק הצבור ועומד, והוא הרושם העומד לנצח כמקום הנבחר למזבח ולהתגלות בהר ה' יראה. וזה בנין אב לשאר המקומות שנאמר בהם כסגנון הזה. שאין מטרת הסיפורים אלא ליצור מהם מראות, חקוקות באבני המקום וחקוקות בציורי הסיפור הנמסר לדורות וחקוקות בשמות המקומות הנשארים קיימים, שישמשו מראה הויה יראה לראות וליראות.
 
וזה ביאור השם ציון, שמשמש בתנ"ך כשם לירושלים או מקום בתוכו ולעתים לכלל ארץ ישראל ולכלל המקום הנבחר לשכן שכינת עליון. כי ציון משמעותו רושם או חותם, וקביעת קדושת המקום פירושו החזקת הרושם או הציור. כלומר תחזוק הרושם שנשאר מן מאורע שחלף לו כמו הרוח, זהו הגדרת המקום הנבחר, וציון בעי דרישה שהוא חיזוק אותו ציור ותמונה קיימת בלב כדי שתישאר קדושת המקום מקום שקובע השראה לדורות שנזכר בו הכוח של המאורע.
 
[למי שרוצה, זה כמו object oriented programming. הרעיון של זכרון ושל ציון וקביעת מקום הוא שתחת להגדיר כל פעם את הפעולה, מה שדורש משאבים חדשים כל פעם, אנו מגדירים פעם אחת את הfunction, כמו בפעולת האבות או בסיפור מאורע שאירע פעם אחת, וכך אין אנו צריכים להתכוון כל פעם אל הפעולה אלא די להזכיר את האובייקט שנוצר בזכרון כמו חפץ קבוע ועומד וכך מקצרים את המאמץ הנדרש כל פעם ונוצר דבר קבוע שאפשר להשתמש בו כל זמן שהתוכנה חיה].
 
 
אם כן נחזור לפרשה זו, מפרשת המרגלים שהוא לכאורה המכשול הכי משמעותי בדרך אל ארץ ישראל שיכולה לשמש כמו ציור כללי של התכלית או המטרה של התורה בכלל, כל אחד כפי מדרגת אחיזתו או פירושו בו, שהוא העולם הבא או המבט הרוחני או הארץ ישראל כפשוטו, נשאר לנו ציור אחד לזכרון, ואת הציור הזה אנו יכולים לראות גם בציורי הילדים שחוזרם מבית הספר עם תמונת שמונת המרגלים נושאים אשכול אחד "וישאוהו במוט בשנים", ובספר התורה עצמה, המספר את הרושם הנשאר מפרשת מרגלים "למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל". יש לנו להסתכל בתמונה זו ולעיין בה מהו נחל אשכול ומה יש בתוכה שנשאר התמונה לדורות.
 
מה שצריך חיזוק הוא מן הסתם החלק היותר חשוב בכל דבר, ונאמר בציווי משה למרגלים והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ משמע הדבר צריך חיזוק ומשמע יש בכאן משהו מיוחד שעליו תלוים כל הסיפור. ואכן התחזקו והביאו מפרי הארץ והפסוק מציין והימים ימי ביכורי ענבים, מה שמכניס אותנו אל רוח מסוימת של פריחה והתחדשות האדמה, כמו ששר בשיר השירים "הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך". ומתפרש הדבר על זמן המרגלים. אשר מזה נתהווה אחרי זה בעיה שועלים קטנים מחבלים כרמים עד שיפוח היום ונסו הצללים.
 
והענין בפשטות הוא כמו שכתבנו שיש מקום ההווה ויש מקום העתיד, מקום ההווה כמו המדבר כמו ששת ימי המעשה, ומקום העתיד כמו שבת העולם הבא, ארץ עליונה הקיימת בצפיית הלב לזוכים לה. אבל צריך להיזהר שלא להבדיל ביניהם יותר מדי. כי חלוקה מוחלטת ביניהם משמעותו שאין קיום לעולם הבא. ודרך משל נאמר היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. אמנם הלא הקב"ה מקיים את כל התורה, ומפורש נאמר בתורה ביומו תתן שכרו. ואיך יאחר הקב"ה שכר מצווה ליום מחר. מוכרח מזה שאין הדבר כפשוטו אבל שכר מצווה ניתנת ביום עצמו, ומה שנאמר מחר לקבל שכרם הכוונה על הפלגת השכר שהוא באות רוחני לעומת המעשה שהוא בגשמי, אבל בוודאי הוא היום כלומר באותו קיום שאנו קיימים עכשיו. כי אחרת מה מקשר בין הגוף לנשמה או בין המעשה לשכר.
 
