This lecture covers Deuteronomy Chapter 19, focusing on the cities of refuge, boundary laws, and witness testimony. The cities of refuge represent society's transition from private blood vengeance to regulated justice, protecting accidental killers while maintaining accountability for intentional murder through the institution of the blood avenger. The chapter also establishes the requirement of multiple witnesses for legal proceedings and prescribes that false witnesses receive the exact punishment they sought to inflict on others, creating a powerful deterrent against perjury in a legal system dependent on oral testimony.
די גאנצע פרשת שופטים האנדלט פון ציבור׳דיגע מצות — דער בנין פון ציבור׳דיגע סדר, בתי דינים, הנהגה, און משפט. נישט ספעציפישע דינים ממש, נאר דער *בנין* פון דינים און פון די גאנצע חברה. פרק י״ט דרייט זיך צו א זייער ספעציפיש׳ן דין אינערהאלב דעם גאנצן: די דינים פון רציחה.
רציחה איז איינער פון די הויפט׳דיגע דינים — עס קומט פאר אין די עשרת הדברות, אין פרשת משפטים, און איבער און איבער אינעם גאנצן תורה. די חשיבות איז צווייערליי:
1. אלס א מוסר׳דיגער דין — דאס ערשטע זאך וואס א מענטש טאר נישט טאן
2. אלס דער יסוד פון ציוויליזאציע — א שטאט, א מדינה, איז בעיקר א ארט וואו געוואלד איז קאנטראלירט און רציחה ווערט באהאנדלט דורך משפט
ווייטער פון מזיד׳דיגע רציחה, עס זענען דא פארשידענע מדרגות פון כוונה — טעותים, פשיעה, אומגליקן. א פאליטישע אדער מוסר׳דיגע סיסטעם וואס באהאנדלט נאר מזיד׳דיגע רציחה און טוט אפ אומזיסטע טויט אלס “רצון השם” איז נישט ריכטיג. כאטש די תורה אליין זאגט *והאלקים אנה לידו* (השם האט עס געבראכט צו זיין האנט), דארף נאך אלץ זיין א סיסטעם צו באהאנדלן דאס. דער פאקט אז עס זענען דא השפעות אפילו פאר אומזיסטע הריגה מאכט אז מענטשן זאלן זיין מער זארגפעלטיג. פונקט ווי די חכמים מאכן *משמרת למשמרתי* (גדרים ארום דעם דין), דער גרעסטער דין וואס דארף אזעלכע גדרים איז רציחה — אריינגערעכנט ממש׳דיגע טירן (ווי מעקות אויפן דאך) וואס פארמיידן אומזיסטע טויט.
פאר פארמעלע בית דין סיסטעמען, האט עקזיסטירט א פערזענלעכע, אורשפרינגלעכע דין פון נקמה: אויב איינער הרג׳ט איינעם פון מיינע לייט, וועלן מיינע משפחה הרג׳ן אים אדער איינעם פון זיינע לייט. דאס איז דער גרונט׳דיגער דין פון מלחמה. שטעט און ציוויליזאציע איז וועגן *רעגולירן* אפילו דאס. די תורה׳ס ערשטער שריט איז איבערנעמען די פריוואטע משפט און אנהייבן עס צו רעגולירן.
די תורה שטעלט אויף שטעט וואו א שוגג׳דיגער רוצח קען אנטלויפן פאר שמירה. דאס איז נישט פשוט דערלויבן אומזיסטע רציחה — עס שטעלט פאר פארמאלע משפט וואס נעמט איבער וואס איז געווען פריער פריוואטע נקמה. וואוינען אין דער שטאט ארבעט ווי א סארט גלות, גירוש, אדער תפיסה, כאטש די תורה שטעלט עס פאר אלס *ראטעווען* דעם שוגג׳דיגן רוצח פון דעם גואל הדם. חז״ל לייענען עס אויך אלס עונש, און דאס איז מסתמא דער תכלית. די שטאט איז אויך פארבונדן מיט עטלעכע ארגאניזאציע — אויספארשן וואס איז געשען, באשטימען ווער קומט צו.
ווארום ספר דברים פלאנט פאר אריינגיין אין ארץ ישראל און שפעטערדיגע פארגרעסערונג:
– דריי שטעט זאלן אפגעזונדערט ווערן ווען השם שנייט אפ די אומות און ישראל נעמט זייער לאנד
– די וועגן צו די שטעט מוזן צוגעגרייט ווערן
– דאס לאנד ווערט צעטיילט אין דריטלען, מיט איין שטאט אין יעדן דריטל — קיין אבסאלוטע ווייטקייט ווערט נישט געגעבן; דער עיקר איז צוטריטלעכקייט
נאר איינער וואס הרג׳ט *בבלי דעת* — אן כוונה. דאס לשון קודש ווארט *דעת* דא מיינט כוונה, נישט וויסן. די תורה׳ס לשון איז זאגנדיג: “ער האט אים נישט געשונא פון תמול שלשום” — מיינט עס איז נישטא געווען קיין פארויסגעפלאנטע זאך, קיין פריערדיגע שנאה. דער משל וואס ווערט געגעבן: א מאן האקט האלץ אינעם וואלד און דער אקס-קאפ פליט אפ און שלאגט זיין חבר. דאס איז קלאר אומזיסט — אן ארבעט אומגליק.
דער גואל הדם וועט יאגן דעם רוצח *כי יחם לבבו* — ווארום זיין הארץ וועט ברענען מיט כעס (און בצדק אזוי). אויב דער וועג איז צו ווייט, קען דער נוקם דערכאפן און הרג׳ן איינעם וואס פארדינט נישט דעם טויט, ווארום די מיתה קומט נאר צו א *שונא* (א מזיד׳דיגער רוצח, איינער וואס האט געשונא דעם קרבן “פון תמול שלשום”). דריי שטעט מאכן זיכער אז עס איז שטענדיג דא א דערגרייכבארע מקלט — איין שטאט וואלט געווען נישט גענוג, ווארום דער נוקם קען נאך אלץ דערגרייכן דעם אנטלויפער פאר אנקומען.
אויב השם פארגרעסערט דאס לאנד (תלוי אין היטן די מצות און ליב האבן השם), מוזן דריי נאך שטעט צוגעלייגט ווערן (ניין אינגאנצן). דאס ווייזט אז די *עיר מקלט* איז א יסוד׳דיגער עלעמענט פון בויען א מדינה. פארגרעסערן טעריטאריע דארף פארגרעסערן די אינפראסטרוקטור אזוי אז דער דין פון רציחה — אריינגערעכנט דאס רעגולירן פון נקמה פאר אומזיסטע הריגה — בלייבט ריכטיג געפירט.
דער פסוק ענדיגט אז *דם נקי* (אומשולדיג בלוט) טאר נישט פארגאסן ווערן אינעם לאנד. עס זענען דא שכבות פון בלוט-שולד: רציחה אליין מטמא דאס לאנד, אבער דערלויבן דאס אומגערעכטע הרג׳ן פון אן אומזיסטן רוצח — ווארום דער סיסטעם איז געווען נישט גענוג — שאפט נאך א בלוט-שולד וואס פאלט אויף דער גאנצער קהילה פאר זיין פשוטדיג.
אן מזיד׳דיגער רוצח קען נישט בלייבן אין דער עיר מקלט. אויב איינער איז א *שונא* וואס האט געפלאנט און אויפגעלויערט זיין קרבן, שיקן די זקנים פון זיין אריגינעלע שטאט פאר אים, ציען אים ארויס פון דער מקלט שטאט, און איבערגעבן אים צום גואל הדם צו ווערן אומגעבראכט. באמערקנסווערט, אפילו אין פאלן פון מזיד׳דיגע רציחה, איז עס נאך אלץ דער *גואל הדם* וואס פירט דורך די הריגה. די *עיר מקלט* שיצט נאר שוגג׳דיגע רוצחים; מזיד׳דיגע רוצחים ווערן צוריקגעגעבן צום אריגינעלן דין פון בלוט נקמה.
די תורה באפעלט *לא תחוס עינך* — זאלסט נישט האבן רחמנות. דאס ווארט *דם* דא מיינט נישט ממש׳דיג בלוט נאר בלוט-שולד — די שולד פון אומשולדיג בלוט פארגאסן אומגערעכט מוז אפגעראמעט ווערן (*בער*). דאס ווערט באשריבן אלס *וטוב לך* — וואס מאכט אויס א גוטע חברה. די תורה ווארפט אפ דעם געדאנק אז נחמנות צו רוצחים איז רחמנותדיג. רחמנות קומט צו צום שוגג׳דיגן רוצח; עס קומט נישט צו צום מזיד׳דיגן.
*לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים* — זאלסט נישט באוועגן די גרענעצן וואס פריערדיגע האבן געשטעלט. דאס איז נאך א יסוד׳דיגער דין פאר בויען א חברה. עס איז נישט בלויז לאנד גנבה; עס שלאגט אן עפעס טיפערס. דער שלום פון א ארט רוט אויף אפגעמאכטע גרענעצן — דאס איז מיין שטיק, דאס איז דיינס. באוועגן גרענעצן צעשטערט דעם גרונט׳דיגן געזעלשאפטלעכן שלום וואס פריערדיגע דורות האבן אויסגעהאנדלט. דאס איז גרינג צו איבערזען אין ערטער מיט געשטעלטע געזעצלעכע סדר, אבער אין ערטער מיט ווייניגער געזעלשאפטלעכן סדר, ווערט דאס קריטיש וויכטיג. א קארעספאנדירנדע קללה קומט פאר שפעטער: *ארור מסיג גבול רעהו בסתר* — ארור איז דער וואס באוועגט זיין שכן׳ס גרענעץ בהסתר, ווארום אזעלכע מעשים זענען שווער צו אנטדעקן.
דער פרק׳ס לעצטע הויפט חלק באהאנדלט די דינים פון ראיה און עדות — יסוד׳דיג צו יעדן משפט סיסטעם.
איין עד (*עד אחד*) איז נישט גענוג צו פארשולדיגן פאר קיין עבירה אדער פארברעכן. צוויי אדער דריי עדים זענען נויטיג. די שאלה פארוואס די תורה זאגט “צוויי אדער דריי” — אויב צוויי איז גענוג, וואס לייגט צו דריי? — ווערט באהאנדלט אין הלכה, אבער דער פשט איז גלייך: איין עד קען זיין טועה אדער משוגע; צוויי געבן אומאפהענגיגע באשטעטיגונג; דריי זענען נאך בעסער. אין פראקטיק, *בתי דינים* ארבעטן נישט מיט דעם עקסטרעמען פארמאליזם געפונען אין דער גמרא, און זיי זענען קיינמאל נישט געווען געמיינט אזוי — דער סיסטעם דארף שופט׳דיגע שיקול הדעת.
די גרעסטע שוואכקייט פון א עד-באזירטן בית דין סיסטעם איז פאלשע עדות — וואס איז פארוואס עס קומט פאר אין די עשרת הדברות. אין דער תורה׳ס געזעצלעכער וועלט, עס זענען נישטא קיין געשריבענע קאנטראקטן אדער פיזישע ראיות; אלעס איז תלוי אין לעבעדיגע מינדלעכע עדות. דאס מאכט עקסטרעמע מיטלען קעגן שקר עדות עסענציעל.
אויב עדים ווערן געפונען צו האבן געזאגט פאלש — די שופטים פארשן (*ודרשו השופטים*), כאטש די תורה ספעציפיצירט נישט דעם אופן — איז דער עונש: וואס זיי האבן געזוכט צו טאן צום באשולדיגטן ווערט געטאן צו זיי. דאס ווערט געזאגט מיט דער נוסח: *נפש בנפש, עין בעין, שן בשן, יד ביד, רגל ברגל* — נפש פאר נפש, אויג פאר אויג, צאן פאר צאן, האנט פאר האנט, פוס פאר פוס.
דאס איז א בריליאנט קאליברירטע אפשרעקעניש. פאלשע עדות איז בעצם א נידעריג-ריזיקא, הויך-באלוינונג פארברעכן: מען קען צעשטערן איינעמס לעבן מיט עדות, און אן דעם דין, די ערגסטע השפעה קען זיין א מינערע קנס. דורך מאכן דעם עונש שפיגלען פונקט וואס דער פאלשער עד האט געמיינט אנצוטאן, מאכט די תורה זיכער אז דער מעשה פון זאגן עדות טראגט דעם פולן געוויכט פון אירע פאטענציעלע השפעות. די הלכה ספעציפיצירט דאס קומט צו ספעציפיש ווען דער געמיינטער קרבן איז *נישט* טאקע אומגעבראכט געווארן, ווארום דער דין ציעלט דעם מעשה פון פאלשע עדות אליין, נישט דעם תוצאה. אן אזעלכע עקסטרעמע מיטלען, וואלט עדות געווען פיל צו שוואך א יסוד פאר א משפט סיסטעם.
דער פרק איז א חלק פון די סדרה מצות ווי די גאנצע עיקר ספר פון דברים וואס הייסט משנה תורה — דעם ליסט פון מצות. אויב מיר גרופירן זיי צוזאמען אין געוויסע גרופעס, אין דעם אלגעמיינעם זינען איז די גאנצע זאך וואס מ׳לייענט אין פרשת שופטים די עפנטלעכע מצות, מצות פון דעם עפנטלעכן סדר. דאס מיינט צו זאגן דער בנין פון די דינים, דער בנין פון די בתי דינים, דער בנין פון די הנהגה, די מענטשן וואס זענען אחראי אויף די דינים, זענען אחראי אויף די מענטשן. אזוי נישט אזוי פיל די ספעציפישע דינים נאר דער בנין פון די דינים, דער בנין פון די משפט און פון די גאנצע חברה.
אזוי דא אין פרק י״ט קומען מיר צו א זייער ספעציפישן דין און עס איז געשטעלט אויף א זייער ספעציפישן אופן. די אלגעמיינע קאטעגאריע וואס די דינים געהערן אריין איז די דינים פון רציחה.
איצט רציחה איז איינס פון די אלע ראשונע דינים, איינס פון די ערשטע דינים אין א געוויסן זינען, טאקע. עס איז איינס פון די עשרת הדברות, וואס דאס דארף שוין ווייזן אונז אז דאס איז א זייער ראשון דין, א זייער יסודי דין. עס ווערט דערמאנט גלייך אין פרשת משפטים, אסאך מאל האבן מיר רציחה אלס איינס פון די ראשונע זאכן.
אבער ס׳איז דא עפעס מער קאמפליצירט מיט דעם. נאר רציחה, טאקע, איז א סארט פשוט. אבער ס׳איז דא קאמפליקאציעס ווארום רציחה איז נישט נאר דער ערשטער דין ווי דער ערשטער מוסר׳דיגער דין, וואס א מענטש זאל נישט טאן. עס איז אויך איינס פון די ערשטע יסודות פון א שטאט. א שטאט איז די סארט ארט, א ציוויליזאציע, ארט וואו מענטשן וואוינען, א מדינה איז וואו רציחה ווערט געטרעטן, וואו געוואלד ווערט קאנטראלירט, וואו ס׳איז דא א דין צו טרעטן די געוואלד.
איצט ס׳איז דא רציחה, פארפלאנטע רציחה, וואו איינער הרג׳נט איינעם, גוט. מיר האבן די דינים וואס וועלן זיין בעיקר וועגן דעם עונש פון יענער רציחה. וואס געשעט אויב מיר קענען נישט געפינען דעם רוצח, ווי מיר וועלן רעדן וועגן.
אבער דאן ס׳איז אויך דא נישט-פארפלאנטע רציחה, וואס מיר רופן מאנסלאטער. אמאל ווערן מענטשן אומגעבראכט צי דורך א טעות, צי דורך נעגלידזשענס, צי דורך עפעס אן עקסידענט. ס׳איז דא א סך מיני מדריגות פון פארפלאנונג פון כוונה אין רציחה און דאס איז אויך עפעס וואס דארף ווערן געטרעטן.
מיר קענען נישט דערלויבן — נישט נאר קענען מיר נישט דערלויבן באוואוסטע רציחה — א שטאט איז עפעס, דער גאנצער עיקר פון א שטאט, מ׳האט עפעס א הגנה עצמית, מ׳האט עפעס א מדריגה פון מענטשן וואס באשיצן איינעם דעם אנדערן. אזוי מיר דארפן באשיצן איינעם דעם אנדערן אויך פון אומזיסטיגע רציחה.
אויב איינעמס מוסר סיסטעם אדער איינעמס פאליטישן סיסטעם זארגט נאר וועגן באוואוסטע רציחה און זאגט נו, עס איז א טעות, ווייסט איר, עס איז אלעס השם וואס האט עס געטאן און אזוי ווייטער, דאס איז נישט ריכטיג. טאקע איינס פון די ערשטע מאל וואס עס דערמאנט עס, רעדט עס וועגן ווי מיר זאגן השם האט עס געטאן אדער די נאטור האט עס געטאן. עס איז געשען פון זיך אליין. עס איז נישט צוצושרייבן צו א מענטש. אבער פונדעסטוועגן דארף זיין עפעס א תירוץ פאר דעם. עס דארף זיין עפעס א וועג צו טרעטן דעם פראבלעם.
טאקע, דער פאקט וואס ס׳איז דא א תירוץ אדער אפשר עפעס א סארט עונש אפילו פאר איינעם וואס פארזאכט טויט דורך נעגלידזשענס אדער דורך נישט-באוואוסטע רציחה איז אויך אז מענטשן וועלן זיין פיל מער זארגפעלטיג. אין אנדערע ווערטער, מיר שאפן דעם גאנצן סיסטעם. יעדערער ווייסט דעם סיסטעם פון א חברה ווי די עבודה פון די חכמים איז צו מאכן משמרת למשמרתי — צו שאפן פארשידענע סארטן גדרים ארום דעם דין.
אזוי דער גרעסטער דין וואס דארף גדרים ארום עס איז דער דין פון רציחה און ס׳איז דא ממש׳דיגע גדרים ווי מיר לערנען וועגן א גדר וואס מ׳שאפט אז מענטשן זאלן נישט אראפאלן פון דיין דאך. דאס איז א גדר ארום דעם דין פון רציחה און דער איינציגער סיבה מיר דארפן אזעלכע גדרים און זאכן ווי דאס, מענטשן טרעטן זיך פון זיכערקייט, איז ווארום אפילו אומזיסטיגע רציחה ווערט גענומען זייער ערנסט.
אזוי איצט דער ראשון אופן אין וועלכן — איך האב אייך געזאגט איך האב גערעדט וועגן אומזיסטיגע רציחה ווערן גענומען ערנסט און איצט גייט עס איין מדריגה מער. איין מדריגה מער איז אז אין דעם ראשון דין און דעם דין פאר עס איז דא סיסטעמען פון בתי דינים וואס נעמען וואס מיר רופן היינט די מאנאפאל פון געוואלד און נעמען די גאנצע מאנאפאל און שפענדן משפט אינגאנצן. ס׳איז דא עפעס א פערזענלעכן דין, עפעס א סארט דין פון נקמה טאקע, אבער עס איז נישט נאר נקמה ווי אין דעם ווילדן זינען.
דאס איז וואס דער דין, דער ראשון דין, וואס איז דער דין פון רציחה, דער איסור פון רציחה איז באזירט אויף. עס איז באזירט אויף דעם פאקט אז מענטשן האבן קרובים, מענטשן האבן אנדערע מענטשן וואס זארגן פאר זיי, וואס זענען אין עפעס א סארט ברית מיט זיי. און אויב איינער הרג׳נט איינעם פון מיינע מענטשן וועל איך אים הרג׳נען אדער אפילו וועל איך הרג׳נען איינעם פון זיינע מענטשן. דאס איז דער דין פון מלחמה. דאס איז די יסודי זאך.
איצט שטעט זענען וועגן רעגולירן אפילו דאס, ריכטיג? אזוי אנהייב האבן מיר: דו הרג׳נסט מיר, אפילו דורך א טעות, איך הרג איך דיר אדער מיין נאענטער קרוב, די מענטשן אחראי פאר מיר, די מענטשן וואס איך האב צוגעזאגט צו באשיצן, וואס זענען צוגעזאגט צו באשיצן מיר וועלן דיך הרג׳נען.
איצט ווען ס׳איז דא א שטאט וואס האט א משפט דין, די בתי דינים און אזוי ווייטער, זיי פרובירן איבערצונעמען דאס אויך. אזוי די תורה און דער ערשטער שריט איז פרובירן איבערצונעמען דעם פריוואטיזירטן משפט, אזוי צו זאגן, דעם דין פון נקמה צו עפעס רעגולירן עס, צו אנהייבן רעגולירן עס.
אזוי איינס פון די ערשטע דינים מיר האבן געקראגן וועגן דעם איז דער דין פון ערי מקלט, וואס איז אז מיר שטעלן אויף ספעציפישע שטעט וואו איינער וואס האט געהרג׳נט איינעם אומזיסטיג, אדער מיר וועלן זען אין דעם קומענדיגן חלק פון דעם פרק די קאמפליקאציע וועגן דעם, ער וועט גיין צו יענער שטאט און יענע שטאט וועט אים באשיצן. עס איז א סארט מקלט שטאט, ריכטיג? א שטאט וואו די מענטשן וואס האבן צעבראכן דעם דין אין יענעם זינען ווערן באשיצט.
און זיי ווערן נישט נאר באשיצט. עס איז נישט נאר א באשיצונג ווי, גוט, מיר דערלויבן אומזיסטיגע רציחות. אזוי עס מוז ווערן פארשטאנען אז די חברה, דער מער פארמאלער דין פון משפט נעמט איבער דעם און זיי וועלן זיך טרעטן. אין עפעס א זינען נאר דער פאקט אז ער מוז וואוינען אין יענער שטאט איז שוין עפעס א סארט עונש, ריכטיג? עס איז א סארט גלות אדער פארטרייבונג אדער תפיסה. ער מוז ווערן איינגעשפארט אין דעם, כאטש די תורה שטעלט עס נישט אויף אזוי.
די תורה שטעלט עס אויף ווי ראטעווען דעם רוצח אדער דעם אומזיסטיגן רוצח, דעם מאנסלאטערער פון ווערן אומגעבראכט דורך דעם גואל הדם, דורך דעם וואס נוקם דעם בלוט. עס קען אויך, אין חז״ל, טאקע לייענען עס ווי אן עונש אין זיך. און דאס איז ווארום איך טראכט דאס איז דער תכלית פון דער סארט זאך.
אבער אויך מיר דארפן זיך פארטראכטן אז די שטאט איז נישט נאר מאגיש אז עס באשיצט זיי — ס׳איז דא עפעס א סארט ארגאניזאציע וואו זיי טרעטן זיך פון געפינען וואס וועט געשען און אזוי ווייטער.
און מיר זען ווען די תורה גיט דעם דין, גיט זי אויך פרטים פון ווער איז דערלויבט צו גיין צו עס.
אזוי איצט נאך איין שריט מיר דארפן צולייגן צו דעם איז אז די גאנצע ספר משנה תורה איז פלאנירן פאר די מענטשן גיין אריין אין ארץ כנען, ארץ ישראל. אבער נישט נאר גיין אריין נאר אויך עווענטועל פארברייטערן זייער פאליטיק, פארברייטערן זייער מדינה. פארברייטערן דורך כובש זיין מער לאנד, דורך נאר שאפן גרעסערע שטעט און אזוי ווייטער. און דעריבער ס׳איז דא ספעציפישע הוראות אין די דינים פאר ווען דאס וועט ווערן פארברייטערט, ווען דאס וועט ווערן איבערגענומען מער און וואס וועט געשען אין דעם. דאס איז געווען זייער בפירוש געמאכט אין פרשת ואתחנן. און דא האבן מיר עס אין א מער פשוט׳ן זינען.
אזוי וואס מיר האבן איז דער דין ווען עס זאגט: ווען השם וועט אויסשניידן די אומות וואס איר קעמפט מיט און איר וועט איבערנעמען זייערע שטעט, דאן וועסטו אפזונדערן דריי שטעט. און אויך וועסטו צוגרייטן דעם וועג צו די דריי שטעט. דו וועסט איינטיילן אין דריטלען די גרענעצן, די גבולים פון דיין לאנד. און יעדערער, יעדער רוצח וועט אנטלויפן, וועט אנטפליען צו די דריי שטעט.
איצט, טאקע, דאס מיינט נישט אז איצט האסטו א פריי פאס פאר רציחה. דאס איז נישט געווען דער עיקר פון דעם דין. דער עיקר פון דעם דין איז געווען צו רעגולירן אומזיסטיגע רציחה, ריכטיג? אדער, יא, אומזיסטיגע רציחה.
אזוי האבן מיר א גאנצע פרשה וואס דערקלערט ווער וועט זיין דערלויבט צו גיין צו דער שטאט. אזוי ווי איך האב געזאגט, ערשט גיט עס דיר דעם דין מיט דריי שטעט. און, טאקע, דאס איז לויט ווי גרויס אדער ווי ברייט דיין מדינה איז. דו וועסט האבן א דריטל. אזוי עס גיט נישט ווי אן אבסאלוטע מאס. עס זאגט דיר נישט פונקט ווי ווייט. טאקע, דער עיקר איז אז אין יעדן דריטל פון לאנד — וואס אפשר די זענען געווען ווי שטאטן אינעם לאנד — ווי יעדער שטאט אדער יעדער חלק זאל האבן איינס פון די שטעט וואו זייערע [אומזיסטיגע הורגים] זאלן גיין.
