דער פערטער פרק פון הלכות יסודי התורה באהאנדלט די דריטע קאטעגאריע פון מציאות – זאכן וואס זענען צורה בחומר וואס איז כלה (פארגייענדיג). דאס שטייט אין קאנטעקסט פון דריי סארטן זאכן אויף דער וועלט: (א) צורה בלי חומר (מלאכים/שכלים נבדלים); (ב) צורה בחומר וואס בלייבט אויף אייביג (גלגלים/כוכבים); (ג) צורה בחומר וואס איז כלה (אלעס אונטער דעם רקיע). דער פרק גיט אן ענטפער אויף א פונדאמענטאלע פראגע: פארוואס שטארבן מענטשן, בעת שטערנס און די זון שטארבן נישט? – ווי דער פסוק זאגט „דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת” (קהלת א:ד).
דער פרק איז געבויט אויף צוויי חלקים: (1) וויאזוי די ד׳ יסודות זענען זיך מרכיב צו ווערן פארשידענע זאכן; (2) די צורה וואס א חלק פון די זאכן האבן – למשל, דער מענטש’ס נפש און דעת.
—
די פיר גופים (יסודות) – אש, רוח, מים, עפר – זענען די יסודות פון כל הנבראים למטה מן הרקיע. אלעס וואס עקזיסטירט – אדם, בהמה, עוף, רמש, דג, צמח, מתכת, אבן טובה ומרגליות, אבני בנין, הרים, גושי עפר – הכל גלמן מחיבור ארבע יסודות אלו. אבער יעדע איינע פון די ד׳ יסודות אליין איז אינו מחובר אלא מגולם וצורה בלבד.
אלע פיזישע זאכן אין דער וועלט אונטער דעם ערשטן רקיע (וואו די לבנה ליגט) זענען צוזאמגעשטעלט פון די פיר יסודות. די יסודות אליין זענען אבער נישט צוזאמגעשטעלט פון אנדערע יסודות – יעדע יסוד איז בלויז איר אייגענער גולם (חומר) מיט איר אייגענער צורה.
דער תירוץ אויף דער פראגע פארוואס מענטשן שטארבן אבער שטערנס נישט ליגט אין דעם אז זאכן וואס זענען געמאכט פון ד׳ יסודות זענען כלה, בעת כוכבים זענען געמאכט פון א פינפטע זאך – א גאנץ אנדער חומר וואס איז בכלל נישט פון די ד׳ יסודות.
[חידוש:] דער רמב”ם חולק אויף די פילאסאפן וואס האבן געזאגט אז כוכבים זענען געמאכט פון איינע פון די ד׳ יסודות (למשל, אז שטערנס זענען פון פייער). דער רמב”ם האלט אז פייער (אש) איז א יסוד וואס ליגט דא אונטן (אין זיין מקום טבעי העכער פון רוח), און שטערנס זענען פון א גאנץ אנדער, פינפטער חומר.
אפילו די ארץ – וואס „לעולם עומדת” – גייט דורך שינויים. די צורת הארץ איז לעולם עומדת, אבער די חומר פון ארץ איז א מין מתכלה וואס ווערט מתחדש. דער מענטש, וואס איז געמאכט פון ארץ פלוס נאך זאכן, איז נישט לעולם עומדת. דאס הייסט: די יסוד עפר אליין בלייבט (אלס יסוד), אבער די צוזאמגעשטעלטע זאכן וואס זענען געמאכט פון עפר (ווי א מענטש) זענען כלה.
[חידוש:] דער רמב”ם רעכנט „גושי עפר” (קלומפן ערד) צווישן די זאכן וואס זענען מחיבור ארבע יסודות. אפילו א פשוטער קלומפ ערד איז נישט די יסוד עפר אליין – עס איז שוין א קאמבינאציע פון אלע פיר יסודות, בלויז מיט א דאמינאנטן חלק פון עפר. דער יסוד עפר אליין איז עפעס אנדערש, מער בעיסיק.
עס איז דא א מפרש אויף הלכות יסודי התורה (מ’ווייסט נישט ווער ער איז) וואס זאגט אז עס איז מעגליך אז געוויסע זאכן זענען געמאכט פון נאר איין אדער צוויי יסודות. [חידוש:] דער רמב”ם האט אפשר נישט אזוי געהאלטן – עס קען זיין אז דער רמב”ם האלט אז אלעס איז געמאכט פון אלע פיר יסודות (ווי עס קלינגט פון „הכל גלמן מחיבור ארבע יסודות אלו”).
[חידוש:] דער „אש” וואס איז איינער פון די ד׳ יסודות איז נישט דאס פייער וואס מיר זעען אין דער וועלט. אש היסודות ליגט אין הימל, העכער פון רוח (ווי געלערנט אין פרק ג׳). דאס פייער וואס מיר זעען איז א תולדה פון אש, פון דער „פעמילי” פון אש, אבער נישט דער יסוד אליין.
[חידוש:] אלע זאכן אונטער דעם רקיע זענען מחוברים מגולם וצורה. אבער נאר דער גולם שלהם (זייער חומר) איז געמאכט פון ד׳ יסודות. די צורה שלהם איז עפעס אנדערש, עפעס וואס קומט חוץ פון די ד׳ יסודות. דאס וואס מאכט א בהמה אנדערש פון אן עפל איז נישט נאר אז די יסודות זענען אנדערש צוזאמגעשטעלט, נאר אויך אז זיי האבן אן אנדערע צורה.
יעדע יסוד אליין איז אינו מחובר אלא מגולם וצורה בלבד – נישט צוזאמגעשטעלט פון אנדערע יסודות, נאר בלויז זיין אייגענער גולם מיט זיין אייגענער צורה. דאס איז א פונדאמענטאלער חילוק צווישן יסודות (פשוט/בעיסיק) און צוזאמגעשטעלטע זאכן (מורכב).
[חידוש:] א כלל וואס גייט דורך דעם גאנצן רמב”ם: ווי ווייניגער צוזאמגעשטעלט (מורכב) עפעס איז, אלץ מער חשוב/פאוערפול איז עס. דער הקב”ה איז פשוט בתכלית הפשיטות – דער ווייניגסטער מורכב. די מלאכים זענען צורה בלי חומר – זייער ווייניג מורכב. די גלגלים זענען חומר וצורה אבער איין פשוט’ער חומר. די ד׳ יסודות זענען אויך אסאך ווייניגער מורכב ווי די זאכן וואס זענען פון זיי געמאכט.
דער רמב”ם האט אין פרק ג׳ גערופן די ד׳ יסודות „כגופים מתים”. אבער דאס מיינט נישט אז זיי טוען גארנישט. זיי האבן „טבעים” – נאטירליכע באוועגונגען און פעולות. זיי זענען „טויט” אין דעם זין אז זיי האבן נישט קיין דעת, נישט קיין רצון, נישט קיין באוואוסטזיין – אבער זיי האבן נאטירליכע באוועגונגען.
[חידוש:] אין דער רמב”ם’ס וועלטבילד איז גארנישט אינגאנצן טויט – אלעס טוט עפעס. דער איינציגער „טויטער” עלעמענט איז אפשר דער ערשטער חומר (חומר ראשון/היולי). אבער חוץ דעם, אלע זאכן – אפילו די מאסט בעיסיקע יסודות – האבן א מין פעולה.
– קהלת א:ד – „דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת”
– רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ג׳ – פריערדיגער פרק וועגן ד׳ יסודות, זייער מקום, און „גופים מתים”
– אומבאקאנטער מפרש אויף הלכות יסודי התורה
—
> “האש והרוח מהלכם למטה מן הארץ כלפי הרקיע… דרך המים והארץ להיות מהלכם מתחת הרקיע כלפי הארץ… שאמצע הרקיע הוא המטה שאין מטה ממנו.”
> “ואין הליכתם בדעתם או לא בחפץ נפשם, אלא מנהג שנקבע בהם וטבע שנטבע בהם.”
אש און רוח גייען ארויף (פון ערד צום רקיע), וואסער און ערד גייען אראפ (פון רקיע צו ערד). זייער באוועגונג איז נישט מיט דעת אדער חפץ, נאר א טבע וואס איז אריינגעטביעט אין זיי.
אע”פ מ’האט פריער גערופן די ד׳ יסודות „גופים מתים”, מיינט דאס נישט אז זיי זענען אינגאנצן פאסיוו. זיי טוען יא עפעס – זיי ריקן זיך (באוועגן זיך) אליינס. „טויט” מיינט סך הכל אז זיי ווייסן נישט אז זיי ריקן זיך. דער טבע איז „טביעה בהם” – אריינגעזינקען אין זיי – זיי קענען זיך נישט טוישן, נישט פרעגן, נישט מסביר זיין. „בעיסיק טון איז זיך ריקן” – אלע מער קאמפליצירטע פעולות (ביי מענטשן, בעלי חיים) זענען אויך פונדאמענטאל באוועגונג, נאר מיט מער קאמפליקאציע פון מחשבה.
– גלגלים: דרייען זיך אין א סירקל (תנועה סיבובית), קומען אלעמאל צוריק צו ווי זיי זענען געווען. אזא תנועה דארף שכל – ווייל עס איז א קאמפלעקסע, זיך-חזר’נדיגע באוועגונג.
– ד׳ יסודות: האבן נאר איין ריכטונג – ארויף אדער אראפ. א חלק (אש, רוח) גייען ארויף, א חלק (מים, ארץ) גייען אראפ. דאס איז אלעס וואס זיי קענען טון.
– בעלי חיים / מענטשן: האבן חפץ אדער דעת, וואס דערלויבט פריי’ע, קאמפלעקסע באוועגונג.
דער רמב”ם פארווארפט דעם נאאיווען באגריף פון אבסאלוט „אויבן” און „אונטן”. ווייל די וועלט איז א כדור (סירקל):
– ארויף = „אוטסייד” = נענטער צום רקיע (כלפי הרקיע)
– אראפ = „אינסייד” = נענטער צום צענטער פון דער ערד (כלפי הארץ)
– „שאמצע הרקיע הוא המטה שאין מטה ממנו” – דער אמצע פון דער ספערע (צענטער פון דער ערד) איז דער אבסאלוטער „אונטן”.
אש און רוח גייען „אוטווארדס” – פון צענטער צום רקיע. וואסער און ערד גייען „אינווארדס” – פון רקיע צום צענטער. די ערד בלאקט דאס וואסער פון ווייטער אריינצופאלן, אבער דער טבע פון וואסער איז צו פאלן אריין ווי טיפער עס גייט.
דער רמב”ם זאגט „ואין הליכתם בדעתם או בחפץ נפשם” – צוויי באזונדערע שלילות:
– דעת = אינטעליגענטע, אויסגערעכנטע באוועגונג. למשל: א מענטש פארט קיין ניו יארק – ער קען דעם וועג, ער פארשטייט אז ער דארף אנקומען דארטן, ער רעכנט זיך אויס וויאזוי צו פארן.
– חפץ = אפילו א בהמה האט א חפץ – זי וויל אנקומען צום עסן. אבער זי לייגט נישט אריין קיין דעת אויסצופיגערן דעם וועג אויף אן אינטעלעקטועלן אופן. זי ווערט געצויגן דורך א רצון/באגער.
די ד׳ יסודות האבן נישט דאס און נישט דאס – נישט דעת, נישט חפץ. נאר טבע.
דער ווארט „טבע” קומט פון טביעה (אריינזינקען), ווי מ’זעט פון דעם לשון „טבע שנטבע בהם”. ר׳ שמואל אבן תיבון אין זיין ספר ברענגט אז עס קומט פון אראביש (עמוס טוק). דער מיינונג איז: א מנהג/כח וואס איז אריינגעזינקען אין דער זאך אליין, נישט פון דרויסן אריינגעלייגט.
– טבע: דער כח פון באוועגונג/ענדערונג ליגט אין דער זאך אליין. למשל: שווערע זאכן פאלן אראפ, לייכטע זאכן שווימען.
– מלאכותי (artificial): דער כח קומט פון דרויסן. למשל: א טיש – „צו זיין א טיש איז נישט תבועה אין דעם טיש”. עס איז נישטא גארנישט אין דעם טיש וואס מאכט אים פאר א טיש. א מענטש האט אים געמאכט.
דער שלאגנדסטער חילוק צווישן טבע’דיגע זאכן און מלאכותי’דיגע זאכן: א בעל חי מאכט נאך א בעל חי פון זיך אליינס (מוליד כדומה לו). אפילו א צומח (פלאנץ) איז מוליד. דאס ווייזט אז דער כח פון זייער הרכבה ליגט אין זיי אליין. מה שאין כן א טיש – „טישן האבן נישט קיין אנדערע בעיביס פון טישן.” יעדע מאל דארף א מענטש מאכן א נייעם טיש מיט זיין דעת.
א מענטש איז אויך ד׳ יסודות מיט א צורה – פונקט ווי א טיש איז האלץ מיט א צורה. דער חילוק איז וואסערע סארט צורה:
– טיש: מלאכות’דיגע צורה – ליגט אין דעם מענטש וואס האט עס געמאכט, נישט אין דער זאך אליין.
– בעל חי / צומח: טבע’דיגע צורה – קומט פון זיך אליין, פון דער מאמע, דעם טאטע, דעם זרע.
ווען ד׳ יסודות ווערן מורכב צו א בעל חי אדער צומח, איז דאס א טבע’דיגע הרכבה – עס איז דא א מהות אדער מקור אין דעם בעל חי אליינס וואס מאכט אים אז ער זאל זיין אזא הרכבה פון די פיר יסודות. „ס’איז נישט אז איינער שטייט פון אינדרויסן און מאכט א קוגל.”
דער רמב”ם זאגט „מנהג שנקבע בהם וטבע שנטבע בהם.” ביידע ווערטער מיינען כמעט די זעלבע זאך (ווי אסאך מאל ביים רמב”ם). „מנהג” = כפשוטו, עס פירט זיך אזוי, א קבוע’ע הנהגה.
דער רמב”ם רופט עס „מנהגי הטבע” און נישט „חוקי הטבע” (וואס איז א שפעטערדיגער לשון). דער חילוק: „חוק” קלינגט ווי אן אבסאלוטער געזעץ; „מנהג” קען מען ברעכן – „מנהג ברעכט אזוי.” דאס איז באדייטזאם פאר דעם רמב”ם’ס השקפה אויף טבע.
אפילו א מענטש, ווען ער פאלט אראפ, טוט ער עס בטבע, נישט בדעת. ער איז נישט aware דערפון, ער האט נישט קיין רצון דערצו, ער קען עס נישט סטאפן.
„גראוויטי” איז א מאדערנער באגריף וואס „קיינער ווייסט וואס ער מיינט” – בעסער צו לערנען וויאזוי דער רמב”ם האט פארשטאנען – אז די זאכן האבן אין זיך עפעס וואס מאכט זיי אראפפאלן אדער ארויפגיין.
„דעת” מיינט דא נישט בחירה חפשית (פרידאם צו אויפשטיין אינדערפרי און טון אנדערש). עס מיינט: א מעשה וואס מ’קען נאר טון מיט דעת – א מהלך וואס מ’דארף פארשטיין כדי עס אויסצופירן. פאלן – א מענטש וואס פאלט אראפ, פאלט נישט אראפ “בתור מענטש” נאר בתור ד׳ יסודות. מ’קען נישט אויסלערנען עמיצן צו פאלן. טאנצן – א טאנץ דארף מען פארשטיין כדי עס צו קענען טון. דאס איז א מעשה מיט דעת.
כלל וועגן מענטשלעכע נאטור: ווען א מענטש איז נישט קיין “עולה” (שטייגט נישט ארויף מיט דעת און קאנטראל), ווערט ער א “יורד” – ער פאלט אריין אין זיין טבע, אדער אפילו אין דעם “טבע הבהמי” פון דעם מענטש.
די כוכבים זענען „קבועים” און „נייח” (רואים) אין די גלגלים – די גלגלים פירן זיי. א קשיא: אויב אזוי, וויאזוי זענען זיי בעלי נפש? תשובה: דאס מיינט נישט „פרידאם” ווי אונזער פריי’ע באוועגונג. די כוכבים האבן נישט קיין אייגענע פרייהייט זיך צו באוועגן אינערהאלב דעם גלגל – זיי זענען פעסט אין דעם גלגל.
– ר׳ שמואל אבן תיבון – אויף דער עטימאלאגיע פון „טבע” פון אראביש
– רמב”ם פרק ג׳ – אז גלגלים/כוכבים זענען בעלי נפש
—
דער רמב”ם אליין האט נאר פרקים געמאכט, נישט נומערירטע הלכות. ער האט נאר געלייגט צוויי פינטלעך (נקודתיים) צווישן הלכות. די נומערן האט דער דרוקער צוגעלייגט, און אסאך מאל האט ער דעם נומער אין דעם פאלשן פלאץ אריינגעשטעלט – ספעציעל דא אין פרק ד׳ וואו דער דרוקער האט נישט פארשטאנען די סייענס. ר’ פרענקל און אנדערע מדויק’דיגע דרוקן גייען לויט כתבי יד וואו די צוויי פינטלעך שטייען.
—
אלע גופים אין דער וועלט האבן צוויי פאר ניגודים (אפאזיטס):
1. חם – קר (הייס – קאלט)
2. יבש – לח (טרוקן – נאס)
| יסוד | תכונות | נאך תכונה |
|——|———|———–|
| אש | חם ויבש | קל מכולם (לייכטסטע) |
| רוח | חם ולח | קל (אבער שווערער ווי אש) |
| מים | קר ולח | כבד (אבער לייכטער ווי ארץ) |
| ארץ (עפר) | קר ויבש | כבד מכולם (שווערסטע) |
געווענליכע עפר איז שוין נישט ריינע יסוד העפר, ווייל זי איז געווענליך אביסל נאס – דאס הייסט זי האט שוין אביסל מים אין זיך. ריינע יסוד העפר איז אינגאנצן טרוקן און אינגאנצן קאלט.
לחות איז נישט וואסער, חום איז נישט אש. דאס זענען תכונות (קוואליטיעס) פון די יסודות, נישט די יסודות גופא. די פיר יסודות זענען גופים, און חם/קר/לח/יבש זענען זייערע תכונות.
– א שאלה: קען זיין אש אן חום? אפשר איז חום די צורה פון אש וואס מאכט דעם חלק החומר פון אש פאר אש.
– א חבר זאגט: “דאס איז נישט די אש שבו, דאס איז די חום שבו” – וואס שטיצט דעם חילוק צווישן דעם גוף (אש) און דער תכונה (חום).
רוח אליין איז חם ולח – אפילו אן וואסער. רוח דארף נישט האבן מים צו זיין לח, און נישט אש צו זיין חם – עס האט אליין די תכונה. דאס באווייזט דעם חילוק צווישן תכונות און יסודות.
– א קשיא: פארוואס איז רוח לח? עס איז אלץ געווען אנגענומען ביי די חכמים.
– א פראקטישע סברא: ווינט ברענגט מיט זיך יומידיטי (humidity). אבער דאס איז ווען רוח איז שוין צעמישט מיט מים; רוח אליין איז חם ולח אן מים.
– ווען א קאלטע ווינט אדער א הייסע ווינט בלאזט, האט דאס צו טון מיט ביימישונג פון אש אדער מים, נישט מיט דער רוח אליין.
אייז איז נישט לח, אבער עס איז נאך אלץ וואסער. דאס ווייזט אז ווען וואסער ווערט פארפרוירן, פארלירט עס זיין תכונה פון לחות – אבער עס בלייבט דער יסוד מים. [דאס שטיצט ווייטער דעם חילוק צווישן דעם יסוד און זיין תכונה.]
עס איז נישט קלאר צי די שווערקייט (כבדות/קלות) פון יעדן יסוד איז א תוצאה פון זיינע תכונות (חם/קר/לח/יבש), אדער עס איז נאך א באזונדערע תכונה. דאס ווערט אפן געלאזט.
> “המים קל ממנו [מן הארץ]… והרוח קל מן המים, לפיכך הוא מרחף על פני המים… והאש קל מן הרוח.”
דער סדר פון אונטן ביז אויבן – ארץ, מים, רוח, אש – ווערט דערקלערט דורך זייער קלות/כבדות:
– ארץ = כבד מכולם → אונטערסטע
– מים = קל פון ארץ → אויף ארץ
– רוח = קל פון מים → אויף מים (“מרחף על פני המים”)
– אש = קל מכולם → אויבערסטע
חידוש – “ורוח אלקים מרחפת על פני המים”:
דער פסוק (בראשית א:ב) קלינגט ענלעך צו דעם רמב”ם’ס פונקט – די רוח שוועבט נאטירלעך איבער די מים, ווייל רוח איז לייכטער ווי מים. אבער דער פסוק רעדט פון א רוח פון דעם אייבערשטן, נישט פון דעם יסוד רוח – עס איז נישט א ראיה פאר דעם רמב”ם’ס פונקט, נאר עס קלינגט ענלעך.
ביים רמב”ם איז אלעס מער מופשט (אבסטראקט), מער “רוחניות’דיג”, מער “במחשבה.” ווען דער רמב”ם זאגט א זאך איז “געמאכט פון” אנדערע זאכן, מיינט ער נישט אז מ’קען עס צוריקנעמען – ס’איז א מער טעארעטישע זאך. אפילו דער מושג חומר אליין – חומר איז נישט קיין זאך וואס מען קען זען, פילן, אדער ציילן. חומר איז דער מושג אז זאכן קענען זיין עפעס אנדערש.
איינער פון די גרויסע חילוקים צווישן דער אלטער סייענס (פאר דער מאדערנע צייט) און דער נייער סייענס איז וויאזוי מ’פארשטייט תכונות (קוואליטיס) ווי היץ, קעלט, נאסעקייט.
ביים רמב”ם (און אריסטאטל): נאסעקייט איז א ריאלע מציאות – א זאך וואס עקזיסטירט אין דער וועלט. עס איז נישט א גוף, מ’קען עס נישט צעטיילן אדער שיקן אליין, אבער עס איז א כח בגוף – א מופשט’דיגע זאך וואס איז פארט פון דער וועלט. מ’קען נישט שיקן “נאסעקייט” אליין, מ’קען נאר שיקן וואסער וואס האט נאסעקייט אין זיך. אבער נאסעקייט איז נישט בלויז סובדזשעקטיוו – קור, חום, יובש, לחות זענען תכונות פון די פיר יסודות – זיי זענען מער בעיסיק ווי מענטשן.
ביי דער מאדערנער סייענס: נאסעקייט איז נישטא אין דער וועלט אלס א ריאלע זאך – ס’איז נאר “וויפיל וואסער ס’איז דא.” אויב אזוי, איז נאסעקייט א סובדזשעקטיוו זאך וואס ליגט אין דער נפש. און פון דעם קומט דער גאנצער פראבלעם פון נפש-גוף (mind-body problem) פון דעקארט – וויאזוי קען דער נפש זיך קאנעקטן מיט דער וועלט, אויב אין דער וועלט איז נישטא אזעלכע זאכן ווי קוואליטיס. דער רמב”ם האט נישט דעם פראבלעם, ווייל ער נעמט אן אז תכונות זענען ריאלע זאכן אין דער וועלט.
אפילו מיט דער שטערקסטע טעכנאלאגיע, וואלט מען נישט געקענט צוריק צעטיילן א מענטש אין זיינע ד’ יסודות. מ’קען צעטיילן פראטעינס, אטאמען, אבער די ד’ יסודות זענען אסאך מער בעיסיק – זיי זענען די בעיסיקס פון יעדע איינס פון די זאכן וואס מען קען יא צעטיילן.
—
> “וּמֵאַחַר שֶׁאֵלּוּ הַיְּסוֹדוֹת לְכָל הַגּוּפִים שֶׁתַּחַת הָרָקִיעַ, נִמְצָא שֶׁכָּל גּוּף וְגוּף… גָּלְמוֹ מֵחִבּוּר אַרְבַּעְתָּן. וְאַרְבַּעְתָּן יִתְעָרְבוּ יַחַד, וְנִשְׁתַּנָּה כָּל אֶחָד מֵהֶם בְּעֵת הָעֵרֶב, עַד שֶׁיּוֹצֵא מֵחִבּוּר אַרְבַּעְתָּם אֵינוֹ דּוֹמֶה לְאֶחָד מֵהֶם כְּשֶׁהוּא לְבַדּוֹ. וְאֵין נִפְרָד מֵהֶם אֲפִלּוּ חֵלֶק אֶחָד שֶׁהוּא אֵשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ… אֶלָּא הַכֹּל נִשְׁתַּנָּה וְנַעֲשָׂה גוּף אֶחָד.”
יעדער גוף – מענטש, בהמה, פויגל, פיש, צמח, מעטאל, שטיין – זיין גולם (חומר) איז פון א חיבור פון אלע פיר יסודות. אבער ווען זיי ווערן צוזאמענגעמישט, ווערט יעדער יסוד געטוישט, ביז דאס וואס קומט ארויס זעט נישט אויס ווי קיין איינעם פון די פיר יסודות. מ’קען נישט צוריק צעטיילן דעם גוף אין זיינע יסודות – “אין נפרד מהם אפילו חלק אחד שהוא אש בפני עצמו” – נאר “הכל נשתנה ונעשה גוף אחד.”
[גרויסע יסודות’דיגע נקודה:] מ’קען מאכן א טעות און מיינען אז “געמאכט פון פיר יסודות” מיינט ווי בילדינג בלאקס – אז אלעס איז א “סאלאט” וואו מ’קען ארויסנעמען די איינצלנע חלקים. דאס איז נישט דער פשט. דער רמב”ם זאגט בפירוש אז מ’קען נישט ארויסקוועטשן דעם חלק המים אדער ארויסנעמען דעם עפר. דאס וואלט געווען אטאמיזם. דער רמב”ם האלט נישט פון אטאמיזם. דער פשט איז אז די יסודות ווערן דער חומר פאר אנדערע זאכן, און ווען זיי גייען אריין אין א חיבור, ווערן זיי צומישט און עס ווערט א נייע זאך וואו קיין איינצלנער יסוד איז מער נישט דערקענטלעך.
קשיא: אויב א מענטש איז געמאכט פון פייער (אש איז איינער פון זיינע יסודות), און פייער האט א טבע צו פארברענען – פארוואס ווערט דער מענטש נישט פארברענט?
תירוץ: ווען מ’זאגט א מענטש איז “געמאכט פון אש” מיינט מען אז אש איז איינער פון די יסודות וואס זענען אריינגעגאנגען אין זיין חיבור. אבער אין דעם מענטש איז דער אש שוין מער נישט קיין אש – עס איז נאר דאס וואס איז אמאל געווען אש, און יעצט איז עס געווארן א טייל פון דעם חומר המורכב, א נייע זאך. די פייער וואס פארברענט איז ווען דער יסוד האש איז בפני עצמה.
דער רמב”ם זאגט צוויי זאכן: (1) אין דעם מענטש איז נישטא אזא זאך ווי ער זאל נישט זיין פון די פיר יסודות – ער איז יא פון זיי; (2) אבער אין דעם מענטש קען מען נישט זען די פיר יסודות – מ’זעט נאר דעם מענטש.
> “וּמִכָּל גּוּף הַמֻּרְכָּב… יִמָּצֵא בוֹ קוֹר וָחוֹם לַח וְיָבֵשׁ כְּאֶחָד. אֶלָּא יֵשׁ מֵהֶם גּוּפִים שֶׁיִּגְבַּר בָּהֶם חָזְקָם מִיְּסוֹד הָאֵשׁ, כְּמוֹ בַּעֲלֵי נֶפֶשׁ חַיָּה, לְפִיכָךְ יֵרָאֶה בָּהֶם הַחוֹם יוֹתֵר. וְיֵשׁ מֵהֶם גּוּפִים שֶׁיִּגְבַּר בָּהֶם חָזְקָם מִיְּסוֹד הָעָפָר, כְּמוֹ הָאֲבָנִים, לְפִיכָךְ יֵרָאֶה בָּהֶם הַיֹּבֶשׁ הַרְבֵּה.”
ווייל אלעס איז צוזאמגעשטעלט פון אלע פיר יסודות, האט יעדער גוף אלע פיר תכונות – קור, חום, לחות, יובש – אין זיך. אבער אין פארשידענע גופים איז איין יסוד מער דאמינענט: ביי בעלי חיים איז אש דאמינענט (דערפאר זענען זיי ווארעם), ביי שטיינער איז עפר דאמינענט (דערפאר זענען זיי טרוקן).
א) פארוואס זענען לעבעדיגע זאכן ווארעם?
יעדע זאך וואס האט א לעבעדיגע נפש – בעלי נפש חיה – איז ווארעם, ווייל דער יסוד האש איז מער דאמינענט אין זיי.
ב) וויאזוי קען איין הייסע זאך זיין הייסער פון א צווייטע?
קשיא: אויב חום איז א תכונה, וויאזוי קען זיין גראדן פון חום? תירוץ: ווייל אין דער צווייטע זאך איז אביסל קאלטקייט (דער יסוד וואסער אדער עפר) וואס באלאנסירט דעם חום. די גראדן פון חום קומען פון דעם פראפארציע צווישן די יסודות.
ג) פיבער – ווען דער כח האש שפילט זיך צו
ווען א מענטש האט פיבער אדער איז צו הייס, איז דאס ווייל דער כח האש האט זיך צושפילט אין אים – דער יסוד האש איז געווארן צו דאמינענט. דאס ווערט אויך באהאנדלט אין מורה נבוכים, וואו עס גייט אריין אין עולם המוסר (מאראלישע אימפליקאציעס).
ד) קיין יסוד איז נישט “בטהרתו”
אויב עפעס וואלט געווען אינגאנצן פייער (אינגאנצן חם), וואלט נישט געקענט זיין א חילוק צווישן מער הייס און ווייניגער הייס. דאס וואס אפילו פייער אליין קען זיין א הייסערע פלאם און א שוואכערע פלאם, באווייזט אז אפילו אש ווי מיר זעען עס איז נישט “אש בטהרתו” – עס האט אויך שטיקלעך פון אנדערע יסודות אין זיך.
ה) דער כלל פון דאמינאנטקייט:
“לפי מה שיהיה רוב היסוד שהיה בעיקר התערובות, יראה מאותו היסוד וטבעו בגוף המורכב” – וואס מ’זעט אויסערליך (די דאמינאנטע תכונה) איז א סימן וועלכער יסוד איז דער שטערקסטער אין דעם גוף.
ו) דער קאנצעפט פון “מזג”:
דאס ווארט “מזג” (וואס מ’נוצט אויף עברית אפילו היינט – “מזג אוויר”) מיינט א מישונג, א באלאנס. מחלות זענען טאקע ווען די באלאנס פון די יסודות ווערט צעשטערט – ווען איין יסוד ווערט צו שטארק.
—
> “הואיל וכל הגופים שאנו רואים מורכבים מד׳ יסודות אלו, וכל המחובר מארבעה יסודות אלו סופו להפרד… יש שיפרד לאחר ימים מועטים… ואפילו אזו אדם… אבל אי אפשר שלא יפסד ויחזור ליסודותיו. יחזור מקצתו אל האש, ומקצתו אל המים, ומקצתו אל הרוח, ומקצתו אל הארץ.”
אלע גופים וואס זענען מורכב פון ד׳ יסודות מוזן סוף כל סוף ווערן נפרד – צוריקגיין צו זייערע יסודות. עטלעכע דויערן קורצע צייט, עטלעכע דויערן לאנג, אבער אלע מוזן זיך צעטיילן. אפילו דער שטערקסטער מאטעריאל (“אזו אדם”) קען נישט אייביג בלייבן.
די ד׳ יסודות וואס מאכן א גוף זענען נישט א “מקח” (א קויף), נאר א “הלוואה” (א באָרג). ווי יובל, ווי א הלוואה וואס מ’דארף צוריקצאלן – אזוי מוזן די יסודות צוריקגיין צו זייער מקום. דאס איז דער יסוד פארוואס מענטשן שטארבן – נישט ווייל עפעס “שלעכטס” פאסירט, נאר ווייל די הרכבה פון יסודות איז מעצם זייער נאטור א צייטווייליגע הלוואה.
“הוים ונפסדים” (זיי ענטשטייען און זיי פארגייען) איז נישט צוויי באזונדערע פאקטן, נאר איין זאך: דאס וואס זיי זענען מורכב פון יסודות (הוים) איז גופא די סיבה פארוואס זיי מוזן זיך צעטיילן (נפסדים). די הרכבה אליין אנטהאלט שוין אין זיך דעם הפסד.
עס מיינט א זייער שטארקע מאטעריאל (ענלעך צו מעטאל), עפעס וואס קען אויסהאלטן אפילו אין פייער – און דאך מוז אפילו דאס סוף כל סוף ווערן נפסד.
דער לשון חז”ל אז הקב”ה איז “מחזיר את העולם לתוהו ובוהו” סאונדט ענלעך צו דעם רמב”ם’ס קאנצעפט. אבער תהו ובהו איז מער בעיסיק פון די ד׳ יסודות. דער רמב”ם רעדט נאר דערפון אז גופים גייען צוריק צו ד׳ יסודות, נישט צו תהו ובהו.
קשיא: אויב לויט דעם רמב”ם גייט א מענטש צוריק צו
אלע פיר יסודות (אש, מים, רוח, עפר), פארוואס זאגט דער פסוק (בראשית ג:יט) נאר “כי עפר אתה ואל עפר תשוב”? פארוואס דערמאנט עס נאר עפר און נישט די אנדערע דריי?
תירוץ: דער אנפאנג פון פסוק ענטפערט עס: “כי עפר אתה” – ווייל דער מערסט דאמינאנטער יסוד אין א מענטש איז עפר. “כי רוב בנינו מעפר” – דער גרעסטער חלק פון דעם מענטש’ס הרכבה איז עפר. אויך שטייט אין תורה אז הקב”ה האט גענומען “עפר מן האדמה” צו באשאפן דעם מענטש. ווייל “רוב בנינו מעפר”, רופט די תורה עס בשם עפר אליין. אבער בעצם גייען אויך די אנדערע דריי יסודות צוריק צו זייערע מקומות.
חידוש: דער פסוק “כי עפר אתה ואל עפר תשוב” סאונדט זייער ענלעך צו דעם רמב”ם’ס שפראך – “דו ביסט געמאכט פון דעם, גייסטו צוריק צו דעם.” דאס איז בעצם דער רמב”ם’ס גאנצער יסוד: פארוואס שטארבט א מענטש? ווייל ער איז געמאכט פון יסודות, און אלעס וואס איז מורכב מוז זיך צעטיילן.
> “ולא יפסד כשיפסד מיד יחזור לארבע יסודות, אלא יפסד ויחזור לדבר אחר… לדבר אחר… לדבר אחר…”
ווען א גוף ווערט נפסד, גייט ער נישט גלייך צוריק צו די פיר יסודות אין זייער ריינע פארם. ער ווערט ערשט צו עפעס אנדערש, און דאס ווערט צו נאך עפעס אנדערש – א לאנגע קייט פון טרענספארמאציעס.
א) די גלאז-משל: א שטיקל גלאז איז געמאכט פון זאמד מיט וואסער מיט אלע פיר יסודות. לויט דעם רמב”ם מוז עס סוף כל סוף ווערן נפרד. אבער – עס איז נאך קיינמאל נישט געווען אין דער וועלט אז א שטיקל גלאז איז מיט אמאל געווארן “אביסל אש, אביסל רוח, אביסל מים, אביסל עפר.” וואס טוט זיך בפועל? די גלאז צעברעכט זיך, צוביסלעך ווערט עס צוריק צו זאמד, צוביסלעך ווערט דער זאמד אביסל אין וואסער – א לאנגע קייט פון שטאפלען.
ב) באגראבן א בעל חי: ווען מ’באגראבט א בעל חי, ווערט ער קאליע אין דער ערד, ער ווערט א שטיקל עפר, עס וואקסט ארויס דערפון עפעס – אבער ס’איז א פראצעס, נישט א מאמענטאנע צעטיילונג.
ג) דער עיקר חידוש: ס’מיינט נישט אז אין סוף פון אפאר טויזנט יאר גייט בלייבן אין דער וועלט נאר ריינע אש, מים, רוח, עפר באזונדער. ס’מיינט סך הכל אז ווען מ’קוקט אריין וואס בלייבט צווישן אלע צומישענישן, וואס זענען די בעיסיקס וואס טוישן זיך דא – זענען עס די פיר יסודות. ווען עפעס ווערט פון איין זאך אן אנדערע זאך, באקומט די נייע זאך א נייע פארם/פראפארציע פון אש רוח מים עפר – אבער עס בלייבט אלץ אין דעם סיסטעם פון ד׳ יסודות.
ד) צעבראכן = מער רוח? ווען עפעס צעברעכט זיך, קען מען זאגן אז עס האט באקומען מער לופט (רוח) אין זיך – ווייל צעברעכן מיינט אז לופט איז אריינגעקומען. דאס איז א דוגמא וויאזוי מ’קען פארשטיין הפסד אין טערמינען פון די יסודות.
—
> “ארבעה יסודות אלו הן משתנין זה לזה תמיד בכל יום ובכל שעה… מקצות הארץ הקרובים מן המים משתנה מתפורר ונעשה מים. וכן מקצות המים הסמוכים לרוח משתנים ומתמסמסים ונעשים רוח. וכן הרוח מקצתו הסמוך לאש משתנה ומתחולל ונעשה אש. וכן האש מקצתו הסמוך לרוח משתנה מתכנס ונעשה רוח… והשינוי הזה מעט מעט לפי אורך הימים… ואין כל היסוד משתנה… שאי אפשר שיבטל אחד מן היסודות הארבעה, אלא מקצת ישתנה מאש לרוח ומקצת מרוח לאש… וחוזרות חלילה.”
נישט נאר די הרכבות (צוזאמגעשטעלטע זאכן) טוישן זיך, נאר די פיר יסודות אליינס טוישן זיך איינער צום צווייטן – אבער נאר מקצת, נישט אינגאנצן. דער סייקל גייט אין ביידע ריכטונגען: עפר→מים→רוח→אש, און אויך צוריק אש→רוח→מים→עפר. קיין יסוד ווערט קיינמאל אינגאנצן בטל.
דער שינוי פאסירט דווקא דארטן וואו צוויי יסודות טרעפן זיך – ביי זייערע גרענעצן (“מקצות… הקרובים/הסמוכים”). למשל, דארטן וואו דער ים און די יבשה טרעפן זיך, ווערט דער זאמד נאס און מאראסטיג און ווערט א חלק פון וואסער, און אויך די וואסער ווערט נעלם בתוך העפר.
– מתפורר (עפר→מים) = ס’ווערט צעברעקלט, צעפאלן
– מתמוסס (מים→רוח) = ס’צעגייט, ס’ווערט אויפגעלייזט
– מתחולל (רוח→אש) = א שווערערע ווארט. פארשידענע פירושים: (א) מתהווה מחדש – ס’ווערט ניי באשאפן (ווי “מחוללי” אין תנ”ך); (ב) ס’ווערט נאך ווייניגער גס, נאך מער דק, נאך מער “פייערדיג”
– מתכנס (אש→רוח, רוח→מים, מים→עפר – דער פארקערטער ריכטונג) = ס’נעמט זיך צונויף, ס’ווערט מער דחוס/דענס
אין איין ריכטונג (עפר→מים→רוח→אש) ווערן זאכן מער דק (לייכטער, ווייניגער גס). אין דער אנדערער ריכטונג (אש→רוח→מים→עפר) ווערן זאכן מער מתכנס – מער דחוס, מער דענס. דאס פאסט מיט דעם וואס רוח איז מער דענס ווי אש, מים מער דענס ווי רוח, א.א.וו.
דאס ווארט “חוזר חלילה” (גייט רינגס ארום) ווערט גענוצט סיי ביי די גלגלים (וואס דרייען זיך) סיי ביי די יסודות. אין פרק י”ב שטייט אין רמב”ם אז פונקט ווי די גלגלים דרייען זיך אין א סייקל, אזוי אויך דרייען זיך די יסודות, חומר וצורה, אין א סייקל.
“שאי אפשר שיבטל אחד מן היסודות הארבעה.” ס’קען קיינמאל נישט זיין אז כל המים ווערט רוח אדער כל הרוח ווערט אש. „ס’איז אזוי ווי ‘לויף ופרעיה’ – ס’בארגט און ס’צאלט צוריק.”
א גלאז זאל זיך ברעכן קען מען זען אין אפאר וואכן (דאס איז א שינוי אין הרכבה), אבער אז וואסער זאל ווערן ערד – דאס נעמט “אריכות ימים.” דאס איז דער שינוי פון די יסודות אליינס.
זאכן ווערן צובראכן ווייל די פיר יסודות זענען קיינמאל נישט אינגאנצן בשלום – זיי האבן אלעמאל א ביסל “מחלוקת” און זענען זיך מתנגד איינער צום צווייטן. אמאל ווערט איין יסוד מער דאמינאנט (מתגבר), און דאס ברענגט א שינוי אין דעם גוף.
דאס וואס די יסודות אליינס קענען ווערן איינס צום צווייטן, איז א ראיה אז אלע פיר יסודות זענען געבויט פון איין חומר משותף (א היולי). ווען עפר קען ווערן מים, מיינט עס אז אונטער ביידע ליגט דער זעלבער באזיק חומר, נאר מיט אנדערע צורות.
א לעבהאפטע דעבאטע: איינער טענה’ט אז ביי מים→ארץ וואלט מען געזאגט אז די וואסער ווערט אויסגעטריקנט און ס’בלייבט נאר ארץ (א מאדערנע ערקלערונג). דער ענטפער: “ער האט נישט אזוי געזאגט, און נישט ווייל ער איז געווען א נאר.” דער רמב”ם’ס באשרייבונג איז פונקט אזוי גילטיג ווי אויבנאויף ס’זעט אויס, און “מיר זענען ברעינוואשד צו קוקן אויף די זאכן אויף דעם [מאדערנעם] וועג.”
—
> “ויהי בסביבות הגלגל… ומסביבותיו יתחברו ארבעת היסודות, ומהם יתרכבו בני אדם ונפש חיה וצמח ואבן ומתכות.”
> “ונתן לכל גולם וגולם צורה ראויה לו.”
דער גלגל’ס דרייונג איז דער מעכאניזם וואס מישט ארום די פיר יסודות, און פון די צומישענישן ווערן אלע באשעפענישן. דער אייבערשטער גיט יעדער גולם (חומר-קאמבינאציע) א צורה וואס פאסט פאר אים.
דער גלגל שטייט ביי די ד’ יסודות און מישט דעם גרויסן טאפ. ער מישט אבער נישט כדי צו מאכן די מישונגען – ער מישט פאר זיין אייגענעם סיבוב (ער דרייט זיך מיט א דעת, ווי פריער געלערנט), אבער א פועל יוצא (א נעבנווירקונג) איז אז די פיר יסודות ווערן ארומגעמישט. דאס איז א וויכטיגער נואנס – דער גלגל’ס כוונה איז נישט צו מישן, אבער דאס מישן געשעט דורך זיין דרייונג.
ווען ס’זאל זיך גארנישט דרייען, וואלט יעדער יסוד געבליבן אויף זיין פלאץ – עפר אונטן, מים דערויף, רוח דערויף, אש אויבן – און קיין הרכבות וואלטן נישט אנטשטאנען.
דער גלגל איז דער פארמיטלער צווישן: (א) מלאכים, (ב) גלגלים, (ג) עולם התחתון (השפל והאפל). ער דרייט זיך (ער איז אין דער מיטלסטער מדרגה) און דורך זיין דרייונג ווירקט ער אויף דעם עולם התחתון.
דער רמב”ם שרייבט “אבן ומתכות” און נישט דאס באקאנטע ווארט “דומם”. “דער רמב”ם שרייבט בכלל נישט דומם, ס’שטייט אלעמאל אבנים ומתכות.” (דאס ווארט “דומם” איז מער א שפעטערדיגער טערמין.)
דער חילוק צווישן א בן אדם און א נפש חיה (בהמה) איז צוויי-פאכיג: (א) אין חומר – א בהמה קען האבן אן אנדערע קאמבינאציע פון ד’ יסודות; (ב) אין צורה – זי באקומט אן אנדערע צורה. ביידע חילוקים זענען נויטיג.
דער גלגל מאכט נאר דעם חומר (די צומישונג פון יסודות). אבער די צורה קומט פון דעם אייבערשטן. און נישט סתם א צורה – א צורה ראויה לו, א צורה וואס פאסט פאר דעם ספעציפישן גולם. משל: “די צומישטע מעל מיט צוקער קענסטו נישט מאכן פון אים א מענטש, דו קענסט מאכן פון אים א קעיק. דעם קען חל זיין די צורת קעיק און נישט די צורת אדם.”
יעדע גולם באקומט א צורה הראויה לו דורך דעם מלאך הנקרא “אישים” – דער צענטער (נידריגסטער) מלאך. דער נאמען “אישים” קומט פון “והאיש גבריאל” – “איש” איז א נאמען פאר א מלאך.
[חידוש:] דער מלאך אישים “טראכט” נישט אז ער וויל מאכן מענטשן. דער איינציגסטער וואס “טראכט” איז דער אייבערשטער. דער אישים איז פשוט דער נענסטער שטאפל צו דער פיזישער וועלט, און זיין כח איז וואס ווירקט דארט – נישט מיט אינטענציע, נאר ווייל ער איז דער נענסטער אין דער קייט. דאס וואלט געווען “א מגושמ’דיגע וועג פון טראכטן” צו מיינען אז ער שטייט אונטער א העכערן מלאך און באקומט אינסטרוקציעס.
דער באזישער שינוי – אז אביסל וואסער ווערט לופט, א.א.וו. – איז דער פונדאמענטאלער שינוי וואס ברענגט אלע אנדערע שינויים אין דער וועלט: מענטשן לעבן און שטארבן, ווערן געבוירן – אלעס דרייט זיך ארום די שינויים פון די יסודות.
—
> “העולם אינו רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם. אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו, וידע שהוא מחובר מגולם וצורה… וידע שיש שם גופים שהגולם שלהם מחובר מארבעה יסודות, וגופים שהגולם שלהם פשוט ואינו מחובר… והצורות שאין להם גולם אינם נראים לעין אלא בעיני הלב, כמו שיודעים אדון הכל בלא ראיית עין.”
מ’קען קיינמאל נישט זען א גולם אן א צורה, אדער א צורה אן א גולם. נאר דער שכל פון מענטש צעטיילט דעם גוף – וואס ער האט אין זיין דעת – אין חומר און צורה. דאס איז א מחשבה’דיגע אנאליזע, נישט א פיזישע צעטיילונג.
מ’זעט קיינמאל נישט חומר אליין, און קיינמאל נישט צורה אליין. אלעס וואס מ’זעט איז “א חומר וואס האט א צורה” – ביידע צוזאמען. די חלוקה צווישן חומר און צורה איז נאר “בדעתו” – אין מיין קאפ. “איך קען נישט נעמען א גוף אליינס און עס צעטיילן צו חומר און צורה – דאס קען איך נישט.”
דער רמב”ם זאגט “גוף הנמצא בדעתו” – דער גוף וואס געפינט זיך אין מיין דעת, נישט דער גוף וואס איך בין מישש אדער זע מיט מיינע חושים. מ’קען נישט צעטיילן “א גוף הנמצא לחושיי” – נאר אין דיין קאפ קענסטו אפטיילן חומר פון צורה.
אלע מושגים וואס מ’האט געלערנט – ד׳ יסודות, חומר, צורה – זענען מושגים מחשבתיים, נישט זאכן וואס מ’קען זען. “די תולדות, די תוצאות קען מען זען – אז עס טוישט זיך וכדומה – אבער די עצם מושגים” זענען אין קאפ. אפילו די ד׳ יסודות אליין זענען א שכל’דיגע אנאליזע, נישט א פיזישע ריאליטעט וואס מ’קען באזונדער זען.
דער רמב”ם צעטיילט:
– גופים מחוברים מד׳ יסודות – אלע זאכן וואס מיר זעען אויף דער ערד, וואס מ’ווייסט ווייל זיי טוישן זיך.
– גופים פשוטים – די לבנה און גלגלים, זייער חומר איז “פשוט” (סימפל, פון איין זאך), נישט מחובר פון צוויי גלמים, אבער ס’איז אויך א גולם.
– צורות אן גולם בכלל – מלאכים, וואס “אינם נראים לעין אלא בעיני הלב”, פונקט ווי מ’קען וויסן דעם אייבערשטן אן אים זען. מ’קען וויסן אז ס’מוז זיין מלאכים, און אויך “וואספארא סארט זאך מוזן זיי זיין.”
—
> “נפש כל בשר היא צורתו שנתן לה הקב”ה. והדעת היתירה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו. ועל צורה זו נאמר בתורה ‘נעשה אדם בצלמנו כדמותנו’, כלומר שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם עד שידמה להם.”
די נפש פון יעדער לעבעדיגער זאך איז זיין צורה. א מענטש האט אבער נאך מער – “דעת יתירה” – און דאס איז די צורת האדם השלם. אויף דעם זאגט די תורה “בצלמנו כדמותנו” – אז דער מענטש זאל האבן א צורה וואס פארשטייט זאכן אן גוף, ענליך צו מלאכים.
“נפש” איז נישט מער ווי א נאמען פאר די צורה פון א לעבעדיגע זאך. ווען מ’וואלט גערופן א טיש מיט א “נפש”, וואלט מען געזאגט אז זיין נפש איז “די טישקייט שבו” – די פארמאט, די וועג וויאזוי ס’איז צוזאמגעשטעלט. אבער א טיש האט נישט קיין נפש ווייל “א טיש טוט נישט גארנישט” – ער האט א “לאוער לעוועל פארעם.” א לעבעדיגע זאך דארף אסאך מער, ס’איז קאמפליצירט, דערפאר האט ער א נפש.
א מענטש האט נישט סתם א “נפש הבהמה” – ער האט “דעת יתירה”, מער דעת ווי אן אנדערע בעל חי. דאס איז “צורת האדם השלם בדעתו.” “די מענטשהייט שבו איז די וויסנשאפט שבו.”
[זייער שטארקער חידוש:] דער רמב”ם זאגט נישט “צורת האדם” סתם, נאר “צורת האדם השלם בדעתו” – א מענטש וואס ווייסט אלעס וואס א מענטש קען וויסן. דאס מיינט:
– א מענטש וואס איז נישט שלם (א קטן, אדער איינער אן דעם דעת יתירה) האט ווייניגער “מענטשהייט” אין זיך – ער איז “בעיסיקלי א בהמה וואס האט אביסל מער דעת.”
– א מענטש וואס איז אן אדם השלם האט מער מענטשהייט אין זיך – ער איז דער ריכטיגער מענטש.
– דער אנדערער איז “א מענטש אין פאטענשל” – ער האט נאך א לאנגע וועג צו ווערן א פולער מענטש.
– “די גאנצע עבודה פון א מענטש איז צו ווערן א מענטש” – אזויווי ס’שטייט “נעשה אדם.”
“כדמותנו” מיינט כדמות המלאכים – דער אייבערשטער רעדט צו די מלאכים, “אלוקים” מיינט מלאכים. “צלמנו כדמותנו” מיינט: אזויווי אונז – צורות אן גולם. א מענטש האט אזא צורה וואס ער פארשטייט זאכן וואס האבן נישט קיין גוף (“דעות שאין להם גולם”), פונקט אזויווי א מלאך קען פארשטיין אן קיין גוף.
– (א) דער מענטש פארשטייט זאכן וואס האבן נישט קיין גולם – ער קען משיג זיין אבסטראקטע דעות.
– (ב) קען זיין אז אפילו ער פארשטייט עס אן א גוף – דאס הייסט, דער אקט פון פארשטיין אליין איז א נישט-גשמיות’דיגע זאך.
– אויף ביידע וועגן איז ער דומה צו מלאכים (וואס זענען צורות אן גולם) און אפילו צום אייבערשטן אליין.
“נעשה אדם” איז נישט נאר א באשרייבונג פון באשאפונג, נאר א פראגראם – “לאמיר מאכן א מענטש” – וואס יעדער מענטש דארף אויספירן דורך זיין עבודה צו ווערן אן “אדם השלם בדעתו.”
—
[חידוש – צוויי טייטשן פון “צורה”:]
1. צורה הניכרת לעיניים – דער אויסערלעכער אויסזען, דער שעיפ פון דעם גוף, דער “רושם הגוף”. דאס הייסט אויף לשון הקודש “תואר”, ווי עס שטייט “יפת תואר” – וואס מיינט א שיינע גוף, נישט א שיינע שכל.
2. צורה שאינה גלומה – די אינערלעכע צורה, דער וועזן פון דער זאך, וואס מ’זעט מיט דעם “עין הלב”. דאס הייסט “צלם” אין לשון הקודש.
[חידוש – “נעשה אדם בצלמנו” מיינט נישט גשמיות:] אין דער תורה שטייט “בצלמנו” – נישט “בתארנו”. ווייל נישט דער מענטש און נישט די מלאכים האבן א “תואר” וואס מ’קען צושרייבן צום אייבערשטן. “צלם אלהים” מיינט דער דעת – דאס איז דער עיקר פון וואס א מענטש איז. מענטשן וואס מיינען אז “בצלמנו” מיינט אז דער מענטש זעט אויס ווי דער אייבערשטער – האבן א טעות.
[חידוש – צוויי לעוועלס:]
1. צורה פון דעם חומר – דער נפש חיה, דער בעיסיק כח החיים וואס אלע בעלי חיים האבן: “שבה אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר” – ער עסט, טרינקט, געבערט, פילט, און טראכט. דאס איז נישט צלם אלהים.
2. צורת הנפש – “צורת הצורה כאילו” – דער דעת, דער כח וואס קען משיג זיין צורות נפרדות מן הגולמים. דאס איז צלם אלהים.
דער נפש איז די צורה פונעם חומר (גוף), און דער דעת איז ווי א צורה פאר דעם נפש – אלעמאל חומר וצורה האבן לעוועלס, וואו וואס איז א צורה אויף איין לעוועל ווערט דער חומר פאר דעם העכערן לעוועל. דער רמב”ם זאגט דאס בפירוש אין שמונה פרקים.
דער רמב”ם ווארנט: דער ווארט “נפש” און “רוח” ווערן אין דער תורה גענוצט פאר ביידע באדייטונגען – סיי פאר דעם בעיסיק כח החיים, סיי פאר דעם העכערן דעת. “כדי שלא תטעה בשמות המשותפים, וכל שם ושם יילמד מעניינו” – מ’דארף פארשטיין פון דעם קאנטעקסט וואס דער ווארט מיינט.
שאלה: דער שכל שטייט דאך אין דעם מוח, איז דאס נישט א גשמיות’דיגע זאך? ענטפער: מ’דארף יא האבן א מוח אלס א “היכל” (א פלאץ), אבער דער דעת שטייט נישט אמת’דיג אין דעם מוח – דער ראיה איז אז דער דעת קען לעבן אן דעם מוח. דער שכל איז נישט א גשמיות’דיגע זאך.
—
> “ואין צורת הנפש הזאת… אינה מחוברת מן היסודות… ואינה מכח הנשמה… אלא מעשה ה’ מן השמים היא… לפיכך כשיפרד הגולם אשר הוא מחובר מן היסודות ותאבד הנשמה… לא תכרת הצורה הזאת, לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה, אלא יודעת ומשגת הדיעות הנפרדות מן הגולמים, ויודעת בורא הכל, ועומדת לעולם ולעולמי עולמים.”
– שטארבן = נפרד ווערן פון יסודות: טויט מיינט אז די ד׳ יסודות ווערן צוריק צוטיילט.
– דער דעת איז נישט מחובר פון יסודות (“אינה מחוברת מן היסודות”) – ס’איז נישט קיין גוף, נישט מחובר פון ד׳ יסודות “כדי שיפרדו להם” – ממילא איז עס נישט עפעס וואס מוז שטארבן.
– דער דעת איז נישט מכח הנשמה – די נשמה/כח החיים קען נאר לעבן אין א גוף. אבער דער דעת דארף נישט האבן די נשמה.
– “אלא מעשה ה’ מן השמים היא” – דער דעת איז דירעקט פון הימל, נישט א פראדוקט פון דעם גוף אדער נשמה.
– דער גולם (חומר/גוף מחובר פון יסודות) – ווערט נפרד, די יסודות גייען צוריק.
– די נשמה/נפש (כח החיים) – ווערט נאבד. “וואו גייט די טישקייט פון א טיש ווען מ’צוברעכט א טיש? ס’גייט נישט ערגעץ, ס’ווערט נאבד.” עס ווערט פשוט נאבד, ווייל “אינה מציאות אלא עם הגוף, וצריכה לגוף בכל מעשיה.”
– דער דעת/צורת הנפש – “לא תכרת הצורה הזאת” – ווערט נישט נכרת. פארוואס? “לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה” – דער דעת האט קיינמאל נישט געדארפט האבן די נשמה.
א דקדוק אין דעם רמב”ם’ס לשון: דער רמב”ם זאגט נישט אז דער דעת קען וויסן – ער זאגט אז זי ווייסט: “יודעת ומשגת הדיעות הנפרדות מן הגולמים, ויודעת בורא הכל”. דאס מיינט אז דער דעת’ס עצם מציאות איז וויסן – נישט א פאטענציאל צו וויסן, נאר אן אקטיוו מצב פון ידיעה.
[העפטיגער חידוש:] דער דעת – די ידיעת ה׳ – איז נישט עפעס וואס “באלאנגט” פאר דעם אינדיווידועלן מענטש. ס’שטייט נירגעץ אין רמב”ם אז דער דעת איז “דיינס”. דער דעת איז “מאת השם” – ער קומט פון דעם אייבערשטן, און ער באלאנגט פאר’ן אייבערשטן.
דער כח – דער קענען, די מעגליכקייט צו וויסן – באלאנגט אפשר פאר דעם מענטש. אבער די ידיעה בפועל – דאס טאקע וויסן – איז די וויסנשאפט אליינס, און זי באלאנגט נישט פאר קיין ספעציפישן מענטש. “פאר וועם באלאנגט די וויסנשאפט?” – זי איז א זאך בפני עצמה.
צו זיין א מענטש איז נישט צו זיין א “פערסאנאליטי”, נאר צו זיין א “יודע את בוראו”. ס’איז נישט קיין זאך וואס באלאנגט פאר עני ספעציפישן מענטש – ס’באלאנגט פאר’ן אייבערשטן.
כאטש דער דעת באלאנגט פאר’ן אייבערשטן, איז דער מענטש נאך אלץ א דבר נברא – ער קען נישט ווערן גאט. ער ווייסט דעם אייבערשטן “אזוי ווי די בעסטע וואס א נשמה קען וויסן דעם אייבערשטן” – אבער נישט אזוי ווי דער אייבערשטער איז יודע את עצמו.
ווי אזוי ווערט דער דעת מתייחס צו יעדן אינדיווידועלן מענטש? דער רמב”ם אין מורה נבוכים דערמאנט דעם פראבלעם – א פראבלעם פון ידיעה.
ווער ס’לערנט א ביסל חסידות ווייסט אז “די גאנצע זאך פון טראכטן פון זיך אליינס איז דער פראבלעם פון דער גוף.” א נשמה טראכט פון אייבערשטן, נישט פון זיך. “די נשמה הערט אויף צו זיין דו, און הייבט אן צו זיין דער אייבערשטער אדער מיט’ן אייבערשטן.”
דער רמב”ם ברענגט דעם פסוק פון שלמה המלך (קהלת יב:ז): “וישב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה”.
– “וישב העפר על הארץ” – דער חלק העפר (דער גוף, די ד׳ יסודות) גייט צוריק צו דער ארץ.
– “והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה” – דא מיינט “רוח” די ידיעת השם, די יצירה. זי גייט צוריק צום אייבערשטן.
דער דעת/רוח איז געווען עפעס אין אן עולם הנפרד אבער אינערהאלב אן עולם הגופות. נאך’ן טויט ווערט עס צוריק א חלק פון דער כלליות’דיגער עולם הנשמות – “תשוב אל האלקים אשר נתנה.”
—
ווען א מענטש זעט א געוואלדיגע חכמה אין דער בריאה, איז ער מוסיף אהבה למקום. דער רמב”ם רופט דעם אייבערשטן דא “מקום” – דער וואס האט ערמעגליכט די גאנצע מציאות.
[חידוש – וואס מיינט “אהבה”:] צי מיינט אהבה בלויז מער חכמה פארשטיין? חס וחלילה. אהבה איז נישט אידענטיש מיט חכמה. דער מענטש גייט האבן חכמה, און ער גייט ליב האבן דעם אייבערשטן, און ער גייט וועלן מער ליב האבן דורך מער חכמה – אבער אהבה אליין איז א זאך פון עצם. אהבה מיינט: ער זעט אז דער אייבערשטער איז גוט.
נאך דער אהבה קומט יראה: “ויירא ויפחד מפליאותיו וגדלותיו”. יראה מיינט נישט “מורא האבן” אין דעם פשוט’ן זין. יראה איז א רוממות – א “move back” – דער מענטש זעט ווי קליין ער איז כלפי דעם גרויסן אייבערשטן.
דער מענטש שאצט זיך כלפי “אחת מן הגופים הגדולים” – דאס זענען די גלגלים.
[חידוש:] דער רמב”ם רופט די זון א “גוף קדוש”! קדוש מיינט “נפרש ונבדל” – ווייט פון אונז, אפגעזונדערט.
[חידוש – דער חילוק צווישן “קדוש” און “טהור”:] די גופים (גלגלים) ווערן גערופן “קדושים”, און די צורות (מלאכים) ווערן גערופן “טהורים” (“הצורות הטהורות הנפרדות”). טהור מיינט ריין – עפעס וואס איז נישט אין א גולם בכלל. קדוש איז א שטארקע חומר וואס בלייבט אויף אייביג.
“וכל שכן לאחת מן הצורות הטהורות הנפרדות שלא נתחבר עם גולם כלל” – ווען דער מענטש שטעלט זיך צו כלפי די מלאכים: “וימצא עצמו שהוא כלי מלא בושה וכלימה ריק וחסר”.
[חידוש:] דער דעת – וואס איז מכיר את בוראו – שעמט זיך נישט. ווייל ער איז מכיר את בוראו, ער האט א דירעקטע ידיעה. אבער דער “גבר נפש” – דער גאנצער מענטש וואס איז אויך מכיר די גלגלים און די מלאכים – ער שעמט זיך אין יראת הרוממות. בושה און כלימה קומט פון דעם וואס דער מענטש (מיט זיין גוף) שטעלט זיך צו כלפי די גרויסע בריאות, נישט פון דעם דעת’ס השגה אליין.
[חידוש:] ווען דער רמב”ם זאגט יראת הרוממות, מיינט ער רוממות הגלגלים והמלאכים – נישט דירעקט גדלות השם. ווייל א מענטש קען דאך נישט גדלות השם לפי ערך משיג זיין. אפשר דער ערשטער מלאך שעמט זיך פאר גדלות השם דירעקט, אבער אונז מעגן זיך שעמען אז מיר זענען אפילו נישט קיין זון, און אפילו די זון איז נישט קיין מלאך.
אהבה איז די הכרת חכמת השם וואס איז אין אלע בריאים און אלע לעוועלס – אויך אין חומר וצורה, נישט נאר אין די העכערע לעוועלס. יראה איז דער מענטש’ס זיך-שאצן כלפי די גרויסע בריאות.
כל זמן דער מענטש איז אין גוף, קען ער נישט אינגאנצן משיג זיין צורות נפרדות – ווי דער רמב”ם האט געזאגט אין פרק א׳: “כי לא יראני האדם וחי”. דער מענטש’ס דעת קען וויסן אז עס עקזיסטירן דברים נפרדים, אבער ער קען זיי נישט אינגאנצן משיג זיין בעוד ער איז אין גוף.
—
> כל הדברים האלו… כמר מדלי – ווי א טראפל וואסער וואס רינט ארויס פון א דלי (עמער/שיסל).
> וביאור כל אלו הדברים שבאו בפרק שלישי ורביעי, היא הנקרא מעשה בראשית.
> וכבר צוו חכמים ראשונים שאין דורשין גם בדברים אלו ברבים, אלא לומד יחיד בלבד, ומודיעין אותו דברים אלו ומלמדין אותו.
פריער, ביי מעשה מרכבה (פרק א׳–ב׳), האט דער רמב”ם געזאגט “טיפה מן הים” – א טראפל פון דעם ים. יעצט, ביי מעשה בראשית, זאגט ער “כמר מדלי” – א טראפל פון א שיסל/עמער. דער דמיון איז קלענער – דער מענטש’ס פארשטאנד פון מעשה בראשית איז נישט אזוי ווייט פון דער אמת ווי ביי מעשה מרכבה. ביי מעשה מרכבה איז דער “ים” אומענדליך גרויס, ביי מעשה בראשית איז דער “דלי” קלענער – אבער ס’איז נאך אלץ נאר א טראפל.
– מעשה מרכבה: “אפילו לאחד אין דורשין בו” – מ’לערנט עס נישט אויס אפילו פא
ר איין מענטש, “אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו” – נאר אויב ער איז שוין א חכם און פארשטייט אליין. און אפילו דאן – “מוסרין לו ראשי פרקים” בלבד – נאר די הויפט-פונקטן.
– מעשה בראשית: “מלמדין אותו ליחיד” – מ’לערנט עס אויס פאר איין מענטש, “אף על פי שאינו מבין אותו מדעתו” – אפילו ער פארשטייט נישט אליין. און “מוסרין לו כל מה שיוכל לדעת” – מ’זאגט אים אלעס וואס ער קען פארשטיין.
– “מלמדין” (ביי מעשה בראשית) – מיינט אז דער רבי ווייסט מעשה בראשית גענוג און קען עס אויסלערנען פאר א תלמיד.
– “דורשין” (ביי מעשה מרכבה) – מיינט אז אפילו דער רבי ווייסט נישט מעשה מרכבה “כמו שהיא” – ער קען נאר פארשן, חידושים מאכן, משלים מאכן צו פרובירן צו פארשטיין אביסל. מעשה בראשית קען מען וויסן גענוג אויף “מלמד צו זיין”; מעשה מרכבה קען מען נאר “דורש” זיין.
עס איז א דיון: איינער מיינט אז “דורשין” מיינט סתם “רעדן ברבים” (ווי א דרשה), נישט ספעציפיש “פארשן”. אבער דער חילוק אין לשון איז באדייטזאם.
אויב מ’טאר נאר לערנען מעשה בראשית ליחיד – וויאזוי קען דער רמב”ם עס שרייבן אין א ספר וואס יעדער קען לייענען? ס’איז ממש א סתירה – דער רמב”ם זאגט אליין “נאר פאר איין מענטש אויף אמאל.”
ר’ מאטל האט סאך מאל געזאגט אז “מען טאר נישט לערנען חסידות מיט א חברותא, מען דארף לערנען אליינס – א חברותא מאכט ערגער.” דאס שטימט מיט דעם רמב”ם’ס כלל פון “לומד יחיד בלבד.”
דער רמב”ם זאגט: “אין כל אדם יש לו דעת רחבה להסיק… כל הדברים על בוריין” – נישט יעדער מענטש האט א ברייטן דעת צו פארשטיין אלעס מיט קלארקייט (“על בוריין” = בבירור).
[חידוש:] פריער האט דער רמב”ם געזאגט אז יעדער מענטש האט א דעת (צורת האדם השלם בדעתו). אבער נישט יעדער האט א “דעת רחבה” – דאס איז א חילוק. יעדער האט דעם כח (פאטענציאל), אבער נישט יעדער האט עס בפועל ברייט גענוג.
פארוואס לערנט מען נישט אויס מעשה בראשית ברבים? ס’איז ווי א בעיבי וואס מ’גייט געבן פלייש – ער קען עס נישט פארדייען. מ’דארף אים געבן מילך, קליינע זאכן. אזוי אויך – מ’קען נישט געבן טיפע זאכן פאר מענטשן וואס זענען נישט גרייט דערצו.
—
דער רמב”ם פאסט צוזאמען: “והנה ארבעה פרקים אלו שבהם חמש מצוות אלו” – די ערשטע פיר פרקים פון הלכות יסודי התורה אנטהאלטן פינף מצוות:
1. לידע שיש – צו וויסן אז עס איז דא א באשעפער
2. שלא לעלות על הדעת שיש אלוה זולתו – איסור עבודה זרה
3. לידע שהוא אחד – ייחוד השם
4. לאהבו – מצוות אהבה
5. וליראו – מצוות יראה
דער רמב”ם זאגט אז “הלכות חמש מצוות אלו הן שחכמי הגמרא קוראין אותן פרדס, כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס”. דער רמב”ם האט בכוון די פינף מצוות אריינגעלייגט אין פיר פרקים, כדי עס זאל שטימען מיט “ארבעה נכנסו לפרדס”.
דער רמב”ם ברענגט די גמרא וועגן די פיר תנאים: רבי עקיבא, בן זומא, בן עזאי, און אחר (אלישע בן אבויה). זיי האבן זיך מתבונן געווען אין מעשה מרכבה און מעשה בראשית.
“ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו, לא כולם היה בהם כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין” – אפילו זיי, נישט אלע פון זיי (נאר רבי עקיבא) האבן געקענט וויסן און משיג זיין אלעס ריכטיג.
[חידוש – דער רמב”ם’ס טייטש פון “הציץ ונפגע” וכו’:] “הציץ ונפגע”, “הציץ ומת”, “קיצץ בנטיעות” – דאס זענען אלעס טעותים וואס זיי האבן געהאט. זיי האבן נישט ריכטיג פארשטאנען, און דאס האט גורם געווען די אלע שלעכטע תוצאות. למשל, “הציץ ומת” קען מיינען אז זיין טעות איז געווען אז ער האט יא משיג געווען עפעס, אבער דער חלק וואס איז מקושר מיט דעם גוף האט ער נישט געקענט – און דאס האט גורם געווען אז ער זאל טאקע שטארבן. עס קען זיין ביידע – א טעות אין השגה, און א פיזישע תוצאה.
“ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר”
[חידוש – דאס איז א “ואני אומר”:] דער רמב”ם זאגט דא “ואני אומר” – דאס איז זיין אייגענע דרך, נישט בלויז א ציטאט פון חז”ל. ביז יעצט האט דער רמב”ם געברענגט הלכות, יעצט זאגט ער זיין אייגענע שיטה.
[חידוש – דער רמב”ם מאכט אן איסור אויפ’ן מענטש אליין, נישט נאר אויפ’ן מלמד:] פריער (אין פרק ב׳ / מעשה מרכבה) האט דער רמב”ם געזאגט אז מ’טאר נישט אויסלערנען פרדס פאר א צווייטן (איסור אויפ’ן מלמד). אבער דא מאכט דער רמב”ם אן איסור אויפ’ן מענטש אליין – אפילו ווען ער לערנט אליין טאר ער נישט אריינגיין אין פרדס אן דער ריכטיגער הכנה.
פון חז”ל’ס גמרות איז משמע אז אויב א מענטש לערנט אליין, האלט מען אים נישט אויף – ווייל חז”ל פארשטייען אז א מענטש האט א גרויסע נייגעריגקייט צו פארשטיין הייליגע זאכן, און מ’וויל אים נישט זאגן “טו נישט”. די גזירה פון חז”ל איז אויפ’ן מלמד – דו זאלסט נישט מלמד זיין. אבער דער רמב”ם מאכט יא אן איסור אויפ’ן לערנער אליין.
[חידוש – דער רמב”ם’ס אויסטייטש פון “פרדס” אלס שפאצירן:] “טייל” מיינט שפאצירן. ווען שפאצירט מען? נאכ’ן עסן. ערשט פילט מען זיך אן מיט “לחם ובשר” (= תורה שבכתב ושבעל פה, הלכות), און דערנאך גייט מען שפאצירן אין פרדס (= מעשה בראשית, מעשה מרכבה, מטאפיזיק).
“לטייל” מיינט נישט עקסערסייז (וואס מ’טוט פאר’ן עסן), נאר א שפאציר פון פלעזשור – א פארגעניגן וואס מ’טוט נאכ’ן עסן. דער זוהר אויך זאגט אז ווען מ’גייט אריין אין סודות התורה, טוט מען עס נישט מיט א לאנגן שפאציר – מ’איז נישט דארט זייער לאנג.
וואס פאסירט אויב א מענטש גייט אין פרדס אן קודם צו עסן?
פירוש 1 – ער וועט נישט האבן מנוחת הנפש: א הונגעריגער מענטש וועט נישט האבן די מנוחת הנפש זיך שיין אומצוקוקן אין פרדס.
פירוש 2 (חידוש – דער בעסערער פירוש) – ער וועט אראפרייסן די פרוכט: א פרדס איז נישט סתם א גארטן – ס’איז א פלאץ וואו עס וואקסן פרוכט. אויב א הונגעריגער מענטש גייט אריין אין פרדס, וועט ער אראפרייסן די ערשטע אראנדזש וואס ער זעט – ער וועט עס וועלן אויפעסן, און ער וועט נישט זען די גאנצע שיינקייט פון דעם גארטן. דאס פאסט זייער גוט מיט דעם רמב”ם’ס לשון “קטיפת נטיעות” (אראפרייסן פלאנצונגען) – איינער וואס איז נישט גרייט פאר פרדס וועט “אראפרייסן” שטיקלעך תורה אן צו פארשטיין דעם גאנצן בילד.
“לחם ובשר” אין דעם נמשל איז “לידע ביאור איסור והיתר” – צו וויסן די הלכות פון וואס איז אסור און מותר.
קושיא: אפשר מיינט “ביאור” דעם הסבר פארוואס א זאך איז אסור אדער מותר (טעמי המצוות)?
תשובה: ניין, זיכער נישט. “ביאור” מיינט ווי דער רמב”ם האט געזאגט אין זיין הקדמה – דער גאנצער ספר איז “ביאור המצוות” – וויאזוי מקיים צו זיין די מצוות פראקטיש: פסול, כשר, טמא, טהור – די פראקטישע הלכות.
דער רמב”ם ציטירט: “אף על פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותם חכמים, שהרי אמרו חכמים: דבר גדול – מעשה מרכבה, ודבר קטן – הוויות דאביי ורבא.”
[חידוש – וואס מיינט “הוויות”:] “הוויות” מיינט די געטועכץ, די קושיות-תירוצים, די הלכות’דיגע דיסקוסיעס פון אביי ורבא – וואס מ’לערנט אין היינטיגע גמרא.
קושיא: אויב מעשה מרכבה איז “דבר גדול” און הוויות דאביי ורבא איז “דבר קטן” – פארוואס זאל מען זיך אפגעבן מיט דבר קטן?
דער רמב”ם גיט דריי סיבות:
סיבה 1 – ליישב דעתו של אדם תחילה: די הלכות גראונדן דעם מענטש. זיי זענען אים מיישב זיין דעת – ער ווייסט וואס ער האט צו טון, וואס איז וויכטיג. דאס גיט אים א פונדאמענט.
סיבה 2 – טובה גדולה ליישוב העולם הזה, כדי לנחול חיי העולם הבא: אפילו אויב פאר דיר פערזענליך איז מעשה מרכבה דער דבר גדול, אבער פאר יישוב העולם – אז מ’זאל קענען לעבן אויף דער וועלט אלס א חברה – דארף מען די תורה ומצוות. די תורה שטעלט אוועק א לעבעדיגע חברה. א מענטש זאל קענען לעבן אין א קאמיוניטי דארף מען די אלע תורה ומצוות.
[חידוש – מעשה מרכבה נעמט ארויס פון קאמיוניטי:] מעשה מרכבה נעמט ארויס א מענטש פון דער קאמיוניטי – ער גייט זיך אין זיין וועלטל, ער גייט מתבודד זיין אין פרדס אינדרויסן פון דער שטאט.
סיבה 3 – שוה לכל נפש: די הלכות זענען עפעס וואס יעדער איינער קען וויסן – “גדול וקטן, איש ואשה”. א “בעל לב רחב” (גרויסע שכל) און א “בעל לב קצר” (קליינע שכל) – אלע קענען לערנען הלכות. קודם זאל מען טון וואס איז שוה לכל נפש, און נאר נאכדעם קענען די יחידים עוסק זיין אין מעשה מרכבה.
– פרדס איז א זאך וואס וואקסט נאר פאר זיך – נאר א מענטש אליין קען ארויסשלעפן פון דעם. ס’איז אן אינדיווידועלע דערפארונג.
– “לחם אבירים” (הלכות) איז אלץ א חבורה – א גרופע פון מענטשן צוזאמען. לחם אבירים איז וואס מ’עסט בחבורה.
– פרדס איז א גוטע פרוכט – דאס וואס מ’עסט אינדרויסן, אליין. אדם הראשון האט געוואוינט אין גן עדן – א פרדס – מיט ביימער, און מ’האט גענומען פרוכט. ס’איז נישט געווען קיין “אגרא קראפ” (אגריקולטור/חברה’דיגע ארבעט).
[חידוש – א פונדאמענטאלע שיטה פון דעם רמב”ם:]
– ס’איז דא פינף מצוות (פון פרקים א׳–ד׳) וואס זענען פארבונדן מיט מעשה בראשית/מעשה מרכבה – דאס איז דער וועג צו עולם הבא.
– די רעסטליכע תר”ח מצוות זענען מצוות פון עולם הזה – זיי שטעלן אוועק א לעבעדיגע וועלט.
קושיא: אויב איינער טוט די רעסט פון די תורה אן די פינף מצוות – האט ער נאר עולם הזה און נישט קיין עולם הבא?
תשובה: דאס איז טאקע די גרויסע טובה פון דער תורה: א מענטש דארף קודם האבן א וועלט, קודם א ישוב הדעת, כדי ער זאל קענען מתעסק זיין אין פרדס. דער אייבערשטער האט טובה וגדולה געגעבן די תורה פאר אלע אידן – יעדער איינער קען עס טון – און נאכדעם קענען יחידי סגולה גיין ווייטער אין דער נעקסטע לעוועל צו עולם הבא.
אפשר קען מען זאגן אז הלכה איז דער חלק וואס איז גוף ונפש מחובר – דאס וואס א מענטש לערנט ווילאנג ער לעבט אויף דער וועלט מיט א גוף. דער דעת אליין איז פאר אייביג – ער האט אייביג געקענט משיג זיין דעם בורא. אבער ווילאנג דער מענטש איז אין דער וועלט פון גוף ונפש, דארף ער לערנען די ענינים וואס געהערן צו דעם צושטאנד.
—
1. חומר וצורה / גולם וצורה – אלעס אויף דער וועלט איז צוזאמגעשטעלט פון חומר וצורה.
2. ד׳ יסודות – דער גולם איז אייביג צוזאמגעשטעלט פון ד׳ יסודות, וואס זענען אונטער דעם אונטערשטן גלגל.
3. טויט – ווייל אלעס איז צוזאמגעשטעלט פון ד׳ יסודות, ווערן זיי צוריק נפרד אדער מורכב אין אן אנדערע צוזאמשטעל – דערפאר שטארבן מענטשן, שטארבט אלעס.
4. נפש – דער מענטש האט אויסער דעם גוף אויך א נפש.
5. דעת – נאך א לעוועל: דער כח הדעת, וואס בלייבט פאר אייביג.
6. אהבה, יראה, בושה – ווען א מענטש טראכט אריין אין די זאכן, ברענגט עס אהבת השם, יראת השם, און בושה ווי קליין ער איז קעגן די גרויסע גלגלים און מלאכים.
7. פארוואס נישט לערנען ברבים – און פארוואס קודם הלכות, נאכדעם פרדס.
די פיר פרקים (א׳–ד׳) זענען נאך נישט קיין תחילת הפרדס – זיי זענען נאר אן עצה צו וויסן אז ס’איז דא א פרדס. דאס איז דער “שער הפרדס” – ווי דער רמב”ם זאגט: “פתח למבין” – א טיר פאר דעם וואס פארשטייט. דאס איז די “פתח קיין עדן”.
יעצט, נאכ’ן ענדיגן די פיר פרקים, גייט מען ממלא זיין כריסו לחם ובשר – לערנען די רעסט פון דעם ספר (הלכות). און נאכדעם וואס מ’ענדיגט דעם גאנצן ספר אין דריי יאר ארום, קומט מען צוריק דא – צוריק צו די פרדס.
שאלה: ווער איז דער ערשטער מקור וואס זאגט אז פרד”ס שטייט פאר פשט רמז דרש סוד?
תשובה: דאס שטייט אין זוהר הקדוש. אבער על פי פשט מיינט “פרדס” פשוט א גארטן (גן עדן) – דאס איז דער משל.
רבותי, מיר גייען לערנען די פערטע פרק אין הלכות יסודי התורה. ברוך השם, די אלע מקשיבים [listeners], מ’האט שוין אנגעצויגן דריי שווערע פרקים מיט א באנטש הקדמות און מנין המצוות [enumeration of the commandments], און דא האלט מען יעצט.
די קעפל פון דעם פרק האט ר’ יצחק געמאכט: „דברים המחוברים מד׳ יסודות וצורה” [things composed of the four elements and form]. דער רמב”ם [Rambam: Maimonides] גייט מסביר זיין פון וואס חומר [matter] איז געמאכט.
נישט פונקטליך פון וואס חומר איז געמאכט, נאר וואס די זאכן וואס מיר האבן גערעדט — אז ס’איז דא דריי סארט זאכן אויף דער וועלט:
1. צורה בלי חומר [form without matter — i.e., angels/separate intellects]
2. צורה בחומר, אבער איין חומר וואס בלייבט אויף אייביג — ער טוישט זיך נישט, שטארבט נישט [i.e., the celestial spheres]
3. צורה בחומר — און וועלכע חומר? חומר וואס איז געמאכט פון פיר סארטן חומר: מים, אוויר, אש, ועפר [water, air, fire, and earth]
די פיר זאכן האבן מיר שוין געלערנט אין דעם פריערדיגן פרק סוף — דאס איז די ד׳ יסודות [four elements]. די ד׳ יסודות זענען שוין אליינס חומר וצורה [matter and form], אבער אלע זאכן וואס אונז האבן זענען דאפלט: זייער חומר איז געמאכט פון די צורה פון די פיר יסודות, הנקרא אש, מים, רוח, עפר, און חוץ דעם האבן זיי א צורה. דאס איז די זאכן וואס אונז רעדן, און דער פרק רעדט וועגן דעם.
—
נאר, די חומר פון זאכן וואס זענען א חומר וצורה וואס ווערט כלה [perishable] — זענען פון די פיר יסודות. די חומר פון כוכבים [stars] און אנדערע זענען פון אן אנדער חומר, און נישט פון איינע פון די פיר יסודות.
ס’איז נישט אזוי ווי ס’האבן געזאגט אז די פילאסאפן האבן געזאגט אז די כוכבים זענען געמאכט פון איינע פון די פיר יסודות — אזוי ווי אלע כוכבים זענען געמאכט פון פייער, אדער עפעס אזוינס. דער רמב”ם לערנט: ניין, פייער איז די זאך וואס איז דא דא אונטן. די שטערנס זענען געמאכט פון א גאנצע פינפטע זאך, און בכלל נישט איינע פון די פיר יסודות.
[חידוש:] וואס מאכט אונז צו ווערן חומר וכלה [perishable matter] — איז ווייל די פיר יסודות זענען חומר וכלה.
מיר גייען לערנען עקזעקטלי אין דעם פרק פארוואס מענטשן שטארבן. ווער ס’האט זיך געוואונדערט צו וויסן פארוואס איז דאס אז מענטשן שטארבן — גייט לערנען אין דעם פרק. מ’האט זיך אמאל יעדער איינער געמוטשעט מיט דעם. ס’האט אייך זיך אמאל געוואונדערט: פארוואס איז פשט אז ס’שטארבן מענטשן?
נישט נאר אז דאס איז איין קשיא [difficulty] — נאך: מ’קען דאך זען אז שטערנס שטארבן נישט, די זון שטארבט נישט. פארוואס צייט זיך אונזערע כלים [vessels]?
„והארץ לעולם עומדת” [Koheles/Ecclesiastes 1:4: “and the earth endures forever”]. זייער גוט. די מענטשן — „דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת” [a generation goes and a generation comes, and the earth endures forever]. מענטשן גייט א דור הולך ודור בא. די וועלט, די שטערנס, אפילו די וועלט אליין — עס בלייבט אויף אייביג. What’s going on? ס’איז זייער פאני [funny/strange]. גיי מיר דאך אויסגעפינען די תירוץ [answer]. שטימט. זייער גוט.
