ל"ג בעומר תשע"ח

אז אספר לכם הסוד אבל בשקט.
 
יש שם אלהים. אבל הוא דינים. אלהים זה התרגום של God. כלומר המחשבה הזו של אלוהות כלפי אדם הוא תמיד דינים. כמו שקהלת אומר אלהים על שמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מועטים. תדבר מעט אתה לא יודע ואין לך תאלוגיה ולא תאודציה אבל אתה יודע את שם אלהים אז תירתע לאחוריך ותפחד ותנסה בעיקר לעשות פחות ולדבר פחות ולהיות פחות.
 
הדין הזה הוא לא איזה בעיה קטנה, הרב לימד אותנו שכל הבעיה של פרעה ומצרים הוא שהכירו רק את שם אלהים. אלהים הוא גם המקור של כל אלהים אחרים. ובאמת כתוב מלך אלהים על גוים. כל הגוים כלומר כל שכל טבעי מבין את המושג הזה שנקרא אלוהות והוא גם מבין שזה ממעט את דבריו ועל כן הוא חי תמיד בעבדות ודינים ואינו מסוגל להשתחרר משום פחד שיש לו כי כך הוא האדם לא יודע הרבה והוא תמיד בספק איזה יוכשר ועדיף להיות לא.
 
אז יש דבר שנקרא שמי הויה נודעתי להם, שהוא להכיר דבר שהוא נעלה מכל המושג הזה של אלוהות, ונקרא שם העצם. פירושו פשוט להכיר את האל כמו שאני מכיר אותך כיעקב ולא כ'אדם פרטי'. להכיר את כל הזולת כשם הגדרתי, כ'עצם', זה אותו זרות שיש לי כלפיך כמו כלפי כל העולם. אבל להכיר את האדם כשם פרטי זה אומר להכיר אותך כיצחק, שזה שלא בערך כלל להכרתו כ'אדם זה', זה קירבה של נפש בנפש פנים בפנים, כך הגאול מכיר את האלהים בשמו הפרטי י – ה – ו – ה.
 
אבל זה ענין לגאולים, לצדיקים גמורים, למשיח וזה שמו אשר יקרא לו הויה צדקי, נגענו בו בפסח אבל נגיע בו שוב רק בשבועות, או בהרחבה בגאולה. בתכלית אנו לא יכולים לחיות בו כעת ואין השם שלם ואין אנו אפילו מבטאים את השם הזה ובקושי יודעים להרהר בו לעתים. בקיצור זה לא בדיוק ענין ליום יום. יש עוד בעיה שזה לא בעצם עוזר להכרת האלוהות עצמו, זה פשוט עולם אחר שבכלל לא מתייחס לעולם של אלהים, אבל הרי בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ וכל העולם קיים על זה אי אפשר למחוק את כל השם אלהים ולכתוב הויה.
 
לכן צריך להתחקות אחרי תיקון השם אלהים בעצמו. וכיצד עושים זאת. כתוב ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצרוהו. אם מגיע אדם לפני השם אלהים, הוא יודע מאיפה הוא מגיע מה עושה אותו לשם ומה עושה את התפיסה הזו לתפיסה, הוא יכול לא רק להכיר בשם הויה אבל גם לשלוט בשם אלהים. על זה נאמר ותגזור אומר ויקם לך. הרב בדרך קריאת האותיות שלו אמר פשוט, מה לפני אלהים, לפני אלהים זה אכדט"מ. כי אותיות שלפני אל"ה הם כד"ט ואותיות א"ם אינם מתחלפים מאיזה טעם. להכיר את הדבר הזה שנקרא אכדט"מ היינו להכיר מהו הכוח או הדבר או הרעיון שעושה בכלל את התפיסה הזו של God. האם הוא שכל, האם הוא תחושה, האם הוא הוכחה, האם הוא כיוון, האם הוא קריאה, האם הוא השלכה של דמות אב, וכו'.. זה ההתבוננות הנקרא לפעמים בטעות חקירה, כלומר לדעת מאיזה מילה או מאיזה מחשבה או מאיזה אות יוצא המושג אלהים.
 
והשם הזה בגימטריא ע"ד, אמר הרב שעליו כתוב בטחו בהויה עדי עד. כלומר כמו פשט הפסוק, עדי שמגיעים – ואז לא נצטרך לבטוח כי יהיה גאולה ברורה – צריך לבטוח בע"ד, וכאילו אמר עדי הויה תבטחו בע"ד. תהיו עדים על העד. ואותיות העיקריות שלו הם בגימטריא ג"ל שהוא ל"ג בעומר. ועל זה אמר לבן ע"ד הג"ל הזה, כלומר הג"ל הוא לע"ד. וזה הענין של לימדו תורת האלוהות שהוא לעמוד על מה שעושה את האלהים לאלהים והוא דבר שנמצא עוד טרם התורה בעצמה כי לפני ונשובה צריך נחפשה ודרכינו ונחקורה, ואם עומדים על החקר הזה אז נמתק המושג הזה שנקרא אלהים גם אם טרם יקרא הויה ועל זה נאמר והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע.

ל"ג בעומר תשע"ז – בלתי מוגה

[א] בר יוחאי מושב טוב ישבת יום נסת יום אשר ברחת במערות צורים שעמדת שם קנית הודך והדרך. סיפור מערת רשב"י מסופר בשבת לג, ב, ונדרש בזוהר בכמה אנפי, תוך הוספת פרטים ודימויים רבים. ויש לעיין היטב בכל הסיפור ולצרף את כל הנושא להיות אחד ונפרט ממה שחזינו.

