תוכן העניינים
במדבר יג
🎧 שמיעה / Listen

Bamidbar Chapter 13 covers the story of the scouts (commonly called the Meraglim, though that word never appears in the text) sent to assess the Land of Canaan. The mission follows a command-and-execution structure: Hashem orders Moshe to send tribal leaders, Moshe gives them specific questions about the land and its inhabitants, and they return with a report that is factually accurate but devolves into *dibat ha'aretz* — negative framing that goes beyond their mandate, turning a legitimate military assessment into demoralizing rhetoric. The key distinction is between reporting facts, offering a debatable strategic opinion (Caleb says they can conquer it; the others disagree), and the final stage where the spies actively narrate everything in the worst possible light — which the Torah explicitly condemns.

📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
אויטאָמאַטיש איבערגעזעצט סיכום השיעור 📋 …
אויטאָמאַטיש איבערגעזעצט

סיכום השיעור 📋

סיכום: במדבר פרק י"ג — די מעשה פון די מרגלים

דער קאנטעקסט און דער ראם

דאס וואָרט *מרגלים* קומט אייגנטלעך קיינמאל נישט פאר אינעם טעקסט — נישט דא און נישט אין קיין אנדער ארט וואו מ'רעדט פון די דאזיגע מענטשן. דאס איז א לשון פון חז"ל, איינע פון פילע פרשיות וואס זענען באקאנט מיט נעמען וואס מ'געפינט נישט אינעם טעקסט אליין. ס'איז אויך דא א נאכאמאליגע דערציילונג פון דער מעשה אין ספר דברים (משה רבינו'ס ווערסיע) און אין ספר תהלים.

א גאר וויכטיגער נקודה: מ'דארף פארשטיין דעם ענין אין קאנטעקסט — דער מארש קיין כנען האט שוין אנגעהויבן. פון פרשת בהעלותך אן, האט משה רבינו געזאגט צו יתרו אז זיי גייען אוועק, און דער גאנצער מחנה האט אנגעהויבן רייזן מיט דער אויסגעארבעטער סדר פון *דגלים* און *תקיעות*. זיי זיצן נישט סתם אין מדבר און באשליסן צו שיקן מרגלים — זיי זענען אקטיוו אין מארש צום כיבוש. אלע נסיונות אין ספר במדבר זענען אין יסוד וויכוחים וועגן הנהגה און דעם אופן ווי מ'פירט דאס פאלק.

דער ציווי און זיין סטרוקטור (פסוקים א'-ג')

דער פרשה גייט לויט דעם כאראקטעריסטישן שטייגער פון ויקרא/במדבר (*תורת כהנים*): ס'ווערט געגעבן א ציווי, און דערנאך ווערט באריכט ווי מ'האט עס מקיים געווען.

הקב"ה זאגט צו משה'ן: *שלח לך אנשים* — שיק מענטשן וואס וועלן *ויתורו* (ארומקוקן/אויספארשן) דאס לאנד כנען. דער לשון וואס ווערט געניצט איז נישט "שפיאנירן" נאר עפעס מער ווי אויסקוקן דאס לאנד. איין מענטש פאר יעדן *שבט*, און די דאזיגע מענטשן זענען *נשיאים* (פירער). אבער, דאס זענען נישט די זעלבע נשיאים וואס זענען פריער אויפגערעכנט געווארן ביים ציילונג און ביי די מחנות — די נעמען זענען לגמרי אנדערש. אדער זיי האבן געביטן נעמען, אדער דאס זענען אנדערע פירער, אפשר מער מלחמה'דיגע פיגורן וואס פאסן צו א מיסיע פון אויסקוקן דאס לאנד.

משה רבינו שיקט זיי פון מדבר פארן (וואו זיי האבן געלאגערט נאך חצרות), *על פי ה'*.

די רשימה פון נעמען (פסוקים ד'-ט"ז)

א רשימה פון יחוס דעקט פארטרעטער פון יעדן שבט: ראובן, שמעון, יהודה, יששכר, אפרים, בנימין, זבולון, מנשה (מיט אפרים און יוסף/מנשה באזונדער אויפגערעכנט, אינטערעסאנט נישט צוזאמען), דן, אשר, נפתלי, און גד.

צוויי נעמען זענען דער עיקר:

- כלב בן יפונה פון יהודה

- הושע בן נון פון אפרים, מיט דער הערה אז משה רבינו האט אים גערופן יהושע

דער שינוי השם צו יהושע — צוגעלייגט דעם נאמען פון הקב"ה צו מאכן עס א תיאופארישן נאמען — איז מסתמא געשען פיל פריער, ווען יהושע איז געווארן משה'ס *משרת*, ווייל ער ווערט שוין גערופן יהושע אין פרשת בשלח, כי תשא, און בהעלותך. די הערה דא פארבינדט פשוט "הושע בן נון" אין דער דאזיגער רשימה מיט דעם יהושע וואס מ'קענט שוין פון אנדערע ערטער.

משה רבינו'ס אנווייזונגען (פסוקים י"ז-כ')

משה רבינו גיט ספעציפישע אנווייזונגען: גייט ארויף דורך דעם נגב, גייט ארויף צום בארג (דאס הר יהודה, וואו חברון איז). ער בעט זיי אויסצופארשן צוויי זאכן:

1. דאס לאנד: איז עס גוט? איז עס פרוכטבאר — פעט אדער מאגער? האט עס ביימער? וואסערע פירות?

2. די מענטשן: זענען זיי שטארק אדער שוואך? פיל אדער ווייניג? וואוינען זיי אין באפעסטיגטע שטעט מיט מויערן אדער אין אפענע לאגערן?

ער זאגט זיי אויך צו ברענגען מוסטערן פון די פירות פון דעם לאנד. דער מספר באמערקט אז דאס איז געווען די צייט פון ביכורי ענבים, וואס דערקלערט פריער פארוואס זיי וועלן ברענגען ענבים.

דער אויספיר פון דער שליחות (פסוקים כ"א-כ"ד)

זיי רייזן *ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת* — פון גאר דרום ביז גאר צפון, אריבער די גאנצע גרענעצן פון דעם לאנד.

אין חברון באגעגענען זיי *אחימן, ששי, ותלמי*, אפשטאמלינגע פון ענק (ריזן). א באמערקונג פון דעם כותב זאגט אז חברון איז געבויט געווארן זיבן יאר פאר צוען אין מצרים. דאס באטאנט דעם גרויסן עלטער פון דער שטאט — און ווייל די אידן קענען צוען פון מצרים, גיט דאס איבער ווי וויכטיג חברון איז. דאס וואס ריזן זענען דארט האט א שייכות צו דעם עלטער, ווייל ריזן ווערן פארבונדן מיט אוראלטע צייטן.

ביי נחל אשכול שניידן זיי אפ א צווייג מיט א אשכול ענבים אזוי גרויס אז צוויי מענטשן טראגן עס אויף א שטאנג, צוזאמען מיט רימונים און תאנים (זומער-פירות). דער מספר דערקלערט אז דער ארט איז גערופן געווארן נחל אשכול צוליב דעם דאזיגן אשכול ענבים. דער אויספיר שפיגלט אפ משה'ס אנווייזונגען פונקט ווי ער האט געזאגט: א כללות'דיגע איבערקוק, שטעט, מענטשן, און מוסטערן פון פירות — אין דער זעלבער סדר.

דער באריכט: גוטע בשורות / שלעכטע בשורות (פסוקים כ"ה-כ"ט)

נאך פערציג טעג (*מקץ ארבעים יום* — דער זעלבער לשון ווי ביים *מבול*), קומען זיי צוריק צו משה'ן, אהרן'ען, און דער גאנצער עדה אין מדבר פארן, וואס ווערט איצט אויך אנגערופן קדש.

זייער באריכט איז אויסגעשטעלט לויט משה'ס שאלות:

- אקערבוי: דער ענטפער איז פאזיטיוו. דאס לאנד איז *ארץ זבת חלב ודבש* — עס פליסט מיט מילך און האניג. זיי ווייזן אויף די פירות אלס באווייז: *זה פריה*.

- די מענטשן און שטעט: דער ענטפער איז נעגאטיוו. *עז העם* — דאס פאלק איז שטארק און מוטיג. די שטעט זענען *ובצורות גדולות מאד* — מיט מויערן, פארשטארקט, שווער באפעסטיגט. זיי האבן אויך געזען *ילידי הענק* — ריזן, וועגן וועמען אפילו משה רבינו אין אן אנדער ארט האט מודה געווען אז זיי זענען פארכטיג (*מי יתיצב לפני בני ענק*).

- געאגראפישע פארשפרייטונג פון שונאים: עמלק אין נגב; חתי, יבוסי, און אמורי אין דעם בארג-געגנט (וואו די מרגלים זענען געגאנגען); און דער כנעני ביים ים-ברעג און ביים ירדן-טאל — פיר געאגראפישע געגנטן פון ארץ ישראל. וואוהין מ'גייט, זענען דא שטארקע שונאים.

א וויכטיגע נקודה: ווען מ'לייענט עס פשוט, איז גארנישט וואס די מרגלים האבן געזאגט ביז דעם פונקט שלעכט אדער פאלש. עס זעט אויס ווי א פאקטישער, ריכטיגער באריכט. אבער, דאס בילד וואס זיי מאלן איז פון א זייער שווערן ארט צו כובש זיין.

דער וויכוח: כלב קעגן די אנדערע מרגלים (פסוקים ל'-ל"א)

כלב שטילט אפ דאס פאלק *אל משה* — אדער ער ריכט זיי צו משה'ן אדער ער מאכט זיי שטיל כדי משה זאל קענען רעדן. ס'איז נישט קלאר וואס משה'ס ראלע איז אין דעם מאמענט. כלב זאגט: מיר דארפן ארויפגיין און כובש זיין, *כי יכול נוכל לה* — מיר זענען שטארק גענוג. יא, זיי זענען שטארק, אבער מיר אויך, און מיר האבן משה'ן.

די אנדערע מרגלים ענטפערן: *כי חזק הוא ממנו* — זיי זענען שטארקער פון אונז.

א קריטישע באמערקונג: דער גאנצער וויכוח — ווער וואלט געווינען די מלחמה — איז קיינמאל נישט געווען א טייל פון דער שליחות. משה רבינו האט געבעטן א פאקטישן באריכט וועגן דעם לאנד, זיינע מענטשן, און זיינע שטעט. ער האט קיינמאל נישט געפרעגט פאר סטראטעגישע אפשאצונגען אדער נבואות וועגן מלחמה-רעזולטאטן. די מרגלים זענען ארויס פון זייער מאנדאט מיט'ן געבן דעות און אפשאצונגען. פונדעסטוועגן, אין דעם שלב, איז דער וויכוח נאך א סבירער זאך — א לעגיטימער מחלוקת וועגן וואס עס מיינט.

דער דריי צו *דבת הארץ* (פסוקים ל"ב-ל"ג)

דער טעקסט דרייט זיך איצט אויס מיט א קלארן שינוי אין טאן: *ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה* — זיי האבן ארויסגעלאזט א שלעכטע רעד וועגן דעם לאנד וואס זיי האבן אויסגעקוקט. דא איז וואו די תורה באשולדיגט זיי בפירוש. דער לשון *דבת הארץ* ווייזט אן אז דא איז עפעס קוואליטאטיוו אנדערש פון וואס איז געווען פריער.

וואס ביטט זיך:

1. זיי לייקענען דעם גוטסקייט פון דעם לאנד: פריער האבן זיי באשטעטיגט אז עס איז פרוכטבאר. איצט רופן זיי עס *ארץ אוכלת יושביה* — א לאנד וואס פרעסט אויף זיינע באוואוינער. עס איז שווער, נישט צו פארטיידיגן, נישט פרוכטבאר — דער היפוך פון וואס זיי האבן צוערשט באריכט.

2. זיי חזר'ן איבער און בלאזן אויף: זיי באשרייבן די מענטשן אלס *אנשי מדות* — מענטשן פון גרויסע מאסן — און דערמאנען די נפילים (נאך א נאמען פאר בני ענק). אבער זיי האבן שוין באריכט אז זיי האבן געזען ריזן. איצט חזר'ן זיי עס איבער מיט רעטארישע גוזמא.

3. זיי פראיעקטירן זייער אייגענע פחד: "מיר האבן אויסגעזען ווי היישעריקן אין אונזערע אייגענע אויגן, און אזוי האבן מיר מסתמא אויסגעזען אין זייערע אויגן." דאס איז ריינע פסיכאלאגישע פראיעקציע — זיי נעמען זייער אייגענע געפיל פון קליינקייט און זאגן אז דער שונא האט דאס זעלבע מיינונג.

