תוכן העניינים
במדבר טז
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria)
א
וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן׃
ב
וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵֽׁם׃
ג
וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כׇל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יְהֹוָֽה׃
ד
וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו׃
ה
וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־קֹ֜רַח וְאֶֽל־כׇּל־עֲדָתוֹ֮ לֵאמֹר֒ בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע יְהֹוָ֧ה אֶת־אֲשֶׁר־ל֛וֹ וְאֶת־הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וְאֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר־בּ֖וֹ יַקְרִ֥יב אֵלָֽיו׃
ו
זֹ֖את עֲשׂ֑וּ קְחוּ־לָכֶ֣ם מַחְתּ֔וֹת קֹ֖רַח וְכׇל־עֲדָתֽוֹ׃
ז
וּתְנ֣וּ בָהֵ֣ן ׀ אֵ֡שׁ וְשִׂ֩ימוּ֩ עֲלֵיהֶ֨ן ׀ קְטֹ֜רֶת לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ מָחָ֔ר וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר יְהֹוָ֖ה ה֣וּא הַקָּד֑וֹשׁ רַב־לָכֶ֖ם בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃
ח
וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־קֹ֑רַח שִׁמְעוּ־נָ֖א בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃
ט
הַמְעַ֣ט מִכֶּ֗ם כִּֽי־הִבְדִּיל֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶתְכֶם֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַקְרִ֥יב אֶתְכֶ֖ם אֵלָ֑יו לַעֲבֹ֗ד אֶת־עֲבֹדַת֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהֹוָ֔ה וְלַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לְשָׁרְתָֽם׃
י
וַיַּקְרֵב֙ אֹֽתְךָ֔ וְאֶת־כׇּל־אַחֶ֥יךָ בְנֵי־לֵוִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם־כְּהֻנָּֽה׃
יא
לָכֵ֗ן אַתָּה֙ וְכׇל־עֲדָ֣תְךָ֔ הַנֹּעָדִ֖ים עַל־יְהֹוָ֑ה וְאַהֲרֹ֣ן מַה־ה֔וּא כִּ֥י (תלונו) [תַלִּ֖ינוּ] עָלָֽיו׃
יב
וַיִּשְׁלַ֣ח מֹשֶׁ֔ה לִקְרֹ֛א לְדָתָ֥ן וְלַאֲבִירָ֖ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָ֑ב וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֥א נַעֲלֶֽה׃
יג
הַמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֙נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵ֖ינוּ גַּם־הִשְׂתָּרֵֽר׃
יד
אַ֡ף לֹ֣א אֶל־אֶ֩רֶץ֩ זָבַ֨ת חָלָ֤ב וּדְבַשׁ֙ הֲבִ֣יאֹתָ֔נוּ וַתִּ֨תֶּן־לָ֔נוּ נַחֲלַ֖ת שָׂדֶ֣ה וָכָ֑רֶם הַעֵינֵ֞י הָאֲנָשִׁ֥ים הָהֵ֛ם תְּנַקֵּ֖ר לֹ֥א נַעֲלֶֽה׃
טו
וַיִּ֤חַר לְמֹשֶׁה֙ מְאֹ֔ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה אַל־תֵּ֖פֶן אֶל־מִנְחָתָ֑ם לֹ֠א חֲמ֨וֹר אֶחָ֤ד מֵהֶם֙ נָשָׂ֔אתִי וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת־אַחַ֥ד מֵהֶֽם׃
טז
וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־קֹ֔רַח אַתָּה֙ וְכׇל־עֲדָ֣תְךָ֔ הֱי֖וּ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה אַתָּ֥ה וָהֵ֛ם וְאַהֲרֹ֖ן מָחָֽר׃
יז
וּקְח֣וּ ׀ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וּנְתַתֶּ֤ם עֲלֵיהֶם֙ קְטֹ֔רֶת וְהִקְרַבְתֶּ֞ם לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֔וֹ חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתַ֖יִם מַחְתֹּ֑ת וְאַתָּ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן אִ֥ישׁ מַחְתָּתֽוֹ׃
יח
וַיִּקְח֞וּ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ עֲלֵיהֶם֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עֲלֵיהֶ֖ם קְטֹ֑רֶת וַֽיַּעַמְד֗וּ פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּמֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן׃
יט
וַיַּקְהֵ֨ל עֲלֵיהֶ֥ם קֹ֙רַח֙ אֶת־כׇּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהֹוָ֖ה אֶל־כׇּל־הָעֵדָֽה׃ {ס}        
כ
וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃
כא
הִבָּ֣דְל֔וּ מִתּ֖וֹךְ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֑את וַאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָֽגַע׃
כב
וַיִּפְּל֤וּ עַל־פְּנֵיהֶם֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֕ל אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכׇל־בָּשָׂ֑ר הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶחֱטָ֔א וְעַ֥ל כׇּל־הָעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף׃ {ס}        
כג
וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
כד
דַּבֵּ֥ר אֶל־הָעֵדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵֽעָלוּ֙ מִסָּבִ֔יב לְמִשְׁכַּן־קֹ֖רַח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָֽם׃
כה
וַיָּ֣קׇם מֹשֶׁ֔ה וַיֵּ֖לֶךְ אֶל־דָּתָ֣ן וַאֲבִירָ֑ם וַיֵּלְכ֥וּ אַחֲרָ֖יו זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
26
וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־הָעֵדָ֜ה לֵאמֹ֗ר ס֣וּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אׇהֳלֵ֨י הָאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ הָאֵ֔לֶּה וְאַֽל־תִּגְּע֖וּ בְּכׇל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם פֶּן־תִּסָּפ֖וּ בְּכׇל־חַטֹּאתָֽם׃
27
וַיֵּעָל֗וּ מֵעַ֧ל מִשְׁכַּן־קֹ֛רַח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָ֖ם מִסָּבִ֑יב וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם יָצְא֣וּ נִצָּבִ֗ים פֶּ֚תַח אׇֽהֳלֵיהֶ֔ם וּנְשֵׁיהֶ֥ם וּבְנֵיהֶ֖ם וְטַפָּֽם׃
28
וַיֹּ֘אמֶר֮ מֹשֶׁה֒ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי־יְהֹוָ֣ה שְׁלָחַ֔נִי לַעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כׇּל־הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי־לֹ֖א מִלִּבִּֽי׃
29
אִם־כְּמ֤וֹת כׇּל־הָֽאָדָם֙ יְמֻת֣וּן אֵ֔לֶּה וּפְקֻדַּת֙ כׇּל־הָ֣אָדָ֔ם יִפָּקֵ֖ד עֲלֵיהֶ֑ם לֹ֥א יְהֹוָ֖ה שְׁלָחָֽנִי׃
30
וְאִם־בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א יְהֹוָ֗ה וּפָצְתָ֨ה הָאֲדָמָ֤ה אֶת־פִּ֙יהָ֙ וּבָלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת־כׇּל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת־יְהֹוָֽה׃
31
וַֽיְהִי֙ כְּכַלֹּת֔וֹ לְדַבֵּ֕ר אֵ֥ת כׇּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַתִּבָּקַ֥ע הָאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר תַּחְתֵּיהֶֽם׃
32
וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כׇּל־הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כׇּל־הָרְכֽוּשׁ׃
33
וַיֵּ֨רְד֜וּ הֵ֣ם וְכׇל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֛ם חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וַתְּכַ֤ס עֲלֵיהֶם֙ הָאָ֔רֶץ וַיֹּאבְד֖וּ מִתּ֥וֹךְ הַקָּהָֽל׃
34
וְכׇל־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֛ר סְבִיבֹתֵיהֶ֖ם נָ֣סוּ לְקֹלָ֑ם כִּ֣י אָֽמְר֔וּ פֶּן־תִּבְלָעֵ֖נוּ הָאָֽרֶץ׃
35
וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֑ה וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת׃ {ס}        
↗ קרא בספריה
🎧 שמיעה / Listen

Bamidbar Chapter 16 covers the rebellion of Korach, the most significant and explicit challenge to Moshe and Aharon's leadership in Sefer Bamidbar, involving three distinct groups: Korach and the Levites, Datan and Aviram from the tribe of Reuven, and 250 princes of the congregation. Korach claims Aharon's priesthood is illegitimate, while Datan and Aviram accuse Moshe of failing to deliver on his promises, even calling Egypt the "land flowing with milk and honey." Moshe proposes a divine test through ketores offerings, and God responds with the most extreme punishment in Bamidbar — the earth swallows Korach and his allies alive, and fire from Hashem consumes the 250 men who offered incense.

▶ וידאו / Video
📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
📄 Download Transcript PDF אויטאָמאַטיש איבערגעזעצט סיכום השיעור 📋 סיכום: במדבר פרק ט&#8…
אויטאָמאַטיש איבערגעזעצט

סיכום השיעור 📋

סיכום: במדבר פרק ט”ז — די מחלוקת פון קרח

איבערבליק

במדבר פרק ט”ז (וואס ציט זיך אריין אין פרק י”ז) באשרייבט די מחלוקת פון קרח — דאס איז דער מערסט באדייטנדער און אפענער אנשטויס קעגן דער פירערשאפט אין ספר במדבר. כאטש אלע נסיונות אין ספר במדבר זענען אין יסוד אנשטויסן קעגן דער פירערשאפט, איז דאס דא דער מערסט דירעקטער: קרח זאגט בפירוש אז אהרן’ס כהונה איז נישט לעגיטים. און דערפאר איז אויך דער ענטפער פון הקב”ה דער מערסט עקסטרעמער און באוואוסטזיניגער פון אלע מרידות, וואס באטאנט ווי ערנסט דער אנשטויס איז. די מעשה שפילט זיך אפ אין דריי מדריגות: (1) די מעשים וואס די מורדים האבן געטאן, (2) די טענות און וויכוחים פון ביידע זייטן, און (3) ווי הקב”ה האט זיך אריינגעמישט צו באשטעטיגן משה’ן און אהרן’ען.

די ערשטע באשרייבונג פון דער מרידה (ט”ז:א’-ב’)

דער פרק הייבט זיך אן מיט “ויקח קרח” — א פעולה אן א קלארן חפץ. אלע מפרשים מוטשענען זיך מיט דעם וואס “ויקח” מיינט דא. עס מיינט מסתמא אז קרח האט צוזאמגענומען א כת, א פארטיי, צו שטיין קעגן משה’ן, ווי דער נעקסטער פסוק מאכט קלאר: *”ויקהלו על משה”* — זיי האבן זיך אויפגעקליבן קעגן אים.

דער פסוק גיט א לאנגע רשימה מיט יחוסן, וואס איז דער שטייגער פון ספר במדבר מיט זיינע ספירות און רשימות. דריי גרופעס מאכן אויס די מרידה:

1. קרח — בן יצהר בן קהת בן לוי (א לוי)

2. דתן, אבירם (בני אליאב), און און בן פלת — אלע פון שבט ראובן

3. מאתיים וחמישים מענטשן פון בני ישראל — אבער נישט סתם פשוט’ע מענטשן. זיי ווערן באשריבן אלס *נשיאי עדה* (פירער פון דער עדה), *קריאי מועד* (וואס ווערן גערופן — וואס דערמאנט אן די פריערדיגע *מקראי עדה*), און *אנשי שם* (באוואוסטע מענטשן, וועמענס נעמען מ’קען). דאס זענען בפירוש מענטשן וואס זענען שוין אליין חלק פון דער פירערשאפט, וואס מאכט דאס צו אן אנשטויס פון אינעווייניג אין דער פירערשאפט קעגן דער פירערשאפט.

די ערשטע טענה פון די מורדים (ט”ז:ג’)

די מורדים הייבן אן מיט “רב לכם” — “איר האט צופיל!” זיי טענה’ן: *”כל העדה כולם קדושים”* — די גאנצע עדה איז הייליג. אבער לויט ווי דאס וואָרט *עדה* ווערט געניצט דורכאויס דעם ספר, מיינט דאס נישט דווקא יעדער איינציגער מענטש. די *עדה* ווערט תמיד פארטראטן און געפירט דורך אירע זקנים און פירער (*זקני העדה*). אזוי אז קרח מיינט אפשר: אלע פון אונז וואס זענען אונטער דער אויטאריטעט פון דער עדה זענען הייליג, הקב”ה איז צווישן אונז אלעמען — פארוואס דען טוט איר זיך (*תתנשאו*) דערהויבן איבער דעם קהל פון ה’?

דאס איז די כללות’דיגע טענה וואס אלע גרופעס שטימען צו: משה און אהרן האבן צופיל מאכט און זיי פירן זיך ווי זיי זענען בעסער פון אלעמען.

משה’ס ערשטער ענטפער און דער פארגעלייגטער נסיון (ט”ז:ד’-ז’)

משה פאלט אויף זיין פנים — אפשר א מעשה פון ענוה, א באוועגונג פון “ווער בין איך?” ער שטייט נישט קעגן זיי; זיי שטייען (*ויקומו*) בעת ער פאלט. אבער דערנאך רעדט ער.

ער רעדט צו קרח און זיין גאנצע עדה (*כל עדתו*) און לייגט פאר א נסיון — ענלעך צו דער סוטה, וואו מ’ברענגט א קרבן אלס א ג-טלעכער נסיון. דער נסיון: נעמט *מחתות* (פייער-פאנען), לייגט אריין פייער מיט *קטורת*, און הקב”ה וועט ווייזן וועמען ער האט אויסגעקליבן. וועמען הקב”ה נעמט אן — דער איז דער הייליגער.

דער לאגיק פארבינדט זיך צוריק צו קין והבל: *”וישע ה’ אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה.”* ווען מ’ברענגט א קרבן, איז דא א וועג צו וויסן צי הקב”ה נעמט עס אן. ווייל דער גאנצער ענין פון א כהן איז אז ער איז באפולמעכטיגט צו ברענגען קרבנות, איז דער נסיון פשוט: איר טענה’ט אז איר זענט אויך באפולמעכטיגט? פרובירט. ברענגט קטורת און מ’וועט זען וואס עס טוט זיך.

משה ענדיגט מיט דעם זעלבן לשון וואס די מורדים האבן געניצט: “רב לכם בני לוי” — ער דרייט אום זייער אייגענע רעטאריק קעגן זיי.

א וויכטיגער נקודה: דער נסיון איז געמאכט צו פאררוקן דעם מחלוקת פון מענטשלעכע סברות צו א ג-טלעכער הכרעה — ארויסנעמען עס פון דעם עולם פון טענות און אריינלייגן עס אין הקב”ה’ס הענט.

משה’ס רעדע צו די לויים בפרט (ט”ז:ח’-י”א)

משה רעדט איצט דירעקט צו די לויים, וואס פאסט זיך ווייל ספר במדבר איז דער ספר וואו די לויים זענען אויסגעקליבן געווארן און באקומען זייער תפקיד. ער דערמאנט זיי: הקב”ה האט אייך שוין אפגעשיידט פון כלל ישראל, אייך מקריב געווען, אייך געגעבן עבודה אין דעם משכן. איר שטייט פאר דער עדה און דינט פאר זיי אלס זייער *שליח*. און איצט ווילט איר אויך כהונה?

א וויכטיגע השקפה: עס איז קיינמאל נישט די אמת’ע נידעריגע שיכטן וואס שטייען אויף קעגן דער עליטע — עס איז אלעמאל א גרופע וואס איז שוין נאענט צו דער שפיץ אבער פילט אז זיי האבן נישט גענוג מאכט אדער כבוד. משה ווייזט אן אז די לויים זענען שוין באפארצוגט; זיי פאדערן נאך מער בעת זיי דערקענען נישט וואס זיי האבן שוין.

משה ענדיגט מיט א יסוד’דיגע טענה: אייער מרידה איז נישט קעגן מיר נאר קעגן הקב”ה. אהרן האט גארנישט געטאן אויף זיין אייגן — הקב”ה האט אים אויסגעקליבן. דעם פסוק ברענגט דער רמב”ם שפעטער אלס א יסוד איבער משה’ס גאנצע שליחות: ער האט קיינמאל נישט געהאנדלט אויף זיין אייגענעם נאמען, נאר אין נאמען פון הקב”ה.

דתן און אבירם’ס באזונדערע טענה (ט”ז:י”ב-י”ד)

משה’ס טענה צו די לויים רעדט נישט אן דתן און אבירם, וואס זענען פון ראובן, נישט פון לוי. ער רופט זיי, אבער זיי ווייגערן זיך צו קומען — “לא נעלה” (מיר וועלן נישט ארויפגיין).

זייער ענטפער שפיגלט אפ משה’ס אייגענע לשון. משה האט געזאגט צו די לויים *”המעט מכם”* (איז עס צו ווייניג פאר אייך?), און דתן און אבירם ווארפן צוריק דאס זעלבע וואָרט: *”המעט”* — איז עס צו ווייניג וואס דו האסט אונז אנגעטאן?

זייער טענה איז ביסודו א גאר אנדערע ווי קרח’ס. זיי מאכן צוויי טענות:

1. משה האט זיי ארויסגענומען פון א ארץ זבת חלב ודבש כדי זיי אומצוברענגען אין דער מדבר. דאס איז א מערקווירדיגע און באוואוסטזיניגע פארדרייונג — *ארץ זבת חלב ודבש* איז אלעמאל געווען א באשרייבונג פון כנען, קיינמאל נישט פון מצרים. פריערדיגע קלאגעס וועגן מצרים (אין בהעלותך) האבן דערמאנט ספעציפישע מאכלים — קישואים, אבטיחים, א.א.וו. — אבער קיינער האט קיינמאל נישט גערופן מצרים “א ארץ זבת חלב ודבש.” דתן און אבירם דרייען באוואוסטזיניג אום דעם לשון, זיי לייגן אן דעם לשון פון ארץ הבטחה אויף מצרים כדי צו פארשטארקן דעם כח פון זייער באשולדיגונג.

