חמשה עשר באב : זאת אות הברית

לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכו' שבהם בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים וכו'.

משמעות הדברים ששמחת ט"ו באב קשור לנחמה מט' באב שהיה לפניו. וכיצד הוא הנחמה. יש לנו לחזור אל החורבן הראשון.

היה היה פעם ברא השם ארץ ואדם עליה, לקח את האדם ברכו בפריה ורביה והבטיחו שליטה על כל היקום. שוב יום אחד ראה ה' את מעשי האדם והנה הם רעים, התנחם ה' על כל הבריאה ואמר נחמתי כי עשיתי. הביא מבול וימח את כל היקום. כאשר זה הסתיים התנחם השם שוב על אשר עשה, נזכר שנשאר עוד נח צף בתיבתו אשר מצא אצלו חן פעם הלך והוציאו מן התיבה, ואמר לנח הנה הארץ לפניך צא פרה ורבה.

שאלת נח התבקשה מאליה, רבונו של עולם מה נעשה עם ברכותיך והבטחותיך, והלא גם לאדם הראשון ברכת והבטחת, ושוב ניחמת ומחית את כל זרעו. ומי יערב לנו שלא תתנחם שוב. למה לי לטרוח לעבוד את האדמה ולפרות ולרבות ולטרוח בצער גידול בנים, הלא ידוע לפניך כי יצר לב האדם רע ועתיד הוא לחטוא לפניו, וכל פעם תלך ותביא מבול, לא כדאי, נעזוב את כל הענין.

(והלא כיצד שואלים שאלות כאלה מאת הקב"ה? אלא דרך נקבע לאדם בראשית הבריאה לדבר אל אלוהיו, והוא נקרא קרבן. קרבנות שהקריב נח לא קרבנות סתם היו אבל היו דרך שלו לשאול את השאלה הגדולה הזאת. לקח מכל בהמה וכל עוף שהציל במבול והטיחם כלפי מעלה בעשן הקרבן ואמר על מה זאת.)

ענה לו ה' אל תדאג נח, הבנתי את טענתך, יודע אני כי יצר לב האדם רע מנעוריו. זו היתה הפעם האחרונה שאחריב את כל העולם עבור חטאי האדם. לא אוסיף עוד לעשות את זה. אמר נח ומי עד לי על כך. אמר לו ה' הנה אנכי כורת איתך ואת זרעך ברית. ולחותם הברית אקח לי את הקשת אשר בענן. זאת אות הברית שתהיה גלויה לכל העולם, ובהראות הקשת בענן איזכר בבריתי ותזכרו אותה.

(ומהו ברית? כבר העמדנו כמה פעמים. הוא הבטחה שנותן האהוב לאהובתו שיאהב אותה גם כאשר כבר אינו אוהב אותה. כמו ברית הנישואין. כאשר יש אהבה אין צורך בברית. הברית אומר אני מבטיח לאהוב אותך גם כאשר כבר לא אאהב אותך. כך הברית שבין ה' לעולמו אומר שגם כאשר כל בני האדם יהיו רשעים, עדיין הוא יאהב את עולמו.)

מיד קם נח בשמחה וכבר לא התייאש מלבנות עולם חדש, דבר ראשון נטע כרם, סטחט ענבים ועשה מהם יין, כמו לברך לחיים לחיי העולם החדש שלו. יין משמח לב אלהים ואנשים. משמח אנשים מן העצבון שנגזר עליהם בחטא אדם, ומשמח אלהים בהיותו סמל ודוגמה אל הברית שבין אלהים לבין העולם, עוד מוציאה הארץ פירות משמחים, עוד שמח אלהים בעולמו.

(אמנם באותו יין היה מה שהיה, עם כל זה לא נאסרה שתיית היין ממכשול נח, שהיתה התחלתו בכוונה טובה).

***

כך כאשר חרב בית המקדש כמו החריב ה' שוב את כל עולמו, אמר ניחמתי כי עשיתי, על אפי ועל חמתי היתה העיר הזאת מיום הווסדה. טעיתי ולא היה שווה לי כל הסיפור של לקיחת עם ושכינתי בתוכם. נגמר הענין.

