הרבנית והמבוכה

הרב הרבנית והמבוכה

בפעם הראשונה שהוא פגש אותו יצא ר' חיים מהתפעלות כלפיו. השאלות שהוא שאל, המידות שלו, והגאונות שלו. מיד הוא הזמינו ללמוד איתו בחברותא פעמיים בשבוע. אז נכון, ר' חיים הוא איש עסוק מאד. ולא פעם התמעט אותו פעמיים בשבוע לפעם בשבוע, או לפעם בשבועיים. אבל הם למדו ביחד, והרב לא פסק מלהראות אותות חיבה והערכה לתלמיד הצעיר ממנו בכיובל שנים. בת שבע, הרבנית, שיותר משהעריכה את הגדלות של בעלה דאגה לצרכיו הפשוטים יותר. היא זאת שידעה שגם אם אתה מכיר את כל התורה כולה בעל פה, והוגה בה כל היום, ומייעץ להמוני אנשים כל ערב, אין זה משחרר אותך מהצורך לקבל חיבוק מאשה בלילה. וכי העוגות שהיא הכניסה לו עם הקפה בבוקר והכינה לבד לפי הטעם שהוא אהב עושים לו טוב. לא חשבה רק שזה עוזר לו ללמוד, ללימוד שלו הוא כבר ידאג לבד, היא פשוט אהבה אותו ודאגה שיהיה לו טוב. חדי עין הבחינו בנגיעות הקטנות, הקצת מוצנעות שלה, כשהיא מכניסה לו את העוגות. ובשינוי שבעיני הרב המגיב לכך.

לכן היא שמחה מאד כשחיים שלה, כך הוא היה בעיניה, בלי הרב ובלי מרן, מצא בחור שהוא חיבב. היא קיוותה שזה יוסיף לו קצת טעם וחום בחיים. בררן גדול היה חיים ולא בקלות העריך בן אדם, גם אם כלפי חוץ הוא חייך לכל אחד. בת שבע ידעה כי על רובם הוא פשוט צחק, לא היה באופי שלו לתעב, אבל אילו היה מילה כזאת בלקסיכון שלו זה היה התגובה שלו להמונים שסבבו אותו. מפשוטי עם שבאו לשאול אותו על אורך השרוול ושיכריע על השם שייתנו לבנם, ועד ראשי ישיבות וכוללים שאת הגאווה המסריחה שלהם והדאגה המזוייפת שלהם לכבוד התורה הקרינה למאות מטרים. בת שבע ידעה שזה לא טוב לו, היא לא דאגה שיהיה לה בעל באבא או מנהיג או מרן נערץ. היא דאגה פשוט שיהיו לו חיים טובים. וכשהיא ראתה שהוא מצא אחד, שהיא ידעה שהוא מחבב אותו באמת. בחור פשוט, גאון, צנוע, שלא הטריד את הרב בשאלות באבאיות והיה לו אפילו את האומץ, בדרכו השקטה, לחלוק על הרב בשיחותיהם הרבות על עניינים של תורה ושל השקפה. מאז היא זאת שדאגה שלרב יהיה זמן ללימוד הזה, והיתה מתקשרת לישעיה ודוחקת בו שיבוא גם אם לא הוזמן. היא כבר היתה מסדרת את השולחן מכינה קפה ועוגות מיוחדות וקורצת ככה לבעלה הנה הוא. מיד היה מתפנה והיו שוקעים להם בלימוד ושיחה אל תוך הלילה.