2. משה האט נישט מקיים געווען זיינע הבטחות. ער האט זיי נישט געבראכט צום ארץ הבטחה, נישט געגעבן קיין *נחלה*, קיין פעלדער, קיין ווייגערטנער. און איצט וויל ער זיין א *שר* איבער זיי — *תשתרר עלינו*, דער זעלבער באגריף ווי *תתנשאו*.

זייער לשון “העיני האנשים ההם תנקר” — “וועסטו אויסשטעכן די אויגן פון די מענטשן?” — איז א לשון מליצה וואס מיינט אז משה פרובירט זיי נארן, זיי בלינד צו מאכן פון דער אמת. דער טייטש איז: מיר זעען וואס דו טוסט, און מיר ווייגערן זיך צו קומען.

די צוויי באזונדערע טענות

דער פרק ענטפלעקט צוויי באזונדערע טענות פאראייניגט אונטער איין מרידה:

קרח און די לויים: משה און אהרן האבן גענומען צופיל *מאכט און רוחניות’דיגע אויטאריטעט* — די כהונה טאר נישט זיין עקסקלוזיוו.

דתן און אבירם (ראובן): משה האט *צוגעזאגט און נישט מקיים געווען* — ער האט זיי ארויסגענומען פון מצרים אבער נישט געבראכט צום ארץ, און איצט וויל ער הערשן איבער זיי.

משה’ס כעס און תפילה (ט”ז:ט”ו)

משה ווערט זייער אין כעס (וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד). ער ווענדט זיך צו הקב”ה און בעט: אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם — “זאלסט נישט אנקוקן זייער קרבן.” דאס איז פונקט דער לשון פון דער מעשה פון קין והבל, וואו וַיִּפֶן ה’ באשרייבט ווי הקב”ה האט אנגעקוקט/אנגענומען א קרבן. משה רופט אן דעם זעלבן ראם.

אלס ענטפער אויף זייער באשולדיגונג אז ער איז א דריקער, פארענטפערט זיך משה מיט א מינימום: “איך האב נישט גענומען אפילו איין אייזל פון זיי. איך האב קיינעם פון זיי נישט באשעדיגט.” ער פרובירט נישט צו פארענטפערן דעם מכשול אז זיי זענען נישט אנגעקומען צו ארץ כנען. זיין איינציגע נקודה איז אז דער אנקלאג אז ער איז א זעלבסט-דינענדער דריקער איז פאלש — ער איז דא צו העלפן זיי.

דער נסיון גייט פאר (ט”ז:ט”ז-י”ט)

משה זאגט קרח’ס גרופע פונקט ווי צו טאן: מארגן אינדערפרי, יעדער איינער פון די מאתיים וחמישים מענטשן וועט ברענגען זיין מחתה מיט קטורת פאר הקב”ה. קרח און אהרן ווערן ארויסגעשטעלט אלס די בעלי דברים פון דעם וויכוח — די לעצטע שאלה איז ווער פון זיי איז דער לעגיטימער כהן. די מאתיים וחמישים טוען ווי געהייסן: יעדער ברענגט זיין מחתה, לייגט אריין קטורת, און שטעלט זיך אוועק ביי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, דער ארט וואו מ’ברענגט אלע קרבנות. קרח קלייבט צוזאם די גאנצע עדה צו צוקוקן.

הקב”ה’ס אריינמישונג און משה’ס תפילה (ט”ז:י”ט-כ”ד)

וַיֵּרָא כְבוֹד ה’ אֶל כָּל הָעֵדָה — דער כבוד ה’ באווייזט זיך. דער מאטיוו חזר’ט זיך איבער דורכאויס ספר במדבר. מאנכמאל מיינט עס עפעס גוטס (ווי אין פרשת שמיני, וואס ווייזט אן אז הקב”ה’ס שכינה איז אין דעם משכן), אבער אין די מעשיות פון מרידות מיינט עס אז הקב”ה האט באמערקט און מישט זיך אריין — און ווען הקב”ה מישט זיך אריין אין אזעלכע סיטואציעס, ווערט עס בדרך כלל ערגער, נישט בעסער. משה איז אלעמאל דער וואס גרינגערט אפ דעם עונש. אפילו ווען משה איז אין כעס, לייגט ער קיינמאל נישט פאר עפעס אזוי עקסטרעם ווי וואס הקב”ה לייגט פאר.

הקב”ה זאגט צו משה’ן און אהרן’ען: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע — “שיידט אייך אפ פון דער דאזיגער עדה און איך וועל זיי פארניכטן אין איין רגע.” דאס איז זייער ענלעך צום עגל הזהב, וואו הקב”ה האט אויך פארגעלייגט אלעמען אומצוברענגען און פון משה’ן מאכן א גרויס פאלק.

משה און אהרן פאלן אויף זייערע פנימ’ער און בעטן: אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר — “ג-ט, דער ג-ט פון די נשמות פון אלע בשר” — א לשון וואס רופט אן דעם קדושה פון יעדער מענטשלעכער נשמה. זייער טענה: הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף — “איין מענטש זינדיגט און אויף דער גאנצער עדה ביסטו אין כעס?” דער לאגיק פון הקב”ה’ס כעס איז אז קרח האט איבערגערעדט די מערסטע וויכטיגע מענטשן צו גיין מיט אים. אבער משה טענה’ט אז זיי זענען נאכגייער, נישט אנפירער — די שולד געהערט צו קרח אליין.

הקב”ה נעמט כמעט אן דעם טענה. א נייע דיבור קומט (וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה), וואס הייסט דער עדה אוועקצוגיין פון דעם משכן פון קרח, דתן, און אבירם. עס איז כדאי צו באמערקן אז דאס איז איינע פון די איינציגע מאל וואו א פריוואטער מענטש ווערט באשריבן אלס האבנדיג א מִשְׁכָּן — ווי קרח וואלט אויפגעשטעלט א קאנקורענץ-וואוינונג קעגן דעם משכן פון ה’. דער אנווייזונג איז א פראקטישע: דער עונש וועט זיין לאקאליזירט, אזוי אז ווער עס איז פיזיש דארט וועט אריינגעכאפט ווערן. זיך אפשיידן מיינט ארויסגיין פון דער סכנה-זאנע.

די קאנפראנטאציע מיט דתן און אבירם (ט”ז:כ”ה-כ”ז)

משה מוז פיזיש גיין צו דתן און אבירם ווייל זיי זענען געאגראפיש ווייט — קרח, אלס א לוי, איז געווען נאענט צום אהל מועד, אבער דתן און אבירם זענען געלאגערט מיט שבט ראובן. די זקני ישראל גייען נאך משה’ן. ער וואָרנט דער עדה אוועקצוגיין פון די געצעלטן פון די רשעים און נישט אנצורירן גארנישט וואס געהערט צו זיי, כדי זיי זאלן נישט אוועקגעכאפט ווערן אין זייערע זינד.

דתן און אבירם בלייבן שטייפקעפיג. זיי קומען ארויס און שטעלן זיך פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם — ביים אריינגאנג פון זייערע געצעלטן — א פאזע פון נעמען אן אפיציעלן שטאנדפונקט. זיי שטייען מיט זייערע ווייבער, עלטערע קינדער, און קלענערע קינדער, אן קיין שום מורא.

משה’ס לעצטע ארויסרוף און דער חילוק צווישן טבע און נס (ט”ז:כ”ח-ל’)

משה זאגט זיין שפיץ-הכרזה: בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה’ שְׁלָחַנִי — “דורך דעם וועט איר וויסן אז הקב”ה האט מיך געשיקט צו טאן אלע די זאכן, אז עס איז נישט פון מיין אייגן הארץ.” דאס ענטפערט אויף אלע זייערע טענות — קעגן יציאת מצרים, קעגן אהרן’ס כהונה, קעגן אלעס.

משה שטעלט אויף א קלארן נסיון: אויב די מענטשן שטארבן ווי יעדער מענטש שטארבט — כְּמוֹת כָּל הָאָדָם, מיט דער געוויינטלעכער פקודה פון אלע מענטשן — דאן האט הקב”ה מיך נישט געשיקט. מ’פארשטייט דאס אלס א שפיץ-רמז אויף דער מעשה פון די מרגלים, וואו דער עונש איז געווען אז דער דור וועט אויסשטארבן אין דער מדבר. אבער יענער עונש האט זיך אפגעשפילט אויף א נאטירלעכן אופן איבער פערציג יאר — כְּמוֹת כָּל אָדָם — מענטשן זענען פשוט געשטארבן ווי מענטשן שטארבן. קיינעמס זייט איז נישט קלאר באוויזן געווארן דורך יענעם רעזולטאט; די מורדים האבן אייגנטלעך באקומען וואס זיי האבן פארויסגעזאגט (טויט אין דער מדבר), אפילו אויב עס איז אנגעצויגן געווארן אלס עונש.

אבעראִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה’ — אויב הקב”ה וועט באשאפן עפעס נייעס, א נייע בריאה. דאס איז אפשר דער קלארסטער ארט אין דער תורה וואס ברענגט ארויס דעם חילוק צווישן דעם נאטירלעכן גאנג פון דער וועלט און א דירעקטער, נס’דיגער ג-טלעכער אריינמישונג — עפעס וואס מ’קען דירעקט און אומצווייפלהאפט צושרייבן צו הקב”ה. דער ספעציפישער סימן: די ערד וועט עפענען איר מויל, זיי אריינשלינגען לעבעדיגערהייט מיט אלע זייערע זאכן, און זיי וועלן אראפגיין לעבעדיג צו **

שאול** (דער עולם המתים).

די ערד שלינגט זיי אריין; פייער פארצערט די מאתיים וחמישים (ט”ז:ל”א-ל”ה)

דעם רגע ווי משה ענדיגט צו רעדן, שפאלט זיך אויף די ערד, שלינגט אריין קרח’ן, דתן’ען, און אבירם’ען — זייערע הויזגעזינטן, אלע זייערע מענטשן, אלע זייערע זאכן. די ערד פארדעקט זיי; וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל — זיי זענען פארלוירן געגאנגען פון דעם קהל. די מענטשן ארום און ארום אנטלויפן פון דעם שרעקלעכן קול פון דער ערד-ציטערניש.

באזונדער, קומט ארויס א פייער מֵאֵת ה’ — פון דער שכינה (פון קודש הקדשים אדער וואו דער ג-טלעכער באזיין איז) — און פארצערט די מאתיים וחמישים מענטשן וואס האבן מקריב געווען דעם קטורת. דאס איז ממש א פאראלעל צו נדב ואביהוא, וואס האבן אויך געבראכט קטורת און זענען פארצערט געווארן דורך פייער.

א וויכטיגע באמערקונג: די מאתיים וחמישים מענטשן זענען קיינמאל נישט בפירוש געוואָרנט געווארן אז זיי וועלן שטארבן. דער נסיון ווי ער איז אנגעזאגט געווארן איז נאר געווען צי הקב”ה וועט אננעמען זייער קרבן אדער נישט. אבער דער רעזולטאט ענטפלעקט אז ווען מ’שפילט זיך מיט פייער — ווען מ’ברענגט א קרבן אן רשות אין א רוח פון ארויספאדערונג און הקב”ה נעמט עס נישט אן — איז דער תוצאה טויט. דער חילוק צווישן די אנגעזאגטע תנאים פון דעם נסיון און דעם אמת’ן רעזולטאט איז זייער באדייטנד.

א באמערקונג וועגן דער חלוקת הפרקים

דער אפשניט אין פרק דא איז א ביסל קינסטלעך — די מעשה גייט קלאר ווייטער אין פרק י”ז, און די חלוקה פון די פרקים האט מסתמא נישט געדארפט אפגעשטעלט ווערן דא, כאטש עס האט זיכער געדארפט אריינכאפן אלעס ביז דעם פונקט.


תמלול מלא 📝

במדבר פרק ט”ז: די מחלוקת פון קרח

הקדמה: דער גרעסטער אנשטויס קעגן דער פירערשאפט

מיר לערנען במדבר פרק ט”ז. דאס איז דער פרק, און דער נעקסטער פרק אויך א ביסל. איך בין נישט זיכער צי דער פרק איז צעטיילט געווארן אין דעם ריכטיגן ארט, אבער סיי ווי סיי, דער פרק און דער נעקסטער פרק רעדן וועגן דעם וואס מ’רופט די מחלוקת פון קרח, וואס איז געקומען קעגן משה’ן, ספעציפיש קעגן אהרן און זיין זיין א כהן.

דאס איז מסתמא דער גרעסטער אנשטויס — ווי מיר האבן שוין גערעדט, אין א געוויסן זין זענען אלע נסיונות אין ספר במדבר נסיונות קעגן דער פירערשאפט. דאס איז אפשר דער מערסטער, אדער דער מערסט בפירוש’דיגער, אנשטויס קעגן דער פירערשאפט, יא? ס’איז זייער בפירוש אז קרח זאגט אז אהרן’ס פירערשאפט, אהרן’ס כהונה, איז נישט לעגיטים.

און ס’איז אויך דא דער מערסט עקסטרעמער תגובה. דער תגובה אויף קרח איז דער מערסט עקסטרעמער, דער מערסט באוואוסטזיניגער און שארפסטער תגובה פון אלע נסיונות, וואס דאס איז נאך א סיבה צו טראכטן אז דער אנשטויס איז געווען עפעס מער באדייטנד, אדער אפשר איינער פון די וויכטיגסטע מרידות אדער אנשטויסן קעגן דער פירערשאפט וואס ס’איז געווען אין במדבר.

דער סטרוקטור פון דער מעשה

ס’ווערט באשריבן באריכות מיט פארשידענע שריט און פארשידענע שריט, סיי מעשה-שריט. הייסט, וואס פאר מעשים האט קרח געטון, וואס פאר מעשים האבן אנדערע מענטשן וואס זענען געווען מיט אים, א טייל פון זיין כת אדער א באזונדערע כת צוזאמען מיט זיין חבורה, געטון. און אויך פארשידענע ויכוחים אדער דעבאטן.

דאס איז איין מדה פון אלע די אנשטויסן, ווי איך האב שוין איין מאל גערעדט. ס’איז נישט אזוי אז משה ניצט נאר כח. ער האט אויך רעטאריק. ס’זענען אויך דא טענות פון ביידע זייטן. און דערנאך אויך די שאלה פון דער שטראף אדער הקב”ה’ס תגובה. הקב”ה טרעט אלע מאל אריין אין א געוויסן פונקט און ווייזט ווער ס’איז גערעכט און שטיצט אונטער משה’ן, שטיצט אונטער אהרן’ען, אאז”וו.

אבער דאס זענען די דריי זאכן, און יעדע פון זיי האט פארשידענע פארדאפלונגען און פארשידענע שטאפלען, אדער ווי אזוי מ’פארשטייט אז די מעשה חזר’ט זיך איבער אדער גייט הין און צוריק. אלזא מיר וועלן פרובירן צו גיין לויט דער סדר פון דעם פרק און דורכגיין וואס עס שטייט.

דער אנהויב: ויקח קרח — דער אנהויב פון דער מרידה

דער פראבלעמאטישער ווארט

ערשט רעדט מען וועגן, גיט מען א זייער אלגעמיינע באשרייבונג פון דער מרידה, און דאס הייסט ויקח קרח. ס’שטייט נישט, ס’איז נישטא קיין חפץ פון דעם ווארט ממש. ויקח — וועמען האט ער גענומען? און מסתמא איז דאס א ווארט וואס די מפרשים וועלן זיך מוטשען דערמיט, אבער דאס איז מסתמא א ווארט וואס וויל זאגן ער איז געווארן א כת, ער איז געווארן א פארטיי, צו שטיין קעגן משה’ן. ווי עס שטייט אין דעם נעקסטן פסוק, זיי האבן זיך אויפגעקליבן קעגן משה’ן, זיי האבן זיך צוזאמענגעקליבן צו שטיין אין אפאזיציע קעגן משה’ן.

די דריי גרופעס פון מורדים

אלזא וואס מיר האבן איז א רשימה, און א רשימה וואס האט אויך עטלעכע פון די מדות פון ספר במדבר אין דעם זין פון געבן יחוסן און רשימות און דעם ציילונג פון אלעס.

אלזא מיר האבן קרח מיט זיין גאנצן יחוס, בן יצהר בן קהת בן לוי. דערנאך האבן מיר צוויי אנדערע מענטשן, דתן ואבירם בני אליאב, און און בן פלת. דאס זענען אלע בני ראובן, און זיי אלע שטייען, זיי וועלן שטיין פאר משה’ן צוזאמען מיט א דריטע גרופע.

אלזא ס’איז דא קרח, ס’זענען דא די צוויי ברידער פלוס נאך איין מענטש פון ראובן, און דערנאך איז דא א דריטע גרופע, מער מענטשן פון כלל ישראל, בכלליות פון בני ישראל, מאתים וחמשים נשיאי עדה פון בני ישראל. דאס איז ווי מיר האבן גערעדט, ס’איז דא די עדה. אלזא דאס זענען די פירער, די אלגעמיינע פירער, די נשיאים פון דער עדה.

די פירערשאפט שטעלט זיך קעגן דער פירערשאפט

דאס זענען די מענטשן וואס זענען גערופן געווארן, יא? געדענקט, מיר האבן פריער געהאט, ס’זענען דא מענטשן וואס מ’רופט זיי קריאי עדה. דאס זענען איינע פון די מענטשן וואס ווערן גערופן. אלזא איינע פון די זקנים, אנשי שם, מענטשן ווי מיר האבן געזאגט, זיי זענען קריאי עדה, יא? מיר האבן פריער געהאט די רשימות פון מענטשן וואס זענען געווען אויף דעם מפקד אאז”וו. מענטשן וועמענס נאמען איז באוואוסט — דאס זענען נישט סתם’דיגע מענטשן, דאס זענען מענטשן וואס זענען בפירוש א טייל פון דער פירערשאפט טאקע, און זיי זענען די וואס שטעלן זיך קעגן דער פירערשאפט און דער שטעלונג פון משה און אהרן.