דער מהות פון *לשון הרע* — א וויכטיגע השגה

דער באגריף פון *לשון הרע* (ווי חז"ל ניצן דעם לשון) מיינט נישט דווקא אויסטראכטן ליגנט. די פאקטן זענען געווען די זעלבע דורכאויס. די חטא ליגט אין דעם פריימינג — ווי אזוי מ'שטעלט עס אוועק. די זעלבע מציאות האט מ'געקענט דערציילן בחיוב: "דאס איז א שווערע לאנד, דעריבער וועלן מיר וואקסן שטארק און מוטיג צו באגעגענען עס." אנשטאט דעם, האבן זיי אויסגעקליבן אלעס אוועקצושטעלן בשלילה — דאס לאנד הרג'עט זיינע מענטשן, די באוואוינער זענען איבערוועלטיגנד, מיר זענען גארנישט.

דאס איז וואס *מוציא דבת הארץ* מיינט: נישט אויסטראכטן נייע אינפארמאציע, נאר דערציילן די זעלבע אינפארמאציע אויף אן אופן וואס איז געמאכט צו מאכן מוטלאז. מ'האט זיי קיינמאל נישט געפרעגט פאר דעות, און מ'האט זיי זיכער נישט געפרעגט צו דרייען דעם נאראטיוו. די חטא איז דער רעטארישער דריי — נעמען א פאקטישן באריכט און מאכן דערפון א מעשה וואס ברעכט דעם מוט.

וואו דער פרק ענדיגט זיך

דער פרק ברעכט זיך אפ דא, אין מיטן דער מעשה. דער קומענדיגער פרק וועט דעקן דעם ענטפער פון דעם פאלק, די תשובות פון משה'ן און יהושע'ן, דעם ענטפער פון הקב"ה, און די תוצאות וואס קומען דערנאך.


תמלול מלא 📝

במדבר פרק י"ג: די שליחות פון אויסקוקן ארץ כנען

הקדמה: דער נאמען "מרגלים" און דער צוזאמענהאנג

אלזא, מיר לייענען במדבר פרק י"ג. דאס איז די באקאנטע מעשה פון די מרגלים. אינטערעסאנט צו באמערקן אז דאס ווארט מרגלים שטייט נישט אין פסוק ערגעץ — נישט דא און נישט ערגעץ וואו עס רעדט זיך וועגן די דאזיגע מענטשן, אויב איך געדענק ריכטיג. דאס איז א לשון פון חז"ל. ס'איז דא אסאך פרשיות ווי דאס, וואו מיר קענען זיי ביי א געוויסן נאמען, אבער דער נאמען איז נישט צו געפינען אין דעם טעקסט אליין.

ס'איז באקאנט אז ס'איז אויך דא נאך א גירסא אדער נאך א דערציילונג פון דער מעשה אין ספר דברים וואו משה רבינו רעדט דערפון, און ס'איז דא איבערדערציילונגען פון דער מעשה אין ספר תהלים. אפשר אויך אין אנדערע ערטער. מיר וועלן פרובירן עס צו לייענען אזוי ווי עס שטייט דא און זיך פאקוסירן אויף וואס עס טוט זיך.

די נסיעה האט שוין אנגעהויבן

איצט, כדי עס אריינצושטעלן אין צוזאמענהאנג פאר א רגע — יא, ווי מיר האבן גערעדט א מינוט צוריק — זיי האבן שוין אנגעהויבן זייער נסיעה צום ארץ כנען, ארץ ישראל. דאס האט זיך אנגעהויבן אין פרשת בהעלותך, צוויי אדער דריי פרקים צוריק, וואו משה האט געזאגט צו יתרו אז זיי גייען, און זיי האבן אנגעהויבן צו רייזן מיט דער גאנצער מעשה. מיר האבן געהאט א גאנצע לאנגע מעשה פון די מחנות, פון די תקיעות, דער גאנצער סדר ווי אזוי זיי זענען גערייזט. דאס איז שוין געווען אין גאנג.

דעריבער קומען זיי שוין נאענט צום ארץ כנען. זיי זענען טאקע אויפן וועג. זיי זענען אויפן מארש צום כיבוש פון כנען. דאס איז נישט עפעס וואס איז אין דער צוקונפט — זיי זענען שוין אויפן וועג. אמאל לייענט מען די מעשה און מ'פארשטייט נישט, מ'מיינט אז זיי זיצן ערגעץ אין מדבר און שיקן סתם אזוי, אבער ניין, זיי זענען שוין אויפן וועג.

און ווי מיר האבן גערעדט, אלע די שאלות, אלע די פראבלעמען, די צרות וואס מ'רעדט דערפון אין מדבר, אלע די נסיונות און וויכוחים — קען מען זאגן אין א געוויסן זין אז עס גייט וועגן דער הנהגה, וועגן דעם אופן ווי אזוי מ'פירט זיי. אלזא מיר וועלן דאס מוזן לייענען מיט דעם אין זינען. ס'איז זייער קלאר א וויכוח אין דעם, כאטש ווי מיר וועלן זען ווי משה שטעלט עס אוועק, ווי הקב"ה שטעלט עס אוועק, די שאלות וואס די מרגלים ברענגען אויף — דאס איז די מעשה.

דער סטרוקטור פון דעם ציווי: דער שטייגער פון ויקרא

איצט, דאס ערשטע וואס מיר באמערקן אין דער דאזיגער דערציילונג פון דער מעשה איז אז עס איז אנגעטאן אין דעם שטייגער וואס מיר רופן דעם שטייגער פון ויקרא, פון במדבר, דער שטייגער פון תורת כהנים, וואס איז תמיד א מצוה, א ציווי, און דאס אויספירן פון דעם ציווי.

דער ציווי פון הקב"ה צו משה (פסוקים א'-ג')

אלזא מיר האבן דא א מצוה. מיר האבן וידבר ה' אל משה לאמר, הקב"ה זאגט צו משה: שיק מענטשן — שלח לך אנשים. זיי וועלן טאן — דאס איז דער לשון, נישט דאס ווארט מרגלים — דאס ווארט ויתורו. דאס מיינט עפעס ווי ארומקוקן, אויסקוקן, עפעס ווי אויסשפירן, אבער אזוי ווי אויסקוקן, אויסגעפינען דעם מצב, אויסגעפינען די וועגן פון ארץ כנען וואס איך גיב. און ס'וועט זיין איין מענטש פאר יעדן שבט, און די דאזיגע מענטשן זענען די נשיאים.

מיר ווייסן שוין ווער זיי זענען, כאטש דא וועלן מיר זען אז דאס זענען נישט די זעלבע נשיאים וואס מיר האבן געהערט פריער. אלזא אדער זיי האבן געביטן זייערע נעמען אדער ס'זענען אנדערע. עפעס איז אומקלאר דא, ווייל מיר האבן שוין פריער געהאט די רשימה פון די נשיאים פאר די ספירות און פאר די דגלים, פאר די גורלות, פאר די מחנות. און דעריבער, דאס איז דער ציווי.

משה פירט אויס דעם ציווי

און דערנאך טוט משה עס. ער שיקט זיי פון מדבר פארן, וואס איז וואו זיי האבן דא געלאגערט, יא? פון חצרות צו מדבר פארן, על פי ה', לויט דעם ציווי פון הקב"ה. און דאס זענען אלע ראש בני ישראל. דאס זענען די פירער. אלזא אפשר זענען דאס מער מלחמה'דיגע פירער. די פריערדיגע זענען עפעס ווייניגער מלחמה'דיג. אלזא דאס זענען די וואס פאסן צו באזארגן דעם אויסקוק-פראיעקט. דאס איז וואס זיי טוען.

די רשימה פון נעמען (פסוקים ד'-ט"ז)

און איצט האבן מיר די רשימה פון זייערע נעמען. און טראכט נאר — ווי מיר האבן געזאגט, ס'זענען נישט די זעלבע נעמען ווי פריער. ס'איז דא די רשימה פון זייערע נעמען, און דאס איז אפשר אויך פארבונדן מיט דעם ענין פון א יחוס-רשימה. ס'איז וויכטיג צו האבן די נעמען פון זיי. פארשטייט זיך, עטלעכע פון זיי וועלן זיין וויכטיג שפעטער. עטלעכע פון זיי וועט מען קיינמאל מער נישט הערן דערפון.

אבער ס'איז דא א רשימה פון נעמען און מיר האבן: פאר ראובן, פאר שמעון, פאר יהודה, פאר יששכר, פאר אפרים, פאר בנימין, פאר זבולון, פאר יוסף, פאר מנשה — מיר האבן שוין געהאט אפרים, אינטערעסאנט נישט אויף דער זעלבער רשימה — פאר דן, פאר אשר און נפתלי, פאר גד, יעדער איינער דער נאמען פון דעם מענטש וואס איז געשיקט געווארן.

די וויכטיגע נעמען: כלב און יהושע

די צוויי וואס זענען וויכטיג צו באמערקן איז, ווי מיר האבן באמערקט, פון יהודה איז געווען איינער וואס הייסט כלב, און פון אפרים איינער וואס הייסט הושע בן נון. און מיר האבן אן אינטערעסאנטע הערה וואו משה האט גערופן הושע בן נון — יהושע.

איצט, דעם יהושע האבן מיר שוין געהערט פריער. ס'איז נישט דאס ערשטע מאל וואס מיר הערן וועגן אים. און דא, כלומר, אויב ער איז גערופן געווארן יהושע, איז ער נישט גערופן געווארן יהושע איצט. ער איז מסתמא גערופן געווארן יהושע פיל פריער, ווייל מיר האבן אים שוין געהערט גערופן ווערן יהושע אין פרשת בשלח, אין פרשת בהעלותך. מיר האבן געהערט פון דעם יהושע עטלעכע מאל גלייך פריער, און אין פרשת כי תשא איז יהושע דערמאנט געווארן.

און מסתמא מיינט דאס דאס זעלבע — משה האט אים גערופן יהושע, מסתמא דער פשוט'ער פשט איז ווען ער איז געווארן זיין משרת, זיין נאענטסטער מענטש, זיין לייטענאנט, אדער ווי אזוי מ'וויל אים רופן. דאס איז אפשר ווען ער האט אים געגעבן דעם נאמען יהושע, וואס איז א פארלענגערונג פון הושע אדער צוגעבן דעם נאמען פון הקב"ה דערצו. עס ווערט א נאמען מיט דעם נאמען פון ג-ט. ער בייט אים דעם נאמען.

אלזא דאס איז מסתמא וואס עס טוט זיך דא. און וואס דער פסוק זאגט איז אז ער פארבינדט דעם הושע בן נון וואס ווערט דערמאנט דא — ס'איז דער זעלבער וואס איר קענט אין אנדערע ערטער אלס יהושע בן נון. דאס איז מסתמא פארוואס די דאזיגע הערה שטייט דא. און דאס זענען די נעמען.

די אנווייזונגען פון משה צו די אויסקוקערס (פסוקים י"ז-כ')

אלזא איצט, מיר האבן פריער געהאט א ציווי פון הקב"ה צו משה זיי צו שיקן. איצט וועלן מיר אויך האבן דעם ציווי וואס משה, אדער גענויער געזאגט, די אנווייזונגען וואס משה גיט זיי פאר זייער שליחות.

דער וועג און די צוויי הויפט שאלות

אלזא משה שיקט זיי און גיט זיי אנווייזונגען. ער זאגט: גייט ארויף דא אין דרום, אין נגב. מיר וועלן ארויפגיין צום בארג. דער בארג איז דער נעקסטער געגנט וואו חברון איז, ווי מיר וועלן זען — דער בארגיגער געגנט, די הרי יהודה קען מען זיי רופן.

און איר וועט זען, איר וועט אויסקוקן דאס לאנד. איר וועט זען וואס איז דאס לאנד און וואס זענען די מענטשן. אלזא צוויי זאכן. עס ווערט אבער איבערגעחזר'ט צוויי מאל. דאס — איך ווייס נישט פארוואס. מיר קענען געבן פירושים אויף דעם, אבער אפשר איז דאס ערשטע בלויז א גאנץ כללות'דיגע שאלה און דערנאך גיט ער מער פרטים'דיגע שאלות. אבער באמת פרעגט ער נאך אינפארמאציע וועגן צוויי זאכן: וועגן דעם לאנד און וועגן די מענטשן.

שאלות וועגן די מענטשן

וואס וועגן דעם לאנד? וואס וועגן די מענטשן? צי זיצן מענטשן דארט? צי וואוינען מענטשן דארט? צי זענען זיי שטארק? צי זענען זיי פיל?

שאלות וועגן דעם לאנד

צי איז דאס לאנד גוט? צי זענען די שטעט אויפגעבויט אין זיי? צי זענען זיי שטארקע שטעט? צי זענען זיי שטעט מיט מויערן? צי זענען זיי אפענע שטעט, אפענע לאגערן? וואס פאר א מין שטעט זענען זיי?

צי איז דאס לאנד, דער אקערלאנד, פעט אדער מאגער אדער שוואך? צי גיט עס ארויס גוטע פירות? צי האט עס ביימער? אלזא דאס זענען צוויי זאכן. ס'איז דא, ווי מיר לערנען תמיד, א טייל פון דעם לאנד וואס גיט ארויס דעם ווייץ, די תבואה, און דערנאך איז דא דער טייל אין דעם זין אז עס גיט ארויס ביימער.