—
די חומר הארץ [the matter of the earth] איז דאך נישט די זעלבע ווי די… אפילו די חומר הארץ איז אויף אייביג, אבער עס גייט דורך changes. דאס האט א חיות [vitality], ממילא אפילו די עפר ווערט דאס — ווערט עס צוריק מתחדש [renewed]. אבער — די מענטש איז נישט „הארץ לעולם עומדת.” אפילו „הארץ לעולם עומדת” — אבער די מענטשן וואס זענען געמאכט פון די ארץ פלוס נאך זאכן, איז נישט לעולם עומדת.
[חידוש:] ס’איז לכאורה [seemingly] — די צורת הארץ [the form of the earth] לעולם עומדת. די חומר לכאורה איז יא א מין מתכלה [perishable].
—
זיי האבן געוואלט — די פרק לכאורה איז געבויט אויף צוויי parts. איך האב פרעגליך [tentatively] געשריבן: „די ד׳ יסודות וצורה,” ווייל ס’איז דא — קומט אויס — די אלע זאכן:
1. ערשטער חלק: מען דארף לערנען וויאזוי די ד׳ יסודות זענען זיך מרכיב [combine], קאנעקטן זיך איינס מיט’ן צווייטן, ווערן צונעמען צו ווערן זאכן, און זיי האבן אויך א צורה.
2. צווייטער חלק: גייט זיין א ביסל מער וועגן די צורה וואס א חלק פון די זאכן האבן. למשל, דער מענטש וואס האט א געוויסע צורה וואס אונז רופן עס א נשמה [soul], אדער דער רמב”ם רופט עס א נפש [soul/life-force] — מ’וועט זען דעם אלשוי’נער שפעטער. און דאס איז די נושא [topic] פון דער צורה — עס נערהאלט [maintains] א צורה וואס ליגט אין איינע פון דער תולדות [derivatives], לפחות ווי לאנג א מענטש לעבט דא אויף די וועלט.
—
„גופים” — דא מיינט מען objects, זאכן. אלע זאכן זענען… אבער „גופים” נישט אזוי ווי „גוף האדם” [the human body]. „גוף” — זאכן. די פיר… גוט, זיי זענען bodies, זיי זענען גופים. זיי זענען גופים כפשוטו [literally] — דברים גשמיים [physical things], וואס „גשם” מיינט נאר „גוף.” זאכן וואס זענען נמצא [existent], זאכן וואס האבן א size, וואס זענען נמצא — „נמצא” איז אויך א צורה, אבער זאכן וואס האבן א weight און…
די פיר גופים — הן, דאס זענען די פיר יסודות. זיי זענען יסודות כפשוטו — זיי זענען fundamentals, פונדאמענטן:
> „ארבעה גופים האלו שהן אש ורוח ומים וארץ — הם יסודות כל הנבראים למטה מן הרקיע” [These four bodies — fire, wind, water, and earth — are the foundations of all created things below the firmament].
אלע דברים נבראים [created things] וואס איז אונטער די רקיע [firmament] — דאס הייסט אונטער די ערשטע רקיע וואס דארט ליגט די לבנה [the moon] — אונטער זיי זענען אלע זאכן געמאכט פון די פיר יסודות.
די פיר יסודות האבן זיך זייער פלאץ — דאס האבן מיר שוין געלערנט, מיר גייען לערנען אביסל מער — אבער אלע זאכן זענען געמאכט פון זיי, דאס האבן מיר נאך נישט געלערנט. מיר האבן פריער נאר געלערנט וואס איז דא פיר יסודות. יעצט לערנט מען אז אלעס וואס איז דא, דא אונטער די הימל, איז געמאכט פון זיי.
> „וכל שיהיה — מאדם, ומבהמה, ועוף, ורמש, ודג, וצמח, ומתכת, ואבנים טובים ומרגליות, ושאר אבני בנין, והרים, וגושי עפר — הכל גלמו מחובר מארבעה יסודות האלו”
דאס הייסט: סיי אדם [a person], סיי א מענטש, סיי א בהמה [animal], סיי א עוף [bird], סיי א רמש — א קריכעדיגע זאך [creeping thing], סיי א דג [fish], סיי א צמח [plant], סיי א מתכת — עס איז א מעטאל [metal], סיי אבן טובה ומרגליות — בריליאנטן, diamonds, ושאר אבני בנין — אנדערע סארט שטיינער וואס מ’טרעפט, וואס מ’בויעט פון זיי, והרים וגושי עפר — סתם זאמד, ערד.
הכל — די אלע זאכן — איז גלמן — זייער חומר, זייער מאטריאל, matter, וואס עס איז געמאכט פון — איז מחיבור ארבעה יסודות אלו — געמאכט פון די פיר יסודות.
—
[חידוש:] שטייט אז א גוש עפר [a clump of earth] איז נישט די עפר פון די יסודות אליין. גוש עפר איז שוין א קאמבינאציע. אפשר די גרעסטע, די most dominant כח דערפון איז די עפר, אבער עס האט אויך די אנדערע. אזוי זעט אויס דער רמב”ם האט פארשטאנען.
—
און אביסל שפעטער, אפשר דא א דיוק [precise inference] — פרק ז׳. מ’זאל געזאגט אז מ’האט נאך נישט דערמאנט אז עס איז דא א מפרש [commentator] אויף הלכות יסודי התורה, בפרט אויף די פרקים. מ’ווייסט נישט ווער עס איז — איך געדענק נישט אויב מ’ווייסט, אפשר היינט ווייסט מען יא, אבער איך ווייס נישט. ס’שטייט נישט אויף די זייט ווער עס איז, ס’שטייט „מפרש.”
און ער זאגט אז עס איז יא אפשר דא זאכן וואס זענען נאר געמאכט פון איין אדער צוויי יסודות, אבער ער האט אבער באופן כללי [in general] — די רוב זאכן זענען געמאכט פון פיר יסודות.
[חידוש:] עס קען זיין דער רמב”ם האט נישט געהאלטן אזוי ווי אים. עס קען זיין דער רמב”ם האט יא געהאלטן אז אלעס איז געמאכט פון פיר יסודות.
—
שאלה: אש ורוח — די צוזאמענשטעל פון די פיר יסודות?
ס’קען זיין דער רמב”ם וועט זיך נישט קריגן מיט דעם. דער רמב”ם באדערט דאס נישט. ער מוז נישט זאגן אז אשן איז אש מיט רוח, אבער אשן איז א תולדה [derivative] פון אש — דאס איז פון די family פון אש. לאו דווקא אז אש אליין איז צוזאמגעשטעלט פון די פיר יסודות. אש איז איינער פון די פיר יסודות.
שאלה: אזוי אליין אין סאל? [So alone in itself?]
ס’קען זיין אז יא, ס’קען זיין אז נישט. ס’איז די sound פון וואס דער רמב”ם זאגט — אז ניין, די אש היסודות איז נישט דווקא פייער ווי דו זעסט.
[חידוש:] אדרבה, אזוי וויל איך זאגן אז דער רמב”ם האט געזאגט: ווייל די אש היסודות ליגט בכלל אין די הימל, העכער די רוח, אזוי ווי מיר האבן געלערנט [in chapter 3]. דאס הייסט, ס’איז נישט די פייער וואס אונז האבן.
ס’קען זיין — נישט דא געפרעגט. ער נעמט צו, קומט אויס… אבער וואס איך מיין צו זאגן איז: עס קען זיין אז דער מפרש לאו דווקא — דער רמב”ם זאגט דווקא אנדערש. ס’קען זיין, און ס’קען זיין אז נישט, און אונז האבן נישט. ווייל די מאסע וואס זיי כאפן אן זענען זייער נאנט צו די יסודות. אונז האבן נאך נישט גענוג אינפארמאציע צו זאגן איין וועג אויף די צווייטע — so we just don’t know.
—
שאלה: די זאך וואס מאכט אז די בהמה זאל זיין אנדערש ווי די עפל למשל — איז אז די יסודות זענען אנדערש…
לאמיר זען… די puzzle פון די יסודות איז אנדערש צוזאמגעשטעלט. לכאורה, אויך זאל האבן אן אנדערע צורה. אויסער די צורה — בכלל די חומרים אליין. דאס הייסט, די צורה באלאנגט צו חוץ פון די ארבעה יסודות אליין, וואס זיי זענען אויך למטה מן הרקיע.
—
> „נמצאו כל הגופים שלמטה מן הרקיע, חוץ מארבעה יסודות האלו — מחוברים מגולם וצורה, וגולם שלהם מחובר מארבעה יסודות אלו. אבל כל אחד מארבעה יסודות — אינו מחובר אלא מגולם וצורה בלבד”
מחוברים — זענען צוזאמגעשטעלט — מיט גולם וצורה, פון א גולם וצורה [raw matter and form] אדער א חומר וצורה. און וואס איז געמאכט פון די ד׳ יסודות וואס ער האט יעצט געזאגט? די גולם שלהם — נישט די צורה שלהם. נאר די גולם שלהם איז געמאכט פון די ד׳ יסודות וואס ער האט יעצט געזאגט. זייער גוט.
אבער כל אחד מארבעה יסודות — די פיר יסודות אליין — זענען נישט צוזאמגעשטעלט פון פיר יסודות. נאר די יסודות אליין זענען — יעדע יסוד איז זיין אייגענע זאך, און ס’האט נישט פון די אנדערע. איז אינו מחובר אלא מגולם וצורה בלבד — איז נאר דער גולם אליין, דער גולם האש לאמיר זאגן, מיט די צורת האש. זייער גוט.
—
יעצט גיי איך דיר זאגן אן אינטערעסאנטע זאך. אונז האבן געלערנט — דארפסט געדענקען — איז אינטערעסאנט!
זעט דא אויס א קלייניגקייט אז — ווי מער פשוט [simple], ווי ווייניגער צוזאמגעשטעלט, ווי ווייניגער מורכב [compound/complex] — איז עפעס חשוב’ער [more significant] אדער מער powerful:
– ווייל דער מלך [the King — i.e., God] איז דער ווייניגסטער צוזאמגעשטעלט, ווייל ער איז א צורה [pure form].
– און די גלגלים [celestial spheres] זענען שוין…
– ווי ווייניגער מורכב איז עפעס — שטערקער.
– די ד׳ יסודות זענען אויך אסאך ווייניגער מורכב. אמת — ווייל זיי זענען אסאך מער basic. אמת. מאכט sense.
– דער אייבערשטער [God] איז נאך מער פשוט — פשוט בתכלית הפשיטות [simple in the ultimate simplicity].
—
מיר האבן געלערנט אז די אלע זאכן טוען זאכן. מיר דארפן געדענקען אז אלעס אין די וועלט האט… טוט עפעס. ס’איז נישט דא גארנישט וואס איז טויט אינגאנצן — חוץ פון גארנישט. אפשר דער חומר, דער ערשטער חומר [prime matter/hyle] וואס אלעס איז געמאכט פון. אבער חוץ פון דעם — אלע זאכן טוען זאכן.
נאר מיר האבן געלערנט אן אינטערעסאנטע חילוק [distinction] אין דעם פריערדיגן פרק: אז למשל דער הימל פארט, דער הימל טוט עפעס — ער רוקט זיך, תנועה [movement], ער רוקט זיך. דאס איז איין basic זאך פון טון — די most basic זאך פון טון איז זיך רוקן.
אבער ער טוט עס וויאזוי? מיט זיין דעת [with his knowledge/intellect]. ער רוקט זיך ווייל ער ווייסט אז דא איז בעסער. ער פארשטייט אז דארט איז דא א געוויסע תשוקה [desire], מ’קען עס רופן… ער רוקט זיך מיט א רצון [will] און מיט א דעת — ער ווייסט וואס ער טוט.
יעצט, די ד׳ יסודות למשל — האבן זיי גערופן גופים מתים [dead bodies], געדענקסט? מ’האט געזאגט אז זיי זענען טויט. דער רמב”ם האט געזאגט „גופים מתים” — זיי זענען כגופים מתים [like dead bodies].
דארף מען אבער וויסן אז דאס מיינט נאך נישט אז זיי טוען גארנישט. ס’איז זייער אינטערעסאנט — ס’מיינט נישט אינגאנצן אז זיי טוען גארנישט. זיי טוען יא עפעס.
דו מיינסט אז די ד׳ יסודות — דו שטעלסט זיך פאר עפר, מים, אזעלכע זאכן — טוען… מ’קען טון צו זיי. אין אנדערע ווערטער, א בעל חי [a living creature], עפעס א זאך וואס האט עפעס א חיות, וואס חיות איז דאך א כח התנועה [power of movement] — ער טוט עפעס צו אים. דו קענסט רוקן וואסער, דו קענסט רוקן זאכן, אבער די וואסער אליינס שטעלן מיר זיך פאר אז ער טוט גארנישט.
אמאל זאגט מען אפילו אז ס’איז דא gravity וואס טוט זאכן צו זיי, און ווער איז די gravity… עניוועיס, דאס איז נישט אונזער שמועס.
אבער על כל פנים, מיר מיינען אז זיי טוען גארנישט. דער רמב”ם זאגט עס נישט ריכטיג. די אלע פיר יסודות אליינס — די זאכן וואס זענען געמאכט פון זיי ווענדט זיך וועלכע סארט זאכן זענען געמאכט פון זיי — אבער די פיר יסודות אליינס טוען אויך זאכן. זיי האבן, ווי מ’זאגט — לשון הרמב”ם — „טבעים” [natural tendencies/natures] — זיי טוען זאכן, זיי טוען מעשים, זיי רוקן זיך.
יעצט, די ד׳ יסודות [arba yesodos: the four elements] למשל, זיי האבן זיי גערופן „גופים מתים” [gufim meisim: dead bodies], געדענקסט? זיי האבן געזאגט אז זיי זענען טויט, אז די ד׳ יסודות זענען כגופים מתים.
דארף איך אבער דיר וויסן אז דאס מיינט נאך נישט אז זיי טוען גארנישט. ס׳איז אינטערעסאנט – עס מיינט נישט אינגאנצן אז זיי טוען גארנישט, זיי טוען יא עפעס. דו מיינסט אז די ד׳ יסודות, שטעלסטו דיר פאר ווי פאר מים [mayim: water], א זאך וואס מ׳טוט, מ׳קען טון צו אים. אנדערע ווערטער, א בעל חי [ba’al chai: a living creature], עפעס א זאך וואס האט עפעס א חיות [chiyus: vitality], וואס חיות איז דאך א כח התנועה [ko’ach hatnuah: the power of movement] – ער טוט עפעס צו אים. דו קענסט ריקן וואסער, דו קענסט ריקן זאכן, אבער די וואסער אליינס שטעלן מיר זיך פאר אז ער טוט גארנישט. אמאל זאגן מיר אפילו אז ס׳איז דא gravity וואס טוט זאכן צו זיי, און ווער איז די gravity – anyway, דאס איז נישט אונזער שמועס.
[חידוש:] אויף א פנים, אונז מיינען אז זיי טוען גארנישט, און דער רמב”ם זאגט נישט ריכטיג. די אלע פיר יסודות אליינס, די זאכן וואס זענען געמאכט פון זיי ווענדט זיך וועלכע סארט זאכן זענען געמאכט פון זיי, אבער די פיר יסודות אליינס טוען אויך די זאכן. זיי האבן דאס וואס מ׳רופט טבע [teva: nature]. זיי טוען זאכן.
די טוען – מיינסטו אז זיי ריקן זיך? זיי ריקן זיך, exactly, זיי ריקן זיך אויך. בעיסיק טון איז ריקן זיך. אלעס וואס אונז טוען איז זיך מער complicated ריקן – ער טראכט אריין – אבער בעיסיק טון איז זיך ריקן. זיי ריקן זיך אליינס.
אלמאי, וואס איז דער טייטש מ׳האט געזאגט אז זיי זענען טויט? טויט מיינט סך הכל אז זיי ווייסן נישט אז זיי ריקן זיך! זיי ריקן זיך אין א טבע וואס איז טביעה בהם [tvi’ah bahem: embedded in them] – זיי קענען זיך נישט טוישן, זיי קענען זיך נישט פרעגן, און קענען זיך נישט מסביר זיין, האט מען געזאגט. אבער ער ריקט זיך אליינס.
יעצט, נאך א חילוק. ער ריקט זיך אבער אנדערש ווי די גלגלים [galgalim: celestial spheres] און אנדערש ווי מענטשן אדער בעלי חיים, וואס פארשטייט זיך. פארוואס הייסט ער ריקט זיך אנדערש?
למשל, די גלגלים דרייען זיך א גאנצע צייט – דאס איז די תנועה [tnuah: movement] פון די גלגלים. זיי דרייען זיך אין א סירקל, זיי קומען א גאנצע צייט צוריק צו ווי זיי זענען אמאל געווען. דאס, צו קענען מאכן אזא תנועה, דארף מען האבן שכל [seichel: intellect]. פארוואס? אזוי.
יעצט, משא”כ [mah she’ein kein: in contrast] די ד׳ יסודות ריקן זיך נאר איין וועג. וואס איז איין וועג? Up and down. זיי האבן נאר צוויי motions – זיי קענען נאר גיין ארויף אדער אראפ. און אפילו דאס טוען זיי נישט ביידע: א חלק פון די יסודות גייען ארויף, און א חלק גייען אראפ. דאס איז אלעס, דאס קענען זיי טון, דאס איז וואס זיי טוען. פארדעם זעען מיר אז א חלק פון די יסודות פאלן אראפ, א חלק גייען ארויף.
יעצט, נאך א פרט. ארויף און אראפ מיינט נישט ארויף און אראפ וואס אונז מיינען. אונז שטעלן זיך אלעמאל פאר אז ארויף מיינט העכער, און ס׳איז כאילו, אונז שטעלן זיך פאר אז ס׳איז דא אזא אבסאלוט up און down, און די גאנצע וועלט – אונז טראכטן למשל אז אויסטראליע איז אונטער אונז.
[חידוש:] זאגט דער רמב”ם, דאס איז נישט ריכטיג. אונז קוקן אן דארטן ווי אונז שטייען מיר, און ארויף פון דעם איז ארויף, און אונטער פון דעם איז אראפ. ס׳איז, אויף די מערסטע פנים, אונז מיינען אז ס׳איז דא אזא זאך ווי אבסאלוט ארויף און אראפ. ס׳איז דא עכט אזא זאך ווי ארויף און אראפ. ממילא, אמת אז אונז רעדן זיך איין אז וואו אונז זענען, דארט איז די אבסאלוט, אבער חוץ פון אונז מיינען דאס זיי. און דער רמב”ם איז מסביר אז ס׳איז נישט ריכטיג.
ארויף מיינט סך הכל – געדענקסטו אז די גאנצע וועלט איז א סירקל, די וועלט איז דאך נישט פלאך. ממילא, ארויף אין די וועלט מיינט מער outside, אראפ מיינט מער inside. ווייל כלפי הרקיע [klappei harakia: toward the firmament] מיינט ארויף, כלפי הארץ [klappei ha’aretz: toward the earth] מיינט אראפ. דאס איז אלעס.
ממילא, די זאכן וואס זיי גייען ארויף, גייען אלעמאל – אנדערש ווי מיר זאגן – ארויף איז נאר טייטש נענטער צו די הימל, אראפ איז נאר טייטש נענטער צו די ערד. סאו, די זאכן וואס זיי גייען ארויף, זיי גייען נענטער צו די הימל; די זאכן וואס זיי גייען אראפ, גייען נענטער צו די ערד.
עד כאן הלכה ג׳. לאמיר ליינען וואס ס׳שטייט, דו קענסט ליינען וואס ס׳שטייט אין רמב”ם.
„דרך האש והרוח להיות מהלכם ממטה, מטבור הארץ – למעלה, כלפי הרקיע” – זיי גייען outwards פון די טבור הארץ [tabur ha’aretz: the navel/center of the earth] צו די דרויסן, צו כלפי הרקיע. אזויווי דאס וואס אונז ווייסן – ס׳גייט אזויווי פייער, היץ, רוח [ruach: wind/air], די אלע זאכן גייען ארויף.
„ודרך המים והארץ להיות מהלכם מתחת הרקיע כלפי הארץ” – פארקערט, קומען אראפ, פאלן אראפ. טייטש אז זיי קומען מתחת הרקיע, קומען זיי towards מטה, צו אונז, צו וואו אונז זענען לאמצע –
„שאמצע הרקיע הוא המטה שאין למטה ממנו” – אונז זענען אין די אמצע הרקיע, יא, מיט די חשבון אז די רקיע דרייט זיך ארום אונז. אונז זענען אין די אמצע הרקיע. ס׳איז דא נאך מער אינעווייניג – די ערד. אויב מ׳וואלט אריינגעגראבן אין די ערד, וואלסטו געקומען נאך טיפער. אז eventually וועלן זיי פארן ווי טיפער ס׳איז דא אין די ערד, דארטן גייט די וואסער אריינפאלן, אזויווי. די וואסער אין די ארץ, מיין איך, די ארץ סטאפט, בלאקט עס. אבער…
מטה מיינט נישט downs, עס מיינט בפנימיות, ס׳מיינט inside. נישט פנימיות – ס׳איז א פאני ווארט, איך זאג עס נאך ווייל ס׳איז פאני. אבער די מטה מיינט inside. דאס איז די דברים וואו זיי גייען אראפ, דאס איז זייער דרך.
ועיין, יא, קענסט אויספירן.
„ואין הילוכם בדעתם” – זייער וועג וויאזוי זיי גייען איז נישט מיט דעת [da’as: knowledge/awareness], „ולא בחפצם” [cheftzam: their desire] – אדער נישט מיט חפץ, זייער אייגענע רצון [ratzon: will]. דעת און נפש [nefesh: soul] האבן מיר גערעדט.
דעת קען מיינען אפילו ווען א צווייטער מאכט עס פאר זיי, אבער וויסן אז יענער טוט עס פאר מיר. דאס איז וואס מיר האבן געמיינט דעת, ניין? ניין – דעת מיינט אז איך גיי, איך טו אזא סארט movement וואס ס׳מאכט נאר sense ווייל איך ווייס אז דאס איז בעסער. אזויווי איך זאג, א מענטש – איך פאר קיין ניו יארק. סאו איך האב אויך א חפץ צו פארן קיין ניו יארק, אבער ס׳איז נישט עפעס וואס שטופט מיר צו פארן דארט. איך קען דארט פארן ווייל איך קען די וועג, ווייל איך פארשטיי אז איך דארף אנקומען דארט, און איך רעכן זיך אויס וויאזוי איך דארף פארן. דאס איז דעת.
דו זאגסט דאך וואס איך מיין – דו קענסט נישט מיר אפפרעגן ווייל איך ווייס וואס איך מיין. דאס איז דעת. דעת מיינט אזא סארט תנועה וואס דו קענסט נאר ארבעטן מיט דעת.
חפץ איז, אפילו א בהמה [beheimah: animal], זי קען גיין דארט א געוויסע חפץ – זי וויל אנקומען צו עסן. אבער זי לייגט נישט אין דעם אריין עפעס וואס זי דארף בדעת אויספיגערן די וועג, זי דארף אויספיגערן אזא תנועה – זי וועט נישט פארשטיין. דאס איז די חילוק פון דעת און חפץ דא.
„אלא מנהג שנקבע בהם” [minhag shenikba bahem: a custom/pattern fixed in them] – יא, מאך שיין קלאר: די אש ורוח, די ד׳ יסודות, זיי האבן נישט דאס און נישט דאס. נאר וואס האבן זיי יא? אלא הליכתם, די וועג וויאזוי זיי גייען, איז „מנהג שנקבע בהם וטבע שנטבע בהם” [teva shenit’ba bahem: a nature embedded in them].
איך מיין אז די צוויי ווערטער – אסאך מאל זאגט דער רמב”ם צוויי ווערטער וואס מיינען די זעלבע זאך. טבע איז פשוט א ווארט, ער זאגט „טבע שנטבע.”
איך מיין אז די ווארט טבע אריגינעל קומט פון – עס ליגט איין וועג וויאזוי ס׳קומט – ס׳קומט פון אראביש. אזוי זאגט ר׳ שמואל אבן תיבון [R. Shmuel ibn Tibbon] אין זיין ספר. אבער טבע קומט פון טביעה [tvi’ah: sinking/embedding], אזויווי מ׳זעט דא, אזויווי איינגעזינקען. ס׳מיינט סך הכל אז ס׳איז א פסיכאלאגיע אדער א מהלך, א מנהג, וואס איז איינגעזינקען אין אים. אזויווי ער זאגט, ס׳איז נישט פון די outside, קיינער שטופט עס נישט.
איך זאל זאגן אזוי: וואס איז די אפאזיט פון טבע? די אפאזיט פון טבע איז… וואס איז די אפאזיט פון טבע?
קען זיין די opposite פון טבע איז רצון, ווייל איך ווייס שוין אז די opposite פון טבע איז ממש רצון, ווייל עס קען זיין די טבע פון א מענטש וואס איז גייענע זיין רצון – ס׳איז נאך נישט די opposite.
[חידוש:] א מער קלארע opposite פון טבע איז artificial, אדער וואס מיר רופן מלאכותי [melachuti: artificial] אויף עברית, און אין די לשונות שטייט מלאכותי. די opposite פון טבע איז: אויב איך טו עפעס צו א זאך, אויב איך מאך א טיש – א טיש איז נישט קיין טבע׳דיגע זאך. ווייל צו זיין א טיש איז נישט תבועה אין די טיש. עס איז נישטא גארנישט אין די טיש וואס מאכט אים פאר א טיש. א מענטש האט אים געמאכט פאר א טיש. אויב די outside פון אים איז דא א כח וואס מאכט אים פאר וואס ער איז.
טבע איז: די ד׳ יסודות אליינס, למשל דאס וואס זיי פאלן אראפ אדער ארויף – נישט ווייל עפעס שטופט זיי פון אינדרויסן, ווייל זיי אליינס האבן אין זיך אזא כח, אזא מנהג צו גיין ארויף אדער אראפ וכו׳. דאס איז דער מער קלארער חילוק פון טבע, און דער opposite פון טבע איז artificial.
פאר דעם איז צו זאגן: די משל פון די ד׳ יסודות, קען מען מאכן אסאך זאכן. דאס איז למשל אז שווערע זאכן פאלן אראפ און לייכטע זאכן שווימען ארום. דאס איז א טבע – עס טייטשט אזוי: אין די חוקי הבריאה האט מען אויבערשטער אזוי אויסגעשטעלט אז לייכטע זאכן פאלן נישט אזוי. אנדערע רופן עס היינט gravity, whatever that means.
סאו דאס טייטשט מנהג שנקבע, און מיר זעען אז די זאך איז נישט aware דערפון. סאו ווען א מענטש פאלט אראפ, איז ער אויך – טוט ער עפעס נישט בדעת, ער טוט בטבע. דאס איז: ווען א מענטש פאלט אראפ, ער טוט עס נישט ווייל ער איז aware, אדער ער טוט עס נישט מיט א רצון, ער קען עס נישט סטאפן.
סאו, just to remind ourselves: „חוקי טבע” איז קיינמאל נישט קיין לשון וואס שטייט ביים רמב”ם – וואס מיינט עפעס אנדערש. די זעלבע זאך, gravity – נישט קיין זאך וואס קיינער ווייסט וואס ער מיינט, אבער דער רמב”ם האט זיכער נישט געוויסט וואס ער מיינט. סאו מיר וואלטן עס לערנען בעסער צו לערנען וויאזוי ער האט פארשטאנען. און די ווארט איז אז די זאכן האבן אין זיך עפעס וואס מאכט זיי אראפפאלן אדער ארויפגיין אדער טון אלע זאכן וואס זיי טון.
די זעלבע זאך – עס איז דא א טבע פון א בעל חי. איך זאג למשל, די ד׳ יסודות קען מען מרכיב זיין [markiv zayn: combine/compound] אויף פארשידענע וועגן. מ׳האט געזאגט פריער, איך קען זיי מרכיב זיין אויף צוויי וועגן.
[חידוש:] סאו, א וויכטיגע זאך צו כאפן: אז מ׳קען דא הרכבות [harkavos: combinations] פון די ד׳ יסודות זענען טבע. למשל, א בעל חי אדער א מענטש אדער א פלאנצע – איז ער connected מיט די ד׳ יסודות אז ס׳איז א טבע׳דיגע connection, אדער איז דא עפעס א מהות [mahus: essence] אדער א מקור [makor: source] אין דעם בעל חי אליינס וואס מאכט אים אז ער זאל זיין אזא הרכבה פון די פיר יסודות. ס׳איז נישט אז איינער שטייט פון אינדרויסן און מאכט א קוגל און מאכט אים.
פאר דעם, למשל, איינס קענסטו זען: אז א בעל חי מאכט נאך א בעל חי פון זיך אליינס. דאס איז דער טבע פון א בעל חי, אז ער איז מוליד כדומה לו [molid k’domeh lo: produces offspring similar to itself] וכדומה. אפילו א צומח [tzomei’ach: plant] איז מוליד, יא?
מה שאין כן למשל א טיש. א טיש – איז נישט דא אזא זאך „טישן” אין די nature. טיש איז נישט קיין נאטורליכע זאך. וואס איז די ראיה? טישן האבן נישט קיין אנדערע בעיביס פון טישן, יא? איינע פון די ראיות. טיש איז האלץ וואס מ׳האט צוגעלייגט א צורה [tzurah: form].
א מענטש איז אויך ד׳ יסודות וואס מ׳האט צוגעלייגט א צורה. נישט – דא איז דער חילוק. דער חילוק איז אן אנדערע סארט צורה. די צורה פון א טיש איז א מלאכות׳דיגע צורה, אן artificial צורה. די צורה, די זאך וואס דו זעסט, ליגט אין דעם מענטש וואס האט עס געמאכט, קענסטו זאגן. עפעס אזוי. דער מענטש האט געמאכט די צורה.
אבער דאס [ביי א בעל חי] איז א זאך וואס געשעט פון זיך אליין, כביכול. נישט פון זיך אליין, נאר פון די… פון זיך, יא, פון זיך אליין, יא. פון די כח וואס… אז ס׳איז די מאמע פון די בוים, די טאטע פון די בוים, די זרע [zera: seed] פון די בוים.
יא, גוט, אבער דאס איז… דער בוים שאפט א גאנצע זרע פון ביימער – האבן זיי עפעס א טבע וואס ער מאכט אזוי די ביימער. מה שאין כן די זרע פון טישן – ס׳איז נישט דא קיין זרע פון טישן. ווייל יעדע מאל דארף מען מאכן נאכאמאל. סאו ס׳איז די דעת פון דעם מענטש וואס מאכט טישן.
סאו, איך מיין אז טבע מיינט גוט דאס ארויס. מנהג איז כפשוטו – ס׳איז א מנהג, ס׳פירט זיך אזוי. ס׳איז א מנהג קבוע, אלעמאל אזוי. אבער… יא.
ס׳איז אינטערעסאנט, דרך אגב, ווייל אויב דו דערמאנסט די ווארט „חוקי הטבע”, וועסטו דערמאנען אז דער רמב”ם רופט עס – ער זאגט אז ס׳האט נישט קיין חוקי הטבע, ס׳האט מנהגי הטבע [minhagei hateva: customs/patterns of nature]. ס׳איז אינטערעסאנט וואס איז דער חילוק צווישן חוקים [chukim: laws] און מנהגים [minhagim: customs]. די טבע האט מנהגים, ער האט נישט קיין חוקים. מנהג ברעכט אזוי [i.e., a custom can be broken/changed].
סאו ס׳איז אביסל אינטערעסאנט. די גרמי השמים [garmei hashamayim: celestial bodies] גייען אויף די גלגלים, אבער זיי גייען אן אנדערע וועג. זיי גייען יא מיט אן awareness, מיט א רצון און חפץ. מה שאין כן… די גלגלים זענען קבועים, זיי זענען נייח [nayach: at rest] פון די גלגלים. אזוי זאגט דער רמב”ם – איך פארשטיי נישט פארוואס, ווייל די גלגלים פירן זיי. אבער למעשה האט דער רמב”ם יא געזאגט אז זיי זענען בעלי נפש [ba’alei nefesh: possessors of a soul]. סאו ס׳מיינט צו זאגן לכאורה אז זיי זענען פארט פון די גלגלים.
חברותא: אבער עס קען דאך אויך זיין, ווייל די כוכבים [kochavim: stars] האבן דאך וואס אין די גלגל, קען זיך דאך יא ריקן freely דא און דארט, ניין?
Speaker 1: ניין, ניין, בכלל נישט. נאר דו רופסט דא נאך א גלגל וואס דרייט זיי.
חברותא: אין די גלגל איז נאך א קליינע גלגל?
Speaker 1: זיי האבן נישט קיין freedom. דאס דא מיינט נישט freedom. עס מיינט נישט freedom ווי אונזער גלגל.
אזוי, דער רמב”ם זאגט, איך פארשטיי נישט פארוואס, ווייל די כוכבים פירן זיי. אבער דער מהרש”א און דער רמב”ן האבן יא געזאגט אז זיי זענען בעלי נפש [ba’alei nefesh: possessors of a soul]. ס’מיינט צו זאגן, לכאורה פארט פון די גלגלים [galgalim: celestial spheres].
וואס הייסט? אבער ס’קען דאך אויך זיין, ווייל די כוכבים האבן דאך בחירה [bechirah: free choice] אין די גלגל, קענען זיי זיך דאך יא ריקן פרייליך דא און דארט, ניין?
ניין, מ’דארף האבן נאך א גלגל וואס דרייט זיי. אין די גלגל איז נאך א קליינע גלגל. זיי האבן נישט קיין freedom.
דעת דא מיינט נישט freedom, ס’מיינט נישט freedom וויאזוי אונז טראכטן אז דו קענסט אויפשטיין אינדערפרי און טון אנדערש. איך וועל דיר זאגן וואס ס’מיינט. ס’מיינט אז דו טוסט א זאך וואס מ’קען נאר טון מיט דעת [da’as: knowledge/awareness]. ס’איז דא א סארט זאך וואס מ’קען טון אזויווי — דו קענסט טון, ס’איז אראפגעפאלן.
אזוי זאגסטו, ווען א מענטש פאלט אראפ, ער דארף נישט פלאנען וויאזוי ער וויל אראפפאלן. ער פאלט אראפ ווייל ער איז געמאכט פון די ד׳ יסודות [arba yesodos: four elements] וואס פאלן אראפ — נישט בתור מענטש, יא? ווען א מענטש פאלט אראפ, פאלט ער נישט אראפ בתור מענטש. ס’איז געווען א גוטע משל [mashal: parable/analogy]: א מענטש פאלט אראפ בתור ד׳ יסודות.
אבער ווען א מענטש טאנצט, אדער א מענטש גייט אין עפעס א מהלך [mahalach: path/process] וואס מ’דארף פארשטיין די מהלך כדי עס צו טון — די awareness און די אלע ווערטער קומען נישט דא אריין. ס’איז זייער פשוט. ס’איז דא מהלכים אזויווי א טאנץ — דארף מען פארשטיין כדי עס צו קענען טון.
אין אנדערע ווערטער, איך קען דיך אויסלערנען צו טאנצן, right? איך לערן דיך אויס די טאנץ, און לויט על פי דעם טאנצסטו. איך קען דיך נישט אויסלערנען צו פאלן. איך דארף דיך נישט אויסלערנען — ס’איז די טבע [teva: nature].
ווען א מענטש איז נישט קיין עולה [oleh: one who ascends], ווערט ער א יורד [yored: one who descends], ווייל ווען ער טוט נישט זאכן מיט זיין דעת און קאנטראל, גייט די nature טון זיינס. ער גייט אריין אין זיין טבע, אדער אפילו די טבע הבהמי [teva habehemi: animal nature] פון דעם מענטש.
—
אקעי, לאמיר צוריקגיין צו די ד׳ יסודות. הלכה ד׳, אין מיין הלכה ד׳.
דרך אגב, די הלכות זענען נישט אלעמאל — שטימט נישט מיט די דרוק, ווייל איך האב שוין גערעדט אז די דרוק האט געמאכט הלכות אייגנס, און מפרטים, און הלכה איז נישט אזוי וויכטיג אלעמאל. דער רמב”ם האט נאר געמאכט פרקים. דער רמב”ם האט געמאכט פרקים אין הלכות, ער האט עס געלערנט אין די הקדמה [hakdamah: introduction], אבער ער האט נישט געמאכט numbers פון הלכות. ער האט נאר געלייגט צוויי פינטלעך, און מ’קוקט אין די מדויק׳דיגע דרוקן, אזויווי שרייבט ר׳ פרענקל און די אנדערע, אז וואו ס’איז דא צוויי פינטלעך איז עס מדויק לויט כתבי יד [kisvei yad: manuscripts] וואס זיי ווייסן. אבער די numbers האט דער דרוקער געמאכט, און אסאך מאל האט ער געמאכט די number אין די wrong פלאץ.
אקעי, סאו אין הלכה — מ’צייכנט צו, ס’איז וויכטיג צו וויסן אז מ’צייכנט צו לויט די numbers, אבער דא איז עס פשוט זייער מבולבל ווייל ער האט נישט פארשטאנען אלעמאל די science. ווייל שוין — ווי איז די number א נייע זאך? ס’איז נישט קיין נייע זאך, אפילו אין רמב”ם איז נישט קיין נייע זאך, אבער sometimes איז ער טועה צומאל.
—
לאמיר צוריקגיין צו די ד׳ יסודות. מיר האבן געלערנט יעצט איין כלל וועגן די פיר יסודות — א חילוק: צוויי פון זיי וואס גייען ארויף און צוויי פון זיי וואס גייען אראפ. און נאכדעם גייען מיר לערנען נאך אן אינטערעסאנטע טבע פון די פיר יסודות.
כדי עס צו פארשטיין דארף מען מאכן א קליינע הקדמה, און מ’דארף געדענקען אז אלע גופים וואס מיר זעען אין די וועלט האבן צוויי אפאזיטס, צוויי ניגודים — איינס איז פארקערט פון די צווייטע זייט, און מ’קען טראכטן אז אלעס אין די וועלט איז בעצם א געוויסע הרכבה [harkavah: composition] אדער א געוויסע אינצווישן פון ביידע פון די צוויי זאכן. קאמבינעישאן איז נישט קיין גוט ווארט — עס איז מער אזויווי ער ליגט אינדערמיטן.
וואס זענען די צוויי זאכן? די ערשטע זאך איז: אלעס אין די וועלט איז אדער הייס אדער קאלט. האסט געטראכט דערפון? אדער ערגעץ וואו אין די ספעקטרום צווישן הייס און קאלט — ס’איז אביסל הייס, אביסל קאלט. די הייס איז דא מער און ווייניגער.
סאו דאס הייסט, הייס און קאלט זענען אזויווי א הפך [hefech: opposite], א ניגוד [nigud: contradiction/opposition] — איינס איז קעגן די צווייטע. ווי הייס איז נישט קאלט, ווי קאלט איז נישט הייס. אלע זאכן זענען ערגעץ אויף דעם — אביסל הייס, אביסל קאלט, ערגעץ אינצווישן דעם.
נאך אן אינטערעסאנטע זאך איז: אלעס אין די וועלט איז אדער טרוקן אדער נאס. האסטו דאס באמערקט? האסטו נישט באמערקט? יא, פשוט. אלעס אין די וועלט איז אדער טרוקן אדער נאס. דו קענסט זאכן וואס זענען נישט טרוקן און נישט נאס? ניין.
סאו אלעס אין די וועלט איז אדער טרוקן אדער נאס. און די זעלבע זאך — ווי נאס איז ווי ווייניגער טרוקן, און ווי ווייניגער טרוקן איז ווי ווייניגער נאס.
ממילא האבן די חכמים געזאגט אז מ’קען זען אז די פיר יסודות, אויב מ’צוטיילט זיי, קומט אויס אז ס’איז דא פיר וועגן. איך האב געמאכט א chart ערגעץ. וואו איז מיין chart? אה, קוק.
קענסט זען אז אויב יעדע זאך קען זיין אדער קאלט אדער הייס, אדער נאס אדער טרוקן — נקרא קר וחם, יבש ולח [kar v’cham, yavesh v’lach: cold and hot, dry and moist] — קענסטו זען אז מ’קען דעוויידן דאס אויף פיר, ווייל דו האסט דא:
– קר ויבש [kar v’yavesh: cold and dry]
– חם ולח [cham v’lach: hot and moist]
– לח וקר [lach v’kar: moist and cold]
– חם ויבש [cham v’yavesh: hot and dry]
שטימט?
ממילא האבן די חכמים געזאגט אז מ’קען זען אז די וועלט, די פיר יסודות, האבן יעדע איינע פון זיי — די פיר יסודות, ווען זיי זענען ריין, זענען זיי אינגאנצן איינע פון די פיר באקסעלעך.
—
סאו די ערד למשל — קוק, טראכט אריין אין די ערד. נישט ערד וואס אונז האבן עס שוין צעמישט מיט געווענליכע… אה, פון דעם קענסטו זען אז די געווענליכע עפר איז נישט יסוד העפר, ווייל ס’איז געווענליך אביסל נאס שוין. דאס הייסט אז ס’האט אביסל וואסער אינדערן. אבער די ערד אליינס איז אינגאנצן טרוקן, און ס’איז אויך אינגאנצן קאלט.
פארשטייסט אזוי, ס’מאכט sense צו טראכטן אז…
חברותא: סאו למשל, ווען דו זאגסט אז ס’איז דא א כח האש [ko’ach ha’esh: the force of fire], למשל ביי אונז די ערד וואס איז אונטער די זינק קען זיין, אדער וואס איז אריינגענומען מיט וואסער, איז שוין ערד וואס איז נאס אדער הייס. אבער ערד אליין, אזוי ווי ס’איז א יסוד, איז נישט נאס, ווייל ס’האט נישט קיין מים, און ס’איז נישט הייס, ווייל ס’האט נישט קיין אש.
מגיד שיעור: עקזעקטלי. וועל, איך ווייס נישט צו אש און מים מאכן לח און קר. איך מיין אז ס’איז נאך א תכונה [techunas: quality/property]. מ’זאל נישט קאנפיוזן — ס’איז נישט די זעלבע זאך. דאס איז א תכונה פון אש און מים. אש און מים, די פיר יסודות, זענען פשוט פיר גופים [gufim: bodies].
חברותא: אבער דו זעסט אז ס’מאכט יעדע זאך.
מגיד שיעור: ניין, זיי נישט. ס’מאכט — ווייל ס’האט זייער אסאך פון די תכונה אין אים. פארקערט, ס’איז backwards. די תכונה איז [אין] די פיר יסודות, ווייל די פיר יסודות האבן די תכונות. סאו דאס איז די תכונה פון די פיר יסודות. ס’איז נישט די זעלבע זאך — די גוף פון די פיר יסודות.
חברותא: איז אש איז חום [chom: heat] אדער אש האט חום?
מגיד שיעור: עקזעקטלי.
חברותא: סאו קען נאר זיין אש וואס האט נישט חום? קען זיין אז ס’איז נישט די זעלבע זאך.
מגיד שיעור: ניין, איך מיין אז ס’קען זיין, אבער ס’איז נישט… איך מיין אז ס’קען זיין, ווייל דאס איז די תכונה פון אש. דאס אפשר מאכט אים פאר אש, אדער אפשר דאס איז די צורה [tzurah: form] פון אש וואס מאכט די חלק החומר [chelek hachomer: the material component] פון אש.
חברותא: דאס איז נישט די אש שבו, דאס איז די חום שבו.
מגיד שיעור: חיים דארף טראכטן וועגן דעם, אבער דאס איז לכאורה… קען זיין דו ביסט גערעכט, איך ווייס נישט. אפשר איז עס די זעלבע זאך, אפשר נישט. איך זע א גאנצע צייט מ’רעדט עס אויף צוויי זאכן, סאו לאמיר זאגן אז ס’איז די תכונה.
—
סאו יעדע זאך האט א תכונה, און:
– עפר [afar: earth] — תכונה: טרוקן און קאלט (קר ויבש)
– מים [mayim: water] — קאלט און נאס (קר ולח). ס’איז נישט הייס, אבער ס’איז נישט טרוקן.
– אש [esh: fire] — פארשטייט יעדער איינער, ס’איז טרוקן, ס’איז אויך פארטרוקנט זאכן, מען קען זען, און ס’איז הייס. סאו אש איז חם ויבש [cham v’yavesh: hot and dry].
– רוח [ru’ach: air/wind] — איז אינצווישן. רוח איז חם ולח [cham v’lach: hot and moist].
רוח איז ווארעם? יא, געווענליך.
אקעי, זע איך — זאג איך דאך אז די רוח וואס דו זעסט דאך שוין, עניוועיס, אז די רוח האט שוין מיט זיך די קאלטקייט פון מים. אפילו ווען ס’איז… איך מיין אז די איידיע איז אפשר ווען מ’טראכט אידעאל — אויב דו טראכסט רוח אליינס, איז צו טראכטן אז ס’איז נישטא קיין ריזן אז ס’מוז זיין קאלט אדער ווארעם, איינער פון זיי.
אה, ס’איז neutral? ניין, ס’איז נישט neutral. ווען ס’קומט א קאלטע ווינט אדער א הייסע ווינט, האט עס צו טון מיט די אש אדער מיט די מים. ניין, ס’איז הייס. אבער גלייך, ס’קען זיין מער און ווייניגער הייס, ווייל ס’איז שוין צעמישט, עקזעקטלי. אבער רוח אליינס איז הייס. I don’t know פארוואס טאקע זאגן זיי דאס.
אבער דאס וואס ס’איז לח אויכעט — איז וואס ס’איז מקבל אסאך מאל די לחה [lechah: moisture], די ווינט האט א… ס’ברענגט מיט קליינע… אן עקוואל — humidity. ס’ברענגט מיט קליינע טראפלעך וואסער מיט זיך. יא.
דאס איז געווען… אבער דאס איז די תכונות פון די basic גופים, אקעי?
סאו לאמיר צוריקגיין צו… טבע האש חם יבש [teva ha’esh cham yavesh: the nature of fire is hot and dry]. ניין, גוט. ס’איז אינטערעסאנט, ווייל ס’מאכט אויך — ביידע, טרוקן און ס’מאכט הייס. ווייל ס’איז אליינס וואס ער איז. יעדע זאך מאכט וואס ער איז.
רוח — קל מכולם [kal mikulam: lightest of all]? ס’וועגט נישט, ס’האט נישט קיין weight. ס’איז גארנישט, ס’איז די ווייניגסטע פון זיי. און רוח — חם לח [cham lach: hot and moist]. גוט.
ומים [u’mayim: and water]… וואס איז אינטערעסאנט אז ער זאגט אז רוח איז חם לח. דו האסט געזאגט יעצט אז רוח ווען ס’האט מיט זיך humidity, אבער ער זאגט אז די רוח אליין איז חם ולח. יא, אזוי מוז מען זאגן. ער זאגט אז די רוח איז לח.
איך ווייס טאקע נישט פארוואס. איך ווייס נישט וואס ער זאגט דא, דער מענטש. ער זאגט נישט. אקעי, ס’איז אלץ געווען אנגענומען. מ’דארף… ס’איז דא א ריזן פאר דעם. איך געדענק נישט יעצט וואס די ריזן איז. אקעי.
ומים — ס’איז אינטערעסאנט, ווייל ווען ס’איז נישט דא קיין וואסער וואלט עס נאך אלץ געווען חם ולח, זעט אויס. ס’איז אינטערעסאנט. ווען ס’איז נישט געווען קיין… ווען ס’איז נאר געווען רוח, וואלט עס געווען חם ולח.
Right, איך זאג דיר, דאס איז וואס דו דארפסט פארשטיין. דאס איז וואס איך האב דיר געזאגט. דאס זענען תכונות פון די יסודות. ס’איז נישט בלויז די יסודות זענען. לחות [lachut: moisture] איז נישט וואסער. לח איז א תכונה וואס וואסער האט.
אבער ס’איז אינטערעסאנט — ער זאגט יעצט אז ווען ס’וואלט נאר געווען, לאמיר זאגן, א הויכע טעמפרעטור וואס מ’האט נאר געווען רוח, וואלט עס אויך געווען חם ולח. דער רוח דארף נישט האבן די מים צו מאכן לח, אדער די אש צו מאכן חם. ס’האט אליין די תכונה. אקעי.
אבער זייערע מענטשן האבן געטראכט יא, אדער זיי האבן געטראכט אנדערש, און זיי זאגן אז דער וואסער האט א תכונה וואס איז נאס. מ’קען מסביר זיין — אונז האבן געזאגט יעצט, נישט דא science שוין. ווען וואסער ווערט נישט פארפרוירן אינגאנצן, איז עס טאקע נישט לח — ווען ס’איז אייז איז עס נישט לח — אבער ס’איז נאך אלץ וואסער.
וכבד מכולם [v’chaved mikulam: and the heaviest of all] — ס’איז די heaviest פון זיי. יא, שטימט, ווייל דאס איז די heaviest. די heaviness — איך בין נישט קלאר אויב די heaviness איז א תוצאה [totzaah: result] פון דעם, אדער ס’איז נאך א זאך. איך ווייס נישט.
על כל פנים, וויבאלד אז מיר האבן יעצט געזען אז אש איז מער קל ווי רוח — יא, ווייל אש גייט ארויף, רוח גייט נישט ארויף אזוי הויך — דאס הייסט אז ס’איז לייכטער. אש גייט ארויף העכער ווי רוח. און מים איז ווייניגער heavy ווי ארץ. אקעי, ס’איז זייער פשוט.
—
סאו ממילא זעסטו אז… לאמיר פארשטיין וואס די גאנצע שטיקל איז געקומען צו. ממילא איז דא אויספירן און פארשטיין פארוואס יעדע זאך ליגט אויף זיין פלאץ. מיר האבן געלערנט פריער לעצטע פרק אז די אש ליגט אויבן, נאכדעם קומט רוח, נאכדעם קומט מים, נאכדעם קומט ארץ — ווי די פיר יסודות וואס נעמען ארום די ארץ.
יעצט, לויט דעם פארשטייסטו גלייך:
– אויב אש איז קל מכולם — איז ער וואדאי דער העכסטער.
– אויב ארץ איז יבש וכבד מכולם — איז ער דער נידריגסטער, וואס איז דער מערסטער heavy, ס’גייט די מערסטע אראפ.
יעצט, וואס איז די צוויי אינצווישן? די צוויי אינצווישן, זאגט דער רמב”ם:
“המים קל ממנה, לפיכך נמצא למעלה על הארץ” — וואסער איז מער קל ווי ארץ, ממילא ליגט עס אנטאפ.
“והרוח קל מן המים, לפיכך הוא מרחף על פני המים” — די רוח איז קאלער [lighter] ווי די מים, ממילא איז עס מרחף על פני המים [merachef al pnei hamayim: hovering over the face of the waters].
דאס איז די “רוח אלקים מרחפת על פני המים” [ru’ach Elokim merachefes al pnei hamayim: “and the spirit of God hovered over the face of the waters” — בראשית א:ב]. און דאס איז די רוח פון דער אייבערשטער, וואס איז די רוח וואס דער אייבערשטער האט געמאכט.
“והאש קל מן הרוח” — אש איז קאלער ווי די רוח, ממילא הוא עוד למעלה ממנו — ממילא איז עס נאך העכער.
—
יעצט, וואס איז די צוויי אינצווישן? די צוויי אינצווישן, זאגט דער רמב”ם: “וְהַמַּיִם קַלִּים מִמֶּנּוּ” — וואסער איז מער קל ווי עפר — “וְלָכֵן הֵם לְמַעְלָה עַל הָאָרֶץ.” זייער גוט. “וְהָרוּחַ קַל מִן הַמַּיִם, וּלְפִיכָךְ הוּא מְרַחֵף עַל פְּנֵי הַמַּיִם.”
אז “ורוח אלהים מרחפת על פני המים” [בראשית א:ב] — דאס איז א רוח פון דעם אייבערשטן, נישט א רוח. א רוח וואס דער אייבערשטער האט געזאגט, וואס דער אייבערשטער פירט, וואס דער אייבערשטער האט געמאכט.
“וְהָאֵשׁ קַל מִן הָרוּחַ” — מילא איז עס נאך העכער. זייער גוט.
—
ביז אהער האבן מיר געלערנט וואס די פיר יסודות זענען, אז אלעס איז געמאכט פון זיי, און צוויי אדער דריי זייער וויכטיגע תכונות פון די יסודות. די טבע פון די ד׳ יסודות:
1. איינס — אז יעדער איינער פון זיי האט א פלאץ וואו ער גייט ארויף אדער אראפ. צוויי פון זיי גייען ארויף, צוויי פון זיי גייען אראפ.
2. צוויי — מיר האבן געלערנט די חילוק פון זייערע תכונות. די תכונות, מען רופט עס די איכות [quality], די קוואליטי פון די ד׳ יסודות: חם ויבש, חם ולח, קר ולח, קר ויבש.
3. דריי — און ממילא האבן מיר געזען אויך די פלאץ פון זיי, אז ס׳גייט א סדר. פארוואס גייט עס די סדר? ווייל דער איינס איז העכער פון דער צווייטער. ממילא: אש, רוח, מים, עפר — דאס איז די לעוועלס פון ווי לייכט זיי זענען.
—
יעצט גייען מיר לערנען וויאזוי ווערן די יסודות אונז צו אנדערע זאכן, אונז צו גופים. יא. דאס מיינט יסודות — אז זיי זענען די building blocks פון אלע אנדערע זאכן, וואס מען קאמביינט זיי אין סוירטן וועגן און דאס קריעיט אנדערע חומרים.
אבער מען טוט מאכן א שטיקל טעות און מיינען אז דאס מיינט אז אלעס אין דער וועלט איז א סאלאט — אז ס׳איז אזויווי די building blocks, אזויווי מען שטעלט זיך פאר building blocks. דער תירוץ איז אז ס׳איז נישט אזוי. נאר וואס? וועלן מיר ליינען.
זאגט ער: “וּמֵאַחַר שֶׁאֵלּוּ הַיְּסוֹדוֹת לְכָל הַגּוּפִים שֶׁתַּחַת הָרָקִיעַ” — אויב זיי זענען יסודות, קומט אויס — “נִמְצָא שֶׁכָּל גּוּף וְגוּף, מֵאָדָם וּבְהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְדָג וְצֶמַח וּמַתָּכוֹת וְאֶבֶן, גָּלְמוֹ” — דער גולם [golem: raw material] דערפון, דער חומר דערפון — “מֵחִבּוּר אַרְבַּעְתָּן, וְאַרְבַּעְתָּן יִתְעָרְבוּ יַחַד” — זיי ווערן צוזאמענגעמישט.
“וְנִשְׁתַּנָּה כָּל אֶחָד מֵהֶם בְּעֵת הָעֵרֶב” — דאס הייסט, די יסודות אליין ווערן געטוישט בעת הערב — “עַד שֶׁיִּמָּצֵא הַמְּחֻבָּר מֵאַרְבַּעְתָּם אֵינוֹ דּוֹמֶה לְאֶחָד מֵהֶם כְּשֶׁהוּא לְבַדּוֹ” — דאס הייסט, די זאך וואס קומט ארויס פון די פיר יסודות זעט נישט אויס ווי קיין איינעם פון די פיר יסודות, עס זעט אויס ווי א נייע זאך.
“וְאֵין נִפְרָד מֵהֶם אֲפִלּוּ חֵלֶק אֶחָד שֶׁהוּא אֵשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ” — וואס איז נישט עפעס וואס מ׳קען נאכדעם צוריק צוטיילן. אזוי ווי ער זאגט, ס׳איז נישט קיין סאלאט וואס מ׳קען נאכדעם צוריקנעמען, ארויסנעמען — “אוֹ עָפָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אוֹ מַיִם בִּפְנֵי עַצְמָם, אֶלָּא הַכֹּל נִשְׁתַּנּוּ וְנַעֲשׂוּ גוּף אֶחָד.”
דאס הייסט, אז דער אייבערשטער האט באשאפן אז ווען איינמאל איז דא א באשעפעניש וואס איז צוזאמגעשטעלט פון די ארבעה יסודות, איז נישט פשט אז מ׳קען יעצט אויסקוועטשן די חלק המים, זאל נאר בלייבן דריי יסודות דערפון, אדער מ׳זאל ארויסנעמען די עפר. נאר זיי זענען הכל נשתנה ונעשה גוף אחד.
נישט נאר מ׳קען נישט ארויסנעמען — דאס איז אויך נישט וואס ס׳מיינט. אין אנדערע ווערטער, ווען מ׳זאגט אז אלעס איז געמאכט פון פיר יסודות, מיינט מען נישט אז ס׳איז דא שטיקלעך, אז אלעס איז געמאכט פון קליינע שטיקלעך — דאס וואלט געווען אטאמיזם [atomism], אז אלעס איז געמאכט פון קליינע שטיקלעך, איז דא פירערליי סארט קליינע שטיקלעך. ניין, ס׳מיינט בכלל נישט דאס. ס׳מיינט אן אנדערע סארט זאך.
ס׳מיינט אז די פיר יסודות ווערן דער חומר פאר אנדערע זאכן, און ווען זיי גייען אריין, זיי ווערן צומישט, ווערט עס א פיפטע זאך, א דריטע זאך, און ס׳בלייבט נישט בכלל קיין אש אין דעם.
לויט דעם קומט אויס צו ענטפערן די קשיא: איינער האט געזאגט אז א מענטש איז געמאכט פון פייער, פרעגט ער א קשיא — א פייער האט א טבע אז ער פארברענט זאכן, פארוואס ווערט ער נישט פארברענט?
לויט דעם וועט ער זאגן: א מענטש איז געמאכט פון פייער מיינט אז ס׳איז א יסוד, איינער פון די יסודות נעמט מען פייער, אבער די יסוד איז שוין מער נישט קיין פייער. די פייער וואס פארברענט איז ווען די יסוד האש איז בפני עצמה, אדער אפשר ווען ס׳איז נענטער צו בפני עצמה. אבער ווען ס׳איז אין דעם מענטש, איז עס שוין נישט קיין אש — ס׳איז נאר דאס וואס איז אמאל געווען אש, און יעצט איז עס געווארן א פארט פון די ד׳ יסודות, א פארט פון דעם חומר המורכב, און ס׳איז געווארן א נייע זאך.
שאלה: די פיר יסודות אליינס זענען מורכב, אדער זיי זענען… רוח האט נאר רוח?
ענטפער: ער זאגט, נאר מים, נאר רוח. ס׳קען זיין אז אין זיי איז גארנישט, נאר רוח. אדער יא אדער ניין, אפשר יא, אפשר ניין, אבער דאס איז נישט מורכב.
דאס הייסט: אין דעם מענטש איז נישט דא אזא זאך ווי א מענטש זאל זיין נישט פון די פיר, און ס׳איז נישט דא אזא זאך ווי אין דעם מענטש זאל מען זען די פיר, ווייל מ׳זעט נאר דעם מענטש. נישט נאר א מענטש — עני זאך, עני גוף, עני זאך.
—
און ממילא קומט אויס אויך: “וּמִכָּל גּוּף הַמֻּרְכָּב” — אויב מיר האבן געלערנט אז די פיר יסודות האבן די פיר תכונות — קור, חום, לח, יובש — קומט אויס אויך, אז אויב אלעס איז צומישט פון זיי, קומט אויס אז יעדער גוף האט אויך די אלע פיר תכונות. יעדער גוף, יעדער באדי וואס איז צוזאמגעשטעלט פון די פיר — “יִמָּצֵא בוֹ” — איז דא אין אים, עקזיסטירט אין אים — “קוֹר וָחוֹם לַח וְיָבֵשׁ כְּאֶחָד.”
נישט פשוט אז דו קענסט זוכן אביסל לחות און אביסל יבשות. נאר וואס? “אֶלָּא” — אבער — “יֵשׁ מֵהֶם גּוּפִים שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶם חָזְקָה מִיְּסוֹד הָאֵשׁ” — ווייל די יסוד האש איז מער דאמינענט, איז א שטערקערע כח — “כְּמוֹ בַּעֲלֵי נֶפֶשׁ חַיָּה” — וואס האבן א ווארעמקייט — “לְפִיכָךְ יֵרָאֶה בָּהֶם הַחוֹם יוֹתֵר.”
לעבעדיגע זאכן, יעדע זאך וואס האט א לעבעדיגע נשמה און א לעבעדיגע נפש, ער לעבט — יעדער איינער קען זען אז כמעט אלע לעבעדיגע זאכן זענען ווארעם. זאגט ער, פארוואס? ווייל די יסוד האש איז מער שטארק אין די בעלי חיים.
איז דא פארקערט: “וְיֵשׁ מֵהֶם גּוּפִים שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶם חָזְקָה מִיְּסוֹד הָעָפָר, כְּמוֹ הָאֲבָנִים, לְפִיכָךְ יֵרָאֶה בָּהֶם הַיֹּבֶשׁ הַרְבֵּה.” דאס הייסט, אז הגם ס׳האט אלע פיר יסודות, אבער דער מערסט דאמינענטער איז דער יסוד העפר.
—
און איך האב נאך געוואלט קלאר מאכן. אונז זענען זייער צוגעוואוינט צו א געוויסע מאטריאליסטישע וועג פון אננעמען וואס די וועלט איז. איך קען נישט גענוג מסביר זיין, איך וועל זאגן נאר דער כלל, מ׳וועט קענען אפשר פאר א מראה מקום וואס זאל וויסן פון וואס מ׳רעדט.
אין אנדערע ווערטער, אונז מיינען אז צו מסביר זיין עפעס איז צו זאגן די חלקים, די פיזישע חלקים וואס ס׳איז געמאכט פון. אזוי זענען אנגענומען ביי אונז, און ביי דער סייענס וואס הייסט מאדערן סייענס, ביי דער נייער סייענס, איז אזוי אנגענומען.
און מ׳דארף געדענקען אז אלעס וואס שטייט דא, אפילו וואס ס׳שטייט חומר, איז אלעס מער מופשט [abstract], אלעס מער כביכול רוחניות׳דיג, אדער אלעס מער במחשבה ווי דאס. ווען דער רמב”ם זאגט אז א זאך איז געמאכט פון זאכן, מיינט ער נישט — ווי ער וועט געזאגט — אז מ׳קען אונז צונעמען, געמאכט פון די זאכן. ס׳איז א מער טעארעטישע זאך ווי דאס.
די זעלבע זאך: דער מוסג [concept] חומר איז עפעס א זאך וואס זאכן קענען זיין עפעס אנדערש — עס איז נישט קיין זאך וואס מען קען זען. חומר איז נישט קיין זאך וואס מען קען זען, אפילו חומר איז נישט קיין זאך וואס מען קען זען, אדער פילן, אדער ציילן אפילו.
יעצט, די זעלבע זאך. נאך א וויכטיגע חילוק וואס איז זייער קלאר — דאס וואס איך זאג איז נישט קיין חידוש, ס׳איז גארנישט קיין חידוש. ווער ס׳לערנט וויאזוי דער סייענס האט זיך געטוישט אין די עידן החדש, אין דער נייער מאדערנער צייט, בערך פון ס׳איז געקומען דער דור פון בעל שם [טוב], וועט דארפן וויסן אז איינער פון די גרויסע חילוקים איז וויאזוי זיי האבן פארשטאנען תכונות, זייערע קוואליטיס [qualities].
אין אנדערע ווערטער, זאכן אזויווי היץ, קעלט, נאסעקייט, און אזוי ווייטער. דאס וואס שטייט אין רמב”ם — נאסעקייט איז נישט א פיזישע זאך. אין אנדערע ווערטער, ס׳איז נישט קיין זאך וואס מען קען פילן. אוודאי קען מען עס פילן, אבער אויב מען טראכט אריין וואס איז דאס נאסעקייט, זעט מען אז נאסעקייט איז עפעס א מציאות.
נאסעקייט איז נישט קיין… דא וויל איך אבער זאגן קלאר אז נאסעקייט — יא, אונז סענסן עס. אבער סענסעס סענסן נישט נאר פיזישע זאכן. ווייל די זאך איז נאר דער גוף — דאס וואס איז א גוף, דאס וואס נעמט אויף פלאץ, קענסטו זאגן… אדער פלאץ איז דאס וואס א גוף האט א געוויסע גרויסקייט. אבער די נאסעקייט איז עפעס א תכונה דערפון, עפעס א קוואליטי דערפון.
אונז למשל זענען צוגעוואוינט צו זאגן אז די נאסעקייט איז פשוט וויפיל וואסער ס׳איז דא. אויב אזוי, איז נישטא אזא זאך נאסעקייט — נאר ס׳איז דא מער אדער ווייניגער וואסער. אבער ניין, זיי האבן געטראכט — אזויווי אונז האבן אנגעהויבן צו זאגן פריער, אבער יעצט כאפ איך אז דאס איז די נקודה — אז נאסעקייט איז א זאך.
און זיי האבן געזאגט קלאר: נאסעקייט איז אזא זאך וואס דער רמב”ם וואלט גערופן אפשר ווי א כח בגוף [a force/power within a body]. ס׳איז נישט קיין גוף, ס׳ליגט אין א גוף, ס׳איז נישט א דבר רוחני, ס׳איז נישט א דבר מופשט. אבער ס׳איז א מופשט׳דיגע זאך וואס איז פארט פון דער וועלט. ס׳איז נישט קיין זאך וואס מען קען ציילן אדער מען קען זען אין א לאבאראטארי.
שאלה: דו מיינסט צו זאגן אז אפילו ווען מיר זאלן האבן די שטערקסטע מאשין, די בעסטע טעכנאלאגיע, קאמפיוטער, וואלט מיר נישט געקענט צוריק צעטיילן פון א מענטש די ד׳ יסודות? מיר קענען צעטיילן די פראטעינס, די וואטעווער, די אטאמיק צאמשטעל, אבער די ד׳ יסודות זענען אסאך מער בעיסיק — זיי זענען די בעיסיקס פון יעדע איינס פון די זאכן וואס מען קען יא צעטיילן.
ענטפער: יא, לויט דער טעאריע, יא. ד׳ יסודות — דאס איז א ווערסיע פון אריסטאטלישע טעאריע ווי די מושגים וואס ער לערנט דא. וואלט מען געדארפט וויסן צי ס׳איז טאקע די ד׳ יסודות אדער נישט. אבער די איידיע פון למשל נאסעקייט אויכעט — דו קענסט נישט טרעפן ערגעץ נאסעקייט, אבער דאס מיינט נישט אז נאסעקייט עקזיסטירט נישט. נאסעקייט איז א תכונה פון די יסודות אדער פון א גוף וואס איז די יסודות.
שאלה: קור און חום און יובש און לחות איז נאך אסאך מער בעיסיק ווי human beings, ווייל זיי זענען תכונות פון די פיר יסודות.
ענטפער: פערפעקט, קארעקט. דאס האבן זיי [דער מאדערנער סייענס] געזאגט — אז ס׳איז נישטא אין דער וועלט קיין נאסעקייט, נאר ס׳איז דא יסודות אליינס, כביכול, אדער אפילו נישט די יסודות, אן אנדערע יסודות, האט נישט קיין חילוק. נאר די יסודות אליינס — האט מען טאקע דאס געזאגט, אזויווי דו זאגסט ריכטיג: אויב אזוי, וואס איז דאס נאסעקייט? נאסעקייט איז א סובדזשעקטיווע [subjective] זאך, עס ליגט אין דער נפש.
און נאכדעם ווערט א גאנצע פראבלעם פון וואו קומט דער נפש, און יעדער איינער האט געהערט מן הסתם פון דער פראבלעם פון דער נפש און דער גוף [the mind-body problem], פון דעקארט [Descartes], וויאזוי קען דער נפש זיך קאנעקטן מיט דער וועלט. דאס איז אלעס געקומען פארט פון דעם וואס ער האט אנגענומען אז אין דער וועלט איז נישטא די סארט זאכן.
אבער דער רמב”ם און פאר אים האבן אנגענומען אז אין דער וועלט איז דא די סארט זאכן. נאסעקייט — אפילו דאס זענען נישט ממש קיין גשמיות׳דיגע זאכן, מען קען זיי נישט צעטיילן, מען קען נישט אריינשיקן נאסעקייט ערגעץ. אמת, נאסעקייט איז אלעמאל אין עפעס. מען קען נישט שיקן נאסעקייט אליין — מען קען נאר שיקן וואסער וואס איז נאס, עפעס וואס האט עפעס נאסעקייט אין זיך.
אקעי, דאס איז גענוג, אט ליעסט מען זאל כאפן אביסל פון וואס מ׳רעדט דא. איך וויל נישט מכריע זיין וואס איז גערעכט, נישט עכט אריינגיין דערין, אבער מ׳זאל פארשטיין אז ווען מ׳זאגט קור ולח איז נישט סתם די זעלבע זאך ווי וואסער. לח איז א תכונה וואס וואסער האט, און ס׳איז טאקע א תכונה במציאות, א תכונה וואס ליגט אין דער וואסער. אזויווי מ׳האט געזאגט אז דער אש האט א תכונה אז ס׳איז הייס — נישט אז דער אש אליין איז היץ.
—
און על דרך זה, זאגט דער רמב”ם, פירט ער אויס: קומט אויס, אזויווי מיר האבן געזאגט אז גארנישט אין דער וועלט איז נישט איינע פון די יסודות, די זעלבע זאך — גארנישט אין דער וועלט איז נישט נאר קור אדער לח. און ווייל ס׳איז דא זאכן, אדער אז “יִמָּצֵא גוּף חַם יוֹתֵר מִגּוּף אַחֵר חַם” — קען איינס זיין הייסער ווי דער אנדערער. פארוואס? ווייל דער חלק האש איז מער דאמינענט אין יענער זאך.
און אויך ווייל דער חום — די קלאסישע קשיא: אויב ס׳איז דא א זאך חום, וויאזוי קען זיין איין הייסע זאך הייסער פון א צווייטע הייסע זאך? דער תירוץ איז אז דער אנדערער האט אביסל קאלטקייט אין אים.
ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך: ווען דער רמב”ם וויל דארט זאגן אז ווען א מענטש האט פיבער אדער ווען א מענטש איז הייס, זאגט ער אז דער כח האש האט זיך צושפילט אין אים.
שאלה: יא, ס׳איז צו הייס. אבער ער זאגט אפילו די דעות אז ס׳איז צו הייס — דער מענטש האט די זעלבע amount פון די ד׳ יסודות אין אים אייביג. וויאזוי איז איין כח געווארן מער דאמינאנט פונקט יעצט?
ענטפער: ניין, ס׳איז נישט אזוי. ביטער געזאגט, ביטער געזאגט — מיר זאלן אלעמאל די זעלבע, פארקערט, מיר זאלן לערנען. אבער דאס איז again, we’re getting very advanced. מיר האבן דא געהאט אריין אין סייענס וואס אונז קענען אביסל בעסער.
—
Speaker 1: דער רמב”ם וואלט געזאגט אז ווען א מענטש האט פיבער, אדער ווען א מענטש איז הייס, דאס הייסט אז די כח [ko’ach: force/power] האש האט זיך צושפּילט אין אים? יא, ס’איז הייס. אבער ער זאגט אז אפילו דאס וואס איז צו הייס, דער מענטש האט די זעלבע amount פון אש פון די ד׳ יסודות [arba yesodos: four elements] אין אים אייביג. וויאזוי איז איין כח געווארן מער דאמינאנט פונקט יעצט?
Speaker 2: ניין, ניין, ס’איז ווי דו האסט געזאגט, ווי דו האסט געזאגט. ס’זענען דא אנדערע וואס זאגן פארקערט. זיי זאגן — we’re getting very advanced — מיר גייען אריין אין סייענס וואס אונז קענען אביסל בעסער. אבער ביי זיי איז דאס געווען אמאל משל [mashal: analogy/metaphor] פון דער קאנצעפט פון מזג [mezeg: temperament/mixture], right? מזג אוויר [mezeg avir: weather/climate] רעדט מען אפילו היינט אויף עברית, אבער מזג מיינט זיך איינצוזאגן. און זיי האבן פארקערט — זיי האבן געלערנט אז מחלות [machlos: illnesses] איז טאקע דאס, אז די באלאנס פון די יסודות… אז איין פייער האט זיך מער אנגעצונדן.
ס’איז אינטערעסאנט, דאס האבן מיר געלערנט אין מורה נבוכים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed] אביסל, אז די מורה נבוכים מיינט אז דאס איז… דאס איז שוין אין עולם המוסר [olam hamusar: the moral realm], יא.
—
Speaker 1: אבער ער וויל דאך אונז זאגן אז ס’איז נישט דא אינגאנצן פייער. אויב יעדע זאך וואס איז חם [cham: hot] וואלט געווען אינגאנצן פייער, אינגאנצן חם, וואלט נישט געקענט זיין חם וואס איז מער חם ווי חם. אלא מאי [ela mai: rather, what is it?], ס’האט אביסל קאלט. ער האט אביסל מער חם און אביסל ווייניגער קאלט, ער האט אביסל מער קאלט און ווייניגער חם.
Speaker 2: ס’איז אינטערעסאנט, ווייל טאקע אש אליין קען אויך זיין א הייסערע פייער און א שוואכערע הייסע פייער.
Speaker 1: יא, אפילו הייסע זאכן. ס’איז אזוי ווי דו ווילסט זאגן אז אונזער אש איז אויך נישט די אש בטהרתו [b’taharaso: in its pure form], נאר ס’איז אש מיט כל מיני שברירים [shvirim: fragments] אביסל פון אנדערע.
—
Speaker 1: “וגופים יראה בהם הקור בלבד, וגופים יראה בהם הלח בלבד” [and there are bodies in which only cold is apparent, and bodies in which only moisture is apparent]. דאס הייסט, גופים וואס איז נאר קור [kor: cold], קעלט — למשל אייז. מ’זעט נאר קור, גאר קאלטע לופט. אפשר האבן זיי אין אמת’ן אויך חום [chom: heat], ווייל די איינציגסטע קעלט איז ווייניגער קאלט. אבער ס’איז דא — מ’זעט נאר די קאלטקייט. אדער מ’זעט נאר די טרוקנקייט.
אדער וואס מ’זעט ביידע — מ’זעט קור ויובש בשוה [kor v’yovesh b’shaveh: cold and dryness equally], מיינט אז ס’איז אייניג, אז ס’איז מיטלמעסיג. אוי — חום ולח כאחד בשוה [chom v’lach k’echad b’shaveh: heat and moisture together equally], אדער מ’זעט אז ס’איז נאס און קאלט אויף אמאל, אדער נאס און הייס אויף אמאל.
—
Speaker 1: או יא — חום ולח כאחד בשוה. לפי מה שיהיה רוב היסוד שהיה בעיקר התערובות [according to the proportion of the element that was dominant in the original mixture] — לויט ווי סאך פון יענע יסוד איז דא אין דעם גוף וואס איז א תערובות [ta’aroves: mixture] פון די אלע זאכן — יראה מאותו היסוד וטבעו בגוף המורכב [the nature of that element will be apparent in the compound body]. דאס וואס דו זעסט, דו זעסט אז די היץ איז זייער שטארק דאמינאנט, איז א סימן אז אין דעם גוף איז דא א שטערקערע amount פון די יסוד האש.
—
Speaker 1: און עד כאן האבן מיר געלערנט וויאזוי אלעס ווערט געמאכט — ס’איז א נקרא הויה [havayah: coming into being] — וויאזוי אלעס ווערט געמאכט פון די פיר יסודות. יעצט גייען מיר לערנען א חידוש [chiddush: novel insight]. פריער האבן מיר געזאגט אז מיר גייען אויסגעפינען פארוואס מענטשן שטארבן. גייען מיר יעצט אויסגעפינען פארוואס מענטשן שטארבן.
מיר גייען לערנען וויאזוי די פיר יסודות גייען צוריק — זיי נעמען זיך צוויי חלקים [chalakim: parts]. אבער דאס איז אלץ אזויווי א הלוואה [halva’ah: a loan]. די זאכן זענען געמאכט פון פיר יסודות — ס’איז נישט קיין מקח [mekach: a purchase], ס’גייט צוריק ווי יובל [yovel: the Jubilee year], איך ווייס וואס. ס’איז מער אזויווי א הלוואה וואס מ’דארף צוריקצאלן.
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם אז הואיל וכל הגופים שאנו רואים מורכבים מד׳ יסודות אלו, וכל המחובר מארבעה יסודות אלו סופו להפרד [since all the bodies we see are composed of these four elements, and everything composed of these four elements will ultimately separate]. ווען דער גוף הערט אויף עקזיסטירן, איז נישט פשט אז ס’איז געווארן אויס, נאר אז די פיר יסודות זענען זיך צוגאנגען אזויווי — זיי זענען געווארן צוריק נפרד [nifrad: separated] צו פיר יסודות.
אזויווי איך געדענק די לשון חז”ל [Chazal: the Sages] אז דער אייבערשטער איז מחזיר את העולם לתוהו ובוהו [machzir es ha’olam l’sohu u’vohu: returns the world to primordial chaos]. כדי — די וועלט גייט צוריק צו די יסודות, ס’איז איין זאך. נישט תהו ובהו, אבער איך זאג דיר א זאך — ס’גייט צוריק צו… תהו ובהו איז מער בעיסיק פון די ד׳ יסודות. ס’גייט צוריק צו ווי ס’איז געווען פארדעם, ווי ס’איז געקומען.
Speaker 1: יש — אבער נישט אלע אויף איין סארט. “יש שיפרד לאחר ימים מועטים” [some separate after a few days] — אז נאכדעם וואס די גוף האט אויפגעהערט צו עקזיסטירן, אז די הרכבה [harkavah: composition] דערפון האט זיך געענדיגט, דעמאלטס ס’דויערט אפאר טעג ביז ס’וועט ווערן נפרד.
Speaker 2: ניין, דעמאלטס איז נפרד. נפרד איז די זעלבע זאך. נפרד איז אז די גוף ווערט צעשטערט.
Speaker 1: אהא, ווען די הרכבה ווערט צעטיילט. ס’איז דא פשוט’ע גופים וואס לאסטן אפאר טעג — אזויווי איך ווייס, א קליינע מורטשקע, א פשוט’ע קליינע זאך וואס דו האסט אינדערהיים וואס צוגייט. און ס’איז דא זאכן וואס נעמט אסאך יארן, נישט קיין חילוק. ס’איז דא “יש בארוכה ויש בקצרה” [some last long and some last briefly].
Speaker 1: אבער די עיקר, די כלל איז: “וכל שהורכב מהם, אי אפשר שלא יפרד מהם” [and everything composed of them cannot avoid separating back into them]. נישט מעגליך אז…
Speaker 2: ווייל אלע גופים זענען דאך דברים הוים ונפסדים [dvarim havim v’nifsadim: things that come into being and perish].
Speaker 1: דו זאגסט עס בעקווארדס. דו זאגסט אז זיי זענען הוים ונפסדים ווייל זיי קענען נישט… ווייל זיי ווערן צוריק צעטיילט. אז דאס איז די סיבה פארוואס זיי זענען הוים ונפסדים. דאס איז וואס ס’מיינט — נישט צוויי זאכן, ס’איז די זעלבע זאך.
> [חידוש: “הוים ונפסדים” איז נישט צוויי באזונדערע פאקטן, נאר איין זאך — דאס וואס זיי זענען מורכב פון יסודות (הוים) איז גופא די סיבה פארוואס זיי מוזן זיך צעטיילן (נפסדים).]
Speaker 1: אהא, זאגט ער: “ואפילו אזו אדם” [even odem — a very hard substance], “אי אפשר שלא יפרד מהם” — ער קען נישט, ער קען זיך נישט האלטן.
Speaker 2: האסט טאקע נישט געזען שמיר [shamir: a legendary stone-cutting substance]? פראביר אזוי, ס’איז אינטערעסאנט. “אפילו אזו אדם” — אדם איז א סארט מעטאל?
Speaker 1: איך מיין אזוי ווי די דברקא — ער מיינט אזויווי די עדים בדברקא [witnesses in the Dvarka — a reference to something very hard/enduring]. איך מיין, ער גיבט א דוגמא פון זאכן וואס זעען אויס זייער שטארק. ס’סאונדט אז ס’בלייבט אין פייער — אזויווי א שטארקע מאטעריאל.
“אבל אי אפשר שלא יפסד” [but it is impossible that it should not perish] — ס’זאל נישט ווערן נפסד, ס’זאל נישט ווערן כלה [kaleh: consumed/destroyed], ס’זאל נישט ווערן אזויווי צוגאנגען — “ויחזור ליסודותיו” [and it returns to its elements].
און וואס געשעט דעמאלטס? “יחזור מקצתו אל האש, ומקצתו אל המים, ומקצתו אל הרוח, ומקצתו אל הארץ” [part of it returns to fire, part to water, part to wind, and part to earth].
Speaker 2: ס’סאונדט אזויווי דו האסט געזאגט פריער, אז די ד׳ יסודות איז נישט א סאלאד וואס גייט צוריק, נאר ווען ס’ווערט נפסד, אויטאמאטיש גייט יעדע צוריק צו זיין פלאץ ווי זיי זענען. די עולם הריח [olam hare’ach: the sphere of wind] צו עולם הריח.
Speaker 1: ער גייט דא אין הלכה ידועה ווייטער זאגן אביסל וויאזוי מ’זעט עס. אדער עס איז נישט סימפּל, נישט אזוי אז מען גייט איין טאג זען אז דאס גאלד איז געווארן די סארט עפר. עס איז מער קאמפּליקעטעד, אבער אין די ענד אזוי געשעט.
—
Speaker 1: יעצט איז דא א קשיא [kushya: difficulty/question], קען איך פרעגן די קשיא? אקעי. יעצט איז דא א שווערע קשיא. מיר האבן געלערנט די כלל, כלל גדול בתורה [klal gadol b’Torah: a great principle in Torah]: כל דבר שנעשה מאש מים רוח עפר חוזר ונעשה אש מים רוח עפר [everything made from fire, water, wind, and earth returns to become fire, water, wind, and earth]. עס האלט זיך נישט אויף אייביג. עס ווערט צוריק עקסטערע פון די פיר יסודות. עס גייט.
יעצט איז דא א שווערע קשיא, א גרויסע קשיא. עס שטייט אין פסוק [pasuk: verse] — איך געדענק אז איינע פון די זאכן וואס ער טוט א גאנצע צייט אין רמב”ם איז, ער דערמאנט אונז פון פסוקים וואס וואלטן געווען שווער אויף אים און ער פארענטפערט זיי.
איך געדענק אז עס איז דא א פסוק: פארוואס שטארבט א מענטש? עס שטייט אין די תורה אזוי: “כי עפר אתה ואל עפר תשוב” [ki afar atah v’el afar tashuv: for you are dust and to dust you shall return] (בראשית ג:יט). קודם כל, עס סאונדט זייער ענליך צו די רמב”ם’ס דיבור. עס סאונדט זייער ענליך, ווייל — דו ביסט געמאכט פון דעם, גייסטו צוריק צו דעם.
> [חידוש: דער פסוק “כי עפר אתה ואל עפר תשוב” סאונדט זייער ענליך צו דעם רמב”ם’ס גאנצן יסוד — “דו ביסט געמאכט פון דעם, גייסטו צוריק צו דעם.” די תורה אליין זאגט דעם זעלבן פשט ווי דער רמב”ם.]
איך האב א קשיא. איך האב דיר געזאגט — אקעי, עס איז נישט נאר עפר. סא פארוואס זאגט דער רמב”ם… מען קען פרעגן די קשיא נאך פארדעם: פארוואס שטייט “כי עפר אתה”? א מענטש איז נישט נאר עפר, א מענטש איז פיר יסודות. אמת? אבער לכאורה וויל ער דא אויך מרמז זיין [meramez zayn: hint at] די זאך, אז פארוואס שטארבט א מענטש? מענטשן ווייסן פארוואס שטארבן מענטשן? די תורה אליין זאגט: “כי עפר אתה ואל עפר תשוב” — ווייל דו ביסט געמאכט פון עפר, גייסטו צוריק צו די בעיסיק יסודות.
אויב אזוי איז שווער: פארוואס שטייט נאר עפר? פארוואס שטייט נאר עפר? אויב כל הנפרד לעלי יפרד [kol hanifrad la’alei yipared: everything that separates, separates back to them] — ער ווערט צוריק צעטיילט צו די פיר יסודות — פארוואס שטייט נאר אז א מענטש ווערט צוריק צו די איין יסוד צו עפר?