דער ערשטער טענה פון די מורדים: “רב לכם”

און דאס איז זייער ערשטע טענה, און מיר וועלן זען ס’איז דא א תשובה מיט דער זעלבער רעטאריק אדער דער זעלבער לשון. זייער ערשטע טענה הויבט אן, רב לכם. ס’איז גענוג, איר האט גערעדט א סך. מיר אלע, כל העדה כולם קדושים.

מענטשן לייענען דאס בדרך כלל אז די גאנצע עדה איז הייליג, אבער ווי מיר האבן גערעדט, עדה מיינט נישט דוקא יעדער איינציגער מענטש, אדער אפשר יא יעדער איינציגער מענטש אבער אלע מאל ווי זיי ווערן פארטראטן דורך די זקנים, ווי זיי ווערן געפירט דורך די זקני העדה, דורך די מענטשן וואס זענען אויף דער עדה. אלזא ס’איז מעגלעך אז ער זאגט, קוקט, מיר זענען אלע אונטער דער אויטאריטעט פון דער עדה קדושים, און הקב”ה איז מיט אונז אלעמען.

אלזא פארוואס טוט איר, דאס נשא, פארוואס טוט איר זיך מיט התנשאות? איך זוך אלע מאל דעם ריכטיגן ווארט דערפאר, פאר’ן זיך אויפהייבן, פאר’ן זיין העכער. פארוואס מיינט איר אז איר זענט העכער פון הקב”ה’ס קהל, הקב”ה’ס ציבור?

אלזא דאס איז דער זייער אלגעמיינער אנשטויס, און צו דעם, ס’זעט אויס אז אלע די זייטן, אלע די מענטשן, צי זיי זענען באזונדערע כתות אינערהאלב קרח’ס פארטיי, צי דאס איז עפעס וואס זיי שטימען אלע צו, זיי זאגן אין זייער אלגעמיינע ווערטער, משה און אהרן האבן צו פיל כח, זיי האבן צו פיל, פארוואס מיינען זיי אז זיי זענען בעסער פון אלעמען?

משה’ס ערשטע תשובה: ער פאלט אויף זיין פנים

איצט משה, ווי מיר האבן שוין געזען פריער, פאלט אויף זיין פנים. ער הערט און ער פאלט אויף זיין פנים, וואס דאס מיינט ווידער עפעס ווי, איך האב נישט וואס צו ענטפערן, דאס איז אפשר א מעשה פון ענוה, עפעס ווי ער שטייט נישט, זיי שטייען, יא? זיי שטייען און משה פאלט אויף זיין פנים, ער איז ווי, ווער בין איך, וואס טו איך דא?

אבער ער רעדט יא, און ער שטייט אויף — ס’שטייט נישט, נו ס’איז אפשר דא עפעס א חיסרון אין דער המשך דא — אבער ער שטייט אויף און ער רעדט צו קרח’ן און צו זיין גאנצער עדה, צו אלעמען אויף קרח’ס זייט, דער עדת קרח, ער רעדט צו זיי און ער גיט זיי א נסיון.

דער פארגעלייגטער נסיון: א פרוב דורך קטורת

א נסיון פון הקב”ה, נישט א מענטשלעכע באראטונג

דאס איז זייער אינטערעסאנט, אפשר דאס ערשטע מאל, אבער מיר האבן א נסיון. מיר האבן די מעשה פון א סוטה, וואס איז א ענלעכער מין נסיון, וואו דורך א קרבן וועט זיין א נסיון. און דאס איז אויך א נסיון. משה לייגט פאר א פרוב דורך א נסיון — לאמיר זען ווער ס’איז גערעכט.

און ער זאגט, לאמיר זען, אין דער פרי וועלן מיר זען, הקב”ה וועט ווייזן ווער איז דער וואס ער האט אויסגעקליבן, ווער איז טאקע הייליג, וועמען האט ער אויסגעקליבן, וועמען האט ער מקרב געווען צו זיך. און ער לייגט פאר א נסיון: דאס איז וואס איר וועט טון, איר וועט נעמען מחתות, איר וועט נעמען כלים וואו מ’לייגט אריין פייער, וואו מ’לייגט אריין קטורת, איר וועט אריינלייגן פייער, איר וועט אריינלייגן קטורת, איר אלע, איר אלע וועט דאס טון, און איר וועט זען, וועמען הקב”ה קלייבט אויס, ער איז דער הייליגער.

ער דרייט אום זייער רעטאריק קעגן זיי

און ער ענדיגט מיט דער זעלבער לשון ווי זיי האבן אנגעהויבן. מיט אנדערע ווערטער, און ווי מיר וועלן זען, ער גייט אויס ברייטער אויף דעם אין דעם נעקסטן שטיק, ווען ער רעדט ספעציפיש צו בני לוי. פריער האט ער גערעדט צו אלעמען, אפשר אויך נישט פון לוי, יא? ס’זענען דא בפירוש מענטשן פון שבט ראובן דא, און פון אנדערע מענטשן, פון אנדערע שבטים אין בני ישראל.

אבער ער זעט אויס צו זאגן, לייגט פאר, קוקט, ס’איז דא קטורת. ער זאגט נישט וואס וועט פאסירן, מיר וועלן שפעטער זען ווען עפעס פאסירט, אבער ס’זעט אויס אז דער פשוט’ער נסיון איז, עפעס ווי, עס גייט צוריק ביז צו קין והבל. ווען מ’ברענגט א קרבן, איז דא א וועג צו וויסן צי הקב”ה נעמט אן עמיצנ’ס קרבן. און פארשטייט זיך, דער גאנצער ענין פון א כהן איז אז ער איז דער וואס איז מורשה צו ברענגען א קרבן. אלזא איר מענטשן טענה’ט אז איר זענט אויך מורשה — גוט, פרובירט עס אויס, לאמיר זען, פרובירט צו ברענגען א קרבן. וואס פאר א קרבן? קטורת. גוט, אבער איר וועט עס אויספרובירן.

משה’ס רעדע צו די לויים: “איר האט שוין א מעלה”

דאס ספר פון דער אויסקלייבונג פון לוי

און איצט פרובירט ער צו רעדן אויך ספעציפיש צו קרח, ספעציפיש צו לוי. און ער זאגט, און דאס איז ווידער זייער שייך צו דעם ספר, וואס דאס איז דער ספר וואו מיר האבן געהאט דעם אויסקלייבן פון לוי, און געבן לוי זייער תפקיד, יא? ס’איז נישט עפעס וואס מיר האבן געהאט אין פריערדיגע ספרים, כאטש נישט אויף דער זעלבער בפירוש’דיגער אופן, נישט באריכות.

און משה רעדט צו לוי און ער זאגט זיי, קוקט, הקב”ה, דער גאט פון ישראל, האט אייך שוין אפגעשיידט פון אלע אנדערע מענטשן כדי אייך מקרב צו זיין. אלזא איר זענט די וואס באדינען דעם משכן, איר זענט די וואס שטייען פאר דער עדה צו באדינען זיי, יא? מיט אנדערע ווערטער, איר באדינט פאר זיי, ווי מיר האבן געזען אסאך מאל, איר שטייט אנשטאט זיי, איר זענט זייער שליח אין דעם משכן. און איצט ווילט איר אויך כהונה?

דער סאציאלאגיע פון א מרידה פון דער עליטע

מיט אנדערע ווערטער, איר האט שוין לוי. אלזא דאס איז פארשטייט זיך וואס עס פאסירט אלע מאל, יעדער ווייסט, ס’איז קיין מאל נישט די אמת’ע נידעריגע קלאסן וואס שטעלן זיך קעגן דער עליטע, ס’איז אלע מאל א טייל פון דער עליטע וואס מיינען אז זיי האבן נישט גענוג כח, זיי האבן נישט גענוג כבוד, זיי האבן נישט גענוג, וואס פאר זכיות עס איז וואס זיי פאדערן.

אבער משה זאגט, קוקט, דאס איז בעיקר וואס ער זאגט, ער זאגט, איר פאדערט זכיות, אבער איר האט שוין זכיות, אלזא באמערקט אז איר זענט אויך שוין באפריווילעגירט.

“דאס איז נישט קעגן מיר, דאס איז קעגן הקב”ה”

און דערנאך ענדיגט ער, ער ענדיגט דאס קליינע רעדע מיט זאגן אז איר זענט נישט קעגן מיר, איר זענט קעגן הקב”ה. דאס איז דער גרויסער הכרזה וואס משה האט, אז דער רמב”ם ברענגט דעם שפעטערדיגן פסוק פון משה’ן אין דער פרשה, ווי א זייער אלגעמיינעם פסוק וועגן משה’ס גאנצער בשורה, זיין גאנצע שליחות, אלעס וואס ער טוט, אז ער טוט נישט זאכן אויף זיין אייגענעם נאמען, ער טוט זאכן אויף הקב”ה’ס נאמען.

אבער דאס איז וואס ער זאגט: איר, און אלעמען, איר האט זיך דא אויפגעקליבן קעגן הקב”ה, נישט קעגן מיר. וואס ווילט איר פון אהרן’ען? אהרן האט גארנישט געטון, הקב”ה האט אים אויסגעקליבן, ווי ער זאגט. און דאס איז פארשטייט זיך וואס זיין נסיון גייט וועגן, און צו ווייזן — דער נסיון איז געמיינט צו פאררוקן די שאלה, נישט פון א שאלה וואס מענטשן וועלן באראטן און דיסקוטירן, צו א שאלה וואס הקב”ה וועט באשליסן דורך ווייזן וועמענ’ס קרבן ער נעמט אן.

אלזא דאס איז וועגן די לויים.

דתן ואבירם’ס באזונדערע טענה: זיי ווייגערן זיך צו קומען

משה רופט, זיי ווייגערן זיך

איצט, מסתמא האט דאס נישט געענטפערט די שאלה פון דתן ואבירם, וואס זענען קינדער פון אליאב, קינדער פון ראובן. זיי זענען נישט, פאר זיי קען מען נישט זאגן אז זיי זענען לוי אאז”וו. אלזא ער פרובירט צו גיין רעדן צו זיי. ער רופט זיי. אנדערש ווי ביי קרח, וואו ער רעדט צו זיי דירעקט, מסתמא זענען זיי נישט געווען דארט, אדער ס’איז עפעס פאסירט אין צווישן. ער רופט זיי, אבער זיי קומען נישט. און זיי ענטפערן אליין, אדער דורך א שליח. זיי זאגן, מיר וועלן נישט קומען.

זיי דרייען אום די רעטאריק: “המעט”

און זיי ענטפערן אים, ס’איז זייער אינטערעסאנט, זיי ענטפערן אים מיט דער זעלבער לשון ווי ער האט געענטפערט צו לוי, יא? אז משה האט געזאגט המעט מכם, אלזא ס’איז דא רב, מעט, די גאנצע צייט, רב, רב, און דערנאך האט משה געזאגט המעט, איז עס ווייניג, איז עס צו קליין, וואס איר האט שוין באקומען? און דערנאך זאגן זיי צו משה’ן אויף דער זעלבער אופן, זיי זאגן, מעט, איז עס ווייניג וואס דו האסט אונז אנגעטון? אלזא דא זעט מען וואס זייער אמת’ער פראבלעם איז.

דער איבערקערעניש: מצרים ווערט “ארץ זבת חלב ודבש”

איז עס, איז עס א קליינע זאך, איז עס קליין אין דיינע אויגן, דער צרה וואס דו האסט אונז געמאכט? דו האסט אונז ארויסגענומען פון ארץ זבת חלב ודבש. און זיי האבן איבערגעדרייט דעם גאנצן ענין, יא? מצרים איז קיין מאל נישט גערופן געווארן ארץ זבת חלב ודבש. קיינער האט דאס נישט געמיינט. ס’זענען געווען אנדערע זאכן וואס מענטשן האבן זיך באקלאגט וועגן מצרים. מצרים און בני ישראל, מיר האבן גערעדט וועגן קישואים און אבטיחים אאז”וו. קיינער האט נישט געזאגט ארץ זבת חלב ודבש. דאס איז נישט געווען א באשרייבונג פון מצרים, דאס איז געווען א באשרייבונג פון ארץ כנען.

אבער דא זאגן זיי, קוק, דו האסט אונז ארויסגענומען פון ארץ זבת חלב ודבש, דו וועסט אונז אומברענגען אין דער מדבר. און איצט ווילסטו האבן כח איבער אונז, דו ווילסט תשתרר עלינו, דער זעלבער ענין ווי תתנשאו, יא? דו ווילסט זיין א שר, דו ווילסט זיין ווי א מאכט, א פירסט איבער אונז.

די באשולדיגונג: הבטחות וואס זענען נישט מקויים געווארן

דו האסט אונז נישט געבראכט צו ארץ זבת חלב ודבש, דו האסט אונז נישט געגעבן קיין נחלה, דו האסט אונז נישט געגעבן קיין לאנד מיט א פעלד, מיט א ווייגארטן, גארנישט. וואס פרובירסטו צו טון? דו פרובירסט אונז אויסצושטעכן די אויגן, אויסצוקראצן אונזערע אויגן. איך מיין דאס איז א משל צו זאגן אז משה נארט אונז, ער פארדעקט אונזערע אויגן, ווי מיר וואלטן געזאגט. זיי זאגן, העיני האנשים ההם תנקר — שטעכסטו אונז אויס די אויגן? מיר קענען זען וואס דו טוסט מיט אונז. מיר קומען נישט צו דיר.

אלזא דאס איז געווען זייער טענה. קרח האט געזאגט אז משה האט גענומען צו פיל כח. און די דתן ואבירם האבן געזאגט אז משה האט צוגעזאגט און נישט מקיים געווען. ער האט צוגעזאגט צו ברענגען אונז ארויס פון מצרים צו א בעסערן ארט. ס’שטעלט זיך ארויס ער האט אונז געבראכט צו א ערגערן ארט. און אפילו דאס קען ער אונז נישט צושטעלן. מיר וועלן אלע שטארבן אין דער מדבר.

משה’ס כעס און תפילה קעגן די מורדים

און איצט דא, משה איז אויפגערעגט. משה איז זייער אויפגערעגט, ער איז אין כעס. און ער בעט הקב”ה — און ווייל מיר האבן געזאגט אז דער נסיון וועט זיין הקב”ה, אויב הקב”ה נעמט אן זייער מנחה — אלזא בעט ער הקב”ה, נעם נישט אן זייער מנחה. אל תפן אל מנחתם, פונקט די לשון וואס מיר האבן גערעדט ווי וישע ה’, יא? הקב”ה, קער זיך נישט, קער זיך נישט צו זייער מנחה.

און משה זאגט, ער ענטפערט אויף זייער טענה קעגן אים, וואס זיי האבן געזאגט, אז קוק, ער דריקט זיי אונטער, יא? ער נעמט זיי ארויס פון ארץ זבת חלב ודבש צו א ערגערן ארט. און משה זאגט, האב איך עפעס גענומען פון זיי? איך האב נישט אפילו איין אייזל גענומען פון זיי. איך האב נישט געטון קיין שלעכטס צו קיינעם פון זיי. איך פרוביר זיי צו העלפן. ס’איז אמת אז ס’זענען דא שוועריגקייטן. און משה ענטפערט נישט אמאל, ער פארענטפערט זיך נישט וועגן דעם פאקט אז ער ברענגט זיי נישט צו ארץ כנען אאז”וו. אבער וואס ער טוט איז זאגן, זייער פארשטעלונג פון מיר ווי א מין דריקער, א מין מענטש וואס נעמט זיי נאר, נאר זוכט זיין אייגענעם טובה — דאס איז נישט ריכטיג. איך בין דא צו העלפן זיי. און איר ווייסט, אויב עס העלפט אדער עס העלפט נישט, דאס איז אין הקב”ה’ס הענט אין א געוויסן זין.

דער סדר פון דעם נסיון: 250 מחתות און די הויפט-פערזאנען

אלזא מיר קומען צוריק צום נסיון. אלזא משה גייט צוריק צו קרח, זאגט זיי דעם גענויעם פלאן אויף מארגן. איר וועט אלע קומען מארגן אינדערפרי. יעדער וועט ברענגען זיין מחתה. ער וועט אריינטאן קטורת. ער וועט דאס אלעס ברענגען פאר השם. 250 מענטשן, אלזא 250 מחתות. און אפשר האט משה אפילו צוגעגרייט די דאזיגע. ס’איז נישט קלאר פארוואס ער ציילט ווי פיל מחתות ס’זענען דא. און מיר וועלן ברענגען אהרן. אלזא ס’זענען דא 250 מענטשן. יעדער איינער מיינט ער איז, נו גוט, לאמיר אלע פרובירן. און אהרן וועט ברענגען. אלזא מסתמא זענען זיי די עיקר’דיגע, ריכטיג? דאס זענען די בעלי דברים פון דעם ויכוח. ס’איז אדער קרח אדער אהרן סוף כל סוף.

און דאס איז וואס זיי טוען. זיי פירן דורך וואס משה האט זיי ארויסגערופן צו טאן. יעדער ברענגט זיין מחתה. יעדער טוט אריין קטורת. זיי שטעלן זיך אלע פתח אהל מועד, וואס דאס איז דער ארט וואו מ’ברענגט אלע קרבנות. משה און אהרן שטייען דארט. קרח ברענגט אלעמען צו צוקוקן דעם מעשה.

דער כבוד פון השם באווייזט זיך: א השגחה פרטית

און וירא כבוד ה’ אל כל העדה. און דעמאלט ווערט דער כבוד פון השם נגלה. מיר האבן שוין געזען דעם זעלבן מצב אסאך מאל. דער כבוד פון השם ווערט נגלה. געוויינטלעך, אמאל איז דאס א גוטע זאך, ריכטיג? ווי מיר האבן געזען אין פרשת שמיני, דאס מיינט אז דער משכן האט כבוד ה’. אבער דאס מיינט אויך אז הקב”ה האט באמערקט, ריכטיג? ווי מיר האבן געזאגט, שטענדיג אין די דאזיגע מעשיות, הקב”ה גרייפט אריין אין א געוויסן פונקט און נעמט איבער דעם מצב. און ווען הקב”ה גרייפט אריין, געוויינטלעך אין אזעלכע מצבים מאכט עס ערגער. משה איז שטענדיג דער וואס מאכט גרינגער, מאכט בעסער. אפילו ווען ער איז אויפגעבראכט, אפילו ווען ער איז ויחר למשה מאד, משה האט נישט פארגעלייגט צו טאן עפעס אזוינס ווי וואס הקב”ה לייגט פאר, אבער הקב”ה האט פארגעלייגט עפעס אסאך מער ראדיקאלעס.