אבער ווער זאל גיין דארטן? נישט נאר יעדער רוצח. נאר ווער עס שלאגט אדער הרג׳נט, ריכטיג? שאדט זיין חבר בבלי דעת. דעת מיינט נישט וויסן, ריכטיג? עס מיינט כוונה.
און דער אופן צו אויסדריקן דאס זייער שיין: ער האט אים נישט געשונא פון נעכטן. ער איז נישט קיין שונא, ריכטיג? דאס איז נאך אן אופן צו זאגן פארפלאנטע רציחה, ריכטיג? אויב איינער איז אין א קריג מיט איינעם, ער איז א שונא פון דעם טאג פריער, דעם טאג פאר דעם, דאס מיינט ער האט געפלאנט די רציחה. ער האט עס נישט געפלאנט.
אזוי דאס איז איין אופן. איינער הרג׳נט איינעם אומוויסנדיג, אומבאוואוסט. אדער ס׳איז דא נאך אן אופן אין וועלכן מיר קענען וויסן אז עס איז נישט געווען באוואוסט. אמאל גייט איינער אין וואלד צו שניידן ביימער. און זיין האנט עפעס גליטשט פון דער האק וואס ער האלט צו שניידן דאס האלץ. און דאס מעטאל וועט פליען און געפינען זיין חבר, ריכטיג? הרג׳נען זיין חבר בטעות.
אזוי דאס וויסן מיר עס איז נישט — קיינער — איך מיין, ס׳איז ווי א קאנספיראציע. אויב ער האקט נאר האלץ און עס איז געווען אן עקסידענט, אן ארבעט עקסידענט וואו זיין האק איז געפלויגן אין זיין חברס קאפ און האט אים אומגעבראכט. דאס זענען די מענטשן. דאס איז געווען דער מענטש וואס וועט גיין צו דער שטאט.
און דער מענטש, ווי אין דעם שטייגער פון דעם ספר און עטלעכע אנדערע ווערק אין אנדערע אופנים, חזר׳ט זיך איבער. פארוואס דארפן מיר די שטאט? ווארום דער גואל הדם וועט אים יאגן. ווארום זיין הארץ וועט זיין — דאס איז דער אופן צו זאגן ער וועט זיין אויפגערעגט, ריכטיג? ער וועט זיין כועס און ער וועט זיין גערעכט, ריכטיג? און ער וועט אים דערגרייכן. ער וועט אים כאפן. ווארום דער וועג וועט זיין ווייט.
אבער ער פארדינט נישט, ער האט נישט דעם דין פון טויט. ווארום דער דין פון טויט איז נאר פאר איינעם וואס איז א שונא, ריכטיג? וואס איז פארפלאנט. אבער דער מענטש האט אים נישט געשונא פון נעכטן. דעריבער פארדינט ער נישט טויט. דעריבער זאג איך דיר צו אפזונדערן די דריי שטעט.
און ספעציפיש דריי. אויב ס׳איז דא נאר איינס, קען נאך אלץ נישט זיין גענוג צייט. דער גואל הדם קען נאך אלץ דיך געפינען. אזוי דארפסטו האבן דריי. אזוי ס׳איז אלץ דא א שאנס פאר דעם מענטש אנטלויפן צו זיי.
און דעריבער, אויב השם וועט דיר געבן אפילו — מאכן דיין לאנד נאך גרעסער — און ער וועט דיר געבן דאס גאנצע לאנד. און ווי די תורה פארגעסט קיינמאל נישט צו איבערחזר׳ן דא: פארוואס וועט ער קריגן דאס גאנצע לאנד? ווארום דו וועסט טאן די מצוה. דאס וועט דיר געבן הצלחה אין דיינע מלחמות און אזוי ווייטער. און דו וועסט ליב האבן השם. און ער וועט דיר געבן הצלחה — דאן וועסטו האבן א גרעסערן ארט, דאן וועסטו צולייגן נאך דריי שטעט, אזוי אפילו אין דיין פארברייטערטן לאנד, האסטו נאך אלץ דעם פלאץ.
און דאס ווייזט אונז זייער קלאר ווי עיר מקלט איז ווי א חלק פון דעם יסוד פון בויען א שטאט, פון בויען א מדינה. דו ווילסט עס מאכן גרעסער, מוזסטו מאכן אין דעם גרעסערן ארט די ערי מקלט, אזוי אז דער דין פון רציחה, אריינגערעכנט די אומזיסטיגע רציחה, אריינגערעכנט די רעגולאציע פון דעם עונש פון די נקמה איבער אומזיסטיגע רציחה זאל ווערן רעגולירט.
און ווי עס ענדיגט זיך, אזוי אז ריין בלוט, דם נקי, אומשולדיג בלוט זאל נישט ווערן פארגאסן אין דיין לאנד, וואס השם גיט דיר, און דאן וועסטו האבן בלוט אויף דיר, עס וועט זיין בלוט שולד אויף דיר, אויב דו דערלויבסט רציחה. און א חלק פון דערלויבן רציחה, זעסטו דארט, מיר זענען ביי שריט דריי, ריכטיג? אחוץ פון, טאקע, נאר רציחה געשעענדיג איז שוין עפעס וואס דאס לאנד, אין עפעס א זינען, מוז מכפר זיין פאר. אבער אויב דו וועסט איצט דערלויבן די רציחה פון דעם מענטש וואס האט געהרג׳נט אומזיסטיג, און דאס וועט נישט זיין מוצדק, דאן ווידער, וועסטו מוזן, וועסטו האבן די רציחה, די בלוט שולד אויף דיר. גוט?
איצט, האבן מיר דאס היפך. אבער אויב איינער איז א שונא, ער האט געפלאנט, ער האט געפלאנט, ער, ווי זאגט מען, ער האט אים אויפגעלויערט, ריכטיג? און ער איז געשטאנען אויף אים, ער האט איינעם אויפגעלויערט און ער האט אים אומגעבראכט, און יענער מענטש טראכט ער וועט אנטלויפן, דאן, דערלויבן מיר אים נישט. די זקנים פון זיין שטאט וועלן שיקן, זיין שטאט, ריכטיג, די אריגינעלע שטאט וואו ער איז געקומען פון, וועלן אים נעמען פון דארט, און זיי וועלן אים געבן צו די הענט פון דעם גואל הדם און אים הרג׳נען.
אזוי דא, האבן מיר נאך אלץ דעם גואל הדם אלס דער וואס נוקם דעם טויט, אפילו ווען עס איז געווען פארפלאנט, אפילו איז געווען באוואוסטע רציחה, עס איז דער גואל הדם וואס הרג׳נט אים. דער עיקר איז אז אויב דער מענטש איז, דער טויט איז נאר געווען אן עקסידענט, דאן דערלויבן מיר די עיר מקלט צו באשיצן דיך. אנדערש, דערלויבן מיר עס נישט, און מיר וועלן דיך ארויסנעמען און צוריקקערן דיך צום אריגינעלן דין, וואס איז אז דער גואל הדם איז דערלויבט דיך צו הרג׳נען.
און דער פסוק ענדיגט זיך, לא תחוס עינך, האב נישט קיין רחמנות פון דעם, ווארום פאר דער זעלבער סיבה, דארפסטו רייניגן, ובערת, די שולד, די ריינע, דאס אומשולדיגע בלוט דארף ווערן, דאס אומשולדיגע בלוט פארגאסן, דם דא מיינט נישט בלוט ממש, די שולד פון דעם בלוט, שולד פון ריין בלוט, וואס איז געווארן פארגאסן אומזיסט און פארגאסן אומגערעכטערהייט, דאס מוז ווערן גערייניגט, און דאס איז א חלק פון דעם, דאס איז וואס א גוטע חברה איז.
אמאל טראכטן מענטשן אז געבן לעניענסי צו רציחה איז עפעס שיין. די תורה שיינט נישט צו טראכטן דאס, עס איז דאס היפך. לא תחוס עינך — מיר האבן טאקע, מיר האבן טאקע רחמנות, ריכטיג, אין אנדערע ווערטער, מיר האבן טאקע רחמנות, מיר האבן רחמנות אויף דעם מענטש וואס האט עס געטאן בטעות, אבער מיר האבן נישט רחמנות אויף דעם מענטש וואס האט עס געטאן באוואוסט. גוט?
אזוי דאס איז איין דין וועגן שאפן די שטעט, און יעדער געגנט, יעדער סארט, יעדע פראווינץ מוז האבן איינס, אמווייניגסטנס איין שטאט, אין וועלכן דער גואל הדם, פאר די, עיר מקלט.
איצט האבן מיר נאך א דין, וואס איז טאקע וועגן דער ארגאניזאציע פון דער שטאט, אינטערעסאנטער דין, אבער איך טראכט דאס איז די, דאס איז דער הקדמה וואו עס קומט אריין. לא תסיג גבול רעך וואס די פריערדיגע דורות, דיינע פארגייער האבן געגרענעצט, האבן געשאפן, ווי ס׳איז דא א ווערב פאר גרענעצן דא, איך ווייס נישט ווי מ׳זאגט עס אויף ענגליש, אשר גבלו, צו גרענעצן אים.
דער עיקר איז אז מיר האבן, ס׳איז דא נאך איין יסוד׳דיגע חלק פון אויפשטעלן א געזעלשאפט, ריכטיג, דאס איז מיין לאנד, דאס איז דיין לאנד, ס׳קען זיין אפילו ווי שטעט וואס האבן גבולים, און יעדע שטאט געהערט צו עטלעכע משפחות אדער צו עטלעכע מענטשן אויף א געוויסע אופן, און די זענען געווען אויפגעשטעלט דורך די פריערדיגע, דורך די אבות, זיי האבן אויפגעשטעלט די גבולים צווישן שטעט.
אמאל מיינט איינער, אה לאמיר עס אויסטוישן, לאמיר גנב׳ענען עטלעכע לאנד. ס׳איז נישט נאר גניבה, ריכטיג, ס׳איז נישט נאר ווי לאנד גניבה, ס׳איז דא עפעס מער יסוד׳דיגס דא. דו ביסט מזיז די גבולים וואס דיינע אבות האבן שוין מסכים געווען, און דאס איז ווי דער שלום, דער שלום, דער שלום פון א ארט איז געגרינדעט אויפן פאקט אז מענטשן זענען מסכים געווען אויף זייערע גבולים. איך וואוין דא, דו וואוינסט דארט, דאס איז מיין חלקה, דאס איז דיין חלקה. אויב מענטשן רוקן עס, דאס איז בעצם מחריב דעם יסוד׳דיגן שלום, נישט נאר ווי איין נייע מעשה.
מיר זענען זייער געוואוינט צו וואוינען אין א ארט וואס האט שוין שלום, אזוי מיר פארשטייען דאס נישט, אבער אויב דו גייסט אין ערטער וואו ס׳איז ווייניגער געזעלשאפטלעכע סדר אדער ווייניגער געזעצלעכע סדר, וועסטו פארשטיין אז דאס איז א זייער וויכטיגע זאך. און דעריבער ריכטיג שפעטער וועלן מיר זען, ס׳איז דא א ספעציעלע קללה, ס׳איז דא א קללה, א פלוך פאר מענטשן וואס מסיג גבול, אזוי דאס איז אמאל שווער צו באמערקן, אזוי דאס איז דער דין, מיר זאלן דאס נישט טאן.
נאך איינס, און איצט זענען מיר צוריק צו כללי, דעם כללי׳דיגן סדר פון משפט, דאס איז דער הויפט לעצטע חלק פון דעם פרק, און ס׳איז די דינים פון עדות, די דינים פון ראי׳. ווי ווייסן מיר אז עפעס איז געשען? ס׳איז שטענדיג, ווען ס׳איז דא א בית דין, ווען ס׳איז דא א שופט, מוז מען וויסן וואס איז געשען, און דא גיט די תורה עטלעכע גבולים צו דעם.
אזוי זאל מען נישט לאזן איין עד צו שטיין קעגן איינעם. מיט אנדערע ווערטער, מיר זאלן הערן צו איין עד אין דעם ענין פון סיי וועלכע עבירה, פון סיי וועלכע חטאת, און אויב דו טוסט, זאלסטו האבן לפחות צוויי אדער דריי עדים. און דאך דער הלכה קאמפט צו פארשטיין וואס איז צוויי אדער דריי עדים, אויב צוויי איז גענוג, דעמאלט וואס איז דער טעם פון דעם דריטן, אבער אין דעם פשוט׳ן פשט איז נישט שווער צו פארשטיין. דער עיקר איז איין עד איז נישט גענוג, צוויי אדער דריי לפחות. דער עיקר איז דאך דריי איז בעסער ווי צוויי, אפשר קענען מיר אריינגיין אין אונטערשיידלעכע, און הלכה איז זייער פארמאל, ווי די דינים פון ראי׳ זענען זייער פארמאליזירט, אבער אפילו אין מציאות ארבעט עס נישט טאקע אזוי.
מענטשן ווערן אמאל צעמישט, זיי מיינען ווייל ס׳איז דא אזעלכע פארמאלע דינים אין דער גמרא דאס מיינט אז אזוי ארבעט בית דין טאקע. בית דין ארבעט נישט טאקע אזוי, און זיי זענען נישט געמיינט צו ארבעטן אזוי, און דעריבער האבן מיר צוויי אדער דריי עדים. אזוי דער עיקר איז ס׳איז דא אומאפהענגיגע באשטעטיגונג, מיר פארשטייען דעם סברא פון דעם. איין מענטש קען האבן געחלומ׳ט עס אדער עפעס, דו האסט צוויי, דעמאלט האסטו עטלעכע אומאפהענגיגע באשטעטיגונג אז עס איז טאקע געשען, דריי איז נאך בעסער. און דאך ווי אזוי גענוי אויסצוטראכטן דאס, דאס איז די עבודה פון די דיינים אדער די מענטשן וואס מאכן די כללים אויסצוטראכטן גענוי וואס צו טאן.
איצט איז דא נאך איין זייער וויכטיגע דין וועגן עד. דאך די גרויסע פראבלעם מיט א בית דין וואס פארלאזט זיך בעיקר אויף עדים, ספעציעל אין יענע צייטן, היינט פארלאזן מיר זיך זייער אויף דאקומענטן, איצט האבן מיר ווידעא און אנדערע סארטן ראיות, פיזישע ראיות, און שוין אין תלמוד און חז״ל האבן מיר פיל פארלאז אויף פיזישע ראיות פון פארשיידענע סארטן, ספעציעל שטרות און אזעלכע זאכן. אין דער תורה געפינען מיר נישט אז ס׳איז נישט טאקע קיין רמז אין קיין דינים צו פיזישע געשריבענע שטרות אדער עפעס אזעלכעס. בעצם אלע דינים זענען אפהענגיג אויף מויל עדים, לעבעדיגע עדים, און דאס עפנט אונז אויף צו פיל פארשיידענע פראבלעמען.
דאך די ערשטע גרויסע פראבלעם איז שקר עדות. שקר עדות איז די גרעסטע ענין פאר א בית דין סיסטעם וואס איז בעיקר געגרינדעט אויף עדות. דעריבער דארפן מיר האבן זייער עקסטרעמע מיטלען צו האנדלען מיט מענטשן וואס גיבן שקר עדות. דאך דעריבער האבן מיר אויך דעם ענין פון שקר שבועה, וואס איז אן אנדער אופן פון באווייזן אז דו ביסט גערעכט אין דעם סארט קולטור, דעריבער ווערט דאס גענומען זייער ערנסט, און דאס זעלבע שקר עדות ווערט גענומען זייער ערנסט.
אזוי דא האבן מיר עפעס זייער פשוט און זייער יסוד׳דיג. אויב צוויי מענטשן קומען און גיבן שקר עדות, און עס גיט לפני ה׳, לפני הכהנים, לפני השופטים אשר יהיו בימים ההם, און מיר געפינען ארויס, ודרשו – השם זאגט נישט דא ווי, די דיינים טראכטן אויס אז דו ביסט געווען ליגן, דאך דער תלמוד האט עטלעכע פארמאליזאציע פון דעם, אבער ווידער פרובירן מיר עס צו לייענען אין דעם פשוט׳ן זין – און וואס געשעט איז מיר טאן צום עד וואס ער האט געוואלט טאן צו זיין ברודער, צום שולדיגן לויט אים.
און דער דין דא ווערט גענומען, דאס איז א זייער עקסטרעמע דין, וואס איז פארוואס מיר באקומען די תוכחה אין סוף, ולא תחוס עינך, זאל דיין אויג נישט האבן רחמנות, דו זאלסט גיבן גענוי וואס זיי ווילן, נפש תחת נפש, עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל. דאס ווערט ספעציעל געזאגט וועגן דעם, און מיר פארשטייען דאס זייער גוט ווייל דאס איז די סארט, מיר רופן עס, זייער יסוד׳דיג, די אפשרעקונג וואס מען דארף, ווייל אנדערש איז זייער שווער צו פארשטיין וואס איז דער פרייז פאר זיין א שקר עד, ריכטיג?
א שקר עד איז שטענדיג עפעס וואס האט נידעריגע ריזיקא און הויכע שכר. ווי אויב דו פארהאסט איינעם און דו גיבסט שקר עדות און דו פארזאכסט אים צו ווערן אומגעבראכט אדער באשטראפט געלטלעך אדער באשטראפט מיט מלקות און דעמאלט, ווייסטו, אין דעם ערגסטן פאל וועסטו באקומען עטלעכע קליינע קנס אדער עפעס.
אזוי דער דין דא, זייער קלוג און זייער שטרענג, מאכט די אפשרעקונג דא, ווייל עס גיט דעם פרייז פון זאגן עדות צו זיין דעם פרייז פון גענוי וואס דו ווילסט טאן. דו ווילסט הרג׳ענען איינעם, זאלסטו וויסן אז דאס מיינט אז אויב מיר כאפן דיך זיין א ליגנער, ליגן, וועסטו ווערן אומגעבראכט אויף דעם זעלבן אופן וואס דו האסט געוואלט הרג׳ענען יענעם מענטש, און דאס זעלבע פאר סיי וועלכע אנדערע עונש.
און דאך דעריבער מיינט דאס נישט דווקא נאר אויב דער מענטש איז אומגעבראכט געווארן. הלכה זאגט ספעציפיש אויב ער איז נישט אומגעבראכט געווארן, אבער דער עיקר איז, ווייל עס דארף זיין ספעציפיש וועגן דעם מעשה פון זאגן עדות אליין. דער מעשה פון זאגן עדות אליין דארף האבן דעם מדרגה פון ערנסטקייט, דעם מדרגה פון דער אפשרעקונג, אז עס זאל טראגן דעם משקל פון דער סארט זאך וואס דו פרובירסט צו טאן. אנדערש איז עדות א זייער שוואכע זאך צו פארלאזן זיך אויף, אזוי דארפן מיר די זייער עקסטרעמע מיטלען קעגן עס.
דאס איז דער פרק י״ט.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 30074#
די גאנצע פרשת שופטים האנדלט פון ציבור׳דיגע מצות — דער בנין פון ציבור׳דיגע סדר, בתי דינים, הנהגה, און משפט. נישט ספעציפישע דינים ממש, נאר דער *בנין* פון דינים און פון די גאנצע חברה. פרק י״ט דרייט זיך צו א זייער ספעציפיש׳ן דין אינערהאלב דעם גאנצן: די דינים פון רציחה.
רציחה איז איינער פון די הויפט׳דיגע דינים — עס קומט פאר אין די עשרת הדברות, אין פרשת משפטים, און איבער און איבער אינעם גאנצן תורה. די חשיבות איז צווייערליי:
1. אלס א מוסר׳דיגער דין — דאס ערשטע זאך וואס א מענטש טאר נישט טאן
2. אלס דער יסוד פון ציוויליזאציע — א שטאט, א מדינה, איז בעיקר א ארט וואו געוואלד איז קאנטראלירט און רציחה ווערט באהאנדלט דורך משפט
ווייטער פון מזיד׳דיגע רציחה, עס זענען דא פארשידענע מדרגות פון כוונה — טעותים, פשיעה, אומגליקן. א פאליטישע אדער מוסר׳דיגע סיסטעם וואס באהאנדלט נאר מזיד׳דיגע רציחה און טוט אפ אומזיסטע טויט אלס “רצון השם” איז נישט ריכטיג. כאטש די תורה אליין זאגט *והאלקים אנה לידו* (השם האט עס געבראכט צו זיין האנט), דארף נאך אלץ זיין א סיסטעם צו באהאנדלן דאס. דער פאקט אז עס זענען דא השפעות אפילו פאר אומזיסטע הריגה מאכט אז מענטשן זאלן זיין מער זארגפעלטיג. פונקט ווי די חכמים מאכן *משמרת למשמרתי* (גדרים ארום דעם דין), דער גרעסטער דין וואס דארף אזעלכע גדרים איז רציחה — אריינגערעכנט ממש׳דיגע טירן (ווי מעקות אויפן דאך) וואס פארמיידן אומזיסטע טויט.
פאר פארמעלע בית דין סיסטעמען, האט עקזיסטירט א פערזענלעכע, אורשפרינגלעכע דין פון נקמה: אויב איינער הרג׳ט איינעם פון מיינע לייט, וועלן מיינע משפחה הרג׳ן אים אדער איינעם פון זיינע לייט. דאס איז דער גרונט׳דיגער דין פון מלחמה. שטעט און ציוויליזאציע איז וועגן *רעגולירן* אפילו דאס. די תורה׳ס ערשטער שריט איז איבערנעמען די פריוואטע משפט און אנהייבן עס צו רעגולירן.
די תורה שטעלט אויף שטעט וואו א שוגג׳דיגער רוצח קען אנטלויפן פאר שמירה. דאס איז נישט פשוט דערלויבן אומזיסטע רציחה — עס שטעלט פאר פארמאלע משפט וואס נעמט איבער וואס איז געווען פריער פריוואטע נקמה. וואוינען אין דער שטאט ארבעט ווי א סארט גלות, גירוש, אדער תפיסה, כאטש די תורה שטעלט עס פאר אלס *ראטעווען* דעם שוגג׳דיגן רוצח פון דעם גואל הדם. חז״ל לייענען עס אויך אלס עונש, און דאס איז מסתמא דער תכלית. די שטאט איז אויך פארבונדן מיט עטלעכע ארגאניזאציע — אויספארשן וואס איז געשען, באשטימען ווער קומט צו.
ווארום ספר דברים פלאנט פאר אריינגיין אין ארץ ישראל און שפעטערדיגע פארגרעסערונג:
– דריי שטעט זאלן אפגעזונדערט ווערן ווען השם שנייט אפ די אומות און ישראל נעמט זייער לאנד
– די וועגן צו די שטעט מוזן צוגעגרייט ווערן
– דאס לאנד ווערט צעטיילט אין דריטלען, מיט איין שטאט אין יעדן דריטל — קיין אבסאלוטע ווייטקייט ווערט נישט געגעבן; דער עיקר איז צוטריטלעכקייט
נאר איינער וואס הרג׳ט *בבלי דעת* — אן כוונה. דאס לשון קודש ווארט *דעת* דא מיינט כוונה, נישט וויסן. די תורה׳ס לשון איז זאגנדיג: “ער האט אים נישט געשונא פון תמול שלשום” — מיינט עס איז נישטא געווען קיין פארויסגעפלאנטע זאך, קיין פריערדיגע שנאה. דער משל וואס ווערט געגעבן: א מאן האקט האלץ אינעם וואלד און דער אקס-קאפ פליט אפ און שלאגט זיין חבר. דאס איז קלאר אומזיסט — אן ארבעט אומגליק.
דער גואל הדם וועט יאגן דעם רוצח *כי יחם לבבו* — ווארום זיין הארץ וועט ברענען מיט כעס (און בצדק אזוי). אויב דער וועג איז צו ווייט, קען דער נוקם דערכאפן און הרג׳ן איינעם וואס פארדינט נישט דעם טויט, ווארום די מיתה קומט נאר צו א *שונא* (א מזיד׳דיגער רוצח, איינער וואס האט געשונא דעם קרבן “פון תמול שלשום”). דריי שטעט מאכן זיכער אז עס איז שטענדיג דא א דערגרייכבארע מקלט — איין שטאט וואלט געווען נישט גענוג, ווארום דער נוקם קען נאך אלץ דערגרייכן דעם אנטלויפער פאר אנקומען.
אויב השם פארגרעסערט דאס לאנד (תלוי אין היטן די מצות און ליב האבן השם), מוזן דריי נאך שטעט צוגעלייגט ווערן (ניין אינגאנצן). דאס ווייזט אז די *עיר מקלט* איז א יסוד׳דיגער עלעמענט פון בויען א מדינה. פארגרעסערן טעריטאריע דארף פארגרעסערן די אינפראסטרוקטור אזוי אז דער דין פון רציחה — אריינגערעכנט דאס רעגולירן פון נקמה פאר אומזיסטע הריגה — בלייבט ריכטיג געפירט.