Speaker 1: זאגט ער אז די אנפאנג פסוק ענטפערט עס: “כי עפר אתה” — ווייל די מערסט דאמינאנטע כח פון א מענטש איז עפר, “כי רוב בנינו מעפר” [ki rov binyano me’afar: because the majority of his structure is from earth]. אדער עס שטייט דא אין פסוק אז דער אייבערשטער האט גענומען עפר מן האדמה [afar min ha’adamah: dust from the ground] (בראשית ב:ז). ער ענטפערט נישט “כי רוב בנינו מעפר” — אדער עס שטייט אז דער אייבערשטער האט גענומען עפר מן האדמה, און דאס איז די גרעסטע כח פון דעם מענטש. און וויבאלד “רוב בנינו מעפר”, ממילא רופט עס די תורה אזוי. אבער בעצם טאקע די אנדערע דריי יסודות וואס דער מענטש האט אויך פון זיי, גייט אויך צוריק צו זייערע יסודות.
Speaker 1: ער וויל דא דגוש’ן [emphasize], אזוי זאגט ער — ער סאמט שוין די גאנצע זאך — אז דאס איז פשוט פשט אין די פסוק. נאר ער האט מיר פארענטפערט נאר פארוואס עס שטייט עפר און נישט די אנדערע, ווייל רוב.
Speaker 2: דארט האט ער בעיסיקלי געזאגט אז לויט וויפיל דער רוב דערפון איז עפר, עס האט נאר א קליינע ביסל פון די אנדערע.
Speaker 1: האבן שוין געלערנט דאס, אז ס’איז דא א חלק וואס איז…
Speaker 2: יא, האט ער געזאגט אז איינס איז זיין מער דאמינאנט.
Speaker 1: יא, האט ער געזאגט אין די רייע פון די היץ אדער.
Speaker 2: יא.
—
Speaker 1: נאך א וויכטיגע זאך — ס’מיינט נישט דאס, איך האב שוין געזאגט. ס’מיינט נישט אז ס’איז גלייך… “ולא יפסד כשיפסד מיד יחזור לארבע יסודות” [and when it perishes, it does not immediately return to the four elements] — נישט ווען א זאך ווערט נפסד, ווען ס’ווערט אויס, גייט ער גלייך… ווערט עס… “אלא יפסד ויחזור לדבר אחר… לדבר אחר… לדבר אחר…” [rather it perishes and becomes something else… and something else… and something else…].
ס’טייטש למשל — לאמיר זאגן, מ’באגראבט א בעל חי [ba’al chai: an animal], גייט ער ווערן קאליע אין די ערד, און ער גייט ווערן א שטיקל עפר, און ס’גייט ארויסוואקסן דערפון עפעס. אבער צום סוף — “אלא יפסד ויחזור לדבר אחר”, יא?
Speaker 2: But he’s saying is very simple. אונז האבן געזאגט אז יעדע זאך צעטיילט זיך אויף אירע יסודות. יעצט, ס’מיינט נישט אז… איך מיין אז ס’מיינט אזוי — לאמיר טראכטן אזוי. ס’מיינט לכאורה אזוי. אונז שטעלן זיך פאר ווען דו זאגסט די פשט, אבער ווי אונז האבן געזאגט, גארנישט דא איז נישט פשוט, אלעס דא איז אביסל מער טעארעטיקל ווי בעיסיק.
Speaker 2: זאגט ער למשל — לאמיר נישט רעדן פון בעלי חיים, ווייל בעלי חיים איז מער קאמפּליקירט. אקעי? א קאפּ, א שטיקל גלאז, א גלאז, איז געמאכט פון זאמד מיט וואסער, מיט אלע פיר זאכן.
Speaker 1: ניין, מיט אלע פיר זאכן איז עס געמאכט.
Speaker 2: יעצט, זאגט דער רמב”ם, גייט עס מוזן — ס’מוז זיך צו נפרד ווערן, און ממילא גייט עס ווערן צוריק אש מים רוח עפר. אקעי? אבער ס’איז נאך קיינמאל נישט געווען אין די וועלט אז א שטיקל גלאז איז מיט אמאל געווארן אביסל אש, אביסל רוח, אביסל מים, אביסל עפר. That’s not what it means.
וואס איז געשען? די גלאז האט זיך צובראכן. צוביסלעך ווערט עס אין די זאמד. צוביסלעך ווערט די זאמד אביסל אין די וואסער. צוביסלעך ווערט עס… ס’האט זיך צובראכן, האט מען געמאכט דערפון עפעס א דריטע זאך, וכו׳ וכו׳ וכו׳.
> [חידוש: “וסוף הדברים יחזור” מיינט נישט א ליטעראלע, מאמענטאנע צוריקקער צו ריינע יסודות. עס מיינט א לאנגע קייט פון טרענספארמאציעס — פון איין זאך צו אן אנדערע, צו נאך אן אנדערע — ביז סוף כל סוף קומט מען צוריק צו די בעיסיק יסודות.]
Speaker 2: ס’מיינט נישט אז אין די ענד גייט אלעס זיין פשוט אש מים רוח עפר. ס’מיינט סך הכל אז דו טראכסט אריין וואס בלייבט צווישן די אלע צומישענישן — וואס איז די בעיסיקס וואס טוישן זיך דא, פשוט זייערע הרכבות אביסל מער אביסל ווייניגער? איז די פיר זאכן.
ס’מיינט נישט אז אין די ענד, נאך אפאר טויזנט יאר, גייט בלייבן אין די וועלט תהו ובהו רוח עפר. ס’גייט נישט אזוי. ס’מיינט סך הכל — מ’זעט אז זאכן שטארבן און זיי טוישן זיך צו ווערן אין אנדערע זאכן, אבער וויאזוי טוישט זיך? ס’טוישט זיך דורך די אנדערע שידוכים [shidduchim: matches/combinations] פון אש מים רוח עפר.
Speaker 1: ס’טייטש אז ווען ס’ווערט פון איין זאך אן אנדערע זאך, אז ס’איז ווייטער ווערט אין עש ורוח מים — די נייע זאך, למשל וואס דו זאגסט, די גלאז וואס האט זיך צעבראכן, האט באקומען א נייע פארם פון עש ורוח מים, אבער ס’איז נאך אלץ ווייטער אין עש ורוח מים.
Speaker 2: פארוואס זאלן מיר זאגן אז צעבראכן מיינט אז ס’האט מער רוח? ווייל ס’איז צעבראכן, זאלסטו זאגן אז ס’האט מער לופט אין אים? וואטעווער, וכולי, ס’האט אביסל לופט. דאס איז וויאזוי זאכן ווערן צעבראכן. קענסטו זאגן אזוי — זיי ווערן צעבראכן ווייל די פיר יסודות זענען כמעט נישט אין גאנצן מיטל [in balance].
—
Speaker 1: טייטש אז ווען פון איין זאך ווערט די אנדערע זאך, איז פּשט אז ס׳איז ווייטער ווערט אין אש מים רוח מים. די נייע זאך, למשל וואס דו האסט געזאגט די גלאז וואס האט זיך צובראכן, האט ער באקומען א נייע פארעם [form] פון אש מים רוח מים, ווייל ס׳איז נאך אלץ ווערט אין אש מים רוח מים.
[חידוש] אפשר קען מען זאגן אז די צובראכענע גלאז האט מער יסוד הרוח [yesod ha-ruach: the element of air], ווייל ס׳איז צוריבן, צובראכן, האט עס מער לופט אינעווייניג.
וואטעווער [whatever], ס׳איז א חילוק, ס׳איז א ביסל…
—
Speaker 1: וויאזוי ווערן זאכן צובראכן? [חידוש] קען מען אפשר זאגן אזוי: זיי ווערן צובראכן ווייל די פיר יסודות זענען קיינמאל נישט אינגאנצן בשלום — זיי האבן אלעמאל א ביסל מחלוקת [machlokes: conflict/disagreement] און זענען זיך מתנגד [misnaged: opposing] איינער צום צווייטן. ממילא, אמאל ברענגט ער זיינע חברים און זיי… כ׳זאג אזא משל.
Speaker 2: ס׳איז נישט — איינע פון די יסודות איז זיך מתגבר [misgaber: becoming dominant], כאילו, ס׳ווערט מער דאמינענט [dominant], און דאס האט א חילוק פון וויאזוי ס׳איז געווען פריער און וויאזוי ס׳איז געווארן נאכדעם.
—
Speaker 1: יעצט נעמט ער צו כל הדברים חוזרים חלילה [kol ha-dvarim chozrim chalilah: all things return in a cycle]. קען אפילו זאגן אז די עפר פון דעם מענטש איז זיך מתגבר און דעמאלט ווערט ער צוריק על עפר. אבער דער רמב״ם זאגט נישט די יסודות. איך טראכט יעצט אז מ׳קען אפשר זאגן.
יעצט, חוץ פון דעם, וואס די אינטערעסאנטע זאך — מ׳רעדט דא פון כל הדברים חוזרים חלילה. חלילה מיינט אז ס׳גייט רינגס און ארום. אזויווי ער האט אויך געזאגט די ווארט חוזר חלילה ביי גלגלים, אז זיי דרייען זיך ארום. און ס׳איז באקאנט — נישט דא שטייט עס, אבער אין פרק י״ב שטייט אין רמב״ם אז פונקט אזויווי די גלגלים דרייען זיך אין א סייקל [cycle], אין א געוויסע זין, אויך איז די דברים, עצמים, חומר וצורה [chomer v’tzurah: matter and form], די אלע יסודות דרייען זיך אין א סייקל, ווייל די שטיקל עפר וואס איז אמאל געווען דאס, צום סוף קומט ער צוריק, און אזוי ווייטער — חוזר חלילה.
—
Speaker 1: גוט. יעצט גייען מיר לערנען אז נישט נאר די זאכן וואס זענען געמאכט פון די יסודות טוישן זיך איינער צום צווייטן, נאר די יסודות אליינס טוישן זיך אויך.
[חידוש] דאס איז א ראיה אז די יסודות אליינס זענען געבויט פון איין חומר משותף [chomer meshutaf: shared/common matter], וואס א חלק פון זיי איז פשוט געווארן… באמת, די יסודות אליינס קענען ווערן איינס צום צווייטן. און דער רמב״ם גייט עס זאגן אין די הלכה י״א, י״ב.
—
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם: ארבעה יסודות אלו — די פיר יסודות — משתנין זה לזה תמיד בכל יום ובכל שעה. זיי האלטן אין איין — זיי זענען ווייברענט [vibrant], זיי קאכן זיך כאילו, זיי האלטן זיך אין איין טוישן זיך איינער צום צווייטן. One becomes the other. ער גייט זאגן.
נישט די גאנצע כח האש ווערט אן אנדערע, אבער בתוך די כח האש איז דא חלקים וואס ווערט אן אנדערע יסוד. לא כל גופן — נישט די גאנצע באדי [body] פון אש אדער פון די פיר יסודות גייט צו זייטן.
—
Speaker 1: איז ער מסביר: מקצת הארץ הקרובים מן המים — מן מיינט אייביג אל [i.e., “מן” = “from/near”] — ביי די עק פון ארץ, דארטן ווי דער ים און די יבשה [yabasha: dry land] טרעפן זיך, היכי דנשקי שמיא בארעא [heichi d’nashki shmaya b’ar’a: where heaven and earth meet — a Talmudic expression], דארטן ווי דער ים און די יבשה טרעפן זיך, קומען זיך צוזאם די צוויי יסודות: דער עפר איז בעיקר מיסוד העפר, און די מים איז בעיקר מיסוד המים. און דארטן איז ווי דער זאמד ווערט מער און מער נאס און מאראסטיג און ווערט א חלק פון די וואסער, און אויך די וואסער ווערט נעלם בתוך העפר און ווערט טרוקן און ווערט עפר.
דאס איז אינטערעסאנט, ווייל ער האט געזאגט אז ווען די וואסער משתנה איז מתפורר ונעשה מים [misporer v’na’aseh mayim: crumbles and becomes water]. ער האט נישט געזאגט אז די וואסער ווערט עפר. דא זאגט ער יא.
—
Speaker 1: וכן מקצת המים הסמוכים לרוח, משתנים ומתמסמסים ונעשים רוח [v’chen miktzas ha-mayim ha-smuchim la-ruach, mishtanim u’mismasmsim v’na’asim ruach]. דאס איז דארטן וואו וואסער ווערט אין… רוח. רוח מיינט ווינט. יא, למשל, וואס דו זעסט א וואלקן איז וואסער וואס איז געגאנגען אין די רוח אריין, און ס׳ווערט — די וואסער דערפון ווערט קלענער און קלענער, אבער ס׳ווערט נאר רוח.
וכן הרוח מקצתו הסמוך לאש, משתנה ומתחולל ונעשה אש [v’chen ha-ruach miktzaso ha-samuch la-eish, mishtaneh u’mischolel v’na’aseh eish].
—
Speaker 1: מתחולל? א נייע ווארט.
– מתפורר [misporer] — איז וואס געשעט ווען ארץ ווערט צעברעקלט, יא, ס׳ווערט וואסער.
– מתמוסס [mismoises] — איז ס׳צעגייט, ס׳ווערט רוח, ס׳ווערט אזוי.
– און מתחולל [mischolel]? I don’t know וואס דאס ווארט מיינט. איז דאס א ווערב [verb] פאר ווען רוח ווערט אש.
אפשר איינער פון די חברה וויל זאגן טייטש?
Speaker 2: חולל אור… ס׳מיינט מיר ווערן א פייער. ווערן א פייער.
Speaker 1: ווייסטו וואס דאס מיינט? איך דענק אז פייער איז כוכבדיג, פייער איז הייס. חולל, זאגט ער, מתהווה מחדש [mishaveh me-chadash: comes into being anew]. ס׳ווערט אזוי ווי מחוללי ומביא תמים — ס׳ווערט צוריק באשאפן.
יא, דאס איז די פּשט. דאס איז נישט די פּשט אזוי ווי מפרשים זאגן מתהווה מחדש. ס׳מיינט אז דאס איז די פּראסעס [process] וואס מאכט עס. So I don’t know.
איך זע אז דער גאנצער פּראסעס איז די פּראסעס פון זאכן ווערן מער דק [dak: thin/refined], יא, מער קאלט אזוי ווי ער זאגט. ס׳ווערט, ס׳גייט — אפאר מאל איז ער מער אזא דבר גס [davar gas: coarse thing], און נאכדעם גייט ער זיך ווייטער צוריק.
Speaker 2: משתנה מיינט אז ס׳ווערט מתאדה [mis’adeh: evaporates], ס׳ווערט… מחולל מיינט אז ס׳ווערט נאך ווייניגער גס, נאך מער אזוי פייערדיג.
—
Speaker 1: וכן האש מקצתה הסמוך לרוח משתנה מתכנס ונעשה רוח [v’chen ha-eish miktzasah ha-samuch la-ruach mishtaneh miskanes v’na’aseh ruach]. ער האט געזאגט פארקערט ווי איך האב געזאגט פריער. ער גייט פארשטעלן די גאנצע סייקל אויף איינמאל.
וכן האש מקצתה הסמוך לרוח משתנה מתכנס ונעשה רוח — ס׳ווערט אויספייער, ס׳ווערט רוח. מתכנס [miskanes] — מתכנס מיינט אז ס׳נעמט זיך צונויף, ס׳ווערט מער דחוס [dachus: compressed], יא, מער — וויאזוי זאגט מען — דענס [dense].
Speaker 2: רוח איז מער דענס ווי אש?
Speaker 1: דאס איז די יסוד וואס איך האב געזאגט פריער נאכאמאל.
וכן הרוח מקצתו הסמוך למים משתנה מתכנס ונעשה מים [v’chen ha-ruach miktzaso ha-samuch la-mayim mishtaneh miskanes v’na’aseh mayim] — ס׳ווערט אונטער וואסער.
וכן המים מקצתן הסמוך לארץ משתנה מתכנס ונעשה ארץ [v’chen ha-mayim miktzasan ha-samuch la-aretz mishtaneh miskanes v’na’aseh aretz].
—
Speaker 2: ווייל ביי מים וואלט מען געזאגט אז די וואסער ווערט אויסגעטריקנט און ס׳בלייבט נאר ארץ.
Speaker 1: יא, דאס איז וואס דו זאגסט, אבער ער האט נישט אזוי געזאגט, און נישט ווייל ער איז געווען א נאר און נישט פארשטאנען אין מעכאניקס [mechanics]. ניין, נאר ער זאגט אזוי ווי ס׳זעט אויס אויבנאויף.
Speaker 2: ס׳זעט נישט אויס אויבנאויף אזוי.
Speaker 1: ס׳זעט נישט אויס אויבנאויף אזוי, נאר דו קוקסט היינט אויף דעם נאכדעם וואס אונז האבן געלערנט פאר אפאר הונדערט יאר א געוויסע וועג, און מיר זענען ברעינוואשד [brainwashed] צו קוקן אויף די זאכן אויף דעם וועג. ס׳זעט אויס פונקט אזוי, ס׳זעט גראדע אויס מער אזוי.
Speaker 2: ס׳זעט אויס פונקט פארקערט.
Speaker 1: ס׳איז נישטא קיין שום חולק אויף דעם אז די היינטיגע סייענס איז ווייניגער ווי זאכן זעען אויס ווי די דעמאלטסדיגע סייענס. אקעי [okay].
—
Speaker 1: ושינוי זה מעט מעט ולפי אורך הימים [v’shinui zeh me’at me’at u’l’fi orech ha-yamim: and this change happens gradually over the course of many days] — ס׳נעמט א לאנגע צייט. השינוי דארף צייט, לפי אורך הימים. אז דאס אליין איז זייער א לאנגע שינוי. למשל, די שינוי אז א גלאז זאל זיך ברעכן, דאס קענסטו זען אין אפאר וואכן. אבער אז די וואסער זאל ווערן די ערד, דאס נעמט אריכות ימים.
און די אלע שינויים געשעען אויך אזוי ווי ער האט פריער געזאגט — אן דעת [b’li da’as: without awareness/intention]. נישט אזוי זיי זענען זיך מבטל.
Speaker 2: עקזעקטלי [exactly].
—
Speaker 1: ואין כל היסוד משתנה — ס׳איז געשעהט, אבער קיינמאל נישט אז איינע פון די יסודות זאל ווערן דיזאלווד [dissolved]. נישט די גאנצע יסוד גייט ווערן נשתנה. עד שייעשה כל המים רוח, או כל הרוח אש. פארוואס? שאי אפשר שיבטל אחד מן היסודות הארבעה [she-i efshar she-yibatel echad min ha-yesodos ha-arba’ah: because it is impossible for one of the four elements to be nullified].
Speaker 2: אהא.
Speaker 1: אלא מקצת ישתנה מאש לרוח — אביסל פון די יסוד, פון איין יסוד קען ווערן אינטו [into] די אנדערע יסוד — ומקצת מרוח לאש, וכן בין כל אחד ואחד, ובחבריו יימצא השינוי בין ארבעתם, וחוזרות חלילה — נאכדעם קומען זיי צוריק.
—
Speaker 2: סאו [so], עס איז זייער וויכטיג אז ס׳בלייבט אלעמאל — די בין כל… דעיס [that is] אז ס׳איז דא אש מים רוח ועפר, דעיס בלייבט אלעמאל. סך הכל ביי די ענד… און וויפיל פון איטש [each] בלייבט? אבער עס איז נישטא — ער דארף קיין ווארט קיינמאל ס׳איז נישטא. ס׳איז נישטא — עס איז דא א וויכטיגע ענין: עס דארף אלעמאל בלייבן דעי אלע פיר, עס וואלט נישט געארבעט. די זאך וואס ער זאגט איז אז דעי אליינט, דעי פיר אליין, זענען נישט קבוע [kavu’a: fixed/permanent]. א חלק פון דעם — עס איז פשוט החוזר חלילה. איט דאזענט טשעינדזש עניטינג [it doesn’t change anything]. ס׳איז נישט פשוט אז איין טאג גייט דער רוח געווינען און עס גייט זיין נאר רוח. ער גייט קיינמאל נישט געווינען.
Speaker 1: יא.
Speaker 2: ס׳איז אלעמאל אזוי וואס עס שטייט לויף ופרעיה [a reference to borrowing and repaying — possibly an allusion to a concept of cyclical exchange]. ס׳בארגט און עס צאלט צוריק.
—
Speaker 2: סאו, גראמאווער האט פריער געזאגט אז די ד׳ יסודות געפינען זיך אויף א גלגל.
Speaker 1: ניין, אונטער א גלגל.
Speaker 2: אונטער א גלגל.
Speaker 1: אונטער די גלגלים. יעצט גייען אונז לערנען א וויכטיגע זאך וואס עס גייט שטיין בקיצור עמוד ה׳. א ריכטיגע זאך. אונז האבן געלערנט אז ס׳איז דא די דריי לעוועלס אויף די וועלט, רייט [right]?
– ס׳איז דא די גלגלים. אדער פון די נארמאלע מאטעס [matters/categories]: ס׳איז דא די מלאכים.
– ס׳איז דא די גלגלים.
– ס׳איז דא דער עולם התחתון — השפל והאפל [ha-shafal v’ha-afel: the lowly and dark].
יעצט גייסטו לערנען די סוד פון די קאנעקשען [connection] פון די דריי לעוועלס.
—
Speaker 2: זיי וויסן, אז זיי האבן יעצט גערעדט וויאזוי די וועלט ארבעט הענספארט [henceforth]. ס׳איז — די יסודות טוישן זיך, נאכדעם טוישן זיך די הרכבות [harkavos: compound things], זאכן מיט דעם הרכבים פון די יסודות, און נאכדעם טוישן זיך אלעס — מענטשן לעבן און שטארבן און ווערן געבוירן — אלעס דרייט זיך ארום די שינויים פון די יסודות. יעצט גייסטו לערנען א סוד…
Speaker 1: ווי געשעהט דאס? דאס זאגט ער…
Speaker 2: ווי געשעהט וואס?
Speaker 1: משינוי זה.
Speaker 2: שינוי זה — ער זאגט דער שינוי, דארף מען טראכטן אז דער שינוי מאכט אלע שינויים. דאס איז דער בעיסיק שינוי: אז אביסל וואסער ווערט לופט, אזוי ווייטער, און נאכדעם מישט זיך דער וואסער אין דער לופט. ער זאגט דאס נישט דא, אבער דאס איז…
Speaker 1: ער זאגט דאס יא, ער זאגט דאס אין די הלכה י״ד.
—
Speaker 2: משינוי זה — ווער מאכט אז עס זאל זיך טוישן? פארוואס טאקע? פארוואס רוקט זיך איינס אינדער צווייטן?
דער רמב״ם זאגט אזוי: ושינוי זה יהיה בסביבת הגלגל [v’shinui zeh yihyeh b’sivivas ha-galgal: and this change occurs through the revolution of the celestial sphere] — וויבאלד דער גלגל דרייט זיך, סאמהאו [somehow] אביסל מאכט עס אלעס זיך דרייען אביסל. סאו דאס וואס דער גלגל דרייט זיך, ער מאכט אויך אז דער לופט און דער וואסער זאלן זיך אריינדרייען איינער אינעם צווייטן. ס׳איז דא א הסבר טעקניקלי [technical] וויאזוי דאס ארבעט, אבער דאס זאגט ער נישט דא.
ומסביבתו יתחברו ארבעת היסודות [u’mi-sivuvaso yischabru arba’as ha-yesodos: and from its revolution the four elements combine] — פון די דריידלעך פון די… אלעס איז א דריידל. די דריידלעך פון די גלגל ווערט די פיר זייטן פון די דריידל, פון די פיר יסודות וואס די דריידל דרייט.
ומהם יתרכבו בני אדם [u’me-hem yisrakvu bnei adam: and from them human beings are composed] — פון זיי ווערט… ווייל ווען ס׳זאל זיך גארנישט געדרייט, ווען די זאכן וואלטן געבליבן אויף איין פלאץ, וואלט יעדער יסוד געבליבן פאר זיך.
וויאזוי ווערן בני אדם, ונפש חיה [nefesh chayah: living creatures] — וואס הייסט בעלי חיים [ba’alei chaim: animals] — וצמח [tzomeach: vegetation], ואבן ומתכת [even u’mateches: stone and metal]? יא, וואס איז דאס וואס מ׳רופט אסאך מאל דומם [domem: inanimate]. דער רמב״ם שרייבט בכלל נישט דומם, אבער איך געדענק, ס׳שטייט אלעמאל אבנים ומתכות. דאס זענען די דומם.
דאס ווערט דורך דעם, ווייל אלע זאכן זענען הרכבות פון פיר יסודות — ווערט דורך דעם וואס דער גלגל דרייט זיך. דער גלגל מישט אויס די יסודות: אמאל צומישט זיך אביסל מער, אמאל צומישט זיך אביסל ווייניגער. פון די אלע סארט צומישענישן ווערן מענטשן און בעלי חיים וכו׳ וכו׳.
—
Speaker 2: ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל די גלגל דרייט זיך דאך חיים מיט א דעת [da’as: awareness/knowledge]. דו קענסט עס איבערזאגן אז דער גלגל וואס איז לעבן די ד׳ יסודות מישט ארום די ד׳ יסודות. ער איז דער וואס שטייט און ער מישט דעם גרויסן טאפ [pot]. ער מישט אבער נישט כדי צו מאכן די ד׳ יסודות — ער מישט נישט פאר זיין אייגענעם סיבוב [sivuv: revolution], אבער א דאנק דעם ווערט א פועל יוצא [po’el yotzei: a resultant effect/byproduct] — די פיר יסודות ווערן ארומגעמישט.
—
Speaker 2: יעצט, דאס איז אלעס צו מסביר זיין וויאזוי ס׳ווערט די חומר [chomer: matter]. די חומר איז די חומר. וואס איז מיט די צורה [tzurah: form]? יעדע זאך דארף האבן זיין צורה.
ס׳איז דא מענטשן און בהמות [behemos: animals] און קיען [cows] און דומם. ס׳איז פון די ד׳ יסודות. די חילוק צווישן א בן אדם און א נפש חיה — ביידע איז א צוזאמשטעל פון די ד׳ יסודות. אין וואס איז איינס אנדערש?
ס׳איז צוויי חילוקים:
1. איינס איז אין די חומר — ס׳קען זיין א בהמה האט אן אנדערע קאמבינאציע [combination]. חומר אליין קען האבן אן אנדערע קאמבינאציע.
2. און איינס איז אין די צורה — חוץ פון דעם וואס ער דארף האבן אן אנדערע צורה, איז אן אנדערע זאך.
דארף מען נאך פארשטיין וויאזוי קומען די צורות.
—
Speaker 2: ער זאגט אזוי: די צורה — והאל נותן לכל גולם וגולם צורה הראויה לו [v’ha-Kel nosen l’chol golem v’golem tzurah ha-re’uyah lo: and God gives each body the form appropriate to it]. יעדע גולם [golem: raw body/matter] דארף האבן א צורה וואס איז באלאנגט פאר א געוויסע גולם.
למשל, די צומישטע מעל מיט צוקער קענסטו נישט מאכן פון אים א מענטש — דו קענסט מאכן פון אים א קעיק [cake]. דעם קען חל זיין [chal zayn: can apply to it] די צורת קעיק און נישט די צורת אדם. יעדער גולם, יעדער קאמבינעישאן [combination] פון די פיר יסודות, ווערט דערפון אן אנדערע מין באשעפעניש, דארף באקומען אן אנדערע מין צורה. ס׳ווערט נישט אליין.
דער אייבערשטער איז דער וואס געבט — פאר א געוויסע גולם, פון א געוויסע צוזאמשטעל פון די ד׳ יסודות, געבט ער א צורה הראויה לו. דאס איז נישט פאר א געוויסער — ווייל ס׳איז דא א געוויסע חומר וואס פאר אים איז פאסיג, ער האט די ריכטיגע קאמבינעישאן.
פון דעם קען חל זיין די צורת קעיק [cake], נישט די צורת אדם. כדי ס’זאל זיין א צורת אדם, דארף זיין… יעדע גולם, יעדע קאמבינעישאן [combination] פון די פיר יסודות, ווערט דערפון אן אנדערע מין באשעפעניש און דארף באקומען אן אנדערע מין צורה. ס’ווערט נישט אליינס.
וואס געשעט דא? דער אייבערשטער איז דער וואס געט פאר א געוויסע גולם, פאר א געוויסע צוזאמשטעל פון די ד’ יסודות [ארבע יסודות: four elements], געט ער א צורה הראויה לו [tzurah ha-re’uyah lo: a form fitting for it]. ראויה לו — ער איז ראוי פאר א געוויסע, ווייל ס’איז דא א געוויסע חומר וואס איז ראוי פאר א צורה. דער חומר וואס פאר אים איז פאסיג, ער האט די ריכטיגע קאמבינעישאן פון די ד’ יסודות, ס’קען פון אים זיין א גוטער מענטש — גיבט אים דער אייבערשטער די צורה הראויה לו.
וואס איז די ראויה לו? דורך וועמען? על ידי מלאך [mal’ach: angel], וואס איז דער צענטער מלאך [the tenth angel], שהיא הצורה הנקראת אישים [she-hi ha-tzurah ha-nikre’es ishim: which is the form called Ishim]. דער צענטער, דער נידריגסטער. דער צענטער, וואס איז קרוב צו די ארץ [eretz: earth], וואס דער מלאך זעט — איז דער… אזוי ווי ס’שטייט “והאיש גבריאל” [דניאל ט:כא — “and the man Gavriel”], “איש” איז א נאמען פון א מלאך.
ווען דער מלאך וואס הייסט אישים אדער איש, ער געט די צורות פאר אלעס וואס האט צורות. די אלע זאכן וואס האבן צורות אין די וועלט, אלעס קומט פון דעם מלאך הנקרא אישים, וואס פארשטייט זיך במקור פון דעם אייבערשטן. אלעס איז פון דעם אייבערשטן.
דאס הייסט, דער נידריגסטער גלגל מישט ארום די ד’ יסודות, און דער נידריגסטער פון די מלאכים איז דער וואס איז ממונה [memuneh: appointed] אויף צו געבן די צורות.
—
אינטערעסאנט. וואס טוען די העכערע פון דעם? זיי זענען ביזי [busy] מיט זיך אליין. די גלגלים העכער פון דעם און די מלאכים העכער פון דעם זענען נישט ביזי מיט די מתחת [mata’chas: those below]. קיינער איז נישט ביזי. דער צענטער מלאך איז אויך נישט ביזי. ס’איז נאר פשוט ווייל ער איז דער נענסטער.
ער טוט נישט — דו דארפסט געדענקען — די כוונה פון די עליונים [elyonim: the higher beings] איז נישט די תחתונים [tachtonim: the lower beings]. אבער דער אייבערשטער טוט עס. דער אייבערשטער טוט אלעס, דאס איז נישט דער פוינט [point].
גוט, אבער וואס מיינסטו צו זאגן? ער טוט עס נישט מיט אינטענשאן [intention]? דער אישים טוט עס… זיין אינטענשאן איז נישט דאס. נישט פשט אז דער אישים טראכט “איך וויל מאכן מענטשן.” דער איינציגסטער וואס טראכט איז נאר דער אייבערשטער. אפילו דאס איז אפשר נישט אזוי סימפל [simple].
אבער דער אישים, זיין כח איז וואס געט דארט, דאס איז אלעס. ער איז פשוט דער נענסטער. פארוואס זאגט מען אז ער געט עס? ווייל ער איז דער נענסטער. נישט אז דער העכערער געט אים. ס’קומט אן צו דעם, דאס איז דער נעקסטע [next], איין סטעפ [step] פאר דעם מענטש אדער פאר די אלע זאכן וואס זענען דא אויף דער וועלט — איז דער צענטער מלאך. ער געט איבער און ס’קומט אן צו זיין שטאק [level/stage].
דאס איז אלעס. נישט אז ער געבט ווייל ער שטייט אונטער דעם. דאס וואלט געווען זייער א מגושמ’דיגע [megushom’dige: materialistic/crude] וועג פון טראכטן.
—
אקעי [okay]. וואס איז די יצירה? נישט וואס איז די יצירה. יא, מ’קען זאגן וואס איז די יצירה, אבער יעדע זאך האט א צורה. יעצט גייט דער רמב”ם זאגן א כלל, א כלל גדול בעניני צורות וחומר, א וויכטיגע זאך.
איז יעצט האט דער רמב”ם מסביר געווען וואס חומר איז — חומר איז א צוזאמענשטעל פון די ארבעה יסודות. יעצט גייט ער מסביר זיין וואס די צורה איז פון חומר. ער האט שוין געזאגט ווער עס געבט די צורה, און יעצט גייט ער זאגן…
ער גייט נישט זאגן וואס צורה איז. ער גייט נישט זאגן עפעס וועגן צורה. ער גייט זאגן זאכן וועגן צורה. וואס גייט ער זאגן וואס עס איז? ער גייט נישט זאגן וואס עס איז. ער גייט זאגן וואס די צורה פון א מענטש איז — דאס גייט ער זאגן, א וויכטיגע זאך. אבער ער גייט נישט זאגן וואס צורה איז.
צורה איז פשוט, סימפל. ער האט נישט מסביר געווען די טייטש פון די ווארט צורה, אדער די טייטש פון די ווארט גולם. צורה איז וואס א זאך איז, דאס איז אלעס. נישט מער און נישט ווייניגער.
ער זאגט אבער א וויכטיגע זאך, און ס’איז פארשטיין, דאס איז ווייל לכאורה א הקדמה… איך ווייס שוין פארוואס דאס איז א הקדמה. דאס איז א הקדמה נחוצה מאוד פאר אלעס וואס מ’רעדט וועגן חומר וצורה.
פרק י”ד, זאגט דער רמב”ם, לאמיר עס פארליינען א סעקונדע:
“לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם” [le-olam ein atah ro’eh golem b’lo tzurah o tzurah b’lo golem: you never see matter without form or form without matter].
דער רמב”ם זאגט, געדענק א וויכטיגע זאך: דו קענסט נישט זען, דו האסט קיינמאל נישט געזען — נישט א גולם אן א צורה. מענטשן מיינען אז וואס מ’זעט איז חומר — נישט ריכטיג. דו זעסט נישט קיין גולם אן א צורה, און אוודאי נישט א צורה בלא גולם. ביידע פון זיי האסטו קיינמאל נישט געזען.
איז וויאזוי ווייסטו? פארוואס טיילסטו עס? מ’זעט נאר די קאמבינאציע פון ביידע צוזאמען. א חומר וואס איז אין א צורה, דאס זעט מען. א חומר וואס האט א צורה — א חומר וואס האט א צורה צוזאמען, און מ’זעט נאר ביידע צוזאמען. אלעס וואס דו זעסט איז א חומר וואס האט א צורה.
איז פארוואס האסטו בכלל געטראכט פון די איידיע [idea] אז דו האסט א חומר און א צורה? וויאזוי איז דא א חלוקה? וויאזוי צעטיילסטו עס אויף צוויי זאכן, אז דאס קומט פון דעם און דאס קומט פון יענץ?
אלא — “אלא לב האדם הוא שמחלק הגוף הנמצא בדעתו” [ela lev ha-adam hu she-mechalek ha-guf ha-nimtza b’da’ato: rather, the human mind divides the body that exists in his thought] — דאס הייסט, אין מיין קאפ, בדעתו, איך זע א גוף, איז אז ס’איז דא יעצט אין מיין דעת א גוף, רייט [right]? אז איך זע עפעס, איז דא יעצט האב איך אן אינטערנעל קאנצעפט [internal concept] דערפון, און איך צעטייל עס. איך קען זען אז דער גוף, למשל די קערידזש [carriage], קען זיין עפעס אנדערש. איך פארשטיי אז דאס קען זיין חומר און דאס קען זיין צורה.
און ווייל איך צעטייל דעם גוף, אן עצם הנמצא בדעתי — וידע שהוא מחובר מגולם וצורה [v’yodei’a she-hu mechubor mi-golem v’tzurah: and knows that it is composed of matter and form] — איך קען וויסן אז ס’איז מחובר מגולם וצורה, איך קען אבער קיינמאל נישט זען איינס אן די צווייטע.
און נישט נאר דעם, ער ווייסט אויכעט — “שיש שם גופים פשוטים” — דאס איז וואס ער ווייסט אויכעט פון התבוננות [hisbonenus: contemplation].
דער פשט איז נאכאמאל, די ווארט “הנמצא בדעתו” — וואס געפינט זיך אין מיין דעת, נישט מ’צעטיילט די גוף. דו מיינסט צו זאגן אז די גוף וואס איך בין מישש [memashesh: touching], די גוף וואס איך זע — אין מיין דעת צעטייל איך זיין חומר וצורה? ער מיינט צו זאגן אז אפילו איך קען נישט צעטיילן א גוף הנמצא לחושיי [ha-nimtza le-chushay: that exists to my senses], אין מיינע חושים, און עס צעטיילן — נאר אין דיין קאפ קענסטו זען און אפטיילן די חומר און די צורה.
נאכדעם, איך טראכט פון א גוף, איך האב אין מיין קאפ א פיקטשער [picture] פון דעם גוף אדער א קאנצעפט פון דעם גוף — די פיקטשער, די קאנצעפט קען איך צעטיילן. איך קען נישט נעמען א גוף אליינס און עס צעטיילן צו חומר און צורה — דאס קען איך נישט. מ’רעדט נאר פון די קאנצעפט.
און נישט נאר דעם, די זעלבע זאך — די ארבע יסודות — איז זייער וויכטיג. די אלע זאכן, די אלע זאכן — דאס איז מיין גרעסטע הערה [he’arah: observation] וואס איך האב געזאגט די גאנצע צייט — אז די אלע זאכן זענען מושגים מחשבתיים [musagim machshava’ti’im: conceptual/intellectual constructs], די אלע זאכן זענען אין קאפ. גארנישט פון די מושגים וואס מיר האבן געלערנט ביז יעצט איז א זאך וואס מ’קען זען.
די תולדות, די תוצאות קען מען זען — אז עס טוישט זיך וכדומה — אבער די עצם מושגים… די זעלבע זאך די ארבע יסודות, ווי איך האב אויך קיינמאל נישט געזען איינס פון די ארבע יסודות עקסטער [externally], לכאורה. דאס האב איך געזאגט איז נישט קלאר ביי מיר, אבער ס’זעט אויס אז דער רמב”ם זאגט עס דא.
“וידע שיש שם גופים שהגולם שלהם מחובר מארבעה יסודות” [v’yodei’a she-yesh sham gufim she-ha-golem shelahem mechubor me-arba’ah yesodos: and knows that there are bodies whose matter is composed of four elements] — דאס איז די אלע זאכן וואס מיר זעען. וויאזוי ווייסן מיר? ווייל מיר זעען אז זיי טוישן זיך.
“וגופים שהגולם שלהם פשוט ואינו מחובר מגולם אחר” [v’gufim she-ha-golem shelahem pashut v’eino mechubor mi-golem acher: and bodies whose matter is simple and not composed of another matter] — דאס איז די גופים פון די לבנה [levanah: moon] און די גלגלים [galgalim: celestial spheres], זייער חומר איז פשוט. פשוט מיינט אז ס’איז סימפל, ס’איז נאר געמאכט פון איין זאך, נישט מחובר פון צוויי גלמים, אבער ס’איז אויך א גולם.
און וואס איז מיט די צורות וואס האבן נישט קיין גולם בכלל? האבן מיר קיינמאל נישט געזען, נישט אז מ’האט זיי צעטיילט פון עפעס.
הנקראים מלאכים — “והצורות שאין להם גולם אינם נראים לעין, אלא בעין הלב” [v’ha-tzuros she-ein lahem golem einam nir’im la-ayin, ela b’ein ha-lev: and the forms that have no matter are not visible to the eye, but are known through the “eye of the heart”] — אין די אויגן פון דיין הארץ קענסטו עס זען — “כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין” [k’mo she-yodim adon ha-kol b’lo re’iyas ayin: just as we know the Master of all without seeing with the eye] — פונקט ווי מ’קען וויסן דעם אייבערשטן אן אים זען.
זען? וויאזוי? פון פארשטיין. דאס הייסט, מיר קענען וויסן די מלאכים אן זיי זען. פארשטיין אז ס’מוז זיין מלאכים. יא. און אויך וואס זיי זענען — וואספארא סארט זאך מוזן זיי זיין.
עד כאן איז דאס א גרויסע כלל אין ענין גולם וצורה, אין ענין די עלי סולמות [alei sulamos: levels of the ladder], און די אלע דריי לעוועלס [levels] וואס מיר האבן יעצט געלערנט.
—
יעצט קומט א גאנצע נייע פרק, קען מען זאגן. פארדעם מיין איך — די שטיקל אפשר האב איך געלייגט דא אין די צורת האדם, אבער קען זיין אז ס’איז בחינת מקדים הכללות [b’chinas makdim ha-klalus: in the sense of presenting the general principles first]. אפשר האבן מיר עס געלייגט פאריגע וואך, איך ווייס נישט.
יעצט גייען מיר לערנען וואס איז דאס א מענטש. זייער א וויכטיגע שטיקל, אבער אויך א גרויסע סוד [sod: secret/deep matter], דער רמב”ם איז זייער שטארק מקצר [mekatzar: brief]. סאו [so], יא, לאמיר ליינען ביז דער ענדע פון די שורה. יא. לאז נישט א ליכט, מ’וועט זען.
איך וויל זאגן אזוי: נפש כל בשר [nefesh kol basar: the soul of all flesh] — די נפש. מיר האבן גערעדט פריער אז ס’איז דא בעלי נפש [ba’alei nefesh: living beings], יא, א לעבעדיגע זאך. בעלי נפש מיינט סך הכל — אונז זאלן געדענקען — נפש שטייט פאר וואטעווער [whatever] ס’איז וואס מאכט א לעבעדיגע זאך פאר א לעבעדיגע זאך, לא פחות ולא יותר [lo pachos v’lo yoser: no less and no more].
איז אזוי, יעצט האבן מיר געזען אז יעדע זאך האט א צורה. מיר האבן געזאגט אז יעדע זאך האט עפעס וואס מאכט אים וואס ער איז. אזוי אז ער איז עפעס — ער איז נישט סתם האלץ, ער איז א טיש. אזוי האט ער א צורה.
יעצט איז דא אבער לעבעדיגע זאכן, וואס זיי האבן א מער קאמפליצירטע צורה. פארדעם רופט מען זיי בעלי נפש.
נפש כל בשר, היא צורתו שנתן לו האל [nefesh kol basar, hi tzuraso she-nasan lo ha-Kel: the soul of all flesh is its form that God gave it]. מיר האבן געלערנט פריער דורך די מלאך הממונה, אבער דער אייבערשטער דירעקט [directly] — ס’איז אין סוף מער צום אייבערשטן וואס מער א העכערע זאך, ס’איז נענטער צום אייבערשטן דירעקט.
דער אייבערשטער געבט די נפש פון יעדער זאך — דאס איז סך הכל זיין צורה. דאס איז די נפש פון א בעל חי [ba’al chai: living creature]. ס’איז אזויפיל ווי צו זאגן אויף א זייער פשוט’ע זאך: קענסטו זאגן אז ווען מ’וואלט ווען גערופן א טיש מיט א נפש, וואלט מען געזאגט אז די נפש איז די טיש שבו — די פארמאט [format], די וועג וויאזוי ס’איז צוזאמגעשטעלט. די טישקייט שבו, די טיש — דאס איז די נפש.
אבער א טיש האט נישט קיין נפש, ווייל א טיש טוט נישט גארנישט. סאו ער האט נישט די סארט פארעם [form], ער האט א לאוער לעוועל [lower level] פארעם, קענסטו עס רופן. א לעבעדיגע זאך — ער דארף אסאך זאכן, ס’איז קאמפליצירט — האט ער א נפש. דאס איז די חילוק. נפש איז א נאמען פון א צורה פון א לעבעדיגע זאך. און מ’זאגט אז דער אייבערשטער געבט עס, דער אייבערשטער געבט די צורות פון אלעס, ווי מיר האבן געלערנט פריער.
—
עט, וואס איז די פשט? אז דא גייט מען זאגן אז א מענטש האט נישט סתם א נפש הנקראת נפש הבהמה, ווי מיר האבן געזאגט נפש כל בשר, נפש כל חי. א מענטש האט נאך א גרעסערע נפש.
זאגט דער רמב”ם: “והדעת היתירה המצויה בנפשו של אדם” [v’ha-da’as ha-yeseirah ha-metzuyah b’nafsho shel adam: and the extra knowledge/intellect found in the soul of a person] — אין די נפש פון א מענטש איז דא נאך מער דעת, דעת יתירה, מער פון וואס ס’איז דא אין א בעל חי, אין אן אנדערע בעל חי, נישט א מענטש.
דאס איז “צורת האדם השלם בדעתו” [tzuras ha-adam ha-shalem b’da’ato: the form of the person who is complete in his knowledge].
ס’הייסט, וועלכע אדם רעדט מען? נישט סתם אן אדם. ס’איז דא אן אדם וואס איז נישט שלם, אן אדם חסר, א קטן, אדער איינער וואס האט נישט ממש דעם דעת, ער האט נישט דעם דעת יתירה. אבער די צורת האדם השלם בדעתו…
אין אנדערע ווערטער, מען פרעגט: וואס איז א מענטש? צורה איז דער תירוץ? דאס איז נאך א טייטש פון די ווארט צורה. אדער ס’איז דער זעלבער טייטש — איך זאג די גאנצע צייט, דו פרעגסט א זאך: וואס איז עס? וואס איז א מענטש?
איז אזוי, ס’ווענדט זיך וועלכע מענטש. א מענטש וואס האט נישט קיין סאך שכל — דער תירוץ איז, ער איז בעיסיקלי [basically] א בהמה. א בהמה וואס האט אביסל מער דעת. אקעי [okay], נאו פראבלעם [no problem].
אבער ס’איז דא א מענטש, אן “אדם השלם בדעתו”, וואס ער ווייסט אלעס, ער ווייסט אלעס וואס א מענטש קען וויסן. דאס איז די דעת יתירה וואס מאכט אים פאר א מענטש. ווייל וואס איז ער? ער איז א זאך וואס ווייסט. א זאך וואס ווייסט בשלימות.
די מענטשהייט שבו איז די וויסנשאפט שבו. אבער נאר א מענטש וואס איז אן אדם השלם, נישט סתם א מענטש.
דאס הייסט, א מענטש וואס איז אן אדם השלם האט מער מענטשהייט אין זיך. ער איז דער ריכטיגער מענטש. דער אנדערער האט נאך א לאנגע וועג צו ווערן א פולער מענטש. ער איז א מענטש אין פאטענשל [potential]. די גאנצע עבודה פון א מענטש איז צו ווערן א מענטש — אזויווי ס’שטייט “נעשה אדם” [na’aseh adam: “let us make man” — בראשית א:כו].
—
“ועל צורה זו” — דאס הייסט, די צורה, אין אנדערע ווערטער, די דעת יתירה, וואס דאס איז די צורת האדם השלם — אויף דעם צורה, דאס הייסט, אין אנדערע ווערטער, וואס דאס איז אמת’דיג וואס ס’איז צו זיין א מענטש — “נאמר בתורה ‘נעשה אדם בצלמנו כדמותנו'” [בראשית א:כו].
“כלומר שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם עד שידמה להן” [kelomar she-tihyeh lo tzurah ha-yoda’as u-masheges ha-dei’os she-ein lahem golem ad she-yidmeh lahen: meaning that he should have a form that knows and grasps ideas that have no matter, until he resembles them].
אין אנדערע ווערטער, דער רמב”ם לערנט לכאורה אז “כדמותנו” מיינט כדמות המלאכים [ki-dmus ha-mal’achim: like the form of the angels], יא, נישט דער אייבערשטער. אדער על כל פנים, ס’שטייט דאך אז דער אייבערשטער רעדט צו די מלאכים. “צלמנו כדמותנו” מיינט ווי אונז — די “אלוקים” מיינט מלאכים. אזויווי אונז, אזויווי די צורה שאין בהם גולם.
אדער קען זיין דער אייבערשטער אליינס, וואס האט אויך נישט קיין גולם. סאו אין א געוויסע זין איז ער אויך ענליך צום אייבערשטן אליינס.
א מענטש האט אזא צורה וואס ער פארשטייט — פונקט אזויווי א מלאך קען פארשטיין אן קיין גוף, א מענטש קען אויך פארשטיין אן א גוף. א מענטש פארשטייט זאכן אן א גוף.
קען זיין אז אפילו ער פארשטייט עס אן א גוף — דאס איז נאך א זאך.
הקב”ה — דא שטייט אז ער פארשטייט זאכן וואס האבן נישט קיין גוף, האבן נישט קיין גולם, און אויף דעם איז ער דומה [domeh: similar] צו זיי. אזויווי זיי האבן דאך נישט קיין גולם, א צורה איז נישט קיין גולם, א מענטש’ס צורה, א מענטש’ס דעת איז אויך דאך נישט קיין גולם, און ער פארשטייט אויך נישט קיין גולם.
אבער וויכטיג איז צו וויסן, א יוד נאכאמאל, אז ער איז ענליך צו זיי ווען ער משיג [masig: grasps/comprehends] די—
Speaker 1: א מענטש פארשטייט זאכן אן א גוף. קען זיין אפילו ער פארשטייט עס אן א גוף — דאס איז נאך א זאך.
די צורה אן א חומר? מיט דעם איז ער ענלעך צו זיי. און ער איז עס אויך משיג מיט זיין דעת? איז ער עס נישט משיג מיט זיין חומר? מיט דעם יד מלהם?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: מיט דעם איז ער דומה. פונקט אזוי ווי זיי זענען צורה בלי חומר, אזוי דער דעת פון דער מענטש איז א השגת צורה בלי חומר. אדם השלם.
Speaker 2: יא, איך מיין אזוי.
Speaker 2: אבער, איז עס נישט געווענדט דורך… דאס איז יא א שכל און גוף!
Speaker 1: ניין, ניין. די ענטפער איז נאך. ווייל דאס שטייט נישט געהעריג דא. אבער די ענטפער איז נאך.
חידוש: די שכל וואס פארשטייט — די שכל איז נישט קיין גשמיות׳דיגע זאך. מיר זענען זייער צוגעוואוינט צו א פנים און גשמיות׳דיגע וועג פון טראכטן, אז כלו א זאך וואס איז א גוף קען פארשטיין. פארשטאנד איז עצם נישט קיין גשמיות׳דיגע זאך! אפילו — האב עס געזאגט פריער — אפילו הערט ער נישט קיין גשמיות׳דיגע זאך.
Speaker 2: ס׳שטייט אין דער מוח, יא?
Speaker 1: ס׳שטייט נישט אין דער מוח. מ׳דארף האבן א היכל אומצו פון א מוח — נאר אפשר קיין מחילת דעת. נאר יעצט, נאר וועלן מיר האבן אין א כלי. עס שטייט גראדע אין דער מוח, אבער עס איז נישט אמת׳דיג אין דער מוח. ווארום? ראיות אז עס קען לעבן אן דער מוח, אזוי ווי מיר וועלן זען.
—
Speaker 1: נאר דער פארקערט — דרייט עס פארקערט. דעריבער, דער רמב”ם זאגט שוין, און זענען נישט ארומגעקויפט ס׳אויליות מיט ראיות, אבער דאס איז ווי ער פארשטייט.
פאר אייניגע — אבער די וויכטיגע זאך איז דא פשוט, פאר אייניגע — געדענקסט איך אז איינע פון די פוינטס פון דא איז, אז עובד שטייען א געוויסע פסוקים וואס מענטשן האבן מיט טעותים. מענטשן קענען האבן א טעות, מענטשן קענען דאך זאגן, שטייט “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו” [בראשית א׳:כ״ו], פארשטייט א מענטש אזוי ווי, at least, אזוי ווי א מלך, אפשר אזוי ווי דער אייבערשטער עליו. עס זעט אויס געטריבן — ניין, דו פארשטייסט בכלל נישט וואס דו שטעלסט. פאר אייניגע —
Speaker 1: אלזא, צורה איז ווי הניכרת לעיניים [di niker’es le’einayim: the form visible to the eyes]. א מענטש האט צוויי צורות. דאס ווארט “צורה” האט קענען צוויי טייטשן:
– צורה קען טייטשן די פארעם, אדער shape, וואס מען קען זען צו די אויגן — ההשפעה והחותם והעלולותיו — איז נישט א רושם הגוף, וויאזוי דאס גוף זעט אויס.
נישט אויף דעם שטייט אין תורה “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו”.
ער זאגט דעריבער פארוואס — ווייל דאס הייסט בכלל נישט “צלם.” “צלם” אין די תורה איז דער טייטש “צורה” — נישט אין דער ווארט “צורה” פון הניכרת לעיניים, נאר צורה שאינה גלומה [tzurah she’einah glumah: a form that is not material/embodied]. פארוואס? ווייל ס׳איז דאך דא אן עין הלב [ein ha’lev: the eye of the heart/mind].
Speaker 1: אבער אשכחן אז די צורה הניכרת לעיניים — זאגט דער רמב”ם — הייסט נישט אויף לשון הקודש “צורה.” זי איז “תואר” שמה [to’ar: appearance/figure]. אויף דעם הייסט “תואר,” אזוי ווי עס שטייט “יפת תואר” [yefas to’ar: beautiful of form — Devarim 21:11]. “יפת תואר” איז נישט איינער וואס האט א שיינע שכל — איינער וואס האט א שיינע גוף. דאס איז ספעציפיש זיין גוף, די צורה הנראית לעין — דאס הייסט “תואר.”
חידוש: אבער עס שטייט נישט אין די תורה “נעשה אדם ב*תארנו*” — ווייל נישט דער מענטש און נישט די מלאכים האבן א “תואר.” וואס האט א מענטש? “בצלמנו” — אין אנדערע ווערטער, א צורה. וואס איז דאס? דער דעת. דאס איז וואס דער מענטש האט.
Speaker 2: שטימט? זייער גוט.
—
Speaker 1: דאס הייסט אז דער מענטש האט צוויי צורות, קען מען זאגן. ער האט די צורה וואס איז די צורה פון די חומר, און נאכדעם וואס ער האט די צורה פון די חומר האט ער א צורה — אדער נישט ער האט א צורה, נאר ס׳איז דא א צורה וואס האט עפעס א קשר מיט דעם צוזאמשטעל פון די גוף און נפש.
יעדע זאך האט צוויי צורות אין דעם סענס. כמעט יעדע זאך האט אן אויסזען און האט אויך וואס ער איז — ס׳איז נישט די זעלבע זאך. דאס ווארט “צורה” האט צוויי meanings.
Speaker 2: ס׳איז דא צורה פון תואר, אבער ס׳איז אויך דא חומר וצורה. א מענטש האט חומר וצורה, אבער ער האט נאך, דו זאגסט, עפעס א זאך וואס הייסט דעת, און דאס ווערט אויך אנגערופן צורה.
Speaker 1: דאס גייען מיר לערנען די נעקסטע שטיקל — די חילוק וואס דו זאגסט. דו ביסט גערעכט, אבער ביז דערווייל האלטן מיר נאך א שטיקל.
Speaker 1: ביז דערווייל זאגט ער אזוי, אז וואס א מענטש איז — אז די עיקר אדם השלם איז די דעת עיקרו. דאס איז טייטש “מענטש.” ממילא די דעת, דאס וואס איז טייטש מענטש, דאס איז בצלם אלקים — ער איז בצלם המלאכים.
Speaker 1: דערנאך זאגט ער — וואס דו ביסט גערעכט — אז ס׳איז אמת אז חוץ פון דעם האט א מענטש אויך א צורת בהמה, ער איז דאך א לעבעדיגע זאך. זאגט ער, אבער דאס איז דאך א מלאכת ה׳ תמימה און זייער גוט.
Speaker 2: פארוואס דארף ער זיך לאזן לערנען?
Speaker 1: ווייל דו זאגסט מיר גוטע קשיות. ס׳איז נישט די קשיא אסאך —
Speaker 2: ניין, ס׳איז אמת, ווייל א מענטש האט אויך צוויי חומרים וצורות, ס׳איז פארשידענע לעוועלס.
Speaker 1: פארוואס זאגט ער דאס? פארוואס איז נישט די נפש המצויר לכל נפש חיה — דאס וואס דו זאגסט דא, אז אויף דעם שטייט “צלם אלקים” — אז דער מענטש האט א צלם, עפעס א מער העכערע מדרגה פון צלם, אבער איז נישט דאס די בעיסיק צלם?
Speaker 2: אז נפש וואס ווערט… נאכאמאל, דער צלם ווערט אויך אנגערופן נפש.
Speaker 1: ניין. ווייל מען זאגט אז א מענטש איז א חי בנפש — עס איז די זעלבע זאך ווי מען זאגט אז א מענטש איז א חומר וצורה.
Speaker 2: Again, again, again — איך ווייס נישט ווען מען זאל עס זאגן.
Speaker 1: דער מענטש, דער דעת וואס שטייט “צלם אלהים” — דאס איז דער צורת האדם השלם בדעתו. דאס איז דער טייטש “צלם אלהים.” דאס איז נישט — ס׳איז נישט די צורה הניכרת לעיניים, און ס׳איז אויכעט נישט די צורה אדער די נפש וואס א מענטש האט בתור כל נפש חיה, בתור בהמה. Right?
וואס איז דער טייטש נפש המצויה לכל נפש חיה? שבה אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר [she’bah okhel v’shoseh u’molid u’margish u’meharher: through which one eats, drinks, reproduces, senses, and thinks] — ער פילט, ער טראכט. יא, די אלע זאכן. “נפש חיה” ווייל חיות האבן דאס אויך, חיות האבן דאס אויך. נישט אויף דעם שטייט “צלם אלהים”!
אלא — אלא הדעה שהיא צורת הנפש [ela ha’de’ah she’hi tzuras ha’nefesh: rather, the intellect, which is the form of the soul]. צורת הצורה כאילו [tzuras ha’tzurah k’ilu: the form of the form, as it were].
Speaker 1: דער נפש איז די צורה פונעם חומר — קען מען זיך טייטשן, יא. ס׳איז דא פלעצער וואו דער רמב”ם זאגט בפירוש אזוי. נישט שמונה פרקים [Shemonah Perakim: the Rambam’s introduction to Pirkei Avos], בפירוש — און איך געדענק זאגט דער רמב”ם בפירוש אז דער דעת האדם איז אזוי ווי א צורה פארן חומר.
חידוש: וואס עס הייסט — אלעמאל חומר וצורה האבן א לעוועל, וואס איבער די אלע תולדות זענען א צורה, און זיי ווערן איינס דער חומר פאר די זאך וואס ס׳איז געמאכט. די זעלבע זאך קען זיין אז דער נפש הבהמית פונעם מענטש איז א חומר פאר דער צורה פונעם מענטש, וואס דאס איז דער צורת הנפש — וואס דאס איז צלם אלהים.
Speaker 2: יא.
—
Speaker 1: גוט. זאגט ער “אף על פי שצורת הנפש” — קודם, דעריבער זאגט ער עס צוויי מאל, מ׳דארף פארשטיין פארוואס. אקעי.
זאגט ער, א סאך מאל רופט מען אן — ווי אין די תורה, אדער וואס רופט מען אן — דעם דעת רופט מען אן “נפש” אדער “רוח,” און מענטשן קענען מיינען אז מען רעדט דא פונעם בעיסיק נפש אדער רוח, וואס מאכט דעם מענטש פשוט לעבן און טרינקען און עסן — די פשוט׳ע כח החיים.
“כדי שלא תטעה בשמות המשותפים, וכל שם ושם יילמד מעניינו” [kedei she’lo tit’eh bi’shemos ha’meshutafim, v’khol shem va’shem yilamed me’inyano: so that you should not err regarding homonymous terms, and each term should be understood from its context].
Speaker 2: יא, ער זאגט דא ווי א כלל, אז ווען אין די תורה שטייט “נפש,” דארפן מיר וויסן “מעניינו” — פונעם קאנטעקסט לכאורה.
Speaker 1: יא, “עניינו” איז טייטש קאנטעקסט?
Speaker 2: אזוי ווי דא “יילמד מעניינו,” יא? פונעם קאנטעקסט.
Speaker 1: פונעם קאנטעקסט. אקעי, לאמיר ענדיגן, און לאמיר נאכאמאל שנעל מאכן אזא שנעלער סיכום.
דער רמב”ם זאגט דא סך הכל דאס וואס איך זאג דיר. ער האט געזאגט צוויי ווערטער:
– ער האט געזאגט א ווארט “נפש חיה” — דאס איז די נפש חיה וואס אלע בעלי חיים האבן.
– און ער האט גענומען דא “צלם” — וואס דאס איז “צורת אדם השלם.”
זאגט דער רמב”ם, זאלסט נישט מיינען אז די תורה איז אלעמאל מקפיד צו רופן די צוויי זאכן ביי די צוויי נעמען. אסאך מאל קען שטיין “נפש” און עס מיינט די צורה, אדער אפשר פארקערט. פארקערט אפשר נישט. אבער עס קען אסאך מאל שטיין “נפש” און עס מיינט די צורה.
סאו מ׳דארף נזהר זיין אין די נעמען, די ווערטער וואס מ׳זעט, און פארשטיין פון די קאנטעקסט וואס ער מיינט. אזוי ווי מ׳האט געזאגט א חילול השם — פון אראפנעמען דעם אייבערשטן פון זיין גדלות — טאר מען אויך נישט מאכן א חילול שם אדם, פון מיינען אז ער האט נאר א נפש, נאר א בעיסיק נפש. נאר מ׳דארף געדענקען אז ער האט א העכערע נפש, א צורה׳דיגע נפש.
—
Speaker 1: “ואין צורת הנפש הזאת…” — נו, יעצט קען איך פארשטיין פארוואס א מענטש לעבט אויף אייביג. ער האט מיר פריער געזאגט אז אין דעם פרק גייט מען פארשטיין פארוואס מענטשן שטארבן. כ׳האב געטראכט אז מ׳גייט פארשטיין פארוואס מענטשן שטארבן. אבער מ׳גייט אויך פארשטיין וועלכע חלק פון דעם מענטש שטארבט נישט — פארוואס מענטשן שטארבן און פארוואס די נשמה שטארבט נישט.
זאגט ער א פשוט׳ע זאך: “ואין צורת הנפש הזאת” — זאגט ער שוין. מ׳האט פריער געלערנט אז וואס מאכט שטארבן איז אז די יסודות ווערן צוריק נפרד צו זייער… זיי ווערן חוזר חלילה, זיי ווערן צוריק אונטער א נייע קאמבינאציע פון יסודות.
אבער זאגט ער, די צורת הנפש, די דעת וואס דער מענטש קען משיג זיין צורה — וואס ער האט געזאגט — “אינה מחוברת מן היסודות” [einah mechuberes min ha’yesodos: it is not composed of the elements] — איז נישט מחובר פון יסודות. ס׳איז נישט קיין גוף, ס׳איז נישט מחובר פון ד׳ יסודות כדי שיפרדו להם — ממילא איז עס נישט עפעס וואס מוז שטארבן.
Speaker 1: זאגט ער, “ואינה מכח הנשמה” [v’einah mi’koach ha’neshamah: and it is not from the power of the soul/life-force] — ס׳איז אויך נישט מכח הנשמה. ער מיינט די כח החיים, די נשמה וואס ער האט ביז יעצט גערופן “נפש.” ס׳איז נישט פון די כח הנשמה, פון די כח וואס לעבט אין דעם מענטש, אז די דעת זאל דארפן האבן די נשמה — “כמו שהנשמה צריכה לגוף” [k’mo she’ha’neshamah tzrichah la’guf: as the soul needs the body]. די כח החיים קען נאר לעבן אין א גוף — ס׳איז א כח החיים וואס געבט לעבן פאר די גוף און ס׳לעבט אין די גוף. אבער די דעת דארף נישט האבן די נשמה.
ווי לאנג א מענטש לעבט איז עס connected, ס׳איז עפעס צוזאמגעשטעלט, אבער ס׳ליגט נישט אין די נשמה — “אלא מאת ה׳ מן השמים היא” [ela me’eis Hashem min ha’shamayim hi: rather, it is from God, from the heavens] — ס׳איז דירעקט פון הימל.
אזוי ווי ער זאגט “צורה” — אלע צורות זענען תלוי אין א צורה, וואס דאס איז צורה לגוף. ער איז א צורה נישט איינע צורה לגוף.
Speaker 1: לפיכך, “כשייפרד הגולם אשר הוא מחובר מן היסודות” [k’she’yipared ha’golem asher hu mechubor min ha’yesodos: when the material body which is composed of the elements separates] — ווען דער חלק הגולם שבאדם, דער חלק החומר פון דעם מענטש וואס איז מחובר פון יסודות, ווערט נפרד —
און אויך אזוי, און אויך כן, דער נפש דערפון, די צורה דערפון, ווערט נאבד — “ותאבד הנשמה” [v’to’vad ha’neshamah: and the soul/life-force is lost]. די נפש פון דעם וואס האט געגעבן לעבן צו דעם גולם ווערט נאבד.
פארוואס ווערט עס נאבד? “לפי שאינה מצויה אלא עם הגוף, וצריכה לגוף בכל מעשיה” [l’fi she’einah metzuyah ela im ha’guf, u’tzrichah la’guf b’khol ma’aseha: because it only exists with the body, and needs the body for all its functions] — עס איז נאר א כח וואס מאכט לעבן דעם גוף. ביידע — אזוי ווי דער גוף דארף אים האבן, און ער דארף האבן דעם גוף. That’s a little weird way to say it, but anyway —
איז ווען דאס געשעט אז די יסודות ווערן צוריק צוטיילט, און די נשמה ווערט נאבד — ער זאגט נישט דא וואו ס׳גייט, ס׳ווערט נאבד. ס׳גייט נישט ערגעץ נישט, ס׳ווערט נאבד.
חידוש — משל: וואו גייט די טישקייט פון א טיש ווען מ׳צוברעכט א טיש? ס׳גייט נישט, ס׳ווערט נאבד.
Speaker 1: אבער דאס איז נאך נישט אלעס — ס׳איז נאך דא א חלק וואס לעבט. דער צורה, דער דעת — “לא תיכרת הצורה הזאת” [lo tikares ha’tzurah ha’zos: this form will not be cut off] — דער צורה ווערט נישט נכרת, ס׳ווערט נישט פארשניטן.
פארוואס? “לפי שאינה צריכה לנשמה” [l’fi she’einah tzrichah la’neshamah: because it does not need the soul/life-force] — ווען ס׳וואלט געדארפט האבן די נשמה, ווען די נשמה ווערט אויס וואלט יענץ געווארן אויס. אבל לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה — דער כח הדעת דארף נישט האבן די נפש און די נשמה במעשיה. “מעשיה” מיינט “בדעתה” — איר מעשים איז איר דעת, יא?
Speaker 1: “אלא יודעת ומשגת” [ela yoda’as u’masheges: rather, it knows and apprehends] — די כח פון דער צורה איז דאך אז זי איז יודעת ומשגת “הדיעות הפרודות מן הגלמים” [ha’de’os ha’prudos min ha’glamim: the ideas/intellects that are separate from material bodies] — אז זי קען משיג זיין דיעות וואס זענען נפרד פון גולמים. זי קען משיג זיין מלאכים, זי קען משיג זיין דברים מופשטים. “ויודעת בורא הכל” [v’yoda’as borei ha’kol: and knows the Creator of all] — זי קען וויסן דעם אייבערשטן.
Speaker 2: כאילו ער זאגט נישט אז זי קען, ער זאגט אז זי ווייסט.
Speaker 1: וואס האט קיינמאל נישט געדארפט — זי ווייסט. ער זאגט נישט אז זי קען.
Speaker 2: דו לייגסט די גאנצע צייט אריין אז זי קען — ס׳שטייט נישט אז זי קען, ס׳שטייט אז זי ווייסט.
Speaker 1: זי קען, און דאס האט זי פון וויסן. “אינה צריכה” — קיינמאל נישט געדארפט. דער דעת האט קיינמאל נישט געדארפט האבן!
Speaker 2: נאר וואס טוט ער? וואס דארף ער יא?
Speaker 1: ווען דער נשמה איז נישט דא, קען ער ווייטער עקזיסטן, ווייל מלכתחילה האט ער נישט געדארפט אין נשמה.
Speaker 2: יא, וואס יא?
Speaker 1: נאר ער קען ווייטער ממשיך זיין, און זיין וואס ער איז — אז ער איז א יודעת, און משגת הדעות הפרודות מן הגלמים. ער קען משיג זיין צורות.
Speaker 1: אבער איך מיין איינע — און ער איז יודעת און ממשיך צו וויסן בורא הכל — און ממילא איז דער “ועומדת לעולם ולעולמי עולמים” [v’omedes l’olam u’l’olmei olamim: and it endures forever and ever].
—
ער קען, און דאס האט ער פאר’ן וויסן. איינער – צורך האט ער קיינמאל נישט געדארפט האבן, דעם דעת האט ער קיינמאל נישט געדארפט האבן אין נשמה. נאר וואס טוט ער’ס? וואס דארף ער יא? ווען די נשמה איז נישטא, קען ער ווייטער עקזיסטירן, ווייל צו באגינען האט ער נישט געדארפט די נשמה.
יא, וואס יא? נאר ער קען ווייטער ממשיך זיין און זיין וואס ער איז – אז ער איז א יודע, און משיג את הדעות, און בורא עולמים. מען קען משכיל זיין צורות, און ער איז יודע און ממשיך צו וויסן בורא הכל, און ממילא איז ער עומדת לעולם ולעולמי עולמים.
—
אבער וואס האט זיך יא געטוישט? וואס האט זיך געטוישט אין דעת, לכאורה? אז פארדעם איז ער געווען – האט דער מענטש געזען דעם דעת אלס א חלק פון אים, וואס עס האט שוין געווען, סאו ער האט געהאט עפעס א קשר צו דער גוף ונפש.
—
וואס פאלט דיר איין? איך האב נאר מיט אן אויער געמיינט. מיט וואס איז מיין דעת אנדערש ווי דיין דעת? מען מיינט ס’ליגט אויף מיין גוף ונפש. פארוואס איז עס אנדערש? ס’איז דאך… ס’איז נישט אזוי. דאס איז דיינס.
דאס איז דער דעת שלא נברא אלא לצורך הנשמה. איך האב אים יא. ער זאגט דער… הנפש המצויה… ניין, דער… נפש כל בשר – יצירה, סאו שנתן, לא יועיל. יא, יא. דאס איז – רעדט אלס, רעדט איך דעת א יצירה. נפש בן נפש. ס’איז ווי לאנג א מענטש לעבט איז דאס מצויה בן נפש. ס’האט עפעס אויף. נפש ישראל אדם מיינט דער נעקסט לעוועל [next level] אדם. אבער דער אדם איז אויך א יציאה נפרד, און נישט… ס’איז ווערי קליר [very clear]. ס’איז אייניג פון די גרויסע… ס’שטייט נישט נערגעץ אין דעם רמב”ם.
דאס איז א פראבלעם וואס מענטשן האבן געהאט, אויף ווי דו זאגסט. אבער ס’שטייט נישט דא קיינמאל אין דעם רמב”ם אז ס’איז דיינס. און ס’מאכט אפילו נישט סענס [sense] צו זאגן דיינס. ס’איז דער אייבערשטער’ס. מאת ה׳, מאת ה׳, מאת ה׳ – אז ער זאגט ער. ס’איז יו [you] דעת.
—
דו האסט א גאנצע הארט [heart] זאגן, איך וויל מורא זיין דא, ווייל עס קען זיין זייער בקיצור. דו האסט א גאנצע הארט אריינגעלייגט אז ער קענט. ס’שטייט נישט קיינמאל אין רמב”ם משה, יכול לדעת. ס’שטייט יו דעת. ס’איז די ידיעה בפועל – רופט זיך ער עס, דאס איז די ידיעה. דער כח [koach: potential] איז א זאך וואס באלאנגט פאר דיך. דער קענען באלאנגט אפשר פאר דיך. אבער דאס טאקע וויסן איז דאך דאס וויסן אליינס.
פאר וועם באלאנגט די וויסנשאפט פון דער ריאליטעט [reality]? צו דער חילוק אין ארץ צו דער אנדערע חלק פון דעם מענטש – עס אוועיר [aware] פון דער ידיעה? וויאזוי ווייסט אז עס איז everywhere? ווי שטייט דא? שטייט נישט.
—
מיט וואס איז די ידיעה הזאת מתייחס צו דעם מענטש? ווי שטייט דא אז ס’איז מתייחס צו א פערזענליכער מענטש? דו האסט געטראפן אזא זאך אין דעם פרק? איך האב נישט.
ס’איז דאך דאס וואס דער רמב”ם לייגט אים יא אריין אין דער גאנצער לימוד פון נפש ונברא. זייער גוט, ווייל דאס איז וואס ער מיינט. צו זיין א מענטש איז נישט צו זיין א פערסאנאליטי [personality] – ס’איז צו זיין א יודע את בוראו. ס’איז נישט קיין זאך וואס באלאנגט פאר יואליש אדער פאר יצחק אדער פאר עני מענטש. ס’באלאנגט פאר’ן אייבערשטן. ער פארדינט טאקע דאס צו האבן, אזוי ווי דער אייבערשטער איז אים פארדינט.
אבער ס’איז נישט די זעלבע וועג ווי דער אייבערשטער איז יודע את עצמו, נאר ס’איז עפעס אנדערש. ס’איז דער מענטש וואס איז יודע את בוראו. ס’איז די ידיעה-וועג. זייער גוט, אבער נישט א מענטש – דער מענטש.
—
און אין וועלכע וועג ווערט ער מתייחס צו יעדן אינדיווידועלן מענטש? דו האסט געטראפן אז ער שטייט דא אזא זאך? איך פארשטיי נישט.
ס’איז א גרויסע פראבלעם. דער רמב”ם אין מורה נבוכים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed] דערמאנט דעם פראבלעם. מען זאגט אז קיינער ווייסט נישט די תירוץ, אדער עט לייענט אז ס’איז א שווערע פראבלעם. ס’איז א פראבלעם פון ידיעה.
אבער מ’דארף געדענקען אז ס’איז נישט קלאר, ס’איז נישט אזוי. איך זע נישט. ווער ס’לערנט א ביסל חסידות [Chassidus], למשל, ווייסט אז די גאנצע זאך פון טראכטן פון זיך אליינס איז דער פראבלעם פון דער גוף. א נשמה טראכט פון אייבערשטן. א נשמה דארף נישט זיין דן, פרעגן וויאזוי קען די נשמה באקומען שכר? כאפסט? די נשמה הערט אויף צו זיין דו, און הייבט אן צו זיין דער אייבערשטער אדער מיט’ן אייבערשטן. זייער סימפל [simple].
—
שוין, אבער… אט כאן. יא, שלמה בחכמתו… ס’קען זיך אריינלאזן אין זייער טיפע זאכן. יא, מ’טאר נישט. שלמה בחכמתו… זייער גוט.
דאס אלעס וואס מיר האבן געלערנט איז א פסוק: “וישוב העפר על הארץ” [קהלת י״ב:ז׳]. מ’רעדט דא פון דעם מענטש. דער חלק העפר פון דעם מענטש גייט צוריק צו דער ארץ, אזוי ווי מיר האבן פריער געלערנט אז די ד׳ יסודות ווערן צוריק נפרד.
“והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה” – דא “רוח” רעדט ער פון די יצירה, יא, די ידיעת השם. “ותשוב אל האלקים” – ס’ווערט צוריק. סאו דאס גייט צוריק. ס’איז געווען עפעס אין אן עולם הנפרד, אבער אין אן עולם הגופות. יעצט ווערט עס צוריק א חלק פון דער כלליות’דיגער עולם הנשמות. “ותשוב אל האלקים אשר נתנה”. אקעי, דארף מען פארשטיין. דער רמב”ם האט עס מסביר געווען. עד כאן.
—
יעצט, אויב אונז וועלן מאכן א סיכום – ס’ווערט צוריק פון ידיעת בוראו, און ס’ווערט צוריק ידיעת עצמו?
וואס? וואו שטייט ידיעת עצמו? אזוי ווי דער אייבערשטער איז יודע את עצמו?
ניין, ער איז נאך אלץ א דבר נברא. ער קען נישט ווערן א גאט. ער ווייסט דעם אייבערשטן אזוי ווי די בעסטע וואס א נשמה קען וויסן דעם אייבערשטן.
—
שוין. אויב איר האט נישט פארשטאנען ביז יעצט וואס דער רמב”ם האט געוואלט צום ערשט, זאלט איר נישט זיין באזארגט, ווייל דא קומט דער רמב”ם אונז פארטייטשן אז כאטש מ’קען עס נישט פארשטיין. ער זאגט אז מיט דעם וועלן פארשטייט מען נישט.
כל הדברים האלו שדיברנו בענין זה כמר מדלי הם – איז אזוי ווי דער אביסל נאסקייט פון וואסער וואס רינט ארויס פון דער דלי, פון דער עמער, פון דער שיסל. א טראפל, א טיפה מן הים.
—
אה, אינטערעסאנט. פריער ביי די מלאכים איז געשטאנען “טיפה מן הים”, יעצט איז “כמר מדלי”. כל הדברים האלו כמר מדלי – דאס איז וואס שטייט דארט. אבער ביז יעצט האט ער גערעדט וועגן דעם אויבערשטן אליין און דער עולם המלאכים, יעצט רעדט ער וועגן דעם מענטשן. דער מענטש איז נישט אזוי גרויס ווי דער ים, דער דמיון איז אביסל קלענער. אמת.
אי, ווייטער איז א טראפ, נאר דעמאלטס איז דער טראפ פון דער ים, און יעצט איז דער טראפ פון דער שיסל. אקעי.
ודברים עמוקים הם – טיפע זאכן. ער זאגט קלאר, ער וויל איינעם קיין עומק אין דעם ענין פרק ראשון ושני, ווייל דארטן וויל מען אונז מסביר זיין עפעס וואס איז אזויפיל לעוועלס [levels] העכער פון אונז, און דאס איז דער עולם המלאכים, דער עולם פון צורות הנפרדות.
אבער ס’איז נאך אלץ דברים עמוקים.
—
זאגט ער, וביאור כל אלו הדברים שבפרק שלישי ורביעי הוא הנקרא מעשה בראשית. וואס איז געשטאנען אין פרק ראשון ושני איז געווען מעשה מרכבה, פרק שלישי ורביעי איז נקרא מעשה בראשית.
וכבר ציוו חכמים הראשונים – אז נישט נאר מעשה מרכבה זאל מען נישט דורש זיין. דארטן איז געשטאנען ביי מעשה מרכבה זענען געווען שטרענגערע זאכן, מ’האט געזאגט אז מ’קען בכלל נישט לערנען אפילו נישט צו איינעם. אבער מעשה בראשית – א מענטש אליין מעג עס לערנען. אבער מ’גייט זאגן: וכבר ציוו חכמים הראשונים שאין דורשין גם בדברים האלו ברבים – אז אויך אין מעשה בראשית זאל מען אויך נישט דורש זיין ברבים. אלא לאדם אחד בלבד מודיעים דברים אלו ומלמדין אותו – נאר פאר איין מענטש אויף אמאל לערנט מען אויס די זאכן.
—
אה, דאס איז דאך די קשיא וואס מ’האט געהאט לעצטע מאל – וויאזוי קען דער רמב”ם עס טון? א קשיא אויפ’ן רמב”ם, ס’איז ממש א סתירה. זאגט דער רמב”ם יעצט: נאר פאר איין מענטש אויף אמאל. שרייבט דער סייעתא [the text]: איין מענטש לערנט עס אויף אמאל, מ’קען גארנישט לערנען פאר מער ווי איין מענטש אויף אמאל.
איך האב איך געהערט פון ר’ מאטל – האט סאך מאל געזאגט אז מען טאר נישט לערנען חסידות מיט א חברותא, מען דארף לערנען אליינס. א חברותא מאכט ערגער. אקעי, איך האב עס נישט פונקטליך געזאגט.
—
ומה בין ענין מעשה מרכבה לענין מעשה בראשית? וואס איז דער חילוק להלכה? דאס וואס איינס דארף מען לערנען… ניין, ניין, נישט “מה בין” – וואס?
זאגט ער: שענין מעשה מרכבה אפילו לאחד אין דורשין בו – אפילו פאר איין מענטש וואס באמאלן אים נישט, דארף מען נישט. אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו – נאר אויב ער איז א חכם און ער פארשטייט שוין אליין. ואז מוסרין לו ראשי הפרקים – לערנט מען אים אויס נאר די ראשי פרקים, די עיקרים דערפון.
וענין מעשה בראשית – איז אביסל א לייכטערע זאך. מלמדין אותו ליחיד אף על פי שאינו מבין אותו מדעתו – און מודיעין אותו כל שיכול לידע מדברים אלו.
אה, ס’מאכט סענס [sense]. וויבאלד ער איז א מענטש וואס מען דארף אים מסביר זיין, ער איז נישט קיין מבין מדעתו, דארף מען אים אלעס זאגן. מעשה מרכבה זאגט מען נאר פאר דער וואס מען דארף נישט אלעס זאגן.
—
איך מיין אז ס’איז אינטערעסאנט – די לשון “דורשין” און “מלמדין” זענען צוויי אנדערע זאכן. איך מיין “מלמדין אותו” איז דער פשט, ווייל דער וואס לערנט אים אויס ווייסט גאנץ מעשה בראשית, איז ער אים מלמד. דער מעשה מרכבה קענען מיר אונז נאר דורש זיין – ס’טייטש מיר קענען מאכן דערין חידושים, מיר קענען פרובירן צו אריינלערנען פשטות, ווייל אונז ווייסן נישט מעשה מרכבה כמו שהיא. מעשה בראשית קענען מיר אונז אביסל וויסן כמו שהיא.
Speaker 2: איך מיין אז “דורש” איז… “לדרוש ברבים” – איך מיין אז דאס איז דער טייטש, לדרוש ברבים. איך מיין נישט אזוי ווי דרשות, אזוי ווי צו לערנען פשטות. איך מיין נישט אזוי ווי דרשות, לערנען פשטות. ווייל ווען מ’זאגט א דרשה, אזוי מיין איך. עקשעלי [actually], ליטעראלי [literally] מיינט עס פארשן, אבער עפעס אזוי. אז איך מיין אז ווען ס’שטייט “אין דורשין” מיינט עס אז מ’רעדט נישט ברבים, אבער ביחיד יא.
Speaker 1: פארוואס שטייט דא… ניין, דו ביסט גערעכט, אפשר ווייל מ’איז נישט דורש, מ’איז נישט מלמד, מ’איז נאר דורש כביכול ליחיד.
ניין, איך מיין אז “דורש” מיינט מ’לערנט אים נישט אויס. אזוי, אז ווען מ’לערנט מעשה מרכבה איז דאס נישט קיין מלמד, ווייל דו קענסט נישט מעשה מרכבה כמו שהיא. נאר דו ביסט דורש אין מעשה מרכבה – דו פארשט, דו מאכסט דיינע אייגענע משלים צו פארשטיין אביסל מעשה מרכבה. מה שאין כן מעשה בראשית קענסטו וויסן גענוג אויף מלמד צו זיין.
—
אבער ס’שטייט נישט, ס’שטייט נישט אין רמב”ם אז קיינער ווייסט נישט מעשה מרכבה.
Speaker 2: ווער איז אסימינג [assuming] אז דער רבי ווייסט יא? ער שרייבט זיך שוין די גאנצע חקירה, ווער ווייסט נישט… אז דער רבי איז דורש, פון דעם וואס ער ווייסט מאכט ער א תורה שלימה.
Speaker 1: וואו שטייט אז דער רבי ווייסט? דער חכם, דער וואס האט געזאגט די אלע הלכות, איז א גרויסע אישטא [issue] וואו נישט אויסלערנען. דער וואס ער זאגט – איר הייסט איר, נישט קיין פראזע [phrase] – בארוואס ער זאגט ער האט נישט קיין שרייבן מאכן ראשון מאכן מרכבה, ער זאגט סתם תורה-לעך.
—
Speaker 2: זאגט דער רמב”ם, אויב איז דא דער היתר אויף מעשה בראשית, מעג עס יא גוט אויסלערנען פאר א יחיד – אויב עס זאגט, פארוואס נישט פאר א רבים?
זאגט ער: לפי שאין כל אדם יש לו דעת רחבה להשיג פירוש וביאור כל הדברים על בוריין.