הקב”ה’ס פלאן צו פארטיליגן דעם גאנצן עדה

און הקב”ה רעדט צו משה און אהרן און ער זאגט זיי, ביטע באזונדערט אייך אפ פון דעם עדה. איך וועל זיי אלע פארטיליגן אין איין רגע. און משה און אהרן פאלן אויף זייערע פנימ’ער. און זיי בעטן אים, זיי טענה’ן, זיי זאגן, אל אלקי הרוחות לכל בשר. אלע רוחות פון יעדן בשר. דאס איז א לשון פאר מענטשלעך לעבן, פאר דער נשמה פון א מענטש. און זיי זאגן, איין מענטש זינדיגט און דו ביסט אין כעס אויפ’ן גאנצן עדה.

אלזא דא זעען מיר, הקב”ה’ס פלאן איז געווען צו הרג’ענען אלעמען, נישט נאר קרח און זיין חבורה. חוץ פון משה און אהרן, זייער ענלעך צו וואס ס’איז געווען ביים עגל, ריכטיג? וואו הקב”ה זאגט, איך וועל פון דיר מאכן א גרויס פאלק. הקב”ה וויל דא דאס זעלבע. ער זאגט, באזונדערט אייך אפ און אלע וועלן זיין טויט.

משה’ס טענה: נאר קרח איז שולדיג

אבער דעמאלט זאגט משה, וואס מיינט איר? ס’איז נאר קרח און זיין חבורה. און מסתמא איז דא א טענה, ריכטיג? ס’איז נישט סתם אז הקב”ה איז צו פיל אין כעס און זאגט, איך וועל הרג’ענען אלעמען. וואס עס טוט זיך איז מסתמא אז קרח האט איבערגערעדט רוב מענטשן, אדער לכל הפחות די חשוב’ע מענטשן פון דעם עדה, צו זיין אויף זיין זייט. אבער משה טענה’ט אז ס’איז נישט זייער שולד. ס’איז קלאר אז זיי ווערן אלע געפירט דורך קרח. אלזא זאלסט זיין אין כעס אויף קרח, נישט אויף זיי אלע.

און דעריבער, הקב”ה איז מסכים צו דעם כנראה. און דעריבער באקומען מיר א נייע בשורה. וידבר ה’ אל משה. און ער זאגט, אלזא איצט איז דער עדה שוין אויף דער זייט פון די וואס ווערן געראטעוועט. און מ’זאגט זיי, איר זאלט אייך אפטיילן. איר זאלט אויפשטיין פון ארום דעם משכן. זייער אינטערעסאנט. איך פרוב זיך צו דערמאנען, ס’איז דא נאך איינער וואס האט א משכן. אבער קרח און דתן און אבירם ווערט געזאגט אז זיי האבן א משכן, ווי אקעגן דעם משכן פון השם. אבער אלעמען זאל אוועקגיין פון דארט ווייל זיי וועלן פארטיליגט ווערן, אבער נישט אלע אנדערע.

משה גייט אנטקעגן דתן און אבירם ביי זייערע געצעלטן

אלזא דאס איז וואס עס טוט זיך. משה שטייט אויף און גייט ווידער צו דתן און אבירם. דעם גאנצן צייט זעען מיר אז קרח און זיינע מענטשן זענען נעבן משה. פתח אהל מועד, פארשטייט זיך, מאכט זינען. קרח איז געווען א לוי, אלזא ער איז געווען נאענט. אבער דתן און אבירם זענען ווייט. זיי זענען וואו שבט ראובן וואוינט. אלזא זיי זענען נישט אין דעם זעלבן ארט. דעריבער דארף משה גיין צו זיי. און אלע זקנים גייען נאך אים.

און משה רעדט צו די זקנים, רעדט צו דעם עדה. ער זאגט זיי, גייט אוועק, באזונדערט אייך אפ פון די געצעלטן פון די דאזיגע רשעים. רירט נישט אן קיין זאך פון זייערס ווייל איר וועט פארטיליגט ווערן, איר וועט שטארבן צוזאמען מיט זייערע חטאים. מיט אנדערע ווערטער, מ’דארף זיך טאקע אפטיילן. ווען מ’זאגט אפטיילן, מיינט דאס אז אויב עפעס שלעכטס פאסירט מיט זיי, אויב דו ביסט צופעליג דארט, קענסטו אויך כאפן א קלאפ דערפון. ס’איז נישט אזוי אז ווען ס’קומט א מכה אדער א שטראף, וועט דאס פאסירן אויף זייער ארט. אלזא אויב דו ביסט קלוג, וועסטו זיך אפרוקן פון דארט און דעמאלט וועסטו נישט האבן דעם פראבלעם.

דער מרידה פון דתן און אבירם

אלזא דאס טוען זיי. און זיי גייען אלע אוועק. אבער דתן און אבירם זענען מורדים. זיי קומען ארויס, זיי שטעלן זיך פתח אהליהם, וואס ווידער, דאס איז דער ארט וואו מ’שטעלט זיך ווען מ’מאכט אן אפיציעלע שטעלונג. זיי שטייען דארט מיט זייערע ווייבער, מיט זייערע קינדער, מיט זייערע עלטערע קינדער, מיט זייערע קלענערע קינדער, און זיי האבן נישט קיין מורא. זיי זאגן, נו גוט, מיר זענען דא.

משה’ס לעצטע ארויסרוף: א נאטירלעכער טויט אדער א ג-טלעכער נס

און דא גיט משה זיין לעצטע דרשה, זיין לעצטע ארויסרוף אויף דעם. און ער זאגט, איצט וועט איר וויסן אז השם האט מיר געשיקט צו טאן אלעס וואס איך האב געטאן, ריכטיג? אלזא מיר זעען אז זיי האבן אלעס אנגעפאכטן. ווי מיר זעען, זיי האבן אנגעפאכטן אז ער האט זיי ארויסגעפירט פון מצרים, זיי האבן אנגעפאכטן אז ער האט זיי געמאכט פאר א פאלק, זיי האבן אלעס אנגעפאכטן. ער האט געזאגט, איר וועט זען אז השם האט מיר געשיקט. איך האב דאס נישט אויסגעטראכט. דאס איז נישט פון מיין הארץ. איך האב גארנישט אויסגעטראכט.

דער נסיון: אויב זיי שטארבן ווי אלע מענטשן

און מיר וועלן זען אזוי, אויב די דאזיגע מענטשן שטארבן ווי יעדער מענטש שטארבט, יעדער שטארבט דאך, ריכטיג? אלזא דער עובדא אז מענטשן שטארבן, דאס באווייזט גארנישט. און איך מיין אז דאס איז זייער קלאר א רמז אויף וואס ס’איז געווען פריער ביי די מרגלים. ווייל די מרגלים זענען טאקע געשטארבן ווי יעדער מענטש, ריכטיג? ווי עס שטייט, זיי וועלן שטארבן אין מדבר, ס’וועט נעמען 40 יאר, אבער ס’שטייט נישט אז איינער, חוץ פון עטלעכע מענטשן, מוציאי דבת הארץ רעה, אבער אפילו זיי, ס’שטייט נישט גענוי ווען זיי זענען געשטארבן.

און דער עיקר מעשה פון דעם מדבר איז אז זיי זענען אלע געשטארבן, ס’האט גענומען צייט, זיי זענען געבליבן נאך א דור, און דאס איז ביז דער פריערדיגער דור איז אויסגעגאנגען. אבער זיי זענען אלע געשטארבן, בעיקר. כמות כל אדם, ופקודת כל אדם, יעדער איז געשטארבן, איר ווייסט, אויף דעם אופן ווי אלע מענטשן שטארבן.

אבער, משה זאגט, דאס באווייזט נישט ממש — אלזא דאס באווייזט נישט, נו גוט, ס’איז באוויזן געווארן, ס’איז בעיקר וואס זיי האבן געזאגט, אז איך קען זיי נישט ברענגען קיין ארץ ישראל. אלזא, זיי האבן כמעט באקומען וואס זיי האבן פארויסגעזאגט. פארשטייט זיך, ס’ווערט דערציילט ווי א שטראף פאר א חטא, אבער דאס איז בעיקר וואס — קיינער האט נישט ממש באוויזן אז זיין זייט איז ריכטיג.

אויב השם באשאפט עפעס נייעס

משה זאגט, איצט, אויב דאס וועט פאסירן, דעמאלט לא ה’ שלחני, איר האט רעכט, השם האט מיר נישט געשיקט. אבער, אויב השם וועט טאן עפעס נייעס, און דאס איז, אויב ער וועט באשאפן א באשאפונג — אם בריאה יברא ה’ — איך ווייס נישט אויב דאס מיינט דוקא עפעס זייער עקסטרעם, ווי בראשית ברא אלקים, וואס דאס מיינט באשאפן. אבער, דער עיקר איז, אויב ס’וועט זיין עפעס נייעס, עפעס וואס איז נישט ווי דער רגיל’ער באשאפונג, דאס איז מסתמא דער קלארסטער ארט וואס מ’קען געפינען אין דער תורה פאר דעם מושג פון א חילוק צווישן וואס מיר רופן דעם נאטירלעכן גאנג פון זאכן און א נסיות’דיגן גאנג, אדער עפעס וואס מ’קען ישר צושרייבן צו הקב”ה, ריכטיג? אם בריאה יברא ה’.

אויב ער וועט טאן עפעס, און וואס וועט ער טאן? די ערד וועט עפענען איר מויל, און אראפשלינגען זיי, און אלעס וואס געהערט צו זיי. זיי וועלן גלייך אראפגיין, לעבעדיגערהייט, אין שאול. שאול איז וואו טויטע מענטשן גייען, אונטער דער ערד ערגעץ, וואו דאס איז. דעמאלט וועט איר וויסן אז די דאזיגע מענטשן האבן געלעסטערט קעגן הקב”ה. נישט קעגן מיר, קעגן הקב”ה.

די ערד עפנט זיך און שלינגט אראפ די מורדים

און דאס איז גענוי וואס ס’איז געשען. ווי ער ענדיגט צו רעדן, עפנט די ערד איר מויל, זי שפאלט זיך, זי עפנט איר מויל, זי שלינגט זיי אראפ, זייערע הייזער, מיינענדיג זייער הויזגעזינד, אלע זייערע מענטשן, אלע זייערע זאכן, אלעס גייט אראפ אין שאול, און דעמאלט פארדעקט זי זיי, די ערד פארדעקט זיי, זיי ווערן פארלוירן. זיי זענען ארויס פון דעם עדה, זיי ווערן פארלוירן.

און דעמאלט לויפן אלע מענטשן ארום אוועק פון דעם גרויסן קול, פון דעם גרויסן רעש פון דער ערד וואס עפנט זיך, אדער א מין ערד-ציטערניש, אדער וואס גענוי, ווי גענוי מ’זאל דאס באשרייבן. און זיי, ווייל זיי פארשטייען אז דאס איז א געפערלעכער ארט.

א פייער פארצערט די 250 מענטשן וואס האבן מקריב געווען קטורת

און דעמאלט, אלזא דאס איז וואס פאסירט מיט קרח, מיט קרח און דתן און אבירם. דערנאך, די 250 מענטשן, א פייער קומט ארויס מאת ה’, פון דעם מזבח, דאס מיינט פון וואו, ווי מאת ה’, פון וואו השם איז, כבוד ה’, און עס פארטיליגט, עס פארצערט, מיינענדיג פארטיליגט אדער פארברענט די 250 מענטשן.

דאס איז פארשטייט זיך זייער ענלעך צו וואס ס’איז געשען מיט נדב און אביהוא, וואס זענען פארברענט געווארן. אלזא, מסתמא, דאס איז וואס ס’פאסירט באמת. מיר האבן ערשט געהאט — אז מיר האבן דאס נישט געהאט ביז איצט. מ’האט זיי נישט געדרויט מיט שטארבן. מ’האט זיי נישט, מ’האט זיי נאר געדרויט אז השם וועט נישט מקבל זיין זייער קרבן. אבער מסתמא, ווען מ’שפילט זיך מיט פייער, ווען השם איז נישט מקבל דיין קרבן, לכל הפחות ווען ס’איז אויף אן אופן פון א ארויסרוף און דאס אלעס, אלזא דאס איז וואס וועט פאסירן. וואס וועט פאסירן איז, מ’וועט געהרג’עט ווערן.

סוף און המשך

אלזא דאס איז דער סוף פון דעם פרק. און מיר וועלן זען, ס’איז דא א המשך צו דעם מעשה. און איך בין נישט זיכער אז דער פרק האט געדארפט אפגעשטעלט ווערן דא, אדער מסתמא נישט, וואס זיכער האט עס געדארפט גיין ביז דא, אבער לאמיר, מיר וועלן פאלגן דעם חלוקת הפרקים פאר היינט.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום: במדבר פרק ט”ז — מר…
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום: במדבר פרק ט”ז — מרד קרח

סקירה כללית

במדבר פרק ט”ז (המשתרע אל תוך פרק י”ז) מתאר את מחלוקת קרח — האתגר המשמעותי והמפורש ביותר כנגד ההנהגה בספר במדבר. בעוד שכל האתגרים בספר במדבר הם ביסודם אתגרים כנגד ההנהגה, זהו הישיר ביותר: קרח מכריז במפורש שכהונת אהרן אינה לגיטימית. בהתאם לכך, התגובה האלוקית היא הקיצונית והמכוונת ביותר מבין כל המרידות, מה שמדגיש את חומרת האתגר הזה. הסיפור מתפרש בשלושה מימדים: (1) המעשים שנקטו המורדים, (2) הטיעונים הרטוריים והוויכוחים משני הצדדים, ו-(3) התערבות ה’ לאישוש מעמדם של משה ואהרן.

תיאור הפתיחה של המרד (ט”ז:א–ב)

הפרק נפתח ב“וַיִּקַּח קֹרַח” — פועל ללא מושא ישיר ברור. המפרשים כולם מתחבטים במשמעות “ויקח” כאן. ככל הנראה הכוונה היא שקרח גיבש סיעה או מפלגה לעמוד כנגד משה, כפי שהפסוק הבא מבהיר: *”וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה”* — הם התקהלו בהתנגדות.

הטקסט מספק רשימה מפורטת עם ייחוסים, באופן האופייני לסגנון ספר במדבר של מפקדים ורשימות. שלוש קבוצות מרכיבות את המרד:

1. קרח — בן יצהר בן קהת בן לוי (לוי)

2. דתן, אבירם (בני אליאב), ואון בן פלת — כולם משבט ראובן

3. מאתיים וחמישים איש מבני ישראל — אך לא אנשים פשוטים. הם מתוארים כ*נְשִׂיאֵי עֵדָה* (נשיאי העדה), *קְרִאֵי מוֹעֵד* (אלה ש”נקראים” — בהקבלה ל*מִקְרָאֵי עֵדָה* שהוזכרו קודם), ו*אַנְשֵׁי שֵׁם* (אנשים בעלי שם, ששמותיהם ידועים). אלה הם חלק מפורש ממבנה ההנהגה הקיים, מה שהופך את זה לאתגר מתוך ההנהגה כנגד ההנהגה.

טענת הפתיחה של המורדים (ט”ז:ג)

המורדים פותחים ב“רַב לָכֶם” — “יותר מדי לכם!” הם טוענים: *”כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים”* — כל העדה כולם קדושים. אולם, בהתחשב בשימוש העקבי במונח *עדה* לאורך הספר, אין זה בהכרח אומר כל יחיד ויחיד. ה*עדה* תמיד מיוצגת ומונהגת דרך זקניה ומנהיגיה (*זִקְנֵי הָעֵדָה*). כך שייתכן שקרח אומר: כולנו, שתחת סמכות העדה, קדושים, ה’ בתוך כולנו — אז מדוע אתם (*תִּשְׂתָּנְאוּ*) מתנשאים מעל קהל ה’ (*קָהָל*)?

זהו האתגר הכללי שכל הסיעות מסכימות עליו: למשה ואהרן יש יותר מדי כוח והם מתנהגים כאילו הם עליונים.

תגובתו הראשונית של משה והמבחן המוצע (ט”ז:ד–ז)

משה נופל על פניו — ייתכן שזה מעשה של ענווה, מחווה של “מי אני?” הוא אינו עומד בהתנגדות; הם עומדים (*וַיָּקֻמוּ*) בעוד הוא נופל. אך אז הוא מדבר.

הוא פונה אל קרח ואל כל עדתו (*כָּל עֲדָתוֹ*) ומציע מבחן — בדומה לסוטה, שבה הבאת קרבן משמשת כמבחן אלוקי. המבחן: קחו *מחתות* (מחתות אש), שימו בהן אש ו*קטורת*, וה’ יראה את מי בחר. מי שה’ יקבל — אותו אדם הוא הקדוש.

ההיגיון מתחבר חזרה לקין והבל: *”וַיִּשַׁע ה’ אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ, וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה.”* כשמביאים קרבן, יש דרך לדעת אם הקב”ה מקבל אותו. מכיוון שכל מהותו של כהן היא שהוא מוסמך להקריב קרבנות, המבחן פשוט: אתם טוענים שגם אתם מוסמכים? נסו. הביאו קטורת ותראו מה יקרה.

משה חותם באותו ביטוי שהמורדים השתמשו בו: “רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי” — מחזיר להם את הרטוריקה שלהם עצמם.

תובנה מרכזית: המבחן מתוכנן להעביר את המחלוקת מדיון אנושי להכרעה אלוקית — להוציא אותה מתחום הוויכוח ולהניח אותה בידי הקב”ה.