ברענגט צוריק פירות אלס דוגמא

און ער זאגט, איר וועט מיר צוריקברענגען עטלעכע פון די פירות פון דעם לאנד. מיר וועלן עס פרובירן. ס'איז אזוי ווי אויסצופרובירן וואס עס איז. און ס'איז דא א הערה פון דעם מספר אז דאס איז געווען די צייט וואס די ווייטרויבן זענען רייף געווארן. אלזא דאס איז מסתמא וואס זיי וועלן צוריקברענגען, ווי מיר וועלן זען אין א מינוט. דאס איז בלויז א הקדמה צו דעם, צו זאגן פארוואס זיי האבן צוריקגעבראכט נאר ווייטרויבן, ווייל דאס איז געווען די צייט פון דעם ווייטרויבן-שניט, אדער ווי אזוי מ'רופט עס ווען מ'שניידט אראפ ווייטרויבן.

אלזא דאס איז משה'ס ציווי, משה'ס אנווייזונגען צו זיי.

דאס אויספירן פון דער שליחות (פסוקים כ"א-כ"ד)

און איצט האבן מיר דאס זעלבע אין דעם זעלבן סטרוקטור — זיי טוען עס. זיי גייען, זיי טוען דאס, און מיר לייגן צו א ביסל מער אינפארמאציע.

דער גאנצער אומפאנג פון דער נסיעה

פון מדבר צין עד רחוב לבוא חמת — און דאס דוכט זיך אז עס גייט פון גאנץ דרום ביז גאנץ צפון. מיר וועלן שפעטער זען אין דער פרשה, רחוב לבוא חמת איז גאנץ צפון. אלזא דאס זענען מסתמא די כללות'דיגע גרעניצן פון זייער שליחות.

חברון און די ריזן

אבער מער בפרטיות: צוערשט גייען זיי ארויף צום דרום. זיי גייען צו חברון, וואס איז דער הארץ. און אין חברון זעען זיי די דריי מענטשן: אחימן, ששי, ותלמי, וואס זענען ילידי הענק.

און עס גיט אויך אן אינטערעסאנטע הערה וועגן חברון: חברון איז געבויט געווארן זיבן יאר פאר דער שטאט צוען אין מצרים. יא, דאס דוכט זיך צו זיין א הערה וועגן אלטע שטעט, וועגן דער אלטקייט פון דער שטאט. ס'איז וויכטיג אין יענע צייטן צו זען אז א שטאט איז עלטער אבער מער וויכטיג. עס זאגט אז חברון איז א וויכטיגע אלטע שטאט.

און אפשר איז דאס פארוואס עס זענען נאך דא די דאזיגע ריזן דארט. ריזן זאגט מען זענען פון א קדמון'דיגער אלטער צייט. אלזא דאס איז די מעשה פון חברון. און פארשטייט זיך, זיי קומען פון מצרים, זיי קענען צוען, א גרויסע שטאט אין איר צייט. זיי ווייסן אז חברון איז אויך א גרויסע שטאט. אלזא דאס דוכט זיך צו זיין ווי א באריכט ווי גרויס די שטאט איז. פארשטייט זיך, ס'איז נאך נישט א באריכט — ס'איז דער מספר וואס דערציילט דאס.

נחל אשכול און דער ווייטרויבן-בונד

און דערנאך איז דא נאך א באריכט. זיי קומען צו א פלאץ וואס הייסט נחל אשכול. מיר וועלן זען אין א מינוט, דאס איז מסתמא א פלאץ וואס איז באקאנט צו די מענטשן, אדער כאטש מענטשן וואס לייענען די תורה פיל שפעטער קענען א פלאץ וואס הייסט נחל אשכול. אבער מ'זאל וויסן אז דער נאמען איז געגעבן געווארן דעמאלט.

אלזא זיי קומען צו נחל אשכול. פון דארט שניידן זיי אפ א צווייג מיט ווייטרויבן — א צווייג און א בונד ווייטרויבן — און זיי טראגן עס אויף א שטעקן, צוויי פון זיי. זיי ברענגען אויך עטלעכע פון די מילגרוימען, עטלעכע פון די פייגן. כנראה זענען דאס — ס'איז זומערצייט, אלזא זיי וואקסן אין דער זעלבער צייט אדער ווייניגער.

און דערפאר הייסט עס נחל אשכול. פארשטייט זיך, די אידן, די בני ישראל רופן עס אשכול, באנומען פון זייער פלאץ. און דאס איז וואס משה האט געזאגט.

זיי פאלגן משה'ס אנווייזונגען פונקטלעך

מיט אנדערע ווערטער, מיר זעען זיי טאן פונקט וואס משה האט געזאגט. זיי קוקן אויס דאס לאנד בכלליות — מיר זעען זיי, מיט אנדערע ווערטער מיר זעען זיי, דאס איז אפשר מדבר צין עד רחוב לבוא חמת. זיי קוקן אויס די שטעט — חברון — און די מענטשן וואס וואוינען אין די שטעט, אז זיי זענען גרויסע מענטשן, זיי זענען ענקים, אלזא זיי זענען שטארק. און זיי ברענגען די פירות הארץ אין דעם זעלבן סדר ווי משה האט זיי געזאגט.

מיר האבן דעם באריכט ווי זיי טוען וואס משה האט געזאגט.

די צוריקקומען און דער באריכט (פסוקים כ"ה-כ"ט)

איצט האבן מיר ווי זיי קומען צוריק. דא ווערט די מעשה אינטערעסאנט, יא?

נאך פערציג טעג

זיי קומען צוריק נאך פערציג טעג — מקץ ארבעים יום, דער זעלבער לשון ווי ביים מבול, מקץ ארבעים. סוף פערציג טעג, זיי קומען צוריק. און זיי קומען צוריק צו משה, צו אהרן, צו דער גאנצער עדה, צום זעלבן פלאץ פון וואנעט זיי זענען אוועק, מדבר פארן. איצט לערנען מיר אז עס הייסט אויך קדש.

און זיי ענטפערן זיי. זיי געבן זיי זייער תשובה. זיי ווייזן זיי די פירות הארץ, און דאס איז זייער תשובה, די ווערטער וואס זיי זאגן.

די גוטע בשורה: דאס לאנד איז אויסגעצייכנט

אלזא זיי האבן זיי געוויזן. זיי זאגן זיי: מיר זענען געקומען צום לאנד. וועגן אייער שאלה צי ס'איז א גוטע, א פרוכטבארע לאנד אין אקערבוי, איז דער ענטפער יא. עס איז זבת חלב ודבש. דאס איז פארשטייט זיך דער באקאנטער לשון וואס מ'ניצט תמיד. עס גיסט, עס שיט מילך און האניג. און זיי ווייזן זיי אז דאס איז דער פרי וואס מיר ברענגען אלס א דוגמא. מיר ברענגען אייך א דוגמא, א מוסטער פון דעם פרי.

די שלעכטע בשורה: שטארקע מענטשן און באפעסטיגטע שטעט

אבער וועגן די אנדערע צוויי שאלות וועגן די מענטשן און די שטעט, איז דער ענטפער אז דער מצב איז שלעכט. מיט אנדערע ווערטער, ס'איז גוט, אבער ס'איז שלעכט.

די מענטשן זענען שטארק — עז העם. זיי זענען שטארק, מוטיג. אפשר אפילו שטארקע מענטשן וואוינען דארט. זייערע שטעט זענען זייער גרויס, שטארק באפעסטיגט — בצורות גדולות מאד. דאס מיינט אז זיי זענען שטעט מיט מויערן. זיי זענען באפעסטיגט. זיי האבן אסאך באפעסטיגונגען.

און נישט נאר דאס, וגם ילידי הענק האבן מיר דארט געזען, וואס זענען נאך שטארקער ווי געוויינטלעכע מענטשן. זיי זענען ריזן. ס'איז שווער מיט זיי צו האנדלען, ווי משה אליין האט געזאגט: מי יעמוד לפני בני ענק? און דאס דוכט זיך צו האבן א שייכות מיט דער אלטקייט פון דער שטאט, ווי איך האב געזאגט.

די געאגראפישע פארשפרייטונג פון די שונאים

און זיי באשרייבן פונקט וואו יעדער שטארקער שונא וואוינט: עמלק אין נגב; חתי, יבוסי, אמורי אין בארג; און די כנענים...

דער דריי-טייליגער באריכט: אקערבוי, מענטשן, און שטעט

זבת חלב ודבש — דאס איז, פארשטייט זיך, דער באקאנטער לשון וואס די תורה ניצט תמיד פאר ארץ ישראל. ס'איז א לאנד וואס גיסט מילך און האניג. און זיי ווייזן זיי דעם פרי. דאס איז דער פרי וואס מיר ברענגען אלס א דוגמא. מיר ברענגען אייך א דוגמא פון דעם מוסטער פון דעם פרי.

אבער וועגן די אנדערע צוויי שאלות וועגן די מענטשן און די שטעט, איז דער ענטפער אז דער מצב איז שלעכט. מיט אנדערע ווערטער, ס'איז גוט, אבער ס'איז שלעכט. די מענטשן זענען שטארק — עם עז. זיי זענען שטארק, זיי זענען מוטיג אפשר, אפילו שטארקע מענטשן וואס וואוינען דארט. זייערע שטעט זענען זייער שטארק באפעסטיגט. ובצורות גדולות מאד מיינט זיי זענען שטעט מיט מויערן. זיי זענען באפעסטיגט. זיי האבן אסאך באפעסטיגונגען. און נישט נאר דאס, וגם ילידי הענק ראינו שם, וואס זענען נאך שטארקער ווי געוויינטלעכע מענטשן. זיי זענען ריזן. ס'איז שווער מיט זיי צו האנדלען. ווי משה אליין האט געזאגט, מי יתיצב לפני בני ענק. און דאס דוכט זיך צו האבן א שייכות מיט דער אלטקייט פון דער שטאט, ווי איך האב געזאגט.

און זיי באשרייבן פונקט וואו יעדער שטארקער שונא וואוינט. עמלק אין נגב, חתי, יבוסי, אמורי אין דעם בארגיגן געגנט, וואס איז וואו זיי זענען געגאנגען. און די כנענים אויפן ברעג ים — דער ירדן טאל — אלזא אין דער ים-עבענע אדער אין דער ירדן-עבענע. דאס זענען פיר געאגראפישע געגנטן פון ארץ ישראל.

אלזא דאס איז וואס די מרגלים האבן געענטפערט. ווי עס דוכט זיך, איז דאס א ריכטיגער ענטפער. מיר האבן פריער געזאגט אז דאס איז וואס זיי האבן געזאגט. איצט, דער פסוק באשרייבט עס ווי א וויכוח. מיר קענען עס לייענען. אויב מיר לייענען עס פשוט, ביז איצט האבן זיי נישט געזאגט קיין שלעכטע זאך. ס'איז נישט געווען קיין שלעכטס אדער פאלשעס אין וואס זיי האבן געזאגט. אבער פארשטייט זיך, זיי באשרייבן דאס ווי א זייער שווערער פלאץ צו כובש זיין. ס'איז עפעס, ס'איז זייער שווער. וואוהין מ'גייט, זענען דא די דאזיגע מעכטיגע שונאים.

דער וויכוח: כלב קעגן די אנדערע מרגלים

איצט, כלב, וואס מיר האבן פריער דערמאנט, מאכט דעם עולם שטיל, אל משה. ער זאגט זיי, שאא — משה וועט רעדן, אדער ער מאכט זיי שטיל אדער פאקוסירט זיי אויף משה. ס'איז נישט קלאר וואס משה טוט דא. און ער זאגט, מיר וועלן ארויפגיין. מיר וועלן זיי ירשנ'ען. מיר וועלן זיי כובש זיין. כי יכול נוכל לה — ווייל מיר קענען. מיר זענען שטארק גענוג. ס'איז אמת. זיי זענען שטארק, אבער מיר זענען אויך שטארק. מיר האבן משה'ן.

אבער די אנדערע מענטשן האבן געזאגט אז זייער איינדרוק איז אז זיי וועלן נישט קענען גיין. כי חזק הוא ממנו — ער איז שטארקער פון אונז. אלזא עס דוכט זיך, ביז איצט, אז דאס איז א נארמאלער וויכוח. מיר האבן באקומען א באריכט פון וואס עס טוט זיך. אבער דער וויכוח איז וואס זענען די רעזולטאטן פון דעם באריכט.

די מרגלים גייען אריבער זייער שליחות

פארשטייט זיך, דער גאנצער וויכוח איז נישט עפעס וואס מ'האט זיי געבעטן צו געבן. משה האט זיי געבעטן צו געבן א באריכט פון ווער איז דארט, וואס טוט זיך. ער האט זיי קיינמאל נישט געגעבן צו זאגן, צו געבן זייער מיינונג אדער זייער אפשאצונג ווער עס וועט געווינען די מלחמה. דאס איז א באזונדערע דיסקוסיע. אבער פארשטייט זיך, דאס איז וואוהין די דיסקוסיע פירט. און מיר קומען אריין אין א וויכוח צי מיר קענען געווינען די מלחמה מיט זיי אדער נישט.