דער פסוק ענדיגט אז *דם נקי* (אומשולדיג בלוט) טאר נישט פארגאסן ווערן אינעם לאנד. עס זענען דא שכבות פון בלוט-שולד: רציחה אליין מטמא דאס לאנד, אבער דערלויבן דאס אומגערעכטע הרג׳ן פון אן אומזיסטן רוצח — ווארום דער סיסטעם איז געווען נישט גענוג — שאפט נאך א בלוט-שולד וואס פאלט אויף דער גאנצער קהילה פאר זיין פשוטדיג.
אן מזיד׳דיגער רוצח קען נישט בלייבן אין דער עיר מקלט. אויב איינער איז א *שונא* וואס האט געפלאנט און אויפגעלויערט זיין קרבן, שיקן די זקנים פון זיין אריגינעלע שטאט פאר אים, ציען אים ארויס פון דער מקלט שטאט, און איבערגעבן אים צום גואל הדם צו ווערן אומגעבראכט. באמערקנסווערט, אפילו אין פאלן פון מזיד׳דיגע רציחה, איז עס נאך אלץ דער *גואל הדם* וואס פירט דורך די הריגה. די *עיר מקלט* שיצט נאר שוגג׳דיגע רוצחים; מזיד׳דיגע רוצחים ווערן צוריקגעגעבן צום אריגינעלן דין פון בלוט נקמה.
די תורה באפעלט *לא תחוס עינך* — זאלסט נישט האבן רחמנות. דאס ווארט *דם* דא מיינט נישט ממש׳דיג בלוט נאר בלוט-שולד — די שולד פון אומשולדיג בלוט פארגאסן אומגערעכט מוז אפגעראמעט ווערן (*בער*). דאס ווערט באשריבן אלס *וטוב לך* — וואס מאכט אויס א גוטע חברה. די תורה ווארפט אפ דעם געדאנק אז נחמנות צו רוצחים איז רחמנותדיג. רחמנות קומט צו צום שוגג׳דיגן רוצח; עס קומט נישט צו צום מזיד׳דיגן.
*לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים* — זאלסט נישט באוועגן די גרענעצן וואס פריערדיגע האבן געשטעלט. דאס איז נאך א יסוד׳דיגער דין פאר בויען א חברה. עס איז נישט בלויז לאנד גנבה; עס שלאגט אן עפעס טיפערס. דער שלום פון א ארט רוט אויף אפגעמאכטע גרענעצן — דאס איז מיין שטיק, דאס איז דיינס. באוועגן גרענעצן צעשטערט דעם גרונט׳דיגן געזעלשאפטלעכן שלום וואס פריערדיגע דורות האבן אויסגעהאנדלט. דאס איז גרינג צו איבערזען אין ערטער מיט געשטעלטע געזעצלעכע סדר, אבער אין ערטער מיט ווייניגער געזעלשאפטלעכן סדר, ווערט דאס קריטיש וויכטיג. א קארעספאנדירנדע קללה קומט פאר שפעטער: *ארור מסיג גבול רעהו בסתר* — ארור איז דער וואס באוועגט זיין שכן׳ס גרענעץ בהסתר, ווארום אזעלכע מעשים זענען שווער צו אנטדעקן.
דער פרק׳ס לעצטע הויפט חלק באהאנדלט די דינים פון ראיה און עדות — יסוד׳דיג צו יעדן משפט סיסטעם.
איין עד (*עד אחד*) איז נישט גענוג צו פארשולדיגן פאר קיין עבירה אדער פארברעכן. צוויי אדער דריי עדים זענען נויטיג. די שאלה פארוואס די תורה זאגט “צוויי אדער דריי” — אויב צוויי איז גענוג, וואס לייגט צו דריי? — ווערט באהאנדלט אין הלכה, אבער דער פשט איז גלייך: איין עד קען זיין טועה אדער משוגע; צוויי געבן אומאפהענגיגע באשטעטיגונג; דריי זענען נאך בעסער. אין פראקטיק, *בתי דינים* ארבעטן נישט מיט דעם עקסטרעמען פארמאליזם געפונען אין דער גמרא, און זיי זענען קיינמאל נישט געווען געמיינט אזוי — דער סיסטעם דארף שופט׳דיגע שיקול הדעת.
די גרעסטע שוואכקייט פון א עד-באזירטן בית דין סיסטעם איז פאלשע עדות — וואס איז פארוואס עס קומט פאר אין די עשרת הדברות. אין דער תורה׳ס געזעצלעכער וועלט, עס זענען נישטא קיין געשריבענע קאנטראקטן אדער פיזישע ראיות; אלעס איז תלוי אין לעבעדיגע מינדלעכע עדות. דאס מאכט עקסטרעמע מיטלען קעגן שקר עדות עסענציעל.
אויב עדים ווערן געפונען צו האבן געזאגט פאלש — די שופטים פארשן (*ודרשו השופטים*), כאטש די תורה ספעציפיצירט נישט דעם אופן — איז דער עונש: וואס זיי האבן געזוכט צו טאן צום באשולדיגטן ווערט געטאן צו זיי. דאס ווערט געזאגט מיט דער נוסח: *נפש בנפש, עין בעין, שן בשן, יד ביד, רגל ברגל* — נפש פאר נפש, אויג פאר אויג, צאן פאר צאן, האנט פאר האנט, פוס פאר פוס.
דאס איז א בריליאנט קאליברירטע אפשרעקעניש. פאלשע עדות איז בעצם א נידעריג-ריזיקא, הויך-באלוינונג פארברעכן: מען קען צעשטערן איינעמס לעבן מיט עדות, און אן דעם דין, די ערגסטע השפעה קען זיין א מינערע קנס. דורך מאכן דעם עונש שפיגלען פונקט וואס דער פאלשער עד האט געמיינט אנצוטאן, מאכט די תורה זיכער אז דער מעשה פון זאגן עדות טראגט דעם פולן געוויכט פון אירע פאטענציעלע השפעות. די הלכה ספעציפיצירט דאס קומט צו ספעציפיש ווען דער געמיינטער קרבן איז *נישט* טאקע אומגעבראכט געווארן, ווארום דער דין ציעלט דעם מעשה פון פאלשע עדות אליין, נישט דעם תוצאה. אן אזעלכע עקסטרעמע מיטלען, וואלט עדות געווען פיל צו שוואך א יסוד פאר א משפט סיסטעם.
דער פרק איז א חלק פון די סדרה מצות ווי די גאנצע עיקר ספר פון דברים וואס הייסט משנה תורה — דעם ליסט פון מצות. אויב מיר גרופירן זיי צוזאמען אין געוויסע גרופעס, אין דעם אלגעמיינעם זינען איז די גאנצע זאך וואס מ׳לייענט אין פרשת שופטים די עפנטלעכע מצות, מצות פון דעם עפנטלעכן סדר. דאס מיינט צו זאגן דער בנין פון די דינים, דער בנין פון די בתי דינים, דער בנין פון די הנהגה, די מענטשן וואס זענען אחראי אויף די דינים, זענען אחראי אויף די מענטשן. אזוי נישט אזוי פיל די ספעציפישע דינים נאר דער בנין פון די דינים, דער בנין פון די משפט און פון די גאנצע חברה.
אזוי דא אין פרק י״ט קומען מיר צו א זייער ספעציפישן דין און עס איז געשטעלט אויף א זייער ספעציפישן אופן. די אלגעמיינע קאטעגאריע וואס די דינים געהערן אריין איז די דינים פון רציחה.
איצט רציחה איז איינס פון די אלע ראשונע דינים, איינס פון די ערשטע דינים אין א געוויסן זינען, טאקע. עס איז איינס פון די עשרת הדברות, וואס דאס דארף שוין ווייזן אונז אז דאס איז א זייער ראשון דין, א זייער יסודי דין. עס ווערט דערמאנט גלייך אין פרשת משפטים, אסאך מאל האבן מיר רציחה אלס איינס פון די ראשונע זאכן.
אבער ס׳איז דא עפעס מער קאמפליצירט מיט דעם. נאר רציחה, טאקע, איז א סארט פשוט. אבער ס׳איז דא קאמפליקאציעס ווארום רציחה איז נישט נאר דער ערשטער דין ווי דער ערשטער מוסר׳דיגער דין, וואס א מענטש זאל נישט טאן. עס איז אויך איינס פון די ערשטע יסודות פון א שטאט. א שטאט איז די סארט ארט, א ציוויליזאציע, ארט וואו מענטשן וואוינען, א מדינה איז וואו רציחה ווערט געטרעטן, וואו געוואלד ווערט קאנטראלירט, וואו ס׳איז דא א דין צו טרעטן די געוואלד.
איצט ס׳איז דא רציחה, פארפלאנטע רציחה, וואו איינער הרג׳נט איינעם, גוט. מיר האבן די דינים וואס וועלן זיין בעיקר וועגן דעם עונש פון יענער רציחה. וואס געשעט אויב מיר קענען נישט געפינען דעם רוצח, ווי מיר וועלן רעדן וועגן.
אבער דאן ס׳איז אויך דא נישט-פארפלאנטע רציחה, וואס מיר רופן מאנסלאטער. אמאל ווערן מענטשן אומגעבראכט צי דורך א טעות, צי דורך נעגלידזשענס, צי דורך עפעס אן עקסידענט. ס׳איז דא א סך מיני מדריגות פון פארפלאנונג פון כוונה אין רציחה און דאס איז אויך עפעס וואס דארף ווערן געטרעטן.
מיר קענען נישט דערלויבן — נישט נאר קענען מיר נישט דערלויבן באוואוסטע רציחה — א שטאט איז עפעס, דער גאנצער עיקר פון א שטאט, מ׳האט עפעס א הגנה עצמית, מ׳האט עפעס א מדריגה פון מענטשן וואס באשיצן איינעם דעם אנדערן. אזוי מיר דארפן באשיצן איינעם דעם אנדערן אויך פון אומזיסטיגע רציחה.
אויב איינעמס מוסר סיסטעם אדער איינעמס פאליטישן סיסטעם זארגט נאר וועגן באוואוסטע רציחה און זאגט נו, עס איז א טעות, ווייסט איר, עס איז אלעס השם וואס האט עס געטאן און אזוי ווייטער, דאס איז נישט ריכטיג. טאקע איינס פון די ערשטע מאל וואס עס דערמאנט עס, רעדט עס וועגן ווי מיר זאגן השם האט עס געטאן אדער די נאטור האט עס געטאן. עס איז געשען פון זיך אליין. עס איז נישט צוצושרייבן צו א מענטש. אבער פונדעסטוועגן דארף זיין עפעס א תירוץ פאר דעם. עס דארף זיין עפעס א וועג צו טרעטן דעם פראבלעם.
טאקע, דער פאקט וואס ס׳איז דא א תירוץ אדער אפשר עפעס א סארט עונש אפילו פאר איינעם וואס פארזאכט טויט דורך נעגלידזשענס אדער דורך נישט-באוואוסטע רציחה איז אויך אז מענטשן וועלן זיין פיל מער זארגפעלטיג. אין אנדערע ווערטער, מיר שאפן דעם גאנצן סיסטעם. יעדערער ווייסט דעם סיסטעם פון א חברה ווי די עבודה פון די חכמים איז צו מאכן משמרת למשמרתי — צו שאפן פארשידענע סארטן גדרים ארום דעם דין.
אזוי דער גרעסטער דין וואס דארף גדרים ארום עס איז דער דין פון רציחה און ס׳איז דא ממש׳דיגע גדרים ווי מיר לערנען וועגן א גדר וואס מ׳שאפט אז מענטשן זאלן נישט אראפאלן פון דיין דאך. דאס איז א גדר ארום דעם דין פון רציחה און דער איינציגער סיבה מיר דארפן אזעלכע גדרים און זאכן ווי דאס, מענטשן טרעטן זיך פון זיכערקייט, איז ווארום אפילו אומזיסטיגע רציחה ווערט גענומען זייער ערנסט.
אזוי איצט דער ראשון אופן אין וועלכן — איך האב אייך געזאגט איך האב גערעדט וועגן אומזיסטיגע רציחה ווערן גענומען ערנסט און איצט גייט עס איין מדריגה מער. איין מדריגה מער איז אז אין דעם ראשון דין און דעם דין פאר עס איז דא סיסטעמען פון בתי דינים וואס נעמען וואס מיר רופן היינט די מאנאפאל פון געוואלד און נעמען די גאנצע מאנאפאל און שפענדן משפט אינגאנצן. ס׳איז דא עפעס א פערזענלעכן דין, עפעס א סארט דין פון נקמה טאקע, אבער עס איז נישט נאר נקמה ווי אין דעם ווילדן זינען.
דאס איז וואס דער דין, דער ראשון דין, וואס איז דער דין פון רציחה, דער איסור פון רציחה איז באזירט אויף. עס איז באזירט אויף דעם פאקט אז מענטשן האבן קרובים, מענטשן האבן אנדערע מענטשן וואס זארגן פאר זיי, וואס זענען אין עפעס א סארט ברית מיט זיי. און אויב איינער הרג׳נט איינעם פון מיינע מענטשן וועל איך אים הרג׳נען אדער אפילו וועל איך הרג׳נען איינעם פון זיינע מענטשן. דאס איז דער דין פון מלחמה. דאס איז די יסודי זאך.
איצט שטעט זענען וועגן רעגולירן אפילו דאס, ריכטיג? אזוי אנהייב האבן מיר: דו הרג׳נסט מיר, אפילו דורך א טעות, איך הרג איך דיר אדער מיין נאענטער קרוב, די מענטשן אחראי פאר מיר, די מענטשן וואס איך האב צוגעזאגט צו באשיצן, וואס זענען צוגעזאגט צו באשיצן מיר וועלן דיך הרג׳נען.
איצט ווען ס׳איז דא א שטאט וואס האט א משפט דין, די בתי דינים און אזוי ווייטער, זיי פרובירן איבערצונעמען דאס אויך. אזוי די תורה און דער ערשטער שריט איז פרובירן איבערצונעמען דעם פריוואטיזירטן משפט, אזוי צו זאגן, דעם דין פון נקמה צו עפעס רעגולירן עס, צו אנהייבן רעגולירן עס.
אזוי איינס פון די ערשטע דינים מיר האבן געקראגן וועגן דעם איז דער דין פון ערי מקלט, וואס איז אז מיר שטעלן אויף ספעציפישע שטעט וואו איינער וואס האט געהרג׳נט איינעם אומזיסטיג, אדער מיר וועלן זען אין דעם קומענדיגן חלק פון דעם פרק די קאמפליקאציע וועגן דעם, ער וועט גיין צו יענער שטאט און יענע שטאט וועט אים באשיצן. עס איז א סארט מקלט שטאט, ריכטיג? א שטאט וואו די מענטשן וואס האבן צעבראכן דעם דין אין יענעם זינען ווערן באשיצט.
און זיי ווערן נישט נאר באשיצט. עס איז נישט נאר א באשיצונג ווי, גוט, מיר דערלויבן אומזיסטיגע רציחות. אזוי עס מוז ווערן פארשטאנען אז די חברה, דער מער פארמאלער דין פון משפט נעמט איבער דעם און זיי וועלן זיך טרעטן. אין עפעס א זינען נאר דער פאקט אז ער מוז וואוינען אין יענער שטאט איז שוין עפעס א סארט עונש, ריכטיג? עס איז א סארט גלות אדער פארטרייבונג אדער תפיסה. ער מוז ווערן איינגעשפארט אין דעם, כאטש די תורה שטעלט עס נישט אויף אזוי.
די תורה שטעלט עס אויף ווי ראטעווען דעם רוצח אדער דעם אומזיסטיגן רוצח, דעם מאנסלאטערער פון ווערן אומגעבראכט דורך דעם גואל הדם, דורך דעם וואס נוקם דעם בלוט. עס קען אויך, אין חז״ל, טאקע לייענען עס ווי אן עונש אין זיך. און דאס איז ווארום איך טראכט דאס איז דער תכלית פון דער סארט זאך.
אבער אויך מיר דארפן זיך פארטראכטן אז די שטאט איז נישט נאר מאגיש אז עס באשיצט זיי — ס׳איז דא עפעס א סארט ארגאניזאציע וואו זיי טרעטן זיך פון געפינען וואס וועט געשען און אזוי ווייטער.
און מיר זען ווען די תורה גיט דעם דין, גיט זי אויך פרטים פון ווער איז דערלויבט צו גיין צו עס.
אזוי איצט נאך איין שריט מיר דארפן צולייגן צו דעם איז אז די גאנצע ספר משנה תורה איז פלאנירן פאר די מענטשן גיין אריין אין ארץ כנען, ארץ ישראל. אבער נישט נאר גיין אריין נאר אויך עווענטועל פארברייטערן זייער פאליטיק, פארברייטערן זייער מדינה. פארברייטערן דורך כובש זיין מער לאנד, דורך נאר שאפן גרעסערע שטעט און אזוי ווייטער. און דעריבער ס׳איז דא ספעציפישע הוראות אין די דינים פאר ווען דאס וועט ווערן פארברייטערט, ווען דאס וועט ווערן איבערגענומען מער און וואס וועט געשען אין דעם. דאס איז געווען זייער בפירוש געמאכט אין פרשת ואתחנן. און דא האבן מיר עס אין א מער פשוט׳ן זינען.
אזוי וואס מיר האבן איז דער דין ווען עס זאגט: ווען השם וועט אויסשניידן די אומות וואס איר קעמפט מיט און איר וועט איבערנעמען זייערע שטעט, דאן וועסטו אפזונדערן דריי שטעט. און אויך וועסטו צוגרייטן דעם וועג צו די דריי שטעט. דו וועסט איינטיילן אין דריטלען די גרענעצן, די גבולים פון דיין לאנד. און יעדערער, יעדער רוצח וועט אנטלויפן, וועט אנטפליען צו די דריי שטעט.
איצט, טאקע, דאס מיינט נישט אז איצט האסטו א פריי פאס פאר רציחה. דאס איז נישט געווען דער עיקר פון דעם דין. דער עיקר פון דעם דין איז געווען צו רעגולירן אומזיסטיגע רציחה, ריכטיג? אדער, יא, אומזיסטיגע רציחה.
אזוי האבן מיר א גאנצע פרשה וואס דערקלערט ווער וועט זיין דערלויבט צו גיין צו דער שטאט. אזוי ווי איך האב געזאגט, ערשט גיט עס דיר דעם דין מיט דריי שטעט. און, טאקע, דאס איז לויט ווי גרויס אדער ווי ברייט דיין מדינה איז. דו וועסט האבן א דריטל. אזוי עס גיט נישט ווי אן אבסאלוטע מאס. עס זאגט דיר נישט פונקט ווי ווייט. טאקע, דער עיקר איז אז אין יעדן דריטל פון לאנד — וואס אפשר די זענען געווען ווי שטאטן אינעם לאנד — ווי יעדער שטאט אדער יעדער חלק זאל האבן איינס פון די שטעט וואו זייערע [אומזיסטיגע הורגים] זאלן גיין.
אבער ווער זאל גיין דארטן? נישט נאר יעדער רוצח. נאר ווער עס שלאגט אדער הרג׳נט, ריכטיג? שאדט זיין חבר בבלי דעת. דעת מיינט נישט וויסן, ריכטיג? עס מיינט כוונה.
און דער אופן צו אויסדריקן דאס זייער שיין: ער האט אים נישט געשונא פון נעכטן. ער איז נישט קיין שונא, ריכטיג? דאס איז נאך אן אופן צו זאגן פארפלאנטע רציחה, ריכטיג? אויב איינער איז אין א קריג מיט איינעם, ער איז א שונא פון דעם טאג פריער, דעם טאג פאר דעם, דאס מיינט ער האט געפלאנט די רציחה. ער האט עס נישט געפלאנט.
אזוי דאס איז איין אופן. איינער הרג׳נט איינעם אומוויסנדיג, אומבאוואוסט. אדער ס׳איז דא נאך אן אופן אין וועלכן מיר קענען וויסן אז עס איז נישט געווען באוואוסט. אמאל גייט איינער אין וואלד צו שניידן ביימער. און זיין האנט עפעס גליטשט פון דער האק וואס ער האלט צו שניידן דאס האלץ. און דאס מעטאל וועט פליען און געפינען זיין חבר, ריכטיג? הרג׳נען זיין חבר בטעות.
אזוי דאס וויסן מיר עס איז נישט — קיינער — איך מיין, ס׳איז ווי א קאנספיראציע. אויב ער האקט נאר האלץ און עס איז געווען אן עקסידענט, אן ארבעט עקסידענט וואו זיין האק איז געפלויגן אין זיין חברס קאפ און האט אים אומגעבראכט. דאס זענען די מענטשן. דאס איז געווען דער מענטש וואס וועט גיין צו דער שטאט.
און דער מענטש, ווי אין דעם שטייגער פון דעם ספר און עטלעכע אנדערע ווערק אין אנדערע אופנים, חזר׳ט זיך איבער. פארוואס דארפן מיר די שטאט? ווארום דער גואל הדם וועט אים יאגן. ווארום זיין הארץ וועט זיין — דאס איז דער אופן צו זאגן ער וועט זיין אויפגערעגט, ריכטיג? ער וועט זיין כועס און ער וועט זיין גערעכט, ריכטיג? און ער וועט אים דערגרייכן. ער וועט אים כאפן. ווארום דער וועג וועט זיין ווייט.
אבער ער פארדינט נישט, ער האט נישט דעם דין פון טויט. ווארום דער דין פון טויט איז נאר פאר איינעם וואס איז א שונא, ריכטיג? וואס איז פארפלאנט. אבער דער מענטש האט אים נישט געשונא פון נעכטן. דעריבער פארדינט ער נישט טויט. דעריבער זאג איך דיר צו אפזונדערן די דריי שטעט.
און ספעציפיש דריי. אויב ס׳איז דא נאר איינס, קען נאך אלץ נישט זיין גענוג צייט. דער גואל הדם קען נאך אלץ דיך געפינען. אזוי דארפסטו האבן דריי. אזוי ס׳איז אלץ דא א שאנס פאר דעם מענטש אנטלויפן צו זיי.
און דעריבער, אויב השם וועט דיר געבן אפילו — מאכן דיין לאנד נאך גרעסער — און ער וועט דיר געבן דאס גאנצע לאנד. און ווי די תורה פארגעסט קיינמאל נישט צו איבערחזר׳ן דא: פארוואס וועט ער קריגן דאס גאנצע לאנד? ווארום דו וועסט טאן די מצוה. דאס וועט דיר געבן הצלחה אין דיינע מלחמות און אזוי ווייטער. און דו וועסט ליב האבן השם. און ער וועט דיר געבן הצלחה — דאן וועסטו האבן א גרעסערן ארט, דאן וועסטו צולייגן נאך דריי שטעט, אזוי אפילו אין דיין פארברייטערטן לאנד, האסטו נאך אלץ דעם פלאץ.
און דאס ווייזט אונז זייער קלאר ווי עיר מקלט איז ווי א חלק פון דעם יסוד פון בויען א שטאט, פון בויען א מדינה. דו ווילסט עס מאכן גרעסער, מוזסטו מאכן אין דעם גרעסערן ארט די ערי מקלט, אזוי אז דער דין פון רציחה, אריינגערעכנט די אומזיסטיגע רציחה, אריינגערעכנט די רעגולאציע פון דעם עונש פון די נקמה איבער אומזיסטיגע רציחה זאל ווערן רעגולירט.
און ווי עס ענדיגט זיך, אזוי אז ריין בלוט, דם נקי, אומשולדיג בלוט זאל נישט ווערן פארגאסן אין דיין לאנד, וואס השם גיט דיר, און דאן וועסטו האבן בלוט אויף דיר, עס וועט זיין בלוט שולד אויף דיר, אויב דו דערלויבסט רציחה. און א חלק פון דערלויבן רציחה, זעסטו דארט, מיר זענען ביי שריט דריי, ריכטיג? אחוץ פון, טאקע, נאר רציחה געשעענדיג איז שוין עפעס וואס דאס לאנד, אין עפעס א זינען, מוז מכפר זיין פאר. אבער אויב דו וועסט איצט דערלויבן די רציחה פון דעם מענטש וואס האט געהרג׳נט אומזיסטיג, און דאס וועט נישט זיין מוצדק, דאן ווידער, וועסטו מוזן, וועסטו האבן די רציחה, די בלוט שולד אויף דיר. גוט?
איצט, האבן מיר דאס היפך. אבער אויב איינער איז א שונא, ער האט געפלאנט, ער האט געפלאנט, ער, ווי זאגט מען, ער האט אים אויפגעלויערט, ריכטיג? און ער איז געשטאנען אויף אים, ער האט איינעם אויפגעלויערט און ער האט אים אומגעבראכט, און יענער מענטש טראכט ער וועט אנטלויפן, דאן, דערלויבן מיר אים נישט. די זקנים פון זיין שטאט וועלן שיקן, זיין שטאט, ריכטיג, די אריגינעלע שטאט וואו ער איז געקומען פון, וועלן אים נעמען פון דארט, און זיי וועלן אים געבן צו די הענט פון דעם גואל הדם און אים הרג׳נען.