אינטערעסאנט – פריער געזאגט אז יעדער מענטש האט א דעת, אבער נישט יעדער האט א דעת רחבה. ביי דער וויי [by the way], ער האט געזאגט אז צורת האדם השלם בדעתו – דער רמב”ם האט קיינמאל נישט געזאגט אז יעדער מענטש האט א דעת רחבה. אין, יעדער מענטש האט א נשמה… עס האט אויבערשטגעמאכט דעם אפשיין [option], ער האט געקענט – אזוי קען האבן א פאטענציאל [potential]… באקענט ווען דארף זיין בפועל. יא, אבער יא, נישט יעדער איינער האט… נישט יעדער האט א דעת רחבה.
להשיג – פירוש – וביאור כל הדברים על בוריין – קלאר, “על בוריין” מיינט קלאר, מיט קלארקייט. מילשון בירור. יא, מיר פארשטיין בבירור. איז א לשון וחכמים. מ’ווייסט נישט וואס ער מיינט.
מילא, מילא, ווייל נישט יעדער איינער – אדער דורך דעת רחבה וועסטו גארנישט אויפגעטון מיט’ן מלמד זיין. ס’איז נישט אנדערש ווי מעשה מרכבה, וואס מורא אז א מענטש האט לערנען פאלשע פשטים.
האט דאס דער רמב”ם געזאגט? ניין, איך פרעג, איך טראכט. ער האט געזאגט אליינס. וואס האט דער רמב”ם געזאגט? מ’לערנט נישט אויס, ווייל מען דארף עס מסתיר זיין. ס’איז נישט פארוואס. דא איז ער מנמק פארוואס. איך ווייס נישט. אפשר דאס גייט אויף ביידע. אפשר דאס גייט אויף ביידע, וואס מ’נעמט נישט ברבים.
Speaker 2: קענסטו – האט דו עס געזאגט אז עס גייט אויף מעשה בראשית, אפילו מ’נעמט אויף יחיד?
Speaker 1: מעשה בראשית שטייט נישט אויבן רבים טאר מען נישט. אקעי.
—
א זיכערע קשיא – עס געזאגט אזוי ווי מען גייט פאר א בעיבי [baby] צו עסן פלייש. וואלט ער צו זאגן דער משל פון פלייש און וויין, יא? ער גייט פאר א בעיבי צו עסן פלייש, יעצט עס חרוב מאכן. ער נישט – נעמט נישט העלפן. יא. דארף מען געבן מילך, קליינע זאכן.
—
אי, גוט. סאו פריער איז דא – זייער עלט [old] אז ער האט געזאגט צו צוליב פרק ב׳. אין פרק ב׳ האט ער געזאגט אז נאכדעם וואס מ’איז זיך מתבונן אין מעשה מרכבה, קומט מען אן צו א גרויסע אהבת ה׳. זאגט ער אויך, נאכדעם וואס מ’איז זיך מתבונן אין מעשה בראשית, קומט מען אן צו א מדריגה.
זאגט ער אזוי: שיתבונן בדברים אלו.
Speaker 2: פרק א׳, פרק ב׳ רעדט ער נאר וועגן מעשה מרכבה, ניין?
Speaker 1: מעשה בראשית און נפלאות, ביידע.
Speaker 2: מעשה בראשית און נפלאות הגדולות.
Speaker 1: איך מיין אז ס’איז דער זעלבע.
Speaker 2: אה, אקעי.
Speaker 1: ניין, יעצט גייט ער אונז זאגן בפועל. דעמאלטס האט ער געזאגט אז ס’גייט געשען, און יעצט זאגט ער: “קוק, זעסט אז ס’איז געשען.” עפעס אזוי.
אקעי, זאגט ער אזוי.
ער גייט זען א געוואלדיגע חכמה, מוסיף אהבה למקום. ער רופט דא דעם אייבערשטן “מקום” – צו דעם אייבערשטן וואס האט ערמעגליכט די גאנצע זאך, די גאנצע מציאות. מה הוא נפשו – זיין נפש גייט גלוסטן, ויכמה בשרו – זיין בשר, אנדערע לשון פאר נפש, גייט אויך גלוסטן. ער גייט אנהייבן א געוואלדיגע גלוסטעניש לאהוב המקום ברוך הוא – ליב צו האבן דעם אייבערשטן. ער וועט אים ליב האבן און ער גייט האבן א צמאון מער ליב צו האבן.
ער זאגט נישט קלאר וואס טוט זיך לעתיד לבוא [in the World to Come]. פריער האט ער געזאגט אז לעתיד לבוא איז דא א לימיט. זאגט ער, יא, ער גייט וועלן פארשטיין, ער גייט ליב האבן דעם אייבערשטן. אפשר ליב האבן מיינט פשוט… האבן, ספר האהבה [Sefer HaAhavah: the Book of Love, a section of the Rambam’s Mishneh Torah] רעדט – יא, ניין. ער גייט ליב האבן דעם אייבערשטן, אזוי זאגט ער.
אבער די ליב האבן אליין מיינט פארשטיין מער די חכמה? חס וחלילה. ער גייט האבן חכמה, ער גייט ליב האבן דעם אייבערשטן, ער גייט וועלן מער ליב האבן דעם אייבערשטן דורך מער חכמה. יא, אבער קען זיין ליב האבן איז א זאך פון עצם. ליב האבן מיינט האלטן אז ס׳איז גוט. ער גייט וויסן מיט ליב האבן, ער גייט זען אז דער אייבערשטער איז גוט. דאס איז אהבה.
—
און נאכדעם יראה [yirah: awe/fear]: “ויירא ויפחד”. ער גייט מורא האבן פון זיין פלאות און זיין גדלות. נישט מורא האבן – מורא האבן טייטשט נאר אז מ׳זעט אז מ׳איז קליין. יראה איז א רוממות [rommemus: exaltedness]. Move back, right? ער גייט זען ווי קליין ער איז כלפי דעם גרויסן אייבערשטן. ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו.
—
ער גייט זיך זען, ער גייט זיך שאצן כלפי איינע פון די גופים הגדולים והגדולים. ער רעדט נישט כלפי די מלאכים, ווייל מלאכים האבן נישט קיין גופים. די הייליגע, הייליגע גרויסע גופים – דאס זענען די גלגלים [galgalim: celestial spheres].
האסט געוואוסט אז דער רמב”ם רופט די זון הייליג? קיינער ווייסט נישט. דער הייליגער רמב”ם זאגט אז די זון איז א הייליגע גוף – גוף קדוש, גופות קדושים וגדולים. It’s holy. קדוש מיינט נפרש ונבדל [nifrash v’nivdal: separated and set apart] – ס׳איז ווייט פון אונז. יא, איך ווייס נישט וואס טייטשט קדוש. איך זאג דיר אז דער רמב”ם זאגט אז דער גוף איז קדוש.
וכל שכן לאחת מן הצורות הטהורות הנפרדות – ווען א מענטש גייט זיך צושטעלן כלפי די גלגלים, אדער כל שכן ער גייט זיך צושטעלן כלפי די מלאכים הנפרדים מן הגלמים, שאינן חומר וגולם כלל – ער גייט זען ווי קליין ער איז. וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה ריק וחסר.
ס׳איז זייער אינטערעסאנט. די גופים זענען קדושים און די צורות זענען טהורים. זייער אינטערעסאנט. טהור מיינט לכאורה ריין – וואס איז נישט אין א גולם בכלל. און קדוש איז עפעס אזא שטארקע צורה, א שטארקע חומר וואס בלייבט אויף אייביג. אזוי זעט מען דא בטעות.
וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה ריק וחסר.
—
ס׳איז אינטערעסאנט. נאכאמאל, די דעת [da’as: intellect/knowledge] וואס האט פריער געזען – וואס איז מכיר את בוראו [makir es bor’o: recognizes his Creator] – שעמט זיך נישט.
ווייל ער איז מכיר את בוראו. ס׳שטייט נישט דא שעמען זיך, ס׳שטייט מכיר זיין את בוראו. ירא, מורא. און דער דרך המכיר איז מורא. האט נישט מורא. נאר דער גבר נפש [gever nefesh: the man of strong soul], וואס איז אויך מכיר די גלגלים און די מלאכים, איז ער שעמט זיך אין יראת הרוממות [yiras harommemus: awe of exaltedness].
חברותא: גוט. דו פרעגסט וועגן די צורה… כדי אז ס׳ווערט קיינמאל נישט קיין כלום, מילא איז ער אויך נישט קיין כלום. דו פרעגסט וועגן די צורה הנפרדת של אדם…
Speaker 1: די צורה הנפרדת של אדם שעמט זיך נישט פאר׳ן האבן שמץ מורא. ווייל ער איז דאך נישט קיין חומר וגולם, למשל. ווען דער רמב”ם האט זיך געדינגען אין דעם – ווען נישט אז חומר איז יא אביסל סטאק אין דער וועלט, איך מיין, somehow, right? ס׳איז גערעכט לכאורה. זיין קשר צו דער גולם איז עפעס אין דער וועלט, ווייל ס׳זעט א פאר… אקעי, קודם כל, האבן עס איז גערעכט. און צווייטנס, ס׳קען נאך אלץ זיין אז אפילו למשל דער צענטער מלאך האט אויך א בושה, ווייל ער איז נישט דער ריינסטער מלאך, יא? ס׳קען נאך אלץ זיין אז דארט האלטן דא גרעסערע זאכן פון דיר. אמת.
—
אבער ס׳איז זייער וויכטיג צו כאפן, אדער ס׳איז אינטערעסאנט צו כאפן, אז ווען דער רמב”ם זאגט יראת הרוממות, מיינט ער רוממות הגלגלים והמלאכים. ווייל א מענטש קען דאך נישט גדלות השם נישט לפי ערך [lo l’fi erech: not in proportion]. אפשר דער ערשטער מלאך – ער וואס שעמט זיך פאר די גדלות השם – אבער אונז מעגן זיך שעמען אז אונז זענען אפילו נישט קיין זון, און אפילו די זון איז נישט קיין מלאך.
—
גוט. ס׳איז דער יראת הרוממות, און די אהבה איז די הכרת חכמת השם יתברך וואס איז אין די אלע בריאים און די אלע לעוועלס. דער חכמת השם איז אויך דא אין די וועלט, אויך אין די חומר וצורה, right? נישט נאר אין די הכרת לעוועל.
ס׳איז דאך אינטערעסאנט, אז די צורת האדם הנפרד, די דעת, זעט דער אייבערשטער אליין, און מה שאין כן אונז, מיט אונזער גבר נפש, קען מען זיך מתבונן זיין אין די בריאים.
חברותא: [פרעגט א קשיא]
Speaker 1: קיינער האט נישט געזאגט אזא זאך. Who told you that? אז ער זעט דא אויס. ס׳שטייט נישט דאס. דו האלטסט א גאנצע צייט זאגסט דאס, אבער ס׳שטייט נישט דאס. ס׳שטייט אז די דעת פון דעם מענטש איז דאס וואס ער קען וויסן דברים נפרדים [dvarim nifradim: separate/abstract entities]. אבער ס׳שטייט נישט אז ער קען וויסן דברים נפרדים. ער קען נישט וויסן אינגאנצן ווי לאנג ער איז אין גוף, אזוי שטייט אין די געלערנטע פרק א׳, right? “כי לא יראני האדם וחי” [ki lo yirani ha’adam v’chai: for no man shall see Me and live]. ווייל דאס איז א true… דער רעדט נישט צו דער גוף, רעדט צו די צורת אדם וואס איז אין א גוף, אדער אין א נשמה וואס איז אין א גוף, קענסטו זאגן אין צוויי לעוועלס, ווייל דאס איז נאך אלץ אינסאמיר… ער איז אויך יראו… ער איז דער וואס טראכט, יפיל דעם טראכט, איך מיין נישט.
חברותא: [ענטפערט]
Speaker 1: איך טראכט אז דאס איז די פשטות׳דיגע… ניין, זיכער נישט, זיכער נישט, ווייל ער פארשטייט נישט בכלל צורות נפרדות. ער דארף דאך מאריך זיין אין די צורות נפרדות. ער דארף דאך מאריך זיין אין די צורות נפרדות. “לא נתחבר עם גולם כלל” [lo nischaber im golem klal: did not connect with matter at all]. ער איז דאך נישט מחבר מיט גולם. און אויך, ער איז דאך א לעוועל ווייניגער. איך מיין, ער איז טאקע א לעוועל ווייניגער, ער איז נישט די זעלבע לעוועל ווי זיי. סאו ס׳מאכט סענס אפילו פאר דעם צו זיין בשכלינו.
—
יא. זאגט דער רמב”ם ווייטער, לכאורה דא האט ער אויסגעפירט וואס ער האט צוגעזאגט אין די אנהייב. אין פרק ב׳ האט ער געזאגט אז ער גייט לערנען, ער גייט אונז מסביר זיין פונקטליך פון וואס באשטייט די התבוננות פון אהבה און די התבוננות פון יראה.
זאגט דער רמב”ם ווייטער: “והנה ארבעה פרקים אלו שבהם חמש מצוות אלו” – לכאורה חזר על מה שאמר – וואס די פרקים קובעים די פינף מצוות וואס דער רמב”ם האט אויסגערעכנט, אהבה ויראה.
וואס איז די פינף מצוות?
1. לידע שיש [leidah she’yesh: to know that there exists (a God)]
2. שלא לעלות על הדעת שיש אלוה זולתו [she’lo ya’aleh al hada’as she’yesh eloah zulaso: that it should not arise in one’s mind that there is another god]
3. לידע שהוא אחד [leidah she’hu echad: to know that He is one]
4. ולאהבו [ul’ahavo: and to love Him]
5. וליראו [ul’yir’o: and to fear Him]
די פינף מצוות: “הלכות חמש מצוות אלו הן שחכמים הראשונים קוראין אותן פרדס, כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס” [Pardes: orchard/garden; the Gemara’s term for esoteric wisdom].
דער רמב”ם האט זיי געמאכט אין פיר פרקים אז ס׳זאל שטימען די ווארט “ארבעה נכנסו לפרדס”. אקעי. ס׳איז “נכנסו ארבעה” מער, נישט “ארבעה נכנסו”. אקעי.
—
“ואף על פי שגדולי ישראל היו” – דהיינו די ארבעה שנכנסו לפרדס. די גמרא [Chagigah 14b] דערציילט וועגן פיר תנאים: רבי עקיבא, בן זומא, בן עזאי, און אחר – אלישע בן אבויה [Elisha ben Avuyah, known as “Acher” (the Other)]. זענען אריינגעגאנגען אין פרדס. וואס מיינט דאס? און די גמרא זעט עפעס אויס ווי זיי זענען אנגעקומען צו עפעס א הויכע השגה, האבן זיי זיך מתבונן געווען אין די מעשה מרכבה [ma’aseh merkavah: the workings of the Divine Chariot] און מעשה בראשית [ma’aseh bereishis: the workings of Creation], און נישט אלע האבן פארשטאנען דאס.
“ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו, לא כולם היה בהן כוח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין” – זיי זענען געווען סיי גדולי ישראל און סיי חכמים גדולים. יא, “לא כולם היה בהן כוח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין” – זיי האבן אויך נישט געקענט, אפילו זיי, נישט אלע פון זיי – רבי עקיבא האט יא – נישט אלע פון זיי האבן געקענט וויסן און משיג זיין די דברים על בוריין.
און דעריבער טייטשט דא דער רמב”ם אז דאס וואס שטייט “הציץ ונפגע” [heitzitz v’nifga: he peeked and was stricken] אדער “הציץ ומת” [heitzitz u’meis: he peeked and died] אדער “קיצץ בנטיעות” [kitzetz bin’tios: he cut the saplings] – איז אלעס טעותים וואס זיי האבן געהאט. זיי האבן נישט פארשטאנען ריכטיג, ממילא האט זיי גורם געווען די אלע זאכן.
למשל, אז דער “הציץ ומת” מיינט אז זיין טעות איז – ער האט יא משיג געווען, אבער דער חלק וואס איז מקושר מיט די גוף האט ער נישט געקענט. קען זיין אז ער האט געהאט סתם אזא טעות, און עס האט גורם געווען אז ער זאל טאקע שטארבן. עס קען זיין ביידע.
—
זאגט דער רמב”ם: “ואני אומר שאין ראוי להיטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר”.
אויסער דעם וואס ער האט פריער געזאגט אז מען קען עס נישט אויסלערנען פאר א צווייטן און אזוי ווייטער, איז דא נאך א זאך אפילו א מענטש אליין. זייער אינטערעסאנט, דאס איז א “ואני אומר”. דאס הייסט, זיי כאפן נישט דא וואס גייט פאר. ביז יעצט האט דער רמב”ם אין דעם שטיקל דאך געברענגט די הלכות. יעצט גייט ער און זאגט א “ואני אומר” – איך זאג מיין אייגענע דרך. אינטערעסאנט.
איך מיין, דא זאגט ער אויך נישט נאר לגבי לערנען מיט אנדערע, ווייל דאס איז וואס חז”ל לערנען, ווייל פון יענע גמרות איז משמע אז אויב א מענטש לערנט אליין האלט מען אים נישט אויף. עס קען אויך זיין אז אזויווי חז”ל ווייסן, א מענטש האט א גרויסע נייגעריגקייט, ספעציעל אז א מענטש האט א נייגעריגקייט צו פארשטיין הייליגע זאכן, וויל מען אים נישט זאגן “טו נישט”. אדרבה, דו ווייסט אז ער האט א גרויסע נייגעריגקייט – איז א חשוב׳ע זאך. די גזירה איז אויף דעם מלמד – דו זאלסט נישט מלמד זיין.
נו, דער רמב”ם מאכט יא אן איסור. דער רמב”ם מאכט אן איסור פאר דעם מענטש אליין וואס לערנט. אינטערעסאנט. דער מענטש אליין גייט אויף א שפאציר.
זיין דרך – דער רמב”ם האט געמאכט אן אינטערעסאנטע דרך. ער האט מחדש געווען דעם משל פון “פרדס” אויף שפאצירן. ווען שפאצירט מען? נישט פאר׳ן טשולנט. קודם עסן טשולנט, נאכדעם גיין שפאצירן. זיי כאפן נישט קיינמאל – קוק נאך דעם משל. מ׳קען נישט… איך גיי מצליח זיין…
חברותא: מ׳האט גראדע ליב מ׳זאל עקסערסייזן פאר׳ן עסן, אבער יא, אזוי זאגט דער… אפשר מטייל זיין איז נישט די זעלבע זאך ווי עקסערסייז.
Speaker 1: יא, מטייל זיין איז שפאצירן.
חברותא: נישט קיין גרויסע עקסערסייז.
Speaker 1: איך האב גראדע ליב צו גיין שפאצירן נאכ׳ן טשולנט. אין זוהר [Zohar: the foundational work of Kabbalah] טאקע ווען מ׳גייט ארויס—
—
Speaker 1: ער האט מחדש געווען דעם משל “לטייל בפרדס” פאר א שפאציר. ווען שפאצירט מען? נישט פאר’ן טשאלנט. קודם עסט מען טשאלנט, נאכדעם גייט מען שפאצירן.
Speaker 2: זיי כאפן נישט קיינמאל. מען קוקט נאך דעם משל, מען קען נישט… מען האט גרייט א לידן זאך, exercise פאר’ן עסן, אבער יא…
Speaker 1: אזוי זאגט דער… אפשר “מיט טייל” איז נישט די זעלבע זאך ווי exercise. אפשר “מיט טייל” מיינט מען שפאצירן. אקעי, עס איז מער א… א… טייל איז מער א pleasure.
ער זאגט אז מען גייט נאכדעם שפאצירן, נאכ’ן עסן. און דער זוהר [Zohar] טאקע – ווען מען גייט אריין אין די סודות התורה [sodos haTorah: secrets of the Torah], טוט מען נישט נאכדעם שפאציר זייער אסאך.
Speaker 2: אהא, גוט, פארדעם.
—
Speaker 1: ער זאגט דער רמב”ם [Rambam: Maimonides], ממילא, אויב דאס איז א נמשל [nimshal: the lesson of the parable] “לטייל בפרדס” – “אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר” [only one who has filled his belly with bread and meat]. קודם דארף מען עסן א מיטאג, פארשטייסטו? דאס איז א שיינע משל. און מען גייט נישט שפאצירן נאר נאכדעם וואס מען האט שוין א “כריסו לחם ובשר”.
—
Speaker 1: און וואס איז דאס לחם ובשר? פארוואס נישט?
Speaker 2: אז מען ווערט שנעל הונגעריגער און מען וועט סטאפּן [stop] די שפאציר, יא?
Speaker 1: מען ווערט נישט… די ערשטע… אקעי. זאג דו, זאג דו דעם משל. איך וויל אז דו זאלסט מאכן בעסער דעם משל. איך פארשטיי עס קיינמאל נישט. וואס איז אויב מען גייט פארדעם, איז וואס? ער איז א הונגעריגער, ער וועט נישט פארשטיין די פרדס? איך כאפ נישט קיין ווארט.
Speaker 2: ער גייט נישט האבן די מנוחת הנפש [menuchas hanefesh: peace of mind] צו זיך שיין אומקוקן אין די פרדס.
Speaker 1: אקעי. ס’קען אויך גוט זיין.
Speaker 2: א פרדס וואס איז פול מיט פרוכט – יא, ער גייט נישט ווערן… ער גייט די גאנצע צייט גלוסטן אן עפּל, ער גייט עסן…
Speaker 1: אה, אה, יעצט זאגסטו בעסער פון מיר! זייער גוט, זאגסטו בעסער פון מיר. די פרדס איז נישט סתם א שפאציר. פרדס איז א פּלאץ וואו ס’וואקסט… ווען דו האסט די לשון “קטיפת נטיעות” [k’tifas neti’os: cutting/plucking plantings], יא – ער גייט אראפּרייסן. וועט ער האבן אנגעשריבן אין די פרדס…
Speaker 2: ער גייט עס וועלן אויפעסן די ערשטע אראנדזש וואס ער זעט, און ער גייט נישט זען די פולע…
Speaker 1: זייער גוט! ער גייט נישט זען די גאנצע גוטס, ווייל ער גייט זען דא אן אראנדזש, דארט אן אראנדזש. זייער גוט.
> [חידוש] דער משל פון פרדס איז נישט סתם א שפאציר – א פרדס איז א פּלאץ וואו עס וואקסן פרוכט. א הונגעריגער מענטש וועט אראפּרייסן די ערשטע פרוכט וואס ער זעט, אנשטאט צו זען דעם גאנצן בילד. דאס פּאסט מיט דעם רמב”ם’ס לשון “קטיפת נטיעות” – איינער וואס איז נישט גרייט פאר פרדס וועט “אראפּרייסן” שטיקלעך תורה אן צו פארשטיין דעם גאנצן בילד.
—
Speaker 1: “לחם ובשר”, אנו באשר, איז דאך אן אראנדזש. זייער גוט. “לחם ובשר” זאל זיין “לחם ובשר” צו “לידע ביאור איסור והיתר” [to know the explanation of the forbidden and the permitted].
איז די קיוצא בהן [kitzua bahen: the concise version of them] מיינט… די פּשט’לע קושיות וואס דו האסט געפרעגט אין די אנדערע הקדמה. די הלכות, די הלכות, די הלכות. די הלכות שאר המצוות.
Speaker 2: “ביאור” מיינט נישט אפשר די ביאור איסור והיתר – די הסבר פארוואס א זאך איז אסור און מותר?
Speaker 1: אקעי. ניין, זיכער נישט. “ביאור” מיינט עס נישט. אזוי ווי דער רמב”ם האט געזאגט פריער – הלכה. מצוות האט ער זיך געזאגט אין די הקדמה. דער גאנצער ספר איז “ביאור המצוות” – וויאזוי מקיים צו זיין די מצוות.
—
Speaker 1: וואס דאס דארף מען לערנען קודם. פּסול, כשר, לכאורה – פּסול, כשר, די אנדערע זאכן וואס ער האט אויסגערעכנט – טמא, טהור, וכדומה.
“ואף על פי שכל הדברים האלו ‘דבר קטן’ קראו אותם חכמים” – אז א מענטש פרעגט אן הלכה – יא, די מצוות הלכות, ס’איז א “דבר קטן” [a small matter]. “שהרי אמרו חכמים: דבר גדול – מעשה מרכבה, ודבר קטן – הוויות דאביי ורבא” [a great matter – the workings of the Divine Chariot; a small matter – the discussions of Abaye and Rava].
“הוויות” שטייט דא – אינטערעסאנט. אקעי. די געטועכץ פון אביי ורבא, די קושיות-תירוצים, די הלכות וואס מ’לערנט פון אביי ורבא. זעען מיר אין די היינטיגע גמרא אז יא, אז מעשה מרכבה איז יא א גרעסערע זאך.
און ממילא וואלט א מענטש געטראכט: וואס דארף איך זיך אפּגעבן מיט דבר קטן? איך דארף זיך אפּגעבן נאר מיט דבר גדול!
> [קושיא] דאס איז אפשר אויך א קשיא אויף זיין משל. זיין משל איז דאך געווען אז דאס איז די comfort און דאס איז נישט די comfort, דאס איז די גרויסע זאך.
—
Speaker 1: אזוי ווי מיר האבן געזאגט קודם – מיר האבן געזאגט קודם אז ער זאגט אפשר דריי reasons, לכאורה.
Speaker 1: ער זאגט: כדי ליישב דעתו של אדם תחילה [to settle a person’s mind first]. זיי גראונדן [ground] דעם מענטש, זיי זענען אים מיישב זיין דעת – צו וויסן וואס ער האט צו טון, צו וויסן וואס איז וויכטיג. אקעי.
Speaker 1: ועוד – נאך א reason. דאס איז די ערשטע סיבה. ועוד, שהן – די הלכות – איז א טובה גדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה, כדי לנחול חיי העולם הבא [a great benefit that the Holy One, Blessed be He, bestowed for the settlement of this world, in order to inherit the life of the World to Come].
אפילו אויב פאר דיר פערזענליך איז דא טאקע מעשה מרכבה וואס איז א דבר גדול, אבער פאר יישוב העולם – דאס אז מ’זאל קענען לעבן אויף דער וועלט – איז דא די תורה ומצוות, אז דאס שטעלט אוועק א לעבעדיגע חברה [society]. אזויווי דער רמב”ם זאגט אין אסאך פּלעצער: אז א מענטש זאל קענען לעבן ווי א community דארף זיין די אלע תורה ומצוות.
—
Speaker 2: נאט שור [not sure] אז דאס איז וואס ער מיינט.
Speaker 1: מיין איך אז ס’שטימט זייער גוט. קודם פאר דיר אליין איז דאס ישוב דעתך, און דאן תורה. ער זאגט נישט “קאמיוניטי”, ער זאגט נישט “קהילה”.
Speaker 2: אבער איך וואלט געטראכט אז דאס איז פּשוט א הסבר באמת. דו ווילסט ישוב – זאגסטו ישוב דעת און ישוב עולם. אבער ישוב עולם באשטייט פון ישוב דעת פאר יעדן מענטש.
Speaker 1: פון וואס באשטייט ישוב דעת פאר אנדערע מענטשן?
Speaker 2: איך מיין אז ער זאגט אז היות דו לעבסט אין א חברה, so קודם זאלסטו וויסן די basics, און אזוי די גאנצע חברה זאל זיין מענטשן וואס ווייסן וואס זיי האבן צו טון – זאל זיין א חברה.
Speaker 1: I don’t think. ווייל די מעשה מרכבה נעמט ארויס א מענטש פון די community. ער גייט זיך אין זיין וועלטל, ער גייט מתבודד [misboded: secluding himself] זיין אין פרדס אינדרויסן פון די שטאט.
ער זאגט אבער נישט דאס. איך ווייס נישט, איך בין נישט זיכער. לאמיר פירן אויס ווייטער.
—
Speaker 1: און נאך א זאך – אז די הלכות, אפשר אויך די זאך, די הוויות דאביי ורבא, די הלכות – אפשר איז דא עפּעס וואס יעדער איינער קען וויסן, “גדול וקטן, איש ואשה” [great and small, man and woman]. “בעל לב רחב” [one with a broad heart] – ס’איז דא א מענטש וואס האט א גרויסע שכל, א גרויסע לב – “ובעל לב קצר” [one with a narrow heart] – ער האט א קליינע שכל.
So קודם זאל מען טון יענץ וואס איז שוה לכל נפש [equal for every soul] – דאס איז גוט פאר יעדן איינעם – און נאר נאכדעם קענסטו עוסק זיין אין דיין מעשה מרכבה.
—
> [חידוש] Speaker 1: So דאס איז אן אינטערעסאנטע זאך – אז פרד”ס איז א זאך וואס וואקסט נאר פאר זיך, נאר א מענטש אליין קען ארויסשלעפּן פון דעם. לחם אבירים [lechem abirim: bread of the mighty] איז אלץ א חבורה [group], א גרופּע פון מענטשן צוזאמען – מ’דארף האבן אלע מלאכים א פּה [mouth], מ’דארף האבן שכל און א בהמה. So לחם אבירים איז דאס וואס מ’עסט בחבורה [in a group]. פרד”ס איז א גוטע פרוכט – דאס וואס מ’עסט אינדרויסן.
אדם הראשון [Adam: the first man] האט געוואוינט דארט, ער האט געוואוינט טאקע אין א פרדס מער, אין גן עדן [Garden of Eden] – ס’איז געווען דארט ביימער, און מ’האט גענומען – ס’איז נישט געווען קיין agra crop [agriculture]. מ’קען מאכן א שורש טוב, אבער יא.
—
Speaker 1: לכאורה וואס ס’שטייט דא, עכ”פ [in any case] אין דעם צווייטן שטיקל, איז basically די רמב”ם’ס story פון וויאזוי די תורה ארבעט אמת’דיג. די תורה איז טאקע נישט נאר מעשה בראשית, מעשה מרכבה – ס’איז דא פינף מצוות. אבער דו האסט נאך וויפיל מצוות?
Speaker 2: תר”ח [608], יא?
Speaker 1: תר”ח מצוות, יא? ס’שטימט? תר”ח מצוות זענען מצוות פון עולם הזה [this world]. דאס מיינט ער צו זאגן. דו דארפסט געדענקען אז וויאזוי גייט דאס עולם הבא [the World to Come]? עולם הבא האט דיך דער רמב”ם פריער געזאגט: צורת האדם השלם בדעתו [the form of the person perfected in his knowledge], וואס ער איז ידיעת בוראו [knowledge of his Creator], און ער לעבט אויף אייביג.
—
Speaker 1: וואס אויב איינער טוט די רעסט פון די תורה אן די פינף מצוות – האט ער נאר עולם הזה און נישט קיין עולם הבא?
Speaker 2: האסטו געפרעגט, אויב אזוי וואס איז די גרויסע טובה פון דער תורה?
Speaker 1: דאס איז די גרויסע טובה! ווייל באמת אז א מענטש דארף קודם האבן א וועלט, קודם א ישוב הדעת, כדי ער זאל קענען מתעסק זיין אין פרדס – האט דער אייבערשטער טאקע געגעבן די תורה פאר די אידן, על פי פּשט, טובה וגדולה – יעדער איינער קען עס טון – נאכדעם אז די יחידי סגולה [the select few] זאלן קענען האבן עולם הבא, זאלן קענען דורכדעם גיין ווייטער אין דער נעקסטע level.
> [חידוש] דאס איז מער-ווייניגער די וועג וויאזוי דער רמב”ם פארשטייט די תורה. לכאורה דאס איז וואס ער זאגט דא. אגב, מ’דארף בעסער מדייק זיין אין יעדע ווארט.
—
Speaker 2: אפשר נאך עפּעס א קליינע נקודה – וואס קען זיין אז די הלכה איז די חלק וואס איז גוף ונפש מחובר [body and soul connected]. די דעת פון א מענטש האט דאך גענוג צייט – דער דעת איז פאר אייביג. דער דעת האט אייביג געקענט משיג זיין בורא [comprehend the Creator]. אקעי.
Speaker 1: וואס דארפסטו כאפּן ווילאנג דו לערנסט די ענינים וואס איז גוף ונפש?
Speaker 2: איך הער, איך הער. ס’איז א שאלה צו… אקעי, יא. ס’איז א שאלה צו דו דארפסט אליינס קענען לערנען, אדער דו דארפסט נאר האבן א טאפּל [basis], אדער דו ווייסט שוין אליינס אנלערנען.
Speaker 1: יא, מ’דארף פארשטיין דאס.
—
Speaker 1: פארוואס האבן מיר געלערנט אין די פרק? איך גיי דיר נישט אויסזאגן וואס מ’האט געלערנט. מ’האט געלערנט…
אין די פרק האבן מיר געלערנט:
1. חומר וצורה / גולם וצורה – וועגן די זאכן וואס זענען גוף ונפש. אלעס וואס איז אויף די וועלט איז צוזאמגעשטעלט מיט חומר וצורה [matter and form] אדער גולם וצורה.
2. ד׳ יסודות – און די גולם דערפון איז אייביג צוזאמגעשטעלט פון די ד׳ יסודות [four elements]. דער רמב”ם איז אריינגעגאנגען זייער שטארק וואס די ד׳ יסודות זענען – זיי זענען אונטער די אונטערשטע גלגל [sphere].
3. טויט – און וועגן דעם, ווייל אלעס איז צוזאמגעשטעלט פון ד׳ יסודות, די יסודות ווערן צוריק נפרד [separated] אדער זיי ווערן צוריק מורכב [compounded] אין אן אנדערע מין פּאזל – וועגן דעם שטארבן מענטשן. ס’שטארבט אלעס, אלע גופים אויף די וועלט.
4. נפש – דער מענטש, אויסער דעם וואס ער האט די גוף וואס איז צוזאמגעשטעלט פון די ד׳ יסודות, האט ער אויך א נפש [soul].
5. דעת – און נאכדעם האט דער רמב”ם געזאגט אז ס’איז דא נאך א level וואס דער מענטש האט – די דעת [intellect], די כח הדעת, וואס דאס בלייבט פאר אייביג.
6. אהבה, יראה, בושה – און נאכדעם איז דער רמב”ם אריינגעגאנגען אז ווען א מענטש טראכט אריין אין די זאכן, ברענגט עס אים א גרויסע אהבת השם [love of God] און א גרויסע יראת השם [awe of God] און א בושה [shame] ווי קליין ער איז קעגן די גרויסע גלגלים און מלאכים [angels].
7. פארוואס נישט לערנען ברבים – און נאכדעם האט דער רמב”ם גערעדט א הלכה פון אויב דאס איז אזוי חשוב, פארוואס זאל מען עס נישט לערנען ברבים [in public], און פארוואס זאל מען נישט אפילו עוסק זיין אין דעם אנפאנגען – נאר קודם זאל מען זיך משתלם זיין [perfect oneself] אין הלכה, אין די וועלט פון אביי ורבא.
Speaker 1: יא, און דאס איז אלץ אן excuse פארוואס יעצט די רעסט פון די ספר גייט basically זיין א ספר פון אביי ורבא, ווייל דאס דארף מען קודם. און נאכדעם וואס מ’ענדיגט די גאנצע ספר אין דריי יאר ארום, קומט מען צוריק דא.
—
> [חידוש] Speaker 1: ס’איז זייער אינטערעסאנט. ס’איז טייטש אז די פיר פרקים איז נאך נישט קיין תחילת הפרדס – ס’איז אן עצה צו וויסן אז ס’איז דא א פרדס. יעצט גייען מיר גיין לערנען, יעצט גייען מיר זיין ממלא כריסו לחם ובשר – נאר מוזטו וויסן וואסערע פרדס איז דא.
און דער רמב”ם האט דיר געגעבן אז ס’איז דא א פרדס. דאס איז די שער הפרדס [gate of the orchard], ווי דער רמב”ם זאגט שוין: “פתח למבין” [an opening for the understanding one]. דאס איז די שער הפרדס, די פּתח קיין עדן [the gate to Eden]. און דאכט זיך מיר אז מ’דארף עוסק זיין בעולם הזה, ישוב העולם, און צוריקקומען צו דא – וועט מען עס פארשטיין ריכטיג.
—
Speaker 1: שוין. ווער איז דער ערשטער מקור וואס זאגט אז פרד”ס איז פּשט, רמז, דרש, סוד? שטייט אין זוהר הקדוש [Zohar] אדער אין אריז”ל [the Arizal]?
Speaker 2: שטייט אין זוהר, רבי אבשלום.
Speaker 1: יא, ס’שטימט מיט די רמב”ם זאך, ווייל דער חלק הסוד איז דער רמב”ם וועגן די…
Speaker 2: על פי רמז מיינט פרד”ס – פּשט, רמז, דרש, סוד. אבער על פי פּשט מיינט עס גן עדן אדער עפּעס אן אנדערע מקום, א ספק.
Speaker 1: א גארטן – דאס איז דער משל.
Speaker 2: דער משל, אקעי.
—
Speaker 1: יישר כח. דער עולם זאל… ס’איז געווען א לאנגער שיעור געווען. בעזרת השם מ’וועט טרייען נישט צו מאכן אזוינע לאנגע שיעורים, ווייל בעל לב רחב און בעל לב קצר זאלן קענען לערנען, ווייל ס’איז געווען א לאנגער פרק און דאך איז עס זייער א קאמפּליצירטע זאך.
So אונז בעטן דעריבער דעם עולם: אויב זיי האבן געהאלטן ביז דא, בעזרת השם, זאלן זיי עס לערנען אין אפּאר שטיקלעך און נישט לערנען אויף איינמאל, יא.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Opus 4.6, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 Related Content
הפרק הרביעי של הלכות יסודי התורה עוסק בקטגוריה השלישית של המציאות – דברים שהם צורה בחומר שהוא כלה (חולף). הדבר עומד בהקשר של שלושה סוגי דברים בעולם: (א) צורה בלי חומר (מלאכים/שכלים נבדלים); (ב) צורה בחומר שנשאר לעולם (גלגלים/כוכבים); (ג) צורה בחומר שהוא כלה (כל מה שמתחת לרקיע). הפרק נותן תשובה על שאלה יסודית: מדוע בני אדם מתים, בעוד כוכבים והשמש אינם מתים? – כפי שהפסוק אומר „דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת” (קהלת א:ד).
הפרק בנוי על שני חלקים: (1) כיצד ארבעת היסודות מתרכבים להיות דברים שונים; (2) הצורה שיש לחלק מהדברים – למשל, נפש האדם ודעתו.
—
ארבעת הגופים (היסודות) – אש, רוח, מים, עפר – הם יסודות כל הנבראים למטה מן הרקיע. כל מה שקיים – אדם, בהמה, עוף, רמש, דג, צמח, מתכת, אבן טובה ומרגליות, אבני בנין, הרים, גושי עפר – הכל גלמן מחיבור ארבע יסודות אלו. אבל כל אחד מארבעת היסודות עצמו אינו מחובר אלא מגולם וצורה בלבד.
כל הדברים הפיזיים בעולם מתחת לרקיע הראשון (שבו הלבנה) מורכבים מארבעת היסודות. היסודות עצמם אינם מורכבים מיסודות אחרים – כל יסוד הוא רק הגולם (החומר) שלו עצמו עם הצורה שלו עצמו.
התירוץ לשאלה מדוע בני אדם מתים אבל כוכבים לא, טמון בכך שדברים העשויים מד׳ יסודות הם כלים, בעוד כוכבים עשויים מדבר חמישי – חומר אחר לגמרי שאינו כלל מד׳ היסודות.
[חידוש:] הרמב”ם חולק על הפילוסופים שאמרו שכוכבים עשויים מאחד מד׳ היסודות (למשל, שכוכבים הם מאש). הרמב”ם סובר שאש היא יסוד הנמצא כאן למטה (במקומו הטבעי מעל הרוח), וכוכבים הם מחומר חמישי אחר לגמרי.
אפילו הארץ – ש„לעולם עומדת” – עוברת שינויים. צורת הארץ היא לעולם עומדת, אבל החומר של הארץ הוא מין מתכלה שמתחדש. האדם, העשוי מארץ ועוד דברים, אינו לעולם עומד. כלומר: יסוד העפר עצמו נשאר (כיסוד), אבל הדברים המורכבים העשויים מעפר (כמו אדם) הם כלים.
[חידוש:] הרמב”ם מונה „גושי עפר” (גושי אדמה) בין הדברים שמחיבור ארבע יסודות. אפילו גוש אדמה פשוט אינו יסוד העפר לבדו – הוא כבר שילוב של כל ארבעת היסודות, רק עם חלק דומיננטי של עפר. יסוד העפר עצמו הוא דבר אחר, יותר בסיסי.
ישנו מפרש על הלכות יסודי התורה (לא ידוע מיהו) שאומר שייתכן שדברים מסוימים עשויים מיסוד אחד או שניים בלבד. [חידוש:] הרמב”ם אולי לא סבר כך – ייתכן שהרמב”ם סובר שהכל עשוי מכל ארבעת היסודות (כפי שנשמע מ„הכל גלמן מחיבור ארבע יסודות אלו”).
[חידוש:] ה„אש” שהיא אחד מד׳ היסודות אינה האש שאנו רואים בעולם. אש היסודות נמצאת בשמים, מעל הרוח (כפי שנלמד בפרק ג׳). האש שאנו רואים היא תולדה של אש, מ„משפחת” האש, אבל אינה היסוד עצמו.
[חידוש:] כל הדברים מתחת לרקיע מחוברים מגולם וצורה. אבל רק הגולם שלהם (החומר שלהם) עשוי מד׳ יסודות. הצורה שלהם היא דבר אחר, דבר שבא מחוץ לד׳ היסודות. מה שמבדיל בהמה מתפוח אינו רק שהיסודות מורכבים אחרת, אלא גם שיש להם צורה אחרת.
כל יסוד עצמו אינו מחובר אלא מגולם וצורה בלבד – אינו מורכב מיסודות אחרים, אלא רק הגולם שלו עצמו עם הצורה שלו עצמה. זהו הבדל יסודי בין יסודות (פשוטים/בסיסיים) לבין דברים מורכבים.
[חידוש:] כלל העובר לאורך כל הרמב”ם: ככל שדבר פחות מורכב, כך הוא יותר חשוב/עוצמתי. הקב”ה הוא פשוט בתכלית הפשיטות – הפחות מורכב מכל. המלאכים הם צורה בלי חומר – מעט מאוד מורכבים. הגלגלים הם חומר וצורה אבל חומר פשוט אחד. ד׳ היסודות גם הם הרבה פחות מורכבים מהדברים העשויים מהם.
הרמב”ם כינה בפרק ג׳ את ד׳ היסודות „כגופים מתים”. אבל אין הכוונה שאינם עושים כלום. יש להם „טבעים” – תנועות ופעולות טבעיות. הם „מתים” במובן שאין להם דעת, אין להם רצון, אין להם מודעות – אבל יש להם תנועות טבעיות.
[חידוש:] בתמונת העולם של הרמב”ם שום דבר אינו מת לגמרי – הכל עושה משהו. היחיד ה„מת” הוא אולי החומר הראשון (חומר ראשון/היולי). אבל חוץ מזה, כל הדברים – אפילו היסודות הבסיסיים ביותר – יש להם מין פעולה.
– קהלת א:ד – „דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת”
– רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ג׳ – הפרק הקודם על ד׳ יסודות, מקומם, ו„גופים מתים”
– מפרש לא ידוע על הלכות יסודי התורה
—
> “האש והרוח מהלכם למטה מן הארץ כלפי הרקיע… דרך המים והארץ להיות מהלכם מתחת הרקיע כלפי הארץ… שאמצע הרקיע הוא המטה שאין מטה ממנו.”
> “ואין הליכתם בדעתם או לא בחפץ נפשם, אלא מנהג שנקבע בהם וטבע שנטבע בהם.”
אש ורוח הולכים למעלה (מהארץ לרקיע), מים וארץ הולכים למטה (מהרקיע לארץ). תנועתם אינה בדעת או בחפץ, אלא טבע שנטבע בהם.
אף על פי שקודם כינינו את ד׳ היסודות „גופים מתים”, אין הכוונה שהם פסיביים לגמרי. הם כן עושים משהו – הם זזים (נעים) מעצמם. „מתים” פירושו רק שאינם יודעים שהם זזים. הטבע הוא „טביעה בהם” – שקוע בהם – אינם יכולים להשתנות, לשאול, להסביר. „הפעולה הבסיסית היא לזוז” – כל הפעולות המורכבות יותר (אצל בני אדם, בעלי חיים) הן גם ביסודן תנועה, רק עם יותר מורכבות של מחשבה.
– גלגלים: מסתובבים במעגל (תנועה סיבובית), חוזרים תמיד למקום שהיו. תנועה כזו דורשת שכל – כי היא תנועה מורכבת, חוזרת על עצמה.
– ד׳ יסודות: יש להם רק כיוון אחד – למעלה או למטה. חלק (אש, רוח) הולכים למעלה, חלק (מים, ארץ) הולכים למטה. זה כל מה שהם יכולים לעשות.
– בעלי חיים / בני אדם: יש להם חפץ או דעת, המאפשרים תנועה חופשית ומורכבת.
הרמב”ם דוחה את המושג הנאיבי של „למעלה” ו„למטה” מוחלטים. כיוון שהעולם הוא כדור (עיגול):
– למעלה = „החוצה” = קרוב יותר לרקיע (כלפי הרקיע)
– למטה = „פנימה” = קרוב יותר למרכז הארץ (כלפי הארץ)
– „שאמצע הרקיע הוא המטה שאין מטה ממנו” – מרכז הספירה (מרכז הארץ) הוא ה„למטה” המוחלט.
אש ורוח הולכים „החוצה” – מהמרכז לרקיע. מים וארץ הולכים „פנימה” – מהרקיע למרכז. הארץ חוסמת את המים מליפול עוד פנימה, אבל טבע המים הוא ליפול פנימה ככל שאפשר.
הרמב”ם אומר „ואין הליכתם בדעתם או בחפץ נפשם” – שתי שלילות נפרדות:
– דעת = תנועה אינטליגנטית, מחושבת. למשל: אדם נוסע לניו יורק – הוא מכיר את הדרך, הוא מבין שצריך להגיע לשם, הוא מחשב כיצד לנסוע.
– חפץ = אפילו לבהמה יש חפץ – היא רוצה להגיע לאוכל. אבל אינה מכניסה דעת לחשב את הדרך באופן אינטלקטואלי. היא נמשכת על ידי רצון/תאווה.
לד׳ היסודות אין לא זה ולא זה – לא דעת, לא חפץ. רק טבע.
המילה „טבע” באה מטביעה (שקיעה), כפי שנראה מהלשון „טבע שנטבע בהם”. ר׳ שמואל אבן תיבון בספרו מביא שהמילה באה מערבית (עמוס טוק). הכוונה: מנהג/כוח ששקוע בדבר עצמו, לא הוכנס מבחוץ.
– טבע: כוח התנועה/השינוי נמצא בדבר עצמו. למשל: דברים כבדים נופלים למטה, דברים קלים צפים.
– מלאכותי: הכוח בא מבחוץ. למשל: שולחן – „להיות שולחן אינו תביעה הטבועה בשולחן”. אין שום דבר בשולחן עצמו שעושה אותו לשולחן. אדם עשה אותו.
ההבדל הבולט ביותר בין דברים טבעיים לדברים מלאכותיים: בעל חי מוליד בעל חי דומה לו מעצמו (מוליד כדומה לו). אפילו צומח מוליד. זה מראה שכוח ההרכבה שלהם נמצא בהם עצמם. מה שאין כן שולחן – „לשולחנות אין תינוקות של שולחנות.” בכל פעם צריך אדם לעשות שולחן חדש בדעתו.
אדם הוא גם ד׳ יסודות עם צורה – בדיוק כמו ששולחן הוא עץ עם צורה. ההבדל הוא איזה סוג צורה:
– שולחן: צורה מלאכותית – נמצאת באדם שעשה אותו, לא בדבר עצמו.
– בעל חי / צומח: צורה טבעית – באה מעצמו, מהאם, מהאב, מהזרע.
כשד׳ יסודות מתרכבים לבעל חי או צומח, זוהי הרכבה טבעית – יש מהות או מקור בבעל החי עצמו שעושה אותו להרכבה כזו של ארבעת היסודות. „זה לא שמישהו עומד מבחוץ ומכין קוגל.”
הרמב”ם אומר „מנהג שנקבע בהם וטבע שנטבע בהם.” שתי המילים מתכוונות כמעט לאותו דבר (כמו הרבה פעמים אצל הרמב”ם). „מנהג” = כפשוטו, כך מתנהג, הנהגה קבועה.
הרמב”ם קורא לזה „מנהגי הטבע” ולא „חוקי הטבע” (שהוא לשון מאוחר יותר). ההבדל: „חוק” נשמע כחוק מוחלט; „מנהג” אפשר לשבור – „מנהג אפשר לשנות.” זה משמעותי להשקפת הרמב”ם על הטבע.
אפילו אדם, כשהוא נופל למטה, עושה זאת בטבע, לא בדעת. הוא אינו מודע לכך, אין לו רצון לכך, אינו יכול לעצור את זה.
„כוח המשיכה” הוא מושג מודרני ש„אף אחד לא יודע מה הוא מתכוון” – עדיף ללמוד כיצד הרמב”ם הבין – שלדברים יש בעצמם משהו שגורם להם ליפול למטה או לעלות למעלה.
„דעת” כאן אין פירושו בחירה חופשית (חופש לקום בבוקר ולעשות אחרת). הכוונה: מעשה שאפשר לעשותו רק בדעת – מהלך שצריך להבין כדי לבצעו. נפילה – אדם שנופל למטה, אינו נופל „בתור אדם” אלא בתור ד׳ יסודות. אי אפשר ללמד מישהו ליפול. ריקוד – ריקוד צריך להבין כדי לדעת לעשותו. זהו מעשה בדעת.
כלל על טבע האדם: כשאדם אינו „עולה” (עולה למעלה בדעת ושליטה), הוא נעשה „יורד” – נופל לטבעו, ואפילו ל„טבע הבהמי” שבאדם.
הכוכבים „קבועים” ו„נייחים” (נחים) בגלגלים – הגלגלים נושאים אותם. קושיה: אם כך, כיצד הם בעלי נפש? תשובה: אין הכוונה ל„חופש” כמו תנועתנו החופשית. לכוכבים אין חופש עצמי לנוע בתוך הגלגל – הם קבועים בגלגל.
– ר׳ שמואל אבן תיבון – על האטימולוגיה של „טבע” מערבית
– רמב”ם פרק ג׳ – שגלגלים/כוכבים הם בעלי נפש
—
הרמב”ם עצמו עשה רק פרקים, לא הלכות ממוספרות. הוא רק שם שתי נקודות (נקודתיים) בין הלכות. המספרים הוסיפו על ידי המדפיס, והרבה פעמים שם את המספר במקום הלא נכון – במיוחד כאן בפרק ד׳ שבו המדפיס לא הבין את המדע. ר’ פרנקל ודפוסים מדויקים אחרים הולכים לפי כתבי יד שבהם שתי הנקודות עומדות.
—
לכל הגופים בעולם יש שני זוגות ניגודים (הפכים):
1. חם – קר (חם – קר)
2. יבש – לח (יבש – רטוב)
| יסוד | תכונות | תכונה נוספת |
|——|———|———–|
| אש | חם ויבש | קל מכולם (הקל ביותר) |
| רוח | חם ולח | קל (אבל כבד מאש) |
| מים | קר ולח | כבד (אבל קל מארץ) |
| ארץ (עפר) | קר ויבש | כבד מכולם (הכבד ביותר) |
אדמה רגילה כבר אינה יסוד העפר הטהור, כי היא בדרך כלל קצת רטובה – כלומר יש בה כבר קצת מים. יסוד העפר הטהור הוא יבש לגמרי וקר לגמרי.
לחות אינה מים, חום אינו אש. אלו תכונות (איכויות) של היסודות, לא היסודות עצמם. ארבעת היסודות הם גופים, וחם/קר/לח/יבש הם תכונותיהם.
– שאלה: האם יכולה להיות אש בלי חום? אולי חום הוא הצורה של אש שעושה את חלק החומר של אש לאש.
– חבר אומר: „זה לא האש שבו, זה החום שבו” – מה שתומך בהבדל בין הגוף (אש) לתכונה (חום).
רוח עצמה היא חמה ולחה – אפילו בלי מים. רוח אינה צריכה מים כדי להיות לחה, ולא אש כדי להיות חמה – יש לה עצמה את התכונה. זה מוכיח את ההבדל בין תכונות ליסודות.
– קושיה: מדוע רוח היא לחה? כך היה מקובל תמיד אצל החכמים.
– סברה מעשית: רוח מביאה עמה לחות (humidity). אבל זה כשרוח כבר מעורבת עם מים; רוח עצמה היא חמה ולחה בלי מים.
– כשרוח קרה או רוח חמה נושבת, זה קשור לתערובת של אש או מים, לא לרוח עצמה.
קרח אינו לח, אבל הוא עדיין מים. זה מראה שכשמים נקפאים, הם מאבדים את תכונת הלחות – אבל נשארים יסוד המים. [זה תומך עוד בהבדל בין היסוד לתכונתו.]
לא ברור אם הכבדות (כבדות/קלות) של כל יסוד היא תוצאה של תכונותיו (חם/קר/לח/יבש), או שהיא תכונה נפרדת נוספת. זה נשאר פתוח.
> “המים קל ממנו [מן הארץ
]… והרוח קל מן המים, לפיכך הוא מרחף על פני המים… והאש קל מן הרוח.”
הסדר מלמטה למעלה – ארץ, מים, רוח, אש – מוסבר על ידי קלותם/כבדותם:
– ארץ = כבד מכולם → התחתון ביותר
– מים = קל מארץ → על הארץ
– רוח = קל ממים → על המים (“מרחף על פני המים”)
– אש = קל מכולם → העליון ביותר
חידוש – “ורוח אלקים מרחפת על פני המים”:
הפסוק (בראשית א:ב) נשמע דומה לנקודת הרמב”ם – הרוח מרחפת באופן טבעי מעל המים, כי רוח קלה ממים. אבל הפסוק מדבר על רוח של הקב”ה, לא על יסוד הרוח – אין זו ראיה לנקודת הרמב”ם, רק נשמע דומה.
אצל הרמב”ם הכל יותר מופשט, יותר “רוחני”, יותר “במחשבה.” כשהרמב”ם אומר שדבר “עשוי מ”דברים אחרים, אין כוונתו שאפשר לפרק אותו בחזרה – זה דבר יותר תיאורטי. אפילו המושג חומר עצמו – חומר אינו דבר שאפשר לראות, להרגיש, או לספור. חומר הוא המושג שדברים יכולים להיות משהו אחר.
אחד ההבדלים הגדולים בין המדע הישן (לפני העת המודרנית) למדע החדש הוא כיצד מבינים תכונות (איכויות) כמו חום, קור, רטיבות.
אצל הרמב”ם (ואריסטו): רטיבות היא מציאות ממשית – דבר הקיים בעולם. אינה גוף, אי אפשר לחלק אותה או לשלוח אותה לבד, אבל היא כוח בגוף – דבר מופשט שהוא בכל זאת חלק מהעולם. אי אפשר לשלוח “רטיבות” לבד, אפשר רק לשלוח מים שיש בהם רטיבות. אבל רטיבות אינה רק סובייקטיבית – קור, חום, יובש, לחות הן תכונות של ארבעת היסודות – הן יותר בסיסיות מבני אדם.
במדע המודרני: רטיבות אינה קיימת בעולם כדבר ממשי – זה רק “כמה מים יש.” אם כך, רטיבות היא דבר סובייקטיבי הנמצא בנפש. ומזה נובעת כל בעיית נפש-גוף (mind-body problem) של דקארט – כיצד יכולה הנפש להתחבר לעולם, אם בעולם אין דברים כמו איכויות. לרמב”ם אין בעיה זו, כי הוא מניח שתכונות הן דברים ממשיים בעולם.
אפילו עם הטכנולוגיה החזקה ביותר, לא היה אפשר לפרק אדם בחזרה לד׳ יסודותיו. אפשר לפרק חלבונים, אטומים, אבל ד׳ היסודות הם הרבה יותר בסיסיים – הם הבסיס של כל אחד מהדברים שכן אפשר לפרק.
—
> “וּמֵאַחַר שֶׁאֵלּוּ הַיְּסוֹדוֹת לְכָל הַגּוּפִים שֶׁתַּחַת הָרָקִיעַ, נִמְצָא שֶׁכָּל גּוּף וְגוּף… גָּלְמוֹ מֵחִבּוּר אַרְבַּעְתָּן. וְאַרְבַּעְתָּן יִתְעָרְבוּ יַחַד, וְנִשְׁתַּנָּה כָּל אֶחָד מֵהֶם בְּעֵת הָעֵרֶב, עַד שֶׁיּוֹצֵא מֵחִבּוּר אַרְבַּעְתָּם אֵינוֹ דּוֹמֶה לְאֶחָד מֵהֶם כְּשֶׁהוּא לְבַדּוֹ. וְאֵין נִפְרָד מֵהֶם אֲפִלּוּ חֵלֶק אֶחָד שֶׁהוּא אֵשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ… אֶלָּא הַכֹּל נִשְׁתַּנָּה וְנַעֲשָׂה גוּף אֶחָד.”
כל גוף – אדם, בהמה, עוף, דג, צומח, מתכת, אבן – גולמו (חומרו) הוא מחיבור של כל ארבעת היסודות. אבל כשהם מתערבבים, כל יסוד משתנה, עד שמה שיוצא אינו דומה לאף אחד מארבעת היסודות. אי אפשר לפרק בחזרה את הגוף ליסודותיו – “אין נפרד מהם אפילו חלק אחד שהוא אש בפני עצמו” – אלא “הכל נשתנה ונעשה גוף אחד.”
[נקודה יסודית:] אפשר לטעות ולחשוב ש”עשוי מארבעה יסודות” פירושו כמו אבני בניין – שהכל הוא “סלט” שאפשר להוציא ממנו את החלקים הבודדים. זה לא הפשט. הרמב”ם אומר בפירוש שאי אפשר לסחוט את חלק המים או להוציא את העפר. זה היה אטומיזם. הרמב”ם אינו סובר אטומיזם. הפשט הוא שהיסודות נעשים לחומר של דברים אחרים, וכשהם נכנסים לחיבור, הם מתערבבים ונעשה דבר חדש שבו אף יסוד בודד אינו ניכר עוד.
קושיה: אם אדם עשוי מאש (אש היא אחד מיסודותיו), ולאש יש טבע לשרוף – מדוע האדם אינו נשרף?
תירוץ: כשאומרים שאדם “עשוי מאש” הכוונה שאש היא אחד מהיסודות שנכנסו לחיבורו. אבל באדם האש כבר אינה אש – זה רק מה שפעם היה אש, ועכשיו נעשה חלק מהחומר המורכב, דבר חדש. האש השורפת היא כשיסוד האש הוא בפני עצמה.
הרמב”ם אומר שני דברים: (1) באדם אין דבר כזה שהוא לא מד׳ היסודות – הוא כן מהם; (2) אבל באדם אי אפשר לראות את ד׳ היסודות – רואים רק את האדם.
> “וּמִכָּל גּוּף הַמֻּרְכָּב… יִמָּצֵא בוֹ קוֹר וָחוֹם לַח וְיָבֵשׁ כְּאֶחָד. אֶלָּא יֵשׁ מֵהֶם גּוּפִים שֶׁיִּגְבַּר בָּהֶם חָזְקָם מִיְּסוֹד הָאֵשׁ, כְּמוֹ בַּעֲלֵי נֶפֶשׁ חַיָּה, לְפִיכָךְ יֵרָאֶה בָּהֶם הַחוֹם יוֹתֵר. וְיֵשׁ מֵהֶם גּוּפִים שֶׁיִּגְבַּר בָּהֶם חָזְקָם מִיְּסוֹד הָעָפָר, כְּמוֹ הָאֲבָנִים, לְפִיכָךְ יֵרָאֶה בָּהֶם הַיֹּבֶשׁ הַרְבֵּה.”
כיוון שהכל מורכב מכל ארבעת היסודות, לכל גוף יש כל ארבע התכונות – קור, חום, לחות, יובש – בתוכו. אבל בגופים שונים יסוד אחד דומיננטי יותר: אצל בעלי חיים אש דומיננטית (לכן הם חמים), אצל אבנים עפר דומיננטי (לכן הן יבשות).
א) מדוע דברים חיים הם חמים?
כל דבר שיש לו נפש חיה – בעלי נפש חיה – הוא חם, כי יסוד האש דומיננטי יותר בהם.
ב) כיצד יכול דבר חם אחד להיות חם יותר מאחר?
קושיה: אם חום הוא תכונה, כיצד יכולות להיות דרגות של חום? תירוץ: כי בדבר השני יש קצת קרירות (יסוד המים או העפר) שמאזנת את החום. דרגות החום נובעות מהפרופורציה בין היסודות.
ג) חום – כשכוח האש מתגבר
כשלאדם יש חום (קדחת) או שהוא חם מדי, זה בגלל שכוח האש התגבר בו – יסוד האש נעשה דומיננטי מדי. זה נדון גם במורה נבוכים, שם זה נכנס לעולם המוסר (השלכות מוסריות).
ד) אין יסוד “בטהרתו”
אם דבר היה כולו אש (כולו חם), לא היה יכול להיות הבדל בין יותר חם לפחות חם. העובדה שאפילו אש עצמה יכולה להיות להבה חזקה יותר ולהבה חלשה יותר, מוכיחה שאפילו אש כפי שאנו רואים אותה אינה “אש בטהרתה” – יש בה גם חלקיקים מיסודות אחרים.
ה) כלל הדומיננטיות:
“לפי מה שיהיה רוב היסוד שהיה בעיקר התערובות, יראה מאותו היסוד וטבעו בגוף המורכב” – מה שנראה כלפי חוץ (התכונה הדומיננטית) הוא סימן לאיזה יסוד הוא החזק ביותר בגוף.
ו) מושג ה”מזג”:
המילה “מזג” (שמשתמשים בה בעברית גם היום – “מזג אוויר”) פירושה תערובת, איזון. מחלות הן אכן כשהאיזון של היסודות מופר – כשיסוד אחד נעשה חזק מדי.
—
> “הואיל וכל הגופים שאנו רואים מורכבים מד׳ יסודות אלו, וכל המחובר מארבעה יסודות אלו סופו להפרד… יש שיפרד לאחר ימים מועטים… ואפילו אזו אדם… אבל אי אפשר שלא יפסד ויחזור ליסודותיו. יחזור מקצתו אל האש, ומקצתו אל המים, ומקצתו אל הרוח, ומקצתו אל הארץ.”
כל הגופים המורכבים מד׳ יסודות חייבים בסופו של דבר להיפרד – לחזור ליסודותיהם. חלקם מחזיקים זמן קצר, חלקם זמן ארוך, אבל כולם חייבים להתפרק. אפילו החומר החזק ביותר (“אזו אדם”) אינו יכול להישאר לעולם.
ד׳ היסודות שמרכיבים גוף אינם “מקח” (קנייה), אלא “הלוואה” (שאלה). כמו יובל, כמו הלוואה שצריך להחזיר – כך חייבים היסודות לחזור למקומם. זהו היסוד מדוע בני אדם מתים – לא בגלל שמשהו “רע” קורה, אלא בגלל שהרכבת היסודות היא מעצם טבעה הלוואה זמנית.
“הווים ונפסדים” (הם נוצרים והם כלים) אינם שני עובדות נפרדות, אלא דבר אחד: מה שהם מורכבים מיסודות (הווים) הוא עצמו הסיבה שהם חייבים להתפרק (נפסדים). ההרכבה עצמה כוללת בתוכה כבר את ההפסד.
הכוונה לחומר חזק מאוד (דומה למתכת), דבר שיכול להחזיק מעמד אפילו באש – ובכל זאת אפילו הוא חייב בסופו של דבר להיפסד.
לשון חז”ל שהקב”ה “מחזיר את העולם לתוהו ובוהו” נשמע דומה למושג הרמב”ם. אבל תוהו ובוהו הוא יותר בסיסי מד׳ היסודות. הרמב”ם מדבר רק על כך שגופים חוזרים לד׳ יסודות, לא לתוהו ובוהו.
קושיה: אם לפי הרמב”ם אדם חוזר לכל ארבעת היסודות (אש, מים, רוח, עפר), מדוע אומר הפסוק (בראשית ג:יט) רק “כי עפר אתה ואל עפר תשוב”? מדוע מזכיר רק עפר ולא את שלושת האחרים?
תירוץ: תחילת הפסוק עונה על כך: “כי עפר אתה” – כי היסוד הדומיננטי ביותר באדם הוא עפר. “כי רוב בנינו מעפר” – החלק הגדול ביותר של הרכבת האדם הוא עפר. גם כתוב בתורה שהקב”ה לקח “עפר מן האדמה” לברוא את האדם. כיוון ש”רוב בנינו מעפר”, התורה קוראת לזה בשם עפר בלבד. אבל למעשה גם שלושת היסודות האחרים חוזרים למקומותיהם.
חידוש: הפסוק “כי עפר אתה ואל עפר תשוב” נשמע דומה מאוד ללשון הרמב”ם – “אתה עשוי מזה, אתה חוזר לזה.” זהו למעשה כל יסודו של הרמב”ם: מדוע אדם מת? כי הוא עשוי מיסודות, וכל דבר מורכב חייב להתפרק.
> “ולא יפסד כשיפסד מיד יחזור לארבע יסודות, אלא יפסד ויחזור לדבר אחר… לדבר אחר… לדבר אחר…”
כשגוף נפסד, הוא אינו חוזר מיד לארבעת היסודות בצורתם הטהורה. הוא נעשה קודם משהו אחר, וזה נעשה עוד משהו אחר – שרשרת ארוכה של טרנספורמציות.
א) משל הזכוכית: חתיכת זכוכית עשויה מחול עם מים עם כל ארבעת היסודות. לפי הרמב”ם היא חייבת בסופו של דבר להיפרד. אבל – מעולם לא קרה בעולם שחתיכת זכוכית נעשתה בבת אחת “קצת אש, קצת רוח, קצת מים, קצת עפר.” מה קורה בפועל? הזכוכית נשברת, לאט לאט חוזרת להיות חול, לאט לאט החול נכנס למים – שרשרת ארוכה של שלבים.
ב) קבורת בעל חי: כשקוברים בעל חי, הוא מתקלקל באדמה, נעשה חתיכת עפר, צומח ממנו משהו – אבל זה תהליך, לא פירוק רגעי.
ג) החידוש העיקרי: אין הכוונה שבסוף כמה אלפי שנים יישאר בעולם רק אש, מים, רוח, עפר טהורים בנפרד. הכוונה רק שכשמסתכלים מה נשאר בין כל התערובות, מה הם הבסיסים שמשתנים כאן – הם ארבעת היסודות. כשדבר נעשה מדבר אחד לדבר אחר, הדבר החדש מקבל צורה/פרופורציה חדשה של אש רוח מים עפר – אבל הכל נשאר במערכת של ד׳ יסודות.
ד) שבירה = יותר רוח? כשדבר נשבר, אפשר לומר שהוא קיבל יותר אוויר (רוח) בתוכו – כי שבירה פירושה שאוויר נכנס. זו דוגמה כיצד אפשר להבין הפסד במונחים של היסודות.
—
> “ארבעה יסודות אלו הן משתנין זה לזה תמיד בכל יום ובכל שעה… מקצות הארץ הקרובים מן המים משתנה מתפורר ונעשה מים. וכן מקצות המים הסמוכים לרוח משתנים ומתמסמסים ונעשים רוח. וכן הרוח מקצתו הסמוך לאש משתנה ומתחולל ונעשה אש. וכן האש מקצתו הסמוך לרוח משתנה מתכנס ונעשה רוח… והשינוי הזה מעט מעט לפי אורך הימים… ואין כל היסוד משתנה… שאי אפשר שיבטל אחד מן היסודות הארבעה, אלא מקצת ישתנה מאש לרוח ומקצת מרוח לאש… וחוזרות חלילה.”
לא רק ההרכבות (הדברים המורכבים) משתנות, אלא ארבעת היסודות עצמם משתנים זה לזה – אבל רק מקצתם, לא כולם. המחזור הולך בשני הכיוונים: עפר→מים→רוח→אש, וגם בחזרה אש→רוח→מים→עפר. שום יסוד אינו מתבטל לעולם.
השינוי מתרחש דווקא שם שבו שני יסודות נפגשים – בגבולותיהם (“מקצות… הקרובים/הסמוכים”). למשל, שם שהים והיבשה נפגשים, החול נעשה רטוב וביצתי ונעשה חלק מהמים, וגם המים נעלמים בתוך העפר.
– מתפורר (עפר→מים) = מתפרק, מתפורר
– מתמוסס (מים→רוח) = נמס, מתפזר
– מתחולל (רוח→אש) = מילה קשה יותר. פירושים שונים: (א) מתהווה מחדש – נוצר מחדש (כמו “מחוללי” בתנ”ך); (ב) נעשה עוד פחות גס, עוד יותר דק, עוד יותר “אשי”
– מתכנס (אש→רוח, רוח→מים, מים→עפר – הכיוון ההפוך) = מתכנס, נעשה יותר דחוס/צפוף
בכיוון אחד (עפר→מים→רוח→אש) דברים נעשים יותר דקים (קלים יותר, פחות גסים). בכיוון ההפוך (אש→רוח→מים→עפר) דברים נעשים יותר מתכנסים – יותר צפופים, יותר דחוסים. זה מתאים לכך שרוח צפופה יותר מאש, מים צפופים יותר מרוח, וכן הלאה.
המילה “חוזר חלילה” (הולך סביב סביב) משמשת הן אצל הגלגלים (שמסתובבים) הן אצל היסודות. בפרק י”ב כתוב ברמב”ם שכשם שהגלגלים מסתובבים במחזור, כך גם היסודות, חומר וצורה, מסתובבים במחזור.
“שאי אפשר שיבטל אחד מן היסודות הארבעה.” לעולם לא יכול להיות שכל המים יהפכו לרוח או שכל הרוח תהפוך לאש. „זה כמו ‘לווה ופורע’ – שואל ומחזיר.”
שזכוכית תישבר אפשר לראות תוך
כמה שבועות (זהו שינוי בהרכבה), אבל שמים יהפכו לאדמה – זה לוקח “אריכות ימים.” זהו השינוי של היסודות עצמם.
דברים נשברים כי ארבעת היסודות לעולם אינם בשלום מוחלט – תמיד יש ביניהם קצת “מחלוקת” והם מתנגדים זה לזה. לפעמים יסוד אחד מתגבר יותר, וזה מביא שינוי בגוף.
העובדה שהיסודות עצמם יכולים להפוך זה לזה, היא ראיה שכל ארבעת היסודות בנויים מחומר משותף אחד (היולי). כשעפר יכול להפוך למים, פירושו שמתחת לשניהם נמצא אותו חומר בסיסי, רק עם צורות שונות.
דיון ער: מישהו טוען שבמים→ארץ היו אומרים שהמים מתייבשים ונשאר רק ארץ (הסבר מודרני). התשובה: “הוא לא אמר כך, ולא בגלל שהיה טיפש.” תיאור הרמב”ם תקף בדיוק כפי שנראה על פניו, ו”אנחנו שטופי מוח להסתכל על הדברים בדרך [המודרנית].”
—
> “ויהי בסביבות הגלגל… ומסביבותיו יתחברו ארבעת היסודות, ומהם יתרכבו בני אדם ונפש חיה וצמח ואבן ומתכות.”
> “ונתן לכל גולם וגולם צורה ראויה לו.”
סיבוב הגלגל הוא המנגנון שמערבב את ארבעת היסודות, ומהתערובות נוצרים כל הנבראים. הקב”ה נותן לכל גולם (שילוב חומר) צורה המתאימה לו.
הגלגל עומד ליד ד׳ היסודות ומערבב את הסיר הגדול. אבל הוא מערבב לא כדי לעשות את התערובות – הוא מסתובב לשם סיבובו עצמו (הוא מסתובב בדעת, כפי שנלמד קודם), אבל תוצאה נלווית (פועל יוצא) היא שארבעת היסודות מתערבבים. זהו ניואנס חשוב – כוונת הגלגל אינה לערבב, אבל העירוב מתרחש על ידי סיבובו.
אילו שום דבר לא היה מסתובב, כל יסוד היה נשאר במקומו – עפר למטה, מים מעליו, רוח מעליהם, אש למעלה – ושום הרכבות לא היו נוצרות.
הגלגל הוא המתווך בין: (א) מלאכים, (ב) גלגלים, (ג) עולם התחתון (השפל והאפל). הוא מסתובב (הוא במדרגה האמצעית) ועל ידי סיבובו הוא משפיע על העולם התחתון.
הרמב”ם כותב “אבן ומתכות” ולא את המילה המוכרת “דומם”. “הרמב”ם בכלל אינו כותב דומם, תמיד כתוב אבנים ומתכות.” (המילה “דומם” היא מונח מאוחר יותר.)
ההבדל בין בן אדם לנפש חיה (בהמה) הוא כפול: (א) בחומר – לבהמה יכול להיות שילוב אחר של ד׳ יסודות; (ב) בצורה – היא מקבלת צורה אחרת. שני ההבדלים נחוצים.
הגלגל עושה רק את החומר (תערובת היסודות). אבל הצורה באה מהקב”ה. ולא סתם צורה – צורה ראויה לו, צורה המתאימה לגולם הספציפי. משל: “מהקמח המעורב עם סוכר אי אפשר לעשות ממנו אדם, אפשר לעשות ממנו עוגה. עליו יכולה לחול צורת עוגה ולא צורת אדם.”
כל גולם מקבל צורה הראויה לו דרך המלאך הנקרא “אישים” – המלאך העשירי (הנמוך ביותר). השם “אישים” בא מ”והאיש גבריאל” – “איש” הוא שם למלאך.
[חידוש:] המלאך אישים אינו “חושב” שהוא רוצה לעשות בני אדם. היחיד ש”חושב” הוא הקב”ה. האישים הוא פשוט המדרגה הקרובה ביותר לעולם הפיזי, וכוחו הוא מה שפועל שם – לא בכוונה, אלא כי הוא הקרוב ביותר בשרשרת. לחשוב שהוא עומד תחת מלאך גבוה יותר ומקבל הוראות – זו “דרך מגושמת לחשוב.”
השינוי הבסיסי – שקצת מים נעשים אוויר, וכדומה – הוא השינוי היסודי שמביא את כל השינויים האחרים בעולם: בני אדם חיים ומתים, נולדים – הכל סובב סביב השינויים של היסודות.
—
> “העולם אינו רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם. אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו, וידע שהוא מחובר מגולם וצורה… וידע שיש שם גופים שהגולם שלהם מחובר מארבעה יסודות, וגופים שהגולם שלהם פשוט ואינו מחובר… והצורות שאין להם גולם אינם נראים לעין אלא בעיני הלב, כמו שיודעים אדון הכל בלא ראיית עין.”
לעולם אי אפשר לראות גולם בלי צורה, או צורה בלי גולם. רק שכל האדם מחלק את הגוף – שיש לו בדעתו – לחומר וצורה. זוהי אנליזה מחשבתית, לא הפרדה פיזית.
לעולם אין רואים חומר לבד, ולעולם אין רואים צורה לבד. כל מה שרואים הוא “חומר שיש לו צורה” – שניהם יחד. החלוקה בין חומר לצורה היא רק “בדעתו” – בראש שלי. “אני לא יכול לקחת גוף לבד ולחלק אותו לחומר וצורה – את זה אני לא יכול.”
הרמב”ם אומר “גוף הנמצא בדעתו” – הגוף הנמצא בדעתי, לא הגוף שאני ממשש או רואה בחושיי. אי אפשר לחלק “גוף הנמצא לחושיי” – רק בראש אפשר להפריד חומר מצורה.
כל המושגים שנלמדו – ד׳ יסודות, חומר, צורה – הם מושגים מחשבתיים, לא דברים שאפשר לראות. “את התולדות, את התוצאות אפשר לראות – שמשתנה וכדומה – אבל המושגים עצמם” הם בראש. אפילו ד׳ היסודות עצמם הם אנליזה שכלית, לא מציאות פיזית שאפשר לראות בנפרד.
הרמב”ם מחלק:
– גופים המחוברים מד׳ יסודות – כל הדברים שאנו רואים על הארץ, שיודעים עליהם כי הם משתנים.
– גופים פשוטים – הלבנה והגלגלים, חומרם “פשוט” (פשוט, מדבר אחד), אינו מחובר משני גלמים, אבל הוא גם גולם.
– צורות בלי גולם כלל – מלאכים, ש”אינם נראים לעין אלא בעיני הלב”, בדיוק כמו שאפשר לדעת את הקב”ה בלי לראותו. אפשר לדעת שחייבים להיות מלאכים, וגם “איזה סוג דבר הם חייבים להיות.”
—
> “נפש כל בשר היא צורתו שנתן לה הקב”ה. והדעת היתירה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו. ועל צורה זו נאמר בתורה ‘נעשה אדם בצלמנו כדמותנו’, כלומר שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם עד שידמה להם.”
הנפש של כל יצור חי היא צורתו. לאדם יש עוד יותר – “דעת יתירה” – וזו צורת האדם השלם. על כך אומרת התורה “בצלמנו כדמותנו” – שלאדם תהיה צורה המבינה דברים ללא גוף, דומה למלאכים.
“נפש” אינה אלא שם לצורה של יצור חי. אילו היינו קוראים לשולחן בשם “נפש”, היינו אומרים שנפשו היא “השולחניות שבו” – הפורמט, האופן שבו הוא מורכב. אבל לשולחן אין נפש כי “שולחן אינו עושה כלום” – יש לו “רמת צורה נמוכה יותר.” יצור חי צריך הרבה יותר, זה מורכב, לכן יש לו נפש.
לאדם אין סתם “נפש הבהמה” – יש לו “דעת יתירה”, יותר דעת מבעל חי אחר. זוהי “צורת האדם השלם בדעתו.” “האנושיות שבו היא המדע שבו.”
[חידוש חזק מאוד:] הרמב”ם אינו אומר “צורת האדם” סתם, אלא “צורת האדם השלם בדעתו” – אדם שיודע כל מה שאדם יכול לדעת. פירוש הדבר:
– אדם שאינו שלם (קטן, או מי שאין לו את הדעת היתירה) יש בו פחות “אנושיות” – הוא “בעצם בהמה שיש לה קצת יותר דעת.”
– אדם שהוא אדם השלם יש בו יותר אנושיות – הוא האדם האמיתי.
– האחר הוא “אדם בפוטנציאל” – עוד לפניו דרך ארוכה להיות אדם מלא.
– “כל עבודתו של אדם היא להיות אדם” – כמו שכתוב “נעשה אדם.”
“כדמותנו” פירושו כדמות המלאכים – הקב”ה מדבר אל המלאכים, “אלקים” פירושו מלאכים. “צלמנו כדמותנו” פירושו: כמונו – צורות בלי גולם. לאדם יש צורה כזו שהוא מבין דברים שאין להם גוף (“דעות שאין להם גולם”), בדיוק כמו שמלאך יכול להבין בלי גוף.
– (א) האדם מבין דברים שאין להם גולם – הוא יכול להשיג דעות מופשטות.
– (ב) ייתכן שאפילו הוא מבין אותם בלי גוף – כלומר, עצם מעשה ההבנה הוא דבר לא גשמי.
– בשני האופנים הוא דומה למלאכים (שהם צורות בלי גולם) ואפילו לקב”ה עצמו.
“נעשה אדם” אינו רק תיאור של בריאה, אלא תוכנית – “בואו נעשה אדם” – שכל אדם צריך לקיים על ידי עבודתו להיות “אדם השלם בדעתו.”
—
[חידוש – שני פירושים של “צורה”:]
1. צורה הניכרת לעיניים – המראה החיצוני, הצורה של הגוף, “רושם הגוף”. זה נקרא בלשון הקודש “תואר”, כמו שכתוב “יפת תואר” – שפירושו גוף יפה, לא שכל יפה.
2. צורה שאינה גלומה – הצורה הפנימית, מהות הדבר, שרואים ב”עין הלב”. זה נקרא “צלם” בלשון הקודש.
[חידוש – “נעשה אדם בצלמנו” אין פירושו גשמיות:] בתורה כתוב “בצלמנו” – לא “בתארנו”. כי לא האדם ולא המלאכים יש להם “תואר” שאפשר לייחס לקב”ה. “צלם אלהים” פירושו הדעת – זהו עיקר מה שאדם הוא. אנשים שחושבים ש”בצלמנו” פירושו שהאדם נראה כמו הקב”ה – יש להם טעות.
[חידוש – שתי רמות:]
1. צורה של החומר – הנפש החיה, כוח החיים הבסיסי שיש לכל בעלי החיים: “שבה אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר” – הוא אוכל, שותה, מוליד, מרגיש, וחושב. זה אינו צלם אלהים.
2. צורת הנפש – “צורת הצורה כאילו” – הדעת, הכוח שיכול להשיג צורות נפרדות מן הגולמים. זהו צלם אלהים.
הנפש היא הצורה של החומר (גוף), והדעת הוא כמו צורה לנפש – תמיד לחומר וצורה יש רמות, שמה שהוא צורה ברמה אחת נעשה החומר לרמה הגבוהה יותר. הרמב”ם אומר זאת בפירוש בשמונה פרקים.
הרמב”ם מזהיר: המילה “נפש” ו”רוח” משמשות בתורה לשתי המשמעויות – הן לכוח החיים הבסיסי, הן לדעת הגבוה. “כדי שלא תטעה בשמות המשותפים, וכל שם ושם יילמד מעניינו” – צריך להבין מההקשר מה המילה מתכוונת.
שאלה: הרי השכל נמצא במוח, האם זה לא דבר גשמי? תשובה: צריך אמנם מוח כ”היכל” (מקום), אבל הדעת אינו באמת נמצא במוח – הראיה היא שהדעת יכול לחיות בלי המוח. השכל אינו דבר גשמי.
—
> “ואין צורת הנפש הזאת… אינה מחוברת מן היסודות… ואינה מכח הנשמה… אלא מעשה ה’ מן השמים היא… לפיכך כשיפרד הגולם אשר הוא מחובר מן היסודות ותאבד הנשמה… לא תכרת הצורה הזאת, לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה, אלא יודעת ומשגת הדיעות הנפרדות מן הגולמים, ויודעת בורא הכל, ועומדת לעולם ולעולמי עולמים.”
– מוות = היפרדות מיסודות: מוות פירושו שד׳ היסודות חוזרים ומתפרקים.
– הדעת אינו מחובר מיסודות (“אינה מחוברת מן היסודות”) – אינו גוף, אינו מחובר מד׳ יסודות “כדי שיפרדו להם” – ממילא אינו דבר שחייב למות.
– הדעת אינו מכוח הנשמה – הנשמה/כוח החיים יכולה לחיות רק בגוף. אבל הדעת אינו צריך את הנשמה.
– “אלא מעשה ה’ מן השמים היא” – הדעת הוא ישירות מהשמים, לא תוצר של הגוף או הנשמה.
– הגולם (חומר/גוף המחובר מיסודות) – נפרד, היסודות חוזרים.
– הנשמה/נפש (כוח החיים) – נאבדת. “לאן הולכת השולחניות של שולחן כשמשברים שולחן? היא לא הולכת לשום מקום, היא נאבדת.” היא פשוט נאבדת, כי “אינה מציאות אלא עם הגוף, וצריכה לגוף בכל מעשיה.”
– הדעת/צורת הנפש – “לא תכרת הצורה הזאת” – אינה נכרתת. מדוע? “לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה” – הדעת מעולם לא היה צריך את הנשמה.
דקדוק בלשון הרמב”ם: הרמב”ם אינו אומר שהדעת יכול לדעת – הוא אומר שהוא יודע: “יודעת ומשגת הדיעות הנפרדות מן הגולמים, ויודעת בורא הכל”. פירוש הדבר שעצם מציאות הדעת היא ידיעה – לא פוטנציאל לדעת, אלא מצב אקטיבי של ידיעה.
[חידוש נמרץ:] הדעת – ידיעת ה’ – אינו דבר ש”שייך” לאדם הפרטי. לא כתוב בשום מקום ברמב”ם שהדעת הוא “שלך”. הדעת הוא “מאת השם” – הוא בא מהקב”ה, והוא שייך לקב”ה.