דער ווענד צו דיבת הארץ: ווען דאס באריכטן ווערט לשון הרע

און איצט, דער פסוק לייגט צו נאך עפעס. ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה - זיי האבן ארויסגעגעבן. זיי האבן ארויסגעזאגט די שלעכטע רייד וועגן דעם לאנד וואס זיי זענען געגאנגען אויסטורן, וואס זיי זענען געגאנגען אויסצוקוקן, צו די אידן. און דא איז וואו זיי ברענגען ארויס מסקנות. זיי גיבן ארויס רעטאריק. מ'קען זאגן אז זיי דערציילן די מעשה אויף אזא אופן וואס איז ערגער ווי וואס זיי האבן געזען, אין א געוויסן זין.

מכחיש זיין דעם גוטסקייט פון דעם לאנד

ווייל זיי זאגן אזוי. ערשטנס, זיי זענען כמעט מכחיש דעם גוטסקייט פון דעם לאנד. זיי האבן געזאגט דאס לאנד וואס מיר זענען געגאנגען איז ארץ אוכלת יושביה - עס עסט אויף די מענטשן וואס וואוינען דארט. מיט אנדערע ווערטער, ס'איז א שווערע לאנד. דאס מיינט עס. עטלעכע לענדער, איר ווייסט, זיי זענען פרוכטבאר. ס'איז גרינג צו וואוינען אין זיי. מ'קען זיך פארטיידיגן. אבער דאס איז א לאנד וואס מ'קען זיך נישט פארטיידיגן. ס'איז נישט פרוכטבאר. עס עסט אויף, עס הרג'עט די מענטשן וואס וואוינען דארט.

די מענטשן וואס מיר האבן געזען דארט זענען אנשי מדות - מיט אנדערע ווערטער, זיי זענען גרויסע מענטשן. ס'איז דא וואס צו רעדן. ס'איז דא וואס צו מעסטן. און מיר האבן אויך געזען די נפילים, וואס איז נאך א נאמען פאר בני ענק. און מיר האבן זיך אויסגעזען אין אונזערע אייגענע אויגן ווי חגבים לגבי זיי. און זיי האלטן מסתמא דאס זעלבע פון אונז.

דער פסוק זאגט בפירוש דעם קנס

דא איז וואו עס שטייט בפירוש אז דער מוציא דבה על הארץ - דאס רופט מען ביי חז"ל לשון הרע. לשון הרע, ווי איך פארשטיי, איז נישט דוקא וועגן זאגן פאקטן. ביז איצט זענען געווען פאקטן. און ס'איז אפילו דא א סברא צו דיבאטירן. מיר דארפן, מיט אנדערע ווערטער, מיר וועלן זיך דארפן צוגרייטן כדי מיר זאלן קענען מנצח זיין.

אבער איצט, ווען זיי האבן פארלוירן דעם מוט, זיי האבן געזאגט מיר קענען נישט מנצח זיין, הויבן זיי אן צו זאגן די דאזיגע זאכן, זיי הויבן אן אלעס אריינצושטעלן אין א שלעכטן ראם. ס'איז א פלאץ וואס הרג'עט זיינע מענטשן. די מענטשן דארט זענען גרויס. ס'איז דא ריזן. דאס האבן זיי שוין געזאגט. זיי האבן זיך איבערגעחזר'ט, נישט אזוי? זיי האבן דאס געזאגט גלייך פריער, אז זיי האבן געזען די ריזן. אבער איצט זאגן זיי, וואַרט, און דאס האט אונז געמאכט פילן אזוי קליין. און זיי ווייסן דאס מסתמא. מסתמא זענען מיר קליין ביי זיי, פונקט ווי מיר פילן זיך קליין לגבי זיי.

פארשטיין לשון הרע: דער חטא פון נעגאטיוו פריימען

דא איז וואו דער פסוק איז מפורש מקטרג. מוציא דבה על הארץ - דער פסוק איז מפורש מבאשלדיגט זיי פאר'ן רעדן אויף אזא אופן. דאס איז דער ראם פון דער מעשה אויף א געוויסן אופן, וואס מ'האט זיי נישט געבעטן צו טון. מ'האט זיי בכלל נישט געבעטן זייער מיינונג צו זאגן, אבער בוודאי האט מען זיי נישט געבעטן צו דערציילן דאס זעלבע זאך אויף אזא אופן. ווייל דאס זעלבע זאך, אז מ'טראכט אביסל, דאס זעלבע זאך האט מען געקענט זאגן אויף א גוטן אופן. מ'האט געקענט זאגן, יא, ס'איז א שווערע לאנד צו וואוינען, און דעריבער, מיט דער הילף פון הקב"ה וועלן מיר ווערן שטארק, וועלן מיר ווערן מוטיג, וועלן מיר ווערן מעכטיג. ניין, זיי שטעלן אלעס אריין אין א שלעכטן ראם.

דאס איז די מעשה. און דער קומענדיגער פרק איז אין מיטן פון דער מעשה, אבער מיר וועלן דא אפשטעלן ווי דער פרק האט זיך אפגעשטעלט. און דער קומענדיגער פרק ענדיגט דעם תגובה, וואס איז געשען, דער תגובה פון דעם עולם אויף דעם, דער תגובה פון משה רבינו און יהושע אויף דעם, דער תגובה פון הקב"ה אויף דעם. ס'זענען דא פארשידענע תגובות און פארשידענע תוצאות פון דעם.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 …
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום: במדבר פרק י"ג — מעשה המרגלים

הקשר ומסגרת

המילה *מרגלים* לא מופיעה בפועל בטקסט — לא כאן ולא בשום מקום אחר המתייחס לאנשים אלו. זהו מונח של חז"ל, אחת מפרשיות רבות הידועות בשמות שאינם מופיעים בטקסט עצמו. יש גם חזרה על הסיפור הזה בספר דברים (הגרסה של משה) ובספר תהלים.

נקודה מכרעת: יש להבין את הפרשה הזו בהקשרה — המסע לכיוון כנען כבר החל. החל מפרשת בהעלותך, משה אמר ליתרו שהם יוצאים, וכל המחנה התחיל לנסוע בסדר המפורט של הדגלים והתקיעות. הם לא חונים סתם במדבר ומחליטים לשלוח מרגלים — הם בעיצומו של מסע לקראת כיבוש. כל האתגרים בספר במדבר הם ביסודם ויכוחים על מנהיגות ועל הדרך שבה העם מונהג.

מבנה הציווי (פסוקים א׳–ג׳)

הקטע עוקב אחר הסגנון האופייני של ויקרא/במדבר (*תורת כהנים*): ניתן ציווי, ולאחר מכן מדווח על ביצועו.

ה׳ אומר למשה: *שלח לך אנשים* — שלח אנשים אשר *ויתורו* את ארץ כנען. הפועל שנעשה בו שימוש אינו "ריגול" אלא משהו קרוב יותר לסיור. אדם אחד לכל שבט, ואנשים אלו הם *נשיאים* (מנהיגים). אולם, אלו אינם אותם נשיאים שנמנו קודם לכן לצורך המפקד וסדרי המחנה — השמות שונים לחלוטין. או שהם שינו שמות, או שאלו מנהיגים אחרים, אולי דמויות בעלות אוריינטציה צבאית יותר, המתאימות למשימת סיור.

משה שולח אותם ממדבר פארן (שם חנו אחרי חצרות), *על פי ה׳*.

רשימת השמות (פסוקים ד׳–ט״ז)

רשימה שבטית מפרטת נציגים מכל שבט: ראובן, שמעון, יהודה, יששכר, אפרים, בנימין, זבולון, מנשה (כשאפרים ויוסף/מנשה רשומים בנפרד, מעניין שלא ביחד), דן, אשר, נפתלי וגד.

שני שמות חשובים במיוחד:

- כלב בן יפונה מיהודה

- הושע בן נון מאפרים, עם ההערה שמשה קרא לו יהושע

שינוי השם ליהושע — הוספת שם ה׳ כדי להפוך אותו לשם תיאופורי — כנראה התרחש הרבה קודם לכן, כשיהושע הפך למשרתו של משה, שהרי הוא כבר נקרא יהושע בפרשת בשלח, כי תשא ובהעלותך. ההערה כאן פשוט מקשרת בין "הושע בן נון" ברשימה הזו לבין יהושע המוכר ממקומות אחרים.

הוראות משה (פסוקים י״ז–כ׳)

משה נותן הוראות מפורטות: עלו דרך הנגב, עלו אל ההר (הרי יהודה, שם נמצאת חברון). הוא מבקש מהם לבדוק שני דברים:

1. הארץ: האם היא טובה? האם היא פורייה חקלאית — שמנה או רזה? האם יש בה עצים? איזה סוג פירות?

2. העם: האם הם חזקים או חלשים? רבים או מעטים? האם הם יושבים בערים מבוצרות או במחנות פתוחים?

הוא גם מורה להם להביא דוגמאות מפרי הארץ. המספר מציין שהימים היו ימי ביכורי ענבים, מה שמסביר מראש מדוע יביאו ענבים.

ביצוע המשימה (פסוקים כ״א–כ״ד)

הם נוסעים *ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת* — מהדרום הרחוק עד הצפון הרחוק, ומכסים את כל גבולות הארץ.

בחברון הם נתקלים ב*אחימן, ששי ותלמי*, ילידי הענק (ענקים). הערה עורכית מציינת שחברון נבנתה שבע שנים לפני צוען במצרים. הדבר מדגיש את עתיקותה הרבה של העיר — ומכיוון שבני ישראל מכירים את צוען ממצרים, הדבר מעביר את חשיבותה של חברון. נוכחות הענקים קשורה לעתיקות הזו, שכן ענקים מזוהים עם תקופות קדומות.

בנחל אשכול הם כורתים זמורה ואשכול ענבים כה גדול עד ששני אנשים נושאים אותו במוט, יחד עם רימונים ותאנים (פירות קיץ). המספר מסביר שהמקום נקרא נחל אשכול בגלל אשכול הענבים הזה. הביצוע משקף את הוראות משה בדיוק: סקירה כללית, ערים, אנשים ודוגמאות פירות — באותו סדר.

הדיווח: חדשות טובות / חדשות רעות (פסוקים כ״ה–כ״ט)

לאחר ארבעים יום (*מקץ ארבעים יום* — אותו לשון כמו במבול), הם חוזרים אל משה, אהרן והעדה במדבר פארן, המזוהה כעת גם כקדש.

הדיווח שלהם בנוי סביב שאלות משה:

- חקלאות: התשובה חיובית. הארץ היא *ארץ זבת חלב ודבש*. הם מציגים את הפרי כהוכחה: *זה פריה*.

- העם והערים: התשובה שלילית. *עז העם* — העם חזק ואמיץ. הערים *ובצורות גדולות מאוד* — מוקפות חומה, מבוצרות, מחוזקות מאוד. הם גם ראו *ילידי הענק* — ענקים, שאפילו משה במקום אחר הכיר בהם כמאיימים (*מי יתיצב לפני בני ענק*).

- פיזור גיאוגרפי של האויבים: עמלק בנגב; חתי, יבוסי ואמורי באזור ההר (שם נסעו המרגלים); והכנעני לאורך החוף ובככר הירדן — ארבעה אזורים גיאוגרפיים של ארץ ישראל. לכל מקום שתלכו, אויבים עוצמתיים נמצאים שם.

נקודה מפתח: אם קוראים את הדברים כפשוטם, שום דבר שהמרגלים אמרו עד לנקודה זו אינו רע או שגוי. זה נראה כדיווח עובדתי ומדויק. אולם, התמונה שהם מציירים היא של מקום קשה מאוד לכיבוש.

הוויכוח: כלב מול שאר המרגלים (פסוקים ל׳–ל״א)

כלב מַשתיק את העם *אל משה* — או שהוא מכוון אותם אל משה, או שהוא משתיק אותם כדי שמשה יוכל לדבר. לא ברור מה תפקידו של משה ברגע זה. כלב מכריז: עלינו לעלות ולכבוש, *כי יכול נוכל לה* — אנחנו חזקים מספיק. כן, הם חזקים, אבל גם אנחנו, ויש לנו את משה.

שאר המרגלים עונים: *כי חזק הוא ממנו* — הם חזקים ממנו.

תצפית מכרעת: כל הוויכוח הזה — מי ינצח במלחמה — מעולם לא היה חלק מהמשימה. משה ביקש דיווח עובדתי על הארץ, תושביה ועריה. הוא מעולם לא ביקש הערכות אסטרטגיות או תחזיות לגבי תוצאות צבאיות. המרגלים חרגו מסמכותם כשהציעו דעות והערכות. ובכל זאת, בשלב זה, הוויכוח נשאר סביר — מחלוקת לגיטימית לגבי המשמעויות.