נאום משה ללויים באופן ספציפי (ט”ז:ח–י”א)

משה פונה כעת ללויים ישירות, מה שמתאים מכיוון שספר במדבר הוא הספר שבו הלויים נבחרו וקיבלו את תפקידם. הוא מזכיר להם: ה’ כבר הבדיל אתכם מכל ישראל, קירב אתכם, נתן לכם עבודה במשכן. אתם עומדים לפני העדה ומשרתים בשמם כשליחיהם. ועכשיו אתם רוצים גם כהונה?

תובנה סוציולוגית מרכזית: לעולם לא המעמדות הנמוכים באמת הם שקמים נגד האליטות — תמיד זו קבוצת תת-אליטה שמרגישה שאין לה מספיק כוח או כבוד. משה מצביע על כך שהלויים כבר זוכים למעמד מיוחד; הם דורשים עוד זכויות בלי להכיר במה שכבר יש להם.

משה מסיים באמירה תיאולוגית מכרעת: המרד שלכם אינו נגדי אלא נגד ה’. אהרן לא עשה דבר מעצמו — ה’ בחר בו. פסוק זה מצוטט מאוחר יותר על ידי הרמב”ם כאמירה יסודית על כל שליחותו של משה: הוא מעולם לא פעל בשם עצמו אלא רק בשם ה’.

טענתם הנפרדת של דתן ואבירם (ט”ז:י”ב–י”ד)

טיעונו של משה ללויים אינו מתייחס לדתן ואבירם, שהם מראובן ולא מלוי. הוא קורא להם, אך הם מסרבים לבוא — “לֹא נַעֲלֶה” (לא נעלה).

תשובתם משקפת את הרטוריקה של משה עצמו. משה אמר ללויים *”הַמְעַט מִכֶּם”* (האם מעט לכם?), ודתן ואבירם מחזירים לו את אותה מילה: *”הַמְעַט”* — האם מעט מה שעשית לנו?

טענתם שונה מהותית מטענת קרח. הם מעלים שתי טענות:

1. משה הוציא אותם מארץ זבת חלב ודבש כדי להמית אותם במדבר. זהו היפוך רטורי מרשים ומכוון — *אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ* היה תמיד תיאור של כנען, מעולם לא של מצרים. תלונות קודמות על מצרים (בבהעלותך) התייחסו למאכלים ספציפיים — קישואים, אבטיחים וכו’ — אך אף אחד מעולם לא כינה את מצרים “ארץ זבת חלב ודבש.” דתן ואבירם הופכים את התסריט במכוון, מיישמים את שפת הארץ המובטחת על מצרים כדי למקסם את העוצמה הרטורית של האשמתם.

2. משה לא עמד בהבטחותיו. הוא לא הביא אותם לארץ המובטחת, לא נתן להם *נחלה*, שדות או כרמים. ועכשיו הוא רוצה להיות *שר* (שליט) עליהם — *תִּשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ*, אותו מושג כמו *תִּשְׂתָּנְאוּ*.

הביטוי שלהם “הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר” — “האם את עיני האנשים ההם תנקר?” — הוא ביטוי שמשמעותו שמשה מנסה לרמות אותם, לעוור אותם מלראות את המציאות. המקבילה של “למשוך צמר על העיניים”: אנחנו רואים מה אתה עושה, ואנחנו מסרבים לבוא.

שני האתגרים הנפרדים

הפרק חושף אפוא שתי טרוניות נפרדות המאוחדות תחת מרד אחד:

קרח והלויים: משה ואהרן לקחו יותר מדי *כוח וסמכות דתית* — הכהונה לא צריכה להיות בלעדית.

דתן ואבירם (ראובן): משה *הבטיח ולא קיים* — הוא הוציא אותם ממצרים אך נכשל בהבאתם לארץ, ועכשיו מבקש לשלוט בהם.

כעסו ותפילתו של משה (ט”ז:ט”ו)

משה כועס מאוד (וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד). הוא פונה אל ה’ ומבקש: אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם — “אל תפן אל מנחתם.” זו בדיוק השפה של סיפור קין והבל, שבו וַיִּשַׁע ה’ תיאר את הקב”ה פונה אל/מקבל קרבן. משה מפעיל את אותה מסגרת.

בתגובה להאשמתם שהוא מדכא, משה מגן על עצמו באופן מינימלי: “לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם.” הוא אינו מנסה להצדיק את הכישלון להגיע לארץ ישראל. הנקודה היחידה שלו היא שהתיאור שלו כמדכא הפועל לטובת עצמו הוא שקרי — הוא שם כדי לעזור להם.

המבחן מתקיים (ט”ז:ט”ז–י”ט)

משה מורה לקבוצת קרח על הנוהל המדויק: מחר בבוקר, כל אחד ממאתיים וחמישים האיש יביא את מַחְתָּתוֹ עם קטורת לפני ה’. קרח ואהרן מובלטים כצדדים העיקריים של הוויכוח — השאלה הסופית היא מי מהם הוא הכהן הלגיטימי. מאתיים וחמישים מבצעים: כל אחד מביא את מחתתו, שם עליה קטורת, ועומד בפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, המקום שבו כל הקרבנות מובאים. קרח מקהיל את כל העדה לצפות.

התערבות ה’ והשתדלות משה (ט”ז:י”ט–כ”ד)

וַיֵּרָא כְבוֹד ה’ אֶל כָּל הָעֵדָה — כבוד ה’ נראה. מוטיב זה חוזר לאורך ספר במדבר. לעתים הוא מסמן דבר חיובי (כמו בפרשת שמיני, המעיד על נוכחות ה’ במשכן), אך בסיפורי המרידות הללו הוא מסמן שהקב”ה שם לב ומתערב — וכשהקב”ה מתערב במצבים אלה, הדברים בדרך כלל מחמירים, לא משתפרים. משה הוא תמיד זה שמקל את העונש. אפילו כשמשה זועם, הוא מעולם לא מציע דבר קיצוני כמו מה שהקב”ה מציע.

הקב”ה אומר למשה ואהרן: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע — “היבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע.” זה מקביל מאוד לאירוע חטא העגל, שבו הקב”ה הציע באופן דומה להשמיד את כולם ולעשות ממשה גוי גדול.

משה ואהרן נופלים על פניהם ומתחננים: אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר — “אל אלהי הרוחות לכל בשר” — ביטוי המזכיר את קדושת כל נשמה אנושית. טענתם: הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף — “האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?” ההיגיון של כעס ה’ הוא שקרח שכנע את רוב האנשים החשובים להצטרף אליו. אך משה טוען שהם נגררים, לא מסיתים — האשמה שייכת לקרח לבדו.

הקב”ה מקבל כנראה את הטיעון הזה. דיבור אלוקי חדש בא (וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה), המורה לעדה להתרחק ממשכן קרח, דתן ואבירם. ראוי לציין שזהו אחד המקומות היחידים שבהם אדם פרטי מתואר כבעל מִשְׁכָּן — כאילו קרח הקים משכן מתחרה כנגד משכן ה’. ההוראה מעשית: העונש יהיה מקומי, כך שכל מי שנוכח פיזית ייתפס בו. ההיבדלות עניינה יציאה מאזור הסכנה.

העימות עם דתן ואבירם (ט”ז:כ”ה–כ”ז)

משה חייב לנסוע פיזית אל דתן ואבירם כי הם רחוקים גיאוגרפית — קרח, כלוי, היה ליד אוהל מועד, אך דתן ואבירם חונים עם שבט ראובן. זקני ישראל הולכים אחרי משה. הוא מזהיר את העדה להתרחק מאוהלי האנשים הרשעים הללו ולא לגעת בשום דבר השייך להם, פן ייספו בכל חטאותיהם.

דתן ואבירם נשארים מתריסים. הם יוצאים ועומדים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם — בפתח אוהליהם — תנוחה של נקיטת עמדה רשמית. הם עומדים עם נשותיהם, בניהם הגדולים ובניהם הקטנים, ללא פחד.

הכרזתו האחרונה של משה וההבחנה בין טבע לנס (ט”ז:כ”ח–ל’)

משה נושא את הכרזתו השיאית: בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה’ שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי — “בזאת תדעון כי ה’ שלחני לעשות את כל המעשים האלה, כי לא מלבי.” זה מגיב למכלול אתגריהם — נגד היציאה ממצרים, נגד כהונת אהרן, נגד הכל.

משה מציב מבחן ברור: אם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה — כמות כל האדם, עם פקודת כל האדם — אז ה’ לא שלחני. זה מובן כהתייחסות ממוקדת לאירוע המרגלים, שבו העונש היה שהדור ימות במדבר. אך עונש זה התפרש באופן טבעי על פני ארבעים שנה — כְּמוֹת כָּל אָדָם — אנשים פשוט מתו כדרך שאנשים מתים. אף צד לא הוכח כצודק באופן חד-משמעי מאותה תוצאה; המורדים למעשה קיבלו את מה שחזו (מוות במדבר), גם אם הדבר הוצג כעונש.

אבלאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה’ — אם ה’ יברא בריאה חדשה. זהו אולי המקום הברור ביותר בתורה המנסח את ההבחנה בין מהלך הטבע הרגיל לבין התערבות אלוקית ישירה וניסית — דבר שניתן לייחסו ישירות ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים לקב”ה. האות הספציפי: האדמה תפתח את פיה, תבלע אותם חיים עם כל רכושם, והם ירדו חיים לשְׁאוֹל (עולם המתים).

האדמה בולעת אותם; אש אוכלת את המאתיים וחמישים (ט”ז:ל”א–ל”ה)

ברגע שמשה מסיים לדבר, האדמה נבקעת, בולעת את קרח, דתן ואבירם — את בתיהם, כל אנשיהם, כל רכושם. האדמה מכסה עליהם; וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל — הם אבדו מתוך הקהל. האנשים מסביב נסים מקול רעש האדמה המפחיד.

בנפרד, אֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה’ — מנוכחות ה’ (קודש הקודשים או מקום שבו השכינה שורה) — ואוכלת את מאתיים וחמישים האיש שהקריבו את הקטורת. זה מקביל ישירות לנדב ואביהוא, שגם הם הביאו קטורת ונאכלו באש.

תצפית חשובה: מאתיים וחמישים האיש מעולם לא אוימו במפורש במוות. המבחן המוצהר היה רק האם ה’ יקבל את קרבנם או לא. אך התוצאה מגלה שכאשר “משחקים באש” — כאשר מביאים קרבן בלתי מורשה ברוח של אתגר והקב”ה דוחה אותו — התוצאה היא מוות. הפער בין התנאים המוצהרים של המבחן לבין התוצאה בפועל הוא משמעותי.

הערה על חלוקת הפרקים

חלוקת הפרקים בנקודה זו היא מלאכותית במידת מה — הסיפור ממשיך בבירור אל תוך פרק י”ז, וחלוקת הפרקים כנראה לא הייתה צריכה להיפסק כאן, אם כי בוודאי הייתה צריכה לכלול את הכל עד לנקודה זו.


תמלול מלא 📝

במדבר פרק ט”ז: מרד קורח

מבוא: האתגר המשמעותי ביותר למנהיגות

אנחנו עוסקים בבמדבר פרק ט”ז. זהו הפרק, וגם הפרק הבא במידה מסוימת. אני לא בטוח שחלוקת הפרקים נעשתה במקום הנכון, אבל בכל מקרה הפרק הזה והפרק הבא עוסקים במה שידוע כמחלוקת קורח, שקמה נגד משה, ובפרט נגד אהרן ותפקידו ככהן.

כנראה שזהו האתגר המשמעותי ביותר — כפי שדיברנו, במובן מסוים כל האתגרים בספר במדבר הם אתגרים נגד המנהיגות. זה אולי האתגר הכי מפורש נגד המנהיגות, נכון? קורח אומר בצורה מאוד מפורשת שמנהיגותו של אהרן, כהונתו של אהרן, הכהונה של אהרן — אינה לגיטימית.

וגם נראה שיש כאן את התגובה הקיצונית ביותר. התגובה לקורח נראית כתגובה הכי קיצונית, הכי מכוונת וקיצונית מכל האתגרים הללו, וזו סיבה נוספת לחשוב שהאתגר הזה היה משמעותי יותר, או אולי אחד המרדים או האתגרים החשובים ביותר למנהיגות שהיו בספר במדבר.

מבנה הסיפור

הדברים מתוארים בהרחבה רבה ובשלבים שונים, הן שלבי פעולה — מה עשה קורח, מה עשו אנשים אחרים שהיו עמו, חלק מהסיעה שלו או סיעות שונות שהצטרפו למפלגתו. וגם דיונים וויכוחים שונים.

זהו מאפיין של כל האתגרים הללו, כפי שכבר דנתי פעם. משה לא רק משתמש בכוח. יש לו גם רטוריקה. יש טיעונים משני הצדדים. ואז גם שאלת העונש או תגובת ה’. הקב”ה תמיד מתערב בשלב מסוים ומראה מי צודק, ובעצם מגבה את משה, מגבה את אהרן וכן הלאה.

אבל אלה שלושת הדברים, ולכל אחד מהם יש כפילויות שונות ושלבים שונים, או איך שלא נבין את הסיפור שחוזר על עצמו או הולך הלוך ושוב. אז ננסה ללכת לפי סדר הפרק ולעבור על מה שכתוב.

הפתיחה: ויקח קורח — היווצרות המרד

הפועל הבעייתי

קודם כל מתואר, ניתן לנו תיאור כללי מאוד של המרד, וזה נקרא ויקח קורח. לא כתוב, אין מושא לפועל הזה בדיוק. ויקח — את מי לקח? וכנראה שזהו מושא שהמפרשים יתקשו בו, אבל כנראה שזהו פועל שמנסה לומר שהוא הפך לסיעה, הפך למפלגה, לעמוד נגד משה. כפי שנאמר בפסוק הבא, הם נאספו נגד משה, נאספו לעמוד בהתנגדות למשה.

שלוש קבוצות המורדים

אז מה שיש לנו זו רשימה, ורשימה שיש בה גם חלק מהמאפיינים של ספר במדבר, במובן של מתן ייחוסים ורשימות ומפקד של הכל.

אז יש לנו את קורח עם כל הייחוס שלו — בן יצהר בן קהת בן לוי. ואז יש לנו שני אנשים נוספים, דתן ואבירם בני אליאב, ואון בן פלת. כל אלה בני ראובן, והם עומדים, יעמדו מול משה יחד עם קבוצה שלישית.

אז יש את קורח, יש את שני האחים האלה ועוד אדם אחד מראובן, ואז יש קבוצה שלישית, עוד אנשים מבני ישראל, באופן כללי מבני ישראל, מאתיים וחמישים נשיאי עדה מבני ישראל. זה כמו שדיברנו, יש את העדה. אז אלה המנהיגים, הנשיאים של העדה.

המנהיגות מאתגרת את המנהיגות

אלה האנשים שנקראו, נכון? זוכרים שהיו לנו קודם אנשים שנקראים קריאי עדה. אלה מהאנשים שנקראים. אז מהזקנים, אנשי שם, אנשים כמו שאמרנו, הם קריאי עדה, נכון? היו לנו קודם רשימות של אנשים שהיו אחראים על המפקד וכדומה. אנשים ששמם ידוע, אלה לא סתם אנשים אקראיים, אלה אנשים שהם במפורש חלק מהמנהיגות ממש, והם אלה שמאתגרים את המנהיגות ואת מעמדם של משה ואהרן.

טענת הפתיחה של המורדים: “רב לכם”

וזו ההצהרה הראשונה שלהם, ונראה שיש תגובה באותה רטוריקה או באותה שפה. ההצהרה הראשונה שלהם מתחילה ברב לכם. מספיק, דיברתם הרבה. כולנו, כל העדה כולם קדושים.

אנשים בדרך כלל קוראים את זה כאילו כל הקהילה קדושה, אבל כפי שדנו, עדה לא בהכרח תמיד אומרת כל אדם ואדם, או אולי גם כל אדם ואדם אבל תמיד כפי שהם מיוצגים על ידי הזקנים, כפי שהם מונהגים על ידי זקני העדה, על ידי האנשים שאחראים על העדה. אז ייתכן שהוא אומר, תראו, כולנו תחת הסמכות הזו של העדה הקדושה וה’ עם כולנו.

אז למה אתם, הנשיאות הזו, למה אתם נוהגים בהתנשאות? אני תמיד מחפש את המונח הנכון לזה, להיות מורם, להיות גבוה יותר. למה אתם חושבים שאתם גבוהים מקהל ה’, מקהילת ה’?

אז זהו האתגר הכללי מאוד, ולזה, נראה שכל הצדדים האלה, כל האנשים האלה, בין אם הם סיעות נפרדות בתוך מפלגת קורח, בין אם כולם מסכימים על זה, הם אומרים במונחים כלליים מאוד — למשה ולאהרן יש יותר מדי כוח, יש להם יותר מדי, למה הם חושבים שהם טובים מכולם?

תגובתו הראשונית של משה: נפילה על פניו

עכשיו משה, כפי שראינו קודם, נופל על פניו. הוא שומע ונופל על פניו, שוב, מה שאומר משהו כמו — אין לי מה לענות, זו אולי מעשה של ענווה, משהו כמו שהוא לא עומד, הם עומדים, נכון? הם עומדים ומשה נופל על פניו, הוא כאילו — מי אני, מה אני עושה כאן?

אבל הוא כן מדבר, והוא קם, לא כתוב, טוב, יש כאן אולי חוסר רציפות מסוים, אבל הוא קם ומדבר אל קורח ואל כל עדתו, אל כולם שבצד של קורח, עדת קורח, הוא מדבר אליהם ונותן להם מבחן.

המבחן המוצע: מבחן בקטורת

מבחן אלוקי, לא דיון אנושי

זה מאוד מעניין, אולי הפעם הראשונה, אבל יש לנו מבחן. יש לנו את סיפור הסוטה, שהוא סוג דומה של מבחן, שבאמצעות קרבן יש מבחן, וגם כאן יש מבחן. משה מציע ניסיון על ידי מבחן — בואו נראה מי צודק.