הכוח – היכולת, האפשרות לדעת – שייך אולי לאדם. אבל הידיעה בפועל – הידיעה ממש – היא המדע עצמו, והיא אינה שייכת לשום אדם ספציפי. “למי שייך המדע?” – הוא דבר בפני עצמו.
להיות אדם אינו להיות “אישיות”, אלא להיות “יודע את בוראו”. זה לא דבר השייך לשום אדם ספציפי – זה שייך לקב”ה.
אף שהדעת שייך לקב”ה, האדם עדיין דבר נברא – אינו יכול להיות אלוה. הוא יודע את הקב”ה “כמיטב שנשמה יכולה לדעת את הקב”ה” – אבל לא כמו שהקב”ה יודע את עצמו.
כיצד מתייחס הדעת לכל אדם פרטי? הרמב”ם במורה נבוכים מזכיר את הבעיה – בעיה של ידיעה.
מי שלומד קצת חסידות יודע ש”כל העניין של לחשוב על עצמך הוא הבעיה של הגוף.” נשמה חושבת על הקב”ה, לא על עצמה. “הנשמה מפסיקה להיות אתה, ומתחילה להיות הקב”ה או עם הקב”ה.”
הרמב”ם מביא את הפסוק של שלמה המלך (קהלת יב:ז): “וישב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה”.
– “וישב העפר על הארץ” – חלק העפר (הגוף, ד׳ היסודות) חוזר לארץ.
– **”וה
רוח תשוב אל האלקים אשר נתנה” – כאן “רוח” פירושה ידיעת השם**, היצירה. היא חוזרת לקב”ה.
הדעת/רוח היה דבר בעולם הנפרד אבל בתוך עולם הגופות. לאחר המוות הוא חוזר להיות חלק מהכלליות של עולם הנשמות – “תשוב אל האלקים אשר נתנה.”
—
כשאדם רואה חכמה עצומה בבריאה, הוא מוסיף אהבה למקום. הרמב”ם קורא לקב”ה כאן “מקום” – מי שאיפשר את כל המציאות.
[חידוש – מה פירוש “אהבה”:] האם אהבה פירושה רק להבין יותר חכמה? חס וחלילה. אהבה אינה זהה לחכמה. האדם ירכוש חכמה, ויאהב את הקב”ה, וירצה יותר לאהוב על ידי יותר חכמה – אבל אהבה עצמה היא דבר מהותי. אהבה פירושה: הוא רואה שהקב”ה טוב.
אחרי האהבה באה יראה: “ויירא ויפחד מפליאותיו וגדלותיו”. יראה אין פירושה “פחד” במובן הפשוט. יראה היא רוממות – “צעד אחורה” – האדם רואה כמה הוא קטן כלפי הקב”ה הגדול.
האדם מעריך את עצמו כלפי “אחת מן הגופים הגדולים” – אלו הגלגלים.
[חידוש:] הרמב”ם קורא לשמש “גוף קדוש”! קדוש פירושו “נפרש ונבדל” – רחוק מאתנו, מובדל.
[חידוש – ההבדל בין “קדוש” ל”טהור”:] הגופים (גלגלים) נקראים “קדושים”, והצורות (מלאכים) נקראות “טהורות” (“הצורות הטהורות הנפרדות”). טהור פירושו נקי – דבר שאינו בגולם כלל. קדוש הוא חומר חזק שנשאר לעולם.
“וכל שכן לאחת מן הצורות הטהורות הנפרדות שלא נתחבר עם גולם כלל” – כשהאדם מעמיד את עצמו כלפי המלאכים: “וימצא עצמו שהוא כלי מלא בושה וכלימה ריק וחסר”.
[חידוש:] הדעת – שהוא מכיר את בוראו – אינו מתבייש. כי הוא מכיר את בוראו, יש לו ידיעה ישירה. אבל ה“גבר נפש” – האדם השלם שגם מכיר את הגלגלים ואת המלאכים – הוא מתבייש ביראת הרוממות. בושה וכלימה באות מכך שהאדם (עם גופו) מעמיד את עצמו כלפי הבריאות הגדולות, לא מהשגת הדעת עצמה.
[חידוש:] כשהרמב”ם אומר יראת הרוממות, כוונתו רוממות הגלגלים והמלאכים – לא ישירות גדלות השם. כי אדם הרי אינו יכול להשיג גדלות השם לפי ערך. אולי המלאך הראשון מתבייש מגדלות השם ישירות, אבל אנחנו יכולים להתבייש שאפילו איננו שמש, ואפילו השמש אינה מלאך.
אהבה היא הכרת חכמת השם שנמצאת בכל הנבראים ובכל הרמות – גם בחומר וצורה, לא רק ברמות הגבוהות. יראה היא הערכת האדם את עצמו כלפי הבריאות הגדולות.
כל זמן שהאדם בגוף, אינו יכול להשיג לגמרי צורות נפרדות – כפי שהרמב”ם אמר בפרק א׳: “כי לא יראני האדם וחי”. דעת האדם יכול לדעת שקיימים דברים נפרדים, אבל אינו יכול להשיגם לגמרי בעודו בגוף.
—
> כל הדברים האלו… כמר מדלי – כטיפת מים הנוטפת מדלי (כלי/קערה).
> וביאור כל אלו הדברים שבאו בפרק שלישי ורביעי, היא הנקרא מעשה בראשית.
> וכבר צוו חכמים ראשונים שאין דורשין גם בדברים אלו ברבים, אלא לומד יחיד בלבד, ומודיעין אותו דברים אלו ומלמדין אותו.
קודם, אצל מעשה מרכבה (פרקים א׳–ב׳), הרמב”ם אמר “טיפה מן הים” – טיפה מהים. עכשיו, אצל מעשה בראשית, הוא אומר “כמר מדלי” – טיפה מכלי/קערה. הדימוי קטן יותר – הבנת האדם את מעשה בראשית אינה רחוקה כל כך מהאמת כמו אצל מעשה מרכבה. אצל מעשה מרכבה ה”ים” גדול לאין שיעור, אצל מעשה בראשית ה”דלי” קטן יותר – אבל עדיין זו רק טיפה.
– מעשה מרכבה: “אפילו לאחד אין דורשין בו” – אין מלמדים אותו אפילו לאדם אחד, “אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו” – רק אם הוא כבר חכם ומבין מעצמו. ואפילו אז – “מוסרין לו ראשי פרקים” בלבד – רק הנקודות העיקריות.
– מעשה בראשית: “מלמדין אותו ליחיד” – מלמדים אותו לאדם אחד, “אף על פי שאינו מבין אותו מדעתו” – אפילו אינו מבין מעצמו. ו“מוסרין לו כל מה שיוכל לדעת” – אומרים לו כל מה שהוא יכול להבין.
– “מלמדין” (אצל מעשה בראשית) – פירושו שהרב יודע מעשה בראשית מספיק ויכול ללמד אותו לתלמיד.
– “דורשין” (אצל מעשה מרכבה) – פירושו שאפילו הרב אינו יודע מעשה מרכבה “כמו שהיא” – הוא יכול רק לדרוש, לחדש חידושים, למשול משלים כדי לנסות להבין קצת. מעשה בראשית אפשר לדעת מספיק כדי “ללמד”; מעשה מרכבה אפשר רק “לדרוש”.
יש דיון: מישהו סובר ש”דורשין” פירושו סתם “לדבר ברבים” (כמו דרשה), לא ספציפית “לחקור”. אבל ההבדל בלשון משמעותי.
אם מותר ללמד מעשה בראשית רק ליחיד – כיצד יכול הרמב”ם לכתוב זאת בספר שכל אחד יכול לקרוא? זו ממש סתירה – הרמב”ם אומר בעצמו “רק לאדם אחד בכל פעם.”
ר’ מוטל אמר הרבה פעמים ש“אסור ללמוד חסידות עם חברותא, צריך ללמוד לבד – חברותא מחמיר.” זה מתאים לכלל הרמב”ם של “לומד יחיד בלבד.”
הרמב”ם אומר: “אין כל אדם יש לו דעת רחבה להסיק… כל הדברים על בוריין” – לא לכל אדם יש דעת רחבה להבין הכל בבהירות (“על בוריין” = בבירור).
[חידוש:] קודם הרמב”ם אמר שלכל אדם יש דעת (צורת האדם השלם בדעתו). אבל לא לכל אחד יש “דעת רחבה” – זה הבדל. לכל אחד יש את הכוח (הפוטנציאל), אבל לא לכל אחד יש אותו בפועל רחב מספיק.
מדוע אין מלמדים מעשה בראשית ברבים? זה כמו תינוק שנותנים לו בשר – הוא אינו יכול לעכל אותו. צריך לתת לו חלב, דברים קטנים. כך גם – אי אפשר לתת דברים עמוקים לאנשים שאינם מוכנים לכך.
—
הרמב”ם מסכם: “והנה ארבעה פרקים אלו שבהם חמש מצוות אלו” – ארבעת הפרקים הראשונים של הלכות יסודי התורה מכילים חמש מצוות:
1. לידע שיש – לדעת שיש בורא
2. שלא לעלות על הדעת שיש אלוה זולתו – איסור עבודה זרה
3. לידע שהוא אחד – ייחוד השם
4. לאהבו – מצוות אהבה
5. וליראו – מצוות יראה
הרמב”ם אומר ש“הלכות חמש מצוות אלו הן שחכמי הגמרא קוראין אותן פרדס, כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס”. הרמב”ם בכוונה הכניס את חמש המצוות לארבעה פרקים, כדי שיתאים ל“ארבעה נכנסו לפרדס”.
הרמב”ם מביא את הגמרא על ארבעת התנאים: רבי עקיבא, בן זומא, בן עזאי, ואחר (אלישע בן אבויה). הם התבוננו במעשה מרכבה ומעשה בראשית.
“ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו, לא כולם היה בהם כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין” – אפילו הם, לא כולם (רק רבי עקיבא) יכלו לדעת ולהשיג הכל כראוי.
[חידוש – פירוש הרמב”ם ל”הציץ ונפגע” וכו’:] “הציץ ונפגע”, “הציץ ומת”, “קיצץ בנטיעות” – כל אלו טעויות שהיו להם. הם לא הבינו נכון, וזה גרם לכל התוצאות הרעות. למשל, “הציץ ומת” יכול לפרש שטעותו הייתה שהוא כן השיג משהו, אבל את החלק המקושר לגוף לא יכול היה – וזה גרם שאכן ימות. ייתכנו שניהם – טעות בהשגה, וגם תוצאה פיזית.
“ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר”
[חידוש – זהו “ואני אומר”:] הרמב”ם אומר כאן “ואני אומר” – זו דרכו שלו, לא רק ציטוט מחז”ל. עד כה הרמב”ם הביא הלכות, עכשיו הוא אומר את שיטתו שלו.
[חידוש – הרמב”ם עושה איסור על האדם עצמו, לא רק על המלמד:] קודם (בפרק ב׳ / מעשה מרכבה) הרמב”ם אמר שאסור ללמד פרדס לאחר (איסור על המלמד). אבל כאן הרמב”ם עושה איסור על האדם עצמו – אפילו כשהוא לומד לבד אסור לו להיכנס לפרדס בלי ההכנה הנכונה.
מגמרות חז”ל משמע שאם אדם לומד לבד, אין מעכבים אותו – כי חז”ל מבינים שלאדם יש סקרנות גדולה להבין דברים קדושים, ואין רוצים לומר לו “אל תעשה”. הגזירה של חז”ל היא על המלמד – אתה לא תלמד. אבל הרמב”ם כן עושה איסור על הלומד עצמו.
[חידוש – פירוש הרמב”ם ל”פרדס” כטיול:] “טייל” פירושו לטייל. מתי מטיילים? אחרי האכילה. קודם ממלאים את הכרס ב”לחם ובשר” (= תורה שבכתב ושבעל פה, הלכות), ואחר כך הולכים לטייל בפרדס (= מעשה בראשית, מעשה מרכבה, מטאפיזיקה).
“לטייל” אין פירושו התעמלות (שעושים לפני האכילה), אלא טיול של הנאה – תענוג שעושים אחרי האכילה. גם הזוהר אומר שכשנכנסים לסודות התורה, לא עושים זאת בטיול ארוך – לא שוהים שם זמן רב.
מה קורה אם אדם הולך לפרדס בלי לאכול קודם?
פירוש 1 – לא תהיה לו מנוחת הנפש: אדם רעב לא תהיה לו מנוחת הנפש להסתכל יפה בפרדס.
פירוש 2 (חידוש – הפירוש הטוב יותר) – הוא יקטוף את הפרי: פרדס אינו סתם גן – זה מקום שבו גדלים פירות. אם אדם רעב נכנס לפרדס, הוא יקטוף את התפוז הראשון שהוא רואה – הוא ירצה לאכול אותו, ולא יראה את כל היופי של הגן. זה מתאים מאוד ללשון הרמב”ם “קטיפת נטיעות” (קטיפת נטיעות) – מי שאינו מוכן לפרדס “יקטוף” חתיכות תורה בלי להבין את התמונה השלמה.
“לחם ובשר” בנמשל הוא “לידע ביאור איסור והיתר” – לדעת את ההלכות של מה אסור ומה מותר.
קושיה: אולי “ביאור” פירושו ההסבר מדוע דבר אסור או מותר (טעמי המצוות)?
תשובה: לא, בוודאי לא. “ביאור” פירושו כמו שהרמב”ם אמר בהקדמתו – כל הספר הוא “ביאור המצוות” – כיצד לקיים את המצוות למעשה: פסול, כשר, טמא, טהור – ההלכות המעשיות.
הרמב”ם מצטט: “אף על פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותם חכמים, שהרי אמרו חכמים: דבר גדול – מעשה מרכבה, ודבר קטן – הוויות דאביי ורבא.”
[חידוש – מה פירוש “הוויות”:] “הוויות” פירושן הדיונים, הקושיות-תירוצים, הדיונים ההלכתיים של אביי ורבא – מה שלומדים בגמרא של היום.
קושיה: אם מעשה מרכבה הוא “דבר גדול” והוויות דאביי ורבא הוא “דבר קטן” – מדוע להתעסק בדבר קטן?
הרמב”ם נותן שלוש סיבות:
סיבה 1 – ליישב דעתו של אדם תחילה: ההלכות מקרקעות את האדם. הן מיישבות את דעתו – הוא יודע מה יש לו לעשות, מה חשוב. זה נותן לו יסוד.
סיבה 2 – טובה גדולה ליישוב העולם הזה, כדי לנחול חיי העולם הבא: אפילו אם עבורך אישית מעשה מרכבה הוא הדבר הגדול, אבל ליישוב העולם – שיוכלו לחיות בעולם כחברה – צריכים את התורה והמצוות. התורה מקימה חברה חיה. כדי שאדם יוכל לחיות בקהילה צריכים את כל התורה והמצוות.
[חידוש – מעשה מרכבה מוציא מהקהילה:] מעשה מרכבה מוציא אדם מהקהילה – הוא הולך לעולמו, הולך להתבודד בפרדס מחוץ לעיר.
סיבה 3 – שווה לכל נפש: ההלכות הן דבר שכל אחד יכול לדעת – “גדול וקטן, איש ואשה”. “בעל לב רחב” (שכל גדול) ו“בעל לב קצר” (שכל קטן) – כולם יכולים ללמוד הלכות. קודם יעשו מה ששווה לכל נפש, ורק אחר כך יכולים יחידי סגולה לעסוק במעשה מרכבה.
– פרדס הוא דבר שגדל רק לעצמו – רק אדם לבד יכול להפיק ממנו. זו חוויה אינדיבידואלית.
– “לחם אבירים” (הלכות) הוא תמיד חבורה – קבוצת אנשים יחד. לחם אבירים הוא מה שאוכלים בחבורה.
– פרדס הוא פרי טוב – מה שאוכלים בחוץ, לבד. אדם הראשון גר בגן עדן – פרדס – עם עצים, ולקחו פרי. לא הייתה שם “חקלאות” (עבודה חברתית).
[חידוש – שיטה יסודית של הרמב”ם:]
– יש חמש מצוות (מפרקים א׳–ד׳) הקשורות למעשה בראשית/מעשה מרכבה – זו הדרך לעולם הבא.
– שאר תר”ח המצוות הן מצוות של עולם הזה – הן מקימות עולם חי.
קושיה: אם מישהו מקיים את שאר התורה בלי חמש המצוות – יש לו רק עולם הזה ואין לו עולם הבא?
תשובה: זו אכן הטובה הגדולה של התורה: אדם צריך קודם עולם, קודם יישוב הדעת, כדי שיוכל לעסוק בפרדס. הקב”ה נתן טובה וגדולה את התורה לכל ישראל – כל אחד יכול לעשות זאת – ואחר כך יכולים יחידי סגולה ללכת הלאה לרמה הבאה לעולם הבא.
אולי אפשר לומר שהלכה היא החלק שהוא גוף ונפש מחובר – מה שאדם לומד כל זמן שהוא חי בעולם עם גוף. הדעת עצמו הוא לעולם – הוא תמיד יכול היה להשיג את הבורא. אבל כל זמן שהאדם בעולם של גוף ונפש, צריך ללמוד את העניינים השייכים למצב הזה.
—
רבותיי, אנחנו הולכים ללמוד את הפרק הרביעי בהלכות יסודי התורה. ברוך השם, כל המקשיבים, כבר עברנו שלושה פרקים קשים עם כמה הקדמות ומניין המצוות, וכאן אנחנו מחזיקים עכשיו.
את הכותרת של הפרק עשה ר’ יצחק: „דברים המחוברים מד׳ יסודות וצורה”. הרמב”ם הולך להסביר ממה החומר עשוי.
לא בדיוק ממה החומר עשוי, אלא מה הדברים שדיברנו עליהם — שיש שלושה סוגי דברים בעולם:
1. צורה בלי חומר — כלומר מלאכים/שכלים נפרדים
2. צורה בחומר, אבל חומר שנשאר לעולם — הוא לא משתנה, לא מת — כלומר הגלגלים
3. צורה בחומר — ואיזה חומר? חומר שעשוי מארבעה סוגי חומר: מים, אוויר, אש, ועפר
את ארבעת הדברים האלה כבר למדנו בסוף הפרק הקודם — אלו הם ד׳ היסודות. ד׳ היסודות הם כשלעצמם חומר וצורה, אבל כל הדברים שיש לנו הם כפולים: החומר שלהם עשוי מהצורה של ארבעת היסודות, הנקראים אש, מים, רוח, עפר, ומלבד זה יש להם צורה. אלו הדברים שאנחנו מדברים עליהם, והפרק עוסק בזה.
—
אלא, החומר של דברים שהם חומר וצורה שנכלים — הם מד׳ היסודות. החומר של הכוכבים ואחרים הוא מחומר אחר, ולא מאחד מד׳ היסודות.
זה לא כמו שאמרו שהפילוסופים אמרו שהכוכבים עשויים מאחד מד׳ היסודות — כאילו כל הכוכבים עשויים מאש, או משהו כזה. הרמב”ם מלמד: לא, אש היא הדבר שנמצא כאן למטה. הכוכבים עשויים מדבר חמישי שלם, ובכלל לא מאחד מד׳ היסודות.
[חידוש:] מה שגורם לנו להיות חומר וכלה — זה בגלל שד׳ היסודות הם חומר וכלה.
אנחנו הולכים ללמוד בדיוק בפרק הזה למה בני אדם מתים. מי שתהה לדעת למה בני אדם מתים — שילך ללמוד בפרק הזה. כל אחד התייסר עם זה פעם. בוודאי תהיתם פעם: למה זה שבני אדם מתים?
לא רק שזו קושיה אחת — עוד: הרי אפשר לראות שכוכבים לא מתים, השמש לא מתה. למה הכלים שלנו מתבלים?
„והארץ לעולם עומדת” (קהלת א:ד). יפה מאוד. בני האדם — „דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת”. בני אדם — דור הולך ודור בא. העולם, הכוכבים, אפילו העולם עצמו — נשאר לעולם. מה קורה כאן? זה מאוד מוזר. בואו נגלה את התירוץ. נכון. יפה מאוד.
—
חומר הארץ הרי אינו אותו דבר כמו ה… אפילו חומר הארץ קיים לעולם, אבל הוא עובר שינויים. לזה יש חיות, וממילא אפילו העפר הופך — מתחדש מחדש. אבל — האדם אינו „הארץ לעולם עומדת.” אפילו „הארץ לעולם עומדת” — אבל בני האדם שעשויים מהארץ ועוד דברים, אינם לעולם עומדים.
[חידוש:] לכאורה — צורת הארץ לעולם עומדת. החומר לכאורה כן מין מתכלה.
—
רצו — הפרק לכאורה בנוי על שני חלקים. כתבתי באופן מסופק: „ד׳ היסודות וצורה,” כי יש — מסתבר — כל הדברים האלה:
1. חלק ראשון: צריך ללמוד כיצד ד׳ היסודות מתרכבים, מתחברים זה עם זה, מצטרפים להיעשות דברים, ויש להם גם צורה.
2. חלק שני: יהיה קצת יותר על הצורה שחלק מהדברים יש להם. למשל, האדם שיש לו צורה מסוימת שאנחנו קוראים לה נשמה, או שהרמב”ם קורא לה נפש — נראה את זה בהמשך. וזהו הנושא של הצורה — היא מקיימת צורה שנמצאת באחת מהתולדות, לפחות כל זמן שאדם חי כאן בעולם.
—
„גופים” — כאן הכוונה לעצמים, דברים. כל הדברים הם… אבל „גופים” לא כמו „גוף האדם”. „גוף” — דברים. הארבעה… טוב, הם גופים, הם גופים כפשוטו — דברים גשמיים, ש„גשם” פירושו רק „גוף.” דברים שנמצאים, דברים שיש להם גודל, שנמצאים — „נמצא” זו גם צורה, אבל דברים שיש להם משקל ו…
ארבעת הגופים האלה — הם, אלו ד׳ היסודות. הם יסודות כפשוטו — הם פונדמנטים, יסודות:
> „ארבעה גופים האלו שהן אש ורוח ומים וארץ — הם יסודות כל הנבראים למטה מן הרקיע”
כל הדברים הנבראים שמתחת לרקיע — כלומר מתחת לרקיע הראשון שבו נמצאת הלבנה — מתחתיהם כל הדברים עשויים מד׳ היסודות.
לד׳ היסודות יש את המקום שלהם — את זה כבר למדנו, נלמד עוד קצת — אבל שכל הדברים עשויים מהם, את זה עדיין לא למדנו. קודם למדנו רק שיש ארבעה יסודות. עכשיו לומדים שכל מה שיש כאן מתחת לשמים, עשוי מהם.
> „וכל שיהיה — מאדם, ומבהמה, ועוף, ורמש, ודג, וצמח, ומתכת, ואבנים טובים ומרגליות, ושאר אבני בנין, והרים, וגושי עפר — הכל גלמו מחובר מארבעה יסודות האלו”
כלומר: בין אדם, בין בהמה, בין עוף, בין רמש — דבר זוחל, בין דג, בין צמח, בין מתכת — מתכת, בין אבנים טובות ומרגליות — יהלומים, ושאר אבני בניין — סוגים אחרים של אבנים שמוצאים, שבונים מהם, והרים וגושי עפר — סתם חול, אדמה.
הכל — כל הדברים האלה — גולמם — החומר שלהם, החומרים שלהם, ממה שהם עשויים — מחיבור ארבעה יסודות אלו — עשוי מד׳ היסודות.
—
[חידוש:] כתוב שגוש עפר אינו העפר של היסודות עצמם. גוש עפר הוא כבר שילוב. אולי הגדול ביותר, הכוח הדומיננטי ביותר שבו הוא העפר, אבל יש בו גם את האחרים. כך נראה שהרמב”ם הבין.
—
וקצת מאוחר יותר, אולי כאן דיוק — פרק ז׳. צריך לומר שעדיין לא הזכרנו שיש מפרש על הלכות יסודי התורה, בפרט על הפרקים האלה. לא יודעים מי הוא — אני לא זוכר אם יודעים, אולי היום כבר יודעים, אבל אני לא יודע. לא כתוב בדף מי זה, כתוב „מפרש.”
והוא אומר שכן ייתכן שיש דברים שעשויים רק מיסוד אחד או שניים, אבל באופן כללי — רוב הדברים עשויים מארבעה יסודות.
[חידוש:] ייתכן שהרמב”ם לא סבר כמותו. ייתכן שהרמב”ם כן סבר שהכל עשוי מארבעה יסודות.
—
שאלה: אש ורוח — ההרכב של ד׳ היסודות?
ייתכן שהרמב”ם לא יחלוק על זה. הרמב”ם לא צריך את זה. הוא לא חייב לומר שאפר הוא אש עם רוח, אבל אפר הוא תולדה של אש — זה ממשפחת האש. לאו דווקא שאש עצמה מורכבת מד׳ היסודות. אש היא אחד מד׳ היסודות.
שאלה: כך לבדה בפני עצמה?
ייתכן שכן, ייתכן שלא. זה הנשמע מדברי הרמב”ם — שלא, אש היסודות אינה דווקא אש כפי שאתה רואה.
[חידוש:] אדרבה, כך אני רוצה לומר שהרמב”ם אמר: כי אש היסודות נמצאת בכלל בשמים, מעל הרוח, כפי שלמדנו [בפרק ג׳]. כלומר, זו לא האש שיש לנו.
ייתכן — לא נשאל כאן. הוא מקבל, מסתבר… אבל מה שאני מתכוון לומר הוא: ייתכן שהמפרש לאו דווקא — הרמב”ם אומר דווקא אחרת. ייתכן, וייתכן שלא, ואין לנו. כי הדוגמאות שהם תופסים קרובות מאוד ליסודות. עדיין אין לנו מספיק מידע לומר לכאן או לכאן — אז פשוט לא יודעים.
—
שאלה: הדבר שגורם לבהמה להיות שונה מתפוח למשל — הוא שהיסודות שונים…
בואו נראה… הפאזל של היסודות מורכב אחרת. לכאורה, גם צריכה להיות צורה אחרת. מלבד הצורה — בכלל החומרים עצמם. כלומר, הצורה שייכת מחוץ לארבעה יסודות עצמם, שגם הם למטה מן הרקיע.
—
> „נמצאו כל הגופים שלמטה מן הרקיע, חוץ מארבעה יסודות האלו — מחוברים מגולם וצורה, וגולם שלהם מחובר מארבעה יסודות אלו. אבל כל אחד מארבעה יסודות — אינו מחובר אלא מגולם וצורה בלבד”
מחוברים — מורכבים — מגולם וצורה, מחומר וצורה. ומה עשוי מד׳ היסודות שהוא אמר עכשיו? הגולם שלהם — לא הצורה שלהם. רק הגולם שלהם עשוי מד׳ היסודות שאמר עכשיו. יפה מאוד.
אבל כל אחד מארבעה יסודות — ד׳ היסודות עצמם — אינם מורכבים מארבעה יסודות. אלא היסודות עצמם — כל יסוד הוא דבר בפני עצמו, ואין בו מהאחרים. לכן אינו מחובר אלא מגולם וצורה בלבד — רק הגולם עצמו, גולם האש נאמר, עם צורת האש. יפה מאוד.
—
עכשיו אגיד לכם דבר מעניין. למדנו — צריכים לזכור — מעניין!
נראה כאן דבר קטן ש — ככל שמשהו יותר פשוט, פחות מורכב, פחות מרוכב — הוא חשוב יותר או חזק יותר:
– כי המלך — כלומר הקב”ה — הוא הפחות מורכב, כי הוא צורה טהורה.
– והגלגלים כבר…
– ככל שמשהו פחות מורכב — חזק יותר.
– ד׳ היסודות גם הרבה פחות מורכבים. נכון — כי הם הרבה יותר בסיסיים. נכון. הגיוני.
– הקב”ה עוד יותר פשוט — פשוט בתכלית הפשיטות.
—
למדנו שכל הדברים עושים דברים. צריכים לזכור שהכל בעולם עושה משהו. אין שום דבר שמת לגמרי — חוץ מכלום. אולי החומר, החומר הראשון שהכל עשוי ממנו. אבל חוץ מזה — כל הדברים עושים דברים.
אלא שלמדנו חילוק מעניין בפרק הקודם: שלמשל השמים נעים, השמים עושים משהו — הם זזים, תנועה, הם זזים. זהו דבר בסיסי אחד של עשייה — הדבר הבסיסי ביותר של עשייה הוא לזוז.
אבל הם עושים זאת כיצד? בדעתם. הם זזים כי הם יודעים שכאן יותר טוב. הם מבינים שיש שם תשוקה מסוימת, אפשר לקרוא לזה… הם זזים ברצון ובדעת — הם יודעים מה הם עושים.
עכשיו, ד׳ היסודות למשל — קראו להם גופים מתים, זוכרים? אמרו שהם מתים. הרמב”ם אמר „גופים מתים” — הם כגופים מתים.
אבל צריך לדעת שזה עדיין לא אומר שהם לא עושים כלום. מאוד מעניין — זה לא אומר בכלל שהם לא עושים כלום. הם כן עושים משהו.
אתם חושבים שד׳ היסודות — אתם מדמיינים עפר, מים, דברים כאלה — עושים… אפשר לעשות להם. במילים אחרות, בעל חי, משהו שיש בו חיות, שחיות הרי היא כוח התנועה — הוא עושה משהו להם. אתם יכולים להזיז מים, אתם יכולים להזיז דברים, אבל המים עצמם אנחנו מדמיינים שהם לא עושים כלום.
לפעמים אומרים אפילו שיש כוח משיכה שעושה דברים להם, ומי הוא כוח המשיכה… בכל אופן, זה לא הנושא שלנו.
אבל על כל פנים, אנחנו חושבים שהם לא עושים כלום. הרמב”ם לא אומר כך. כל ארבעת היסודות עצמם — הדברים שעשויים מהם תלוי איזה סוג דברים עשויים מהם — אבל ארבעת היסודות עצמם גם עושים דברים. יש להם, כמו שאומרים — בלשון הרמב”ם — „טבעים” — הם עושים דברים, הם עושים מעשים, הם זזים.
עכשיו, ד׳ היסודות למשל, קראו להם „גופים מתים”, זוכרים? אמרו שהם מתים, שד׳ היסודות הם כגופים מתים.
אבל צריך לדעת שזה עדיין לא אומר שהם לא עושים כלום. מעניין — זה לא אומר בכלל שהם לא עושים כלום, הם כן עושים משהו. אתם חושבים שד׳ היסודות, אתם מדמיינים כמו מים, דבר שעושים לו, אפשר לעשות לו. במילים אחרות, בעל חי, משהו שיש בו חיות, שחיות הרי היא כוח התנועה — הוא עושה משהו לו. אתם יכולים להזיז מים, אתם יכולים להזיז דברים, אבל המים עצמם אנחנו מדמיינים שהם לא עושים כלום. לפעמים אומרים אפילו שיש כוח משיכה שעושה דברים להם, ומי הוא כוח המשיכה — בכל אופן, זה לא הנושא שלנו.
[חידוש:] על פניו, אנחנו חושבים שהם לא עושים כלום, והרמב”ם לא אומר כך. כל ארבעת היסודות עצמם, הדברים שעשויים מהם תלוי איזה סוג דברים עשויים מהם, אבל ארבעת היסודות עצמם גם עושים דברים. יש להם מה שנקרא טבע. הם עושים דברים.
עושים — אתם מתכוונים שהם זזים? הם זזים, בדיוק, הם גם זזים. עשייה בסיסית היא לזוז. כל מה שאנחנו עושים הוא תנועה יותר מורכבת — הוא חושב לתוכה — אבל עשייה בסיסית היא לזוז. הם זזים מעצמם.
אם כן, מה הפירוש שאמרו שהם מתים? מת פירושו רק שהם לא יודעים שהם זזים! הם זזים בטבע שטבוע בהם — הם לא יכולים להשתנות, הם לא יכולים לשאול, ולא יכולים להסביר לעצמם, כך אמרו. אבל הם זזים מעצמם.
עכשיו, עוד חילוק. הם זזים אבל אחרת מהגלגלים ואחרת מבני אדם או בעלי חיים, מה שמובן מאליו. למה נקרא שהם זזים אחרת?
למשל, הגלגלים מסתובבים כל הזמן — זו התנועה של הגלגלים. הם מסתובבים במעגל, הם חוזרים כל הזמן למקום שהיו בו פעם. כדי לעשות תנועה כזו, צריך שכל. למה? כך.
עכשיו, משא״כ ד׳ היסודות זזים רק לכיוון אחד. מה זה כיוון אחד? למעלה ולמטה. יש להם רק שתי תנועות — הם יכולים רק לעלות או לרדת. ואפילו את זה הם לא עושים שניהם: חלק מהיסודות עולים, וחלק יורדים. זה הכל, זה מה שהם יכולים לעשות, זה מה שהם עושים. לכן אנחנו רואים שחלק מהיסודות נופלים למטה, חלק עולים למעלה.
עכשיו, עוד פרט. למעלה ולמטה לא הכוונה למעלה ולמטה כפי שאנחנו מתכוונים. אנחנו תמיד מדמיינים שלמעלה פירושו גבוה יותר, וכאילו, אנחנו מדמיינים שיש מעלה ומטה מוחלטים, וכל העולם — אנחנו חושבים למשל שאוסטרליה מתחתינו.
[חידוש:] אומר הרמב”ם, זה לא נכון. אנחנו מסתכלים משם שאנחנו עומדים, ומעלה מכאן זה למעלה, ומטה מכאן זה למטה. לכל הפחות, אנחנו חושבים שיש דבר כזה כמו למעלה ולמטה מוחלטים. יש באמת דבר כזה כמו למעלה ולמטה. ממילא, נכון שאנחנו משכנעים את עצמנו שהיכן שאנחנו נמצאים, שם זה המוחלט, אבל חוץ מאיתנו חושבים כך גם הם. והרמב”ם מסביר שזה לא נכון.
למעלה פירושו פשוט – זוכרים שכל העולם הוא עיגול, העולם הרי אינו שטוח. ממילא, למעלה בעולם פירושו יותר החוצה, למטה פירושו יותר פנימה. כי כלפי הרקיע פירושו למעלה, כלפי הארץ פירושו למטה. זה הכל.
ממילא, הדברים שהולכים למעלה, הולכים תמיד – בשונה ממה שאנחנו אומרים – למעלה פירושו רק קרוב יותר לשמים, למטה פירושו רק קרוב יותר לארץ. אז הדברים שהולכים למעלה, הולכים קרוב יותר לשמים; הדברים שהולכים למטה, הולכים קרוב יותר לארץ.
עד כאן הלכה ג׳. בואו נקרא מה שכתוב, אפשר לקרוא מה שכתוב ברמב”ם.
„דרך האש והרוח להיות מהלכם ממטה, מטבור הארץ – למעלה, כלפי הרקיע” – הם הולכים החוצה מטבור הארץ אל החוץ, כלפי הרקיע. כפי שאנחנו יודעים – זה הולך כמו אש, חום, רוח, כל הדברים האלה הולכים למעלה.
„ודרך המים והארץ להיות מהלכם מתחת הרקיע כלפי הארץ” – להיפך, יורדים למטה, נופלים למטה. כלומר שהם באים מתחת הרקיע, באים לכיוון מטה, אלינו, לאיפה שאנחנו נמצאים באמצע –
„שאמצע הרקיע הוא המטה שאין למטה ממנו” – אנחנו נמצאים באמצע הרקיע, כן, לפי החשבון שהרקיע מסתובב סביבנו. אנחנו באמצע הרקיע. יש עוד יותר פנימה – הארץ. אם היינו חופרים בארץ, היינו מגיעים עוד יותר עמוק. שבסופו של דבר כשנוסעים עמוק ככל שיש בארץ, לשם המים נופלים, כביכול. המים בארץ, כלומר, הארץ עוצרת, חוסמת אותם. אבל…
מטה לא פירושו למטה, אלא פירושו פנימה, פירושו בתוך. לא פנימיות – זו מילה מצחיקה, אני אומר אותה שוב כי היא מצחיקה. אבל מטה פירושו פנימה. אלה הדברים שהולכים למטה, זו דרכם.
ועיין, כן, אפשר להרחיב.
„ואין הילוכם בדעתם” – דרכם איך שהם הולכים אינה בדעת, „ולא בחפצם” – ולא בחפץ, ברצון שלהם עצמם. דעת ונפש דיברנו עליהם.
דעת יכול לפרש אפילו כשמישהו אחר עושה בשבילם, אבל יודעים שהוא עושה זאת בשבילי. זה מה שהתכוונו בדעת, לא? לא – דעת פירושו שאני הולך, אני עושה סוג של תנועה שהגיונית רק כי אני יודע שזה יותר טוב. כמו שאני אומר, אדם – אני נוסע לניו יורק. אז יש לי גם חפץ לנסוע לניו יורק, אבל זה לא משהו שדוחף אותי לנסוע לשם. אני יכול לנסוע לשם כי אני מכיר את הדרך, כי אני מבין שאני צריך להגיע לשם, ואני מחשב איך אני צריך לנסוע. זו דעת.
אתה אומר הרי מה שאני מתכוון – אתה לא יכול להפריע לי כי אני יודע מה אני מתכוון. זו דעת. דעת פירושה סוג של תנועה שאפשר לעבוד איתה רק עם דעת.
חפץ הוא, אפילו בהמה, היא יכולה ללכת לשם עם חפץ מסוים – היא רוצה להגיע לאוכל. אבל היא לא מכניסה בזה משהו שהיא צריכה בדעת לחשב את הדרך, היא צריכה לחשב תנועה כזו – היא לא תבין. זה החילוק בין דעת לחפץ כאן.
„אלא מנהג שנקבע בהם” – כן, נבהיר היטב: האש והרוח, ד׳ היסודות, אין להם לא זה ולא זה. אלא מה יש להם כן? אלא הליכתם, הדרך שבה הם הולכים, היא „מנהג שנקבע בהם וטבע שנטבע בהם”.
אני חושב ששתי המילים – הרבה פעמים הרמב”ם אומר שתי מילים שמשמעותן אותו דבר. טבע הוא פשוט מילה, הוא אומר „טבע שנטבע.”
אני חושב שהמילה טבע במקורה באה מ– יש דרך אחת שהיא באה – היא באה מערבית. כך אומר ר׳ שמואל אבן תיבון בספרו. אבל טבע בא מטביעה, כפי שרואים כאן, כמו שקוע. פירושו פשוט שיש פסיכולוגיה או מהלך, מנהג, שטבוע בו. כמו שהוא אומר, זה לא מבחוץ, אף אחד לא דוחף את זה.
אגיד כך: מה ההיפך מטבע? ההיפך מטבע הוא… מה ההיפך מטבע?
יכול להיות שההיפך מטבע הוא רצון, כי אני כבר יודע שההיפך מטבע הוא ממש רצון, כי יכול להיות הטבע של אדם שהולך נגד רצונו – זה עדיין לא ההיפך.
[חידוש:] היפך יותר ברור של טבע הוא מלאכותי, או מה שאנחנו קוראים מלאכותי בעברית, ובלשונות כתוב מלאכותי. ההיפך מטבע הוא: אם אני עושה משהו לדבר, אם אני עושה שולחן – שולחן אינו דבר טבעי. כי להיות שולחן אינו טבוע בשולחן. אין שום דבר בשולחן שעושה אותו לשולחן. אדם עשה אותו לשולחן. אם מבחוץ יש כוח שעושה אותו למה שהוא.
טבע הוא: ד׳ היסודות עצמם, למשל מה שהם נופלים למטה או עולים למעלה – לא בגלל שמשהו דוחף אותם מבחוץ, אלא כי הם עצמם יש בהם כוח כזה, מנהג כזה ללכת למעלה או למטה וכו׳. זה החילוק הברור יותר של טבע, וההיפך מטבע הוא מלאכותי.
לפי זה יש לומר: המשל של ד׳ היסודות, אפשר לעשות ממנו הרבה דברים. למשל שדברים כבדים נופלים למטה ודברים קלים צפים. זה טבע – פירושו כך: בחוקי הבריאה הקב”ה סידר כך שדברים קלים לא נופלים כך. אחרים קוראים לזה היום כוח המשיכה, מה שזה לא יהיה.
אז זה פירוש מנהג שנקבע, ואנחנו רואים שהדבר אינו מודע לכך. אז כשאדם נופל למטה, הוא גם – עושה משהו לא בדעת, הוא עושה בטבע. כלומר: כשאדם נופל, הוא לא עושה זאת כי הוא מודע, או שהוא עושה זאת ברצון, הוא לא יכול לעצור את זה.
אז, רק להזכיר לעצמנו: „חוקי טבע” זה אף פעם לא לשון שכתוב ברמב”ם – שמשמעותו משהו אחר. אותו דבר, כוח המשיכה – לא דבר שמישהו יודע מה הוא מתכוון, אבל הרמב”ם בוודאי לא ידע מה הוא מתכוון. אז עדיף שנלמד איך הוא הבין. והמילה היא שלדברים יש בתוכם משהו שגורם להם ליפול או לעלות או לעשות כל מה שהם עושים.
אותו דבר – יש טבע של בעל חי. אני אומר למשל, את ד׳ היסודות אפשר להרכיב בדרכים שונות. אמרנו קודם, אני יכול להרכיב אותם בשתי דרכים.
[חידוש:] אז, דבר חשוב לתפוס: שאפשר כאן הרכבות של ד׳ היסודות שהן טבע. למשל, בעל חי או אדם או צמח – הוא מחובר עם ד׳ היסודות בחיבור טבעי, או שיש משהו מהות או מקור בבעל החי עצמו שעושה אותו להרכבה כזו של ארבעה יסודות. זה לא שמישהו עומד מבחוץ ועושה קוגל ועושה אותו.
לפי זה, למשל, דבר אחד אפשר לראות: שבעל חי עושה עוד בעל חי מעצמו. זה הטבע של בעל חי, שהוא מוליד כדומה לו וכדומה. אפילו צומח מוליד, כן?
מה שאין כן למשל שולחן. שולחן – אין דבר כזה „שולחנות” בטבע. שולחן אינו דבר טבעי. מה הראיה? לשולחנות אין תינוקות משולחנות, כן? אחת מהראיות. שולחן הוא עץ שהוסיפו לו צורה.
אדם הוא גם ד׳ יסודות שהוסיפו להם צורה. לא – כאן זה החילוק. החילוק הוא סוג אחר של צורה. הצורה של שולחן היא צורה מלאכותית. הצורה, הדבר שאתה רואה, נמצא באדם שעשה אותו, אפשר לומר. משהו כזה. האדם עשה את הצורה.
אבל זה [אצל בעל חי] הוא דבר שקורה מעצמו, כביכול. לא מעצמו, אלא מה… מעצמו, כן, מעצמו, כן. מהכוח ש… שזו האם של העץ, האב של העץ, הזרע של העץ.
כן, טוב, אבל זה… העץ יוצר זרע שלם של עצים – יש להם משהו טבע שהוא עושה כך את העצים. מה שאין כן זרע של שולחנות – אין זרע של שולחנות. כי כל פעם צריך לעשות מחדש. אז זו הדעת של האדם שעושה שולחנות.
אז, אני חושב שטבע מבטא את זה היטב. מנהג הוא כפשוטו – זה מנהג, זה מתנהג כך. זה מנהג קבוע, תמיד כך. אבל… כן.
זה מעניין, אגב, כי אם אתה זוכר את המילה „חוקי הטבע”, תזכור שהרמב”ם קורא לזה – הוא אומר שאין חוקי הטבע, יש מנהגי הטבע. מעניין מה החילוק בין חוקים למנהגים. לטבע יש מנהגים, אין לו חוקים. מנהג אפשר לשבור.
אז זה קצת מעניין. גרמי השמים הולכים על הגלגלים, אבל הם הולכים בדרך אחרת. הם הולכים כן עם מודעות, עם רצון וחפץ. מה שאין כן… הגלגלים קבועים, הם נחים מהגלגלים. כך אומר הרמב”ם – אני לא מבין למה, כי הגלגלים מובילים אותם. אבל למעשה הרמב”ם כן אמר שהם בעלי נפש. אז פירושו לכאורה שהם בכל זאת מהגלגלים.
חברותא: אבל הרי יכול להיות גם, כי לכוכבים יש הרי מה שבתוך הגלגל, יכולים הרי לזוז בחופשיות לכאן ולכאן, לא?
דובר 1: לא, לא, בכלל לא. אלא אתה קורא כאן עוד גלגל שמסובב אותם.
חברותא: בתוך הגלגל יש עוד גלגל קטן?
דובר 1: אין להם חופש. זה כאן לא פירושו חופש. זה לא פירושו חופש כמו הגלגל שלנו.
כך, הרמב”ם אומר, אני לא מבין למה, כי הכוכבים מובילים אותם. אבל המהרש”א והרמב”ן כן אמרו שהם בעלי נפש. פירושו לכאורה בכל זאת מהגלגלים.
מה פירוש? אבל הרי יכול להיות גם, כי לכוכבים יש הרי בחירה בתוך הגלגל, יכולים הרי לזוז בחופשיות לכאן ולכאן, לא?
לא, צריך שיהיה עוד גלגל שמסובב אותם. בתוך הגלגל יש עוד גלגל קטן. אין להם חופש.
דעת כאן לא פירושו חופש, לא פירושו חופש כמו שאנחנו חושבים שאתה יכול לקום בבוקר ולעשות אחרת. אני אגיד לך מה פירושו. פירושו שאתה עושה דבר שאפשר לעשותו רק עם דעת. יש סוג של דבר שאפשר לעשות כמו – אתה יכול לעשות, זה נפל.
כך אומרים, כשאדם נופל למטה, הוא לא צריך לתכנן איך הוא רוצה ליפול. הוא נופל כי הוא עשוי מד׳ היסודות שנופלים – לא בתור אדם, כן? כשאדם נופל, הוא לא נופל בתור אדם. היה משל טוב: אדם נופל בתור ד׳ יסודות.
אבל כשאדם רוקד, או אדם הולך במהלך שצריך להבין את המהלך כדי לעשותו – המודעות וכל המילים האלה לא שייכות כאן. זה מאוד פשוט. יש מהלכים כמו ריקוד – צריך להבין כדי לדעת לעשותם.
במילים אחרות, אני יכול ללמד אותך לרקוד, נכון? אני מלמד אותך את הריקוד, ולפי זה אתה רוקד. אני לא יכול ללמד אותך ליפול. אני לא צריך ללמד אותך – זה הטבע.
כשאדם אינו עולה, הוא נעשה יורד, כי כשהוא לא עושה דברים עם הדעת והשליטה שלו, הטבע עושה את שלו. הוא נכנס לטבע שלו, או אפילו לטבע הבהמי של האדם.
—
אוקיי, בואו נחזור לד׳ היסודות. הלכה ד׳, בהלכה ד׳ שלי.
אגב, ההלכות לא תמיד – לא מתאימות לדפוס, כי כבר דיברתי שהדפוס עשה הלכות בפני עצמן, ופרטים, והלכה לא תמיד כל כך חשובה. הרמב”ם עשה רק פרקים. הרמב”ם עשה פרקים בהלכות, הוא למד את זה בהקדמה, אבל הוא לא עשה מספרים להלכות. הוא רק שם שתי נקודות, ובדפוסים המדויקים, כמו שכותב ר׳ פרנקל והאחרים, שהיכן שיש שתי נקודות זה מדויק לפי כתבי יד שהם יודעים. אבל המספרים עשה המדפיס, והרבה פעמים הוא שם את המספר במקום הלא נכון.
אוקיי, אז בהלכה – מציינים, חשוב לדעת שמציינים לפי המספרים, אבל כאן זה פשוט מאוד מבולבל כי הוא לא תמיד הבין את המדע. כי כבר – איך המספר הוא דבר חדש? זה לא דבר חדש, אפילו ברמב”ם זה לא דבר חדש, אבל לפעמים הוא טועה.
—
בואו נחזור לד׳ היסודות. למדנו עכשיו כלל אחד על ארבעת היסודות – חילוק: שניים מהם שעולים ושניים מהם שיורדים. ואחר כך נלמד עוד טבע מעניין של ארבעת היסודות.
כדי להבין את זה צריך לעשות הקדמה קטנה, וצריך לזכור שכל הגופים שאנחנו רואים בעולם יש להם שני הפכים, שני ניגודים – אחד הפוך מהצד השני, ואפשר לחשוב שהכל בעולם הוא בעצם הרכבה מסוימת או מקום מסוים באמצע בין שני הדברים. שילוב זו לא מילה טובה – זה יותר כמו שהוא נמצא באמצע.
מה הם שני הדברים? הדבר הראשון הוא: הכל בעולם הוא או חם או קר. חשבת על זה? או איפשהו בספקטרום בין חם לקר – קצת חם, קצת קר. החם יש יותר ופחות.
אז פירושו, חם וקר הם כמו הפך, ניגוד – אחד כנגד השני. ככל שחם יותר לא קר, ככל שקר יותר לא חם. כל הדברים נמצאים איפשהו על זה – קצת חם, קצת קר, איפשהו באמצע.
עוד דבר מעניין הוא: הכל בעולם הוא או יבש או לח. שמת לב לזה? לא שמת לב? כן, פשוט. הכל בעולם הוא או יבש או לח. אתה מכיר דברים שאינם יבשים ואינם לחים? לא.
אז הכל בעולם הוא או יבש או לח. ואותו דבר – ככל שלח יותר כך פחות יבש, וככל שפחות יבש כך פחות לח.
ממילא אמרו החכמים שאפשר לראות שארבעת היסודות, אם מחלקים אותם, יוצא שיש ארבע דרכים. עשיתי טבלה איפשהו. איפה הטבלה שלי? הנה, תראה.
אפשר לראות שאם כל דבר יכול להיות או קר או חם, או לח או יבש — נקרא קר וחם, יבש ולח — אפשר לראות שאפשר לחלק את זה לארבע, כי יש כאן:
– קר ויבש
– חם ולח
– לח וקר
– חם ויבש
נכון?
ממילא אמרו החכמים שאפשר לראות שהעולם, ארבעת היסודות, לכל אחד מהם — ארבעת היסודות, כשהם טהורים, הם לגמרי אחד מארבע התאים הללו.
—
אז העפר למשל — תסתכל, תתעמק בעפר. לא עפר שאנחנו כבר עירבבנו אותה עם דברים רגילים… אה, מזה אפשר לראות שהעפר הרגילה אינה יסוד העפר, כי היא בדרך כלל קצת לחה כבר. כלומר שיש בה קצת מים בפנים. אבל העפר עצמה היא לגמרי יבשה, והיא גם לגמרי קרה.
מובן כך, זה הגיוני לחשוב ש…
חברותא: אז למשל, כשאתה אומר שיש כח האש, למשל אצלנו העפר שמתחת לכיור יכולה להיות, או שספגה מים, היא כבר עפר שהיא לחה או חמה. אבל עפר לבדה, כפי שהיא יסוד, אינה לחה, כי אין בה מים, ואינה חמה, כי אין בה אש.
מגיד שיעור: בדיוק. ובכן, אני לא יודע אם אש ומים הם שעושים לח וקר. אני חושב שזו עוד תכונה. שלא נבלבל — זה לא אותו דבר. זו תכונה של אש ומים. אש ומים, ארבעת היסודות, הם פשוט ארבעה גופים.
חברותא: אבל אתה רואה שזה עושה כל דבר.
מגיד שיעור: לא, הם לא. זה עושה — כי יש בו הרבה מאוד מהתכונה הזו. להיפך, זה הפוך. התכונה היא בארבעת היסודות, כי ארבעת היסודות הם בעלי התכונות. אז זו התכונה של ארבעת היסודות. זה לא אותו דבר — הגוף של ארבעת היסודות.
חברותא: האם אש היא חום או שלאש יש חום?
מגיד שיעור: בדיוק.
חברותא: אז יכולה להיות אש שאין בה חום? יכול להיות שזה לא אותו דבר.
מגיד שיעור: לא, אני חושב שיכול להיות, אבל זה לא… אני חושב שיכול להיות, כי זו התכונה של אש. זה אולי מה שעושה אותה לאש, או אולי זו הצורה של אש שעושה את חלק החומר של אש.
חברותא: זה לא האש שבו, זה החום שבו.
מגיד שיעור: חיים צריך לחשוב על זה, אבל זה לכאורה… יכול להיות שאתה צודק, אני לא יודע. אולי זה אותו דבר, אולי לא. אני רואה כל הזמן שמדברים על זה כשני דברים, אז בואו נאמר שזו התכונה.
—
אז לכל דבר יש תכונה, ו:
– עפר — תכונה: יבש וקר (קר ויבש)
– מים — קר ולח. זה לא חם, אבל זה לא יבש.
– אש — כולם מבינים, זה יבש, זה גם מייבש דברים, אפשר לראות, וזה חם. אז אש היא חם ויבש.
– רוח — היא באמצע. רוח היא חם ולח.
רוח חמה? כן, בדרך כלל.
אוקיי, אני רואה — הרי אני אומר שהרוח שאתה רואה כבר, בכל מקרה, שהרוח כבר נושאת עמה את הקרירות של מים. אפילו כש… אני חושב שהרעיון הוא אולי כשחושבים באופן אידיאלי — אם אתה חושב על רוח לבדה, לחשוב שאין סיבה שהיא חייבת להיות קרה או חמה, אחד מהם.
אה, זה ניטרלי? לא, זה לא ניטרלי. כשבאה רוח קרה או רוח חמה, זה קשור לאש או למים. לא, זה חם. אבל נכון, יכול להיות יותר ופחות חם, כי זה כבר מעורבב, בדיוק. אבל רוח לבדה היא חמה. אני לא יודע למה באמת הם אומרים את זה.
אבל מה שהיא לחה גם כן — זה שהיא מקבלת הרבה פעמים את הלחה, הרוח יש לה… היא מביאה עמה קטנות… שוות — לחות. היא מביאה עמה טיפות מים קטנות. כן.
זה היה… אבל אלו התכונות של הגופים הבסיסיים, אוקיי?
אז בואו נחזור ל… טבע האש חם יבש. לא, טוב. זה מעניין, כי זה גם עושה — שניהם, מייבש וגם עושה חם. כי זה עצמו מה שהוא. כל דבר עושה מה שהוא.
רוח — קל מכולם? זה לא שוקל, אין לו משקל. זה כלום, זה הכי מעט מכולם. ורוח — חם לח. טוב.
ומים… מה שמעניין שהוא אומר שרוח היא חם לח. אמרת עכשיו שרוח כשיש עמה לחות, אבל הוא אומר שהרוח עצמה היא חם ולח. כן, כך צריך לומר. הוא אומר שהרוח היא לחה.
אני באמת לא יודע למה. אני לא יודע מה הוא אומר כאן, האיש הזה. הוא לא אומר. אוקיי, הכל היה מקובל. צריך… יש סיבה לזה. אני לא זוכר עכשיו מה הסיבה. אוקיי.
ומים — זה מעניין, כי כשאין מים זה עדיין היה חם ולח, כנראה. זה מעניין. כשלא היה… כשהיה רק רוח, זה היה חם ולח.
נכון, אני אומר לך, זה מה שאתה צריך להבין. זה מה שאמרתי לך. אלו תכונות של היסודות. זה לא רק שהיסודות הם כך. לחות אינה מים. לח היא תכונה שלמים יש.
אבל זה מעניין — הוא אומר עכשיו שכשהיה רק, נאמר, טמפרטורה גבוהה שהיה רק רוח, זה גם היה חם ולח. הרוח אינה צריכה את המים כדי להיות לחה, או את האש כדי להיות חמה. יש לה עצמה את התכונה. אוקיי.
אבל אנשים רבים חשבו כן, או חשבו אחרת, והם אומרים שלמים יש תכונה שהיא רטובה. אפשר להסביר — אמרנו עכשיו, לא כאן מדע כבר. כשמים לא קופאים לגמרי, הם אכן לא לחים — כשזה קרח זה לא לח — אבל זה עדיין מים.
וכבד מכולם — זה הכבד מכולם. כן, נכון, כי זה הכבד ביותר. הכבדות — אני לא ברור אם הכבדות היא תוצאה מזה, או שזה עוד דבר. אני לא יודע.
על כל פנים, מכיוון שראינו עכשיו שאש קלה יותר מרוח — כן, כי אש עולה למעלה, רוח לא עולה כל כך גבוה — כלומר שהיא קלה יותר. אש עולה גבוה יותר מרוח. ומים כבדים פחות מארץ. אוקיי, זה מאוד פשוט.
—
אז ממילא רואים ש… בואו נבין למה הגיע כל הקטע הזה. ממילא יש כאן להוציא ולהבין למה כל דבר נמצא במקומו. למדנו קודם בפרק הקודם שהאש נמצאת למעלה, אחריה באה רוח, אחריה באים מים, אחריהם באה ארץ — כארבעת היסודות שמקיפים את הארץ.
עכשיו, לפי זה מבינים מיד:
– אם אש קלה מכולם — היא ודאי הגבוהה ביותר.
– אם ארץ יבשה וכבדה מכולם — היא הנמוכה ביותר, מה שהוא הכבד ביותר, יורד הכי הרבה למטה.
עכשיו, מה השניים שבאמצע? השניים שבאמצע, אומר הרמב”ם:
“המים קל ממנה, לפיכך נמצא למעלה על הארץ” — מים קלים יותר מארץ, ממילא הם נמצאים מעליה.
“והרוח קל מן המים, לפיכך הוא מרחף על פני המים” — הרוח קלה יותר מהמים, ממילא היא מרחפת על פני המים.
זהו “ורוח אלקים מרחפת על פני המים” (בראשית א:ב). וזו הרוח של הקב”ה, שהיא הרוח שהקב”ה עשה.
“והאש קל מן הרוח” — אש קלה יותר מהרוח, ממילא הוא עוד למעלה ממנו — ממילא היא עוד יותר גבוהה.
—
עכשיו, מה השניים שבאמצע? השניים שבאמצע, אומר הרמב”ם: “וְהַמַּיִם קַלִּים מִמֶּנּוּ” — מים קלים יותר מעפר — “וְלָכֵן הֵם לְמַעְלָה עַל הָאָרֶץ.” יפה מאוד. “וְהָרוּחַ קַל מִן הַמַּיִם, וּלְפִיכָךְ הוּא מְרַחֵף עַל פְּנֵי הַמַּיִם.”
ש”ורוח אלהים מרחפת על פני המים” (בראשית א:ב) — זו רוח מהקב”ה, לא סתם רוח. רוח שהקב”ה אמר, שהקב”ה מנהיג, שהקב”ה עשה.
“וְהָאֵשׁ קַל מִן הָרוּחַ” — ממילא היא עוד יותר גבוהה. יפה מאוד.
—
עד כאן למדנו מה הם ארבעת היסודות, שהכל עשוי מהם, ושתיים או שלוש תכונות חשובות מאוד של היסודות. טבע ארבעת היסודות:
1. אחת — שלכל אחד מהם יש מקום שאליו הוא עולה או יורד. שניים מהם עולים, שניים מהם יורדים.
2. שתיים — למדנו את החילוק בתכונותיהם. התכונות, קוראים לזה האיכות, האיכות של ארבעת היסודות: חם ויבש, חם ולח, קר ולח, קר ויבש.
3. שלוש — וממילא ראינו גם את מקומם, שיש סדר. למה הולך הסדר הזה? כי האחד גבוה מהשני. ממילא: אש, רוח, מים, עפר — אלו הרמות של כמה קלים הם.
—
עכשיו נלמד כיצד היסודות הופכים לדברים אחרים, לגופים. כן. כלומר יסודות — שהם אבני הבניין של כל הדברים האחרים, שמשלבים אותם בדרכים מסוימות וזה יוצר חומרים אחרים.
אבל עושים קצת טעות וחושבים שהכוונה שהכל בעולם הוא סלט — שזה כמו אבני בניין, כמו שמדמיינים אבני בניין. התשובה היא שזה לא כך. אלא מה? נקרא.
אומר הוא: “וּמֵאַחַר שֶׁאֵלּוּ הַיְּסוֹדוֹת לְכָל הַגּוּפִים שֶׁתַּחַת הָרָקִיעַ” — אם הם יסודות, יוצא — “נִמְצָא שֶׁכָּל גּוּף וְגוּף, מֵאָדָם וּבְהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְדָג וְצֶמַח וּמַתָּכוֹת וְאֶבֶן, גָּלְמוֹ” — הגולם שלו, החומר שלו — “מֵחִבּוּר אַרְבַּעְתָּן, וְאַרְבַּעְתָּן יִתְעָרְבוּ יַחַד” — הם מתערבבים יחד.
“וְנִשְׁתַּנָּה כָּל אֶחָד מֵהֶם בְּעֵת הָעֵרֶב” — כלומר, היסודות עצמם משתנים בעת העירוב — “עַד שֶׁיִּמָּצֵא הַמְּחֻבָּר מֵאַרְבַּעְתָּם אֵינוֹ דּוֹמֶה לְאֶחָד מֵהֶם כְּשֶׁהוּא לְבַדּוֹ” — כלומר, הדבר שיוצא מארבעת היסודות אינו נראה כאף אחד מארבעת היסודות, הוא נראה כדבר חדש.
“וְאֵין נִפְרָד מֵהֶם אֲפִלּוּ חֵלֶק אֶחָד שֶׁהוּא אֵשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ” — שזה לא משהו שאפשר אחר כך לחלק בחזרה. כמו שהוא אומר, זה לא סלט שאפשר אחר כך להחזיר, להוציא — “אוֹ עָפָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אוֹ מַיִם בִּפְנֵי עַצְמָם, אֶלָּא הַכֹּל נִשְׁתַּנּוּ וְנַעֲשׂוּ גוּף אֶחָד.”
כלומר, שהקב”ה ברא שכאשר יש נברא שמורכב מארבעת היסודות, אין הכוונה שאפשר עכשיו לסחוט את חלק המים, שיישארו רק שלושה יסודות ממנו, או שיוציאו את העפר. אלא הם הכל נשתנה ונעשה גוף אחד.
לא רק שאי אפשר להוציא — גם זה לא הכוונה. במילים אחרות, כשאומרים שהכל עשוי מארבעה יסודות, אין הכוונה שיש חתיכות, שהכל עשוי מחתיכות קטנות — זה היה אטומיזם, שהכל עשוי מחתיכות קטנות, שיש ארבעה סוגי חתיכות קטנות. לא, אין הכוונה לזה כלל. הכוונה לסוג אחר של דבר.
הכוונה שארבעת היסודות הופכים לחומר עבור דברים אחרים, וכשהם נכנסים, הם מתערבבים, ונעשה דבר חמישי, דבר שלישי, ולא נשאר כלל אש בתוכו.
לפי זה יוצא לענות על הקושיא: מישהו אמר שאדם עשוי מאש, שואל קושיא — לאש יש טבע שהיא שורפת דברים, למה הוא לא נשרף?
לפי זה יאמר: אדם עשוי מאש פירושו שזה יסוד, אחד מהיסודות לוקחים אש, אבל היסוד כבר אינו אש. האש ששורפת היא כשיסוד האש הוא בפני עצמו, או אולי כשהוא קרוב יותר לבפני עצמו. אבל כשהוא באדם, הוא כבר אינו אש — הוא רק מה שפעם היה אש, ועכשיו נעשה חלק מארבעת היסודות, חלק מהחומר המורכב, ונעשה דבר חדש.
שאלה: ארבעת היסודות עצמם מורכבים, או שהם… לרוח יש רק רוח?
תשובה: הוא אומר, רק מים, רק רוח. יכול להיות שבהם אין כלום, רק רוח. או כן או לא, אולי כן, אולי לא, אבל זה לא מורכב.
כלומר: באדם אין דבר כזה שאדם יהיה לא מארבעת היסודות, ואין דבר כזה שבאדם יראו את הארבעה, כי רואים רק את האדם. לא רק אדם — כל דבר, כל גוף, כל דבר.
—
וממילא יוצא גם: “וּמִכָּל גּוּף הַמֻּרְכָּב” — אם למדנו שלארבעת היסודות יש ארבע התכונות — קור, חום, לח, יובש — יוצא גם, שאם הכל מעורבב מהם, יוצא שלכל גוף יש גם כל ארבע התכונות. כל גוף, כל גוף שמורכב מהארבעה — “יִמָּצֵא בוֹ” — נמצא בו, קיים בו — “קוֹר וָחוֹם לַח וְיָבֵשׁ כְּאֶחָד.”
לא שאתה יכול לחפש קצת לחות וקצת יובש. אלא מה? “אֶלָּא” — אבל — “יֵשׁ מֵהֶם גּוּפִים שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶם חָזְקָה מִיְּסוֹד הָאֵשׁ” — כי יסוד האש דומיננטי יותר, כח חזק יותר — “כְּמוֹ בַּעֲלֵי נֶפֶשׁ חַיָּה” — שיש להם חמימות — “לְפִיכָךְ יֵרָאֶה בָּהֶם הַחוֹם יוֹתֵר.”
דברים חיים, כל דבר שיש לו נשמה חיה ונפש חיה, הוא חי — כל אחד יכול לראות שכמעט כל הדברים החיים הם חמים. אומר הוא, למה? כי יסוד האש חזק יותר בבעלי החיים.
ויש להיפך: “וְיֵשׁ מֵהֶם גּוּפִים שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶם חָזְקָה מִיְּסוֹד הָעָפָר, כְּמוֹ הָאֲבָנִים, לְפִיכָךְ יֵרָאֶה בָּהֶם הַיֹּבֶשׁ הַרְבֵּה.” כלומר, שאף על פי שיש בהם כל ארבעת היסודות, אבל הדומיננטי ביותר הוא יסוד העפר.
—
ואני עוד רציתי להבהיר. אנחנו מאוד רגילים לדרך מטריאליסטית מסוימת של הבנת מה העולם הוא. אני לא יכול להסביר מספיק, אגיד רק את הכלל, ואפשר אולי בתור מראה מקום שידע על מה מדברים.
במילים אחרות, אנחנו חושבים שלהסביר משהו זה לומר את החלקים, החלקים הפיזיים שהוא עשוי מהם. כך מקובל אצלנו, ובמדע שנקרא מדע מודרני, במדע החדש, כך מקובל.
וצריך לזכור שכל מה שכתוב כאן, אפילו מה שכתוב חומר, הכל יותר מופשט, הכל יותר כביכול רוחני, או הכל יותר במחשבה מזה. כשהרמב”ם אומר שדבר עשוי מדברים, הוא לא מתכוון — כמו שהוא יאמר — שאפשר לפרק אותנו, עשוי מהדברים. זה דבר יותר תיאורטי מזה.
אותו דבר: המושג חומר הוא משהו שדברים יכולים להיות משהו אחר — זה לא דבר שאפשר לראות. חומר אינו דבר שאפשר לראות, אפילו חומר אינו דבר שאפשר לראות, או להרגיש, או אפילו לספור.
עכשיו, אותו דבר. עוד חילוק חשוב שהוא מאוד ברור — מה שאני אומר אינו חידוש, זה בכלל לא חידוש. מי שלומד כיצד המדע השתנה בעידן החדש, בזמן המודרני החדש, בערך מתקופת הבעל שם טוב, יצטרך לדעת שאחד מההבדלים הגדולים הוא כיצד הם הבינו תכונות, האיכויות שלהם.
במילים אחרות, דברים כמו חום, קור, לחות, וכדומה. מה שכתוב ברמב”ם — לחות אינה דבר פיזי. במילים אחרות, זה לא דבר שאפשר למשש. ודאי שאפשר להרגיש אותה, אבל אם מתעמקים מהי לחות, רואים שלחות היא מציאות מסוימת.
לחות אינה… כאן אני רוצה לומר בבירור שלחות — כן, אנחנו חשים אותה. אבל החושים אינם חשים רק דברים פיזיים. כי הדבר הוא רק הגוף — מה שהוא גוף, מה שתופס מקום, אפשר לומר… או שמקום הוא מה שלגוף יש גודל מסוים. אבל הלחות היא תכונה שלו, איכות מסוימת שלו.
אנחנו למשל רגילים לומר שהלחות היא פשוט כמה מים יש כאן. אם כך, אין דבר כזה לחות — אלא יש יותר או פחות מים. אבל לא, הם חשבו — כפי שהתחלנו לומר קודם, אבל עכשיו אני תופס שזו הנקודה — שלחות היא דבר בפני עצמו.
והם אמרו בבירור: לחות היא דבר כזה שהרמב”ם היה קורא לו אולי כמו כח בגוף. זה לא גוף, זה נמצא בגוף, זה לא דבר רוחני, זה לא דבר מופשט. אבל זה דבר מופשט שבכל זאת שייך לעולם. זה לא דבר שאפשר לספור או לראות במעבדה.
שאלה: אתה מתכוון לומר שאפילו אם היתה לנו המכונה החזקה ביותר, הטכנולוגיה הטובה ביותר, מחשבים, לא היינו יכולים להפריד מאדם את ד’ היסודות? אנחנו יכולים להפריד את החלבונים, את מה שיהיה, את ההרכב האטומי, אבל ד’ היסודות הם הרבה יותר בסיסיים — הם היסודות של כל אחד מהדברים שכן אפשר להפריד.
תשובה: כן, לפי התיאוריה, כן. ד’ יסודות — זו גרסה של התיאוריה האריסטוטלית כמו המושגים שהוא לומד כאן. היה צריך לדעת אם אלו באמת ד’ היסודות או לא. אבל הרעיון של למשל לחות גם כן — אי אפשר למצוא לחות בשום מקום, אבל זה לא אומר שלחות לא קיימת. לחות היא תכונה של היסודות או של גוף שהוא היסודות.
שאלה: קור וחום ויובש ולחות הם הרבה יותר בסיסיים מבני אדם, כי הם תכונות של ארבעת היסודות.
תשובה: מושלם, נכון. זה מה שהם [המדע המודרני] אמרו — שאין בעולם לחות, אלא יש רק יסודות בפני עצמם, כביכול, או אפילו לא היסודות האלה, יסודות אחרים, אין הבדל. רק היסודות בפני עצמם — אכן נאמר כך, כפי שאתה אומר נכון: אם כך, מהי לחות? לחות היא דבר סובייקטיבי, היא נמצאת בנפש.
ואחר כך נוצרת בעיה שלמה מאיפה באה הנפש, וכל אחד שמע מן הסתם על בעיית הנפש והגוף, של דקארט, איך יכולה הנפש להתחבר עם העולם. כל זה בא דווקא מכך שהוא הניח שבעולם אין סוג כזה של דברים.
אבל הרמב”ם ולפניו הניחו שבעולם יש סוג כזה של דברים. לחות — אפילו שאלה אינם ממש דברים גשמיים, אי אפשר להפריד אותם, אי אפשר לשלוח לחות לשום מקום. נכון, לחות נמצאת תמיד בתוך משהו. אי אפשר לשלוח לחות לבד — אפשר רק לשלוח מים שהם לחים, משהו שיש בו לחות.
אוקיי, זה מספיק, כדי שנתפוס קצת ממה שמדברים כאן. אני לא רוצה להכריע מה נכון, לא באמת להיכנס לזה, אבל שנבין שכשאומרים קור ולח זה לא סתם אותו דבר כמו מים. לח היא תכונה שיש למים, וזו אכן תכונה במציאות, תכונה שנמצאת במים. כפי שנאמר שלאש יש תכונה שהיא חמה — לא שהאש עצמה היא חום.
—
ועל דרך זה, אומר הרמב”ם, הוא ממשיך: יוצא, כפי שאמרנו ששום דבר בעולם אינו אחד מהיסודות, אותו דבר — שום דבר בעולם אינו רק קור או לח. ומכיוון שיש דברים, או ש“יִמָּצֵא גוּף חַם יוֹתֵר מִגּוּף אַחֵר חַם” — אחד יכול להיות חם יותר מהשני. למה? כי חלק האש דומיננטי יותר באותו דבר.
וגם כי החום — הקושיה הקלאסית: אם יש דבר כזה חום, איך יכול דבר חם אחד להיות חם יותר מדבר חם אחר? התירוץ הוא שלשני יש קצת קרירות בתוכו.
זה דבר מעניין: כשהרמב”ם רוצה לומר שם שכשאדם חולה בחום או כשאדם חם, הוא אומר שכח האש התגבר בו.
שאלה: כן, חם מדי. אבל הוא אומר אפילו את הדעות שחם מדי — לאדם יש אותה כמות של ד’ היסודות בו תמיד. איך כח אחד נעשה דומיננטי יותר דווקא עכשיו?
תשובה: לא, זה לא כך. נאמר היטב, נאמר היטב — שנהיה תמיד אותו דבר, להיפך, שנלמד. אבל זה שוב, אנחנו נכנסים לדברים מתקדמים מאוד. היה לנו כאן כניסה למדע שאנחנו מכירים קצת יותר טוב.
—
דובר 1: הרמב”ם היה אומר שכשאדם חולה בחום, או כשאדם חם, פירושו שהכח של האש התגבר בו? כן, חם מדי. אבל הוא אומר שאפילו מה שחם מדי, לאדם יש אותה כמות של אש מד’ היסודות בו תמיד. איך כח אחד נעשה דומיננטי יותר דווקא עכשיו?
דובר 2: לא, לא, זה כמו שאמרת, כמו שאמרת. יש אחרים שאומרים להיפך. הם אומרים — אנחנו נכנסים לדברים מתקדמים מאוד — אנחנו נכנסים למדע שאנחנו מכירים קצת יותר טוב. אבל אצלם זה היה פעם משל של המושג מזג, נכון? מזג אוויר מדברים אפילו היום בעברית, אבל מזג פירושו תערובת. והם להיפך — הם למדו שמחלות הן אכן כך, שהאיזון של היסודות… שאש אחת התלקחה יותר.
זה מעניין, את זה למדנו במורה נבוכים קצת, שהמורה נבוכים סובר שזה… זה כבר בעולם המוסר, כן.
—
דובר 1: אבל הרי הוא רוצה לומר לנו שאין כאן אש לגמרי. אם כל דבר חם היה אש לגמרי, חם לגמרי, לא היה יכול להיות חם שהוא יותר חם מחם. אלא מאי, יש בו קצת קור. לזה יש קצת יותר חם וקצת פחות קור, לזה יש קצת יותר קור ופחות חם.
דובר 2: זה מעניין, כי אכן אש עצמה יכולה להיות גם אש חמה יותר ואש חמה פחות.
דובר 1: כן, אפילו דברים חמים. זה כאילו אתה רוצה לומר שהאש שלנו גם אינה האש בטהרתו, אלא היא אש עם כל מיני שברירים קצת מאחרים.
—
דובר 1: “וגופים יראה בהם הקור בלבד, וגופים יראה בהם הלח בלבד”. כלומר, גופים שיש בהם רק קור — למשל קרח. רואים רק קור, אוויר קר מאוד. אולי יש בהם באמת גם חום, כי הקור היחיד הוא פחות קר. אבל יש — רואים רק את הקרירות. או רואים רק את היובש.
או מה שרואים שניהם — רואים קור ויובש בשווה, כלומר שזה שווה, שזה ממוצע. אוי — חום ולח כאחד בשווה, או רואים שזה לח וקר בבת אחת, או לח וחם בבת אחת.
—
דובר 1: או כן — חום ולח כאחד בשוה. לפי מה שיהיה רוב היסוד שהיה בעיקר התערובות — לפי כמה מאותו יסוד יש בגוף הזה שהוא תערובת של כל הדברים האלה — יראה מאותו היסוד וטבעו בגוף המורכב. מה שאתה רואה, אתה רואה שהחום דומיננטי מאוד, זה סימן שבגוף הזה יש כמות חזקה יותר של יסוד האש.
—
דובר 1: ועד כאן למדנו איך הכל נעשה — זה נקרא הוויה — איך הכל נעשה מארבעת היסודות. עכשיו נלמד חידוש. קודם אמרנו שנגלה למה בני אדם מתים. בואו עכשיו נגלה למה בני אדם מתים.
נלמד איך ארבעת היסודות חוזרים — הם לוקחים שני חלקים. אבל הכל הוא כמו הלוואה. הדברים עשויים מארבעה יסודות — זה לא מקח, זה חוזר כמו יובל, אני יודע מה. זה יותר כמו הלוואה שצריך להחזיר.
דובר 1: אומר הרמב”ם שהואיל וכל הגופים שאנו רואים מורכבים מד’ יסודות אלו, וכל המחובר מארבעה יסודות אלו סופו להיפרד. כשהגוף מפסיק להתקיים, הפירוש אינו שהוא נגמר, אלא שארבעת היסודות נפרדו — הם חזרו להיות נפרדים לארבעה יסודות.
כפי שאני זוכר את לשון חז”ל שהקב”ה מחזיר את העולם לתוהו ובוהו. כדי — העולם חוזר ליסודות, זה דבר אחד. לא תוהו ובוהו, אבל אני אומר לך דבר — זה חוזר ל… תוהו ובוהו הוא יותר בסיסי מד’ היסודות. זה חוזר למה שהיה לפני כן, למה שבא ממנו.
דובר 1: יש — אבל לא הכל באותו אופן. “יש שייפרד לאחר ימים מועטים” — שאחרי שהגוף הפסיק להתקיים, שההרכבה שלו הסתיימה, אז זה לוקח כמה ימים עד שייפרד.
דובר 2: לא, אז הוא נפרד. נפרד זה אותו דבר. נפרד זה שהגוף נהרס.
דובר 1: אהה, כשההרכבה מתפרקת. יש גופים פשוטים שמחזיקים כמה ימים — כמו, אני יודע, נמלה קטנה, דבר פשוט קטן שיש לך בבית שמתפרק. ויש דברים שלוקח שנים רבות, אין הבדל. יש “יש בארוכה ויש בקצרה”.
דובר 1: אבל העיקר, הכלל הוא: “וכל שהורכב מהם, אי אפשר שלא ייפרד מהם”. לא ייתכן ש…
דובר 2: כי כל הגופים הם הרי דברים הווים ונפסדים.
דובר 1: אתה אומר את זה הפוך. אתה אומר שהם הווים ונפסדים כי הם לא יכולים… כי הם חוזרים ומתפרקים. שזו הסיבה למה הם הווים ונפסדים. זה מה שזה אומר — לא שני דברים, זה אותו דבר.
> [חידוש: “הווים ונפסדים” אינם שני עובדות נפרדות, אלא דבר אחד — מה שהם מורכבים מיסודות (הווים) הוא עצמו הסיבה למה שהם חייבים להיפרד (נפסדים).]
דובר 1: אהה, הוא אומר: “ואפילו אבן אודם”, “אי אפשר שלא ייפרד מהם” — הוא לא יכול, הוא לא יכול להחזיק מעמד.
דובר 2: ראית באמת שמיר? נסה ככה, זה מעניין. “אפילו אבן אודם” — אודם זה סוג של מתכת?
דובר 1: אני מתכוון כמו הדברקא — הוא מתכוון כמו העדים בדברקא. כלומר, הוא נותן דוגמה של דברים שנראים חזקים מאוד. נשמע שזה נשאר באש — כמו חומר חזק.
“אבל אי אפשר שלא ייפסד” — שלא ייפסד, שלא יכלה, שלא ילך — “ויחזור ליסודותיו”.
ומה קורה אז? “יחזור מקצתו אל האש, ומקצתו אל המים, ומקצתו אל הרוח, ומקצתו אל הארץ”.
דובר 2: נשמע כמו שאמרת קודם, שד’ היסודות זה לא סלט שחוזר, אלא כשנפסד, אוטומטית כל אחד חוזר למקומו כפי שהם. עולם הרוח לעולם הרוח.
דובר 1: הוא הולך כאן בהלכה ידועה הלאה לומר קצת איך רואים את זה. או שזה לא פשוט, לא כך שיום אחד רואים שהזהב נעשה סוג של עפר. זה יותר מסובך, אבל בסופו של דבר כך קורה.
—
דובר 1: עכשיו יש קושיה, אפשר לשאול את הקושיה? אוקיי. עכשיו יש קושיה קשה. למדנו את הכלל, כלל גדול בתורה: כל דבר שנעשה מאש מים רוח עפר חוזר ונעשה אש מים רוח עפר. זה לא מחזיק מעמד לעולם. זה חוזר להיות חלק מארבעת היסודות. זה הולך.
עכשיו יש קושיה קשה, קושיה גדולה. כתוב בפסוק — אני זוכר שאחד הדברים שהוא עושה כל הזמן ברמב”ם הוא שהוא מזכיר לנו פסוקים שהיו קשים עליו והוא מתרץ אותם.
אני זוכר שיש פסוק: למה אדם מת? כתוב בתורה כך: “כי עפר אתה ואל עפר תשוב” (בראשית ג:יט). קודם כל, זה נשמע מאוד דומה לדברי הרמב”ם. זה נשמע מאוד דומה, כי — אתה עשוי מזה, אתה חוזר לזה.
> [חידוש: הפסוק “כי עפר אתה ואל עפר תשוב” נשמע מאוד דומה ליסוד כל דברי הרמב”ם — “אתה עשוי מזה, אתה חוזר לזה.” התורה עצמה אומרת את אותו פשט כמו הרמב”ם.]
יש לי קושיה. אמרתי לך — אוקיי, זה לא רק עפר. אז למה הרמב”ם אומר… אפשר לשאול את הקושיה עוד לפני כן: למה כתוב “כי עפר אתה”? אדם אינו רק עפר, אדם הוא ארבעה יסודות. נכון? אבל לכאורה הוא רוצה כאן גם לרמוז את הדבר, שלמה אדם מת? בני אדם יודעים למה מתים בני אדם? התורה עצמה אומרת: “כי עפר אתה ואל עפר תשוב” — כי אתה עשוי מעפר, אתה חוזר ליסודות הבסיסיים.
אם כך קשה: למה כתוב רק עפר? למה כתוב רק עפר? אם כל הנפרד לעלי ייפרד — הוא חוזר ומתפרק לארבעת היסודות — למה כתוב רק שאדם חוזר ליסוד אחד, לעפר?
דובר 1: הוא אומר שתחילת הפסוק עונה על זה: “כי עפר אתה” — כי הכח הדומיננטי ביותר של האדם הוא עפר, “כי רוב בניינו מעפר”. או שכתוב כאן בפסוק שהקב”ה לקח עפר מן האדמה (בראשית ב:ז). הוא לא עונה “כי רוב בניינו מעפר” — או שכתוב שהקב”ה לקח עפר מן האדמה, וזה הכח הגדול ביותר של האדם. ומכיוון ש”רוב בניינו מעפר”, ממילא התורה קוראת לזה כך. אבל בעצם גם שלושת היסודות האחרים שיש לאדם מהם, חוזרים גם הם ליסודותיהם.
דובר 1: הוא רוצה כאן להדגיש, כך הוא אומר — הוא כבר מסכם את כל העניין — שזהו פשוט הפשט בפסוק. אלא שהוא ענה לי רק למה כתוב עפר ולא האחרים, כי רוב.
דובר 2: שם הוא בעצם אמר שלפי כמה שהרוב ממנו הוא עפר, יש רק מעט קטן מהאחרים.
דובר 1: כבר למדנו את זה, שיש חלק שהוא…
דובר 2: כן, הוא אמר שאחד הוא יותר דומיננטי.
דובר 1: כן, הוא אמר בסדר של החום או…
דובר 2: כן.
—
דובר 1: עוד דבר חשוב — הכוונה היא לא מה שאמרתי כבר. הכוונה היא לא שמיד… “ולא יפסד כשיפסד מיד יחזור לארבע יסודות” — לא כשדבר נפסד, כשהוא נגמר, הוא הולך מיד… נהיה… “אלא יפסד ויחזור לדבר אחר… לדבר אחר… לדבר אחר…”.
הפירוש למשל — נניח, קוברים בעל חי, הוא הולך להתקלקל באדמה, והוא הולך להיעשות חתיכת עפר, ומזה הולך לצמוח משהו. אבל בסופו של דבר — “אלא יפסד ויחזור לדבר אחר”, כן?
דובר 2: מה שהוא אומר הוא פשוט מאוד. אמרנו שכל דבר מתפרק ליסודותיו. עכשיו, הכוונה היא לא ש… אני חושב שהכוונה היא כך — בואו נחשוב כך. לכאורה הכוונה היא כך. אנחנו מדמיינים כשאתה אומר את הפשט, אבל כמו שאמרנו, שום דבר כאן אינו פשוט, הכל כאן קצת יותר תיאורטי מאשר בסיסי.
דובר 2: הוא אומר למשל — בואו לא נדבר על בעלי חיים, כי בעלי חיים זה יותר מסובך. בסדר? כוס, חתיכת זכוכית, כוס זכוכית, עשויה מחול עם מים, עם כל ארבעת הדברים.