המפנה אל *דיבת הארץ* (פסוקים ל״ב–ל״ג)

הטקסט עכשיו משנה טון באופן מפורש: *ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה* — הם הוציאו דיבה על הארץ שתרו אותה. כאן התורה מאשימה אותם במפורש. המונח *דבת הארץ* מסמן משהו שונה באיכותו ממה שקדם לו.

מה משתנה:

1. הם מכחישים את טובת הארץ: קודם לכן הם אישרו שהיא פורייה. עכשיו הם קוראים לה *ארץ אוכלת יושביה* — ארץ קשה, בלתי ניתנת להגנה, לא פורייה — ההפך ממה שדיווחו בתחילה.

2. הם חוזרים ומנפחים: הם מתארים את האנשים כ*אנשי מידות* — אנשים בעלי מידות גדולות — ומזכירים את הנפילים (שם נוסף לבני ענק). אבל הם כבר דיווחו שראו את הענקים. עכשיו הם חוזרים על כך בהגזמה רטורית.

3. הם מקרינים את הפחד שלהם: "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם." זוהי הקרנה פסיכולוגית טהורה — הם לוקחים את תחושת הקטנות שלהם וטוענים שהאויב חולק את אותה תפיסה.

מהותו של לשון הרע — תובנה מפתח

המושג *לשון הרע* (כפי שחז"ל משתמשים במונח) אינו בהכרח על המצאת שקרים. העובדות היו זהות לאורך כל הדרך. החטא טמון במסגור. אותה מציאות ממש יכלה להיות מסופרת באופן חיובי: "זו ארץ מאתגרת, לכן נתחזק ונתאמץ כדי לעמוד בה." במקום זאת, הם בחרו למסגר הכל באופן שלילי — הארץ הורגת את יושביה, התושבים מוחצים, אנחנו חסרי משמעות.

זה מה שמשמעו של *מוציא דבת הארץ*: לא המצאת מידע חדש, אלא סיפור אותו מידע בדרך שנועדה לייאש. מעולם לא ביקשו מהם חוות דעת, ובוודאי לא ביקשו מהם לתת ספין לנרטיב. החטא הוא המסגור הרטורי מחדש — לקיחת דיווח עובדתי והפיכתו לנרטיב מדכא.

היכן הפרק מסתיים

הפרק נקטע כאן, באמצע הסיפור. הפרק הבא יעסוק בתגובת העם, בתגובות משה ויהושע, בתגובת ה׳ ובהשלכות שיבואו בעקבותיהן.


תמלול מלא 📝

במדבר פרק י"ג: משימת הסיור לכנען

הקדמה: השם "מרגלים" והקשר

אז אנחנו קוראים במדבר פרק י"ג. זהו הסיפור המפורסם של המרגלים. מעניין לציין שהמילה "מרגלים" לא מופיעה בטקסט בשום מקום — לא כאן ולא בשום מקום אחר לגבי האנשים האלה, אם אני זוכר נכון. אז זו לשון חז"ל. יש הרבה פרשיות כאלה שאנחנו מכירים אותן בשם מסוים, אבל השם הזה לא נמצא בטקסט עצמו.

ידוע שיש גם גרסה נוספת או סיפור מחדש של הסיפור הזה בספר דברים, שם משה מדבר על זה, ויש סיפורים מחדש של הסיפור בספר תהלים. אולי גם במקומות אחרים. ננסה לקרוא את זה כמו שכתוב כאן ולהתמקד במה שקורה.

המסע כבר התחיל

עכשיו כדי לשים את זה בהקשר לרגע — נכון, כמו שדיברנו לפני דקה — הם כבר התחילו את המסע שלהם לעבר ארץ כנען, ארץ ישראל. זה התחיל בפרשת בהעלותך, שניים או שלושה פרקים קודם, שם משה אמר ליתרו שהם יוצאים והם התחילו לנסוע עם כל הסיפור. היה לנו סיפור ארוך שלם על המחנות, על התקיעות, כל הסדר של איך הם נוסעים. אז זה כבר קורה עכשיו.

לכן הם מתקרבים לארץ כנען. הם באמת בדרך. הם בצעדה לקראת כיבוש כנען. זה לא משהו שבעתיד — הם כבר בדרך. לפעמים אנחנו קוראים את הסיפור ולא מבינים, חושבים שהם כאילו חונים במדבר ושולחים באופן אקראי, אבל לא, הם כבר בדרך.

וכמו שדיברנו, כל השאלות האלה, כל הבעיות האלה, הצרות שמדובר עליהן במדבר, כל האתגרים והוויכוחים האלה — אפשר לומר במובן מסוים שהם על ההנהגה, על הדרך שבה הם מונהגים. אז נצטרך לקרוא את זה עם זה בראש. זה מאוד ברור שיש כאן ויכוח בעניין הזה, למרות שכמו שנראה איך משה מציג את זה, איך הקב"ה מציג את זה, השאלות שהמרגלים מעלים — זה הסיפור.

מבנה הציווי: בסגנון ויקרא

עכשיו הדבר הראשון שאנחנו שמים לב אליו בסיפור הזה הוא שהוא מוצג בסגנון שאנחנו קוראים לו סגנון ויקרא, של במדבר, סגנון תורת כהנים, שזה תמיד מצווה, ציווי, וביצוע אותו ציווי.

ציווי ה' למשה (פסוקים א-ג)

אז יש לנו כאן מצווה. יש לנו וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, ה' אומר למשה: שלח אנשים — שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים. הם יעשו — זה הפועל, לא המילה מרגלים — המילה וְיָתֻרוּ. זה אומר משהו כמו לתור. הכוונה משהו כמו לבדוק, משהו כמו לרגל, אבל יותר כמו לבדוק, לברר את המצב, לברר את הדרכים של ארץ כנען אשר אני נותן. ויהיה אדם אחד לכל שבט, והאנשים האלה הם הנשיאים.

אז אנחנו כבר יודעים מי הם היו, אם כי כאן נראה שאלה לא אותם נשיאים ששמענו עליהם קודם. אז או שהם שינו את שמותיהם או שאלה אחרים. משהו לא ברור בעניין הזה, כי כבר היתה לנו קודם רשימת הנשיאים לספירות ולדגלים, לגורלות, למחנות. ולכן זה הציווי.

משה מבצע את הציווי

ואז משה עושה את זה. הוא שולח אותם ממדבר פארן, שזה המקום שהם חנו בו כאן, נכון? מחצרות למדבר פארן, עַל פִּי ה', על פי ציווי ה'. וכולם ראשי בני ישראל. אלה המנהיגים. אז אולי אלה מנהיגים צבאיים יותר. הקודמים הם פחות צבאיים. אז אלה המתאימים לטפל בפרויקט הריגול. זה מה שהם עושים.

רשימת השמות (פסוקים ד-טז)

ועכשיו יש לנו את רשימת שמותיהם. ופשוט תחשבו — אז כמו שאמרנו, אלה לא אותם שמות כמו קודם. יש את רשימת שמותיהם, וזה אולי גם קשור למושג של רשימה גנאלוגית. חשוב שיהיו השמות שלהם. כמובן, חלקם יהיו חשובים בהמשך. חלקם לא נשמע עליהם שוב לעולם.

אבל יש רשימת שמות ויש לנו: לראובן, לשמעון, ליהודה, ליששכר, לאפרים, לבנימין, לזבולון, ליוסף, למנשה — כבר היה לנו אפרים, מעניין שלא באותה רשימה — לדן, לאשר ונפתלי, לגד, כל אחד שם האדם שנשלח.

השמות החשובים: כלב ויהושע

שני השמות שחשוב לשים לב אליהם הם, כמו ששמנו לב, משבט יהודה היה מישהו בשם כלב, ומאפרים מישהו בשם הושע בן נון. ויש לנו הערה מעניינת שמשה קרא להושע בן נון יהושע.

עכשיו את יהושע הזה כבר שמענו עליו קודם. זו לא הפעם הראשונה ששמענו עליו. וכאן כנראה, אם הוא נקרא יהושע, הוא לא נקרא יהושע עכשיו. הוא כנראה נקרא יהושע הרבה קודם, כי שמענו שקוראים לו יהושע בפרשת בשלח, בפרשת בהעלותך. שמענו על יהושע הזה כמה פעמים ממש לפני כן, ובפרשת כי תשא יהושע הוזכר.

וכנראה הכוונה היא אותו דבר — משה קרא לו יהושע, כנראה הפשט הוא כשהוא הפך למשרתו, לאדם הקרוב אליו ביותר, לסגנו, או איך שתרצו לקרוא לו בדיוק. זה אולי הזמן שהוא נתן לו את השם יהושע, שזו הארכה של הושע או הוספת שם ה' אליו. זה הופך לשם תיאופורי. הוא משנה את שמו.

אז זה כנראה מה שקורה כאן. ומה שהפסוק אומר הוא שהוא מחבר את הושע בן נון המוזכר כאן — זה אותו אחד שתכירו ממקומות אחרים כיהושע בן נון. זו כנראה הסיבה שההערה הזו נמצאת כאן. ואלה השמות.

הוראות משה לסיירים (פסוקים יז-כ)

אז עכשיו היה לנו קודם ציווי של ה' למשה לשלוח אותם. עכשיו יהיה לנו גם הציווי שמשה, או ליתר דיוק, ההוראות שמשה נותן להם לריגול שלהם.

המסלול ושתי השאלות העיקריות

אז משה שולח אותם ונותן להם הוראות. הוא אומר: עלו זה בנגב, ועליתם את ההר. ההר הוא האזור הבא שבו חברון נמצאת, כמו שנראה — האזור ההררי, הרי יהודה אפשר לקרוא להם.

ותראו, תבדקו את הארץ. תראו מה הארץ ומה העם. אז שני דברים. זה חוזר פעמיים אמנם. זה — אני לא יודע למה. כלומר אפשר לתת פירושים לזה, אבל אולי הראשון הוא פשוט שאלה כללית מאוד ואז הוא נותן שאלות מפורטות יותר. אבל באמת הוא מבקש מידע על שני דברים: על הארץ ועל העם.

שאלות על העם

אז מה לגבי הארץ? מה לגבי העם? האם העם יושב בה? האם אנשים גרים שם? האם הם חזקים? האם הם רבים?

שאלות על הארץ

האם הארץ טובה? האם הערים בנויות בהן? האם הן ערים חזקות? האם הן ערים עם חומות? האם הן ערים פתוחות, מחנות פתוחים? איזה סוג ערים הן?

האם הארץ, האדמה החקלאית, שמנה או רזה או חלשה? האם היא לא נותנת פירות טובים? האם יש בה עצים? אז אלה שני דברים. יש, כמו שאנחנו תמיד לומדים, יש חלק מהארץ שנותן את החיטה, הדגנים, התבואה, ואז יש החלק במובן שהוא נותן עצים.

הביאו דוגמאות של פירות

והוא אומר תביאו לי בחזרה מפרי הארץ. אז ננסה את זה. זה כמו לבדוק מה זה. ויש הערה מהמספר שאומרת שזה היה הזמן שהענבים היו מבשילים. אז זה כנראה מה שהם יביאו בחזרה, כמו שנראה עוד רגע. אז זה פשוט מקדים את זה, אומר שזו הסיבה שהם הביאו בחזרה רק ענבים, כי זה היה זמן בציר הענבים.

אז זה הציווי של משה, ההוראות של משה אליהם.

ביצוע המשימה (פסוקים כא-כד)

ועכשיו יש לנו את אותו דבר באותו מבנה — הם עושים את זה. הם הולכים, הם עושים את זה, ואנחנו מוסיפים עוד קצת מידע.

ההיקף המלא של המסע

ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת — וזה נראה כמו כל הדרך מהדרום עד למעלה בצפון. נראה בהמשך בפרשה, רחוב לבוא חמת זה הכי צפון. אז אלה כנראה הפרמטרים הכלליים של המשימה שלהם.

חברון והענקים

אבל יותר מפורט: קודם הם עולים לדרום. הם הולכים לחברון, שהיא הלב. ובחברון הם רואים את שלושת האנשים האלה: אחימן, ששי ותלמי, שהם ילידי הענק.

וזה גם נותן הערה מעניינת על חברון: וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים. אז כן, זו נראית הערה על ערים עתיקות, על העתיקות, הישנות של העיר. חשוב בימים ההם לראות שעיר ישנה יותר אבל חשובה יותר. זה אומר שחברון היא עיר עתיקה חשובה.

ואולי לכן עדיין יש שם את הענקים האלה. על ענקים נאמר שהם מזמן קדמון עתיק. אז זה הסיפור של חברון. וכמובן הם באים ממצרים, הם מכירים את צוען, עיר גדולה בזמנה. הם יודעים שחברון היא גם עיר גדולה. אז זה נראה כמו דיווח על כמה גדולה העיר. כמובן, זה עדיין לא דיווח — זה הסיפור שמספר את זה.