אזוי דא, האבן מיר נאך אלץ דעם גואל הדם אלס דער וואס נוקם דעם טויט, אפילו ווען עס איז געווען פארפלאנט, אפילו איז געווען באוואוסטע רציחה, עס איז דער גואל הדם וואס הרג׳נט אים. דער עיקר איז אז אויב דער מענטש איז, דער טויט איז נאר געווען אן עקסידענט, דאן דערלויבן מיר די עיר מקלט צו באשיצן דיך. אנדערש, דערלויבן מיר עס נישט, און מיר וועלן דיך ארויסנעמען און צוריקקערן דיך צום אריגינעלן דין, וואס איז אז דער גואל הדם איז דערלויבט דיך צו הרג׳נען.
און דער פסוק ענדיגט זיך, לא תחוס עינך, האב נישט קיין רחמנות פון דעם, ווארום פאר דער זעלבער סיבה, דארפסטו רייניגן, ובערת, די שולד, די ריינע, דאס אומשולדיגע בלוט דארף ווערן, דאס אומשולדיגע בלוט פארגאסן, דם דא מיינט נישט בלוט ממש, די שולד פון דעם בלוט, שולד פון ריין בלוט, וואס איז געווארן פארגאסן אומזיסט און פארגאסן אומגערעכטערהייט, דאס מוז ווערן גערייניגט, און דאס איז א חלק פון דעם, דאס איז וואס א גוטע חברה איז.
אמאל טראכטן מענטשן אז געבן לעניענסי צו רציחה איז עפעס שיין. די תורה שיינט נישט צו טראכטן דאס, עס איז דאס היפך. לא תחוס עינך — מיר האבן טאקע, מיר האבן טאקע רחמנות, ריכטיג, אין אנדערע ווערטער, מיר האבן טאקע רחמנות, מיר האבן רחמנות אויף דעם מענטש וואס האט עס געטאן בטעות, אבער מיר האבן נישט רחמנות אויף דעם מענטש וואס האט עס געטאן באוואוסט. גוט?
אזוי דאס איז איין דין וועגן שאפן די שטעט, און יעדער געגנט, יעדער סארט, יעדע פראווינץ מוז האבן איינס, אמווייניגסטנס איין שטאט, אין וועלכן דער גואל הדם, פאר די, עיר מקלט.
איצט האבן מיר נאך א דין, וואס איז טאקע וועגן דער ארגאניזאציע פון דער שטאט, אינטערעסאנטער דין, אבער איך טראכט דאס איז די, דאס איז דער הקדמה וואו עס קומט אריין. לא תסיג גבול רעך וואס די פריערדיגע דורות, דיינע פארגייער האבן געגרענעצט, האבן געשאפן, ווי ס׳איז דא א ווערב פאר גרענעצן דא, איך ווייס נישט ווי מ׳זאגט עס אויף ענגליש, אשר גבלו, צו גרענעצן אים.
דער עיקר איז אז מיר האבן, ס׳איז דא נאך איין יסוד׳דיגע חלק פון אויפשטעלן א געזעלשאפט, ריכטיג, דאס איז מיין לאנד, דאס איז דיין לאנד, ס׳קען זיין אפילו ווי שטעט וואס האבן גבולים, און יעדע שטאט געהערט צו עטלעכע משפחות אדער צו עטלעכע מענטשן אויף א געוויסע אופן, און די זענען געווען אויפגעשטעלט דורך די פריערדיגע, דורך די אבות, זיי האבן אויפגעשטעלט די גבולים צווישן שטעט.
אמאל מיינט איינער, אה לאמיר עס אויסטוישן, לאמיר גנב׳ענען עטלעכע לאנד. ס׳איז נישט נאר גניבה, ריכטיג, ס׳איז נישט נאר ווי לאנד גניבה, ס׳איז דא עפעס מער יסוד׳דיגס דא. דו ביסט מזיז די גבולים וואס דיינע אבות האבן שוין מסכים געווען, און דאס איז ווי דער שלום, דער שלום, דער שלום פון א ארט איז געגרינדעט אויפן פאקט אז מענטשן זענען מסכים געווען אויף זייערע גבולים. איך וואוין דא, דו וואוינסט דארט, דאס איז מיין חלקה, דאס איז דיין חלקה. אויב מענטשן רוקן עס, דאס איז בעצם מחריב דעם יסוד׳דיגן שלום, נישט נאר ווי איין נייע מעשה.
מיר זענען זייער געוואוינט צו וואוינען אין א ארט וואס האט שוין שלום, אזוי מיר פארשטייען דאס נישט, אבער אויב דו גייסט אין ערטער וואו ס׳איז ווייניגער געזעלשאפטלעכע סדר אדער ווייניגער געזעצלעכע סדר, וועסטו פארשטיין אז דאס איז א זייער וויכטיגע זאך. און דעריבער ריכטיג שפעטער וועלן מיר זען, ס׳איז דא א ספעציעלע קללה, ס׳איז דא א קללה, א פלוך פאר מענטשן וואס מסיג גבול, אזוי דאס איז אמאל שווער צו באמערקן, אזוי דאס איז דער דין, מיר זאלן דאס נישט טאן.
נאך איינס, און איצט זענען מיר צוריק צו כללי, דעם כללי׳דיגן סדר פון משפט, דאס איז דער הויפט לעצטע חלק פון דעם פרק, און ס׳איז די דינים פון עדות, די דינים פון ראי׳. ווי ווייסן מיר אז עפעס איז געשען? ס׳איז שטענדיג, ווען ס׳איז דא א בית דין, ווען ס׳איז דא א שופט, מוז מען וויסן וואס איז געשען, און דא גיט די תורה עטלעכע גבולים צו דעם.
אזוי זאל מען נישט לאזן איין עד צו שטיין קעגן איינעם. מיט אנדערע ווערטער, מיר זאלן הערן צו איין עד אין דעם ענין פון סיי וועלכע עבירה, פון סיי וועלכע חטאת, און אויב דו טוסט, זאלסטו האבן לפחות צוויי אדער דריי עדים. און דאך דער הלכה קאמפט צו פארשטיין וואס איז צוויי אדער דריי עדים, אויב צוויי איז גענוג, דעמאלט וואס איז דער טעם פון דעם דריטן, אבער אין דעם פשוט׳ן פשט איז נישט שווער צו פארשטיין. דער עיקר איז איין עד איז נישט גענוג, צוויי אדער דריי לפחות. דער עיקר איז דאך דריי איז בעסער ווי צוויי, אפשר קענען מיר אריינגיין אין אונטערשיידלעכע, און הלכה איז זייער פארמאל, ווי די דינים פון ראי׳ זענען זייער פארמאליזירט, אבער אפילו אין מציאות ארבעט עס נישט טאקע אזוי.
מענטשן ווערן אמאל צעמישט, זיי מיינען ווייל ס׳איז דא אזעלכע פארמאלע דינים אין דער גמרא דאס מיינט אז אזוי ארבעט בית דין טאקע. בית דין ארבעט נישט טאקע אזוי, און זיי זענען נישט געמיינט צו ארבעטן אזוי, און דעריבער האבן מיר צוויי אדער דריי עדים. אזוי דער עיקר איז ס׳איז דא אומאפהענגיגע באשטעטיגונג, מיר פארשטייען דעם סברא פון דעם. איין מענטש קען האבן געחלומ׳ט עס אדער עפעס, דו האסט צוויי, דעמאלט האסטו עטלעכע אומאפהענגיגע באשטעטיגונג אז עס איז טאקע געשען, דריי איז נאך בעסער. און דאך ווי אזוי גענוי אויסצוטראכטן דאס, דאס איז די עבודה פון די דיינים אדער די מענטשן וואס מאכן די כללים אויסצוטראכטן גענוי וואס צו טאן.
איצט איז דא נאך איין זייער וויכטיגע דין וועגן עד. דאך די גרויסע פראבלעם מיט א בית דין וואס פארלאזט זיך בעיקר אויף עדים, ספעציעל אין יענע צייטן, היינט פארלאזן מיר זיך זייער אויף דאקומענטן, איצט האבן מיר ווידעא און אנדערע סארטן ראיות, פיזישע ראיות, און שוין אין תלמוד און חז״ל האבן מיר פיל פארלאז אויף פיזישע ראיות פון פארשיידענע סארטן, ספעציעל שטרות און אזעלכע זאכן. אין דער תורה געפינען מיר נישט אז ס׳איז נישט טאקע קיין רמז אין קיין דינים צו פיזישע געשריבענע שטרות אדער עפעס אזעלכעס. בעצם אלע דינים זענען אפהענגיג אויף מויל עדים, לעבעדיגע עדים, און דאס עפנט אונז אויף צו פיל פארשיידענע פראבלעמען.
דאך די ערשטע גרויסע פראבלעם איז שקר עדות. שקר עדות איז די גרעסטע ענין פאר א בית דין סיסטעם וואס איז בעיקר געגרינדעט אויף עדות. דעריבער דארפן מיר האבן זייער עקסטרעמע מיטלען צו האנדלען מיט מענטשן וואס גיבן שקר עדות. דאך דעריבער האבן מיר אויך דעם ענין פון שקר שבועה, וואס איז אן אנדער אופן פון באווייזן אז דו ביסט גערעכט אין דעם סארט קולטור, דעריבער ווערט דאס גענומען זייער ערנסט, און דאס זעלבע שקר עדות ווערט גענומען זייער ערנסט.
אזוי דא האבן מיר עפעס זייער פשוט און זייער יסוד׳דיג. אויב צוויי מענטשן קומען און גיבן שקר עדות, און עס גיט לפני ה׳, לפני הכהנים, לפני השופטים אשר יהיו בימים ההם, און מיר געפינען ארויס, ודרשו – השם זאגט נישט דא ווי, די דיינים טראכטן אויס אז דו ביסט געווען ליגן, דאך דער תלמוד האט עטלעכע פארמאליזאציע פון דעם, אבער ווידער פרובירן מיר עס צו לייענען אין דעם פשוט׳ן זין – און וואס געשעט איז מיר טאן צום עד וואס ער האט געוואלט טאן צו זיין ברודער, צום שולדיגן לויט אים.
און דער דין דא ווערט גענומען, דאס איז א זייער עקסטרעמע דין, וואס איז פארוואס מיר באקומען די תוכחה אין סוף, ולא תחוס עינך, זאל דיין אויג נישט האבן רחמנות, דו זאלסט גיבן גענוי וואס זיי ווילן, נפש תחת נפש, עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל. דאס ווערט ספעציעל געזאגט וועגן דעם, און מיר פארשטייען דאס זייער גוט ווייל דאס איז די סארט, מיר רופן עס, זייער יסוד׳דיג, די אפשרעקונג וואס מען דארף, ווייל אנדערש איז זייער שווער צו פארשטיין וואס איז דער פרייז פאר זיין א שקר עד, ריכטיג?
א שקר עד איז שטענדיג עפעס וואס האט נידעריגע ריזיקא און הויכע שכר. ווי אויב דו פארהאסט איינעם און דו גיבסט שקר עדות און דו פארזאכסט אים צו ווערן אומגעבראכט אדער באשטראפט געלטלעך אדער באשטראפט מיט מלקות און דעמאלט, ווייסטו, אין דעם ערגסטן פאל וועסטו באקומען עטלעכע קליינע קנס אדער עפעס.
אזוי דער דין דא, זייער קלוג און זייער שטרענג, מאכט די אפשרעקונג דא, ווייל עס גיט דעם פרייז פון זאגן עדות צו זיין דעם פרייז פון גענוי וואס דו ווילסט טאן. דו ווילסט הרג׳ענען איינעם, זאלסטו וויסן אז דאס מיינט אז אויב מיר כאפן דיך זיין א ליגנער, ליגן, וועסטו ווערן אומגעבראכט אויף דעם זעלבן אופן וואס דו האסט געוואלט הרג׳ענען יענעם מענטש, און דאס זעלבע פאר סיי וועלכע אנדערע עונש.
און דאך דעריבער מיינט דאס נישט דווקא נאר אויב דער מענטש איז אומגעבראכט געווארן. הלכה זאגט ספעציפיש אויב ער איז נישט אומגעבראכט געווארן, אבער דער עיקר איז, ווייל עס דארף זיין ספעציפיש וועגן דעם מעשה פון זאגן עדות אליין. דער מעשה פון זאגן עדות אליין דארף האבן דעם מדרגה פון ערנסטקייט, דעם מדרגה פון דער אפשרעקונג, אז עס זאל טראגן דעם משקל פון דער סארט זאך וואס דו פרובירסט צו טאן. אנדערש איז עדות א זייער שוואכע זאך צו פארלאזן זיך אויף, אזוי דארפן מיר די זייער עקסטרעמע מיטלען קעגן עס.
דאס איז דער פרק י״ט.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 30074#
כל פרשת שופטים עוסקת במצוות ציבוריות — מבנה הסדר הציבורי, בתי המשפט, המנהיגות והצדק. לא דינים ספציפיים כשלעצמם, אלא *המבנה* של הדינים ושל החברה כולה. פרק יט פונה לדין מאוד ספציפי בתוך מסגרת זו: דיני רצח.
רצח הוא אחד הדינים הראשוניים ביותר — הוא מופיע בעשרת הדברות, בפרשת משפטים, ושוב ושוב לאורך התורה. משמעותו כפולה:
1. כדין מוסרי — הדבר הראשון שאדם לא צריך לעשות
2. כבסיס לציוויליזציה — עיר, מדינה, היא במהותה מקום שבו אלימות מבוקרת ורצח מטופל באמצעות החוק
מעבר לרצח בכוונה תחילה, ישנן רמות שונות של כוונה — טעויות, רשלנות, תאונות. מערכת פוליטית או מוסרית שמטפלת רק ברצח מכוון ומתייחסת למוות בשגגה כאל “רצון ה'” היא שגויה. למרות שהתורה עצמה אומרת *והאלהים אנה לידו*, עדיין צריכה להיות מערכת שתטפל בכך. העובדה שקיימים השלכות אפילו להריגה שלא בכוונה גורמת לאנשים להיות זהירים יותר. כשם שהחכמים יצרו *משמרת למשמרתי*, הדין הגדול ביותר הזקוק לסייגים כאלה הוא רצח — כולל שערים ממשיים (כמו מעקה לגג) שמונעים מוות בשגגה.
לפני מערכות משפט פורמליות, היה קיים דין נקמה אישי, קדמוני: אם מישהו הורג אחד משלי, בני משפחתי יהרגו אותו או אחד משלו. זהו חוק המלחמה הבסיסי. ערים וציוויליזציה עוסקות ב*ויסות* אפילו של זה. הצעד הראשון של התורה הוא להשתלט על הצדק הפרטי הזה ולהתחיל לווסת אותו.
התורה מקימה עיירות שאליהן יכול הורג בשגגה לברוח להגנה. זה לא פשוט להתיר רצח בשגגה — זה מייצג צדק מוסדר שלוקח אחריות על מה שהיה בעבר נקמה פרטית. המגורים בעיר מתפקדים כסוג של גלות, גירוש או מאסר, אם כי התורה מציגה זאת כ*הצלה* של ההורג בשגגה מגואל הדם. חז״ל קוראים זאת גם כעונש, וזה כנראה המטרה. העיר גם כוללת מנגנון ארגוני מסוים — חקירת מה שקרה, קביעה מי זכאי.
מאחר שספר דברים מתכנן את הכניסה לארץ ישראל והתרחבות עתידית:
– שלוש ערים יש להפריש כאשר ה׳ יכרית את הגויים וישראל יירשו את ארצם
– הדרכים לערים אלו חייבות להיות מוכנות
– הארץ מחולקת לשלישים, עם עיר אחת בכל שליש — לא ניתן מרחק מוחלט; העיקרון הוא נגישות
רק מי שהורג *בבלי דעת* — ללא כוונה. המילה העברית *דעת* כאן פירושה כוונה, לא ידיעה. הניסוח של התורה מלמד: “ולא שונא הוא לו מתמול שלשום” — כלומר לא הייתה כוונה מוקדמת, לא איבה קודמת. הדוגמה שניתנת: אדם חוטב עצים ביער שראש הגרזן מתנתק ופוגע בחברו. זה בבירור תאונה — תאונת עבודה.
גואל הדם ירדוף את ההורג *כי יחם לבבו* — כי לבו יבער בכעס (ובצדק). אם הדרך רחוקה מדי, הנוקם עלול להדביק ולהרוג מי שאינו ראוי למוות, שכן עונש המוות חל רק על *שונא* (רוצח בכוונה תחילה, מי ששנא את הקורבן “מתמול שלשום”). שלוש ערים מבטיחות שתמיד יש מקלט נגיש — עיר אחת לא תספיק, שכן הנוקם עלול עדיין להשיג את הבורח לפני הגיעתו.
אם ה׳ ירחיב את הארץ (בתנאי שמירת המצוות ואהבת ה׳), יש להוסיף שלוש ערים נוספות (תשע בסך הכל). זה מדגים שה*עיר מקלט* היא יסוד בבניית מדינה. הרחבת שטח מחייבת הרחבת תשתית זו כך שדין הרצח — כולל ויסוט הנקמה על הריגה שלא בכוונה — יישאר מוסדר כראוי.
הקטע מסתיים בכך ש*דם נקי* אסור שיישפך בארץ. ישנן שכבות של אשמת דם: הרצח עצמו מטמא את הארץ, אך לאפשר הריגה לא מוצדקת של רוצח בשגגה — בגלל שהמערכת לא הייתה מספקת — יוצר אשמת דם נוספת שנופלת על הקהילה כולה בגלל רשלנות.
רוצח בכוונה אינו יכול להישאר בעיר מקלט. אם מישהו הוא *שונא* שתכנן ואָרַב לקורבנו, זקני עירו המקורית שולחים אחריו, מוציאים אותו מעיר המקלט, ומוסרים אותו לגואל הדם להיהרג. יש לשים לב שאפילו במקרים של רצח בכוונה תחילה, עדיין *גואל הדם* הוא שמבצע את ההוצאה לפועל. ה*עיר מקלט* מגינה רק על הורגים בשגגה; רוצחים בכוונה מוחזרים לדין הנקמה המקורי.
התורה מצווה *לא תחוס עינך* — אל תרחם. המילה *דם* כאן לא פירושה דם ממשי אלא אשמת דם — אשמת הדם הנקי שנשפך שלא בצדק חייבת להיטהר (*בער*). זה מתואר כ*וטוב לך* — מה שמהווה חברה טובה. התורה דוחה את הרעיון שסלחנות כלפי רוצחים היא רחמנות. רחמנות חלה על ההורג בשגגה; היא אינה חלה על הכוונתי.
*לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים* — אל תזיז את הגבולות שקדמונים קבעו. זהו דין יסודי נוסף לבניית חברה. זה לא רק גניבת קרקע; זה פוגע במשהו עמוק יותר. השלום של מקום נשען על גבולות מוסכמים — זו חלקתי, זו שלך. הזזת גבולות הורסת את השלום החברתי הבסיסי שדורות קודמים ניהלו עליו משא ומתן. קל להתעלם מזה במקומות עם סדר משפטי מבוסס, אך במקומות עם פחות סדר חברתי, זה הופך לחשוב ביותר. קללה מקבילה מופיעה מאוחר יותר: *ארור מסיג גבול רעהו בסתר* — ארור מי שמזיז את גבול שכנו בסתר, שכן מעשים כאלה קשים לגילוי.
החלק העיקרי האחרון של הפרק עוסק בדיני הוכחה ועדות — יסודיים לכל מערכת משפט.
עד אחד (*עד אחד*) אינו מספיק להרשיע על כל חטא או עבירה. נדרשים שני עדים או שלושה. השאלה מדוע התורה אומרת “שניים או שלושה” — אם שניים מספיקים, מה שלושה מוסיפים? — נדונה בהלכה, אך הפשט פשוט: עד אחד עלול לטעות או להזות; שניים מספקים אימות עצמאי; שלושה אפילו יותר טוב. בפועל, *בתי דין* אינם פועלים בפורמליזם הקיצוני שנמצא בגמרא, ומעולם לא נועדו לכך — המערכת דורשת שיקול דעת שיפוטי.
הפגיעות הגדולה ביותר של מערכת משפט מבוססת עדים היא עדות שקר — ולכן היא מופיעה בעשרת הדברות. בעולם המשפטי של התורה, אין חוזים כתובים או ראיות פיזיות; הכל תלוי בעדות בעל פה חיה. זה הופך אמצעים קיצוניים נגד עדות שקר לחיוניים.
אם עדים נמצאו שהעידו בשקר — השופטים חוקרים (*ודרשו השופטים*), אם כי התורה אינה מפרטת את השיטה — העונש הוא: מה שביקשו לעשות לנאשם נעשה להם. זה נאמר בנוסח: *נפש בנפש, עין בעין, שן בשן, יד ביד, רגל ברגל*.
זהו אמצעי הרתעה מכויל בצורה מבריקה. עדות שקר היא מטבעה פשע בסיכון נמוך ותגמול גבוה: אפשר להרוס חיים של מישהו בעדות, וללא דין זה, ההשלכה הגרועה ביותר עשויה להיות קנס קטן. בכך שהתורה הופכת את העונש לשיקוף מדויק של מה שהעד השקרי התכוון להסב, התורה מבטיחה שמעשה העדות נושא את כל משקל ההשלכות הפוטנציאליות שלו. ההלכה מפרטת שזה חל במיוחד כאשר הקורבן המיועד *לא* הוצא להורג בפועל, כי הדין מכוון למעשה העדות השקרית עצמה, לא לתוצאה. ללא אמצעים קיצוניים כאלה, עדות עדים תהיה בסיס חלש מדי למערכת משפט.
פרק זה הוא חלק מסדרת המצוות כמו כל ספר דברים המרכזי הנקרא משנה תורה — רשימת המצוות הזו. אם נקבץ אותן יחד בקבוצות מסוימות, במובן הכללי ביותר כל מה שנקרא בפרשת שופטים הן המצוות הציבוריות, מצוות של הסדר הציבורי. כלומר מבנה החוקים, מבנה בתי המשפט, מבנה ההנהגה, האנשים שאחראים על החוקים, שאחראים על העם. אז לא כל כך החוקים הספציפיים אלא מבנה החוקים, מבנה המשפט ושל החברה כולה.
אז כאן בפרק יט אנחנו מגיעים לחוק מאוד ספציפי והוא ממוסגר בצורה מאוד ספציפית. הקטגוריה הכללית שהחוקים האלה שייכים אליה היא דיני רציחה.
עכשיו רצח הוא אחד החוקים הכי בסיסיים, אחד החוקים הראשונים במובן מסוים, כמובן. זה אחד מעשרת הדברות, שכבר צריך להראות לנו שזה חוק מאוד יסודי, חוק מאוד בסיסי. זה מוזכר מיד בפרשת משפטים, הרבה פעמים יש לנו רצח כאחד הדברים העיקריים.
אבל יש משהו יותר מסובך עם זה. סתם רצח, כמובן, הוא די פשוט. אבל יש סיבוכים כי רצח הוא לא רק החוק הראשון כמו החוק המוסרי הראשון, מה שאדם לא צריך לעשות. זה גם אחד הבסיסים הראשונים של עיר. עיר היא סוג של מקום, ציוויליזציה, מקום שבו אנשים חיים, מדינה היא מקום שבו רצח מטופל, שבו אלימות נשלטת, שבו יש חוק שמטפל באלימות.
עכשיו יש רצח, רצח בכוונה תחילה, שבו מישהו רוצח מישהו, בסדר. יש לנו את החוקים שהולכים להיות בעיקר על העונש של הרצח הזה. מה קורה אם אנחנו לא יכולים למצוא את הרוצח, כפי שנדבר.
אבל אז יש גם רצח לא מתוכנן, מה שאנחנו קוראים הריגה בשגגה. לפעמים אנשים נהרגים בין אם בטעות, בין אם ברשלנות, בין אם בתאונה כלשהי. יש מגוון רמות של תכנון מראש של כוונה ברצח וזה גם משהו שצריך לטפל בו.
אנחנו לא יכולים להרשות — לא רק שאנחנו לא יכולים להרשות רצח מכוון — עיר היא משהו, כל המטרה של עיר, יש לך הגנה עצמית כלשהי, יש לך רמה מסוימת של אנשים שמגנים אחד על השני. אז אנחנו צריכים להגן אחד על השני גם מפני רצח בשגגה.
אם המערכת המוסרית של מישהו או המערכת הפוליטית של מישהו דואגת רק לרצח מכוון ואומרת טוב, זו טעות, אתה יודע, זה הכל אלוהים שעשה את זה וכן הלאה, זה לא נכון. כמובן שאחת הפעמים הראשונות שזה מזכיר את זה, זה מדבר על איך אנחנו אומרים שאלוהים עשה את זה או הטבע עשה את זה. זה קרה מעצמו. זה לא ניתן לתיאור לאדם. אבל בכל זאת צריך להיות איזשהו פתרון לזה. צריך להיות איזשהו דרך לטפל בבעיה הזו.
כמובן, העובדה שיש פתרון או אולי סוג של עונש אפילו למישהו שגורם למוות דרך רשלנות או דרך רצח לא מכוון היא גם שאנשים יהיו הרבה יותר זהירים. במילים אחרות, אנחנו יוצרים את כל המערכת הזו. כולם יודעים את המערכת של חברה כמו התפקיד של החכמים הוא לעשות משמרת למשמרתי — ליצור סוגים שונים של שערים סביב החוק.