דובר 1: לא, מכל ארבעת הדברים היא עשויה.
דובר 2: עכשיו, אומר הרמב”ם, זה הולך להצטרך — זה חייב להיפרד, וממילא זה הולך לחזור להיות אש מים רוח עפר. בסדר? אבל מעולם לא היה בעולם שחתיכת זכוכית נהפכה בבת אחת לקצת אש, קצת רוח, קצת מים, קצת עפר. לא לזה הכוונה.
מה קרה? הזכוכית נשברה. לאט לאט היא נהפכת לחול. לאט לאט החול נהפך קצת למים. לאט לאט זה נהיה… היא נשברה, עשו ממנה איזה דבר שלישי, וכו׳ וכו׳ וכו׳.
> [חידוש: “וסוף הדברים יחזור” אין הכוונה לחזרה מילולית ומיידית ליסודות טהורים. הכוונה היא לשרשרת ארוכה של שינויים — מדבר אחד לדבר אחר, לעוד דבר אחר — עד שבסופו של דבר חוזרים ליסודות הבסיסיים.]
דובר 2: הכוונה היא לא שבסוף הכל יהיה פשוט אש מים רוח עפר. הכוונה היא רק שכשאתה מתבונן מה נשאר בין כל העירובים — מהם הבסיסים שמשתנים כאן, פשוט ההרכבות שלהם קצת יותר קצת פחות? אלה ארבעת הדברים.
הכוונה היא לא שבסוף, אחרי כמה אלפי שנים, יישאר בעולם תהו ובהו רוח עפר. זה לא הולך ככה. הכוונה היא רק — רואים שדברים מתים והם משתנים להיעשות דברים אחרים, אבל איך זה משתנה? זה משתנה דרך השידוכים האחרים של אש מים רוח עפר.
דובר 1: הפירוש הוא שכשמדבר אחד נהיה דבר אחר, שזה עדיין שווה באש ורוח מים — הדבר החדש, למשל מה שאתה אומר, הזכוכית שנשברה, קיבלה צורה חדשה של אש ורוח מים, אבל זה עדיין נמצא באש ורוח מים.
דובר 2: למה שנאמר ששבירה פירושה שיש יותר רוח? כי זה שבור, תגיד שיש יותר אוויר בו? מה שלא יהיה, וכולי, יש קצת אוויר. ככה דברים נשברים. אפשר לומר כך — הם נשברים כי ארבעת היסודות כמעט לא לגמרי באיזון.
—
דובר 1: הפירוש הוא שכשמדבר אחד נהיה דבר אחר, הפשט הוא שזה עדיין שווה באש מים רוח מים. הדבר החדש, למשל מה שאמרת על הזכוכית שנשברה, קיבל צורה חדשה של אש מים רוח מים, כי זה עדיין נמצא באש מים רוח מים.
[חידוש] אולי אפשר לומר שהזכוכית השבורה יש בה יותר יסוד הרוח, כי היא מרוסקת, שבורה, יש בה יותר אוויר בפנים.
מה שלא יהיה, יש חילוק, זה קצת…
—
דובר 1: כיצד דברים נשברים? [חידוש] אולי אפשר לומר כך: הם נשברים כי ארבעת היסודות לעולם אינם לגמרי בשלום — תמיד יש להם קצת מחלוקת והם מתנגדים זה לזה. ממילא, לפעמים אחד מביא את חבריו והם… אני אומר משל כזה.
דובר 2: זה לא — אחד מהיסודות מתגבר, כאילו, נהיה יותר דומיננטי, וזה עושה חילוק בין איך שהיה קודם לבין איך שנהיה אחר כך.
—
דובר 1: עכשיו הוא מוסיף כל הדברים חוזרים חלילה. אפשר אפילו לומר שהעפר של האדם מתגבר ואז הוא חוזר על עפר. אבל הרמב”ם לא אומר את היסודות. אני חושב עכשיו שאולי אפשר לומר.
עכשיו, חוץ מזה, מה שמעניין — מדברים כאן על כל הדברים חוזרים חלילה. חלילה פירושו שזה הולך סביב סביב. כמו שהוא גם אמר את המילה חוזר חלילה אצל גלגלים, שהם מסתובבים. וידוע — לא כאן כתוב זה, אבל בפרק י”ב כתוב ברמב”ם שבדיוק כמו שהגלגלים מסתובבים במחזור, במובן מסוים, גם הדברים, העצמים, חומר וצורה, כל היסודות מסתובבים במחזור, כי חתיכת העפר שפעם הייתה זה, בסוף חוזרת, וכן הלאה — חוזרים חלילה.
—
דובר 1: טוב. עכשיו נלמד שלא רק הדברים העשויים מהיסודות משתנים זה לזה, אלא היסודות עצמם גם משתנים.
[חידוש] זו ראיה שהיסודות עצמם בנויים מחומר משותף אחד, שחלק מהם פשוט נהיה… באמת, היסודות עצמם יכולים להיעשות אחד מהשני. והרמב”ם הולך לומר את זה בהלכה י”א, י”ב.
—
דובר 1: אומר הרמב”ם: ארבעה יסודות אלו — ארבעת היסודות — משתנין זה לזה תמיד בכל יום ובכל שעה. הם כל הזמן — הם תוססים, הם רותחים כביכול, הם כל הזמן משתנים זה לזה. אחד נהיה השני. הוא הולך לומר.
לא כל כוח האש נהיה דבר אחר, אבל בתוך כוח האש יש חלקים שנהיים יסוד אחר. לא כל גופן — לא כל הגוף של אש או של ארבעת היסודות הולך הצידה.
—
דובר 1: הוא מסביר: מקצת הארץ הקרובים מן המים — “מן” תמיד פירושו “אל” — בקצה הארץ, שם שהים והיבשה נפגשים, היכי דנשקי שמיא בארעא, שם שהים והיבשה נפגשים, מתחברים שני היסודות: העפר הוא בעיקר מיסוד העפר, והמים הם בעיקר מיסוד המים. ושם זה איפה שהחול נהיה יותר ויותר רטוב וביצתי ונהיה חלק מהמים, וגם המים נעלמים בתוך העפר ונהיים יבשים ונהיים עפר.
זה מעניין, כי הוא אמר שכשהמים משתנים זה מתפורר ונעשה מים. הוא לא אמר שהמים נהיים עפר. כאן הוא כן אומר.
—
דובר 1: וכן מקצת המים הסמוכים לרוח, משתנים ומתמסמסים ונעשים רוח. זה שם שמים נהיים… רוח. רוח פירושו אוויר. כן, למשל, מה שאתה רואה ענן זה מים שהלכו לתוך הרוח, ונהיה — המים שבו נהיים קטנים יותר ויותר, אבל נהיים רק רוח.
וכן הרוח מקצתו הסמוך לאש, משתנה ומתחולל ונעשה אש.
—
דובר 1: מתחולל? מילה חדשה.
– מתפורר — זה מה שקורה כשארץ מתפוררת, כן, נהיה מים.
– מתמוסס — זה נמס, נהיה רוח, נהיה כך.
– ומתחולל? אני לא יודע מה המילה הזו פירושה. זהו פועל לכשרוח נהיה אש.
אולי מישהו מהחבורה רוצה לומר פירוש?
דובר 2: חולל אור… הכוונה שנהיים אש. נהיים אש.
דובר 1: אתה יודע מה זה אומר? אני חושב שאש היא כוכבית, אש היא חמה. חולל, הוא אומר, מתהווה מחדש. זה נהיה כמו מחוללי ומביא תמים — זה נברא מחדש.
כן, זהו הפשט. זה לא הפשט כמו שמפרשים אומרים מתהווה מחדש. הכוונה שזהו התהליך שעושה את זה. אז אני לא יודע.
אני רואה שכל התהליך הוא תהליך של דברים שנהיים יותר דקים, כן, יותר קרים כמו שהוא אומר. זה נהיה, זה הולך — כמה פעמים זה יותר דבר גס, ואחר כך הוא הולך חזרה.
דובר 2: משתנה פירושו שזה מתאדה, זה נהיה… מחולל פירושו שזה נהיה עוד פחות גס, עוד יותר אשי.
—
דובר 1: וכן האש מקצתה הסמוך לרוח משתנה מתכנס ונעשה רוח. הוא אמר הפוך ממה שאמרתי קודם. הוא הולך להציג את כל המחזור בבת אחת.
וכן האש מקצתה הסמוך לרוח משתנה מתכנס ונעשה רוח — זה נכבה, נהיה רוח. מתכנס — מתכנס פירושו שזה מתאסף, נהיה יותר דחוס, כן, יותר — איך אומרים — צפוף.
דובר 2: רוח הוא יותר צפוף מאש?
דובר 1: זהו היסוד שאמרתי קודם שוב.
וכן הרוח מקצתו הסמוך למים משתנה מתכנס ונעשה מים — זה נהיה מתחת למים.
וכן המים מקצתן הסמוך לארץ משתנה מתכנס ונעשה ארץ.
—
דובר 2: כי אצל מים היינו אומרים שהמים מתייבשים ונשאר רק ארץ.
דובר 1: כן, זה מה שאתה אומר, אבל הוא לא אמר כך, ולא בגלל שהוא היה טיפש ולא הבין במכניקה. לא, אלא הוא אומר כפי שזה נראה על פני השטח.
דובר 2: זה לא נראה על פני השטח כך.
דובר 1: זה לא נראה על פני השטח כך, אלא אתה מסתכל היום על זה אחרי שלמדנו כמה מאות שנים דרך מסוימת, ואנחנו שטופי מוח להסתכל על הדברים בדרך הזו. זה נראה בדיוק כך, זה דווקא נראה יותר כך.
דובר 2: זה נראה בדיוק הפוך.
דובר 1: אין שום חולק על כך שהמדע של היום הוא פחות כפי שדברים נראים מאשר המדע של אז. בסדר.
—
דובר 1: ושינוי זה מעט מעט ולפי אורך הימים — זה לוקח זמן רב. השינוי צריך זמן, לפי אורך הימים. שזה לבד הוא שינוי ארוך מאוד. למשל, השינוי שזכוכית תישבר, את זה אפשר לראות תוך כמה שבועות. אבל שהמים ייעשו ארץ, זה לוקח אריכות ימים.
וכל השינויים האלה קורים גם כמו שהוא אמר קודם — בלי דעת. לא שהם מתבטלים מרצון.
דובר 2: בדיוק.
—
דובר 1: ואין כל היסוד משתנה — זה קרה, אבל לעולם לא שאחד מהיסודות יתמוסס. לא כל היסוד הולך להשתנות. עד שייעשה כל המים רוח, או כל הרוח אש. למה? שאי אפשר שיבטל אחד מן היסודות הארבעה.
דובר 2: אהא.
דובר 1: אלא מקצת ישתנה מאש לרוח — מעט מהיסוד, מיסוד אחד יכול להיעשות היסוד האחר — ומקצת מרוח לאש, וכן בין כל אחד ואחד, ובחבריו יימצא השינוי בין ארבעתם, וחוזרות חלילה — אחר כך הם חוזרים.
—
דובר 2: אז, זה מאוד חשוב שתמיד נשאר — הבין כל… כלומר שיש אש מים רוח ועפר, זה נשאר תמיד. סך הכל בסוף… וכמה מכל אחד נשאר? אבל אין — הוא לא צריך מילה אף פעם שאין. אין — יש עניין חשוב: תמיד חייבים להישאר כל הארבעה, זה לא היה עובד. הדבר שהוא אומר הוא שהם לבד, הארבעה לבד, אינם קבועים. חלק מזה — זה פשוט החוזר חלילה. זה לא משנה כלום. זה לא פשוט שיום אחד הרוח ינצח ויהיה רק רוח. הוא לעולם לא ינצח.
דובר 1: כן.
דובר 2: זה תמיד כמו שכתוב לווה ופורע. זה לווה וזה מחזיר.
—
דובר 2: אז, קודם אמרנו שארבעת היסודות נמצאים על גלגל.
דובר 1: לא, מתחת לגלגל.
דובר 2: מתחת לגלגל.
דובר 1: מתחת לגלגלים. עכשיו נלמד דבר חשוב שיהיה כתוב בקיצור בעמוד ה׳. דבר אמיתי. למדנו שיש שלוש רמות בעולם, נכון?
– יש את הגלגלים. או מהקטגוריות הרגילות: יש את המלאכים.
– יש את הגלגלים.
– יש את העולם התחתון — השפל והאפל.
עכשיו תלמד את הסוד של הקשר בין שלוש הרמות.
—
דובר 2: הם יודעים, שהם עכשיו דיברו איך העולם עובד מכאן ואילך. זה — היסודות משתנים, אחר כך משתנים ההרכבות, דברים עם ההרכבים של היסודות, ואחר כך משתנה הכל — בני אדם חיים ומתים ונולדים — הכל מסתובב סביב השינויים של היסודות. עכשיו תלמד סוד…
דובר 1: איך זה קורה? את זה הוא אומר…
דובר 2: איך קורה מה?
דובר 1: משינוי זה.
דובר 2: שינוי זה — הוא אומר השינוי, צריך לחשוב שהשינוי הזה עושה את כל השינויים. זהו השינוי הבסיסי: שמעט מים נהיים אוויר, וכן הלאה, ואחר כך המים מתערבבים באוויר. הוא לא אומר את זה כאן, אבל זה…
דובר 1: הוא כן אומר את זה, הוא אומר את זה בהלכה י”ד.
—
דובר 2: משינוי זה — מי גורם שזה ישתנה? למה בעצם? למה אחד נדחף לתוך השני?
הרמב”ם אומר כך: ושינוי זה יהיה בסביבת הגלגל — מכיוון שהגלגל מסתובב, איכשהו קצת זה גורם לכל דבר להסתובב קצת. אז מה שהגלגל מסתובב, הוא גורם גם לאוויר ולמים להיכנס זה לתוך זה. יש הסבר טכני איך זה עובד, אבל את זה הוא לא אומר כאן.
ומסביבתו יתחברו ארבעת היסודות — מהסיבובים של ה… הכל הוא סביבון. הסיבובים של הגלגל נהיים ארבע הצדדים של הסביבון, של ארבעת היסודות שהסביבון מסובב.
ומהם יתרכבו בני אדם — מהם נוצר… כי אם שום דבר לא היה מסתובב, אם הדברים היו נשארים במקום אחד, כל יסוד היה נשאר לעצמו.
ואיך נעשים בני אדם, ונפש חיה — כלומר בעלי חיים — וצמח, ואבן ומתכת? כן, מה זה מה שקוראים הרבה פעמים דומם. הרמב”ם לא כותב בכלל דומם, אבל אני זוכר, כתוב תמיד אבנים ומתכות. אלו הם הדומם.
זה נעשה על ידי כך, שכל הדברים הם הרכבות מארבעה יסודות — נעשה על ידי כך שהגלגל מסתובב. הגלגל מערבב את היסודות: לפעמים מתערבב קצת יותר, לפעמים מתערבב קצת פחות. מכל סוגי העירובים האלה נעשים בני אדם ובעלי חיים וכו’ וכו’.
—
דובר 2: זה מעניין, כי הגלגל מסתובב הרי עם דעת. אפשר לומר זאת כך: הגלגל שנמצא ליד ארבעת היסודות מערבב את ארבעת היסודות. הוא זה שעומד ומערבב את הסיר הגדול. אבל הוא לא מערבב כדי לעשות את ארבעת היסודות — הוא לא מערבב בשביל הסיבוב שלו עצמו, אבל בזכות זה נוצר פועל יוצא — ארבעת היסודות מתערבבים.
—
דובר 2: עכשיו, כל זה בא להסביר איך נוצר החומר. החומר הוא החומר. מה עם הצורה? כל דבר צריך שתהיה לו צורה.
יש בני אדם ובהמות ופרות ודומם. זה מארבעת היסודות. ההבדל בין בן אדם לנפש חיה — שניהם הם הרכב מארבעת היסודות. במה אחד שונה מהשני?
יש שני חילוקים:
1. אחד בחומר — יכול להיות שלבהמה יש קומבינציה אחרת. החומר לבדו יכול להיות בקומבינציה אחרת.
2. ואחד בצורה — חוץ מזה שצריך להיות לו צורה אחרת, זה דבר אחר.
צריך עוד להבין איך באות הצורות.
—
דובר 2: הוא אומר כך: הצורה — והאל נותן לכל גולם וגולם צורה הראויה לו. כל גולם צריך שתהיה לו צורה השייכת לגולם מסוים.
למשל, הקמח המעורבב עם סוכר — אי אפשר לעשות ממנו בן אדם — אפשר לעשות ממנו עוגה. עליו יכולה לחול צורת עוגה ולא צורת אדם. כל גולם, כל קומבינציה מארבעת היסודות, שנעשה ממנה מין אחר של בריאה, צריכה לקבל מין אחר של צורה. זה לא נעשה מאליו.
הקב”ה הוא זה שנותן — לגולם מסוים, מהרכב מסוים של ארבעת היסודות, הוא נותן צורה הראויה לו. זה לא סתם — כי יש חומר מסוים שמתאים לו, שיש לו את הקומבינציה הנכונה.
עליו יכולה לחול צורת עוגה, לא צורת אדם. כדי שתהיה צורת אדם, צריך שיהיה… כל גולם, כל קומבינציה מארבעת היסודות, שנעשה ממנה מין אחר של בריאה, צריכה לקבל מין אחר של צורה. זה לא נעשה מאליו.
מה קורה כאן? הקב”ה הוא זה שנותן לגולם מסוים, להרכב מסוים של ארבעת היסודות, נותן לו צורה הראויה לו. ראויה לו — הוא ראוי לצורה מסוימת, כי יש חומר מסוים שראוי לצורה. החומר שמתאים לו, שיש לו את הקומבינציה הנכונה של ארבעת היסודות, שיכול להיעשות ממנו בן אדם טוב — נותן לו הקב”ה את הצורה הראויה לו.
מהי הראויה לו? על ידי מי? על ידי מלאך, שהוא המלאך העשירי, שהיא הצורה הנקראת אישים. העשירי, הנמוך ביותר. העשירי, שהוא קרוב לארץ, שהמלאך רואה — הוא ה… כמו שכתוב “והאיש גבריאל” (דניאל ט:כא), “איש” הוא שם של מלאך.
כשהמלאך שנקרא אישים או איש, הוא נותן את הצורות לכל מה שיש לו צורות. כל הדברים שיש להם צורות בעולם, הכל בא מהמלאך הנקרא אישים, שמובן שבמקור זה מהקב”ה. הכל מהקב”ה.
כלומר, הגלגל הנמוך ביותר מערבב את ארבעת היסודות, והנמוך ביותר מבין המלאכים הוא הממונה על נתינת הצורות.
—
מעניין. מה עושים הגבוהים ממנו? הם עסוקים בעצמם. הגלגלים שמעליו והמלאכים שמעליו אינם עסוקים במה שמתחת. אף אחד לא עסוק. גם המלאך העשירי לא עסוק. זה פשוט כי הוא הקרוב ביותר.
הוא לא עושה — צריך לזכור — הכוונה של העליונים אינה התחתונים. אבל הקב”ה עושה את זה. הקב”ה עושה הכל, זה לא הנקודה.
טוב, אבל מה אתה רוצה לומר? הוא עושה את זה בלי כוונה? האישים עושה את זה… הכוונה שלו אינה זו. לא הפשט שהאישים חושב “אני רוצה לעשות בני אדם.” היחיד שחושב הוא רק הקב”ה. אפילו זה אולי לא כל כך פשוט.
אבל האישים, הכוח שלו הוא מה שנותן שם, זה הכל. הוא פשוט הקרוב ביותר. למה אומרים שהוא נותן את זה? כי הוא הקרוב ביותר. לא שהגבוה ממנו נותן לו. זה מגיע לשם, זה הבא בתור, צעד אחד לפני האדם או לפני כל הדברים שיש בעולם — זה המלאך העשירי. הוא מעביר וזה מגיע לשלב שלו.
זה הכל. לא שהוא נותן כי הוא עומד מתחתיו. זו הייתה דרך מאוד מגושמת לחשוב.
—
טוב. מהי היצירה? לא מהי היצירה. כן, אפשר לומר מהי היצירה, אבל לכל דבר יש צורה. עכשיו הרמב”ם הולך לומר כלל, כלל גדול בענייני צורות וחומר, דבר חשוב.
אז עכשיו הרמב”ם הסביר מהו חומר — חומר הוא הרכב מארבעת היסודות. עכשיו הוא הולך להסביר מהי הצורה של חומר. הוא כבר אמר מי נותן את הצורה, ועכשיו הוא הולך לומר…
הוא לא הולך לומר מהי צורה. הוא לא הולך לומר משהו על צורה. הוא הולך לומר דברים על צורה. מה הוא הולך לומר מה זה? הוא לא הולך לומר מה זה. הוא הולך לומר מהי הצורה של אדם — את זה הוא הולך לומר, דבר חשוב. אבל הוא לא הולך לומר מהי צורה.
צורה זה פשוט. הוא לא הסביר את המשמעות של המילה צורה, או את המשמעות של המילה גולם. צורה היא מה שדבר הוא, זה הכל. לא יותר ולא פחות.
אבל הוא אומר דבר חשוב, וזה מובן, זה כי לכאורה הקדמה… אני כבר יודע למה זו הקדמה. זו הקדמה נחוצה מאוד לכל מה שמדברים על חומר וצורה.
הלכה י”ד, אומר הרמב”ם, בואו נקרא את זה רגע:
“לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם”
הרמב”ם אומר, זכור דבר חשוב: אתה לא יכול לראות, מעולם לא ראית — לא גולם בלי צורה. אנשים חושבים שמה שרואים זה חומר — לא נכון. אתה לא רואה שום גולם בלי צורה, ובוודאי לא צורה בלא גולם. את שניהם מעולם לא ראית.
אז איך אתה יודע? למה אתה מחלק את זה? רואים רק את הקומבינציה של שניהם יחד. חומר שנמצא בצורה, את זה רואים. חומר שיש לו צורה — חומר שיש לו צורה ביחד, ורואים רק את שניהם ביחד. כל מה שאתה רואה הוא חומר שיש לו צורה.
אז למה בכלל חשבת על הרעיון שיש לך חומר וצורה? איך יש כאן חלוקה? איך אתה מחלק את זה לשני דברים, שזה בא מכאן וזה בא משם?
אלא — “אלא לב האדם הוא שמחלק הגוף הנמצא בדעתו” — כלומר, בראש שלי, בדעתו, אני רואה גוף, אז יש עכשיו בדעתי גוף, נכון? כשאני רואה משהו, יש לי עכשיו מושג פנימי ממנו, ואני מחלק אותו. אני יכול לראות שהגוף, למשל הכרכרה, יכול להיות משהו אחר. אני מבין שזה יכול להיות חומר וזה יכול להיות צורה.
וכיוון שאני מחלק את הגוף, עצם הנמצא בדעתי — וידע שהוא מחובר מגולם וצורה — אני יכול לדעת שהוא מחובר מגולם וצורה, אבל מעולם איני יכול לראות אחד בלי השני.
ולא רק זאת, הוא גם יודע — “שיש שם גופים פשוטים” — גם את זה הוא יודע מהתבוננות.
הפשט הוא שוב, המילה “הנמצא בדעתו” — מה שנמצא בדעתי, לא שמחלקים את הגוף. אתה רוצה לומר שהגוף שאני ממשש, הגוף שאני רואה — בדעתי אני מחלק את חומרו וצורתו? הוא רוצה לומר שאפילו איני יכול לחלק גוף הנמצא לחושיי, בחושים שלי, ולחלק אותו — רק בראש שלך אתה יכול לראות ולהפריד את החומר והצורה.
אחר כך, אני חושב על גוף, יש לי בראש תמונה של הגוף או מושג של הגוף — את התמונה, את המושג אני יכול לחלק. איני יכול לקחת גוף לבדו ולחלק אותו לחומר וצורה — את זה איני יכול. מדובר רק על המושג.
ולא רק זאת, אותו דבר — ארבעת היסודות — זה מאוד חשוב. כל הדברים האלה, כל הדברים האלה — זו ההערה הגדולה ביותר שלי שאמרתי כל הזמן — שכל הדברים האלה הם מושגים מחשבתיים, כל הדברים האלה הם בראש. שום דבר מהמושגים שלמדנו עד עכשיו אינו דבר שאפשר לראות.
את התולדות, את התוצאות אפשר לראות — שמשתנה וכדומה — אבל עצם המושגים… אותו דבר ארבעת היסודות, כמו שגם מעולם לא ראיתי אחד מארבעת היסודות מבחוץ, לכאורה. את זה אמרתי שלא ברור אצלי, אבל נראה שהרמב”ם אומר את זה כאן.
“וידע שיש שם גופים שהגולם שלהם מחובר מארבעה יסודות” — אלו כל הדברים שאנו רואים. איך אנו יודעים? כי אנו רואים שהם משתנים.
“וגופים שהגולם שלהם פשוט ואינו מחובר מגולם אחר” — אלו הגופים של הלבנה והגלגלים, החומר שלהם פשוט. פשוט פירושו שהוא פשוט, עשוי רק מדבר אחד, לא מחובר משני גלמים, אבל גם הוא גולם.
ומה עם הצורות שאין להן גולם כלל? מעולם לא ראינו אותן, לא שהפרידו אותן ממשהו.
הנקראים מלאכים — “והצורות שאין להם גולם אינם נראים לעין, אלא בעין הלב” — בעיני הלב שלך אתה יכול לראות את זה — “כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין” — בדיוק כמו שאפשר לדעת את הקב”ה בלי לראות אותו.
לראות? איך? מלהבין. כלומר, אנו יכולים לדעת את המלאכים בלי לראות אותם. להבין שמוכרח שיהיו מלאכים. כן. וגם מה הם — איזה סוג דבר הם מוכרחים להיות.
עד כאן זהו כלל גדול בעניין גולם וצורה, בעניין שלבי הסולם, ובכל שלוש הרמות שלמדנו עכשיו.
—
עכשיו בא פרק חדש לגמרי, אפשר לומר. לפני כן אני מתכוון — את הקטע הזה אולי שמתי כאן בצורת האדם, אבל יכול להיות שזה בבחינת מקדים הכללות. אולי שמנו את זה בשבוע שעבר, אני לא יודע.
עכשיו אנחנו הולכים ללמוד מהו אדם. קטע מאוד חשוב, אבל גם סוד גדול, הרמב”ם מאוד מקצר. אז כן, בואו נקרא עד סוף השורה. כן. אל תכבה אור, נראה.
אני רוצה לומר כך: נפש כל בשר — הנפש. דיברנו קודם שיש בעלי נפש, כן, דבר חי. בעלי נפש פירושו סך הכל — שנזכור — נפש מייצגת את מה שעושה דבר חי לדבר חי, לא פחות ולא יותר.
אז כך, עכשיו ראינו שלכל דבר יש צורה. אמרנו שלכל דבר יש משהו שעושה אותו למה שהוא. כך שהוא משהו — הוא לא סתם עץ, הוא שולחן. כך יש לו צורה.
עכשיו יש אבל דברים חיים, שיש להם צורה יותר מורכבת. לכן קוראים להם בעלי נפש.
נפש כל בשר, היא צורתו שנתן לו האל. למדנו קודם דרך המלאך הממונה, אבל הקב”ה ישירות — בסופו של דבר זה יותר מהקב”ה ככל שהדבר גבוה יותר, זה קרוב יותר להקב”ה ישירות.
הקב”ה נותן את הנפש של כל דבר — זו סך הכל צורתו. זו הנפש של בעל חי. זה כמו לומר על דבר מאוד פשוט: אפשר לומר שאילו היו קוראים לשולחן בעל נפש, היו אומרים שהנפש היא השולחניות שבו — הפורמט, הדרך שבה הוא מורכב. השולחניות שבו, השולחן — זו הנפש.
אבל לשולחן אין נפש, כי שולחן לא עושה כלום. אז אין לו את הסוג הזה של צורה, יש לו צורה ברמה נמוכה יותר, אפשר לקרוא לזה. דבר חי — הוא צריך הרבה דברים, זה מורכב — יש לו נפש. זה ההבדל. נפש היא שם של צורה של דבר חי. ואומרים שהקב”ה נותן אותה, הקב”ה נותן את הצורות של הכל, כמו שלמדנו קודם.
—
ובכן, מה הפשט? שכאן הולכים לומר שלאדם אין סתם נפש הנקראת נפש הבהמה, כמו שאמרנו נפש כל בשר, נפש כל חי. לאדם יש נפש גדולה יותר.
אומר הרמב”ם: “והדעת היתירה המצויה בנפשו של אדם” — בנפש של אדם יש עוד יותר דעת, דעת יתירה, יותר ממה שיש בבעל חי, בבעל חי אחר, לא אדם.
זוהי “צורת האדם השלם בדעתו”.
כלומר, על איזה אדם מדברים? לא סתם אדם. יש אדם שאינו שלם, אדם חסר, קטן, או מישהו שאין לו ממש את הדעת, אין לו את הדעת היתירה. אבל צורת האדם השלם בדעתו…
במילים אחרות, שואלים: מהו אדם? צורה היא התשובה? זהו עוד פירוש של המילה צורה. או שזהו אותו פירוש — אני אומר כל הזמן, אתה שואל דבר: מה זה? מהו אדם?
אז כך, זה תלוי באיזה אדם. אדם שאין לו הרבה שכל — התשובה היא שהוא בעצם בהמה. בהמה שיש לה קצת יותר דעת. בסדר, אין בעיה.
אבל יש אדם, “אדם השלם בדעתו,” שהוא יודע הכל, הוא יודע כל מה שאדם יכול לדעת. זוהי הדעת היתירה שעושה אותו לאדם. כי מה הוא? הוא דבר שיודע. דבר שיודע בשלמות.
האנושיות שבו היא הידיעה שבו. אבל רק אדם שהוא אדם השלם, לא סתם אדם.
כלומר, אדם שהוא אדם השלם יש בו יותר אנושיות. הוא האדם האמיתי. האחר עוד לפניו דרך ארוכה להיות אדם שלם. הוא אדם בכוח. כל עבודתו של אדם היא להיות אדם — כמו שכתוב “נעשה אדם” (בראשית א:כו).
—
“ועל צורה זו” — כלומר, הצורה, במילים אחרות, הדעת היתירה, שהיא צורת האדם השלם — על צורה זו, כלומר, במילים אחרות, מה שבאמת פירושו להיות אדם — “נאמר בתורה ‘נעשה אדם בצלמנו כדמותנו'” (בראשית א:כו).
“כלומר שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם עד שידמה להן.”
במילים אחרות, הרמב”ם לומד לכאורה ש”כדמותנו” פירושו כדמות המלאכים, כן, לא הקב”ה. או על כל פנים, הרי כתוב שהקב”ה מדבר אל המלאכים. “צלמנו כדמותנו” פירושו כמונו — ה”אלקים” פירושו מלאכים. כמונו, כמו הצורה שאין בהם גולם.
או יכול להיות הקב”ה עצמו, שגם אין לו גולם. כך שבמובן מסוים הוא גם דומה לקב”ה עצמו.
לאדם יש צורה כזו שהוא מבין — בדיוק כמו שמלאך יכול להבין בלי גוף, אדם יכול גם להבין בלי גוף. אדם מבין דברים בלי גוף.
יכול להיות שאפילו הוא מבין את זה בלי גוף — זה עוד דבר.
הקב”ה — כאן כתוב שהוא מבין דברים שאין להם גוף, אין להם גולם, ובזה הוא דומה להם. כמו שלהם אין גולם, צורה אינה גולם, צורת האדם, דעת האדם גם אינה גולם, והוא גם משיג דברים שאינם גולם.
אבל חשוב לדעת, יהודי שוב, שהוא דומה להם כשהוא משיג את ה—
דובר 1: אדם מבין דברים בלי גוף. יכול להיות שאפילו הוא מבין את זה בלי גוף — זה עוד דבר.
הצורה בלי חומר? בזה הוא דומה להם. והוא גם משיג את זה בדעתו? הוא לא משיג את זה בחומרו? בזה הוא דומה להם?
דובר 2: כן.
דובר 1: בזה הוא דומה. בדיוק כמו שהם צורה בלי חומר, כך הדעת של האדם היא השגת צורה בלי חומר. אדם השלם.
דובר 2: כן, אני מתכוון כך.
דובר 2: אבל, האם זה לא תלוי דרך… זה הרי שכל וגוף!
דובר 1: לא, לא. התשובה עוד תבוא. כי זה לא כתוב כראוי כאן. אבל התשובה עוד תבוא.
חידוש: השכל שמבין — השכל אינו דבר גשמי. אנחנו מאוד רגילים לדרך חשיבה גשמית, כאילו דבר שהוא גוף יכול להבין. הבנה מעצם טבעה אינה דבר גשמי! אפילו — אמרתי את זה קודם — אפילו היא אינה דבר גשמי.
דובר 2: זה נמצא במוח, כן?
דובר 1: זה לא נמצא במוח. צריך היכל של מוח — אבל אולי לא מחילת דעת. רק עכשיו, רק נרצה שיהיה בכלי. זה אמנם נמצא במוח, אבל זה לא באמת במוח. למה? ראיות שזה יכול לחיות בלי המוח, כפי שנראה.
—
דובר 1: אלא להפך — הפוך את זה. לכן, הרמב”ם כבר אומר, ואיננו מסתובבים עם ראיות על שטויות, אבל כך הוא מבין.
עבור חלק — אבל הדבר החשוב כאן פשוט, עבור חלק — זוכר אני שאחת הנקודות כאן היא שיש פסוקים מסוימים שאנשים טועים בהם. אנשים יכולים לטעות, אנשים הרי יכולים לומר, כתוב “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו” (בראשית א:כו), אדם מבין את זה כאילו, לפחות, כמו מלך, אולי כמו הקב”ה עצמו. זה נראה מוזר — לא, אתה בכלל לא מבין מה אתה אומר. עבור חלק —
דובר 1: אם כן, צורה היא כמו הניכרת לעיניים. לאדם יש שתי צורות. למילה “צורה” יכולים להיות שני פירושים:
– צורה יכולה לפרש את הצורה, או המבנה, שאפשר לראות בעיניים — ההשפעה והחותם והעלולותיו — זהו רושם הגוף, איך הגוף נראה.
לא על זה כתוב בתורה “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו”.
הוא אומר לכן מדוע — כי זה בכלל לא אומר “צלם.” “צלם” בתורה פירושו “צורה” — לא במובן של “צורה” הניכרת לעיניים, אלא צורה שאינה גלומה. למה? כי הרי יש עין הלב.
דובר 1: אבל מצינו שהצורה הניכרת לעיניים — אומר הרמב”ם — אינה נקראת בלשון הקודש “צורה.” היא נקראת “תואר”. על זה נאמר “תואר,” כמו שכתוב “יפת תואר” (דברים כא:יא). “יפת תואר” אינה מי שיש לה שכל יפה — מי שיש לה גוף יפה. זה ספציפית גופה, הצורה הנראית לעין — זה נקרא “תואר.”
חידוש: אבל לא כתוב בתורה “נעשה אדם ב*תארנו*” — כי לא האדם ולא המלאכים יש להם “תואר.” מה יש לאדם? “בצלמנו” — במילים אחרות, צורה. מה זה? הדעת. זה מה שיש לאדם.
דובר 2: נכון? יפה מאוד.
—
דובר 1: כלומר שלאדם יש שתי צורות, אפשר לומר. יש לו את הצורה שהיא צורת החומר, ואחרי שיש לו את צורת החומר יש לו צורה — או לא שיש לו צורה, אלא שיש צורה שיש לה איזה קשר עם ההרכב של הגוף והנפש.
לכל דבר יש שתי צורות במובן הזה. כמעט לכל דבר יש מראה חיצוני ויש גם מה שהוא — זה לא אותו דבר. למילה “צורה” יש שני משמעויות.
דובר 2: יש צורה של תואר, אבל יש גם חומר וצורה. לאדם יש חומר וצורה, אבל יש לו עוד, אתה אומר, משהו שנקרא דעת, וגם זה נקרא צורה.
דובר 1: את זה נלמד בקטע הבא — את החילוק שאתה אומר. אתה צודק, אבל בינתיים אנחנו עדיין בקטע הזה.
דובר 1: בינתיים הוא אומר כך, שמה שאדם הוא — שעיקר האדם השלם הוא הדעת עיקרו. זה פירוש “אדם.” ממילא הדעת, מה שפירושו אדם, זה בצלם אלקים — הוא בצלם המלאכים.
דובר 1: אחר כך הוא אומר — ואתה צודק — שנכון שמלבד זה יש לאדם גם צורת בהמה, הרי הוא יצור חי. הוא אומר, אבל הרי זו מלאכת ה’ תמימה ויפה מאוד.
דובר 2: למה הוא צריך ללמד את זה?
דובר 1: כי אתה שואל אותי שאלות טובות. זו לא קושיה גדולה —
דובר 2: לא, זה נכון, כי לאדם יש גם שני חומרים וצורות, יש רבדים שונים.
דובר 1: למה הוא אומר את זה? למה הנפש המצוי לכל נפש חיה — מה שאתה אומר כאן, שעל זה כתוב “צלם אלקים” — שלאדם יש צלם, איזו מדרגה גבוהה יותר של צלם, אבל האם זה לא הצלם הבסיסי?
דובר 2: שנפש שנעשה… שוב, הצלם נקרא גם נפש.
דובר 1: לא. כי אומרים שאדם הוא חי בנפש — זה אותו דבר כמו שאומרים שאדם הוא חומר וצורה.
דובר 2: שוב, שוב, שוב — אני לא יודע מתי לומר את זה.
דובר 1: האדם, הדעת שעליה כתוב “צלם אלהים” — זוהי צורת האדם השלם בדעתו. זה פירוש “צלם אלהים.” זה לא — זו לא הצורה הניכרת לעיניים, וזו גם לא הצורה או הנפש שיש לאדם בתור כל נפש חיה, בתור בהמה. נכון?
מה פירוש נפש המצויה לכל נפש חיה? “שבה אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר” — הוא מרגיש, הוא חושב. כן, כל הדברים האלה. “נפש חיה” כי גם לחיות יש את זה, גם לחיות יש את זה. לא על זה כתוב “צלם אלהים”!
אלא — “אלא הדעה שהיא צורת הנפש.” צורת הצורה כביכול.
דובר 1: הנפש היא צורת החומר — אפשר לפרש כך, כן. יש מקומות שהרמב”ם אומר בפירוש כך. לא שמונה פרקים, בפירוש — ואני זוכר שהרמב”ם אומר בפירוש שדעת האדם היא כמו צורה לחומר.
חידוש: מה שזה אומר — תמיד לחומר וצורה יש רובד, שמעל כל התולדות יש צורה, והם נעשים לחומר עבור הדבר שנוצר. אותו דבר יכול להיות שהנפש הבהמית של האדם היא חומר עבור צורת האדם, שהיא צורת הנפש — שהיא צלם אלהים.
דובר 2: כן.
—
דובר 1: טוב. הוא אומר “אף על פי שצורת הנפש” — קודם, לכן הוא אומר את זה פעמיים, צריך להבין למה. בסדר.
הוא אומר, הרבה פעמים קוראים — כמו בתורה, או שקוראים — לדעת קוראים “נפש” או “רוח,” ואנשים יכולים לחשוב שמדברים כאן על הנפש או הרוח הבסיסיים, שעושים את האדם פשוט חי ושותה ואוכל — כוח החיים הפשוט.
“כדי שלא תטעה בשמות המשותפים, וכל שם ושם יילמד מעניינו.”
דובר 2: כן, הוא אומר כאן ככלל, שכשבתורה כתוב “נפש,” צריכים אנו לדעת “מעניינו” — מההקשר כנראה.
דובר 1: כן, “עניינו” פירושו הקשר?
דובר 2: כמו כאן “יילמד מעניינו,” כן? מההקשר.
דובר 1: מההקשר. בסדר, בואו נסיים, ובואו שוב נעשה סיכום מהיר.
הרמב”ם אומר כאן סך הכל מה שאני אומר לך. הוא אמר שני דברים:
– הוא אמר דבר על “נפש חיה” — זוהי הנפש החיה שיש לכל בעלי החיים.
– והוא לקח כאן את “צלם” — שזוהי “צורת אדם השלם.”
אומר הרמב”ם, אל תחשוב שהתורה תמיד מקפידה לקרוא לשני הדברים בשני השמות. הרבה פעמים יכול להיות כתוב “נפש” והכוונה לצורה, או אולי להפך. להפך אולי לא. אבל הרבה פעמים יכול להיות כתוב “נפש” והכוונה לצורה.
אז צריך להיזהר בשמות, במילים שרואים, ולהבין מההקשר למה הכוונה. כמו שאמרנו חילול השם — מהורדת הקב”ה מגדולתו — אסור גם לעשות חילול שם אדם, לחשוב שיש לו רק נפש, רק נפש בסיסית. אלא צריך לזכור שיש לו נפש גבוהה יותר, נפש של צורה.
—
דובר 1: “ואין צורת הנפש הזאת…” — עכשיו אני יכול להבין למה אדם חי לנצח. הוא אמר לי קודם שבפרק הזה נבין למה אנשים מתים. חשבתי שנבין למה אנשים מתים. אבל גם נבין איזה חלק באדם אינו מת — למה אנשים מתים ולמה הנשמה אינה מתה.
הוא אומר דבר פשוט: “ואין צורת הנפש הזאת” — הוא כבר אומר. למדנו קודם שמה שגורם למוות הוא שהיסודות חוזרים ונפרדים ל… הם חוזרים חלילה, הם חוזרים תחת צירוף חדש של יסודות.
אבל הוא אומר, צורת הנפש, הדעת שהאדם יכול להשיג צורה — כמו שאמר — “אינה מחוברת מן היסודות” — אינה מחוברת מיסודות. זה לא גוף, זה לא מחובר מד’ יסודות כדי שייפרדו להם — ממילא זה לא דבר שחייב למות.
דובר 1: הוא אומר, “ואינה מכח הנשמה” — זה גם לא מכוח הנשמה. הוא מתכוון לכוח החיים, הנשמה שעד עכשיו קרא לה “נפש.” זה לא מכוח הנשמה, מהכוח שחי באדם, שהדעת תצטרך את הנשמה — “כמו שהנשמה צריכה לגוף.” כוח החיים יכול לחיות רק בגוף — זה כוח חיים שנותן חיים לגוף וחי בגוף. אבל הדעת אינה צריכה את הנשמה.
כל זמן שאדם חי זה מחובר, זה משהו מורכב יחד, אבל זה לא תלוי בנשמה — “אלא מאת ה’ מן השמים היא” — זה ישירות מן השמים.
כמו שהוא אומר “צורה” — כל הצורות תלויות בצורה, שהיא צורה לגוף. היא צורה שאינה צורה לגוף.
דובר 1: לפיכך, “כשייפרד הגולם אשר הוא מחובר מן היסודות” — כשחלק הגולם שבאדם, חלק החומר של האדם שמחובר מיסודות, נפרד —
וגם כן, הנפש שלו, הצורה שלו, נאבדת — “ותאבד הנשמה.” הנפש שנתנה חיים לגולם הזה נאבדת.
למה היא נאבדת? “לפי שאינה מצויה אלא עם הגוף, וצריכה לגוף בכל מעשיה” — היא רק כוח שמחיה את הגוף. שניהם — כמו שהגוף צריך אותה, והיא צריכה את הגוף. זו דרך קצת מוזרה לומר את זה, אבל בכל אופן —
כשזה קורה שהיסודות חוזרים ונפרדים, והנשמה נאבדת — הוא לא אומר כאן לאן היא הולכת, היא נאבדת. היא לא הולכת לשום מקום, היא נאבדת.
חידוש — משל: לאן הולכת ה”שולחניות” של שולחן כשמשברים שולחן? היא לא הולכת, היא נאבדת.
דובר 1: אבל זה עדיין לא הכל — יש עוד חלק שחי. הצורה, הדעת — “לא תיכרת הצורה הזאת” — הצורה אינה נכרתת, אינה נחתכת.
למה? “לפי שאינה צריכה לנשמה” — אילו הייתה צריכה את הנשמה, כשהנשמה נגמרת היה גם זה נגמר. אבל לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה — כוח הדעת אינו צריך את הנפש והנשמה במעשיה. “מעשיה” פירושו “בדעתה” — מעשיה הם דעתה, כן?
“אלא יודעת ומשגת” — הכוח של הצורה הוא הרי שהיא יודעת ומשגת “הדיעות הפרודות מן הגלמים” — שהיא יכולה להשיג דעות שנפרדות מגולמים. היא יכולה להשיג מלאכים, היא יכולה להשיג דברים מופשטים. “ויודעת בורא הכל” — היא יכולה לדעת את הקב”ה.
דובר 2: כאילו הוא לא אומר שהיא יכולה, הוא אומר שהיא יודעת.
דובר 1: מה שמעולם לא הוצרכה — היא יודעת. הוא לא אומר שהיא יכולה.
דובר 2: אתה מכניס כל הזמן שהיא יכולה — לא כתוב שהיא יכולה, כתוב שהיא יודעת.
דובר 1: היא יכולה, וזה יש לה מהידיעה. “אינה צריכה” — מעולם לא הוצרכה. הדעת מעולם לא הוצרך!
דובר 2: אלא מה הוא עושה? מה הוא כן צריך?
דובר 1: כשהנשמה אינה כאן, הוא יכול להמשיך להתקיים, כי מלכתחילה הוא לא הצטרך לנשמה.
דובר 2: כן, מה כן?
דובר 1: אלא שהוא יכול להמשיך הלאה, ולהיות מה שהוא — שהוא יודע, ומשיג הדעות הפרודות מן הגלמים. הוא יכול להשיג צורות.
דובר 1: אבל אני מתכוון לדבר אחד — והוא יודע וממשיך לדעת בורא הכל — וממילא זהו “ועומדת לעולם ולעולמי עולמים”.
—
הוא יכול, וזה יש לו מהידיעה. דבר אחד — צורך מעולם לא הוצרך, את הדעת מעולם לא הוצרך בנשמה. אלא מה הוא עושה? מה הוא כן צריך? כשהנשמה אינה, הוא יכול להמשיך להתקיים, כי מלכתחילה לא הצטרך לנשמה.
כן, מה כן? אלא שהוא יכול להמשיך הלאה ולהיות מה שהוא — שהוא יודע, ומשיג את הדעות, ובורא עולמים. אפשר להשכיל צורות, והוא יודע וממשיך לדעת בורא הכל, וממילא הוא עומדת לעולם ולעולמי עולמים.
—
אבל מה כן השתנה? מה השתנה בדעת, לכאורה? שלפני כן — האדם ראה את הדעת כחלק ממנו, שכבר היה, כלומר היה לו איזשהו קשר לגוף ונפש.
—
מה עולה לך בדעת? התכוונתי רק באוזן אחת. במה הדעת שלי שונה מהדעת שלך? חושבים שזה תלוי בגוף ונפש שלי. למה זה שונה? הרי… זה לא כך. זה שלך.
זהו הדעת שלא נברא אלא לצורך הנשמה. יש לי אותו כן. הוא אומר… הנפש המצויה… לא, ה… נפש כל בשר — יצירה, כלומר שנתן, לא יועיל. כן, כן. זה — מדבר הכל, מדבר על דעת יצירה. נפש בן נפש. כל זמן שאדם חי זה מצוי בנפש. יש לו משהו עליו. נפש ישראל אדם הכוונה לרמה הבאה של אדם. אבל האדם הוא גם יציאה נפרדת, ולא… זה ברור מאוד. זה אחד מהדברים הגדולים… לא כתוב בשום מקום ברמב”ם.
זו בעיה שאנשים התמודדו איתה, כפי שאתה אומר. אבל לא כתוב כאן מעולם ברמב”ם שזה שלך. וזה אפילו לא הגיוני לומר שזה שלך. זה של הקב”ה. מאת ה׳, מאת ה׳, מאת ה׳ — כשהוא אומר הוא. זה דעת שלך.
—
יש לך טענה שלמה, אני רוצה להיזהר כאן, כי זה יכול להיות בקיצור נמרץ. הכנסת טענה שלמה שהוא יכול. לא כתוב מעולם ברמב”ם משה, יכול לדעת. כתוב יודע דעת. זו הידיעה בפועל — כך הוא קורא לזה, זו הידיעה. הכח הוא דבר ששייך לך. היכולת אולי שייכת לך. אבל הידיעה עצמה הרי היא הידיעה עצמה.
למי שייכת הידיעה של המציאות? מה ההבדל בארץ לחלק האחר של האדם — שמודע לידיעה? איך יודעים שזה בכל מקום? איפה כתוב כאן? לא כתוב.
—
במה הידיעה הזאת מתייחסת לאדם? איפה כתוב כאן שזה מתייחס לאדם פרטי? מצאת דבר כזה בפרק הזה? אני לא מצאתי.
הרי זה מה שהרמב”ם מכניס אותו בכל הלימוד של נפש ונברא. יפה מאוד, כי זה מה שהוא מתכוון. להיות אדם זה לא להיות אישיות — זה להיות יודע את בוראו. זה לא דבר ששייך ליואליש או ליצחק או לכל אדם. זה שייך לקב”ה. הוא ראוי באמת לכך, כשם שהקב”ה ראוי לו.
אבל זה לא אותו אופן שהקב”ה יודע את עצמו, אלא זה משהו אחר. זה האדם שיודע את בוראו. זה דרך הידיעה. יפה מאוד, אבל לא אדם — האדם.
—
ובאיזה אופן הוא מתייחס לכל אדם אינדיבידואלי? מצאת שכתוב כאן דבר כזה? אני לא מבין.
זו בעיה גדולה. הרמב”ם במורה נבוכים מזכיר את הבעיה הזו. אומרים שאף אחד לא יודע את התירוץ, או שקוראים שזו בעיה קשה. זו בעיה של ידיעה.
אבל צריך לזכור שזה לא ברור, זה לא כך. אני לא רואה. מי שלומד קצת חסידות, למשל, יודע שכל העניין של לחשוב על עצמך הוא הבעיה של הגוף. נשמה חושבת על הקב”ה. נשמה לא צריכה לדון, לשאול איך יכולה הנשמה לקבל שכר? מבין? הנשמה מפסיקה להיות אתה, ומתחילה להיות הקב”ה או עם הקב”ה. פשוט מאוד.
—
טוב, אבל… כאן. כן, שלמה בחכמתו… אפשר להיכנס לדברים עמוקים מאוד. כן, אסור. שלמה בחכמתו… יפה מאוד.
כל מה שלמדנו הוא פסוק: “וישוב העפר על הארץ” (קהלת י״ב:ז׳). מדובר כאן על האדם. חלק העפר של האדם חוזר לארץ, כפי שלמדנו קודם שארבעת היסודות חוזרים ונפרדים.
“והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה” — כאן “רוח” מדבר על היצירה, כן, ידיעת השם. “ותשוב אל האלקים” — זה חוזר. כלומר זה חוזר. היה משהו בעולם הנפרד, אבל בעולם הגופות. עכשיו זה חוזר להיות חלק מהכלליות של עולם הנשמות. “ותשוב אל האלקים אשר נתנה”. טוב, צריך להבין. הרמב”ם הסביר את זה. עד כאן.
—
עכשיו, אם נעשה סיכום — זה חוזר מידיעת בוראו, וחוזר להיות ידיעת עצמו?
מה? איפה כתוב ידיעת עצמו? כמו שהקב”ה יודע את עצמו?
לא, הוא עדיין דבר נברא. הוא לא יכול להפוך לאלוה. הוא יודע את הקב”ה במיטב מה שנשמה יכולה לדעת את הקב”ה.
—
טוב. אם לא הבנתם עד עכשיו מה הרמב”ם רצה מלכתחילה, אל תדאגו, כי כאן בא הרמב”ם לפרש לנו שאף שאי אפשר להבין את זה. הוא אומר שעם זה לא תבינו.
כל הדברים האלו שדיברנו בענין זה כמר מדלי הם — כמו אותה טיפת לחות של מים שנוזלת מהדלי, מהדלי, מהקערה. טיפה, טיפה מן הים.
—
אה, מעניין. קודם אצל המלאכים היה כתוב “טיפה מן הים”, עכשיו “כמר מדלי”. כל הדברים האלו כמר מדלי — זה מה שכתוב שם. אבל עד עכשיו דיבר על הקב”ה עצמו ועולם המלאכים, עכשיו הוא מדבר על האדם. האדם אינו גדול כמו הים, הדימוי קצת קטן יותר. נכון.
כן, עדיין זו טיפה, רק אז הטיפה מהים, ועכשיו הטיפה מהקערה. טוב.
ודברים עמוקים הם — דברים עמוקים. הוא אומר בבירור, הוא רוצה שלא יהיה עומק בעניין פרק ראשון ושני, כי שם רוצים להסביר לנו משהו שהוא כל כך הרבה רמות מעלינו, וזהו עולם המלאכים, עולם הצורות הנפרדות.
אבל עדיין אלו דברים עמוקים.
—
אומר הרמב”ם, וביאור כל אלו הדברים שבפרק שלישי ורביעי הוא הנקרא מעשה בראשית. מה שהיה בפרק ראשון ושני היה מעשה מרכבה, פרק שלישי ורביעי נקרא מעשה בראשית.
וכבר ציוו חכמים הראשונים — שלא רק מעשה מרכבה אין לדרוש בו. שם במעשה מרכבה היו דברים מחמירים יותר, אמרו שאי אפשר כלל ללמוד אפילו לא לאחד. אבל מעשה בראשית — אדם לבדו מותר ללמוד. אבל נאמר: וכבר ציוו חכמים הראשונים שאין דורשין גם בדברים האלו ברבים — שגם במעשה בראשית אין לדרוש ברבים. אלא לאדם אחד בלבד מודיעים דברים אלו ומלמדין אותו — רק לאדם אחד בכל פעם מלמדים דברים אלו.
—
אה, הרי זו הקושיה שהיתה לנו בפעם שעברה — איך הרמב”ם יכול לעשות זאת? קושיה על הרמב”ם, זו ממש סתירה. אומר הרמב”ם עכשיו: רק לאדם אחד בכל פעם. כותב הטקסט: אדם אחד לומד בכל פעם, אי אפשר ללמד ליותר מאדם אחד בכל פעם.
אני שמעתי מר’ מוטל — אמר הרבה פעמים שאסור ללמוד חסידות עם חברותא, צריך ללמוד לבד. חברותא מחמירה את המצב. טוב, לא אמרתי את זה בדיוק.
—
ומה בין ענין מעשה מרכבה לענין מעשה בראשית? מה החילוק להלכה? מה שאחד צריך ללמוד… לא, לא, לא “מה בין” — מה?
אומר הרמב”ם: שענין מעשה מרכבה אפילו לאחד אין דורשין בו — אפילו לאדם אחד שלא מלמדים אותו, אין צורך. אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו — רק אם הוא חכם ומבין מעצמו. ואז מוסרין לו ראשי הפרקים — מלמדים אותו רק את ראשי הפרקים, את העיקרים שבו.
וענין מעשה בראשית — הוא דבר קל יותר. מלמדין אותו ליחיד אף על פי שאינו מבין אותו מדעתו — ומודיעין אותו כל שיכול לידע מדברים אלו.
אה, זה הגיוני. מכיוון שהוא אדם שצריך להסביר לו, הוא אינו מבין מדעתו, צריך לומר לו הכל. מעשה מרכבה אומרים רק למי שאין צריך לומר לו הכל.
—
אני חושב שזה מעניין — הלשון “דורשין” ו”מלמדין” הם שני דברים שונים. אני חושב ש”מלמדין אותו” הוא הפשט, כי מי שמלמד אותו יודע את כל מעשה בראשית, והוא מלמד אותו. מעשה מרכבה אנחנו יכולים רק לדרוש בו — פירוש, אנחנו יכולים לחדש בו חידושים, אנחנו יכולים לנסות ללמוד פשטים, כי אנחנו לא יודעים מעשה מרכבה כמו שהיא. מעשה בראשית אנחנו יכולים לדעת קצת כמו שהיא.
דובר 2: אני חושב ש”דורש” זה… “לדרוש ברבים” — אני חושב שזה הפירוש, לדרוש ברבים. אני לא מתכוון כמו דרשות, כמו ללמוד פשטים. אני לא מתכוון כמו דרשות, ללמוד פשטים. כי כשאומרים דרשה, כך אני מתכוון. בעצם, מילולית זה אומר לחקור, אבל משהו כזה. כלומר אני חושב שכשכתוב “אין דורשין” הכוונה שלא מדברים ברבים, אבל ביחיד כן.
דובר 1: למה כתוב כאן… לא, אתה צודק, אולי כי לא דורשים, לא מלמדים, רק דורשים כביכול ליחיד.
לא, אני חושב ש”דורש” פירושו שלא מלמדים אותו. כך, שכשלומדים מעשה מרכבה זה לא לימוד, כי אתה לא יודע מעשה מרכבה כמו שהיא. אלא אתה דורש במעשה מרכבה — אתה חוקר, אתה עושה משלים משלך להבין קצת מעשה מרכבה. מה שאין כן מעשה בראשית אתה יכול לדעת מספיק כדי ללמד.
—
אבל לא כתוב, לא כתוב ברמב”ם שאף אחד לא יודע מעשה מרכבה.
דובר 2: מי מניח שהרבי כן יודע? הוא כותב את כל החקירה הזו, מי לא יודע… שהרבי דורש, ממה שהוא יודע הוא עושה תורה שלמה.
דובר 1: איפה כתוב שהרבי יודע? החכם, מי שאמר את כל ההלכות האלו, זו שאלה גדולה איפה לא ללמד. מה שהוא אומר — אתם מבינים, לא ביטוי — מדוע הוא אומר שאין לו כתיבה לעשות ראשון לעשות מרכבה, הוא אומר סתם דברי תורה.
—
דובר 2: אומר הרמב”ם, אם יש היתר על מעשה בראשית, מותר כן ללמד ליחיד — אם כן, למה לא לרבים?
אומר הרמב”ם: לפי שאין כל אדם יש לו דעת רחבה להשיג פירוש וביאור כל הדברים על בוריין.
מעניין — קודם אמר שלכל אדם יש דעת, אבל לא לכל אחד יש דעת רחבה. אגב, הוא אמר שצורת האדם השלם בדעתו — הרמב”ם מעולם לא אמר שלכל אדם יש דעת רחבה. כן, לכל אדם יש נשמה… הקב”ה עשה את האפשרות, הוא יכול היה — כלומר יכול להיות לו פוטנציאל… ידוע שצריך להיות בפועל. כן, אבל כן, לא כל אחד יש לו… לא לכל אחד יש דעת רחבה.
להשיג — פירוש — וביאור כל הדברים על בוריין — ברור, “על בוריין” פירושו ברור, בבהירות. מלשון בירור. כן, אנחנו מבינים בבירור. זה לשון חכמים. לא יודעים מה הוא מתכוון.
בכל אופן, כיוון שלא כל אחד — או שדרך דעת רחבה לא תשיג כלום עם הלימוד. זה לא שונה ממעשה מרכבה, שיש חשש שאדם ילמד פירושים מוטעים.
האם הרמב”ם אמר את זה? לא, אני שואל, אני חושב. הוא אמר בעצמו. מה אמר הרמב”ם? לא מלמדים, כי צריך להסתיר. זו לא הסיבה. כאן הוא מנמק למה. אני לא יודע. אולי זה הולך על שניהם. אולי זה הולך על שניהם, למה לא לוקחים ברבים.
דובר 2: אתה יכול — אמרת שזה הולך על מעשה בראשית, אפילו לוקחים על יחיד?
דובר 1: מעשה בראשית לא כתוב למעלה שברבים אסור. טוב.
—
קושיה ודאית — נאמר כמו שנותנים לתינוק לאכול בשר. היה אומר את המשל של בשר ויין, כן? נותנים לתינוק לאכול בשר, עכשיו זה להחריב. הוא לא — לא יעזור. כן. צריך לתת חלב, דברים קטנים.
—
טוב. אז קודם יש — ישן מאוד שהוא אמר בשביל פרק ב׳. בפרק ב׳ אמר שאחרי שמתבוננים במעשה מרכבה, מגיעים לאהבת ה׳ גדולה. אומר הוא גם, אחרי שמתבוננים במעשה בראשית, מגיעים למדרגה.
אומר הרמב”ם כך: שיתבונן בדברים אלו.
דובר 2: פרק א׳, פרק ב׳ מדבר רק על מעשה מרכבה, לא?
דובר 1: מעשה בראשית ונפלאות, שניהם.
דובר 2: מעשה בראשית ונפלאות הגדולות.
דובר 1: אני חושב שזה אותו דבר.
דובר 2: אה, טוב.
דובר 1: לא, עכשיו הוא הולך לומר לנו בפועל. אז הוא אמר שזה יקרה, ועכשיו הוא אומר: “תראה, רואה שזה קרה.” משהו כזה.
טוב, אומר הרמב”ם כך.
הוא הולך לראות חכמה נפלאה, מוסיף אהבה למקום. הוא קורא כאן לקב”ה “מקום” — לקב”ה שאיפשר את כל העניין, את כל המציאות. מה הוא נפשו — נפשו הולכת להשתוקק, ויכמה בשרו — בשרו, לשון אחרת לנפש, גם הולך להשתוקק. הוא הולך להתחיל תשוקה עצומה לאהוב המקום ברוך הוא — לאהוב את הקב”ה. הוא יאהב אותו ויהיה לו צמאון לאהוב יותר.
הוא לא אומר בבירור מה קורה לעתיד לבוא. קודם אמר שלעתיד לבוא יש גבול. אומר הוא, כן, הוא ירצה להבין, הוא יאהב את הקב”ה. אולי לאהוב פירושו פשוט… יש לו, ספר האהבה מדבר — כן, לא. הוא יאהב את הקב”ה, כך הוא אומר.
אבל האהבה עצמה מתכוונת להבין יותר את החכמה? חס וחלילה. הוא הולך להיות בעל חכמה, הוא הולך לאהוב את הקב”ה, הוא הולך לרצות לאהוב יותר את הקב”ה דרך יותר חכמה. כן, אבל יכול להיות שהאהבה היא דבר עצמי. לאהוב פירושו להחזיק שזה טוב. הוא הולך לדעת דרך אהבה, הוא הולך לראות שהקב”ה טוב. זו אהבה.
—
ואחר כך יראה: “ויירא ויפחד”. הוא הולך לירא מפלאותיו וגדלותו. לא פחד – פחד פירושו רק שרואים שאדם קטן. יראה היא רוממות. לסגת אחורה, נכון? הוא הולך לראות כמה קטן הוא כלפי הקב”ה הגדול. ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו.
—
הוא הולך לראות את עצמו, הוא הולך להעריך את עצמו כלפי אחד מן הגופים הגדולים והגדולים. הוא לא מדבר כלפי המלאכים, כי למלאכים אין גופים. הגופים הקדושים, הקדושים הגדולים – אלו הגלגלים.
האם ידעתם שהרמב”ם קורא לשמש קדושה? אף אחד לא יודע. הרמב”ם הקדוש אומר שהשמש היא גוף קדוש – גוף קדוש, גופות קדושים וגדולים. זה קדוש. קדוש פירושו נפרש ונבדל – זה רחוק מאיתנו. כן, אני לא יודע מה פירוש קדוש. אני אומר לך שהרמב”ם אומר שהגוף קדוש.
וכל שכן לאחת מן הצורות הטהורות הנפרדות – כשאדם הולך להעמיד את עצמו כלפי הגלגלים, או כל שכן שהוא הולך להעמיד את עצמו כלפי המלאכים הנפרדים מן הגלמים, שאינן חומר וגולם כלל – הוא הולך לראות כמה קטן הוא. וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה ריק וחסר.
זה מאוד מעניין. הגופים הם קדושים והצורות הן טהורות. מאוד מעניין. טהור פירושו לכאורה נקי – מה שאינו בגולם כלל. וקדוש הוא איזו צורה חזקה, חומר חזק שנשאר לעולם. כך נראה כאן לכאורה.
וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה ריק וחסר.
—
זה מעניין. שוב, הדעת שראה קודם – שהוא מכיר את בוראו – אינו מתבייש.
כי הוא מכיר את בוראו. לא כתוב כאן להתבייש, כתוב מכיר את בוראו. ירא, מורא. ודרך המכיר היא מורא. אין לו מורא. אלא הגבר נפש, שגם מכיר את הגלגלים והמלאכים, הוא מתבייש ביראת הרוממות.
חברותא: טוב. אתה שואל על הצורה… כדי שלעולם לא יהיה כלום, ממילא הוא גם לא כלום. אתה שואל על הצורה הנפרדת של אדם…
דובר 1: הצורה הנפרדת של אדם אינה מתביישת מלהיות בעלת שמץ מורא. כי הרי היא אינה חומר וגולם, למשל. כשהרמב”ם התווכח בעניין הזה – אם לא שהחומר כן קצת תקוע בעולם, כלומר, איכשהו, נכון? זה נכון לכאורה. הקשר שלו לגולם הוא משהו בעולם, כי רואים כמה… אוקיי, קודם כל, להחזיק את זה נכון. ושנית, עדיין יכול להיות שאפילו למשל המלאך העשירי גם יש לו בושה, כי הוא לא המלאך הטהור ביותר, כן? עדיין יכול להיות שיש שם דברים גדולים ממך. אמת.
—
אבל חשוב מאוד לתפוס, או מעניין לתפוס, שכשהרמב”ם אומר יראת הרוממות, הוא מתכוון רוממות הגלגלים והמלאכים. כי אדם הרי לא יכול לתפוס גדלות ה’ לא לפי ערך. אולי המלאך הראשון – הוא שמתבייש מגדלות ה’ – אבל אנחנו יכולים להתבייש שאנחנו אפילו לא שמש, ואפילו השמש אינה מלאך.
—
טוב. זו יראת הרוממות, והאהבה היא הכרת חכמת ה’ יתברך שנמצאת בכל הבריאים ובכל הרמות. חכמת ה’ נמצאת גם בעולם, גם בחומר וצורה, נכון? לא רק ברמת ההכרה.
זה הרי מעניין, שצורת האדם הנפרד, הדעת, רואה את הקב”ה עצמו, ומה שאין כן אנחנו, עם הגבר נפש שלנו, יכולים להתבונן בבריאים.
חברותא: [שואל קושיא]
דובר 1: אף אחד לא אמר דבר כזה. מי אמר לך את זה? שהוא רואה כאן. לא כתוב את זה. אתה כל הזמן אומר את זה, אבל לא כתוב את זה. כתוב שהדעת של האדם היא מה שהוא יכול לדעת דברים נפרדים. אבל לא כתוב שהוא יכול לדעת דברים נפרדים. הוא לא יכול לדעת לגמרי כל זמן שהוא בגוף, כך כתוב בפרק א’ שלמדנו, נכון? “כי לא יראני האדם וחי”. כי זה אמת… הוא לא מדבר אל הגוף, מדבר אל צורת האדם שנמצאת בגוף, או לנשמה שנמצאת בגוף, אפשר לומר בשתי רמות, כי זה עדיין בסך הכל… הוא גם ירא… הוא זה שחושב, יפיל את המחשבה, כלומר לא.
חברותא: [עונה]
דובר 1: אני חושב שזו הפשטות… לא, בוודאי לא, בוודאי לא, כי הוא לא מבין כלל צורות נפרדות. הוא הרי צריך להאריך בצורות נפרדות. הוא הרי צריך להאריך בצורות נפרדות. “לא נתחבר עם גולם כלל”. הוא הרי לא מחובר עם גולם. וגם, הוא הרי רמה אחת פחות. כלומר, הוא באמת רמה אחת פחות, הוא לא באותה רמה כמוהם. אז זה הגיוני אפילו בשכלנו.
—
כן. אומר הרמב”ם הלאה, לכאורה כאן הוא סיים מה שהבטיח בהתחלה. בפרק ב’ הוא אמר שהוא הולך ללמד, הוא הולך להסביר לנו בדיוק ממה מורכבת ההתבוננות של אהבה וההתבוננות של יראה.
אומר הרמב”ם הלאה: “והנה ארבעה פרקים אלו שבהם חמש מצוות אלו” – לכאורה חזר על מה שאמר – שהפרקים האלה קובעים את חמש המצוות שהרמב”ם מנה, אהבה ויראה.
מה הן חמש המצוות?
1. לידע שיש
2. שלא לעלות על הדעת שיש אלוה זולתו
3. לידע שהוא אחד
4. ולאהבו
5. וליראו
חמש המצוות: “הלכות חמש מצוות אלו הן שחכמים הראשונים קוראין אותן פרדס, כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס”.
הרמב”ם עשה אותן בארבעה פרקים כדי שיתאים למילה “ארבעה נכנסו לפרדס”. אוקיי. זה “נכנסו ארבעה” יותר, לא “ארבעה נכנסו”. אוקיי.
—
“ואף על פי שגדולי ישראל היו” – דהיינו הארבעה שנכנסו לפרדס. הגמרא (חגיגה יד ע”ב) מספרת על ארבעה תנאים: רבי עקיבא, בן זומא, בן עזאי, ואחר – אלישע בן אבויה. נכנסו לפרדס. מה פירוש הדבר? והגמרא נראית כאילו הם הגיעו לאיזו השגה גבוהה, התבוננו במעשה מרכבה ומעשה בראשית, ולא כולם הבינו את זה.
“ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו, לא כולם היה בהן כוח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין” – הם היו גם גדולי ישראל וגם חכמים גדולים. כן, “לא כולם היה בהן כוח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין” – גם הם לא יכלו, אפילו הם, לא כולם – רבי עקיבא כן – לא כולם יכלו לדעת ולהשיג את הדברים על בוריין.
ולכן מפרש כאן הרמב”ם שמה שכתוב “הציץ ונפגע” או “הציץ ומת” או “קיצץ בנטיעות” – הכל טעויות שהיו להם. הם לא הבינו נכון, וממילא גרם להם את כל הדברים האלה.
למשל, ש”הציץ ומת” פירושו שטעותו היא – הוא כן השיג, אבל החלק המקושר עם הגוף לא יכול היה. יכול להיות שהייתה לו סתם טעות כזו, וזה גרם לו שאכן ימות. יכול להיות שניהם.
—
אומר הרמב”ם: “ואני אומר שאין ראוי להיטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר”.
מלבד מה שאמר קודם שאי אפשר ללמד את זה לאחר וכדומה, יש כאן עוד דבר אפילו לגבי האדם עצמו. מאוד מעניין, זה “ואני אומר”. כלומר, הם לא תופסים כאן מה קורה. עד עכשיו הרמב”ם בקטע הזה הביא את ההלכות. עכשיו הוא הולך ואומר “ואני אומר” – אני אומר את דרכי שלי. מעניין.
כלומר, כאן הוא גם לא אומר רק לגבי ללמד עם אחרים, כי זה מה שחז”ל לומדים, כי מאותן גמרות משמע שאם אדם לומד לבד אין מעכבים אותו. יכול גם להיות שמכיוון שחז”ל יודעים שלאדם יש סקרנות גדולה, במיוחד שלאדם יש סקרנות להבין דברים קדושים, לא רוצים לומר לו “אל תעשה”. אדרבה, אתה יודע שיש לו סקרנות גדולה – זה דבר חשוב. הגזירה היא על המלמד – שלא תלמד.
ובכן, הרמב”ם כן קובע איסור. הרמב”ם קובע איסור על האדם עצמו שלומד. מעניין. האדם עצמו הולך לטייל.
דרכו – הרמב”ם יצר דרך מעניינת. הוא חידש את המשל של “פרדס” על טיול. מתי מטיילים? לא לפני הצ’ולנט. קודם אוכלים צ’ולנט, אחר כך הולכים לטייל. הם אף פעם לא תופסים – תסתכלו על המשל. אי אפשר… אני אצליח…
חברותא: אוהבים דווקא להתאמן לפני האכילה, אבל כן, כך אומר ה… אולי לטייל זה לא אותו דבר כמו התעמלות.
דובר 1: כן, לטייל זה לטייל.
חברותא: לא התעמלות גדולה.
דובר 1: אני דווקא אוהב ללכת לטייל אחרי הצ’ולנט. בזוהר באמת כשיוצאים—
—
דובר 1: הוא חידש את המשל “לטייל בפרדס” על טיול. מתי מטיילים? לא לפני הצ’ולנט. קודם אוכלים צ’ולנט, אחר כך הולכים לטייל.
דובר 2: הם אף פעם לא תופסים. מסתכלים על המשל, אי אפשר… אוהבים דווקא להתאמן לפני האכילה, אבל כן…
דובר 1: כך אומר ה… אולי “לטייל” זה לא אותו דבר כמו התעמלות. אולי “לטייל” פירושו לטייל. אוקיי, זה יותר… טיול הוא יותר הנאה.
הוא אומר שהולכים אחר כך לטייל, אחרי האכילה. והזוהר באמת – כשנכנסים לסודות התורה, לא מטיילים אחר כך הרבה מאוד.
דובר 2: אהה, טוב, לפני כן.
—
דובר 1: הוא אומר הרמב”ם, ממילא, אם זה נמשל “לטייל בפרדס” – “אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר”. קודם צריך לאכול ארוחת צהריים, מבינים? זה משל יפה. ולא הולכים לטייל אלא אחרי שכבר יש “כריסו לחם ובשר”.
—
דובר 1: ומה זה לחם ובשר? למה לא?
דובר 2: שנעשים מהר רעבים ויעצרו את הטיול, כן?
דובר 1: לא נעשים… הראשון… אוקיי. אמור אתה, אמור אתה את המשל. אני רוצה שתעשה את המשל טוב יותר. אני אף פעם לא מבין את זה. מה אם הולכים לפני כן, אז מה? הוא רעב, הוא לא יבין את הפרדס? אני לא תופס מילה.
דובר 2: לא תהיה לו מנוחת הנפש להסתכל יפה בפרדס.
דובר 1: אוקיי. זה גם יכול להיות.
דובר 2: פרדס שמלא פירות – כן, הוא לא יהיה… הוא כל הזמן יתאווה לתפוח, הוא יאכל…
דובר 1: אה, אה, עכשיו אתה אומר טוב ממני! יפה מאוד, אתה אומר טוב ממני. הפרדס הוא לא סתם טיול. פרדס הוא מקום שגדלים בו… כשיש לך את הלשון “קטיפת נטיעות”, כן – הוא הולך לקטוף. הוא יכתוב בפרדס…
דובר 2: הוא ירצה לאכול את התפוז הראשון שהוא רואה, והוא לא יראה את השלם…
דובר 1: יפה מאוד! הוא לא יראה את כל הטוב, כי הוא יראה כאן תפוז, שם תפוז. יפה מאוד.
> [חידוש] המשל של פרדס אינו סתם טיול – פרדס הוא מקום שגדלים בו פירות. אדם רעב יקטוף את הפרי הראשון שהוא רואה, במקום לראות את התמונה השלמה. זה מתאים ללשון הרמב”ם “קטיפת נטיעות” – מי שאינו מוכן לפרדס “יקטוף” חתיכות תורה בלי להבין את התמונה השלמה.
—
דובר 1: “לחם ובשר”, אנו באשר, הוא הרי תפוז. יפה מאוד. “לחם ובשר” שיהיה “לחם ובשר” כדי “לידע ביאור איסור והיתר”.
הקיצור שבהן פירושו… השאלות הפשוטות ששאלת בהקדמה האחרת. ההלכות, ההלכות, ההלכות. הלכות שאר המצוות.
דובר 2: “ביאור” אולי פירושו ביאור איסור והיתר – ההסבר למה דבר אסור ומותר?
דובר 1: אוקיי. לא, בוודאי לא. “ביאור” לא מתכוון לזה. כמו שהרמב”ם אמר קודם – הלכה. מצוות הוא אמר בהקדמה. כל הספר הוא “ביאור המצוות” – איך לקיים את המצוות.
—
דובר 1: את זה צריך ללמוד קודם. פסול, כשר, לכאורה – פסול, כשר, הדברים האחרים שמנה – טמא, טהור, וכדומה.
“ואף על פי שכל הדברים האלו ‘דבר קטן’ קראו אותם חכמים” – כשאדם שואל הלכה – כן, הלכות המצוות, זה “דבר קטן”. “שהרי אמרו חכמים: דבר גדול – מעשה מרכבה, ודבר קטן – הוויות דאביי ורבא”.
“הוויות” כתוב כאן – מעניין. אוקיי. העיסוק של אביי ורבא, הקושיות-תירוצים, ההלכות שלומדים מאביי ורבא. רואים בגמרא שלנו שכן, שמעשה מרכבה הוא דבר גדול יותר.
וממילא היה אדם חושב: למה אני צריך להתעסק בדבר קטן? אני צריך להתעסק רק בדבר גדול!
> [קושיא] זו אולי גם קושיא על המשל שלו. המשל שלו הרי היה שזה הנוחות וזה לא הנוחות, זה הדבר הגדול.
—
דובר 1: כמו שאמרנו קודם – אמרנו קודם שהוא אומר אולי שלוש סיבות, לכאורה.
דובר 1: הוא אומר: כדי ליישב דעתו של אדם תחילה. הם מקרקעים את האדם, הם מיישבים את דעתו – לדעת מה יש לו לעשות, לדעת מה חשוב. אוקיי.
דובר 1: ועוד – עוד סיבה. זו הסיבה הראשונה. ועוד, שהן – ההלכות – הן טובה גדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה, כדי לנחול חיי העולם הבא.
אפילו אם בשבילך באופן אישי יש אכן מעשה מרכבה שהוא דבר גדול, אבל בשביל יישוב העולם – זה שאפשר יהיה לחיות בעולם – יש את התורה ומצוות, שזה מעמיד חברה חיה. כמו שהרמב”ם אומר בהרבה מקומות: שאדם יוכל לחיות כקהילה צריך את כל התורה ומצוות.
—
דובר 2: לא בטוח שזה מה שהוא מתכוון.
דובר 1: אני חושב שזה מתאים מאוד. קודם בשבילך עצמך זה יישוב דעתך, ואחר כך תורה. הוא לא אומר “קהילה”, הוא לא אומר “קהילה”.
דובר 2: אבל הייתי חושב שזה פשוט הסבר אמיתי. אתה רוצה יישוב – אתה אומר יישוב דעת ויישוב עולם. אבל יישוב עולם מורכב מיישוב דעת לכל אדם.
דובר 1: ממה מורכב יישוב דעת לאנשים אחרים?
דובר 2: אני חושב שהוא אומר שהיות שאתה חי בחברה, אז קודם תדע את היסודות, וכך שכל החברה תהיה אנשים שיודעים מה יש להם לעשות – שתהיה חברה.
דובר 1: אני לא חושב כך. כי מעשה מרכבה מוציא את האדם מהקהילה. הוא הולך לעולם שלו, הוא הולך להתבודד בפרדס מחוץ לעיר.
אבל הוא לא אומר את זה. אני לא יודע, אני לא בטוח. בואו נמשיך הלאה.
—
דובר 1: ועוד דבר – שההלכות, אולי גם העניין, הוויות דאביי ורבא, ההלכות – אולי יש משהו שכל אחד יכול לדעת, “גדול וקטן, איש ואשה”. “בעל לב רחב” – יש אדם שיש לו שכל גדול, לב גדול – “ובעל לב קצר” – יש לו שכל קטן.
אז קודם יעשו את מה ששווה לכל נפש – זה טוב לכל אחד – ורק אחר כך אפשר לעסוק במעשה מרכבה שלך.
—
> [חידוש] דובר 1: אז זה דבר מעניין – שפרד”ס הוא דבר שצומח רק לעצמו, רק אדם לבדו יכול להפיק ממנו. לחם אבירים הוא תמיד בחבורה, קבוצה של אנשים יחד – צריך שיהיו לכל המלאכים פה, צריך שיהיה שכל ובהמה. אז לחם אבירים זה מה שאוכלים בחבורה. פרד”ס הוא פרי טוב – מה שאוכלים בחוץ.
אדם הראשון גר שם, הוא גר דווקא יותר בפרדס, בגן עדן – היו שם עצים, ולקחו – לא היה חקלאות. אפשר לעשות שורש טוב, אבל כן.
—
דובר 1: לכאורה מה שכתוב כאן, על כל פנים בקטע השני, זה בעצם הסיפור של הרמב”ם איך התורה עובדת באמת. התורה היא אכן לא רק מעשה בראשית, מעשה מרכבה – יש חמש מצוות. אבל יש לך עוד כמה מצוות?
דובר 2: תר”ח, כן?
דובר 1: תר”ח מצוות, כן? נכון? תר”ח מצוות הן מצוות של עולם הזה. זה מה שהוא מתכוון לומר. אתה צריך לזכור שאיך זה עולם הבא? עולם הבא – הרמב”ם אמר לך קודם: צורת האדם השלם בדעתו, שהוא ידיעת בוראו, והוא חי לנצח.
—
דובר 1: מה אם מישהו עושה את שאר התורה בלי חמש המצוות – יש לו רק עולם הזה ולא עולם הבא?
דובר 2: שאלת, אם כך מהי הטובה הגדולה של התורה?
דובר 1: זו הטובה הגדולה! כי באמת שאדם צריך קודם שיהיה לו עולם, קודם יישוב הדעת, כדי שיוכל להתעסק בפרדס – הקב”ה אכן נתן את התורה לישראל, על פי פשט, טובה וגדולה – כל אחד יכול לעשות זאת – ואחרי כן שיחידי הסגולה יוכלו לזכות בעולם הבא, יוכלו דרך זה להמשיך לשלב הבא.
> [חידוש] זו פחות או יותר הדרך שבה הרמב”ם מבין את התורה. לכאורה זה מה שהוא אומר כאן. אגב, צריך לדייק יותר בכל מילה.
—
דובר 2: אולי עוד נקודה קטנה – יכול להיות שההלכה היא החלק שהוא גוף ונפש מחובר. הדעת של אדם הרי יש לה מספיק זמן – הדעת היא לנצח. הדעת יכלה לנצח להשיג בורא. אוקיי.
דובר 1: מה אתה צריך לתפוס כמה זמן אתה לומד את העניינים שהם גוף ונפש?
דובר 2: אני שומע, אני שומע. זו שאלה אם… אוקיי, כן. זו שאלה אם אתה צריך לבד ללמוד, או שאתה צריך רק בסיס, או שאתה כבר יודע ללמוד לבד.
דובר 1: כן, צריך להבין את זה.
—
דובר 1: מה למדנו בפרק הזה? אני לא הולך לומר לך מה למדנו. למדנו…
בפרק הזה למדנו:
1. חומר וצורה / גולם וצורה – על הדברים שהם גוף ונפש. כל מה שיש בעולם מורכב מחומר וצורה או גולם וצורה.
2. ד’ יסודות – והגולם שלהם תמיד מורכב מד’ היסודות. הרמב”ם נכנס מאוד לעומק מה הם ד’ היסודות – הם מתחת לגלגל התחתון.
3. מוות – ובגלל זה, כיוון שהכל מורכב מד’ יסודות, היסודות חוזרים ונפרדים או חוזרים ומורכבים בצורה אחרת – בגלל זה בני אדם מתים. הכל מת, כל הגופים בעולם.
4. נפש – לאדם, מלבד שיש לו גוף המורכב מד’ היסודות, יש לו גם נפש.
5. דעת – ואחר כך הרמב”ם אמר שיש עוד שלב שיש לאדם – הדעת, כוח הדעת, שזה נשאר לנצח.
6. אהבה, יראה, בושה – ואחר כך הרמב”ם נכנס לכך שכשאדם מתבונן בדברים האלה, זה מביא אותו לאהבת ה’ גדולה ויראת ה’ גדולה ובושה כמה הוא קטן מול הגלגלים הגדולים והמלאכים.
7. למה לא ללמד ברבים – ואחר כך הרמב”ם דיבר הלכה שאם זה כל כך חשוב, למה לא ילמדו אותו ברבים, ולמה לא יתחילו אפילו לעסוק בזה – אלא קודם ישתלם אדם בהלכה, בעולם של אביי ורבא.
דובר 1: כן, וזה הכל הסבר למה עכשיו שאר הספר הולך בעצם להיות ספר של אביי ורבא, כי את זה צריך קודם. ואחרי שמסיימים את כל הספר בעוד שלוש שנים בערך, חוזרים לכאן.
—
> [חידוש] דובר 1: זה מאוד מעניין. פירוש הדבר שארבעת הפרקים עדיין אינם תחילת הפרדס – זו עצה לדעת שיש פרדס. עכשיו אנחנו הולכים ללמוד, עכשיו אנחנו הולכים למלא כרסנו לחם ובשר – רק שאתה חייב לדעת איזה פרדס יש.