נחל אשכול ואשכול הענבים

ואז יש דיווח נוסף. הם מגיעים למקום שנקרא נחל אשכול. נראה עוד רגע שזה כנראה מקום מוכר לאנשים, או לפחות אנשים שקוראים את התורה הרבה יותר מאוחר מכירים מקום שנקרא נחל אשכול. אבל צריך לדעת שהשם הזה ניתן אז.

אז הם מגיעים לנחל אשכול. משם הם כורתים זמורה ואשכול ענבים אחד — זמורה ואשכול ענבים — והם נושאים אותו במוט בשניים. הם גם מביאים מהרימונים, מהתאנים. כנראה אלה — זה זמן הקיץ, אז הם גדלים באותו זמן פחות או יותר.

ולכן זה נקרא נחל אשכול. כמובן העם, היהודים, בני ישראל קוראים לו אשכול, על שם המקום שלהם. וזה מה שמשה אמר.

ביצוע מדויק של הוראות משה

במילים אחרות, אנחנו רואים אותם עושים בדיוק מה שמשה אמר. הם בודקים את הארץ באופן כללי — אנחנו רואים אותם, במילים אחרות אנחנו רואים אותם, שאולי ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת. הם בודקים את הערים — חברון — ואת האנשים שגרים בערים, שהם אנשים גדולים, הם ענק, אז הם חזקים. והם מביאים את פירות הארץ באותו סדר שמשה אמר להם.

יש לנו את הדיווח שלהם עושים מה שמשה אמר.

החזרה והדיווח (פסוקים כה-כט)

עכשיו יש לנו אותם חוזרים. זה המקום שבו הסיפור נהיה מעניין, נכון?

אחרי ארבעים יום

הם חוזרים כולם אחרי ארבעים יום — מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם, אותה לשון של המבול, מקץ ארבעים. בסוף ארבעים יום, הם חוזרים. והם חוזרים למשה, לאהרן, לכל העדה, לאותו מקום שממנו יצאו, מדבר פארן. עכשיו אנחנו לומדים שזה גם נקרא קדש.

והם עונים להם. הם נותנים להם את התשובה שלהם. הם מראים להם את פירות הארץ, וזו התשובה שלהם, הדברים שהם אומרים.

הבשורה הטובה: הארץ מצוינת

אז הם הראו להם. הם אומרים להם: באנו אל הארץ. לגבי השאלה שלכם אם היא טובה, אם היא ארץ פורייה מבחינה חקלאית, התשובה היא כן. היא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. זו כמובן הלשון המפורסמת שתמיד משתמשים בה. היא שופעת, היא שופכת חלב ודבש. והם מראים להם שזה הפרי שאנחנו מביאים כדוגמה. אנחנו מביאים לכם דוגמה, מדגם של הפרי.

הבשורה הרעה: עם חזק וערים בצורות

אבל לגבי שתי השאלות האחרות על העם ועל הערים, התשובה היא שהמצב רע. במילים אחרות, זה טוב, אבל זה רע.

העם חזק — אֶפֶס כִּי עַז הָעָם. הם חזקים, אמיצים. אולי אפילו אנשים חזקים גרים בה. הערים שלהם גדולות מאוד, מבוצרות מאוד — בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד. פירוש שהן ערים מוקפות חומה. הן מבוצרות. יש להן ביצורים רבים.

ולא רק זה, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק ראינו שם, שהם אפילו יותר חזקים מאנשים רגילים. הם ענקים. קשה להתמודד איתם, כמו שמשה עצמו אמר: מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק? וזה נראה קשור לעתיקות העיר, כמו שאמרתי.

הפיזור הגיאוגרפי של האויבים

והם מתארים בדיוק איפה כל אויב חזק גר: עמלק בנגב; חתי, יבוסי, אמורי בהר; והכנענים...

הדיווח בשלושה חלקים: חקלאות, עם וערים

זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ — זו כמובן הלשון המפורסמת שהתורה תמיד משתמשת בה לארץ ישראל. זו ארץ ששופעת חלב ודבש. והם מראים להם את הפרי. זה הפרי שאנחנו מביאים כדוגמה. אנחנו מביאים לכם דוגמה של מדגם הפרי.

אבל לגבי שתי השאלות האחרות על העם ועל הערים, התשובה היא שהמצב רע. במילים אחרות, זה טוב, אבל זה רע. העם חזק — עַם עָז. הם חזקים, הם אמיצים אולי, אפילו אנשים חזקים שגרים בה. הערים שלהם מבוצרות מאוד. וּבְצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד פירושו שהן ערים מוקפות חומה. הן מבוצרות. יש להן ביצורים רבים. ולא רק זה, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם, שהם אפילו יותר חזקים מאנשים רגילים. הם ענקים. קשה להתמודד איתם. כמו שמשה עצמו אמר, מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק. וזה נראה קשור לעתיקות העיר, כמו שאמרתי.

והם מתארים בדיוק איפה כל אויב חזק גר. העמלקי בנגב, חתי, יבוסי, אמורי באזור ההר, שזה לאן הם הלכו. והכנעני על החוף — עמק הים של הירדן — אז במישור החוף או בערבת הירדן. אלה ארבעה אזורים גיאוגרפיים של ארץ ישראל.

אז זה מה שהמרגלים ענו. ככל שאנחנו יכולים לדעת, זו תשובה נכונה. אמרנו קודם שזה מה שהם אמרו. עכשיו, הפסוק מתאר את זה כוויכוח. אפשר לקרוא את זה. אם פשוט קוראים את זה, עד עכשיו, הם לא אמרו שום דבר רע. לא היה שום דבר רע או שגוי במה שהם אמרו. אבל ברור שהם מתארים את זה כמקום מאוד קשה לכיבוש. יש משהו, יש מאוד קשה. לאן שלא תלך, יש את האויבים החזקים האלה.

הוויכוח: כלב מול שאר המרגלים

עכשיו כלב, שהזכרנו קודם, משתיק את העם אֶל מֹשֶׁה. אז הוא אומר להם, שא — משה ידבר, או שהוא משתיק אותם או מכוון אותם למשה. לא ברור מה משה עושה כאן. והוא אומר, עלה נעלה. נירש אותם. נכבוש אותם. כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ — כי אנחנו יכולים. אנחנו חזקים מספיק. זה נכון. הם חזקים, אבל גם אנחנו חזקים. יש לנו את משה.

אבל האנשים האחרים אמרו שהרושם שלהם הוא שלא נוכל לעלות. כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ — הוא חזק ממנו. אז נראה שעד עכשיו, נראה שזה ויכוח סביר. קיבלנו דיווח על מה שקורה. אבל הוויכוח שלהם הוא מה המסקנות של הדיווח.

המרגלים חורגים מהמנדט שלהם

כמובן, כל הוויכוח הזה הוא לא משהו שביקשו מהם לתת. משה ביקש מהם לתת דיווח על מי נמצא שם, מה קורה. הוא מעולם לא נתן להם לומר, לתת את הרושם שלהם או את ההערכה שלהם מי ינצח במלחמה. זו דיון אחר. אבל ברור שלזה הדיון מוביל. ואנחנו נכנסים לוויכוח אם אנחנו יכולים לנצח במלחמה איתם או לא.

המעבר לדיבת הארץ: כשדיווח הופך ללשון הרע

ועכשיו, הפסוק מוסיף דבר נוסף. וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ. הם הוציאו, הם הביעו את הדברים הרעים על הארץ שהלכו לתור אותה, שהלכו לבדוק אותה, אל העם. וכאן הם מוציאים כמה מסקנות. הם מוציאים רטוריקה מסוימת. אפשר לומר שהם מספרים את הסיפור באופן שהוא גרוע יותר ממה שראו במובן מסוים.

הכחשת טובת הארץ

כי הם אומרים כך. ראשית, הם מכחישים במידה מסוימת את טובת הארץ. הם אמרו שהארץ שהלכנו אליה היא אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ. היא אוכלת את האנשים שגרים שם. במילים אחרות, זו ארץ קשה. זה מה שזה אומר. יש ארצות, אתם יודעים, שהן פוריות, שקל לחיות בהן, שאפשר להגן עליהן. זו ארץ שאי אפשר להגן עליה. היא לא פורייה. היא אוכלת, הורגת את האנשים שגרים שם.

האנשים שראינו שם הם אַנְשֵׁי מִדּוֹת. במילים אחרות, הם גדולים. יש על מה לדבר. יש מה למדוד. וראינו גם את הנפילים, שזה שם נוסף לבני ענק. ואנחנו נראינו בעינינו כחגבים ביחס אליהם. וכנראה גם הם חושבים כך עלינו.

גינוי מפורש של התורה

אז כאן נאמר במפורש שזה מוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ. אנחנו קוראים לזה בחז"ל *לשון הרע*. לשון הרע, כפי שאני חושב, זה לא בהכרח על סיפור עובדות. עד עכשיו היו עובדות. ויש אפילו ויכוח סביר. אנחנו צריכים, במילים אחרות, נצטרך להכין את עצמנו כדי שנוכל לנצח.

אבל עכשיו, ברגע שהם התייאשו, אמרו שאנחנו לא יכולים לנצח, הם מתחילים לומר את הדברים האלה, הם מתחילים למסגר הכל באופן שלילי. זה מקום שהורג את אנשיו. האנשים שם גדולים. יש שם ענקים. הם כבר אמרו את זה. הם חזרו על עצמם, נכון? הם אמרו את זה ממש לפני כן, שראו את הענקים. אבל עכשיו הם אומרים, רגע, וזה גרם לנו להרגיש כל כך קטנים. והם כנראה יודעים את זה. כנראה אנחנו קטנים בעיניהם, בדיוק כמו שאנחנו מרגישים קטנים ביחס אליהם.

הבנת לשון הרע: חטא המסגור השלילי

אז כאן הפסוק מאשים במפורש. מוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ – זו האשמה מפורשת שלהם על כך שדיברו באופן הזה. זהו מסגור הנרטיב באופן מסוים, שלא התבקשו לעשות. הם לא התבקשו לתת את דעתם בכלל, אבל בוודאי שלא התבקשו לספר את אותו הדבר באופן הזה. כי אותו הדבר, אם חושבים על זה, את אותו הדבר אפשר היה לומר באופן חיובי. אפשר היה לומר, טוב, זו ארץ קשה לחיות בה, ולכן, בעזרת ה' נתחזק, נהיה אמיצים, נהיה גיבורים. לא, הם מסגרים הכל באופן שלילי.

אז זה הסיפור. והפרק הבא הוא באמצע הסיפור, אבל נעצור כאן כפי שהפרק נעצר. והפרק הבא משלים את התגובה, מה שקרה, תגובת העם לזה, תגובת משה ויהושע לזה, תגובת הקב"ה לזה. יש תגובות שונות ותוצאות שונות לכל זה.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
📋 Shiur Overview Summary: Bamidbar Chapter 13 — The Story of the Spies (Meraglim) C…

📋 Shiur Overview

Summary: Bamidbar Chapter 13 — The Story of the Spies (Meraglim)

Context and Framing

The word *Meraglim* (spies) never actually appears in the text — not here nor anywhere else referring to these people. This is Chazal's terminology, one of many *parshios* known by names not found in the text itself. There is also a retelling of this story in Sefer Devarim (Moshe's version) and in Sefer Tehillim.

Critically, this episode must be understood in context: the march toward Canaan has already begun. Starting in Parshas Behaaloscha, Moshe told Yisro they were leaving, and the entire camp began traveling with the elaborate order of *degalim* and *tekios*. They are not randomly camping in the desert and deciding to send spies — they are actively on the march toward conquest. All the challenges in Bamidbar are fundamentally debates about leadership and the manner in which the people are being led.

The Command Structure (Pesukim 1–3)

The passage follows the characteristic style of Vayikra/Bamidbar (*Toras Kohanim*): a command is given, then its execution is reported.

Hashem tells Moshe: *Shelach lecha anashim* — send men who will *veyasuru* (tour/scout/survey) the land of Canaan. The verb used is not "spy" but something closer to reconnoitering. One person per *shevet*, and these persons are *nesi'im* (leaders). However, these are not the same nesi'im listed earlier for the census and the camp formations — the names differ entirely. Either they changed names or these are different leaders, perhaps more military-oriented figures suited for a reconnaissance mission.

Moshe sends them from Midbar Paran (where they camped after Chatzeros), *al pi Hashem*.

The List of Names (Pesukim 4–16)

A genealogical list covers representatives from each tribe: Reuven, Shimon, Yehudah, Yissachar, Ephraim, Binyamin, Zevulun, Menashe (with Ephraim and Yosef/Menashe listed separately, interestingly not together), Dan, Asher, Naftali, and Gad.

Two names matter most:

- Calev ben Yefuneh from Yehudah

- Hoshea bin Nun from Ephraim, with the note that Moshe called him Yehoshua

The name change to Yehoshua — adding God's name to make it theophoric — probably happened much earlier, when Yehoshua became Moshe's *meshareis* (attendant/lieutenant), since he is already called Yehoshua in Parshas Beshalach, Ki Sisa, and Behaaloscha. The note here simply connects "Hoshea bin Nun" in this list with the Yehoshua known from elsewhere.