כללות הענין הוא כלל סיפור העולם. שבתחילה עלה במחשבה לבראו במידת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מידת הרחמים. וכך ברייתו של עולם ברישא חשוכא ולבתר נהורא. כאדם שגדל תחילה ביצר הרע וכאשר מתבגר מקבל יצר טוב. וכך גם רשב"י נולד ילד וגדל. אנו נוטים לשכוח את סיפור ההתהוות, וממעטים לעסוק בו. שהרי אין רצונו של מלך שיזכירו שמו על האשפה. אין יפה לאדם גדול שיזכירו שמו על קטנותו, וכאשר שרו חסידים בשמחת בית השואבה אשרי זקנותינו שכיפרה על ילדותינו. אבל לדבר על הילדות של תלמידי חכמים אנו נפגשים בסיפור המערה של רשב"י. ובהרחבה לכלל סיפור תלמידי רבי עקיבא. שלא נהגו כבוד זה בזה כי היו בחינת גבורות הקטנות, בחינת ימי העומר (שעה"כ) ור"ש עצמו תוך חמשת תלמידי ר' עקיבא שבבגרותו היה כמו גלגול  כל אותם כ"ד אלף של הקטנות ותיקן את הענין, והוא מה שהשיג בישיבתו במערה אמר אלמלא לא ראיתני בכך לא מצאתני בכך. אלמלא לא חטאתי לא מצאת בי גדולת בעלי תשובה. אלמלא לא הוי חשוכא לא היה נהורא. אלמלא לא נכשל בה אין אדם משכיל בדברי תורה.

וכללות הסיפור, בתחילה היה רשב"י מדבר על המלכות ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמם. ומתוך דברי לשון הרע שהוא פגם המלכות, שדיבר יהודה בן גרים שהוא ממש תואר המלכות שבה יהודה ובה גרים, הוכרח להסתתר בבית המדרש, ומתוך שאמר נשים דעתן קלות שהוא פגם המלכות הוכרח להסתתר במערה. וסוף דבר כאשר יצא אמר לעשות כיעקב ולחון את פני העיר, רב אמר מטבע תיקן להם שמואל אמר שווקים תיקן להם ר' יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם. והרי זה ממש הדברים שהאשים בהם את המלכות שאינם עושים אלא לצורך עצמם, ומה שלמד במערה אחרי שעבר את יצחק להגיע אל יעקב לעשות את מעשים הללו לתקן את העיר (והבן החלפת הגשרים במטבע, שווקים גשרים מרחצאות, הם ראשי תיבות גש"ם, ויעקב תיקן מטבע שווקים מרחצאות ובר"ת ממ"ש)  כי למד ללמוד מהוויות העולם, וכאשר תיקן את העיר מטומאת מת, וקינטר אותו ההוא סבא טיהר בר יוחאי בית הקברות, מה אמר לו, יאמרו זונות מפרכסות זו את זו תלמידי חכמים לא כל שכן, ושמע הדימוי הזה והראיה הזו יוצא מפי רשב"י, מאיפה למד שיש לתלמידי חכמים לכבד זה את זה ולתמוך זה בזה, ניגוד תלמידי ר"ע דקטנותו שלא נהגו כבוד זה בזה, מאותם זונות שעבורם העמידו רומיים את השווקים לדעתו בתחילת הסיפור, ואותם זונות שימשו לו לדמות בטהרת השוק מטומאת מת. (בגמרא איכא דוכתא, ומפרש רש"י שהיה זה שוק שלכן היה צער לכהנים שלא יכלו לעבור שם).

וסוף הסיפור פגש את יהודה בן גרים אמר עדיין ישנו לזה בעולם נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות. אמנם התוספות (ד"ה ה"ג) לא אהבו את הסיום הזה, אמרו שיש לגרוס רבי יהודה בן גרים, והוכיחו שהיה מאנשי צורה ואדם גדול, ולפי זה תיקנו לגרוס גם בסוף הסיפור נח נפשיה ולא גרסי גל של עצמות בלשון גנאי. וראה בעיניך איך הוספת התוספות מתאימים לכלל המהלך, כי לפי גירסת עדיין ישנו לזה בעולם, עדיין ישנו לסרך של קטרוג רשב"י על כלל הווית העולם, איך ישנו לזה בעולם. והלא למדנו כבר שלכל מה שיש בעולם יש מציאות, ויש לעשות שלום איתו ויבא יעקב שלם, ואיך יהרגו את יהודה בן גרים סוף הסיפור. ואם בתחלה חשבנו לקרוא לו יהודה הנה נקרא לו רבי יהודה. והנה גם לו יש לומר אלמלא לא ראיתני בכך לא מצאתני בכך.

[ב] בכדי לראות את רשב"י יש ליכנס למערת רשב"י, כלומר אל טרם היות עולם. כפי שאמר חכם אחד, אלהים ברא את העולם יש מאין, אבל עדיין ניכר האין. המקום שאליו בורחים הוא למעלה מן העולם, במקום שלמעלה מתפיסת עולם נאמר ברח לך אל מקומך. מקומו של עולם ואין העולם מקומו. ושם יש לעשות מושב טוב. בלתי אפשרי לאנשים אפילו משכילים וחכמים לצייר להם את המקום שהוא מעבר לחיזו דהאי עלמא כי לא יראני אדם וחי. עין לא ראתה אלהים זולתך. בכללות זו המקום שאין בו שום דבר מציור העולם הזה. הוא נראה כמו מערה מבחוץ אבל מבפנים אין בו יחס אל המציאות כלל, הוא נשכח מן העולם הזה. יחידי סגולה יודעים אותו ויש להם מקום בלב שאינו מקום העולם כלל. ואחרים ישאלו והלא אוכלים מן החרוב ושותים מן המים. אבל החרוב מסמל את החורבן, כמו שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב, כלומר מקום שנחרב מכל העולם הזה. ומעיין המים מסמל את מעיין הנובע של הארה ותורה השופע באותו חורבן, כלומר מימי האינסוף טרם הצמצום. ושם אין שכר ואין עונש ואין מצוה ואין עבירה ואין חומר ואין אוכל ואין שתיה אלא השוואה גמורה אחת מכל צד ובו יושב רשב"י וצדיקים שעמו מושב טוב ישבת יום נסת יום אשר ברחת. זו המערה שבו נגלה הויה למשה הנה מקום איתי ונצבתי שם על הצור והיה כעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור. המערה שחותרת אל מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ומערה זו נתלבשה במקום מערת רשב"י במערות צורים שעמדת. שם קנית הודך והדרך הוד והדר לפניו במקום שלמעלה מכל עולם, והיה כעבור כבודי ומאותו מערה קרן עון עור פניו של משה והוא הודו והדרו. ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. אמר רשב"י באדרא משה לא ידע כי קרן עור פניו אבל אנא ידענא.

