החיים והמוות ביד

למות כל יום מחדש, לתוך עולם זר ומנוכר, לתוך עולמות רבים ומתנגשים זה בזה. אלו חייו. המיתוס על היות הנשמה עולה כל לילה למעלה וחוזרת לתוך הגוף בבוקר, לא היה אצלו מטאפורה או מליצה, אלא מציאות חייה, מתה. כמו ילד, הוא שנא ללכת לישון, לשכב במיטה ולחכות לשינה. הוא התאבד לישון. כל ערב השכיב את עצמו ולא תכנן לקום בבוקר. וכל בוקר, במוקדם או במאוחר, הוא קם. עתים היה בזה די להחזיר לו את החיים הכימיקלים הגופניים המתחזקים בכל יצור חי את הרצון לחיות, הספיקו לו לשרוד את היום. ועתים גם זה לא, היה קם, שותה את הקפה, יוצא לעבודה, כצאן לטבח. כנידון למוות, לחיים.

אמרו לו חסר לך כסף, אמרו לו חסר לך חברה, אמרו לו חסר לך אהבה, אבל כל אלה לא היו חסרים לו. הם היו חסרים, אבל לא לו. החיים היו חסרים לו. חברה, כסף, אהבה, סדר, כל אלו הרי קיימים, ישנם, הם בעולם, וגם אצלו הם קיימים, לפעמים קרובים ולפעמים רחוקים, אבל הם שם. ואילו שלו, שיצטער על אובדנם כשאינם, אינם מלכתחילה. הם אובייקטים. חפצים. קיימים לכשעצמם. בני אדם נוטים לרשום את שמם על חפצים ולהכריז עליהם שלי הם, אבל אין זה פועל כלום במהותם של הדברים. עדיין הם אובייקטים. נביעות החיים עצמם, אלו לבד שלו. הם הוא. המנוע הפנימי של החיים, אלה הגורמים לנו לרצות ליצור, להמשיך, להתקדם. אלו לבד שלו. ואלו, כשהם חסרים, או אינם זמינים, חסרונם הוא שהורג אותנו.

להדליק את רצון החיים אין צורך במכונת קיטור, מספיק גפרור קטן. כאותו משגיח יהודי המגיע בבוקר ומשליך גפרור לתוך התנור ומתוך כך קורא שם בישול ישראל על כולו, כך גפרור קטן, התנועה הכי קטנה, די בו להדליק את אש החיים, ולקרוא את שמך עליהם. לרוב זה היה נראה לסובבים מגוחך ופתטי, רגע עמד על שפת הנר נראה מוכן להשליך את עצמו בתוכה, וברגע תפס לו גל, נדמה לו שהגל חייך אליו, ולא היה חי כמוהו.

השאר תגובה