Moshe's Instructions (Pesukim 17–20)

Moshe gives specific instructions: go up through the Negev, ascend to the mountain (the Judean Hills, where Chevron is). He asks them to investigate two things:

1. The land: Is it good? Is it agriculturally productive — fat or thin? Does it have trees? What kind of fruit?

2. The people: Are they strong or weak? Many or few? Do they live in walled/fortified cities or open camps?

He also instructs them to bring back samples of the land's fruit. The narrator notes this was the season of grape ripening, preemptively explaining why they will bring back grapes.

The Execution of the Mission (Pesukim 21–24)

They travel *miMidbar Tzin ad Rechov Levo Chamas* — from the far south to the far north, covering the full parameters of the land.

In Chevron, they encounter *Achiman, Sheshai, and Talmai*, descendants of Anak (giants). An editorial note states Chevron was built seven years before Tzo'an in Egypt. This emphasizes the city's great antiquity — and since the Israelites know Tzo'an from Egypt, this conveys Chevron's importance. The presence of giants connects to this ancientness, as giants are associated with primordial times.

At Nachal Eshkol, they cut a branch with a cluster of grapes so large two men carry it on a pole, along with pomegranates and figs (summer fruits). The narrator explains the place was named Nachal Eshkol because of this grape cluster. The execution mirrors Moshe's instructions precisely: general survey, cities, people, and fruit samples — in the same order.

The Report: Good News / Bad News (Pesukim 25–29)

After 40 days (*miketz arbaim yom* — the same language as the *mabul*), they return to Moshe, Aharon, and the community at Midbar Paran, now also identified as Kadesh.

Their report is structured around Moshe's questions:

- Agriculture: The answer is positive. The land is *eretz zavat chalav u'dvash* — it flows with milk and honey. They display the fruit as proof: *zeh piryah*.

- The people and cities: The answer is negative. *Az ha'am* — the people are strong and courageous. The cities are *uvetzurot gedolot me'od* — walled, reinforced, heavily fortified. They also saw *yelidei ha-anak* — giants, whom even Moshe elsewhere acknowledged as formidable (*mi yityatzev lifnei bnei anak*).

- Geographic distribution of enemies: Amalek in the Negev; Chiti, Yevusi, and Emori in the mountain region (where the spies traveled); and the Canaani along the coast and the Jordan plain — four geographical areas of Eretz Yisrael. Wherever you go, powerful enemies are present.

Key point: Read straightforwardly, nothing the spies said up to this point is evil or incorrect. It appears to be a factual, accurate report. However, the picture they paint is of a very difficult place to conquer.

The Debate: Calev vs. the Other Spies (Pesukim 30–31)

Calev silences the people *el Moshe* — either directing them toward Moshe or quieting them so Moshe can speak. It is unclear what Moshe's role is at this moment. Calev declares: we should go up and conquer, *ki yachol nuchal lah* — we are powerful enough. Yes, they are strong, but so are we, and we have Moshe.

The other spies counter: *ki chazak hu mimenu* — they are stronger than us.

Critical observation: This entire debate — who would win the war — was never part of the assignment. Moshe asked for a factual report about the land, its people, and its cities. He never asked for strategic assessments or predictions about military outcomes. The spies exceeded their mandate by offering opinions and estimates. Still, at this stage, the debate remains reasonable — a legitimate disagreement about implications.

The Turn to *Dibat Ha'aretz* (Pesukim 32–33)

The text now explicitly shifts tone: *vayotzi'u dibat ha'aretz asher taru otah* — they put out evil speech about the land they had toured. This is where the Torah explicitly blames them. The term *dibat ha'aretz* signals something qualitatively different from what came before.

What changes:

1. They deny the goodness of the land: Previously they affirmed it was fertile. Now they call it *eretz ochelet yoshveha* — a land that devours its inhabitants. It's hard, indefensible, infertile — the opposite of what they initially reported.

2. They repeat and inflate: They describe the people as *anshei midot* — men of great measure — and mention the Nefilim (another name for Bnei Anak). But they had already reported seeing the giants. Now they repeat it with rhetorical exaggeration.

3. They project their own fear: "We seemed like grasshoppers to ourselves, and so we must have seemed to them." This is pure psychological projection — they take their own feeling of smallness and assert the enemy shares that perception.

The Nature of *Lashon Hara* — A Key Insight

The concept of *lashon hara* (as Chazal use the term) is not necessarily about fabricating lies. The facts were the same throughout. The sin lies in framing. The identical reality could have been narrated positively: "This is a challenging land, so we will grow strong and courageous to meet it." Instead, they chose to frame everything negatively — the land kills its people, the inhabitants are overwhelming, we are insignificant.

This is what *motzi dibat ha'aretz* means: not inventing new information, but narrating the same information in a way designed to discourage. They were never asked for opinions, and they certainly were not asked to spin the narrative. The sin is the rhetorical reframing — taking a factual report and turning it into a demoralizing narrative.

Where the Chapter Ends

The chapter breaks here, mid-story. The next chapter will cover the people's response, the responses of Moshe and Yehoshua, Hashem's response, and the consequences that follow.


📝 Full Transcript

Bamidbar Chapter 13: The Reconnaissance Mission to Canaan

Introduction: The Name "Meraglim" and Context

So we're reading Bamidbar chapter 13. This is the famous story of the Meraglim [spies]. Interesting to note that the word Meraglim is not in the text anywhere — not here and not anywhere about these people, if I remember correctly. So that's a language of Chazal [the Sages]. There's many parshiot [Torah portions] like this where we know them by a certain name, but that name is not to be found in the text itself.

There's famously also another version or another retelling of this story in Sefer Devarim [the Book of Deuteronomy] where Moshe talks about it, and there's retellings of the story in Sefer Tehillim [Psalms]. Maybe in other places also. We will try to read it the way it says here and focus on what is going on.

The Journey Has Already Begun

Now to put it in context for a second — right, as we've discussed a minute ago — they already started their journey towards land of Canaan, the land of Israel. That started in Parshat Behaalotcha, chapter two or three chapters ago, where Moshe told Yitro they're going and they started to travel with the whole story. We had a whole long story of the machanot [camps], of the tekiot [trumpet blasts], the whole order of how they were traveling. So this has already been happening now.

Therefore they're coming close to the land of Canaan. They're really on the way. They're on the march toward the conquest of Canaan. That's not something that's in the future — they're already on the way. Sometimes we read the story and we don't realize, we think they're like camping in the desert and like randomly sending, but no, they're already on the way.

And as we've discussed, all of these questions, all of these problems, the tzarot [troubles] that are talked about in the Midbar [wilderness], all these challenges and debates — we can say in some sense about the leadership, about the way in which they're being led. So we will have to read it with that in mind. It's very clearly a debate in that, although like we'll see how Moshe frames it, how Hashem frames it, the questions that the Meraglim raise — that's the story.

The Command Structure: Vayikra Style

Now the first thing we notice in this telling of the story is that it's framed in the style that we call the style of Vayikra, of Bamidbar, the style of Torat Kohanim [priestly Torah], which is always a mitzvah [commandment], a command, and the carrying out of that command.

Hashem's Command to Moshe (Pesukim 1-3)

So we have here a mitzvah. We have Vayedaber Hashem el Moshe leimor [And Hashem spoke to Moshe saying], Hashem tells to Moshe: send people — shlach lecha anashim [send for yourself men]. They will do — this is the verb, not the word Meraglim — the word veyasuru [and they shall scout/tour]. It means something like to — sounds in English the same as to tour. I mean something like to check out, to something like to spy, but sort of like to check out, to find out the situation, to find out the ways of Eretz Canaan [the Land of Canaan] which I'm giving. And there'll be one person for each of it, and these persons are the nesi'im [princes/leaders].

So we've already know who they were, although here we'll see that these are not the same nesi'im that we've heard of before. So either they change their names or it's different ones. Something unclear about this, because we've already had earlier the list of the nesi'im for the countings and for the degalim [banners], for the goralot [lots], for the machanot [camps]. And therefore that's the command.

Moshe Executes the Command

And then Moshe does it. He sends them from Midbar Paran, which is where they camped here, right? From Chatzeirot [Hazeroth] to Midbar Paran, al pi Hashem [according to the word of Hashem], according to the command of Hashem. And there are all Rosh Bnei Yisrael [heads of the Children of Israel]. These are the leaders. So maybe these are more military leaders. The previous ones are somewhat less military. So these are the ones suitable to take care of the spying project. That's what they're doing.

The List of Names (Pesukim 4-16)

And now we have the list of their names. And just think — so like we said, they're not the same names as before. There's the list of their names, and this maybe is also connected with the concept of a genealogical list. It's important to have the names of them. Of course, some of them will be important later. Some of them we'll never hear of again.

But there's a list of names and we have: for Reuven, for Shimon, for Yehudah, for Yissachar, for Ephraim, for Binyamin, for Zevulun, for Yosef, for Menashe — we already had Ephraim, interestingly not on the same list — for Dan, for Asher and Naftali, for Gad, each one the name of the person who was sent.

The Important Names: Calev and Yehoshua

The two ones that are important to notice is, as we noticed, from Yehudah there was someone called Calev, and from Ephraim someone called Hoshea bin Nun. And we have an interesting note where Moshe called Hoshea bin Nun Yehoshua.

Now this Yehoshua we've heard of before already. It's not the first time we've heard about him. And here apparently, if he was called Yehoshua, he wasn't called Yehoshua now. He was probably called Yehoshua much earlier, because we'd heard him being called Yehoshua in Parshat Beshalach, in Parshat Behaalotcha. We've heard of this Yehoshua several times right before, and in Parshat Ki Tisa, Yehoshua was mentioned.

And probably this means the same — Moshe called him Yehoshua probably the simple meaning is when he became his meshareit [attendant], his closest person, his lieutenant, or whatever you want to call exactly call him. That's maybe when he gave him the name Yehoshua, which is a lengthening of Hoshea or adding God's name to it. It becomes a theophoric name. He changes his name.

So that's probably what's going on. And saying what this person is saying is connecting this Hoshea bin Nun mentioned here — it's the same, you will know other places as Yehoshua bin Nun. That's probably why this note is here. And that's the names.

Moshe's Instructions to the Scouts (Pesukim 17-20)

So now we had earlier a command of Hashem to Moshe to send them. Now we're going to have also the command that Moshe, or then maybe more precisely, the instructions that Moshe gives them for their spying.

The Route and the Two Main Questions

So Moshe sends them and gives them instructions. He says: go up here in the south, in the Negev. We'll go up to the mountain. The mountain is the next area where Chevron is, as we'll see — the mountainous area, the Judean Hills we can call them.

And you will see, you'll check out the land. You will see what is the land and the people. So two things. It's repeated twice though. That's — I don't know why. I mean we could give interpretations of this, but maybe the first one is just a very general question and then he gives more detailed questions. But really he's asking for information about two things: about the land and about the people.

Questions About the People

So what's about the land? What's about the people? Are the people sitting in it? Are people living there? Are they strong? Are they many?

Questions About the Land

Is the land good? Are the cities built in them? Are they strong cities? Are they cities with walls? Are they open cities, open camps? What kind of cities are they?

Is the land, the agricultural land, fat or thin or weak? Doesn't it give out good fruits? Does it have trees? So those are two things. There's, as we learn always, there's part of the land which gives out the wheat, the cereals, the grain, and then there's the part in the sense that it gives out trees.

Bring Back Fruit Samples

And he says you will bring me back some of the fruits of the land. So we'll try it out. There's like to check it out what it is. And there's a note from the narrator saying this was the time that the grapes were getting ready. So that's probably what they will bring back, as we'll see in a second. So this is just preempting that, saying this is why they brought back only grapes, because that was the time of the grape harvest, or however you call when you cut down grapes.

So that's Moshe's command, Moshe's instruction to them.

The Execution of the Mission (Pesukim 21-24)

And now we have the same in the same structure — they're doing it. They go, they do that, and we add a little more information.

The Full Scope of the Journey

From Midbar Tzin ad Rechov Levo Chamat [to Rechov at the approach to Hamath] — and this seems to be all the way from south all the way up north. We'll see later in the parshah, Rechov Levo Chamat is all the way north. So that's probably the general parameters of their quest.

Chevron and the Giants

But more detailed: first they go up to the south. They go to Chevron, which is the heart. And in Chevron they see these three people: Achiman, Sheshai, and Talmai, who are children of Anak [giants].

And it also gives an interesting note about Chevron: Chevron was built seven years before the city of Tzo'an in Mitzrayim [Egypt]. So yeah, this seems to be a note about ancient cities, about the ancientness, the oldness of the city. It's important in those days to see a city is older but more important. It's saying that Chevron is an important ancient city.