אז החוק הכי גדול שצריך שערים סביבו הוא חוק הרצח ויש שערים ממש כמו שאנחנו לומדים על שער שאתה יוצר כדי שאנשים לא ייפלו מהגג שלך. זה שער סביב חוק הרצח והסיבה היחידה שאנחנו צריכים שערים כאלה ודברים כאלה, אנשים דואגים לבטיחות, היא כי אפילו רצח בשגגה נלקח ברצינות רבה.
אז עכשיו הדרך העיקרית שבה — אמרתי לכם דיברתי על רצח בשגגה שנלקח ברצינות ועכשיו זה עולה רמה אחת יותר. רמה אחת יותר היא שבחוק הקדמון והחוק לפני שיש מערכות של בתי משפט שלוקחים את מה שאנחנו קוראים היום מונופול האלימות ולוקחים את כל המונופול ומחלקים צדק לגמרי. יש איזשהו חוק אישי, איזשהו חוק של נקמה באמת, אבל זה לא רק נקמה במובן הפרוע.
זה מה שהחוק, החוק העיקרי, שהוא חוק הרצח, איסור הרצח מבוסס עליו. זה מבוסס על העובדה שלאנשים יש קרובי משפחה, לאנשים יש אנשים אחרים שדואגים להם, שנמצאים באיזשהו ברית איתם. ואם מישהו רוצח אחד מהאנשים שלי אני ארצח אותו או אפילו ארצח אחד מהאנשים שלו. זה חוק המלחמה. זה הדבר הבסיסי.
עכשיו ערים עוסקות בהסדרת אפילו זה, נכון? אז במקור יש לנו: אתה רוצח אותי, אפילו בטעות, אני רוצח אותך או קרוב המשפחה הבא שלי, האנשים האחראים עליי, האנשים שהבטחתי להגן עליהם, שהבטיחו להגן עליי ירצחו אותך.
עכשיו כשיש עיר שיש לה משפט חוק, בתי המשפט וכן הלאה, הם מנסים להשתלט גם על זה. אז התורה והצעד הראשון מנסה להשתלט על המשפט הפרטי הזה, כביכול, חוק הנקמה הזה כדי איכשהו להסדיר אותו, להתחיל להסדיר אותו.
אז אחד החוקים הראשונים שקיבלנו על זה הוא חוק ערי המקלט, שהוא שאנחנו מקימים ערים ספציפיות שבהן מישהו שרצח מישהו בלי כוונה, או נראה בחלק הבא של הפרק הזה את הסיבוך על זה, הוא ילך לעיר ההיא והעיר ההיא תגן עליו. זה סוג של עיר מקלט, נכון? עיר שבה האנשים ששברו את החוק במובן הזה מוגנים.
והם לא רק מוגנים. זו לא רק הגנה כמו, בסדר, הרשינו רציחות בשגגה. אז זה חייב להיות מובן כחברה, החוק היותר פורמלי של משפט שלוקח בעלות על זה והם יטפלו. במובן מסוים רק העובדה שהוא צריך לחיות בעיר ההיא היא כבר סוג של עונש, נכון? זה סוג של גלות או גירוש או כלא. הוא צריך להיות כלוא בזה, למרות שהתורה לא ממסגרת את זה ככה.
התורה ממסגרת את זה כהצלת הרוצח או הרוצח בשגגה, ההורג בשגגה מלהיהרג על ידי גואל הדם, על ידי האדם שנוקם את הדם. זה יכול גם, בחז״ל, בהחלט לקרוא את זה כעונש בפני עצמו. וזה בגלל שאני חושב שזו המטרה של סוג הדבר הזה.
אבל גם אנחנו צריכים לדמיין שהעיר הזו היא לא רק קסם שהיא מגנה עליהם — יש איזשהו ארגון שבו הם דואגים לגלות מה הולך לקרות וכן הלאה.
ואנחנו רואים כשהתורה נותנת את החוק הזה, היא גם נותנת פרטים של מי מורשה ללכת אליה.
אז עכשיו צעד אחד נוסף שאנחנו צריכים להוסיף לזה הוא שכל ספר משנה תורה מתכנן לכך שהעם נכנס לארץ כנען, ארץ ישראל. אבל לא רק נכנס אלא גם בסופו של דבר מרחיב את הפוליטיקה שלו, מרחיב את המדינה שלו. מתרחב על ידי כיבוש עוד אדמה, על ידי פשוט יצירת ערים גדולות יותר וכן הלאה. ולכן יש הוראות ספציפיות בחוקים למתי זה יורחב, מתי זה יושתלט עליו יותר ומה יקרה בזה. זה נעשה בצורה מאוד מפורשת בפרשת ואתחנן. וכאן יש לנו את זה במובן יותר פשוט.
אז מה שיש לנו זה החוק כשהוא אומר: כשה׳ יכרית את הגויים שאתה נלחם איתם ואתה תשתלט על הערים שלהם, אז תפריש שלוש ערים. וגם תכין את הדרך לשלוש הערים האלה. תחלק לשלושה את הגבולות, את גבולות הארץ שלך. וכל אחד, כל רוצח יברח, ינוס לשלוש הערים האלה.
עכשיו, כמובן, זה לא אומר שעכשיו יש לך כרטיס חופשי לרצח. זו לא הייתה המטרה של החוק הזה. המטרה של החוק הזה הייתה להסדיר רצח בשגגה, נכון? או, כן, רצח בשגגה.
אז יש לנו פרשה שלמה שמסבירה מי יורשה ללכת לעיר הזו. אז כמו שאמרתי, קודם זה נותן לך את החוק עם שלוש ערים. וכמובן, זה לפי כמה גדולה או כמה גדולה המדינה שלך. יהיה לך שליש. אז זה לא נותן מידה מוחלטת. זה לא אומר לך בדיוק כמה רחוק. ברור שהנקודה היא שבכל שליש של המדינה — שאולי אלה היו כמו מדינות בתוך המדינה — כמו כל מדינה או כל חלק צריך להיות לו אחת מהערים האלה שבהן [ההורגים בשגגה] שלהם צריכים ללכת.
אבל מי צריך ללכת לשם? לא סתם כל רוצח. רק מי שמכה או הורג, נכון? פוגע בחברו בבלי דעת. דעת לא אומר ידיעה, נכון? זה אומר כוונה.
והדרך לבטא את זה בצורה מאוד יפה: הוא לא שונא אותו מתמול. הוא לא שונא, נכון? זו דרך אחרת לומר רצח בכוונה תחילה, נכון? אם מישהו במריבה עם מישהו, הוא שונא מהיום לפני, היום לפני זה, זה אומר שהוא תכנן את הרצח. הוא לא תכנן את זה.
אז זו דרך אחת. מישהו הורג מישהו בלי לדעת, בלי משים. או יש דרך אחרת שבה נוכל לדעת שזה לא היה מכוון. לפעמים מישהו הולך ביער לכרות עצים. והיד שלו איכשהו מחליקה מהגרזן שהוא מחזיק כדי לכרות את העץ. והברזל יעוף וימצא את חברו, נכון? יהרוג את חברו בטעות.
אז שאנחנו יודעים שזה לא — אף אחד — כלומר, יש כמו קונספירציה. אם הוא רק כורת עצים וזו הייתה תאונה, תאונת עבודה שבה הגרזן שלו עף לראש של חברו והרג אותו. אלה האנשים. זה היה האדם שילך לעיר הזו.
והאדם, כמו בסגנון של הספר הזה ועבודות אחרות בדרכים אחרות, חוזר על עצמו. למה אנחנו צריכים את העיר? כי גואל הדם ירדוף אחריו. כי הלב שלו יהיה — זו הדרך לומר שהוא יהיה כועס, נכון? הוא יהיה כועס והוא יהיה צודק, נכון? והוא ישיג אותו. הוא יתפוס אותו. כי הדרך תהיה רחוקה.
אבל הוא לא ראוי, אין לו את דין המוות. כי דין המוות הוא רק למישהו שהוא שונא, נכון? שהוא בכוונה תחילה. אבל האדם הזה לא שונא אותו מתמול. לכן הוא לא ראוי למוות. לכן אני אומר לך להפריש את שלוש הערים האלה.
ודווקא שלוש. אם יש רק אחת, עדיין אולי לא יהיה לך מספיק זמן. גואל הדם עדיין עלול למצוא אותך. אז אתה צריך שיהיו שלוש. אז תמיד יש סיכוי שהאדם יברח אליהן.
ולכן, אם ה׳ יתן לך אפילו — יעשה את הארץ שלך אפילו יותר גדולה — והוא יתן לך את כל הארץ. וכמו שהתורה אף פעם לא שוכחת לחזור כאן: למה הוא יקבל את כל הארץ? כי תעשה את המצווה. זה יתן לך הצלחה במלחמות שלך וכן הלאה. ותאהב את אלוהים.
למה אנחנו צריכים את העיר? כי גואל הדם ירדוף אחריו, כי הלב שלו — זו הדרך לומר שהוא יהיה כועס, נכון, הוא יהיה כועס, והוא יהיה צודק, נכון — והוא ישיג אותו, הוא יתפוס אותו, כי הדרך תהיה רחוקה. אבל הוא לא ראוי, אין לו את דין המוות, כי דין המוות הוא רק למישהו שהוא שונא מלפני כן, נכון, שהוא בכוונה תחילה, אבל האדם הזה לא שונא אותו מתמול. לכן הוא לא ראוי למוות.
לכן אני אומר לך להפריש את שלוש הערים האלה, ודווקא שלוש. אם יש רק אחת, עדיין אולי לא יהיה לך מספיק זמן, גואל הדם עדיין עלול למצוא אותך, אז אתה צריך שיהיו שלוש, אז תמיד יש סיכוי שהאדם יברח אליהן.
ולכן, אם ה׳ יתן לך אפילו, יעשה את הארץ שלך אפילו יותר גדולה, והוא יתן לך את כל הארץ — וכמו שהתורה אף פעם לא שוכחת לחזור כאן, למה הוא יקבל את כל הארץ? כי הוא יעשה את המצווה, זה יתן לך הצלחה במלחמות שלך, וכן הלאה, ותאהב את אלוהים, והוא יתן לך הצלחה — אז יהיה לך מקום יותר גדול, אז תוסיף עוד שלוש ערים, אז אפילו בארץ המורחבת שלך, עדיין יש לך את המרחב הזה.
וזה מראה לנו בצורה מאוד ברורה איך עיר מקלט היא כמו חלק מהבסיס של בניית עיר, של בניית מדינה. אתה רוצה להגדיל אותה, אתה צריך לעשות במקום הגדול יותר את ערי המקלט האלה, כדי שחוק הרצח, כולל הרצח הלא מכוון הזה, כולל ההסדרה של העונש של הנקמה על רצח לא מכוון יהיה מוסדר.
וכמו שזה מסיים, כדי שדם נקי, דם נקי, דם חף מפשע לא יישפך בארצך, שה׳ נותן לך, ואז יהיה לך דם עליך, יהיה לך אשמת דם עליך, אם תרשה רצח. וחלק מלהרשות רצח, אתה רואה שם, אנחנו בשלב שלוש, נכון? מלבד, כמובן, סתם רצח שקורה זה כבר משהו שהארץ, במובן מסוים, צריכה לכפר עליו. אבל אם עכשיו תרשה את הרצח של האדם שרצח בלי כוונה, וזה לא יהיה מוצדק, אז שוב, תצטרך, תהיה לך אשמת הרצח, אשמת הדם עליך. בסדר?
עכשיו, יש לנו את ההיפך. אבל אם מישהו הוא שונא, הוא כן תכנן, הוא תכנן, הוא, איך אומרים, הוא ארב לו, נכון? והוא עמד עליו, הוא ארב למישהו והוא הרג אותו, והאדם הזה חושב שהוא הולך לברוח, אז, אנחנו לא מרשים לו. זקני עירו ישלחו, עירו, נכון, העיר המקורית שממנה הוא בא, יקחו אותו משם, והם יתנו אותו לידי גואל הדם ויהרגו אותו.
אז כאן, עדיין יש לנו את גואל הדם כזה שנוקם את המוות, אפילו כשזה היה בכוונה תחילה, אפילו היה רצח מכוון, זה גואל הדם שהורג אותו. הנקודה היא שאם האדם הוא, המוות היה רק תאונה, אז אנחנו מרשים לעיר המקלט להגן עליך. אחרת, אנחנו לא מרשים את זה, ואנחנו נוציא אותך ונחזיר אותך לחוק המקורי, שהוא שגואל הדם מורשה להרוג אותך.
והפסוק מסיים, לא תחוס עינך, אל תרחם על זה, כי מאותה סיבה, אתה צריך לנקות, ובערת, את האשמה, את הדם החף מפשע צריך להיות, את הדם החף מפשע שנשפך, דם כאן לא אומר דם ממש, אשמת הדם, אשמת דם טהור, שנשפך לשווא ונשפך בלי הצדקה, זה צריך להיות מנוקה, וזה חלק מה, זה מה שחברה טובה היא.
לפעמים אנשים חושבים שלתת סלחנות לרצח זה משהו נחמד. התורה לא נראית שחושבת כך, זה ההיפך. לא תחוס עינך — יש לנו, יש לנו רחמנות, נכון, במילים אחרות, יש לנו רחמנות, יש לנו רחמים על האדם שעשה את זה בטעות, אבל אין לנו רחמים על האדם שעשה את זה בכוונה. בסדר?
אז זה חוק אחד על יצירת הערים, וכל אזור, כל סוג של, כל מחוז צריך להיות לו אחת, לפחות עיר אחת, שבה גואל הדם, בשביל ה, עיר מקלט.
עכשיו יש לנו חוק אחר, שהוא באמת על הארגון של העיר, חוק מעניין, אבל אני חושב שזה ה, זה ההקשר שבו זה בא. לא תסיג גבול רעך שהדורות הקודמים, הקודמים שלך תחמו, יצרו, כמו שיש פועל לתיחום כאן, אני לא יודע איך אומרים את זה באנגלית, אשר גבלו, להאיר לו.
הנקודה היא שיש לנו, יש עוד חלק בסיסי אחד של הקמת חברה, נכון, זו הארץ שלי, זו הארץ שלך, אולי יש אפילו ערים שיש להן גבולות, וכל עיר שייכת למשפחה כלשהי או לאנשים כלשהם בדרך כלשהי, ואלה נקבעו על ידי הקודמים, על ידי האבות, הם קבעו את הגבולות האלה בין הערים.
לפעמים מישהו חושב, אה בוא אשנה את זה, בוא נגנוב קצת אדמה. זה לא רק גניבה, נכון, זה לא רק כמו גניבת קרקע, יש כאן משהו יותר בסיסי. אתה מזיז את הגבולות שאבותיך כבר הסכימו עליהם, וזה כמו השלום, השלום, השלום של מקום מבוסס על העובדה שאנשים הסכימו על הגבולות שלהם. אני גר כאן, אתה גר שם, זו החלקה שלי, זו החלקה שלך. אם אנשים מזיזים את זה, זה בעצם הורס את השלום הבסיסי, לא רק כמו סיפור חדש אחד.
אנחנו מאוד רגילים לחיות במקום שיש בו כבר שלום, אז אנחנו לא מבינים את זה, אבל אם אתה הולך למקומות שיש בהם פחות סדר חברתי או פחות סדר משפטי, אז תבין שזה דבר מאוד חשוב. ולכן נכון מאוחר יותר נראה, יש קללה מיוחדת, יש קללה, קללה לאנשים שמסיג גבול, אז זה לפעמים קשה לשים לב, אז זה החוק, אנחנו לא צריכים לעשות את זה.
עוד אחד, ועכשיו אנחנו חוזרים לכללי, לסדר הכללי של הצדק, זה החלק האחרון העיקרי של הפרק הזה, ואלה דיני עדות, דיני הוכחה. איך אנחנו יודעים שמשהו קרה? תמיד, כשיש בית משפט, כשיש שופט, אתה צריך לדעת מה קרה, וכאן התורה נותנת כמה גבולות לזה.
אז לא תקום עד אחד באיש. במילים אחרות, אנחנו צריכים לשמוע לעד אחד בתחום של כל חטא, של כל חטאת, ואם אתה עושה, צריך להיות לך לפחות שניים או שלושה עדים. וכמובן שההלכה מתקשה להבין מה זה שניים או שלושה עדים, אם שניים מספיק, אז מה הטעם בשלישי, אבל במשמעות הפשוטה זה לא קשה להבין. הנקודה היא שעד אחד לא מספיק, שניים או שלושה לפחות. הנקודה היא כמובן ששלושה עדיף משניים, אולי נוכל להיכנס לשונים, וההלכה מאוד פורמלית, כמו שדיני ראיות מאוד מפורמלים, אבל אפילו במציאות זה לא באמת עובד ככה.
אנשים לפעמים מתבלבלים, הם חושבים כי יש חוקים כל כך פורמליים בגמרא זה אומר שככה בית דין באמת עובד. בית דין לא באמת עובד ככה, והם לא אמורים לעבוד ככה, ולכן יש לנו שניים או שלושה עדים. אז הנקודה היא שיש אימות עצמאי, אנחנו מבינים את ההיגיון של זה. אדם אחד אולי חלם את זה או משהו, יש לך שניים, אז יש לך איזה אימות עצמאי שזה באמת קרה, שלושה זה אפילו יותר טוב. וכמובן איך בדיוק להבין את זה, זו העבודה של השופטים או האנשים שעושים את הכללים האלה להבין בדיוק מה לעשות.
עכשיו יש עוד חוק אחד מאוד חשוב לגבי עדות. כמובן שהבעיה הגדולה עם בית משפט שמסתמך בעיקר על עדים, במיוחד באותם ימים, היום אנחנו מאוד מסתמכים על מסמכים, עכשיו יש לנו וידאו וסוגים אחרים של ראיות, ראיות פיזיות, וכבר בתלמוד ובחז״ל יש לנו הרבה הסתמכות על ראיות פיזיות מסוגים שונים, במיוחד חוזים ודברים כאלה. בתורה אנחנו לא מוצאים שאין באמת התייחסות בשום חוקים לחוזים כתובים פיזיים או משהו כזה. בעצם כל החוק תלוי בעדים בעל פה, עדים חיים, וזה פותח אותנו לבעיות שונות רבות.
כמובן שהבעיה הגדולה הראשונה היא עדות שקר. עדות שקר היא הנושא הגדול ביותר למערכת משפט שמבוססת בעיקר על עדות עדים. לכן אנחנו צריכים להיות לנו אמצעים מאוד קיצוניים להתמודד עם אנשים שנותנים עדות שקר. כמובן שלכן יש לנו גם את המושג של שבועת שקר, שזו דרך אחרת להוכיח שאתה צודק בסוג כזה של תרבות, לכן זה נלקח מאוד ברצינות, ואותו דבר עדות שקר נלקחת מאוד ברצינות.
אז כאן יש לנו משהו מאוד פשוט ומאוד בסיסי. אם שני אנשים באים ונותנים עדות שקר, ונותנים לפני ה׳, לפני הכהנים, לפני השופטים בימיהם, ואנחנו מגלים, ודרשו – ה׳ לא אומר כאן איך, השופטים מגלים שאתה שיקרת, כמובן שלתלמוד יש איזה פורמליזציה של זה, אבל שוב אנחנו מנסים לקרוא את זה במובן הפשוט – ומה קורה זה שאנחנו עושים לעד מה שהוא רצה לעשות לאחיו, לצד האשם לפי דעתו.
והחוק הזה נראה שנלקח, זה חוק מאוד קיצוני, וזו הסיבה שאנחנו מקבלים את האזהרה בסוף, ולא תחוס עינך, לא תתן לעין שלך לחוס, אתה צריך לתת בדיוק מה שהם רוצים, נפש בנפש, עין בעין, שן בשן, יד ביד, רגל ברגל. זה נאמר במיוחד על זה, ואנחנו מבינים את זה מאוד טוב כי זה הסוג של, אנחנו קוראים לזה, מאוד בסיסי, ההרתעה שאתה צריך, כי אחרת זה מאוד קשה להבין מה המחיר להיות עד שקר, נכון?
עד שקר הוא תמיד משהו שיש בו סיכון נמוך ותגמול גבוה. כמו אם אתה שונא מישהו ואתה נותן עדות שקר ואתה גורם לו להיות מומת או נענש כספית או נענש בעונש גופני ואז, אתה יודע, במקרה הגרוע ביותר תקבל איזה קנס קטן או משהו.
אז החוק הזה, בצורה מאוד חכמה ומאוד קפדנית, עושה את ההרתעה כאן, כי הוא נותן את המחיר של העדת עדות להיות המחיר של בדיוק מה שאתה רוצה לעשות. אתה רוצה להרוג מישהו, אתה צריך לדעת שזה אומר שאם אנחנו תופסים אותך שקרן, משקר, אתה תהרג באותה דרך שרצית להרוג את האדם הזה, ואותו דבר לכל עונש אחר.
וכמובן שלכן זה לא אומר בהכרח רק אם האדם נהרג. ההלכה אומרת במיוחד אם הוא לא נהרג, אבל הנקודה היא, כי זה חייב להיות במיוחד על מעשה העדת העדות עצמו. מעשה העדת העדות עצמו חייב להיות לו את הרמה הזאת של רצינות, את הרמה הזאת של ההרתעה, שהוא צריך לשאת את המשקל של הסוג של דבר שאתה מנסה לעשות. אחרת עדות היא דבר מאוד חלש להסתמך עליו, אז אנחנו צריכים את האמצעים המאוד קיצוניים האלה נגד זה.
זה פרק י״ט.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 30074#
כל פרשת שופטים עוסקת במצוות ציבוריות — מבנה הסדר הציבורי, בתי המשפט, המנהיגות והצדק. לא דינים ספציפיים כשלעצמם, אלא *המבנה* של הדינים ושל החברה כולה. פרק יט פונה לדין מאוד ספציפי בתוך מסגרת זו: דיני רצח.
רצח הוא אחד הדינים הראשוניים ביותר — הוא מופיע בעשרת הדברות, בפרשת משפטים, ושוב ושוב לאורך התורה. משמעותו כפולה:
1. כדין מוסרי — הדבר הראשון שאדם לא צריך לעשות
2. כבסיס לציוויליזציה — עיר, מדינה, היא במהותה מקום שבו אלימות מבוקרת ורצח מטופל באמצעות החוק
מעבר לרצח בכוונה תחילה, ישנן רמות שונות של כוונה — טעויות, רשלנות, תאונות. מערכת פוליטית או מוסרית שמטפלת רק ברצח מכוון ומתייחסת למוות בשגגה כאל “רצון ה'” היא שגויה. למרות שהתורה עצמה אומרת *והאלהים אנה לידו*, עדיין צריכה להיות מערכת שתטפל בכך. העובדה שקיימים השלכות אפילו להריגה שלא בכוונה גורמת לאנשים להיות זהירים יותר. כשם שהחכמים יצרו *משמרת למשמרתי*, הדין הגדול ביותר הזקוק לסייגים כאלה הוא רצח — כולל שערים ממשיים (כמו מעקה לגג) שמונעים מוות בשגגה.
לפני מערכות משפט פורמליות, היה קיים דין נקמה אישי, קדמוני: אם מישהו הורג אחד משלי, בני משפחתי יהרגו אותו או אחד משלו. זהו חוק המלחמה הבסיסי. ערים וציוויליזציה עוסקות ב*ויסות* אפילו של זה. הצעד הראשון של התורה הוא להשתלט על הצדק הפרטי הזה ולהתחיל לווסת אותו.
התורה מקימה עיירות שאליהן יכול הורג בשגגה לברוח להגנה. זה לא פשוט להתיר רצח בשגגה — זה מייצג צדק מוסדר שלוקח אחריות על מה שהיה בעבר נקמה פרטית. המגורים בעיר מתפקדים כסוג של גלות, גירוש או מאסר, אם כי התורה מציגה זאת כ*הצלה* של ההורג בשגגה מגואל הדם. חז״ל קוראים זאת גם כעונש, וזה כנראה המטרה. העיר גם כוללת מנגנון ארגוני מסוים — חקירת מה שקרה, קביעה מי זכאי.
מאחר שספר דברים מתכנן את הכניסה לארץ ישראל והתרחבות עתידית:
– שלוש ערים יש להפריש כאשר ה׳ יכרית את הגויים וישראל יירשו את ארצם
– הדרכים לערים אלו חייבות להיות מוכנות
– הארץ מחולקת לשלישים, עם עיר אחת בכל שליש — לא ניתן מרחק מוחלט; העיקרון הוא נגישות
רק מי שהורג *בבלי דעת* — ללא כוונה. המילה העברית *דעת* כאן פירושה כוונה, לא ידיעה. הניסוח של התורה מלמד: “ולא שונא הוא לו מתמול שלשום” — כלומר לא הייתה כוונה מוקדמת, לא איבה קודמת. הדוגמה שניתנת: אדם חוטב עצים ביער שראש הגרזן מתנתק ופוגע בחברו. זה בבירור תאונה — תאונת עבודה.