(ואותו מערה הוא כמו ההיפך ממערת אפלטון. כי המערה שלו הוא הכלא של תפיסת העולם הזה שאין אנו יודעים בה את האור. ומערת רשב"י הוא בזה שנחשכים עיני עולם הזה מגיעים אל מקום שאין בו אור עולם הזה אבל יש בו אור אמת. )

[ג] והנה מקום זה מלא אורה בעצמותו ואין בו שום ראיה ושום דין. אבל ביחסו אל המציאות נמצא דיאלקטקה תמידית, ועל זו הדיאלקטיקה עומדת כל סוד העולם וכל סיפור זה. כי אמנם אין במערה שום אחיזה ושום לבוש, אבל בהתייחסו תחילה אל אפשרות המציאות הוא מלא כעס ודין, שהרי אינו נותן מקום כלל למציאות חוצה לו. הוא אור האינסוף כשמכלה הכל "כי הויה אלהיך אש אכלה היא". כי מבטל הכל בפני הופעתו "משבית מלחמות עד קצה הארץ קשת ישבר וקצץ חנית עגלות ישרוף באש". והשבתה זו היא שבת דכולי שתא אבל שבת המופיע באש.

ובכללות הוא נקרא עיבור, שהרחם הוא מקום הבריחה הראשונה, כוולד טרם נוצר, בורח אדם לרחם אימא, ויש בעיבור זה צד נעים ונפלא מאד בחמימות אימא עילאה, אבל בהסתכלות אחרת הוא זמן הקטנות העמוקה ביותר. שהרי הוא עוד טרם ימי הקטנות, ונקרא בדברי האר"י קטנות ראשון או נה"י. והנה נה"י הם בעצמם הוד והדר שמצד שני. אבל צריך לבקוע את הרחם ולצאת משם, כמו שצריך לבקוע את הצמצום ולהמשיך משם קו אור א"ס. ואותו קו מוביל אותו אליהו והוא נעמד בפתח המערה ומכריז מאן לודעיה לבר יוחאי דמית קיסר ובטל גזירתיה. אליהו נקרא מבשר שלום כלומר ממשיך קו א"ס לתוך הצמצום והוא ממשיך לבר יוחאי מן המערה.

אבל ביציאתם הנה עדיין הם בעיבור וכך הם אומרים מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, ושורפים את הכל במראה עיניהם, כמו אורות עיניים ראשונים שיצאו אחר הצמצום על ידי אליה"ו, כי מצד שני הקטנות הוא גופא חיי שעה, שהרי הוא יצר הרע הוא כל עסקי העולם שנקרא גבורות היצר או קטנות. כמו אותו דבר עושה הצדיק שאינו סובל את חיזו דהאי עלמא לבין עוסקים בחי שעה עצמם או עוסקים בעולם בקטנות כפי שהוא נראה לעיניים. אין זה סובל את זה. כמו תלמידי ר"ע אינם נוהגים כבוד זה בזה כל אחד אומר אנא אמלוך ונשרפים באש חבריהם. מפסח ועד עצרת כלומר באותו מקום של ספירת העומר שנקרא קטנות יניקה ועיבור. אין האלהות סובלת את העולם ואין העולם סובל את האלהות.

[ד] חזרו ר"א ור"ש בנו למערה, בסוד עיבור שני, משפט רשעים בגיהנום י"ב חודש, הוא תכלית זמן העיבור כנאמר הוי עובדא ואשתהי תריסר ירחי ומבואר. ומשפט רשעים בגיהנום הוא צירופם בשלהובא דאימא עילאה. חוזרים הם עם יצריהם ועם לבת אש עיניהם לעלות למעלה בעיבור א"א, ושם מצטרפים שני הגבורות להיות לאחדים, מגיעים הם למקום רבי עקיבא עצמו, שנכנס בשלום ויצא בשלום כלומר חזר למעלה והמשיך משם שלום אליהו שנית. והסוד הוא עבודת הויה בכל לבבך בשני יצריך. כאשר העיבור ראשון הוא כמו הכנעה, גדלות ראשון הבדלה, עיבור וגדלות שני המתקה. כלומר אחרי שהכניעו את היצר ביציאת מצרים ונבדלו ממנו בפסח יש לחזור להתעבר תוך פרעה עצמו ולהמתיק אותו ולהקריב אותו למעלה. וזה כמו במשל תחתון האדם נולד ילד ביצר רע, נעשה בר מצוה ומתחיל להילחם ביצר רע ולהבדיל את עצמו בטוב, שמונה עשרה לחופה הוא חוזר שוב לעיבור שני להשתתף עם יצר הרע ולקיים את הייחוד עם אשתו בשלהובין דיצר הרע המתאחדים אל היחוד.