הלכו בני ישראל בגולה, אמרו זהו לא נישא נשים ולא נשתה יין. וכי מה שווה העולם אם כבר אין בה רצון. אמר להם רבי יהושע ומה, ייחרב כל העולם זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. הלכו לפני יחזקאל אמרו עבד שמכרו רבו כלום יש לו עליו. אמר להם יחזקאל ומה תעשו, ההפסיק אלהים להיות מלך העולם.

נזכרו באות הברית שהראה השם לנח, בכך שבכל זאת העולם קיים ועוד לא נחרב, אמרו אפשר בטלה בית המקדש אבל לא בטלה ברכת נח, ואם תאמר ניבטל מפריה ורביה, הלא עדיין יצר פריה ורביה קיים, משמע אות הברית קיים, משמע עוד שמח הקב"ה בעולמו, משמע גם לנו יש לשמוח, משמע גם לנו יש לעשות לחיים.

הלכו וקיבצו את כל בנות ישראל בט"ו באב. ולהיכן קיבצום, לאותם כרמים שנטע נח, אמרו מי שאין לו אשה שייפנה לשם, שעוד לא פסקה הארץ מלפרות ולרבות, עוד אות הברית קיים, עוד שמחת ה' במעשיו קיים, שתו לחיים על בריאת העולם וברכת האדם.

פרשת וירא תשעו

עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח ועד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקבל שכר כלם. (אבות פרק ה משנה ב)

פעמים רבות עוברים ימים ושנים במין אפסיות של כלום. בין יהיה אדם עוסק בדברים של מה בכך, של שרידות. ובין יהיה עוסק בלימוד או יצירה של משמעות. עוברים ימים ושנים שאין להם משמעות של כלום. נדמה שאין בהם לא טוב וגם לא רע, לא טרגדיה ולא קומדיה לא עליה ולא ירידה, סתם אפרוריות משעממת של כלום. לעתים הם חיים שלמים, או אפילו דורות שלמים, ארצות וכפרים שלמים, שאין לספרי היסטוריה מה לספר עליהם כלל, היו חיו נולדו מתו, אבל מה יש לספר עליהם, כלום. המציאות הזו היא מועקה מן הגדולה שבמועקות, ויש והוא גורם לאדם להרים ידיים ולהכריז אין חפץ במציאות הזאת כולה הכל כלעומת שבא כן ילך.

המידה הנצרכת אל המציאות הזאת הוא אריכות אפים. אכן אין לכל הדברים חיים קיום ומשמעות מיד בהיותם. אבל אין זה אומר שיש להתייאש מהם. אלא לקבל אותם כפי שהם עכשיו, ולחכות לצפות בסבלנות מבלי להרוס מהר. יום אחד, במילה אחת או רגע אחד של הבנה, מוארים כל העולמות, ומושלכת משמעות רטרואקטיבית על דורות שלמים. היסוד הזה עוברת בזמן במקום ובנפש. מקום אחד של הארה בכוחה להאיר על כל המקומות היבשושיים, רגע אחד של הארה או של הבנה בכוחה לכפר על חיים שלמים של חוסר תוחלת, ואדם אחד של הבנה מסוגל להאיר דור שלם, ואף דורות שלמים.

זוהי תחושה ברורה למי שחווה אותה, עד שהוא נדמה כאמירה מטאפיזית מיסטית מוזרה. אך למי שמבין כי שום דבר אינו מתקיים בתודעה עד שהוא מתפרש, ושאין החיים שווים להחיות אלא אם יש להם דעת, הרי זה מובן מאליו. להבנה ולדעת אין גבול בזמן ובמקום. אם ברגע אחד אני מבין חיים שלמים, הרי באותו רגע ניתן לחיים כולם משמעות. ואין גם צורך שאני אבין את חיי עצמי, אם מישהו אחר מבין אותם, או אף אם אלוהים מבין אותם, כבר יש בהם הבנה וביטוי של דעת.