גואל הדם ירדוף את ההורג *כי יחם לבבו* — כי לבו יבער בכעס (ובצדק). אם הדרך רחוקה מדי, הנוקם עלול להדביק ולהרוג מי שאינו ראוי למוות, שכן עונש המוות חל רק על *שונא* (רוצח בכוונה תחילה, מי ששנא את הקורבן “מתמול שלשום”). שלוש ערים מבטיחות שתמיד יש מקלט נגיש — עיר אחת לא תספיק, שכן הנוקם עלול עדיין להשיג את הבורח לפני הגיעתו.
אם ה׳ ירחיב את הארץ (בתנאי שמירת המצוות ואהבת ה׳), יש להוסיף שלוש ערים נוספות (תשע בסך הכל). זה מדגים שה*עיר מקלט* היא יסוד בבניית מדינה. הרחבת שטח מחייבת הרחבת תשתית זו כך שדין הרצח — כולל ויסוט הנקמה על הריגה שלא בכוונה — יישאר מוסדר כראוי.
הקטע מסתיים בכך ש*דם נקי* אסור שיישפך בארץ. ישנן שכבות של אשמת דם: הרצח עצמו מטמא את הארץ, אך לאפשר הריגה לא מוצדקת של רוצח בשגגה — בגלל שהמערכת לא הייתה מספקת — יוצר אשמת דם נוספת שנופלת על הקהילה כולה בגלל רשלנות.
רוצח בכוונה אינו יכול להישאר בעיר מקלט. אם מישהו הוא *שונא* שתכנן ואָרַב לקורבנו, זקני עירו המקורית שולחים אחריו, מוציאים אותו מעיר המקלט, ומוסרים אותו לגואל הדם להיהרג. יש לשים לב שאפילו במקרים של רצח בכוונה תחילה, עדיין *גואל הדם* הוא שמבצע את ההוצאה לפועל. ה*עיר מקלט* מגינה רק על הורגים בשגגה; רוצחים בכוונה מוחזרים לדין הנקמה המקורי.
התורה מצווה *לא תחוס עינך* — אל תרחם. המילה *דם* כאן לא פירושה דם ממשי אלא אשמת דם — אשמת הדם הנקי שנשפך שלא בצדק חייבת להיטהר (*בער*). זה מתואר כ*וטוב לך* — מה שמהווה חברה טובה. התורה דוחה את הרעיון שסלחנות כלפי רוצחים היא רחמנות. רחמנות חלה על ההורג בשגגה; היא אינה חלה על הכוונתי.
*לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים* — אל תזיז את הגבולות שקדמונים קבעו. זהו דין יסודי נוסף לבניית חברה. זה לא רק גניבת קרקע; זה פוגע במשהו עמוק יותר. השלום של מקום נשען על גבולות מוסכמים — זו חלקתי, זו שלך. הזזת גבולות הורסת את השלום החברתי הבסיסי שדורות קודמים ניהלו עליו משא ומתן. קל להתעלם מזה במקומות עם סדר משפטי מבוסס, אך במקומות עם פחות סדר חברתי, זה הופך לחשוב ביותר. קללה מקבילה מופיעה מאוחר יותר: *ארור מסיג גבול רעהו בסתר* — ארור מי שמזיז את גבול שכנו בסתר, שכן מעשים כאלה קשים לגילוי.
החלק העיקרי האחרון של הפרק עוסק בדיני הוכחה ועדות — יסודיים לכל מערכת משפט.
עד אחד (*עד אחד*) אינו מספיק להרשיע על כל חטא או עבירה. נדרשים שני עדים או שלושה. השאלה מדוע התורה אומרת “שניים או שלושה” — אם שניים מספיקים, מה שלושה מוסיפים? — נדונה בהלכה, אך הפשט פשוט: עד אחד עלול לטעות או להזות; שניים מספקים אימות עצמאי; שלושה אפילו יותר טוב. בפועל, *בתי דין* אינם פועלים בפורמליזם הקיצוני שנמצא בגמרא, ומעולם לא נועדו לכך — המערכת דורשת שיקול דעת שיפוטי.
הפגיעות הגדולה ביותר של מערכת משפט מבוססת עדים היא עדות שקר — ולכן היא מופיעה בעשרת הדברות. בעולם המשפטי של התורה, אין חוזים כתובים או ראיות פיזיות; הכל תלוי בעדות בעל פה חיה. זה הופך אמצעים קיצוניים נגד עדות שקר לחיוניים.
אם עדים נמצאו שהעידו בשקר — השופטים חוקרים (*ודרשו השופטים*), אם כי התורה אינה מפרטת את השיטה — העונש הוא: מה שביקשו לעשות לנאשם נעשה להם. זה נאמר בנוסח: *נפש בנפש, עין בעין, שן בשן, יד ביד, רגל ברגל*.
זהו אמצעי הרתעה מכויל בצורה מבריקה. עדות שקר היא מטבעה פשע בסיכון נמוך ותגמול גבוה: אפשר להרוס חיים של מישהו בעדות, וללא דין זה, ההשלכה הגרועה ביותר עשויה להיות קנס קטן. בכך שהתורה הופכת את העונש לשיקוף מדויק של מה שהעד השקרי התכוון להסב, התורה מבטיחה שמעשה העדות נושא את כל משקל ההשלכות הפוטנציאליות שלו. ההלכה מפרטת שזה חל במיוחד כאשר הקורבן המיועד *לא* הוצא להורג בפועל, כי הדין מכוון למעשה העדות השקרית עצמה, לא לתוצאה. ללא אמצעים קיצוניים כאלה, עדות עדים תהיה בסיס חלש מדי למערכת משפט.
פרק זה הוא חלק מסדרת המצוות כמו כל ספר דברים המרכזי הנקרא משנה תורה — רשימת המצוות הזו. אם נקבץ אותן יחד בקבוצות מסוימות, במובן הכללי ביותר כל מה שנקרא בפרשת שופטים הן המצוות הציבוריות, מצוות של הסדר הציבורי. כלומר מבנה החוקים, מבנה בתי המשפט, מבנה ההנהגה, האנשים שאחראים על החוקים, שאחראים על העם. אז לא כל כך החוקים הספציפיים אלא מבנה החוקים, מבנה המשפט ושל החברה כולה.
אז כאן בפרק יט אנחנו מגיעים לחוק מאוד ספציפי והוא ממוסגר בצורה מאוד ספציפית. הקטגוריה הכללית שהחוקים האלה שייכים אליה היא דיני רציחה.
עכשיו רצח הוא אחד החוקים הכי בסיסיים, אחד החוקים הראשונים במובן מסוים, כמובן. זה אחד מעשרת הדברות, שכבר צריך להראות לנו שזה חוק מאוד יסודי, חוק מאוד בסיסי. זה מוזכר מיד בפרשת משפטים, הרבה פעמים יש לנו רצח כאחד הדברים העיקריים.
אבל יש משהו יותר מסובך עם זה. סתם רצח, כמובן, הוא די פשוט. אבל יש סיבוכים כי רצח הוא לא רק החוק הראשון כמו החוק המוסרי הראשון, מה שאדם לא צריך לעשות. זה גם אחד הבסיסים הראשונים של עיר. עיר היא סוג של מקום, ציוויליזציה, מקום שבו אנשים חיים, מדינה היא מקום שבו רצח מטופל, שבו אלימות נשלטת, שבו יש חוק שמטפל באלימות.
עכשיו יש רצח, רצח בכוונה תחילה, שבו מישהו רוצח מישהו, בסדר. יש לנו את החוקים שהולכים להיות בעיקר על העונש של הרצח הזה. מה קורה אם אנחנו לא יכולים למצוא את הרוצח, כפי שנדבר.
אבל אז יש גם רצח לא מתוכנן, מה שאנחנו קוראים הריגה בשגגה. לפעמים אנשים נהרגים בין אם בטעות, בין אם ברשלנות, בין אם בתאונה כלשהי. יש מגוון רמות של תכנון מראש של כוונה ברצח וזה גם משהו שצריך לטפל בו.
אנחנו לא יכולים להרשות — לא רק שאנחנו לא יכולים להרשות רצח מכוון — עיר היא משהו, כל המטרה של עיר, יש לך הגנה עצמית כלשהי, יש לך רמה מסוימת של אנשים שמגנים אחד על השני. אז אנחנו צריכים להגן אחד על השני גם מפני רצח בשגגה.
אם המערכת המוסרית של מישהו או המערכת הפוליטית של מישהו דואגת רק לרצח מכוון ואומרת טוב, זו טעות, אתה יודע, זה הכל אלוהים שעשה את זה וכן הלאה, זה לא נכון. כמובן שאחת הפעמים הראשונות שזה מזכיר את זה, זה מדבר על איך אנחנו אומרים שאלוהים עשה את זה או הטבע עשה את זה. זה קרה מעצמו. זה לא ניתן לתיאור לאדם. אבל בכל זאת צריך להיות איזשהו פתרון לזה. צריך להיות איזשהו דרך לטפל בבעיה הזו.
כמובן, העובדה שיש פתרון או אולי סוג של עונש אפילו למישהו שגורם למוות דרך רשלנות או דרך רצח לא מכוון היא גם שאנשים יהיו הרבה יותר זהירים. במילים אחרות, אנחנו יוצרים את כל המערכת הזו. כולם יודעים את המערכת של חברה כמו התפקיד של החכמים הוא לעשות משמרת למשמרתי — ליצור סוגים שונים של שערים סביב החוק.
אז החוק הכי גדול שצריך שערים סביבו הוא חוק הרצח ויש שערים ממש כמו שאנחנו לומדים על שער שאתה יוצר כדי שאנשים לא ייפלו מהגג שלך. זה שער סביב חוק הרצח והסיבה היחידה שאנחנו צריכים שערים כאלה ודברים כאלה, אנשים דואגים לבטיחות, היא כי אפילו רצח בשגגה נלקח ברצינות רבה.
אז עכשיו הדרך העיקרית שבה — אמרתי לכם דיברתי על רצח בשגגה שנלקח ברצינות ועכשיו זה עולה רמה אחת יותר. רמה אחת יותר היא שבחוק הקדמון והחוק לפני שיש מערכות של בתי משפט שלוקחים את מה שאנחנו קוראים היום מונופול האלימות ולוקחים את כל המונופול ומחלקים צדק לגמרי. יש איזשהו חוק אישי, איזשהו חוק של נקמה באמת, אבל זה לא רק נקמה במובן הפרוע.
זה מה שהחוק, החוק העיקרי, שהוא חוק הרצח, איסור הרצח מבוסס עליו. זה מבוסס על העובדה שלאנשים יש קרובי משפחה, לאנשים יש אנשים אחרים שדואגים להם, שנמצאים באיזשהו ברית איתם. ואם מישהו רוצח אחד מהאנשים שלי אני ארצח אותו או אפילו ארצח אחד מהאנשים שלו. זה חוק המלחמה. זה הדבר הבסיסי.
עכשיו ערים עוסקות בהסדרת אפילו זה, נכון? אז במקור יש לנו: אתה רוצח אותי, אפילו בטעות, אני רוצח אותך או קרוב המשפחה הבא שלי, האנשים האחראים עליי, האנשים שהבטחתי להגן עליהם, שהבטיחו להגן עליי ירצחו אותך.
עכשיו כשיש עיר שיש לה משפט חוק, בתי המשפט וכן הלאה, הם מנסים להשתלט גם על זה. אז התורה והצעד הראשון מנסה להשתלט על המשפט הפרטי הזה, כביכול, חוק הנקמה הזה כדי איכשהו להסדיר אותו, להתחיל להסדיר אותו.
אז אחד החוקים הראשונים שקיבלנו על זה הוא חוק ערי המקלט, שהוא שאנחנו מקימים ערים ספציפיות שבהן מישהו שרצח מישהו בלי כוונה, או נראה בחלק הבא של הפרק הזה את הסיבוך על זה, הוא ילך לעיר ההיא והעיר ההיא תגן עליו. זה סוג של עיר מקלט, נכון? עיר שבה האנשים ששברו את החוק במובן הזה מוגנים.
והם לא רק מוגנים. זו לא רק הגנה כמו, בסדר, הרשינו רציחות בשגגה. אז זה חייב להיות מובן כחברה, החוק היותר פורמלי של משפט שלוקח בעלות על זה והם יטפלו. במובן מסוים רק העובדה שהוא צריך לחיות בעיר ההיא היא כבר סוג של עונש, נכון? זה סוג של גלות או גירוש או כלא. הוא צריך להיות כלוא בזה, למרות שהתורה לא ממסגרת את זה ככה.
התורה ממסגרת את זה כהצלת הרוצח או הרוצח בשגגה, ההורג בשגגה מלהיהרג על ידי גואל הדם, על ידי האדם שנוקם את הדם. זה יכול גם, בחז״ל, בהחלט לקרוא את זה כעונש בפני עצמו. וזה בגלל שאני חושב שזו המטרה של סוג הדבר הזה.
אבל גם אנחנו צריכים לדמיין שהעיר הזו היא לא רק קסם שהיא מגנה עליהם — יש איזשהו ארגון שבו הם דואגים לגלות מה הולך לקרות וכן הלאה.
ואנחנו רואים כשהתורה נותנת את החוק הזה, היא גם נותנת פרטים של מי מורשה ללכת אליה.
אז עכשיו צעד אחד נוסף שאנחנו צריכים להוסיף לזה הוא שכל ספר משנה תורה מתכנן לכך שהעם נכנס לארץ כנען, ארץ ישראל. אבל לא רק נכנס אלא גם בסופו של דבר מרחיב את הפוליטיקה שלו, מרחיב את המדינה שלו. מתרחב על ידי כיבוש עוד אדמה, על ידי פשוט יצירת ערים גדולות יותר וכן הלאה. ולכן יש הוראות ספציפיות בחוקים למתי זה יורחב, מתי זה יושתלט עליו יותר ומה יקרה בזה. זה נעשה בצורה מאוד מפורשת בפרשת ואתחנן. וכאן יש לנו את זה במובן יותר פשוט.
אז מה שיש לנו זה החוק כשהוא אומר: כשה׳ יכרית את הגויים שאתה נלחם איתם ואתה תשתלט על הערים שלהם, אז תפריש שלוש ערים. וגם תכין את הדרך לשלוש הערים האלה. תחלק לשלושה את הגבולות, את גבולות הארץ שלך. וכל אחד, כל רוצח יברח, ינוס לשלוש הערים האלה.
עכשיו, כמובן, זה לא אומר שעכשיו יש לך כרטיס חופשי לרצח. זו לא הייתה המטרה של החוק הזה. המטרה של החוק הזה הייתה להסדיר רצח בשגגה, נכון? או, כן, רצח בשגגה.
אז יש לנו פרשה שלמה שמסבירה מי יורשה ללכת לעיר הזו. אז כמו שאמרתי, קודם זה נותן לך את החוק עם שלוש ערים. וכמובן, זה לפי כמה גדולה או כמה גדולה המדינה שלך. יהיה לך שליש. אז זה לא נותן מידה מוחלטת. זה לא אומר לך בדיוק כמה רחוק. ברור שהנקודה היא שבכל שליש של המדינה — שאולי אלה היו כמו מדינות בתוך המדינה — כמו כל מדינה או כל חלק צריך להיות לו אחת מהערים האלה שבהן [ההורגים בשגגה] שלהם צריכים ללכת.
אבל מי צריך ללכת לשם? לא סתם כל רוצח. רק מי שמכה או הורג, נכון? פוגע בחברו בבלי דעת. דעת לא אומר ידיעה, נכון? זה אומר כוונה.
והדרך לבטא את זה בצורה מאוד יפה: הוא לא שונא אותו מתמול. הוא לא שונא, נכון? זו דרך אחרת לומר רצח בכוונה תחילה, נכון? אם מישהו במריבה עם מישהו, הוא שונא מהיום לפני, היום לפני זה, זה אומר שהוא תכנן את הרצח. הוא לא תכנן את זה.
אז זו דרך אחת. מישהו הורג מישהו בלי לדעת, בלי משים. או יש דרך אחרת שבה נוכל לדעת שזה לא היה מכוון. לפעמים מישהו הולך ביער לכרות עצים. והיד שלו איכשהו מחליקה מהגרזן שהוא מחזיק כדי לכרות את העץ. והברזל יעוף וימצא את חברו, נכון? יהרוג את חברו בטעות.
אז שאנחנו יודעים שזה לא — אף אחד — כלומר, יש כמו קונספירציה. אם הוא רק כורת עצים וזו הייתה תאונה, תאונת עבודה שבה הגרזן שלו עף לראש של חברו והרג אותו. אלה האנשים. זה היה האדם שילך לעיר הזו.
והאדם, כמו בסגנון של הספר הזה ועבודות אחרות בדרכים אחרות, חוזר על עצמו. למה אנחנו צריכים את העיר? כי גואל הדם ירדוף אחריו. כי הלב שלו יהיה — זו הדרך לומר שהוא יהיה כועס, נכון? הוא יהיה כועס והוא יהיה צודק, נכון? והוא ישיג אותו. הוא יתפוס אותו. כי הדרך תהיה רחוקה.
אבל הוא לא ראוי, אין לו את דין המוות. כי דין המוות הוא רק למישהו שהוא שונא, נכון? שהוא בכוונה תחילה. אבל האדם הזה לא שונא אותו מתמול. לכן הוא לא ראוי למוות. לכן אני אומר לך להפריש את שלוש הערים האלה.
ודווקא שלוש. אם יש רק אחת, עדיין אולי לא יהיה לך מספיק זמן. גואל הדם עדיין עלול למצוא אותך. אז אתה צריך שיהיו שלוש. אז תמיד יש סיכוי שהאדם יברח אליהן.
ולכן, אם ה׳ יתן לך אפילו — יעשה את הארץ שלך אפילו יותר גדולה — והוא יתן לך את כל הארץ. וכמו שהתורה אף פעם לא שוכחת לחזור כאן: למה הוא יקבל את כל הארץ? כי תעשה את המצווה. זה יתן לך הצלחה במלחמות שלך וכן הלאה. ותאהב את אלוהים.
למה אנחנו צריכים את העיר? כי גואל הדם ירדוף אחריו, כי הלב שלו — זו הדרך לומר שהוא יהיה כועס, נכון, הוא יהיה כועס, והוא יהיה צודק, נכון — והוא ישיג אותו, הוא יתפוס אותו, כי הדרך תהיה רחוקה. אבל הוא לא ראוי, אין לו את דין המוות, כי דין המוות הוא רק למישהו שהוא שונא מלפני כן, נכון, שהוא בכוונה תחילה, אבל האדם הזה לא שונא אותו מתמול. לכן הוא לא ראוי למוות.
לכן אני אומר לך להפריש את שלוש הערים האלה, ודווקא שלוש. אם יש רק אחת, עדיין אולי לא יהיה לך מספיק זמן, גואל הדם עדיין עלול למצוא אותך, אז אתה צריך שיהיו שלוש, אז תמיד יש סיכוי שהאדם יברח אליהן.
ולכן, אם ה׳ יתן לך אפילו, יעשה את הארץ שלך אפילו יותר גדולה, והוא יתן לך את כל הארץ — וכמו שהתורה אף פעם לא שוכחת לחזור כאן, למה הוא יקבל את כל הארץ? כי הוא יעשה את המצווה, זה יתן לך הצלחה במלחמות שלך, וכן הלאה, ותאהב את אלוהים, והוא יתן לך הצלחה — אז יהיה לך מקום יותר גדול, אז תוסיף עוד שלוש ערים, אז אפילו בארץ המורחבת שלך, עדיין יש לך את המרחב הזה.
וזה מראה לנו בצורה מאוד ברורה איך עיר מקלט היא כמו חלק מהבסיס של בניית עיר, של בניית מדינה. אתה רוצה להגדיל אותה, אתה צריך לעשות במקום הגדול יותר את ערי המקלט האלה, כדי שחוק הרצח, כולל הרצח הלא מכוון הזה, כולל ההסדרה של העונש של הנקמה על רצח לא מכוון יהיה מוסדר.
וכמו שזה מסיים, כדי שדם נקי, דם נקי, דם חף מפשע לא יישפך בארצך, שה׳ נותן לך, ואז יהיה לך דם עליך, יהיה לך אשמת דם עליך, אם תרשה רצח. וחלק מלהרשות רצח, אתה רואה שם, אנחנו בשלב שלוש, נכון? מלבד, כמובן, סתם רצח שקורה זה כבר משהו שהארץ, במובן מסוים, צריכה לכפר עליו. אבל אם עכשיו תרשה את הרצח של האדם שרצח בלי כוונה, וזה לא יהיה מוצדק, אז שוב, תצטרך, תהיה לך אשמת הרצח, אשמת הדם עליך. בסדר?
עכשיו, יש לנו את ההיפך. אבל אם מישהו הוא שונא, הוא כן תכנן, הוא תכנן, הוא, איך אומרים, הוא ארב לו, נכון? והוא עמד עליו, הוא ארב למישהו והוא הרג אותו, והאדם הזה חושב שהוא הולך לברוח, אז, אנחנו לא מרשים לו. זקני עירו ישלחו, עירו, נכון, העיר המקורית שממנה הוא בא, יקחו אותו משם, והם יתנו אותו לידי גואל הדם ויהרגו אותו.
אז כאן, עדיין יש לנו את גואל הדם כזה שנוקם את המוות, אפילו כשזה היה בכוונה תחילה, אפילו היה רצח מכוון, זה גואל הדם שהורג אותו. הנקודה היא שאם האדם הוא, המוות היה רק תאונה, אז אנחנו מרשים לעיר המקלט להגן עליך. אחרת, אנחנו לא מרשים את זה, ואנחנו נוציא אותך ונחזיר אותך לחוק המקורי, שהוא שגואל הדם מורשה להרוג אותך.
והפסוק מסיים, לא תחוס עינך, אל תרחם על זה, כי מאותה סיבה, אתה צריך לנקות, ובערת, את האשמה, את הדם החף מפשע צריך להיות, את הדם החף מפשע שנשפך, דם כאן לא אומר דם ממש, אשמת הדם, אשמת דם טהור, שנשפך לשווא ונשפך בלי הצדקה, זה צריך להיות מנוקה, וזה חלק מה, זה מה שחברה טובה היא.
לפעמים אנשים חושבים שלתת סלחנות לרצח זה משהו נחמד. התורה לא נראית שחושבת כך, זה ההיפך. לא תחוס עינך — יש לנו, יש לנו רחמנות, נכון, במילים אחרות, יש לנו רחמנות, יש לנו רחמים על האדם שעשה את זה בטעות, אבל אין לנו רחמים על האדם שעשה את זה בכוונה. בסדר?
אז זה חוק אחד על יצירת הערים, וכל אזור, כל סוג של, כל מחוז צריך להיות לו אחת, לפחות עיר אחת, שבה גואל הדם, בשביל ה, עיר מקלט.
עכשיו יש לנו חוק אחר, שהוא באמת על הארגון של העיר, חוק מעניין, אבל אני חושב שזה ה, זה ההקשר שבו זה בא. לא תסיג גבול רעך שהדורות הקודמים, הקודמים שלך תחמו, יצרו, כמו שיש פועל לתיחום כאן, אני לא יודע איך אומרים את זה באנגלית, אשר גבלו, להאיר לו.
הנקודה היא שיש לנו, יש עוד חלק בסיסי אחד של הקמת חברה, נכון, זו הארץ שלי, זו הארץ שלך, אולי יש אפילו ערים שיש להן גבולות, וכל עיר שייכת למשפחה כלשהי או לאנשים כלשהם בדרך כלשהי, ואלה נקבעו על ידי הקודמים, על ידי האבות, הם קבעו את הגבולות האלה בין הערים.
לפעמים מישהו חושב, אה בוא אשנה את זה, בוא נגנוב קצת אדמה. זה לא רק גניבה, נכון, זה לא רק כמו גניבת קרקע, יש כאן משהו יותר בסיסי. אתה מזיז את הגבולות שאבותיך כבר הסכימו עליהם, וזה כמו השלום, השלום, השלום של מקום מבוסס על העובדה שאנשים הסכימו על הגבולות שלהם. אני גר כאן, אתה גר שם, זו החלקה שלי, זו החלקה שלך. אם אנשים מזיזים את זה, זה בעצם הורס את השלום הבסיסי, לא רק כמו סיפור חדש אחד.
אנחנו מאוד רגילים לחיות במקום שיש בו כבר שלום, אז אנחנו לא מבינים את זה, אבל אם אתה הולך למקומות שיש בהם פחות סדר חברתי או פחות סדר משפטי, אז תבין שזה דבר מאוד חשוב. ולכן נכון מאוחר יותר נראה, יש קללה מיוחדת, יש קללה, קללה לאנשים שמסיג גבול, אז זה לפעמים קשה לשים לב, אז זה החוק, אנחנו לא צריכים לעשות את זה.
עוד אחד, ועכשיו אנחנו חוזרים לכללי, לסדר הכללי של הצדק, זה החלק האחרון העיקרי של הפרק הזה, ואלה דיני עדות, דיני הוכחה. איך אנחנו יודעים שמשהו קרה? תמיד, כשיש בית משפט, כשיש שופט, אתה צריך לדעת מה קרה, וכאן התורה נותנת כמה גבולות לזה.