וכן בפעם השנית כל מקום שהיה שורף ר"א היה ר"ש מרפא, בתחילה מטי ולא מטי היה הולך ומלמד את בנו שהיה בחינתו גבורות יותר עצומות לשתף את יצר הרע ביחוד, עד שמצאו זקן אחד, מעולם דעתיקא, שהיה רץ בערב שבת. ואוקמוה דהרץ בערב שבת ומזיק פטור מפני שרץ ברשות. כלומר אף על פי שבשאר ימות החול גבורות המרוצה קשים ומזיקים הם, ערב שבת הוא זמן שאותו שלהבת דחיפות גבורות היצר עולה להתכלל בקדושה ורץ להמשיך רשות הרבים לתוך רשות היחיד. והיה אוחז תרי מדאני אסא בידיה. שאלו אותו הרי אלה לכבוד שבת אבל לשם מה לך שנים, אלא אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, כלומר כנגד דכר ונוקבא יצר טוב ויצר הרע תרי מלאכין שמלווים לו לאדם בערב שבת, אין די בזכור וצריך שמור כנגדו וזו חביבות המצות על ישראל, המצוות שהביאו אותם מתוך חביבותא דהאי עלמא מתוך יצר הרע מתוך הדסים שמראים תוקפא דרחימותא בעולם לארוס וארוסה להתקפא חלשין.

[ה] מצאו את רבי פנחס בן יאיר. והנה פנחס בן יאיר הוא ממש אליהו כנאמר פנחס זה אליהו, הוא השיב את חמתי כאשר המשיך ברית שלום שהוא קו א"ס. והוא בן יאיר כלומר בן האור המאיר מסוף העולם ועד סופו. בנו הממשיך את האור במידה ומשורה. הכניסום לבית המרחץ למקום מים התחתונים, וראו את הסדקים בגופו. כי במערה נתפשטו רשב"י ור"א מכל לבושים, עד טרם היות לבוש לעולם טרם היות חטא עץ הדעת ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו. עד שגם לבוש עורם שהוא לבוש גופם לנפשם נסדק הואר תוכו אור הנשמה. אך אותו התפשטות כאשר מביאים אותו אל החוץ הוא כואב מאד כי אינו יכול לסבול את העולם ואינו יכול לסבול את דמעת העשוקים שהם מים תחתונים בוכים. אבל אמר לו אלמלא לא ראיתני בכך לא מצאתני בכך. שהיה מפרק את קושיות רפב"י בכ"ד תירוצים. כלומר היה ממלא כל חסרון בכ"ד אלף תלמיד ר"ע שמתו מתוך שפגמו בקטנות יחודא תתאה כ"ד אתוון דבשכמל"ו, וכל מקום שהיה הקו מוצא הגבלה להכניס שם האור היה רשב"י מלביש אותו בכ"ד לבושים ומאיר לו כ"ד תירוצים.

ולו נקנה הוד והדר במערה ובשדה בעיר ובשוק, ויאהבו תלמיד חכמים זו את זו לפחות כמו זונות המפרכסות זו את זו אכי"ר.

פרשת צו שבת הגדול תשע"ז

זאת תורת העולה היא העולה.

בשבוע שעבר התחלנו לבאר את פנימיות הקרבנות מראיהם ומעשיהם. וכעת נבאר פרט אחד ממעשה העולה וכללות מעשה הקרבן, וממנו נלך אל חירות חג הפסח הבא עלינו בשבת הגדול.

א)

התחילה פרשת הקרבנות ויקרא אל משה וידבר הויה אליו. ולא נתפרש מי הקורא. אבל פשט הענין שהוא נסמך אל סוף הפרשה הקודמת שבו כתוב וכבוד הויה מלא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד הויה מלא את המשכן. והיינו כי שרה על המשכן כבוד הויה נעלם מאד עד שגם משה לא יכל לבוא אליו, ואותו מקום נעלם אי אפשר לומר עליו בפירוש מי קרא, אבל ויקרא אל משה.

ובמדרש רבה משווה בין הקריאה של משה שהוא התחלת הקרבנות, לבין הקריאה אל אברהם בפרשת העקידה שהוא שורש סיפור הקרבנות לעם בספר בראשית. שאצל אברהם נאמר ויקרא מלאך הויה אל אברם ויאמר וכו'. המלאך קורא וקול הויה מדבר. אבל כאן במשה הקול בעצמו הוא הקורא והוא המדבר.

וביאור ההבדל הזה הוא ההבדל בין נבואת משה לשאר הנביאים, ובכלל זה מה שנבדל משה מן האבות כנאמר וארא אל אברהם וגו' ושמי הויה לא נודעתי להם. ואם אפשר לכלול את ההבדל הוא שכל הנביאים מגיעים אל הדיבור דרך דבר אחר, שהוא המשל או החלום וכו', ומשה הגיע אל הדיבור דרך הדיבור בעצמו, ללא הכנה וללא אמצעות דבר אחר. והרי זה ממש ההבדל בין מעשי אברהם אבינו למעשי משה רבינו. אברהם אבינו כאשר ביקש לקרב בני אדם אל הויה מה עשה נתן להם לאכול ואחרי שאכלו ושתו סיבב אותם על ידי זה להכיר בהויה. הרי הכירם אל הויה דרך טכסיס צדדי, כמו מוח הבינה, מתוך הדבר שהוא האכילה שנתן להם הגיע להבין את הדבר שהוא התגלות אלהים. וכמו כן סיפור העקידה גופא כולו שהוא פסגת סיפור אברהם אבינו כולו הוא סיפור העיקול שנתברר ברירות התקשרות אברהם אבינו בהויה דרך דבר צדדי, על ידי שהיה מוכן להקריב את בנו אבל לא זה עצמו היה רצון הויה אלא שמזה נסתבב אל הגילוי עתה ידעתי כי ירא אלהים עתה והוחלף האיל תחת בנו. ואילו אצל משה אין לנו צורך בסיבוב הזה אלא מיד הדיבור הוא הקורא והוא המדבר. הקרבן עצמו שנצטווה עליה היא שעולה לריח ניחוח.