והוא אומר, בואו נראה, בבוקר נראה, ה’ יראה מי זה שהוא בחר, מי באמת קדוש, את מי בחר, את מי קירב אליו. והוא מציע מבחן — זה מה שתעשו: תיקחו מחתות, תיקחו כלים שבהם שמים אש, שבהם שמים קטורת, תשימו אש, תשימו קטורת, כולכם, כולכם תעשו את זה, ותראו — מי שה’ יבחר, הוא הקדוש.

הפניית הרטוריקה שלהם נגדם

והוא מסיים באותו אופן שהם התחילו, כלומר, וכפי שנראה, הוא מרחיב על זה בחלק הבא, כשהוא מדבר ספציפית לבני לוי. קודם הוא דיבר לכולם, אולי גם לא מלוי, נכון? אז היו כאן במפורש אנשים משבט ראובן, ומאנשים אחרים, משבטים אחרים בבני ישראל.

אבל נראה שהוא אומר, מציע, תראו, יש קטורת. הוא לא אומר מה יקרה, נראה אחר כך כשמשהו קורה, אבל נראה שהמבחן הפשוט הוא משהו כמו — חוזר עד לקין והבל. כשמביאים קרבן, יש דרך לדעת אם הקב”ה מקבל את הקרבן של מישהו, וכמובן שכל העניין של כהן הוא שהוא זה שמוסמך להקריב קרבן. אז אתם טוענים שגם אתם מוסמכים — בסדר, נסו, בואו נראה, נסו להקריב קרבן. איזה קרבן? קטורת. בסדר, אבל תנסו.

נאום משה ללויים: “כבר יש לכם זכות”

ספר בחירת לוי

ועכשיו הוא מנסה לדבר גם ספציפית לקורח, ספציפית ללוי, והוא אומר, וזה שוב מאוד שייך לספר הזה, שזהו הספר שבו הייתה בחירת לוי, ומתן התפקיד ללוי, נכון? זה לא משהו שהיה לנו בספרים קודמים, לפחות לא באותו אופן מפורש, לא בהרחבה.

ומשה מדבר ללוי ואומר להם, תראו, ה’ אלוקי ישראל כבר הבדיל אתכם מכל שאר העם לקרב אתכם, אז אתם אלה שמשרתים במשכן, אתם אלה שעומדים לפני העדה לשרתם, נכון? כלומר, אתם משרתים בשבילם, כפי שראינו פעמים רבות, אתם עומדים במקומם, אתם השליח שלהם במשכן, ועכשיו אתם רוצים גם כהונה?

הסוציולוגיה של מרד האליטה

כלומר, כבר יש לכם את הלוויה, אז זה כמובן מה שתמיד קורה. כולם יודעים — אף פעם לא המעמדות הנמוכים באמת הם אלה שקמים נגד האליטות, תמיד זו תת-קבוצה כלשהי של האליטה שחושבת שאין לה מספיק כוח, אין לה מספיק כבוד, אין לה מספיק מכל הזכויות שהם דורשים.

אבל משה אומר, תראו, זה בעצם מה שהוא אומר — אתם דורשים זכויות יתר, אבל אתם כבר בעלי זכויות יתר, אז שימו לב שגם אתם כבר בעמדת זכות.

“זה לא עליי, זה על ה'”

ואז הוא מסיים, הוא מסיים את הנאום הקטן הזה באמירה שאתם לא נגדי, אתם נגד ה’. זו ההצהרה הגדולה של משה, שהרמב”ם מצטט את הפסוק המאוחר יותר של משה בפרשה הזו כפסוק כללי מאוד על כל המסר של משה, כל שליחותו, כל מה שהוא עושה — שהוא לא עושה דברים בשם עצמו, הוא עושה דברים בשם ה’.

אבל זה מה שהוא אומר — אתם וכולם, אתם נאספתם כאן נגד ה’, לא נגדי. מה אתם רוצים מאהרן? אהרן לא עשה כלום, ה’ בחר בו, כפי שהוא אומר. וזה כמובן מה שהמבחן שלו אמור להראות — המבחן הזה נועד להעביר את השאלה מדיון שאנשים ידונו בו וידברו עליו, לשאלה שהקב”ה יכריע בה על ידי שיראה את קרבנו של מי הוא מקבל.

אז זה לגבי הלויים.

טענתם הנפרדת של דתן ואבירם: הסירוב לבוא

משה קורא, הם מסרבים

עכשיו, כנראה שזה לא ענה על שאלתם של דתן ואבירם, שהם בני אליאב, בני ראובן. הם לא, לגביהם אי אפשר לומר שהם לוי וכדומה, אז הוא מנסה ללכת לדבר איתם. הוא קורא להם — בניגוד לקורח, שהוא מדבר אליו ישירות, כנראה הם לא היו שם, או שמשהו קרה בינתיים — הוא קורא להם, אבל הם לא באים, והם עונים בעצמם, או דרך שליח כלשהו, הם אומרים: לא נעלה.

הפיכת הרטוריקה: “המעט”

והם עונים לו, זה מאוד מעניין, הם עונים לו באותה שפה שהוא ענה ללוי, נכון? שמשה אמר המעט מכם, אז יש רב, מעט, כל הזמן — רב, רב, ואז משה אמר המעט, האם מעט, האם מועט מה שכבר קיבלתם? ואז הם אומרים למשה באותו אופן, הם אומרים מעט — האם מעט מה שעשית לנו? אז כאן אנחנו רואים מה הבעיה האמיתית שלהם.

ההיפוך: מצרים כ”ארץ זבת חלב ודבש”

האם מעט, האם קטן בעיניך מה שעוללת לנו? הוצאת אותנו מארץ זבת חלב ודבש. והם הפכו את התסריט, נכון? מצרים מעולם לא נקראה ארץ זבת חלב ודבש, אף אחד לא חשב כך. היו דברים שונים שאנשים התלוננו עליהם לגבי מצרים, ובני ישראל, דיברנו על קישואים ואבטיחים וכדומה. אף אחד לא אמר ארץ זבת חלב ודבש, זה לא היה תיאור של מצרים, זה היה תיאור של ארץ כנען.

אבל כאן הם אומרים, תראה, הוצאת אותנו מארץ זבת חלב ודבש, אתה הולך להרוג אותנו במדבר, ועכשיו אתה רוצה שלטון עלינו, אתה רוצה תשתרר עלינו, אותו רעיון כמו תתנשאו, נכון? אתה רוצה להיות שר, אתה רוצה להיות כמו שליט, נסיך עלינו.

ההאשמה: הבטחות שלא קוימו

לא הבאת אותנו לארץ זבת חלב ודבש, לא נתת לנו נחלה, לא נתת לנו אדמה עם שדה, עם כרם, שום דבר. מה אתה מנסה לעשות? אתה מנסה לנקר את עינינו. אני חושב שזו תמונה שאומרת שמשה מרמה אותנו, הוא מעביר לנו משהו על העיניים, כמו שהיינו אומרים, או כמו שהם אמרו — העיני האנשים ההם תנקר — אתה מנקר את עינינו? אנחנו רואים מה אתה עושה לנו. לא נעלה אליך.

אז זו הייתה הטענה שלהם. קורח אמר שמשה לקח יותר מדי כוח. ודתן ואבירם אמרו שמשה הבטיח ולא קיים. הוא הבטיח להוציא אותנו ממצרים למקום טוב יותר. מסתבר שהוא הביא אותנו למקום גרוע יותר. ואפילו את זה הוא לא יכול לספק לנו. כולנו הולכים למות במדבר.

כעסו של משה ותפילתו נגד המורדים

ועכשיו כאן, משה מוטרד. משה מאוד מוטרד, כועס. והוא מבקש מה’ — ומכיוון שאמרנו שהמבחן יהיה של ה’, אם ה’ מקבל את מנחתם — אז הוא מבקש מה’: אל תקבל את מנחתם. אל תפן אל מנחתם, בדיוק הלשון שדנו בה כמו וישע ה’, נכון? ה’, אל תפנה, אל תפנה אל מנחתם.

ומשה אומר, בתגובה לטענתם נגדו, שהם אמרו שהוא איכשהו מדכא אותם, נכון? הוא מוציא אותם מארץ זבת חלב ודבש למקום גרוע יותר. ומשה אומר — האם לקחתי מהם משהו? אפילו חמור אחד לא לקחתי מהם. לא עשיתי שום דבר רע לאף אחד מהם. אני מנסה לעזור להם. נכון שיש אתגרים. ומשה אפילו לא עונה, לא מצדיק את עצמו על העובדה שהוא לא מביא אותם לארץ כנען וכדומה. אבל מה שהוא עושה זה לומר — הרעיון שלהם עליי כמדכא כלשהו, כאדם שרק לוקח אותם, רק מחפש את הרווח שלו — זה לא נכון. אני כאן כדי לעזור להם. ואם זה עוזר או לא עוזר, זה בידי ה’ במובן מסוים.

סדר המבחן: 250 מחתות והעומדים בראש

אז חוזרים למבחן. משה חוזר לקורח, מספר להם את התוכנית המדויקת למחר. תבואו כולכם מחר בבוקר. כל אחד יביא את המחתה שלו. ישים קטורת. יביא הכל לפני ה’. 250 איש, אז 250 מחתות. ואולי משה אפילו הכין אותן. לא ברור למה הוא סופר כמה מחתות יש. ונביא את אהרן. אז יש 250 איש. כל אחד חושב שהוא, בסדר, בואו כולנו ננסה. ואהרן יביא. אז כנראה הם העיקריים, נכון? אלה הם הצדדים המרכזיים בוויכוח הזה. כאילו בסופו של דבר זה או קורח או אהרן.

וזה מה שהם עושים. הם מבצעים את מה שמשה אתגר אותם לעשות. כל אחד מביא את המחתה שלו. כל אחד שם קטורת עליה. כולם עומדים פתח אהל מועד, שזה המקום שבו כל הקרבנות מוקרבים. משה ואהרן עומדים שם. קורח מביא את כולם לצפות במה שקורה.

כבוד ה’ נגלה: התערבות אלוקית

וירא כבוד ה’ אל כל העדה. ואז כבוד ה’ נגלה. ראינו את המצב הזה בדיוק פעמים רבות. כבוד ה’ נגלה. בדרך כלל, לפעמים זה דבר טוב, נכון? כמו שראינו בפרשת שמיני, זה אומר שלמשכן יש כבוד ה’. אבל זה גם אומר שהקב”ה שם לב, נכון? כמו שאמרנו, תמיד בסיפורים האלה, הקב”ה מתערב בשלב מסוים ולוקח שליטה על המצב. וכשהקב”ה מתערב, בדרך כלל במצבים כאלה זה מחמיר את הדברים. משה תמיד זה שמקל, שמשפר את המצב. אפילו כשהוא כועס, אפילו כשויחר למשה מאד, משה לא הציע לעשות שום דבר כמו מה שהקב”ה מציע, אלא הקב”ה הציע משהו הרבה יותר קיצוני.

הצעת הקב”ה להשמיד את כל העדה

והקב”ה מדבר אל משה ואהרן ואומר להם, בבקשה הפרדו מתוך העדה הזאת. אני אכלה את כולם ברגע. ומשה ואהרן נופלים על פניהם. והם מבקשים ממנו, הם מתחננים, הם אומרים: אל אלהי הרוחות לכל בשר. כל הרוחות של כל בשר. אז זה סוג של לשון לחיי אדם, לנשמת האדם. והם אומרים, איש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?

אז כאן אנחנו רואים, התוכנית של ה’ הייתה להרוג את כולם, לא רק את קורח ועדתו. חוץ ממשה ואהרן, מאוד דומה למה שקרה בעגל, נכון? שה’ אומר, אעשה אותך לגוי גדול. ה’ כאן רוצה את אותו הדבר. הוא אומר, אתם תפרדו וכולם ימותו.

טענת משה: רק קורח אשם

אבל אז משה אומר, מה זאת אומרת? זה רק קורח ועדתו. וברור שיש כאן טיעון, נכון? זה לא סתם שה’ כועס יותר מדי ואומר, אני אהרוג את כולם. מה שקורה זה כנראה שקורח שכנע את רוב האנשים, או לפחות את האנשים החשובים של העדה, להיות בצד שלו. אבל משה טוען שזה לא אשמתם. ברור שכולם מונהגים על ידי קורח. אז אתה צריך לכעוס על קורח, לא על כולם.

ולכן, ה’ כנראה מסכים לזה. ולכן אנחנו מקבלים מסר חדש. וידבר ה’ אל משה. והוא אומר, אז עכשיו העדה כבר בצד של הניצולים. והוא אומר להם, הפרדו מסביב למשכן. מאוד מעניין. אני מנסה לזכור, יש עוד מישהו שיש לו משכן. אבל לקורח ודתן ואבירם נאמר שיש להם משכן, כאילו מול המשכן של ה’. אבל כולם צריכים להתרחק ממנו כי הם יושמדו, אבל לא כל השאר.

משה מתעמת עם דתן ואבירם באוהליהם

אז זה מה שקורה. משה קם ושוב הולך אל דתן ואבירם. אז כל הזמן אנחנו רואים שקורח ואנשיו נמצאים ליד משה. פתח אהל מועד, כמובן, הגיוני. קורח היה לוי, אז הוא היה קרוב. אבל דתן ואבירם רחוקים. הם נמצאים איפה ששבט ראובן חונה. אז הם לא באותו מקום. ולכן, משה צריך ללכת אליהם. וכל הזקנים הולכים אחריו.

ומשה מדבר אל הזקנים, מדבר אל העדה. הוא אומר להם, סורו, הפרדו מעל אהלי האנשים הרשעים האלה. אל תיגעו בשום דבר שלהם כי תיספו, תמותו יחד עם חטאיהם. כלומר, אתם כן צריכים להיפרד. אז כשנאמר הפרדה, ההפרדה אומרת שאם משהו רע יקרה להם, אם במקרה אתם שם, אתם עלולים להיתפס בזה גם. זה לא שכשיש אסון טבע או עונש כלשהו שקורה, זה הולך לקרות במקום שלהם. אז אם אתם חכמים, אתם תזוזו מהדרך ואז לא תהיה לכם בעיה.

המרד של דתן ואבירם

אז זה מה שהם עושים. וכולם מתרחקים. אבל דתן ואבירם מורדים. הם יוצאים, הם עומדים פתח אהליהם, שזה שוב, תראו שזה המקום שבו עומדים כשעושים עמידה רשמית. הם עומדים שם עם נשותיהם, ילדיהם, עם ילדיהם הגדולים, עם ילדיהם הקטנים, והם לא מפחדים. הם אומרים, בסדר, אנחנו כאן.

האתגר האחרון של משה: מוות טבעי מול נס אלוקי

וכאן משה נושא את נאומו האחרון, את האתגר האחרון שלו בעניין הזה. והוא אומר, עכשיו תדעו שה’ שלחני לעשות את כל מה שעשיתי, נכון? אז אנחנו רואים שהם מערערים על הכל. כמו שאנחנו רואים, הם ערערו על כך שהוציא אותם ממצרים, הם ערערו על כך שעשה אותם לעם, הם ערערו על הכל. הוא אמר, תראו שה’ שלחני. לא המצאתי את זה. לא מליבי. לא המצאתי שום דבר מזה.

המבחן: אם ימותו כמו כל אדם

ונראה ככה, אם האנשים האלה ימותו כמו שכל אדם מת, כולם מתים, נכון? אז העובדה שאנשים מתים, זה לא מוכיח כלום. ואני חושב שזה בבירור התייחסות למה שקרה קודם עם המרגלים. כי המרגלים בדיוק מתו כמו כל אדם, נכון? כמו שנאמר, הם ימותו במדבר, ייקח להם 40 שנה, אבל לא נאמר שמישהו, חוץ מכמה אנשים, מוציאי דיבת הארץ רעה, אבל אפילו הם, לא נאמר בדיוק מתי מתו.

והסיפור הבסיסי של המדבר הוא שכולם מתו, זה לקח זמן, הם נשארו עוד דור, וזה עד שהדור הקודם מת. אבל כולם מתו, בעצם. כמות כל האדם, ופקודת כל האדם, כולם מתו, בדרך שבה כולם, אנשים מתים.

אבל, משה אומר, זה לא באמת — אז זה לא מוכיח, אוקיי, אז זה הוכח, זה בעצם מה שהם אמרו, שאני לא יכול לקחת אותם לארץ ישראל. אז הם קיבלו בערך את מה שהם חזו. כמובן, זה מוצג כעונש על חטא, אבל זה בעצם מה ש — אף אחד לא באמת הוכיח שהצד שלו צודק.

אם ה’ יברא בריאה

משה אומר, עכשיו, אם זה יקרה, אז לא ה’ שלחני, אתם צודקים, ה’ לא שלחני. אבל, אם ה’ יעשה משהו חדש, וזה, אם הוא יברא בריאה — אם בריאה יברא ה’ — אני לא יודע אם זה בהכרח אומר משהו מאוד קיצוני, כמו בראשית ברא אלהים, מה שבריאה אומרת. אבל, הנקודה היא שאם יהיה משהו חדש, משהו שלא כמו הבריאה הרגילה, זה כנראה המקום הכי ברור שאפשר למצוא בתורה לרעיון של הבדל בין מה שאנחנו קוראים מהלך טבעי של אירועים לבין מהלך ניסי, או משהו שמיוחס ישירות לקב”ה, נכון? אם בריאה יברא ה’.

אם הוא יעשה משהו, ומה הוא יעשה? האדמה תפתח את פיה, ותבלע אותם, ואת כל מה ששייך להם. הם ירדו ישר, חיים, לשאול. שאול זה המקום שאליו הולכים המתים, מתחת לאדמה איכשהו, איפה שזה. אז, תדעו שהאנשים האלה ניאצו את ה’. זה לא נגדי, נגד ה’.

האדמה נפתחת ובולעת את המורדים

וזה בדיוק מה שקרה. כשהוא מסיים לדבר, האדמה פותחת את פיה, היא נבקעת, היא פותחת את פיה, היא בולעת אותם, את בתיהם, כלומר את בני ביתם, את כל אנשיהם, את כל רכושם, הכל יורד לשאול, ואז היא מכסה עליהם, האדמה מכסה עליהם, הם נעלמים. הם יצאו מן העדה, הם נעלמו.