אז לא תקום עד אחד באיש. במילים אחרות, אנחנו צריכים לשמוע לעד אחד בתחום של כל חטא, של כל חטאת, ואם אתה עושה, צריך להיות לך לפחות שניים או שלושה עדים. וכמובן שההלכה מתקשה להבין מה זה שניים או שלושה עדים, אם שניים מספיק, אז מה הטעם בשלישי, אבל במשמעות הפשוטה זה לא קשה להבין. הנקודה היא שעד אחד לא מספיק, שניים או שלושה לפחות. הנקודה היא כמובן ששלושה עדיף משניים, אולי נוכל להיכנס לשונים, וההלכה מאוד פורמלית, כמו שדיני ראיות מאוד מפורמלים, אבל אפילו במציאות זה לא באמת עובד ככה.
אנשים לפעמים מתבלבלים, הם חושבים כי יש חוקים כל כך פורמליים בגמרא זה אומר שככה בית דין באמת עובד. בית דין לא באמת עובד ככה, והם לא אמורים לעבוד ככה, ולכן יש לנו שניים או שלושה עדים. אז הנקודה היא שיש אימות עצמאי, אנחנו מבינים את ההיגיון של זה. אדם אחד אולי חלם את זה או משהו, יש לך שניים, אז יש לך איזה אימות עצמאי שזה באמת קרה, שלושה זה אפילו יותר טוב. וכמובן איך בדיוק להבין את זה, זו העבודה של השופטים או האנשים שעושים את הכללים האלה להבין בדיוק מה לעשות.
עכשיו יש עוד חוק אחד מאוד חשוב לגבי עדות. כמובן שהבעיה הגדולה עם בית משפט שמסתמך בעיקר על עדים, במיוחד באותם ימים, היום אנחנו מאוד מסתמכים על מסמכים, עכשיו יש לנו וידאו וסוגים אחרים של ראיות, ראיות פיזיות, וכבר בתלמוד ובחז״ל יש לנו הרבה הסתמכות על ראיות פיזיות מסוגים שונים, במיוחד חוזים ודברים כאלה. בתורה אנחנו לא מוצאים שאין באמת התייחסות בשום חוקים לחוזים כתובים פיזיים או משהו כזה. בעצם כל החוק תלוי בעדים בעל פה, עדים חיים, וזה פותח אותנו לבעיות שונות רבות.
כמובן שהבעיה הגדולה הראשונה היא עדות שקר. עדות שקר היא הנושא הגדול ביותר למערכת משפט שמבוססת בעיקר על עדות עדים. לכן אנחנו צריכים להיות לנו אמצעים מאוד קיצוניים להתמודד עם אנשים שנותנים עדות שקר. כמובן שלכן יש לנו גם את המושג של שבועת שקר, שזו דרך אחרת להוכיח שאתה צודק בסוג כזה של תרבות, לכן זה נלקח מאוד ברצינות, ואותו דבר עדות שקר נלקחת מאוד ברצינות.
אז כאן יש לנו משהו מאוד פשוט ומאוד בסיסי. אם שני אנשים באים ונותנים עדות שקר, ונותנים לפני ה׳, לפני הכהנים, לפני השופטים בימיהם, ואנחנו מגלים, ודרשו – ה׳ לא אומר כאן איך, השופטים מגלים שאתה שיקרת, כמובן שלתלמוד יש איזה פורמליזציה של זה, אבל שוב אנחנו מנסים לקרוא את זה במובן הפשוט – ומה קורה זה שאנחנו עושים לעד מה שהוא רצה לעשות לאחיו, לצד האשם לפי דעתו.
והחוק הזה נראה שנלקח, זה חוק מאוד קיצוני, וזו הסיבה שאנחנו מקבלים את האזהרה בסוף, ולא תחוס עינך, לא תתן לעין שלך לחוס, אתה צריך לתת בדיוק מה שהם רוצים, נפש בנפש, עין בעין, שן בשן, יד ביד, רגל ברגל. זה נאמר במיוחד על זה, ואנחנו מבינים את זה מאוד טוב כי זה הסוג של, אנחנו קוראים לזה, מאוד בסיסי, ההרתעה שאתה צריך, כי אחרת זה מאוד קשה להבין מה המחיר להיות עד שקר, נכון?
עד שקר הוא תמיד משהו שיש בו סיכון נמוך ותגמול גבוה. כמו אם אתה שונא מישהו ואתה נותן עדות שקר ואתה גורם לו להיות מומת או נענש כספית או נענש בעונש גופני ואז, אתה יודע, במקרה הגרוע ביותר תקבל איזה קנס קטן או משהו.
אז החוק הזה, בצורה מאוד חכמה ומאוד קפדנית, עושה את ההרתעה כאן, כי הוא נותן את המחיר של העדת עדות להיות המחיר של בדיוק מה שאתה רוצה לעשות. אתה רוצה להרוג מישהו, אתה צריך לדעת שזה אומר שאם אנחנו תופסים אותך שקרן, משקר, אתה תהרג באותה דרך שרצית להרוג את האדם הזה, ואותו דבר לכל עונש אחר.
וכמובן שלכן זה לא אומר בהכרח רק אם האדם נהרג. ההלכה אומרת במיוחד אם הוא לא נהרג, אבל הנקודה היא, כי זה חייב להיות במיוחד על מעשה העדת העדות עצמו. מעשה העדת העדות עצמו חייב להיות לו את הרמה הזאת של רצינות, את הרמה הזאת של ההרתעה, שהוא צריך לשאת את המשקל של הסוג של דבר שאתה מנסה לעשות. אחרת עדות היא דבר מאוד חלש להסתמך עליו, אז אנחנו צריכים את האמצעים המאוד קיצוניים האלה נגד זה.
זה פרק י״ט.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 30074#
The entirety of Parshat Shoftim deals with public mitzvot — the structure of public order, courts, leadership, and justice. Not specific laws per se, but the *structure* of laws and of society as a whole. Chapter 19 turns to a very specific law within this framework: the laws of murder.
Murder is one of the most primary laws — it appears in the Aseret HaDibrot, in Parshat Mishpatim, and repeatedly throughout the Torah. Its significance is twofold:
1. As a moral law — the first thing a person shouldn’t do
2. As the basis of civilization — a city, a state, is fundamentally a place where violence is controlled and murder is addressed through law
Beyond premeditated murder, there are varying levels of intent — mistakes, negligence, accidents. A political or moral system that only addresses deliberate murder and dismisses accidental death as “God’s will” is incorrect. Even though the Torah itself says *v’ha’Elokim ina l’yado* (God brought it to his hand), there still needs to be a system to address it. The fact that consequences exist even for unintentional killing makes people more careful. Just as the Hachamim create *mishmeret l’mishmarti* (safeguards around the law), the greatest law needing such safeguards is murder — including literal gates (like rooftop fences) that prevent accidental death.
Before formal court systems, there existed a personal, primordial law of vengeance: if someone kills one of my people, my kin will kill him or one of his people. This is the basic law of war. Cities and civilization are about *regulating* even this. The Torah’s first step is taking over this privatized justice and beginning to regulate it.
The Torah establishes cities where an unintentional killer can flee for protection. This is not simply allowing accidental murder — it represents formalized justice taking ownership over what was previously private vengeance. Living in the city functions as a kind of exile, banishment, or imprisonment, though the Torah frames it as *saving* the accidental killer from the Goel HaDam (blood avenger). Chazal read it as punishment as well, and that is likely the goal. The city also involves some organizational apparatus — investigating what happened, determining who qualifies.
Since Sefer Devarim plans for entry into Eretz Yisrael and eventual expansion:
– Three cities are to be separated when Hashem cuts off the nations and Israel takes their land
– The roads to these cities must be prepared
– The land is divided into thirds, with one city in each third — no absolute distance is given; the principle is accessibility
Only someone who kills *bivli da’at* — without intention. The Hebrew *da’at* here means intention, not knowledge. The Torah’s formulation is telling: “he does not hate him from yesterday” — meaning there was no premeditation, no prior enmity. The example given: a man chopping wood in the forest whose axe-head flies off and strikes his companion. This is clearly accidental — a work accident.
The Goel HaDam will chase the killer *ki yecham levavo* — because his heart will burn with anger (and justifiably so). If the way is too far, the avenger may catch and kill someone who does not deserve death, since the death penalty applies only to a *sonei* (a premeditated murderer, one who hated the victim “from yesterday”). Three cities ensure there is always a reachable refuge — one city would be insufficient, as the avenger might still reach the fugitive before arrival.
If Hashem expands the land (contingent on keeping the mitzvot and loving God), three more cities must be added (nine total). This demonstrates that the *ir miklat* is a foundational element of building a state. Expanding territory requires expanding this infrastructure so that the law of murder — including the regulation of vengeance for unintentional killing — remains properly governed.
The passage concludes that *dam naki* (innocent blood) must not be spilled in the land. There are layers of bloodguilt: murder itself defiles the land, but allowing the unjustified killing of an accidental murderer — because the system was inadequate — creates additional bloodguilt that falls on the entire community for being negligent.
An intentional murderer cannot remain in the city of refuge. If someone is a *sonei* who planned and ambushed his victim, the elders of his original city send for him, extract him from the refuge city, and hand him to the Goel HaDam to be killed. Notably, even in cases of premeditated murder, it is still the *goel hadam* who carries out the execution. The *ir miklat* only protects accidental killers; intentional murderers are returned to the original law of blood vengeance.
The Torah commands *lo tachos einecha* — do not have compassion. The word *dam* here means not literal blood but bloodguilt — the guilt of innocent blood spilled unjustly must be cleansed (*ba’er*). This is described as *v’tov lach* — what constitutes a good society. The Torah rejects the notion that leniency toward murderers is compassionate. Compassion applies to the accidental killer; it does not apply to the intentional one.
*Lo tasig gvul re’acha asher gavlu rishonim* — do not move the borders that predecessors established. This is another foundational law for building a society. It is not merely land theft; it strikes at something deeper. The peace of a place rests on agreed-upon borders — this is my plot, that is yours. Moving boundaries destroys the basic social peace that prior generations negotiated. This is easy to overlook in places with established legal order, but in places with less social order, this becomes critically important. A corresponding curse appears later: *arur masig gvul re’eihu baseter* — cursed is one who moves his neighbor’s boundary in secret, since such acts are hard to detect.
The chapter’s final major section addresses the laws of proof and testimony — fundamental to any justice system.
One witness (*ed echad*) is insufficient to convict for any sin or offense. Two or three witnesses are required. The question of why the Torah says “two or three” — if two suffices, what does three add? — is addressed in halacha, but the plain meaning is straightforward: one witness might be mistaken or delusional; two provide independent verification; three are even better. In practice, *batei din* do not operate with the extreme formalism found in the Gemara, and they were never meant to — the system requires judicial discretion.
The greatest vulnerability of a witness-based court system is false testimony — which is why it appears in the Ten Commandments. In the Torah’s legal world, there are no written contracts or physical evidence; everything depends on live oral testimony. This makes extreme measures against perjury essential.
If witnesses are found to have testified falsely — the judges investigate (*v’darshu hashoftim*), though the Torah does not specify the method — the punishment is: whatever they sought to do to the accused is done to them. This is stated with the formula: *nefesh b’nefesh, ayin b’ayin, shen b’shen, yad b’yad, regel b’regel* — soul for soul, eye for eye, tooth for tooth, hand for hand, foot for foot.
This is a brilliantly calibrated deterrent. False witness is inherently a low-risk, high-reward crime: one can destroy someone’s life with testimony, and without this law, the worst consequence might be a minor fine. By making the penalty mirror exactly what the false witness intended to inflict, the Torah ensures that the act of bearing witness carries the full weight of its potential consequences. The halacha specifies this applies specifically when the intended victim was *not* actually executed, because the law targets the act of false testimony itself, not the outcome. Without such extreme measures, witness testimony would be far too weak a foundation for a justice system.
This chapter is part of the series of mitzvot like the whole main book of Devarim called Mishneh Torah — this list of mitzvot. If we group them together in certain groupings, in the most general sense the entirety of what is read in parashat Shoftim is the public mitzvot, mitzvot of the public order. Which means the structure of the laws, the structure of the courts, the structure of the leadership, the people who are in charge of the laws, are in charge of the people. So not so much the specific laws but the structure of the laws, the structure of the justice and of the entire society.
So here in chapter 19 we get to a very specific law and it’s framed in a very specific way. The general category that these laws belong in is the laws of murder.
Now murder is one of the most primary laws, one of the first laws in a certain sense, of course. It’s one of the Aseret HaDibrot [Ten Commandments], which already should show us that this is a very primary law, a very basic law. It’s mentioned right away in parashat Mishpatim, many times we have murder as one of the primary things.
But there’s something more complicated with it. Just murder, of course, is kind of simple. But there are complications because murder is not only the first law as in the first moral law, what a person shouldn’t do. It’s also one of the first basis of a city. A city is the kind of place, a civilization, place where people live, a state is where murder is taken care of, where violence is controlled, where there’s a law to take care of the violence.
Now there’s murder, premeditated murder, where someone murders someone, okay. We have the laws that are going to be mostly about the punishment of that murder. What happens if we can’t find the murderer, as we’ll talk about.
But then there’s also non-premeditated murder, what we call manslaughter. Sometimes people get killed whether by mistake, whether by negligence, whether by some accident. There’s a variety of levels of premeditation of intent in murder and that is also something that needs to be taken care of.
We cannot allow — not only can we not allow deliberate murder — a city is something, the whole point of a city, you have some self-defense, you have some level of people protecting each other. So we have to protect each other also from accidental murder.
If someone’s moral system or someone’s political system only cares about deliberate murder and says well, it’s a mistake, you know, it’s all God that did it and so on, that is incorrect. Of course one of the first times that it mentions it, it talks about how we say God did it or nature did it. It happened by itself. It’s not describable to a person. But nevertheless there needs to be some solution for this. There needs to be some way to take care of this problem.
Of course, the fact there’s a solution or maybe some kind of a punishment even for someone that causes death through negligence or through non-intentional murder is also that people will be much more careful. In other words, we create this whole system. Everyone knows the system of a society like the job of the Chachamim [Sages] is to make mishmeret l’mishmarti [safeguards for safeguards] — to create different kinds of gates around the law.
So the biggest law that needs gates around it is the law of murder and there’s literal gates like we learn about a gate that you create so people shouldn’t fall off your roof. That’s a gate around the law of murder and the only reason we need such gates and things like that, people take care of safety, is because even accidental murder gets taken very seriously.
So now the primary way in which — I told you I talked about accidental murder being taken seriously and now it goes one level more. One level more is that in the primordial law and the law before there is systems of courts that take what we call nowadays the monopoly of violence and take the entire monopoly and dispense justice entirely. There is some sort of personal law, some sort of law of vengeance really, but it’s not just vengeance as in the wild sense.
This is what the law, the primary law, which is the law of murder, the prohibition of murder is based on. It’s based on the fact that people have relatives, people have other people who care about them, who are in some kind of a covenant with them. And if someone murders one of my people I will murder him or even I will murder one of his people. That’s the law of war. That’s the basic thing.
Now cities are about regulating even this, right? So originally we have: You murder me, even by mistake, I murder you or my next of kin, the people responsible for me, the people who I promised to protect, who are promised to protect me will murder you.
Now when there’s a city which has a law justice, the courts and so on, they’re trying to take over this also. So the Torah and the first step is trying to take over this privatized justice, so to speak, this law of vengeance to somehow regulate it, to begin to regulate it.
So one of the first laws we got about this is the law of Arei Miklat [Cities of Refuge], which is that we set up specific cities where someone who murdered someone unintentionally, or we’ll see in the next part of this chapter the complication about that, he will go to that city and that city will protect him. It’s sort of a sanctuary city, right? A city where the people who broke the law in that sense are protected.
And they’re not just protected. It’s not just a protection like, okay, we allowed accidental murders. So it must be understood as the society, the more formalized law of justice taking ownership over this and they will take care. In some sense just the fact that he has to live in that city is already some kind of punishment, right? It’s a kind of exile or banishment or prison. He has to be imprisoned in that, although the Torah doesn’t frame it that way.
The Torah frames it as saving the murderer or the accidental murderer, the manslaughterer from being killed by the Goel HaDam [blood avenger], by the person who’s avenging the blood. It can also, in Chazal [the Sages], definitely read it as a punishment in itself. And that’s because I think that’s the goal of this kind of thing.
But also we have to imagine that this city is not just magic that it protects them — there’s some kind of organization where they take care of finding out what’s going to happen and so on.
And we see when the Torah gives this law, it also gives details of who is allowed to go to it.
So now one more step we have to add to this is that the whole Sefer Mishneh Torah [Book of Deuteronomy] is planning for the people going into Eretz Canaan, Eretz Yisrael. But not only going into but also eventually expanding their politics, expanding their state. Expanding by conquering more land, by just creating bigger cities and so on. And therefore there’s specific provisions in the laws for when this will be expanded, when this will be taken over more and what will happen in that. This was very explicitly made in Parashat V’etchanan. And here we have it in a more simple sense.
So what we have is the law when it says: When Hashem will cut off the nations who you are fighting with and you will take over their cities, then you will separate three cities. And also you’ll prepare the way to these three cities. You will divide into thirds the limits, the borders of your land. And anyone, any murderer will escape, will flee to these three cities.
Now, of course, this doesn’t mean that now you have a free pass for murder. That was not the point of this law. The point of this law was to regulate accidental murder, right? Or, yeah, accidental murder.
So we have a whole parsha explaining who will be allowed to go to this city. So as I said, first it gives you the law with three cities. And, of course, this is according to how great or how large your state is. You will have a third. So it doesn’t give like an absolute measure. It doesn’t tell you exactly how far. Obviously, the point is that in each third of the country — which maybe these were like states within the country — like each state or each part should have one of these cities where their [accidental killers] should go.
But who should go there? Not just any murderer. Only whoever hits or kills, right? Hurts his friend bivli da’at [without intention]. Da’at doesn’t mean knowledge, right? It means intention.
And the way to express this very beautifully: He does not hate him from yesterday. He’s not a hater, right? That’s another way of saying premeditated murder, right? If someone is in a fight with someone, he’s a hater from the day before, the day before that, that means he planned the murder. He didn’t plan it.
So that’s one way. Someone kills someone unknowingly, unwittingly. Or there’s another way in which we could know that it was not intentional. Sometimes someone goes in the woods to cut down trees. And his hand somehow slips from the axe he’s holding to cut the wood. And the metal will fly and find his friend, right? Kill his friend accidentally.
So that we know it’s not — nobody — I mean, there’s like a conspiracy. If he’s just chopping wood and it was an accident, a work accident where his axe flew into his friend’s head and killed him. These are the people. This was the person who will go to this city.
And the person, as in the style of this book and some other works in other ways, repeats itself. Why we need the city? Because the Goel HaDam, the avenger of the blood will chase him. Because his heart will be — that’s the way of saying he will be upset, right? He will be mad and he will be correct, right? And he will achieve him. He will catch him. Because the way will be far.
But he does not deserve, he does not have the law of death. Because the law of death is only for someone who is a sonei [hater], right? Who is premeditated. But this person does not hate him from yesterday. Therefore he does not deserve death. Therefore I’m telling you to separate these three cities.
And specifically three. If there’s only one, you still might not have enough time. The Goel HaDam might still find you. So you need to have three. So there’s always a chance of the person escaping to them.
And therefore, if Hashem will give you even — make your land even bigger — and he will give you the entire land. And as the Torah never forgets to repeat here: Why will he get the entire land? Because you will do the mitzvah. That will give you success in your wars and so on. And you will love God.
Why do we need the city? Because the Goel HaDam [the avenger of the blood] will chase him, because his heart — that’s the way of saying he will be upset, right, he will be mad, and he will be correct, right — and he will achieve him, he will catch him, because the way will be far. But he does not deserve, he does not have the law of death, because the law of death is only for someone who is a sone [one who hated beforehand], right, who is premeditated, but this person does not hate him from yesterday. Therefore he does not deserve death.
Therefore I am telling you to separate these three cities, and specifically three. If there’s only one, you still might not have enough time, the Goel HaDam might still find you, so you need to have three, so there’s always a chance of the person escaping to them.
And therefore, if Hashem will give you even, make your land even bigger, and he will give you the entire land — and as the Torah never forgets to repeat here, why will he get the entire land? Because he will do the mitzvah, that will give you success in your wars, and so on, and you will love God, and he will give you success — then you will have a bigger place, then you will add another three cities, so even in your expanded land, you still have this space.
And this very clearly shows us how Ir Miklat [city of refuge] is like part of the basis of building a city, of building a state. You want to make it bigger, you have to make in the bigger place these Arei Miklat [cities of refuge], so that the law of murder, including this unintentional murder, including the regulation of the punishment of the vengeance over unintentional murder should be regulated.
And as it finishes, so that clean blood, dam naki [innocent blood], unguiltless blood should not be spilled in your land, which Hashem gives you, and then you will have blood on you, there will be blood guilt on you, if you allow murder. And part of allowing murder, you see there, we’re at step three, right? Besides for, of course, just murder happening is already something that the land, in some sense, has to atone for. But if you will now allow the murder of the person who murdered unintentionally, and that will not be justified, then again, you will have to, you will have the murder, the blood guilt on you. Okay?
Now, we have the opposite. But if someone is a sone [hater], he did plan, he planned, he, how do you say, he ambushed him, right? And he stood on him, he ambushed someone and he killed him, and that person thinks he’s going to escape, then, we do not allow him. The elders of his city will send, his city, right, the original city where he came from, will take him from there, and they will give him to the hands of the Goel HaDam and kill him.
So here, we still have the Goel HaDam as the one avenging the death, even when it was premeditated, even was purposeful murder, it’s the Goel HaDam killing him. The point is that if the person is, the death is just, have been an accident, then we allow the Ir Miklat to protect you. Otherwise, we don’t allow it, and we will take you out and return you to the original law, which is that the Goel HaDam is allowed to kill you.
And the pasuk finishes, lo tachos einecha [do not have compassion], do not have compassion of this, because for the same reason, you need to clean, u’vi’arta [and you shall purge], the guilt, the clean, the guiltless blood needs to be, the guiltless blood spilled, dam here means not blood literally, the guilt of the blood, guilt of pure blood, which was spilled in vain and spilled unjustifiedly, that has to be cleaned, and that is part of the, that is what a good society is.
Sometimes people think that giving leniency to murder is something nice. The Torah does not seem to think that, it’s the opposite. Lo tachos einecha — we do have, we do have rachmanus [compassion], right, in other words, we do have rachmanus, we do have compassion on the person who did it accidentally, but we do not have compassion on the person who did it purposefully. Okay?
So that’s one law about creating the cities, and each area, each sort of, each province has to have one, at least one city, in which the Goel HaDam, for the, Ir Miklat.
Now we have another law, which is really about the organization of the city, interesting law, but I think that’s the, this is the context where it comes in. Lo tasig gvul re’acha [Do not move the borders of your friend] that the earlier generations, your predecessors have bordered, have created, like there’s a verb for bordering here, I don’t know how you would say it in English, asher gavlu [that they bordered], to shine him.
The point is that we have, there’s another one basic part of establishment of a society, right, this is my land, this is your land, there might be even like cities who have borders, and each city belongs to some family or to some people in some way, and these were established by the predecessors, by the ancestors, they have established these borders between cities.
Sometimes someone thinks, oh let me change it around, let’s steal some land. It’s not just theft, right, it’s not just like land theft, there’s something more basic here. It’s you’re moving the borders that your ancestors have agreed on already, and that’s like the peace, the peace, the peace of a place is based on the fact that people have agreed on their borders. I live here, you live there, this is my plot, this is your plot. If people move it, that’s basically destroying the basic peace, not just like a one-new-story.
We’re very used to living in a place that has already peace, so we don’t realize this, but if you go in places where there’s less social order or less legal order, then you’ll realize that this is a very important thing. And therefore right later we’ll see, there’s a special kelala [curse], there’s a curse, a damnation for people who masig gvul [move boundaries], so this is sometimes hard to notice, so this is the law, we should not do that.
One more, and now we’re back to general, the general order of justice, that’s the main last part of this chapter, and it’s the laws of witness, the laws of proof. How do we know that something happened? There’s always, whenever there’s a court, whenever there’s a judge, you have to know what happened, and here the Torah gives some limits to that.
So do not allow one witness to stand against someone. In other words, we should listen to one witness in the area of any sin, of any chatas [sin], and if you do, you should have at least two or three edim [witnesses]. And of course the halacha struggles to understand what is two or three edim, if two is enough, then what’s the point of the third, but in the simple meaning it’s not hard to understand. The point is one witness is not enough, two or three at least. The point is of course three is better than two, maybe we can get into different, and halacha is very formal, like the laws of evidence are very formalized, but even in reality it doesn’t really work that way.
People sometimes get confused, they think because there’s such formal laws in the Gemara that means that’s how beis din [court] actually works. Beis din don’t actually work that way, and they’re not meant to work that way, and that’s why we have two or three edim. So the point is there’s independent verification, we understand the logic of this. One person might have dreamt it or something, you have two, then you have some independent verification that it actually happened, three is even better. And of course how to exactly figure this out, that’s the job of the judges or the people who make these rules to figure out exactly what to do.