וכן כאשר בא משה לקרב את האנשים להויה לא סיבב אותם דרך סיבובים כאברהם אבינו, אלא ציווה עליהם מצוות, שהרי מיד בביאתו להתחיל במצרים לא התחיל לשכנע אותם שיש אלהים או להסביר להם דרך טריקים לתת להם אוכל כאברהם אבינו וכדומה, אלא ציווה להם מצווה לקדש החודש וליקח שה לקרבן פסח, לא כיצחק שביקש ואיה השה לעולה, אלא הנה השה מיד יקחו להם כל אחד במקום הגלוי והקרוב אליו, ובמצוה זו שהוא גופא דמלכא קירב אותם לעבודתו. לא עשה להם הכנות צדדיות אלא הראה להם את הויה בעצמו כפי שמתגלה במעשי המצווה (וזה דומה להבדל בין הדרך הליטאית לקרב בני אדם לבין הדרך החסידית. הליטאי מנסה לספר סיפורים והוכחות שיגיעו למקום הרחוק ועל ידי זה יתקרב האדם לתומ"צ. ואילו החסיד פונה מיד הנה תניח תפילין והם אות המלך בעצמו ומראה באצבע זה אלי ואינו מחפש ללכת בדרכי סיבוב שמתוך זה יבוא, אלא כמוח החכמה שמראה את הדבר באצבע מיד).

ואם נבין את עומק גאולת מצרים נבין כי הוא לאמיתו העלייה של השגת בני ישראל באלהות מדרגת האבות אל דרגת משה. כי הלא גם במצרים היה להם מסורת אבותיהם בידיהם כמבואר, אבל משה בא להצילם מזה כי ההשגה הזו של האבות לערך השגת משה הוא בעצמו הגלות הכי עמוק, שהאדם צריך לבוא לאלהות דרך טפלה דרך דבר אחר, והוא חמישים שערי בינה שכל אחד מהם הוא שאלה ותשובה, ומשה רבינו בא להצילם מזה ולהעלותם במקום החכמה העליונה שהוא המקום שגם משה עצמו אינו יכול לדבר עליו בדרך שאלה ותשובה אבל ויקרא אל משה וידבר הויה אליו, הוא הקריאה הוא הדיבור. ועל ידי ראיית הדבר בעצמו ממילא נעקר כל מ"ט שערי השאלה של מצרים. וזהו כלל נס גאולת מצרים כנאמר אני ולא מלאך אני ולא שליח, שנתגלה הקב"ה בעצמותו, ולגבי זה אנו עושים סדר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, שאין עניינו לעשות חקירות ודרישות דרך דבר אחר, אלא להראות באצבע מצה זו מרור זה פסח זו. והוא מה שביאר האריז"ל שהשיגו פעם אחת עד שיא מדרגת החכמה שהוא מוחין של או"א עילאין ולא התחילו עם הבינה כדרך שאר ימים טובים.

ב)

ואמנם צריכים אנו להיכנס ולבאר באופן עמוק ומהותי יותר על מה מדובר פה. ולקרב הדבר אל השגת הנפש.

דע, כי כל דבר שאדם עושה, כאשר נגמר הדבר, חוזר אותו החפץ ומשקיף את עצמו אל האדם, ומספר לו ומוסיף לו הארה כמו תגובה באותו הדבר עצמו. למשל אם אני מנקה את החדר שלי לקראת פסח, אחרי שסיימתי לנקות את כולו הרי אותו ניקיון חוזר ומראה את עצמו אלי, ואז אני מבין מה פעלתי בנפשי מן הנקיון הזה, שמתגלה לי התחדשות יתר ומוחין נקיים יותר וכו'. כן הדבר כאשר אני עושה דבר בלתי שלם, או כאשר יש בדבר שאני עושה טעות וחסרון, הרי אחרי שסיימתי לעשות אותו אני מקבל את הפידבק מן הדבר עצמו והוא אומר לי פה עדיין חסר לך ויש לך עדיין להעמיק. כך הוא כאשר אני כותב חידוש או אני עושה כל דבר אחר.

וכאשר הפידבק הזה הוא בעדינות נפשו המקום הזה הוא מה שאנו קוראים שכר ועונש על המעשים. שכר מצוה מצוה הוא תוספת הארה בנפשו וראיה נכוחה את העולם. שכר עבירה עבירה הוא שמשתקפת אלי אותו חסרון שבמעשה שעשיתי ומחשיכה עבורי את ברירות העולם. וכך תיארו משיגים כי כל דבר שאדם עושה נברא ממנו מלאך, ואותם מלאכים מייעצים לו מה לעשות הלאה. ולמי שמשים אל ליבו איך הוא מקבל פידבק פנימי מכל דבר שהוא עושה הרי זה ככה ממש.

וכך נעלה להבין למעשים רוחניים יותר. כמעשה התפלה. כאשר אדם מתפלל הרי חצי מהותי מן התפלה הוא עניית התפלה, ותפלה שאינה נענית מה היא. אבל אותו עניה היא מתקבלת מתוך התפלה גופא, כלומר כאשר האדם יודע  לקבוע לעצמו עת ומקום לתפלה, והוא מתפלל על דבר החסר לו או על ספק שיש לו ומבטא בשפתיים את המקום שלו. מיד אותו התפלה חוזרת ומשקיפה את עצמה אליו, והיא מראה לו בצורה ברורה יותר מה חסר לו ומה נתברר לו, ואין כל התפלות שווים לפעמים צריך לחזור ולהתפלל ולהיכנס לאותו השער שהתפלה הראשונה פתחה לו, או לומד להתפלל בדרך אחרת, אבל כללו של דבר אין תפלה שאין לה מענה, אלא שצריך האדם להתיישב בדעתו היטב לראות אותו. ממש כפי שהוא צריך להתכונן בנפשו למצוא בעצמו את התפלה, כך צריך להתיישב בדעתו למצוא את המענה. וזהו חסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת קודם התפלה להכין את עצמם להעלות תפלתם, ושעה אחרי התפלה לשמוע את מענה התפלה ולהבין איך היא מגיעה אליהם. ולמתבונן בדרכי הכוונה שלימד האריז"ל והרש"ש רואה איך יש סדרים מיוחדים להעלאת מ"ן שהוא גוף התפלה וסדרים מיוחדים להמשכת מוחין ולייחוד זיווגים חדשים שהם מ"ד מענה התפלה מלמעלה. ואי אפשר לזה בלא זה ושניהם צריכים כוונה עמוקה ויישוב הדעת לשמוע את הקולות העדינים שבהם.