והרמב”ם נתן לך שיש פרדס. זהו שער הפרדס, כמו שהרמב”ם כבר אומר: “פתח למבין”. זהו שער הפרדס, הפתח לעדן. ונראה לי שצריך לעסוק בעולם הזה, ביישוב העולם, ולחזור לכאן – ואז יבינו את זה כראוי.
—
דובר 1: טוב. מי המקור הראשון שאומר שפרד”ס הוא פשט, רמז, דרש, סוד? כתוב בזוהר הקדוש או באריז”ל?
דובר 2: כתוב בזוהר, רבי אבשלום.
דובר 1: כן, זה מתאים עם העניין של הרמב”ם, כי חלק הסוד הוא הרמב”ם על ה…
דובר 2: על פי רמז פרד”ס פירושו פשט, רמז, דרש, סוד. אבל על פי פשט פירושו גן עדן או איזה מקום אחר, ספק.
דובר 1: גן – זה המשל.
דובר 2: המשל, אוקיי.
—
דובר 1: יישר כוח. הציבור ש… היה שיעור ארוך. בעזרת ה’ ננסה לא לעשות שיעורים ארוכים כאלה, כי בעל לב רחב ובעל לב קצר יוכלו ללמוד, כי היה פרק ארוך ובכל זאת זה עניין מאוד מורכב.
לכן אנו מבקשים מהציבור: אם הם החזיקו עד כאן, בעזרת ה’, שילמדו את זה בכמה חלקים ולא ילמדו בבת אחת, כן.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 Related Content
The fourth chapter of Hilchos Yesodei HaTorah deals with the third category of existence – things that are form within matter that is perishable (passing away). This stands in the context of three types of things in the world: (a) form without matter (angels/separate intelligences); (b) form within matter that endures forever (spheres/stars); (c) form within matter that is perishable (everything beneath the firmament). The chapter provides an answer to a fundamental question: Why do people die, while stars and the sun do not die? – as the verse says “Dor holech v’dor ba, v’ha’aretz l’olam omades” (Koheles 1:4) – “A generation goes and a generation comes, but the earth endures forever.”
The chapter is built on two parts: (1) How the four elements combine to become various things; (2) The form that some of these things possess – for example, the human soul (nefesh) and intellect (da’as).
—
The four bodies (elements) – fire, air, water, earth – are the foundations of all creatures below the firmament. Everything that exists – humans, animals, birds, creeping things, fish, plants, metals, precious stones and pearls, building stones, mountains, clumps of earth – “hakol golman me’chibbur arba’a yesodos alu” (all of their material substance comes from the combination of these four elements). But each of the four elements itself is “eino mechubbar ela me’gulam v’tzurah bilvad” (not combined from other elements, but only its own material and form).
All physical things in the world beneath the first firmament (where the moon is situated) are composed of the four elements. The elements themselves, however, are not composed of other elements – each element is merely its own material (chomer) with its own form (tzurah).
The answer to the question of why people die but stars don’t lies in the fact that things made from the four elements are perishable, while stars are made from a fifth substance – an entirely different material that is not at all from the four elements.
[Novel insight:] The Rambam disagrees with the philosophers who said that stars are made from one of the four elements (for example, that stars are made of fire). The Rambam holds that fire (eish) is an element that exists down here below (in its natural place above air), and stars are made of an entirely different, fifth material.
Even the earth – which “endures forever” – undergoes changes. The form of the earth endures forever, but the matter of earth is a type of perishable substance that is renewed. The human being, who is made from earth plus other things, is not enduring forever. This means: the element of earth itself remains (as an element), but the composite things made from earth (like a human being) are perishable.
[Novel insight:] The Rambam counts “gushei afar” (clumps of earth) among the things that are from the combination of the four elements. Even a simple clump of earth is not the element of earth alone – it is already a combination of all four elements, just with a dominant portion of earth. The element of earth itself is something different, more basic.
There is a commentator on Hilchos Yesodei HaTorah (we don’t know who he is) who says that it is possible that certain things are made from only one or two elements. [Novel insight:] The Rambam may not have held this way – it could be that the Rambam holds that everything is made from all four elements (as it sounds from “hakol golman me’chibbur arba’a yesodos alu”).
[Novel insight:] The “eish” that is one of the four elements is not the fire we see in the world. Elemental fire is situated in the heavens, above air (as learned in Chapter 3). The fire we see is a derivative of fire, from the “family” of fire, but not the element itself.
[Novel insight:] All things beneath the firmament are composed of material and form. But only their material (golam) is made from the four elements. Their form is something else, something that comes from outside the four elements. What makes an animal different from an apple is not only that the elements are combined differently, but also that they have a different form.
Each element itself is “eino mechubbar ela me’gulam v’tzurah bilvad” – not composed of other elements, but only its own material with its own form. This is a fundamental distinction between elements (simple/basic) and composite things (murakkav).
[Novel insight:] A principle that runs through the entire Rambam: The less composite (murakkav) something is, the more important/powerful it is. The Holy One, blessed be He, is simple in the ultimate simplicity – the least composite. The angels are form without matter – very minimally composite. The spheres are matter and form but one simple material. The four elements are also much less composite than the things made from them.
The Rambam called the four elements “k’gufim meisim” (like dead bodies) in Chapter 3. However, this doesn’t mean they do nothing at all. They have “teva’im” – natural movements and actions. They are “dead” in the sense that they have no intellect, no will, no consciousness – but they do have natural movements.
[Novel insight:] In the Rambam’s worldview, nothing is entirely dead – everything does something. The only “dead” element is perhaps the prime matter (chomer rishon/hiyuli). But aside from that, all things – even the most basic elements – have a type of action.
– Koheles 1:4 – “Dor holech v’dor ba v’ha’aretz l’olam omades”
– Rambam, Hilchos Yesodei HaTorah Chapter 3 – the previous chapter about the four elements, their place, and “dead bodies”
– Unknown commentator on Hilchos Yesodei HaTorah
—
> “Ha’eish v’haruach mahalcham l’matah min ha’aretz k’lapei harakia… derech hamayim v’ha’aretz lihyos mahalcham mitachas harakia k’lapei ha’aretz… she’emtza harakia hu hamatah she’ein matah mimenu.”
> “V’ein halichasam b’da’atam v’lo b’chefetz nafsham, ela minhag she’nikba bahem v’teva she’nitba bahem.”
Fire and air go upward (from earth toward the firmament), water and earth go downward (from the firmament toward earth). Their movement is not with intellect or desire, but rather a nature that is imprinted in them.
Even though the four elements were previously called “dead bodies,” this does not mean they are entirely passive. They do indeed do something – they move on their own. “Dead” simply means that they don’t know that they are moving. The nature is “imprinted in them” – sunken into them – they cannot change, cannot ask, cannot explain. “The basic action is moving” – all more complicated actions (in humans, animals) are also fundamentally movement, just with more complication of thought.
– Spheres: Rotate in a circle (circular motion), always returning to where they were. Such motion requires intellect – because it is a complex, self-repeating movement.
– Four elements: Have only one direction – up or down. Some (fire, air) go up, some (water, earth) go down. That’s all they can do.
– Animals / Humans: Have desire or intellect, which allows free, complex movement.
The Rambam rejects the naive concept of absolute “up” and “down.” Because the world is a sphere (circle):
– Up = “outside” = closer to the firmament (k’lapei harakia)
– Down = “inside” = closer to the center of the earth (k’lapei ha’aretz)
– “She’emtza harakia hu hamatah she’ein matah mimenu” – the center of the sphere (center of the earth) is the absolute “bottom.”
Fire and air go “outwards” – from the center to the firmament. Water and earth go “inwards” – from the firmament to the center. The earth blocks the water from falling further inward, but the nature of water is to fall in as deep as it can go.
The Rambam says “v’ein halichasam b’da’atam o b’chefetz nafsham” – two separate negations:
– Da’as = intelligent, calculated movement. For example: a person drives to New York – he knows the way, he understands that he needs to arrive there, he calculates how to travel.
– Chefetz = even an animal has desire – it wants to reach the food. But it doesn’t apply intellect to figure out the route in an intellectual manner. It is drawn by a desire/craving.
The four elements have neither – no da’as, no chefetz. Only nature (teva).
The word “teva” comes from tevi’ah (sinking in), as seen from the expression “teva she’nitba bahem.” Rabbi Shmuel ibn Tibbon in his work brings that it comes from Arabic (amus tuk). The meaning is: a custom/force that is sunken into the thing itself, not placed in from the outside.
– Teva: The force of movement/change lies within the thing itself. For example: heavy things fall down, light things float.
– Melachuti (artificial): The force comes from outside. For example: a table – “being a table is not inherent in the table.” There is nothing in the table itself that makes it a table. A person made it.
The most striking distinction between natural things and artificial things: A living creature produces another living creature from itself (molid k’domeh lo). Even a plant (tzome’ach) reproduces. This shows that the force of their composition lies within themselves. Unlike a table – “tables don’t have baby tables.” Every time, a person must make a new table with his intellect.
A human being is also four elements with a form – just like a table is wood with a form. The distinction is what type of form:
– Table: Artificial form – lies in the person who made it, not in the thing itself.
– Living creature / Plant: Natural form – comes from itself, from the mother, the father, the seed.
When the four elements become combined into a living creature or plant, this is a natural composition – there is an essence or source within the living creature itself that makes it such a combination of the four elements. “It’s not that someone stands outside and makes a kugel.”
The Rambam says “minhag she’nikba bahem v’teva she’nitba bahem.” Both words mean almost the same thing (as is common with the Rambam). “Minhag” = simply, it conducts itself this way, a fixed pattern of behavior.
The Rambam calls them “minhagei hateva” (customs of nature) and not “chukei hateva” (laws of nature) (which is a later expression). The distinction: “chok” sounds like an absolute law; “minhag” can be broken – “a minhag can be broken.” This is significant for the Rambam’s worldview regarding nature.
Even a person, when he falls down, does so by nature, not by intellect. He is not aware of it, he has no desire for it, he cannot stop it.
“Gravity” is a modern concept that “nobody knows what it means” – it’s better to learn how the Rambam understood it – that things have within themselves something that makes them fall down or rise up.
“Da’as” here does not mean free choice (freedom to get up in the morning and do something different). It means: an action that can only be performed with intellect – a course that one must understand in order to carry it out. Falling – a person who falls down doesn’t fall “as a person” but rather as four elements. You can’t teach someone to fall. Dancing – a dance one must understand in order to be able to do it. That is an action with da’as.
A principle about human nature: When a person is not an “oleh” (rising upward with intellect and control), he becomes a “yored” – he falls into his nature, or even into the “animal nature” of the human being.
The stars are “fixed” and “at rest” (nochim) within the spheres – the spheres carry them. A question: If so, how are they beings with souls? Answer: This doesn’t mean “freedom” like our free movement. The stars have no freedom of their own to move within the sphere – they are fixed in the sphere.
– Rabbi Shmuel ibn Tibbon – on the etymology of “teva” from Arabic
– Rambam Chapter 3 – that spheres/stars are beings with souls
—
The Rambam himself only made chapters, not numbered halachos. He only placed two dots (colons) between halachos. The numbers were added by the printer, and many times the printer placed the number in the wrong place – especially here in Chapter 4 where the printer didn’t understand the science. Rav Frankel and other precise editions follow manuscripts where the two dots are placed.
—
All bodies in the world have two pairs of opposites:
1. Hot – Cold (cham – kar)
2. Dry – Moist (yavesh – lach)
| Element | Properties | Additional Property |
|———|———–|——————-|
| Fire (Eish) | Hot and dry | Lightest of all |
| Air (Ruach) | Hot and moist | Light (but heavier than fire) |
| Water (Mayim) | Cold and moist | Heavy (but lighter than earth) |
| Earth (Afar) | Cold and dry | Heaviest of all |
Ordinary earth is already not pure elemental earth, because it is usually a bit moist – meaning it already has some water in it. Pure elemental earth is entirely dry and entirely cold.
Moisture is not water, heat is not fire. These are properties (qualities) of the elements, not the elements themselves. The four elements are bodies, and hot/cold/moist/dry are their properties.
– A question: Can there be fire without heat? Perhaps heat is the form of fire that makes the material component of fire into fire.
– A colleague says: “That is not the fire in it, that is the heat in it” – which supports the distinction between the body (fire) and the property (heat).
Air itself is hot and moist – even without water. Air doesn’t need water to be moist, and doesn’t need fire to be hot – it has the property on its own. This demonstrates the distinction between properties and elements.
– A question: Why is air moist? It was always accepted among the sages.
– A practical reasoning: Wind brings with it humidity. But that’s when air is already mixed with water; air alone is hot and moist without water.
– When a cold wind or a hot wind blows, that has to do with admixture of fire or water, not with the air itself.
Ice is not moist, but it is still water. This shows that when water freezes, it loses its property of moisture – but it remains the element of water. [This further supports the distinction between the element and its property.]
It is not clear whether the heaviness (weight/lightness) of each element is a result of its properties (hot/cold/moist/dry), or whether it is yet another separate property. This is left open.
> “Hamayim kal mimenu [min ha’aretz]… v’haruach kal min hamayim, l’fichach hu merachef al pnei hamayim… v’ha’eish kal min haruach.”
The order from bottom to top – earth, water, air, fire – is explained by their lightness/heaviness:
– Earth = heaviest of all → lowest
– Water = lighter than earth → on top of earth
– Air = lighter than water → on top of water (“merachef al pnei hamayim”)
– Fire = lightest of all → highest
Novel insight – “V’ruach Elokim merachefes al pnei hamayim”:
The verse (Bereishis 1:2) sounds similar to the Rambam’s point – air naturally hovers above water, because air is lighter than water. But the verse speaks of a spirit from God, not the element of air – it is not a proof for the Rambam’s point, but it sounds similar.
In the Rambam, everything is more abstract (mufshot), more “spiritual,” more “in thought.” When the Rambam says something is “made from” other things, he does not mean that you can take it apart – it’s a more theoretical matter. Even the concept of matter itself – matter is not something you can see, feel, or count. Matter is the concept that things can be something else.
One of the great distinctions between old science (before the modern era) and new science is how one understands properties (qualities) like heat, cold, moisture.
In the Rambam (and Aristotle): Moisture is a real existence – a thing that exists in the world. It is not a body, you can’t divide it or send it alone, but it is a force within a body – an abstract thing that is nevertheless part of the world. You can’t send “moisture” alone, you can only send water that has moisture in it. But moisture is not merely subjective – cold, heat, dryness, moisture are properties of the four elements – they are more basic than human beings.
In modern science: Moisture doesn’t exist in the world as a real thing – it’s just “how much water there is.” If so, moisture is a subjective thing that lies in the mind. And from this comes the entire mind-body problem from Descartes – how can the mind connect with the world, if in the world there are no such things as qualities. The Rambam doesn’t have this problem, because he accepts that properties are real things in the world.
Even with the most powerful technology, one could not separate a person back into his four elements. You can separate proteins, atoms, but the four elements are much more basic – they are the basics of each and every one of the things that can be separated.
—
> “U’me’achar she’eilu hayesodos l’chol hagufim shetachas harakia, nimtza shekol guf v’guf… golmo mechibbur arba’atan. V’arba’atan yis’arvu yachad, v’nishtaneh kol echad mehem b’eis ha’eirev, ad sheyotzei mechibbur arba’atan eino domeh l’echad mehem k’she’hu l’vado. V’ein nifrad mehem afilu chelek echad she’hu eish bifnei atzmo… ela hakol nishtaneh v’na’asah guf echad.”
Every body – human, animal, bird, fish, plant, metal, stone – its material (golam) is from a combination of all four elements. But when they are mixed together, each element is changed, until what emerges doesn’t resemble any one of the four elements when it is alone. One cannot separate the body back into its elements – “ein nifrad mehem afilu chelek echad she’hu eish bifnei atzmo” – rather “hakol nishtaneh v’na’asah guf echad” (everything is changed and becomes one body).
[Major foundational point:] One might make the mistake of thinking that “made from four elements” means like building blocks – that everything is a “salad” where you can remove the individual parts. That is not the meaning. The Rambam says explicitly that you cannot squeeze out the water component or remove the earth. That would be atomism. The Rambam does not hold of atomism. The meaning is that the elements become the material for other things, and when they enter into a combination, they become mixed and it becomes a new thing where no individual element is recognizable anymore.
Question: If a person is made from fire (fire is one of his elements), and fire has a nature to burn – why doesn’t the person burn up?
Answer: When we say a person is “made from fire,” we mean that fire is one of the elements that entered into his combination. But within the person, the fire is no longer fire – it is only what once was fire, and now it has become a part of the composite material, a new thing. The fire that burns is when the element of fire is by itself.
The Rambam says two things: (1) Within the person there is no such thing as him not being from the four elements – he is indeed from them; (2) But within the person one cannot see the four elements – one sees only the person.
> “U’mikol guf hamurakkav… yimatzei bo kor vacham lach v’yavesh k’echad. Ela yesh mehem gufim she’yigbar bahem chozkom miyesod ha’eish, k’mo ba’alei nefesh chayah, l’fichach yeira’eh bahem hachom yoser. V’yesh mehem gufim she’yigbar bahem chozkom miyesod he’afar, k’mo ha’avanim, l’fichach yeira’eh bahem hayovesh harbeh.”
Because everything is composed of all four elements, every body has all four properties – cold, heat, moisture, dryness – within it. But in different bodies, one element is more dominant: in living creatures, fire is dominant (therefore they are warm), in stones, earth is dominant (therefore they are dry).
a) Why Are Living Things Warm?
Every thing that has a living soul – ba’alei nefesh chayah – is warm, because the element of fire is more dominant in them.
b) How Can One Hot Thing Be Hotter Than Another?
Question: If heat is a property, how can there be degrees of heat? Answer: Because in the second thing there is some coldness (the element of water or earth) that balances the heat. The degrees of heat come from the proportion between the elements.
c) Fever – When the Force of Fire Gets Out of Hand
When a person has a fever or is too hot, it’s because the force of fire has gotten out of hand in him – the element of fire has become too dominant. This is also discussed in the Moreh Nevuchim (Guide for the Perplexed), where it enters into the moral realm (moral implications).
d) No Element Is in Its Pure State
If something were entirely fire (entirely hot), there could be no distinction between more hot and less hot. The fact that even fire itself can have a hotter flame and a weaker flame proves that even fire as we see it is not “fire in its purity” – it also has bits of other elements in it.
e) The Principle of Dominance:
“L’fi mah she’yihyeh rov hayesod she’hayah b’ikkar ha’ta’aruvos, yeira’eh me’oso hayesod v’tiv’o baguf hamurakkav” – what one sees externally (the dominant property) is a sign of which element is the strongest in that body.
f) The Concept of “Mezeg”:
The word “mezeg” (which is used in Hebrew even today – “mezeg avir” for weather) means a mixture, a balance. Illnesses are indeed when the balance of the elements is disrupted – when one element becomes too strong.
—
> “Ho’il v’chol hagufim she’anu ro’im murkavim mid’ yesodos alu, v’chol hamechubbar me’arba’ah yesodos alu sofo l’hipared… yesh she’yipared l’achar yamim mu’atim… va’afilu azu adam… aval i efshar shelo yifsad v’yachzor l’yesodosav. Yachzor miktzaso el ha’eish, u’miktzaso el hamayim, u’miktzaso el haruach, u’miktzaso el ha’aretz.”
All bodies that are composed of the four elements must eventually become separated – return to their elements. Some last a short time, some last a long time, but all must come apart. Even the strongest material (“azu adam”) cannot endure forever.
The four elements that make up a body are not a “purchase” (mekach), but a “loan” (halva’ah). Like yovel (jubilee), like a loan that must be repaid – so too the elements must return to their place. This is the foundation of why people die – not because something “bad” happens, but because the composition of elements is by its very nature a temporary loan.
“Hovim v’nifsadim” (they come into being and they perish) is not two separate facts, but one thing: the fact that they are composed of elements (hovim) is itself the reason why they must come apart (nifsadim). The composition itself already contains within it the destruction.
It means a very strong material (similar to metal), something that can withstand even fire – and yet even this must eventually be destroyed.
The expression of Chazal that the Holy One, blessed be He, “returns the world to tohu va’vohu” sounds similar to the Rambam’s concept. However, tohu va’vohu is more basic than the four elements. The Rambam speaks only of bodies returning to the four elements, not to tohu va’vohu.
Question: If according to the Rambam a person returns to all four elements (fire, water, air, earth), why does the verse (Bereishis 3:19) say only “ki afar atah v’el afar tashuv” (for you are dust and to dust you shall return)? Why does it mention only earth and not the other three?
Answer: The beginning of the verse answers it: “ki afar atah” – because the most dominant element in a person is earth. “Ki rov binyano me’afar” – the greatest portion of a person’s composition is earth. Also, the Torah states that the Holy One, blessed be He, took “afar min ha’adamah” (dust from the ground) to create the human being. Because “the majority of his structure is from earth,” the Torah calls it by the name of earth alone. But in reality, the other three elements also return to their places.
Novel insight: The verse “ki afar atah v’el afar tashuv” sounds very similar to the Rambam’s language – “you are made from this, you return to this.” This is essentially the Rambam’s entire foundation: Why does a person die? Because he is made from elements, and everything that is composite must come apart.
> “V’lo yifsad k’she’yifsad miyad yachzor l’arba’ah yesodos, ela yifsad v’yachzor l’davar acher… l’davar acher… l’davar acher…”
When a body is destroyed, it does not immediately return to the four elements in their pure form. It first becomes something else, and that becomes yet something else – a long chain of transformations.
a) The Glass Metaphor: A piece of glass is made from sand with water with all four elements. According to the Rambam, it must eventually become separated. But – it has never happened in the world that a piece of glass suddenly became “a bit of fire, a bit of air, a bit of water, a bit of earth.” What actually happens? The glass breaks, gradually it returns to sand, gradually the sand becomes part of water – a long chain of stages.
b) Burying an Animal: When one buries an
animal, it decomposes in the earth, it becomes a piece of earth, something grows from it – but it’s a process, not an instantaneous separation.
c) The Main Novel Insight: It doesn’t mean that at the end of a few thousand years there will remain in the world only pure fire, water, air, and earth separately. It simply means that when one looks into what remains among all the mixtures, what are the basics that are changing here – they are the four elements. When something changes from one thing to another thing, the new thing receives a new form/proportion of fire, air, water, earth – but it all remains within the system of the four elements.
d) Broken = More Air? When something breaks, one can say that it has received more air (ruach) in it – because breaking means that air has entered. This is an example of how one can understand destruction in terms of the elements.
—
> “Arba’ah yesodos alu hen mishtanim zeh l’zeh tamid b’chol yom uv’chol sha’ah… miktzos ha’aretz hakrovim min hamayim mishtaneh misporer v’na’aseh mayim. V’chen miktzos hamayim hasmukhim l’ruach mishtanim u’mismasmasim v’na’asim ruach. V’chen haruach miktzaso hasamuch l’eish mishtaneh u’mischolel v’na’aseh eish. V’chen ha’eish miktzaso hasamuch l’ruach mishtaneh miskanes v’na’aseh ruach… v’hashinui hazeh me’at me’at l’fi orech hayamim… v’ein kol hayesod mishtaneh… she’i efshar she’yivatel echad min hayesodos ha’arba’ah, ela miktzas yishtaneh me’eish l’ruach u’miktzas me’ruach l’eish… v’chozros chalilah.”
Not only do the compositions (composite things) change, but the four elements themselves change into one another – but only partially, not entirely. The cycle goes in both directions: earth→water→air→fire, and also back fire→air→water→earth. No element ever becomes entirely nullified.
The change occurs specifically where two elements meet – at their boundaries (“miktzos… hakrovim/hasmukhim”). For example, where the sea and the dry land meet, the sand becomes wet and marshy and becomes part of water, and also the water disappears within the earth.
– Misporer (earth→water) = it crumbles, falls apart
– Mismoseis (water→air) = it dissolves, dissipates
– Mischolel (air→fire) = a more difficult word. Various interpretations: (a) mis’haveh mechadash – it comes into being anew (like “mecholeli” in Tanach); (b) it becomes even less coarse, even more refined, even more “fiery”
– Miskanes (fire→air, air→water, water→earth – the reverse direction) = it gathers itself together, it becomes more compressed/dense
In one direction (earth→water→air→fire) things become more refined (lighter, less coarse). In the other direction (fire→air→water→earth) things become more compressed – more dense. This fits with the fact that air is denser than fire, water denser than air, and so on.
The expression “chozer chalilah” (goes around in a circle) is used both for the spheres (which rotate) and for the elements. In Chapter 12, the Rambam states that just as the spheres rotate in a cycle, so too the elements, matter and form, rotate in a cycle.
“She’i efshar she’yivatel echad min hayesodos ha’arba’ah.” It can never be that all the water becomes air or all the air becomes fire. “It’s like ‘borrow and repay’ – it borrows and it pays back.”
A glass breaking can be seen in a few weeks (that’s a change in composition), but for water to become earth – that takes “a long time.” That is the change of the elements themselves.
Things break because the four elements are never entirely at peace – they always have a bit of “conflict” and oppose one another. Sometimes one element becomes more dominant (misgaber), and that brings a change in the body.
The fact that the elements themselves can become one another is proof that all four elements are built from one common material (a hiyuli). When earth can become water, it means that beneath both lies the same basic material, just with different forms.
A lively debate: Someone argues that with water→earth, one would say that the water dries up and only earth remains (a modern explanation). The answer: “He didn’t say it that way, and not because he was a fool.” The Rambam’s description is just as valid as it appears on the surface, and “we are brainwashed to look at these things in that [modern] way.”
—
> “V’yihi b’sivivos hagalgal… u’misivivosav yischabbru arba’as hayesodos, u’mehem yisrakkvu bnei adam v’nefesh chayah v’tzema’ch v’even u’matachos.”
> “V’nasan l’chol golam v’golam tzurah re’uyah lo.”
The sphere’s rotation is the mechanism that mixes around the four elements, and from these mixtures all creatures come into being. The Holy One, blessed be He, gives each material (matter-combination) a form that is fitting for it.
The sphere stands by the four elements and stirs the great pot. But it stirs not in order to make the mixtures – it stirs for its own rotation (it rotates with intellect, as previously learned), but a byproduct (po’el yotzei) is that the four elements get mixed around. This is an important nuance – the sphere’s intention is not to mix, but the mixing happens through its rotation.
If nothing were rotating, each element would remain in its place – earth at the bottom, water on top of it, air on top of that, fire on top – and no compositions would come into being.
The sphere is the intermediary between: (a) angels, (b) spheres, (c) the lower world (hashafal v’ha’afel). It rotates (it is at the middle level) and through its rotation it affects the lower world.
The Rambam writes “even u’matachos” (stones and metals) and not the well-known word “domem” (inanimate). “The Rambam never writes domem at all, it always says stones and metals.” (The word “domem” is more of a later term.)
The distinction between a human being and an animal (nefesh chayah) is twofold: (a) in matter – an animal can have a different combination of the four elements; (b) in form – it receives a different form. Both distinctions are necessary.
The sphere only makes the matter (the mixture of elements). But the form comes from the Holy One, blessed be He. And not just any form – a form fitting for it (tzurah re’uyah lo), a form that fits for that specific material. A parable: “The mixed flour with sugar – you can’t make a person from it, you can make a cake from it. The form of cake can apply to it, not the form of a human being.”
Each material receives a fitting form through the angel called “Ishim” – the tenth (lowest) angel. The name “Ishim” comes from “v’ha’ish Gavriel” – “ish” is a name for an angel.
[Novel insight:] The angel Ishim does not “think” that he wants to make human beings. The only one who “thinks” is the Holy One, blessed be He. Ishim is simply the closest step to the physical world, and his power is what operates there – not with intention, but because he is the closest in the chain. It would be “a materialistic way of thinking” to imagine that he stands under a higher angel and receives instructions.
The basic change – that a bit of water becomes air, etc. – is the fundamental change that brings all other changes in the world: people live and die, are born – everything revolves around the changes of the elements.
—
> “Ha’olam eino ro’eh golam b’lo tzurah o tzurah b’lo golam. Ela lev ha’adam hu she’mechalek guf hanimtza b’da’ato, v’yeida she’hu mechubbar mi’golam v’tzurah… v’yeida she’yesh sham gufim she’hagolam shelahem mechubbar me’arba’ah yesodos, v’gufim she’hagolam shelahem pashut v’eino mechubbar… v’hatzuros she’ein lahem golam einam nir’im la’ayin ela b’einei halev, k’mo she’yod’im adon hakol b’lo re’iyas ayin.”
One can never see a material without a form, or a form without a material. Only the human mind divides the body – which it has in its intellect – into matter and form. This is a mental analysis, not a physical separation.
One never sees matter alone, and never sees form alone. Everything one sees is “a matter that has a form” – both together. The division between matter and form is only “b’da’ato” – in my mind. “I cannot take a body by itself and divide it into matter and form – that I cannot do.”
The Rambam says “guf hanimtza b’da’ato” – the body that is found in my intellect, not the body that I touch or see with my senses. One cannot divide “a body found by my senses” – only in your mind can you separate matter from form.
All the concepts that have been learned – the four elements, matter, form – are mental concepts, not things one can see. “The derivatives, the results one can see – that things change and so on – but the concepts themselves” are in the mind. Even the four elements themselves are an intellectual analysis, not a physical reality that one can see separately.
The Rambam divides:
– Bodies composed of the four elements – all things we see on earth, which we know because they change.
– Simple bodies – the moon and spheres, their matter is “simple” (from one thing), not composed of two materials, but it is also a material.
– Forms without any material at all – angels, which “are not visible to the eye but only to the eye of the heart,” just as one can know the Master of all without seeing Him. One can know that there must be angels, and also “what type of thing they must be.”
—
> “Nefesh kol basar hi tzuraso she’nasan lah HaKadosh Baruch Hu. V’hada’as hayeseirah hametzuyah b’nafsho shel adam hi tzuras ha’adam hashalem b’da’ato. V’al tzurah zo ne’emar baTorah ‘na’aseh adam b’tzalmeinu kid’museinu,’ k’lomar she’tihyeh lo tzurah hayoda’as u’masgeges hade’os she’ein lahem golam ad she’yidmeh lahem.”
The soul of every living thing is its form. A human being, however, has something more – “da’as yeseirah” (extra intellect) – and that is the form of the complete person. Regarding this, the Torah says “let us make man in our image, in our likeness” – that the person should have a form that knows and comprehends ideas without physical substance, so that he resembles them.
“Nefesh” is nothing more than a name for the form of a living thing. If one were to call a table’s form a “nefesh,” one would say that its nefesh is “the table-ness in it” – the format, the way it is put together. But a table doesn’t have a nefesh because “a table doesn’t do anything” – it has a “lower level form.” A living thing requires much more, it’s complicated, therefore it has a nefesh.
A person doesn’t just have an “animal soul” – he has “da’as yeseirah,” more intellect than any other living creature. This is “tzuras ha’adam hashalem b’da’ato.” “The humanity in him is the knowledge in him.”
[Very strong novel insight:] The Rambam doesn’t say “tzuras ha’adam” simply, but “tzuras ha’adam hashalem b’da’ato” – a person who knows everything that a person can know. This means:
– A person who is not complete (a child, or someone without the extra intellect) has less “humanity” in him – he is “basically an animal that has a bit more intellect.”
– A person who is a complete person has more humanity in him – he is the proper human being.
– The other is “a person in potential” – he still has a long way to go to become a full person.
– “The entire work of a person is to become a person” – as it says “na’aseh adam” (let us make man).
“Kid’museinu” means in the likeness of the angels – the Holy One, blessed be He, speaks to the angels, “Elokim” means angels. “Tzalmeinu kid’museinu” means: like us – forms without material. A person has such a form that he understands things that have no body (“de’os she’ein lahem golam”), just as an angel can understand without a body.
– (a) The person understands things that have no material – he can grasp abstract ideas.
– (b) It could be that even he understands them without a body – meaning, the act of understanding itself is a non-physical thing.
– In both ways he resembles angels (which are forms without material) and even the Holy One, blessed be He, Himself.
“Na’aseh adam” is not just a description of creation, but a program – “let us make a person” – which every person must carry out through his work to become an “adam hashalem b’da’ato.”
—
[Novel insight – Two meanings of “tzurah”:]
1. Tzurah hanikeress la’einayim – the external appearance, the shape of the body, the “impression of the body.” This is called in the holy tongue “to’ar”, as it says “yefas to’ar” – which means a beautiful body, not a beautiful mind.
2. Tzurah she’einah gelumah – the inner form, the essence of the thing, which one sees with the “eye of the heart.” This is called “tzelem” in the holy tongue.
[Novel insight – “Na’aseh adam b’tzalmeinu” does not mean physicality:] In the Torah it says “b’tzalmeinu” – not “b’so’areinu.” Because neither the person nor the angels have a “to’ar” that can be attributed to the Holy One, blessed be He. “Tzelem Elokim” means the intellect – that is the essence of what a person is. People who think that “b’tzalmeinu” means that the person looks like God – have a mistake.
[Novel insight – Two levels:]
1. Form of the matter – the nefesh chayah, the basic life force that all living creatures have: “she’bah ochel v’shoseh u’molid u’margish u’meharher” – he eats, drinks, procreates, feels, and thinks. This is not tzelem Elokim.
2. Form of the soul – “tzuras hatzurah k’ilu” (the form of the form, as it were) – the da’as, the power that can grasp forms separate from material. This is tzelem Elokim.
The nefesh is the form of the matter (body), and the da’as is like a form for the nefesh – always matter and form have levels, where what is a form on one level becomes the matter for the higher level. The Rambam says this explicitly in Shemonah Perakim.
The Rambam warns: The words “nefesh” and “ruach” are used in the Torah for both meanings – both for the basic life force and for the higher intellect. “Kedei shelo sit’eh b’shemos hamishtafim, v’chol shem v’shem yilamed me’inyano” – one must understand from the context what the word means.
Question: The intellect is situated in the brain, isn’t that a physical thing? Answer: One does need a brain as a “heichal” (a place), but the da’as doesn’t truly reside in the brain – the proof is that the da’as can live without the brain. The intellect is not a physical thing.
—
> “V’ein tzuras hanefesh hazo… einah mechubberes min hayesodos… v’einah mikoach haneshamah… ela ma’aseh Hashem min hashamayim hi… l’fichach k’she’yipared hagolam asher hu mechubbar min hayesodos v’sovad haneshamah… lo sikares hatzurah hazo, l’fi she’einah tzrichah laneshamah b’ma’aseha, ela yoda’as u’masgeges hade’ios hanifrados min hagolmim, v’yoda’as Borei hakol, v’omedes l’olam ul’olmei olamim.”
– Dying = becoming separated from elements: Death means that the four elements become separated again.
– The intellect is not composed of elements (“einah mechubberes min hayesodos”) – it is not a body, not composed of the four elements “kedei she’yipardu lahem” – therefore it is not something that must die.
– The intellect is not from the power of the soul – the soul/life force can only live in a body. But the intellect does not need the soul.
– “Ela ma’aseh Hashem min hashamayim hi” – the intellect is directly from heaven, not a product of the body or soul.
– The material (matter/body composed of elements) – becomes separated, the elements return.
– The soul/nefesh (life force) – becomes lost (ne’evad). “Where does the table-ness of a table go when you break a table? It doesn’t go anywhere, it becomes lost.” It simply ceases to exist, because “einah metzius ela im haguf, v’tzrichah laguf b’chol ma’aseha” (it has no existence except with the body, and needs the body for all its actions).
– The intellect/form of the soul – “lo sikares hatzurah hazo” – is not cut off. Why? “L’fi she’einah tzrichah laneshamah b’ma’aseha” – the intellect never needed the soul.
A precision in the Rambam’s language: The Rambam doesn’t say that the intellect can know – he says that it knows: “yoda’as u’masgeges hade’ios hanifrados min hagolmim, v’yoda’as Borei hakol.” This means that the intellect’s very existence is knowing – not a potential to know, but an active state of knowledge.
[Powerful novel insight:] The intellect – the knowledge of God – is not something that “belongs” to the individual person. It says nowhere in the Rambam that the intellect is “yours.” The intellect is “me’eis Hashem” – it comes from God, and it belongs to God.
The capacity – the ability, the possibility to know – perhaps belongs to the person. But the actual knowledge – the actual knowing – is the knowledge itself, and it doesn’t belong to any specific person. “Who does the knowledge belong to?” – it is a thing in its own right.
To be a person is not to be a “personality,” but rather to be a “yode’a es Bor’o” (one who knows his Creator). It is not something that belongs to any specific person – it belongs to God.
Although the intellect belongs to God, the person is still a created being (davar nivra) – he cannot become God. He knows God “as well as a soul can know God” – but not the way God knows Himself.
How does the intellect relate to each individual person? The Rambam in the Moreh Nevuchim mentions this problem – a problem of knowledge.
Anyone who learns a bit of Chassidus knows that “the whole matter of thinking about oneself is the problem of the body.” A soul thinks about God, not about itself. “The soul stops being ‘you,’ and begins being God or with God.”
The Rambam brings the verse from King Solomon (Koheles 12:7): “V’yashov he’afar al ha’aretz k’she’hayah, v’haruach tashuv el ha’Elokim asher nesanah.”
– “V’yashov he’afar al ha’aretz” – the earthly part (the body, the four elements) returns to the earth.
– “V’haruach tashuv el ha’Elokim asher nesanah” – here “ruach” means the knowledge of God, the creation. It returns to God.
The intellect/ruach was something in a separate world but within a world of bodies. After death it returns to being a part of the general world of souls – “tashuv el ha’Elokim asher nesanah.”
—
When a person sees a tremendous wisdom in creation, he adds love for the Makom (the Omnipresent). The Rambam calls God here “Makom” – the One who enabled all of existence.
[Novel insight – What does “ahavah” mean:] Does love mean merely understanding more wisdom? Heaven forbid. Love is not identical with wisdom. The person will have wisdom, and he will love God, and he will want more love through more wisdom – but love itself is a thing of essence. Love means: he sees that God is good.
After love comes awe: “v’yira v’yifchad mifliosav u’gdulosav.” Awe does not mean “being afraid” in the simple sense. Awe is an exaltedness – a “move back” – the person sees how small he is relative to the great God.
The person evaluates himself relative to “achas min hagufim hagedolim” – these are the spheres.
[Novel insight:] The Rambam calls the sun a “guf kadosh” (holy body)! Kadosh means “separated and distinct” – far from us, set apart.
[Novel insight – The distinction between “kadosh” and “tahor”:] The bodies (spheres) are called “kedoshim” (holy), and the forms (angels) are called “tehorim” (pure) (“hatzuros hatehorot hanifrados”). Tahor means pure – something that is not in a material at all. Kadosh is a strong material that endures forever.
“V’chol sheken l’achas min hatzuros hatehorot hanifrados shelo nischabbru im golam klal” – when the person measures himself against the angels: “v’yimtza atzmo she’hu kli malei bushah u’chlimah reik v’chaser” (he finds himself to be a vessel full of shame and humiliation, empty and lacking).
[Novel insight:] The intellect – which recognizes its Creator – is not ashamed. Because it recognizes its Creator, it has a direct knowledge. But the “gever nefesh” – the whole person who also recognizes the spheres and the angels – he is ashamed in awe of exaltedness. Shame and humiliation come from the fact that the person (with his body) measures himself against the great creations, not from the intellect’s comprehension itself.
[Novel insight:] When the Rambam says awe of exaltedness, he means the exaltedness of the spheres and angels – not directly the greatness of God. Because a person cannot truly grasp the greatness of God in proportion. Perhaps the first angel is ashamed before the greatness of God directly, but we may be ashamed that we are not even a sun, and even the sun is not an angel.
Love is the recognition of God’s wisdom that is in all creatures and all levels – also in matter and form, not only in the higher levels. Awe is the person’s self-evaluation relative to the great creations.
As long as a person is in a body, he cannot fully grasp separate forms – as the Rambam said in Chapter 1: “Ki lo yir’ani ha’adam vachai” (for no person shall see Me and live). The person’s intellect can know that separate beings exist, but he cannot fully grasp them while he is in a body.
—
> All these matters… k’mar midli – like a drop of water that drips from a bucket (pail/bowl).
> And the explanation of all these matters that are in chapters three and four is what is called Ma’aseh Bereishis (the Account of Creation).
> And the early sages already commanded that one should not expound on these matters in public either, but rather teach an individual alone, and inform him of these matters and teach him.
Previously, regarding Ma’aseh Merkavah (Chapters 1–2), the Rambam said “tipah min hayam” – a drop from the sea. Now, regarding Ma’aseh Bereishis, he says “k’mar midli” – a drop from a bowl/bucket. The comparison is smaller – the person’s understanding of Ma’aseh Bereishis is not as far from the truth as with Ma’aseh Merkavah. With Ma’aseh Merkavah, the “sea” is infinitely large; with Ma’aseh Bereishis, the “bucket” is smaller – but it’s still only a drop.
– Ma’aseh Merkavah: “Afilu l’echad ein dorshin bo” – one does not expound on it even for one person, “ela im ken hayah chacham u’mevin mida’ato” – only if he is already a sage and understands on his own. And even then – “mosrin lo rashei perakim” only – just the main points.
– Ma’aseh Bereishis: “Melamdin oso l’yachid” – one teaches it to an individual, **”af al pi she’eino mevin oso mida
‘ato” – even if he doesn’t understand it on his own. And “mosrin lo kol mah she’yuchal lada’as”** – one tells him everything he can understand.
– “Melamdin” (regarding Ma’aseh Bereishis) – means that the teacher knows Ma’aseh Bereishis well enough and can teach it to a student.
– “Dorshin” (regarding Ma’aseh Merkavah) – means that even the teacher doesn’t know Ma’aseh Merkavah “as it truly is” – he can only investigate, make novel interpretations, create parables to try to understand a little. Ma’aseh Bereishis one can know enough to “teach”; Ma’aseh Merkavah one can only “expound upon.”
There is a discussion: someone suggests that “dorshin” simply means “speaking in public” (like a derashah), not specifically “investigating.” But the distinction in language is significant.
If one may only teach Ma’aseh Bereishis to an individual – how can the Rambam write it in a book that anyone can read? It is truly a contradiction – the Rambam himself says “only for one person at a time.”
Reb Mottel often said that “one may not learn Chassidus with a chavrusa (study partner), one must learn alone – a chavrusa makes it worse.” This accords with the Rambam’s principle of “teaching an individual alone.”
The Rambam says: “Ein kol adam yesh lo da’as rechavah l’hasik… kol hadevarim al buryan” – not every person has a broad intellect to understand everything with clarity (“al buryan” = with certainty/clarity).
[Novel insight:] Previously, the Rambam said that every person has a da’as (the form of the complete person in his intellect). But not everyone has a “da’as rechavah” – that is a distinction. Everyone has the capacity (potential), but not everyone has it in actuality broadly enough.
Why doesn’t one teach Ma’aseh Bereishis in public? It’s like a baby that one is going to give meat – he can’t digest it. One must give him milk, small things. So too – one cannot give deep matters to people who are not ready for it.
—
The Rambam summarizes: “V’hinei arba’ah perakim alu she’bahem chameish mitzvos alu” – the first four chapters of Hilchos Yesodei HaTorah contain five mitzvos:
1. To know that there is – to know that there is a Creator
2. Not to entertain the thought that there is a god besides Him – the prohibition of idolatry
3. To know that He is one – the unity of God
4. To love Him – the mitzvah of love
5. And to fear Him – the mitzvah of awe
The Rambam says that “the laws of these five mitzvos are what the sages of the Gemara call Pardes, as they said ‘four entered the Pardes.'” The Rambam intentionally placed the five mitzvos in four chapters, so that it would correspond to “four entered the Pardes.”
The Rambam brings the Gemara about the four Tanna’im: Rabbi Akiva, Ben Zoma, Ben Azzai, and Acher (Elisha ben Avuyah). They contemplated Ma’aseh Merkavah and Ma’aseh Bereishis.
“V’af al pi she’gedolei Yisrael hayu v’chachamim gedolim hayu, lo kulam hayah bahem koach leida v’l’hasig kol hadevarim al buryan” – even they, not all of them (only Rabbi Akiva) were able to know and grasp everything correctly.
[Novel insight – The Rambam’s interpretation of “hetzitz v’nifga” etc.:] “Hetzitz v’nifga” (peeked and was stricken), “hetzitz v’meis” (peeked and died), “kitzetz bin’tios” (cut the plantings) – these are all errors that they had. They didn’t understand correctly, and that caused all these bad outcomes. For example, “hetzitz v’meis” can mean that his error was that he did grasp something, but the part that is connected with the body he could not handle – and that caused him to actually die. It can be both – an error in comprehension, and a physical consequence.
“Va’ani omer she’ein ra’ui l’tayel b’Pardes ela mi she’nismalei kreiso lechem u’vasar”
[Novel insight – This is a “va’ani omer”:] The Rambam says here “va’ani omer” (and I say) – this is his own approach, not merely a quote from Chazal. Until now the Rambam brought halachos, now he states his own position.
[Novel insight – The Rambam places a prohibition on the person himself, not only on the teacher:] Previously (in Chapter 2 / Ma’aseh Merkavah) the Rambam said that one may not teach Pardes to another (a prohibition on the teacher). But here the Rambam makes a prohibition on the person himself – even when he learns alone he may not enter the Pardes without the proper preparation.
From Chazal’s Gemaras it is implied that if a person learns on his own, he is not stopped – because Chazal understand that a person has a great curiosity to understand holy things, and they don’t want to tell him “don’t do it.” The decree of Chazal is on the teacher – you should not teach. But the Rambam does make a prohibition on the learner himself.
[Novel insight – The Rambam’s interpretation of “Pardes” as strolling:] “Tayel” means strolling. When does one stroll? After eating. First one fills oneself with “lechem u’vasar” (bread and meat = Written and Oral Torah, halachos), and afterwards one goes strolling in the Pardes (= Ma’aseh Bereishis, Ma’aseh Merkavah, metaphysics).
“L’tayel” doesn’t mean exercise (which one does before eating), but rather a pleasure walk – an enjoyment that one does after eating. The Zohar also says that when one enters the secrets of Torah, one doesn’t do it with a long walk – one is not there very long.
What happens if a person goes into the Pardes without eating first?
Explanation 1 – He won’t have peace of mind: A hungry person won’t have the peace of mind to look around beautifully in the Pardes.
Explanation 2 (Novel insight – the better explanation) – He will tear off the fruit: A Pardes is not just a garden – it’s a place where fruit grows. If a hungry person enters the Pardes, he will tear off the first orange he sees – he will want to eat it up, and he will not see the entire beauty of the garden. This fits very well with the Rambam’s language of “ketifas neti’os” (tearing off plantings) – someone who is not ready for the Pardes will “tear off” pieces of Torah without understanding the whole picture.
“Lechem u’vasar” in the analogy is “leida bi’ur issur v’heter” – to know the laws of what is forbidden and permitted.
Question: Perhaps “bi’ur” means the explanation of why something is forbidden or permitted (reasons for the mitzvos)?
Answer: No, certainly not. “Bi’ur” means as the Rambam said in his introduction – the entire book is “bi’ur hamitzvos” – how to practically fulfill the mitzvos: pasul, kasher, tamei, tahor – the practical halachos.
The Rambam quotes: “Af al pi she’devarim alu davar katan kar’u osam chachamim, she’harei amru chachamim: davar gadol – Ma’aseh Merkavah, v’davar katan – havayos d’Abaye v’Rava.”
[Novel insight – What does “havayos” mean:] “Havayos” means the goings-on, the questions-and-answers, the halachic discussions of Abaye and Rava – what one learns in today’s Gemara.
Question: If Ma’aseh Merkavah is the “great matter” and the discussions of Abaye and Rava are the “small matter” – why should one occupy oneself with the small matter?
The Rambam gives three reasons:
Reason 1 – To settle a person’s mind first: The halachos ground the person. They settle his mind – he knows what he has to do, what is important. This gives him a foundation.
Reason 2 – A great benefit for settling this world, in order to inherit the World to Come: Even if for you personally Ma’aseh Merkavah is the great matter, but for settling the world – so that one can live in the world as a society – one needs Torah and mitzvos. The Torah establishes a living society. For a person to be able to live in a community, one needs all these Torah and mitzvos.
[Novel insight – Ma’aseh Merkavah takes one out of the community:] Ma’aseh Merkavah takes a person out of the community – he goes into his own world, he goes to seclude himself in the Pardes outside the city.
Reason 3 – It is equal for every soul: The halachos are something that every single person can know – “gadol v’katan, ish v’ishah” (great and small, man and woman). A “ba’al lev rachav” (one with a broad mind) and a “ba’al lev katzar” (one with a narrow mind) – all can learn halachos. First one should do what is equal for every soul, and only afterwards can the select individuals engage in Ma’aseh Merkavah.
– Pardes is something that grows only for oneself – only a person alone can draw from it. It is an individual experience.
– “Lechem abirim” (halachos) is always a group – a group of people together. Lechem abirim is what one eats in a group.
– Pardes is a fine fruit – what one eats outside, alone. Adam HaRishon lived in Gan Eden – a Pardes – with trees, and one took fruit. There was no “agriculture” (societal work).
[Novel insight – A fundamental approach of the Rambam:]
– There are five mitzvos (from Chapters 1–4) that are connected with Ma’aseh Bereishis/Ma’aseh Merkavah – this is the path to the World to Come.
– The remaining 608 mitzvos are mitzvos of this world – they establish a living world.
Question: If someone fulfills the rest of the Torah without the five mitzvos – does he have only this world and no World to Come?
Answer: That is indeed the great benefit of the Torah: a person first needs a world, first a settled mind, so that he can engage in the Pardes. The Holy One, blessed be He, gave the Torah as a great goodness for all Jews – every single person can do it – and afterwards select individuals can go further to the next level toward the World to Come.
Perhaps one can say that halacha is the part that is body and soul connected – what a person learns while he lives in this world with a body. The intellect itself is forever – it has always been able to grasp the Creator. But while the person is in the world of body and soul, he needs to learn the matters that pertain to that state.
—
1. Matter and form / golam and tzurah – everything in the world is composed of matter and form.
2. The four elements – the material is always composed of the four elements, which are beneath the lowest sphere.
3. Death – because everything is composed of the four elements, they become separated again or recomposed into a different composition – therefore people die, everything dies.
4. Nefesh – the person has, besides the body, also a soul.
5. Da’as – another level: the power of intellect, which endures forever.
6. Love, awe, shame – when a person contemplates these matters, it brings love of God, awe of God, and shame at how small he is compared to the great spheres and angels.
7. Why not teach in public – and why halachos first, then Pardes.
The four chapters (1–4) are not yet the beginning of the Pardes – they are only advice to know that there is a Pardes. This is the “gate of the Pardes” – as the Rambam says: “pesach l’mevin” – a door for one who understands. This is the “gateway to Eden.”
Now, after finishing the four chapters, one goes to fill one’s belly with bread and meat – learn the rest of the book (halachos). And after one finishes the entire book in about three years, one comes back here – back to the Pardes.
Question: Who is the first source that says PaRDeS stands for Peshat Remez Derash Sod?
Answer: That is found in the Zohar HaKadosh. But according to the plain meaning, “Pardes” simply means a garden (Gan Eden) – that is the parable.
Gentlemen, we are going to learn the fourth chapter of Hilchos Yesodei HaTorah. Baruch Hashem, all the listeners — we have already pulled through three difficult chapters with a bunch of introductions and the enumeration of the commandments (minyan hamitzvos), and this is where we are now.
The chapter heading was composed by Rabbi Yitzchak: “Things composed of the four elements and form.” The Rambam (Maimonides) is going to explain what matter (chomer) is made of.
Not exactly what matter is made of, but rather what the things we have been discussing — that there are three types of things in the world:
1. Form without matter (tzurah b’li chomer) — i.e., angels/separate intellects
2. Form with matter, but a type of matter that endures forever — it doesn’t change, doesn’t perish — i.e., the celestial spheres
3. Form with matter — and what kind of matter? Matter that is made of four types of matter: water, air, fire, and earth
These four things we already learned at the end of the previous chapter — these are the four elements (daled yesodos). The four elements are themselves already matter and form (chomer v’tzurah), but all things that we have are double: their matter is made from the form of the four elements, called fire, water, wind, and earth, and besides that they have a form. These are the things we are discussing, and the chapter deals with this.
—
Now, the matter of things that are matter and form that are perishable (kaleh) — are from the four elements. The matter of stars (kochavim) and others are from a different matter, and not from any of the four elements.
It’s not as some have said that the philosophers said that the stars are made from one of the four elements — as if all stars are made of fire, or something like that. The Rambam teaches: No, fire is the thing that exists down here below. The stars are made from an entirely fifth thing, and not at all from any of the four elements.
[Chiddush (novel point):] What makes us into perishable matter (chomer v’kaleh) — is because the four elements are perishable matter.
We are going to learn exactly in this chapter why people die. Whoever has wondered why it is that people die — go learn this chapter. Everyone has struggled with this at some point. You’ve surely wondered: why is it that people die?
Not only is that one question — there’s more: you can see that stars don’t die, the sun doesn’t die. Why do our vessels (keilim) wear out?
“V’ha’aretz l’olam omades” (Koheles/Ecclesiastes 1:4: “and the earth endures forever”). Very well. People — “Dor holeich v’dor ba, v’ha’aretz l’olam omades” (a generation goes and a generation comes, and the earth endures forever). People — a generation goes and a generation comes. The world, the stars, even the world itself — it endures forever. What’s going on? It’s very strange. Let’s go find out the answer. Right. Very good.
—
The matter of the earth (chomer ha’aretz) is not the same as the… even the matter of the earth endures forever, but it goes through changes. It has a vitality (chiyus), so even the earth becomes — it becomes renewed (mischadesh) again. But — a person is not “the earth endures forever.” Even “the earth endures forever” — but the people who are made from the earth plus other things, that is not “endures forever.”
[Chiddush:] It would seem (l’chorah) — the form of the earth (tzuras ha’aretz) endures forever. The matter apparently is indeed a type of perishable thing (mischaleh).
—
They wanted — the chapter apparently is built on two parts. I tentatively wrote: “The four elements and form,” because it turns out — all these things:
1. First part: One needs to learn how the four elements combine (markiv), connect one with another, come together to become things, and they also have a form.
2. Second part: Will be a bit more about the form that some of these things have. For example, the person who has a certain form that we call a soul (neshamah), or the Rambam calls it a nefesh (soul/life-force) — we’ll see this later on. And this is the topic of the form — it maintains a form that resides in one of the derivatives (toldos), at least as long as a person lives here in this world.
—
“Gufim” — here it means objects, things. All things are… but “gufim” not in the sense of “the human body” (guf ha’adam). “Guf” — things. The four… well, they are bodies, they are gufim. They are gufim literally (k’pshuto) — physical things (devarim gashmiyim), where “geshem” just means “body.” Things that are existent (nimtza), things that have a size, that are existent — “existent” is also a form, but things that have a weight and…
The four bodies — yes, these are the four elements. They are yesodos literally — they are fundamentals, foundations:
> “Arba’ah gufim halalu she’hein eish v’ruach u’mayim v’aretz — heim yesodos kol hanivra’im l’matah min harakia” (These four bodies — fire, wind, water, and earth — are the foundations of all created things below the firmament).
All created things (devarim nivra’im) that are below the firmament (rakia) — that means below the first firmament where the moon (levanah) resides — below them, all things are made from the four elements.
The four elements have their place — we already learned that, we’re going to learn a bit more — but all things are made from them, that we haven’t yet learned. We previously only learned that there are four elements. Now we learn that everything that exists here below the heavens is made from them.
> “V’chol she’yihyeh — me’adam, u’mi’beheimah, v’of, v’remesh, v’dag, v’tzemach, u’mateches, va’avanim tovos u’margaliyos, u’she’ar avnei binyan, v’harim, v’gusei afar — hakol galmo mechubar me’arba’ah yesodos halalu”
This means: whether a person (adam), whether a human being, whether an animal (beheimah), whether a bird (of), whether a creeping thing (remesh), whether a fish (dag), whether a plant (tzemach), whether a metal (mateches), whether precious stones and pearls (avanim tovos u’margaliyos) — diamonds, whether other building stones that one finds, that one builds with, whether mountains and clumps of earth (harim v’gusei afar) — just sand, dirt.
Everything — all these things — their golem — their matter, their material, what they are made of — is from the combination of these four elements — made from the four elements.
—
[Chiddush:] It says that a clump of earth (gush afar) is not the element of earth itself. A clump of earth is already a combination. Perhaps the greatest, the most dominant force in it is earth, but it also has the others. This is how the Rambam apparently understood it.
—
And a bit later, perhaps a precise inference (diyuk) here — chapter 7. One should mention that we haven’t yet noted that there is a commentator (mefaresh) on Hilchos Yesodei HaTorah, specifically on these chapters. We don’t know who it is — I don’t remember if it’s known, perhaps today it is known, but I don’t know. It doesn’t say on the page who it is, it just says “mefaresh.”
And he says that it is indeed possible that there are things made from only one or two elements, but he says in general (b’ofen klali) — most things are made from four elements.
[Chiddush:] It could be the Rambam did not hold like him. It could be the Rambam indeed held that everything is made from four elements.
—
Question: Fire and wind — the composition of the four elements?
It could be the Rambam won’t argue with this. The Rambam doesn’t need this. He doesn’t have to say that ash is fire with wind, but ash is a derivative (toldah) of fire — it’s from the family of fire. Not necessarily that fire itself is composed of the four elements. Fire is one of the four elements.
Question: So alone by itself?
It could be yes, it could be no. The sound of what the Rambam says is — no, elemental fire (eish ha’yesodos) is not necessarily fire as you see it.
[Chiddush:] On the contrary, this is what I want to say that the Rambam said: because elemental fire resides up in the heavens, above the wind, as we learned [in chapter 3]. That means it’s not the fire that we have.
It could be — not asked here. He accepts, it turns out… but what I mean to say is: it could be that the commentator is not necessarily right — the Rambam says specifically otherwise. It could be, and it could be not, and we don’t have enough. Because the substances they grasp are very close to the elements. We don’t yet have enough information to say one way or the other — so we just don’t know.
—
Question: The thing that makes the animal different from the apple, for example — is that the elements are different…
Let’s see… the puzzle of the elements is put together differently. Apparently, it should also have a different form. Besides the form — the materials themselves in general. That means, the form belongs outside of the four elements themselves, which are also below the firmament.
—
> “Nimtze’u kol hagufim she’l’matah min harakia, chutz me’arba’ah yesodos halalu — mechubarim mi’golem v’tzurah, v’golem shelahem mechubar me’arba’ah yesodos halalu. Aval kol echad me’arba’ah yesodos — eino mechubar ela mi’golem v’tzurah bilvad”
They are composed — put together — of golem and tzurah, of raw matter and form (chomer v’tzurah). And what is made from the four elements that he just mentioned? Their golem — not their form. Only their golem is made from the four elements he just mentioned. Very good.
But each one of the four elements — the four elements themselves — are not composed of four elements. Rather, the elements themselves — each element is its own thing, and doesn’t have from the others. So it is composed only of golem and tzurah alone — just the golem itself, the golem of fire let’s say, with the form of fire (tzuras ha’eish). Very good.
—
Now I’m going to tell you an interesting thing. We learned — you should remember — it’s interesting!
It appears here as a small point that — the more simple, the less put together, the less compound (murkov) — the more significant (chashuv) or more powerful something is:
– Because the King (i.e., God) is the least compound, because He is pure form (tzurah).
– And the celestial spheres (galgalim) are already…
– The less compound something is — the stronger.
– The four elements are also much less compound. True — because they are much more basic. True. Makes sense.
– The Almighty (the Eibershter) is even more simple — simple in the ultimate simplicity (pashut b’sachlis hapshitus).
—
We learned that all these things do things. We need to remember that everything in the world has… does something. There is nothing that is completely dead — except for nothing. Perhaps the matter, the prime matter (chomer rishon/hyle) from which everything is made. But besides that — all things do things.
But we learned an interesting distinction (chiluk) in the previous chapter: that for example the heaven travels, the heaven does something — it moves, movement (tenuah), it moves. That is one basic thing about doing — the most basic thing about doing is moving.
But how does it do it? With its knowledge (da’as). It moves because it knows that here is better. It understands that there is a certain desire (teshukah), one can call it… it moves with a will (ratzon) and with knowledge — it knows what it’s doing.
Now, the four elements for example — they were called dead bodies (gufim meisim), remember? It was said that they are dead. The Rambam said “gufim meisim” — they are like dead bodies (k’gufim meisim).
But one needs to know that this still doesn’t mean they do nothing. It’s very interesting — it doesn’t mean at all that they do nothing. They do indeed do something.
You think that the four elements — you imagine earth, water, such things — do… things can be done to them. In other words, a living creature (ba’al chai), something that has some vitality, where vitality is the power of movement (ko’ach hatenuah) — it does something to them. You can move water, you can move things, but water itself we imagine does nothing.
Sometimes we even say that there’s gravity that does things to them, and who is gravity… anyway, that’s not our discussion.
But in any case, we think they do nothing. The Rambam doesn’t say that exactly. All four elements themselves — the things made from them depend on what kind of things are made from them — but the four elements themselves also do things. They have, as the Rambam’s language puts it — “teva’im” (natural tendencies/natures) — they do things, they perform actions, they move.
Now, the four elements (arba yesodos) for example, they were called “dead bodies” (gufim meisim), remember? It was said that they are dead, that the four elements are like dead bodies.
But I need you to know that this still doesn’t mean they do nothing. It’s interesting — it doesn’t mean at all that they do nothing, they do indeed do something. You think that the four elements, you imagine them like water (mayim), a thing that things are done to, that you can do to it. In other words, a living creature (ba’al chai), something that has some vitality (chiyus), where vitality is the power of movement (ko’ach hatenuah) — it does something to it. You can move water, you can move things, but water itself we imagine does nothing. Sometimes we even say that there’s gravity that does things to them, and who is gravity — anyway, that’s not our discussion.
[Chiddush:] On the face of it, we think they do nothing, and the Rambam doesn’t say that exactly. All four elements themselves, the things made from them depend on what kind of things are made from them, but the four elements themselves also do things. They have what is called nature (teva). They do things.
They do — you mean they move? They move, exactly, they also move. The basic act is moving. Everything we do is more complicated moving — one thinks into it — but the basic act is moving. They move on their own.
So then, what does it mean when it was said that they are dead? Dead means simply that they don’t know that they are moving! They move in a nature that is embedded in them (tevi’ah bahem) — they cannot change, they cannot question themselves, and cannot explain themselves, as was said. But they move on their own.
Now, another distinction. They move, but differently from the celestial spheres (galgalim) and differently from people or living creatures, which is understandable. Why is their movement different?
For example, the celestial spheres rotate all the time — that is the movement (tenuah) of the spheres. They rotate in a circle, they constantly return to where they once were. To be able to make such a movement, one needs to have intellect (seichel). Why? That’s how it is.
Now, in contrast (mah she’ein kein), the four elements move only one way. What is one way? Up and down. They have only two motions — they can only go up or down. And even that they don’t both do: some of the elements go up, and some go down. That’s all, that’s what they can do, that’s what they do. That’s why we see that some of the elements fall down, some go up.
Now, another detail. Up and down doesn’t mean up and down as we think of it. We always imagine that up means higher, and it’s as if, we imagine that there is such a thing as absolute up and down, and the whole world — we think for example that Australia is below us.
[Chiddush (novel insight):] The Rambam says this is not correct. We look at things from where we stand, and above us is “up,” and below us is “down.” It is, at the very least, that we think there is such a thing as absolute up and down. There really is such a thing as up and down. So, it’s true that we convince ourselves that where we are is the absolute reference point, but aside from us thinking that, so do they. And the Rambam explains that this is not correct.
“Up” simply means — remember that the entire world is a circle, the world is not flat. So, “up” in the world means more “outside,” and “down” means more “inside.” Because “toward the firmament” (klappei harakia) means up, and “toward the earth” (klappei ha’aretz) means down. That’s all.
So, the things that go up always go — unlike what we say — “up” only means closer to the heavens, and “down” only means closer to the earth. So, the things that go up, they go closer to the heavens; the things that go down, go closer to the earth.
That concludes halachah 3. Let’s read what it says — you can read what it says in the Rambam.
“The way of fire and air is that their movement goes from below, from the navel of the earth — upward, toward the firmament” — they go outwards from the navel of the earth (tabur ha’aretz) to the outside, toward the firmament. Just as we know — fire, heat, wind/air (ruach), all these things go upward.
“And the way of water and earth is that their movement goes from beneath the firmament toward the earth” — the opposite, they come down, they fall down. Meaning, they come from beneath the firmament, they come toward below, toward us, toward where we are in the middle —
“For the middle of the firmament is the lowest point, below which there is nothing lower” — we are in the middle of the firmament, yes, with the calculation that the firmament revolves around us. We are in the middle of the firmament. There is something even more inward — the earth. If one were to dig into the earth, you would go even deeper. Eventually, if they were to go as deep as possible into the earth, that’s where the water would fall in, so to speak. The water in the earth, I mean, the earth stops it, blocks it. But…
“Below” doesn’t mean “down” — it means inward, it means “inside.” Not “inwardness” in a spiritual sense — it’s a funny word, I’m saying it again because it’s funny. But “below” means “inside.” These are the things that go down — that is their way.
And see, yes, you can elaborate.
“And their movement is not with knowledge (da’as)” — their way of moving is not with awareness, “and not with desire (cheifetz)” — or not with desire, their own will (ratzon). Da’as and nefesh (soul) we have already discussed.
Da’as can mean even when someone else does it for them, but knowing that the other one is doing it for me. That’s what we meant by da’as, right? No — da’as means that I go, I make a kind of movement that only makes sense because I know that this is better. As I say, a person — I’m traveling to New York. So I also have a desire to travel to New York, but it’s not something that pushes me to go there. I can go there because I know the way, because I understand that I need to get there, and I figure out how I need to travel. That is da’as.
You’re saying what I mean — you can’t quiz me because I know what I mean. That is da’as. Da’as means a kind of movement that you can only accomplish with knowledge.
Cheifetz is — even an animal (beheimah) can go somewhere with a certain desire — it wants to get to food. But it doesn’t put into it something that it needs to intellectually figure out the path, it needs to figure out such a movement — it wouldn’t understand. That is the distinction between da’as and cheifetz here.
“Rather, it is a pattern that was fixed in them” (minhag shenikba bahem) — yes, let’s make it very clear: fire and air, the four elements, they have neither this nor that. So what do they have? Rather, their movement, the way they go, is “a pattern that was fixed in them and a nature that was embedded in them” (teva shenit’ba bahem).
I think the two words — many times the Rambam uses two words that mean the same thing. Teva is simply a word; he says “a nature that was embedded.”
I think the word teva originally comes from — there is one way it comes about — it comes from Arabic. So says R. Shmuel ibn Tibbon in his book. But teva comes from tvi’ah (sinking/embedding), as we see here, like something sunken in. It simply means that it is a psychology or a pattern, a custom, that is sunken into it. As he says, it’s not from the outside — nobody is pushing it.
Let me put it this way: what is the opposite of teva? The opposite of teva is… what is the opposite of teva?
It could be that the opposite of teva is ratzon (will), because I already know that the opposite of teva is really ratzon, because it could be that a person’s nature goes against his will — that’s still not the opposite.
[Chiddush:] A clearer opposite of teva is “artificial,” or what we call melachuti in Hebrew, and in the classical texts it says melachuti. The opposite of teva is: if I do something to an object, if I make a table — a table is not a natural thing. Because being a table is not embedded in the table. There is nothing in the table that makes it a table. A person made it into a table. From the outside of it, there is a force that makes it into what it is.
Teva is: the four elements themselves, for example the fact that they fall down or rise up — not because something pushes them from the outside, but because they themselves have within them such a force, such a pattern to go up or down, etc. That is the clearer distinction of teva, and the opposite of teva is “artificial.”
To say further: the analogy of the four elements can be applied to many things. For example, heavy things fall down and light things float around. That is a teva — it means this: in the laws of creation, the Almighty set it up that light things don’t fall as much. Others today call it gravity, whatever that means.
So that’s what “a pattern that was fixed” means, and we see that the thing is not aware of it. So when a person falls down, he is also — he is not doing something with da’as, he is doing it by teva. That is: when a person falls down, he doesn’t do it because he is aware, or he doesn’t do it with a ratzon, he can’t stop it.
So, just to remind ourselves: “chukei teva” (laws of nature) is never a term that appears in the Rambam — which means something different. The same thing, gravity — not something that anyone knows what it means, but the Rambam certainly didn’t know what it means. So we would learn it better by learning how he understood it. And the word is that things have within themselves something that makes them fall down or rise up or do all the things they do.
The same thing — there is a teva of a living creature. I say for example, the four elements can be combined (markiv zayn) in various ways. We said earlier, I can combine them in two ways.
[Chiddush:] So, an important thing to grasp: the combinations (harkavos) of the four elements are teva. For example, a living creature or a person or a plant — is it connected with the four elements in a way that is a natural connection, or is there some essence (mahus) or source (makor) in the living creature itself that makes it be such a combination of the four elements? It’s not that someone stands from the outside and makes a kugel and makes it.
For this, for example, one thing you can see: a living creature produces another living creature from itself. That is the teva of a living creature, that it produces offspring similar to itself (molid k’domeh lo) and the like. Even a plant (tzomei’ach) reproduces, yes?
In contrast, for example, a table. A table — there is no such thing as “tables” in nature. A table is not a natural thing. What is the proof? Tables don’t have babies from other tables, right? That’s one of the proofs. A table is wood to which a form (tzurah) has been applied.
A person is also four elements to which a form has been applied. No — here is the distinction. The distinction is a different kind of form. The form of a table is an artificial form, a melachuti form. The form, the thing that you see, lies in the person who made it, you could say. Something like that. The person made the form.
But this [with a living creature] is something that happens on its own, so to speak. Not on its own, but from the… from itself, yes, from itself, yes. From the force that… it’s the mother of the tree, the father of the tree, the seed (zera) of the tree.
Yes, good, but this is… the tree creates an entire seed of trees — they have some teva that makes the trees this way. In contrast, the seed of tables — there is no seed of tables. Because every time you have to make it again. So it is the da’as of the person who makes tables.
So, I think teva expresses this well. Minhag is simply — it’s a custom, it conducts itself this way. It’s a fixed custom, always this way. But… yes.
It’s interesting, by the way, because if you recall the term “chukei hateva” (laws of nature), you’ll recall that the Rambam calls it — he says it doesn’t have “chukei hateva,” it has “minhagei hateva” (customs of nature). It’s interesting what the difference is between chukim (laws) and minhagim (customs). Nature has customs, it doesn’t have laws. A custom can be broken/changed.
So it’s a bit interesting. The celestial bodies (garmei hashamayim) travel on the spheres (galgalim), but they go a different way. They do go with awareness, with will and desire. In contrast… the spheres are fixed, they are at rest within the spheres. So says the Rambam — I don’t understand why, because the spheres carry them. But in practice, the Rambam did say that they are possessors of a soul (ba’alei nefesh). So it would seem to mean that they are indeed part of the spheres.
Study partner: But it could also be, since the stars have what’s within the sphere, they could move freely here and there, no?
Speaker 1: No, no, not at all. You just call it another sphere that rotates them.
Study partner: Within the sphere there’s another small sphere?
Speaker 1: They don’t have any freedom. This here doesn’t mean freedom. It doesn’t mean freedom like our sphere.
So, the Rambam says — I don’t understand why — because the stars carry them. But the Maharsha and the Ramban did say that they are possessors of a soul (ba’alei nefesh). It would seem to mean, apparently, part of the spheres (galgalim).
What does that mean? But it could also be, since the stars have free choice (bechirah) within the sphere, they could move freely here and there, no?
No, you need another sphere that rotates them. Within the sphere there’s another small sphere. They don’t have any freedom.
Da’as here doesn’t mean freedom — it doesn’t mean freedom the way we think, that you can get up in the morning and do differently. I’ll tell you what it means. It means that you do something that can only be done with da’as (knowledge/awareness). There is a kind of thing that you can do like — you can do it, it fell down.
So you say, when a person falls down, he doesn’t need to plan how he wants to fall down. He falls down because he is made of the four elements (arba yesodos) that fall down — not as a person, right? When a person falls down, he doesn’t fall down as a person. There was a good analogy (mashal): A person falls down as four elements.
But when a person dances, or a person goes through some process (mahalach) that one needs to understand in order to do it — awareness and all those words don’t come into play here. It’s very simple. There are processes like a dance — one needs to understand them in order to be able to do them.
In other words, I can teach you to dance, right? I teach you the dance, and according to that you dance. I can’t teach you to fall. I don’t need to teach you — that’s nature (teva).
When a person is not an oleh (one who ascends), he becomes a yored (one who descends), because when he doesn’t do things with his da’as and control, nature does its thing. He falls into his nature, or even the animal nature (teva habehemi) of the person.
—
Okay, let’s go back to the four elements. Halachah 4, in my halachah 4.
By the way, the halachos are not always — they don’t match the printed editions, because I’ve already discussed that the printer made halachos on his own, and details, and the halachah numbering is not always so important. The Rambam only made chapters. The Rambam made chapters in the halachos, he taught this in the introduction (hakdamah), but he did not make numbers for the halachos. He only placed two dots, and if you look in the precise editions, as R. Frankel and the others write, where there are two dots it is precise according to the manuscripts (kisvei yad) that they know. But the numbers were made by the printer, and many times he placed the number in the wrong place.
Okay, so in the halachah — we mark it, it’s important to know that we mark according to the numbers, but here it’s simply very confused because he didn’t always understand the science. Because already — how is the number a new thing? It’s not a new thing, even in the Rambam it’s not a new thing, but sometimes he errs occasionally.
—
Let’s go back to the four elements. We have now learned one principle about the four elements — a distinction: two of them that go up and two of them that go down. And after that we will learn another interesting nature of the four elements.
To understand this, one needs to make a small introduction, and one needs to remember that all physical bodies that we see in the world have two opposites, two contradictions — one is the reverse of the other side, and one can think that everything in the world is essentially a certain composition (harkavah) or a certain in-between of both of these two things. “Combination” is not a good word — it’s more like it lies in the middle.
What are the two things? The first thing is: everything in the world is either hot or cold. Have you thought about that? Or somewhere on the spectrum between hot and cold — it’s a bit hot, a bit cold. The hotness exists in more or less degrees.
So this means, hot and cold are like an opposite (hefech), a contradiction (nigud) — one is against the other. The hotter it is, the less cold; the colder it is, the less hot. All things are somewhere on this — a bit hot, a bit cold, somewhere in between.
Another interesting thing is: everything in the world is either dry or moist. Have you noticed that? You haven’t noticed? Yes, simply. Everything in the world is either dry or moist. Can you think of things that are neither dry nor moist? No.
So everything in the world is either dry or moist. And the same thing — the moister it is, the less dry, and the less dry, the less moist.
So the Sages said that one can see that the four elements, if you divide them up, it turns out that there are four ways. I made a chart somewhere. Where is my chart? Ah, look.
You can see that if every thing can be either cold or hot, or wet or dry — called kar v’cham, yavesh v’lach (cold and hot, dry and moist) — you can see that you can divide this into four, because you have here:
– kar v’yavesh (cold and dry)
– cham v’lach (hot and moist)
– lach v’kar (moist and cold)
– cham v’yavesh (hot and dry)
Right?
So the sages (chachamim) said that you can see that the world, the four elements (yesodos), each one of them — the four elements, when they are pure, are entirely one of the four boxes.
—
So earth, for example — look, think deeply about earth. Not earth that we’ve already mixed with ordinary… ah, from this you can see that ordinary dirt is not the element of earth (yesod he’afar), because it’s usually already a bit moist. That means it has a bit of water in it. But earth itself is entirely dry, and it is also entirely cold.
You understand, it makes sense to think that…
Chavrusa: So for example, when you say there is a force of fire (ko’ach ha’esh), for example the earth we have under the sink, or earth that has absorbed water, that’s already earth that is wet or hot. But earth alone, as it is an element, is not wet, because it has no water (mayim), and it’s not hot, because it has no fire (esh).
Maggid Shiur: Exactly. Well, I don’t know if fire and water make moist and cold. I mean that it’s still a property (techunah). One shouldn’t confuse — it’s not the same thing. This is a property of fire and water. Fire and water, the four elements, are simply four bodies (gufim).
Chavrusa: But you see that it makes everything.
Maggid Shiur: No, they don’t. It makes — because it has a great deal of that property in it. On the contrary, it’s backwards. The property is in the four elements, because the four elements have the properties. So that is the property of the four elements. It’s not the same thing — the body of the four elements.
Chavrusa: Is fire heat (chom), or does fire have heat?
Maggid Shiur: Exactly.
Chavrusa: So can there be fire that doesn’t have heat? It could be that it’s not the same thing.
Maggid Shiur: No, I mean it could be, but it’s not… I mean it could be, because that is the property of fire. Perhaps that makes it fire, or perhaps that is the form (tzurah) of fire which makes the material component (chelek hachomer) of fire.
Chavrusa: That’s not the fire in it, that’s the heat in it.
Maggid Shiur: Chaim needs to think about this, but this is seemingly… you might be right, I don’t know. Perhaps it’s the same thing, perhaps not. I see that all the time it’s discussed as two things, so let’s say it’s the property.
—
So every thing has a property, and:
– Earth (afar) — property: dry and cold (kar v’yavesh)
– Water (mayim) — cold and moist (kar v’lach). It’s not hot, but it’s not dry.
– Fire (esh) — everyone understands, it’s dry, it also dries things out, you can see, and it’s hot. So fire is hot and dry (cham v’yavesh).
– Air (ru’ach) — is in between. Air is hot and moist (cham v’lach).
Air is warm? Yes, generally.
Okay, I see — I’m saying that the air you already see, anyway, that the air already carries with it the coldness of water. Even when it’s… I mean the idea is perhaps when you think ideally — if you think of air alone, it’s to think that there’s no reason it must be cold or warm, one of them.
Ah, it’s neutral? No, it’s not neutral. When a cold wind or a hot wind comes, it has to do with the fire or with the water. No, it’s hot. But of course, it can be more or less hot, because it’s already mixed, exactly. But air itself is hot. I don’t know why they actually say this.
But the fact that it’s also moist — is that it often receives the moisture (lechah), the wind has a… it brings with it small… an equal — humidity. It brings with it small droplets of water. Yes.
That was… but these are the properties of the basic bodies, okay?
So let’s go back to… The nature of fire is hot and dry (teva ha’esh cham yavesh). No, good. It’s interesting, because it also makes — both, dry and it makes hot. Because that’s what it itself is. Every thing makes what it is.
Air — the lightest of all (kal mikulam)? It doesn’t weigh, it has no weight. It’s nothing, it’s the least of them. And air — hot and moist (cham lach). Good.
And water (u’mayim)… what’s interesting is that he says air is hot and moist. You just said that air when it carries humidity with it, but he says that air itself is hot and moist. Yes, that’s how one must say it. He says that air is moist.
I really don’t know why. I don’t know what he’s saying here, this person. He doesn’t say. Okay, it was all accepted. One needs to… there is a reason for this. I don’t remember right now what the reason is. Okay.
And water — it’s interesting, because if there were no water it would still have been hot and moist, it seems. It’s interesting. If there hadn’t been any… if there had only been air, it would have been hot and moist.
Right, I’m telling you, that’s what you need to understand. That’s what I told you. These are properties of the elements. It’s not merely that the elements are. Moisture (lachut) is not water. Moist is a property that water has.
But it’s interesting — he’s saying now that if there had only been, let’s say, a high temperature where there was only air, it would also have been hot and moist. The air doesn’t need the water to make it moist, or the fire to make it hot. It has the property itself. Okay.
But many people have thought yes, or they’ve thought differently, and they say that water has a property which is wet. One can explain — we’ve said now, this isn’t science anymore. When water doesn’t freeze completely, it is indeed moist — when it’s ice it’s not moist — but it’s still water.
And the heaviest of all (v’chaved mikulam) — it’s the heaviest of them. Yes, that’s right, because that is the heaviest. The heaviness — I’m not clear if the heaviness is a result (totzaah) of this, or it’s another thing. I don’t know.
In any case, since we’ve now seen that fire is lighter than air — yes, because fire goes up, air doesn’t go up as high — that means it’s lighter. Fire goes up higher than air. And water is less heavy than earth. Okay, it’s very simple.
—
So consequently you see that… let’s understand what this whole piece is coming to. Consequently, one can work out and understand why each thing lies in its place. We learned earlier in the last chapter that fire lies on top, then comes air, then comes water, then comes earth — like the four elements that surround the earth.
Now, according to this you immediately understand:
– If fire is the lightest of all — it is certainly the highest.
– If earth is dry and the heaviest of all — it is the lowest, which is the most heavy, it goes down the most.
Now, what about the two in between? The two in between, the Rambam says:
“Water is lighter than it, therefore it is found above the earth” — water is lighter than earth, so it lies on top.
“And air is lighter than water, therefore it hovers over the face of the waters” — air is lighter than water, so it hovers over the face of the waters (merachef al pnei hamayim).
This is the “the spirit of God hovered over the face of the waters” (ru’ach Elokim merachefes al pnei hamayim — Bereishis 1:2). And this is the spirit of the Almighty, which is the wind that the Almighty made.
“And fire is lighter than air” — fire is lighter than air, therefore it is even higher — so it is even higher.
—
Now, what about the two in between? The two in between, the Rambam says: “And water is lighter than it” — water is lighter than earth — “and therefore they are above the earth.” Very good. “And air is lighter than water, and therefore it hovers over the face of the waters.”
That “and the spirit of God hovered over the face of the waters” (Bereishis 1:2) — that is a spirit from the Almighty, not just wind. A wind that the Almighty spoke, that the Almighty directs, that the Almighty made.
“And fire is lighter than air” — so it is even higher. Very good.
—
Up to here we have learned what the four elements are, that everything is made from them, and two or three very important properties of the elements. The nature of the four elements:
1. One — that each one of them has a place where it goes up or down. Two of them go up, two of them go down.
2. Two — we learned the distinction of their properties. The properties, one calls it the quality (eichut), the quality of the four elements: hot and dry, hot and moist, cold and moist, cold and dry.
3. Three — and consequently we also saw their placement, that there is an order. Why does it go in this order? Because one is higher than the other. Therefore: fire, air, water, earth — that is the levels of how light they are.
—
Now we are going to learn how the elements become other things for us, become bodies. Yes. This means elements — that they are the building blocks of all other things, that one combines them in certain ways and that creates other materials.
But one does make a bit of an error and think that this means that everything in the world is a salad — that it’s like building blocks, like one imagines building blocks. The answer is that it’s not so. Rather what? We will read.
He says: “And since these are the elements of all the bodies beneath the firmament” — if they are elements, it comes out — “it is found that every single body, whether human, animal, beast, bird, fish, plant, metal, or stone, its raw material (golmo)” — the raw material of it, the substance of it — “is from the combination of the four, and the four become mixed together.”
“And each one of them changes at the time of mixing” — that means, the elements themselves become changed during the mixing — “until the compound of the four does not resemble any one of them when it is by itself” — that means, the thing that comes out of the four elements does not look like any one of the four elements, it looks like a new thing.
“And one cannot separate from them even a single part that is fire by itself” — which is not something that can then be divided back. As he says, it’s not a salad that one can then take back, take out — “or earth by itself, or water by itself, rather everything has changed and become one body.”
That means, the Almighty created that once there is a creation that is composed of the four elements, the meaning is not that you can now squeeze out the water component, leaving only three elements of it, or that you can remove the earth. Rather, they are all changed and become one body (hakol nishtaneh v’na’aseh guf echad).
Not only can you not remove them — that’s also not what it means. In other words, when one says that everything is made of four elements, one does not mean that there are pieces, that everything is made of small pieces — that would be atomism, that everything is made of small pieces, there are four kinds of small pieces. No, it doesn’t mean that at all. It means a different kind of thing.
It means that the four elements become the material for other things, and when they enter, they become mixed, it becomes a fifth thing, a third thing, and there remains no fire in it at all.
According to this, it comes out to answer the question: someone said that a person is made of fire, so he asks a question — fire has a nature that it burns things, why doesn’t the person burn?