במחשבה יצירתית אחת קמים לתחייה אלף לילות שכוחים של אהבה, וניתן להם שגב וגובה. ואלה אשר מתאחדים בשעת לילה והינם שוכבים בערסל התשוקה, אינם אלא מקיימם עבודה רצינית בליקוט מתיקות, עומק, ותוקף, לשירת משורר אחד שעוד יבוא אחריהם ויקום לדבר על הנאות בלתי נתונים לדיבור

(ריינר מריה רילקה, מכתבים אל משורר צעיר, תרגום שלי מאנגלית) "

ניתן לזהות עם התחושה הזו את הדיבורים של מקובלים וחסידים על תיקון, סיפורים ורעיונות בהם צדיק אחד מסוגל להעלות ולתקן את כל הדורות, כאשר אין רוע או חוסר משמעות גבולה מכדי אפשרות להיתקן בידי צדיק בבוא הימים. גם אחרי דורות. עשרה דורות מאדם ועד נוח, ולא קרה כלום. הרשיעו, עשו טוב, ואין שום תגובה בעולם של משמעות. סוף הובא עליהם מי המבול, ושוב היה משמעות לכל אותם דורות. אמנם משמעות של הרס, אבל נרשמו בסיפור, כבר אינם כלום. עשרה דורות מנח ועד אברהם וכלום, בא אברהם וקיבל שכר כולם, נתן לכולם מציאות ומשמעות טובה.

חשוב לעמוד כאן על ההבדל בין מה שעשה נח למה שעשה אברהם, וללמוד מכך איך לתת משמעות למי ומה שאין לו משמעות מעצמו. בשפתו של האריז"ל. אמרו חז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, ומפרש האריז"ל (שער הכוונות עמידה דרוש ו) כאשר אדם חוטא נמסרים כל המעשים הטובים שלו בידי צדיקים. ויש שני סוגי צדיקים, יש אשר לוקח את שכר (היינו תיקון ומשמעות) כל אותם המצוות לעצמו, וגם אם ישוב האדם בתשובה הרי הפסיד את חלקו. אבל יש צדיקים גדולים ומופלגים במעלה אשר אינם לוקחים את מעלות האדם לעצמו, ואינם שומרים אותם אלא בתורת פקדון, וכאשר חזור האדם בתשובה מחזירים לו את זכיותיו. ועל כך אנו מתפללים ושים חלקנו עמהם שישם חלקי הטוב שלנו עם הצדיקים האלה.

מה בין סיפורו של נוח לסיפורו של אברהם. סיפורו של נח היה איש צדיק תמים בדור מושחת. היה הוא הצדיק החכם שהבין את השחתת הדור, וידע כי הם מביאים עליהם שטפון מבול. בנה לעצמו תיבה סגורה ומסוגרת (ממש כמו שאומרים על הישיבות, שהם 'תיבת נח'), הכניס את עצמו ואת משפחתו, ודן את כל העולם להשחתה כדינו. היינו הוא היה היחיד שהבין מה הולך בעולם, אבל לקח את כל המשמעות לעצמו. לאחרים השאיר את מי נח, מי המבול. אברהם אבינו גם הוא היה יחיד בעולם מבולבל ותוהה. אבל הוא התנהג בדיוק להיפך. תחת להיסגר בתיבה לקח את אוהלו ממקום למקום ופתח בו ארבע דלתות אל כל רוחות העולם. כאשר היה אברהם היחיד שהבין היה בו גם המידה הטובה שהכניס אורחים, לא שמר את חלקי המשמעות של כולם לעצמו אלא החזיר אותם להם, הכניסם לביתו ולימדם איך יהיו גם הם עצמם עם שכרם.