ומכאן נבין גם מה עשו המקריבים קרבנות ומה עשו הכהנים שהקריבו עבורם את הקרבנות. ואת ההבדל העיקרוני שבין קרבנות הנאכלים לקרבנות שהם כליל.  כי תפלה כנגד הקרבנות היינו כמו בתפלה יש שני צדדים תפלה ועניה כך בקרבנות יש הקרבה וריצוי, שיורדת אש מלמעלה ואוכלת את העולה, ושמרצה החטאת על החטא. ובאופן כללי הנה פרשת ויקרא עוסקת במעשי האדם המקריב עד שהיא מגיעה אל הנקודה העליונה שאליה הקרבן מגיע, ופרשת צו עוסקת במעשי הכהן שתפקידו לשמוע את מענה הקרבן והוא מלמד את המקריב את הקרבן איך נתרצה ואיך נענה מן השמים על קרבנו. וכן הכהן אוכל משיירי החטאת שהוא חלקו שהוא מקבל מלמעלה מן השפע היורד, וכן בעלים אוכלים את חלקם שהוא חלק הייחוד שקבלו מן השלמים.

ג)

ומהו הגלות, הוא כאשר אנו אומרים בתפלת מוסף אין אנו יכולים להקריב את קרבנות רגלינו. וכך אמר משה בגאולה ראשונה נזבחה לאלהינו במדבר, הרי שורש היציאה מן הגלות שנוכל לזבוח לאלהינו. ומה מפריע לנו מלזבוח עכשיו או מה יש בפרעה שלא נתן להם לזבוח להויה במקומם. הענין הוא כי הרבה פעמים נתערב בתוך מעגל הפידבק הפנימי, שאמור להתקיים בבית המקדש ביני לבין הויה בקרבן עולה כליל ובלי מגע זר, בתוך המעגל הזה מתערבים חיצונים. הרי כל אדם מחפש פידבק למציאותו לקיומו לחידושיו ולמאורעותיו. אבל רבים מחפשים אותו במקום החוץ תחת במקום הפנים. וודאי זה דבר רצוי שיקבל האדם פידבק מחבריו ומשפחתו והרחוקים יותר. אבל כאשר הוא מניח להם להיכנס למעגל הפידבק הפנימי שלו הרי הוא מכניס את עצמו לגלות הכי עמוקה. כי יש דברים רבים שנצרכים להתבשל ברחם הפנימי של מוח האדם, ברחם הבינה, דרך משל עולה בליבי איזה חידוש תנועה או איזה שינוי שעלי לעשות, והדבר נרשם במוחי, ושוב הוא מגיב לי שיש לשפרו כך וכך, או לחזור ממנו לגמרי ולשנותו לצורה אחרת, ובדברים עמוקים ועדינים נצרכים חודשים ושנים ממש כדי שדבר יצא מכלל עיבור ויהיה מוכן להתגלות בחוץ כלידה. וכאשר האדם שם מיד את החידוש ברגע הראשון שלו בפייסבוק והוא מצפה ללייק שיביא לו פידבק מן החוץ, הרי הוא נהיה ממש כמו סכיזופרן שמכניס אנשים זרים לתוך המוח שלו ומבלבל אותו לגמרי. זהו ציור מוחשי להכנסת הפידבק מן החוץ לתוך מעגל הפידבק הפנימי.

פרעה הוא הרשע העמוק שהכניס את עצמו לתוך העיבור של בני ישראל, הוא מה שנכנס לתוך הראש שלך כאשר אתה צריך לקיים שקלא וטריא עמוקה בתוך נפשך, בתוך הדו שיח של קרבן עולה, שם הוא נמצא והוא מחייב לזבוח אל פרעה ולבנות לו בניינים, תחת לזבוח להויה אלהינו. למה הדבר דומה לרב של שקר, שהטריק הכי מוצלח של כל הגורואים השקריים שרוצים לקבל שליטה עמוקה על נפש האדם, שהוא פותח אצל האדם שאלה עמוקה מאד, הנוגעת במקום עמוק מאד בנפשו, והאדם אינו מוכשר עוד לענות לעצמו את התשובה כי הוא נצרך לתשעה ירחי לידה שיתבשל בתוכו אותו הרעיון, ולפעמים נפתח השאלה בשלב מוקדם מידי ואין בידי התלמיד כלים לענות לעצמו. הרב האמיתי אומר לו תניח לשאלה כמות שהיא, תעלה בה עולות בלבך, ובסוף יתברר לך הדבר בהארה גמורה. אבל הרב השקרי הוא מכניס את עצמו למקום הזה הרגיש שנפתח בתוך נפש התלמיד, והוא אומר אתה לא יכול להתמודד ולענות על כך, הנה אני פה אני אענה אותך, וכך הוא קונה שביתה במקומות עדינים ורגישים שבנפש התלמיד, ואינו נותן לו לצאת לחירות.