According to this he would say: a person is made of fire means that it’s an element, one of the elements one takes is fire, but the element is no longer fire. The fire that burns is when the element of fire is by itself, or perhaps when it’s closer to being by itself. But when it’s in the person, it’s no longer fire — it’s only that which was once fire, and now it has become a part of the four elements, a part of the compound material, and it has become a new thing.
Question: Are the four elements themselves compound, or are they… does air have only air?
Answer: He says, only water, only air. It could be that in them there is nothing, only air. Either yes or no, perhaps yes, perhaps no, but that is not compound.
That means: in a person there is no such thing as a person being not from the four, and there is no such thing as seeing the four within a person, because one only sees the person. Not only a person — any thing, any body, any thing.
—
And consequently it also comes out: “And from every compound body” — if we have learned that the four elements have the four properties — cold, heat, moisture, dryness — it also comes out that if everything is mixed from them, it comes out that every body also has all four properties. Every body, every body that is composed of the four — “there will be found in it” — there exists in it — “cold and heat, moist and dry together.”
Not simply that you can search for a bit of moisture and a bit of dryness. Rather what? “But” — however — “there are among them bodies in which the element of fire is stronger” — because the element of fire is more dominant, is a stronger force — “such as living creatures” — which have warmth — “therefore the heat is more visible in them.”
Living things, everything that has a living soul (neshamah) and a living spirit (nefesh), it lives — everyone can see that almost all living things are warm. He says, why? Because the element of fire is stronger in living creatures.
There is the opposite: “And there are among them bodies in which the element of earth is stronger, such as stones, therefore much dryness is visible in them.” That means, although it has all four elements, the most dominant one is the element of earth.
—
And I wanted to further clarify. We are very accustomed to a certain materialistic way of accepting what the world is. I cannot explain enough, I will just state the general principle, and one will perhaps be able to use it as a reference point (mareh makom) to know what we’re talking about.
In other words, we think that to explain something is to state the parts, the physical parts that it’s made of. That is what is accepted among us, and in the science called modern science, in the new science, that is what is accepted.
And one must remember that everything written here, even what is written about matter (chomer), is all more abstract (mufshat), all more, as it were, spiritual, or all more conceptual than that. When the Rambam says that a thing is made of things, he does not mean — as he will say — that one can take them apart, made of those things. It’s a more theoretical thing than that.
The same thing: the concept (musag) of matter is something that things can be something else — it is not a thing that one can see. Matter is not a thing that one can see, even matter is not a thing that one can see, or feel, or even count.
Now, the same thing. Another important distinction which is very clear — what I’m saying is not novel, it’s not novel at all. Whoever studies how science changed in the modern era, in the new modern time, approximately from when the generation of the Baal Shem [Tov] came, will need to know that one of the great distinctions is how they understood properties, their qualities.
In other words, things like heat, cold, moisture, and so on. What the Rambam states — moisture is not a physical thing. In other words, it’s not something you can feel. Of course you can feel it, but if you think deeply about what moisture actually is, you see that moisture is a certain reality.
Moisture is not a… Here I want to say clearly that moisture — yes, we sense it. But senses don’t only sense physical things. Because the thing is only the body — that which is a body, that which takes up space, you can say… or space is that a body has a certain size. But the moisture is a property of it, a quality of it.
We, for example, are accustomed to saying that moisture is simply how much water is present. If so, there’s no such thing as moisture — there’s just more or less water. But no, they thought — as we began to say earlier, but now I realize that this is the key point — that moisture is a thing.
And they said clearly: moisture is the kind of thing that the Rambam would perhaps call a “force within a body” (ko’ach b’guf). It’s not a body, it resides in a body, it’s not a spiritual thing (davar ruchani), it’s not an abstract thing (davar mufshat). But it’s an abstract-type thing that is nevertheless part of the world. It’s not something you can count or see in a laboratory.
Question: You mean to say that even if we had the most powerful machine, the best technology, computers, we wouldn’t be able to separate the four elements back out from a person? We can separate the proteins, the whatever, the atomic composition, but the four elements are much more basic — they are the basics of each one of those things that can be separated.
Answer: Yes, according to the theory, yes. The four elements — this is a version of Aristotelian theory as the concepts he teaches here. One would need to know whether it’s really the four elements or not. But the idea of, for example, moisture as well — you can’t find moisture anywhere, but that doesn’t mean moisture doesn’t exist. Moisture is a property of the elements or of a body that is composed of the elements.
Question: Cold and heat and dryness and moisture are much more basic than human beings, because they are properties of the four elements.
Answer: Perfect, correct. This is what they [modern science] said — that there is no moisture in the world, there are only the elements themselves, so to speak, or even not those elements, other elements, it makes no difference. Just the elements themselves — this was indeed said, as you correctly state: if so, what is moisture? Moisture is a subjective thing, it resides in the soul (nefesh).
And then there becomes a whole problem of where the soul comes from, and everyone has presumably heard of the mind-body problem, from Descartes, how the mind can connect with the world. This all came from the fact that he assumed that these kinds of things don’t exist in the world.
But the Rambam and those before him assumed that these kinds of things do exist in the world. Moisture — even though these aren’t truly physical things, you can’t separate them, you can’t send moisture somewhere. True, moisture is always in something. You can’t send moisture alone — you can only send water that is wet, something that has some moisture in it.
Okay, that’s enough, at least so we can grasp a bit of what we’re talking about here. I don’t want to decide what’s correct, not really get into it, but one should understand that when we say “cold and moist,” it’s not simply the same thing as water. Moist is a property that water has, and it’s indeed a real property, a property that resides in the water. Just as we said that fire has the property of being hot — not that fire itself is heat.
—
And in this manner, the Rambam continues and explains: it turns out, as we said, that nothing in the world is purely one of the elements, the same thing — nothing in the world is only cold or only moist. And because there are things, or that “yimatzei guf cham yoser mi’guf acher cham” — one can be hotter than another. Why? Because the fire component is more dominant in that thing.
And also because the heat — the classic question: if there is such a thing as heat, how can one hot thing be hotter than another hot thing? The answer is that the other one has a bit of coldness in it.
It’s an interesting thing: when the Rambam wants to say there that when a person has a fever or when a person is hot, he says that the fire force has become overactive in him.
Question: Yes, it’s too hot. But he says even the opinions that it’s too hot — the person has the same amount of the four elements in him forever. How did one force become more dominant just now?
Answer: No, it’s not like that. Bitterly said, bitterly said — we should always be the same, on the contrary, we should learn. But this is again, we’re getting very advanced. We’ve gotten into science here that we know a bit better.
—
Speaker 1: The Rambam would say that when a person has a fever, or when a person is hot, this means that the force of fire has become overactive in him? Yes, it’s hot. But he says that even what is too hot, the person has the same amount of fire from the four elements in him forever. How did one force become more dominant just now?
Speaker 2: No, no, it’s as you said, as you said. There are others who say the opposite. They say — we’re getting very advanced — we’re getting into science that we know a bit better. But for them, this was once an analogy of the concept of mezeg (temperament/mixture), right? Mezeg avir (weather/climate) is still spoken of today in Hebrew, but mezeg means to say. And they, on the contrary — they learned that illnesses are exactly this, that the balance of the elements… that one fire became more ignited.
It’s interesting, we learned this a bit in the Moreh Nevuchim (Guide for the Perplexed), that the Moreh Nevuchim holds that this is… this is already in the moral realm (olam hamusar), yes.
—
Speaker 1: But he wants to tell us that there is no pure fire. If everything that is hot were entirely fire, entirely hot, there couldn’t be something hot that is hotter than hot. Rather, what is it (ela mai)? It has a bit of cold. One has a bit more heat and a bit less cold, another has a bit more cold and less heat.
Speaker 2: It’s interesting, because indeed fire itself can also be a hotter fire and a weaker hot fire.
Speaker 1: Yes, even hot things. It’s as if you want to say that our fire is also not fire in its pure form (b’taharaso), but it’s fire with all kinds of fragments, a bit of others.
—
Speaker 1: “And there are bodies in which only cold is apparent, and bodies in which only moisture is apparent.” That means, bodies that are only cold — for example, ice. You see only cold, very cold air. Perhaps they truly also have heat, because the only coldness is less cold. But there is — you see only the coldness. Or you see only the dryness.
Or what you see is both — you see cold and dryness equally (kor v’yovesh b’shaveh), meaning it’s even, it’s moderate. Oh — heat and moisture together equally (chom v’lach k’echad b’shaveh), or you see that it’s wet and cold at the same time, or wet and hot at the same time.
—
Speaker 1: Oh yes — heat and moisture together equally. According to the proportion of the element that was dominant in the original mixture — according to how much of that element is present in the body that is a mixture of all these things — the nature of that element will be apparent in the compound body. What you see, you see that the heat is very strongly dominant, is a sign that in that body there is a stronger amount of the element of fire.
—
Speaker 1: And until now we’ve learned how everything is made — it’s called havayah (coming into being) — how everything is made from the four elements. Now we’re going to learn a novel insight (chiddush). Earlier we said that we’re going to find out why people die. So let’s now find out why people die.
We’re going to learn how the four elements go back — they take two parts. But this is all like a loan (halva’ah). The things are made from four elements — it’s not a purchase (mekach), it goes back like the Jubilee year (yovel), I don’t know what. It’s more like a loan that must be repaid.
Speaker 1: The Rambam says: “Since all the bodies we see are composed of these four elements, and everything composed of these four elements will ultimately separate.” When the body ceases to exist, it doesn’t mean it became nothing, but that the four elements went apart — they became separated back into four elements.
As I remember the language of the Sages (Chazal) that the Almighty returns the world to primordial chaos (tohu va’vohu). In order — the world goes back to the elements, that’s one thing. Not tohu va’vohu, but I’m telling you something — it goes back to… Tohu va’vohu is more basic than the four elements. It goes back to how it was before, how it came about.
Speaker 1: There are — but not all in the same way. “Some separate after a few days” — that after the body has ceased to exist, after its composition has ended, then it takes a few days until it becomes separated.
Speaker 2: No, then it is separated. Separated is the same thing. Separated means the body is destroyed.
Speaker 1: Ah, when the composition is divided. There are simple bodies that last a few days — like, I don’t know, a little ant, a simple little thing you have at home that disintegrates. And there are things that take many years, it makes no difference. There are “some that last long and some that last briefly.”
Speaker 1: But the main point, the principle is: “And everything composed of them cannot avoid separating back into them.” It’s not possible that…
Speaker 2: Because all bodies are things that come into being and perish (dvarim havim v’nifsadim).
Speaker 1: You’re saying it backwards. You’re saying they come into being and perish because they can’t… because they get divided back. That is the reason why they come into being and perish. That’s what it means — not two things, it’s the same thing.
> [Novel insight: “Coming into being and perishing” (havim v’nifsadim) is not two separate facts, but one thing — the fact that they are composed of elements (havim) is itself the reason why they must separate (nifsadim).]
Speaker 1: Ah, he says: “Even odem” [a very hard substance], “it cannot avoid separating back into them” — it can’t, it can’t hold itself together.
Speaker 2: Have you actually seen shamir [a legendary stone-cutting substance]? Try this, it’s interesting. “Even odem” — is odem a type of metal?
Speaker 1: I think it’s like the dvarka — he means like the witnesses in the Dvarka [a reference to something very hard/enduring]. I mean, he gives an example of things that appear very strong. It sounds like it survives in fire — like a strong material.
“But it is impossible that it should not perish” — that it should not be destroyed, that it should not be consumed, that it should not disintegrate — “and it returns to its elements.”
And what happens then? “Part of it returns to fire, part to water, part to wind, and part to earth.”
Speaker 2: It sounds like what you said earlier, that the four elements are not a salad that goes back, but when it is destroyed, automatically each one returns to its place where they belong. The sphere of wind (olam haru’ach) to the sphere of wind.
Speaker 1: He goes on in a later well-known halacha to say a bit about how we see this. Or it’s not simple, not that one day you go and see that the gold has become that type of earth. It’s more complicated, but in the end that’s what happens.
—
Speaker 1: Now there’s a question (kushya), can I ask the question? Okay. Now there’s a difficult question. We learned the principle, a great principle in Torah (klal gadol b’Torah): everything made from fire, water, wind, and earth returns to become fire, water, wind, and earth. It doesn’t last forever. It becomes back into the raw materials of the four elements. It goes.
Now there’s a difficult question, a big question. There’s a verse (pasuk) — I remember that one of the things he does throughout the Rambam is, he reminds us of verses that would have been difficult according to his view and he answers them.
I remember that there’s a verse: why does a person die? It says in the Torah as follows: “For you are dust and to dust you shall return” (Genesis 3:19). First of all, it sounds very similar to the Rambam’s discussion. It sounds very similar, because — you are made from this, so you go back to this.
> [Novel insight: The verse “for you are dust and to dust you shall return” sounds very similar to the Rambam’s entire foundational principle — “you are made from this, so you go back to this.” The Torah itself says the same idea as the Rambam.]
I have a question. I told you — okay, it’s not only dust. So why does the Rambam say… One can ask the question even before that: why does it say “for you are dust”? A person is not only dust, a person is four elements. True? But apparently he also wants to hint here at the idea — why does a person die? Do people know why people die? The Torah itself says: “For you are dust and to dust you shall return” — because you are made from dust, you go back to the basic elements.
If so, it’s difficult: why does it only mention dust? Why does it only mention dust? If everything that separates, separates back to them — it gets divided back into the four elements — why does it only say that a person returns to the one element of dust?
Speaker 1: He says that the beginning of the verse answers it: “For you are dust” — because the most dominant force in a person is earth, “because the majority of his structure is from earth” (ki rov binyano me’afar). Or it says here in the verse that the Almighty took dust from the ground (afar min ha’adamah) (Genesis 2:7). He doesn’t answer “because the majority of his structure is from earth” — or it says that the Almighty took dust from the ground, and that is the greatest force of the person. And since “the majority of his structure is from earth,” therefore the Torah calls it that way. But in reality, the other three elements that the person also has from them also return to their elements.
Speaker 1: He wants to emphasize here, so he says — he’s already summing up the whole matter — that this is simply the plain meaning of the verse. But he only answered me why it says “dust” and not the others — because it’s the majority.
Speaker 2: There he basically said that according to how much the majority of it is dust, it only has a small bit of the others.
Speaker 1: We already learned this, that there is a portion that is…
Speaker 2: Yes, he said that one is more dominant.
Speaker 1: Yes, he said in the order of heat or…
Speaker 2: Yes.
—
Speaker 1: Another important point — it doesn’t mean this, as I already said. It doesn’t mean that it immediately… “and when it perishes, it does not immediately return to the four elements” — not that when something decays, when it ceases to exist, it immediately goes… becomes… “rather it perishes and becomes something else… and something else… and something else…”
The meaning is, for example — let’s say you bury an animal, it goes and decomposes in the earth, and it becomes a piece of dust, and something grows from it. But ultimately — “rather it perishes and becomes something else,” yes?
Speaker 2: But what he’s saying is very simple. We said that everything breaks down into its elements. Now, it doesn’t mean that… I mean it means like this — let’s think about it this way. It seemingly means this. We imagine it when you say the plain meaning, but as we said, nothing here is simple, everything here is a bit more theoretical than basic.
Speaker 2: So he says for example — let’s not talk about animals, because animals are more complicated. Okay? A cup, a piece of glass, a glass, is made from sand and water, with all four things.
Speaker 1: No, it’s made with all four things.
Speaker 2: Now, the Rambam says, it will have to — it must become separated, and consequently it will go back to being fire, water, air, and earth. Okay? But it has never happened in the world that a piece of glass suddenly became a bit of fire, a bit of air, a bit of water, a bit of earth. That’s not what it means.
What happened? The glass broke. Gradually it becomes sand. Gradually the sand becomes a bit part of the water. Gradually it becomes… it broke, someone made from it some third thing, and so on and so forth.
> [Insight: “And ultimately things return” does not mean a literal, instantaneous return to pure elements. It means a long chain of transformations — from one thing to another, to yet another — until eventually one arrives back at the basic elements.]
Speaker 2: It doesn’t mean that in the end everything will simply be fire, water, air, and earth. It simply means that when you think deeply about what remains among all these mixtures — what are the basics that are changing here, simply their compositions a bit more or a bit less? It’s the four things.
It doesn’t mean that in the end, after a few thousand years, the world will be left with chaos and void, air and earth. That’s not how it works. It simply means — we see that things die and they change to become other things, but how do they change? They change through the different combinations of fire, water, air, and earth.
Speaker 1: The meaning is that when one thing becomes another thing, it still remains composed of fire, air, and water — the new thing, for example what you’re saying, the glass that broke, received a new form of fire, air, and water, but it’s still composed of fire, air, and water.
Speaker 2: Why should we say that broken means it has more air? Because it’s broken, should you say it has more air in it? Whatever, etc., it has a bit of air. That’s how things become broken. You could say this — they become broken because the four elements are almost never fully in balance.
—
Speaker 1: The meaning is that when one thing becomes another thing, the plain meaning is that it still remains composed of fire, water, air, and water. The new thing, for example what you said about the glass that broke, it received a new form of fire, water, air, and water, because it’s still composed of fire, water, air, and water.
[Insight] Perhaps one can say that the broken glass has more of the element of air, because it’s crumbled, broken, it has more air inside.
Whatever, there’s a difference, it’s a bit…
—
Speaker 1: How do things become broken? [Insight] Perhaps one can say this: they become broken because the four elements are never entirely at peace — they always have a bit of conflict and are opposing one another. Consequently, sometimes one brings its friends and they… I’m giving an analogy.
Speaker 2: It’s not — one of the elements becomes dominant, as if, it becomes more dominant, and that makes a difference between how it was before and how it became afterward.
—
Speaker 1: Now he adds “all things return in a cycle.” One can even say that the dust of the person becomes dominant and then he returns to dust. But the Rambam doesn’t say the elements. I’m thinking now that perhaps one can say this.
Now, besides this, the interesting thing — we’re talking here about “all things return in a cycle.” “Chalilah” means it goes round and round. Just as he also used the word “chozer chalilah” regarding the celestial spheres, that they revolve around. And it’s well known — it doesn’t say it here, but in chapter 12 the Rambam says that just as the spheres revolve in a cycle, in a certain sense, also the things, substances, matter and form, all the elements revolve in a cycle, because the piece of earth that was once this, eventually comes back, and so on — returning in a cycle.
—
Speaker 1: Good. Now we’re going to learn that not only do the things made from the elements change into one another, but the elements themselves also change.
[Insight] This is a proof that the elements themselves are built from one shared matter, of which a part simply became… In truth, the elements themselves can become one another. And the Rambam is going to say this in halachos 11 and 12.
—
Speaker 1: The Rambam says: “These four elements” — the four elements — “constantly change into one another, every day and every hour.” They keep on — they are vibrant, they are boiling, as it were, they keep changing into one another. One becomes the other. He’s going to say.
Not the entire force of fire becomes another, but within the force of fire there are parts that become another element. “Not their entire body” — not the entire body of fire or of the four elements goes to the side.
—
Speaker 1: So he explains: “Some of the earth that is close to the water” — “min” always means “near” — at the edge of earth, there where the sea and the dry land meet, where heaven and earth kiss, there where the sea and the dry land meet, the two elements come together: the earth is primarily from the element of earth, and the water is primarily from the element of water. And there is where the sand becomes more and more wet and marshy and becomes part of the water, and also the water disappears within the earth and becomes dry and becomes earth.
This is interesting, because he said that when water changes, it “crumbles and becomes water.” He didn’t say that the water becomes earth. Here he does say so.
—
Speaker 1: “And similarly, some of the water that is adjacent to the air changes, dissolves, and becomes air.” That is where water becomes… air. Air means wind. Yes, for example, what you see as a cloud is water that has gone into the air, and it becomes — the water from it becomes smaller and smaller, but it becomes just air.
“And similarly, the air — some of it that is adjacent to fire changes, swirls, and becomes fire.”
—
Speaker 1: “Mischolel”? A new word.
– “Misporer” — is what happens when earth crumbles, yes, it becomes water.
– “Mismoises” — is it dissolves, it becomes air, it becomes like that.
– And “mischolel”? I don’t know what that word means. Is that a verb for when air becomes fire.
Maybe one of the group wants to offer a translation?
Speaker 2: “Cholel” means light… it means becoming a fire. Becoming a fire.
Speaker 1: Do you know what it means? I think that fire is star-like, fire is hot. “Cholel,” he says, means “coming into being anew.” It becomes as if “my creator who brings forth the perfect” — it becomes recreated.
Yes, that’s the meaning. That’s not the meaning as the commentators say “coming into being anew.” It means that this is the process that makes it happen. So I don’t know.
I see that the whole process is the process of things becoming more refined, yes, more cold as he says. It becomes, it goes — sometimes it’s more of a coarse thing, and afterward it goes back again.
Speaker 2: “Mishtaneh” means it evaporates, it becomes… “mischolel” means it becomes even less coarse, even more fiery.
—
Speaker 1: “And similarly, the fire — some of it that is adjacent to the air changes, condenses, and becomes air.” He said the reverse of what I said earlier. He’s going to present the entire cycle all at once.
“And similarly, the fire — some of it that is adjacent to the air changes, condenses, and becomes air” — it stops being fire, it becomes air. “Miskanes” — “miskanes” means it gathers together, it becomes more compressed, yes, more — how do you say — dense.
Speaker 2: Air is denser than fire?
Speaker 1: That’s the principle I mentioned earlier again.
“And similarly, the air — some of it that is adjacent to the water changes, condenses, and becomes water” — it becomes water.
“And similarly, the water — some of it that is adjacent to the earth changes, condenses, and becomes earth.”
—
Speaker 2: Because with water, one would have said that the water gets dried out and only earth remains.
Speaker 1: Yes, that’s what you’re saying, but he didn’t say it that way, and not because he was a fool who didn’t understand mechanics. No, rather he says it as it appears on the surface.
Speaker 2: It doesn’t appear that way on the surface.
Speaker 1: It doesn’t appear that way on the surface, but you’re looking at it today after we’ve learned a certain way for a few hundred years, and we’re brainwashed to look at things that way. It looks exactly the same, it actually looks more like this.
Speaker 2: It looks exactly the opposite.
Speaker 1: There is no dispute whatsoever that modern science is less like how things appear than the science of that time. Okay.
—
Speaker 1: “And this change happens gradually over the course of many days” — it takes a long time. The change requires time, over the course of many days. This alone is a very long change. For example, the change of a glass breaking, that you can see in a few weeks. But for water to become earth, that takes a long time.
And all these changes also happen as he said earlier — without awareness or intention. Not that they consciously nullify themselves.
Speaker 2: Exactly.
—
Speaker 1: “And not the entire element changes” — it happens, but never that one of the elements should become dissolved. Not the entire element becomes changed. “Until all the water becomes air, or all the air becomes fire.” Why? “Because it is impossible for one of the four elements to be nullified.”
Speaker 2: Aha.
Speaker 1: “Rather, some changes from fire to air” — a bit of the element, from one element can become the other element — “and some from air to fire, and similarly between each and every one, and among its companions the change is found among all four of them, and they return in a cycle” — afterward they come back.
—
Speaker 2: So, it’s very important that it always remains — the “between all”… that is, that there is fire, water, air, and earth — that always remains. The only question at the end is… and how much of each remains? But there is never — he never needs a word for “there isn’t.” There isn’t — there is an important principle: all four must always remain, it wouldn’t work otherwise. The thing he’s saying is that they alone, those four alone, are not fixed. A part of it — it’s simply the cyclical return. It doesn’t change anything. It’s not simply that one day the air will win and there will be only air. It will never win.
Speaker 1: Yes.
Speaker 2: It’s always like what it says — borrowing and repaying. It borrows and it pays back.
—
Speaker 2: So, earlier it was said that the four elements are found on a sphere.
Speaker 1: No, beneath a sphere.
Speaker 2: Beneath a sphere.
Speaker 1: Beneath the spheres. Now we’re going to learn an important thing that will be stated briefly on page 5. A real thing. We learned that there are three levels in the world, right?
– There are the spheres. Or from the normal categories: there are the angels.
– There are the spheres.
– There is the lower world — the lowly and dark.
Now you’re going to learn the secret of the connection between the three levels.
—
Speaker 2: You know, they just discussed how the world works going forward. It is — the elements change, then the compounds change, things with the compositions of the elements, and then everything changes — people live and die and are born — everything revolves around the changes of the elements. Now you’re going to learn a secret…
Speaker 1: How does this happen? That’s what he says…
Speaker 2: How does what happen?
Speaker 1: From this change.
Speaker 2: This change — he says the change, one must think that this change causes all changes. This is the basic change: that a bit of water becomes air, and so on, and then the water mixes into the air. He doesn’t say this here, but that’s…
Speaker 1: He does say it, he says it in halacha 14.
—
Speaker 2: From this change — who causes it to change? Why indeed? Why does one push into the other?
The Rambam says as follows: “And this change occurs through the revolution of the celestial sphere” — since the sphere revolves, somehow it makes everything revolve a bit. So the fact that the sphere revolves, it also causes the air and the water to revolve into one another. There is a technical explanation of how this works, but he doesn’t say it here.
“And from its revolution the four elements combine” — from the spinning of the… everything is a spinning top. The spinning of the sphere becomes the four sides of the spinning top, of the four elements that the top spins.
“And from them human beings are composed” — from them comes… because if nothing were spinning, if things would have stayed in one place, each element would have remained by itself.
How do human beings come about, and living creatures (nefesh chayah) — meaning animals (ba’alei chaim) — and vegetation (tzomeach), and stone and metal (even u’mateches)? Yes, what is that which is often called the inanimate (domem). The Rambam doesn’t actually write “domem” at all, but I recall, it always says stones and metals. Those are the inanimate things.
This comes about because all things are compounds of the four elements — it comes about through the sphere rotating. The sphere mixes up the elements: sometimes they mix a bit more, sometimes they mix a bit less. From all these various mixtures come human beings and animals, etc., etc.
—
Speaker 2: It’s interesting, because the sphere rotates with life and with awareness (da’as). You can restate it that the sphere, which is next to the four elements, mixes around the four elements. It is the one that stands and stirs the great pot. But it doesn’t mix in order to create the four elements — it doesn’t mix for the sake of its own revolution (sivuv), but as a result of it there is a byproduct (po’el yotzei) — the four elements get mixed around.
—
Speaker 2: Now, all of this is to explain how the matter (chomer) comes about. The matter is the matter. But what about the form (tzurah)? Every thing must have its form.
There are humans and animals (behemos) and cows and inanimate things. They are all from the four elements. The difference between a human being and a living creature — both are a combination of the four elements. So what makes one different from the other?
There are two distinctions:
1. One is in the matter — it could be that an animal has a different combination. Matter alone can have a different combination.
2. And one is in the form — besides the fact that it needs to have a different form, that is a separate matter.
So one still needs to understand how the forms come about.
—
Speaker 2: He says as follows: The form — “and God gives each body the form appropriate to it” (v’ha-Kel nosen l’chol golem v’golem tzurah ha-re’uyah lo). Every raw body (golem) needs to have a form that belongs to a particular body.
For example, the mixed flour with sugar — you can’t make a person out of it — you can make a cake out of it. The form of a cake can apply to it, not the form of a human being. Every body, every combination of the four elements, from which a different type of creature comes about, needs to receive a different type of form. It doesn’t happen on its own.
God is the One who gives — for a particular body, from a particular combination of the four elements, He gives a form appropriate to it. This is not for just any one — because there is a certain matter for which it is fitting, it has the right combination.
The form of a cake can apply to this, not the form of a human being. In order for there to be a human form, there needs to be… Every body, every combination of the four elements, from which a different type of creature comes about, needs to receive a different type of form. It doesn’t happen on its own.
What happens here? God is the One who gives — for a particular body, for a particular combination of the four elements, He gives a form appropriate to it (tzurah ha-re’uyah lo). “Appropriate to it” — it is fitting for a particular one, because there is a certain matter that is fitting for a form. The matter for which it is fitting, it has the right combination of the four elements, from which a good person can come about — God gives it the form appropriate to it.
What is “appropriate to it”? Through whom? Through an angel (mal’ach), which is the tenth angel, “which is the form called Ishim” (she-hi ha-tzurah ha-nikre’es ishim). The tenth, the lowest one. The tenth, which is close to the earth (eretz), which the angel sees — is the… just as it says “and the man Gavriel” (Daniel 9:21), “ish” is a name for an angel.
When the angel called Ishim or Ish — it gives the forms for everything that has forms. All the things that have forms in the world, everything comes from the angel called Ishim, which of course originates from God. Everything is from God.
This means, the lowest sphere mixes around the four elements, and the lowest of the angels is the one who is appointed (memuneh) to give the forms.
—
Interesting. What do the ones higher than this do? They are busy with themselves. The spheres higher than this and the angels higher than this are not busy with those below (tachtonim). No one is busy with them. The tenth angel is also not busy with them. It’s simply because it is the closest.
It doesn’t act — you have to remember — the intention of the higher beings (elyonim) is not the lower beings (tachtonim). But God does it. God does everything, that’s not the point.
Fine, but what do you mean to say? It doesn’t do it with intention? The Ishim does it… its intention is not that. It doesn’t mean that the Ishim thinks “I want to make people.” The only One who thinks is God alone. Even that is perhaps not so simple.
But the Ishim — its power is what gives there, that’s all. It is simply the closest. Why does one say that it gives it? Because it is the closest. Not that the higher one gives it to it. It arrives at this point, this is the next one, one step before the human being or before all the things that exist in the world — is the tenth angel. It transmits and it arrives at its level.
That’s all. Not that it gives because it stands beneath it. That would be a very materialistic (megushom’dige) way of thinking.
—
Okay. What is the form? Not what is the form. Yes, one can say what the form is, but every thing has a form. Now the Rambam is going to state a principle, a great principle regarding matters of form and matter, an important thing.
So now the Rambam has explained what matter is — matter is a combination of the four elements. Now he is going to explain what the form of matter is. He has already said who gives the form, and now he is going to say…
He is not going to say what form is. He is not going to say something about form. He is going to say things about form. What is he going to say about what it is? He is not going to say what it is. He is going to say what the form of a human being is — that he is going to say, an important thing. But he is not going to say what form is.
Form is simple, straightforward. He hasn’t explained the meaning of the word “form,” or the meaning of the word “body” (golem). Form is what a thing is, that’s all. No more and no less.
But he says an important thing, and it’s understandable, this is because apparently it’s an introduction… I already know why this is an introduction. This is a very necessary introduction for everything that is discussed regarding matter and form.
Chapter 14, the Rambam says, let’s read it for a second:
“You never see matter without form or form without matter” (le-olam ein atah ro’eh golem b’lo tzurah o tzurah b’lo golem).
The Rambam says, remember an important thing: you cannot see, you have never seen — neither matter without a form. People think that what you see is matter — that’s not correct. You don’t see any matter without a form, and certainly not a form without matter. You have never seen either of them.
So how do you know? Why do you divide it? One only sees the combination of both together. Matter that is in a form, that is what one sees. Matter that has a form — matter that has a form together, and one only sees both together. Everything you see is matter that has a form.
So why did you ever think of the idea that you have matter and a form? How is there a division? How do you divide it into two things, that this comes from here and that comes from there?
Rather — “rather, the human mind divides the body that exists in his thought” (ela lev ha-adam hu she-mechalek ha-guf ha-nimtza b’da’ato) — this means, in my mind, “in his thought,” I see a body, so now in my mind there is a body, right? When I see something, I now have an internal concept of it, and I divide it. I can see that the body, for example the carriage, could be something else. I understand that this can be matter and this can be form.
And because I divide the body, an entity that exists in my mind — “and knows that it is composed of matter and form” (v’yodei’a she-hu mechubor mi-golem v’tzurah) — I can know that it is composed of matter and form, but I can never see one without the other.
And not only that, he also knows — “that there are simple bodies” — this too he knows from contemplation (hisbonenus).
The meaning is again, the words “that exists in his thought” — what is found in my mind, not that one divides the body. You mean to say that the body that I am touching, the body that I see — in my mind I divide its matter and form? He means to say that I cannot even divide a body that exists to my senses (ha-nimtza le-chushay), in my senses, and divide it — only in your mind can you see and separate the matter and the form.
Furthermore, I think of a body, I have in my mind a picture of that body or a concept of that body — the picture, the concept, I can divide. I cannot take a body itself and divide it into matter and form — that I cannot do. We are only speaking of the concept.
And not only that, the same thing — the four elements — is very important. All these things, all these things — this is my greatest observation that I have been saying the entire time — that all these things are intellectual constructs (musagim machshava’ti’im), all these things are in the mind. Nothing of the concepts that we have learned until now is something that one can see.
The results, the outcomes one can see — that things change and the like — but the essential concepts… the same thing with the four elements, as I have also never seen any one of the four elements externally, apparently. I said that this is not clear to me, but it appears that the Rambam is saying it here.
“And knows that there are bodies whose matter is composed of four elements” (v’yodei’a she-yesh sham gufim she-ha-golem shelahem mechubor me-arba’ah yesodos) — these are all the things that we see. How do we know? Because we see that they change.
“And bodies whose matter is simple and not composed of another matter” (v’gufim she-ha-golem shelahem pashut v’eino mechubor mi-golem acher) — these are the bodies of the moon (levanah) and the celestial spheres (galgalim), their matter is simple. Simple means that it is simple, it is made of only one thing, not composed of two types of matter, but it is also matter.
And what about the forms that have no matter at all? We have never seen them, not that they were separated from something.
They are called angels — “and the forms that have no matter are not visible to the eye, but are known through the ‘eye of the heart'” (v’ha-tzuros she-ein lahem golem einam nir’im la-ayin, ela b’ein ha-lev) — with the eyes of your heart you can see it — “just as we know the Master of all without seeing with the eye” (k’mo she-yodim adon ha-kol b’lo re’iyas ayin) — just as one can know God without seeing Him.
See? How? From understanding. That means, we can know the angels without seeing them. Understanding that there must be angels. Yes. And also what they are — what sort of thing they must be.
Up to here, this is a great principle regarding the matter of matter and form, regarding the levels of the ladder (alei sulamos), and all three levels that we have now learned.
—
Now comes an entirely new chapter, one could say. Before that I mean — this section perhaps I placed here under the form of man, but it could be that it is in the sense of presenting the general principles first (b’chinas makdim ha-klalus). Perhaps we covered it last week, I don’t know.
Now we are going to learn what a human being is. A very important section, but also a great deep matter (sod), the Rambam is very brief (mekatzar). So, yes, let’s read until the end of the line. Yes. Don’t turn off a light, we’ll see.
I want to say as follows: The soul of all flesh (nefesh kol basar) — the soul. We spoke earlier that there are living beings (ba’alei nefesh), yes, a living thing. Ba’alei nefesh simply means — let us remember — nefesh stands for whatever it is that makes a living thing a living thing, no less and no more (lo pachos v’lo yoser).
So now, we have seen that every thing has a form. We said that every thing has something that makes it what it is. So if it is something — it’s not just wood, it’s a table. So it has a form.
Now, however, there are living things, which have a more complicated form. Therefore they are called ba’alei nefesh (living beings).
“The soul of all flesh is its form that God gave it” (nefesh kol basar, hi tzuraso she-nasan lo ha-Kel). We learned earlier through the appointed angel, but God directly — in the end, the higher a thing is, the closer it is to God directly.
God gives the soul of every thing — that is simply its form. That is the soul of a living creature (ba’al chai). It’s as much as saying about a very simple thing: you could say that if one would have called a table something with a soul, one would have said that the soul is the table-ness in it — the format, the way it is put together. The table-ness in it, the table — that is the soul.
But a table doesn’t have a soul, because a table doesn’t do anything. So it doesn’t have that sort of form, it has a lower level form, you could call it. A living thing — it needs many things, it’s complicated — so it has a soul. That is the distinction. Soul is a name for the form of a living thing. And we say that God gives it, God gives the forms of everything, as we learned earlier.
—
Now, what is the meaning? Here we are going to say that a human being doesn’t just have a soul called the animal soul, as we said “the soul of all flesh,” “the soul of all living things.” A human being has an even greater soul.
The Rambam says: “And the extra knowledge/intellect found in the soul of a person” (v’ha-da’as ha-yeseirah ha-metzuyah b’nafsho shel adam) — in the soul of a person there is additional knowledge, extra knowledge (da’as yeseirah), more than what exists in a living creature, in another living creature, not a human being.
This is “the form of the person who is complete in his knowledge” (tzuras ha-adam ha-shalem b’da’ato).
This means, which person are we talking about? Not just any person. There is a person who is not complete, an incomplete person, a minor, or someone who doesn’t truly have this knowledge, he doesn’t have the extra knowledge (da’as yeseirah). But the form of the person who is complete in his knowledge…
In other words, one asks: What is a person? Is the form the answer? This is yet another meaning of the word “form” (tzurah). Or it’s the same meaning — I’ve been saying the whole time, you ask about something: What is it? What is a person?
So it’s like this — it depends which person. A person who doesn’t have much intellect — the answer is, he is basically an animal. An animal that has a bit more knowledge (da’as). Okay, no problem.
But there is a person, an “adam ha-shalem b’da’ato” (a person who is complete in his knowledge), who knows everything, he knows everything that a person can know. This is the extra knowledge (da’as yeseirah) that makes him a person. Because what is he? He is a thing that knows. A thing that knows completely.
The humanity within him is the knowledge within him. But only a person who is an adam ha-shalem, not just any person.
That means, a person who is an adam ha-shalem has more humanity within him. He is the true person. The other one still has a long way to go to become a complete person. He is a person in potential. The entire work of a person is to become a person — as it says “na’aseh adam” — “let us make man” (Bereishis 1:26).
—
“And regarding this form” — that is, the form, in other words, the extra knowledge (da’as yeseirah), which is the form of the complete person (tzuras ha-adam ha-shalem) — regarding this form, that is, in other words, what it truly means to be a person — “it is stated in the Torah, ‘Let us make man in our image, in our likeness'” (Bereishis 1:26).
“Meaning that he should have a form that knows and grasps ideas that have no matter, until he resembles them” (kelomar she-tihyeh lo tzurah ha-yoda’as u-masheges ha-dei’os she-ein lahem golem ad she-yidmeh lahen).
In other words, the Rambam apparently learns that “in our likeness” (ki-d’museinu) means like the likeness of the angels (ki-dmus ha-mal’achim), yes, not God Himself. Or at any rate, it does say that God speaks to the angels. “In our image, in our likeness” means like us — the word “Elokim” here means angels. Like us, like the form that has no matter within them.
Or it could be God Himself, who also has no matter. So in a certain sense, he is also similar to God Himself.
A person has such a form that he understands — just as an angel can understand without a body, a person can also understand without a body. A person understands things without a body.
It could be that he even understands it without a body — that’s yet another thing.
The Holy One, Blessed Be He — here it says that he understands things that have no body, have no matter (golem), and in this he is similar (domeh) to them. Just as they have no matter, a form is not matter, a person’s form, a person’s knowledge (da’as) is also not matter, and he also comprehends non-material things.
But it’s important to know, a Jew once again, that he is similar to them when he grasps (masig) the—
Speaker 1: A person understands things without a body. It could be he even understands it without a body — that’s yet another thing.
The form without matter? With that he is similar to them. And does he also grasp it with his intellect (da’as)? Does he not grasp it with his matter? With his physical hand?
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: With that he is similar. Just as they are form without matter, so too the intellect (da’as) of a person is a comprehension of form without matter. The complete person (adam ha-shalem).
Speaker 2: Yes, that’s what I mean.
Speaker 2: But, doesn’t it depend on… this is indeed an intellect and a body!
Speaker 1: No, no. The answer is coming. Because it doesn’t properly stand here. But the answer is coming.
Key insight: The intellect that understands — the intellect is not a physical thing. We are very accustomed to a superficial and physical way of thinking, as if only something that is a body can understand. Understanding is inherently not a physical thing! Even — I said this earlier — it doesn’t even hear physical things.
Speaker 2: It resides in the brain, yes?
Speaker 1: It doesn’t reside in the brain. One needs a chamber of a brain to function from — but perhaps not a dwelling place of knowledge. But now, we just want to have it in a vessel. It happens to be in the brain, but it’s not truly in the brain. Why? There are proofs that it can live without the brain, as we will see.
—
Speaker 1: Rather the opposite — turn it around. Therefore, the Rambam already says, and we haven’t gone around buying foolishness with proofs, but this is how he understands it.
For some — but the important thing here is simply, for some — I remember that one of the points here is that there are certain verses that people have errors about. People can have an error, people can say, it says “Let us make man in our image, in our likeness” (Bereishis 1:26), and a person understands it as, at least, like a king, perhaps like God Himself. It seems driven — no, you don’t understand at all what you’re positing. For some —
Speaker 1: So, form (tzurah) is like “that which is visible to the eyes” (ha-nikeres la-einayim). A person has two forms. The word “form” (tzurah) can have two meanings:
– Form (tzurah) can mean the shape, or form, that one can see with the eyes — the impression and the stamp and its effects — it is an imprint of the body, how the body looks.
It is not about this that the Torah says “Let us make man in our image, in our likeness.”
He therefore says why — because this doesn’t mean “image” (tzelem) at all. “Image” (tzelem) in the Torah means “form” (tzurah) — not in the sense of “form” that is visible to the eyes, but rather a form that is not embodied (tzurah she-einah glumah). Why? Because there is indeed an “eye of the mind” (ein ha-lev).
Speaker 1: But we find that the form visible to the eyes — says the Rambam — is not called “form” (tzurah) in the Holy Tongue. It is called “appearance” (to’ar). For that the term is “to’ar,” as it says “beautiful of form” (yefas to’ar — Devarim 21:11). “Beautiful of form” doesn’t mean someone who has a beautiful intellect — it means someone who has a beautiful body. That is specifically his body, the form visible to the eye — that is called “to’ar.”
Key insight: But the Torah does not say “let us make man in our *appearance*” (b’sa’areinu) — because neither man nor the angels have an “appearance” (to’ar). What does a person have? “In our image” (b’tzalmeinu) — in other words, a form. What is that? The intellect (da’as). That is what a person has.
Speaker 2: Right? Very good.
—
Speaker 1: This means that a person has two forms, one can say. He has the form that is the form of the matter, and after he has the form of the matter, he has a form — or not that he has a form, but there is a form that has some connection with the composition of the body and soul.
Every thing has two forms in this sense. Almost everything has an appearance and also has what it is — it’s not the same thing. The word “form” (tzurah) has two meanings.
Speaker 2: There is form in the sense of appearance (to’ar), but there is also matter and form (chomer v’tzurah). A person has matter and form, but he also has, you’re saying, something called intellect (da’as), and that is also called form.
Speaker 1: That’s what we’re going to learn in the next section — the distinction you’re making. You’re right, but for now we’re still holding at one section.
Speaker 1: For now he says this: that what a person is — that the essence of the complete person (adam ha-shalem) is his intellect (da’as) as his essence. That is the meaning of “person.” Therefore the intellect, that which is the meaning of “person,” that is “in the image of God” (b’tzelem Elokim) — he is in the image of the angels.
Speaker 1: Then he says — and you are right — that it’s true that besides this, a person also has an animal form, he is after all a living thing. He says, but this is a perfect work of God and very good.
Speaker 2: Why does he need to let himself learn this?
Speaker 1: Because you’re asking me good questions. It’s not such a difficult question —
Speaker 2: No, it’s true, because a person also has two matters and forms, there are different levels.
Speaker 1: Why does he say this? Why isn’t the soul found in every living being (nefesh ha-metzuyah l’khol nefesh chayah) — this that you’re saying here, that about this it says “image of God” (tzelem Elokim) — that a person has an image, some higher level of image, but isn’t that the basic image?
Speaker 2: That the soul which becomes… again, the image is also called soul (nefesh).
Speaker 1: No. Because we say that a person is a living being with a soul (chai b’nefesh) — it’s the same thing as saying that a person is matter and form.
Speaker 2: Again, again, again — I don’t know when to say it.
Speaker 1: The person, the intellect about which it says “image of God” (tzelem Elokim) — that is the form of the person complete in his knowledge (tzuras ha-adam ha-shalem b’da’ato). That is the meaning of “image of God.” That is not — it’s not the form visible to the eyes, and it’s also not the form or the soul that a person has as any living being, as an animal. Right?
What does “the soul found in every living being” mean? “Through which one eats, drinks, reproduces, senses, and thinks” (she-bah okhel v’shoseh u-molid u-margish u-meharher) — he feels, he thinks. Yes, all these things. “Living soul” (nefesh chayah) because animals have this too, animals have this too. It is not about this that “image of God” (tzelem Elokim) is stated!
Rather — “rather, the intellect, which is the form of the soul” (ela ha-de’ah she-hi tzuras ha-nefesh). The form of the form, as it were (tzuras ha-tzurah k’ilu).
Speaker 1: The soul (nefesh) is the form of the matter — one can interpret it so, yes. There are places where the Rambam says this explicitly. Not Shemonah Perakim (the Rambam’s introduction to Pirkei Avos), explicitly — and I remember the Rambam says explicitly that the human intellect (da’as ha-adam) is like a form for the matter.
Key insight: What this means — always matter and form have a level, where above all the derivatives are a form, and they become the matter for the thing that is made. The same thing can be that the animal soul (nefesh ha-behami) of a person is the matter for the form of the person, which is the form of the soul (tzuras ha-nefesh) — which is the image of God (tzelem Elokim).
Speaker 2: Yes.
—
Speaker 1: Good. He says “even though the form of the soul” — first, therefore he says it twice, one needs to understand why. Okay.
He says, many times one calls — as in the Torah, or what does one call — the intellect is called “soul” (nefesh) or “spirit” (ruach), and people can think that we’re talking here about the basic soul or spirit, which simply makes a person live and drink and eat — the simple life force (koach ha-chayim).
“So that you should not err regarding homonymous terms, and each term should be understood from its context” (kedei she-lo tit’eh bi-shemos ha-meshutafim, v’khol shem va-shem yilamed me-inyano).
Speaker 2: Yes, he’s saying here as a general rule, that when the Torah says “soul” (nefesh), we need to know “from its context” (me-inyano) — from the context, apparently.
Speaker 1: Yes, “inyano” means context?
Speaker 2: Like here “it should be understood from its context” (yilamed me-inyano), yes? From the context.
Speaker 1: From the context. Okay, let’s finish, and let’s once more quickly make a quick summary.
The Rambam says here altogether what I’m telling you. He said two terms:
– He said a term “living soul” (nefesh chayah) — this is the living soul that all living creatures have.
– And he took here “image” (tzelem) — which is the “form of the complete person” (tzuras adam ha-shalem).
The Rambam says, you should not think that the Torah always insists on calling these two things by these two names. Many times it can say “soul” (nefesh) and it means the form, or perhaps the reverse. The reverse perhaps not. But many times it can say “soul” and it means the form.
So one must be careful with the names, the words that one sees, and understand from the context what is meant. Just as we said a desecration of God’s Name (chillul Hashem) — from diminishing God from His greatness — one must also not make a desecration of the name of man, by thinking that he only has a soul, only a basic soul. Rather, one must remember that he has a higher soul, a form-like soul.
—
Speaker 1: “And this form of the soul…” — now I can understand why a person lives forever. He told me earlier that in this chapter we will understand why people die. I thought we were going to understand why people die. But we’re also going to understand which part of a person doesn’t die — why people die and why the soul (neshamah) doesn’t die.
He says a simple thing: “And this form of the soul” — he already says. We learned earlier that what causes death is that the elements become separated back to their… they cycle back, they return under a new combination of elements.
But he says, the form of the soul, the intellect (da’as) that a person can grasp as form — as he said — “it is not composed of the elements” (einah mechuberes min ha-yesodos) — it is not composed of elements. It’s not a body, it’s not composed of the four elements so that they should separate from each other — therefore it is not something that must die.
Speaker 1: He says, “and it is not from the power of the soul/life-force” (v’einah mi-koach ha-neshamah) — it’s also not from the power of the life-force. He means the life force (koach ha-chayim), the soul that he has until now been calling “nefesh.” It’s not from the power of the life-force, from the force that lives in the person, that the intellect should need the life-force — “as the soul needs the body” (k’mo she-ha-neshamah tzrichah la-guf). The life force can only live in a body — it’s a life force that gives life to the body and lives in the body. But the intellect doesn’t need the life-force.
As long as a person lives it is connected, it’s something put together, but it doesn’t reside in the life-force — “rather, it is from God, from the heavens” (ela me-eis Hashem min ha-shamayim hi) — it’s directly from heaven.
Just as he says “form” — all forms are dependent on a form, which is a form for the body. This is a form that is not a form for the body.
Speaker 1: Therefore, “when the material body which is composed of the elements separates” (k’she-yipared ha-golem asher hu mechubor min ha-yesodos) — when the material part of a person, the material component of the person which is composed of elements, becomes separated —
And also so, and also yes, the soul thereof, the form thereof, is lost — “and the soul/life-force is lost” (v’to’vad ha-neshamah). The soul that gave life to that material body is lost.
Why is it lost? “Because it only exists with the body, and needs the body for all its functions” (l’fi she-einah metzuyah ela im ha-guf, u-tzrichah la-guf b’khol ma’aseha) — it is only a force that gives life to the body. Both — just as the body needs it, and it needs the body. That’s a little weird way to say it, but anyway —
So when this happens, that the elements become separated back, and the life-force is lost — he doesn’t say here where it goes, it is lost. It doesn’t go anywhere, it is lost.
Key insight — parable: Where does the “table-ness” of a table go when you break a table? It doesn’t go anywhere, it is lost.
Speaker 1: But that’s not everything — there is still a part that lives. The form, the intellect — “this form will not be cut off” (lo tikares ha-tzurah ha-zos) — the form is not cut off, it is not severed.
Why? “Because it does not need the soul/life-force” (l’fi she-einah tzrichah la-neshamah) — if it would have needed the life-force, when the life-force ceases, that would have ceased too. But since it does not need the life-force in its functions — the power of the intellect doesn’t need the soul and the life-force in its functions. “Its functions” (ma’aseha) means “its knowing” (da’atah) — its actions are its knowledge, yes?
Speaker 1: “ela yoda’as u’masheges” [rather, it knows and apprehends] — the power of the form is that it knows and apprehends “ha’de’os ha’prudos min ha’glamim” [the ideas/intellects that are separate from material bodies] — that it can apprehend ideas that are separate from material bodies. It can apprehend angels, it can apprehend abstract things. “v’yoda’as borei ha’kol” [and knows the Creator of all] — it can know God.
Speaker 2: It’s as if he’s not saying that it *can*, he’s saying that it *knows*.
Speaker 1: It never needed — it knows. He doesn’t say that it can.
Speaker 2: You’ve been inserting the whole time that it *can* — it doesn’t say it can, it says it knows.
Speaker 1: It can, and that comes from knowing. “Einah tzrichah” — it never needed. The da’as never needed to have!
Speaker 2: So what does it do? What does it actually need?
Speaker 1: When the neshamah is not there, it can continue to exist, because from the outset it didn’t need the neshamah.
Speaker 2: Yes, what does it need then?
Speaker 1: It can continue on, and be what it is — that it is a knower, and apprehends the ideas that are separate from material bodies. It can apprehend forms.
Speaker 1: But I mean one thing — and it knows and continues to know the Creator of all — and consequently that is the meaning of “v’omedes l’olam u’l’olmei olamim” [and it endures forever and ever].
—
It can, and that comes from knowing. One thing — it never needed to have a need, the da’as never needed to have the neshamah. So what does it do? What does it actually need? When the neshamah is not there, it can continue to exist, because to begin with it didn’t need the neshamah.
Yes, what then? It can continue on and be what it is — that it is a knower, and apprehends the ideas, and the Creator of worlds. One can intellectually grasp forms, and it knows and continues to know the Creator of all, and consequently it endures forever and ever.
—
But what did change? What changed in the da’as, seemingly? That before, the person saw the da’as as a part of himself, which had already existed, so he had some connection to the body and nefesh.
—
What occurs to you? I only meant with one ear. How is my da’as different from your da’as? One thinks it rests on my body and nefesh. Why is it different? It is after all… it’s not so. That is yours.
That is the da’as that was only created for the sake of the neshamah. I do have it. He says the… ha’nefesh ha’metzuyah… no, the… nefesh kol basar — formation, so that was given, it won’t help. Yes, yes. That is — he’s speaking about, I’m speaking about da’as as a formation. Nefesh within nefesh. As long as a person lives, it exists within the nefesh. It has something upon it. Nefesh — Yisrael, adam means the next level, adam. But the adam is also a separate emergence, and not… it’s very clear. It’s one of the great… it doesn’t say this anywhere in the Rambam.
This is a problem that people have had, as you say. But it never says here in the Rambam that it’s yours. And it doesn’t even make sense to say it’s yours. It’s God’s. From Hashem, from Hashem, from Hashem — when He says it. It’s your da’as.
—
You have a whole heart saying, I want to be cautious here, because it can be very brief. You’ve put a whole heart into saying that he *can*. It never says in the Rambam that Moshe *yachol lada’as* — is able to know. It says your da’as. It’s the knowledge in actuality — that’s what he calls it, that is the knowledge. The koach [potential] is something that belongs to you. The ability perhaps belongs to you. But the actual knowing is the knowing itself.
To whom does the science of reality belong? To the distinction in the land versus the other part of the person — is it aware of the knowledge? How does one know that it’s everywhere? Where does it say here? It doesn’t say.
—
In what way is this knowledge related to the person? Where does it say here that it’s related to an individual person? Have you found such a thing in this chapter? I haven’t.
That is indeed what the Rambam places into the entire study of nefesh and creation. Very good, because that’s what he means. To be a person is not to be a personality — it is to be one who knows his Creator. It’s not something that belongs to Yoelish or to Yitzchak or to any person. It belongs to God. He truly deserves to have that, just as God deserves him.
But it’s not the same way as God knows Himself, rather it’s something different. It’s the person who knows his Creator. It’s the knowledge-path. Very good, but not *a* person — *the* person.
—
And in what way does it relate to each individual person? Have you found that it says such a thing here? I don’t understand.
It’s a great problem. The Rambam in the Moreh Nevuchim [Guide for the Perplexed] mentions this problem. They say that nobody knows the answer, or one reads that it’s a difficult problem. It’s a problem of knowledge.
But one must remember that it’s not clear, it’s not so. I don’t see it. Whoever learns a bit of Chassidus, for example, knows that the whole matter of thinking about oneself is the problem of the body. A neshamah thinks about God. A neshamah doesn’t need to judge, to ask how can the neshamah receive reward? You understand? The neshamah ceases to be “you” and begins to be God or with God. Very simple.
—
Alright, but… right here. Yes, Shlomo in his wisdom… one can delve into very deep matters. Yes, one shouldn’t. Shlomo in his wisdom… very good.
Everything we’ve learned is a verse: “V’yashov he’afar al ha’aretz” [Koheles 12:7]. We’re speaking here about the person. The dust-part of the person returns to the earth, as we learned earlier that the four elements become separated again.
“V’ha’ruach tashuv el ha’Elokim asher nesanah” — here “ruach” he’s speaking about the formation, yes, the knowledge of Hashem. “V’tashuv el ha’Elokim” — it returns. So that goes back. It was something in a separate world, but in a world of bodies. Now it becomes again a part of the general world of souls. “V’tashuv el ha’Elokim asher nesanah.” Okay, one needs to understand. The Rambam explained it. That’s it for now.
—
Now, if we want to make a summary — it returns from knowledge of his Creator, and it becomes again knowledge of Himself?
What? Where does it say knowledge of Himself? Like God knows Himself?
No, it’s still a created thing. It can’t become a god. It knows God in the best way that a neshamah can know God.
—
Alright. If you haven’t understood until now what the Rambam wanted in the first place, you shouldn’t worry, because here the Rambam comes to explain to us that even though one can’t fully understand it. He says that with this, one won’t understand.
Kol ha’devarim ha’eilu she’dibarnu b’inyan zeh k’mar mi’dli hem — it’s like the little bit of moisture that drips out of the bucket, from the pail, from the bowl. A drop, a drop from the sea.
—
Ah, interesting. Earlier by the angels it said “tipah min ha’yam” [a drop from the sea], now it says “k’mar mi’dli” [like a drop from a bucket]. Kol ha’devarim ha’eilu k’mar mi’dli — that’s what it says there. But until now he was speaking about God Himself and the world of angels, now he’s speaking about the person. The person is not as great as the sea, the analogy is a bit smaller. True.
Well, it’s still a drop, but then the drop was from the sea, and now the drop is from the bowl. Okay.
U’devarim amukim hem — deep matters. He says clearly, he wants someone no depth in this matter of chapters one and two, because there one wants to explain to us something that is so many levels above us, and that is the world of angels, the world of separate forms.
But it’s still deep matters.
—
He says, u’vi’ur kol eilu ha’devarim she’b’perek shlishi u’revi’i hu ha’nikra ma’aseh bereishis. What was in chapters one and two was ma’aseh merkavah, chapters three and four is called ma’aseh bereishis.
U’chvar tzivu chachamim ha’rishonim — that not only ma’aseh merkavah should one not expound upon. There by ma’aseh merkavah there were stricter things, they said one can’t learn it at all, not even to one person. But ma’aseh bereishis — a person alone may learn it. But he goes on to say: u’chvar tzivu chachamim ha’rishonim she’ein dorshin gam bi’devarim ha’eilu ba’rabim — that also in ma’aseh bereishis one should not expound publicly. Ela l’adam echad bilvad modi’in devarim eilu u’melamdin oso — only to one person at a time does one teach these matters.
—
Ah, that’s the question we had last time — how can the Rambam do this? A question on the Rambam, it’s literally a contradiction. The Rambam says now: only to one person at a time. The text writes: one person learns it at a time, one can’t learn it for more than one person at a time.
I heard from R’ Motl — he said many times that one shouldn’t learn Chassidus with a chavrusa, one should learn alone. A chavrusa makes it worse. Okay, I didn’t say it exactly right.
—
U’mah bein inyan ma’aseh merkavah l’inyan ma’aseh bereishis? What is the halachic distinction? That one needs to learn… no, no, not “mah bein” — what?
He says: She’inyan ma’aseh merkavah afilu l’echad ein dorshin bo — even to one person one doesn’t expound upon it. Ela im kein hayah chacham u’meivin mi’da’ato — only if he is a wise person and understands on his own. V’az mosrin lo roshei ha’perakim — then one teaches him only the chapter headings, the main principles.
V’inyan ma’aseh bereishis — is a somewhat easier matter. Melamdin oso l’yachid af al pi she’eino meivin oso mi’da’ato — and modi’in oso kol she’yachol leida mi’devarim eilu.
Ah, it makes sense. Since he’s a person who needs to have things explained to him, he’s not one who understands on his own, one needs to tell him everything. Ma’aseh merkavah one only tells to someone who doesn’t need to be told everything.
—
I think it’s interesting — the terms “dorshin” and “melamdin” are two different things. I think “melamdin oso” is the simple meaning, because the one who teaches him knows the entirety of ma’aseh bereishis, so he teaches him. Ma’aseh merkavah we can only expound upon — meaning we can make chiddushim in it, we can try to learn the plain meanings, because we don’t know ma’aseh merkavah as it truly is. Ma’aseh bereishis we can know somewhat as it truly is.
Speaker 2: I think that “doresh” is… “lidrosh ba’rabim” — I think that’s the meaning, to expound publicly. I don’t mean like derashos, like learning plain meanings. I don’t mean like derashos, learning plain meanings. Because when one gives a derashah, that’s what I mean. Actually, literally it means to investigate, but something like that. So I think when it says “ein dorshin” it means one doesn’t speak about it publicly, but to an individual, yes.
Speaker 1: Why does it say here… no, you’re right, perhaps because one doesn’t expound, one doesn’t teach, one only expounds so to speak to an individual.
No, I think “doresh” means one doesn’t teach him. So, when one learns ma’aseh merkavah it’s not teaching, because you don’t know ma’aseh merkavah as it truly is. Rather you expound upon ma’aseh merkavah — you investigate, you make your own analogies to understand a bit of ma’aseh merkavah. Whereas ma’aseh bereishis you can know enough to actually teach.
—
But it doesn’t say, it doesn’t say in the Rambam that nobody knows ma’aseh merkavah.
Speaker 2: Who is assuming that the rebbe does know? He’s already writing this whole investigation, who doesn’t know… that the rebbe expounds, from what he knows he makes a complete Torah.
Speaker 1: Where does it say that the rebbe knows? The sage, the one who stated all these halachos, it’s a big issue where not to teach. What he says — you mean you, not a phrase — because he says he has no writing to make about the first chapter on merkavah, he just says Torah insights.
—
Speaker 2: The Rambam says, if there is a permission for ma’aseh bereishis, one may indeed teach it to an individual — if it says so, why not to the public?
He says: L’fi she’ein kol adam yesh lo da’as rechavah l’hasig peirush u’vi’ur kol ha’devarim al buryan.
Interesting — earlier he said that every person has a da’as, but not everyone has a broad da’as. By the way, he said that tzuras ha’adam ha’shalem b’da’ato — the Rambam never said that every person has a broad da’as. Yes, every person has a neshamah… God made the option, he could have — so he can have a potential… known when it needs to be in actuality. Yes, but yes, not everyone has… not everyone has a broad da’as.
L’hasig — meaning — u’vi’ur kol ha’devarim al buryan — clearly, “al buryan” means clearly, with clarity. From the language of birur [clarification]. Yes, we understand clearly. It’s a language of the sages. One doesn’t know what he means.
Well, well, because not everyone — either through a broad da’as you’ll accomplish nothing with teaching. It’s no different from ma’aseh merkavah, where there’s a concern that a person will learn false interpretations.
Did the Rambam say that? No, I’m asking, I’m thinking. He said it himself. What did the Rambam say? One doesn’t teach, because one needs to conceal it. That’s not why. Here he gives a reason why. I don’t know. Perhaps it applies to both. Perhaps it applies to both, why one doesn’t take it publicly.
Speaker 2: Can you — did you say it applies to ma’aseh bereishis, even when one takes it for an individual?
Speaker 1: Ma’aseh bereishis doesn’t say above that one may not do it publicly. Okay.
—
A certain question — it’s said like when one goes to feed a baby meat. He would say the parable of meat and wine, yes? One goes to feed a baby meat, now it will ruin him. He doesn’t — it won’t help. Yes. One needs to give milk, small things.
—
Well, good. So earlier there is — very old that he said because of chapter 2. In chapter 2 he said that after one contemplates ma’aseh merkavah, one arrives at a great love of God. He also says, after one contemplates ma’aseh bereishis, one arrives at a level.
He says as follows: She’yisbonen bi’devarim eilu.
Speaker 2: Chapter 1, chapter 2 he only speaks about ma’aseh merkavah, no?
Speaker 1: Ma’aseh bereishis and wonders, both.
Speaker 2: Ma’aseh bereishis and the great wonders.
Speaker 1: I think it’s the same thing.
Speaker 2: Ah, okay.
Speaker 1: No, now he’s going to tell us in actuality. Then he said that it will happen, and now he says: “Look, you see that it happened.” Something like that.
Okay, he says as follows.
He goes to see a tremendous wisdom, mosif ahavah la’Makom. He calls God here “Makom” — to God who made possible the whole thing, the entire existence. Mah hu nafsho — his nefesh will yearn, v’yichmah besaro — his flesh, another expression for nefesh, will also yearn. He will begin a tremendous yearning le’ehov ha’Makom baruch Hu — to love God. He will love Him and he will have a thirst to love more.
He doesn’t say clearly what happens in the World to Come (l’asid lavo). Earlier he said that in the World to Come there is a limit. He says, yes, he will want to understand, he will love God. Perhaps love simply means… have, Sefer HaAhavah [the Book of Love, a section of the Rambam’s Mishneh Torah] speaks — yes, no. He will love God, so he says.
But does the love itself mean understanding more of the wisdom? God forbid. He will have wisdom, he will love the Almighty, he will want to love the Almighty more through more wisdom. Yes, but it could be that love is a thing of essence. Love means holding that it is good. He will know through love, he will see that the Almighty is good. That is love (ahavah).
—
And then awe/fear (yirah): “Va’yira va’yifchad” (and he feared and was afraid). He will be in awe of His wonders and His greatness. Not fear – fear only means that one sees that one is small. Yirah is an exaltedness (rommemus). Move back, right? He will see how small he is relative to the great Almighty. “Va’yira va’yifchad mi’shifluso u’daluso u’kaluso” (and he will fear and be afraid because of his own lowliness, poverty, and insignificance).
—
He will see himself, he will evaluate himself relative to one of the great and mighty bodies. He’s not speaking relative to the angels, because angels don’t have bodies. The holy, holy great bodies – those are the celestial spheres (galgalim).
Did you know that the Rambam calls the sun holy? Nobody knows this. The holy Rambam says that the sun is a holy body – a holy body, holy and great bodies. It’s holy. Holy (kadosh) means separated and set apart (nifrash v’nivdal) – it is far from us. Yes, I don’t know what holy means exactly. I’m telling you that the Rambam says that the body is holy.
“V’chol she’ken l’achas min ha’tzuros ha’tehoros ha’nifrados” (and all the more so relative to one of the pure, separate forms) – when a person stands himself up relative to the celestial spheres, or all the more so he stands himself up relative to the angels that are separate from matter, “she’einan chomer v’golem klal” (that are not matter and substance at all) – he will see how small he is. “V’yimtza atzmo she’hu k’chli malei bushah u’chlimah, reik v’chaser” (and he will find himself like a vessel full of shame and disgrace, empty and lacking).
It’s very interesting. The bodies are holy (kedoshim) and the forms are pure (tehorim). Very interesting. Pure (tahor) apparently means clean – that which is not in matter at all. And holy (kadosh) is something like a powerful form, a powerful matter that remains forever. That’s how it appears here, seemingly.
“V’yimtza atzmo she’hu k’chli malei bushah u’chlimah, reik v’chaser.”
—
It’s interesting. Again, the intellect (da’as) that previously saw – that recognizes his Creator (makir es bor’o) – is not ashamed.
Because he recognizes his Creator. It doesn’t say here being ashamed, it says recognizing his Creator. Awe, fear. And the way of the one who recognizes is fear. He is not afraid. Rather, the man of strong soul (gever nefesh), who also recognizes the celestial spheres and the angels, he is ashamed in the awe of exaltedness (yiras harommemus).
Chavrusa: Good. You’re asking about the form… In order that it never becomes anything, so it’s also nothing. You’re asking about the separate form of man…
Speaker 1: The separate form of man is not ashamed of having a trace of fear. Because he is, after all, not matter and substance, for example. When the Rambam argued about this – if not that matter is indeed a bit stuck in the world, I mean, somehow, right? It seems correct, apparently. His connection to matter is something in the world, because it sees a pair… Okay, first of all, having it is correct. And secondly, it could still be that even, for example, the tenth angel also has shame, because he is not the purest angel, right? It could still be that there are greater things there than you. True.
—
But it’s very important to grasp, or it’s interesting to grasp, that when the Rambam says awe of exaltedness (yiras harommemus), he means the exaltedness of the celestial spheres and the angels. Because a person cannot grasp the greatness of God – not in proportion (lo l’fi erech). Perhaps the first angel – he who is ashamed before the greatness of God – but we may be ashamed that we are not even a sun, and even the sun is not an angel.
—
Good. That is the awe of exaltedness, and the love is the recognition of the wisdom of God, may He be blessed, that is in all the creations and all the levels. The wisdom of God is also here in the world, also in matter and form, right? Not only at the level of recognition.
It’s indeed interesting that the separate form of man, the intellect (da’as), sees the Almighty Himself, whereas we, with our strong soul (gever nefesh), can contemplate the creations.
Chavrusa: [Asks a question]
Speaker 1: Nobody said such a thing. Who told you that? That he sees here directly. It doesn’t say that. You keep saying that all the time, but it doesn’t say that. It says that the intellect (da’as) of man is what enables him to know separate/abstract entities (dvarim nifradim). But it doesn’t say that he can know separate entities. He cannot know fully as long as he is in a body, so it says in the learned chapter one, right? “Ki lo yirani ha’adam v’chai” (for no man shall see Me and live). Because that is a true… He’s not speaking to the body, he’s speaking to the form of man that is in a body, or to a soul that is in a body, you can say it on two levels, because that is still altogether… He is also in awe… He is the one who thinks, the thought falls, I don’t mean that.
Chavrusa: [Responds]
Speaker 1: I think that is the straightforward understanding… No, certainly not, certainly not, because he doesn’t understand separate forms at all. He needs to elaborate on the separate forms. He needs to elaborate on the separate forms. “Lo nischaber im golem klal” (did not connect with matter at all). He is, after all, not connected with matter. And also, he is a level lower. I mean, he is indeed a level lower, he is not the same level as them. So it makes sense even for this to be within our intellect.
—
Yes. The Rambam continues – apparently here he has fulfilled what he promised at the beginning. In chapter 2, he said that he would teach, he would explain to us precisely what the contemplation of love consists of and the contemplation of awe.
The Rambam continues: “V’hinei arba’ah perakim eilu she’bahem chameish mitzvos eilu” (and behold, these four chapters that contain these five mitzvos) – apparently he is repeating what he said – that these chapters establish the five mitzvos that the Rambam enumerated, love and awe.
What are the five mitzvos?
1. Leida she’yesh (to know that there exists [a God])
2. She’lo ya’aleh al hada’as she’yesh eloah zulaso (that it should not arise in one’s mind that there is another god)
3. Leida she’hu echad (to know that He is one)
4. Ul’ahavo (and to love Him)
5. Ul’yir’o (and to fear Him)
The five mitzvos: “Hilchos chameish mitzvos eilu hen she’chachamim harishonim kor’in osan Pardes, k’mo she’amru arba’ah nichnesu la’Pardes” (the laws of these five mitzvos are what the early sages call Pardes, as they said, “Four entered the Pardes”).
The Rambam made them into four chapters so that it should match the word “arba’ah nichnesu la’Pardes” (four entered the Pardes). Okay. It’s actually “nichnesu arba’ah” more than “arba’ah nichnesu.” Okay.
—
“V’af al pi she’gedolei Yisrael hayu” (even though they were great ones of Israel) – meaning the four who entered the Pardes. The Gemara (Chagigah 14b) tells about four Tannaim: Rabbi Akiva, Ben Zoma, Ben Azzai, and Acher – Elisha ben Avuyah (known as “Acher,” the Other). They entered the Pardes. What does this mean? And the Gemara seems to indicate that they reached some lofty perception, they contemplated the workings of the Divine Chariot (ma’aseh merkavah) and the workings of Creation (ma’aseh bereishis), and not all of them understood it.
“V’af al pi she’gedolei Yisrael hayu v’chachamim gedolim hayu, lo chulam hayah bahen ko’ach leida u’l’hasig kol ha’dvarim al buriyan” – they were both great ones of Israel and great sages. Yes, “lo chulam hayah bahen ko’ach leida u’l’hasig kol ha’dvarim al buriyan” – they also could not, even they, not all of them – Rabbi Akiva did – not all of them were able to know and grasp the matters thoroughly.
And therefore the Rambam explains here that what it says “heitzitz v’nifga” (he peeked and was stricken) or “heitzitz u’meis” (he peeked and died) or “kitzetz bin’tios” (he cut the saplings) – these are all errors that they had. They didn’t understand correctly, and consequently it caused them all these things.
For example, that “heitzitz u’meis” (he peeked and died) means that his error was – he did perceive, but the part that is connected with the body, he could not handle. It could be that he simply had such an error, and it caused him to actually die. It could be both.
—
The Rambam says: “V’ani omer she’ein ra’ui l’hitayel ba’Pardes ela mi she’nismalei kreiso lechem u’vasar” (And I say that it is not fitting to stroll in the Pardes except for one who has filled his belly with bread and meat).
Besides what he said earlier that one cannot teach it to another and so on, there is another thing even for a person himself. Very interesting, this is an “and I say.” That means, they don’t grasp what’s going on here. Until now the Rambam in this section brought the halachos. Now he goes and says an “and I say” – I say my own approach. Interesting.
I mean, here he also says not only regarding teaching others, because that is what the Sages teach, because from those Gemaras it is implied that if a person learns on his own, one doesn’t stop him. It could also be that since the Sages know that a person has a great curiosity, especially that a person has a curiosity to understand holy things, they don’t want to tell him “don’t do it.” On the contrary, you know that he has a great curiosity – that’s a respectable thing. The decree is on the teacher – you should not teach.
Well, the Rambam does create a prohibition. The Rambam creates a prohibition on the person himself who is learning. Interesting. The person himself goes for a stroll.
His approach – the Rambam created an interesting approach. He innovated the parable of “Pardes” as a stroll. When does one stroll? Not before the cholent. First eat cholent, then go for a stroll. They never grasp it – look at the parable. One can’t… I’m going to succeed…
Chavrusa: People actually like to exercise before eating, but yes, that’s what the… perhaps strolling is not the same thing as exercise.
Speaker 1: Yes, strolling is taking a walk.
Chavrusa: Not a big exercise.
Speaker 1: I actually like to go for a walk after the cholent. In the Zohar, indeed, when one goes out—
—
Speaker 1: He innovated the parable of “l’tayel ba’Pardes” (to stroll in the orchard) as a walk. When does one stroll? Not before the cholent. First one eats cholent, then one goes for a stroll.
Speaker 2: They never grasp it. One looks at the parable, one can’t… People like to exercise before eating, but yes…
Speaker 1: That’s what the… perhaps “strolling” is not the same thing as exercise. Perhaps “strolling” means taking a walk. Okay, it’s more of a… a… strolling is more of a pleasure.
He says that one goes strolling afterward, after eating. And the Zohar indeed – when one enters into the secrets of the Torah (sodos haTorah), one doesn’t stroll very much afterward.
Speaker 2: Ah, good, because of that.
—
Speaker 1: The Rambam says, therefore, if this is the lesson (nimshal) of “l’tayel ba’Pardes” – “ela mi she’nismalei kreiso lechem u’vasar” (only one who has filled his belly with bread and meat). First one needs to eat lunch, you understand? That’s a beautiful parable. And one doesn’t go strolling until one already has a “kreiso lechem u’vasar” (belly full of bread and meat).
—
Speaker 1: And what is this bread and meat? Why not?
Speaker 2: That one gets hungry quickly and will stop the walk, right?
Speaker 1: One doesn’t get… the first… okay. You say it, you say the parable. I want you to make the parable better. I never understand it. What if one goes beforehand, then what? He’s hungry, he won’t understand the Pardes? I don’t understand a word.
Speaker 2: He won’t have the peace of mind (menuchas hanefesh) to look around nicely in the Pardes.
Speaker 1: Okay. That could also be.
Speaker 2: A Pardes that is full of fruit – yes, he won’t become… he’ll be craving an apple the whole time, he’ll eat…
Speaker 1: Ah, ah, now you’re saying it better than me! Very good, you’re saying it better than me. The Pardes is not just a stroll. A Pardes is a place where things grow… When you have the expression “k’tifas neti’os” (cutting/plucking plantings), yes – he’ll tear things off. He’ll have written in the Pardes…
Speaker 2: He’ll want to eat up the first orange he sees, and he won’t see the full…
Speaker 1: Very good! He won’t see the whole goodness, because he’ll see an orange here, an orange there. Very good.
> [Insight] The parable of Pardes is not just a stroll – a Pardes is a place where fruit grows. A hungry person will pluck the first fruit he sees, instead of seeing the whole picture. This fits with the Rambam’s expression “k’tifas neti’os” – someone who is not ready for the Pardes will “pluck” pieces of Torah without understanding the whole picture.
—
Speaker 1: “Lechem u’vasar” (bread and meat), as we are, is indeed an orange. Very good. “Lechem u’vasar” should be “lechem u’vasar” meaning “leida bi’ur isur v’heter” (to know the explanation of the forbidden and the permitted).
The concise version of them (kitzua bahen) means… the simple questions that you asked in the other introduction. The halachos, the halachos, the halachos. The halachos of the rest of the mitzvos.
Speaker 2: “Bi’ur” (explanation) – doesn’t it perhaps mean the explanation of forbidden and permitted – the reason why something is forbidden and permitted?
Speaker 1: Okay. No, certainly not. “Bi’ur” doesn’t mean that. Just as the Rambam said earlier – halachah. Mitzvos, he said in the introduction. The entire work is “bi’ur ha’mitzvos” (explanation of the mitzvos) – how to fulfill the mitzvos.
—
Speaker 1: That is what one needs to learn first. Invalid, valid, apparently – invalid, valid, the other things he enumerated – impure, pure, and the like.
“V’af al pi she’kol ha’dvarim ha’eilu ‘davar katan’ kar’u osam chachamim” (even though the Sages called all these things a “small matter”) – when a person asks a halachah – yes, the halachos of mitzvos, it’s a “small matter” (davar katan). “She’harei amru chachamim: davar gadol – ma’aseh merkavah, v’davar katan – havayos d’Abaye v’Rava” (for the Sages said: a great matter – the workings of the Divine Chariot; a small matter – the discussions of Abaye and Rava).
“Havayos” is written here – interesting. Okay. The goings-on of Abaye and Rava, the questions and answers, the halachos that one learns from Abaye and Rava. We see in today’s Gemara that yes, that ma’aseh merkavah is indeed a greater thing.
And consequently a person would think: why do I need to occupy myself with a small matter? I need to occupy myself only with the great matter!
> [Question] This is perhaps also a difficulty with his parable. His parable was that this is the comfort and this is not the comfort, this is the great thing.
—
Speaker 1: As we said earlier – we said earlier that he gives perhaps three reasons, apparently.
Speaker 1: He says: “Kedei l’yashev da’ato shel adam techilah” (to settle a person’s mind first). They ground the person, they settle his mind – to know what he has to do, to know what is important. Okay.
Speaker 1: “V’od” (and furthermore) – another reason. That was the first reason. “V’od, she’hen” – the halachos – “iz a tovah gedolah she’hishpi’a HaKadosh Baruch Hu l’yishuv ha’olam hazeh, kedei lin’chol chayei ha’olam haba” (are a great benefit that the Holy One, Blessed be He, bestowed for the settlement of this world, in order to inherit the life of the World to Come).
Even if for you personally there is indeed ma’aseh merkavah which is a great matter, but for the settlement of the world – that people should be able to live in the world – there is the Torah and mitzvos, that this establishes a living society. Just as the Rambam says in many places: that for a person to be able to live as a community, there must be all the Torah and mitzvos.
—
Speaker 2: Not sure that this is what he means.
Speaker 1: I think it fits very well. First, for yourself alone it is the settling of your mind, and then Torah. He doesn’t say “community,” he doesn’t say “kehillah.”
Speaker 2: But I would have thought that this is simply a true explanation. You want settlement – so you say settling of the mind and settling of the world. But settling of the world consists of settling of the mind for every person.
Speaker 1: What does settling of the mind for other people consist of?
Speaker 2: I mean that he says that since you live in a society, so first you should know the basics, and in this way the entire society should be people who know what they have to do – there should be a society.
Speaker 1: I don’t think so. Because ma’aseh merkavah takes a person out of the community. He goes into his own little world, he goes to seclude himself in the orchard outside the city.
But he doesn’t say that. I don’t know, I’m not sure. Let’s continue further.
—
Speaker 1: And another thing – that the halachos, perhaps also the matter, the discussions of Abaye and Rava, the halachos – perhaps there is something that every single person can know, “gadol v’katan, ish v’ishah” – great and small, man and woman. “Ba’al lev rachav” – there is a person who has a great intellect, a great heart – “u’va’al lev katzar” – he has a small intellect.
So first one should do that which is equal for every soul – this is good for every single person – and only afterward can you engage in your ma’aseh merkavah.
—
> [Chiddush] Speaker 1: So this is an interesting thing – that pardes is something that grows only for oneself, only a person alone can draw from it. Lechem abirim – bread of the mighty – is always a group, a group of people together – one needs to have all the angels with a mouth, one needs to have intellect and an animal. So lechem abirim is what one eats in a group. Pardes is a good fruit – that which one eats outside.
Adam, the first man, lived there, he indeed lived more in an orchard, in the Garden of Eden – there were trees there, and one took – there was no agriculture. One can make a good foundation, but yes.
—
Speaker 1: Apparently what it says here, in any case in this second piece, is basically the Rambam’s story of how the Torah truly works. The Torah is indeed not only ma’aseh bereishis, ma’aseh merkavah – there are five mitzvos. But how many more mitzvos do you have?
Speaker 2: 608, yes?
Speaker 1: 608 mitzvos, yes? Is that right? 608 mitzvos are mitzvos of this world. That is what he means to say. You need to remember: how does the World to Come work? The World to Come – the Rambam told you earlier: “tzuras ha’adam hashalem b’da’ato” – the form of the person perfected in his knowledge, which is knowledge of his Creator, and he lives forever.
—
Speaker 1: What if someone does the rest of the Torah without the five mitzvos – does he only have this world and not the World to Come?
Speaker 2: You asked, if so, what is the great benefit of the Torah?
Speaker 1: That is the great benefit! Because in truth, since a person first needs to have a world, first a settled mind, in order to be able to engage in the orchard – the Almighty indeed gave the Torah to the Jewish people, on a simple level, as a great goodness – every single person can do it – so that afterward the select few should be able to have the World to Come, should be able through this to go further to the next level.
> [Chiddush] This is more or less the way the Rambam understands the Torah. Apparently this is what he says here. By the way, one needs to be more precise in every word.
—
Speaker 2: Perhaps one more small point – it could be that halachah is the part that is body and soul connected. A person’s intellect has enough time – the intellect is forever. The intellect could have always comprehended the Creator. Okay.
Speaker 1: What do you need to grasp while you are learning the matters that are body and soul?
Speaker 2: I hear, I hear. It’s a question whether… okay, yes. It’s a question whether you need to be able to learn on your own, or you just need to have a foundation, or you already know how to learn on your own.
Speaker 1: Yes, one needs to understand this.
—
Speaker 1: Why did we learn this chapter? I’m not going to tell you what we learned. We learned…
In this chapter we learned:
1. Matter and form / raw material and form – about the things that are body and soul. Everything in the world is composed of matter and form or raw material and form.
2. The four elements – and the raw material thereof is always composed of the four elements. The Rambam went into great depth about what the four elements are – they are beneath the lowest sphere.
3. Death – and because of this, since everything is composed of the four elements, the elements become separated again or they become compounded again in a different kind of puzzle – because of this, people die. Everything dies, all bodies in the world.
4. Soul – the human being, besides having a body that is composed of the four elements, also has a soul.
5. Intellect – and afterward the Rambam said that there is another level that a person has – the intellect, the power of intellect, which remains forever.
6. Love, awe, shame – and afterward the Rambam went into the idea that when a person contemplates these things, it brings him a great love of God and a great awe of God and a shame at how small he is compared to the great spheres and angels.
7. Why not learn in public – and afterward the Rambam discussed a halachah: if this is so important, why shouldn’t one learn it in public, and why shouldn’t one even begin to engage in it – rather, first one should perfect oneself in halachah, in the world of Abaye and Rava.
Speaker 1: Yes, and this is all an explanation for why now the rest of the book is basically going to be a book of Abaye and Rava, because that is what one needs first. And after one finishes the entire book in about three years, one comes back here.
—
> [Chiddush] Speaker 1: It’s very interesting. It means that these four chapters are not yet the beginning of the orchard – it is advice to know that there is an orchard. Now we are going to go learn, now we are going to fill our bellies with bread and meat – but you must know what kind of orchard is there.
And the Rambam has given you that there is an orchard. This is the gate of the orchard, as the Rambam already says: “pesach l’meivin” – an opening for the understanding one. This is the gate of the orchard, the gate to Eden. And it seems to me that one must engage in this world, the settlement of the world, and come back to here – then one will understand it properly.
—
Speaker 1: Alright. Who is the first source that says pardes stands for pshat, remez, drash, sod? Does it appear in the holy Zohar or in the Arizal?
Speaker 2: It appears in the Zohar, Rabbi Avshalom.
Speaker 1: Yes, it fits with the Rambam’s idea, because the part of sod is the Rambam regarding the…
Speaker 2: According to remez, pardes means pshat, remez, drash, sod. But according to the simple meaning, it means the Garden of Eden or some other place, it’s uncertain.
Speaker 1: A garden – that is the parable.
Speaker 2: The parable, okay.
—
Speaker 1: Yasher koach. The audience should… it was a long shiur. With God’s help we will try not to make such long shiurim, because those with a broad heart and those with a narrow heart should be able to learn, because it was a long chapter and yet it is a very complicated matter.
So we therefore ask the audience: if they have held on until here, with God’s help, they should learn it in a few segments and not learn it all at once, yes.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 Related Content