And maybe that's why they're still these giants there. Giants are said to be from some primordial ancient time. So that's the story of Chevron. And of course they're coming from Mitzrayim, they know Tzo'an, a great city in its time. They know Chevron is also a great city. So this seems to be like a report of how great the city is. Of course, it's not yet a report — it's the narrative telling this.

Nachal Eshkol and the Grape Cluster

And then there's another report. They come to a place called Nachal Eshkol [Valley of the Cluster]. We'll see in a minute this is probably a place known to the people, or at least people reading the Torah much later know a place called Nachal Eshkol. But you should know that this name was given then.

So they come to Nachal Eshkol. From there they cut a branch of grapes — a branch and a bunch of grapes — and they carry it on a stick, two of them. They also bring some of the pomegranates, some of the figs. Apparently those are — this is the summer time, so they grow in the same time or less.

And that's why it's called Nachal Eshkol. Of course the people, the Yidden, the Bnei Yisrael call it Eshkol, named from their place. And that's what Moshe said.

Following Moshe's Instructions Exactly

So in other words, we see them doing exactly what Moshe said. They check out the land in general — we see them, in other words we see them, that maybe Midbar Tzin ad Rechov Levo Chamat. They check out the cities — Chevron — and the people living in the cities, that they're great people, they're Anak, so they're strong. And they bring the peirot ha'aretz [fruits of the land] in the same order as Moshe told them.

We have the report of them doing what Moshe said.

The Return and the Report (Pesukim 25-29)

Now we have them coming back. That's where the story gets interesting, right?

After Forty Days

They come back all the way after 40 days — miketz arba'im yom [at the end of forty days], the same language of the mabul [flood], miketz arba'im. The end of 40 days, they come back. And they come back to Moshe, to Aharon, to the entire community, to the same place where they left from, Midbar Paran. Now we learn that it's also called Kadesh.

And they answer them. They give them their response. They show them the peirot ha'aretz, and this is their response, the words that they say.

The Good News: The Land is Excellent

So they've showed them. They tell them: we've came to the land. Regarding your question if it's a good, it's a fruitful land agriculturally, the answer is yes. It's zavas chalav u'dvash [flowing with milk and honey]. This is of course the famous language that they always use. It spills, it pours milk and honey. And they show them that this is the fruit that we bring as an example. We bring you an example, a sample of the fruit.

The Bad News: Strong People and Fortified Cities

But regarding the other two questions about the people and the cities, the answer is that the situation is bad. In other words, it's good, but it's bad.

The people are strong — az ha'am [the people are strong]. They're strong, courageous. Maybe even strong people live in it. Their cities are very great, greatly reinforced — b'tzurot gedolot me'od [fortified, very great]. Means that they're walled cities. They're reinforced. They have many reinforcements.

And not only that, v'gam yelidei ha'Anak [and also the children of Anak] we saw there, which are even more strong than regular people. They're giants. They're hard to deal with, as Moshe himself said: Mi ya'amod lifnei bnei Anak [Who can stand before the children of Anak]? And this seems to have to do with the ancientness of the city, as I said.

The Geographic Distribution of Enemies

And they describe exactly where each powerful enemy lives: Amalek in the Negev; Chitti, Yevusi, Emori in the mountain; and the Canaanites...

The Three-Part Report: Agriculture, People, and Cities

Zevas chalav u'dvash [zavat chalav u'dvash — flowing with milk and honey] — this is, of course, the famous language the Torah always uses for Eretz Yisrael. It's a land that pours milk and honey. And they show them the fruit. This is the fruit that we bring as an example. We bring you an example of the sample of the fruit.

But regarding the other two questions about the people and the cities, the answer is that the situation is bad. In other words, it's good, but it's bad. The people are strong — am az [a strong people]. They're strong, they're courageous maybe, even strong people who live in it. Their cities are very greatly reinforced. U'vetzurot gedolot me'od [and fortified, very great] means they're walled cities. They're reinforced. They have many reinforcements. And not only that, ve'gam yelidei ha-Anak ra'inu sham [and also the children of Anak we saw there], which are even more strong over than regular people. They're giants. They're hard to deal with. As Moshe himself said, mi yityatzev lifnei bnei Anak [who can stand before the children of Anak]. And this seems to have to do with the ancientness of the city, as I said.

And they describe exactly where each powerful enemy lives. The Amalekites in the Negev, Chiti, Yevusi, Emori in the mountain region, which is where they went. And the Canaanites on the coast — the Yam valley of the Jordan — so in the coastal plain or in the Jordan plain. These are four geographical areas of the Eretz Yisrael.

So that's what the Meraglim answered. As far as we can tell, this is a correct answer. We said before that that's what they said. Now, the pasuk describes it as a debate. We could read it. If we simply read it, until now, they didn't say anything bad. There was nothing evil or wrong with what they said. But obviously, they're describing this as a very hard place to conquer. There's something, there's very hard. Wherever you go, there's these powerful enemies.

The Debate: Caleb Versus the Other Spies

Now, Caleb, which we've mentioned before, makes the people silent, el Moshe [toward Moshe]. So he tells them, Sha [be quiet] — Moshe will speak, or he's making them silent or focus on Moshe. It's not clear what Moshe is doing here. And he says, we will go up. We will inherit them. We'll conquer them. Ki yachol nuchal lah [for we are surely able] — because we could. We're powerful enough. That's true. They're strong, but we're stronger too. We have Moshe.

But the other people said that their impression is that they will not be able to go. Ki chazak hu mimenu [for he is stronger than us] — he's stronger than us. So it seems like, up until now, it seems like this is a reasonable debate. We've got a report of what's going on. But their debate is what the results of the report are.

The Spies Exceed Their Mandate

Of course, this entire debate is not something that they were asked to give. Moshe asked them to give a report of who is there, what's going on. He never gave them to say, to give their impression or their estimate of who will win the war. That's a different discussion. But obviously, this is what the discussion leads to. And we get into a debate if we can win the war with them or not.

The Turn to *Dibat Ha'aretz*: When Reporting Becomes Evil Speech

And now, the pasuk adds something else. Vayotzi'u dibat ha'aretz asher taru otah [And they brought out an evil report of the land which they had toured]. They gave out. They expressed the bad words about the land which they went to tour, which they went to check out to the people. And this is where they bring out some conclusions. They give out some rhetoric. We could say they narrate the story in such a way which is worse than what they saw in some sense.

Denying the Goodness of the Land

Because they say like this. Firstly, they deny somewhat the goodness of the land. They said the land that we went is eretz ochelet yoshveha [a land that devours its inhabitants]. It eats the people that live there. In other words, it's a hard land. That's what it means. Some lands, you know, they're fertile. That's easy to live in them. They're defensible. This is a land that's not defensible. It's not fertile. It eats, kills the people living there.

The people we saw there are anshei midot [men of great measure]. In other words, they're great. There is something to talk about. There's something to measure. And we saw also the Nefilim, which is another name for Bnei Anak. And we seem to ourself to be like grasshoppers relative to them. And they probably think the same of us.

The Torah's Explicit Condemnation

So this is where it says explicitly that the motzi diba al ha'aretz [bringing out an evil report about the land]. We call this in Chazal *lashon hara* [evil speech]. Lashon hara, as I think, is not necessarily about telling facts. Up until now, there were facts. And there's even a reasonable debate. We have to, in other words, we'll have to prepare ourselves to be able to win.

But now, once they got discouraged, they said we can't win, they start saying these, they start framing everything in a bad way. It's a place that kills its people. It's the people there are great. There's these giants. They just said this. They repeated themselves, right? They said that right before that they saw the giants. But now they're saying, wait, and that made us feel so small. And they probably know that. They probably, we're probably small to them, just like we feel small relative to them.

Understanding *Lashon Hara*: The Sin of Negative Framing

So this is where the pasuk explicitly blamed. Motzi diba al ha'aretz is explicitly blaming them for speaking in this way. This is the framing of the narrative in a certain way, which they were not asked to do. We're not asked to give their opinion at all, but they were definitely not asked to narrate the same thing. Like the same thing, if you think about it, the same thing you could have said in a nice way. You could have said, well, this is a hard country to live in, and therefore, for God we will become strong, will become courageous, will become powerful. No, they frame everything in a bad way.

So that's the story. And the next chapter is in the middle of the story, but we'll stop here as the chapter stopped. And the next chapter finishes the response, what happened, the response of the people to this, the response of Moshe and Yehoshua to this, the response of Hashem to this. There's different responses and different results of this.

✨ Transcribed by OpenAI Whisper + Sofer.ai, Merged by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

🎧 שמיעה / Listen

Originally published on August 8, 2022 at 7:17 PM, reissued on February 26, 2026 at 12:00 AM

▶ וידאו / Video
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria)
א
וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
ב
שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם׃
ג
וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה מִמִּדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן עַל־פִּ֣י יְהֹוָ֑ה כֻּלָּ֣ם אֲנָשִׁ֔ים רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽמָּה׃
ד
וְאֵ֖לֶּה שְׁמוֹתָ֑ם לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן שַׁמּ֖וּעַ בֶּן־זַכּֽוּר׃
ה
לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֔וֹן שָׁפָ֖ט בֶּן־חוֹרִֽי׃
ו
לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּֽה׃
ז
לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר יִגְאָ֖ל בֶּן־יוֹסֵֽף׃
ח
לְמַטֵּ֥ה אֶפְרָ֖יִם הוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃
ט
לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן פַּלְטִ֖י בֶּן־רָפֽוּא׃
י
לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן גַּדִּיאֵ֖ל בֶּן־סוֹדִֽי׃
יא
לְמַטֵּ֥ה יוֹסֵ֖ף לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה גַּדִּ֖י בֶּן־סוּסִֽי׃
יב
לְמַטֵּ֣ה דָ֔ן עַמִּיאֵ֖ל בֶּן־גְּמַלִּֽי׃
יג
לְמַטֵּ֣ה אָשֵׁ֔ר סְת֖וּר בֶּן־מִיכָאֵֽל׃
יד
לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֔י נַחְבִּ֖י בֶּן־וׇפְסִֽי׃
טו
לְמַטֵּ֣ה גָ֔ד גְּאוּאֵ֖ל בֶּן־מָכִֽי׃
טז
אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נ֖וּן יְהוֹשֻֽׁעַ׃
יז
וַיִּשְׁלַ֤ח אֹתָם֙ מֹשֶׁ֔ה לָת֖וּר אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם עֲל֥וּ זֶה֙ בַּנֶּ֔גֶב וַעֲלִיתֶ֖ם אֶת־הָהָֽר׃
יח
וּרְאִיתֶ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ מַה־הִ֑וא וְאֶת־הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַמְעַ֥ט ה֖וּא אִם־רָֽב׃
יט
וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם־רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר־הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים׃
כ
וּמָ֣ה הָ֠אָ֠רֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם־רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ־בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם־אַ֔יִן וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם וּלְקַחְתֶּ֖ם מִפְּרִ֣י הָאָ֑רֶץ וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים׃
כא
וַֽיַּעֲל֖וּ וַיָּתֻ֣רוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ מִמִּדְבַּר־צִ֥ן עַד־רְחֹ֖ב לְבֹ֥א חֲמָֽת׃
כב
וַיַּעֲל֣וּ בַנֶּ֘גֶב֮ וַיָּבֹ֣א עַד־חֶבְרוֹן֒ וְשָׁ֤ם אֲחִימַן֙ שֵׁשַׁ֣י וְתַלְמַ֔י יְלִידֵ֖י הָעֲנָ֑ק וְחֶבְר֗וֹן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ נִבְנְתָ֔ה לִפְנֵ֖י צֹ֥עַן מִצְרָֽיִם׃
כג
וַיָּבֹ֜אוּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֗ל וַיִּכְרְת֨וּ מִשָּׁ֤ם זְמוֹרָה֙ וְאֶשְׁכּ֤וֹל עֲנָבִים֙ אֶחָ֔ד וַיִּשָּׂאֻ֥הוּ בַמּ֖וֹט בִּשְׁנָ֑יִם וּמִן־הָרִמֹּנִ֖ים וּמִן־הַתְּאֵנִֽים׃
כד
לַמָּק֣וֹם הַה֔וּא קָרָ֖א נַ֣חַל אֶשְׁכּ֑וֹל עַ֚ל אֹד֣וֹת הָֽאֶשְׁכּ֔וֹל אֲשֶׁר־כָּרְת֥וּ מִשָּׁ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
כה
וַיָּשֻׁ֖בוּ מִתּ֣וּר הָאָ֑רֶץ מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם׃
26
וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹ֩אוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כׇּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כׇּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ׃
27
וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַ֠ם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ׃
28
אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃
29
עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וְ֠הַֽחִתִּ֠י וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ יוֹשֵׁ֣ב עַל־הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן׃
30
וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת־הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ׃
31
וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר־עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ׃
32
וַיֹּצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכׇל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת׃
33
וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם׃
↗ קרא בספריה