ומהו העצה ומהו הגאולה, הגאולה הוא נשימה אחת. כמו שאמר משה ולא ישמעו אלי מקוצר רוח, הרי התשובה לשמוע תשובת הגאולה אינו אלא אורך רוח. צריך למצוא רגע אחד לקחת נשימה ארוכה. ביאור הדבר שכן כל האנשים שבויים בתוך מעגלי הפידבק החיצוניים שהם נתונים בתוכו. נדמה לאדם כי אם הוא מקבל הודעה מן הטלפון שלו הרי הוא חייב לפתוח אותו ולראות מה בו, ואם צריך להגיב או לעשות לייק או להתקשר. הרי אדם הזה התגובה שלו כפויה על ידי מה שהוא מקבל מן החוץ. אינו מכיר באפשרות שאולי לא יסתכל עכשיו, או מה מחייב אותו לענות מיד או בכלל, יחכה יום או חצי שעה ויענה אז, מסתמא לא ימות אף אחד מזה שלא הסתכל על ההודעה מיד. אבל הפרעה יש לו אינטרס שהאדם יהיה משועבד וחייב לענות מיד. ויש לו טענות טובות על זה למה צריך שיהיה כך. והגאולה אינה צריכה להיות החלטה כמו מעולם לא אסתכל עוד. הרי זה שוב גלות לתוך ההחלטה הזו. הגאולה הוא פשוט הכנסת מרווח נשימה בין הקלט לבין הפלט. בין האינפוט הבא מן החוץ לבין התגובה שלי.

וכך הדבר בכל הדברים המכעיסים או מעוררים או משגעים אותנו, ומביאים אותנו לכל החסרונות שבעולם. שהם כולם פועלים בנו כמו אוטומט כפוי, אם ההוא אומר כך אני חייב להגיב לו ולכעוס, או הדבר ההוא מושך אותי אני חייב להגיב אל זה בתשוקה. ורוב בני האדם לא ידעו בכלל שיש מרווח בין המעשה לבין התגובה שלהם. נדמה להם הכי טבעי שהמעשה החיצוני הזה מכריח אותם להגיב. אבל באמת יש תמיד איזה חצי שניה שבין מה שמעורר את התגובה לבין התגובה. והגאולה הוא כאשר אנו לומדים לשים לב לאותו חצי שניה, ולהשתמש בו לקחת אורך רוח נשימה ארוכה, לדעת שאנו שולטים על התגובה שלנו ולא החוץ. הצדיק הגמור הוא פשוט מי שתמיד יש לו שתי נשימות שבין מעשה לתגובה. והבינוני הוא שלפעמים הוא תופס את הרגע לקחת נשימה ובדרך כלל האוויר הזה נעלם מאד.

ד)

הבעיה היא שאנחנו שבויים תמיד במעגל, הרי באמת דברים רבים מחייבים אותנו ואם אקח נשימה ארוכה פה אישאר באמת חייב לזה שהתקשר אלי, ואם אחליט לקחת שעה אחת להתפלל בבוקר הרי אאחר לעבודה, וכבר הוכרחתי לישון מאוחר אתמול שהרי הייתי חייב דבר כלשהו למישהו אחר. וכך כל פעם שאדם רוצה להשתפר פנימית באים אליו כל המעגלים האלה שאינם מניחים אותו לצאת. בגלל הבעיה הזו יש חוק של פשיטת רגל רוחנית. החוק אומר שלפעמים כאשר כבר הגעת למ"ט שערי טומאה ובאו מים עד נפש פשוט תפשוט רגל. תכריז אני לא חייב לההוא מאתמול ולא לזה מהיום ולא על עשרים הדברים שאני חייב לעשות עליהם תשובה. אני מתחיל מהרגע הזה ולא משנה איפה היא לעשות את הדבר הנכון בעיני. ואיני חייב תשובה לשום דבר אחר. נכון שקמתי כבר מאוחר אבל אני קובע לעצמי חובה להתפלל טרם אלך לעבודה. והעבודה, תצטרך לסלוח לי על איחורי היום. מחר או בעוד שבוע כבר אתייצב ואדע לקום מוקדם יותר ולהספיק גם את זה וגם את זה. אבל אם לא אקבע יום אחד פשיטת רגל מעולם לא אצא ממעגלי הפידבק הרעועים של מצרים שלי.

זהו חוק הדילוג של ליל פסח. החוק שאומר פשטתי רגל ולא אכפת לי על כל החובות שלי. אני שמח ומתחיל לעשות את המצווה שעלי בהארה גמורה כאילו לא חטא אדם הראשון מעולם וכאילו לא היה פגם בעולם מעולם וכאילו הייתי צדיק גמור מרגע היוולדי ועד היום. היום נולדתי והיום נגאלתי.

וזהו חוק קרבן עולה. הקרבן שאומר איני בא לרצות על חטא ואין לי תפקיד בכלל לעשות. אבל זאת תורת העולה היא העולה. היא באה כדי להכניס בעל כרחן של מצריים אוויר נשימה לעולם הזה. הוא הקביעות שאדם קובע בנפשו שעה אחת של התבוננות בעולם הזה שאינו מתבונן בה כתגובה לשום דבר. כי ברגע שיתחיל להגיב בנפשו לשום דבר לא יצא משם לעולם. אבל אני קובע כעת להתבונן בנפשי בצורה מנותקת מכל. כולו כליל למעלה. והעולה הזו צריך כל בוקר וערב, והיא הפותחת פתח לכל שאר הקרבנות וכל שאר דרכי התגובה האפשריים לכל הדברים הצריכים תגובה. אבל מבלי העולה אי אפשר לפתוח.

הקרבן היחיד שקרב אחרי תמיד של בין הערביים הוא קרבן פסח. כי הפסח היא ההכפלה של קרבן עולת תמיד, זו שאומרת גם אחרי שסיימנו את היום בתמיד והועלה הכל עולה, לפעמים צריך לדלג גם על זה. נכון אין זה הזמן הנכון להתפנות מכל וכל ולהתבונן בצורה טהורה לגמרי, הרי עדיין אנו במצרים, יש למהר עכשיו במקום זה בזמן הזה לעשות את הפסח. היא הקרבן שמכניסה אוויר לנשימה בכל מקום שנהיה, ומשם אפשר להתחיל שוב ובסוף מסתדר הכל בסדר הנכון. כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו אכי"ר.