Now there’s one more very important law about witness. Of course the big problem with a court who mostly relies on witnesses, especially in those days, nowadays we very much rely on documents, now we have video and other kinds of evidence, physical evidence, and already in Talmud and Chazal we have much reliance on physical evidence of various kinds, especially contracts and things like that. In the Torah we do not find that there’s not really reference in any laws to physical written contracts or anything like that. Basically all law is dependent on oral witnesses, live witnesses, and this opens us up to many different problems.
Of course the first big problem is false witness. False witness is the biggest issue for a court system that’s mostly based on witness testimony. Therefore we need to have very extreme measures to deal with people who give false witness. Of course that’s why we have also the concept of falsely swearing, which is another way of proving that you’re right in this kind of culture, that’s why that’s taken very seriously, and the same thing false witness is taken very seriously.
So here we have something very simple and very basic. If two people come and give false witness, and it gives lifnei Hashem, lifnei hakohanim, lifnei hashoftim [before Hashem, before the priests, before the judges] in their days, and we find out, v’darash [and they investigate] — Hashem doesn’t say here how, the judges figure out that you’ve been lying, of course the Talmud has some formalization of this, but again we’re trying to read it in the simple sense — and what happens is we do to the witness what he wanted to do to his brother, to the guilty party according to him.
And this law seems to have been taken, this is a very extreme law, which is why we get the exhortation in the end, v’lo tachos einecha [and do not have compassion], do not let your eye have compassion, you should give exactly what they want, a soul for a soul, an eye for an eye, a tooth for a tooth, a hand for a hand, a foot for a foot. This is particularly said about this, and we understand this very well because this is the kind of, we call it, very basic, the deterrence that you need, because otherwise it’s very hard to understand what the price is for being a false witness, right?
A false witness is always something that has low risk and high reward. Like if you hate someone and you give false witness and you cause him to be put to death or punished monetarily or punished with corporal punishment and then, you know, in the worst case you’ll get some small fine or something.
So this law, very smartly and very strictly, makes the deterrence here, because it gives the price of bearing witness to be the price of exactly what you want to do. You want to kill someone, you should know that that means that if we catch you being a liar, lying, you will be killed in the same way that you wanted to kill that person, and the same for any other punishment.
And of course that’s why this doesn’t mean necessarily only if the person was killed. Halacha says specifically if he wasn’t killed, but the point is, because it has to be specifically about the act of bearing witness itself. The act of bearing witness itself has to have this level of seriousness, this level of the deterrence, that it should carry the weight of the kind of thing you’re trying to do. Otherwise witness is a very weak thing to rely on, so we need these very extreme measures against it.
That’s the chapter 19.
✨ Transcribed by OpenAI Whisper + Sofer.ai, Merged by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
The entirety of Parshat Shoftim deals with public mitzvot — the structure of public order, courts, leadership, and justice. Not specific laws per se, but the *structure* of laws and of society as a whole. Chapter 19 turns to a very specific law within this framework: the laws of murder.
Murder is one of the most primary laws — it appears in the Aseret HaDibrot, in Parshat Mishpatim, and repeatedly throughout the Torah. Its significance is twofold:
1. As a moral law — the first thing a person shouldn’t do
2. As the basis of civilization — a city, a state, is fundamentally a place where violence is controlled and murder is addressed through law
Beyond premeditated murder, there are varying levels of intent — mistakes, negligence, accidents. A political or moral system that only addresses deliberate murder and dismisses accidental death as “God’s will” is incorrect. Even though the Torah itself says *v’ha’Elokim ina l’yado* (God brought it to his hand), there still needs to be a system to address it. The fact that consequences exist even for unintentional killing makes people more careful. Just as the Hachamim create *mishmeret l’mishmarti* (safeguards around the law), the greatest law needing such safeguards is murder — including literal gates (like rooftop fences) that prevent accidental death.
Before formal court systems, there existed a personal, primordial law of vengeance: if someone kills one of my people, my kin will kill him or one of his people. This is the basic law of war. Cities and civilization are about *regulating* even this. The Torah’s first step is taking over this privatized justice and beginning to regulate it.
The Torah establishes cities where an unintentional killer can flee for protection. This is not simply allowing accidental murder — it represents formalized justice taking ownership over what was previously private vengeance. Living in the city functions as a kind of exile, banishment, or imprisonment, though the Torah frames it as *saving* the accidental killer from the Goel HaDam (blood avenger). Chazal read it as punishment as well, and that is likely the goal. The city also involves some organizational apparatus — investigating what happened, determining who qualifies.
Since Sefer Devarim plans for entry into Eretz Yisrael and eventual expansion:
– Three cities are to be separated when Hashem cuts off the nations and Israel takes their land
– The roads to these cities must be prepared
– The land is divided into thirds, with one city in each third — no absolute distance is given; the principle is accessibility
Only someone who kills *bivli da’at* — without intention. The Hebrew *da’at* here means intention, not knowledge. The Torah’s formulation is telling: “he does not hate him from yesterday” — meaning there was no premeditation, no prior enmity. The example given: a man chopping wood in the forest whose axe-head flies off and strikes his companion. This is clearly accidental — a work accident.
The Goel HaDam will chase the killer *ki yecham levavo* — because his heart will burn with anger (and justifiably so). If the way is too far, the avenger may catch and kill someone who does not deserve death, since the death penalty applies only to a *sonei* (a premeditated murderer, one who hated the victim “from yesterday”). Three cities ensure there is always a reachable refuge — one city would be insufficient, as the avenger might still reach the fugitive before arrival.
If Hashem expands the land (contingent on keeping the mitzvot and loving God), three more cities must be added (nine total). This demonstrates that the *ir miklat* is a foundational element of building a state. Expanding territory requires expanding this infrastructure so that the law of murder — including the regulation of vengeance for unintentional killing — remains properly governed.
The passage concludes that *dam naki* (innocent blood) must not be spilled in the land. There are layers of bloodguilt: murder itself defiles the land, but allowing the unjustified killing of an accidental murderer — because the system was inadequate — creates additional bloodguilt that falls on the entire community for being negligent.
An intentional murderer cannot remain in the city of refuge. If someone is a *sonei* who planned and ambushed his victim, the elders of his original city send for him, extract him from the refuge city, and hand him to the Goel HaDam to be killed. Notably, even in cases of premeditated murder, it is still the *goel hadam* who carries out the execution. The *ir miklat* only protects accidental killers; intentional murderers are returned to the original law of blood vengeance.
The Torah commands *lo tachos einecha* — do not have compassion. The word *dam* here means not literal blood but bloodguilt — the guilt of innocent blood spilled unjustly must be cleansed (*ba’er*). This is described as *v’tov lach* — what constitutes a good society. The Torah rejects the notion that leniency toward murderers is compassionate. Compassion applies to the accidental killer; it does not apply to the intentional one.
*Lo tasig gvul re’acha asher gavlu rishonim* — do not move the borders that predecessors established. This is another foundational law for building a society. It is not merely land theft; it strikes at something deeper. The peace of a place rests on agreed-upon borders — this is my plot, that is yours. Moving boundaries destroys the basic social peace that prior generations negotiated. This is easy to overlook in places with established legal order, but in places with less social order, this becomes critically important. A corresponding curse appears later: *arur masig gvul re’eihu baseter* — cursed is one who moves his neighbor’s boundary in secret, since such acts are hard to detect.
The chapter’s final major section addresses the laws of proof and testimony — fundamental to any justice system.
One witness (*ed echad*) is insufficient to convict for any sin or offense. Two or three witnesses are required. The question of why the Torah says “two or three” — if two suffices, what does three add? — is addressed in halacha, but the plain meaning is straightforward: one witness might be mistaken or delusional; two provide independent verification; three are even better. In practice, *batei din* do not operate with the extreme formalism found in the Gemara, and they were never meant to — the system requires judicial discretion.
The greatest vulnerability of a witness-based court system is false testimony — which is why it appears in the Ten Commandments. In the Torah’s legal world, there are no written contracts or physical evidence; everything depends on live oral testimony. This makes extreme measures against perjury essential.
If witnesses are found to have testified falsely — the judges investigate (*v’darshu hashoftim*), though the Torah does not specify the method — the punishment is: whatever they sought to do to the accused is done to them. This is stated with the formula: *nefesh b’nefesh, ayin b’ayin, shen b’shen, yad b’yad, regel b’regel* — soul for soul, eye for eye, tooth for tooth, hand for hand, foot for foot.
This is a brilliantly calibrated deterrent. False witness is inherently a low-risk, high-reward crime: one can destroy someone’s life with testimony, and without this law, the worst consequence might be a minor fine. By making the penalty mirror exactly what the false witness intended to inflict, the Torah ensures that the act of bearing witness carries the full weight of its potential consequences. The halacha specifies this applies specifically when the intended victim was *not* actually executed, because the law targets the act of false testimony itself, not the outcome. Without such extreme measures, witness testimony would be far too weak a foundation for a justice system.
This chapter is part of the series of mitzvot like the whole main book of Devarim called Mishneh Torah — this list of mitzvot. If we group them together in certain groupings, in the most general sense the entirety of what is read in parashat Shoftim is the public mitzvot, mitzvot of the public order. Which means the structure of the laws, the structure of the courts, the structure of the leadership, the people who are in charge of the laws, are in charge of the people. So not so much the specific laws but the structure of the laws, the structure of the justice and of the entire society.
So here in chapter 19 we get to a very specific law and it’s framed in a very specific way. The general category that these laws belong in is the laws of murder.
Now murder is one of the most primary laws, one of the first laws in a certain sense, of course. It’s one of the Aseret HaDibrot [Ten Commandments], which already should show us that this is a very primary law, a very basic law. It’s mentioned right away in parashat Mishpatim, many times we have murder as one of the primary things.
But there’s something more complicated with it. Just murder, of course, is kind of simple. But there are complications because murder is not only the first law as in the first moral law, what a person shouldn’t do. It’s also one of the first basis of a city. A city is the kind of place, a civilization, place where people live, a state is where murder is taken care of, where violence is controlled, where there’s a law to take care of the violence.
Now there’s murder, premeditated murder, where someone murders someone, okay. We have the laws that are going to be mostly about the punishment of that murder. What happens if we can’t find the murderer, as we’ll talk about.
But then there’s also non-premeditated murder, what we call manslaughter. Sometimes people get killed whether by mistake, whether by negligence, whether by some accident. There’s a variety of levels of premeditation of intent in murder and that is also something that needs to be taken care of.
We cannot allow — not only can we not allow deliberate murder — a city is something, the whole point of a city, you have some self-defense, you have some level of people protecting each other. So we have to protect each other also from accidental murder.
If someone’s moral system or someone’s political system only cares about deliberate murder and says well, it’s a mistake, you know, it’s all God that did it and so on, that is incorrect. Of course one of the first times that it mentions it, it talks about how we say God did it or nature did it. It happened by itself. It’s not describable to a person. But nevertheless there needs to be some solution for this. There needs to be some way to take care of this problem.
Of course, the fact there’s a solution or maybe some kind of a punishment even for someone that causes death through negligence or through non-intentional murder is also that people will be much more careful. In other words, we create this whole system. Everyone knows the system of a society like the job of the Chachamim [Sages] is to make mishmeret l’mishmarti [safeguards for safeguards] — to create different kinds of gates around the law.
So the biggest law that needs gates around it is the law of murder and there’s literal gates like we learn about a gate that you create so people shouldn’t fall off your roof. That’s a gate around the law of murder and the only reason we need such gates and things like that, people take care of safety, is because even accidental murder gets taken very seriously.
So now the primary way in which — I told you I talked about accidental murder being taken seriously and now it goes one level more. One level more is that in the primordial law and the law before there is systems of courts that take what we call nowadays the monopoly of violence and take the entire monopoly and dispense justice entirely. There is some sort of personal law, some sort of law of vengeance really, but it’s not just vengeance as in the wild sense.
This is what the law, the primary law, which is the law of murder, the prohibition of murder is based on. It’s based on the fact that people have relatives, people have other people who care about them, who are in some kind of a covenant with them. And if someone murders one of my people I will murder him or even I will murder one of his people. That’s the law of war. That’s the basic thing.
Now cities are about regulating even this, right? So originally we have: You murder me, even by mistake, I murder you or my next of kin, the people responsible for me, the people who I promised to protect, who are promised to protect me will murder you.
Now when there’s a city which has a law justice, the courts and so on, they’re trying to take over this also. So the Torah and the first step is trying to take over this privatized justice, so to speak, this law of vengeance to somehow regulate it, to begin to regulate it.
So one of the first laws we got about this is the law of Arei Miklat [Cities of Refuge], which is that we set up specific cities where someone who murdered someone unintentionally, or we’ll see in the next part of this chapter the complication about that, he will go to that city and that city will protect him. It’s sort of a sanctuary city, right? A city where the people who broke the law in that sense are protected.
And they’re not just protected. It’s not just a protection like, okay, we allowed accidental murders. So it must be understood as the society, the more formalized law of justice taking ownership over this and they will take care. In some sense just the fact that he has to live in that city is already some kind of punishment, right? It’s a kind of exile or banishment or prison. He has to be imprisoned in that, although the Torah doesn’t frame it that way.
The Torah frames it as saving the murderer or the accidental murderer, the manslaughterer from being killed by the Goel HaDam [blood avenger], by the person who’s avenging the blood. It can also, in Chazal [the Sages], definitely read it as a punishment in itself. And that’s because I think that’s the goal of this kind of thing.
But also we have to imagine that this city is not just magic that it protects them — there’s some kind of organization where they take care of finding out what’s going to happen and so on.
And we see when the Torah gives this law, it also gives details of who is allowed to go to it.
So now one more step we have to add to this is that the whole Sefer Mishneh Torah [Book of Deuteronomy] is planning for the people going into Eretz Canaan, Eretz Yisrael. But not only going into but also eventually expanding their politics, expanding their state. Expanding by conquering more land, by just creating bigger cities and so on. And therefore there’s specific provisions in the laws for when this will be expanded, when this will be taken over more and what will happen in that. This was very explicitly made in Parashat V’etchanan. And here we have it in a more simple sense.
So what we have is the law when it says: When Hashem will cut off the nations who you are fighting with and you will take over their cities, then you will separate three cities. And also you’ll prepare the way to these three cities. You will divide into thirds the limits, the borders of your land. And anyone, any murderer will escape, will flee to these three cities.
Now, of course, this doesn’t mean that now you have a free pass for murder. That was not the point of this law. The point of this law was to regulate accidental murder, right? Or, yeah, accidental murder.
So we have a whole parsha explaining who will be allowed to go to this city. So as I said, first it gives you the law with three cities. And, of course, this is according to how great or how large your state is. You will have a third. So it doesn’t give like an absolute measure. It doesn’t tell you exactly how far. Obviously, the point is that in each third of the country — which maybe these were like states within the country — like each state or each part should have one of these cities where their [accidental killers] should go.
But who should go there? Not just any murderer. Only whoever hits or kills, right? Hurts his friend bivli da’at [without intention]. Da’at doesn’t mean knowledge, right? It means intention.
And the way to express this very beautifully: He does not hate him from yesterday. He’s not a hater, right? That’s another way of saying premeditated murder, right? If someone is in a fight with someone, he’s a hater from the day before, the day before that, that means he planned the murder. He didn’t plan it.
So that’s one way. Someone kills someone unknowingly, unwittingly. Or there’s another way in which we could know that it was not intentional. Sometimes someone goes in the woods to cut down trees. And his hand somehow slips from the axe he’s holding to cut the wood. And the metal will fly and find his friend, right? Kill his friend accidentally.
So that we know it’s not — nobody — I mean, there’s like a conspiracy. If he’s just chopping wood and it was an accident, a work accident where his axe flew into his friend’s head and killed him. These are the people. This was the person who will go to this city.
And the person, as in the style of this book and some other works in other ways, repeats itself. Why we need the city? Because the Goel HaDam, the avenger of the blood will chase him. Because his heart will be — that’s the way of saying he will be upset, right? He will be mad and he will be correct, right? And he will achieve him. He will catch him. Because the way will be far.
But he does not deserve, he does not have the law of death. Because the law of death is only for someone who is a sonei [hater], right? Who is premeditated. But this person does not hate him from yesterday. Therefore he does not deserve death. Therefore I’m telling you to separate these three cities.
And specifically three. If there’s only one, you still might not have enough time. The Goel HaDam might still find you. So you need to have three. So there’s always a chance of the person escaping to them.
And therefore, if Hashem will give you even — make your land even bigger — and he will give you the entire land. And as the Torah never forgets to repeat here: Why will he get the entire land? Because you will do the mitzvah. That will give you success in your wars and so on. And you will love God.
Why do we need the city? Because the Goel HaDam [the avenger of the blood] will chase him, because his heart — that’s the way of saying he will be upset, right, he will be mad, and he will be correct, right — and he will achieve him, he will catch him, because the way will be far. But he does not deserve, he does not have the law of death, because the law of death is only for someone who is a sone [one who hated beforehand], right, who is premeditated, but this person does not hate him from yesterday. Therefore he does not deserve death.
Therefore I am telling you to separate these three cities, and specifically three. If there’s only one, you still might not have enough time, the Goel HaDam might still find you, so you need to have three, so there’s always a chance of the person escaping to them.
And therefore, if Hashem will give you even, make your land even bigger, and he will give you the entire land — and as the Torah never forgets to repeat here, why will he get the entire land? Because he will do the mitzvah, that will give you success in your wars, and so on, and you will love God, and he will give you success — then you will have a bigger place, then you will add another three cities, so even in your expanded land, you still have this space.
And this very clearly shows us how Ir Miklat [city of refuge] is like part of the basis of building a city, of building a state. You want to make it bigger, you have to make in the bigger place these Arei Miklat [cities of refuge], so that the law of murder, including this unintentional murder, including the regulation of the punishment of the vengeance over unintentional murder should be regulated.
And as it finishes, so that clean blood, dam naki [innocent blood], unguiltless blood should not be spilled in your land, which Hashem gives you, and then you will have blood on you, there will be blood guilt on you, if you allow murder. And part of allowing murder, you see there, we’re at step three, right? Besides for, of course, just murder happening is already something that the land, in some sense, has to atone for. But if you will now allow the murder of the person who murdered unintentionally, and that will not be justified, then again, you will have to, you will have the murder, the blood guilt on you. Okay?
Now, we have the opposite. But if someone is a sone [hater], he did plan, he planned, he, how do you say, he ambushed him, right? And he stood on him, he ambushed someone and he killed him, and that person thinks he’s going to escape, then, we do not allow him. The elders of his city will send, his city, right, the original city where he came from, will take him from there, and they will give him to the hands of the Goel HaDam and kill him.
So here, we still have the Goel HaDam as the one avenging the death, even when it was premeditated, even was purposeful murder, it’s the Goel HaDam killing him. The point is that if the person is, the death is just, have been an accident, then we allow the Ir Miklat to protect you. Otherwise, we don’t allow it, and we will take you out and return you to the original law, which is that the Goel HaDam is allowed to kill you.
And the pasuk finishes, lo tachos einecha [do not have compassion], do not have compassion of this, because for the same reason, you need to clean, u’vi’arta [and you shall purge], the guilt, the clean, the guiltless blood needs to be, the guiltless blood spilled, dam here means not blood literally, the guilt of the blood, guilt of pure blood, which was spilled in vain and spilled unjustifiedly, that has to be cleaned, and that is part of the, that is what a good society is.
Sometimes people think that giving leniency to murder is something nice. The Torah does not seem to think that, it’s the opposite. Lo tachos einecha — we do have, we do have rachmanus [compassion], right, in other words, we do have rachmanus, we do have compassion on the person who did it accidentally, but we do not have compassion on the person who did it purposefully. Okay?
So that’s one law about creating the cities, and each area, each sort of, each province has to have one, at least one city, in which the Goel HaDam, for the, Ir Miklat.
Now we have another law, which is really about the organization of the city, interesting law, but I think that’s the, this is the context where it comes in. Lo tasig gvul re’acha [Do not move the borders of your friend] that the earlier generations, your predecessors have bordered, have created, like there’s a verb for bordering here, I don’t know how you would say it in English, asher gavlu [that they bordered], to shine him.
The point is that we have, there’s another one basic part of establishment of a society, right, this is my land, this is your land, there might be even like cities who have borders, and each city belongs to some family or to some people in some way, and these were established by the predecessors, by the ancestors, they have established these borders between cities.
Sometimes someone thinks, oh let me change it around, let’s steal some land. It’s not just theft, right, it’s not just like land theft, there’s something more basic here. It’s you’re moving the borders that your ancestors have agreed on already, and that’s like the peace, the peace, the peace of a place is based on the fact that people have agreed on their borders. I live here, you live there, this is my plot, this is your plot. If people move it, that’s basically destroying the basic peace, not just like a one-new-story.
We’re very used to living in a place that has already peace, so we don’t realize this, but if you go in places where there’s less social order or less legal order, then you’ll realize that this is a very important thing. And therefore right later we’ll see, there’s a special kelala [curse], there’s a curse, a damnation for people who masig gvul [move boundaries], so this is sometimes hard to notice, so this is the law, we should not do that.
One more, and now we’re back to general, the general order of justice, that’s the main last part of this chapter, and it’s the laws of witness, the laws of proof. How do we know that something happened? There’s always, whenever there’s a court, whenever there’s a judge, you have to know what happened, and here the Torah gives some limits to that.
So do not allow one witness to stand against someone. In other words, we should listen to one witness in the area of any sin, of any chatas [sin], and if you do, you should have at least two or three edim [witnesses]. And of course the halacha struggles to understand what is two or three edim, if two is enough, then what’s the point of the third, but in the simple meaning it’s not hard to understand. The point is one witness is not enough, two or three at least. The point is of course three is better than two, maybe we can get into different, and halacha is very formal, like the laws of evidence are very formalized, but even in reality it doesn’t really work that way.
People sometimes get confused, they think because there’s such formal laws in the Gemara that means that’s how beis din [court] actually works. Beis din don’t actually work that way, and they’re not meant to work that way, and that’s why we have two or three edim. So the point is there’s independent verification, we understand the logic of this. One person might have dreamt it or something, you have two, then you have some independent verification that it actually happened, three is even better. And of course how to exactly figure this out, that’s the job of the judges or the people who make these rules to figure out exactly what to do.
Now there’s one more very important law about witness. Of course the big problem with a court who mostly relies on witnesses, especially in those days, nowadays we very much rely on documents, now we have video and other kinds of evidence, physical evidence, and already in Talmud and Chazal we have much reliance on physical evidence of various kinds, especially contracts and things like that. In the Torah we do not find that there’s not really reference in any laws to physical written contracts or anything like that. Basically all law is dependent on oral witnesses, live witnesses, and this opens us up to many different problems.
Of course the first big problem is false witness. False witness is the biggest issue for a court system that’s mostly based on witness testimony. Therefore we need to have very extreme measures to deal with people who give false witness. Of course that’s why we have also the concept of falsely swearing, which is another way of proving that you’re right in this kind of culture, that’s why that’s taken very seriously, and the same thing false witness is taken very seriously.
So here we have something very simple and very basic. If two people come and give false witness, and it gives lifnei Hashem, lifnei hakohanim, lifnei hashoftim [before Hashem, before the priests, before the judges] in their days, and we find out, v’darash [and they investigate] — Hashem doesn’t say here how, the judges figure out that you’ve been lying, of course the Talmud has some formalization of this, but again we’re trying to read it in the simple sense — and what happens is we do to the witness what he wanted to do to his brother, to the guilty party according to him.
And this law seems to have been taken, this is a very extreme law, which is why we get the exhortation in the end, v’lo tachos einecha [and do not have compassion], do not let your eye have compassion, you should give exactly what they want, a soul for a soul, an eye for an eye, a tooth for a tooth, a hand for a hand, a foot for a foot. This is particularly said about this, and we understand this very well because this is the kind of, we call it, very basic, the deterrence that you need, because otherwise it’s very hard to understand what the price is for being a false witness, right?
A false witness is always something that has low risk and high reward. Like if you hate someone and you give false witness and you cause him to be put to death or punished monetarily or punished with corporal punishment and then, you know, in the worst case you’ll get some small fine or something.
So this law, very smartly and very strictly, makes the deterrence here, because it gives the price of bearing witness to be the price of exactly what you want to do. You want to kill someone, you should know that that means that if we catch you being a liar, lying, you will be killed in the same way that you wanted to kill that person, and the same for any other punishment.
And of course that’s why this doesn’t mean necessarily only if the person was killed. Halacha says specifically if he wasn’t killed, but the point is, because it has to be specifically about the act of bearing witness itself. The act of bearing witness itself has to have this level of seriousness, this level of the deterrence, that it should carry the weight of the kind of thing you’re trying to do. Otherwise witness is a very weak thing to rely on, so we need these very extreme measures against it.
That’s the chapter 19.
✨ Transcribed by OpenAI Whisper + Sofer.ai, Merged by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
Originally published on October 3, 2022 at 10:55 PM, reissued on April 27, 2026 at 8:19 AM
Iyun Lemchshava 2026 Campaign
בהרשמה אתם מאשרים קבלת הודעות תזכורת/עדכון. ניתן להסיר הרשמה בכל עת ע״י תשובת STOP (SMS) או לחיצה על הקישור באימייל. תישלח הודעת אישור לפני הפעלת המנוי.