ככה התנהלו להם הדברים כחצי שנה בסדירות. אמנם, על אף הזוגיות הנפלאה שנרקמה כאן, עשו הבדלי הגילאים את שלהם. הרב היה כבן שבעים, איש מבוסס בדרכו בחיים כבר כמה עשורים. גם בנעוריו לא ממש היו לו ספקות ולבטים. ואם פעם היו לו, הוא למד להחליקם היטב. בכלל היה טיפוס שקט ומסודר. ואילו ישעיה, כולו בן עשרים, טיפוס סוער תוסס ומחפש. עוד לא ידע ברור מה דרכו בחיים והיה מסוגל כל יום לשנות כיוון ולהחליף הכל. (כך קרה שבמשך החדשים שהוא למד עם הרב הוא גילה עולמות חדשים ושונים. כאלה שהטילו בספק את דרך חייו. הוא התחיל לתהות על דברים שאסור לתהות, ולחשוב על שאלות שאסור לשאול. לא שחיפש למרוד, או לצאת לאיזה מקום. בקשתו היתה כנה , צנועה ושקטה ככל בקשותיו.) הוא פשוט ביקש להבין כמה דברים שלא היו ברורים לו. ולא התבייש לשאול ולדבר על כך. בדרכו. החגים הגיעו והוא היה מוכרח לחזור לבית הוריו בעיר אחרת. שם חגג את החגים, ולא דיבר עם הרב. בתחילת הזמן הבא, חיכה לטלפון של הרבנית שתזמין אותו לבוא ללמוד שוב עם הרב, אבל זו השתהתה מלבוא. משהו בפסק הזמן זה של החגים קירר את היחסים ביניהם, והוא לא ידע למה. כעת כבר היה בתודעתו רחוק יותר מאותו ישעיה שהוא היה. אמנם מראהו, ואף שיחו ושיגו, לא השתנה. עדיין נשאר אותו גאון צנוע. אבל בחייו לעצמו הוא היה מישהו אחר. עדיין המתין לשוב ללמוד ולשוחח עם ר' חיים שהעריכו. פסק הזמן הטבעי גרם גם אצלו שהענין הורחק מדעתו קצת, ובחייו הפרטיים הוא היה מישהו אחר, עד שנזכר.

אחרי הצהריים של שבת אחת, בזמן הכי שקט של השבוע, הוא נזכר על זה. הוא הרים את הטלפון וחייג את המספר של בת שבע. היא הרימה. והוא ביקש לדבר עם ר' חיים. הרב ישן כעת, נענה. קצת תהה, הוא לא הכיר את הרב כמי שישן בשעות כאלה. והוא פתח בשיחה עם בת שבע, מנסה לקלוט מה עבר ביניהם. הם שוחחו בנעימות, והוא הבין ששום דבר לא השתנה ביחסים שבינם. אז הוא פלט ישירות, "ולמה ר' חיים לא רוצה ללמוד איתי יותר?" -"הוא שמע עליך שמועות שונות, אברך חשוב ונאמן משכונה הקרובה לשלכם הגיע לרב וסיפר לו שראה אותך אחרי הלוויה הארוכה של הראש ישיבה זצ"ל נכנס למסעדה לא כשרה, וחברים שונים סיפרו לו שאתה מדבר איתם מה שאסור לדבר". הוא ניסה לשקר, בכלל לא אכלתי שם, רק קניתי שם מים, הייתי נורא צמא מכל הלוויה, מוזר לי באמת למה הוא מספר עלי כזה דבר. אבל משהו בקולה אמר לו שהיא מבינה טוב, הוא לא צריך לשקר עליה ולא צריך לספר לה סיפורים. "אז בגלל זה הרב כבר לא רוצה ללמוד איתי?" "לא, אני לא חושבת. אם זה היה בגלל זה הוא היה קורא לך ומוכיח לך. לא היה בורח ומתעלם. אני חושבת שהוא חושב עלייך בדיוק מה שחשב עד עכשיו". "אז למה, מה קרה?" " המבוכה, לא שמת לב אליה?". "לא, איזה מבוכה". אתה מביך את הרב לפעמים, וזה לא נוח לו. בשיחותיך אתה מגיע איתו למקומות שמביכים אותו. אני חושבת שזה לא טוב לו". ישעיה הבין, שוב בת שבע דואגת רק לצרכים הפשוטים של חיים שלה ומגינה עליו מחוסר נוחות. הוא סיים את השיחה.

ישעיה יוצא החוצה ורואה אנשים עם שטריימלאך וקפוטעס ממהרים למנחה. פתאום זה הכה בו. הוא דיבר עם בת שבע בעיצומו של השבת. והיא הרימה לו את הטלפון. מוזר העולם שאנחנו חיים בו. הוא חשב לעצמו. מביך.

השאר תגובה