ואז האנשים מסביב כולם בורחים מהקול הגדול, מהרעש הגדול של האדמה שנפתחת, או סוג של רעידת אדמה, או מה שבדיוק, איך שבדיוק נתאר את זה. והם, כי הם מבינים שזה מקום מסוכן.

אש יוצאת ואוכלת את 250 מקריבי הקטורת

ואז, אז זה מה שקורה לקורח, לקורח ודתן ואבירם. אחר כך, 250 האנשים, אש יוצאת מאת ה’, מהמזבח, זה אומר מאיפה שהוא, כמו מאת ה’, מאיפה שה’ נמצא, כבוד ה’, והיא משמידה, היא אוכלת, כלומר משמידה או שורפת את 250 האנשים.

זה, כמובן, מאוד דומה למה שקרה עם נדב ואביהוא, שנשרפו. אז, ברור, זה מה שבאמת קורה. רק היה לנו — שלא היה לנו את זה עד עכשיו. הם לא אוימו במוות. הם לא, הם רק אוימו בכך שה’ לא יקבל את הקרבן שלהם. אבל כנראה, כשמשחקים באש, כשה’ לא מקבל את הקרבן שלך, לפחות כשזה בדרך של אתגר וכל זה, אז זה מה שהולך לקרות. מה שהולך לקרות זה שתיהרגו.

סיכום והמשך

אז זה סוף הפרק הזה. ונראה, יש המשך לסיפור הזה. ואני לא בטוח שהפרק היה צריך להיפסק כאן, או כנראה שלא היה צריך, שבוודאי היה צריך להגיע עד כאן, אבל בואו, נעקוב אחרי חלוקת הפרקים להיום.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
📄 Download Transcript PDF 📋 Shiur Overview Summary: Bamidbar Chapter 16 — The Rebellion of Korach Overview Bamidbar c…

📋 Shiur Overview

Summary: Bamidbar Chapter 16 — The Rebellion of Korach

Overview

Bamidbar chapter 16 (extending into chapter 17) describes the Machlokes of Korach — the most significant and explicit challenge to leadership in Sefer Bamidbar. While all the challenges in Sefer Bamidbar are fundamentally challenges against leadership, this one is the most direct: Korach explicitly declares Aharon’s priesthood illegitimate. Correspondingly, the divine response is the most extreme and deliberate of all the rebellions, underscoring the severity of this challenge. The narrative unfolds in three dimensions: (1) the actions taken by the rebels, (2) the rhetorical arguments and debates from both sides, and (3) Hashem’s intervention to vindicate Moshe and Aharon.

The Opening Description of the Rebellion (16:1–2)

The chapter opens with “Vayikach Korach” — a verb without a clear direct object. The meforshim all struggle with what “vayikach” means here. It likely signifies that Korach formed a faction or party to stand against Moshe, as the next pasuk clarifies: *”Vayikahalu al Moshe”* — they gathered in opposition.

The text provides a detailed list with genealogies, characteristic of Sefer Bamidbar’s style of census-taking and listing. Three groups compose the rebellion:

1. Korach — son of Yitzhar, son of Kohath, son of Levi (a Levite)

2. Datan, Aviram (sons of Eliab), and On ben Peleth — all from the tribe of Reuven

3. 250 men from Bnei Yisrael — but not ordinary people. They are described as *Nesi’ei Edah* (princes of the congregation), *Kri’ei Mo’ed* (those who are “called” — recalling the earlier *Mikra’ei Edah*), and *Anshei Shem* (men of renown, whose names are known). These are explicitly part of the existing leadership structure, making this a challenge from within the leadership against the leadership.

The Rebels’ Opening Argument (16:3)

The rebels open with “Rav Lachem” — “You have too much!” They argue: *”Kol HaEdah Kulam Kedoshim”* — the entire congregation is holy. However, given the consistent usage of *Edah* throughout the book, this doesn’t necessarily mean every single individual. The *Edah* is always represented by and led through its elders and leaders (*Ziknei HaEdah*). So Korach may be saying: all of us who are under the authority of the Edah are holy, Hashem is among all of us — so why do you (*Tisnas’u*) elevate yourselves above Hashem’s community (*Kahal*)?

This is the general challenge all factions agree on: Moshe and Aharon have too much power and act as though they are superior.

Moshe’s Initial Response and the Proposed Test (16:4–7)

Moshe falls on his face — possibly an act of humility, a gesture of “who am I?” He is not standing in opposition; they stand (*Vayakumu*) while he falls. But then he speaks.

He addresses Korach and his entire congregation (*Kol Adato*) and proposes a trial by test — reminiscent of the Sotah, where bringing a korban serves as a divine test. The test: take *machtos* (fire-pans), put fire and *ketores* (incense) in them, and Hashem will show whom He has chosen. Whoever Hashem accepts — that person is the holy one.

The logic connects back to Kayin and Hevel: *”VaYisha Hashem el Hevel v’el Minchato, v’el Kayin v’el Minchato lo sha’ah.”* When a korban is brought, there is a way to know if God accepts it. Since the entire point of a Kohen is that he is authorized to bring korbanot, the test is straightforward: you claim you’re also authorized? Try it. Bring ketores and see what happens.

Moshe closes with the same phrase the rebels used: “Rav Lachem Bnei Levi” — turning their own rhetoric back on them.

Key insight: The test is designed to shift the dispute from human deliberation to divine decision — removing it from the realm of argument and placing it in God’s hands.

Moshe’s Speech to the Levites Specifically (16:8–11)

Moshe now addresses the Levites directly, which is fitting since Sefer Bamidbar is the book where the Levites were chosen and given their role. He reminds them: Hashem already separated you from all other Israelites, brought you close, gave you service in the Mishkan. You stand before the congregation and serve on their behalf as their *shaliach*. And now you want Kehunah also?

Key sociological insight: It is never the truly low classes who rise against elites — it is always a sub-elite group that feels they don’t have enough power or dignity. Moshe is pointing out that the Levites are already privileged; they are demanding more privilege while failing to recognize what they already have.

Moshe concludes with a crucial theological statement: your rebellion is not against me but against Hashem. Aharon did nothing on his own — Hashem chose him. This pasuk is later quoted by the Rambam as a foundational statement about Moshe’s entire mission: he never acts in his own name but only in Hashem’s name.

Datan and Aviram’s Separate Grievance (16:12–14)

Moshe’s argument to the Levites doesn’t address Datan and Aviram, who are from Reuven, not Levi. He calls for them, but they refuse to come — “Lo Na’aleh” (we will not come up).

Their response mirrors Moshe’s own rhetoric. Moshe had said to the Levites *”HaMa’at Mikem”* (is it too little for you?), and Datan and Aviram throw the same word back: *”HaMa’at”* — is it too little what you’ve done to us?

Their argument is fundamentally different from Korach’s. They make two claims:

1. Moshe took them out of a land of milk and honey to kill them in the desert. This is a remarkable and deliberate rhetorical inversion — *Eretz Zavat Chalav UDevash* was always a description of Canaan, never of Egypt. Earlier complaints about Egypt (in Beha’aloscha) referenced specific foods — cucumbers, melons, etc. — but nobody ever called Egypt “a land flowing with milk and honey.” Datan and Aviram deliberately flip the script, applying the language of the Promised Land to Egypt to maximize the rhetorical force of their accusation.

2. Moshe has not delivered on his promises. He hasn’t brought them to the promised land, hasn’t given them a *nachalah* (inheritance), fields, or vineyards. And now he wants to be a *sar* (ruler) over them — *Tishtarer Aleinu*, the same concept as *Tisnas’u*.

Their phrase “Ha’einei HaAnashim HaHem Tenaker” — “Will you gouge out the eyes of these men?” — is an idiom meaning Moshe is trying to fool them, to blind them to reality. The equivalent of “pulling the wool over our eyes”: we can see what you’re doing, and we refuse to come.

The Two Distinct Challenges

The chapter thus reveals two separate grievances united under one rebellion:

Korach and the Levites: Moshe and Aharon have taken too much *power and religious authority* — the Kehunah should not be exclusive.

Datan and Aviram (Reuven): Moshe has *promised and not delivered* — he brought them out of Egypt but failed to bring them to the land, and now seeks to dominate them.

Moshe’s Anger and Prayer (16:15)

Moshe becomes very angry (וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד). He turns to Hashem and asks: אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם — “Do not turn toward their offering.” This is precisely the language of the Kayin and Hevel story, where וַיִּפֶן ה’ described God turning toward/accepting an offering. Moshe is invoking that framework.

In response to their accusation that he is an oppressor, Moshe defends himself minimally: “I have not taken even one donkey from them. I have not harmed any of them.” He does not try to justify the failure to reach Eretz Canaan. His only point is that the characterization of him as a self-serving oppressor is false — he is there to help them.

The Test Proceeds (16:16–19)

Moshe instructs Korach’s group on the exact procedure: tomorrow morning, each of the 250 men will bring his מַחְתָּה (fire-pan) with ketores before Hashem. Korach and Aharon are singled out as the principals of the debate — the ultimate question is which of them is the legitimate priest. The 250 follow through: each brings his fire-pan, places ketores on it, and stands at פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, the place where all korbanos are brought. Korach gathers the entire congregation to watch.

God’s Intervention and Moshe’s Intercession (16:19–24)

וַיֵּרָא כְבוֹד ה’ אֶל כָּל הָעֵדָה — the glory of Hashem appears. This motif recurs throughout Bamidbar. Sometimes it signals something positive (as in Parshas Shmini, indicating God’s presence in the Mishkan), but in these rebellion narratives it signals that God has noticed and is intervening — and when God intervenes in these situations, things typically get worse, not better. Moshe is always the one who lightens the punishment. Even when Moshe is furious, he never proposes anything as extreme as what God proposes.

God tells Moshe and Aharon: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע — “Separate yourselves from this congregation and I will destroy them all in an instant.” This closely parallels the Golden Calf episode, where God similarly proposed destroying everyone and making Moshe into a great nation.

Moshe and Aharon fall on their faces and plead: אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר — “God, the God of the spirits of all flesh” — a phrase invoking the sanctity of every human soul. Their argument: הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף — “One man sins and You are angry at the entire congregation?” The logic of God’s anger is that Korach had convinced most of the important people to join him. But Moshe argues they are followers, not instigators — the blame belongs to Korach alone.

God appears to accept this argument. A new divine communication follows (וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה), instructing the congregation to move away from the mishkan of Korach, Datan, and Aviram. Notably, this is one of the only times a private individual is described as having a מִשְׁכָּן — as if Korach has set up a rival dwelling against the Mishkan of Hashem. The instruction is practical: the punishment will be localized, so anyone physically present will be caught up in it. Separation is about getting out of the danger zone.

The Confrontation with Datan and Aviram (16:25–27)

Moshe must physically travel to Datan and Aviram because they are geographically distant — Korach, as a Levi, was near the Ohel Moed, but Datan and Aviram are camped with Shevet Reuven. The elders of Israel follow Moshe. He warns the congregation to move away from the tents of these wicked men and touch nothing belonging to them, lest they be swept away in their sins.

Datan and Aviram remain defiant. They come out and stand פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם — at the entrance of their tents — a posture of taking an official stand. They stand with their wives, older children, and younger children, unafraid.

Moshe’s Final Challenge and the Nature vs. Miracle Distinction (16:28–30)

Moshe delivers his climactic declaration: בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה’ שְׁלָחַנִי — “By this you will know that Hashem sent me to do all these things, that it is not from my own heart.” This responds to the totality of their challenges — against the Exodus, against Aharon’s priesthood, against everything.

Moshe sets up a clear test: If these people die like every person dies — כְּמוֹת כָּל הָאָדָם, with the ordinary visitation of all mankind — then Hashem did not send me. This is understood as a pointed reference to the Meraglim episode, where the punishment was that the generation would die in the wilderness. But that punishment unfolded naturally over 40 years — כְּמוֹת כָּל אָדָם — people simply died as people die. Nobody’s side was definitively proven right by that outcome; the rebels essentially got what they predicted (death in the desert), even if it was framed as punishment.

Butאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה’ — if Hashem creates something new, a new creation. This is perhaps the clearest place in the Torah articulating the distinction between the natural course of events and a direct, miraculous divine intervention — something directly and unmistakably attributable to God. The specific sign: the earth will open its mouth, swallow them alive with all their possessions, and they will descend alive to שְׁאוֹל (the underworld/realm of the dead).

The Earth Swallows Them; Fire Consumes the 250 (16:31–35)

The moment Moshe finishes speaking, the earth splits open, swallows Korach, Datan, and Aviram — their households, all their people, all their possessions. The earth covers them; וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל — they are lost from the congregation. The surrounding people flee from the terrifying noise of the earthquake.

Separately, fire comes out מֵאֵת ה’ — from the presence of Hashem (the Kodesh Hakodashim or wherever the divine presence resides) — and consumes the 250 men who offered the ketores. This directly parallels Nadav and Avihu, who also brought ketores and were consumed by fire.

An important observation: the 250 men were never explicitly threatened with death. The stated test was only whether Hashem would accept their offering or not. But the outcome reveals that when you “play with fire” — when you bring an unauthorized offering in a spirit of challenge and God rejects it — the consequence is death. The gap between the stated terms of the test and the actual outcome is significant.

Note on Chapter Division

The chapter break at this point is somewhat artificial — the story clearly continues into chapter 17, and the chapter division probably should not have stopped here, though it certainly should have included everything up to this point.


📝 Full Transcript

Bamidbar Chapter 16: The Rebellion of Korach

Introduction: The Most Significant Challenge to Leadership

We’re doing Bamidbar chapter 16. This is the chapter and the next chapter somewhat. I’m not sure if the chapter was split in the correct place, but in any case this chapter and the next chapter talk about what’s known as the Machlokes of Korach [the challenge or faction of Korach], which came to be against Moshe, specifically against Aharon and being the Kohen [priest].

Probably the most significant challenge — as we’ve discussed, in some sense all the challenges in Sefer Bamidbar are challenges against the leadership. This might be the most, or most explicitly, the challenge against the leadership, right? It’s very explicitly Korach saying that Aharon’s leadership, Aharon’s priesthood, Aharon’s Kehunah [priesthood] is not legitimate.

And there also seems to be the most extreme response. The response to Korach seems to be the most extreme, the most deliberate and extreme response from all these challenges, which is another reason to think that this challenge was somewhat more significant or maybe one of the most important, I would say, rebellions or challenges to the leadership that there was in Bamidbar.

The Structure of the Narrative

It’s described in quite at length and with different steps and different steps, both action steps. So what’s the actions Korach did, what actions other people who were along with him, part of his faction or different faction along with his party did. And also different discussions or debates.

This is one attribute of all these challenges, as I’ve discussed already once. It’s not that Moshe just uses power. He also seems to have rhetoric. There’s also arguments made from both sides. And then also the question of the punishment or Hashem’s response. Hashem always somehow steps in at some point and shows who is correct and basically backs up Moshe, backs up Aharon and so on.

But those are the three things and each of them have various doublings and various different stages or however you understand the story repeating itself or going back and forth. So we’ll try to go in order of the chapter and go through what it says.

The Opening: Vayikach Korach — The Formation of the Rebellion

The Problematic Verb

First it talks about, gives you like a very general description of the rebellion and this is called Vayikach Korach [And Korach took]. It doesn’t say there isn’t an object of this verb exactly. Vayikach, who did he take? And apparently this is an object that Mefarshim [commentators] will struggle with this, but this is probably a verb that is trying to say he became a faction, he became a party and to stand against Moshe. As it says in the next verse, they gathered against Moshe, they gathered to stand in opposition to Moshe.

The Three Groups of Rebels

So what we have is a list and a list that also has some of the attributes of Sefer Bamidbar in the sense of giving genealogies and lists and the census of everything.

So we have Korach with his entire genealogy, the son of Yitzhar, son of Kehat, son of Levi. Then we have two other people, Datan and Aviram, sons of Eliav, and On, the son of Pelet. These are all sons of Reuven and they all stand, they’ll stand in front of Moshe along with a third.

So there’s Korach, there’s these two brothers plus one more person from Reuven and then there’s a third group, more people from Bnei Yisrael, generally from the Bnei Yisrael, 250 Nesi’ei Edah Bnei Yisrael [princes of the congregation of Israel], this is like we discussed, there’s the Edah [congregation]. So these are the leaders, the general, the leaders, the princes of the congregation.

The Leadership Challenging the Leadership

These are the people that were called, right? Remember we had before, there’s people that are called the Mikra’ei Edah [those called to the congregation]. These are one of the people that we get called. So one of the elders, Anshei Shem [people of names], people like we said, they’re Mikra’ei Edah, right? We had before the lists of people that were in charge of the census and so on. People whose name is known, these are not just randos, these are people who are explicitly part of the leadership really and they’re the ones challenging the leadership and the position of Moshe and Aharon.

The Rebels’ Opening Argument: “Rav Lachem”

And this is their first statement and we’ll see there’s a response with the same rhetoric or the same language. Their first statement starts, Rav Lachem [You have too much]. It’s great, you’ve talked a great amount. All of us, Kol HaEdah, Kulam Kedoshim [All the congregation, all of them are holy].

People usually read this to mean the entire community is holy but as we’ve been discussing, Edah doesn’t necessarily always mean every single person or might be also every single person but always as represented by the elders, as led by the Ziknei Edah [elders of the congregation], by the people in charge of the Edah. So it’s possible that he’s saying, look, we’re all under this authority of the Edah Kedoshim and Hashem is with all of us.

So why are you, this Nasu [raise up], why are you acting with Hitnasut [self-elevation]? I’m always looking for the correct term about this, for being raised up, for being higher. Why do you think you’re higher than Hashem’s gathering, Hashem’s Kahal [assembly], Hashem’s community?

So this is the very general challenge and to this, it seems like all of these sides, all of these people, whether they’re separate factions within Korach’s party, whether or not these are all something they all agree with, they’re saying in very general terms, Moshe and Aharon have too much power, they have too much, why are they being, think that they’re better than everyone else?