"קודם מתן תורה"

קודם מתן תורה, היה אדם פוגע אישה בשוק–אם רצה הוא והיא לישא אותה–מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו, ותהיה לו לאישה. כיון שניתנה תורה, נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אישה–יקנה אותה תחילה בפני עדים, ואחר כך תהיה לו לאישה: שנאמר "כי ייקח איש, אישה; ובא אליה" (רמב"ם הלכות אישות פרק א הלכה א)

הרבה דיברו על הכללת הסעיף הזה בתחלת הלכות אישות, ומה משנה לנו העוסקים בהלכה שממתן תורה מה היה בהיסטוריה שלפני מתן תורה. ויש בזה הסבר לפי הגדרת ההלכה שישנם מהויות שהומצאו בתורה ויש מהם שאך הוגדרו בה והנישואין מאלה שאך הוגדרו בה. אבל יש גם הסתכלות יותר רחבה. ואיש ואשה משל למתן תורה גופא שהרי אמרו ללמוד הלכות נישואין ממתן תורה והלכות מתן תורה מנישואין עצמם אם כן הכללת קודם תורה בהלכות האישות עצמה מלמדנו מה.

ובכן, אם נדבר על המשל: קודם מתן תורה היה האדם מחפש לו תורה בשוק, מחפש לו אל בשוק, רצה הוא והיא, מצאו רצונם שווה, היה מכניסה לביתו עובד את אלהיו בביתו ובדרך הטוב בפני שכלו וליבו והיה השם לו לאלהים כמאמר האבות. אחרי מתן תורה נתחדשו בזה שני דברים: האחת שיעשה בה קנין, והשנית שתהיה בפני עדים ובהרחבה יותר שתהיה בפומבי ולא בצנעה.

__

ראשית צריך לדעת שאין אצלנו דבר היסטורי שהיה ועבר מן העולם, וכלומר אין במציאות דבר כזה, יש רק הגדלה. לימדוני האריז"ל והסכימו איתו כל הפסיכולוגים שאין הילד מתבגר ויוצא מכלל ילד אלא הילד מתבגר וילדותו מתבגרת איתו. היינו הבגרות או הגדלות אמורה לפעול הגדלה בקטנות גופא, לא בריחה ממנו או התעלות עליו אלא התעלות איתו. כך אין קודם מתן תורה נדחה מפני מתן תורה אבל הוא מהווה חלק הכרחי ממנו.

בדוגמא דאיש ואשה, מובן לכל שאם חסר אותו פגישה פשוטה בשוק ואותו רצה היא והוא לא יעזרו כל קניני קידושין וכל עדים שבעולם ולא תהיה שם אישות אלא הלכתית/משפטית ולא אמתית. לכן צריך להזכיר לכל מי שבא ללמוד הלכות אישות את מציאות שקודם מתן תורה שלא יחליף נומוס במציאות והחוק חשוב מאד אבל הוא קיים בתוך מציאות ולא עובר עליו.

ובנמשל משל הקדמוני, אין התורה מתקיימת אלא במי שחי קודם מתן תורה. כי כדי לקבל את התורה צריך להיות לפני התורה. אמר בפרי הארץ לר' מנדלי מויטבסק על התורה כתיב מחכימת פתי, היא מחכימה את הפתי בלבד, אבל את החכם היא לא מחכימה, כי אם לא חי וחסר אותה לאיפה תדבר איתו, ואמר רב"ש אשלג אכן חילונים לא מילאו כריסם בשס ופוסקים אבל לפחות לא מילאו כריסם בצ'ולנט ולכן מבינים יותר טוב את פנימיות התורה מן החרדים. בקיצור אם לא חיית בדרך לתורה בקודם מתן תורה אין לתורה על מה לחול.

__

וכך, יש ברית משפטי הנעשה ביני לבין ישראל יש קנין יש עדים שמים וארץ, אמר רשב"י בתחלת האדרא לא אומר לשמים שתאזין ולא לארץ שתשמע דהא אנן קיומא דכולא. כמה התפלאתי על המשפט הזה מובן שהוא מתייחס למאמר משה וישעיה האזינו השמים ותשמע הארץ אבל מה רוצה בניגוד הזה. וכעת נראה שהוא אומר מאחר דאורייתא אתבטלת הפרו תורתך צריכים אנחנו לחזור אל מה שהיה קודם מתן תורה, קודם מתן תורה פירוש לעילא ממתן תורה, מקדם לגן עדן, צריכים אנו לחזור אל הצינעה של אדם פוגש אשה זו שכינתא ובועלה בינה לבין עצמה, צריכים אנחנו לחיות אל החיים עצמם למצוא בית קיבול לתורה.

כי עיקר ההבדל בין אחר מתן תורה בקנין הפורמלי ובעדים. כוונת דבר זה שמתנת מתן תורה הוא בכך שניתנו מילים לאותו צנעה שבינו לבינה והוגדר כך שגם אחרים יוכלו להשתמש בידות השפה (כלשון יש ידות לקידושין, השפה הוא בית יד לקבל את הדבר עצמו) שהומצאה בידי המחוקק ולהשתתף באותו נעלם. וכך הדבר השני שהוא נעשה לנורמה ציבורית וממילא משתתפים בו כולם וצריכים כולם לקחת חלק באופן שיכול הדבר להתקיים בציבור.

אבל לוחות ראשונות שניתנו בפרהסיא נשברו יש שבר מהותי בכל דבר הנעשה למילה פומבית שהיא מאבדת את חיונית הצנעה שבה ומגבילה גם על היחיד המסוגל לכך להתנהג לפי הדרך שהובילה לאותו ציבור מלכתחילה. ולכן ניתנו לוחות שניות דרך העבירה שעשה משה לעיני כל ישראל ועשה דרך בצנעה של יום הכיפורים לפני ולפנים שישמעו לבדם בלי עדים ובלי מילה פורמלית אנכי.

וודאי יש חולקים על כל זה ויש מראי מקומות לכל הצדדים ויבואו כשיהיה התעוררות לכך.