(אפשר לראות מידה זו של אברהם גם בפרשת סדום. במשמעות כפולה. ראשית הרי אברהם עומד ומתווכח עם השם שיחוס על אנשי סדום. ושנית בטענתו עצמו. מה טוען אברהם, אולי יש צדיקים בתוך העיר ונשאת לכל המקום עבורם. אילו היה זה נח היה אומר אולי יש צדיקים בתוך העיר יבנה תיבה ויוציא את הצדיקים מן העיר. אבל הבנת אברהם אבינו הוא שאם יש צדיק הרי הוא אמור להציל את כל העיר, כי זוהי אופי הצדיק של אברהם. אינו דוחה את כולם אלא נוטל שכר כולם ומחלקם להם בחזרה)

DSC_0458
סבלנות, יהיה לזה משמעות

פרשת נח תשע"ו

שלא לבטל הקביעות אביא כעת ממה שנתחדש לי היום מתוך עיון במאמר הזוהר על הפסוק בפרשה זו בשנת שש מאות לחיי נח נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו. כי בשנת ת"ר לאלף הששי ייפתחו שערי וינבעו נביעות החכמה.

תנא דבי אליהו שית אלפי שנין הווי עלמא שני אלפים תהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח. יש להבין שאין המאמר הזה מדבר מסדר זמנים שהולכים בזה אחר זה ב אלפים זה ואחרי זה ב אלפים זה, שהרי כבר העירו עליו רבות שאין חשבונות מחוור ואינו כפי הכתובים וכפי המציאות. אבל הם שלשה סדרי זמנים שונים היינו שלשה דרכים של הסתכלות על סדר הזמן בהיסטוריה של העולם כולו.

והם בחינת שלשה חלקי הזמן הווה עבר עתיד. שני אלפים תהו הם בחינת הווה. כי זהו מבט שאין בו סדר קדימה שנה זו קודמת לחברתה או בנויה על חברתה. אלא כל יום כפי שהוא עתים צדיק עתים רשע עתים מבול עתים נמרוד עתים אברהם, ואין בכל זה סר או סיפור כולל להסביר את הדרגת הזמן. וזה ראשון בסדר השכלת האדם שנולד מיום ליום ומחודש לחודש וצריך לתפוס את עצמו בכל רגע שהוא בבחינת חסד אל שאין בו דין והדרגה, ולעתים גבורה בלי הדרגה. ובבחינה זו הגם שיש חורבנות אין בזה בעיה כי אין הבחנה שהחורבן קיים בזמן אחר שכבר נבנה והבנין שהיה מקודם קיים בדיוק כמו החורבן או אם בונה אחריו אין זה משנה כי אין צריך לתקן החורבן אלא בדיוק מה שבונה הוא בונה.

שני אלפים תורה זה בחינת עבר. כי התורה מתחילה מן אברהם העברי וסדר התורה הוא שתמיד העבר חשוב מן ההווה המקרא קודם למשנה ומשנה לגמרא וכל אחד נצרך לאביו וזקניו ומה שקדם אליו וכל דור מאוחר הוא בחינת ירידת הדורות, דהיינו שהוא צריך להתבסס על מה שהיה. וזהו תפיסה הרגילה של האדם שהוא מתקדם וכל יום נבנה על חכמת חבירו ואם סותר את מה שהיה אתמול הרי צריך להתחיל מחר להתחלה אם שהה לגמור את כולה כי לא נשאר מן האתמול ולכן צריך בו הרבה זהירות לא להרוס מה שנשאר מן הראשונים או מן האתמול ואין לשרוף גשרים. וזהו הסדר האמצעי הרגיל.

שני אלפים ימות המשיח זהו בחינת עתיד. כי זהו התפיסה המשיחית של ההיסטוריה שהיא הולכת כסדר לקראת עלייה וגאולה. וכפי זה אין כל קלקול אלא שלב ותהליך של התיקון ההולך ונבנה. ויש להבין מאד מאד כי אם שני אלפים אלה הם הגאולה הרי שהתורה שקדמה להם הוא בחינת הגלות. כי התורה הזו היא כל שמבחינת המבט שלה שייך להיות גלות ושבירה ואין דרך קלה לצאת מזה. אבל שני אלפים גאולה הם התפיסה האחרונה שהופכת את סדר הזמן על פיה ואומרת העתיד חשובה מן העבר ואין לנו צורך להסתכל אל העתיד מאין באת אלא אל העבר לאן אתה הולך. ולצד בחינה זו אין חשש בשריפת גשרים והריסת נערים, משני עמקים שעומקם אחד, כי הסדר כך הוא שהעתיד טוב מן העבר. ושנית כי הקלקול עצמו נהפך לתיקון.