Moshe’s Initial Response: Falling on His Face

Now Moshe, as we’ve seen before, falls on his face. He hears and he falls on his face, again which means something like, I don’t really have what to answer, this might be an act of like humility, something like he’s not standing, they’re standing, right? They’re standing and Moshe falls to his face, he’s like, who am I, what am I doing here?

But he does speak and he stands up, doesn’t say, well there’s some discontinuity here maybe, but he stands up and he speaks to Korach and to all of his congregation, to everyone on the side of Korach, the Adat [congregation] of Korach, he speaks to them and he gives them a test.

The Proposed Test: Trial by Ketores

A Divine Test, Not Human Deliberation

This is very interesting, maybe the first time, but we have a test, we have the story of a Sotah [suspected adulteress], which is a similar kind of test, where by being a korban [offering] there will be a test, and this is also a test, Moshe proposes a trial by test, let’s see who is right.

And he says, let’s see in the morning we will see, Hashem will show who is the one He chose, who is really holy, who did He choose, who did He make close to Him, and he proposed a test, this is what you’ll do, you’ll take machtos [fire-pans], you’ll take vessels of, where we put fire, where we put ketores [incense] in, you’ll put fire, you’ll put ketores, all of you, all of you will do this, and you will see whoever Hashem chooses, He is the Holy One.

Turning Their Rhetoric Back on Them

And he finishes with the same way they started, in other words, and as we’ll see, he elaborates on this in the next piece, when he talks specifically to Bnei Levi [the children of Levi], before he was talking to everyone, maybe also not from Levi, right, so it was explicitly people from Shevet Reuven [the tribe of Reuben] here, and from other people, from other Shevatim [tribes] in Bnei Yisrael.

But he seems to say, proposed, look, there’s ketores, he doesn’t say what will happen, we’ll see later when something happens, but it seems like the simple test is, something like, goes back all the way to Kayin and Hevel [Cain and Abel], so when you bring a korban, there’s a way to know if God accepts someone’s korban, and of course the point of a Kohen is that he is the one that is authorized to bring korban, so you people are claiming that you’re also authorized, okay, try it out, let’s see, try to bring a korban, which korban, ketores, okay, but you’ll try it out.

Moshe’s Speech to the Levites: “You Already Have Privilege”

The Book of the Choosing of Levi

And now he tries to speak also specifically to Korach, specifically to Levi, and he says, and this is, again, very much pertinent to this book, which, this is the book where we had the choosing of Levi, and giving Levi their job, right, it’s not something that we had in earlier books, at least not in the same explicit way, not at length.

And Moshe speaks to the Levi and he tells them, look, Hashem, the God of Israel, has already separated you from all the other people to make you close, so you’re the ones who are serving in the Mishkan [Tabernacle], you’re the ones who stand before the congregation to serve them, right, in other words, you serve for them, as we’ve seen many times, you stand in for them, you’re their shaliach [agent], in the Mishkan, and now you want Kehunah also?

The Sociology of Elite Rebellion

In other words, you already have Levi, so this is, of course, what always happens, everyone knows, it’s never the real low classes that can rise against the elites, it’s always some subset of the elite that think that they don’t have enough power, they don’t have enough dignity, they don’t have enough, whatever privileges it is that they’re demanding.

But Moshe is saying, look, this is basically what he’s saying, he’s saying, you’re demanding privilege, but you’re already privileged, so you’re, notice that you’re also privileged.

“This Is Not About Me, It’s About Hashem”

And then he finishes, he finishes this little speech with saying that you are not about me, you’re about Hashem, this is the big statement that Moshe has, that the Rambam quotes this later pasuk of Moshe in this parashah, as like a very general pasuk about Moshe’s entire message, his entire shlichut [mission], his entire, everything he does, that he doesn’t do things in his own name, he does things in Hashem’s name.

But this is what he’s saying, you and everyone, you are, you gathered here against Hashem, not against me, what do you want from Aharon? Aharon didn’t do anything, Hashem chose him, as he’s saying, and this, of course, is what his test is about, and to show, this test is meant to move the question, not from the question that people will deliberate about and discuss, to a question that God will decide by showing whose korban he accepts.

So that’s about the Leviyim [Levites].

Datan and Aviram’s Separate Grievance: The Refusal to Come

Moshe Calls, They Refuse

Now, apparently this didn’t answer the question of Datan and Aviram, who are children of Eliav, children of Reuven, they’re not, for them you can’t say that they’re Levi and so on, so he tries to go speak to them, so he calls them, other than by Korach, where he speaks to them directly, apparently they were not there, or there’s something happened in between, he calls them, but they don’t come, and they respond by themselves, or through some messenger, they say, we’ll not come.

Flipping the Rhetoric: “HaMa’at”

And they answer him, it’s very interesting, they answer him in the same language that he’s answered to Levi, right, that Moshe said HaMa’at Mikem [Is it too little for you], so there’s rav [much], ma’at [little], all the time, rav, rav, and then Moshe said HaMa’at, is it little, is it few, what you’ve gotten already, and then they say to Moshe in the same way, they say, ma’at, is it few what you’ve done to us, so here we see what their real problem is.

The Inversion: Egypt as “Eretz Zavat Chalav UDevash”

Is it, is it a little, is it small to you, the problem you made for us, you took us out of Eretz Zavat Chalav UDevash [a land flowing with milk and honey], and they flipped the script, right, Egypt was never called Eretz Zavat Chalav UDevash, nobody thought that, there were different things that people complained about Egypt, and Bnei Yisrael, we talked about kishuim [cucumbers], and avitichim [melons], and so on, nobody said Eretz Zavat Chalav UDevash, that wasn’t a description of Egypt, that was a description of Eretz Canaan [the land of Canaan].

But here they’re saying, look, you took us out of Eretz Zavat Chalav UDevash, you’re going to kill us in the desert, and now you want power over us, you want tishtorer aleinu [to rule over us], same, same idea as tisnas’u [elevate yourself], right, you want to be a sar [prince], you want to be a, like a power, a prince over us.

The Accusation: Promises Not Delivered

You didn’t bring us to Eretz Zavat Chalav UDevash, you didn’t give us a nachalah [inheritance], you didn’t give us a land with a field, with a vineyard, anything, what are you trying to do, you’re trying to put out our eyes, trying to pierce out our eyes, I think this is an image to say, that Moshe is fooling us, he’s pulling the wool over our eyes, as we would say, they would say, ha’einei anashim hahem tenaker [will you gouge out the eyes of these men], are you punching out our eyes, we can see what you’re doing to us, we’re not coming to you.

So this is what their, was their argument, so Korach was saying that Moshe took too much power, and this is what they were saying, that Moshe has promised and has not delivered, he promised to bring

You took us out of the Eretz Zavat Chalav U’Dvash [Eretz Zavat Chalav U’Dvash — a land flowing with milk and honey]. And they flipped the script, right? Mitzrayim was never called Eretz Zavat Chalav U’Dvash. Nobody thought that. There were different things that people complained about. Mitzrayim and Bnei Yisrael, we talked about kishuim [cucumbers] and avtichim [melons] and so on. Nobody said Eretz Zavat Chalav U’Dvash. That wasn’t the description of Eretz Canaan. But here they’re saying, look, you took us out of Eretz Zavat Chalav U’Dvash. You’re going to kill us in the desert.

And now you want power over us. You want to destroy our land. It’s the same idea as hishtarer [to lord over], right? You want to be a sar [prince/ruler]. You want to be like a power, a prince over us. You didn’t bring us to Eretz Zavat Chalav U’Dvash. You didn’t give us a nachala [inheritance]. You didn’t give us a land with a field, with a vineyard and anything. What are you trying to do? You’re trying to put out our eyes, trying to pierce out our eyes.

I think this is an image to say that Moshe is fooling us. He’s pulling the wool over our eyes, as we would say, or they would say, ha’einei ha’anashim hahem tenaket [will you gouge out the eyes of these men?] — are you punching out our eyes? We can see what you’re doing to us. We’re not coming to you.

So this was their argument. So Korach was saying that Moshe took too much power. And these Datan and Aviram were saying that Moshe has promised and has not delivered. He promised to bring us out of Mitzrayim to a better place. It turns out he brought us to a worse place. And even that he can’t provide for us. We’re all going to die in the desert.

Moshe’s Anger and Prayer Against the Rebels

And now here, Moshe is upset. Moshe is very upset, is angry. And he asks Hashem — and since we said that the test will be Hashem, if Hashem accepts their mincha [offering] — so he asks Hashem, do not accept their mincha. Al tefen el minchatam [do not turn toward their offering], exactly the language that we discussed like vayifen Hashem [and Hashem turned toward], right? Hashem do not turn, do not turn to their mincha.

And Moshe says, responding to their argument against him, that they said, that look, he’s somehow oppressing them, right? He’s taking them out of Eretz Zavat Chalav U’Dvash to a worse place. And Moshe says, did I take something from them? I didn’t even take one donkey from them. I didn’t do anything bad to any of them. I’m trying to help them. It’s true that there’s challenges. And Moshe is not even answering, not justifying himself about the fact that he’s not taking them to Eretz Canaan and so on. But what he’s doing is saying, their idea of me as some kind of oppressor, some kind of person who’s just taking them, just trying to look for his own gain, that’s not correct. I’m here to help them. And you know, if it helps or it doesn’t help, that’s up to Hashem in some sense.

The Test Procedure: 250 Fire-Pans and the Principals

So we’re back to the test. So Moshe goes back to Korach, tells them the exact plan for tomorrow. You’ll come all tomorrow morning. Each will bring his machtah [fire-pan]. He’ll put ketores [incense]. He’ll bring it all to Hashem. 250 people, so 250 machtahs. And maybe Moshe even prepared these. It’s not clear why he’s counting how many machtahs there are. And we’ll bring Aharon. So there’s 250 people. Each one thinks he is, okay, let’s all try. And Aharon will bring. So apparently they’re the main, right? These are the principals of this debate. Like it’s either Korach or Aharon in the end.

And that’s what they do. They follow through what Moshe has challenged them to do. They each bring their machtah. They each put ketores on it. They all stand petach Ohel Moed [at the entrance of the Tent of Meeting], which is the place where all korbanos are brought. Moshe and Aharon stand there. Korach brings everyone to watch the story.

The Glory of Hashem Appears: Divine Intervention

And vayera kevod Hashem el kol ha’edah [and the glory of Hashem appeared to the entire congregation]. And then the glory of Hashem is revealed. We’ve seen this exact state many times. The glory of Hashem is revealed. Usually, sometimes it’s a good thing, right? As we saw in parashat Shemini, that means that the Mishkan has kevod Hashem [the glory of Hashem]. But also means that God has noticed, right? Like we said, always in these stories, God intervenes at some point and takes over the situation. And when God intervenes, usually in these situations it makes things worse. Moshe is always the one making things lighter, making things better. Even when he’s upset, even when he’s vayichar l’Moshe me’od [and Moshe was very angry], Moshe didn’t propose to do anything like what God proposes, but God proposed something much more radical.

God’s Proposal to Destroy the Entire Congregation

And God speaks to Moshe and Aharon and He tells them, please separate yourself from this congregation. I will destroy all of them in a moment. And Moshe and Aharon fall on their faces. And they ask Him, they beg Him, they say, Eil Elohei haruchot l’chol basar [God, the God of the spirits of all flesh]. All the spirits of each flesh. So this is some language for human life, for human soul. And they’re saying one person sins and you’re upset at the entire congregation.

So here we see, Hashem’s plan was to kill everyone, not only Korach and his group. Besides for Moshe and Aharon, very similar to what happened in the Egel [Golden Calf], right? Where Hashem says, I’ll make you into a great nation. Hashem here wants the same thing. He says, you separate yourself and everyone will be dead.

Moshe’s Argument: Only Korach is Guilty

But then Moshe says, what do you mean? It’s just Korach and his group. And obviously there’s an argument here, right? It’s not just Hashem being over-mad and saying, I will kill everyone. What’s going on is probably that Korach convinced most people, or at least the important people of the edah [congregation], to be on his side. But Moshe is arguing that it’s not their fault. It’s clear they’re all led by Korach. So you should be angry at Korach, not at all of them.

And therefore, Hashem seems to agree to this. And therefore we get a new message. Vayedaber Hashem el Moshe [and Hashem spoke to Moshe]. And he says, so now the edah is already part of the saved side. And they tell them, you should separate yourself. You should rise from around the Mishkan. Very interesting. I’m trying to remember, there’s one more person that has a Mishkan. But Korach and Datan and Aviram are said to have a Mishkan, like against the Mishkan of Hashem. But everyone should go away from it because they will be destroyed, but not everyone else.

Moshe Confronts Datan and Aviram at Their Tents

So that’s what happens. So Moshe stands up and again goes to Datan and Aviram. So the whole time we see Korach and his people are next to Moshe. Petach Ohel Moed, of course, makes sense. Korach was a Levi, so he was close. But Datan and Aviram are far. They’re wherever Shevet Reuven [the tribe of Reuben] lives. So they’re not in the same place. So therefore, Moshe has to go to them. And all the elders go after him.

And Moshe speaks to the elders, speaks to the congregation. He tells them, move away, separate yourself from the tents of these evil people. Don’t touch anything of them because you’ll be destroyed, you’ll die along with their sins. So in other words, you do have to separate. So when it says separation, the separation means if something bad happens to them, if you happen to be there, you might also get caught up with it. It’s not that when there’s a natural disaster or some punishment that happens, it’s going to happen on their place. So if you’re smart, you’re going to move out of the way and then you won’t have the problem.

The Defiance of Datan and Aviram

So that’s what they do. And they all move away. But Datan and Aviram are defiant. They come out, they stand petach aholeihem [at the entrance of their tents], which again, you’ll see that’s the place where you stand, where you’re making an official stand. They’re standing there with their wives, their children, with their older children, with their younger children, and they’re not afraid. They’re saying, okay, we’re here.

Moshe’s Final Challenge: Natural Death vs. Divine Miracle

And here Moshe gives his final speech, his final sort of challenge to this. And he says, now you will know that Hashem sent me to do everything I’ve done, right? So we see they’re challenging everything. As we see, they challenged him taking them out of Mitzrayim, they challenged him making them into a nation, they challenged everything. He said, you will see that Hashem sent me. I didn’t make this up. This is not from my heart. I didn’t make any of this up.

The Test: If They Die Like All People

And we’ll see like this, if these people die, like every person dies, everyone dies, right? So the fact that people die, that doesn’t prove anything. And I think that this is very clearly a reference to what happened before in the Meraglim [spies]. Because the Meraglim exactly died like every person, right? As it says, they will die in the Midbar [wilderness], they will take 40 years, but it doesn’t say that anyone, besides for some people, motzi’ei dibat ha’aretz ra’ah [who brought forth an evil report of the land], but even them, it doesn’t say exactly when they died.

And the basic story of the Midbar is that they all died, it took time, they stayed for another generation, and that’s until the previous generation died. But they all died, basically. K’mot kol adam [like the death of all people], u’fekudat kol adam [and the visitation of all people], everyone died, you know, in the way that everyone, people die.

But, Moshe says, that doesn’t really — so that doesn’t prove, okay, so it got proven, it’s basically what they said, that I can’t take them there to Israel. So, they sort of got what they predicted. Of course, it’s presented as a punishment for a sin, but that’s basically what — nobody really got his side proven to be right.

If Hashem Creates Something New

Moshe is saying, now, if that will happen, then lo Hashem shelachani [Hashem did not send me], you’re right, Hashem didn’t send me. But, if Hashem will do something new, and it’s, if He will create a creation — im bri’ah yivra Hashem [if Hashem creates a creation] — I don’t know this necessarily means something like very extreme, like bereishit bara Elokim [in the beginning God created], whatever creation means. But, the point is that, if there will be something new, something unlike creation, this is probably the clearest place you could find in the Torah for the concept of a difference between what we call natural course of events and a miraculous course, or something that directly attributable to God, right? Im bri’ah yivra Hashem [if Hashem creates a creation].

If He will do something, and what will He do? The earth will open its mouth, and swallow them, and everything belonging to them. They will go straight down, alive, to She’ol [the underworld/realm of the dead]. She’ol is where dead people go, under the ground somehow, wherever that is. Then, you will know that these people blasphemed against God. It’s not against me, against God.

The Earth Opens and Swallows the Rebels

And that’s exactly what happened. As He finishes to speak, the earth opens its mouth, it splits, it opens its mouth, it swallows them, their houses, meaning their household, all their people, all their possessions, everything goes down to She’ol, and then it covers them up, the earth covers them up, they get lost. They are out of the congregation, they get lost.

And then the people around all run away from the great sound, from the great noise of this earth opening up, or some kind of earthquake, or whatever exactly, however exactly it will be described. And they, because they realize that this is a dangerous place.

Fire Consumes the 250 Men Offering Ketores

And then, so that’s what happens to Korach, to Korach and Datan and Aviram. Then, the 250 people, a fire comes out me’et Hashem [from Hashem], from the Mizbeach [altar], this means from wherever, like me’et Hashem, from where Hashem is, kevod Hashem, and it destroys, it eats, meaning destroys or burns the 250 people.

This is, of course, very similar to what happened with Nadav and Avihu, who got burnt. So, obviously, this is what really happens. We just had — that we didn’t have this until now. They were not threatened with dying. They were not, they were only threatened with Hashem not accepting their korban [offering]. But apparently, when you play with fire, when Hashem doesn’t accept your korban, at least when it’s in a way of a challenge and all of that, so this is what’s going to happen. What’s going to happen is, you will be killed.

Conclusion and Continuation

So that’s the end of this chapter. And we’ll see, there’s a continuation to this story. And I’m not sure the chapter should have stopped here, or probably shouldn’t have, which for sure should have went until here, but let’s, we will follow the chapter division for today.

✨ Transcribed by OpenAI Whisper + Sofer.ai, Merged by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

🎧 שמיעה / Listen

Originally published on August 10, 2022 at 7:20 PM, reissued on March 3, 2026 at 12:00 AM