ואמר האריז"ל (שער הפסוקים כי תצא) ב'יומו 'ת'תן ש'כרו ראשי תיבות שב"ת. ואומר כי לכל מצוה סגולה מיוחדת וסגולת קיום המצוה ביומו תתן שכרו שיזכה לתוספת נפש של שבת. אבל לפי הסברת הדברים הרי זה פשוט ממש, כי ביומו תתן שכרו הוא ממש הגדרת קיום תוספת נפש של שבת, שהוא מעין עולם הבא, ובה מתקיים שכר מצוה כלומר עליית השכר הרוחני בנשמת המקיים שעשה מצות בימות החול, והוא קיום השבת בתוך העולם הזה. ולא עוד אלא שגם השבת עצמו לא די בו שהרי הוא יום נפרד מששת ימי המעשה ועל כן מצות השבת זכור את יום השבת מחד בשבת לשבת, ונאמר טועמיה חיים זכו ופירשוה לטעום את תענוגי השבת בערב שבת, כי יש זליגה וטעימה וריגול של חיי עולם הבא לתוך חיי העולם הזה. ובוודאי הוא קשור לקיום ביומו תתן שכרו כפשוטו כי האדם צריך לאחד את העבודה ואת שכרה במובן הכי פשוט והלן שכר שכיר הוא גורם קלקול עיקרי בסדר הזה כמו ההזרה הקיימת בסדר שאין בה חיבור זה.
 
 
והנה זהו ימי ביכורי ענבים כלומר הבכרת היין, כי איתא מהו עין לא ראתה אלהים זולתך זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. וענין זה שהיין העתידי הוא תענוג זיו השכינה הגמור, כיין ישן שמביא התרוממות נפש עמוקה. אבל יש ליין זה ביכורים כלומר הוא מתחיל טרם התחלתו, כאשר רק הניצנים נראו בארץ, וזה כמו בששת ימי בראשית עצמה כלומר תחילת סיפור העבודה, כבר מאז משומר היין הזה בענביו. ופירוש משומר כלומר שאין בו באמת את אותו תהליך יגיעה שאנו רואים אחרי המבול של נטיעת כרם ושמירת היין עד שיזקין ויהיה יין, אבל הוא משומר בענביו מן ששת ימי בראשית, שהיין מאוחד בענביו בביכוריו, ואין זקנתו פרודה מינקותו.
 
והוא נחל אשכול כלומר מעיין שנובע מאותו אשכול ענבים אחד המיוחד האחוד באחדותו, משם נובע נחל שמתפשט לכל ששת ימי המעשה, כמו נהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד, מתפשט משם אשכול הנסחט ליין זה הארץ וזה פריה, כלומר פרי הארץ המראה אותנו את הארץ במקום שאנו בו.
 
וכאשר חטאו המרגלים ואמרו למה ה' מביא אותנו וכו' ענו יהושע וכלב ואמרו אם חפץ בנו הויה, אם נעשה מחפצו חפץ קבוע והביא אותנו אל הארץ הזאת הנוכחת. אשר היא זבת חלב ודבש נובעת ממנה פרי אל החיים. וכאשר כל זה לא הועיל והיה מה שהיה ניתן להם אחרי כן מצות נסכים לנסך מן אותו אשכול ענבים על המזבח שעל זה נדרש לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך ויאמר הויה סלחתי כדבריך, ואמר ר נחמן ויאמר הויה סלחתי כדבריך ראשי תיבות כוס"י, כוס יין שעליו נאמר סלחתי, כי באותו נחל אשכול נובע מעיין חי שהוא סליחה ונשאר לנו תמונת אשכול ענבים כוס יין שמשקה מן הארץ את החיים שממלא כבוד השם את כל הארץ.
 
 
ויש כאן עוד הרבה לדייק ולהתבונן בפרטי הדברים, והמשווה את סיפור המרגלים להאשמת יוסף את אחיו מרגלים אתם וגניבת הגביע אשר נחש ינחש בו ימצא דרכים נפלאים הרבה לפתוח בו את העסק הזה בהקדמות אלה, ונאמר בפרשה ההיא כנים אנחנו לא היינו מרגלים, הרי היפך המרגלים הוא הכנות, אמתיים אנחנו לא באנו לראות ערות הארץ אלא לשבור אוכל, לקחת מפרי הארץ, ואחינו הקטן בנימין הוא העדות על כנות זו ובאמתחתו נמצא הגביע ודרכו נגלה יוסף לאחיו וישתו וישכרו עמו.
 
והנה מגיעה השבת וכאשר נקדש על היין בליל שבת ככניסה לקדש את השבת שהיא הארץ העליונה בכוס יין נישא נחל אשכול מאותו אשכול ענבים אחד ונישאוהו במוט ונביט בו בעין טובה ונאמר עליו דיבורים טובים ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו, חפץ בנו הוי"ה והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו.

בין קודש לחול

בתחילה היה לומד לימודי חול בחול ולימודי קודש בשבת, לקדושתו.
משהבין היה לומד לימודי קודש בחול, שכן צריכים לו, ולימודי חול בשבת, שקדושתו נותנת מרווח להכיל גם אותם.