נח מצא חן – נח תשע"ה

סיפורו של נח מתחילה כבר בפרשה הקודמת, אבל מקבלת את הכותרת שלה רק בפרשה הזו. עדיין, כשאני קורא 'אלה תולדות נח' המקרא כמו רומז לי לדפדף אחורה ולקרוא, 'ונח מצא חן בעיני השם'. מהו אותה מציאות חן, ואיך הגיע נוח לכך שהייחוס שלו מתמצה בכך שמצא חן בעיני השם, תואר שאינו מופיע על שום דמות אחרת בתנ"ך.

אני רוצה לדבר לא על נח, זה ששמע שיגיע מבול, בנה תיבה, הכניס בה את כל החיות, נטע כרם, עשה אהממ אהממ, הקריב קרבנות, מת, השאיר שבעים צאצאים, הנח של פרשת נח, הסיפור שהוא הגיבור הראשי שלו. קודם אני צריך לפענח את הנח שמגיע בסוף פרשת בראשית, הסיפור שבו בראנו עולם בששה ימים, חטאנו ביום הראשון, גורשנו מן הגן, נידונו לעבודה וקללות האדמה, התרבינו יותר, חטאנו יותר, גם בני אלוהים נכנסו איכשהו לסיפור, כבר מתחילים להתחרט על כל העסק פה, ואז מופיע נח. אשר בלידתו התפלל אביו זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו, ונח מצא חן בעיני השם.

זה אומר ככה, ישנם סדרים רבים הקורים בעולם, סדרים של יצירה מתמשכת, אבולוציה, סדרים של החטא ועונשו, סדרים של סדרי ייחוס והמצאות, סדרים של מחזורי טבע, ועוד סדרים רבים. חוקרי המקרא הצביעו על כפיליות רבות של סדרים כאלה בבראשית, אבל כשם שהם כך בטקסט כך הם במציאות. כאשר האדם ניגש לראות את היותו נתון בתוך עולם, כשהוא מוצא את עצמו נח בבראשית, הוא כבר מבולבל מרוב הסדרים שהוא צריך להעריך את עצמו לפיהם. ישנו סדר טבעי שבו הוא נולד ומתפתח ביולוגית, ישנו סדר משפחתי וחברתי שיש לו מקום בתוכה, ישנו סדר מוסרי או דתי של מצוות ועבירות עשה ולא תעשה, ישנו סדר כלכלי פיננסי שהוא נמצא בתוכו על דרג מסוים, ועוד סדרים לאין תכלית. האדם המודע להיותו ומקומו, מתקשה למצוא את עצמו מרוב המודדים אותו. כאשר אנחנו אומרים על אדם שהוא מחפש את עצמו ודרכו, בדרך כלל הכוונה הוא שהוא אינו יודע לפי איזה סדר למקם את עצמו.

אז יש כאלה שכבר מצאו את עצמם, הם צמצמו מאד את הסדרים שאליהם הם נותנים דין וחשבון, זה החליט שמה שחשוב הוא רק כסף, והוא יודע בדיוק איפה הוא ומה הוא עושה בעולם לפי מאזן חשבון הבנק שלו. שני החליט שמה שחשוב הוא רק דת, והוא מוצא את עצמו בעולם כפי מאזן המצוות והעבירות שלו. כך כל אחד מצמצם את עולמו לכדי סדר אחד, וכך דן את עצמו ומנסה להתקדם בתוך אותו חלק זעיר מתוך העולם שהוא החליט לעולמו שלו.

