דו שיח על החולשה ועל הכתיבה

עוקבת אני אחרי כתיבותיך והם מרשימות למדי, מגלים רגישות, עדינות של השכלה, עושר פנימי. אבל שאלה לי עליך, מתוך כתיבותיך אפשר לדמות שהנך מלאך, או לפחות אדם שאינו נתון לשברירות, לפציעות הלב, לכל המאבקים המעייפים של החיים האלה. תגיד לי, נדמה לי שאני מכירה אותך, למה ככה.

למה אתה לא כותב על החולשה, על המאבקים, על חוסר האונים, על הלילות שאתה נשכב בדמעות, על הימים שאין לך בהם כח לקום מהמיטה, על שבעה מדורי גיהנום שאתה רואה בחיי הרוח שלך כל שבועיים, על זה שאין תקווה, לא ככה, אין שום תקווה, הכל הולך ונגמר כמו שזה, על הימים שאתה שואל את נפשך למות, על הבלבול, על התסכול, על האבדון. האם הנך מנסה להציג מציג שווא על מציאות חייך, כזה המעודן ושנחתכו ממנה כל המרכיבים האנושיים, הלא יפים ושלמים?

אינך מבינה, מאדאם, הצער, הכאב, חוסר האונים שלי, הם מוחלטים, הם סופיים, הם טוטאליים כוללים הכל ובולעים הכל. כאשר אני הולך למיטתי בוכה, הדבר האחרון שמעניין אותי זה לעשות מזה שיר יפה או מאמר חמוד. כל העולם לא מתקיים, לא שילכו לעזאזל הקוראים שלי, פשוט הם לא מתחילים להתקיים. כשאני מתאבד אני לא משאיר פתק, לא מנסה כן להגיד משהו לדבר אתכם מאחורי קברי. זו קברי והוא שלי בלבד. לב יודע מרת נפשו וזהו. אין מילים אין מחשבות אין שירים אין כתיבות אין שום דבר.

ואילו כאשר אני כבר חי מספיק שאוכל לתת אותיות לחיים, היינו מצאתי מספיק חיים שאדע שיש עולם, שיש שפה אותיות ומילים יש מדבר ויש שומע יש כותב ויש קורא, הרי די הניצוץ החיים הזה להחיות את הכל. זה לא שאיני כותב על החדלון, אני כותב רק עליו. אלא שחדלון פלוס אותו ניצוץ של חיים שווה אותו עולם רומנטי מושלם ומסודר שאת קוראת אצלי.

השאר תגובה