כאשר אנחנו משבחים אדם, דנים אותו כצדיק, אנחנו תמיד מתכוונים לפי אותו עולם שבתוכו אנחנו פועלים. כמשל ספרי הנביאים מלאים בחלוקת ציונים לדמיויות על סקאלת עשה הרע בעיני השם לעשה הטוב בעיני השם, כאשר המרכיב העיקרי בציון זה הוא 'עבד עבודה זרה ' או לא עבד עבודה זרה. אבל בבראשית, אנחנו בכלל לא שם. העבודה זרה עוד לא הומצאה בכלל, עם עבודת אלוהים בכלל, רק בסוף פרשת נח 'הוחל לקרוא בשם השם'. ונח הוא הדמות הראשונה שנשפט פה בתוך העולם החדש של בראשית אם צדיק הוא אם רשע (אם נתעלם מאדם שהוא שרש, וחנוך שהוא צדיק בשמים ולא בארץ) . ועוד אין לנו בכלל תורה או עולם לשפוט אותו לפיו.

כאן הוא המקום המצביע אל השלימות אשר אנחנו מבקשים תמיד, כאשר אנחנו מרגישים ברור שלהיות התלמיד הכי טוב בכיתה, או העובד הכי טוב בחברה, או הצדיק הכי גדול בעיר, הם ציונים נמוכים ומצומצמים מאד שהאדם ישים בהם את עצמו בעולם. וכי אנחנו מבקשים חברות, מבקשים ידידות עולם, מבקשים קשר עם היקום מקום בעולם שאינו נתון לצמצומי מודד אחד, אנחנו רוצים מה שיחבק את כולנו שיהיה אתנו מעבר לכל הסדרים לכל החשבונות שיהיה חסין לכל הדיבורים של סדר אחד מאחורי הגב של סדר שני. לדבר הזה קוראים מציאת חן. לפני שאנחנו צריכים להיות צדיקים, שברגע שאתה אומר צדיק מתחיל דיון לפי מה, לפי דורו של אברהם או לפי דורו של נח, מה זה הצדיק הזה, אנחנו צריכים את מציאת החן. נוסיף לזה מעט הסבר.

פשוטם של דברים ונח מצא חן כך הוא. על כל יצירה בפרשה ראשונה של בראשית נאמר בסוף וירא אלוהים כי טוב, פירושו של הראיה הזו הוא שהיה הבורא מרוצה מיצירתו, ובשפה של עבודה, היינו התשלום שהיצירה מחזירה ליוצרו בזה שהיא טובה בעיניו. זהו שלימות הבריאה ושלימות פעולת היצירה. מכאן, שמשנוצר אדם וניתנה בידו עץ הדעת טוב ורע, איבד העולם משהו מן הקסם הזה, הוא כבר אינו בטוח שאלוהים אומר עליו כי טוב. ומכאן הוא מתחיל לעבוד את השם לנסות בכל מיני דרכים להשלים את יצירתו שיהיה טוב בראיית היוצר. כאשר נולד נח ונאמר עליו זה ינחמנו, כלומר יוציאנו מקללת אדם, מרוב היגיעות שאדם צריך מעתה להתייגע בעולם כדי שיווצר בה, היינו שביקשו ממנו להחזיר את אמירת כי טוב על היצירה. ונח מצא חן בעיני השם היינו שתחת אשר כלפי הדור נאמר וינחם כי עשה את האדם, שהוא היפך וירא כי טוב, נאמר על נח שמצא חן.

מציאת חן הוא שהוא כמו שהוא מוצא חן, אין לזה טעם או הסבר וזה לא לפי איזה דור או תורה. זה כמו שיש חבר אמיתי שהוא אתך הכל ואינו מבקש שתהיה לו בסדר לפי שום סדר. לא נאמר ונח היה בסדר, היה צדיק, קודם מצא חן.

מי יתן ונזכה למצוא חן בעינינו, שיהיה היצירה מעלה לנו חן, ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם. שבת שלום.